מסכת אבות פרק ראשון
ט ד

אבשלום ורודף שלום אהב את הקריות ומקרבן לתורה: יג הוא היה אומר
נניד שמא אכד שמה וךלא מוסיף יסף ודלא יליף קטלא יב וךאשפמש נא
לף
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
שהאמת חותמו של הקב"ה ואיך היה מוציא שקר מפיו. והתשובה כי השלום חשוב מן
האמת והראיה במשנה האחרונה, ולזה ראה לשנות מפני השלום. עוד י"ל כי הכזב
והחנופה הם כמו הנושכים הממיתים הצריכים מאד לתרופות, ולא ימסרו כי אם ביד נאמן
וחסיד יבטחו בו שלא ימית הבריות, כך אלו המדות הרעות אסור להשתמש בהם כי אם
המבקשים להחיות בהם את הנפשות, זהו ולמוכיחים ינעם
הוי מתלמידיו. אל תאמר אני בן טובים בן חכמי קדם איך אלך לבית אדם פחות
לשים שלום בינו לאשתו, הטוב אתה מאהרן שהיה כ"ג אחיו של מרע"ה מלך ישראל
העושה כן. ד' חלוקות בשלום, רשעים גמורים שונאי שלום, רשעים בלתי גמורים חפצים בו
ובתנאי שיבוקש מחבירו, צדיקים בלתי גמורים מבקשים אותו אבל בברוח חבריהם יברחו
גם הם, צדיקים גמורים רודפים אחריהם. ולזו הכת האחרונה כיון הכתוב (תהלים לה)
בקש שלום ורדפהו, ר"ל שאם יברח תרדוף אחריו
באת הבריות. כדי להיות טוב לשמים, וזה כי האוהב את בן העשיר בעבור עושר
אביו כ"ש שראוי שיאהב את הבריות בעבור בוראם, ולז"א ומקרבן לתורה. ופירש
הר"י ן' שושן ז"ל. אוהב את הבריות, לא אהבת המין האנושי כשאר הבעלי חיים אלא
האהבה המיחדת אותנו, והיא עבודת השם ית', המקרב את חבירו לעבודת הש"י כאילו ילדו,
אמר (ירמיה טו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וגו'. ירמיה היה מתרעם שלא היו מועילים
דבריו ולמה זה שלחהו, א"ל הש"י הנה שכרך שמור עכ"פ, שאם תשוב ועוד אשיבך אתה
עומד לפני ואיזו מעלה על זו, ואם באולי תוציא יקר מזולל תהיה כמוני במדרגתי, וכאילו
ילדת אותו וזה לך מלבד שכר עמידתך לפני. וא"ת בהתחברי עמהם יחסר משלמותי, לא
תירא מזה, שהם ישובו לטבעך ואתה לא תשוב מטבעם כי נביא אתה (הם א) ובטרם
אצרך בבטן ידעתיך. ודקדק באמרו ומקרבן ולא אמר מלמדם, כי הבריות א"א שילמדו
כלם תורה, לכן אמר מ"מ הקריבם לתורה כדי שיהיה להם חלק בה ויהיו מחזיקים בה
יג הוא היה אומר נגד שמא אבד שמיה. אמר כי העושה הדברים אשר אמרנו לעיל
למען יתנשא שמו בפי הבריות אבד השם הנזכר והוא היותו מתלמידיו של אהרן,
כי אינו אלא תלמיד עצמו. ולזו הסבה אמר למעלה הוי מתלמידיו של אהרן כי היה
אחיו של מלך וכ"ג לא היה צריך שימשך שמו בפי הבריות אבל היה עושה הדברים לשמם
ודלא מוסיף יסוף. כי ללמוד בעיונים נצרך העסק והידיעה והעסק הוא הנכבד להיותו
תמיד עושה נחת רוח ליוצרו כאותו מעשה דחגיגה. ודלא מוסיף יסוף. מי שאינו
מוסיף מעלה על מעלותיו יכרת, (ולא) יאמר כי אנחנו גרים על הארץ, כאנשים
ההולכים למרחוק לטרוף טרף להביא לביתם, וזה המתרפה במלאכתו לא יביט אדם עם
יושבי חלד. ואם יאמר עצל כיון שהאדם חייב לעולם להיות עמל ולהוסיף מוטב שלא
ללמוד כלל כדי שלא יתחייב בעמל ההוא, אמר ודלא יליף קטלא חייב, ומי שאינו עושה
כדי שיתנשא שמו אלא שהוא משתמש (כיצד) [קצת] בתגא כדי חייו לבד, הוא מחליף מה
שנטל מחיי העה"ז עם מה שיטול מחיי העוה"ב, וזהו חלף [ל' חליפין]. לכן סמך ואמר,
אם אין אני לי מי לי ולמה אתעסק לאחרים. והלא כשאני לעצמי וכו'. וראוי לעיין
למה לא אמר וכשאני לי מה אני. וי"ל אילו היה אומר לי היה צודק אפילו היה עוסק
[מסכת אבות] ב גם
כל ערום יעשה בדעת, ולהגיד שבחו של אהרן שלא שינה, וכמ"כ כלאים בציצית, עי' זהר ג' כ"י,
ועי' זהר ב' ע"ח. ועי' שבת י"ג בתוס' ד"ה ופליגא