מסכת אבות פרק ראשון
ג
מרי לאנשי כנסת בןדולה: הם אמרו שלשה דברים. הוי מתונים בדין
והעמידו
פירוש מהרב החסיד ר' יוסף יעב"ץ ז"ל
ליעקב וכו', באו דברי תורה ברמז שאם היתה מבוארת יהיו הכל שוים בה, משל לשני
אוהבים אחד עומד בדמשק ואחד בירושלים וכותבים זה לזה ברמזים, למה שלא יאבדו
הכתבים וימצאו ביד אחרים ויודע להם סודם. המשל ימצא פילוסוף מצות תפילין וישים
בין עיניו ממש, באה הקבלה ואמר כתיב הכא (דברים יא) בין עיניכם וכתיב התם(
יד) לא חשימו קרחה בין עיניכם
ונביאים מסרוה. יש מי שדקדק למה הוצרך לומר מסרוה לאנשי כנסת ולא הספיק
לו מה שקדם ומסרה ליהושע כמו שהספיק לזקנים ולנביאים כי מסרוה ימשוך
לכל הבאים, וי"ל כי בשלמותה נתנה לאנשי כנסת הגדולה כנתינתה מהר סיני ולא
נשתנית כלל ולא ישכח דבר ממנה בכל הדורות ההם, כי הנביאים מצד נבואתם ידעו זה
לאנשי כנסת הגדולה. א כתבו כל המפרשים שנקראו כן על שם שהחזירו עטרה ליושנה.
כמפורש ביומא (סט:) משה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא, בא
ירמיה (לב) ואמר האל הגדול הגבור ולא אמר הנורא אמר גוים מרקדין בהיכלו איה
נוראותיו, בא דניאל (ט) ואמר האל הגדול והנורא ולא אמר הגבור אמר גוים משעבדים
בניו איה גבורותיו, עד שבאו כנסת הגדולה ואמרו (נחמיה ט) ועתה אלהינו האל הגדול הגבור
והנורא, והחזירו עטרה ליושנה אמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו שכובש כעסו ונעשה
ארך אפים לרשעים בעולם הזה, נוראותיו שאומה יחידה כזאת יכולה לעמוד בין האומות.
נקרא השי"ת נורא, לשכון כבודו בארץ והבריות יריאים ממנו כמו שיראים מחמת המלך
להיותו נורא בעיניהם כאומרו (בראשית כח) מה נורא המקום הזה, וכשראה ירמיה גוים
מרקדים בהיכלו אמר איה נוראותיו כי נספלקה שכינתו מן הארץ ולכן לא קבלו היזק
הגוים המרקדים בהיכלו, אבל דניאל התבאר לו כי היתה השכינה עמם בגלות מענין
חביריו ומענינו ג"כ ונאבדו אויביהם שרצו לנגוע בקדש לזה אמר הנורא, אבל לא אמר
הגבור כי זה התואר יורה על היותו משעבד לכל, וכביכול אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם
וגו', ואנשי כנסת הגדולה דקדקו הענין יותר ואמרו הן הן גבורותיו כי נעשה ארך אפים
להם ויפרע מהם בבת אחת, כאומרו (דברים לב) לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם, הפך
(עמוס ג) על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, ואם אדם יטור את אויבו לעת יתחיל
לנפול יזיקהו כפלי כפלים ממה שהיה מזיקו אם יפרע ממנו לשעתו, והן הן נוראותיו כי
אנו יכולים לגור בין שיני אריות ואין אנו נזוקין, ובהיותנו על אדמתנו אין ההוראה הזאת
כל כך חזקה כי כמנהגו של עולם הוא, אבל בהיותנו בגלות ואין אנו כלים ראיה גדולה
על השגחתו יתברך ושכינתו אשר אתנו ושומרת אותנו, וזהו אצלי אומרו (דברים ל) והשבות
אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. ויש לתמוה שלא אמר מהו אשר
ישיב אל לבו, והענין הוא אשר דברתי, כי בהשיבנו אל לבבנו איך נתפזרנו בכל הגוים
ועדין אנו קיימין, נתעורר על התשובה לומר כי ה' בקרבנו. שני מופתים תמידיים
עושה עמנו הקב"ה בעולמו, האחד עם כל העולם בכללו, והב' בייחוד עם עמו
ונחלתו. האחד (ירמיה ה) ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברונהו, והב' (ישעיה יז)
המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, שניהם בפסוק
(תהלים סה) משביח שאון ימים וגו'
אמרו שלשה דברים. שמו אלה גדולי עולם כל השתדלותם שתהיה הקבלה לעולם
בכחה ובגבורתה כמו שנמסרה להם ביותר שלמות שאפשר, ולכן צוו זאת הצואה
הנפלאה לבאים אחריהם, למען תתקיים התורה על תלה כנתינתה על הר סיני. וזה כי
מצד היות שכלנו פעם בכח פעם בפעל, יחוייב שיקרה לנו מהשינויים אשר יקרה לחמר,
ייעי' ירושלמי מגילה ס"פ בני העיר ולזה