
מסכת אבות פרק שני
דבי יהוךה הנשיא אוכר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שינישת שניהם מכחת
עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וכל הנוסקים עם
הצבור
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
שאמר מלת וכל, יש לפרש שרצה לכלול גם עשיית המצות, ע"ד מה שאמרו ז"ל אילו היה
יודע ראיבן שהקב"ה כותב עליו (בראשית לז) וישמע ראובן היה מוליכו על כתפו, ואילו
היה יודע בועז וכו' (רות ב) ויצבט לה קלי תרנגולות פטומות היה מאכילה, ולז"א וכל
מעשיך כדי להלהיב לב העושה ולהפחיד לב העובר
ב ר"ג. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. בחון דברו שלא אמר הזהר בדרך ארץ עם
התורה, שהיה נראה שישוו בקצת, אבל אמר יפה. כלומר ואע"פ שהתורה
חמדתו של עולם ויעלה על דעתך שלא תצטרך עמה לדבר אחר, אינו כן כי יפה תלמוד
תורה עם דרך ארץ, כענין התכשיטים המייפים את הכלה ומחבבים אותה בעיני בעלה.
ולענין פירוש דרך ארץ נחלקו המפרשים, ר"מ ז"ל ורוב המפרשים פירשו מלאכה, והרב
ישראל כתב אם כן וכל תורה שאין עמה מלאכה הוא נתינת טעם, וכיון שכן היה ראוי
שיאמר שכל תורה. והנכון בעיני כי דרך ארץ בכאן המדות החשובות כשמח בחלקו וענו
ושפל. והר"י הקשה לפירושו מלשון שיגיעת שניהם כי מה יגיעה יש במדות הטובות,
וסמך על דברי הרב ז"ל, ואמר שיגיעת טעם ליפה תלמוד תורה ואומרו וכל תורה
הוא תוספת ביאור. ורואה אני את דברי הרב ישראל, כי איך יהיה תוספת ביאור והוא
ענין אחד, ועוד למה שנה התנא לשונו, בתחלה קרא למלאכה דרך ארץ ואחר כך
מלאכה. ומה שהקשה מלשון שיגיעת, אין לך עמל גדול כהשתעבד האדם עצמו למדות
החשובות כמו שפירשתי וקנה לך חבר. וכן כתוב (קהלת ד) אשר יש להם שכר טוב
בעמלם, כי סבול החבר עמל הוא. ופירוש הדברים נמשך יפה, כי יגיעת ת"ת וקניית
המדות צדקו יחדו בהרחיק האדם מן העבירה. הא' מצד השמים, והב' מצד הבריות,
נמצא צדיק כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות. אח"כ הזהיר על בטול מלאכה, ואמר
כי רעתו רבה יותר מחסרון דרך ארץ, כי דרך ארץ יש סיוע לשכח העון חבל חסרונו לא
יגרום עון, אבל המלאכה אינה כן כי בטולה תבטל התורה, כי סופו להחניף את הבריות
ולחמוס ונמצא בטל מה שלמד כי לא המדרש הוא העיקר
ד"א יש אנשים בטבעם נוטים אחר העבירות, ויש אחרים הפך נקראים ישרים, אמר
כי התורה עם דרך ארץ משכחת העון אע"פ שהוא נזכר בלב האנשים, וכשאין מלאכה
עם התורה גוררת עון בלב הרחוק מטבעו. וסמך המשנה הוא למה שרבינו הקדוש דבר
ביראת שמים באומרו הסתכל, ראה בנו לעשות סמיכות ליראת שמים דרך ארץ ומלאכה,
ואף אם המלאנה נמבזה ונמס, להיותה יסוד ושרש ליראת שמים ראוי לאחוז בה ולאהוב
אותה ולהתגדר בה, כמו שעשה ראש יחסן של ישראל שהיה מכרכר לפני ה' כאחד הרקים
ולא פנה אל כבודו אלא לכבוד בוראו. אמרו ז"ל משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא,
ובימי רבי היה חשק התורה כל כך חזק שיספיק למנוע האדם מן העבירה, ע"ד (משליב)
כי תבא חכמה בלבך וגו' להצילך וגו'. אמנם אחר מיתתו יצטרך לדבר אחר והיא
המלאכה, ולזה אמר שיגיעת שניהם. גם כי בימיו היה מספיק לבעל תורה כל צרכו,
ועתה יצטרכו להתהלך אחר טרפם. א"ר ירמיה בן אלעזר חביבה המלאכה שזכות אבות
הצילה ממון והמלאכה הצילה נפשות שנאמר (בראשית לא) את עניי ואת יגיע כפי וגו'
וכל העוסקים עם הצבור. סמך זו האזהרה לנזכר, כי לאלה ביטול מלאכה אין בם עון
אשר חטא, כי טעם איסור ביטול מלאכה גוררת עון, והמזכה את הרבים אין חטא
בא על ידו. ולדברי המפרשים דרך ארץ מלאכה יש לתת טעם לשנוי, כי באומרו דרך
ארץ כלל כל המלאכות ובא עתה לזרז לאדם שיברר לו מלאכת ידו מכל מיני העסקים
של