מסכת אבות פרק שני
יב
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת 
ותפארת
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
רבי אומר איזו היא דרך ישרה. יש לדקדק כי התפארת אינה באה למפואר מעצמו
רק מזולתו, א"כ מה הועיל במה שאמר ותפארת לו מן האדם, ועוד שהדרך
הישרה היא הממוצעת אשר ראוי לילך בה בהחלט, וכמו שאמר ר"מ ז"ל (בהלכות דעות),
א"כ מה זה התנאי עוד שיהיה תפארת לעושיה, והיה ראוי שיאמר איזו היא דרך ישרה
שיבור לו האדם כל שהיא תפארת, וכשהוא אומר כך מפרש שהיא ישרה
ועתה אגיד דעתי, כשרצה החכם להיישיר את האנשים במדות, אמר שהוא יתן סדר כולל
איך יתנהגו האנשים בכל מדה ומדה, אבל שלא יוכל לדבר דרך פרט במדות, כי
לפעמים יצטרך לשנות ממה שאמר כפי העת והזמן או לעשות להפך, וזה יהיה מסור
לחכם לב כפי צורך השעה. והנה קם זה האדון בחכמתו ונתן סדר פרטי לכל זמן וזמן,
ואמר שהדרך הישרה אשר היא הממוצעת היא אשר יבחר לו האדם בכל עת ובכל זמן.
וזה טעם שיבור לו האדם, ואף שמלת שיבור היא בלתי נכונה והיה ראוי שיאמר שיתנהג
או שילך בה, מה ענין הברירה הזאת שהרי הוא נותן דרך ואיך יבור האדם מעצמו.
אבל זו אות ומופת על פירושי שהוא ע"ה דבר עם אשר ידע כבר הענין הכולל בכל
מדה ומדה ועתה בא לבחור הדרך הפרטי, ונתן גדר לזה הדרך ואמר כי צריכה
שני תנאים: הא' הנזכר, והוא שיהיה לכל עושה דרך כלל תפארת, כמ"ש החכם בספרו.
והב' שיהיה תפארת לו מן האדם, שיפארוהו עליה בעת התנהגו בה, ורצוני בזה שיעריך
העת והזמן ובזה יהיה מפואר בעיני האדם. ויישוב הלשון כך, כל שהיא תפארת לעושיה
וגם תפארת לו מן האדם, ר"ל שהתפארת אשר לעושיה ולו, הכל מן האדם, להורות כי
במדות אנושיות ידבר לא במצות. וכבר התפלל המשורר על שני התנאים יחד (תהלים צ)
ויהי נועם ה' אלהינו עלינו, אמר כי האל ית' ברא זה הסדור הכולל אשר לזה המציאות
והוא טוב מאד, ולפעמים ישנהו מפני עבדיו כפי המצטרך אליהם. וזה החילוק יתחלק
חלוק לשנים. אחד מה שהוא נשען ע"ד הטבע, כענין צפחת השמן וזולתו מן הנסים
הנעשים ע"י הנביאים לתועלת המושגחים. הב' למעלה מן הטבע. והש"י נקרא ה' על
שם שחדש זה המציאות והניחו באשר הוא עליו. ונקרא אלהים ע"ש שהוא יכול לשנותו
בכל עת שירצה ומנהיג אותו כרצונו, וכשיצטרך לעשות דבר למעלה מהטבע לגמרי נקרא
בשם ה', יען שהוא מחדש דבר חדש כאשר בתחלה. אמר שיהא נועם הסדור הכולל
והפרטי עלינו, וביאר שאלתו ומעשה ידינו כוננה עלינו בעת עשותנו אותו, שיהיה נעים
כפי הזמן אשר בו נעשה, ומעשה ידינו כוננהו מצד עצמו, והיא הבחינה הכוללת שעליה
אמר התנא כל שהיא תפארת לעושיה
ד"כל שהיא תפארת לעושיה, קרוב אדם אצל עצמו כמ"ש (משלי טז) כל דרכי איש זך בעיניו,
ולכן תלקח ראיה על הדרך הישרה, או שיעשנה אחר ותיטב בעיניו, או שיעשנה הוא
ותיטב לאחרים. ויתכן לפרש ששם ב' התנאים יחד, ר"ל שהנסיון הוציא אותה מדה לאור,
וב' שתאות לו, שכבר יקרה שתאות אותה הדרך לאשר הלך בה ולא תאות לכל, לכן
בהצטרף שני התנאים יחד תכשר כל פעולה. והנה התחייב זה כן לפי שהמדות האנושיות
לא יוצרפו כי אם במצרף שכל בני אדם. ולזה אמר והוי זהיר במצוה קלה שאין אתה
יודע וכו', ואם הרשיתיך לבחור במדות האנושיות לא הרשיתיך במדות אלהיות
ד"א אמר שהדרך הבינונית היא הראויה להלוך בה בכל המדות, ועד"מ הכילות תפארת
לעצמו שירבה עושרו אבל אין תפארת לו מן האחרים, והפזור בהפך, אמנם הנדיבות
שהיא הדרך האמצעית תפארת לעצמו ותפארת לו מן האדם, ופירוש מבואר הוא. ומה
שהקשה הר"י אינה קושיא בעיני, שהתנא עצמו מבאר שזה התפארת הוא בשני פנים,
י עיין זהר ב' דף ק"ה וגם