
מסכת אבות פרק שני
כדי שה רצונך כרצונו. בטל רצונך ספני רצונו כדי שיבטל רצון אפרים ניפני
ונההלל אומראל תפרוש מן הצבור ואל פאשין בעצמף עד יום מוקף ואל קדין

פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
במל רצונך מפני רצונו כו'. לא אמר כדי שיבטל רצונו מפני רצונך, כי רצונו לעולם
להיטיב, כי לא ענה מלבו, אלא רצון אחרים הרוצים להזיקך. ולא התנה בכאן
שיהיה זה הבטול ברצון כמו שהתנה למעלה, כי כל שינגד רצונו משובח, אמרו ז"ל
לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר ללבוש שעטנז, אבל יאמר אפשי ומה אעשה שאבי
שבשמים גזר עלי, והטעם כי עיקר השכר במצות לא תעשה מטעם היראה, והיא מצות
עשה הכוללת כל מצות לא תעשה כמו שכתבתי בזה הפרק. וכל שתגדל תשוקת המקיים
מצות לא תעשה לעבור עליה תגדל יראתו, וזה טעם לפום צערא אגרא. ועל זה נקרא
יוסף הצדיק, ועליו נאמר (ההלים קיב) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. התנה
בעשיית המצות חפץ, לא כן ביראה
לל אומר אל תפרוש מן הצבור ו. לדעתי לא דבר לבד עם אותם שאמר עליהם
הפורשים מדרכי הצבור אין ראוי להתאבל עליהם שנאמר (משלי יא) באבוד
רשעים רנה, דלאו בשופטני עסקינן, וכמו שכתבנו פעמים רבות, אלא גם עם החסיד הוא
מדבר, לבל יחשוב כי בדידותו תועילנו מחברתם כי הוא דבק בבוראו והאל עושה רצונו
כמ"ש למעלה ולמה יתחבר אל האנשים המטרידים אותו מעיונו, אמר שלא יעשה כן כי
זכות הרבים גדול מעל שמים כמו שפירשתי למעלה. ולזה סמך זו המשנה לכאן, והיא
נקשרת עם כל הנזכר למעלה. ובזה אזהרה גם כן שלא יפרוש האדם מן הצבור לבלתי
סבול עול המסים אבל יטה שכמו, כי המצטער עם הצבור חולק עמהם בזכותם,
כשהצבור מתקבצים להתפלל ולקדש את ה' אז היא עת רצון ומסתיר פניו ממומי הרשעים
ואינו דן אותם אלא לפי שעה, כמו שאמרו ז"ל (בראשית כא) באשר הוא שם, ונמצאו
שלמיות המתפללים וזכיותם רבים ומבהיקים, לפיכך הפורש מן הצבור אף אם הוא חסיד
הפסיד היותו נהנה מן הזכות הרב ההוא, וזהו (תהלים קב) ולא בזה את תפלתם,
בלשון שולל ולא בלשון מחייב, וקבל תפלתם לא אמר, לומר כי אין עונות המתפללים
מעכבים, ובתנאי שיהיו שומרים משמרת הקדש יראת המקום אשר הם מתפללים בו, והכונה
בתפלת הכלל יהיו טובים באשר הם שם. כתב הר' ישראל כי השתוף עם הצבור הוא ראוי
והגון על ד' ענינים. הא' בהתקבצם להתפלל, כי אז היא תפלתם מקובלת יותר מכל
שעה, כמו שאמרו ז"ל (שם סט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון שתפלתו
של אדם נשמעת בשעה שהצבור מתפללים שנאמר (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס.
ואחד מחכמי התלמוד שלא היה יכול ללכת לבית הכנסת היה מצוה לעבדו שימהר ויודיעהו
השעה שהיו הצבור מתפללים והיה מתפלל באותה שעה (ברכות ז:). הב' בהתקבצם לתת
צדקות או לחזור בתשובה וכיוצא בזה, שנאמר (תהלים מז) נדיבי עמים נאספו, והפורשים
מן הצבור בהתקבצם לכך, אמרו ז"ל עליהם באבל רבתי הפורשים מדרכי צבור אין קרוביהם
חייבים להתאבל עליהם אלא אוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של מקום שנאמר (שם
קלט) הלא משנאיך ה' אשנא. וזה אחד מכ"ד דברים המעכבים את התשובה. הג' בהתקבצם
בצר להם אין ראוי לפרוש מהם אלא יצום בצומם ויצטער בצערם, כמ"ש (אסתר ד) אל תדמי
בנפשך וגו'. ואמרו ז"ל בתעניות (שמות יז) ויקחו אבן וישימו תחתיו וכי לא היה להם כר
או כסת שישימו תחתיו אלא אמר מרע"ה הואיל והצבור בצער גם אני אשב בצער. הד' לא
ישחוק בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים, כללו של דבר אל ישנה ממנהג העולם, ולפי זה
הדעת הראוי לומר אל תפרוש מדרכי צבור
ל תאמן בעצמך עד יום מותך. מכאן תשובה לתלמידים הלומדים החכמות החיצונות
ואינם