מסכת אבות פרק ראשון
ו
גליהם והוי שופה בצמא את דכריהם: ה יופי כן יוחנן איש ירושלים אומר
הי כיתך פתים לרוחה וקיו עניים בני כיתך ואל סרבה שיחה עם
באשתו
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
החכם על עם הארץ היא מעלה רוחנית לא גופנית נראית לחוש, ואהבתו בתחלה אינה אלא
מצד הדמיון לבד כי אין להם שתוף מצד השכל, ובראותו כי אין לו יחס עמו אבל הוא
מנגד אליו ימאסנו כדרך המתנגדים כלם, ולזו הסבה צוה השי"ת (יחזקאל מו) ובבא עם
הארץ וגו' לא יצא דרך השער וגו', כי הקפיד השי"ת שלא יראה השער ב' פעמים פן
ישוה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו, ולזה הזכיר הפסוק בראשו כי ביאתו
לא היתה אלא מזמן לזמן. וכל זה מפני כי אהבת עם הארץ היתה מצד הדמיון לבד ולזה
תגדל מתחלה ותמעט לבסוף, אבל הנשיא שהשגתו שכלית לא יצטרך לזה אבל כל שיוסיף
להתמיד גודל האהבה בלבו ולכן יצא בדרך אשר בא בו. זה היה עון מעשה העגל
שהיה האהל בתוכם עד שמאסו בו ואמרו (שמות לב) עשה לנו אלהים ומשרע"ה הרגיש
בזה ונטה לו את האהל מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. ולכן צוה זה התנא והוי מתאבק
בעפר רגליהם, ובזה תקן ענין המלמד
והוי שותה בצמא את דבריהם. תקן ענין הלמוד בעצמו, ומצאתי כתוב אל תאמר
אלו האנשים כבר שמעתים פעמים רבות והוחזקו בעיני ואיני צריך לדקדק בדבריהם
אלא לקבלם ולהאמינם, אלא הוי שותה בצמא כאילו לא שמעתם מימיך, ודקדק בדבריהם
עד שיתיישבו בשכלך. וכתב הר"י ן' שושן ז"ל והוי שותה בהדרגה באופן שתהיה לעולם
בצמא, לא שיגיח הירדן אל פיך ותחנק. ואני שמעתי לפי שמהיות האנשים החכמים תמיד
בביתך ימשכו שלשה דברים. הא' שלא תעריך התורה בערכה ובמעלתה, הב' כי לא
יערבו דבריהם כמו אם תלך ללמוד למרחוק. הג' כי לא תלמוד הרבה באמרך אם לא
אלמוד היום אלמוד למחר כיון שביתי בית ועד לחכמים, לתקן כל זה אמר והוי שותה
[בצמא], כי חילופיהם נמצאו בשותה לצמאו, כי יעריך המים בערך גדול, ויערבו לו,
וישתה הרבה. ג' דברים בדברי התנא, חשק, שפלות, קביעות. וסימן כי בי חש"ק וגו'.
קביעות יהי ביתך, שפלות והוי מתאבק, חשק והוי שותה
יוסי בן יוחנן יהי ביתך פתוח לרוחה. ם לא מצאתי טעם במלת לרוחה כי אם
לקבל העניים בסבר פנים יפות, ואין זה מתישב על הלשון, ועוד הרי כתיב אחריו
ויהיו עניים בני ביתך, ועוד מה ענין אומרו ואל תרבה שיחה עם האשה, אם היא אשת
בעל הבית כמו שפירשו והביאו ראיה מדברי התנא באשתו אמרו, איך יקשר עם הקודם,
ואין ראיה מדבריו לומר כי היא אשת חבירו, שלא אמר באשתו אמרנו או באשתו אמרתי,
ועוד אם היא אשת חבירו מהו אומרו ואל תרבה אפילו מעט אסור
ועתה אביא דעתי, ישעיה ע"ה שם הצדקה ב' חלקים. הדבר הנתן לעני, והפיוס.
החלק הבלתי נחשב בעיני האנשים למעלה גדולה מן הנחשב והוא הפיוס, אמר
הכתוב (הושע י) זרעו לכם לצדקה וגו'. וראוי לעיין אומרו קצרו, והרצון בו כי הצדקה
הנעשית בסבר פנים יפות נחשבת לצדקה וגמילות חסדים, וזהו (משלי כא) רודף צדקה
וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, וכמו שביארו רז"ל כל זה בפירוש אותה הפרשה (ישעיה נח)
ותפק לרעב נפשך, שיאמר תצא נפשי לפי שאין לי במה אכבדך, הורו שיפליג שמחתו
לקראתם כמוצא שלל רב, ואמרו עוד הנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו
בי"א, וטעמם ז"ל נכבד מאד, כי השי"ת קרוב לנשברי לב והמשמח העניים כאילו משמח
פני השכינה, ולזה הקדים ישעיה ע"ה ואמר (שם נח) כה אמר רם ונשא וגו' ואת דכא ושפל
רוח, אמר כי הש"י רחוק רחוק משמי השמים וקרוב להעניים האומללים, ולזה אז"ל גדולה
הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, כי השכינה שרויה בין כתפות העניים, ומצות
הקבלתם