
מסכת אבות פרק ראשון

בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש עקר אלאה
וכל
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
מן הצריך, והצריך, והיותר. ואמר שבעניני הגוף הקיצור משובח, ובעניני התורה
המיצוע, ואף גם זאת כשיעשה יותר ממה שיאמר, וגזר עכ"פ שהרבוי שגיאה. ודקדק
באמרו מביא חטא ולא אמר חוטא, לפי שהחטא אפשר מצד המדבר או מצד השומע
שיטעה בדבריו, וכבר קרה לתורתנו האמתית באמרו ה' אלהינו ה' אחד, שהבינו הפך
כוונתו. ולז"א מביא חטא לכלול המדבר והשומע. וטעם אומרו כל ימי גדלתי בין החכמים,
שאע"פ שהם אוהבים הבריות ודנים אותם לכף זכות ומעלימים השגיאות כאומרו (משלי
יד) אוילים יליץ אשם ובין ישרים רצון, עכ"ז לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ומה יהיה
בין הסכלים האנשים המחפשים מומי בני אדם, כאומרו (שם כח) בעלוץ צדיקים רבה
תפארת ובקום רשעים יחופש אדם. והנמנע לדבר במקום שיש לו צורך לדבר, מורה על
נפשו ג' דברים. הא' כי הוא יודע, יען כי אינו נבהל לדבר כאומרו איסתירא בלגינא
קיש קיש קריא. הב' ששכלו גובר על חמרו ולכן כבש דבריו. הג' כי הוא נבון ועיניו
בראשו לראות הנזק הראוי לבוא מדבריו. וז"ש שלמה (שם יז) חושך אמריו יודע דעת
יקר רוח איש תבונה. באומרו חושך הורה שיש לו צורך לדבר ואפילו הכי חושך עצמו, כי
זהו המורגל בלשון, (בראשית כ) ואחשוך גם אנכי, (שם לט) לא חשך ממני מאומה, וכן
כתב הר"י ן' שושן ז"ל. ותארו בג' תארים, יודע דעת, יקר רוח, ואיש תבונה,
וקצת מזה כתב הרב הנזכר בפירוש הפרקים שלו
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. בשני דברים נחלקו השכל האלהי והשכל
האנושי. האחד ההשגחה, השכל האנושי אומר כי לא ישגיח בשפלים מרוממותו
ושפלותם, והשכל האלהי אומר (ישעיה נז) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, כי
האנשים אשר לא נשלמו בהחלט יאות להם לשבת עם השלמים, כי בישיבתם עמהם יגדל
כבודם, אבל השלם בהחלט מה יתן לו ומה יוסיף שבתו עמהם, וכן אמר באחשורוש
כי לא חשש לאשה מיוחסת, כי לרוב מעלתו לא תעלה ולא תוריד תהיה אשתו בת מלך
או בת הדיוט, ולכן אמר (דברים י) ה' אלהיכם הוא האלהים האל הגדול הגבור והנורא
עושה משפט יתום, נתבאר כי ממקום אשר יחשבו הפילוסופים חסרון בחקו יתברך
נתבאר עוצם שלמותו אשר אין לו ערך ותכלית. הב' המעשה, השכל האנושי אומר
העיון עיקר כי בו נתדמה למלאכים, והשכל האלהי אומר המעשה עיקר, כי המלאכים
אינם בעלי חמר ובמה יהיה שלמותם אם לא מצד השכל, אמנם האדם שרובו חמר ומיעוטו
צורה יצטרך לשלמות המעשה, ועוד איננו נאמן שנקבעה בו האמונה אם לא יקיימנה
בפועל. והלא תראו כמה חכמים גוזרים על המדות שהן טובות ועושים אינם אותם,
וזו ראיה כי לא נקבעה בהם אמונתם. וכתב ר"י ז"ל בפסיק (משלי יב) ועושה אמונה
רצונו, לא אמר שפתי אמונה רצונו, כי לא יספיק מן האמונה ההגיון בלבד, כי צריך
שידבר בפיו ובידו ימלא, ולז"א (תהלים קטז) האמנתי כי אדבר, אני המאמין האמתי
כפי כן לבי, והראיה כי עניתי מאד, וזה מעוצם אמונתי שאתהלך בארצות החיים, ועוד
העיון טבעי באדם, ולא יתבאר שהוא הבורא אם לא בעשות מצותיו לא מצד השכל, ע"כ
כתוב במלאכים (שם קג) גבורי כח עושי דברו, אין שלמותם מצד השכלתם רק מצד עשות
רצון קונם, על כן אמר שלמה ע"ה (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה,
בדעתו וגו' בני אל ילוזו וגו'. התבונה גדולה מן החכמה, והדעת משניהם, אמר שהספיק
החכמה לברוא הארץ אבל השמים הצטרכו לתבונה, אמנם הקוות המים והבקעם לצד
אחד היה ענין נפלא מאד הוצרך אל הדעת. והנביא ירמיהו ע"ה לא בנה תמיהותיו
על המורדים האומרים עזב ה' את הארץ זולתי על זה היסוד, אמר (ירמיה ה) האותי לא
תיראו