
מסכת אבות פרק ראשון

אתו אמרו קל וחומר באשת חכרו. מכאן אמרי חכמים כל המרבהה
עם
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ו"ל
הקבלתם רמה ונשאה ואינה חוצצת בין הקבלת פני השכינה אדרבה מתרבה ומתוספת
לאין שיעור. ואם אין הדבר כדברי מה טעם לדברי חז"ל בזה והלא תכלית התכליתיות
הקבלת פני שכינה ואיך תדחה מפני דבר אחר, וכיון שכן גם לתועלתו צוו שישמח בהם
כי השכינה שורה מתוך שמחה וכ"ש שמחת מצוה. ודברי זה האדון מיוסדים על אדני פז
והם דברי ישעיה הנביא ע"ה וכמו שתשמע עוד. ולזה אמר יהי ביתך פתוח לרוחה,
לא אמר לעניים, כמ"ש (איוב לא) דלתי לאורח אפתח, אבל הזהיר על העיקר להיותו
פתוח לרוחה, שיקבל העניים כיותר חשוב שבריתו וישמחו העניים לראות, ולא יספיק לך
זה אבל גם בדבריך הטובים תנחמם ותדבר על לבם לפכח צערם כמו שתעשה לבניך
הבאים מבית הספר. וזה ענין אמתי ומתישב על הלשון. צא ולמד תיקון חז"ל בהגדה
השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל
בני חורין, כלל עצמו עם העניים היושבים על שלחנו, כלומר אל תתביישו מהיותכם
אוכלים על שולחני כי כמוני כמוכם אנו עבדים עכשיו ולשנה הבאה נהיה כלנו בני
חורין. ולזה הזהיר זה האדון על הפיוס והוא עיקר דברו ויהיו עניים כמוך כמוהם.
ולזה המשיך ואל חרבה שיחה כלומר ואע"פ שהזהרתיך על פיוס עניים השמר לך פן תרבה
כו' ותהיה מצוה הבאה בעבירה, ואולי כי זה טעם האשה ולא אמר אשה, ודקדקו
חכמים על זאת, ומה שתמעט בפיוס האשה תרבה בפיוס הבעל והמעט לא יזיק כי שלוחי
מצוה אינם נזוקים, וזה המעט יהיה כדי להראות לה כי אינך עצב בביאתה לביתך.
אמרו ז"ל כי אמר אחד לאשה באיזו דרך נלך ללוד, א"ל שוטה לא כך שנינו אל תרבה,
היה לך לומר באיזו ללוד. וזה המוסר הנכבד למדנו מבועת הצדיק, שהוא היה רוצה
להטיב לה מהטעם שזכר הנצב על הקוצרים, והוא לא רצה להאריך עמה בזה, אמר
(רות ב) כבר שמעת בתי מה שאמר הנער לפיכך אל תלכי ללקוט בשדה אחר. והנביא
ישעיה תם עשיית הצדקה סיום תשובת הבצע והגזל, ופיוס העניים סיום תשובת המחשבות
הרעות והזדון והגאוה שהן מדות מגונות מאד מכלות מנפש ועד בשר. אמר (ישעיה נח)
הלא זה צום אבחרהו וגו' הלא פרוס לרעב וגו' אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה
תצמח, אבל לא חהיה קרבתך לאל כ"כ, אבל כאשר תסיר מתוכך מוטה אחת ותפק וגו',
כמו שאמרו ז"ל במה שחוטאים הם מתרצים, אז תקרא. והבן קשר הפסוקים ושמח בהם.
והנה מעלת הפיוס גדולה מג' פנים, הא' כי הוא מתברך בי"א ברכות, ב' אם ראינו
לרופא ב' מרקחות, עם האחד מרפא הנגעים החיצוניים ועם הב' הפנימיים, איזהו יותר יקר
הלא הוא השני. וישעיה רפא חולי החמס והגזל בצדקה ע"ד החטאת והעולה, החטאת
(שם) פתח חרצובות רשע, העולה הלא פרוס לרעב, וחולי הגאוה והזדון רפואתו אם
חסיר מתוכך מוטה ותפק לרעב נפשך, והבטיחו היותו קרוב להש"י כי הוא שונא הגאים.
הג' כי הוא משים שלום בין העני לבין קונו
ד"א יהי ביתך פתוח לרוחה. למקום רחב לא למבואות שאין דרך החיצוניים לבוא אליהם,
ולזה יהיו עניים בני ביתך כי יכנסו מיד. ד"א כמו שהזהיר על מצות הלימוד שיהיה
בקביעות כך הזהיר על מצות הצדקה שישתדל לקיים אותה תמיד, להיות התועלת גדול כאמרם
עושה צדקה בכל עת. ולזה אמר ויהיו עניים וכו', ולא יספיק לך להיותם בביתך פעם
אחת בשבוע. ד"א עיקר הצדקה שלא יתבייש המקבלה, ולזה אמר יכנסו העניים בביתך
לשמש אותך, והתכלית לתת להם הצדקה בחשבון שכר פעולתם, וזה נראה לי נכון, ולזה
אמר יהי ביתך פתוח לרוחה שלא יתבייש העני בראות דוחק ביתך שאין לך במה להשכיבו
מכאןאמרו חכמים. עניינו אצלי כי ברכות ישעיהו ע"ה על הפיוס סובבין על ג' דברים,
התחד