דברי מרדכי דברים

<h1>דברי מרדכי דברים</h1>
הרב מרדכי אליהו

<h2>פרשת דברים</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
תשע מקומות התוכחות – תשע מידות בעבודת ה'

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')

"ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט למד משה כללות יראת ה' ומדות ההגונות הצריכין להולכים בתורת ה', והם מדות תשעה" (אור החיים א', א')

תשעה מקומות מוזכרים בפסוק זה. בעל 'אור החיים' הקדוש (א', א')לומד מהם תשעה דרכים והנהגות בעבודת ה' ובדבקות במידותיו, ואלו הן תשע המידות:

א. "בעבר הירדן" – עמידות איתנה כשל אברהם אבינו ע"ה מול פיתויי העולם

"הא'. שיהיה לוקח מדתו של אברהם, דכתיב (בראשית י"ד, י"ג): 'אברם העברי', והוא מה שרמז באומרו: 'בעבר'" (אור החיים שם)

יש ללכת בדרך נחושה וברורה בעבודת ה', ולדאוג לבל נהיה מושפעים מרוחות זרות המנשבות בחוצות ומאיימות להעביר את ישראל על דתם ועל אמונתם. כך עשה אברהם אבינו, אשר כל העולם כולו היה בעבר אחד לצידו של נמרוד, ואילו הוא בעבר השני. והיה מכריז ומפרסם את שמו ואת ייחודו של הקב"ה בעולם.

פעם השתתפתי בכנס של ארכיאולוגים. הוצגו שם מוצגים שונים, והארכיאולוגים מנו את גילם של חפצים אלו. כל עוד טענו על מוצגים שונים שהם עד בני 5,000 שנה שתקתי, אבל כשטענו שגילוֹ של אחד המוצגים הוא למעלה מ-6,000 שנה אמרתי להם שהם שקרנים. ולמה? אמרתי להם: אין אתם צריכים להביא את דעות הגויים ולאמצם כי אנו מהעבר השני, ובמקום לחפש מוצגים ארכיאולוגיים, עדיף שתחפשו את אותם הספרים שפירסם בהם אברהם אבינו את שמו ואת ייחודו של הקב"ה בעולם. מהם ניתן ללמוד את גילו האמיתי של העולם.

כתב הרמב"ם (פ"א מהל' עבודת כוכבים הל' ב'): "ופשט דבר זה בכל העולם, לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות. וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעובדה ולהישבע בשמה. והחכמים שהיו בהם, כגון כוהניהם וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים – לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו".

בהלכה ג' כותב הרמב"ם: "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר (בראשית כ"א, ל"ג): 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בליבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו".

ב. "הירדן" – מרדות בלב

"ב'. שיהיה מרדות בלבו תמיד, כאומרם ז"ל (ברכות ז' ע"א): טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות', והוא מה שרמז באומרו: 'הירדן'" (אור החיים שם)

ידוע שכשאדם מקבל מוסר מחברו, מיד הוא מגלה התנגדות ומתקשה לקבל את התוכחה. אבל כשהאדם מייסר את עצמו בדברי תוכחה ועורך חשבון נפש עם עצמו, אז הוא מקבל את דברי התוכחה בשלמות.

ועל זה כתוב שהקב"ה אוהב את מי שהוא בגדר "מארי דחושבניא". לדוגמא, אם רואה אחרים שמסיחים בשעת התפילה, לא יעיר להם אלא אם כן הוא יודע ובטוח בעצמו שהוא לא נכשל באותו ענין, ולא יעשה הפליות עם אחרים בדבר הזה. ערכו של חשבון הנפש רב ועצום בכל השנה כולה, ועל אחת כמה וכמה בחודש אלול שכל אדם צריך להתחזק ולשפר את כל מעשיו.

ג. "במדבר" – ענווה

"ג'. מדת הענוה, כאומרם ז"ל (נדרים נ"ה ע"א): 'לעולם ישים אדם עצמו כמדבר', ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (שמות י"ט, ב')בפסוק: 'ויסעו מרפידים', והוא מה שרמז באומרו 'במדבר'" (אור החיים שם)

אברהם אבינו אמר (בראשית י"ח, כ"ז): "ואנכי עפר ואפר". ומבאר רש"י: "וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר ע"י נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי".

בעניין הענווה מעניין להביא את דברי הגמרא, האומרת (סוטה מ"ט ע"א): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענווה, דאיכא אנא".

אומר הגאון מווילנא: לא היה כוונת רב יוסף לומר כי הוא עניו גדול, אלא יש חכם ששמו 'אנא', והוא היה עניו.

חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר בזה פירוש אחר, ששמע מבעל ה'בן איש חי' זיע"א. רב יוסף אמר על עצמו: אל תאמרו בטלה ענווה – כי אני עניו. שאלו אותו: כיצד אתה אומר על עצמך שאתה עניו?! אך הוא עשה זאת כדי שלא יעריכו אותו כעניו.

בעל ה'בן איש חי' מביא מעשה, ברב אחד ששמע שמספרים על כומר אחד שהוא עניו גדול מאוד. כאשר הוא רואה עני ברחוב הוא נותן לו צדקה; כשרואה אדם סגי נהור הוא מעביר אותו את הכביש; אם רואה הוא נמלה מקפיד שלא לדרוך עליה כו'.

יום אחד הלך הרב והתלווה לכומר מהבוקר עד הערב, וראה שאכן כל מה שאמרו עליו אמת, והוא מסייע לכל נצרך בענווה גדולה. הכומר, שידע שהרב בוחן אותו ושם לב לכל צעדיו, נהג בהתאם.

בסוף היום פנה הכומר ואמר לרב: איך הענווה שלי? אמר לו הרב: כעת הכל נגמר! לענווה שלך אין שום ערך…

'אור החיים' הקדוש מחלק את מידת הענווה לשני חלקים. החלק הראשון הוא מה שנאמר כאן: "במדבר". החלק השני הוא:

ד. "בערבה" – ענווה בדרך אמיתית

"ד'. שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה הלכה ו'-ח')עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון, אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים, אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו: 'בערבה' כלל שני דברים: א' שתהיה הענוה ערבה, על דרך אומרו (משלי ג', ד'): 'ומצא חן ושכל טוב' וגו', ב' חיוב הערבות, שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה" (אור החיים שם)

כאן לימד אותנו 'אור החיים' הקדוש מהי הדרך הממוצעת, וכפי שביאר הרמב"ם (שם הל' ח')שלא יאמר אדם: כיון שיש מצוה לנהוג בענווה, אשפיל את עצמי כעפר, אלבש בגדים קרועים, לא ארחץ את עצמי וכל כיו"ב, עד שאהיה ללעג וקלס בעיני הבריות. מאידך, גם לא יהיה קיצוני ללכת בבגדים יקרים ביותר בצורה מוגזמת אלא ילך בדרך האמצעית.

כמו כן, לא ינהיג עצמו בענווה באופן שיתעלם לגמרי ממעשי הבריות וימנע מהם תוכחות. למשל, אם הוא בא לבית הכנסת לפני כניסת שבת, ורואה שבכיסו של חבירו מונח עט, ששכח אותו מתוך הרגל של ימי החול. לא יאמר: מי אני שאעיר לו, הרי ממילא לא ישמע לי. אלא ילך ויזכיר לו בדרכי נועם, ישלח אותו לגבאי בית הכנסת כדי שישמור לו על העט עד מוצאי שבת. אם יעשה כן זכותו כפולה.

כמו כן, אם שומע אנשים מדברים באמצע חזרת הש"ץ, אל יאמר: מי אני, ומי ישמע לי. אלא יעיר בדרכי נועם, וזכות התפילה תיזקף לו (ועיין לשו"ע או"ח סי' קכ"ד סעי' ז' שכתב שמי שמדבר באמצע החזרה "גוערין בו")

ה. "מול סוף" – זכירת יום המיתה

"ה'. מאמר התנא (אבות פ"ג מ"א): 'הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד' וכו', וכן אמר התנא (שם פ"ב מ"י): 'ושוב יום אחד' כו', ופירשו שם שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו, ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו: 'מול סוף' שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו" (אור החיים שם)

הרה"ג חכם נתן סאלם זצ"ל היה מנהל תלמוד תורה 'מגן דוד' ברחוב דוד ילין בירושלים. הוא היה צדיק, ירא שמים וגבאי נאמן, עד שרבים מאנשי חו"ל היו מעבירים דרכו את כספי התרומות, כי ידעו שהוא ממלא את תפקידו בנאמנות.

יום אחד, בהיותו בתלמוד תורה, לא חש בטוב. הזמינו לו בבהילות אמבולנס, ואנשי ההצלה קבעו שלא נשארו לו אלא מספר רגעים לחיות. האדמו"ר מגור זצוק"ל, שגר בקרבת מקום, שמע על מה שאירע, ובא לראות כיצד נוהג אדם ירא שמים כמה דקות לפני מותו. אני עצמי עליתי איתו לאמבולנס. הוא פנה אלי ומסר לי דו"ח על הכספים שהופקדו אצלו. התחיל למנות את הכספים המופקדים במקומות שונים ששייכים לאלמנות וליתומים, ורק לבסוף הזכיר שיש לו סכום כסף ששייך לו אישית.

ואח"כ ב"ה הבריא חכם נתן, שאלתי אותו: מדוע אמרת לי על הסכום ששיך לך אישית זאת רק בסוף? הסביר לי, כיון שהוא מרגיש שהוא עומד להחזיר את נשמתו לבוראו, היה מוכרח להודיע לי תחילה את כספי הצדקה שהופקד עליהם, ורק בסוף לספר על הכספים שלו, כי חשש שאם יעסוק בהם תחילה לא יספיק לסיים את דבריו, וכך עלולים היו לחשוב שכל הכספים שברשותו הם שלו. לכן התחיל בכספי הצדקה, ורק לבסוף מנה את כספו שלו.

האדמו"ר מגור זצ"ל שמע את השיחה והתפעל מאוד. אמר שכך נראה יהודי אמיתי דקות ספורות לפני מותו.

המשנה באבות אומרת (פ"ג מ"א): "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

באה המשנה ללמדנו, שביום הדין עומד האדם בעצמו בדין, ולא יוכל לשלוח שום שליח לדון בעניינו. זהו: לפני מי "אתה" עתיד ליתן דין וחשבון.

כשישבתי בבית הדין, תבע אדם אחד מוסד גדול. טענתו היתה, שהמוסד שילם לו עבור אמירת קדישים לנפטרים גלמודים, ושכרו נקבע בלירות. אולם כאשר עברו בישראל למטבעות של שקלים, לא רצה מנהל המוסד לשלם לו במטבע החדש.

המנהל היה נחוש בדעתו שלא להיכנע לתביעת אותו אדם, ושלח תשעה עורכי דין כדי להגן על המוסד. עורכי הדין דיברו והאריכו, ואותו אדם עמד בצד ולא ידע מה לעשות ומה לענות. ביקשתי שיבוא בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו. נימקתי זאת בכך שכתוב באבות: ולפני מי "אתה" עתיד ליתן דין וחשבון – אתה ולא עורכי דינך. הרגשתי שיש פה דין מרומה כדברי הפרישה (חו"מ א, ב)"שהדיין האמיתי צריך לדמות בלבו בכל דין שיבוא לפניו כאילו הוא דין של רשעים לחשדם שמא יש בו צד ערמה בטענותיהם וראיותיהם".

ביקשתי משמש בית הדין שיקבע את הדיון לאחרון ברשימת המוזמנים. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף נכנס, שאלתי אותו: מדוע הינך נוהג כך עם אותו עני? מתוך דבריו הבנתי כי יצא המרצע מהשק ושאשת העני אמרה לאשתו (של המנהל)שבעלה אינו ראוי להיות מנהל ובעלהּ טוב ממנו, אלא שהמזל גורם, ומשום כך הוא התעקש וסירב להעלות לו את שכרו.

מיד הזמנתי את אשת העני, ואמרתי לה: ראי מה עוללת! לכי מיד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה. אמרי לה, שגם היא אשת המנהל ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמנתי את המנהל, והוא מיד אמר שהוא מוכן להעלות את משכורתו של אותו העני ללא שום ערעורים.

זו מעלתו של העומד בדין בעצמו.

ו. "בין פארן ובין תופל" – צהלת הפנים ופחד ה'

"ו'. מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות פ"ד), וז"ל: 'הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו [ואבלו] בלבו', והוא מה שרמז באומרו: 'בין פארן ובין תופל', כנגד צהלתו בפניו אמר: 'בין פארן' לשון פאר, היפך עצבון שהוא פנים רעות, וכנגד עצבון הלב אמר: 'ובין תופל', שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו, מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות" (אור החיים שם)

מכאן אנו למדים, שלא יהיה האדם עצב. ולא יספר לַכול ובכל עת את צרותיו. אלא יקבל הכול בשמחה, ויהיה שגור בפיו שכל מה שעושה ה' עימו הכול לטובה. כדברי נחום איש גם זו, שהיה אומר "גם זו לטובה" (תענית כ"א ע"א)וכר' עקיבא (ברכות ס' ע"ב, סנהדרין כ"ח ע"ב)שהיה אומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ז. "ולבן" – לב טהור

"ז'. שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד (תהלים נ"א, י"ב): 'לב טהור ברא לי' וגו', וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו: 'ולבן', שיהיה לו לב טהור, שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן" (אור החיים שם)

דוד המלך מתפלל שה' יטהר את ליבו לעבודתו יתברך. זהו שאנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "וטהר לבנו לעבדך באמת".

דרכם של ישראל אינה דרכם של אומות העולם. אצל אומות העולם מי שחבירו הכעיסו, הרי הוא שומר לו טינה ואיבה בליבו וחושב כל העת כיצד לנקום ולנטור על מה שעשה עמו. עליהם אומר הנביא (עמוס א', י"א): "ועברתו שמרה נצח". אבל דרכם של ישראל לא כן היא, אלא בשעה שעולה אדם על משכבו לישון הרי הוא אומר: "הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי בין בגופי, בין בממוני" וכו' (אבל מי שחייב ממון לחבירו לא יועיל לו מחילה, כי אין מחילה על חובות של ממון. וכן מי שחייבים לו ממון, אין הוא מתכוון למחול ללֹווים).

ח. "וחצרות" – תלמוד תורה בקביעות

"ח'. תלמוד תורה בקביעות, כיעקב אבינו, דכתיב (בראשית כ"ה, כ"ז): 'יושב אהלים', לא ללמוד עראי, והוא אומרו: 'וחצרות' הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (אור החיים שם)

לא ילמד אדם באקראי, מתי שיוצא ומזדמן לו. אלא יקבע לעצמו סדר יום שבו שעות קבועות לתפילות וללימוד תורה.

מכאן ילמד האדם, שצריך לקבוע עיתים וזמנים קבועים ללימוד התורה, לפחות שעה בבוקר ושעה בערב, ואפילו בחצות לילה יקבע ללמוד כשעה.

מעלת הקביעות בלימוד התורה גבוהה עד מאוד. הטעם הוא, שלאחר מאה ועשרים שנה, כשיגיע האדם לבית דין של מעלה, יפתחו מיד בשאלה הראשונה: האם קבעת עיתים לתורה (עיין שבת ל"א ע"א, וסנהדרין ז' ע"א)? לא ישאלוהו אם למד תורה סתם, אלא אם קבע עיתים לתורה. אם קבע עיתים – יינצל. הרי לך מעלתה העצומה של קביעת עתים ללימוד התורה.

ויש לדעת שהיצר הרע מיצר את דרכו של האדם בדבר הזה דווקא במאוד מאוד, כי הוא יודע את עוצם וגדולת מעלתה של הקביעות, אבל כאשר האדם מתגבר עליו, הוא זוכה לדבוק בה' יתברך.

ט. "ודי זהב" – הסתפקות במועט

"ט'. שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו: 'ודי זהב' שיאמר לזהב: די! או ירצה על זה הדרך שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם (אבות פ"ד מ"א): 'איזהו עשיר – השמח בחלקו', ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלהים חיים" (אור החיים שם)

רש"י ביאר מילים אלו ביחס למעשה העגל, וכלשונו: "הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר (הושע ב', י')"וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", עכ"ל רש"י.

למעשה חטא העגל היה בי"ז בתמוז בשנה הראשונה לצאת עם ישראל ממצרים, והיה צריך להזכיר את זה בתחילת תוכחתו ולא בסוף! אלא רצה משה רבנו ע"ה להוכיח את ישראל ואמר: 'ודי- זהב', ולא אמר זהב סתם, כי עם התוכחה אמר להם: ראו כמה משרע"ה אוהב את עם ישראל. כשעשו את העגל משה רבינו לימד עליהם סניגוריה, ואמר לקב"ה: רבש"ע, כשאמרת בעשרת הדברות: "לא יהיה לך אלוהים אחרים", לי אמרת ולא להם, זו לא טענה, האמת יודע משה שלכל עם ישראל דבר זה נאמר, הגם שנאמר בלשון יחיד. עם כל יחיד ויחיד דיבר הקב"ה, אעפ"כ ללמד סנגוריה היה מוכן משה לטעון טענה זו.

עוד הגמרא (ברכות ל"ב ע"א)אומרת: "אמרי דבי רב ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו: די, הוא גרם להם שעשו את העגל", בבחינת: "וישמן ישורון ויבעט". במקום שהם יודו וישבחו לקב"ה שהשפיע עליהם טובה הם מנצלים את הטובה, את שפע הזהב למעשה שלילי, ואעפ"כ משה רבינו, סניגורן של ישראל, רעיא מהימנא, אומר לקב"ה שיש להמעיט בעונשם ובמעשיהם, כי אילו לא קיבלו שפע לא עשו עגל.

גם משה רבינו ידע שזו רק סניגוריא חלשה, אעפ"כ הוא טען אותה, ואומר לישראל: ראו כמה מסרתי את עצמי עליכם להציל אתכם.

הנה, כשם שרש"י מצא רמזים לתוכחתם של ישראל במה שהזכיר משה רבנו ע"ה את המקומות המוזכרים בפסוק, כך מצא וביאר בעל 'אור החיים' הקדוש דרכי הנהגות ותוכחות לעבודת ה' יתברך ולדבקות ביראתו ובתורתו.

סנגוריא של משה רבנו

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')

"לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל" (רש"י)

משה רבנו בענותנותו הגדולה, ובאצילות נפשו הנפלאה איננו מוכיח את בית ישראל בתוכחה מגולה אלא מוכיחן ברמז, וכך באומנות נפלאה הוא מזכיר את מסעות העם ומרמז להם על חטאיהם.

בין דבריו הוא אומר: "וחצרות ודי זהב". וביאר רש"י: 'ודי זהב' – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב', י'): 'וכסף הרביתי לה, וזהב עשו לבעל'". ומבואר ברש"י שמשה רבינו מלמד סנגוריא על חטא העגל ותולה את הסירחון "בשביל רוב זהב שהיה להם".

ומקור הדברים בגמרא (ברכות ל"ב ע"א), וז"ל: "דרש רב חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו, נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל". וביאר רש"י (שם ד"ה אלמלא): "שמעידין שיש ביד הקדוש ברוך הוא לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו". ובכלל המקראות האלו הוא הפסוק: "ודי זהב", וכלשון הגמרא: "מאי 'ודי זהב'? אמרי דבי רב ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו: די, הוא גרם שיעשו העגל". ואכן דברי הסנגוריא של משה רבנו העמידו את רגליהם של ישראל בעולם, ואף קיבלו את הסכמת הקדוש ברוך הוא, כדברי הגמרא שם: "מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר (הושע ב', י'): 'וכסף הרביתי לה, וזהב עשו לבעל'".

אולם עלינו לברר מהי הסנגוריא שיש בדברי משה רבינו. אכן, הקב"ה הרעיף הרבה טובות על עם ישראל: הוציאם ממצרים, קרע להם את הים ונתן להם את ביזת מצרים ואת ביזת הים. אך האם זו סיבה להשתמש בשפע נגד רצון הבורא, ולעשות את עגל הזהב?

וכן יש להבין את המשך דברי הגמרא שהביאה את הפסוק (ירמיה י"ח, ו'): "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" כאחד המקראות שאילולי הם נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. והרי הקדוש ברוך הוא נתן לאדם יצר טוב ויצר רע, ועבודת האדם היא להשתמש בבחירה החופשית כדי לנצח את היצר הרע, ומה מקום לטעון מפסוק זה שהקב"ה יכול לקחת מאתנו את יצר הרע? הרי תפקיד זה מוטל על האדם!

אלא יש לבאר את דברי הסנגוריא של משה רבנו, שאמנם יש לאדם בחירה חופשית, ועליו לנצל את הכוחות שניתנו לו כדי לעבוד את בוראו, ולהשתמש באמצעים לצורך המטרה שהיא עבודת ה'. בכל זאת יש מקום ללמד עליהם זכות, שהשפע העבירם על דעתם ולכך עשו את עגל הזהב, ובכך משה רבינו רוצה למתק את הדין. ובהיות שהקב"ה רוצה לגלות את חיבתן של ישראל, על כן הודה לו, בבחינת (במדבר כ"ג, כ"א): "לא הביט אוון ביעקב", כלומר שגם אם יש עבירה או חטא בידי האדם, הקב"ה מוחק את רישומו של העבירה (עיי"ש באו"ח הקדוש)ואף על פי שתפקידו של היצר הרע הוא להגדיל את התמודדותו של האדם, וממילא להגדיל את השכר למי שמנצח את יצרו, אך בכל זאת מי שנכשל אחר היצר, יש מקום ללמד עליו זכות.

ואכן בדברים אלו ראינו, שה"די זהב" היה להם לרועץ ולמכשול, ובשבילו באו לכלל עבירה. אך בעל 'אור החיים' הקדוש מלמד אותנו שמה'ודי זהב' אפשר גם להתעלות ממש. וביאר זאת על דרך המוסר המיוחדת לו בפסוק זה: יש אדם שמסתפק בצרכים ההכרחיים, שמח בחלקו ואומר: "ודי זהב" – אין לי צורך בזהב, די לי במה שיש לי. ויש אחר שמעלתו גדולה הימנו, אשר בטוח שכל מה שיש בידו הינו זהב גמור, יש לו כל ואינו צריך עוד כלום. מעלת השני גדולה יותר, משום שהראשון מתאוה לעוד, אך מסתפק בהכרחי, והשני אינו מתאוה כלל ועיקר לעוד. ומי שהגיע למעלה זו, זוכה לברכת השם (מלאכי ג', י'): "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", עד שיבלו שפתותיכם מלומר די (שבת ל"ב ע"ב), שלא תרצו שפע רב כדי שלא יפריע לכם, חלילה וחס.

אך יש לדעת שמעלה זו של הסתפקות במועט הינה טובה דוקא לכל הקשור לצרכיו הגשמיים של האדם. אך ברוחניות תמיד צריך האדם לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולא להסתפק או לשמוח במה שהינו כעת אלא (דברים ד', ל"ט): "אשר בשמים ממעל".

שיטת הסנגוריא של משה רבינו ממשיכה בכל דור ודור, וגם בדורנו כאשר רבים מבני ישראל מפוזרים בין העמים, אשר הם משחיתים אותם וגורמים להם לחטוא. ומאידך, ישנם בני תורה רבים אשר מסתפקים במועט ואומרים די לזהב, ובזכות תורתם אומנותם נזכה ויתקיים בנו (איכה ד', כ"ג): "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".

מעלתם של ישראל

"וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (א', י')

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א', י"ב)

"וכי ככוכבי השמים היו באותו היום? והלא לא היו אלא שישים ריבוא! מהו: 'והנכם היום'? הנכם משולים כיום, קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים" (רש"י)

רש"י מבאר את ברכת משה שלא כפשוטה, ו'שפתי חכמים' הסביר את דיוקו של רש"י מהמילה: "היום", דהיינו כַּיום. עם זאת, ידוע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והתורה אומרת במפורש שההשוואה לכוכבי השמים היא לגבי מניינם של ישראל, ולא לעניין נצחיותם.

אלא שכאן יש לדקדק בלשון הפסוק: "ככוכבי השמים לרוב". משמע מהמילה "לרוב" שבאה למעט, כלומר: משה רבינו מדמה את ישראל לכוכבי השמים אך ורק לעניין ה"רוב", דהיינו: כמותם, ולא לעניינים אחרים. ועלינו לשאול: אלו תכונות של כוכבי השמים בא דקדוק זה לשלול?

כשנתבונן נראה שעם ישראל נמשל מצד אחד לכוכבים ומצד שני נמשל לעפר, ולשניהם יש מעלה וחסרון.

לגבי ההשוואה לעפר, הנה בסוף תפילת העמידה אנו אומרים: "ונפשי כעפר לכל תהיה". לפי הפשט, הבקשה מתייחסת למידת הענווה, שיהיה האדם בצניעותו מקבל גם מצב בו הוא נרמס כעפר. אך התוספות (ברכות י"ז ע"א ד"ה ונפשי כעפר)פירשו זאת להיפך, לטובה: "מה עפר אינו מקבל כליָה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר: 'והיה זרעך כעפר הארץ' ". הרי שלמרות שהעפר נרמס, וזהו חסרונו, הרי שמעלתו היא שאין הוא כלה. כאשר שופכים על גרגירי העפר מעט מים הם מתחברים ומתאחדים לגוש אחד. זו ברכה לעם ישראל, שעל ידי התורה המשולה למים – אין מים אלא תורה – יידבקו בני ישראל זה בזה בדיבוק חברים באהבה.

כמו כן נמשלו עם ישראל גם לכוכבים. מעלתם של הכוכבים היא שהם קיימים לעולם, ואינם נרמסים; אבל שלא כמו העפר המאוחד והמחובר, הכוכבים הינם בודדים, וכל כוכב הוא עולם בפני עצמו. זהו חסרונם.

נמצא, שהמשלת ישראל לעפר ולכוכבים היא דווקא לעניין המעלה והיתרון שנמצא בכל אחד מהם, ולא לחסרון שיש בהם. זו כוונת משה רבינו ע"ה: אמנם היום "לא היו אלא שישים ריבוא"; אבל לעתיד לבוא יהיו בני ישראל רבים ביותר, ללא מספר.

לכן הדגיש משה בדבריו: "ככוכבי השמים 'לרוב' ", כלומר: עם ישראל נמשל לכוכבים רק לעניין החיובי שבהם, והוא עניין הרוב, ולא לחסרונם, שהם בודדים ונפרדים זה מזה.

כך מצינו שהסבירו המפרשים את ברכת יעקב אבינו ע"ה (בראשית מ"ח, ט"ז): "וידגו לרוב בקרב הארץ" – כלומר משווה את ישראל לדגים. אמנם מעלת הדגים גדולה ביותר, אשר אין להם עין הרע, והם פרים ורבים מאוד; אך גם להם יש חסרון, שהגדול בולע את הקטן ממנו. לכן אומר יעקב אבינו: "וידגו 'לרוב' ", כלומר שהדמיון לדגים יהיה דווקא לעניין "לרוב" – ריבוי ללא עין הרע, ולא לעניין השלילי שבדגים.

משה מקדים ומספר לישראל את מצבם, שהם ככוכבי השמים לרוב. לאחר מכן הוא מוכיחם ואומר להם: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". בזה הוא רוצה לרמוז להם, שאף כאשר זוכה האדם להתעלות ולהיות בבחינת כוכב, לא יזנח את האחרים בגאוותו, אלא יאהב אותם, יקרב אותם ויסייע להם. אם כך ינהגו עם ישראל, אזי תחול עליהם ברכת ה', "ויברך אתכם כאשר דיבר לכם".

אך יש להתבונן בלשון שבו נוקט משה רבינו בתוכחתו. המדרש (איכה רבה, פתיחתא פ"א, א')אומר: "'איכה ישבה', שלושה נתנבאו בלשון 'איכה': משה, ישעיה וירמיה. משה אמר: 'איכה אשא לבדי', ישעיה אמר (ישעיה א', כ"א): 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר (ירמיה א', א'): 'איכה ישבה בדד'. אמר ר' לוי: משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין, אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך משה ראה אותם בכבודם ושלוותם, ואמר: 'איכה אשא לבדי טרחכם'; ישעיה ראה אותם בפחזותם, ואמר: 'איכה היתה לזונה'; ירמיה ראה אותם בניוולם, ואמר: 'איכה ישבה'".

ביארו המפרשים, שלמילה "איכה" ישנן שלוש משמעויות. משה רואה את עם ישראל בכבודו ובשלוותו, כאשר יצאו מעבדות לחירות וקיבלו את התורה. או אז הוא אומר עליהם: "איכה אוכל לבדי". כאן משמעות המילה "איכה" היא – "כיצד". ישעיה רואה את עם ישראל במצב שבו הוא פורק מעליו את עדיו, הודו והדרו. הוא אומר: "איכה היתה לזונה" – כאשר משמעות המילה "איכה" עתה היא לשון השתוממות ותמיהה. ואילו ירמיה רואה אותם בנוולותם, אחרי שקיבלו את עונשם בחורבן הבית ובפיזורם בין האומות. ירמיה אומר: "איכה ישבה בדד", במשמעות של צער ונהי.

במדרש (שם)דרשו את המילה איכ"ה בנוטריקון: "שאלו את בן עזאי, אמרו לו: דרוש לנו דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם: לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שניתנה לעשרים דורות (מאדם עד נח עשרה דורות, מנח עד אברהם עשרה דורות), ובעשרת הדיברות, ובחמישה ספרי תורה – מנין איכ"ה".

משום כך, כאשר רואה משה רבינו את ישראל בשלוותם, דווקא אז בסמוך לברכתו הוא מזהיר אותם בלשון "איכה", לומר להם: הֱיוּ ככוכבי השמים לרוב, הֱיוּ ככוכבים וכעפר למעלתם, ואל תהיו כחסרונם, כדי שלא יגיע מצב שבו יאמרו "איכה" במשמעות של תמיהה או של צער ונהי, לכשיגיע החורבן.

עתה עלינו לתקן את המצב אשר הביא לחורבן בית המקדש. נאמין בה' ובתורתו, נקיים את מצוותיו באהבת ישראל, ובזכות זאת ניגאל. "ואני זאת בריתי – ובא לציון גואל" (ישעיה נ"ט, כ'-כ"א), במהרה בימינו אמן.

אשר דיבר משה

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')

"'אל כל ישראל' – אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב" (רש"י)

למשה רבינו ע"ה לא היה רמקול. הוא אסף את כל ישראל – בסך הכל יותר מכפליים משישים ריבוא – ודיבר בפניהם, וכולם שמעו אותו. אלמלא היו שומעים אותו כולם, היתה מתעוררת אצל אחדים מהם הטענה שהביא רש"י לעיל, שמא לאלו שלא שמעו היה מה להשיב על תוכחותיו של משה.

אם כן, היה כאן נס גדול, שקולו של משה נמשך והלך לכל המחנה, ולא היה אחד שלא שמע אותו. ועוד נס קרה כאן, שכן לפי חשבון הזמנים המוזכרים בתורה, התחיל משה רבינו לדבר עם ישראל כחודש וחצי לפני מותו. כלומר כשהיה כמעט בן מאה ועשרים שנה! ואף על פי כן היה לו כוח לדבר ללא הרף, במשך כחודש וחצי, בגיל כל כך מופלג.

ועוד, משה רבינו היה כבד פה, וכלשונו (שמות ו', י"ב): "ואני ערל שפתיים". ואילו עתה, בסוף שנת הארבעים, הרי הוא עומד ומדבר ללא שום גמגום במשך חודש ושבוע, מר"ח שבט עד שבעה באדר (עיין פרק א' פסוק ג' "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם")ודאי שדיבורו של משה לבני ישראל היה בדרך ניסית ומעל הטבע, כך שהשכינה מדברת מתוך גרונו, כלשון הזוהר (פנחס דף רל"ב ע"א): "שכינתיה מדבר על פומיה דמשה".

בדרשותיו של גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זצוק"ל וזיע"א, היו נוכחים אלפי אנשים, בפרט בשבת הגדול ובשבת שובה. אנשים היו עומדים גם מחוץ לבית המדרש כדי לשמוע את הדרשה. ואף על פי כן כולם שמעו את דבריו כאילו עמדו לידו.

כשנפטר בעל ה'בן איש חי', ב-י"ג אלול תרס"ט, ביקשו מבנו הגאון הגדול רבי יעקב לדרוש בשבת שובה. באו אלפי אנשים לשמוע את הדרשה. והנה הוא התחיל את דרשתו כמו שנהג אביו באמירת 'ויהי נועם', אך קולו נשמע רק בשורות הראשונות הסמוכות אליו. התחילו האנשים בשורות האחרונות לצעוק שאינם שומעים. אמר להם רבי יעקב: "מעתה תדעו מה היתה גדולתו ועוצמתו של מור אבא, וכי אתם חושבים שהיה עומד ומדבר בקולו? השכינה היתה מדברת מתוך גרונו!" אמר וירד מהתיבה. בכך סיים את ההספד ואת הדרשה.

ברכות ללא גבול

"ה' אֱלֹקי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (א', י"א)

"מהו שוב: 'ויברך אתכם כאשר דיבר לכם'? אלא אמרו לו: משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם: 'אשר אם יוכל איש למנות'! אמר להם: זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם" (רש"י)

לפי הפשט, משה נותן אלף פעמים את ברכתו, מלבד ברכת ה'. אך קשה להסביר כך, כיון שה' ברכם ללא גבול, ואם כן התוספת של משה כבר כלולה בעיקר, שהיא ברכת ה' ללא גבול, ומה הוסיף משה בברכתו?

יש ליישב קושיה זו על פי דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ובהלכות יסודי התורה (פרק ט'), וזו לשונו (בהקדמה לפירוש המשניות, תרגום הר"ש אבן תיבון): "שהנביא כשיתנבא בצרות ארצם או ירדו עליהם אבני אלגביש וכדומה לו, ואחר כך לא יתקיים דבר מן העניין ההוא ורוחמו מן השמים ועמדו כל ענייניהם בשלום ובשלווה – לא ייוודע בו כזב הנביא… מפני שהקב"ה ניחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה… אבל אם הבטיח בבשורות טובות שיתחדשו לזמן קצוב, ויאמר: בשנה זו יהיה השקט ושלווה, והיו בה מלחמות… – נדע שהוא נביא שקר". ומוסיף הרמב"ם, שהחלוקה בין נבואה לטובה ובין נבואה לרעה שייכת דווקא כאשר הנביא מתנבא על העם, אבל אם הנבואה היא בין הקב"ה לנביא עצמו, ייתכן שהנבואה לטובה תשתנה (שם): "משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העוונות ולא יתקיים אותו הטוב – דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא. אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה".

הראינו לדעת, כי נבואה טובה והבטחה טובה של הקב"ה מפי הנביא לעם ישראל אינה מתבטלת, אף אם ישראל לא יהיו ראויים לאותה הטובה. הסיבה היא – שלא יצא חילול השם, חלילה, על הבטחת טובה ואי קיומה.

לפי זה, אפשר לבאר בענייננו. הנה משה רבינו מזכיר בתוכחתו (א', י"ב): "טרחכם ומשאכם וריבכם", וכלשון רש"י: "'ומשאכם' – מלמד שהיו אפיקורסין". אפיקורס, כהגדרת חז"ל (סנהדרין צ"ב ע"ב), הוא: "זה המזלזל בדברי חכמים". והיו בין ישראל כאלו שזלזלו במשה עצמו: "הקדים משה לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת… איחר לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת". כיון שראה משה רבינו שיש ביניהם אפיקורסים, אמר: אמנם הקב"ה הבטיח לאברהם (בראשית י"ג, ט"ז): "אם יוכל איש למנות" וכו', אך ייתכן שכוונתו היתה דווקא לזרע אברהם המאמינים, שמא אם יהיו אפיקורסין בתוכם תתבטל ההבטחה; וכיון שברכת ה' לאברהם הינה בין ה' לנביא (שהרי כשנאמרה עדיין לא היה עם ישראל קיים), אין מניעה שהנבואה תתבטל! לכך חזר משה וכתב את ההבטחה. מעתה ברכת ה' לאברהם תיקבע בנבואת הנביא לעם, שאז אף אם עם ישראל לא יהיו ראויים, הנבואה לא תתבטל.

זו כוונת משה רבינו באומרו: "זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם" – דהיינו, מה שאני הוספתי על ברכת ה' אינה הוספה בכמות (שכן מה יועילו אפילו אלף ברכות על ברכת ה' שהינה בלי גבול?), אלא עצם החזרה על ברכת ה' הופכת אותה לנצחית ובלתי ניתנת לשינוי, וזו היא תוספת הברכה המיוחדת שאני מוסיף לכם.

מצינו בפינחס שעליו אמר הקב"ה למשה רבינו (במדבר כ"ה, י"ב): "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". הובטח פינחס שכל הכהנים הגדולים (בבית ראשון)יעמדו מזרעו, ואמנם מצינו בבית שני שהיו כהנים שאינם ראויים, ולכך אמר לו הקב"ה (שם): "לכן אמור" – היינו לקבוע זאת בנבואה, על מנת שתתקיים אף על פי שלא יהיו ראויים.

וכאשר שמע הקב"ה את דברי משה רבינו שבירך אותם ואמר להם "זו משלי" – מדעתי כתבתי את ההבטחה שנאמרה לאברהם, כדי שתתקיים לעולם בלא תנאי, שמח הקב"ה מאוד בדברי משה, שכן יש בהם סנגוריה עצומה לעם ישראל.

למדנו מכאן כמה גדולה אהבתו של משה רבינו ע"ה לעם ישראל, הרועה הנאמן לצאן מרעיו. ובשבת הסמוכה ל-ט' באב קוראים פרשה זו, כדי לעורר סניגוריא גדולה על עם ישראל.

<h3>פרפראות</h3>
הלימוד מחשיבות הר החרמון

"צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (ג, ט)

"להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבעה מלכיות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא…" (רש"י בשם הספרי, עקב י"ב)

הר חרמון קרוב לארץ ישראל, והוא מההרים של ארץ ישראל. חז"ל אומרים (חולין ס ע"ב), שאפילו הר שהוא מושלג ואין בו יישוב ואי אפשר לגור שם, אומות העולם היו מחבבין אותו מאחר והוא אחד מהרי ישראל. לדבריהם, בנו להם ערים אחרות בחוץ לארץ וקראו לעריהם בשמות הרי ארץ ישראל.

הם חושבים, שאם יתקרבו לארץ ישראל יתכן ויספגו ממעלת הארץ. אם הם יקבעו שמות אחרים לחרמון בלשונם, שריון או שניר הם יאמרו אח"כ: זה ההר שלנו, אבל עד היום שמו חרמון, לומר שהוא מערי ישראל ומהרי ישראל. ורש"י כתב שהיו להר הזה ארבע שמות כנ"ל.

וזה מלמד אותנו מוסר: אם אומות העולם רוצים להתפאר בהר הזה, ק"ו שאנו מתפארים בכל ארץ ישראל.

כיבוש קצת הארץ

"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (א', ד')

"'אחרי הכותו' – אמר משה: אם אני מוכיחם קודם שייכנסו לקצת הארץ, יאמרו: מה לזה עלינו? מה היטיב לנו? אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כוח להכניסנו לארץ! לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן" (רש"י).

צריך להבין את דברי רש"י. אמנם הכניע הקב"ה את סיחון ואת עוג, אך עדיין יש להילחם עם שלושים ואחד מלכים, ומי מבטיח לישראל שינצחום?

אלא מכאן למדנו שסיחון היה הקשה והחזק שבכולם, וכיון שאותו ניצחו, חזקה שינצחו גם את השאר (וראה במדבר כ"א, כ"ג, ברש"י שכתב שסיחון היה שומר על כל האומות).

דבר נוסף לימדנו רש"י, שארץ סיחון שייכת לארץ ישראל, שהרי הגדיר את ארץ סיחון: "קצת הארץ".

ראה נתתי לפניכם את הארץ

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (א', ח')

"'בואו ורשו' – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין" (רש"י)

בדברי רש"י אנו רואים את שייכותנו לארץ ישראל, אשר אין עליה שום עוררין.

זאת ועוד, אומר רש"י, איננו צריכים כלי זיין כדי להגן במערכה עליה, אלא האויבים בורחים ואנחנו יורשים את הארץ הנתונה לנו מאת הבורא יתברך.

דיני ישראל לעומת משפטי הערכאות

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (א', ט')

"'ואמר אליכם בעת ההוא לאמר' – מהו: 'לאמר'? אמר להם משה: לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקב"ה… וכן אמר שלמה (מלכים א' ג', ט'): 'כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה', אפשר מי שכתוב בו (שם ה', י"א): 'ויחכם מכל האדם', אומר: 'מי יוכל לשפוט'? אלא כך אמר שלמה: אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל – אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין -נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כ"ב, כ"ג): 'וקבע את קובעיהם נפש'" (רש"י)

ביאור הדברים: על חוקי המדינה נאמר (תהלים קמ"ז, כ'): "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". כלומר אף שגם לאומות העולם ישנם חוקים אשר הם נוהגים לאורם מ"מ במושבי הערכאות, יכול השופט לשנות את דעתו בכל שעה לפי התקדמות המשפט, המלצות התביעה או ההגנה, כך שכל פסיקתו מתבססת על שיקוליו וראות עיניו, ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל – וע"כ אמר הכתוב: "ומשפטים בל ידעום". מה שאין כן דייני ישראל לא כן דרכם, אלא כל פסיקתם נעשית על פי דעת תורה הצרופה, ועל כל משפט ודין באים אליהם בטענה, וכדברי שלמה המלך: "אני אם חייבתי ממון שלא כדין – נפשות אני נתבע".

ועל כן אומרים חז"ל (סנהדרין ז' ע"א)שכל דיין יראה כאילו גיהנם פתוחה מתחתיו. ומאידך כתוב (שם)שיראה תמיד כאילו השכינה מעל ראשו. ואכן אין הדברים סותרים, הדיין – צריך לראות כאילו גיהינום פתוחה מתחתיו, ובעלי הדין – צריכים לראות כאילו השכינה מצויה מעל ראשו של הדיין.

המהרהר אחר חכמים

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א', י"ב)

"מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו… איחר לצאת – אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות" (רש"י)

מדברי רש"י אנו למדים לימוד מוסר עצום לגבי היחס שצריך לתת לתלמידי חכמים. כל מי שמהרהר אחרי מדותיהם של חכמים ומוציא לעז על הרבנים, הרי הוא בגדר אפיקורוס!

ילמד כל אדם כמה גדולה מעלתם של תלמידי החכמים, וייזהר מאוד מאוד שלא לפגוע בכבודם כלל ועיקר. המהרהר אחרי רבותיו, שכל כולם קודש לתורה ולמצוות, כמהרהר אחר השכינה.

השלך על ה' יהבך

"אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א', י"ב)

"'ומשאכם' – מלמד שהיו אפיקורסין" (רש"י)

משה רבינו טוען שאין הוא יכול לשאת לבדו את משא העם. וממשה נלמד לגבינו: כאשר סובל האדם מצרות, אל לו לשאת את כל משא הצער על עצמו. יתירה מזאת: כאשר האדם מתייחס לצרותיו כאילו הוא היחיד שיכול לשאת את משאם לבדו, הרי הוא אפיקורוס. ומדוע? משום שהוא חסר את האמונה בקב"ה, שיכול לעזור לו ולסייע במצב הקשה שנקלע אליו. על האדם לבקש מאת ה' שיישא ביחד איתו את משא ייסוריו.

על כגון זה מביאה הגמרא (ר"ה כ"ו ע"ב, מגילה י"ח ע"א): "לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נ"ה, כ"ג): 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'. אמר רבה בר בר חנה, יומא חד הווה אזלינא בהדי ההוא טייעא (=יום אחד הייתי מהלך עם ישמעאלי)הווה דרינא טונא, ואמר לי: שקול יהביך ושדי אגמלאי" (הייתי נושא משאוי, ואמר לי הישמעאלי: טול את משאך והשלך אותו על גמלי. מכאן למדתי את פירוש הפסוק: 'השלך על ה' יהבך')

ולהפך: כאשר האדם מצליח, עליו להיזהר לבל יתלה את כל ההצלחה בעצמו, כי גם אז ייחשב אפיקורוס. כשם שעליו להשליך את יהבו על ה' בצערו, כך עליו לתלות את הצלחתו בעזרת הקב"ה.

על הפסוק: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (שם)המשיל המגיד מדובנא משל, לאדם שנשא על כתפיו תיק כבד מאוד. ועבר לפניו בעל רכב והציע לו לעלות 'טרמפ' כדי להקל עליו. הודה לו אותו אדם ועלה על הרכב. והנה במהלך הנסיעה רואה בעל הרכב שאותו אדם לא הניח את תיקו על קרקעית הרכב, אלא ממשיך לשאת אותו על כתפיו, ויושב לא בנוח. פונה אליו הנהג ואומר לו שיניח את התיק על קרקעית הרכב וישב בנוח. עונה לו בעל התיק, כמתנצל, שלא נעים לו להעמיס על הרכב, ודי לו שהסכים לעשות עמו חסד ולהעלותו, ועל כן אינו רוצה להיות נצלן ולהכביד על רכבו גם את משא תיקו. הנה, ודאי הוא שאותו בעל התיק שוטה הוא, כיון שהרי זה בדיוק אותו משקל ואותו עומס אם התיק על כתפיו או שהוא על רצפת הרכב. כך גם כן לעניינינו- הקדוש ברוך הוא דואג לאדם ולכל צרותיו, ומה לו לומר להקב"ה שאת ה'עומס' שלו בעסקיו או בצרותיו יקח הוא על עצמו, כאילו יכול האדם לשאת בעצמו את משא צערו, בלא ש'יטריח' את הקב"ה לשאת ביחד עמו משא זה… והרי הדבר נטול הגיון ומחשבת שטות היא זו.

ירגיל האדם את עצמו לומר על כל דבר: "ברוך ה'!", "ה' יעזור ויסייע!". חז"ל אומרים, שהראשונה שהודתה להקב"ה מאז בריאת העולם היתה לאה אימנו, באומרה: "הפעם אודה את ה' ". ועל מה הודתה? שקיבלה יותר ממה שמגיע לה. אם אדם כך מתרגל להודות לה' על כל מה שהוא עושה עמו, הרי ש"חסד יסובבנו", וה' יטיב לו כפל כפליים. אבל אם הוא בוטח ב"כוחי ועוצם ידי", הרי שאומרים לו משמים: אם בטוח אתה במעשיך ואינך זקוק לנו, אף אנו נשאיר אותך להסתדר לבדך. ואז אוי ואבוי לו לאותו מסכן, שאין לו עזרה צמודה של סייעתא דשמיא לצידו.

דברים אלו צריכים להיות לנגד עיניהם של המנהיגים שלנו, אשר מתרברבים תמיד לעיני כל העולם שיש בידינו את הצבא הטוב ביותר בעולם, מתוך תחושה של "כוחי ועוצם ידי". פעם יצא כרוז ישראלי המציע לבטוח בצה"ל – ה' ירחם! אכן, דבר טוב הוא שיש לנו צבא חזק, אבל כאשר בוטחים ב"כוחי ועוצם ידי", מיד הקב"ה מגרה את כל העולם נגדנו.

על כן נתחזק ונודה בכל מקום לקב"ה על שהוא העוזר, ובזכות כך הוא ידאג לחזק את מעמדנו בעיני העולם בכל עוז ותעצומות, ויַדְבר שונאינו תחתינו, ויפר עצתם ויקלקל מחשבתם, ולא תעשנה ידיהם תושיה.

פעם הייתי באיזה מקום בחוץ לארץ, ובחוץ המתינו לנו כתבים רבים מכל קצות העולם. כשיצאתי, 'התנפלו' עלינו הכתבים ושאלו אותי מספר שאלות. אחת השאלות ששאלו אותי היתה: מה צריך לעשות לפי דעתי עם עראפאת ימש"ו? אמרתי להם שצריך להעמידו לדין בפני שלושה שופטים: רוסי, אמריקאי ויהודי. מדוע שלושה אלו? כדי שאפשר יהיה לבחון את תגובותיהם של הגויים לעומת תגובת השופט היהודי. השופט הרוסי יאמר בוודאי שכבר היה צריך להרוג אותו בתחילת הדרך, שכן כך נהוג במדינתם לנקוט במדיניות של חיסולים ללא רחם כלפי אנשים המסכנים את בטחון המדינה, ולוּ במעט. השופט האמריקאי יבקש מיד להעמיד את עראפאת לדין, כנהוג במדינתו, ובסופו של דבר יגזרו עליו מיתה בכיסא חשמלי, כמו שנהוג לעשות בארצם עם מחבלים ורוצחים. כשיפנו לשופט היהודי הוא יגיד כך: דעתי היא שגזר הדין וביצוע העונש צריכים להיות כמו שאמרתם, אבל אני חושש מתגובתו של הנשיא האמריקני…

כמה שטות יש בחשש שלנו מפני תגובתם של האמריקאים. האם הם מתחשבים בדעתו של מישהו? אבל כל זה בא עלינו בגלל שלא קיימו בעצמנו "השלך על ה' יהבך", וממילא לא זכינו להבטחה של "והוא יכלכלך".

חכמים ונבונים וידועים

"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (א', י"ג)

הנה חובה על כל אדם לדבוק בתלמידי חכמים וללמוד ממעשיהם ומדרכיהם, וישים לבו לכך שהרב הוא תלמיד חכם אמיתי שראוי ללמוד ממעשיו.

כיצד נבחן מי הוא תלמיד חכם אמיתי?

לימד אותנו משה: לא מספיק לבחון את ידיעותיו של החכם, אין די ב"חכמים ונבונים", צריך שיהיה גם בבחינת "ידועים לשבטיכם".

אם מכירים האנשים בגדולתו ויודעים את צדקותו של תלמיד חכם, סימן הוא שראוי לדבוק בו.

מנהיג של הכלל

"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (א', י"ג)

כבר עמדו המפרשים על כך שהמילה "לכם" בפסוק זה לכאורה מיותרת (עיין רש"י ו'אור החיים' הקדוש).

יש לבאר זאת על פי דברי 'אור החיים' הקדוש. בפרשת פינחס (במדבר כ"ז, י"ז)מבקש משה רבינו מאת ה' שימנה מנהיג לעם ישראל, "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם". על כך עונה לו הקב"ה (שם כ"ז, י"ח): "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו". שאל שם 'אור החיים' הקדוש: "וכי יש אדם שאין בו רוח?" וביאר, שאצל יהושע נכללו שורשי כל הרוחות של הדור, זאת בשונה ממשה רבינו, שאצלו נכללו שורשי כל הנשמות של הדור.

הרי שמשה הוא בבחינת נשמת עם ישראל ויהושע הוא בבחינת רוחם. לפי זה אפשר לבאר את המילה "לכם" בפסוקנו. אומר משה לבני ישראל: הבו "לכם" – דהיינו, קחו לכם מנהיג משלכם, אשר יכלול את כל שורשי נשמותיכם.

לא תגורו

"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא" (א', י"ז)

אל לדיין להתיירא ולא לומר את דבריו. כאשר הוא מזהה עוול, עליו להודיע ולהכריז על כך.

שמא יאמר הדיין: אני אשפוט בצדק, אבל לא אומר את הדברים בקול רם – אומרת על כך התורה: "כי המשפט לאלוקים הוא" – אף שהקב"ה יודע שאתה רוצה לדון דין אמת, מכל מקום: "לא תגורו מפני איש" – ותאמרו את מה שצריך לומר בשעת הדין.

צריך לדעת לא לשמוע

"וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (א', כ"ה, כ"ו)

הפסוק מדבר על המרגלים "ולא אביתם לעלות ותמרו"… אך מי אמר "טובה הארץ"? כתב רש"י: "יהושע וכלב אמרו טובתה".

ויש לשאול: כאשר משה רבינו בא להוכיח, לתת מוסר, היה צריך לומר דברים כהוויתן, שהרי המרגלים הם אלו שהחזיקו את הפירות ולא יהושע וכלב, והם אמרו גם דברים אחרים! אלא משה רבינו בא ללמדנו אורחות חיים. צריך לדעת מה לשמוע, ומה שלא צריך – לא שומעים.

מי שמוציא דיבת הארץ רעה, אין לשמוע אותו אלא להזכיר את דבריו, ולכן משה רבינו מביא את דברי יהושע וכלב שאמרו טובת הארץ.

מעלת ראיית הנס

"ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם" (א', ל')

שני סוגי ניסים עושה הקב"ה לאדם: ישנם ניסים נסתרים וישנם ניסים גלויים.

בני ישראל זכו לראות את ניסי ה' בעיניהם, במצרים ועל שפת הים, ורק אז האמינו בה' ושרו את שירת הים.

ישנם שאינם ראויים לראות במו עיניהם את הניסים שנעשים עימם, כדוגמת אשת לוט, אשר לא היתה ראויה שתראה בעיניה את הנס שנעשה לה, והפכה לנציב מלח.

עתה מברך משה רבינו את עם ישראל, שבבואם אל הארץ יעשה ה' להם ניסים כאלו שיהיו "לעיניכם", כלומר שיהיו ראויים לראות את הניסים במו עיניהם.

וכן יהיה לעתיד לבוא, כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ב, ח'): "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, כי 'עין בעין' יראו בשוב ה' ציון". כשם שביציאת מצרים ראו על הים, ומתוך כך – "אז ישיר משה ובני ישראל"; כך לעתיד "עין בעין יראו", ומתוך כך – "נשאו קול".

מלחמת סיחון – ניצחון עולמי

"הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" (ב', כ"ה)

"'תחת כל השמים' – למד שעמדה חמה למשה ביום מלחמת עוג (ס"א: סיחון), ונודע הדבר תחת כל השמים" (רש"י)

בפסוק זה מבשר הקב"ה למשה רבינו ע"ה, שכאשר יתחילו ישראל את מלחמתם לרשת את הארץ, יהיה זה בדרך הנהגה גלויה, וכל העמים יראו את הניסים ואת הנפלאות שעושה ה' עם ישראל.

גם במלחמת סיחון ראו כל העולם שהניצחון איננו כדרך הטבע, אלא היה בדרך מיוחדת ומתוך השגחה מיוחדת. משום כך עמדה השמש למשה, כדי שכל אומות העולם יבחינו בנס הגדול של הניצחון על סיחון.

מוסיף רש"י על הפסוק (ב', ל"א)"'תת לפניך את סיחון' – כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צווארו".

כך מצינו גם בישעיה (כ"ד, כ"א): "והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה". כלומר, הקב"ה יפיל את השר של אותה אומה בשמים, וממילא האומה של אותו שר תיפול ביחד עימו.

לא תיראום

"וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (ג', כ"א-כ"ב)

הקשה בעל 'אור החיים' הקדוש: מדוע פתח משה את דבריו בלשון יחיד: "עיניך הרואות", "אשר אתה עובר", וסיים בלשון רבים: "לא תיראום"?

תשובתו: "הגם שמדבר ליהושע, אמר לשון רבים, לכלול גם כל ישראל, לומר שלא יהיה אפילו אחד מישראל ירא מהם, כי ה' נלחם להם". כלומר, אמנם משה מדבר עם יהושע, אך הוא כולל בדבריו את כל ישראל, ומורה להם שלא ייראו מהאויבים.

האיסור לירא מפני האויב חשוב הוא מאין כמותו! אכן, עינינו הרואות שכאשר אנו עושים פעולות צבאיות כדי להגן על עצמנו, מיד מתעוררות האומות המאוחדות נגדנו בשצף קצף. עלינו לדעת שאין אנו צריכים לחשוש מזה. נבטח בקב"ה שיילחם לנו את מלחמותינו, ויכניע את צרינו ואת אויבינו תחתינו.

בדרך מליצה נדרוש: "לא תיראום" – "לא תירא-או"ם", שאין לנו לחשוש מדעת האו"ם כלל ועיקר…

ושביה בצדקה – מידה כנגד מידה

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א', כ"ו–כ"ז – מתוך הפטרת שבת "חזון")

באומרנו: "ושביה בצדקה", רוצים אנו לומר, שאנו מעוניינים בצדקה ולא במשפט, שהרי מי יכול לעמוד לפני הקב"ה במשפט.

בקשה זו של "ושביה בצדקה", מקבלת משמעות יתירה בדורנו אשר בולט בה מדה זו של צדקה וחסד מרובה, וע"כ אנו מבקשים מידה כנגד מידה מאת הבורא יתברך שמו. עינינו הרואות כמה אנשים ישנם אשר עוסקים בעשיית חסד במסירות נפש, גם כאשר הימים קשים והנסיבות קשות.

וע"כ אומרים אנו להקב"ה: רבש"ע, ראה כמה חסד יש בעם ישראל בעולם, כך תעשה ותנהג עמנו אתה במידת חסד, ותגאל אותנו גאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב.

צדקה שמקרבת את הגאולה

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א', כ"ז – מתוך הפטרת שבת "חזון")

בשתי צורות יכול האדם לקיים את מצות צדקה: האחת – על ידי נתינת ממון, והשנייה – על ידי לימוד תורה לאחרים. זאת משום ש"תורת חסד" נקראת תורה שלומד ומלמדה לאחרים. כאשר נִלמד תורה ונְלַמד את כל רבבות בית ישראל –תיפדֶה ציון.

לכן כתוב (מלאכי ג', כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי", וסמיך ליה (שם ג', כ"ג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". ללמדנו ששקידת התורה ולימוד התורה ברבים – "זכרו תורת משה עבדי" – ואין לנו יותר גדול ממשה רבינו שלימד תורה לאחרים, כך שיש בכוחם לקרב ביותר את ביאת משיח צדקנו ואליהו הנביא.

<h3>מעשה רב</h3>
לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א', א')

"מאמר התנא (אבות פרק ג' משנה א'): 'הסתכל בשלושה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו'. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וכו', וכן אמר התנא (שם פ"ב משנה י'): 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. ופירש שם, שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו, ושכל יום הוא זמן גבול המיתה, והוא מה שרמז באומרו: 'מול סוף' – שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו" ('אור החיים' הקדוש)

סיפר מרן זצ"ל: כשישבתי בבית דין, בא אדם בתביעה למוסד גדול. לטענתו, שכרו אותו מנהלי המוסד לומר קדישים לנפטרים גלמודים תמורת שכר. את שכרו קבעו בל"י (לירות). בתקופת עבודתו נגמר ערכם של הלירות והמטבע הוחלף לשקל. כשביקש הלה ממנהל המוסד לשלם לו מעתה לפי המטבע החדש בערך שקלי, לא רצה מנהל המוסד, ולא הועילו שום בקשות ותחנונים של התובע. משהודיע לו אותו "אומר הקדישים" שיתבע אותו בבית הדין לא נכנע, אלא נשאר נחוש בשלו שלא להיכנע לתביעה. הוא אף שלח לבית הדין לא פחות מתשעה עורכי דין להגן על המוסד. הם דיברו והאריכו, ואותו עני עמד ולא ידע מה לעשות ומה לענות. ביקשתי שיבוא לבית הדין בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו, ונימקתי שכך כתוב באבות: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – ולא טועניו. במקביל, ביקשתי משמש בית הדין שישבץ אותו אחרון ברשימת המוזמנים לדיון של אותו היום. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף הגיע תורו, הוא נכנס. שאלתי אותו: מדוע הנך נוהג כך עם אותו עני? הלה לא ענה תשובה ברורה, ומרן הרב הבחין שהוא מתחמק וכי לא נוח לו בגלל הנצבים שם. ביקש הרב מכל הנוכחים לצאת, ומשהיינו לבד התברר, שאשתו של העני אמרה לאשתו (של המנהל), שבעלה אינו ראוי להיות מנהל וכי בעלהּ טוב ממנו אלא שהמזל גרם, ומשום כך הוא התעקש וסרב להעלות לו את שכרו. מיד הזמין הרב את אשת העני, ואמר לה: ראי מה עוללת, לכי מיד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה, ותאמרי לה שגם היא, אשת המנהל, ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמין את המנהל, והוא מיד אמר: אני מוכן להוסיף למשכורת של אותו העני לפי המטבע החדש ללא שום ערעורים. זוהי הסיבה והמעלה של העומד בדין בעצמו.

שרים ושופטי ארץ כפסולי עדות

"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִיםהוּא" (א', י"ז)

בדרך כלל, בחתונות של משפחות חשובות, מבקשים המחותנים שיהיו גדולי עולם (אנשים חשובים ומפורסמים) שישמשו עדים לנישואי בני משפחתם. ככל שתוארו של העד גדול יותר, כך מתכבד המעמד יותר. מרן זצ"ל ידע היטב שלא כל מי שנמנה בין ה"גדולים" וה"מפורסמים" בהכרח גם כשר לעדות. אשר על כן, בכל עת שהיה עורך חופה וקידושין, היה נוהג להזהיר את העדים לעשות תשובה על מנת שהעדות והנישואין יעלו יפה.

מעשה היה, בתקופה בה שימש מרן זצוק"ל כרב הראשי לישראל, השיא אחד השופטים הבכירים בארץ את בנו, וביקש ממרן לסדר את החופה והקידושין. אותו אדם ביקש למנות כעדים את שר המשפטים ועוד שר נוסף. דעתו של מרן זצ"ל לא היתה נוחה מכך, ולכן אמר לשר המשפטים דאז, שהיה מעט מקורב אליו: אתה פסול לעדות כיון שאתה שר המשפטים, ואם יתעוררו בעיות עם הכתובה והכתובה תבוא לידי דיון משפטי, יתייראו מן החתום עליה כעד, ומכיון שאתה פסול לעדות, הרי הענין בגדר "עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה", ממילא גם העד השני פסול, וצריך שני עדים אחרים. הטעם הזה נעם באזני המוזמנים והמחותנים. רק למחרת, נתעוררו הלמדנים לדעת מדוע לא היה ניתן לצרף את עדות השני עם מישהו אחר…

שוב מעשה היה, שנתמנו שני שופטי ארץ לשמש עדים בנישואי בניהם של נכבדים וחשובים. אמר להם הרב: הרי מחר עלולה כתובה זו לבוא לדיון לפניכם או לידי חבריכם, וכיצד תנהגו בה, הלוא נוגעים בדבר תהיו! ומינה אחרים תחתם.

<h3>הלכה בפרשה</h3>
כיבוד אדם זקן

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (א', כ"ב)

"'ותקרבון אלי כלכם' – בערבוביא, ולהלן הוא אומר (ה', כ'-כ"א): 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו' וגו', אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן: 'ותקרבון אלי כולכם' – בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים" (רש"י)

כתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא י"ט, ל"ב). וכתוב: "ואת יראי ה' יכבד" (תהלים ט"ו, ד'). למדים אנו כי אדם צריך לכבד תלמידי חכמים וכן זקנים. ואם לומד תורה ועובר זקן מולו, לא יאמר: העוסק במצוה פטור ממצוה, אלא יקום מיד כי זו מצוה עוברת. כמו"כ אם הוא יושב באוטובוס ועלו זקן או זקנה, יקום לכבודם ויתן להם לשבת.

לגבי נהג אוטובוס או מונית, שעלה לרכבו רב –מהדין אין חיוב לנהג לקום מפניו, אך רצוי לעשות זאת. בענין זה, שני אחים למשפחת בבאיוף אשר היו נהגי אוטובוס בקו 3, וכשהיה הרב המקובל חכם אפרים כהן זצ"ל נכנס לאוטובוס הם היו קמים לכבודו. אך כאמור מהדין הם לא חייבים בכך כי הם באמצע עבודתם, אבל הם טענו שממילא הם עוצרים בתחנה ומחכים לאנשים שיעלו ויש לנו זמן לעמוד.

הרב בעל הבא"ח דן באדם היושב בגזוזטרא שגבוהה מעל י' טפחים, ולמטה ברחוב עובר רב – האם חייב לקום לכבודו או שנאמר שזו רשות אחרת ואינו חייב לקום לכבודו? וענה: שחייב. ולגבי רב שנוסע בעגלה –ענה שמהדין אינו חייב לקום לכבודו, משום שהרב לא רואה אותו, אבל טוב לקום (ועיין בא"ח ש"ש פר' כי – תצא אות י"ג, י"ד).

לגבי אשת רב: בגמרא ישנה מחלוקת אם חייבים לקום מפניה או לא. ובמסכת שבועות (ל' ע"ב) מסופר על אשתו של רב הונא שהיה לה משפט לפני רב נחמן, ורב נחמן לא ידע כיצד ינהג, שהרי אם יעמוד בפניה יסתתמו טענותיו של בעל הדין, ומאידך אשת חבר הרי היא כחבר ואני צריך לקום לכבודה. מה עשה? אמר לשמש שלו: לך ותביא בר אווזא, ותפריח אותו עלי, וכתוצאה מכך אני אעמוד, וכך לא יבין בעל הדין השני שבשבילה עמדתי (אבל עיין בא"ח ש"ש פרשת כי – תצא אות י"ז, וע"ע בשו"ת 'מאמר מרדכי' ח"ג יו"ד סי' ט').

מו"ר אבי ע"ה, כשהיה יושב ולומד בבית הכנסת בחו"ל, הוא היה קם בפני כל אדם, הן קטנים והן גדולים והן עמי ארצות. וכששאלוהו לפשר הענין, ענה להם: קטן – עשה פחות עוונות ממני, וזקן – עשה יותר מצוות ממני. ועל מו"ר אבי ע"ה אמר בעל הבא"ח שאם הוא נוהג כן ודאי שלבסוף יהיה ירא שמים גדול, שהרי כתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך", ויזכה לדרגה גבוהה, ולא לחינם אמר בעל הבא"ח על מו"ר אבי: "נשמה כזו לא היתה בעולם".

זיכוי כספי בטעות

"כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (א', י"ז)

"מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו" (רש"י)

שאלה: אנחנו מנהלים חשבון בנק עם כרטיס אשראי. לפני כשנה, חברת כרטיס האשראי חייבה אותנו בטעות על קנייה שלא עשינו (בסך של ארבע מאות וחמישים ש"ח בערך). לאחר שרשרת טלפונים, זיכו את חשבוננו, אבל – פעמיים.

בעלי טען, שהפעם זו בעיה של החברה, והיא צריכה לפתור אותה בעצמה, ואחרי כל הטלפונים שעשינו עד עכשיו (מבתיהם של שכנינו), הוא בשום פנים ואופן לא מתחיל עם זה שוב.

סמכנו על חברת האשראי שאכן היא תמצא את הטעות בעצמה, ועזבנו את הענין. האם עלינו להודיע לחברה על טעותה?

תשובה: לכאורה היו לכם הוצאות טלפוניות וכד' כדי להחזיר את כספכם שלדבריכם חויבתם בו בטעות. אך דבר זה אינו ניתן לתביעה בדיני אדם, כיון שזהו רק גרמא בנזיקין וטעות אנוש.

אולם, את הסכום שקיבלתם יותר ממה שמגיע לכם, דהיינו ארבע מאות וחמישים ש"ח, חייבים אתם להחזירו לבנק.

ורצוי לכתוב לבנק שהנכם מודים על כך שהחזירו לכם את הכסף, והנכם מחזירים לו את מה שקיבלתם בטעות.

אע"פ שבעלך אינו רוצה להתעסק עם הבנק, מ"מ: "אינו ראוי לצדיקים לאכול מן הגזל" (רש"י בראשית י"ג, ז').

בר מן דין – צריך להזהר מחילול ה' אם דבר זה יתגלה.

(מתוך שו"ת הרה"ר, תשמ"ח-תשמ"ט, סימן קפ"ד)

<h2>פרשת ואתחנן</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
מעשיהם הטובים של הצדיקים

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג', כ"ג)

"'ואתחנן' – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם, לפי שאמר לו: 'וחנותי את אשר אחון', אמר לו בלשון 'ואתחנן'. דבר אחר: זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה, כדאיתא בספרי" (רש"י)

מרש"י משמע שהצדיקים יכולים לבקש בקשות תמורת שכר מעשיהם הטובים, אך אף על פי כן אינם מבקשים אלא מתנת חינם. והקשה על כך ה'כלי יקר': "מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו? הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצוות שהאדם עושה אין בהם די השיב!" [ואכן במדרש תנחומא כתוב שאין הקב"ה חייב מאומה לבריותיו, גם לא לצדיקים].

כדי להבין זאת נצטרך לעיין בשאלה אחרת: משה רבינו נתבע במעשה מסה ומריבה, בכך שהיכה על הסלע ולא דיבר אליו. אמנם משה חזר בתשובה על כך וביקש פעמים רבות מחילה. מדוע, אפוא, לא קיבל הקב"ה את תשובתו?

יש שביארו, שהקב"ה רצה להשאיר את משה במדבר כדי שבזמן הגאולה יקומו עימו מתי המדבר. יש שביארו, שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (בראשית רבה כ', כ"ה). ויש שביארו, שהחטא במסה ומריבה היה כה חמור, משום שהיה כרוך בו גם חילול השם, ומשום כך לא ראה הקב"ה לנכון למחול למשה על חטא זה. ומדוע היה חילול השם בחטא זה? אילו היה משה מדבר אל הסלע, היו ישראל רואים כי הסלע נשמע לקב"ה בדיבור בלבד, ולומדים מכך קל-וחומר לעצמם, שעליהם להישמע לציווי ה'. עתה, שהסלע הוציא את מימיו רק בעקבות ההכאה, עלולים היו ישראל לחשוב שרק כאשר מקבלים מכה או עונש יש להישמע לה', ויש בכך חילול השם.

אמנם ברור היה שמשה לא היכה בסלע מתוך מרידה בה', כוונתו היתה לשם שמים. יכול היה משה לטעון, כי מתוך כל מעשיו הטובים שעשה עד היום, שכולם נעשו לשם שמים, אפשר להסיק גם לגבי מקרה זה כי לא מתוך מעל ומרידה בה', חלילה, פעל, אלא מתוך טעות. כך היה יכול לרכך את חומרת מעשיו, ולהינצל מן העונש.

ולמרות זאת העדיף משה שלא לטעון כך, אלא ביקש להיכנס לארץ כמתנת חינם. מעתה מובנת כוונתו של רש"י. אכן, משה לא ביקש שכר על מעשיו הטובים; אך יכול היה לטעון שאפשר ללמוד מתוך מעשיו הטובים את כוונתו גם במעשה החטא, ובזכות זה להקל על עונשו. ועם זאת לא ביקש אלא מתנת חינם.

למדנו את גדולתו המיוחדת של איש האלקים, אשר היה עבד נאמן ועניו גדול יותר מכל האדם אשר על פני האדמה. הרי היתה למשה ציפייה גדולה מאוד להיכנס לארץ ישראל, כדי שיוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ וכן את שאר מצוות התורה אשר ערכן רב דווקא בארץ ישראל. ואף שהיו לו סיבות טובות מאוד לטעון לזכותו, לא ביקש אלא מתנת חינם. ללמדנו, שאין הקב"ה חייב מאומה לבריותיו, וכל מה שאנו מבקשים ממנו יתעלה ויתברך שמו עלינו לראות כמתנת חינם. אם כך נעשה, יקיים הוא בנו (שמות ל"ג, י"ט): "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם".

עבד נאמן קראת לו

"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ג', כ"ה)

בכמה מקומות מצאנו שמשה רבינו התעטר בתואר המיוחד: 'עבד'. כך אנו אומרים בתפילת שבת: "כי עבד נאמן קראת לו", וכן אומר הפסוק (יהושע א', ב'): "משה עבדי מת", וכן הוא אומר (מלאכי ג', כ"ב): "זכרו תורת משה עבדי".

מהי ההדגשה המיוחדת בכינוי "עבד נאמן"? ומדוע נקרא בשם זה? לכאורה המושג 'עבד' מבטא מדרגה נמוכה יותר, כמו שמצאנו במאמר חז"ל (שמות רבה כ"ד, א'): "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הוא מרחם עליהם כאב על בנים, ובזמן שאין עושין רצונו הוא רודה אותן כעבד"!

אולם אם נתבונן בבקשתו של משה להיכנס לארץ, נגלה את תכונתו המיוחדת של משה, שהוא מבטל לגמרי את רצונותיו לתועלת עם ישראל. ביטול הרצון מלמד עד כמה גדולה נאמנותו, ואשר על כן נאה לו התואר 'עבד'.

על הפסוק (ג', כ"ה): "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" אמרו חז"ל (דברים רבה ז', י'): "אמר לו הקב"ה למשה: אין אתה יודע מה לעשות, אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשיו. אמר לו: אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים – בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים – בטל 'אעברה נא' ". כלומר, הקב"ה מעמיד בפני משה רבינו שתי אפשרויות: או לקיים "סלח נא" – והכוונה היא לבקשת הסליחה על חטאיהם של ישראל, או לקיים "אעברה נא" ולהיכנס לארץ ישראל.

משה רבינו בוחר לקיים את "סלח נא" ומוותר על ענייניו האישיים. הוא מעדיף את טובתם של כלל ישראל על פני רצונו הפרטי. גם כאשר אמר לו הקב"ה לאחר חטא העגל (שמות ל"ב, י'): "ואעשה אותך לגוי גדול" ויתר משה על הצעה זו, ודרש את שלומם של ישראל.

יתירה מזאת- הקב"ה אמר למשה (ג', כ"ו): "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", והביא רש"י משם חז"ל: "שלא יאמרו: הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן" (=מפציר). כלומר, יכול היה משה רבינו להמשיך להתחנן ולהפציר להיכנס לארץ, ואם היה עושה כך היה הקב"ה נשמע לו. אך אין זה מתאים למהותו של עבד נאמן. עבד עושה את רצון אדונו ואינו מפציר יתר על המידה. עבד נאמן נושא את העול עליו, גם אם אין הדבר נושא חן בעיניו (ובזה שונה עבד מבן, כי בן מנסה לעיתים להתחמק ולהשתמט מקיום רצון אביו, בניגוד לעבד נאמן, שאינו בורח ואינו מתחמק מרצון אדונו).

ואכן שכרו של העבד המקבל את גזירת מלכו גדול עד מאוד, וכמו שרואים אנו במאמר חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ-ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי". אמר לו הקב"ה למשה: "רב לך", שכר גדול הוא תקבל כאילו קיימת בעצמך את המצוות, והשכר הוא רב טוב הצפון בעולם הבא לצדיקים, וכלשון ה'שפתי חכמים': "יותר ממה שתכנס לארץ".

העדפתו של משה רבינו את תועלתם של ישראל על פני טובתו האישית, רואים אנו מכיוון נוסף. אחד הטעמים שמשה רבינו לא נכנס לארץ הוא משום שכל מעשיו של משה קיימים לעולמי עד, וכן הוא אומר (שמות כ"ו, ט"ו): "עצי שיטים עומדים" – עומדים לנצח. כמו כן כל כלי המשכן שהכין משה קיימים שלמים, וגנוזים עד ביאת המשיח. אם היה נכנס משה לארץ, היה בונה בזריזות את בית המקדש, ובית זה היה קיים לעד. אולם אליה וקוץ בה: אם כך היה, הרי שכאשר יחטאו ישראל וירצה הקב"ה להענישם, לא יוכל לכלות את חמתו על העצים ועל האבנים, והיה פוגע בעם ישראל עצמו. משום כך מונע ה' ממשה להיכנס לארץ, כדי שבעתיד, כשיצטרך להעניש את ישראל על חטאיהם, יוכל לפגוע בבית המקדש ולהציל מכלייה את העם עצמו.

כך מסביר ה' למשה: לטובתם של ישראל, אל תפציר בי להיכנס לארץ, מתוך חשיבה לעתיד. משה רבינו, רעיא מהימנא, הקפיד על שלומם ועל טובתם של ישראל, ולכך נקרא: "עבד נאמן".

יש שהסבירו לפי הטעם האחרון שהובא, שמסיבה זו נקראת פרשת ואתחנן תמיד בשבת 'נחמו' שלאחר תשעה באב, כדי להזכירנו כי בזכותו של משה רבינו ומתוך ותרנותו על טובתו האישית, הסתפק ה' בהחרבת בית המקדש, אך לא פגע בישראל, והם קיימים לעולם.

דביקות בהשם – עד היכן?

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד', ד')

דבקות אמיתית בקב"ה פוגשים אנו במעשה שמספרת הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: "ריקא! והלא כתוב בתורתכם (ד', ט'): 'רק הישמר לך ושמור נפשך', וכתיב (ד', ט"ו): 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך את ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?" אמר לו: "המתן עד שאפייסך בדברים". אמר לו: "אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?" אמר ליה: "לאו". – "ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?" אמר לו: "היו חותכים את ראשי בסייף". אמר לו: "והלא הדברים קל וחומר! ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך – אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה!" מיד נתפייס אותו השר, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

מקובלנו, שחסיד זה היה ר' יהודה ברבי אלעאי. ובאמת צריך להבין: מדוע ר' יהודה ברבי אלעאי סיכן את עצמו, ולא הפסיק בתפילתו? הרי על דין המשנה (ברכות ל' ע"ב): "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו" נאמר בגמרא (שם ל"ב ע"ב): "אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי עכו"ם – פוסק". והסביר רש"י: "'פוסק' – שלא יהרגנו". מכאן שמותר היה לו להפסיק בתפילתו כדי שלא לסכן את עצמו!

הנה כל אדם מישראל העומד להתפלל צריך לעשות זאת בכוונה גדולה. וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ד הט"ו): "כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה"; והוסיף השולחן ערוך (סימן צ"ח סע' א'-ד'): "המתפלל צריך שיכוון בליבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו. ויסיר כל מחשבות הטורדות אותו, עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל ייכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם".

אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע', שהחסיד שהה שעה אחת קודם התפילה, ועיין והתעמק בגדולת הקב"ה, ומתוך כך הגיע בתפילתו לדבקות ולהתעלות, עד אשר לא שמע כלל ועיקר את דברי השר שנתן לו שלום. ועוד, אותו חסיד דבק בכל מאודו וכוונתו בהשי"ת, ודרכם של החסידים להישמר מאוד מכל חטא ועוון ואפילו חטא קל, וכדברי ה'אור החיים' הקדוש (במדבר כו, כג) "ואמרו ז"ל כי חסידים הראשונים היו שומרים חמישים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור", וברוב דבקותו נזהר שלא להסיר את מחשבתו ואת כוונתו בתפילה, כדי שתהיה כמו קרבן, בכוונה זכה וטהורה.

רבי יהודה ברבי אלעאי שומע את דברי השר לאחר התפילה, וחושב לעצמו: אם אומר לשר שלא שמעתי אותו מחמת כוונתי בתפילה ודבקותי בקב"ה – הוא לא יאמין לי, שהרי השר הגוי אינו מסוגל לקלוט מהי דבקות, כפי שתוארה בשולחן ערוך (סי' צ"ח סע' א') על החסידים הראשונים: "עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהגברות כח השכלי". על כן אומר לו: "המתן עד שאפייסך בדברים", וכיון שהשר לא הרגו בשעת התפילה הבין רבי יהודה שהשר אינו מהיר חימה, ולכך השיב לו: "המתן").

אכן, זו היא דבקות בקב"ה, כזו אשר מרוממת את האדם עד אשר אינו שומע ואינו רואה את הסובב. וכך היא לשון השו"ע: "שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהגברות כח השכל".

דביקות עם חיים

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד', ד')

שאלו חז"ל (כתובות קי"א ע"ב): "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? והלא כבר נאמר: 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'! אלא כל המשׂיא בתו לתלמיד חכם וכל העושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה לתלמיד חכם, מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה".

יש להקדים את סיפורה של האישה הצרפתית, שהיתה מארחת את אליהו. יום אחד חלה בנה ומת. אמרה לאליהו (מלכים א' י"ז, י"ח): "מה לי ולך איש האלוקים? באת אלי להזכיר את עווני ולהמית את בני?" הסבירו רבותינו ז"ל (תוס' קידושין ע' ע"ב סוף ד"ה קשים גרים) את טענת האישה, שאמנם האישה כשלעצמה היתה צדקת, אך כשהגיע אליהו אליה הוא גרם שהיא תושווה אליו, וביחס אליו אין היא נחשבת צדקת. כך גרם אליהו שייזכרו עוונותיה.

לכאורה צריך להבין, הרי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו (ע"ז ג' ע"א), ואין להמעיט בצדקותו של אדם, שנחשב צדיק כשלעצמו, רק בגלל שאיתו נמצא צדיק אחר גדול ממנו! אלא האישה חששה, שכאשר משווים אותה לאליהו, עשויים לבוא אליה בטענה, מדוע היא לא הגיעה למדרגתו. ומכיון שהיא אשמה במקצת במצבה הנוכחי, יש בזה הזכרת עוונות.

על פי זה נבאר את דברי הגמרא על הפסוק: "ואתם הדבקים" וגו'. כאשר מציעה הגמרא לאדם להידבק בשכינה ע"י שהוא נדבק בתלמידי חכמים, יכול אדם לחשוש ולומר: מדוע שאדבק בהם, והלא דבקות זו עלולה לעורר את עווני? הקירבה לתלמידי החכמים עלולה לפגוע ולהזיק לאדם, כפי שפגעה באותה אישה!

על כך אומרת התורה: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" – כלומר, אתם הדבקים בתלמידי החכמים, ובכך נדבקים בשכינה – "חיים כולכם היום" – אל לכם לחשוש, כי מובטח לכם שכולכם תחיו!

עוד יש לבאר פירוש נוסף. הנה אמרו רבותינו ז"ל שאין אדם מישראל שיכול לקיים בעצמו את כל תרי"ג המצוות. שכן חלק מן המצוות שייכות רק לכהנים, חלקן מתייחסות רק למלכים ולשופטים וכו'. אלא כיצד יקיים אדם את כל המצוות? כאשר כלל ישראל מאוחדים ביחד, מצטרפות המצוות שהם מקיימים זו לזו, וכך יוצא שכולם מקיימים את כל תרי"ג המצוות (מסיבה זו תיקן רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות עניין ברכות השחר) לומר קודם התפילה: "הריני מקבל עלי מצות 'ואהבת לרעך כמוך'" – כדי שעל ידי אהבת ישראל יתאחדו כלל המצוות והתפילות).

וכך יש לדקדק בלשון התורה: "חיים כולכם היום" – היינו, כאשר 'כולכם' מאוחדים כאיש אחד, באהבה ובאחדות, הרי שמצוותיכם מצטרפות לכלל תרי"ג המצוות, ובזה אתם זוכים להידבק בשכינה הקדושה.

משפטים בל ידעום

"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹקָי … וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה … וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (ד, ה'-ח')

אמרו חז"ל (יומא ס"ז ע"ב), ש'חוק' הוא מצוה שאין אנו יודעים את טעמה, כמו פרה אדומה, שעטנז וכו'. לעומת זאת, 'משפט' הוא מצוה מובנת.

אם כן, יש כאן פלא: מדוע יאמרו עלינו אומות העולם, כאשר יראו שאנו שומרים 'חוקים' ו'משפטים', שאנו "עם חכם ונבון" (עיין רש"י)? הרי ב'חוקים' אין כל טעם! יתירה מזאת: בפרשת פרה אדומה כתב רש"י, שהשטן ואומות העולם לועגים על עם ישראל ושואלים אותם: מה המצווה הזאת לכם? ומה טעם יש בה? משום כך כתבה התורה על מצוה זו 'חוקה' – גזירה היא מלפניי, ואין לך רשות להרהר אחריה (רש"י במדבר י"ט, כ'. ראה יומא סז ע"ב).

צריך לבאר זאת כך. האמת היא, שהגויים לועגים על כל מצוות ה', ורצונם האמיתי הוא למנוע מעם ישראל לקיים את המצוות. והראיה: אילו היו מקבלים את המצוות המובנות, את ה'משפטים', היו גם הם בעצמם מקיימים אותם! אבל משהו אחר גורם להם להעריך את ישראל ולכנותם: "עם חכם ונבון". ומהו? כאשר הם רואים שעם ישראל, שהוא עם חכם ונבון, עומדים ומקיימים חוקים שאינם מובנים בשכל הישר; והם מבינים שישראל עושים כן אך ורק מפני שהקב"ה ציווה להם, ומפני שהם מקבלים את מלכותו של הקב"'ה ללא הרהורים; והם רואים את ישראל מקיימים את המצוות כולן בשמחה ובטוב לבב – דבר זה גורם להם להעריך את ישראל. אזי הם משבחים את ישראל.

אכן, צריך לדעת שגם את ה'משפטים', המצוות המובנות, אנו מקיימים מפני שה' ציווה אותנו, ולא בגלל הטעם השכלי שיש בהן. את המצוות שבין אדם לחבירו אנו עושים בגלל ציווי ה', להבדיל מאומות העולם שלהם יש "משפטים בל ידעום" – דהיינו, משפטים המשתנים בכל עת, פעם רצונם כך, ופעם רצונם אחר, והמשפטים משתנים באופן תדיר. אבל משפטי התורה שציוה הקב"ה למשה מתקיימים על ידינו לעד, כי הם "משפטי ה' ", ועל כן הם "צדקו יחדיו".

מי שחושב שדווקא על ידי שנתדמה לגויים ונעשה כמעשיהם, נזכה לכבוד ולהערכה מאיתם – טועה טעות מרה. משום שגם אם נעשה כמעשיהם, הם יזלזלו בנו. אולם גם הגויים יודעים שדרכם-שלהם אינה דרך ישרה, ומשפטיהם משפטי אנוש המשתנים מעת לעת, ורק תורת ה' היא תמימה להולכים בה. אם אנו נקיים את החוקים, המשפטים והמצוות – אדרבה, הם יעריכו אותנו ויאמרו שאין עם חכם ונבון מאיתנו.

שכר כיבוד אב ואם

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ה', ט"ז)

"'כאשר צוך' – אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה' שנאמר (שמות ט"ו, כ"ה): 'שם שם לו חוק ומשפט'" (רש"י)

מקריאת הפסוקים משתמע כאילו קיום המצוה של כיבוד אב ואם וקבלת השכר עליה הם רק "על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך". ויש לשאול: וכי רק בארץ ישראל יש חיוב לכבד את אביו ואת אמו, ולא בחוץ לארץ? ועוד יש לשאול: מהו שכתוב: "כאשר צוך ה' אלקיך" – היכן נצטווינו לפני כן במצוה זו?

רש"י (ה', ט"ז) עונה על השאלה השנייה: "אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה, שנאמר (שמות ט"ו, כ"ה): 'שם שם לו חוק ומשפט'". הרי שאת מצות כיבוד אב ואם למדנו עוד לפני מתן תורה, ללמדך את חשיבותה ומעלתה של מצוה זו.

אך יש לבאר בדרך נוספת. יכול אדם לחשוב שאין במצוה זו כל חידוש, משום שמצוה זו הגיונית ושכלית, ומובן מאליו שחובה לטפל באב ובאם שהביאוהו לעולם וטרחו בגידולו. בוודאי שכך צריך לנהוג גם ללא ציווי מיוחד. לכך אומרת התורה: "כאשר צוך ה' אלקיך" – אמנם המצוה היא שכלית, אבל הוסיפה התורה כאן תוספת מיוחדת, ללמד שעל האדם לקיים מצוה זו מפני שכך ציווה הקב"ה, ועל האדם לעשות את רצון הבורא כדי לזכות את המקיים אותה בשכר מיוחד. וכך הם דברי חז"ל (אבות סוף פ"ג): "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (ומעין זאת אמר רבי אלעזר בן עזריה (ספרא, קדושים ט', י'): "מנין שלא יאמר אדם: אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך! ת"ל: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'. נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים").

עוד יש לבאר את הבטחת הכתוב: "למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך". יש המפרשים ('אבן עזרא' ו'בעל הטורים') שאריכות הימים הכתובה כאן שמורה ליום שכולו טוב, אך בעולם הזה אין שכר מיוחד על קיום מצוה זו. לעומת זאת, דעת הרמב"ן וה'ספורנו' אינה כן, אלא לדעתם שכר כיבוד אב ואם הוא גם בעולם הזה ממש. בפרשת יתרו ביאר הרמב"ן ביתר הרחבה את שכרה של מצוה זו, וכך אמר שם: "עניין הכתוב 'למען יאריכון ימיך על האדמה', יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא ה' ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך, ותהיה ישיבתנו לעד על האדמה הטובה שייתן לנו" – הרי שיש במצוה זו שתי הבטחות: אחת לעולם הזה, והשנייה לעולם הבא.

מיהו, דעתנו בזה היא שיש שלוש הטבות במצוה זו: בעולם הזה, בעולם הבא, והשלישית והיא העיקר –ההבטחה שנמשיך לשבת על אדמתנו וייטב לנו בארץ ישראל. בזה יושפע שפע רב לכל העולם.

הלוא ישמע והלוא יביט

"וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי" (ה', כ"ה)

על פסוק זה כותב הזוהר (אדרא זוטא, דברים, האזינו דף רצ"ד ע"ב): "אלא ודאי כל מה דחשיב בר נש וכל מה דיסתכל בלבוי לא עביד מלה עד דאפיק ליה בשפוותיה והוא לא אתכוון ביה, וההיא מילה דאפיק מתבקעא באוירא ואזלא וסלקא וטסא בעלמא ואתעביד מניה קלא. וההוא קלא נטלין ליה מארי דגדפין, וסלקין ליה למלכא, ועייל באודנוי. הדא הוא דכתיב: 'וישמע ה' את קול דבריכם'.

עד ימינו היו דברי הזוהר הללו כחידה שאין לה פתרון, איך יתכן שאדם מדבר כאן מלה אחת והיא טסה בעולם ומגיעה למקומות אחרים ומרוחקים? והיה הדבר לפלא. בימינו המציאו את התקשורת, ורואים כיצד אדם מדבר לתוך אפרכסת המחוברת בסך הכל לחוט, או אפילו כבר בלי חוט כלל, ושומעים את מה שהוא אומר בקצה השני של העולם! שידורים לווייָנִיִּים, למשל, הם דוגמה נוספת לנס כזה.

מצד שני, אפשר ללמוד מכך שלא להתפעל מהמצאות ומחידושים, ולחשוב שחידושים כאלו לא היו ולא נבראו. לא כן הוא, הכל נכתב ונחתם מקדמת דנא.

באותו עניין כתוב (תהלים צ"ד, י"ט-כ'): "הנטע אזן הלא ישמע, אם יצר עין הלא יביט, היסר גוים הלא יוכיח, המלמד אדם דעת". פעם דרשתי את הפסוק ומצאתי בו רמז מוסרי: אפשר ללמוד מהתקשורת הטלפונית של ימינו עד כמה צריך להיזהר שלא לעשות עבירות, כי הקב"ה נמצא, רואה ומאזין לכל מעשה שלנו. מקובל, שכאשר אדם עונה לצלצול הטלפון, הוא מרים את השפופרת ואומר: "הלו" – זו מילה בינלאומית, שמזכירה מייד לכל יהודי את הפסוק הנ"ל: "הנוטע אוזן" – אדם שמדבר בטלפון ומשתמש באוזנו כדי לשמוע – " 'הלו' ישמע" – שומע את האדם שמעבר לקו אומר: "הלו". זאת למרות שאין הוא רואה אותו, ואותו אדם אינו נמצא בקרבתו. הרי לנו מצב, שגם אם האדם אינו קרוב אליי ואיני מבחין בו, הרי הוא שומע את כל מה שאני אומר. ומכאן נלמד לקב"ה, ששומע ומאזין לכל דברינו בכל מקום שאנו נמצאים, גם אם אין אנו מרגישים בו…

בהמשך הומצאו גם מכשירי טלפון שיש בהם מצלמות. מעתה אפשר לא רק לשמוע את הצד השני, אלא גם לראותו. לכך רומז המשך הפסוק: "אם יוצר עין 'הלו' יביט" – מי שמתבונן במכשיר יכול לראות בעיניו את הצד השני שקורא לו: "הלו". מכאן רמז כלפי מעלה, ששם נמצאת עין שרואה ואוזן ששומעת את כל המעשים.

מכאן נלמד מוסר השכל, "היוסר גוים הלוא יוכיח". לעתיד יַראו לאדם את כל מעשיו, והוא יתבייש בהם; אך לא זו בלבד, אלא גם ישמיעו לו את כל דיבוריו ויַראו לו  את עצמו מדבר אותם, כמו שאדם נשמע ונראה בטלפונים החדשים…

על אותה הדרך אפשר לפרש מה שכתוב בתהלים (נ', כ"א): "אוכיחך ואערכה לעיניך". התוכחה שתהיה לאדם לעתיד לבוא תהיה "לעיניך", כך שלא יוכל להכחיש אותה, ובעל כורחו יודה על מה שיתבעו אותו.

אדם עושה פעולה בעולם הזה, ומלמעלה מצלמים אותו. בלילה עולה נשמתו, ומראים לה את המעשה שהוא עשה. הנשמה חותמת על מסמך שבו מפורט המעשה אשר עשה. לדוגמה, אדם הולך לשוק 'מחנה יהודה' ומבקש מהמוכר לשקול לו תפוחי אדמה. כשהלה מסתובב הוא מכניס כמה תפוחי אדמה לסלו. בשעת מסירת הדין והחשבון על מעשיו, יראו לו את המעשה ההוא, ואת חתימת ידו שחתם כבר באותו לילה על כך. הוא יחוייב לא רק על אותו תפוח אדמה בודד שגנב, אלא על כל הפירות ופירי-הפירות שהיו יכולים לצאת מאותו תפוח אדמה.

מכאן ילמד האדם מוסר, עד כמה מעשיו גלויים וידועים לפניו יתברך, ויעשה לעצמו חשבון איזו בושה ואיזו כלימה תכסינה אותו ליום פקודה.

"היוצר יחד ליבם, המבין אל כל מעשיהם". הקב"ה אינו צריך לבדוק כל אחד ואחד היכן הוא עומד, אלא בסקירה אחת הוא רואה את כל המעשים של כל האנשים שבכל העולם כולו. לנו אין שום השגה והבנה בדבר הזה, כיצד הוא יודע ורואה בבת אחת את כל מעשה האדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש (ומה שאנו אומרים בראש השנה, שכל בני העולם עוברים לפניו יתברך כבני מרון, אחד אחד – זה רק כדי לשׂבּר את אוזנינו ולתת לנו הרגשה שאנו נשפטים באופן אישי. אבל האמת האלוקית היא שכל העולם כולו נסקר בבת אחת).

לימוד המצוות התלויות בארץ

"וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (ו', י"ד).

מלשון הכתוב: "לעשתכם אתם בארץ" משמע שעכשיו עומד משה ללמד אותם את המצוות התלויות בארץ. ויש לשאול: הלא בין כה וכה יודע משה שלא יזכה להיכנס עם ישראל לארץ, כך שאת המצוות התלויות בארץ לא יקיימו ישראל בימיו. מדוע, אפוא, אין הוא מותיר ליהושע להורות את המצוות הללו, שכן הוא זה שיכניס אותם לארץ והוא שיאפשר את קיומן של המצוות הללו בפועל!

התשובה עולה מתוך הפסוקים הקודמים לפסוק זה. לפני כן עסקה התורה בעשרת הדיברות. על עשרה דיבורים אלו נאמר (תהלים ס"ב, י"ב): "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי", והסבירו חז"ל שהכוונה היא לכך שרק את שתי הדיברות הראשונות שמענו מפי ה' ("דיבר אלוקים"), ואת יתר שמונה הדיברות שמענו מפי משה. כך דורש רב המנונא (מכות כ"ג ע"ב) את הפסוק: "תורה ציוה לנו משה" – משה לימד אותנו מנין מצוות כגימטריה של תורה", דהיינו תרי"א מצוות; זאת משום שאת שתי הדיברות הראשונות שמענו מפי הגבורה עצמה, ואותם משה לא לימד.

זהו שאמר משה רבינו (ה, ה): "אנכי עומד בין ה' וביניכם", ופירש 'אור החיים' הקדוש: כאשר שמעתם את שני הדיברות הראשונים מפי ה', פנים בפנים, פחדתם מפני האש הגדולה ואמרתם למשה: "קרב אתה ושמע". ומאז אין אתם מקבלים את התורה והמצוות ישירות מאת ה', אלא "אנכי עומד בין ה' וביניכם".

הבדל זה, שבין שתי הדיברות הראשונות לשמונה הבאים, בא לידי ביטוי בכך שהשתים הראשונות: "אנכי" ו"לא יהיה לך" מנוסחים בלשון נוכח, כי ה' הוא שאמרם. אך שאר הדיברות נאמרו בלשון נסתר: "אשר ישא את שמו", "כאשר ציווך" (עמדו על כך 'מנורת המאור' סי' קמ"ה ו'אור החיים' הקדוש ד', ל"ו).

בשעה ששמעו ישראל את שתי הדיברות הראשונות מפי ה' – הזדעזעו ופרחה נשמתם, מה שאין כן בשומעם את שמונה הדיברות האחרות מפי משה. שמיעת הדיברות הראשונות מאת ה' היא שגרמה לאמונת ישראל הקבועה במשה רבינו עבד ה', כלשונו הברורה של הרמב"ם (פ"ח מהל' יסודי התורה ה"א), וז"ל: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר (שמות י"ט, ט'): 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה", עכ"ל.

ואכן, גם משה רבינו ידע שיש הבדל גדול בין שמיעה מפי הגבורה לשמיעה מפי משה, ולכן העיר לעם ישראל, כדברי רש"י (ה', כ"ד): "וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?"

לאור כל זאת יובן, מדוע ראה משה צורך לצוות בעצמו את ישראל במצוות התלויות בארץ. משה דן קל־וחומר בעצמו: אם את כל המצוות שקבלתי דאגתי ומסרתי ולימדתי את ישראל אני בעצמי, משום שחששו לקבלן מפי הגבורה, ועם זאת היתה ירידה בהשפעתם ולא קיבלו ממני באותה איכות כפי שהיו מקבלים לוּ היו שומעים מפי הגבורה ממש; אם כך, אם אשאיר ליהושע בן נון ללמד את ישראל את המצוות התלויות בארץ, ולא אלמדן בעצמי, בוודאי זה יהא כלי שלישי ותהיה ירידה בהשפעתן ויקשה עליהם לקבלן.

לכן עומד משה ומצווה את כל ישראל על המצוות התלויות בארץ (ראה ב'ספורנו' ו', א'), כדי להשפיע עליהם את קדושת המצוות ולחקוק אותן בליבותיהם.

עוד אפשר לבאר את הטעם לכך שמשה רבינו עצמו לימד את המצוות התלויות בארץ ולא יהושע, על פי דברי הגמרא בעירובין (נ"ד ע"ב). הגמרא שאלה: מדוע היה צורך למשה רבינו עצמו ללמד את בני ישראל את מצוות התורה, ולא לימדום הזקנים? ותירצה: "כיון דמשה מפי הגבורה גמר, מסתייעא מלתיה". פירש רש"י (ד"ה ומה): "ומסתייעא מילתא להתקיים בליבו להבין מהר". למשה היתה זכות מיוחדת, משום ששמע את המצוות מפי הגבורה, ולכן "מסתייעא מלתיה". רצה משה שגם המצוות התלויות בארץ תילמדנה באותה סייעתא כמו שאר המצוות.

ועוד אפשר לבאר שמשה רבינו רצה ללמד את בני ישראל מצוות אלו בבחינת (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו", ועי"ז יחשב כאילו קיים את המצוות וביחוד שמכח השמיעה של כל ישראל את המצוות מפי משה, קבלו אח"כ את כל המצוות וקיימום ביראה ובטהרה.

משמרת להלכה

"שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ" (ו', י"ז-י"ח)

"והכוונה בזה, כי מתחילה אמר שתשמור מצוותיו ועדותיו אשר ציווך; ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר" (רמב"ן)

משה רבינו מזהיר אותנו לשמור את המצוות, העדות והחוקים; וכמו כן מזהירנו להוסיף ולעשות משמרת למשמרת, אלו הסייגים והגדרים הנלמדים מהפסוק: "ועשית הישר והטוב".

עוד מבואר בדברי הרמב"ן, שגם אם נזהר האדם בכל סוגי המצוות, העדות והחוקים, ואף אם מוסיף הוא גדרים כדי להרחיק את עצמו מן העבירה, עם כל זה עדיין אין הוא זוכה לשכר הגדול הצפון לצדיקים, עד אשר יקפיד לעשות את "הישר והטוב" – דהיינו, לנהוג לפנים משורת הדין. רק כאשר יעשה את הישר והטוב, ייאמר עליו: "למען ייטב לך" וגו'.

ואכן ישנן הנהגות טובות רבות, כמו הקדמת בר מצרא, שאנו מחוייבים בהן מצד: "ועשית הישר והטוב". כן יש הנהגות שהן בגדר עצה טובה, לעשות לפנים משורת הדין, כגון: מקרים מסויימים בהם נדרש אדם לשלם כסף לאדם אחר, למרות שעל פי דין אינו חייב לשלם לו. מקרים אלו נלמדים מהפסוק (משלי ב', כ'): "למען תלך בדרך טובים". בעלי המוסר המשילו את האדם המקיים את חיובי התורה בלבד ללא הליכה לפנים משורת הדין, כאדם האוכל מזון ללא תבלין, כשהוא תפל וללא טעם. והדרך טובה הרצויה לקיים את רצון ה' היא לשאול את עצמו לפני כל מעשה שהוא עושה: האם יהיה לקב"ה נחת במעשה זה? ואם יש צורך יש לנהוג לפנים משורת הדין, ורק כאשר אדם אוחז בשני הראשים – מקיים את אשר צווה בתורה מצוות דאורייתא ודרבנן ומקיים את "דרך טובים", היינו לילך לפנים משורת הדין, אזי זוכה לכל המעלות הטובות האמורות בתורה.

וכבר נאמר על אברהם אבינו (בראשית י"ח, י"ט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו". גם אברהם אבינו לא זכה שה' יביא עליו את כל הברכות אלא רק אחר שהוסיף – מלבד קיום המצוות – גם את ההליכה ב"דרך ה' ". דרך זו – משמעותה: "למען תלך בדרך טובים". בזכות זאת קיבל אברהם את שכרו, וכך מקיים האדם את רצון ה'.

עוד זאת עלינו לדעת כי לפעמים מתעורר קטרוג על עם ישראל, על כך שהקב"ה נושא אליהם פנים. אז עונה הקב"ה למקטרגים: עם ישראל מדקדקים בחומרות, כלשון הגמרא (ברכות כ' ע"ב): "והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" (וראה דברי מרדכי, ירח האיתנים עמ' ר"ל), ללמדך שאדם צריך לבנות את בניין הקדושה שלו על יסודות המצוות, החוקים והגזירות, ועליהם להוסיף את דרך הישר. "למען תחיה וירשת את הארץ" – היא ארץ ישראל, היא הארץ העליונה.

גאולת ישראל

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה מ', א' – מתוך ההפטרה)

הפטרה זו מתחילה את סדרת שבע הפטרות הנחמה. בשבע הפטרות אלו אנו מוצאים כעין דו-שיח בין הקב"ה לבין עם ישראל.

הנביא ישעיה אומר לישראל: "נחמו נחמו עמי". אך ישראל מסרבים לקבל את התנחומים. הם טוענים, שכמו ש"אנוש כחציר ימיו" (תהלים ק"ג, ט"ו), כך הגאולה איננה גאולה מוחלטת, והם ממאנים להתנחם. זו ההפטרה הבאה, המתחילה בטענה: "ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני" (ישעיה מ"ט, י"ד), וכיון ששכחני ולא בא לגאלני, לכן: "עניה סוערה לא נוחמה" (שם נ"ד, י"א).

עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו ואומר לה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (שם נ"א, י"ב) – הגאולה השלישית לא תהיה בידי בשר ודם, אלא ה' יתברך עצמו ינחם את ישראל, וישראל נושע בה' תשועת עולמים. אומר הקב"ה לכנסת ישראל: "רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי" (שם נ"ד, א'), כי בא זמן גאולתכם. ועוד הוא אומר לה: "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח" (שם ס', א').

או אז יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים קמ"ט, ב'): "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי", כי ה' אלוקי בא בכבודו ובעצמו לגאול אותי.

מסופר במדרש, שכאשר אמר ישעיה לישראל: "נחמו נחמו עמי", אמרו לו: באיזו נחמה אתה מנחמנו? אמר להם: לא משלי, אלא: "יאמר אלוקיכם". ה' הוא מנחמכם, ואני רק שלוחו של מקום.

מדרש זה יובן לאור מה שקרה לישראל בחטא העגל. כאשר עשו ישראל את העגל קרא הקב"ה למשה רבינו (שמות ל"ב, ז'), ואמר לו: "לך רד, כי שחת עמך". אמר לו משה להקב"ה: ריבונו של עולם, האם "עמי" הם ולא "עמך"? הלא הם "עמך ונחלתך"! ואכן כתוב (שם ל"ב, י"ד): "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" – עמו של ה', ולא של משה.

והנה עתה, כאשר בא ישעיהו ואמר לישראל: "נחמו נחמו עמי", נבהלו ישראל ואמרו לו: "עמך", ישעיה, ולא עמו של הקב"ה?! הרגיע אותם ישעיה ואמר להם: חלילה, לא אני אומר לכם זאת, אלא דבר ה' בפי ומילתו על לשוני – "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם".

ויש להוסיף: אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, ישעיה רמז תמ"ה): ישראל חטאו בכפליים – "חטא חטאה ירושלם" (איכה א', ח'), לקו בכפליים – "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ', ב'), ומתנחמים בכפליים – "נחמו נחמו עמי" (ישעיה שם, א').

הנחמה הכפולה של "נחמו נחמו" היא בשני אופני הגאולה, שהרי גאולת ישראל היא "בעיתה אחישנה", זכו – "אחישנה", לא זכו – "בעיתה" (ראה סנהדרין דף צ"ח ע"א, ירושלמי תענית א', א', זוהר א', קי"ז). שתי אפשרויות אלו נרמזות בדברי הנביא. "נחמו נחמו עמי", "כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה" – זו גאולת "בעיתה", שתבוא לכשיגיע זמנם של ישראל להיגאל. אבל אם יהיו ישראל בבחינת "פנו דרך וישרו בערבה מסילה", כלומר: ניישר את מעשינו, אזי "כל גיא יינשא", והגאולה תהיה גאולת "אחישנה".

כבר אמר 'אור החיים' הקדוש, שגאולת "בעיתה" היא כאשר ישראל חוטאים, וגאולת "אחישנה" כאשר הם חוזרים בתשובה; אבל יש גם דרך גאולה שלישית. אם חלילה לא יהיו ישראל ראויים לגאולת "אחישנה", ישנה אפשרות שהקב"ה יעשה עמנו נס ופלא כימי צאתנו ממצרים. וכשם ששם חישב הקב"ה את הקץ (ק"ץ – בגימטריה 190), ובמקום ארבע מאות שנה של שעבוד שהיו מתוכננים מלכתחילה, שועבדו ישראל רק רד"ו שנה (210 שנה, 190 שנים פחות מ-400), כך גם בימינו יחיש הקב"ה את גאולת "בעיתה" קודם הזמן, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז', ט"ו).

<h3>פרפראות</h3>
קדושת הארץ כולה

"עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (ג', כ"ז)

כתב רש"י: "'וראה בעיניך' – ביקשת ממני 'ואראה את הארץ הטובה', אני מראה לך את כולה, שנאמר (ל"ד, א'): 'ויראהו ה' את כל הארץ'".

משה רבינו ביקש לראות רק חלק מהארץ, כפי שדרשו חז"ל (מכילתא דרשב"י י"ז, י"ד. והביאה רש"י לעיל ג', כ"ה): "ההר הטוב" – זו ירושלים, "הלבנון" – זה בית המקדש. על כך ענה לו הקב"ה: אמנם קדושת ירושלים וקדושת המקדש הן הקדושות העליונות ביותר, אך גם שאר הארץ היא קדושה.

לכן הראה לו הקב"ה את כל הארץ, וכלשון רש"י: "אני מראה לך את כולה".

עבודה זרה בשינוי

"לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ" (ד', ב'-ג')

יש לבאר את סמיכות העניינים של איסור "לא תוסיפו" לפרשיית בעל פעור.

חז"ל בספרי (בלק פסקא קל"א) מספרים: מעשה ביהודי שהשכיר חמורו לאשה גויה. נכנסה האישה לבית פעור אחרי שאכלה תרדין ושכר, והתריזה בפני בעל פעור. נכנס היהודי אחריה. התפלאה האישה: הלא אתה יהודי! מה אתה עושה בעבודה הזרה של פעור? אמר לה: מה אכפת לך? חשב היהודי, הרי בסך הכל אני מלכלך את העבודה הזרה. וכך עשה, וקינח את עצמו בחוטמו של פעור. חשב היהודי שעשה לעבודה הזרה ביזיון גדול. אמרו לו הכמרים: עוד לא היה אדם שעבד את פעור בצורה מושלמת כל כך כפי שאתה עשית!

לכן הסמיכה התורה את איסור "לא תוסיפו" לעניין בעל פעור. ללמדך, שהתורה אסרה לעבוד עבודה זרה, ואל לו לאדם להתחכם יותר מהתורה. לא יוסיף על דברי התורה, שמא יצא מכך מכשול, כמו אותו אדם, שרצה לבזות את העבודה הזרה ונמצא עובד אותה בצורה הטובה ביותר.

עלינו לקיים את ציוויי התורה, ללא כל תוספת משלנו.

חיי העולם הזה לנצח

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד', ד')

יש להסביר את הפסוק על פי מאמר חז"ל (עיין ברכות י"ח ע"א): צדיקים במיתתן קרויים חיים, רשעים בחייהם קרויים מתים.

זו כוונת הפסוק: אם "אתם דבקים בה' אלוקיכם" – וכדברי תרגום יונתן: "דבקים ביראתו" – אזי "חיים כולכם היום", כלומר: חיים ביומו של הקב"ה לנצח.

התפעלות מכלל המצוות

"וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ד', ו')

אימתי הגויים מתפעלים מעם ישראל? מתי ניכרות חכמתם ובינתם של ישראל לעיני העמים? כאשר: "ושמרתם ועשיתם… את 'כל' החוקים האלה", כלל המצוות כולן, ללא הבדל ושיור של אף מצוה.

אבל אם מזלזלים ישראל בחלק מהמצוות ואינם מקיימים את כולן, גם הגויים מלגלגים על עם ישראל ואינם מתפעלים מהם. וכבר ראינו בדורות האחרונים כי תנועת הרפורמים הראשונים בגרמניה שזלזלו בחלק ממצוות וברצונם היה להידמות לגויים. ואכן רבתה שם מגיפת ההתבוללות וכידוע משם נפתחה הרעה רחמנא ליצלן.

ניסים לבנים

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (ד', ט')

בפסוק זה מוזהר דור המדבר שלא לשכוח את כל הניסים שעשה להם הקב"ה, "אשר ראו עיניך". עליהם לספר את הניסים לבניהם. על ידי הסיפור המפורט יבוא הילד לכלל הכרה ואמונה שלימה במעמד הר סיני.

במילים אחרות: אזהרת התורה, שלא לשכוח את הדברים אשר ראו עיניך – עיקרה למען הדורות הבאים, כדי שאפשר יהיה ללמדם "לבניך ולבני בניך".

אל לאדם להסתפק בכך שהוא עצמו 'יהודי טוב'. עליו לחנך גם את בניו בדרך התורה והמצוות, ולהזכירם את הניסים אשר עשה עימנו ה'. כך יגדלו בניו לתורה ולתעודה,ב"יראת ה' טהורה עומדת לעד" (תהלים י"ט, י').

שליחות בקניית קרקע

"וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (ד', י"ד)

כלל ידוע בהלכה הוא (ברכות ל"ד ע"ב): שלוחו של אדם כמותו. מרן ה'בן איש חי' זיע"א (תורה לשמה סי' שפ"ז) חקר במקרה של אדם שביקש מחבירו לקנות לו קרקע בארץ ישראל, כדי שיוכל לקיים בה את מצוות תרומות ומעשרות. השאלה היא: האם גם כאן אפשר למנות שליח שיעשה את המצוה בעבור המשלח?

משה רבינו עצמו סבר ששליחות כזו מועילה. לכן אמר לבני ישראל: כיון שאיני נכנס לארץ ישראל, הריני מלמד אתכם את המצוות הנוהגות בארץ, ולכשתקיימו אותן אתם תהיו שלוחיי למצוות אלו, והיה זה חלקי עימכם.

תכלית הצרות

"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ד', ל')

בזוהר הקדוש (זוהר חדש פ' נח), מובא שרבינו הקדוש היה מצטער על הפסוק: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה". היה אומר: הרי באו כל הצרות הללו, ומדוע לא באה הגאולה?

שאל את אליהו הנביא. השיב לו אליהו, שגם המלאך מיכאל מעורר כך, ומוסיף: הרי כתוב: "כי א-ל רחום…", ולמה הקב"ה לא מרחם? על כך עונה לו הקב"ה, שאמנם כתוב: "כי אל רחום ה'", אך לפני כן נאמר: "בצר לך…ושבת…ושמעת" – היינו, שאחרי הצרות צריכים לשוב בתשובה שלימה, ולשמוע בקול ה', ורק אז מתקיים: "כי אל רחום ה'".

על כך יש לשאול: וכי רבינו הקדוש לא ידע זאת? אלא יש לבאר, שרבינו הקדוש טען שכיון שסבלנו צרות וייסורים, הקב"ה צריך להיות הפותח הראשון והוא ישיב את לבבנו אליו. בבחינת (איכה ד', כ"ג): "השיבנו ה' אליך ונשובה", ואז: "חדש ימינו כקדם" (איכה שם, ל"א).

עלינו לדעת, שכאשר אנו חוזרים בתשובה, העוונות נהפכים למצוות חדשות, ומגיעה לנו הגאולה. ועשינו תשובה, אנו מצפים לה' "כי א-ל רחום ה' אלוקיך".

עצת היצר בתשובה מעולה

"בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ד', ל')

עיקר מצות התשובה היא כאשר האדם נמצא עדיין בכוחו, כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"א). אולם גם כאשר האדם עושה תשובה בזקנותו, כשכוחו אינו עימו, או מפני צרה שהתרגשה עליו, חלילה – גם זו תשובה מקובלת ורצויה.

היצר הרע אומר לאדם, שאם הוא חוזר בתשובה בזקנותו, או רק משום שהתרגשה עליו צרה, לא תועיל לו התשובה. כך מנסה היצר להרחיק את האדם מלשוב אל בוראו.

על כך אומרת התורה: אמנם הטוב ביותר הוא לעשות תשובה בתחילה; אך גם אם האדם לא שב מעצמו, אלא רק בשל הצרות, "בצר לך", או שהחליט לחזור בתשובה כשכבר כוחו אינו עימו, "באחרית הימים" – עדיין "ושבת עד ה' אלקיך", תשובתו מקובלת לפני המקום.

מקצת מצוה

"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ד', מ"א)

כתב רש"י (ע"פ הגמ' מכות י' ע"א): "נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שייבדלו אותן בארץ כנען, אמר משה: מצוה שאפשר לקיימה – אקיימנה".

ישנה מחלוקת בין הפוסקים (עיין 'כף החיים' תע"ה ס"ק ט"ף, ועיין עוד 'שערי תשובה' תפ"ב ס"ק א') בדין מי שאכל חצי כזית מצה בלבד בליל פסח. האם קיים מצוה באכילת חצי השיעור, או שמכיון שאין לו שיעור כזית מלא, אין הוא מקיים שום מצוה.

מפסוקנו יש כעין הוכחה, שאף שהשיעור אינו בשלמותו, יש באכילתו מצוה. שכן משה רבינו הבדיל שלוש ערים, עשה רק 'חצי שיעור'; והראיה שלא קיים שיעור שלם: עדיין שלוש הערים הללו אינן קולטות עד שיובדלו עוד שלוש ערים נוספות. ובכל זאת נחשבת הבדלתו של משה כמצוה.

כן משמע מדברי ה'ספורנו', שכתב: "להראות מה נכבד עניין שמירת המצוה, שהקפיד לקיים קצת מצוות עשה".

ערי מקלט לעתיד לבוא

"אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (ד', מ"א)

על הפסוק (י"ט, ח'): "ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך ויספת לך עוד שלוש ערים", ביאר רש"י שגם לעתיד לבוא יהיו ערי מקלט. ויש להבין: הרי לעתיד לבוא הובטח לנו ש"וגר זאב עם כבש" (ישעיה י"א, ו'), ואם כן לשם מה יצטרכו ערי מקלט?

אכן, ידועה דעת הרמב"ם שגם לעתיד לבוא "עולם כמנהגו נוהג", ועדיין יהיו הריגות וייאלצו להשתמש בערי המקלט.

עוד אפשר לבאר, שלעתיד לבוא, כאשר תהיה תחיית המתים, יקומו גם כל אלה שרצחו בשגגה מאז חורבן הבית ולא גלו לערי מקלט. אותם האנשים יצטרכו לנוס אל ערי המקלט.

שובו לכם לאוהליכם

"לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (ה', כ"ו)

כשנתן הקב"ה את התורה לעם ישראל בהר סיני, פרחה נשמתם. כשחזרה אליהם נשמתם, אמר להם משה: "שובו לכם לאהליכם" – דהיינו, שכל אחד ישוב לאשתו (ראה ביצה ה' ע"ב).

החיד"א (ברכ"י אהע"ז סי' י"ז אות א') דן במעמדו של אדם שקם לתחייה, אם צריך הוא לקדש את אשתו מחדש. הוא הביא את הגמרא במגילה (ז' ע"ב), האומרת : "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה". והאריך החיד"א לדון בשאלה ששאל: האם רבה היה צריך לקדש שוב את אשתו שוב (אמנם ראה במהרש"א שביאר שלא שחטו ממש, אלא שנתן לו לשתות הרבה יין עד שנטה למות)?

יש לשאול: לכאורה יכול היה החיד"א להביא ראיה ממתן תורה, שבו כולם מתו והמלאכים החיו אותם, ולא שמענו שהיו צריכים לקדש את נשותיהם מחדש!

צריך לומר, שאין להביא ראיה מזמן מתן תורה, משום שייתכן שכאשר אמר משה לבני ישראל: "שובו לכם לאהליכם" הכוונה היא ע"י קידושין.

עוד אפשר לומר, שכיון שבני ישראל נישאו כבר לפני מתן תורה, אזי ביאתם הוי כמו קידושין.

גדלותו של רבי עקיבא

"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (ו', י"ג)

הגמרא (פסחים כ"ב ע"ב ועוד) מביאה את דברי שמעון העמסוני: "שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל 'את'ים שבתורה. כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא', פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל 'את'ים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: 'את ה' אלקיך תירא' – לרבות תלמידי חכמים".

רואים מכאן את גדלותו של רבי עקיבא, שדרש פסוק שאחרים פחדו לפרשו.

פעם הייתי אצל האדמו"ר מחב"ד זיע"א. הזכרתי לו את דברי הגמרא הנ"ל, ושאלתי: מדוע באמת לא דרש שמעון העמסוני בעצמו כפי שדרש רבי עקיבא? עניתי, ששמעון העמסוני היה אדם עני, ולכן לא זכה לכבוד גדול, למרות גדלותו בתורה. אמר בליבו: אם אדרוש שהפסוק בא לרבות תלמידי חכמים לכבוד, יאמרו שלא אמרתי כן אלא לעצמי, שאזכה שיכבדו אותי למרות עניותי. לעומתו, רבי עקיבא, שהיה גדול בענקים, שהיו לו כ"ד אלף תלמידים, וגם היה לו עושר גדול ולא חסר לו כבוד כלל ועיקר, הוא יכול היה לדרוש זאת, ללא חשש שיאמרו שלכבודו דרש כך.

ואכן, מרבי עקיבא קיבלו את הדרשה: "את – לרבות תלמידי חכמים" (ועיין עוד בהקדמת הספר מתוך שיחת מרן הרב זצוק"ל).

ההרים והגבעות לעתיד לבוא

"כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (ישעיה מ', ד' – מתוך ההפטרה)

שמעתי משם גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א, בעל ה'בן איש חי' שביאר, כי בשעה שהקב"ה חילק את המים העליונים והתחתונים, ביקשו המים התחתונים לבקוע את התהום ולעלות למעלה לכיוון השכינה. בכל מקום שניסו המים להתפרץ ולנבוע, הניח עליהם הקב"ה תל של עפר, וכך נוצרו ההרים והגבעות.

לעתיד לבוא, כשהשכינה תשרה בקרבנו, אזי המים התחתונים כבר לא יבקשו לעלות למעלה, וממילא כל הר וגבעה ישפלו. כל זאת משום שהשכינה תהיה שורה בקרבנו, ככתוב: "כי נגלה כבוד ה'".

<h3>מעשה רב</h3>
חכמתם של יהודים פשוטים

"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ד', ו')

חכם מנשה שלו זצ"ל, הביא מעשה משמו של רבנו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זיע"א. פעם אחת היה ויכוח בין כמרים ליהודים. יסוד הויכוח היה, שכל צד יכין שאלות שונות לצד שכנגדו, וקבעו ביניהם, שמי שיענה על שאלה: "איני יודע", ייזרק לכבשן האש. בא כומר אחד מומר (שהיה יהודי והמיר את דתו), וביקש להתווכח עם הרב היהודי, אלא שהרב חשש וסירב. בא יהודי אחר – שהיה מוחזק לעם הארץ – ואמר: תנו לי רשות ואלך אני להתווכח עם אותו מומר. אמר להם: אם אנצחו – הנה מה טוב, ואם לאו – יאמרו שניצחו אדם פשוט ועם הארץ (כמו הסיפור המובא עם גביהה בן פסיסא בסנהדרין צ"א ע"א). בלית ברירה, נתנו הרבנים את אישורם. הלך אותו האיש, ופנה ושאל את אחד הכמרים: כתוב (שה"ש ו', י"ב): "לא ידעתי נפשי, שמתני מרכבות עמי נדיב" – תתרגם לי את המילים: "לא ידעתי" לאנגלית. אותו כומר השיב ואמר: "איני יודע". פנה אותו יהודי לנוכחים, ואמר: שמעתם, הנה הוא אמר: "איני יודע"!! כששאלו אח"כ את אותו יהודי: הכיצד עשית זאת? הוא ענה להם: שאלתי את הרבנים את אותה שאלה וגם הם לא ידעו, ואם הם לא ידעו, כ"ש שהכומר לא ידע… כי כולם ענו לי – אחד בערבית, באנגלית ובצרפתית: "לא ידעתי". ובתמימות שלו הוא ניצחם.

קדושת התורה ועשרת הדברות

"יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב… וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר" (ד', י'-י"א)

סיפר מרן זצ"ל: באחד הפעמים שהתארחתי אצל ראש הממשלה הראשון ד. בן גוריון – דברנו בין היתר על מצות השבת. אמר לי ראש הממשלה: אתם הרבנים הוספתם יותר מדאי על התורה, כי הקב"ה נתן לנו עשרה דברות, ואתם הוספתם עוד הרבה מצוות! שאלתי אותו: האם אתה מאמין ושומר את עשרת הדברות, ושהם מן השמים? אמר לי שכן. שאלתי אותו האם הוא שומר שבת? ואמר לי: זה לא כתוב בעשרת הדברות. מייד חייכתי. היה שם מזכירו, דאז, מר יצחק נבון שיחי', מי שלימים היה הנשיא החמישי של המדינה. כשראה אותי מחייך, הוא שאל אותי: מדוע אתה מחייך? שאלתי אותו: האם יש כאן תנ"ך? הן מר בן גוריון בודאי אוהב תנ"ך! מיד הביאו תנ"ך. פתחתי את עשרת הדברות והראיתי לבן גוריון: הנה בעשרת הדברות יש מצות שבת. אמר לי: טוב, אז לי יש רק תשע דברות. אמרתי לו: יש לנו את עשרת הדברות ואת כל התורה כולה – תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, הכל מחייב אותנו, והכל מאת הקב"ה!

לכן, היה מדגיש מרן זצ"ל: כדי להסיר ספקות וכפירה, חס ושלום, שלא יאמרו שעשרת הדברות הם העיקר, לא התקינו לומר זאת בגבולין בכל יום ויום.

'לשם יחוד' בשמירת הבריאות

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (ד', ט"ו)

פעם אחת מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א לא חש בטוב, והביאו כמה רופאים לבודקו, וביניהם גויים. אמרו לו הרופאים: כבוד החכם, אתה רגיל לשבת על הרצפה ולכתוב על הנייר, זה מה שגורם לך לעייפות יתרה, על כן עליך לצאת מעט לטייל ולנשום אויר צח וטוב. הסכים ה'בן איש חי' לדבר, וקרא לבנו חכם יעקב, וביקש ממנו לקחת עמו ספר ולקרוא לו ממנו בדרך, כדי לקיים: 'ובלכתך בדרך', ושלא יהא ביטול תורה. הרופאים, שהיו שם, לא הסכימו לכך, ואמרו לו: חכם, עליך לפוש ולנוח לגמרי מבלי ספרים. אמר להם ה'בן איש חי': אם כך, אלמד איזה נושא ואתעמק בו בדרך. אך גם לזאת סירבו הרופאים, ואמרו: כבודו חייב לפוש ולא לאמץ את ראשו כלל. אמר להם ה'בן איש חי': אם כך, אלך לטייל כפי שהרופאים ציוו. קם ה'בן איש חי', ותיקן לומר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא וכו' הריני יוצא לטייל כדי לקיים את גופי ולהביא לבריאותי, לקיים את מה שכתוב בתורה: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'" וכו', ואותו הנוסח הודפס בספר 'לשון חכמים'.

לא תגנוב בהידור

"וְלֹא תִּגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא" (ה', ז')

היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר בשם הרה"ג שלמה יוסף זוין ע"ה, מראשי האנצקלופדיה התלמודית ועוד ספרים חשובים: מעשה באדם אחד שהיה לו שטר כסף של מאה לירות, והוא הניחו למשמרת בתוך התנ"ך, בעמוד שבו כתוב הפסוק: "לא תגנב". וזאת למה? כי אמר בליבו: אם מישהו יפתח את התנ"ך ויראה את הפסוק, בודאי לא יגנוב את הכסף. והנה, בא איזה גנב ממולח, פתח את התנ"ך, ומצא את השטר המונח לצד לא "תגנוב". מה עשה? הוא היה גנב מתוחכם, ופרט את אותו השטר לשניים, לקח חמישים לירות לעצמו, ואת החמישים הנותרים הניח בתנ"ך במקום בו כתוב הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"…

התפילין שנמצאו במצדה

"וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (ו', ח')

פעם אחת, בשעה שהיה מרן הרב זצ"ל מעביר את שיעורו ב'בן איש חי', היה זה בפרשת וירא באות כ"א, החל להזכיר מדבריו: פעם אחת נפלה הבימה שעל קבר יחזקאל הנביא ע"ה ומצאו שם תפילין ישנים מאד, והיו הפרשיות מסודרות כסדר רש"י. והוסיף לספר את אשר היה עמו אישית: היה ארכיאולוג ידוע בשם יגאל ידין, שגילה ממצאים בחפירותיו במצדה באיזור ים המלח. הוא קרא לי לראות את הגילויים, היות ואני כיהנתי כדיין באותה תקופה בבאר שבע, ולא היתה אז גישה למצדה דרך ים המלח אלא דרך באר שבע. כשהגעתי לשם, הוא הראה לי חפירות שונות, שלטענתו היו המקוואות שהשתמשו בהם בזמנם. מדדתי את המידות של המקוה, ומצאתי שהם תואמים להלכה. הבחנתי בחריץ החקוק באחד מקירות המקוה, ושאלתי אותו אם הוא יודע את פשר הדבר, אך הוא לא ידע. הסברתי לו: זה הסימן לגובה המים שיש בהם ארבעים סאה, והיו צריכים להקפיד שלא יפחתו המים משיעור זה. כששמע את זאת, הוא מאוד שמח על התגלית. אחר כך הוא הביא בפניי זוג תפילין שמצא בחפירות. אמרתי לו: אני רוצה לראות אם זה של רש"י או של ר"ת. אמר לי יגאל ידין: כבוד הרב אינו יודע היסטוריה?! הרי מצדה היתה הרבה לפני רש"י או ר"ת! אמרתי לו: יש תפילין כדעת רש"י, ויש תפילין כדעת ר"ת. פתחתי אותם וגיליתי שהפרשיות כתובות בכתב ברור מאוד, ושום דבר לא היה מחוק, למרות השנים הרבות שהיו קבורים באדמה. בדקתי את סדר הפרשיות, ומצאתי שהסדר היה כמו דעתו של רש"י. והוסיף מרן, שאין זו ראיה, כי זה מה שנמצא…

<h3>הלכה בפרשה</h3>
הורים בבית אבות

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (ה', ט"ז)

שאלה: האם יכולים הבנים לשלוח הורים שהזדקנו לבתי אבות או שמא יחזיקם בביתו ויטפל בהם בעצמו?

תשובה: פעם היה שונה מהיום, היה תענוג לטפל בהורים זקנים, והיו הילדים רואים ולומדים כיבוד אב ואם מהו מהמסירות של הוריו. אבל היום, לצערנו, זה מכביד על הילדים (וישנם רבים מההורים שמתפללים במיוחד שלא להזדקק לילדיהם), ושולחים הילדים את הוריהם לבתי אבות.

הרמב"ם כותב (פ"ו מהלכות ממרים הלכה י'): "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר – יניחם וילך לו, ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם". כלומר שדעת הרמב"ם כמו בגמ' שרב אסי הלך כשראה שאמו נשתתטה. אבל הראב"ד חולק עליו, וז"ל: "א"א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו". כלומר שלא יניחם לנפשם אלא יטפל בהם כראוי.

השולחן ערוך פסק כמו הרמב"ם, וז"ל (יורה דעה סימן ר"מ סעיף י'): "מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר – ילך לו ויניחם, ויצוה לאחרים לנהגם כראוי".

למעשה: רק אם השתטו ביותר ישלחם, אבל ללא כן – צריך לטפל בהם בעצמם.

ה'בן איש חי' (פרשת שופטים שנה שניה אות ט"ו) כותב: "מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהם". כלומר, אפילו אם מניח אותם במקום ששומרים עליהם, צריך להיות בכבוד, ולא במקום שלא מטפלים בהם שם כראוי. ויש חיוב ללכת לבקר את הוריו הנמצאים בבתי אבות, ולהביא להם דברים מיוחדים שלא נותנים להם בבתי אבות. וכן גם אם נמצאים בבתי חולים לחולי נפש חייב לבקרם, אלא אם כן הרופאים יאמרו שזה מעורר תגובה קשה, ועכ"ז חייב להתקשר ולברר על מצבם.

ישיבה במקום אביו ואמו

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (ה', ט"ז)

שאלה: האם מותר לבן או לבת לשבת על כסאותיהם של אחד מההורים, ומה הדין אם ההורים אינם נמצאים במקום?

תשובה: נאמר בתורה (שמות כ', י"א; דברים ה', ט"ו): "כבד את אביך ואת אמך" וגם (ויקרא י"ט, ג'): "איש אמו ואביו תיראו", והגמרא הסבירה במסכת קדושין (ל"א ע"ב) מהו מורא ומהו כבוד, ואמרה ש"מורא – לא עומד במקומו ולא יושב במקומו". והסביר שם רש"י: "'לא עומד במקומו' – במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה".

והוסיף השו"ע (יורה דעה סימן ר"מ סע' ב') שלא יעמוד גם במקום המיוחד לו להתפלל, ולא ישב גם במקום המיוחד לו להסב בביתו.

והסביר הט"ז (שם ס"ק ב') שאיסור זה הוא גם כשאביו אינו נמצא במקום.

ולכן אם האבא רגיל להתפלל בבית הכנסת במקום מיוחד – אסור לבנו לעמוד באותו מקום גם כשאביו לא נמצא בבית הכנסת, וכן אם אביו רגיל לעמוד במקום מסוים ולדבר לפני קהל – אסור לבנו לעמוד שם, אפילו ללא נוכחות אביו.

וכן אם האבא או האמא רגילים לשבת במקום מסוים בבית או בבית הכנסת – אסור לבן או לבת לשבת באותו מקום גם כשלא בנוכחותם. ואיסור זה הוא אפילו אם הכסא הוחלף אבל המקום הוא מקום ידוע.

אב ואם שמחלו על כבודם והרשו לבניהם לשבת באותו מקום – כבודם מחול (ע"ע רמב"ם ממרים פ"ו ה"ב). וגם אם האב מחל, כתב הרדב"ז שם שאפי' שזה מחול והבן לא נענש, אבל אם הוא מקיים את המצוה של כבוד אב ומורא אב יש לו מצוה. כלומר, מחילת האב לא מחייבת את הבן, והבן צריך לשמור על כבוד אביו.

ולמעשה: אפי' שאביו אינו דתי, אינו ירא שמים והבן ירא שמים – גם כן אסור לבן לשבת במקום אביו, ויש חולקים (עיין שו"ע ר"מ סעיף י"ח, וז"ל: "ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו. אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתירא ממנו. הגה: וי"א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, אא"כ עשה תשובה (טור ומרדכי פ' כיצד ובהגהות מיימוני פ"ו דהלכות ממרים)").

שיעור הידור תפילין

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (ו', ה')

שאלה: האם יש להדר לקנות תפילין או מזוזות יותר מאלה הכשרות "לכל הדעות"?

תשובה: נאמר בתורה: "ואהבת את ה'… ובכל מאודך", וחז"ל (ברכות נ"ד ע"א) למדו שני פירושים. האחד: מחויב האדם להודות לה' על כל מדה ומדה שהוא מודד לו. השני: "בכל מאודך" – בכל ממונך. ואין הכוונה שצריך ליתן את כל ממונו כדי לקיים מצוות עשה, אלא שאם יאמרו לו: עבור על "לא תעשה" או שניקח את כל ממונך אזי מחוייב ליתן את כל ממונו ולא יעבור על "לא תעשה" (שו"ע תרנ"ו סע' א').

בכדי לקיים מצוות עשה, כגון: תפילין, ציצית, מזוזה וכיו"ב, חייב לקנותם אף אם נזקק לצדקה, ובלבד שיהיו תפילין כשרות.

מצוה להדר ולהוסיף עוד שליש ממחירו, וכל המוסיף מעל שליש – יבורך מן השמים (שו"ע שם וגמרא ב"ק ט' ע"א).

<h2>פרשת עקב</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
אדם דש בעקביו

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז', י"ב)

"והיה עקב תשמעון – אף המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון" (רש"י)

אדם נוטה לזלזל בעבירות הקלות ולא להקפיד עליהן. אולם אין הוא יודע שזו היא דרכו של היצר הרע: בתחילה היצר מפתה את האדם לעבור על דברים 'קלים'. היצר אומר לו: "מה אכפת לך? הלא לא יאונה לך כל רע ממעשים קלים אלו…". אך מאחר שהאדם כבר נפל ברשתו של היצר, הוא מסור בידיו לפתות אותו לעבור עבירות נוספות. זהו שאומרים חז"ל (אבות פ"ד משנה ב'): "עבירה גוררת עבירה".

העבירות שאדם דש בעקביו אלו הן העבירות שבדרך כלל אין הוא שם ליבו אליהן, כגון: בשבת ישנו איסור להזיז חפצים ללא צורך. לפעמים מונחים לפני האדם חפצים שונים על גבי השולחן, ובלי משים הוא מזיז אותם ממקום למקום. חוסר תשומת הלב הזאת עלולה להוביל אותו לעבור על איסורים אחרים (עיין ל'בן איש חי' מקץ אות א').

עוד נראה לבאר, שהעבירות שאדם דש בעקביו – הכוונה לעקב ממש. הכיצד? איסור כותב בשבת מדאורייתא הוא כשכותב שתי אותיות ומתכוון לכתיבה. לפעמים אדם כותב מבלי משים, למשל, כשהוא הולך על גבי החול ומשאיר אחריו סימן של סוליית הנעליים שלו. אמנם אין בזה שום איסור, ואפילו לא מדרבנן; אבל אולי יהיה נוח לאדם בכתיבה זו – כגון: אם הוא יראה אותה לחבירו – יהיה בזה איסור מדרבנן. הרי לנו איסור קל שאדם עובר ב"עקביו".

על כך היה אומר דוד המלך ע"ה: "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מ"ט, ו'). דוד המלך אינו מפחד שמא חילל שבת או שמא אכל טריפה, חלילה; בוודאי לא עבר על איסורים כאלו. ממה מפחד דוד? מהעוונות שלא שם לב אליהם, "עוון עקבי יסובני".

לא יהיה בך עקר

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ " (ז', י"ב- י"ג)

בכלל הברכות שמבטיח ה' לישראל אם ישמעון את משפטיו, נאמר: "ברך פרי בטנך" – יתברכו בבנים ובבנות. גם הבהמות יפרו וירבו, ככתוב: "שגר אלפיך ועשתרות צאנך". לאור ברכה זו לא מובנת הכפילות המובאת בהמשך הפסוקים: "ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך". לכאורה אם כבר בירך ה' את פרי בטנך ואת שגר אלפיך ועשתרות צאנך, פשוט שלא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך!

יש לבאר זאת עפ"י המדרש (בראשית רבה ס', י"ג): "מפני מה לא נפקדה רבקה עד שלא נתפלל עליה יצחק? שלא יהא עכו"ם אומרים: תפילתנו עשתה פירות". דהיינו, רבקה נתעקרה כדי שלא יאמרו בני משפחתה של רבקה שברכתם (בראשית כ"ד, ס'): "אחותנו את היי לאלפי רבבה" עשתה פירות. משום כך אומרת התורה: "ברוך תהיה מכל העמים" – העמים כולם יברכו אתכם; אך עם זאת, לא תפגע בכם ברכתם, ו"לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך".

עוד יש לבאר בדרך אחרת: הנה אף על פי שהברכות הכתובות בתורה הינן גשמיות, מצינו שיש בהן גם צד של ברכה רוחנית. במדרש דברים רבה (ג', ו') מסופר שחכמי ישראל למדו דברי תורה מעמי ארצות. וזה לשון המדרש: "מעשה ברבי יונתן שהיה מהלך אצל ניפולין של כותים (שם בהר גריזים), והיה רוכב על החמור והבהם (מוביל הבהמה) עמו. נתלוה להם כותי אחד. הגיעו אצל הר גריזים, אמר אותו כותי לרבי יונתן: רבי, מהו דין דהדין טורא קדיש? א"ל רבי יונתן: למה הוא קדיש? אמר לו אותו הכותי: שלא לקה במי המבול. אמר ליה: מנין לך? א"ל: לא כך כתיב (יחזקאל כ"ב, כ"ד): 'בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם'?! אמר לו רבי יונתן: אם כן היה לו להקב"ה לומר לנח לעלות (לשם) [להר] ולא לעשות תיבה! אמר לו: לא עשה אלא לנסותו. שתק רבי יונתן. אמר לו הבהם: תן לי רשות לומר לו דבר אחד. אמר לו: אמור! אמר לו אותו הבהם: אין ההר הזה תחת השמים אמר לו אותו הכותי: אלא חוץ לשמים?! א"ל: אין, כתיב (בראשית ז', כ', י"ט): 'חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים'! מיד ירד רבי יונתן מן החמור והרכיבו ארבעה מילין, וקרא עליו הפסוק הזה (ישעיה נ"ד, י"ז): 'וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי', הוי 'לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך'. מהו 'ובבהמתך'? ובבהמין שלך". כלומר, אחד מאותם עמי ארצות היה בעל בהמות, אשר אמר לרבי יונתן דברי תורה נפלאים. וירד רבי יונתן מהחמור, והרכיב את אותו בעל בהמות על כתפיו. אמר: "'לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך' – מהו 'ובבהמתך'? בבהמין שלך!" – היינו שאפילו נהגי בהמות יאמרו דברי תורה.

מקרה דומה קרה גם לרבי הושעיה, כמובא במדרש (בר"ר וישלח פ' ע"ח ד"ה ויאמר יעקב): "חד עמא דארעא אמר ליה לרבי הושעיה: אם אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי (עם הארץ אחד אמר לרבי הושעיא רבה: אם אני אומר לך דבר תורה, האם תאמר אותו בציבור, כלומר בדרשה שלך בבית המדרש, בשמי)? אמר ליה: מה היא (שאל אותו רבי הושעיא: מהו דבר התורה שאתה רוצה לומר לי)? אמר לו [אותו עם הארץ: כתוב בפרשת וישלח (בראשית ל"ב, ט"ו-ט"ז) שיעקב אבינו שלח לעשו "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים מניקות ובניהם" וכו'.

נשאלת השאלה: מדוע ראתה התורה לנכון לפרט את כל אותן המתנות? אמר אותו עם הארץ לרבי הושעיה]: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח. מאי טעמא? (מאיזה פסוק למדנו דבר זה?) "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו" – "יביאו" אין כתיב כאן, אלא "ישיבו". אמר ליה (רבי הושעיה): חייך, מילא טבא אמרת, ומן שמך אנא אומר לה!

[על דברי המדרש הללו נשאלת השאלה: כיצד ישיבו אומות העולם את המתנות שנתן יעקב לעשיו? והתשובה היא, שלעתיד לבוא, עתידים אומות העולם לשלם לעם ישראל את כל חובותיהם על כל מה שגזלו אותם במשך כל ההיסטוריה, וכמו שמצינו במעשה בר' חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א): פעם אחת באו אנשים ואמרו לרבי חנינא בן דוסא שהעיזים שלו אוכלות פירות וירקות גזל. אמר להם רבי חנינא: לא יתכן הדבר, ואם כדבריכם – יאכלו דובים את העיזים, ואם כדבריי שאינן אוכלות בגזל – כל עז תביא דב בקרניה, וכן היה, כל עז הביאה דב בקרניה.

ואומרים חז"ל: מהיכן היו לרבי חנינא עזים, הרי הוא היה עני, והיה אוכל רק קב חרובים מערב שבת לערב שבת?! אלא אומרים חז"ל, שפעם אשתו של רחב"ד מצאה תרנגולות בפתח ביתם קשורות עם חוט אדום, והכריז עליהן, אך אין דורש. והוא גידלן בביתו, והתרנגולות דגרו על ביצים ויצאו עוד אפרוחים, ומשרבו ביותר, מכרם וקנה עזים. וכל מה שקנה שייך לבעל האבידה (למרות שמהדין לא היה צריך לעשות כן אלא למוכרם ולשמור את הכסף לבעל התרנגולים). יום אחד שמע רבי חנינא אדם אחד ליד ביתו האומר לחבירו: לפני כמה שנים שכחתי כאן תרנגולות. אמר לו רבי חנינא: כיצד הן נראו? וכו' וענה לו הלה שהיו קשורות כך וכך. אמר לו רבי חנינא: בוא ואתן לך אותם, הנה כל העזים האלו שלך.

ואכן לעתיד לבוא יהיה החוב כל כך גדול, שלא יספיקו כל מדינות אמריקה ואוסטרליה ויפן וכדו' לכסות את כל החוב, כולל החוב מה שנתן ושלח יעקב אבינו לעשיו אחיו מחשש שיזיק לו].

(ועוד הערה: מסיפור זה ומהקודם לו למדנו, שאין ריקנים ועקרים בישראל מדברי תורה. לכל יהודי יש חלק בתורה. ויהי רצון שיתקיים בכולנו: "ותן חלקנו – חלקו של כל אחד ואחד – בתורתך").

על זאת הדרך יש לבאר את המשך הכתוב: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים". "כל חולי" – הם החולאים הגשמיים; "וכל מדווי מצרים הרעים" – אלו מחלות הנפש וקלקולי המידות שהיו במצרים. על כולם נאמר: "והסיר ה' ממך".

לדעת את המכה

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (ז', ט"ו)

בהגדה של פסח מובאת מחלוקת התנאים, בדבר מניין המכות שלקו המצריים. דעת רבי יוסי הגלילי שבמצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמישים מכות; דעת רבי אליעזר שבמצרים לקו ארבעים מכות ועל הים לקו מאתים מכות וכו'.

הקשה על כך בעל ה'זבחי צדק': וכי מה אכפת לנו ממניין המכות שלקו המצרים?! תשובתו: כתוב (שמות ט"ו, כ"ו): "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". לפיכך ספרו התנאים והגדילו את מניין המכות שלקו המצרים, כדי לכלול בהן את כל סוגי המכות. כך תתרחב הברכה של "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך".

עוד הקשה בעל ה'זבחי צדק' על הפסוק: "וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת" – וכי מנין ידעו בני ישראל את מדווי המצריים? על כך ענה: ידוע שאין השבע מכיר בצערו של הרעב, ואין העשיר מכיר בצערו של העני. אם היו מכות מצרים באות רק על המצרים, לא היו מכירים ישראל בגודל המכה. לדוגמה, אם רק המצרים היו מקבלים את מכת הדם, היו בני ישראל חושבים לעצמם, שאין המכה גדולה כל כך, כיון שהמצרים יכולים לקנות בכסף מים ולשתות. כעין זה שמענו מחכם מנשה שלו, שאמר משמו של ה'בן איש חי', שכאשר הגיעה מכת שחין חשבו ישראל לעצמם: וכי מה כה נורא במכה זו? הרי אפשר להניח סם מרפא ולהתרפא…

לכך – ביאר ה'זבחי צדק' – כאשר היכה הקב"ה את המצרים, נתן מכה זו גם בקרב עם ישראל לרגעים ספורים, כדי שיטעמו מטעמה של אותה מכה ויכירו בגודלה. מתוך כך יֵדעו להעריך את עוצם חסדיו של הקב"ה, שהצילם מאותם חוליים.

זהו שנאמר: "מדווי מצרים אשר ידעת" – שכן גם ישראל טעמו מטעם המכה וידעו אותה.

על כך מביא בעל ה'בן איש חי' זיע"א משל, למלך אשר שלח את בנו למלמד מומחה להכשירו כיורש העצר. המלמד לימד את הבן את כל החכמות שבעולם. ואכן לאחר שסיים בן המלך את חוק לימודיו, הביאו המלמד לפני אביו המלך, ובחן המלך את בנו ומצאו בקי בכל חכמה. ביקש המלך לשלם למורה את שכרו, אך אז אמר לו המורה: במקום שכר, תן לי את בנך למספר ימים נוספים כדי שאשלים את לימודו. הסכים המלך לדבריו, ומסר את בנו למלמד למספר ימים נוספים. לקח המורה את בן המלך והיכה אותו, ואסרו במאסר עם כל תנאי המאסר הידועים והקשים באכילה ושתיה ולינה. לאחר מספר ימים שלחוֹ חזרה לארמון מוכה ופצוע. תמה המלך על מעשיו של המורה, וחמתו בערה בו. אמר המורה למלך: אם לא הייתי עושה את מה שעשיתי לא הייתי משלים את תפקידי נאמנה! המלך לא הבין את כוונתו, ולכן הוסיף המלמד וביאר את דבריו: הנה בנך עתיד להיות מלך. כאשר יבואו אליו אנשים למשפט, עלול הוא להענישם בחומרה שאינה מתאימה לחומרת מעשיהם, כיון שמעולם לא חש על בשרו את העונש ואת חומרתו שהוא יגזור על בני אדם מתוקף סמכותו. לכן הכיתי את הבן ואסרתי אותו, כדי שידע את העונש ויכיר את חומרתו.

סימן ליראה – ברכה

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')

מו"ר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה אומר, שישנה דרך לבדוק את מידת יראת השמים של האדם: ע"י התבוננות בצורה שבה הוא מברך את ברכותיו. אדם שאומר את הברכה מילה במילה ומכוון בה, סימן מובהק הוא שיש בו יראת שמים, והראיה – שגם כאשר הוא אוכל, עדיין הברכה אצלו היא העיקר.

כדברים הללו מבואר ברמב"ם שכתב (פ"א מהל' ברכות הל' א'-ד'): "מדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו… וכשם שמברכין על ההנייה, כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה. וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה… כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". הרי לנו ראיה ברורה לדברי ראש הישיבה זצ"ל, שיראת שמים נמדדת לפי ברכותיו של האדם. כי כל מטרת חז"ל שקבעו ותקנו לאדם לברך מאה ברכות בכל יום, זה בכדי שהאדם בכל רגע ביום יזכור את הבורא וירא ממנו.

עוד היה אומר ומדגיש מו"ר דודי, ראש הישיבה, כי על האדם להרגיל את עצמו לברך כהלכה, כלומר, כאשר הוא מברך לא יזרוק במהירות את הברכה מפיו, אלא יברך בשתי הפסקות של נשימה: "ברוך אתה השם" – ויפסיק כדי נשימה, ואחר כך ימשיך: "אלוקינו מלך העולם"- ויפסיק כדי נשימה, ואחר כך יסיים את הברכה. ובכך הברכה תהא מושלמת ותביא אותו לידי יראת שמים. ומעשה היה ודרשתי ברבים על הערך החשוב שניתנה לאדם לברך בכל יום מאה ברכות, ונמצא בשנה שהיא בת 350 יום שיש לו לאדם 35,000 ברכות, ולכשנכפיל זאת למאה או מאה ועשרים שנה כגיל האדם נמצא שיש לו לאדם ארבע מליון ברכות, כלומר קרונות קרונות של רכבת העמוסה בברכות. ולאחר מאה ועשרים, כשיבוא האדם לתת דין וחשבון, ימצא שהרבה מן הברכות והרבה מן הקרונות נפגמו, זאת משום שחלק מן הברכות אינן מושלמות וחלקן קטועות וכיוצא בזה.

לכך, על האדם להיזהר בכך מראש שיהו ברכותיו שלימות. עוד לא סיימתי את הדרשה, והנה אחד מהזקנים שנכח במקום ושמע טוב את הדברים פנה בקול גדול: כבוד הרב, אני היום בן שמונים, ומה אעשה ועד היום לא הקפדתי בברכות? השבתי לו: אם מהיום תקבל על עצמך לברך כהלכה, כמו שאמרנו, הרי שאתה תתקן גם את כל הברכות שבעבר.

על האדם לדעת, שאף שהרמב"ם (דעות א', ד') כתב שלא ינהג האדם בדרך קיצונית, לא שפל ולא בעל גאווה, אלא בדרך האמצע, לא פזרן ולא קמצן וכו' – ביראת שמים אין הדבר כן, אלא על האדם להתחזק ביראת שמים כמה שיותר, וככל שירבה בעשיית המצוות וביראת שמים הרי הוא עולה ומתעלה.

אם לא יגביר האדם את יראת השמים שלו, הרי הוא נותן פתח ליצר הרע לבוא ולפתות אותו, לנסות להפחית מעט מעט מיראת השמים שבו, עד שבסופו של דבר יצליח להסיר אותו לגמרי מהדרך הנכונה.

אבל אדם שיש בו יראת שמים, הרי הוא נותן קדימה לקב"ה לפני כל דבר, ובכך הוא ממליך אותו. אדם כזה יקפיד לברך את ה' על כל מעשה ומעשה, ומתוך ברכותיו תהיה ניכרת יראת השמים שלו.

הסכנה שבעושר

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (ח', י'-י"א)

במספר מקומות מזכירה התורה את החשש שרכושו של האדם יעבירו על דעת קונו. אצלנו: "ואכלת ושבעת… הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך"; כך גם בהמשך הפרשה, בפרשיית "והיה אם שמוע" (י"א, ט"ו): "ואכלת ושבעת… הישמרו לכם פן יפתה לבבכם". גם בפרשת ואתחנן מובא (ד', י"ב): "הישמר לך פן תשכח את ה'… פן תאכל ושבעת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה'… ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

מהי הדרך להתגבר על חששות אלו? "ואכלת ושבעת וברכת" – ברכת המזון. על ידי ברכה זו האדם מודה שלא כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל, אלא הקב"ה, הזן ומפרנס את הכל.

'אור החיים' הקדוש כותב על הפסוק (ח', י"ח): "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – "פירוש, שצריך לתת ליבו על טובתו, כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו. ותחילת תחבולות יצר האדם הוא להשכיחו דבר זה, ודרך זה ייכנס לאבדו".

הרי לנו תרופה בדוקה ומנוסה מאת התורה: כשאדם מצליח, עליו לתלות מיד את ההצלחה בה'. באמצעות זה יזכור תמיד את הבורא, יֵדע שה' משגיח עליו, ושהוא הנותן טובה וברכה וכוח לעשות חיל. יחשוב האדם שכל מה שיש לו איננו בזכותו או בזכות מעשיו, אלא "למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך" (שם י"ח) – זו התרופה.

זהו מה שאומרים חז"ל (חגיגה ט' ע"ב ותוס' שם): "נאה העניות לישראל". ההסבר הוא, שכמו שלעני אין לו משלו כלום, כך אדם מישראל צריך לחשוב שלו עצמו אין עצה ואין תבונה, אין לו חכמה להביא בעצמו למצב ש"כספך וזהבך ירביון", אלא הכל מאיתו יתברך. אם אדם חושב כך, הרי שהוא 'עני', וזה נאה לישראל.

מי שמסתכל כך על המציאות, הקב"ה נותן לו שפע של ברכה.

יראת ה' היא אוצרו

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (י', י"ב-י"ג)

הגמרא במסכת ברכות (ל"ג ע"ב) שואלת על דרישת הפסוק: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך" – "אטו יראה מילתא זוטרא היא?" ותירצה שאכן, כלפי משה, זהו דבר קטן.

נשאלת השאלה: מדוע שאלה הגמרא רק לגבי היראה? הרי בפסוק מובאים גם: הליכה בדרכי ה', אהבת ה' בלב ובנפש, שמירת התורה והמצוות – ברור שאלו אינם דברים קטנים כלל וכלל, וגם עליהם שייך לשאול: "אטו כל המידות הללו מילתא זוטרא היא?"

שאלה זו כבר נשאלה על ידי דוד המלך ע"ה. על הפסוק: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי", מובא במדרש (מדרש תהילים כ"ז, ה'): "אמר הקב"ה לדוד: בתחילה אמרת: 'אחת שאלתי … שבתי בבית ה' ', וחזרת ואמרת: 'לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו'? אמר לפניו: ריבונו של עולם, לא יהא העבד שווה לרבו? בתחילה לא באת אלי אלא באחת, שנאמר: 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך', ואחר כך פתחת עלינו במצוות הרבה, שנאמר: 'ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו'".

גם אחרי דבריו של דוד המלך, עדיין נשארת השאלה, הן על דברי הפסוק והן על דוד המלך: כיצד מבקשים בקשה אחת ושואלים הרבה? אצל דוד המלך קשים הדברים אף יותר, שהרי הוא נקב במספר – "אחת שאלתי" בלבד, ומוסיף ואומר שרק "אותה אבקש"; אך לאחר מכן ה"אחת" הזו מתרבה לדברים הרבה: "לחזות בנועם ה', ולבקר בהיכלו, יצפנני בסוכה" וכו'.

אלא, כוונת התורה בדרישת היראה היא לומר שהכל כלול ביראת השמים. ה' דורש רק יראת שמים – ובזה כבר כלולות כל שאר המידות הנדרשות. "מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה". היראה מביאה את האדם לרכוש מדרגות נוספות של עבודת ה' מתוך אהבה ושמחה. מכאן שהיא המפתח לעבודת ה'. וכך מסכם ה'מסילת ישרים' (פרק כ"ד) את דבריו על מידת היראה, בפסוק: "יראת ה' היא אוצרו' " – דהיינו, על ידי יראה אפשר להגיע לאוצרות גדולים, לאהבה את ה' ולעבדו בכל לב ובכל נפש.

לאור זאת אפשר לבאר את הנאמר לאברהם אבינו בניסיון העשירי (בראשית כ"ב, י"ב): "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". ויש להבין: וכי עד עכשיו, במשך כל התקופה של תשעת הניסיונות הראשונים, האם לא היה אברהם ירא אלוקים?!

בעל ה'עקידה' ('עקדת יצחק', עקב, שער שנים ותשעים) ביאר שהיראה המדוברת כאן איננה יראת העונש (שבוודאי היתה אצל אברהם עוד מלפני כן), אלא על יראת הרוממות. יראת הרוממות היא מדרגה גבוהה יותר מאשר עבודת ה' באהבה.

לפי דרכנו אפשר לבאר את הפסוק: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה" – היינו שעתה ידעתי כיצד הגיע אברהם אבינו לדרגה כה גבוהה, שבזכותה עמד בניסיון העקידה. התשובה לכך היא, שיש באברהם אבינו יראת ה', והיא שהביאה אותו למדרגות גבוהות ונוספות של אהבת ה' ויראת הרוממות.

הגמרא תירצה את שאלתה: "וכי מילתא זוטרתא היא?" שכלפי משה אכן "מילתא זוטרתי היא". ביארו המפרשים שמשה רבינו, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אמר לעם ישראל: אם אני ה'פשוט' הצלחתי לעבוד את ה' מיראה, קל וחומר אתם, החשובים בעיניי יותר ממני, שתוכלו לעבוד את ה' מיראה.

יש שביארו בדרך דרש: "גבי משה רבינו מילתא זוטרתא הוא" – מי שדבק במשה רבינו וכאילו נסמך "על גבו", בוודאי יגיע לידי יראת שמים. למדנו שמי שדבק בתלמידי חכמים מסוגל לזכות למדרגות גבוהות של יראת שמים, מפני שהוא לומד ממידותיו של התלמיד החכם ומהנהגותיו.

מכל מקום, שמענו מדברי משה רבינו, שאל לו לאדם לומר: אין לי הכוח להגיע ליראת ה'. אם ה' שואל מעמך את היראה – אזי סימן הוא שהקב"ה, בורא האדם, נטע בתוכו את היכולת להתגבר ולהגיע לדרגת היראה.

ישים האדם לנגד עיניו את יראת הרוממות של אברהם אבינו ואת יראת ה' של משה רבינו רעיא מהימנא. יאמר לעצמו: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי (תנא דבי אליהו פרק כ"ה), ויֵדע שיש בכוחו להגיע לדרגה נשגבה זו של יראת שמים.

על זאת הדרך יש לבאר את בקשת דוד המלך מהקב"ה, שתמהנו עליה לעיל: כיצד הוא מבקש "אחת" ודורש הרבה? התשובה היא, שאכן דוד המלך מבקש רק אחת; אך מהקב"ה הוא למד שיש מצוה אחת שבאמצעותה אפשר להגיע לכל שאר המדרגות. דוד מבקש לשבת בבית ה', וזו בלבד; אך הוא יודע שמכוח ישיבה זו הוא יגיע לכל המעלות הרמות והעליונות, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

דוד מבקש שביתו הפרטי, שבו יגור, יהיה בית ה'. בית שבו ילמד בו תורה, בית שבו יקום בחצות לילה כדי להודות לקב"ה. כך ייהפך ביתו של דוד להיכלו של ה', למשכן ה'. כך צריך כל אדם ואדם לבקש מבורא העולם: רק אחת! – והיא: שיזכה ללמוד תורה, להיות בן תורה אמיתי, שיהיה ביתו בית ה', ומתוך כך ימשיך לעלות ולזכות בכל המדרגות.

לשמוע בישן ובחדש

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (י"א, י"ג)

"'אם שמוע תשמעו' – אם שמוע בישן תשמע בחדש". 'מצוה אתכם היום' – שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום" (רש"י)

אל יאמר האדם: למדתי מסכת פלונית פעם אחת, שוב איני צריך ללמוד אותה. אלא עליו לחזור ולשנות, וכך גם יגלה בחזרתו דברים חדשים, שכן: "הפוך בה והפוך בה – דכולא בה" (אבות ו', כ"ה). "אם שמוע בישן" – אם תחזור על מה שלמדת בישן – "תשמע בחדש" – תשמע חידושים נוספים שלא ראית בלימודך הקודם.

יתירה מזאת: אדם שחוזר על תלמודו מבין שבכל יום הוא יכול למצוא בה חידושים, בכל יום "יהיו עליכם חדשים", והרי הוא מראה בכך את אהבתו לקב"ה.

הוסיפה התורה ואמרה: "אשר אנכי מצוה אתכם היום", ללמדנו שחוקי התורה הקדושה אינם כחוקי בשר ודם, אשר חוקיהם חוקים זמניים. התורה היא אלוקית, וכפי שהקב"ה נצחי, כך תורתו נצחית.

עצתו של היצר הרע היא לומר לאדם שהתורה ישנה היא, שהיא התאימה רק לזמן נתינתה, לפני שלושת אלפים שנה, אבל היום התורה כבר איננה מתאימה לעידן החדש. אך צריך לדעת כי הקב"ה צופה מראש ויודע מה ילד יום ומה יתחדש בעולם בכל דור ודור. הוא יודע מראש את כל השכלולים וההמצאות של בני האדם. כשהקב"ה ברא את העולם, הוא הסתכל בתורה וברא על פיה, וזה לשון הזוהר הקדוש (שמות קס"א ע"א): "אתה הראת לדעת הכא רזא דרזין לאינון ידעי מדין, זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא". ומאז משגיחות עיניו על המתרחש בארץ באופן תמידי.

זו כוונת רש"י באומרו: "שיהיו עליכם חדשים, כאילו שמעתם בו ביום". על האדם להרגיש בכל יום ויום שהיום הוא קיבל את התורה. ממילא כאשר כתוב בתורה: "לא תבערו אש" – אין הכוונה רק לסוג ההבערה שהיתה נכונה בימי קדם ע"י אבנים, אלא הכוונה היא גם בהדלקת חשמל וכו'. כך לגבי כל מצוות התורה ואיסוריה, שהם מתאימים לכל החידושים וההמצאות המצויים בימינו.

ואכן כך פסק השו"ע (או"ח סי' ס"א סעי' ב'), וז"ל: "'אשר אנכי מצוך היום' – היינו לומר, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו", עכ"ל. וע"כ על האדם להרגיש בכל יום ויום שהיום הוא קיבל את התורה.

וכשם שחיובי התורה מתאימים לכל דור ודור כך הברכות שמברכת התורה את האדם, השומר על מצוותיה, מתאימות לכל דור ודור, וכמו שכתוב בענינינו: "ונתתי מטר ארצכם בעתו". היינו שגם הברכות כמו התורה מתאימות ל'בעתו', כל דור והעת שלו.

ואכלת ושבעת

"וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" (י"א, ט"ו)

"'ואכלת ושבעת' – הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים, ואכלת ושבעת" (רש"י)

בעל 'שפתי חכמים' ביאר שרש"י הוצרך לפרש כך, מתוך שהוקשה לו על הקשר שבין תחילת הפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" לבין סופו: "ואכלת ושבעת". וכלשונו: "וכי בשביל שיהיה מאכל לבהמתו הוא שבע?!" לכן כתב רש"י ש"ואכלת ושבעת" היא ברכה אחרת.

הרב אבן עזרא גם הקשה קושיה זו, והסביר ש"ואכלת ושבעת" מוסב על הפסוק הקודם: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך".

אפשר לבאר בדרך נוספת, על פי הסיפור המובא במדרש רבה (ויקרא כ"ז, א') אודות אלכסנדר מוקדון, שהלך להרי החושך. בהגיעו לבית המלכות ראה שני אנשים שבאו לפני המלך לדון בפניו. האחד סיפר שקנה חרוב ומצא בו אוצר, והוא רוצה להחזיר את האוצר, כיון שאינו שלו וחושש לגזל. המוכר טען, שהוא מכר את החרוב בשלימות עם כל אשר בו, והאוצר שייך לקונה. קרא המלך לראשון, ושאל אותו: האם יש לך בן? אמר לו: כן. שאל את השני: האם יש לך בת? אמר לו: כן. אמר להם המלך: השיאו את ילדיכם, ותנו להם את האוצר. תמה אלכסנדר מוקדון ואמר למלך, שבמדינתו היו הורגים את שני האנשים, והאוצר היה נמסר לבית המלוכה. שאלו המלך: אמור לי, האם השמש זורחת אצלכם? האם הגשמים יורדים במדינתכם? ענה לו אלכסנדר מוקדון בחיוב. אז אמר לו המלך: דע לך שהשמש זורחת והגשמים יורדים אצלכם בזכות הבהמות שלכם, ולא בזכות בני האדם, כפי שנאמר (תהלים ל"ו, ו'): "אדם ובהמה תושיע ה'" – האדם נושע בזכות הבהמה.

על פי זה אפשר לבאר את הקשר שבין תחילת הפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", לבין סופו: "ואכלת ושבעת". ללמדנו, שלפעמים ה"ואכלת ושבעת" של האדם הוא בזכות – "עשב בשדך לבהמתך"…

עוד אפשר לבאר לפי דברי רש"י על המילים: "'ונתתי עשב בשדך' – שתהיה גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך, ואתה מונע ידך ממנה שלושים יום קודם לקציר, ואינה פוחתת מדגנה". כלומר, הברכה תהיה שתוכל לתת לבהמתך לאכול בכל זמן ועת, ומאכלה יהיה מצוי לפניה תמיד, בלי לפגוע ביבול השדה.

מעתה נפרש כך: הלכה היא שאדם צריך להקדים את מאכל הבהמה למאכלו. זאת למדה הגמרא (ברכות מ' ע"א) מהפסוקים שלנו. אך הברכה הנוספת כאן היא: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" – כלומר: אתן מזון לפני הבהמה באופן תמידי, כך שתוכל לאכול בכל עת שתרצה. במצב כזה לא תצטרך להקדים את מאכל הבהמה למאכלך, שכן מאכלה יהיה זמין לה גם בלעדיך, וממילא תוכל גם אתה לאכול, "ואכלת ושבעת", ללא תלות במאכל הבהמה.

<h3>פרפראות</h3>
שמחה וברכה

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן… וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ" (ז', י"ב-י"ג)

יש לבאר פסוק זה בדרך דרש.

אין "והיה" אלא לשון שמחה (בראשית רבה מ"ב, ג'). בא הפסוק ללמדנו, שאם תעבוד את ה' בשמחה, תגיע למדרגה ש"תשמעון את כל המשפטים"; וכיון שעבדת את ה' בשמחה, אזי – "ואהבך וברכך", ויתקיימו בך כל ברכות התורה במלואם (וראה מה שכתב על זה 'אור החיים' הקדוש).

צרעה נגד בונקרים

"וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (ז', כ')

אבן עזרא ביאר שהצרעה הינה סוג של מחלת הצרעת. אך רש"י ביאר, עפ"י דברי הגמרא (סוטה ל"ו ע"א), באופן אחר: "'הצרעה' – מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם".

מנהגם של ראשי האויבים היה להתחבא בביתם או במקלט, כך היו נסתרים וניצלים מפגיעה בהם. על זה אומר הקב"ה, שהוא ישלח בהם את הצרעה, שתזרוק עליהם מרה, בלי שנצטרך כלל לחפשם.

רבים ממתכנני כלי המלחמה עמלים לפתח טילים שחודרים את סוגי הבונקרים למיניהם. בדברי הפסוק מצאנו את הדרך שבה הקב"ה נפרע גם מאלו שנסתרים ומתחבאים כדי להגן על עצמם…

קיום כל המצוות

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן" וגו' (ח', א')

ביאר 'אור החיים' הקדוש: מצוות התורה הינן כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבאדם. כאשר אחד מאיבריו של האדם כואב, אין הוא מתנחם בכך ששאר איבריו וגידיו בריאים, אלא רצונו שכל איבריו וגידיו, ללא יוצא מן הכלל, יהיו בריאים ושלמים. כך על האדם לנהוג גם בהקפדתו על שמירת כל המצוות שבתורה, ללא יוצא מן הכלל. אל יסיתנו יצרו לומר, שדי לו להקפיד ולדקדק בחלק מן המצוות. זהו שאמר הכתוב: "כל" המצוה.

אולם נשאלת השאלה: הרי אין שום אדם מישראל שיכול לקיים את כל תרי"ג המצוות כולן כי יש מצוות ששייכות לכהנים ויש מצוות ששייכות רק כשבית המקדש קיים! על כך כתב 'אור החיים', שזהו המשך הכתוב: "תשמרון לעשות" – לשמור, מלשון (בראשית ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר", דהיינו: "היה ממתין ומצפה מתי יהיה" (רש"י שם). אם אדם "שומר" את המצוות, דהיינו מצפה ושואף לקיים את כל מצוות התורה – הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ובכך מקיים אדם כל מצוות התורה.

עוד אפשר לבאר, שכל מצוה ומצוה שמקיים אדם יחיד בישראל מצטרפת לכדי קיום כל התורה כולה ע"י כל בית ישראל. צירופם של כל ישראל, כאיש אחד, נחשב לכל אחד כאילו קיים את כל תרי"ג המצוות.

אפשר לרמוז זאת בפסוק, המתחיל בלשון יחיד: "מצוך", וממשיך בלשון רבים "תשמרון", "ורביתם" – ללמדנו, שע"י קיום המצוות של כל אחד מבני ישראל בפני עצמו, מצטרפות כל המצוות של עם ישראל יחדיו.

אכילה על השובע

"אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" (ח', ט')

החיד"א מביא על הפסוק (ויקרא כ"ו, ה'): "ואכלתם לחמכם לשובע" את המקרה של רב ושמואל, שישבו בסעודה וגמרו לאכול. הגיע רב שימי בר חייא, והזדרז לאכול כדי שיוכל לזמן עימהם. אמר לו רב: אינך יכול להצטרף עמנו, שכבר סיימנו את סעודתנו. אך שמואל אמר לרב: אם היו מביאים לפנינו כעת אוכל חביב – כמהין ופטריות בשבילי וגוזלות בשבילך – בוודאי היינו ממשיכים בסעודתנו ואוכלים את אותם המאכלים. עובדה זו מראה שלא נגמרה סעודתנו, ולפיכך יכול רב שימי בר חייא להצטרף אלינו לזימון.

מכאן מסביר החיד"א, שיש אכילה על השובע, כלומר: למרות שאדם שבע כבר מסעודתו, עדיין הוא יכול לאכול דברים חביבים וטעימים. יש לו 'מקום' לכך. במגילה אמרו: "רווחא לבסימא – שכיח", ופירש רש"י: "רווח מצוי לדבר המתוק בתוך המעיים" (מגילה ז' ע"ב). הוא שנאמר: "ואכלתם לחמכם לשובע".

לפי זה אפשר לפרש גם אצלנו: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" – תוכלו לאכול את לחמכם גם לא במסכנות, כלומר למרות שאתם כבר שבעים. זהו שבחה של ארץ-ישראל, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, כמסכן וכעני שאין לו אלא פת לחם; אלא תאכל בה לחם לשובע בהנאה, כי אין טעים וחביב כמו הלחם של ארץ ישראל. ואף הלחם של ארץ ישראל הוא בסימא וטעים וערב לאוכלו כשהוא שבע.

הארץ הטובה

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')

הקשה הזוהר הקדוש על לשון הפסוק: "וברכת… על הארץ הטובה אשר נתן לך", וכי ברכת המזון היא רק בארץ ישראל הטובה, ולא בכל העולם?

ומתרץ, שכל השפע שבא לעולם – מגיע מכוחה של ארץ ישראל. משום כך בכל מקום בעולם יש לברך את ה' על הארץ הטובה, שממנה תוצאות הברכה לכל העולם כולו.

ה'כלי יקר' כתב, כי שש פעמים הזכיר הכתוב את הביטוי "ארץ", לומר שהיא מקור הברכה.

עוד יש לרמוז, עפ"י מאמר חז"ל (ברכות מ"ח ע"ב) כי משה רבינו תיקן לישראל את ברכת 'הזן', וכשנכנסו ישראל לארץ תיקן להם יהושע את ברכת 'על הארץ ועל המזון'. משה רבינו חמד את הארץ, אך לא זכה בה; עמד יהושע ותיקן את הנוסח: "ארץ 'חמדה' טובה ורחבה" – להזכיר את חמדת משה לטוב הארץ, ולהודות לה' על כך.

זהו שאומר הפסוק: "וברכת… על הארץ הטובה אשר נתן לך" – מתוך חמדת הארץ עומדים ישראל ומשבחים את ה'.

ברכת המזון

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')

חז"ל (ברכות כ' ע"ב) מספרים לנו על שאלת מלאכי השרת בהקשר לפסוק זה: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (י', י"ז): 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו', כ"ו): 'ישא ה' פניו אליך'! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך', והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה" (בר"ה י"ז ע"ב הובאה שאלה זו משם בלוריא הגיורת, ששאלה זאת את רבן גמליאל, ושם הובאה תשובת רבי יוסי הכהן). כלומר, כיון שעם ישראל עושים מעל ומעבר למה שנצטוו, לכן גם הקב"ה עושה למענם כמידתם יותר מהמגיע להם, וזו נשיאת פניו.

אך יש לשאול: מדוע באמת דקדקו ישראל על עצמם לברך גם בשיעור כזית או רביעית? הלא הם נותנים בזה פתח למקטרג לומר שהם נושאים שם שמים לבטלה, בברכם גם על פחות מהשיעור המחייב ברכה!

התשובה היא, שמטרת הברכה היא להודות לה'. לפיכך ישראל מחייבים את עצמם לברך גם על פחות מכשיעור, כיון שהם מבקשים להודות לה' על כל הטובות שהוא גומל איתם, בין רבות ובין מועטות.

ביאור נוסף הוא, שגם כאשר האדם אוכל כזית או כרביעית הוא מעט שבע מכך. אמנם התורה מחייבת ברכה רק על שביעה מלאה, אך ישנה גם שביעה קטנה, וגם היא נחשבת שביעה. על כך אומרים ישראל: כיון ששבענו אנו מדקדקים לברך, וברכתנו היא כברכה המחוייבת מדאורייתא! וכבר מצאנו כי המקטרגים סותמים את תלונתם על עם ישראל כאשר עם ישראל מהדר במצוות, וכמו שמצאנו בדברי הגמ' בראש השנה (ט"ז ע"א): "אמר רבי יצחק: למה תוקעין בראש השנה? – למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! – אלא: למה מריעין? – מריעין? – רחמנא אמר: 'זכרון תרועה'! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה – מריעין לה בסופה. מאי טעמא? – דלא איערבב שטן". ומהו עירבוב השטן? הרבה ביאורים ופירושים נאמרו בראשונים אולם רש"י מפרש (שם ד"ה כדי לערבב): "שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמין דבריו". מדבריו אנו למדים יסוד לכל המצוות – שבכדי לבטל מקטרגים צריך לבחור בדרך ההידור, שזה סמל שאנו מחבבין את המצוות וזוכין להארת פנים מהקב"ה (וראה עוד באורך בעניין זה ב'דברי מרדכי', ירח האיתנים).

ואכלת ושבעת

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')

רש"י לא ביאר פסוק זה, אך חז"ל (ברכות כ' ע"ב ורמב"ם ברכות א', א' ובכס"מ שם) אומרים שמכאן למדים שרק אם אדם אכל ושבע ממש חייב לברך ברכת המזון מהתורה, אמנם בהמשך בפרשת "והיה אם שמוע" (י"א, ט"ו) הסביר רש"י (י"א, ט"ו), וז"ל: "'ואכלת ושבעת' – הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים". היינו, שאף אם האדם יאכל מעט, הברכה תחול במעיו, ואין צורך שיאכל הרבה ממש.

לכאורה אפשר ללמוד מכאן דין הלכתי. בדברי רש"י שאמר: "זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים" משמע שזו לא נקראת שביעה האמורה בפסוק שלנו שממנה למדים שאכל ולא שבע אין חיוב לברך ברה"מ מדאורייתא, וא"כ אדם שאכל ולא שבע בעת האכילה, ורק אחר כך התנפחו המאכלים במעיו- לא נקראת שביעה לענין חיוב ברכת המזון.

שיעור השביעה בלימוד התורה

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')

ידוע, כי ברכות התורה בבוקר – יש הסוברים שהוא מן התורה, אולם ברכת המזון שאחר האוכל היא מהתורה לכולי עלמא. והשאלה נשאלת: למה ברכת המזון מהתורה זה רק לאחר שאכל ושבע, ואילו ברכות התורה הוא כבר מחויב עוד לפני שלמד?

ונראה להסביר כי התורה תיקנה לברך על המזון דוקא כשהאדם שבע כי אז יכיר ויודה לבורא עולם ולא יסמוך על עצמו, בבחינת כוחי ועוצם ידי עשה לי את המזון. אולם לגבי לימוד תורה, בדרך כלל טבע האדם שהוא כבר חושב מראש שהוא יודע הכל, וממילא אין לו צורך ללמוד, לכן חייבוהו לפני שיתחיל ללמוד שכבר יברך ואז כשיתחיל ללמוד הוא יראה ויווכח שהוא עוד רעב, ונמצא שהוא אינו שבע שיכול לברך אחר הלימוד.

ושבעת – הישמר

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ח', י'-י"א)

בעלי המוסר ביארו את טעם סמיכות הפסוקים האלה: כאשר האדם מעשיר הוא עלול לשכוח חלילה את השגחת ה' בעולם ולהגיע למחשבה מוטעית של (ח', י"ז): "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". על כך מזהירה התורה את האדם, שכאשר יגיע למצב של "ושבעת", ייזהר ביותר שלא ייסחף אחרי מחשבות הבל, וישכח שהכל מאיתו יתברך בלבד. יֵדע שה' חנן אותו בעושר כדי להרבות במעשי צדקה וחסד.

זו כוונת חז"ל: "אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל". מי שנהנה מהעולם הזה בלא לברך את ה' על כך – חושב שהוא בעצמו גידל והצמיח את יבולו, ומחשבה זו עצמה היא מעילתו. לעומתו, מי שמברך מכריז בזה כי "השמים – שמים לה', והארץ- נתן לבני אדם".

ברכת המזון שנאמרת באימה, בשמחה ובטוב לבב היא סגולה נפלאה לפרנסה טובה.

מחשבת גאווה

"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (ח', י"ז)

בכמה מקומות דיברו חז"ל בגנות מידת הגאווה. אף אמרו (ברכות י"ג ע"ב): "המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות – כאילו דוחק רגלי שכינה".

בפסוק זה מדגישה לנו התורה, שהגאווה אינה רק במעשה או בדיבור, אלא אפילו מחשבת גאווה פסולה ואסורה. זהו שכתוב: "ואמרת בלבבך"; וכן הוא אומר בהמשך: "אל תאמר בלבבך" – יש להרחיק את הגאווה אפילו מהרהור הלב.

קושיה של קשיות עורף

"לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ… כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה" (ט', ה'-ו')

מפסוק זה למדנו שקשיות עורף אינה עולה בקנה אחד עם צדקות ויושר לבב.

אדם שהוא קשה עורף, ההולך אחר שרירות ליבו ומחשבתו, לא יכול לקבל תוכחה. גם אם מורה צדק יודיע לו את טעויותיו ויוכיח לו בראיות ברורות שמחשבותיו אינן טובות, הוא לא ישמע לו, ויישאר בקשיות ליבו.

קל וחומר ליראת שמים

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם-לְיִרְאָה" (י', י"ב)

הגמרא בברכות (ל"ג ע"ב) אומרת שלגבי משה רבינו יראת ה' היא "מילתא זוטרתי". שאלו המפרשים: האמנם יראת שמים היא דבר קטן לגבי משה רבינו?

יש לבאר זאת כך: משה רבינו נתגדל בילדותו בבית פרעה אצל בתיה. הוא לא ישב אצל מלמד ב'תלמוד תורה' (ואף שכתוב ברמב"ם (ראה הל' מלכים פ"א ה"א) שמשה קיבל תורה מעמרם, היו אלו רק ראשי פרקים).

זהו מה שאמר משה לבני ישראל: אני, אף שנתגדלתי בבית פרעה, בכל זאת הגעתי למדרגת יראת שמים גבוהה; על אחת כמה וכמה אתם, שינקתם תורה בילדותכם, שתוכלו להגיע למדרגת יראת שמים גבוהה.

מהות שכר המצוות

"לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (י', י"ג)

"'לשמור את מצוות ה" – ואף היא לא לחינם, אלא 'לטוב לך' – שתקבלו שכר" (רש"י)

ויש להבין: וכי עלינו לעבוד את ה' כדי לקבל שכר? והלא כבר נאמר במשנה (אבות א', ג'): "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס"!

אמנם פשט הדברים הוא, שעם ישראל יעבדו את ה' לשם שמים, שלא על מנת לקבל שכר; ועל כל פנים יקבלו שכר על כך.

אך יש לבאר עוד בדברי רש"י, שאין הכוונה לשכר גשמי, אלא השכר יהיה הזיכוך הרוחני שיבוא לאדם כתוצאה מעשיית המצוה. וכבר אמרו חז"ל (בראשית רבה פ' מ"ד): "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות".

מתנה מחיים

"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם" (י"א, כ"א)

"'לתת לכם' – אין כתיב כאן, אלא 'לתת להם', מכאן מצינו למדים תחיית המתים מן התורה" (רש"י ע"פ הגמ' בסנהדרין צ' ע"ב)

בנוהג שבעולם, אדם נותן מתנה לחבירו לפי מידת הידידות והקירבה ביניהם. ככל שידידותו גדולה יותר, כך מתנתו הגונה יותר. לפיכך, אם אדם מעוניין לתת מתנה לחבירו, אך חבירו נפטר – אין הוא חש קירבה גדולה כל כך לבני החבר, ומעתה המתנה שייתן לבנים לא בהכרח שתהיה גדולה כמו המתנה שהיה נותן לאביהם, אילו היה בחיים.

אבל הקב"ה אינו נוהג עמנו כך. אומר הקב"ה לבני ישראל: מאהבתי אתכם אתן לכם את אותה המתנה – היא ארץ ישראל – אשר הבטחתי לאבותיכם, לפי גודל אהבתי אותם, ולא אשנה את המתנה בגלל מעבר הדורות. ולא זו בלבד, אלא "לתת להם" –שגם האבות עצמם יירשוה ויקבלוה במתנה.

שכחת חטא העגל

"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַה' שְׁכֵחָנִי" (מן ההפטרה – ישעיהו מ"ט, נ"א)

חז"ל עמדו על ההבדל בין "עזבני" ל"שכחני", וכך הם דברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): "'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני'. היינו עזובה היינו שכוחה! אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו הראשונה – זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני?! אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחלים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: 'גם אלה תשכחנה'. אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה: 'ואנכי לא אשכחך'. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב: 'גם אלה תשכחנה'. – זה מעשה העגל (שאמרו 'אלה אלהיך'), 'ואנכי לא אשכחך' – זה מעשה סיני" ('אנכי ה' אלוקיך').

וכוונת חז"ל ללמדנו שאמנם כל הצרות והיסורים שבאות על ישראל עד היום הם בגלל חטא העגל, בבחינת "ביום פקדי ופקדתי: (שמות ל"ב, ל"ד). אך מבטיח ה' לישראל ש"גם אלה תשכחנה" – לרבות כל היסורים שבאים מחמת חטא זה.

גט על תנאי

"כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (מן ההפטרה – ישעיה נ', א')

משמע מפסוק זה, שהקב"ה לא נתן ספר כריתות לעם ישראל. אבל בירמיה (ג', ח') כתוב: "ואתן את ספר כריתות אליה"!

אבן עזרא ורד"ק מסבירים, שישעיה מדבר על ממלכת יהודה, עליה הקב"ה רק כעס ושילח מהבית, אך לא נתן גט כריתות; ואילו הנביא ירמיה מדבר על ממלכת ישראל, שחטאו חטאים קשים וכבדים, ולהם נתן הקב"ה גט כריתות. הם לא חזרו עד היום, ועתידים לחזור רק בזמן הגאולה.

עוד אפשר לומר כך: אכן נתן הקב"ה גט לעם ישראל. אך היה זה גט על תנאי, וגט שניתן על תנאי אינו גט 'כריתות'. מעתה הכל תלוי במעשיהם של ישראל: אם יחזרו בתשובה – יתבטל התנאי, וממילא הגט יהיה בטל מעיקרו. זהו שאמר ישעיה, שאם ישראל חוזרים בתשובה כאילו לא ניתן להם גט בכלל. אבל אם לא יחזרו בתשובה – הגט יהיה קיים, ועל כך דיבר ירמיה.

למדנו, שהכל תלוי בתשובה ובמעשים טובים.

<h3>מעשה רב</h3>
ואכלת ושבעת וברכת

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ח', י')

סיפר מרן זצ"ל: מעשה שהיה כשהייתי דיין בבאר שבע. הייתי נוסע במונית, והיה בין הנוסעים הקבועים יהודי אחד פשוט שהיה לו טרקטורים ועסק בעבודות עפר. יום אחד הבחנתי בו שהוא אוכל במהלך הנסיעה. לאחר שסיים פניתי אליו ואמרתי לו: תברך ברכת המזון. הוא ענה לי: איני יודע לברך, מעולם לא למדתי ואין לי סיכוי לדעת. הבנתי ממנו שחסרה לו השכלה בסיסית, והתברר לי שאפילו לכתוב אינו יודע. אמרתי לו: בשבוע הבא אני אלמד אותך כיצד לברך ברכת המזון. לאחר שבוע נפגשנו, דאגתי להביא עמי אוכל לנסיעה, בקשתי ממנו שיאכל אתי, ואחרי שגמרנו לאכול ברכתי ברכת המזון, והוא האזין לברכתי.

אחרי הברכה נכנסתי עמו לשיחה, ושאלתי אותו כיצד נערך סדר העבודה שלו. הוא החל לפרט לי איך הוא מחשב כמה קוב עפר מכניסים, כמה מוציאים וכו'. עניתי לו: אני רואה שאתה יודע לחשב חישובים רבים, מורכבים ומסובכים, ואתה לא נזקק לעיפרון ונייר כי אינך יודע לכתוב, אז למה אתה חושב שאין לך סיכוי לדעת לברך ברכת המזון? אין זאת אלא עצת היצר הרע! תדע לך, שכתוב (ברכות כ' ע"ב): תבא מארה (קללה) לאדם שאינו יודע לברך ואשתו או בניו מוציאים אותו ידי חובה, לכן חובה עליך ללמוד לברך! כיום – המשיך הרב – ישנן הקלטות מסודרות, וכל אחד יכול לשמוע את ברכת המזון מקלטת, ולחזור אחריה מילה במילה. בשבת, אמנם, תהיה לו בעיה, ואז הוא יוכל לבקש מחבר שיברך בקול והוא ויחזור אחריו מילה במילה.

תפלת מנחה במניין על אם הדרך

"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (יא, יג)

"עבודה שהיא בלב וזו היא תפילה שהתפילה קרויה עבודה" (רש"י)

סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם אחת נסעתי מבני ברק לירושלים. תחנת מוניות השרות נמצאת בסמוך ל'איצקוביץ', וחשבתי לנצל את הזמן ולהכנס להתפלל מנחה לפני הנסיעה. כשהגעתי לשם שמעתי את הנהג צועק: 'אחרון! אחרון!'. חישבתי את זמן הנסיעה והיה זה בדיוק כדי להספיק את תפילת מנחה בירושלים. נכנסתי למונית ויצאנו לכיוון ירושלים. הנסיעה היתה איטית מהרגיל, והשמש נטתה מערבה במהירות, ועדיין לא התפללתי מנחה! שאלתי את הנהג: כמה זמן תארך הנסיעה? הוא אמר לי: עוד כשלשת רבעי השעה. הבנתי שכבר לא אספיק להתפלל מנחה בירושלים. פניתי לנהג ואמרתי לו, שאני מוכן לשלם לו את הכסף המגיע עבור המתנה, כדי שאוכל להתפלל מנחה. אמר לי הנהג: כבוד הרב, בשמחה הייתי עוצר, אבל זה לא תלוי רק בי, אם שאר הנוסעים מסכימים – אעצור. הנוסעים הסכימו. הנהג עצר בצדי הכביש, ירדתי ועמי עוד ששה נוסעים נוספים. לפתע עצרה עוד מונית, וממנה ירדו עוד מספר נוסעים שבקשו להתפלל, כך שהצטרפו יחד מניין אנשים למנחה. אפילו הנהג שם כיפה על ראשו והצטרף להתפלל אתנו ואמר קדיש. כשהמשכנו בנסיעה פניתי לשלם את דמי ההמתנה. אמר לי הנהג: איני רוצה לקחת ממך כסף, וכשהגענו לירושלים הוא התעקש לקחת אותי עד לביתי. כשירדתי, הוא פנה אליי נרגשות ואמר לי: כבוד הרב, דע לך שהיום היתה ה'אזכרה' של אמא שלי, וזכיתי לומר "קדיש" במניין בזכותך. אשריהם ישראל שמכבדים את התורה ואת המצוות.

קדושתו של האדם ושמירתו

"לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם" (יא, כה)

"לא יתיצב איש וגו' – אין לי אלא איש, אומה ומשפחה ואשה בכשפיה מנין, תלמוד לומר לא יתיצב מכל מקום" (רש"י)

חכם ששון לוי ע"ה היה אדם גדול. הוא היה גם מקובל, וגם בקי בגמרא ובמדרשים והיה זוכרם על פה. הוא היה חסידא קדישא והיתה בו תמימות מופלאה. מרן הרב זצ"ל היה מספר כמה מעשיות על חכם ששון ע"ה. פעם סיפר לו חכם ששון ע"ה: פעם אחת הייתי בחו"ל, ויום אחד רציתי ללכת למקוה בחצות לילה לפני אמירת תיקון חצות, וידוע שבחו"ל יש שדים. והנה, הוא מגיע למקוה ורואה שד שיושב בתוך מי המקוה. אמרתי לו: אני אגיד 'ויהי נועם' ואבטל אותך כעפרא דארעא. כשסיים חכם ששון לספר מעשה זה למרן הרב הוא אמר לו: השד הזה פחד ממני וברח. "ואני מאמין לדבריו – היה אומר מרן הרב זצ"ל – כי בתמימות שלו הוא היה מסוגל לעשות זאת"…

עוד סיפר מרן הרב זצ"ל: יום אחד ישבתי עם חכם ששון ע"ה. הביאו לי כוס תה, הבחנתי שהשמש לא רחץ את הכוס, ולא רציתי לשתות כי היה עליה לכלוך. אמר לי חכם ששון: מדוע כבודו לא שותה? השבתי לו: כי יש עליה לכלוך. הוא ענה לי בתמימות: "זה בטל בששים".

היתה לו, לחכם ששון, כוס זכוכית, בה היה רגיל לשתות בכל בוקר אחר התפילה שמן, ולאחר כשעה היה שותה באותה הכוס – תה חם. הוא גם היה מקדש ומבדיל בכוס זו. פעמים רבות נפלה הכוס ולא אירע לה דבר. יום אחד הוא הניח את הכוס על השולחן, ועל השולחן היתה קליפת גרעין, הכוס לא היתה יציבה עד שנפלה ונשברה לרסיסים. והנה, בא חכם ששון לישיבה והצטער על הכוס שנשברה. כששמעתי על כך אמרתי לו: אל תצטער, הכוס הזו באה לעולם כדי שיברכו עליה מספר מסוים של ברכות, ואתה כבר ברכת עליה מספיק ברכות, כעת נגמר התיקון שלה והיא נשברה. הוא קיבל את דבריי בפשטות. עליו נכון לומר (משלי י', ט'): "הולך בתום הולך בטח".

<h2>פרשת ראה</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
ראה אנכי נותן לפניכם

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (י"א, כ"ו)

כבר עמדו המפרשים על השאלה: מדוע פתחה התורה בלשון יחיד – "ראה", והמשיכה בלשון רבים – "לפניכם"?

לעיתים עושה אדם מצוה אחת או עבירה אחת, ובהן הוא מסוגל להכריע את כל העולם כולו לטוב או למוטב. וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל' ד'): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חָטָא חֵטְא אחד – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה; עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר (משלי י', כ"ה): 'וצדיק יסוד עולם', זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".

על האדם לראות את עצמו כאילו הוא יחיד בעולם, כך שהעולם מתקיים עליו בלבד. אל יפטור את עצמו בטענה שישנם אחרים שלומדים תורה ומקיימים מצוות. מתוך חשיבה כזאת עלולים כל אנשי העולם להתבטל מלימוד התורה ומקיום המצוות.

לכך פתחה התורה בלשון יחיד – "ראה", והמשיכה בלשון רבים – "לפניכם", ללמדנו שהיחיד מסוגל להכריע את גורל העולם כולו.

מספרים על אבן עזרא, שפעם אחת אמר לו הקיסר: הראה לי שעם ישראל מקיימים את גזירות חז"ל גם לאחר מות מתקני הגזירות. אבן עזרא הביא לו כדוגמה את הקידוש על היין. מצוה זו הינה מדרבנן בלבד (ראה פסחים ק"ו ע"א), שכן מדין תורה מספיק לקדש את השבת בדברים בלבד. ולמרות שהקידוש אינו אלא מדרבנן, אין בית בישראל שלא מקדשים בו על היין בליל השבת ולא מבדילים בו על היין במוצאי השבת.

אמר לו הקיסר: וכי בזה אתם מתפארים? גם עמי יכול לעשות זאת! הנה יש בעירי שלושה רחובות ראשיים, שבהם עוברים כל תושבי המדינה מדי יום. אניח חבית גדולה בכל רחוב ורחוב, ואדרוש מכל מי שעובר שם לשפוך כוס יין לתוך החבית. וכך עשה.

הלך אבן עזרא ופגש אדם אחד, אמר לו: על פי גזירת הקיסר, כל מי שעובר כאן צריך לשפוך יין לתוך החבית, אך אם אתה לבדך תשפוך מים לתוך החבית במקום יין, לא תצא נפסד, וגם איש לא ירגיש בזה לעולם. שמע אותו אדם ואמר בליבו: אכן אשים מים ולא ייוודע כי באו אל קרבנה.

הלך אותו האיש, וסיפר זאת לחבירו, וחבירו לחבירו, עד שעשו כך כל אנשי המדינה, כיון שכל אחד חשב שהוא היחיד ששופך מים במקום יין.

למחרת הלך הקיסר יחד עם אבן עזרא ופתח את החבית. לתדהמתו מצא בה רק מים. וכן היה גם בחבית השנייה והשלישית.

אמר לו האבן עזרא: ראה שאין כחכמתם של חכמינו ז"ל!

אם כל אדם סומך על חבירו, נמצא כל העולם כולו מתבטל מתפקידו. לכן אמרה התורה: "ראה" – חֲשוב שאתה היחיד שמקיים את העולם, ואל תסמוך על אחרים.

איסור אכילת דם

"רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (י"ב, ט"ז; כ"ג-כ"ד)

אחד מאיסורי המאכל החמורים הוא אכילת הדם, ועונשו כרת, ככתוב (ויקרא ז', כ"ז): "כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".

ויש להבין: מדוע הפליגה התורה באיסור אכילת דם, וכפלה ושילשה את האזהרה עליו? הלוא גם בלא כך אין נפשו של אדם מן היישוב מתאווה לאכול דם!

רש"י הרגיש בשאלה זו וכתב: "רבי שמעון בן עזאי אומר: לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצוות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, קל וחומר לשאר מצוות. 'ולא תאכל הנפש עם הבשר' – אזהרה לאבר מן החי. 'לא תאכלנו' – אזהרה לדם התמצית. 'לא תאכלנו' – אזהרה לדם האיברים. 'למען ייטב לך' וגו' – צא ולמד מתן שכרן של מצוות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם".

מדברי רש"י אנו למדים עד כמה גדולה ונשגבה הפרישות מן התאוות, וכמה עצום ורב הוא השכר המובטח למי שמורגל בכך. ומכאן ילמד האדם קל וחומר: אדם שמקפיד על איסור אכילת הדם, שהוא איסור קל, שממילא נפשו של אדם קצה בו, אך הוא עושה כן כדי לעשות רצון קונו שציווה לפרוש מתאוות, והרי הוא מקבל שכר, מי שפורש מדברים שבאמת קשה לפרוש מהם, כגון: עריות, גזל ודומיהם, שנפשו של אדם מתאוה להם – על אחת כמה וכמה ששכרו כפול ומכופל.

בענין זה נביא את דברי הגמרא בחולין (דף ק"ט ע"ב) שמספרת על ילתא אשתו של רב נחמן (בתו של ראש הגולה, והיא היתה פקחית מאד וצדקת מופלגת), שאמרה לו: כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, והיא הצליחה להכיר ולטעום את טעמם של האיסורים בדברים המותרים, אך עדיין לא הצליחה לטעום את טעמו של איסור בשר וחלב. וז"ל הגמרא: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא – שרא לן כבדא (התורה אסרה דם והתירה כבד), נדה – דם טוהר, חֵלֶב בהמה – חֵלֶב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא (מוח של דג ששמו שיבוטא וטעמו כטעם חזיר), גירותא (עוף טמא)- לישנא דכוורא, אשת איש – גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תאר (כלומר, על כל איסורים הללו ידעה ילתא את ההיתר שהתירה התורה כנגדם, אבל בשר וחלב לא ידעת היכן התירה התורה כנגד איסורו, ואמרה לו:) בעינן למיכל בשרא בחלבא (כלומר, היא ביקשה לאכול בשר וחלב באופן המותר)!. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי" (רב נחמן, כששמע את בקשת אשתו הצדקנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל [דדי הפרה] כדי שתרגיש טעם בשר וחלב). עד כאן תוכן דברי הגמרא.

וצריך לשאול על סיפור זה: מה באה הגמרא ללמדנו בזה? מדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו? וכי יעלה על הדעת שרק כדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן?!

נראה לבאר זאת על פי דברי חז"ל (ספרא, מובא ברש"י ויקרא כ', כ"ו), שלא יאמר אדם: "אי אפשי באכילת חזיר והוא מאוס בעיניי", אלא יאמר: "אפשי ואפשי, והתורה אסרה". אמרה ילתא, אשתו של רב נחמן: כיצד אוכל לקיים את דברי חז"ל ולומר: "אפשי ואפשי" על אכילת בשר וחלב? והרי אינני מכירה את טעמו! לכן רצתה לטעום טעם של בשר בחלב, כדי שתקיים את מצות התורה בבירור.

אדם צריך לקיים כל מצווה, ולהימנע מכל עבירה, אך ורק בגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא בגלל שיש מצוות שהוא מבין אותם בשכלו, או שיש עבירות שנפשו קצה בהם – ובזה הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. והביאו משם הרמב"ם שזה נאמר על מצוות שהם "חוק" בלא טעם, אבל על מצוות כעין גניבה, אסור לאדם לומר: "אפשי" כי זה גובל בתכונה נפשית פסולה.

דבר זה רוצה הגמרא להשמיענו באריכות, ללמדנו שיש לקיים את מצוות התורה כפי שציוותה אותן התורה, ללא בקשת שום טעמים והסברים למצוות. מִסיבה זו האריכה התורה באיסור דם, להדגיש לנו שאסור לנו לאכול את הדם לא משום שהוא מאוס בעינינו, אלא משום שהתורה ציוותה על כך.

טעם נוסף לכך שהתורה מפליגה באיסור אכילת דם, ביארו המפרשים, משום שהמצרים היו נוהגים לשחוט את הפרה ולבלוע את דמהּ לאחר השחיטה, והיו עושים זאת בשביל, כביכול, בריאות כמו שישנם עד היום שכן נוהגים מהגויים, ולכן כפלה התורה את איסור אכילת דם.

לעשות רצון קוני

"לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ … כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ" (דברים י"ב, י"ז-י"ח)

"רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אתה, אבל אינך רשאי" (רש"י)

בפשוטו של מקרא, פסוקים אלו עוסקים בציווי לישראל על איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים, ועל חיוב הבאת נדר ונדבה שנדר להביאם בית ה', ולהמנע מאכילת מה שאין לו חלק בו, וכן אזהרה לכהנים שלא לאכול בכורות אלא בירושלים, וכהן האוכלם מחוץ לירושלים הריהו לוקה.

אך יש כאן רמז גדול שאפשר ללמוד מוסר נפלא בענייני הבחירה.

הדרך הנכונה שהאדם צריך להתייחס לאיסורי התורה היא, שאם הקב"ה אסר עלי לעשות כך וכך, אם כן לא רק שאיני רשאי לעשות כן, אלא גם איני יכול לעשות כן. על האדם ללמד את עצמו בינה והשכל לעשות רצון בוראו, ולומר לעצמו: כביכול אין לי בחירה בעניין זה. כאשר האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הרי הוא צריך להביא את עצמו למצב שאף ש"אפשי ואפשי" לאכול דבר אחר, אבל הקב"ה אסר עלי, ולכך איני יכול לאכול את דבר האיסור.

חז"ל (פרקי דר"א פרק ל"ו) מביאים דוגמה מדוד המלך, אשר נאמר עליו ביחס ליבוסים: "לא יכלו בני יהודה להורישם" – אין הכוונה שלא היו בני יהודה יכולים, "אלא אינם רשאים", לפי שכרת להם אברהם אבינו ברית. אולם דוד אמר: כיון שהיבוסים עצמם לא קיימו את חלקם בברית והפרו את השבועה, הרי שהשבועה והברית בטלים! לכן יכול דוד ללכת ולכבוש את ירושלים.

ואפילו אומות העולם יודעים שאם יש מניעה לעשות דבר מה מחמת שבועה, הרי בעצם אינך יכול, ובטענה זו ביקשו להמלט מהמלחמה כאמור.

ובדבריו של רבי יהושע שאמר: "לא תוכל" – אינך רשאי, אין כפירה וביטול הבחירה החופשית חלילה. אלא אמנם יש לאדם אפשרות לעשות טוב או רע, אבל דרכם של רשעים היא להיות מסורים ושבויים ביד לבם לעשות הרע בעיני ה' ולהכעיסו.

הנה לנו לבן הארמי, אשר הקדוש ברוך הוא נגלה אליו ומזהירו על יעקב אבינו: "השמר לך מלדבר עם יעקב מטוב ועד רע" (בראשית ל"א, כ"ד), והוא קם בבוקר ואומר ליעקב: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" (שם ל"א, כ"ט). האמנם בידך לעשות רע? הרי הקב"ה הזהירך על כך ואמר לך לא לעשות רע ליעקב, ואם לבן אומר אני יכול ומסוגל לעשות רע, אבל אני מעצמי סתם מונע זאת – הרי זו כפירה גדולה בקדוש ברוך הוא.

לא כן ישראל זרע קדושים, אשר התורה אומרת להם: "לא תוכל – אינך רשאי", כלומר כיון שהקב"ה גזר ואסר עליך אז אינך מסוגל לעבור על ציוויו.

ואם ככה עושה האדם – אזי רצון ה' הופך להיות טבעי לו. ויתקיים בו: "ושמחת לפני ה' אלוקיך" (י"ב, י"ט) – עצם קיום מצוות בוראו ורצונו, זו היא השמחה היותר גדולה לפני ה'.

דבר נוסף יש ללמוד מכך שהתורה אומרת: "לא תוכל". יש מצבים שבהם ניתן להפר פרטים שונים מתוך שבועה. נזכיר כאן את הגזירות שהיו ברוסיה. כניסתם של יהודים לערים היתה מוגבלת, וגם מי שהשיג אישור להיכנס לעיר יכול היה לעשות זאת למספר שעות בלבד. אולם לא זו אף זו: כשיהודי נקלע לעיר באישור, היה עוצר אותו שוטר ושואל אותו: כיצד אתה הולך בעיר? היהודי היה מראה לו את האישור, אך אז היה השוטר אומר לו: כתוב באישור שמותר לך 'לשבת' בעיר כך וכך שעות, ולא 'ללכת' בעיר! לא ניתן היה להתווכח עם השוטר, אלא אם כן היה מעביר פתק ליהודי עם מילה אחת: 'שוחד!' לאחר קבלת השלמונים היה עוזב את היהודי לנפשו. הרי שבדרך כלל, אם נתקל אדם במגבלה או באיסור, ניתן לו להפר אותם על ידי מתן שוחד וכדומה. אבל נגד התורה אין שום התחכמויות. אם התורה אסרה, אין שום אפשרות להפר את האיסור, ואין שום אפשרות למצוא 'היתרים'.

הטוב בעיני שמים

"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ב, כ"ח)

"'הטוב' – בעיני השמים. 'והישר' – בעיני אדם" (רש"י)

צריך עיון: מדוע פירש רש"י אצלנו "הטוב והישר" – בעיני השמים ובעיני אדם, ואילו לעיל (ו', ח"י) הסביר מילים דומות בעניין פשרה בדין, כלשונו: "'הישר והטוב' – זו פשרה ולפנים משורת הדין"?

ביאור הדברים הוא, שהפסוק "ועשית הישר והטוב" מתייחס לדברים שנכתבו למעלה ממנו: חיוב שמירת המצוות, העדות והחוקים. בחיוב זה כלולים גם המשפטים והדינים, ומשום כך מתייחס רש"י בדבריו לסדרי הדין, וכותב ש"הישר והטוב" במשפט הוא פשרה ולפנים משורת הדין. לעומת זאת, אצלנו "הטוב והישר" מתייחס ל"כל הדברים האלה" – ללא חלוקה ופירוט. על כן בחר רש"י להסביר כאן את המילים "הטוב והישר" באופן כללי יותר, כמתייחסות להתנהגות הראויה כלפי שמים וכלפי האדם.

יש לדקדק עוד בדברי רש"י. את המילה "הישר" פירש רש"י: "בעיני אדם"; אולם בהמשך הפסוק נאמר במפורש: "בעיני ה' אלוקיך", ולכאורה לא בעיני אדם!

אך הפשט הוא, שגם כאשר רוצה אדם להיות נקי בעיני הבריות צריך הוא להיות ישר וטוב בעיני ה'. אין האדם יכול לקבוע בשכלו מהו הטוב והישר, לא לשמים ולא לאדם. הכול צריך שיהיה על פי רצון ה'.

בבחינת מה שאמרו על נח (בראשית ו', ט'): "אלה תולדות נח, נח איש" – פעמיים מוזכר שמו, ללמד שהיה נוח לשמים ונוח לבריות. אך נח ידע, שבמצבים שבהם ישנה סתירה בין מה שנוח לבריות ובין מה שנוח לשמים, עליו לקיים (שם ו', ח'): "ונח מצא חן בעיני ה' ", ולא בעיני הבריות.

בעניין החיוב לעשות הטוב והישר, מעניין להביא מעשה מהגמרא אשר רבינו 'אור החיים' הקדוש ורבינו ה'בן איש חי' ביארוהו כל אחד באופן אחר.

הגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב) מספרת שרבי מאיר למד תורה מאלישע גם כאשר נעשה אחֵר. שואלת על כך הגמרא: איך למד רבי מאיר תורה מפיו, והלא כתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת… כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב', ז') – אם הרב דומה למלאך ה' יש ללמוד תורה מפיו, ואם לאו – אסור! מתרצת הגמרא על פי פסוק ממשלי, שאותו דרש רבי מאיר ומצא בו היתר ללמוד תורה מאחֵר. אחר כך מסופר בגמרא שרבה בר שילא מצא את אליהו הנביא, ושאלו: מה הקב"ה עושה עכשיו? השיבו אליהו: מלמד תורה משם כל החכמים, זולת משמו של רבי מאיר. הסיבה היא שרבי מאיר למד תורה מאחר. אמר לו רבה לאליהו: והלא רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק ('אור החיים' הקדוש מביא גירסה אחרת בשם המדרש: "אגוז מצא")?. אמר לו אליהו: מעכשיו מלמד הקב"ה תורה גם משם רבי מאיר, ואומר: "מאיר בני אומר".

הקשו 'אור החיים' הקדוש וה'בן איש חי': מעיקרא מאי קסבר הקב"ה, ולבסוף מאי קסבר? אם מתחילה לא אמר תורה משם רבי מאיר, למה חזר ולימד בסוף?

הסביר 'אור החיים' הקדוש, שהקב"ה ידע כי רבי מאיר מצא אגוז, ואכל את תוכו וזרק את קליפתו; אבל רצונו של הקב"ה היה שגם בני האדם יכירו בכך. לכך המתין עד שגם רבה יאמר זאת, ומעתה יודעים הבריות שרבי מאיר ידע להישמר בלומדו תורה מפי אחר. כך היה רבי מאיר טוב וישר לא רק בעיני ה', אלא גם בעיני הבריות, ורק אז אמר הקב"ה תורה משמו.

גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים (בספרו 'בן יהוידע'), כתב באופן שונה במקצת: אמנם הסכים הקב"ה לדעתו של רבי מאיר, אך כיון שהתורה – "לא בשמים היא", היה צורך שיפסקו כך גם בארץ. כיון שרבה בר שילא פסק הלכה כך בארץ, אזי אמר אליהו הנביא שעתה גם בשמים הקב"ה אומר תורה משם רבי מאיר.

ולפ"ז מובן מאמר חז"ל (קהלת רבה) על הכתוב (קהלת י"ב, י"ג): "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא". שאומרים שבפטירתו של אדם אומר הקב"ה למלאכים: צאו וראו מה הבריות אומרות עליו. וכבר הקשו: וכי הקב"ה אינו יודע חלילה וחס? אלא אף שבשמים יודעים מי האיש, מה טיבו ומה שיחו, מ"מ צריך שבארץ ג"כ יפסקו ויאמרו מיהו פלוני אלמוני.

אך מ"מ צריך האדם לידע שע"מ שיוכל לקיים: "ועשית הישר והטוב" עליו ללמוד תורה ולקיים את מצוותיה, כי לא עם הארץ חסיד (אבות ב', ו'), ואם אין האדם לומד תורה לא יוכל לדעת אם מעשיו רצויים בעיני ה'.

כללו של דבר, אדם לא יכול להוסיף דברים בגדר הטוב והישר מלבד מצוות ה' דאורייתא ודרבנן אם אין להם יסוד בדברי תורה, יסוד מתוך שלמד תורה. וכאשר אדם לומד תורה ומתוך דברי תורה הוא מתעלה להנהגת חסידות, הנהגת טוב וישר בעיני השמים ובעיני אדם – אשריו וטוב חלקו.

דרישה וחקירה בעיר הנידחת

"כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ … יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם … וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב" (י"ג, י"ג-ט"ו)

"'ודרשת וחקרת ושאלת היטב' – מכאן למדו שבע חקירות מרבוי המקרא (עיין גמ' סנהדרין מ' ע"א)" (רש"י)

בטרם יענישו ישראל את אנשי עיר הנידחת יש מצוה מיוחדת של דרישה וחקירה. אמנם מצות דרישה וחקירה אינה שייכת רק לעיר הנידחת, ובכל דיני נפשות או חיובי מלקויות יש לדרוש ולחקור. אם כן, יש להבין: מדוע בחרה התורה לכתוב מצוה זו דווקא במקרה החריג והנדיר של עיר הנידחת, ולא כתבה הלכה זו במקרים מצויים יותר?

פשט הדברים הוא, שהתורה רוצה ללמדנו, שלא יאמר האדם, שדווקא במקרים רגילים יש לחקור ולדרוש, כדי לברר שאכן נעשתה העבירה, אבל במקרה של עיר הנידחת, כאשר עיר שלימה של פורקי עול עושים מעשיהם בריש גלי ובחוצפה ועובדים עבודה זרה בפרהסיא, אולי יש מקום שלא להצריך חקירה ודרישה. על כן כתבה התורה במפורש את מצות הדרישה והחקירה בדין עיר הנידחת, כדי להצריך דרישה וחקירה, ועל אחת כמה וכמה שבכל מקרה ומקרה יש לדרוש ולחקור היטב לפני שמכריעים את גזר הדין.

יש לבאר עוד, לפי שיטת רבי אליעזר (סנהדרין ע"א) ריבוי החקירות והדרישות מלמדנו שלא תיתכן מציאות כזאת שתהיה עיר הנידחת בארץ ישראל. וכדברי הגמרא: "עיר הנידחת – לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר". במצות החקירה והדרישה מלמדת אותנו התורה את ההכרח ללמד סנגוריה על עם ישראל, ולהראות שלא יתכן שתהיה עיר שלימה של מרידה וכפירה בהקב"ה.

יש ללמוד מדברי רבי אליעזר דבר נוסף. שכן טעמו לכך ש"עיר הנידחת – לא היתה ולא עתידה להיות" הוא משום שכל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנידחת, שהרי כתוב (י"ג, י"ז): "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש", וכיון שיש בה מזוזה אי אפשר לעשות כן, שהרי נאמר (י"ב, ד'): "לא תעשון כן לה' אלהיכם". לכן אין מציאות כזאת של עיר הנידחת.

מכאן אנו שומעים על ערכו של כל יהודי. אפילו אדם שכופר ומורד בהקב"ה, כמו בעיר הנידחת שכולם הינם בני בליעל, מכל מקום אם הוא קובע בביתו מזוזה או שהוא מחזיק בביתו חומש אחד (וכלשון רש"י: "ואפילו מזוזה אחת – וכל שכן אחד מן החומשין או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם), יכול הוא להציל את העיר כולה.

זאת משום שאפילו אדם כופר בן בליעל, יש בו ניצוץ קדושה אחד בליבו.

בדרך רמז אפשר לבאר כך את דברי רבי אליעזר: "דרוש וקבל שכר" – כלומר, דרוש מהו ערכו של כל יהודי, שאפילו ניצוץ אחד של קדושה יכול להציל עיר שלמה, ומתוך כך יתגברו בתוכינו ניצוצות רשפי קודש, ונזכה לקבל שכר ולעבוד עבודה תמה בקדושה וטהרה.

למען תלמד ליראה

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (י"ד, כ"ב-כ"ג)

המדובר הוא במעשר שני, ועליו אומרת התורה: "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך". צריך להביןף מהו עניינו של מעשר שני המלמד יראת ה'?

האלשיך הקדוש ענה על שאלה זו, תוך שהוא מביא את דברי הגמרא (קידושין נ"ד ע"ב) שמעשר שני הינו ממון גבוה, ולכך אין הבעלים יכולים לקדש אישה במעשר שני. המעשר השני אינו נחשב ממונו של האדם, אלא הוא חייב להעלות אותו או את דמיו לירושלים ולאכלם שם. לפי זה ביאר: "נמצא בזה החי יתן את ליבו כי עבד מלכו של עולם הוא, ומשלו הוא אוכל, ובזה לא ימוש מליראה את ה' תמיד. וזהו: 'למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך' ".

אך בספרי (הובא בתוס' ב"ב כ"א ע"א ד"ה כי מציון) מבואר ביאור אחר, שלא חובת ההבאה לירושלים מלמדת את יראת ה', אלא עצם ההימצאות בירושלים היא המלמדת ליראה את ה'. וכלשון הספרי המובא בתוס': "גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה כולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

עולה אדם לירושלים. הוא רואה את הניסים בירושלים ובבית המקדש, רואה כהנים עובדים במרץ ובחשק, רואה יהודים העושים מצוות בהתלהבות – והוא נפעל ומתפעל מכך.

כבר כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו הל' א') שתכונת האדם להידמות לסובבים אותו. הנמצא בירושלים מרגיש את אווירת הקדושה, וכלשון הספרי: "מכוון גם הוא" – גם הוא מתעורר לעבוד את ה' בקדושה ובשמחה.

לפי פירוש זה צריך לומר, שיראת השמים הנגרמת לו מהימצאותו בירושלים צריכה להשפיע עליו גם בשאר ימות השנה, ולא רק בהימים שבהם הוא נמצא בירושלים.

בדורנו, שאין לנו את קדושת ירושלים הנראית עין בעין בבית מקדשנו, יש לקיים את מאמר הכתוב (מלאכי ב', ז'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". כלומר: כל תלמיד חכם הוא בבחינת כהן, ועל כן יש להידבק בתלמידי חכמים ולראות את ההתלהבות שלהם בקיום תורה ומצוות. כך ילמד האדם ליראה את ה' כל הימים.

אשר יחסר לו

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (ט"ו, ז'–ח')

ממה שכותבת התורה: "אשר יחסר לו" אנו למדים, שמצוה עלינו לתת ולפרנס את העני לפי הרגלו ולפי עניינו, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ (הלל) לפניו שלושה מילין (עיין כתובות ס"ז ע"ב).

בעניין זה מביאה הגמרא בכתובות (דף ס"ז) מעשה: "ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה (עני אחד בא לפני רבי נחמיה וביקש ממנו אוכל להחיות את נפשו). אמר ליה: במה אתה סועד (שאל אותו רבי נחמיה: מה אתה רגיל לאכול)?, אמר ליה: בבשר שמן ויין ישן. (שאל אותו רבי נחמיה:) רצונך שתגלגל עמי בעדשים (שהוא מאכל פחות)?, גלגל עמו בעדשים ומת (כיון שלא היה רגיל בהם). אמר (רבי נחמיה): אוי לו לזה שהרגו נחמיה" (אוי לאותו עני שלא היה מסוגל לאכול אלא מאכלים מיוחדים, ובגלל זה מת).

שואלת הגמרא: אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה, מיבעי ליה (רבי נחמיה הוא זה שצריך לצעוק על עצמו "אוי", כיון שהוא הרג את אותו עני בזה שלא נתן לו את מבוקשו)! עונה הגמרא: "אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי" (כיון שאותו עני פינק את עצמו, הוא הוא שגרם לעצמו והביא על עצמו את המוות).

ועוד מעשה:

"ההוא דאתא לקמיה דרבא (מעשה בעני שבא לפני רבא). אמר לו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא (וכי אינך חושש לדוחק הציבור? הרי יש עוד עניים הזקוקים לפרנסה, ואתה מכביד על הקהל ומפסיד את העניים)? אמר ליה: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא (איני לוקח מהציבור כלום, אלא הכל מאיתו יתברך, והוא דואג לכל אחד לפי מה שהוא מסוגל ורגיל)! אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן (תוך כדי הדברים, הגיעה אחותו של רבא לבקרו אחרי שלוש עשרה שנים שלא ראתה אותו, והביאה עמה תרנגולת פטומה ויין ישן. רבא ראה בזה אות מן השמים, שבאמת עליו לתת לאותו עני כפי הרגלו). אמר: מאי דקמא. אמר ליה: נעניתי לך, קום אכול" (אמר רבא, הרי זה דבר מופלא ביותר שגלגלו מן השמים שבדיוק עתה יגיע אליי מה שביקש זה, סימן ואות הוא שמן השמים זימנו לו את מבוקשו. עמד רבא והזמין את העני לאכול את המאכלים שביקש).

עתה יש לשאול: מה ההבדל בין שני העניים? מדוע העני שבא לבית רבי נחמיה מת ולא נעשה עמו שום נס, ואילו לעני השני שבא לרבא נעשה נס?

אלא, העני הראשון היה מפונק כיון שהוא פינק את עצמו. משמע, שלא מילדותו היה רגיל לכך, אלא בזמן מן הזמנים הרגיל את עצמו לאכול מעדנים. אבל העני שבא אל רבא היה מפונק מלידה. כנראה שגדל אצל עשירים, וחונך אצל הוריו לפינוקים כאלו. מכאן שאין זו אשמתו, ולכן התחשבו בו בשמים וזימנו לו את מבוקשו בדרך פלאית.

ואכן, ישנם עשירים שמרגילים את עצמם שלא לנהוג במנהגי מפונקים, כדי שאם חלילה ירדו מנכסיהם, לא יקשה להם להתמודד עם המצב.

במדרש שמואל (על פרקי אבות פ"א משנה ה') מובא מעשה בגבאֵי צדקה שיצאו לאסוף כספים אצל עשירי הארץ. ביקשו להגיע לעשיר מפורסם, אך הוא לא היה בביתו. כששאלו היכן ניתן למוצאו, אמרו להם שהוא נמצא בשוק. הלכו לשוק, וראו שהוא אינו קונה מהפירות והירקות היקרים ביותר, אלא דווקא מהזולים. התפלאו על כך מאוד, ואמרו בליבם שהוא בוודאי קמצן גדול. משראה אותם העשיר והבין שהם מתפלאים על מעשיו, ביקשם להתלוות אליו לביתו. כשבאו אל ביתו מצאו אותו מדבר על לב בניו שלא יתרגלו לאכול דברים משובחים ביותר, אלא עליהם להתרגל למאכלים פשוטים. אז פנה אל גבאי הצדקה ואמר להם: כתוב במשנה (אבות א', ה'): "ויהיו עניים בני ביתך", כלומר שבני הבית צריכים להתרגל לחיות שלא בעושר, כך שגם אם חס ושלום נגזר עליהם שיהיו עניים, יוכלו להתקיים בכל עת ובכל מקום.

בגמרא בכתובות מסופר על רב נחמן שאמר לאשתו ילתא: כשעני ידפוק על דלת ביתנו, תני לו מהמאכלים המוכנים לאכילה, ואל תתני לו להמתין. הסביר רב נחמן את דבריו, שאם חס ושלום יקרה לבנותיו שהגלגל יתהפך עליהן, ירצה בוודאי שגם עימן ינהגו באותה הדרך שהוא נוהג עתה בעניים, מידה כנגד מידה. אמרה לו: וכי אתה מקלל את בנותיי?! אמר לה: אין אני מתכוון אלא להרגיל את הבנות בהרגלים טובים; ובכל מקרה גלגל חוזר הוא בעולם, ואם כך ינהג עם בנותיו, יהיה זה להן לתועלת מרובה.

כפה פרשה לֶעָנִי

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (ט"ו, ז'–ח')

שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (ל"א, כ'): "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן". הפשט הוא שהאישה הצדקת, ברצותה להעניק מאכל לעני, היא נותנת לו את פרוסת הלחם ומגישה לו שיאכל. אך בפסוק זה מרומזות גם הכוונות אותן יש לכוון במעשה נתינת הצדקה.

מובא בדברי האר"י הקדוש, שכאשר נותנים צדקה לעני יש לכוון את שֵם הוי"ה ברוך הוא. כיצד? המטבע שמושיט לעני רומז לאות יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא; כף היד של נותן הצדקה רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות); זרועו המושטת לעני רומזת לאות וא"ו; וידו של העני – היא האות ה"א השנייה. מטעם זה כותב שלמה המלך: "כפה פרשה לעני", "כפה" – זו כף היד והמטבע שבתוכה, כנגד אותיות יו"ד וה"א; "פרשה" – כנגד האות וא"ו המרומזת בהושטת הזרוע לעני כדי לתת לו את הנדבה; "לעני" – היא ידו של העני המקבלת את הצדקה, ורומזת לאות ה"א.

שלמה המלך משבח את מעשה האישה הצדקנית בכך שהיא מזדרזת לשלוח את ידה לעני לפני שהוא יושיט את ידו, כדי שיצא שם הוי"ה כדבעי. אילו יקדים העני ויושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית קודם שבעל הבית יושיט לו מעצמו, יצא שם הוי"ה כשאותיותיו הפוכות.

לאור זאת תבואר המשנה הראשונה במסכת שבת. מתוארים בה אופני הוצאה מרשות לרשות, והדוגמה שהמשנה נוקטת בה היא של עני העומד ליד חלון ביתו של בעל הבית ומבקש ארוחה לכבוד שבת. המשנה כותבת שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית את סלו (כדי שישים בתוך הסל את הארוחה), או שנטל מתוך ידו של בעל הבית (את המזון) והוציא – חייב העני. ויש לשאול: מדוע מחייבים את העני המסכן שבסך הכל מבקש אוכל לכבוד שבת?

אלא ניתן לבאר ע"ד הרמז והסוד, כיון שהקדים העני והושיט את ידו כדי לבקש אוכל מבעל הבית, נמצא שהיפך את שם הוי"ה, ולכן הוא מתחייב.

ילמד כל אדם שרואה עני המתכונן לבקש צדקה, שלא ימתין עד שיבקש העני, אלא יזדרז להושיט ראשון את ידו עם הפרוטה לעני.

דין פרוטה כדין מאה

"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (ט"ו, ח')

מצות צדקה מתחילה מנתינה של פרוטה אחת. חז"ל נתנו חשיבות מיוחדת לפרוטה אחת, ואמרו (סנהדרין ח' ע"א): "דין פרוטה כדין מאה". אל לו לאדם לזלזל בפרוטה, שכן פעמים שפרוטה אחת יכולה להציל חייו של אדם, או אף להמיתו.

הנה אם יש לאדם חולה בתוך ביתו ל"ע, והוא חייב לרכוש תרופה להצלת חייו בבית מרקחת הרחוק מביתו. הולך אותו אדם ועולה לאוטובוס, אך לפתע הוא מגלה שחסרה לו פרוטה אחת בלבד מהמחיר המלא של הנסיעה. הנהג קיבל הוראות מחמירות שלא להעלות אדם אלא אם כן יש לו את מלוא מחיר הכרטיס. לא יעזרו כל תחנוניו של הנוסע, ובלית ברירה יהיה עליו לרדת מהאוטובוס. ילך אותו אדם ברגל אל בית המרקחת, ועד שיגיע לשם יגלה לצערו שבית המרקחת כבר נסגר. אותו אדם מסכן חוזר לביתו רגלית, ומצבו של החולה מתדרדר לנגד עיניו, עד שנופח את נשמתו. נמצא שגם אגורה אחת בלבד יכולה להציל חיים.

זהו שאמרו חז"ל (תנחומא משפטים ו'): "דין פרוטה כדין מאה".

ועוד, לפעמים מקבל אדם שכר עצום על מצות צדקה שהוא עושה, למרות שאינו יודע על כך כלל. למשל: אדם הולך ברחוב, ומכיסו הקרוע נופלות מטבעות. עני אחד מוצא את המטבעות ורץ לחנות כדי לקנות בהם לחם לבני ביתו להחיות את נפשם. בני הבית שמחים מאוד, נוטלים את ידיהם, מברכים על הנטילה, מתיישבים ומברכים על הלחם, אומרים דברי תורה בסעודה, נוטלים ידיהם למים אחרונים, ומברכים ברכת המזון בכוונה גדולה ובשמחה. לכשיגיע אותו אדם לשמים, אחרי אריכות ימים ושנים, יראו לו בשמחה איזה שכר עצום מגיע לו עבור אותו המעשה, שכן כל המצוות שנעשו בביתו של העני נזקפות לזכותו. יתפלא אותו אדם ויאמר שאיננו זוכר שעשה אי פעם דבר שכזה… יאמרו לו: אותן המטבעות שנפלו מכיסך עשו זאת! והכל נזקף לזכותך…

הרי, שמצות הצדקה עצומה היא למאוד, ויכולה להיעשות אפילו בלי ידיעה. על אחת כמה וכמה גדולה היא, כאשר אדם מקיים את המצוה בכוונה גמורה.

לעומת זה פעמים אדם רוצה ליתן צדקה אך לא נותן מחמת אונס וזה נחשב לו כצדקה, וכמאמר חז"ל (קדושין מ' ע"א): מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, היינו אם חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה אותה, ויודע תעלומות מעיד שנאנס ולא עשאה – נחשב לו כאילו קיים את המצוה. אבל אם רק חושב ליתן צדקה ולמעשה אינו נותן, ולא בגלל אונס, הרי שאין לזה חשיבות כלל.

בעל הבא"ח היה אומר: מעשה באדם אחד שתמיד היה לו בכיסו לירה מזהב, וכשהיו עוברים העניים לקבל כסף היה מנהגו להוציא את הלירה מכיסו ולומר לעני: יש לך עודף? יום אחד אמר אחד העניים לחבריו: עד מתי עשיר זה יצחק עלינו? ומה עשה? הוא הלך לבית הכנסת שבו התפלל אותו עשיר, וכשהגיע העשיר לפסוק: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", בא העני ואמר לו: "תתן לי כסף", אמר לו העשיר: "אין לי", א"ל העני: אם תגיד אין לי גם בשמים יאמרו שאין להם להביא לך. אמר לו העשיר: "יש לי רק לירה מזהב", אמר לו העני: "תביא אותה ואני אתן לך אחר כך עודף".

לכן אם אדם רוצה לתת צדקה ואין לו – אינו חייב לתת. אבל אם יש לו והוא אינו רוצה לתת, ואומר: דַי לי במה שאני חושב לתת – זה לא נחשב לצדקה כלל. ועל כן ידע האדם שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וה' יודע תעלומות אם התכוון באמת או לאו. דוגמא לכך: אדם אחד הלך לבית הכנסת ובדרך נקרע לו הסנדל, וכיון שהתבייש ללכת כך לבית הכנסת, שב אל ביתו והתפלל ביחיד. והוא אמר: רבש"ע, אתה יודע שהתכוונתי ללכת ולהתפלל בבית הכנסת אך הסנדל נקרע לי וכו' ואתה יודע את כוונתי האמיתית, ואז זה נחשב כאילו עשאה.

קבלת עול בנתינת צדקה

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (ט"ו, ט')

בכל מקום שנאמר "בליעל" – הכוונה היא: בלי עול, דהיינו: כופר בה' ומאמין בעבודה זרה.

מעתה יש לשאול: האם אדם שחושש להלוות לעני לפני שנת השמיטה, שמא לא יפרע הלה את ההלוואה, נכון לכנותו "בליעל" ולומר לו שהוא כופר בה'?!

אלא, ידועים דברי 'אור החיים' הקדוש על הפסוק (שמות כ"ב, כ"ד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך": אם יש לך כסף – הלווהו לעני, כי לכך הופקד בידך הכסף. בלשונו של 'אור החיים': "וזה הוא אומרו: 'אם כסף תלוה את עמי' – פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה 'מלוה לעמי', תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא 'העני עמך'. ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו".

כעין זה הובא בגמרא (ב"ב י' ע"א): "זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנם". הרי שהעניים מזכים את העשירים, ובזכות הצדקה ניצולים מדינה של גיהנם.

זאת צריך העשיר לזכור בכל רגע ורגע: "את העני – עמך"! הכסף ניתן לך משמים כדי שתיתן אותו לאחרים. אם אינך עושה זאת ואינך מלווה לעניים, נמצא שאתה כופר בה' ובהשגחתו, כי אינך מאמין שהכסף ניתן לך כפיקדון וכמשמרת עבור אחרים. גם אינך מאמין לדבר ה' שהבטיח: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך".

ועוד אמר ה' (מלאכי ג', י'): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". ואמרו חז"ל (תענית ט' ע"א), שרשאי האדם לנסות את הקב"ה בנתינת מעשרותיו. ואף אמרו: "עשר – בשביל שתתעשר".

העשיר עושה ככל יכולתו כדי להגדיל את ממונו ואת נכסיו. לפעמים הוא מסכן את כספו בשביל ספק-זכייה. והנה כאן מבארת לנו התורה במפורש ובוודאות מה על האדם לעשות כדי שירבה את הונו. אם לא בוחר האדם באפשרות זו, אלא מעדיף להגדיל את רווחיו בדרכים אחרות, עדות היא כי אינו מאמין בדבר ה'.

משום כך כינתה אותו התורה "בליעל" – בלי עול. וכן מבואר ברמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ג): "כל המעלים עיניו מן הצדקה – הרי זה נקרא 'בליעל', כמו שנקרא עובד עבודה זרה 'בליעל', ובעבודה זרה הוא אומר (י"ג, י"ד): 'יצאו אנשים בני בליעל'… ונקרא רשע, שנאמר (משלי י"ב, י'): 'ורחמי רשעים אכזרי', ונקרא חוטא, שנאמר (ט"ו, ט'): 'וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא'".

מאידך, אומרת הגמרא (כתובות פ"ו ע"א): "פריעת בעל חוב – מצוה". הסביר רש"י: "מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב: 'הין צדק – שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק'". וצריך להבין: מדוע פריעת חוב נחשבת מצוה? הלא חייב הלווה לעשות כן!

אלא הכסף ניתן לאדם כדי לקיים בו מצוות מתוך ביטחון בה'. כאשר לווה אדם כסף לשם עשיית מצוות ומחזיר אותו – הרי שמטרתו בהלוואה היא קיום מצוות, ונמצא שעצם ההלוואה היא מצוה.

אמור מעתה, הנותן צדקה לעני בעין יפה ונדיבה, ומפייסו ואומר לו: "לא משלי נתתי לך, אלא זהו חלקך השמור לך מאיתו יתברך ויתעלה" – הרי הוא מקיים מצוה בהידור. מעיד הוא בכך על אמונתו ובטחונו בה'.

שכר קיום מצוה בשמחה

"שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'  כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (ט"ז, ט"ו)

כתב הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א בהקדמתו לפרשת ראה: "שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח, הנה אנחנו רואין נחית קרא להזהיר אותנו במועדים במצות השמחה בפרטות, מפני שיש בני אדם אשר ימי המועדים יהיו להם לעצבון הן מחמת ביטולם ממלאכתם ועסקיהם שבעת ימים שלמים רצופים, והן מחמת ריבוי ההוצאה שיהיה להם עתה יותר משאר הימים, ולכך הוצרך הכתוב להיות מצווה על השמחה בימים אלו בפרטות, ואמר אע"ג דודאי שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה' שתקיים מצות החג כהלכתו, הן בביטול עסק ומלאכה, הן בהוצאה של אכילה ושתיה ומלבוש יען כי יברכך ה' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשי ידיך ולכן בע"כ תשמור את החג ותקיים אותו כהלכתו, הנה אנכי מצוך שתהי' אך שמח שלא ימשוך היצר את לבבך לעצבון בראותך בטל מעסק תבואתך ומעשה ידיך, ולא עוד אלא שאתה מרבה בהוצאות, כי באמת יברכך ה' בכל זה ואין אתה מפסיד כלום לא מחמת הבטלה ולא מחמת רבוי ההוצאות. והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה וכמה חייב האדם להזהר בה, ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות ה' כתקונה מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה. הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפ"ע, ובהעדר השמחה יש חסרון למצוה, וכ"ש שיגיע לה נזק גדול מן העצבון, דלכך נחית קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה לעשות אותה מצוה בפ"ע כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפ"ע, ועל כן תקנו אנשי כנה"ג ברכות פרטיות על השמחה וכאשר נבאר בעזה"י", עכ"ל.

וידוע מה שכתבו הרב חיד"א וכן הרב בעל הבא"ח זיע"א על הפסוק בתהלים (ס"ח, ד'): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" – כשבאים לבית דין של מעלה, "לפני אלוקים", ודנים את האדם על עונש ושכר, הצדיקים ישמחו ויעלוזו בקבלת השכר על קיום המצוה, "וישישו בשמחה" – כשממשיכים לתת להם שכר יותר גדול על שקיימו את המצוה בשמחה.

ועל כן יראה כל אדם לקיים את כל המצוות בשמחה ובטוב לב, והשכר גדול.

ולכן כתב הרב בעל הבא"ח זיע"א (הובא לעיל): "ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה (שהחיינו, הטוב והמטיב) וכאשר נבאר בעזה"י", כגון: על מלבושים חדשים.

<h3>פרפראות</h3>
הקללה תיהפך לברכה

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (י"א, כ"ו)

פרשת ראה נקראת בדרך כלל באלול. בכך היא רומזת לאדם: ראה! – בלשון יחיד, אתה יכול בעצמך להכריע את הכף לטובה, לך ולכל העולם.

וכדברי הגמרא (קידושין מ' ע"ב): "ת"ר, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי… עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".

משה מלמד אותנו שעתיד היצר הרע לבוא אל האדם ולומר לו: מה לך ולתשובה? הלא כל השנה עווית ומרית, ועכשיו אתה מבקש תשובה?! אומר ה' לאדם: אל תקשיב למסית! "כי לא אחפוץ במות המת" (יחזקאל ל"ג, י"א), אלא אדרבא – "השיבו וחיו". אם תשמעו אל מצוותי ותקבלו עליכם את עולה של התשובה, כי אז אברך אתכם. והקללה – הם עוונותיכם – תתהפך לברכה, בבחינת (יומא פ"ו ע"ב): "זדונות נעשות לו כזכויות". ואפילו במצוה אחת יותר אתה יכול להכריע את העולם לכף זכות, ואם במצוה אחת כך, במצות התשובה לא כל שכן שמעלתה גדולה מאוד מאוד.

'אנכי' בבחינת ברכה וקללה

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (י"א, כ"ו)

ה'אנכי' של האדם, האנוכיות של האדם, יכול להיות ברכה וקללה. אם האדם אינו מתחשב בזולת, אינו גומל חסדים ואינו מלמד תורה – הרי זו קללה. ולעומת זאת גם אם האדם נותן לאחרים הכל, אך לנפשו ולנשמתו לא יסגל תורה ומצוות – גם זו קללה היא. על האדם להיות בבחינת )אבות א', י"ד): "אם אין אני לי מי לי", וכדברי הלל הזקן שהיה עניו גדול: "וכשאני לעצמי מה אני".

על האדם לחשוב שהעולם מתקיים רק עליו, ולכן הוא מוכרח לקיים תורה ומצוות. ויהיה אז בבחינת (דבה"י ב' י"ז, ו'): "ויגבה ליבו בדרכי ה' " – זהו 'אנכי' של ברכה.

ההבדל בין הברכה לקללה

"אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם…" (י"א, כ"ז)

ישנו הבדל לשוני בין הברכה לקללה. בעניין הברכה כתוב: "את הברכה אשר תשמעו" – משמע ששמיעת הברכה הינה דבר הבא מאליו, ללא תנאי. ואילו בקללה כתוב: "אם לא תשמעו", כלומר: הקללה תבוא רק אם לא תשמעו בפועל.

נראה לבאר זאת על פי דברי חז"ל (קידושין ל"ט ע"ב), שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, אלא אם כן עשה את המעשה.

זהו שכתוב: "את הברכה – אשר תשמעו". כיון ששמעו ועלתה בהם מחשבה טובה, ממילא באה הברכה, משום שיש שכר אפילו על השמיעה לבד. אך על מעשה עבירה אין הקב"ה מעניש אלא אם עשה מעשה בפועל, וזהו שכתוב: "והקללה אם לא תשמעו" – על מחשבה רעה בלבד אין עונש.

מצוה אתכם היום

"אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (י"א, כ"ז)

לימדונו חז"ל, שעל האדם להתאמץ ולהגיע למדרגה שהוא מקיים את התורה כאילו ניתנה היום. למדו זאת מהפסוק (כ"ז, ט'): "היום הזה נהיית לעם" – "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית" (רש"י שם עפ"י ברכות ס"ג ע"ב).

וכך גם כתוב בפרשה: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" – ללמדנו שצריכים לקיים את המצוות כאילו נצטוונו עליהן בכל יום מחדש.

ניתן להמחיש את הדברים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, באדם הנכנס לחנות ומבקש לקנות עיתון כדי להתעדכן בחדשות היומיות, ואומר לו בעל החנות שנגמרו לו העיתונים של היום, אך נשארו לו עיתונים של יום האתמול והשלשום, הרי יהיה ללעג וקלס בעיני הקונה, שהרי אין לו תועלת בידיעת החדשות של אתמול, וכל מטרתו לדעת את החדשות של היום! כך – להבדיל אלף אלפי הבדלות – צריך כל אדם להרגיש שהציווי לשמור את התורה ואת מצוותיה ניתן "היום" ממש, ולא ניתן אתמול או שלשום, וע"י הרגשת ההתחדשות זוכים לזירוז בקיום המצוות ביתר שמחה וביתר עוז.

מקדש אבותיכם

"וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (י"ב, ג')

"'לא תעשון כן'- אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבן גמליאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא, שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב" (רש"י עפ"י ספרי)

רבן גמליאל מלמדנו מוסר גדול. אדם עובר עבירה ואינו מודע למשמעותה ולתוצאותיה, או שהוא מדחיק את החשבון הנוקב מליבו. עליו לדעת שכאשר הוא מחלל את השבת אזי הוא מחלל את שם ה'. אין זה רק דומה למוחק את השם או לנותץ אבן מן המזבח – אלא זה ממש אותו הדבר. והרי אין שום יהודי בעולם שיעלה על דעתו למחוק שם שמים או לשרוף את בית המקדש, אפילו אם הוא רחוק מאוד מדרך התורה והמצווה!

זאת ועוד, בכל יהודי יש נשמה קדושה, נשמה יהודית. כל יהודי הוא משכן לשכינה, כאמור (שמות כ"ה, ח'): "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד מעם ישראל (עיין באלשיך שם). כל עבירה על מצוות לא תעשה פוגמת ב-שס"ה גידים, וכל ביטול מצוות עשה פוגם ב-רמ"ח איבריו של האדם. כך במו ידיו יכול האדם, חלילה וחס, לשרוף את המקדש שבתוכו, "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם" (תהלים ע"ח, ס').

ואכן, מיד לאחר האזהרה של "לא תעשון כן", יש הנחיה של הקב"ה מה כן אנו נדרשים לעשות: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשום את שמו שם" – תפקיד היהודי הוא לעלות ולהתעלות, לקדש ולהתקדש, לספוג תורה, אמונה ויראת שמים, עד שיהיה שם שמים שגור על לשונו, "לשום את שמו שם".

גרמא בחורבן בית המקדש

"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (י"ב, ד')

"'לא תעשון כן' – אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבן גמליאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא, שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב" (רש"י עפ"י ספרי)

יש להבין: הרי כלל ידוע הוא בהלכה, שגרמא בנזיקין פטור (שו"ע חושן משפט שפ"ו ועוד), ואילו כאן אוסרת התורה שלא תעשו כמעשיהם, ו'יגרמו' עוונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב?

אכן, אדם שהזיק בגרמא פטור מדיני אדם, אבל חייב בדיני שמים. על כן מזהירה התורה לבל נעשה מעשים שיגרמו לחורבן, כי ענוש נענש עליהם בידי שמים.

עוד יש לבאר: רבי ישמעאל דיבר כנגד היצר הרע. בתחילה בא היצר הרע לאדם ואומר לו: אינני מצפה ממך, חלילה, שתכפור בה' או שתמחק את שם ה'. עשה רק שינוי קטן, מְחק רק את האותיות הסמוכות לשם ה' וכדו'. ומתוך כך גורר היצר הרע את האדם לעבירות חמורות יותר ולמחיקת שם ה' ממש.

כוונת המדרש היא, לפי זה, שאם יתחיל האדם בעבירות קלות עלול הוא להגיע לעבירות חמורות וישירות – שאינן 'גרמא בנזיקין'.

ועל כך מזהירה התורה: אל לך לנתוץ אבן קטנה מהמזבח! אל תפגום אפילו בעבירה קטנה! כדי שלא תגיע חלילה לנתוץ את המזבח, להחריב את המקדש ולכפור בה'.

ריסון הדרגתי

"וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ" (י"ב, ז')

כאן מתירה התורה את האכילה והשמחה, ואילו בהמשכה של הפרשה מזהירה התורה את ישראל שלא יגררו אחרי תאוות המאכל (איסור דם ואיסור אכילת חיות ובהמות טמאות).

עם ישראל חיו בתנאי מדבר במשך ארבעים שנה. כעת, כשהם עומדים להיכנס אל הארץ הטובה ולכבשה לנחלת עולם, ירדה התורה לסוף דעתו של האדם, וחששה שמא בהיכנסם לארץ ובהגיעם אל המנוחה ואל הנחלה, יגררו אחר תאוותיהם. הם יראו שפע טובה וברכה, שלא הורגלו בו בתקופת המדבר, ועלולים יהיו לחשוב שהכל מותר להם. מכאן הם עשויים להגיע לפריקת עול תורה ומצוות, חלילה.

לכן מלמדת התורה את ישראל לרסן את תאוותיהם. אכן, יודעת התורה, כי אם תדרוש מהם לפרוש מכל תאוותיהם בבת אחת, יכבד עליהם הדבר ולא יעמדו בו. על כן ציוותה התורה לרסן עצמם בדברים בודדים. לכשירגילו את עצמם לריסון זה, כבר יֵקַל עליהם שלא להיסחף אחר שאר תאוותיהם.

וזוהי דרכה של תורה ואף יסוד מוסד בחינוך האדם לבניו ותלמידיו: כי בתחילה יאמר להם מה מותר בצורה חיובית, ולאחר מכן מה אסור את השלילה, כי בכך הדבר יותר מתיישב על דעתם. וכעין זאת מצאנו כי התנהג הקב"ה עם אדם הראשון (בראשית ב', ט"ז-י"ז) בתחילה: "מכל עץ הגן אכל תאכל", ורק לאחר מכן: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".

לכן מתירה התורה, בתחילת פרשתנו, את השמחה והאכילה באופן כללי: "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם", אך בהמשך מצווה לעשות סייגים וגדרים במאכלים, כדי להרגיל את ישראל לריסון תאוותיהם.

אכילה בשמחה

"וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם" (י"ב, ז')

העולים לירושלים מביאים קורבנות רבים ושונים. איש איש מביא כפי יכולתו, ועליהם שנינו (ברכות ה' ע"ב): "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים".

זכה האדם להגיע למקדש ולאכול לפני ה' אלוקיו – מיד הוא מתמלא בשמחה גדולה, "ושמחתם בכל משלח ידכם". על האדם לשמוח מעצם העבודה שהוא יכול לעבוד את ה' ואפילו על ידי אכילה פשוטה. עליו לזכור שיסוד המצווה הוא השמחה: "ואכלתם – ושמחתם". וגם כיום האדם יכול לזכות באכילתו במצוה, והדבר אך ורק תלוי אם כוונתו רק להשביע רעבונו או לצבור כוח, או שמכוין לעשות יותר מצוות וללמוד תורה.

וכך אמר לנו רש"י: "'אשר ברכך ה" – לפי הברכה הבֵא". מצד אחד על האדם להביא לפי מה שנתברך, אך מצד שני, ככל שישמח בברכת ה' כן יתברך חלקו.

הטוב והישר האמיתי

"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם  אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (י"ב, ח')

עלינו ללמוד כי "איש הישר בעיניו" איננו דבר טוב, אלא צריך האדם לקיים: "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלקיך" (י"ב, כ"ח). וכבר היו ימים בישראל אשר אין מלך, ואיש הישר בעיניו עשה ללכת אחרי עיניו. זהו כשלונו של שמשון, משום שלעשות הטוב והישר בעיניך זו טעות.

צריך האדם לעשות הטוב והישר בעיני ה'. כשאין מלך – מלכו של עולם עליו – בישראל והוא בוחר בעצמו את הטוב והישר – זו רעה גדולה.

אך באמת הטוב והישר – זהו רצון השי"ת, ואיך ידע האדם מהו הטוב והישר בעיני ה'? אמרו חז"ל (אבות ו', ג'): "אין טוב אלא תורה". ע"י שקידה ולימוד תורה ידע האדם איזו דרך לא טובה ואיזוהי הדרך הטובה והישרה.

הנחלה – זו ירושלים

"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (י"ב, ט')

"'אל המנוחה' – זו שילה, 'ואל הנחלה' – זו ירושלים" (רש"י)

מקור דברי רש"י בגמרא בזבחים (קי"ט ע"א). אבל שם נאמרה גם דעה הפוכה: "רבי שמעון אומר: 'מנוחה' – זו ירושלים, 'נחלה' – זו שילה". ויש לשאול: מדוע בחר רש"י דווקא בשיטה שהנחלה היא ירושלים?

נאמר (תהלים צ"ד, י"ד): "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב", ועוד נאמר:  "כי בחר ה' בציון, איווה למושב לו, כי יעקב בחר לו י-ה, ישראל לסגולתו". הרי שנחלה היא דבר נצחי, שאינו נעזב. מכאן ש"אל הנחלה" מתייחס דווקא למקום נצחי, שעמידתו לעולם. וכך כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הל' י"ד) אודות ירושלים: "קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה". הואיל ו'נחלה' היא דבר קבוע ונצחי, על כן העדיף רש"י לבאר ש"אל הנחלה" – זו ירושלים, ללמדנו שקדושתה ועמידתה נצחית.

בשעה שכבשו ישראל את הארץ, הקימו את המשכן בשילה. חשבו ישראל שכבר באו אל המנוחה. אמר להם הקב"ה: שילה אינה הנחלה הנצחית. וסימנך: בשילה היה האוהל בנוי מכתלים ללא תקרה. המנוחה האמיתית, הנחלה, תהיה בירושלים.

זהו שכתוב בהמשך (י"ב, י"א): "והיה המקום אשר יבחר ה' ", וביאר רש"י: "בנו לכם בית הבחירה בירושלים".

קדושת שילה טובה היא, אבל הנחלה והמקדש אשר כוננו ידיך – זו ירושלים ולנצח.

מקום השמחה

"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (י"ב, י"ב)

חז"ל מספרים, שריש לקיש היה בעל טבע שמח ביותר, אבל כאשר שמע שאסור לאדם למלא את פיו בשחוק בעולם הזה, ככתוב: "אז ימלא שחוק פינו", מיד הפסיק לשמוח, בניגוד לתכונתו הטבעית.

אכן, כאשר הבית חרב אי אפשר לשמוח שמחה שלימה.

לכן אמרה התורה: "ושמחתם – אימתי? – לפני ה' אלוקיכם". כי אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. וכן נאמר עוד (ט"ז, י"א): "ושמחת – לפני ה' אלקיך".

שמור ועשה

"שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ… כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ב, כ"ח)

יש שאדם עושה מעשה, והוא בטוח שהמעשה שעשה הוא טוב. אבל האמת היא שהמעשה שעשה היה לא טוב, והוא כלל לא ידע. זאת משום ש"לא עם הארץ חסיד" (אבות פ"ב משנה ו'), וחוסר הידיעה עלול להוביל לעשיית מעשים שאינם טובים.

לכן אומרת התורה בתחילה: "שמור ושמעת" – ראשית כל עליך לשמוע, ללמוד, להבין את פרטי המצוות ודרכי עשייתן. רק מתוך כך תזכה לעשות את "הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך".

עבודה זרה שאין בה ממש

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ" (י"ב, ל')

"'פן תנקש'… פן תנקש אחריהם פן תטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם… 'אחרי השמדם מפניך' – אחר שתראה שאשמידם מפניך, יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו, מפני מעשים מקולקלים שבידיהם, אף אתה לא תעשה כן שלא יבואו אחרים וישמידוך" (רש"י)

התורה מזהירה אותנו שכאשר יכרית ה' את הגויים, ואתם תזכו לרשת את ארצם, כי אז השמרו לכם שלא תעשו כעבודתם הזרה. והדבר תמוה! ישראל באים בשם ה' ונוצחים, ועתה כשראו את עמי הארץ נכנעים ונופלים לפניהם ואין בעבודה זרה שלהם ממש ויכולת, ילכו ויעשו כמעשיהם?! מהי הסברה בכלל שצריך להזהיר על כך? אלא אומר רש"י: "'אחרי השמדם מפניך' – אחרי שתראה שאשמידם מפניך יש לך לתת לב מפני מה נשמדו אלו". ואם היית מעלה בדעתך שהם הגויים לא עבדו את עבודתם כראוי ולכן היא לא הועילה להם, אל תעלה בדעתך כלל שיש בעבודתם ממש לא כדרכה ולא שלא כדרכה, שהרי הם: "גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש" – עבדו עבודה זרה בתכלית ההידור ולא הועילה להם. ומעתה, הזהרו: "מפני מעשים מקולקלים שבידיהם" שלא לעשות כמותם.

שמירת הקדושה

"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ד, ב')

"'כי עם קדוש אתה'- קדושת עצמך מאבותיך. ועוד: 'ובך בחר ה"" (רש"י)

הדבר מלמדנו, שיש ליהודי שתי מעלות: האחת – הקירבה שהקב"ה קירב את אבותינו, הרי שיש לנו זכות אבות; אך לא די במעלה זו, ונדרשת גם המעלה השניה – הזכות העצמית של: "ובך בחר ה' ". כלומר אם ירצה אדם לוותר על כבודו ולא להתקדש, נאמר לו: הרי יש לך קדושה גם מאבותיך, וע"כ אינך יכול לוותר. ושמא יאמר אדם: אבותי הם קדושים אך אני לא אהיה כמותם, לכן דע: "ובחר בך ה'", גם לך יש קדושה פנימית. יש להבין, שכאשר אין לאדם זכות עצמית, אזי גם זכות אבותיו מתמעטת, משום שאין הוא אוחז במעשי אבותיו.

וכאשר תתעצם בקדושת אבותיך וקדושתך שניתנה לך מאת ה' יתעלה ויתברך שמו כי אז "לא תתגודדו", לא תעשו אגודות אגודות כי המחלוקת היא שורש העבודה זרה, וע"י הקדושה נשמרת האחדות. והסימן המובהק לכך הוא שהרמב"ם (הלכות ע"ז פרק י"ב הל' י"ב-י"ד, ובספר המצוות מצות ל"ת מ"ה) כתב את איסור "לא תתגודדו" על פירושיו השונים בהלכות עבודה זרה דווקא.

מדרגות באכילה

"וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ד, כ"ג)

רמז יש בפסוק, שאף בהנהגות העולם הזה יכול האדם להגיע למדרגה עליונה של "לפני ה'", וזאת על ידי אכילה ושתייה שאינה לשם תענוגי הגוף, שאינה מתוך מטרה למלא את כרסו, אלא כדי להעלות את כל מדרגות הבריאה לדרגת האדם היהודי. זו היא מידת שלמי הדעת בישראל.

אך מי שאוכל בשביל תאוותיו, הרי הוא במדרגת הבהמה, בבחינת: "זאת הבהמה אשר תאכלו".

מעלת הרגשת הצער

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ…לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ" (ט"ו, ז')

חז"ל אמרו (ראה ברכות ו' ע"ב, וברש"י סנהדרין ל"ה ע"א), שאחת מהתועלות שיש בצום הוא, שעל ידי כך מרגיש האדם את צער העניים, ומתוך כך לא יאמץ את לבבו מלתת להם צדקה הגונה. והדבר נרמז בכתוב: "כי יהיה 'בך' אביון" – כלומר, כאשר הרגשת צער העניים תהיה בך, אזי "לא תאמץ את לבבך".

חכמי ישראל רבים, כאשר באו להתרים איש עשיר, היו עומדים מחוץ לביתו של העשיר ומבקשים ממנו לצאת אליהם החוצה. זאת כדי שיחוש העשיר את הקור שבחוץ, ועל ידי כך יתחשב בעניים שאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש, ויפתח את ידו כהוגן…

נתינת צדקה בלילה

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (ט"ו, ז'–ח')

"ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות" (בבא בתרא ט' ע"ב)

כתוב בכתבי האר"י הקדוש (ראה ברכ"י או"ח ריש סימן רל"ה), שלא טוב לתת צדקה בלילה אלא ביום. אמנם אין הכוונה שאם בא עני בלילה ומבקש לאכול, שלא לתת לו. כוונת האר"י היא, שאם יש לאדם אפשרות לתת צדקה או ביום או בלילה, עדיף שיעשה זאת ביום.

מעשה בעני שהתדפק על דלת ביתו של עשיר אחד, שלא ניחן במידת הפזרנות. ביקש העני מהעשיר דבר מאכל להשביע את נפשו. אמר לו העשיר: כרגע סיימנו לאכול! אמר העני: אם כן, אבקש רק לישון בביתך.

עלה העני על יצועו וניסה להירדם. כעבור זמן מה, אמר העשיר לאשתו: אני חושב שהעני ישן שנת ישרים, בואי ונאכל ארוחת ערב כיד המלך!

והנה רק התחילו לאכול, קם העני ממיטתו וניגש לשולחן. אמר לעשיר: כעת מתורצת לי קושיה שהיתה לי. משה רבינו אומר (דברים ט', ט'): "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". ואני התקשיתי: מדוע לא נאמר גם שלא ישן? אבל התשובה היא, שאם לא אכל ולא שתה, בוודאי שגם לא הצליח להירדם…

שמע העשיר את דברי העני, ומיד הזמינו לסעוד עמהם.

וכשנותן צדקה לעני, יתן בעין יפה. וכבר הבטיחונו חז"ל (ב"ב ט' ע"ב), ואמרו: "כל הנותן פרוטה לעני – מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות" (עיי"ש).

פתח תפתח – דרגא תביר

"כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (ט"ו, ח')

הטעם במילה "פתח" הוא דרגא, והטעם במילה "תפתח" הוא תביר.

הגמרא (ב"ב י' ע"א) מספרת: "רב פפא הוה סליק בדרגא (היה עולה בסולם). אישתמיט כרעיה, בעי למיפל (נשמט שלב אחד משלבי הסולם, וכמעט שנפל). אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים (אם הייתי נופל, היה זה כמו סקילה, שבה מתחייבים מי שמחלל שבת או עובד עבודה זרה) ! אמר ליה חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו? דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (ט"ו, ט'): "'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל', וכתיב התם (י"ג, י"ד): 'יצאו אנשים בני בליעל', מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים".

אומרים משם הרב 'בן איש חי' ומשם הגאון מווילנא (אשר שניהם אמרו את אותו הדבר, אעפ"י שלא ראו האחד את השני) לבאר את הפסוק הזה ואת טעמיו: אם מעלים עין מצרכי העני, אם אינו מקיים "פתוח תפתח", הרי באים הטעמים, דרגא תביר, ומבשרים לו את עונשו: הדרגה (דרגא) שתחתיו עלולה להישבר (תביר=לשבור) (עיין 'קול אליהו' פרשת ראה אות ק"י).

מניעת הלואה – איסור תורה גם בזמן הזה

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לו" (ט"ו, ט')

יש להבין: מדוע בענין הלואה החמירה התורה בלשונה וכתבה בלשון "השמר" ו"פן", שהם לשונות אזהרה חמורות? ולא זו בלבד אלא נקרא "בליעל" היינו בלי-עול, וכופר חס וחלילה?

אלא אם האדם חושב שהממון שיש לו הוא שלו בלבד, ואינו מאמין שהקב"ה נתן לו ממון זה – זוהי כפירה! כשהתורה אומרת שעליך לתת צדקה לעני, או להלוות כסף לאביון, עליך לעשות כן. יצר הרע יכול לפתות את האדם ולומר לו: "הרי אתה עמלת ויגעת להרוויח ממון, ואם תלוה ותגיע שנת השמיטה הלוואתו תשמט וכיצד תיתן את זיעת אפיך לאחרים?" ועל כן התורה מזהירה ומוסיפה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (שם פסוק י').

גם בימינו, אף שבזמן הזה מצות שמיטת כספים מדרבנן ולא מהתורה אבל איסור מניעת נתינת צדקה או הלוואה מחשש שהשמיטה תשמיט את החובות – "השמר ופן" – זה שייך גם בזמן הזה.

צדקה חוזרת

"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (ט"ו, י')

דרשו חז"ל בספרי: "'נתון תתן לו' – אפילו מאה פעמים". דקדקו במילה "לו" – בינו ובינך, היינו שעל האדם ליתן צדקה לעני בצנעא בלא לביישו.

עוד יש לרמוז בפסוק, שהאדם מחוייב ליתן צדקה אף אם רבים הם המתדפקים על דלתותיו, ואף ליתן פעמים רבות לאותו אדם משום: "בתתך לו". זאת משום שהכסף שייך "לו" – כלומר, מעיקרא הכסף של העני הוא, ורק היה מופקד אצל העשיר כדי לזכותו במצות הצדקה. לכן "לא ירע לבבך בתתך לו", כי יודע אתה שאת כספו השבת לו.

אם העני מבזה את עצמו לבוא ולבקש שוב ושוב, הרי זו ראיה מפורשת שהוא זקוק לכך נואשות.

ולא ירע לבבך בתתך לו

"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, י')

הפשט הוא שצריך לתת ביד רחבה.

אולם, ניתן לבאר זאת על פי המשנה (ברכות פ"ה מ"ג): "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך', 'ועל טוב ייזכר שמך', 'מודים מודים' – משתקין אותו". מסביר הרמב"ם בפירושו למשנה: "עניין מה שאמרו: 'על קן ציפור יגיעו רחמיך', שיאמר: 'כמו שחמלת על קן הציפור ואמרת לא תיקח האם על הבנים, כן רחם עלינו'. וכל מי שאמר כן בתפילתו משתקים אותו, מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקב"ה על העוף; ואין הדבר כן, שאילו היה מדרך רחמנות לא ציווה לשחוט חיה או עוף כלל. אבל היא מצוה מקובלת, אין לה טעם".

וכותב רבנו עובדיה מברטנורא, וז"ל: "'ועל טוב יזכר שמך' – משמע על טובתך נודה לך ועל הרע לא נודה, והרי אנו חייבין לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה. 'מודים מודים' – דמיחזי כמקבל עליו שתי אלוהות. ומפרש בירושלמי: הדא דתימא -בצבור, אבל ביחיד – תחנונים הם", עכ"ל.

לאור הדברים הללו, ניתן להסביר את מה שכתוב בפרשתנו: "ולא ירע לבבך בתתך לו" – כלומר, אל תתן לעני צדקה בגלל שרגש הרחמנות פועם בך וגורם לך להרגיש רחמנות כלפי העני. אם אדם נותן צדקה בגלל שהוא מרחם על העני, הרי שאין הוא נותן אלא לעצמו, כי ליבו מר עליו, ועל ידי נתינת הצדקה הוא מביא מרפא לכאבו. אלא יתן האדם צדקה בשל מצות ה', ובכך יקיים את המצוה בשלימותה.

כי לא יחדל אביון

"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (ט"ו, י"א)

יש לשאול: הרי כשיבוא המשיח לא יהיו אביונים! יש לומר, שאף שלא יהיו עניים מבחינה חומרית, מכל מקום יהיו עניים מבחינה רוחנית, אביונים מתורה…

אמנם כתוב (ישעיה י"א, ט'): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אבל זה מתייחס למי שלמד תורה לפני ביאת המשיח. מי שלא למד כלל, יצטרך להתחיל ללמוד מהתחלה…

עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל לתת פירות (כתובות קי"ב ע"ב) – כלומר, לא יהיה יהודי אחד שיהי עַם הארץ, כולם יתנו פירות ופירי פירות של לימוד תורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

איש כמתנת ידו

"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ט"ז, י"ז)

על האדם לדעת, שבאותו אופן שבו הוא נותן צדקה, כך הקב"ה נותן לו. אם נותן הוא בשמחה – יקבל מאת ה' בשמחה, ואם בעצבות – יקבל בעצבות. אם הוא נותן בצמצום – יקבל בצמצום, ואם ביד רחבה – יקבל ביד רחבה.

וזהו: "איש כמתנת ידו" – כך "ברכת ה' אלוקיך".

גדולה היא הצדקה

"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ" (מהפטרה – ישעיה נ"ד, י"ד)

גדולה היא הצדקה, שהיא מהפכת את מידת הדין למידת רחמים.

והנה, לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא בשביל הגזל. שאלו המפרשים: מדוע לא נתנו צדקה כדי לבטל את רוע הגזירה? והסבירו בשתי דרכים: או שהם לא האמינו שהצדקה תכפר על רוע מעלליהם, או משום שהם ידעו שהממון שברשותם איננו שלהם, אלא גזול הוא בידם, והבינו שאם יתנו צדקה, הרי שהיא תיזקף לזכותו של הנגזל. ואנשי דור המבול היו כל כך רשעים, שלא רצו שתיזקף מצות הצדקה לזכותו של אחר, ולכן נמנעו מלתת צדקה…

לעומתם, ישראל קדושים מרבים בצדקה, ונותנים משלהם ולא מן הגזול, ועל כך נאמר: "בצדקה תכונני ורחקי מעושק".

אין מים אלא תורה

"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (מתוך ההפטרה, ישעיה נה, א')

ידועים דברי הגמרא בתענית (ז' ע"א) "אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים' – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". כלומר המים הם סמל למידת הענוה, ורק מי שיש לו ענוה יש לו תורה.

אולם ניתן להסביר בדרך נוספת למה נמשלה תורה למים. כי למי שמבחין באמת יודע כי כל העולם יסודו ממים כדוגמא: הבתים והבנינים ממה הם בנויים? מבטון ויסודות, וממה הבטון עשוי אם לא ממים. הריהוט: כסאות, שלחנות וכו', עשויים מעץ, שהוא יסודו ממים. ייצור החשמל – מטורבינות מים. כך, שיש מים גלויים ויש מים שאינם גלויים. והתורה, כאמור, נמשלה למים – כדי ללמדך כשם שכל העולם הוא בנוי ממים כך התורה ולימודה חשיבותה היא לאין ערוך כמו שאמרו (ירמיה ל"ג, כ"ה ועיין שבת ל"ג ע"א) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ואין ברית אלא תורה, זאת אומרת שאין קיום לעולם ללא תורה.

ומכאן שאדם פיקח הנכנס לחדר, יודע שיש מים שאינם גלויים, ויבין כי גם הכח הנסתר שבתורה הוא הכח שמחזיק את העולם. אולם, אדם טיפש מבין ורואה רק את הגלוי, וכשיכנס לחדר ותאמר לו שיש מים בחדר, יאמר לך: "מה פתאום!" הוא לא מבין שיש כוחות שאינם גלויים. ומשום כך, נמשלה התורה למים, שהיא היסוד שמחזיק את העולם, שנאמר: 'אם לא בריתי' וכו'.

ומשום כך, ניתן להבין למה אמרו חכמים כי המים שהיו במדבר היו בזכות מרים הנביאה – 'בארה של מרים', כי רצו להדגיש לנו כי לנו כי היסוד של הבית היהודי תלוי באשה. ונכון הדבר, שהטפשים שרואים את החיצוניות, חושבים שהבית תלוי באיש מכיון שאותו רואים יותר, מבחוץ, נושא ונותן. אבל כשמביטים פנימה ורואים שהבעל יושב ולומד והולך לשיעורי תורה אזי מבינים שאין זאת אלא בזכות האשה שמאפשרת לו ללכת וללמוד. נמצא, איפוא, שהאשה משולה למים, שהיא הכח המניע הנסתר.

<h3>מעשה רב</h3>
כיבוד הבנים

"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֶיכֶם " (י"ד, א')

כשמרן הרב זצ"ל היה מלמד הלכות כבוד אב ואם, היה רגיל לספר: פעם אחת בא אליי רב חשוב. בעודנו מדברים, נכנס אחד הבנים שלי ואמר לי: 'אתה רוצה לשתות מים'? הרב האורח – שנכח במקום – לא ידע שהוא בני, והחל לגעור עליו: תתבייש לך! כך אתה מדבר לרב אליהו?! אמרתי לו: מה אתה גוער, הרי זה בני, ובן אינו צריך לומר לאביו: 'אדוני אבי' כשמדבר איתו. עוד אמרתי לאותו רב: הרי בברכות אנו אומרים: "ברוך אתה ה'", בלשון נוכח, כי עלינו נאמר: 'בנים אתם לה' אלוקיכם'.

"ובאמת" – היה מסכם הרב למעשה – "יש הבדל אם הבן פונה לאביו בפרהסיא או בצנעא. בפרהסיא – מול אנשים – יאמר הבן: 'כבוד מר אבי', ובצנעא – שלא בפני אנשים, יכול לקרוא לו: 'אבא'".

עוד היה מוסיף מרן הרב זצ"ל ומספר בהקשר לכיבוד הורים: מסופר על אדמו"ר אחד, שהיה נוהג לקום בשעה שמונה או תשע בבוקר ועושה הכנות לתפילה, כך שרק בשעה עשר או אחת עשרה היה מתפלל שחרית. בשעה שתים עשרה הוא היה אוכל ארוחת בוקר – פת שחרית, ולאחר מכן מתחיל בהכנות לתפילת מנחה. יום אחד, אותו אדמו"ר קיבל מכתב מאביו, ובו הוא מתבקש לבוא לבקרו ביום פלוני, אבל בתנאי שיתפלל עימו בנץ החמה. האדמו"ר השיב לאביו בחיוב. הלך האדמו"ר להתפלל עם אביו בנץ החמה בשעה ארבע וחצי בבוקר. אחרי התפילה רואה האדמו"ר שלפניו יש יום ארוך, ואמר: כעת אני מבין מה שכתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", כי מקודם היה לי יום קצר. ומכאן, היה מדגיש מרן, אם בכיבוד אב ואם צריך להקפיד לכבד בהידור, על אחת כמה וכמה שבכבוד המקום יש להדר במצוות, כי אנו בנים של המקום – של הקב"ה.

רבי מאיר ותרומות ומעשרות

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (י"ד, כ"ב)

כאשר מרן הרב זצ"ל היה דורש בהלכות תרומות ומעשרות, היה רגיל לספר: פעם לימדתי הלכות הפרשת תרומות ומעשרות בבית כנסת 'מנחת יהודה'. לצורך הבנה והמחשה הביאו בפניי – תוך כדי השיעור – ארגז של שקדים, כך שיוכלו לראות באופן מעשי כיצד מפרישים. הסברתי את העניין בהרחבה גדולה כיד ה' הטובה עליי. לאחר השיעור, פנה אליי אחד ממשתתפי השיעור, ואמר לי: כבוד הרב, לא הבנתי את השיעור. ישבתי עמו והסברתי לו פעם נוספת, אך גם לאחר מכן הוא אמר: עדיין לא הבנתי את ההסבר של הרב.

והנה, ידוע שלדעת החיד"א והחזו"א, אם אדם אינו יודע ואינו מבין בפרטי תרומות ומעשרות, הוא יכול להפריש כמות מהפירות או מהירקות כדין, ולומר: שכל הפרשות תרומות ומעשרות יחולו כמו שכתוב בנוסח שבלוח תרומות ומעשרות שבביתו, או שיאמר: כמו הנוסח שכתוב בסידור 'קול אליהו' (עמוד תתקי"א [911]), ובדיעבד זה מועיל. ואמנם, לא יעשה כן אלא מי שבאמת לא יודע ולא יכול להפריש ולומר את הנוסח המלא כדין.

החיד"א מביא אסמכתא לכך שהדבר מועיל, מהמעשה עם רבי מאיר בעל הנס (המובא בגמרא ע"ז י"ח ע"א), שתפסו את רבי מאיר בעל הנס אחרי שהבריח את אחות אשתו מבית הסוהר. באותו המעשה, כשבא להוציאה מבית הסוהר אמר לו הסוהר: אם יתפסו אותי ישליכוני אל גוב האריות! אמר לו רבי מאיר: אם יקרה דבר כזה, עליך לומר: "אלקא דמאיר ענני" – ותינצל מכל רע. אמר לו הסוהר: מנין לי שאתה צודק? אמר לו רבי מאיר: תנסה! הנה יש בקרבת מקום כלבים טורפים, הבה נזרוק עליהם אבן. מייד הרים אבן, זרק על הכלבים, והללו קפצו לכיוונו לטורפו. נעמד רבי מאיר ואמר: "אלקא דמאיר ענני" ולא קרה לו מאומה.

לאחר זמן, שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר וכי שחרר את אחות אשתו של רבי מאיר, וציוה לתלותו. אמר הסוהר: "אלקא דמאיר ענני" – ולא הצליחו לתלותו. כששאלוהו לפשר הענין, סיפר להם הסוהר מה שאמר לו רבי מאיר. [ושם מוכרחים לומר, שאותו שר סוהר – שהיה גוי – לא ידע לְכַוֵּן מאומה, ואף על פי כן אמר: "אלקא דמאיר ענני" על דעת רבי מאיר בעל הנס, וזה הועיל לו, וכפי שבאמת לבסוף הוא ניצל].

מכאן למד מרן חיד"א ע"ה, שאדם שאינו יודע לומר את כל הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, יכול להפריש ולומר: 'הריני מפריש על דעת מה שכתוב בלוח או בסידור'.

על גדולת רבי מאיר בעל הנס, היה מציין מרן: כידוע, הקיסר התרגז על רבי מאיר בעל הנס ורצה לתופסו. הוא ציוה לחרוט את דיוקנו של רבי מאיר בעל הנס על לוח של עץ, ושלח שוטרים לחפש אותו על פי הדיוקן החרוט על הלוח ולהביאו אליו. כשמצאו אותו השוטרים התחילו לרדוף אחריו, ורבי מאיר ברח מהם. הוא נכנס למסעדה של גוי וביקש שיביאו לו תבשיל של חזיר, הוא טבל את אצבעו ברוטב של אותו התבשיל והרים את ידו לפיו ומצץ אצבע אחרת. ראו זאת השוטרים, ואמרו: בודאי שאין זה רבי מאיר אלא אדם אחֵר, ועזבוהו.

שכר פסיעות מצוה

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, ז'-י')

היה מספר מרן זצ"ל, את אשר היה רגיל מורו ורבו, ראש הישיבה, הרה"ג רבי עזרא עטייא זצוק"ל לספר: פעם אחת הגיע שד"ר מירושלים לאסוף כספים לצורכי צדקה. אמרו לו אנשי העיר: אין לך מה לצפות מהתושבים פה בעיר, כי רוב תושבי המקום עניים והם עצמם זקוקים לתמיכה. יש אמנם בעיר עשיר אחד, אבל כמידת עושרו כך מידת קמצנותו, ואינו פותח את ידו לצדקה כלל ועיקר. אותו שד"ר לא אמר נואש, והחליט להוציא מאותו עשיר כסף לצדקה ויהי מה. למחרת, בשעה שבע בבוקר, הוא דפק על דלת ביתו של אותו עשיר, ומשיצא אליו בעל הבית, שאך זה עתה קם ממיטתו, ביקש ממנו צדקה. אמר לו בעל הבית: איני נותן כסף לצדקה. הודה לו השד"ר בנימוס והלך. למחרת, הופיע השד"ר שוב לפני השעה שבע בבוקר, ודפק על דלת ביתו של העשיר. משפתח לו העשיר והוא עוד אחוז בקורי שינה, התפלא לראות שוב את אותו אדם, והזכיר לו שכבר אתמול אמר לו כי אינו נותן צדקה. שוב הודה לו השד"ר והלך לו. למחרת בבוקר הקדים עוד יותר וכבר בשעה שש וחצי דפק על דלת ביתו של העשיר. משפתח לו בעל הבית, והוא עוד לבוש בפיג'מה, וראה את אותו "זבוב טורדני", כעס עליו וצעק לכיוונו: אתה חצוף וחסר דרך ארץ!! מי המורה שלימד אותך בדרכים כאלה בכלל?! אמר לו השד"ר, בלי להראות סימני התרגשות מצעקותיו של העשיר: המורה של בעל הבית והמורה שלי הוא אותו המורה.

התפלא בעל הבית, ואמר לו: אני למדתי באוניברסיטה, ואילו אתה למדת בודאי אצל איזה רב ב"כותאב". חזר ואמר לו השד"ר: "מורה אחד היה לשנינו", והלך לו. הסתקרן בעל הבית מאוד מהדברים, ורץ אחרי אותו שד"ר, ואמר לו: בכל זאת תגלה לי מי המורה שאליו אתה מתכוון? אמר השד"ר: קודם תביא לי כסף לצדקה, ואז אני אגלה לך. הלך בעל הבית והשליש את הכסף בידי אדם אחד מעוברי האורח, ואמר לו שלא יתן את הכסף הזה לאיש. בליבו, חשב העשיר הקמצן להתנפל עליו לאחר מכן ולחטוף ממנו את הכסף בחזרה.

אמר לו השד"ר: בכל בוקר כשאני קם לתפילה עם הנץ החמה, ובפרט בתקופת הסליחות, בא אליי המורה שלי ומשכנע אותי שלא לקום לתפילה, כי אני עייף וגם אהיה עייף כל היום, וזה יפריע לי בעבודתי. למעשה, הוא אותו המורה שגם אותך משגע מידי בוקר ומונע ממך לקום ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין מסודר או לתת צדקה ולעשות חסד. אמר לו בעל הבית: ומי הוא המורה הזה? אמר לו השד"ר: הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא "מורה" משותף לשנינו, אלא שאני מתגבר עליו. אבל למדתי ממנו דבר אחד, שכמו שהוא "זבוב טורדני" כך גם אני אהיה "זבוב טורדני", ואבוא אליך מדי בוקר לבקש ממך צדקה.

אמר לו בעל הבית בכעס: בן כמה אתה? אמר לו השד"ר: אני כבן שמונים שנה. אמר לו בעל הבית: וכי אתה באמת חושב כל בוקר לבוא ו"לשגע" אותי? אמר לו השד"ר: בהחלט! אמר לו בעל הבית: אם כך, קח כסף לצדקה ותעזוב אותי לנפשי…

שכר צדקה במחשבה טובה

"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, ז'-י')

היה מזהיר מו"ר מרן הרב זצ"ל: אם אדם רוצה לתת צדקה ואין לו – אינו חייב לתת. אבל אם יש לו והוא אינו רוצה לתת, ואומר: דַי לי במה שאני חושב לתת – זה לא נחשב לצדקה כלל. ועל כן ידע האדם, שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, והקב"ה יודע תעלומות אם התכוון באמת או לאו. דוגמא לכך: אדם אחד הלך לבית הכנסת ובדרך נקרע לו הסנדל. כיון שהתבייש ללכת כך לבית הכנסת, שב אל ביתו והתפלל ביחיד. בתפילתו הוא אמר: רבונו של עולם, אתה הרי יודע שהתכוונתי ללכת ולהתפלל בבית הכנסת אך הסנדל נקרע לי, ואתה בודאי רואה ויודע את כוונתי האמיתית.

בהקשר לכך היה מספר מרן הרב זצ"ל: מרן בעל ה'בן איש חי' היה אומר: מעשה באדם אחד שתמיד היה לו בכיסו לירה מזהב, וכשהיו עוברים העניים לקבל כסף היה מנהגו להוציא את הלירה מכיסו, ולומר לעני: יש לך עודף? העשיר ידע היטב שלעניים אין עודף מכזו מטבע, וכך הוא התחמק מלתת להם צדקה. יום אחד אמר אחד העניים לחבריו: עד מתי עשיר זה יצחק עלינו? צריכים לעשות מעשה! מה עשה? הוא הלך לבית הכנסת שבו התפלל אותו עשיר, וכשהגיע העשיר לפסוק: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", בא העני ואמר לו: תן לי כסף. אמר לו העשיר: אין לי. אמר לו העני: אם תגיד "אין לי", גם בשמים יאמרו שאין להם להביא לך. אמר לו העשיר: "יש לי רק לירה מזהב". אמר לו העני: תביא אותה, ואני אתן לך אחר כך עודף…

שיחת חולין של תלמידי חכמים

"נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (ט"ו, י')

סיפר מרן הרב זצ"ל: תלמיד חכם גדול ובקי עצום בתורה ובש"ס היה מחכמי בגדד, ושמו רבי חיים. באותה תקופה היה מחסור בספרים, והיו הלומדים באים ומבקשים ממנו שיצטט בפניהם דפים מסויימים מתוך הש"ס, והוא היה מצטט להם מילה במילה כאילו הגמרא מונחת לפניו. מנהגו היה לגבות על כך תשלום לפי "תעריף". למשל, על דף שלם שהוא ציטט היו משלמים לו שתי פרוטות, ועל חצי דף פרוטה אחת וכן על זה הדרך. יום אחד, עשה רבנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א סעודת מצוה ורבי חיים השתתף בשמחה. בסעודה הפליג ה'בן איש חי' בדרשתו אודות לימוד התורה, ועד כמה צריכים דברי התורה להיות מחודדים אצל כל אדם בעל פה. באומרו דברים אלו, פנה לרבי חיים וביקש ממנו בהפתעה לפני כולם שיאמר לו האם ידועים לו פסוקים בתורה בהם יש מילים שאותיותיהן כפולות, וישלם לו על זה כמה מַגִ'ידִים (מטבע שהיה בזמנם). אמר לו רבי חיים מייד: בכל אותיות התורה נמצא כדבר הזה, ורק לאות ע' אין אח ורֵע בתורה (ה'בן איש חי' ביקש ממנו שיצטט מהתורה בלבד ולא מהנ"ך, אבל מובא רצף של אותיות ע"ע בתהלים סי', י': 'עלי פלשת התרועעי'), והתחיל לומר: אות א' – 'ומקללך אאר' (בראשית י"ב, ג'). אות ב' – 'בשבתך בביתך' (דברים ה', ז'), ועוד. אות ג' – 'על שגגתו אשר שגג' (ויקרא ה', י"ח), וכן 'ועשית מעקה לגגך' (דברים כ"ב, ח'), ועוד. אות ד' – 'או דֹּדו או בן דֹּדו' (ויקרא כ"ה, מ"ט), וכן 'בדד' או 'אלדד' או 'לבדד ישכון', ועוד. אות ה'- 'ההוא אמר ולא יעשה' (במדבר כ"ג, י"ט), וכן כל 'בלהה' שבתורה; וכן 'כהה הנגע' (ויקרא י"ג, ו', נ"ו), ועוד. אות ו' – 'ווי העמודים' (שמות ל"ח, י"א, י"ז). אות ז' – 'מזזות ביתך' (דברים ו', ט'). אות ח' – 'חח ונזם' (שמות ל"ה, כ"ב). אות ט' – 'לטטפֹת' (דברים ו', ח'). אות י' – 'יין נסיכם' (שם ל"ב, ל"ח). אות כ' – 'וככה תאכלו אותו' (שמות י"ב, י"א). אות ל' – 'ועשית לֻלְאֹת' (שמות כ', ו'-ד'). אות מ' – 'ממושבֹתיכם' (ויקרא כ"ג, י"ז), ועוד. אות נ' – 'ושננתם לבניך' (דברים ו', ז'). אות ס' – 'פתם ואת רעמסס' (שמות א', י"א). אות פ' – 'חפף עליו כל היום' (דברים ל"ג, י"ב). אות צ' – 'וקצץ פתילִם' (שמות ל"ט, ג'), וכן 'צִץ' נכתב בלי י'. אות ק' – 'במחקק במשענתם' (במדבר כ"א, י"ח). אות ר' – 'רר בשרו' (ויקרא ט"ו, ג'). אות ש' – 'לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך' (דברים ל', ט'). כשהגיע לאות ת', אמר רבי חיים ל'בן איש חי': קודם תתן לי את המג'ידים. אמר לו ה'בן איש חי': וכי אינך מאמין לי?! ובכל אופן הוא נתן לו את מה שביקש. אמר רבי חיים את הפסוק: 'נתן תתן', והוסיף ואמר: שצריך לתת לו עוד מטבע, כי כתוב: 'נתון תתן'. נהנה בעל ה'בן איש חי' מחכמתו והוסיף לו עוד מטבע. כך היתה שיחת חולין של תלמידי חכמים.

<h3>הלכה בפרשה</h3>
בנין וסתירה בבית הכנסת

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם… וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם…לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקיכֶם" (י"ב, ב'–ד')

"'לא תעשון כן' – להקטיר לשמים בכל מקום, כי אם במקום אשר יבחר. דבר אחר: 'ונתצתם את מזבחותם', 'ואבדתם את שמם', 'לא תעשון כן' – אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה. אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב" (רש"י)

הפשט הוא: "לא תעשון כן לה'", היינו לבית ה' – בית המקדש.

אבל רש"י הביא מדברי רבי ישמעאל: "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב", עכ"ל.

כל אבן ואבן בבית המקדש היא קדושה, והנותץ אבן מביהמ"ק עובר משום "בל תשחית" ומשום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", וה"ה בבית הכנסת שהוא מקדש מעט. ועל כן, אין לקדוח חורים בקירות בית הכנסת לצורך פרטי, אבל אם קודח חורים לצורך בית הכנסת, כגון חשמלאי שצריך לסתת בקיר לצורך עבודתו – מותר. ואומר הרב בעל הבא"ח (ויקרא אות י"ז): "ואסור לנתוץ מהכותל אפי' אבן אחת, ואפי' לתקוע בו מסמר כדי לתלות בו איזה דבר אסור, ואין רשות ביד הקהל לתת רשות על דבר זה אפילו בממון".

ואני רגיל תמיד לספר: פעם רצו הגבאים בבית הכנסת שלנו לקבוע מדף בקיר של בית הכנסת ליד המקום שבו אני יושב כדי שאוכל להניח עליו את הכובע בימי הקיץ החמים. ואמרתי להם שאסור לעשות זאת, וזה לאו מדאורייתא, שנאמר: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", כיון שעושה חור בקיר ביהכ"נ לשימוש פרטי. אבל אם הגבאים מחליטים להוסיף, למשל, נברשת ואז צריכים לקדוח או לחפור כדי להעביר את חוטי החשמל – מותר.

ואמרו המפרשים: יש אנשים שמטבעם ידיהם ממשמשות בכל דבר, ולעיתים הן שוברות איזו חתיכה קטנה מהכסא בבית הכנסת, ויש בזה משום: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם".

מחיקת שם ה' מקלטת שמע

"אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם…וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם…לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקיכֶם" (י"ב, ב'–ד')

שאלה: האם יש איסור למחוק את שם ה' מקלטת?

תשובה: יש מי שאומר: כיון שעל הסרט לא כתוב דבר, הרי מותר למחוק את שם ה', ויש הטוענים שכיון שיש כאן רמז לשם ה', הרי כמו שאסור למחוק שני יודין המהוים רק רמז לשם ה' הרי גם כאן אסור למחוק.

אני נוהג לפסוק כך: אם אדם מבקש למחוק את כל הפיסקה אשר בה מופיע שם ה', אין לאסור את הדבר, כיון שהדברים נחשבים כדברים שנכתבו על מנת להמחק, אך אם הכוונה למחוק מן הקלטת רק את שם ה' ולהשאיר את השאר, הרי יש לאסור לפחות מהבחינה המוסרית מטעם (עיין מכות כ"ב ע"א): "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (וראה 'דברי מרדכי', שמות, מעשה רב, עמ' רמ"ב בענין מנורת חשמל בבית הכנסת).

חובת פיצויים בהלכה

"הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (ט"ו, י"ד)

שאלה: נהוג בימינו, כשאדם מסיים את עבודתו, אם פרש או פוטר, המעביד נותן לו סכום כסף כפיצוי. חלק מכסף זה הינו כספו של השכיר שהופרש ממשכורתו. ויש מקומות בהם כל סכום הפיצויים הנו מחלקו של בעל הבית. האם לפי דין תורה קיימת תקנת הפיצויים?

תשובה: כששכיר נכנס לעבודה חלים עליו כל חוקי העבודה כמנהג המדינה, ואינו צריך לפרט בהסכם העבודה, פרטים הנוהגים בדרך כלל אצל כל העובדים, כי אם פרטים יוצאים מן הכלל, וכל מה שלא פרטו – הרי הוא כמנהג המדינה.

מכיון שיש תקנות במדינה לתת פיצויים הרי זה מנהג מדינה, מנהג הסוחרים ונקרא – "סיטומתא" (בגמרא ב"מ ע"ד ע"א בענין מנהג העיר), ולכן זו תקנה מחייבת, ובפרט אם עשו חוזה הריהו מחוייב ליתן פיצויים כחלק משכר העבודה (וראה עוד מש"כ בארוכה בשו"ת 'מאמר מרדכי' ח"ב חו"מ סי' ט"ו "דינא דמלכותא דינא בחוקי המדינה"). ולפיכך שכיר הבא לעבוד, הרי כאילו אמר לו בעל הבית שבתום עבודתו יקבל פיצויים, אף אם לא נכתב הדבר בפירוש בהסכם העבודה. אופן התשלום, אם רק מחלקו של המעביד או גם מחלק השכיר – תלוי במנהג הנוהג במדינה, או בסכום מיוחד בדבר זה בין העובד והמעביד.

ובספר 'החינוך' (מצוה תפ"ב) כתב על מצות הענקה לעבד עברי, שאמרה התורה (ט"ו, י"ד): "העניק תעניק לו", שמצוה זו נוהגת בזמן הבית כשהיובל נוהג, ואז נוהג דין עבד עברי ומצות הענקה.

אבל הוסיף הרב וכתב: "ומכל מקום אף בזמן הזה 'ישמע חכם ויוסף לקח', שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".

ומשמע שגם במקרים בהם לא מגיע לאדם פיצויים על פי החוק, אף על פי כן יתן לו פיצויים מהטעם שכתב שם בשרשי המצוה: "למען נקנה בנפשינו מדות מעולות יקרות וחמודות", והוא: "שנרחם על מי שעבד אותנו, וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו".

ולכן גם כשנותנים פיצויים על פי החוק, טוב שאדם יוסיף תוספת על זה כדי שיקנה בנפשו את מדת החסד למי שעבד עמך, כי אם ניתן לו רק לפי החוק הרי זהו: "מה שהתנינו עמו", אך אם מוסיף על כך הרי זו מצות הענקה, וזוכה שיתקיים בו (ט"ו, ח"י): "וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".

ועד כדי כך רצתה התורה לזכות את העבד, שהרי אף אם היה חייב כסף לאחרים אינם רשאים לגבות חובם מדמי ההענקה אף אם הגיעו כבר לידי העובד, וכלשון הרמב"ם (הל' עבדים פ"ג הט"ו): "ענק עבד עברי – לעצמו, ואין בעל חוב גובה הימנו. וענק אמה העבריה וכן מציאתה – לאביה. ואם מת אביה קודם שיבוא לידו – הרי הן של עצמה, ואין לאחיה בהם כלום, שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו", עכ"ל.

לסיכום:

א. מנהג מוסכם במדינה ליתן פיצויים למי שעבד בשכר, ויש למנהג זה תוקף הלכתי מחייב.

ב. גם בלא המנהג, יש לתת פיצויים מדין: "העניק תעניק לו".

ג. ראוי ליתן פיצויים גם למי שעל-פי חוק לא מגיע לו.

ד. כשנותן פיצויים יוסיף מעט יותר ממה שחייב כדי לגמול חסד.
<h2>פרשת שופטים</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
משפט וצדק

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (ט"ז, י"ח)

"'ושפטו את העם' וגו' – מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק" (רש"י)

"'ושפטו את העם' – שב אל השופטים" (אבן עזרא)

נחלקו המפרשים על מי מוטלת המצוה: "ושפטו את העם משפט צדק" – האם המצוה על העם למנות דיינים וצדיקים שישפטו את העם משפט צדק (רש"י), או שהמצוה מוטלת על השופטים (אבן עזרא)?

הגמרא במסכת סנהדרין (ו' ע"ב) מפרשת את המושגים 'משפט' ו'צדק' ביחס לשני מושגים בהכרעת הדיינים: דין או פשרה. ההבדל בין שתי האפשרויות נתלית בהבדל שבין משה ואהרון. משה, עמוד התורה והדין, היה אומר: ייקוב הדין את ההר, ויש לעשות כ'משפט', כדין, לפי כל דקדוקיו ופרטיו. אבל אהרון, עמוד החסד, היה אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו. על כן רדף אהרון אחר האפשרות של ה'צדק', דהיינו הפשרה. וזה לשון הגמרא: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י', ג'): 'בצע ברך נאץ ה", אלא: יקוב הדין את ההר, שנאמר (דברים א', י"ז): 'כי המשפט לאלהים הוא', וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר, אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי ב', ו') 'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'".

אולם מצוה לאחוז הן במשפט והן בצדקה, כדוד המלך ע"ה שהיה "עושה משפט וצדקה" (שמואל ב' ח', ט"ו). כשהיה בא לפניו דין, היה מזכה את הזכאי ומחייב את החייב, ובכך עושה 'משפט'. אך אם החייב היה עני, היה דוד משלם לו מביתו, ומקיים בכך את ה'צדק'. וז"ל הגמרא (שם): "רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר (זכריה ח', ט"ז): 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. והלא במקום שיש משפט – אין שלום, ובמקום שיש שלום – אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום – הוי אומר: זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב' ח', ט"ו): 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה', והלא כל מקום שיש משפט – אין צדקה, וצדקה – אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו צדקה – הוי אומר: זה ביצוע, …דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו – זה משפט וצדקה, משפט – לזה, וצדקה – לזה, משפט לזה – שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו. וכן בדוד הוא אומר: 'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו', משפט לזה – שהחזיר לו את ממונו, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו", ע"כ לשון הגמרא.

נמצא שלגבי צד אחד בדין היתה ההכרעה משפט, ולשני – צדקה.

לא תכיר פנים – לעצמך

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (ט"ז, י"ט)

על פסוק זה רמזו בעלי המוסר, שיש חובה על כל אדם לייסר את עצמו ולעורר את עצמו בתוכחות, אם עשה מעשה שאינו כדין ושלא על פי התורה הקדושה.

לצערנו הרב, יש אנשים שרואים תמיד רק את נגעי אחרים, אבל את נגעי עצמם אינם רואים. כאשר הם עושים דבר שלא כדין, הם שלווים ושאננים כאילו לא אירע דבר; אך אם חבר מעיר להם הם מקבלים את דבריו בהסתייגות. על כך מזהירה התורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד" – לא יכיר אדם פנים לעצמו, להטות עצמו לכף זכות, ונתנה התורה טעם לדבר: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". כשאדם משוחד מעצמו, הוא עיוור ואינו רואה כלל את מעשיו שלו.

ואומרת הגמרא (ברכות ז' ע"א): "וא"ר יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות… וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר (משלי י"ז, י'): 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה'".

כאשר אדם מייסר את עצמו, ולא נזקק למלקות חיצוניות – אין לך דבר יעיל יותר מזה לתיקון המידות והמעשים.

כל אדם יפשפש במעשיו תמיד, וישפוט את עצמו. כך יעלה מעלה מעלה למדרגות גבוהות ועצומות, ויזכה לכינוי "מארי דחושבניא" (ועיין בכה"ח סי' תר"ג ס"ק י"א).

והגמרא אומרת (ב"ב ט"ו ע"ב): "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (רות א', א'): 'ויהי בימי שפוט השופטים'? דור ששופט את שופטיו – אומר לו: טול קיסם מבין שיניך. אומר לו: טול קורה מבין עיניך". ולכן כשאדם רוצה להוכיח אחרים, קודם כל יהיה בבחינת (צפניה ב', א'): "התקוששו וקושו" – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"ב ס' ע"ב).

צדקה על מנת לקבל פרס

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (ט"ז, כ')

סגולה גדולה טמונה במצות הצדקה להציל ממוות וממחלות קשות. גם מסוגלת מצוה זו לקדש את האדם ולהביאו לתשובה.

הגמרא בפסחים (ח' ע"א) מלמדת עד כמה מעשי האדם, ולוּ הקטנים ביותר, יכולים להביאו לחיי העולם הבא: "תניא, האומר: 'סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן העולם הבא' – הרי זה צדיק גמור".

הגאון מווילנא תמה על כך: וכי אדם יכול להגיע למדרגה של בן העולם הבא בעבור כמה פרוטות?! משום כך סבר הגר"א, כי הנוסח המקורי בש"ס היה כתוב בראשי תיבות: "הרי זה צ"ג", והמדפיס טעה והבין שהכוונה לצ'דיק ג'מור, אך הכוונה האמיתית היתה לצ'דקה ג'מורה (כלומר: אף על פי שהוא מתכוון בעשיית המצוה לסיבה חיצונית, הרי שקיים מצוה גמורה).

אבל התוספות קיימו את גירסת הגמרא שלפנינו, ולדעתם אכן אדם יכול לזכות לחיי העולם הבא בעבור מספר פרוטות שנותן לצדקה, ובלבד שייתן אותן ללא תנאים. וזו לשון התוספות (שם ע"ב ד"ה שיזכה): "והדתנן (אבות פ"א מ"ג): 'אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס'" (קשה לתוספות: איך אדם יכול להתנות את קיום המצוה שהוא עושה בתמורה לכך שיהיה בן העולם הבא? והרי הוזהרנו במסכת אבות שלא לעשות מצוות על מנת לקבל פרס!); ותירצו: "דהיינו, בכהאי גוונא שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה, תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה; אבל מי שאינו תוהה ומתחרט, הרי זה צדיק גמור".

כלומר, המשנה באבות עוסקת באדם הלהוט אחרי הפרס, כך שאם לא יקבל את שציפה לו יתחרט על קיום המצוה. אדם כזה חייב לשבור את מידותיו ולקבל על עצמו לקיים את המצוות משום שכך ציווה ה', גם ללא שום תמורה. אותו מזהירה המשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".

לעומת זאת, הגמרא מדברת על אדם הנותן צדקה, אשר מבקש להיות בן העולם הבא, אך אינו תולה את קיום המצוה בכך; וגם אם לא תתמלא בקשתו, לא יתחרט על עצם קיום המצוה. דבר זה מעיד על כך שלמעשה הוא מקיים את המצוה כדי לעשות את רצון בוראו, וציפייתו להתגשמות משאלותיו הינה תוספת צדדית בלבד. על אדם כזה אומרת הגמרא, שאפילו מצוה קלה מסוגלת להעלותו לדרגה עצומה של "בן העולם הבא". וכבר נאמר בגמרא (ב"ב ט' ע"ב) כי האדם הנותן צדקה יכול להגיע לידי שבע עשרה ברכות, וז"ל: "ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב (ישעיה נ"ח, ז'): 'הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית (וגו') כי תראה ערום' וגו'; והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר (ישעיה שם, י'-י"ב): 'ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו', ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם'" וגו'. עכ"ל הגמרא.

צדקה כפולה

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (ט"ז, כ')

הרב החיד"א דורש את הכפילות בפסוק: "צדק צדק תרדוף", ומסביר, שבימי הרחמים והסליחות על האדם לרדוף אחרי הצדקה יותר מבשאר הימים, ועליו להפריש לצדקה מממונו יותר ממה שהוא רגיל. למשל, אם הוא רגיל להפריש מעשר מרווחיו, יפריש חומש מכל רווחיו. אמנם זו חומרה שאיננה מעיקר הדין, אך על ידה יזכה ל"מידה כנגד מידה" (שבת ק"ה ע"ב ונדרים ל"ב ע"א) מאיתו יתברך, שינהג בו לפנים משורת הדין. מי שעושה מעבר למה שהוא רגיל ומחוייב, יזכה ויקבל מעבר למה שמגיע לו.

כעין זה מובא בגמרא בברכות (כ' ע"ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, י"ז): 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו', כ"ו): 'ישא ה' פניו אליך'? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (דברים ח', י'): 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?!" אומר הקב"ה: הם נושאים לי פנים, ולכן אני נושא פנַי להם, "ישא ה' פניו אליך".

עוד כתב החיד"א על פסוק זה. הנה הגמרא ביומא (פ"ו ע"ב) האומרת: "אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע י"ד, ב'): 'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך'. איני? (האם זה כך?) והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות, שנאמר (יחזקאל ל"ג, י"ט): 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה' (כלומר, לא רק כשגגות, אלא כזכויות ממש)! לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה".

על פי גמרא זו מבאר הרב החיד"א את הפסוק "צדק צדק תרדוף": "והמפרשים נתנו טעם למה שאמרו ז"ל (ברכות לד ע"ב וסנהדרין צ"ט ע"א): 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', כי הנה הצדיקים אינם יכולים לקיים כי אם רמ"ח מצוות עשה; אבל בעלי תשובה, נוסף עליהם כי כל הלאוין וחייבי כריתות ומיתות אשר עשו נהפכו להם לזכויות כאילו קיימו מצוות עשה. והני זכויות הבאים אליהם מכוח עבירות – להם לבדם ניתנו, אך לא לצדיקים. ונמצא, היות זכויותיהם יתרות הרבה מהצדיקים… וזהו: 'צדק צדק… וירשת את הארץ' – הארץ הידועה, ארץ החיים, 'אשר ה' אלקיך נותן לך' – דייקא, ולא לצדיק, כי אתה יתר עליו שהעבירות נעשו זכיות".

דביקות בחכמי ישראל

"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (י"ז, י"א)

איסור "לא תסור" הינו יסוד גדול בהלכה, כפי שמדגיש הרמב"ן: "והצורך במצוה הזאת גדול מאוד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה' במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקיבלו פירושו עֵד מפי עֵד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה. כי על הדעת שלהם הוא נותן להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול".

התורה ניתנה לנו על דעת שחכמי ישראל יבארוה לנו. עלינו לקיים את דיני התורה על פי דבריהם של החכמים, ואסור לנו לסור מדבריהם.

חכמי ישראל משומרים מטעות, ודבריהם נחשבים מצוות ה'. כך מצאנו אצל שמואל, שציווה את שאול להמתין לו שבעה ימים, אך שאול לא קיים את דברי הנביא, ועל כך מוכיח אותו שמואל (שמו"א י"ג, י"ג): "נסכלת לא שמרת את מצוות ה' אלקיך". הרי לנו שהוראתו של שמואל לשאול נחשבת "מצוות ה' אלקיך".

ועוד דבר למדנו ממקרה זה: שמואל הורה לשאול להמתין שבעה ימים, אך שאול התפלפל בדבריו ומצא בהם פתח להבין אחרת מהציווי הפשוט, ועל כן טעה. בתוכחתו אומר לו שמואל: "נסכלת" – ההתפלפלות שלך הביאה אותך לכלל טעות. היה עליך לקיים את דבריי כפשוטם. ומכאן נלמד באופן כללי: אם אמרו לך חכמים לעשות משהו – אל תתפלפל בדבריהם. עשה כאשר נצטווית, ובזה אתה עושה את מצוות ה'.

נעיר, שמצות "לא תסור" חלה גם על חכמי ישראל בעצמם. כבר אמרו חכמים (עיין ירושלמי ברכות פ"ט ה"א), שבאופן טבעי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". לכל תלמיד חכם יש שיטה ודרך מיוחדת משלו בהלכה. גם כשבאים לדון בבית הדין, דיין אחד אומר בכה ודיין אחר אומר בכה, ולכל חכם יש יסודות איתנים להצדיק את דעתו. ואף על פי שלכל אחד יש ראיה והוכחה לדבריו, מצווה התורה (י"ז, ח'): "וקמת ועלית אל המקום" – חובה עלינו לשמוע לבית הדין הגדול ולקבל את דברי חכמיו. הוראת בית הדין הגדול מבטלת את כל הדעות האחרות. חובה זו שומרת על עם ישראל ועל התורה שלא תהיה חלילה כשתי תורות.

אבל יש עניין נוסף במצוה זו. גם על מצוות מדרבנן אנו מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". ולכאורה יש להבין: "אשר קידשנו" – זה פשוט, כי כל מצוה שאנו מקיימים מקדשת ומרוממת אותנו; אבל "וציוונו" – היכן ציוותה אותנו התורה לקיים את דברי החכמים?!

בגמרא בשבת (כ"ג ע"א) נשאלה שאלה זו, והובאו בה שני פסוקים: "רב אויא אמר: מ'לא תסור' (י"ז, י"א), רב נחמיה אמר, 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'" (ל"ב, ז'). ביאר זאת הרמב"ם (הל' ברכות י"א, ג'): "נמצא עניין הדברים והצען (הסברן) כך הוא: 'אשר קידשנו במצוותיו' – שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה, וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים". כלומר, הבורא יתעלה ויתברך שמו הוא שנתן לחכמים את האפשרות לקבוע מצוות מדרבנן, ונמצא, אם כן, שהוא בעצמו ציווה אותנו לקיים את המצוות הללו. כאשר אנו מקיימים אותן אנו עושים את מצוותו ממש. כך כתב הרמב"ם גם במקום אחר (שם ו' הלכה ב'): "שזו מצות חכמים שנצטווינו מן התורה לשמוע מהן, שנאמר (י"ז, י"א): 'על פי התורה אשר יורוך'".

מניין זוכים החכמים לכוח הגדול הזה, שהם יכולים בעצמם לחדש מצוות מדרבנן? כוחם הגדול נובע מ"אשר קידשנו במצוותיו". מי שלומד את התורה הקדושה, גופו ורוחו מתקדשים, ונשמתו זוכה לראות ולשמוע דברים שנאמרו בהר סיני. אמרה התורה שיש מצוה להידבק בתלמידי חכמים, הואיל והדביקות בתלמיד חכם שעוסק בתורה כל הזמן מסייעת לכך שאש התורה של התלמיד החכם מחממת ומאירה את לב האדם הדבק בו, ומתוך כך הוא זוכה לקיים את המצוות "בשמחה ובטוב לבב" (כ"ח, מ"ז).

ויזכור האדם שבכל פעם שהוא מברך ברכה על מצוה דרבנן ואומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" הרי הוא מקיים מצות עשה לשמוע דברי חכמים, מצוה שהיא יסוד כל התורה, וכדברי הרמב"ן: "והצורך במצוה זו גדול מאוד". ולמעשה השומע לדברי חכמים שומע לקב"ה אשר צוונו לשמוע לחכמים ולקיים דבריהם ועל כך הזהירנו (י"ז, י"א): "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך – לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

שום תשים עליך מלך

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים י"ז, ט"ו)

"החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול. רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם" (שבת י"ד, ד')

רבי שמעון בר יוחאי לימדנו, כי כל ישראל בני מלכים הם (שבת קי"א ע"ב), שכן הם בניו של מלכו של עולם, הקב"ה. "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד, א'). אמנם לפעמים אנחנו במדרגה של עבד, אך גם אז אנו עבדי ה', "עבדַי הם" – ולא עבדים לעבדים (קידושין כ"ב ע"ב).

"לא תוכל לתת עליך איש נכרי". איסור זה נכון גם לאדם הפרטי: התורה מזהירה אותנו שלא לקבל עלינו עול מלכות של "איש נכרי", אשר לא אחינו הוא. ומי הוא אותו איש נכרי? נבאר זאת על דרך פירושו של רש"י (שמות י"ב, מ"ג): "'כל בן נכר לא יאכל בו – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים'" – זהו יצרו הרע של האדם. אדם שנכנע לתאוותיו, נכנע ליצרו, הרי הוא עבד לתאוותיו, והן מולכות עליו ושולטות בו.

היצר אורב לאדם, ממתין לו על הפתח. הוא מבקש להידחק פנימה מעט מעט, עד אשר הוא הופך להיות בעל הבית השולט באדם. היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שהוא נגרר אחר יצרו ועושה בעל כורחו את אשר איננו רוצה לעשות. אדם שמוכר את עצמו לעבדות עולם הריהו נרצע באוזנו. הנמכר ליצרו הרי הוא נרצע ליצרו, ובוודאי שאדם כזה הוא שפל ובזוי.

אומרת לך התורה: אדרבה, שום תשים עליך מלך! אל תהיה עבד ליצרך, הֱיה עבד למלך!

ועוד אמרו חז"ל (גיטין ס"ב ע"א): "מאן מלכי? – רבנן". מי ששומע לקול החכמים, לקול הוריו ומוריו המדריכים אותו בדרך התורה והיראה, הריהו מקבל על עצמו את עול המלכים האמיתיים.

כיצד יתגבר האדם על יצרו? כיצד ימליך על רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו את מלך מלכי המלכים? והלא הוא נתון בידי יצרו!

התשובה היא: "מאויבי תחכמני" (תהלים קי"ט, צ"ז) – ילמד האדם מוסר השכל בעבודת ה' ממלאכת היצר. היצר הרע ממתין זמן רב בפתחו של האדם ומבקש להכשילו. הוא עמל ויגע, ושוב חוזר ומחטיא וחוזר ומחטיא, ללא הפסקה. באותה מידה צריך האדם לעבוד את בוראו: עבודה תמה, תמידית, ללא הפסק. "וקרא בו כל ימי חייו".

וכבר לימדונו חז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) את הדרך הנכונה להרחיק מעלינו את ה'צפוני', הוא היצר הרע: יידבק בתלמידי חכמים, ו"אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש" (קידושין ל' ע"ב). בלימוד התורה מקבל האדם חוסן וחוזק כדי לעמוד איתן מול היצר הצורר. התורה תורהו אורחות חיים ליראה את ה', לשמור את כל דברי התורה, ולבלתי סור מן המצוה ימין או שמאל.

ובימים אלו שמתחילים בתחנונים ובסליחות, צריך האדם להיות בעל הבית על עצמו ולא יתן לאיש נוכרי, זהו היצר הרע שבקרבו, לשלוט עליו אלא קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים מלכו של עולם, ויתגבר כארי לעשות רצון קונו.

ספרו של המלך

"וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו" (דברים י"ז, י"ז-י"ח)

מצוה מיוחדת נאמרה למלך, והיא כתיבת ספר תורה וקריאתו בו. וכך היא לשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות מלכים ה"א): "בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו. ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד… יוצא למלחמה – והוא עמו, נכנס – והוא עמו, יושב בדין – והוא עמו, מֵסב – והוא כנגדו, שנאמר: 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' ".

ספר התורה הזה צריך להיכתב לשמו של אותו המלך דווקא. וכל כך למה? מפני שמלך אינו כשאר בני אדם. המלך טרוד בבעיות רבות – כלכליות, חברתיות ציבוריות ופרטיות.\ הוא עסוק בהנהגת המדינה, בבטחונה ובכלכלתה. למלך יש אחריות כבדה ועליו לפתור בעיות רבות. רק כאשר ילמד בתורה, יהגה בה, ידע כיצד להנהיג את העם וכיצד למלוך בצורה הטובה והיעילה ביותר.

המלך אינו צריך לבחור לו דרך חדשה, שיטת הנהגה עצמאית. עליו להיות קשור לכהנים וללויים, לספר התורה שבעזרה, ממנו הוא מגיה את ספרו שלו, על פי בית דין של שבעים ואחד. גם בשעה שהוא יוצא למלחמה עליו להתייעץ בסנהדרין, עם חכמי הדור, ולקבל את הסכמתם ואת ברכתם (ועיין רש"י ברכות ג' ע"ב ורמב"ם הנ"ל פ"ה, א'-ב'). אפילו כשהוא אוכל צריכה התורה להיות כנגדו, כדי שידע עם מי הוא מֵסב וכיצד הוא מֵסב. התורה מדגישה: "למען ילמד ליראה את ה' " – עליו ללמוד מתוך הספר כיצד לירא את ה'. יראת ה' אפשר להשיג רק על ידי לימוד התורה.

למלך יש חיוב ללמוד תורה יותר משאר העם. חשיבות לימוד התורה של המלך מובנת מאליה: הרי הוא מבקש להנהיג את העם בדרכה של תורה, וכיצד הוא להורות לאחרים לעשות כן אם הוא עצמו מפנה לה עורף? כיצד יכול מלך להגיע לדרגה של "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה" אם הוא איננו לומד תורה או שאיננו הולך בדרך התורה (ועיין ראב"ע ורמב"ן בפסוק י"ט)?

לאור זאת יובנו דברי הגמרא (סנהדרין כ"א ע"ב), שהמלך כותב ספר תורה קטן ותולה אותו על זרועו כעין קמיע. הרמב"ם לא הזכיר פרט הלכתי זה (ועיין כס"מ ורדב"ז במקום). מהי מטרתו של ספר תורה זעיר זה? ספר התורה הזה מלמד, שיראת השמים של המלך אינה תלויה בגודל הספר אלא במידת חיבורו אל המלך, בהתנהגותו בדרך התורה במשך כל שעות היממה. כאשר יקפיד המלך ללמוד תורה ולנהוג על פיה כהלכה, אזי "יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל" (דברים י"ז, כ').

תמים תהיה עם ה' א-לקיך

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים י"ח, י"ג)

"וענין הצוואה הזאת שנייחד לבבנו אליו לבדו ית', ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו, ר"ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבאו דבריהם על כל פנים. אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים כי הוא משנה מערכת הככבים והמזלות כרצונו, שנאמר: 'מפר אותות בדים וקוסמים יהולל' [ישעיה מ"ד], ונאמין, שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבנו לעבודתו (השגות הרמב"ן לספר המצוות מצוה ח')

התמימות היא מידה יקרה מאד ועליה נצטוינו בתורה: "כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם" (י"ח, י"ד) – אינם יודעים מה יהיה בעתיד, ולכן: "אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו".

אבל אתם, בני ישראל – "לא כן נתן לך ה' אלוקיך", לכם יש נביא, יש אורים ותומים, אם רוצים אתם לשאול על העתידות לכו לנביא או לאורים ותומים.

ומהי התמימות? "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ואל תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו" (רש"י כאן בשם הספרי).

אצל ראש האומה, אברהם אבינו, מצינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "ויוצא אותו החוצה" (בראשית ט"ו, ה') "צא מאצטגננות שלך", אמנם אברם – לא מוליד, אבל אברהם – מוליד. בזמנו של אברהם אבינו כולם היו עובדי עבודה זרה, וראו בחוש איך ידוע שפלוני מוליד ואלמוני אינו מוליד, ולכולם היה ברור שאברם אינו מוליד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה ראש האומה העברית, בך לא שולטים הכוכבים והמזלות, אתה מעל המזל. ואף על פי שמצינו בגמרא (שבת קנ"ו ע"א) הבחנה בין אדם שנולד במזל מסוים לאדם שנולד במזל אחר, על ידי מעשים טובים ותפילות יכול האדם להפוך את המזלות כולם לטובה (וכן חלילה, יכול אדם במעשים רעים לאבד את מזלו הטוב).

הגמרא בנדרים (ל"ב ע"ב) אומרת: שאברהם אבינו שלט בכל רמ"ג איבריו, אבל היו חמש איברים שעדיין לא שלט בהם [אברם – גימטריא רמ"ג, אברהם – גימטריא רמ"ח]. אמר לו הקב"ה (בראשית יז, א): "התהלך לפני והיה תמים". ואולם, אמרו חז"ל (שם לב ע"א): "בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו: 'התהלך לפני והיה תמים' אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה? כיון שאמר לו: 'ואתנה את בריתי ביני וביניך' – נתקררה דעתו".

אברהם התפלא מאוד, הרי הוא בן תשעים ותשע, עבר הרבה נסיונות, כבשן האש וכו' ועמד בכולן בגלל שהאמין בה' ולא בעבודה זרה, ועתה הוא לא תמים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: תמימותך תהא בשעה שאת בריתי תשמור. ואז, בשעה שאברהם נימול שלט ברמ"ח איברים.

בדרכו של אברהם אבינו אנו צריכים ללכת. כל אדם מישראל צריך להיות קדוש ותמים, שלם ושולט ברמ"ח איבריו. לכן התרגומים (יונתן וירושלמי) כתבו כאן: "שלמין תהון בדחלתא דה" – תהיו שלמים ביראת ה', תעשו את רצון הבורא כפי שציווה אותנו, לקיים את כל המצוות, וכל מצוה ומצוה בפני עצמה בשלמותה.

וזה לשון הרמב"ם (בפירוש המשנה בסוף מסכת מכות פ"ג מי"ז): "מיסודות האמונה בתורה: שאם קיים האדם מצוה משלוש עשרה ושש מאות מצוות (תרי"ג) כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן, אמר רבי חנניה, כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה. וממה שהמורה על היסוד הזה שאלת רבי חנניה בן תרדיון: מה אני לחיי העולם הבא? וענהו: העונה כלום בא לידך מעשה: כלומר, האם נזדמן לך עשיית מצוה כראוי? ענה לו: שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלימות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק: ה' חפץ לצדק את ישראל למען כן יגדיל תורה ויאדיר". עכ"ל.

יוצא איפוא: תמים תהיה, שלם תהיה, תקיים את המצווה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" בלי לחשוב על שכר ועונש. תהיה שלם בקיום המצוה, ותעשנה באהבה ובשמחה רבה, ואז תהיה 'עמו ולחלקו' של השי"ת.

משנה שמע ישראל

"וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (כ', ג'-ד')

רש"י מביא את הגמרא בסוטה (מ"ב ע"א), לפי הגרסה בעין יעקב: "מאי שנא: 'שמע ישראל'? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אמר להם הקב"ה לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – אין אתם נמסרים בידם" (ועיין ב'שפתי חכמים' שדקדק שלא היה צריך לומר כלל "שמע ישראל", שכן כבר כתוב: "ודיבר אל העם").

המפרשים ביארו את דברי הגמרא: הרי הכהן מדבר אל כלל היוצאים למלחמה, ואומר להם בלשון רבים: "אתם קרבים היום". מדוע, אפוא, הוא עובר ללשון יחיד: "שמע ישראל", ואינו ממשיך באותו סגנון שנקט בו קודם: 'שמעו ישראל'? מכאן למדו חז"ל רמז לקריאת שמע.

תפקידו של הכהן משוח המלחמה הוא להסביר ליורדים למלחמה שאסור להם לפחד ולחשוש מגבורת האויב. אמנם האויב בא בנשק ובאיום של בשר ודם, אבל אתם – ה' אלוקיכם הולך עמכם (שם ד'), אתם בוטחים בבורא העולם ובניצחונו של מקום, לכן אין לכם ממה לפחד ולחשוש.

פעמים שהיצר הרע מביא את החייל היורד למלחמה לידי פחד ובהלה. אומר לו היצר: הרי לא כל החיילים חוזרים מהמלחמה חיים, לא כולם חוזרים בריאים, יש שחוזרים עם איבר חסר או מחלה אחרת.

(אמנם במלחמת מדין נאמר (במדבר ל"ב, מ"ט): "לא נפקד ממנו איש" – כלומר, לא נהרג שום חייל ולא נפצע; אבל שם היה זה מקרה יוצא מן הכלל, הואיל והחיילים שנבחרו למלחמה זו היו מלכתחילה צדיקים וחסידים, וכן היה עימהם פינחס בן אלעזר הכהן שהיה משוח מלחמה. זכויות אלו וזכותו של משה רבינו הגנו על ישראל, ועל כן "לא נפקד". אבל אתה – אומר היצר הרע לאדם – אתה הרי מלא עוונות, כיצד תנצח? הרי יימס לבבכם וכו'!…)

כנגד טענות אלו של היצר, ניגש הכהן ואומר: "שמע ישראל" – אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם. אמירת "שמע ישראל" יש בה קבלת עול מלכות שמים (ראה ברכות י"ג ע"ב שם כתוב: "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע' – כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך מקבל עליו עול מצוות), ו-תרי"ג המצוות רמוזות בקריאת שמע. הכיצד? לגבי עשרת הדיברות נאמר: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כ"ד, י"ב). מהי המצוה הכתובה על הלוחות? מסביר רש"י: "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדיברות הן. ורבינו סעדיה [גאון] פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו". ובקריאת שמע רמוזים עשרת הדיברות עצמם כמו שאמרו בירושלמי (עיין ברכות י"ב ע"ב בתוס' ד"ה בקשו שכתבו: "איתא בירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקרית שמע לפי שבהן עשרת הדברות, ועיין בו ותמצא הכל", עכ"ל). ובסידור 'קול אליהו' (עמוד 130) ציינו בקריאת שמע היכן לכוון לעשרת הדיברות. הרי שקריאת שמע כוללת את כל המצוות כולן.

הגמרא במנחות אומרת (צ"ט ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קריית שמע שחרית וערבית – קיים (יהושע א', ח'): 'לא ימוש [ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה]'". ואילו במקום אחר (ברכות ל"ה ע"ב) אומר רשב"י, שאם אדם עובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע, הרי שהוא לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי אם יחרוש בשעת חרישה ויזרע בשעת זריעה ויקצור בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה?! מכאן שכדי ללמוד תורה יש לעזוב את כל חיי השעה, ודאגת עול הפרנסה תיעשה על ידי אחרים. לכאורה יש כאן סתירה בין שני המאמרים של רשב"י. אך למעשה אין דבריו סותרים. אם יקרא קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדיברות, ובעשרת הדברות רמוזות כל תרי"ג המצוות, נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה בקריאת שמע בכוונה [ובפרט כאשר הוא קורא ק"ש כאשר הוא מעוטר בתפילין, כי אמרו חז"ל (שם י"ד ע"ב): "כל הקורא ק"ש בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו". וכאשר אדם מניח תפילין הרי הוא משעבד את יצרו הרע ליוצרו ובוראו, משעבד את כל גופו ובפרט לבו, עיניו ומוחו, הכל משועבד להקב"ה, וכפי שכתב מרן בשולחנו הטהור: "…וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהיא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואחר-כך יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם" (או"ח כ"ה, ח'). וידוע שאחד הטעמים לאיסור הדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש כדי שיחבר כל אבריו יחדיו לעבודת הבורא יתעלה ויתברך (וראה בזוה"ק במדבר ק"ב ע"ב)].

זאת ועוד, אף אם בהתחלה יקרא רק את קריאת שמע, יש בזה מעלה טובה, כי מתוך קריאה זו יימשך לאט לאט להוסיף בתורה, ויזכה לבסוף ללמוד תורה כל היום.

לכן מזהירים השוטרים: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (כ', ח')– רבי יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו (סוטה מ"ג ע"ב), ובמנחות (ל"ו ע"א) מבואר, שהסח בין תפילה (של יד) לתפילה (של ראש), עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, כי לא שיעבד את כל אבריו וגופו יחד. וכעין מה שמביא הב"י (אור"ח סימן נ"ד) משם הירושלמי שכל השח בין 'ישתבח' ל'יוצר' חוזר מעורכי המלחמה. כל מי שאינו מודה שהקב"ה ברא את העולם הוא היוצר אור ובורא חושך, הוא העושה את הכל, אלא מודה בחצי פה, לא מחבר את 'ישתבח' עם 'יוצר', לא מפאר ומרומם את הבורא, הרי זה חסרון אמונה, עבירה היא בידו.

ובלשון האוה"ח הקדוש: "הירא מעבירות שבידו פירוש, על דרך אומרו (ישעיה ל"ג, י"ד) 'ופחדו בציון חטאים'. בקריאת שמע האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ב"והיה אם שמוע" מקבל על עצמו עול תורה ומצוות. אם יש דברים הללו בידי חיילי ישראל, אמונה ובטחון בהשם, "ואהבת את ה' אלוקיך", ויודעים שהוא הבורא והוא היוצר, שליט בעולמו לעשות כרצונו, ואם האדם ממליך את הקב"ה על עצמו על ד' רוחות השמים ועל ז' הרקיעים, כי אז: "כי ה' אלוקיכם הולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם". הם הגויים באים בכח, מגיפים בתריסיהם, רומסים בסוסיהם (ראה רש"י כ', ג'), באים בנצחון בכח אבל אנו באים "בנצחונו של מקום". אתה, הקורא ק"ש, מאמין ובוטח בהשם מקבל עליך אלוקותו יתעלה ויתברך שמו "ערב ובוקר", "השכם והערב". אתה בא בנצחונו של מקום, אין לך ממה לחשוש ואין לך ממה להבהל.

לגבי המלחמה נאמר (כ', ד'): "ההולך עמכם", והסביר רש"י: "זה מחנה הארון" (וראה ב'שפתי חכמים' מה הכריחו לפירוש זה). לדרכנו יובן, כי מי שקורא קריאת שמע הופך את עצמו למחנה שכינה, ארון ה' בקרבו, בבחינת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד.

כן, מצינו אצל גלית אשר "חרף מערכות אלוקים חיים" (שמואל א' י"ז, כ"ו). גלית הטיל פחד ורעדה על עם ישראל, והיה מתפאר בכוחו, בכובע הנחושת, בשיריון, בכידון, בחץ ובחנית (עיין שם פסוקים ה' – ז'). הפלשתים סמכו עליו ובטחו בו, והוא עמד וביזה את עם ישראל, "כי לחרף את ישראל עולה" (פסוק כ"ה) – זהו תפקידו, זו היא שאיפתו, ובכך הצליח להטיל יראה על ישראל. אותו רשע ידע שהוא לא יוכל לנצח אם ישראל יקראו קריאת שמע. לכן נהג ברשעותו: "ויגש הפלשתי השכם והערב ויתייצב ארבעים יום" (שם, פסוק ט"ז) – אומרים חז"ל, שהזמן שבחר לגשת, "השכם והערב", היה "כדי לבטל מהם קריאת שמע שחרית וערבית". הסביר זאת גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א ב'בן יהוידע', שרצה גלית "לבטל כוונתם, שיתבטל דעתם מכוח דבריו ומכוח מראה קומתו, ולא יקראום (את קריאת שמע שחרית וערבית) בכוונת הלב, ולכן לא תועיל להם להיות חרב פיפיות בידם". מזה נלמד מוסר גדול לגבי ערכה של קריאת שמע וחשיבותה.

חיילי ישראל צריכים לזכור בעת מלחמתם: "אלה ברכב ואלה בסוסים" (תהלים כ', ח') – נצחונו של בשר ודם, אבל "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" – אנו מעוטרים בתפילין, אשר "שם ה' נקרא עליך" (כ"ח, י'), ומעידים אנו עדות נאמנה של קבלת עול האמונה, עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות. בוודאי שבשם ה' ננצח.

יהי רצון שכל אויבי ישראל יאבדו, ועם ישראל ישוש וישמח כל הימים וישב בארצו שקט ושאנן.

כי האדם עץ השדה

"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (כ', י"ט)

"כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה – אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל – יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. (החינוך מצוה תקכ"ט)

התורה מצווה בשעת מלחמה שלא לחתוך עצי פרי, אלא עצי סרק בעלמא. אמנם אם חותך לצורכו כגון שבונה בית וכדומה וזה מפריע לבניה, מותר.

התורה מלמדת אותנו שהאדם הוא בבואה של העצים כמו שכתוב (דברים כ', י"ט): "כי האדם עץ השדה", והמהות של העץ היא עשיית פירות ופירי פירות לעולם, וכך גם האדם הוא מצמיח "פירות ופירי פירות" על ידי שהוא מתרבה בעולם ועושה מצוות ומעשים טובים, ולשם כך הוא נברא.

פעם נרצחו בתורכיה עשרים ואחד יהודים הי"ד. הגעתי לשם לכנס חיזוק. באותו אירוע נכחו הרב הראשי של תורכיה, נשיא תורכיה ושרים שונים מהממשלה שם. לפני שדיברתי הזהיר אותי הרב הראשי שלא לומר דברי תורה, כי אין רגילות בתורכיה לומר דברי תורה, בהיות ולפי החוק אין לדבר דברי דת בכינוסים, ואין זה מתאים לאותו מעמד.

כשהגיע תורי לדבר, אמרתי להם: רבותי, דעו לכם, כשאוכלים פירות שגדלים באדמה אנו מברכים את הקב"ה על כך, ואומרים: "בורא פרי האדמה" (מיד התחיל הרב הראשי לרמוז לי ברגלו מתחת לשולחן). וכשאוכלים פירות שגדלים על עצים מברכים את הקב"ה ואומרים: "בורא פרי העץ".

המשכתי ושאלתי אותם: האם יודעים אתם מה ההבדל בין שני סוגי הפירות? ההבדל הוא שפירות האדמה נותנים את פריָם פעם אחת, ובשנה הבאה שוב יש לשתול אותם מחדש. אבל פירות העץ מצמיחים פירות ופירי פירות לעולם, מאותו העץ עצמו שנשתל בתחילה.

האדם הוא עץ השדה בכך שהוא מצמיח פירות ופירי פירות, הוא מוליד עד עולם. כשנהרגים 21 יהודים – לא רק חייהם של עשרים ואחד יהודים בלבד נקטעו, אלא גם חייהם של בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות נקטעו. האסון מקבל ממדים שונים לגמרי ועצומים.

עוד אמרתי להם: צריך לדעת שהריגת היהודים אינה פוגעת רק באותם עשרים ואחד יהודים בלבד ובמשפחותיהם, אלא גם בממשל התורכי, אשר מגלה חולשה ואין לאל ידו לשלוט כדבעי.

האדם משול לעץ בכמה וכמה עניינים. כמו שמקור חיותו וגידולו של העץ הוא מהמים, ואין הוא יכול לגדול בלעדיהם, כך האדם אינו יכול לגדול ללא מים – ללא התורה שנמשלה למים.

וכפי שהעץ נטוע עמוק באדמה ועולה ומיתמר אל על, כך האדם 'נטוע' באדמה אבל צריך לשאוף לעלות ולהתעלות במעלות של קדושה.

<h3>פרפראות</h3>
שופטים ושוטרים לאדם

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (ט"ז, י"ח)

"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים ב', ה')

בדרך כלל אדם משוחד מעצמו, אדם קרוב אצל עצמו, ואינו רואה את נגעי עצמו. אפילו כאשר אחד ממכיריו או מקרוביו מעיר לו, הוא אומר בלבבו: מה רוצים ממני? הלא אני זך ונקי!

הדרך הטובה ביותר היא שאדם 'יעיר' לעצמו. עליו לעשות חשבון נפש בינו לבין עצמו, וייתן מוסר לעצמו על מעשיו. וכלשון חז"ל (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בליבו של אדם מאלף תוכחות" – אם אדם נותן לעצמו מרדות ועורך חשבון הנפש, תצא מזה תועלת מרובה לאדם.

בדרך רמז אפשר לפרש את הפסוקים: "שופטים ושוטרים תתן לך" – טוב שאדם יכין לעצמו שופטים ושוטרים שיבחנו את דרכיו ואת מעשיו. אך עם זאת, עליו להיזהר ש"לא תטה משפט" (ט"ז, י"ט), ש"לא תיקח שוחד", ש"לא תכיר פנים". על האדם לשפוט את עצמו בצדק וביושר, ולא ברמאות, אלא בצורה אמיתית וכנה. אל תהיה מסונוור ממעשיך, "כי השוחד יעוור". עליך לדרוש מעצמך את מידת הצדק, ואם תעשה כן יהא לך נחת בעולם הזה ובעולם הבא.

וכדברי פירוש הרמב"ם על דברי חז"ל (סנהדרין י"א, א'): "לעולם יירשו ארץ" – זאת ארץ החיים בעולם הבא. אם אדם רוצה עולם הזה ועולם הבא, יהיה ישר וכֵן, ובצדק ישפוט את עצמו.

משפט שלמה

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (ט"ז, כ')

בענין זה של רדיפה אחר הצדק, ראוי להביא את ביאורו של מרן ה'בן איש חי' על משפט שלמה. הנה, כאשר באו שתי הנשים לפניו, הביאו לו תינוק חי ותינוק מת. זאת אומרת: שלי החי ובנך המת, וזאת אומרת: לא, אלא בנך המת ובני החי, וכל אחת טוענת: "את חטפת לי אותו". אמר שלמה המלך" תביאו חרב ותחתכו את התינוק לשניים. אז צעקה האם, ונודע מי אמו.

לכאורה, פסק זה של שלמה המלך הינו תמוה – כיצד לקח שלמה המלך סיכון לומר: תביאו חרב ותחתכו את התינוק לשניים, הרי אם האֵם לא היתה צועקת, היו חותכים אותו; וכי מותר לרצוח ילד בשביל ויכוח!? שמא תאמר, שידע שלמה המלך בבירור שהאם תצעק, קשה לומר כן, שעל סמך זה יאמר דבר כזה! ועוד, מה הביאור במה שכופלת האם: "תנו לה את הילד החי, והמת אל תמיתהו", הרי כיון שאמרה לתת לה את הילד החי, אם כן למה אומרת שוב: "והמת אל תמיתהו", ואפילו שלמה המלך עצמו כפל ואמר: "תנו לה את הילד החי, והמת אל תמיתהו"!

הביאור הוא, שהרי כתוב בהלכה, שממון המוטל בספק – חולקים. כלומר, כל ויכוח שיש בממון ואין ראיות לשום צד, חולקים אותו ומתחלקים בו. אם כן, כך היה צריך לנהוג גם בנדון זה! אלא, כיון שאם יחלקו אותו הוא ימות, אמר שלמה: אני אתן לכם עצה, שתפתור את הבעיה: נמכור את התינוק הזה לעבד, ויעבוד כל חייו, ויהיה עני, ועני חשוב כמת. האשה – שהילד לא היה בנה, לא נכמרו רחמיה על הילד, ולא היה אכפת לה שיעבוד כל חייו, שכן אין זה בנה. אבל, האשה שהילד הוא בנה – לא יכלה להשלים עם זה שבנה אהובה יהיה לעבד, ושיעבידו אותו עבודת פרך, ושעל ידי כך יהיה עני; לכך נזעקה ואמרה, שיתנו לאשה השניה את הילד ובלבד שיחיה.

אבל, אמרה להם עוד דבר, שכיון שבעצם הוא לא בנה של השניה, אם כן אין לו דיני בן ואב או אם, ואם למשל יקלל אותה או יכה אותה, לא יוכלו להרוג אותו, שכן אין הוא בנה. וזהו שהוסיפה ואמרה: 'והמת אל תמיתוהו' – על שם העתיד, שאין לו דין מיתה אם יקלל או יכה את אמו חורגתו.

וזו החכמה הגדולה שאמר שלמה המלך לעשות, שאמר: תביאו חרב, והיא תחשוב שבאמת הולכים להרוג אותו, אבל הוא נתכוון שיהיה לעבד. זהו: 'צדק צדק תרדוף'.

שום תשים עליך מלך – מלכות שמים

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ וכו' מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (י"ז, ט"ו)

אפשר לבאר, שהתורה מלמדת כיצד האדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים. ויובן על פי דברי חז"ל (קידושין ל"ב ע"ב, כתובות י"ז ע"א, סנהדרין י"ט ע"ב) שאומרים, שרב שמחל על כבודו – כבודו מחול, אבל מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול. הנה בשעה שאדם מתעורר לקבל עליו עול מלכות שמים, צריך שידע שהמלכות והשלטון אינו אלא מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך שמו ויתעלה, ואין שום אפשרות לתת ליצר הרע "למלוך" עליו או להשתלט עליו. וצריך האדם לשלוט על תאוותיו ולכבוש את רצונותיו הרעים, וזהו שכתוב: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" – זה היצר הרע, אלא: "שום תשים עליך מלך", ואין מלך אלא מלך מלכי המלכים הקב"ה (עיין לרש"י בראשית פרק ד' פסוק ז' על הפסוק "ואתה תמשול בו" שכתב: "אם תרצה – תתגבר עליו". ורש"י בקידושין ל' ע"ב בד"ה 'ואם אתה רוצה' שכתב: "עסוק בתורה – ואתה מושל בו").

גאוה וביטול המצוות

"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול" (י"ז, כ')

אחד הציוויים המיוחדים למלך הוא החובה שלא להתגאות על נתיניו: "לבלתי רום לבבו מאחיו". מבאר הרב חיד"א זיע"א (על הפסוק הנ"ל), שהקב"ה שונא את הגאים, כי הגאווה עלולה להביא את בעליה לסור מן המצוה. לפי זה מובן הקשר שבין שני חלקי הפסוק: "לבלתי רום לבבו מאחיו" – כי הגאווה עלולה להסיט את המלך מן הדרך הנכונה, ועליו להקפיד "לבלתי סור מן המצוה" (על פי זה הוא מיישב קושי על דברי הספרי, עיי"ש).

ניתן להמשיך ולומר, שאין כוונת התורה למלך בלבד, אלא יש כאן אזהרה על כל אדם מישראל, שלא יביא עצמו לידי גאווה כלל. על ידי הגאווה אדם עומד בסכנה לסור מן המצוה, ואת זה שונא ה'. מה גם שכתוב (תהלים צ"ג, א): "ה' מלך גאות לבש" – הגאווה שייכת להקב"ה בלבד, ולא לאדם.

איחוד כל הכוחות בעולם לדרך ה'

"וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל" (י"ז, כ')

יש לבאר, שהכוונה היא למטרה וליעד אותם צריך האדם לקבוע לעצמו בקיום המצוות, והוא, שנוכל לאחד את כל הכחות שבעולם, את כל העמים, את כל המדינות שיצעדו בדרך של הקב"ה ושיקיימו את התפקיד שנועד להם. ועל זה כתוב (ישעיה נ"ד, ג'): "כי ימין ושמאל תפרוצי" – לקחת את העוז שבשמאל, ואת המתוק והמעלה שבימין ולחברם יחדיו באחדות ובשלמות אחת.

דרך הרחקת הגאווה

"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה" (י"ז, כ')

אמרו חז"ל (אבות ו', א'): תורה "מלבשתו ענווה" – את מי שעוסק בה. זאת משום, שאם העוסק בתורה מתנשא ורם לבבו, מיד הוא סר מן המצוה ימין ושמאל.

ומה יעשה אדם שמרגיש כי רם לבבו? כבר לימד 'אור החיים' את תקנתו: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" – לימוד התורה מביא לביטול הגאווה.

ויקדים האדם תרופה למכה: אם יעסוק בתורה יומם ולילה לא יבוא לידי גאווה. אלא שגם מי שבא כבר חלילה למידת גאווה יכול ללמוד תורה לשמה ולשוב לענווה. וכדברי הגמרא (תענית ז' ע"א) "אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב (ישעיה נ"ה, א): 'הוי כל צמא לכו למים'? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

זכות צדיקים במיתתן שקרויים חיים

"וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" (י"ח, י"א)

רבים שואלים: האם יש בהשטחות על קברי צדיקים משום 'ודורש אל המתים'?

והתשובה לכך, כי המנהג מפורסם ללכת בערב ראש השנה להתפלל על קברי צדיקים, ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. ואין הכוונה להתפלל אל המתים עצמם כי זה בכלל "דורש אל המתים", אלא האדם מבקש מהקב"ה שישמע לתפילתו בזכות הצדיקים (בא"ח נצבים ב').

ומעשה שהיה. רב גדול מהזרם הליטאי – שאני נמנע מלהזכיר את שמו – סבר, שאסור ללכת לבית הקברות ולהתפלל, כי יש בזה משום "ודורש אל המתים". אשתו היתה ממשפחת הרידב"ז הקבור בצפת. היא היתה חולה, ואמרו לה הרופאים שאין לה תקוה שתבריא.

ידעתי, שהרה"ג בצלאל ז'ולטי ע"ה, רבה של ירושלים, היה מקורב לאותו רב גדול. פגשתיו ואמרתי לו: שיציע לו ללכת להתפלל על קבר הרידב"ז, מיד הוא אמר לי: הרי אותו רב זה סובר שאסור לעשות כן, כי לדעתו יש בזה משום "ודורש אל המתים"! בא אותו רב לביתו וסיפר לאשתו מה שאמר הרב ז'ולטי ומה שאני אמרתי. אמרה לו אשתו: הרי אני גידלתי אותך וטפלתי בך כל חמישים שנות נישואינו, האם פעם אחת המרתי את פיך?! ועתה, יש לי רק בקשה אחת: שתלך ותתפלל על הקבר של הסבא שלי, כי אני חולה ואיני יכולה לעמוד על רגלי. אמר לה הרב: אני אעשה כדבריך. הרב ז'ולטי ידע, שאותו רב יחשוש שיראוהו מתפלל על קברי צדיקים בניגוד לעקרונותיו, יעץ לו שילך בלילה, והוא ידאג אישית שיבעירו אבוקה גדולה על קבר הרידב"ז, כך שיוכל לזהות את המקום, לעמוד במרחק מלמעלה ולהתפלל, וכן היה. כשחזר אותו רב מקבר הרידב"ז לביתו, אשתו אמרה לו ששמה לב שבשעה תשעה ורבע חשה בטוב. אמר לה בעלה: בדיוק בשעה זו התפללתי על קבר סבך. ולמרות הכל, ביקש אותו רב שלא יפרסמו שהתפילה על קבר הצדיק הועילה…

דרך התמימות

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ח, י"ג)

הגדרת "תמים" איננה כזו של ה"תם" בהגדה של פסח. חז"ל (נדרים ל"ב ע"א) ביארו: תמים – מלשון שלימות.

דוגמה לשלמות המתבטאת בתמימות, מוצאים אנו אצל אברהם אבינו. כאשר אמר לו הקב"ה (בראשית י"ז, א'): "התהלך לפנַי והיה תמים" – "אחזתו חלחלה" (נדרים שם), עד שאמר לו הקב"ה (שם י"ז, ט'): "ואתה את בריתי תשמור".

עוד לפני הדיבור האלוקי, היה אברהם אבינו שלם עם השי"ת וקיים את כל המצוות בשלמות מוחלטת. אולם כששמע את הציווי "והיה תמים" אחזתו חלחלה, שמא אין הוא שלם לגמרי בקיום המצוות וחסר משהו בעבודת ה' שלו. על כך השיב לו הקב"ה: אכן אתה עובד ה' בשלמות, אך רוצה אני לזכותך בזיכוך נוסף ובשלמות יתירה על ידי מצות המילה.

עד כדי כך שלמותה של התמימות! וכל אדם צריך לשאוף שיגיעו מעשיו למעשי אבותיו הקדושים, בשלמות ובתמימות.

נבואת משה ושאר הנביאים

"נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (י"ח, ט"ו)

המילה "כמוני" דורשת הסבר. לכאורה נשמעת בה מידה של גאווה אצל משה רבינו, העניו מכל אדם. הרמב"ן חש בקושי זה, והביא שלושה הסברים למילה "כמוני":

"'כמוני' – שאני מקרב אחיך, 'יקים לך' – תחתַי, וכן מנביא לנביא – לשון רש"י. ואמר רבי אברהם: 'כמוני' – שאני נביא ה', לא מעונן וקוסם. וייתכן שיהיה 'מקרבך' – לומר שתוכל לבטוח בדבריו שהוא מאחיך מקרבך. וכן על דעתי: 'כמוני' – שיהיה נאמן לנביא לה', ותאמין בו כאשר אתה מאמין בי".

עוד יש לבאר זאת, לפי מה שאמר ה' למשה (שמות י"ט, ט): "וגם בך יאמינו לעולם". משה אינו מתגאה, חלילה, אלא הוא אומר לישראל: האמונה שלכם בי תבוא לידי ביטוי בקבלת נבואתם של שאר הנביאים. נמצא שתוקף נבואתם של כל הנביאים נובע מהבטחת ה', שנבואת משה תתקיים לעולם.

השוואת המרחק בעתיד

"שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ…" (י"ט, ב'–ג')

יש לשאול: מדוע חוזרת התורה בפסוק ג' ואומרת: "אשר ינחילך ה' אלקיך"? והרי כבר בפסוק הקודם נאמר: "בתוך ארצך אשר ה' אלקיך"?

יש לבאר זאת על פי דברי רש"י על הפסוק: 'ושילשת' – שיהא מתחילת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט כשיעור מהלך שיש ממנה עד השניה, וכן משניה לשלישית, וכן מן השלישית עד סוף הגבול השני של ארץ ישראל". אולם אם נתבונן במפה נגלה שהמרחק מחברון לשכם אינו שווה לזה שֶׁמִּשְּׁכֵם לקדש נפתלי, ולא לזה שמשם ועד הגבול הצפוני!

אלא, שארץ ישראל נקראת "ארץ הצבי", ומסבירים חז"ל (כתובות קי"ב ע"א), שכשם שעורו של הצבי בחייו רחב יותר מאשר במותו, כך עתידה ארץ ישראל להתפשט ולהימתח כעור הצבי החי.

זהו טעם הפסוק: "אשר ינחילך ה' אלוקיך" – לעתיד לבוא! או אז יתקיים גם: "ושילשת את גבול ארצך", והמרחקים בין הערים יהיו שווים.

הכנת הדרך לחיים

"תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ" (י"ט, ג')

אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"א): "מאי דכתיב (דברים ו', ז): 'ושננתם לבניך'? אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושילשתם', לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד". הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א הי"ב) מסייג זאת: "במה דברים אמורים – בתחילת תלמודו של אדם", אבל אחר כך רוב עסקו צריך להיות בתורה שבעל פה ובעיקרי ההלכות.

אפשר לומר שלכך רמז הכתוב אצלנו. תמיד צריך האדם לקיים "תכין לך הדרך". לאיזו דרך הכוונה? לדרך שעליה אמר רבי יוחנן לפני פטירתו, שאינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו, דהיינו: דרכו של האדם לעולם הבא. וכיצד מכינים את הדרך? התשובה היא: "ושילשת" – ישלש את תלמודו.

וכפי שצריך האדם לשלש את זמנו בלימוד התורה, כך נכון לנהוג גם בעולם הגשמי. הורו חז"ל (ב"מ מ"ב ע"א) שצריך האדם לשלש את מעותיו שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו.

אם מקפיד האדם על "ושילשת", הרי הוא מציל את עצמו מפגע רע הן בגשמיות והן ברוחניות, והוא מזכה את נשמתו לאור באור החיים.

ערי מקלט לעתיד לבוא

"וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ… וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה" (י"ט, ח'-ט')

פסוק זה מתייחס לעתיד לבוא, שאז ירחיב ה' את גבול הארץ. אולם קשה: הרי לגבי ימות המשיח כתוב (ישעיה י"א, ט'): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ואם כך הרי שבוודאי גם רוצחים לא יהיו! ולמה לי ערי מקלט נוספות?

ביאר גאון עוזנו הרב החיד"א ע"ה, שלעתיד לבוא יחיו המתים, וביחד איתם יקומו גם כל הנרצחים בשוגג, וגם כל הרוצחים בשוגג. אותם ההרוגים יגשו למי שהרג אותם ויגידו לו: בחייך היה עליך לגלות לעיר מקלט, וכעת, משקמת לתחייה, עליך לתקן את אשר לא עשית בעבר.

נמצא שתוספת ערי מקלט הוא תיקון לעבר, ולא צורך ההווה.

אלא שעדיין יש להקשות: כידוע הרוצח צריך להישאר בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, והרי לעתיד לבוא לא ימותו, ואם כן מה יהיה דינו של הרוצח בעיר המקלט?

אכן, זו הלכתא למשיחא. כשיבוא המלך המשיח במהרה נשאל אותו את דבר ה' זו הלכה בעניין זה.

הודאת בעל דין

"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת" (י"ט, ט"ו)

בדיני ממונות הכלל הוא, ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" (גיטין מ' ע"ב ועוד), אבל לגבי שאר האיסורים אין מקבלים את הודאתו. אם כן, יש לשאול: הרי כבר נאמר (איוב ל"ז, ז'): "ביד כל אדם יחתום", והסבירו חז"ל (זוהר ח"א צ"ב ע"א, ח"ג קכ"א ע"ב) שהנשמה עולה בכל לילה ומעידה על מעשיה בבית דין של מעלה. הרי שבית דין של מעלה מקבל את הודאתו של אדם על עצמו!

אפשר ליישב לפי דברי הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ח ה"ו), שמסביר את הטעם לכך שאין הודאת בעל דין תופסת בשאר איסורים. ההסבר הוא, שבהודאת בעל דין על עצמו איננו בטוחים שהוא אומר את האמת. ייתכן שאדם רוצה להתאבד, ועל כן הוא בא לבית הדין וטוען שחילל שבת במזיד.

אבל בבית דין של מעלה הרי יודעים את צפונות לב האדם, ושם יודעים להכיר את האמת מתוך עדותה של הנשמה, ו"ביד כל אדם יחתום". לכן ניתן לקבל את עדותה, למרות שהיא מעידה על עצמה, כי אין חוסר אמת בבית דין של מעלה.

צריך כל אדם להיזהר במעשיו, "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע " (קהלת י"ב, י"ד).

קריאת שמע ג' פעמים – עדות בכל יום

"עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (י"ט, ט"ו)

דרשו חז"ל (מכות ה' ע"ב): "אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב בשלושה? אלא, להקיש שלושה לשניים". והנה, יש לנו עדות שאנו מזכירים ג' פעמים ביום, הלוא היא קריאת שמע. והאותיות עי"ן ודלי"ת שבפסוק 'שמע ישראל' גדולות, הרי לנו "עד". קריאת שמע שחרית וערבית היא חובה, והשלישית – בקריאת שמע שעל המיטה. אם מקפידים להזכיר את העדות הזו מדי יום, הרי שהיסוד של אמונת ישראל תשתרש בלבנו ביותר.

האדמו"ר מקאליב זצוק"ל – שניצל מציפורני הנאצים ימ"ש – רגיל לספר, שרגע אחד לפני שנשלח למשרפות, הוא התפלל מעומק לבו שהקב"ה יציל אותו ממוות, וקיבל על עצמו שיפרסם את שמו יתברך ויתעלה בעולם, ונתקבלה תפילתו, ובדרך ניסית ממש ניצל. ולכל מקום שהוא מגיע הוא אומר שצריך להזכיר "שמע ישראל", וכי יש בזה עדות שמשרישה את אמונתנו במציאותו יתברך.

פעם אמרתי לו, שכבר קדמוהו גדולי הרבנים הספרדים ואמרו, שעם קריאת שמע של קרבנות בשחרית יש ג"פ עדות של קריאת שמע בשחרית: א – של קרבנות. ב – ביוצר. ג – בסוף 'עלינו לשבח'. אומרים את הפסוק "שמע ישראל" וכו'. ומיהו, צריך להזהר שלא לחזור על שמע פעמיים, ולא יאמר: כיון שאני רוצה לזכות באמונה שורשית על כן אחזור על קריאת שמע מספר פעמים ברציפות, כי כבר אמרו חז"ל (ברכות ל"ג ע"ב): "כל האומר 'שמע־שמע' – משתקין אותו". אבל אם לא כיון בפסוק ראשון, יקרא עד פרשת "והיה אם שמע" ואז יוכל לחזור.

שני עדים או שלושה עדים

"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (י"ט, ט"ו)

דרשו חז"ל (מכות ה' ע"ב): "אם מתקיימת העדות בשניים, למה פירט הכתוב בשלושה? אלא, להקיש שלושה לשניים".

גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' מבאר עניין זה בדרך רמז: "עדים" הכתובים כאן הם מלשון תכשיט, שכן 'עדי' הוא תכשיט ("עדי זהב על לבושכן" (שמו"ב א', כ"ד), "כי תעדי עדי זהב" (ירמיה ד', ל'), "ואעדך עדי ואתן צמידים על ידיך" (יחזקאל ט"ז, י"א), "ועדית עדי" (שם כ"ג, מ').

לאדם עני אומרים: "על פי שני עדים" – כלומר, עליך להתקשט בשני תכשיטים בלבד, והם: קו"ל וצו"ם, דהיינו: תשובה ותענית. אבל לעשיר, שיכול גם לתת ממון לצדקה, אומרים: "על פי שלושה עדים" – עליך מוטל גם לתת צדקה.

מצאנו, אפוא, תשובה חדשה לשאלת חז"ל: אין בפסוק כפילות ("שני עדים… שלושה עדים"), אלא יש כאן התייחסויות שונות לשני מצבים נבדלים, לעני ולעשיר.

ביעור היצר מקרבך

"וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (י"ט, י"ט)

יש לבאר בדרך רמז: אדם צריך להיות משכן לשכינה, בבחינת (שמות כ"ה, ט'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוך בני ישראל.

כאשר האדם אסור בתאוותיו, קשור וכרוך אחר יצרו הרע, הרי שיש בקרבו אל זר, זהו היצר הרע, ועליו אמר הכתוב (תהלים פ"א, י'): "ולא יהיה בך אל זר".

היצר צופה וזומם להפיל את האדם. ועל כן דרך הטיפול בו הוא: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות" – עליך להפילו כפי שהוא רצה להפילך. בכך אתה מקיים: "ובערת הרע מקרבך" – מקרבך ממש, ביעור היצר הרע השוכן בין מפתני הלב.

מה לא אומרים הכהנים?

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (כ', ח')

"'ויספו השוטרים' – למה נאמר כאן 'ויספו'? מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג' – ד') 'שמע ישראל' עד 'להושיע אתכם', ו'מי האיש' ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה – שוטר מדבר ושוטר משמיע" (רש"י)

מדיוקו של רש"י משמע, שעד כאן דיבר הכהן, והשוטרים חזרו על דבריו. בפסוק זה מובאים דברי השוטרים, שאומרים את הדברים מעצמם. וצריך להבין: מדוע לא המשיך הכהן לדבר כאן?

המשנה בסוטה (מ"ד, א') מביאה מחלוקת בפירוש מיהו: "הירא ורך הלבב" החוזר מהמלחמה. לדעת ר' עקיבא, "הירא ורך הלבב" כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה, ולר' יוסי הגלילי – זה המתיירא מעבירות שבידו.

ביאר הרמב"ן על הפסוק, שלדעת ר' עקיבא מי שירא מהמלחמה אחר הבטחות הכהן הוא חסר ביטחון בה' כראוי ולא ייעשה לו הנס, לכן צריך להרחיק אותו מן המחנה. לדעת ר' יוסי הגלילי הצדיקים יכולים לבטוח בדברי הכהן, אולם בעל העבירות אינו יכול לבטוח בה', ולכן הוא ירא.

אמנם לבוא ליהודי ולומר לו: אתה חוטא, ואינך ראוי לנס! (כדעת ר' עקיבא), או: אתה חסר ביטחון בה'! (כדעת ר' יוסי הגלילי) – זהו מעשה בלתי אפשרי עבור הכהן איש החסד, המלא אהבה לכל יהודי. את הדברים הקשים הללו יכולים לומר רק השוטרים ולא הכהנים.

סימני שלום

"כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (כ', י')

"וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ" (כ', י"ב)

"'כי תקרב אל עיר' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) 'כן תעשה לכל הערים הרחוקות'"

"'ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה' – הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך. 'וצרת עליה' – אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים" (רש"י)

פעמים שישנו מצב ביניים, לא שלום ולא מלחמה. זהו מצב מסוכן ביותר. אם היום אין שלום, מחר הם יתחזקו ויקומו עלינו. זהו שכתב רש"י: "'ואם לא תשלים עמך ועשתה מלחמה' – הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להילחם בך אם תניחנה ותלך".

ומהו אותו השלום המקֻווה? שלום – זו אינה הגדרה חסרת משמעות, "והיה אם שלום – והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" (פסוק י"א). המס המוטל עליהם מוכיח שהם מקבלים עליהם את שעבודך ומרותך, וזהו הסימן שפניהם לשלום.

דרכי מלחמת היצר

"וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (כ', י')

"'כי תקרב אל עיר' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) 'כן תעשה לכל הערים הרחוקות' וגו'" (רש"י ע"פ הספרי)

כתבו חכמי הרמז: במלחמת המצוה נגד היצר הרע, כשהוא מתאווה ומשתדל ללכוד את האדם ברשתו, אין להשלים עמו ואף לא לקבל את עצותיו.

לפעמים היצר מנסה לפתוח בשלום. בדרכים חלקלקות הוא מבקש לשכנע את האדם שרק לעת עתה לא כדאי לו לקיים מצוה מסויימת וכו'. כך היא דרכו ללכוד את האדם, ומתוך כך – להשתלט עליו לגמרי, עד כדי "והוא ימשול בך" (בראשית ג', ט"ז). לכן במלחמת המצוה הזאת אין לפתוח בשלום, אלא יש להילחם בו ולהכניעו.

אחריות המנהיגים

"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ… וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר… וְעָנוּ וְאָמְרוּ, יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל… וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (כ"א, א'- ב', ז-ט')

"'ויצאו זקניך' – מיוחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה"

"'ידינו לא שפכֻה' – וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. והכהנים אומרים: 'כפר לעמך ישראל'" (רש"י)

התורה מלמדת אותנו שכאשר נהרגים מישראל ולא יודעים מי האחראי, צריכים ראשי העם ומנהיגיו לקחת את האחריות ולקחת עגלה ערופה, ולומר: "ידינו לא שפכו" וכו'. ושואל רש"י (פסוק ז'): "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם"? שבשביל זה כביכול צריכים להתנצל על כך? ומתרץ: "אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה, והכהנים אומרים: 'כפר לעמך ישראל'".

וכן כותב האבן עזרא (פסוק ח' ד"ה כפר): "ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים" – כלומר האחריות מוטלת על צווארם של מנהיגי העם. כאשר נהרגים מישראל ולא ידוע מי ההורגים, צריכים לצפות מראש ולדעת את המצב כולו. צריכים ראשי העדה לעשות חשבון הנפש אולי הם הגורמים בעקיפין לכך. שמא "פטרנוהו בלא מזונות בלא לוויה" היינו לא דאגנו מראש לתאם את כל הדברים, לא שמנו לב לציוד שלהם, לא חשבנו להשגיח עליהם, לכן עלינו לעשות חשבון הנפש. והכהנים הם רבני ישראל – "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב', ז') – יתפללו עליהם שלא ינזקו, ואף על ראשי העם מוטלת החובה לעשות חשבון הנפש.

וכבר הסביר האבן עזרא ע"ה (על פסוק ט'): "ואתה תבער הדם הנקי" – לבער עניין שפיכות דמים, והוסיף: "והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה', כסוד: שכר עבירה – עבירה ושכר מצוה – מצוה".

התנערות מהחטאים

"הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם" (ישעיה נ"ב, ב' – מן ההפטרה)

גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א כותב בפירושו לשיר השירים, שכאשר תרנגולת מתעפרת בעפר ומתלכלכת היא קמה ומנפחת נוצותיה, וכך היא מתנקה, כלשון שיר השירים רבה (ד', ט"ז): "כהדא תרנגולתא שמתנערת מעפרה".

האדם שרוצה לעשות תשובה – אל לו להסתפק באמירה בלבד, אלא עליו גם לפעול, לקום ולהתנער מעפר חטאיו.

אמנם את דרך התשובה הוא יקבל מחכמים ומספרים, אשר יורו לו כיצד לתקן את חטאיו, תיקון מסוים על מצוות עשה שביטל, ותיקון אחר על לא תעשה שעבר וכו'. אבל עצם התשובה – חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד – עליו לעשות בעצמו, בבחינת: "אין הדבר תלוי אלא בי!".

<h3>מעשה רב</h3>
משפט צדק

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (ט"ז, ח"י)

סיפר מרן הרב זצ"ל: ישבתי פעם עם אב ביה"ד הרה"ג יעקב מוצפי זצ"ל בדין תורה שהיה בין אדם פרטי לְמוסד. אותו אדם היה נזקק, ותלמיד חכם מהצנועים והחשובים. רצינו לעשות פשרה, אך הצדדים לא הסכימו עד שבסוף ישבנו ופסקנו. תוך כדי הדיון, הצעתי לו שנוסיף סכום מסויים כדין פשר, כדי שהמוסד ישלם יותר, ולאותו התלמיד חכם יהיה במה להתפרנס כמה חודשים. הרב מוצפי זצ"ל שישב עמנו לא הסכים בשום אופן ונטה לפסוק, שלא לטובתו של אותו עני, כמה שפחות. וזאת, אף על פי שאפשר היה להטות לפשר ולחייב את המוסד. הרב מוצפי זצ"ל – שלא כדרכו – לא היה מוכן לשמוע לי, והיה בעיניי לפלא. אחרי שבוע, ראה אותי אותו תלמיד חכם עני, והיה נראה במצב עגום מאוד. הוא בקושי אמר לי שלום, כי הוא הרגיש שלא באנו לקראתו ולא חייבנו את המוסד בתשלום יותר גדול. אחרי תקופה קרא לי הרב מוצפי זצ"ל, ואמר לי: היה לך פלא שלא הסכמתי לפשרה שלך?! תשמע, חלמתי שיש קטרוג גדול על אותו התלמיד חכם, ומשום כך עתיד לבוא לו נזק גדול, וכי מידת הדין מתוחה עליו. לכן, החלטתי שנחמיר בדינו כדי לכפר עליו. לי היה ידוע, שחלומותיו של הרב זצ"ל היו כדברי נבואה, וכששמעתי ממנו את הנימוק רווח לי.

השוחד יעוור עיני חכמים

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (ט"ז, י"ט)

סיפר מרן הרב זצ"ל: הרה"ג חיים כפוסי היה רב ודיין במצרים, ובסוף ימיו לא חש בטוב וראייתו נחלשה מאוד, עד כדי כך שכשהיה חותם את שמו על דף, היה רווח גדול בין אות לאות, ואפילו חתימתו היתה פרוסה על דף שלם.

והנה, התחילו לרנן אחריו שמא קיבל שוחד בהיותו דיין, ולכן ראייתו נחלשה, שהרי נאמר: "כי השוחד יעור עיני חכמים".

כששמע זאת הרה"ג חיים כפוסי, הוא הזמין את כל אנשי העיר לבית הכנסת. הוא פתח את שערי ההיכל, ואמר: "רבונו של עולם, אם לקחתי שוחד במשך חיי – שאמות, ואם לאו – שיאורו עיני!" וכן היה, ונפקחו עיניו.

ואומר הרב חיד"א: השויתי כתבים שלו לפי תאריכים, וראיתי את חתימתו שלפני אותו המעשה והנה היא בכל הדף, ואת חתימתו שאחרי אותו המעשה וחתום: "ה' ניסי חיים כפוסי", והיה זה בכתב קטן מאוד שהיו צריכים זכוכית מגדלת כדי להבחין במה שכתוב, כך שהיה צריך ראייה חדה וברורה כדי לכתוב בצורה כזאת.

זרוע לחיים וקיבה ביהדות

"וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (י"ח, ג')

מסופר על חכם אחד שהיה פיקח מאוד. הזמינו אותו לשבת על כס הרבנות בעיר מסויימת. כשהגיע לשם, ראה את מצבם של בני אותה העיר שאינו בכי טוב, והבין שיקשה לו להתפרנס מהם. הוא פנה אליהם, ואמר: אינני מבקש מכם דבר, אלא רק "זרוע לחיים וקיבה". חשבו הפרנסים שהוא מתכוון כפשוטו למתנות הכהונה, והבינו, שרמז בכך למשכורתו. הסכימו לכל דבריו וחתמו לו.

למחרת, בא הרב להתפלל באשמורת הבוקר וראה שאין איש. מייד קרא לשַּׁמָּשׁ שילך ויעיר את כל אנשי הקהילה שיבואו לתפילה. והדגיש בתקיפות: אמור להם, שהם חתמו לי על כך!. אנשי הקהילה הגיעו לתפילה מלאי טרוניה על שהרב החדש מעיר אותם באמצע הלילה, וטענו שלא חתמו על דבר זה כלל!

לאחר התפילה, הסביר להם הרב שהם חייבים לעמוד בהתחייבותם, שכן ה"זרוע" שעליה חתמו מכֻוֶּנת לתפילין שעל הזרוע; ה"לחיים" – זו התחייבות על כך שלא יגלחו את זקנם בתער כלל; וה"קיבה" – היא התחייבות על כך, שכל המאכלים שיכניסו לקיבתם יהיו בתכלית ההכשר…

<h3>הלכה בפרשה</h3>
הפרשת תרו"מ לאורח אצל עם הארץ

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח,ד')

שאלה: אדם שמוזמן לחבר ואינו יודע האם הפירות והירקות הינם מעושרים, כיצד ינהג?

תשובה: מהדין ברגע שהצלחת מוגשת לאדם, הרי כאילו הקנו לו אותה. ומעתה כל הירקות והפירות שבה שייכים לו. ועל כן יכול להפריש תרומות ומעשרות, ואם זה ביום חול – יפריש בעדינות בלי שבעה"ב ישים לב כדי שלא יפגע בו חלילה או לא יאמר בפה אלא יחשוב בלבד (ראה שו"ע יו"ד סי' של"א סע' מ"ו) ויקצה מקום מסוים בצלחת לכך, ואחרי סיום אכילתו יגרום לכך שהשיריים שהם תרומה גדולה ותרומת מעשר יישמרו בקדושתן. וברור שלא יאכלו אותם אחרים.

אבל בשבת – אינו יכול להפריש. אולם אם יודע מראש שיתארח בשבת אצל חברו, או שאינו יכול לחתוך אבטיח לפני השבת וכדומה, יאמר ביום שישי את נוסח ההפרשה שאומרים על הפרשה ביום שבת, ולדעת הרמב"ם (הל' מעשר פרק ט' ה"ט) אומר בשבת שוב את הנוסח, ויש חולקים ואומרים שאין לומר את הנוסח בשבת שלא יחשבו שהוא מפריש בשבת. והן אמת שההפרשה יכולה להיות גם במחשבה כמו שנאמר (במדבר ח"י, ז"ך): "ונחשב לכם תרומתכם".

חיוב נתינת התרומה לכהן

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח, ד')

"ראשית דגנך' – זו תרומה, ולא פירש בה שיעור, אבל רבותינו נתנו בה שיעור: עין יפה – אחד מארבעים, עין רעה – אחד מששים, בינונית – אחד מחמשים. וסמכו על המקרא שלא לפחות מאחד מששים, שנאמר (יחזקאל מ"ה, י"ג): 'וששיתם האיפה מחומר השעורים', ששית האיפה, חצי סאה. כשאתה נותן חצי סאה לכור, הרי אחד מששים, שהכור שלשים סאין" (רש"י)

שאלה: כיצד יש לנהוג כשאינו מכיר כהן מיוחס בענין הפרשת תרומה וכיו"ב בזמן הזה?

תשובה: יש לכאורה מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן האם בהפרשת תרו"מ יצא ידי חובה גם אם לא נתן לכהן או שצריך גם לתת.

הרמב"ם (ספר המצוות שורש י"ב) אומר שההפרשה והנתינה הן מצוה אחת, וכן סובר ספר 'החינוך' (מצוה תק"ז). והרמב"ן אומר כי הן שתי מצוות.

ואומר ה'חזון איש' (שביעית פ"ה אות י"ב) שיהא נפק"מ, כגון: אדם בימינו שיקח זיתים ויעשה מהם שמן, יגיד הכהן לישראל שיתן לו את ההפרשה כדין, יאמר לו הישראל: הרי אסור לך לאכול! יגיד לו הכהן: איני רוצה לאכול, אני רוצה להנות מהשמן (להשתמש בו להדלקת נר שבת). יאמר לו בעל הבית: מי אמר שאתה כהן?

אולם המהרי"ט בתשובותיו (א', פ"ה) כתב שיש אנשים טועים המחזיקים לעצמם את התרו"מ ואינם רוצים לתת אותו לכהן וללוי בטענה שהם אינם מיוחסים. ואומר הרב: הכהן והלוי בחזקתן הם עומדים, ואם הם מוחזקים לברכת כהנים הם גם מוחזקים לתרומות ומעשרות.

ואמנם כיוון שנותנים לו תרומה מדרבנן הרי זה בסדר, ודי ביחוס שיש להם היום.

וגם הרמ"א (יו"ד סי' של"א סע' י"ט) כתב שנותן תרומה לכהן בזמן הזה, שהכהן יהנה ממנה בשריפתה – כמו שמן למאור שהזכרנו – "ואפילו אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן". וכן כתב הגאון בבאורו שם.

ולמעשה איננו פוסקים כה'חזון איש', כי גם אם פלוני אינו כהן מיוחס, אין לאדם רשות להשאיר לעצמו את המעשר ראשון שצריך לתת ללויים או לכהן כי הוא גוזל את שבט הכהנים, ואפילו בספק יתן לכהן (דהיינו אם הוא מסופק על פרי או ירק אם הוא מעשר עני או מעשר ראשון יתנהו ללוי או לכהן).

הגמרא בע"ז (י"ח ע"א) מספרת על רבי חנינא בן תרדיון שנתערבו לו מעות של פורים עם מעות שלו, ונתן הכל לעניים. אמר לו רבי יוסי בן קיסמא: "אם כן, מחלקך יהי חלקי, ומגורלך יהיה גורלי" – אם יש לך ספק, תן לכהן.

חיוב הפרשת תרו"מ בשדה

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח, ד')

אדם שנמצא בגינה הביתית שלו ובה יש עץ פרי – מותר לו ללקוט פרי אחד ולאכלו במקום בלי להפריש תרומות ומעשרות. אבל שתי פירות – זו אכילת קבע ואסור, אבל אם טיפס על עץ הפרי – יכול לאכול שתי פירות. וכך לשון השו"ע (סי' של"א סע' פ"ט): "תאנה העומדת בחצר – אוכל ממנה אחת אחת, ופטור. ואם צירף – חייב במעשר. בד"א, כשהיה עומד בקרקע. אבל אם עלה לראש התאנה – ממלא חיקו ואוכל שם, שאין אויר חצר קובע למעשר". ויש להזהר, שאם נכנס הביתה עם הפרי בפיו – לא יוכל להמשיך לאכול אותו כיוון שהבית קובע למעשר.

אבל אם הוא נמצא במטע, בשדה, בישוב חקלאי – שם יכול לאכול כמה פירות או ירקות שירצה בלי להפריש תרו"מ, ודווקא ליד העץ או בשדה הירק – כל זמן שלא נגמרה מלאכתן.

וכשנגמרה מלאכתן – חייב להפריש תרו"מ, ואסור לאכול בלי הפרשת תרו"מ. וברימון בחצרו – מותר לאכול מגרגירי רימון שריסק על העץ, אבל לקטוף רימון ולאכלו בגינה בחצרו – זו אכילת קבע ואסור ללא הפרשת תרו"מ, גם לא רימון אחד!

זאת ועוד, אכילת ארעי דווקא ביום חול, אבל בשבת כל המאכל הוא לעונג שבת, והמאכל קבע. וכל אוכל שהוא בשבת חייבים להפריש ממנו תרו"מ לפני השבת, ואם לא הפרישו – אסור לאכול ממנו.

אם מצויים בחצרו עצי פרי וירק, וחושש שמא ילדיו הקטנים יקטפו מהם ויאכלו ללא מעשר, אזי יכול להפריש להבא. דהיינו, יקח למשל מהנענע חתיכה בידו, ויאמר: 'הריני מוציא מעשר על נענע זה לכשיתלש'.

ואם זה עץ פרי כגוןף אפרסקים או אגוזים, יקח פרי תלוש, ויאמר: 'הרי זה יהא מעשר על כל הפירות שבעצים אלו לכשיתלשו'. וזאת בתנאי שהפירות הביאו שליש גידולם (ראה שו"ע יו"ד סי' של"א סע' נ"ה, ועיין שם כיצד מפרישים מע"ש בירושלים).

שליחות לקיום המצוות התלויות בארץ

"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (י"ח, ד')

כתב השולחן ערוך (יו"ד סי' של"א סע' כ"ט): "עושה אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות".

ודן ה'בן איש חי' (רב ברכות אות ב'): האם אדם שנתן בחו"ל כסף ליחיד שיקנה בארץ ישראל בהמות ויקיים ראשית הגז בשבילו – האם המשלח מחו"ל קיים את המצוה?

יש מי שהביא ראיה לכך שכשם שאדם יכול למנות שליח מחו"ל לקדש אשה כך הוא יכול לקיים מצוה זו של ראשית הגז בשליחות.

אולם אומר על כך רבו של הבא"ח, רבי עבדללה סומך ע"ה, שזה אינו דומה, כי להפריש תרומות ומעשרות, לקיום מצות ראשית הגז שהמשלח אינו יכול כלל ועיקר בחוץ לארץ, אבל הוא יכול לקדש אשה אחרת, ועל כן הגם שהוא לא יכול לקדש בפועל את האשה הזאת, כיון שיכול לקדש אשה אחרת, השליחות תופסת.

והבא"ח האריך בתשובה, והביא את דברי החת"ס, ומדברי ידידו הרב אליהו מני מחברון, שכתב לו משם ספר 'ריח השדה', שאפשר לקיים מצוה של מעשרות ע"י שליח שיקיים בשבילך בארץ ישראל.

והביא תשובה אחרת של רבו, רבי עבדללה סומך, שאשה יכולה למנות את חברתה להפריש לה חלה, כיוון שהיא גם יכולה ללוש בעצמה (עיין תוס' נזיר י"ב ע"א ד"ה מאי טעמא).

ולמעשה כתב, כיון שיכול לעלות לארץ ולקיים את המצוה, לכן גם יכול למנות שליח שיקיים עבורו את המצוה.

וכן כתב הכרתי ופלתי (ס' ס"א) והיו רבים שנתנו מעות לשליח שיקיים בשבילו מצוות התלויות בארץ ישראל.

ועל כל פנים צריך לזכור! שאמנם מקיימים מצוות ע"י שליח שמבצע אותן בארץ, אך זו לא מצוה שלימה ולא מצוה בהידור.

מי שרוצה לקיים את המצוות התלויות בארץ – יעלה לארץ ישראל וכאן יקיים אותן כהלכה, בשלימות.

<h2>פרשת כי תצא</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
כי תצא למלחמת היצר

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כ"א, י')

דקדקו המפרשים בלשון הפסוק: "כי תצא למלחמה". מדוע לא נאמר: "כי תצא להילחם" (עיין ב'פני דוד' להחיד"א ו'כלי יקר' במקום)?

עוד שואלים המפרשים ('כלי יקר', 'פני דוד'): מדוע פתח בפסוק בלשון רבים: "אויביך" (ולא אוֹיִבְךָ בלשון יחיד), וסיים בלשון יחיד: "ונתנו", "ושבית שביו"?

הסבירו לנו חז"ל (ילקוט שמעוני כי-תצא רמז תתקכ"ד, ועוד), שבפרשייה זו "לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע". התורה רומזת כאן למלחמה שנלחם האדם ביצרו. דרכו של היצר הרע היא לבוא אל האדם בדמות 'אויבים' רבים, בצורות שונות הוא מפתה את האדם להימנע מקיום מצוות. פעם הוא נדמה לו כאוהב וכידיד, ופעם כמלאך רע היורד ומשטין, עולה ומקטרג. פעם מכניס היצר בליבו של האדם גאווה כדי למנוע ממנו לקבל תורה מאדם מסוים, ופעם מכניס בליבו את מידת הענווה, כדי למנוע ממנו לקיים מצוות, בתואנה שאין הוא ראוי לכך. פעמים הוא בא בגלוי, ופעמים – בסתר. הרי שיש כאן יצר אחד – אבל 'אויבים' רבים.

הצלחה במלחמה

ראוי לכל אדם לדעת את הדרך שבה יילחם ביצרו, עד שיקויים בו: "ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".

צריך האדם לדעת, שמלחמה זו היא ככל המלחמות. בל יחשוב, שהוא בעצמו יכול להצליח לבדו במלחמה, אלא צריך הוא את סיועו של הקב"ה, "והבא ליטהר – מסייעין אותו" (עיין שבת ק"ד ע"א). באופן טבעי לא יכול האדם להילחם נגד היצר הרע, אשר הוא "מלך זקן וכסיל" (עיין קהלת ד', י"ג ובמ"ר שם), עתיר ניסיון – הלא הוא נמצא אצל האדם כבר ביציאתו לאוויר העולם…

שמא יתייאש האדם ויאמר: כיצד אוכל לו, ליצר הרע? על כך עונה לו התורה: "כי תצא למלחמה" – עליך רק לצאת למלחמה, להתחיל את המאבק, וכבר: "ונתנו ה' אלוקך בידך" – תהיה לך סייעתא דשמיא. לכן אומרת התורה: "כי תצא למלחמה" – עליך מוטל רק לצאת למלחמה, לקבל את ההחלטה הנכונה; אם עשית כך, למרות שעדיין לא נלחמת בפועל (ולכן לא כתוב: "כי תצא להילחם"), כבר תזכה לעזרת ה', "ונתנו ה' אלקיך בידך".

הצלחה באי תגובה וגירוי

אמנם, אסור לאדם להתגרות בשטן. כך מובא לגבי נענועי הלולב, שיש להיזהר שלא לומר "דין גירא בעיני שיטנא" (סוכה ל"ח ע"א), כדי שהיצר הרע לא יתגרה בו. כך נרמז בדברי התורה: "ונשמרת מכל דבר רע" (כ"ג, י') – אל תגיד עליו דברים רעים, שמא יבוא בכל חילו להלחם בך, אלא התפלל לקב"ה שיסייע לך.

כמו כן, יכול לומר: "יגער ה' בך השטן וגו'". כך למדנו מפלימו בגמרא (קידושין פ"א ע"ב), ששאל את היצר הרע: מה אומר בכדי לדחותך מעלי שלא תחטיאני? אמר לו היצר הרע: אמור "יגער ה' בך השטן" (זכריה ג', ב').

גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי', ביאר את הפסוק (תהלים קי"ט, צ"ז): "מאויבי תחכמני" – יראה האדם כמה מאמצים משקיע בו היצר הרע כדי להסיתו ולהדיחו! והוא מתמיד בדבר, ועושה מעל ומעבר למה שצֻווה כדי להכשיל את האדם. מתוך התבוננות זו יתחכם ללמוד כיצד אפשר להתגבר עליו.

זהו שרמזה התורה: "ושבית שביו" – בשני אופנים: האחד, אם כבר נלכדת ברשתו של היצר, אשר שבה אותך והכשילך, הלחם נגדו! חֲזור בתשובה להשיב את השביה! והאופן השני, לְמד ממנו את דרכי המלחמה, ובדרך שהיצר נלחם בך אף אתה הילחם בו, בדרכיו ובשיטותיו ובהתמדתו.

המחשבה שבמלחמה

ה'אור-החיים' הקדוש שואל על פרשת אשת יפת תואר (ד"ה וראית בשביה): "למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך… אבל מעשה זה יתעבנו עושנו". כלומר, כיצד ייתכן שהתורה תתיר את האפשרות לקחת אשת יפת תואר, אשת בת נכר? ולא עוד, אלא שהיא מתירה זאת דווקא בזמן מלחמה! והלא כבר הורה הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז' הלכה ט"ו): "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה את המלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו ויפנה מכל דבר למלחמה". אם הנלחם מצֻווה להסיח דעתו מאשתו ומבניו, כיצד יתן דעתו על אישה נוכריה יפת תואר?!

גם ה'אור החיים' הקדוש מבאר את הפסוקים כרומזים למלחמת היצר. לפי פירושו, הפסוק: "וראית בשביה אשת יפת תואר" מתייחס לנפש האדם. וכך היא לשונו: "ואומרו 'וראית בשביה אשת יפת תואר' – אמר 'אשת' סמוך (בסמיכות, ולא: 'אשה') פירוש – נשמת אדם, כי אין הס"מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותיכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי. והנפש תיקרא – 'אישה', וקרא לזו – 'יפת תואר', כי הנפש יפה עד מאוד, אלא שמתנוולת במעשיה הרעים. וכשינוצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא".

וכבר הסביר בעל 'אור החיים' הקדוש על הפסוק (י"ט, י"א): "וכי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל", שהוא כנגד היצר הרע, וכלשונו: "'כי יהי איש שנא' – כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה. 'לרעהו – כי הוא מראה רֵעוּת לכל, כי לטובתם מיעצם. והוא שונא לו ומבקש רעתו בדרך אהבה ורעות. 'וארב' – שאורב לו להחטיאו, כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה, ובזה מוצא היצר הרע שער ליכנס לנפש וכו' גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב, ואין לך אורב גדול מזה ובזה מתגבר עליו".

היצר הרע עושה את עצמו כאוהב, כידיד, כחבר וקם על האדם ומכהו נפש. ואומרים חז"ל על היצר הרע, שהוא "יורד ומשטין, עולה ומקטרג" (עיין תוס' שבת פ"ט ע"א ד"ה תורה). בתחילה היצר הרע ממציא דברי היתר לאדם, ואחר כך הוא עולה ומקטרג על מעשיו הרעים של האדם. שואל האדם את השטן: איך אתה מקטרג עלי והלא אתה גרמת לי לחטוא?! אומר לו השטן: אני הייתי מלאך העושה את מלאכתי נאמנה, את שלי עשיתי בערמה, ולא היה לך להקשיב לדברי, שהרי 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' (קדושין מ"ב ע"ב)?!

בין מלחמת היצר לשאר מלחמות

ישנו הבדל גדול בין המלחמות הממשיות, שנלחמים בני אדם אלו באלו, לבין מלחמת היצר. המלחמות שבארץ, ואפילו מלחמות עולמיות גדולות, מגיעות בזמן מסוים לסיומן, וניתן להצביע בסופן על מנצח ועל מנוצח. מה שאין כן מלחמת היצר. זו היא מלחמה תמידית, החל בבריאת העולם ועד סוף כל הדורות, ולעולם לא תסתיים מלחמה זו.

משום כך נמשל היצר הרע לזבוב, כפי שדורשים חז"ל בברכות (ס"א ע"א): "אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר (קהלת י', א'): 'זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח'". ליצר הרע יש רצון להכשיל את האדם בכל עת, ואף כשהאדם הודפו מעליו ונלחם בו ללא הרף, הוא חוזר אליו שוב ושוב, כמו זבוב שדרכו להטריד את האדם המנסה לסלקו.

שמא יאמר האדם: כיצד, אפוא, אתגבר על היצר הרע? והרי הקב"ה בעצמו הורה לו להכשיל את האדם! על כך משיבה התורה וכותבת: "ונתנו ה' אלקיך בידיך ושבית שביו" – אם ירצה האדם לגבור על היצר הרע, יוכל לו. וכמו שכתוב (בראשית ד', ז'): "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו"; וכתב רש"י שם: "יצר הרע תמיד שוקק ומתאווה להכשילך, ואתה תמשול בו – אם תרצה תתגבר עליו".

גבורת האדם

לאדם יש הכוח להתגבר על היצר. הדבר בידי האדם. חכמי המוסר סיפרו על פי המשנה באבות (ד', א') "איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: 'טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'". מעשה בגיבור אחד שכבש כמה וכמה מדינות והוא וחייליו, וחזר עטור הוד וניצחון לעירו. ערכו לו קבלת פנים. פנה אליו אחד מהחכמים ובירך אותו: כמו שניצחת במלחמה הקטנה, כך תזכה לנצח במלחמה הגדולה. התפלא אותו גיבור: וכי יש מלחמה גדולה מזו שאני ניצחתי בה?! ענה לו החכם: כן! המלחמה המתמדת נגד היצר.

כיצד יתגבר האדם על יצרו? אומרת הגמרא בקידושין (ל' ע"ב): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בנַי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד', ז'): 'הלא אם תטיב שאת'. ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית שם): 'לפתח חטאת רובץ'; ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר (בראשית שם): 'ואליך תשוקתו'. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר (בראשית שם): 'ואתה תמשל בו'". ועוד כתוב שם: "תנא דבי ר' ישמעאל: בנִי, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ, שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט): 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע', אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיה נ"ה, א'): 'הוי כל צמא לכו למים', ואומר: 'אבנים שחקו מים'".

מסופר על יהודי אחד, שהיה רגיל לומר כל לילה תיקון חצות, ובבוקר היה קם בזריזות להתפלל עם הנץ החמה. פעם אחת השתתף בחתונה ונשאר שם כל זמן שרקדו ושרו, עד שנעשה מאוחר. בהגיע זמן חצות רצה לקום וללכת. והנה בא היצר הרע ואמר לו: הכיצד תלך עכשיו, בשעה שיש שמחת חתן וכלה? והרי מצוה רבה לשמחם! ומה עוד שאם תקום ותלך, אחרים ילמדו ממך וגם הם יקומו וילכו! אמר – והצליח. למחרת בבוקר, כשביקש האיש לקום מוקדם משנתו, הגיע שוב היצר ואמר לו: היאך תקום משנתך, והרי הקור גדול, וגשם ושלג יורדים בחוץ?… ראה זאת האיש, והשיב ליצר הרע באותה המטבע: ואיך אתה הצלחת לבוא לכאן בגשם ובשלג ולפתות אותי?! הרי אתה זקן ממני, וכידוע שמך (עיין קהלת ד', י"ג): 'מלך זקן וכסיל'!

אם יתמיד האדם במלחמתו, מובטח לו שיתקיים בו: "ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".

היצר לעתיד לבוא

לעתיד לבוא, בביאת המשיח, ייענש היצר הרע בשחיטה, כפי שמתארת הגמרא (סוכה נ"ב ע"א): "דרש רבי יהודה: לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?".

לכאורה צריך להבין: האם יש שני סוגי יצר רע? מהו פירושם של דברי הגמרא, שיש יצר הרע הנדמה כחוט ויש יצר הרע הנדמה כהר גבוה? את ההסבר מביאה הגמרא שם בהמשך: "אמר רבי אסי: יצר הרע – בתחילה דומה לחוט של בוכיא (קורי עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר (ישעיה ה', י"ח): 'הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה'". כלומר, בתחילה בא היצר הרע אל האדם בדמות של חוט דק, כמו קורי עכביש, ומפתהו לחטוא חטא קל שבקלים. אם נכנע לו האדם, הרי הוא נופל ברשתו של היצר, ומעתה יכול היצר לגבור עליו בכל חטא ועוון. אולם אם האדם מתגבר עליו, צריך היצר הרע לנסות להחטיאו ביתר חיזוק, ואז הוא יבוא אל האדם כעין חוט עבה. אם גם זה לא יעזור, יתחזק עוד יותר מכך ולא יעזוב את האדם, עד שיהיה כהר גבוה ממש.

הרי שמדובר באותו יצר, אלא שדרכי פעולותיו משתנות על פי דרכיו של האדם. ומי שיגיב ראשון – הוא המנצח.

ושבית שביו

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כ"א, י')

"'כי תצא למלחמה' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר 'ושבית שביו', שהרי כבר נאמר (דברים כ', ט"ז): 'לא תחיה כל נשמה'". "'ושבית שביו' – לרבות כנענים שבתוכה ואף על פי שהם משבעה אומות" (רש"י)

המפרשים עמדו על השאלה, מדוע כתבה התורה: "ושבית שביו", היה מן הראוי לכתוב "ושבית" ודיו?

התורה כותבת על שבעה עממים (כ', ט"ז): "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה", לכך כתוב "שביו" – שאם ימצא כנעני אחד וירצה לקחתו לעבד שישמשנו, מותר, כי המלחמה היא לא בארץ ישראל.

כלומר, כל היכן שהגויים נמצאים בארצות הגולה אתה יכול לקחת מהם בשבי, אבל בארץ ישראל כבר כתוב: "לא תחיה כל נשמה". ובארץ ישראל כל מלחמה היא מלחמת מצוה. ועוד יש לדעת: התורה היא נצחית, ואם התורה כותבת על עניין של מלחמה, הוי אומר, שצריכים להיות מוכנים למלחמה תמיד, כמו שהתורה היא תמידית.

על הפסוק: "ושבית שביו", היה דורש גאון עוזנו ותפארתנו, מרן רבנו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בא היצר הרע לפני הקב"ה ומבקש ממנו שיתן לו איזה צדיק כדי להכשילו. הקדוש ברוך הוא שולחו לאחד הצדיקים ונותן לו רשות להכשיל אותו. אותו צדיק רגיל לעלות על יצועו ולקרוא קריאת שמע, וגם ללמוד תורה עד שנרדם. והנה, הסיתו היצר הרע לקום וללכת לתיאטרון. קם הצדיק והלך לתיאטרון, וראה את השחקנים רוקדים ושרים ואינם מתעייפים כלל. נוקפות להן השעות ומגיעה שעת חצות והם עוד רוקדים עד כלות הכוחות. חזר אותו צדיק לביתו, נפל על הקרקע, קרע את בגדיו ובכה בכי מר. אשתו ששמעה את בכיותיו נבהלה עד מאד ושאלה אותו לפשר הדבר. אמר לה בעלה: "הכיצד לא אבוש במעשיי, הרי ראיתי אנשים פשוטי עם ששקועים בהבליהם עד השעות המאוחרות של הלילה, ואני עולה על מיטתי מוקדם?! מעתה, אני מקבל על עצמי להוסיף עוד שעות של לימוד בלילה, כך שאלמד תורה עוד יותר מאוחר, ובכך אסיר קטרוג מעם ישראל". זה נקרא: "ושבית שביו".

ומכל מקום, גם כאשר האדם גובר על יצרו ומנצחו, כי אז היצר הרע מכניס בלבו מחשבת גאוה ואומר לו: אשריך שנצחת את היצר הרע, למרות שאתה בשר ודם והוא מלאך. הוא – הזקן – בן יותר מחמשת אלפים ושבע מאות ושבעים שנה, ואתה – למרבה – בן מאה ועשרים שנה. וכך, על ידי הגאווה הוא מבקש לבטל את שכרך על המצוה שעשית.

וזהו שהסביר רבינו ה'בן איש חי' זיע"א, במשנה (אבות ג', א'): "דע מאין באת ולאן אתה הולך", וכך בארו את התפילה (בערבית): "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" שלא יסיתנו לפני עשיית המצוה ולא יסיתנו לאחריה.

זהו שאמר הכתוב (כ"ג, י'): "ונשמרת מכל דבר רע" – הזהר מהיצר הרע, שלא יסיתך לעבור על המצוה, ולא יסיתך לאחר עשיית המצוה להתגאות בה חלילה.

דרכי המלחמה ביצר

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" (כ"א, י')

ידועים דברי בעל ה'אור החיים' הקדוש (הובאו לעיל) שכתב, שכל הכתוב כאן רומז למלחמת היצר. התורה מדגישה, שצריך להקדים ולהלחם ביצר הרע, ולא ימתין שהאויב יגיע ויתקיף מבפנים ואז יהדפו. וכשם שבשעה שאויב בא אל עיר להלחם עליה, לא מחכים שיגיע לתוך העיר ובתיה כדי לצאת ולהדוף אותו, אלא מקדימים להלחם עמו מחוץ לעיר שלא יוכל להתקרב לעיר, כך גם במלחמת היצר, ימנע אותו לגמרי מלהגיע אליו להכשילו, ולא ימתין שהוא יבוא להכשיל ואז ילחם בו, כי אין אדם יודע את כוחו באותה שעה אם יהיה מסוגל להתגבר עליו – וזהו שהתורה אומרת: "כי תצא" אתה אל האויב, וכמו שאומרים חז"ל (סנהדרין ע"ב ע"א): "אם בא להורגך השכם להורגו", ואז – "ונתנו" וכו'.

דרכי מלחמה בעיר מבוצרת

ומבאר בעל 'אור החיים' הקדוש: יש והאויבים רואים שהעיר מבוצרת ומוקפת חיילים ושוטרים, ואז הם שבים על עקבותיהם. אבל, אם מניחים לאויב להגיע עד העיר, הוא יתחזק ויגבר עליך, וז"ל: "ואומרו: 'על אויביך' בא להעיר, כי לא מלחמה זו כגיבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו. שאם ישראל יתרשל, יקום עליו והכהו. כמו כן, אם יתרשל האדם מללחום עם האויב, יקוץ עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב, שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו", עכ"ל. מכאן אנו לומדים, שהאדם צריך לבצר את עצמו היטב, כך, שבהגיע היצר להלחם עמו, יקוץ במלחמה וישוב על עקבותיו. ולא יחכה אדם שיבוא עליו היצר ואז יקום להודפו, כי אז היצר יגבר עליו (ואסור לאדם אפילו לחשוב על נסיגה מהמלחמה עם האוייב, ועצם המחשבה גרועה).

הכרת האויב המסוכן

עוד יש לדעת, שהאויב המסוכן ביותר הוא, אויב שעושה עצמו כאוהב, ומראה לאדם חיבה ורחמים, ואז הוא מפילו ומזיקו. לדוגמא: בימי הרחמים והסליחות, קמים בשעה מוקדמת לסליחות, ובא היצר הרע ואומר לאדם: "מה לך לקום כל כך מוקדם לסליחות, תמתין עוד חצי שעה או עוד שעה ותשלים את שנתך" – הוא לוחם באדם בצורה של אהבה ורחמים. וזה האויב המסוכן ביותר, כי כל היכא שהאויב ידוע ובא לאדם בצורה של שונא, יודעים מי הוא האויב ונלחמים בו בהתאם. וזהו שכתוב (תהלים קי"ח, ז'): "ה' לי בעוזרַי ואני אראה בשונאַי", רק הקב"ה יכול להציל את האדם מכזה אויב, שלא נראה כשונא אלא כאוהב, ומביע רצון כנה לעזור לו, בזמן שכל כוונתו להכשילו, כי האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב.

כך מצינו אצל דוד המלך שאמר בתהלים (קי"ט, נ"ט): "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". כשהיה דוד המלך רוצה ללכת לבית המדרש ללמוד תורה היה היצר הרע מסית אותו, ואומר לו: "וכי מתאים למלך לשבת עם פשוטי העם ולהתיש את כוחו בלימוד התורה, הרי מלך אתה, ולך נאה לשבת כדרך המלכים בארמון". וידוע, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ד ע"א). מה היה עושה דוד המלך? הוא היה אומר בקול שהוא הולך לענייני המלוכה ולכל מיני דרכי תענוגות, ואז היה היצר מסיר את ה"כבדות" ממנו, ומיד דוד המלך ע"ה היה רץ לבית המדרש ומשאיר את היצר מבולבל ונבוך, וזהו: "חשבתי דרכי", כלומר, ללכת לענייני העולם הזה, ואז היצר הרע עוזב אותי, מיד: "ואשיבה רגלי אל עדותיך".

ובאותה דרך אנו צריכים לנקוט, וכשמרגישים שהיצר מסית אותנו לא לרוץ לבית המדרש ולא להזדרז ללמוד תורה, יאמר לו שהוא הולך למסיבות שונות, ואז היצר יזרז אותו ביותר לאותה "עבירה", ומיד יחזור לאחוריו וירוץ לבית המדרש, וכך יבלבל את היצר הרע וילמד תורה ללא מניעה בחשק ובהתלהבות.

הצלחה נגד האויב

הגמרא אומרת (קידושין ל' ע"ב): "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". ויש להבין: אם היצר הרע בגדר של "מנוול", מדוע מושכים כזה "מנוול" לבית המדרש? אלא הכוונה היא, שהוא "מושך" אותו עד לפתח בית המדרש אבל לא מניח לו להכנס, כי היצר הרע כששומע קול של לימוד תורה לא מסוגל לסבול זאת ולא נכנס.

הגמרא בחגיגה (ה' ע"א) אומרת, שכשרבי יוחנן היה מגיע לפסוק (ל"א, י"ז): "ומצאוהו רעות רבות וצרות", היה בוכה, כי אם האדון ממציא לעבדו רעות וצרות, האם יש לו תקנה?! אמר רב: רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.

ומבאר רש"י: שאם עקצו עקרב ישפוך על העקיצה מים חמים, ואם עקצתו דבורה ישפוך על העקיצה מים קרים, ואם עושה להיפך יש סכנה בדבר. ואם שניהם עקצוהו ביחד – נעשות צרות זו לזו ואין לו תקנה לא במים קרים שקשים לעקרב, ולא במים חמים שקשים לדבורה (ועיין בתוס' שם).

ויש להבין: וכי הגמרא היא ספר רפואות? אלא, הרמז כאן הוא ליצר הרע, שלפעמים מקרר את האדם על ידי שמקרר את קלילות רגליו, ולפעמים שופך רותחים, ולפעמים מבלבל את האדם בשניהם, וצריך לדעת מהם התחבולות שיש לנקוט כדי להתגבר על דרכי מלחמתו של היצר. בקיום המצוות יש להיות זריז ביותר כמו שכתוב (בראשית י"ט, כ"ז): "וישכם אברהם בבוקר", וזהו מה שאמרו חז"ל (עיין מכילתא פרשת בא, ט'): "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", וכמו שבאפיית המצות יש להזדרז וההשתהות גורמת להחמצה ולפסילת המצה, כך גם עבודת האדם צריכה להיות בזריזות וימנע מכל מעצור שלא "יחמיץ" את המצוה (עיין רש"י שמות י"ב, י"ז).

מסופר על רב אחד בבגדד, ששימש כראש השוחטים. פעם אחת, בדק את סכין השחיטה כמנהגו, ואמר לשוחט שהיא כשרה. והנה, השוחט בדק שוב את הסכין לפני השחיטה, ומצא שיש בה פגימה שיש בה בכדי לפסול את הסכין. שאל השוחט את הרב לדעתו, והלה אמר לו שאכן ישנה פגימה בסכין. מיד ביקש הרב להודיע לכולם להתאסף בבית הכנסת, כיון שיש לו דבר מה חשוב לומר לכולם. תוך שעה קלה, התאסף כל הקהל בבית הכנסת. עלה הרב על הבמה ואמר: "רבותי, אני לא ראוי לבדוק סכין" – וירד מהתיבה. הלכו אחריו אוהביו ואמרו לו: "כבוד הרב, מדוע עשית כך? אם החלטת שאינך מעוניין לבדוק את הסכין, יכולת לעשות זאת בצנעה, לבקש חופשה… מדוע ביזית את עצמך בפני כל הקהל והודית בטעותך ברבים?" אמר להם הרב: "אם הייתי מחליט ביני לבין עצמי שיותר לא אבדוק את הסכין, בלי להודיע זאת לכולם, היה היצר הרע בא אלי ואומר לי: 'הרי אתה אומן גדול! וכי מי יוכל לבוא אחריך שיהיה בקי כמוך?!' – ואז יעלה בי החשש שמא אחזור בי מהחלטתי. לכן אמרתי את דבריי קבל עם ועדה, כדי שלא אוכל לחזור בי".

על כך נאמר (משלי כ"ד, ו'): "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

ירח ימים – חודש אלול

"וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (כ"א, י"ג)

"ועל דא: 'כי תצא למלחמה על אויביך', דא איהו יצר הרע, דאנן צריכין למיפק לקבליה במילין דאורייתא ולקטרגא ליה. וכדין יתמסר בידא דבר נש, כמה דאתמר: 'ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו'" (זוהר חדש, כי-תצא, צ"ו ע"א)

הזוהר הקדוש (זוהר חדש ח"א כי תצא, צ"ו ע"ב) מוצא בפסוק זה רמז להנהגה בימי חודש אלול, וכתב על הפסוק: "'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים – דא היא ירחא דאלול, דביה סליק משה לטורא, למבעי רחמין קמי קב"ה, בגין דישתביק לישראל על חובא דעגלא". כלומר, בחודש זה צריך האדם להוריד מעליו את מלבושיו החיצוניים, וזהו: "שמלת שביה" – שהם הקנאה הגאוה והתאוה. ולבכות על עוונותיו – "ובכתה". ואזי בהתעוררות רשפי קדושה וטהרה, בלב נשבר ונדכה יזכה האדם לבוא אחר חודש זה ולעמוד לפני השכינה בשמחה כשמחת חתן וכלה שנמחלים להם עוונותיהם.

וכמבואר שם בזוהר הקדוש, ש'אחר תבוא אליה', הכוונה לאחר יום הכפורים, יום מחילת עוונותיהם של ישראל.

בחודש אלול צריך לבכות על עניינים רוחניים וגשמיים, על מעשים שבין אדם לחבירו ומעשים שבין אדם למקום. אל לו להמתין עד ראש השנה או עד יום הכיפורים כדי לבקש סליחה מחבירו, אלא יקדים לבקש מחילה כבר לפני כן, בימי חודש אלול.

חודש זה הוא מסוגל ועת רצון לפני בורא עולם, שיתקבל לפניו בתשובה שלמה. וזה על ידי שירבה בתפילות, בתהלים ובמצוות. ואם תעשה כן אז יתקיים בך המשך הפסוק: 'ואחר כן תבוא אליה ובעלתה'. שתהיה על ידי זה בעל תשובה, וזו מעלה חשובה מאוד.

והנה, השו"ע (אור"ח סי' תקפ"א, ס"א) כותב, שנוהגים לקום באשמורת מראש חודש אלול ואילך, ואומר בעל ה'כף החיים' (שם, ס"ק ט"ו) שראש חודש לאו דוקא, אלא קמים מב' אלול. והרי כתוב מראש חודש אלול! אלא, זה בא לומר לך, שהראש חודש אלול הוא ראש חודש מיוחד. יש בו שופר, יש בו סליחות, ומן הראוי להתחיל כבר מראש חודש, אלא, שאין אומרים תחנון ווידוי וי"ג מידות בר"ח, אז מתחילים מב' אלול. אבל דברים שכן אפשר לעשות אותם כבר מר"ח, כגון: תהלים, מוסר, מצוות בהתלהבות וכד', תתחיל כבר מראש חודש, ואל תחכה לב' אלול.

נדון על שם סופו

"וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה … וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (כ"א, כ'-כ"א)

"בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה התורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י עפ"י סנהדרין ע"ב)

'שפתי חכמים' ביאר בדברי רש"י: "מלסטם את הבריות" – והורגן (וכתב עוד שם שמדובר שחייב סקילה משום שעשה זאת בשבת).

ידועה שאלת המפרשים (עיין לרא"ם פרשת וירא): הנה בן סורר ומורה נהרג על שם סופו, אך לגבי ישמעאל נאמר: "כי שמע אלקים אל הנער באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז), וביאר שם רש"י שמלאכי השרת היו מקטרגים ואומרים: ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! אמר להם הקב"ה: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. וזהו "באשר הוא שם" (מדרש רבה בראשית נ"ג, י"ט). הרי, שאדם נמדד לפי מצבו בהווה, ולא לפי עתידו!

התשובה הפשוטה היא, שישמעאל בעצמו לא עשה דבר רע בסופו, אלא בניו עשו זאת, ולכן הוא עצמו לא נידון "על שם סופו"; ואילו בן סורר ומורה עלול להגיע לכלל רציחה בסופו, ולכן ימות זכאי.

אך יש שהסבירו עניין זה באופן אחר. אכן באותו זמן היה ישמעאל צדיק, ולא היתה בידו כל עבירה, ואילו בן סורר ומורה נידון על שם סופו משום שכבר עכשיו, בתחילתו, הוא עושה דברים שלא כשורה: גונב בשר ויין. אצלו ההווה מלמד על העתיד, ואפשר לדון אותו על שם סופו.

אכן קשה על פירוש זה: הרי נאמר בישמעאל שהיה "מצחק", ואמרו חז"ל (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) שזו לשון של עבודה זרה, של גילוי עריות ושל שפיכות דמים. אלו הן העבירות החמורות ביותר, והיאך אפשר לומר שהיה צדיק באותה שעה?

תירץ זאת הרא"ם (הובא ב'שפתי חכמים' בראשית ועיין גם בפרשתינו), שביחס לאותו עוון שבגללו קטרגו עליו בשמים – דהיינו: אי-נתינת המים לישראל בעתיד, כדי שיסבלו ישראל בצמא – נכון לומר על ישמעאל שכרגע, בהווה, הוא נקי מעוון זה, ולכן נחשב צדיק באותו זמן; מה שאין כן ביחס לבן סורר ומורה, שכבר עכשיו עושה דברים שיביאו אותו לידי מיתה בסופו.

עוד יש להוסיף ולבאר: על בן סורר ומורה נאמר: "איננו שומע". הסביר בעל 'אור החיים' הקדוש (עפ"י הזוהר ח"ב פ"ה ע"א), "איננו שומע בקול אביו" – זה הקב"ה, "ובקול אמו" – זו כנסת ישראל. אחר כך אומרים הוריו: "איננו שומע בקולנו זולל וסובא", וכאן הכוונה כבר להוריו של הילד. כלומר, בתחילה הבן סורר בקב"ה, והוריו אינם מגיבים; ומתוך כך מגיע הילד למצב של "ולא ישמע אליהם", והוא מתמרד גם נגד הוריו. מלמדת אותו התורה מסר חשוב ביותר: טעות גדולה טועים ההורים שחושבים שאף שהבן מזלזל בקב"ה ובכנסת ישראל, כל עוד כלפיהם מתנהג הבן כיאות אין עימו בעיה. זו טעות, משום שכאשר הבן כופר בהקב"ה, ב"אנכי ה' אלקיך", אזי ודאי שיגיע גם למצב של כפירה ב"כבד את אביך ואת אמך".

הורים אלו אינם מבינים את שורש הבעיה, ולכן גם כאשר הם באים לפני הזקנים, טענתם העיקרית כלפי הבן היא: "איננו שומע בקולנו". אך בית הדין פוסקים את דינו ומכריזים זאת ברבים, כדי שכל עם ישראל ישמע, שפלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה (רש"י) – כלומר, לא על שום שלא שמע בקול אביו ואמו בלבד, אלא על שום שלא שמע להקב"ה.

לאור זאת אפשר להבין כיצד נידון בן סורר ומורה על שם סופו: מעשיו שעשה בתחילה, שזלזל בהוריו וכפר בטובתם, נובע משורש רקוב של כפירה בה' ובטובתו; וגם אם ההורים עצמם אינם רואים זאת כעת, בית הדין רואים את סופו, כשתתגלה כפירתו בה'. לכן כדאי שימות זכאי, כל עוד לא ביטא את כפירתו בה' בגלוי, ואל ימות חייב.

השוואה זו של בן סורר ומורה לישמעאל חשובה ביותר. ביום הדין, בראש השנה, אנו קוראים את הפרשה של "באשר הוא שם" (בראשית כ"א, י"ז). לכאורה יש בכך כדי להרגיענו, כיון שאף שהרבינו לחטוא, הרי שעתה, בימי הרחמים והסליחות, השתדלנו ביותר לדקדק במצוות, השכמנו לאמירת סליחות, תקענו בשופר בראש השנה, קראנו תהלים כמניין כפ"ר, ואף עשינו תשליך. בוודאי שהקב"ה ידוננו לחיים טובים, כפי מצבנו עכשיו – "באשר הוא שם". אך עם כל זה עלינו לזכור שיחד עם "באשר הוא שם" יש גם "נהרג על שם סופו". מכאן, שאם עושה האדם תשובה גמורה, ומקבל בפיו ובליבו לעשות את רצון קונו, אזי הקב"ה ידון אותו באמת "באשר הוא שם"; אבל אם חלילה תשובתו היא מן השפה ולחוץ, לא תעזור צדקותו של עכשיו, ביום ראש השנה, אלא ידונו אותו על שם סופו.

בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות" (סנהדרין ע"א ע"א), ונכתב כדי לדרוש ולקבל שכר, דהיינו: ללמוד ממנו מוסר השכל לחייו של כל אחד ואחד, כדי שנדע לכלכל את צעדנו ולקבל שכר טוב על פועלנו, "לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כהיום הזה" (ו', כ"ד).

שיהיו אביו ואמו שווים

"וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה… וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (כ"א, כ'-כ"א)

"'ויסרו אותו' – ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד על פרשת דרכים ומלסטם הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב" (רש"י)

כתב הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ז ה"י): "היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה – אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: 'ותפשו בו אביו ואמו'". מקור הרמב"ם בגמרא בסנהדרין (ע"א ע"א). רבי יהודה אומר, שהאם צריכה להיות זהה לאב בקול במראה ובקומה, ואם אין ההורים זהים בדברים אלו אין הבן נעשה בן סורר ומורה (ואכן, משום כך סוברת הגמרא שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, "ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר").

מהי משמעות הזהות שבין האב והאם? יש כאן הדרכה חינוכית. אין סוקלים את הילד עד שיתפשו בו אביו ואמו יחדיו. כך גם לגבי חינוכו של הילד ואזהרתו: כדי להפריש את הילד מעבירות צריכים שני ההורים להיות שווים במראה בקול ובקומה. האב והאם ביחד, בשיתוף פעולה, צריכים לתפוס את בנם, לחנכו ולהרגילו לעבודת ה'.

דרכי החינוך

בדרך רמז הסבירו את הפסוקים (שמות ט"ו, כ"ג): "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים כי מרים הם על כן קרא שמה מרה". ההורים רואים שהילד "מר" והם בטוחים שכאשר יגדל יהיה מתוק. בקטנותו רחמו עליו, חשכו ממנו את שבטם, לפעמים ההורים או אחד מהם מתעלמים מקשייו של הילד, עושים עצמם כ'חרש' או כ'סומא' בראותם את הילד נכשל, ופוטרים את עצמם בטענה, ש"עכשיו הילד קטן, כשיגדל הכל יסתדר…". כך הם פועלים מתוך רחמים, וחוסכים מהבן את שבטם. הם אינם מקיימים בו את מאמר שלמה המלך ע"ה (משלי י"ג, י"ד): "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר". אמנם לא צריך לתת לילד מכות של ממש; אבל צריך לתת לו מוסר, לייסר אותו בשכל ובדעת.

אומרים בעלי המוסר: אם עץ גדל עקום צריך להעמיד לצידו עץ ישר כדי ליישר אותו. הורים של בן זה לא השכילו לחנכו כראוי, חסו עליו בקטנותו: אמרו, קטן אינו בר עונשין, לא השגיחו עליו ביחד – והילד ניצל את המחלוקת שבין אביו ואמו ובגללם הוא מגיע לעבירות הקשות.

אמנם, אם ההורים לא תפסו את הבן ביחד, לא חינכו אותו כדבעי, אין לילד כל אשמה בתוצאות החינוך הקלוקל שקיבל. ההורים הם אשמים שלא שיתפו פעולה בחינוך הבן (ולפעמים הבן עצמו מנצל את המחלוקות שבין ההורים אודות אופן חינוכו), ולכן אין לבן דין סקילה. אבל אם באמת היו שני ההורים "שווים", שניהם חינכו אותו בדרך הנכונה, ובכל זאת התדרדר הבן למצבו הקשה – אין זו אשמת ההורים, אלא אשמת הבן בלבד. במקרה כזה ידונו אותו על שם סופו.

החינוך הטוב הוא כפי שנאמר על רבי יהושע בן חנניה (אבות ב', ח'): "אשרי יולדתו", שכן כבר בקטנותו הכניסה אמו את העריסה שלו לבית המדרש כדי שאוזניו יקלטו דברי תורה. וזה לשון בעל ה'תפארת ישראל' שם: "'אשרי יולדתו' – שאמו הדריכתו לתורה ולמדות ישרות, וכבר כשהיתה מעוברת ממנו, חזרה בבתי מדרשות ובקשה שיתפללו שיהיה העובר זה ת"ח וצדיק, כך כתב רש"י בספר מדרש שמואל על אבות. ואני מצאתי בירושלמי (יבמות) שאמו הוליכה עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה". עכ"ל.

אגב, למדנו מכאן שההורים צריכים להרגיל את הילדים מקטנותם לשמוע שירי קודש. אם יעשו כן, יגדל להם בן יפה תואר ונחמד למראה, וממנו יצאו פירות ופרי-פירות של קדושה. ומוסר גם לכל אדם באופן אישי שאם הוא עובר עבירות ולא מיסר את עצמו, אלא כאותם הורי הילד הסורר ומורה גם הוא מנחם את עצמו בדברי סרק, והיצר אומר לו: שבור כלים, זה לא נורא – סופו של דבר שיגיע לעבודה-זרה, חלילה. אל תתבונן בעכשיו, בחטא הקטן, אלא על שם סופו, ויזכור את דברי חז"ל (ברכות ז' ע"א) שטובה מרדות אחת בלב של אדם יותר ממאה מלקיות. ויהי רצון שנזכה ל"וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נ"ד, י"ג).

כבודו של מלך מלכי המלכים

"לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (כ"א, כ"ג)

"'כי קללת אלהים תלוי' – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו (מלכים א' ב', ח'): 'והוא קללני קללה נמרצת'" (רש"י)

על איסור הלנת המת נאמר במשנה (סנהדרין פ"ו מש' ד'-ה'): "מפני מה זה תלוי – מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל. אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! (ומפרש הרב עובדיה מברטנורה שם: "'בזמן שאדם מצטער' – שפורענות באה עליו בעוונו. 'מה לשון אומרת' – באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו. 'קלני מראשי' – ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי, כאדם שהוא עייף. 'קלני' – איני קל מראשי"). אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים. ולא זו בלבד אמרו, אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינהו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים – אינו עובר עליו".

והנה, כך מספרת לנו הגמרא על תורתו של רבי מאיר שלמד מאלישע – אחר (חגיגה ט"ו ע"ב): "אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? – משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! אמר ליה: השתא קאמר: מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי, קלני מזרועי'".

וכבר האירו את עינינו במאמר זה ה'אור החיים' הקדוש, וה'בן איש חי' זיע"א בספרו 'בן יהוידע' (חגיגה שם), בשאלם: מה חידש רבה בר שילה לקב"ה שעד שלא אמר על רבי מאיר "רימון מצא – קליפתו זרק, תוכו אכל", לא נאמרו דברים משמו בישיבה של מעלה? כי הקב"ה רוצה שעבדיו יהיו נקיים "בעיני א-לקים ואדם" (משלי ג', ד'), וכאשר ראה שבני האדם מבינים שרבי מאיר הוא בעל אישיות ושיעור קומה מיוחדים המסוגל לברור אוכל מתוך הקליפות אז אמר תורה משמו.

ראה הקב"ה, שבני האדם לא יבואו ללמוד מרבי מאיר, ביודעם שרק יחיד סגולה מסוגל ללמוד כמותו, ולא יבואו אחרים לעשות כמעשיו, והחל באמירת דברי תורה משמו. ומעניין הדבר, שדברי התורה הראשונים שנאמרו משם רבי מאיר הם: "מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי, קלני מזרועי". והם בעצם דבריו של רבי מאיר בפרשתנו על צער השכינה בצערו של אדם מישראל.

מ"מ למדים אנו, כי כל אדם מישראל צריך ללמוד תורה מחכמי ישראל הדומים ל"מלאך ה' צבאות" (מלאכי ב, ז) ולהקשיב לכל דבריהם, וביחוד מלך ישראל שנצטוה במצוה מיוחדת לו, כאשר קראנו בפרשה הקודמת (דברים י"ז, י"ח-כ'): "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". הביטוי "כל דברי התורה" בא לרבות, כפי שמצינו בכתוב: "שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך", והסביר רש"י (דברים י"ב, כ"ח): "'את כל הדברים' – שתהא חביבה עליך מצוה קלה כמצוה חמורה".

המלך צריך להקשיב לחכמי ישראל, לשמור את דברי התורה עם כל יינה של תורה, עם ה"משמרת למשמרת" של החכמים. ועל כן, הוא צריך לקרוא בה כל ימי חייו, כי אם לא יקרא – לא ילמד ליראה את ה', ואם לא ילמד – יחשוב שהוא חכם ופיקח יותר מהרבנים והחכמים.

בנוסף לכך: המלך ההולך בדרכי ה' צריך לילך עם התורה לכל מקום ומקום, וכדברי הרמב"ם (הל' מלכים ג', א'): "כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר (י"ז, י"ט): 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".

על ידי הקריאה יבוא ליראת ה' שתהא לו כאוצר, ועל ידה יזכה לשמירת התורה ומצוותיה. ולא זו בלבד, אלא יזכה למדות טובות, "לבלתי רום לבבו" – שהן הכנה וסיוע ללימוד התורה. כי התורה נקנית על ידי הענווה, והיא נמשלה למים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. זהירות המלך במצוות תהא כדברי רש"י: "'ולבלתי סור מן המצוה' – אפילו מצוה קלה של נביא".

ומעתה, רש"י כתב על "לא תלין": "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי". ישראל הם בניו של מקום והם מלכים בני מלכים כמו שמלך מצווה לשמוע לחכמי ישראל ולקיים כל מצוה קלה כבחמורה בחיבה כך כל אדם מישראל מצווה לשמוע, ללמוד יראת שמים "למען יאריך ימים הוא וכל זרעו אחריו".

השבת אבדת הנפש

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (כ"ב, א')

הפשט הוא, שאם יראה האדם את שורו של חברו מהלך בדרכו, לא יתעלם ויאמר: מה אכפת לי ממנו, אלא יעזור לו. ועוד, לא יאמר האדם כיון שכתוב (ישעיה א', ג'): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", הוא בודאי ימצא את דרכו, אלא יחזיר את השור לבעליו ובזה הוא מקיים מצוה מיוחדת ומתן שכרה בצידה.

'אור החיים' הקדוש כותב, שהתורה רומזת במצוה זו להשיב את נפשות ישראל לצור מחצבתן, לקרב את הנפשות התועות להסתופף תחת כנפי השכינה ולהחזירן לחיי תורה ומצוות. "השב תשיבם לאחיך".

זהו שהתורה כותבת עוד: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו" – כלומר, אם יש יהודי שהתרחק לגמרי מהתורה ומקיום מצוותיה, אל תתעלם ממנו: "ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו".

ומדוע רמזה התורה עניין זה בשור ושה? משום שיש אדם שכל מעשיו כבהמה, אוכל שותה עובד וישן כדרך הבהמות. ודווקא כלפיו חובה על כל אחד לסייע לו ולהעלות אותו למדרגה של "אדם", שכן הוא "אחיך". וזו מעלה נוראה ונשגבה עד מאוד.

[ועיין ב'אור החיים' הקדוש שמאריך להסביר את הדימוי של ה'שמלה' המוזכרת בתורה לחלקי הנשמה הרוחנית שבאדם, עיי"ש. ובעניין זה המשילו משל למלך שחילק בגדי מלכות לעבדיו, וציוה שכל זמן שהם נקראים לפניו שילבשו את אותם הבגדים. החכמים שבהם שמרו על הבגדים מכל משמר ולא לבשום בשעת עבודתם, וכשנקראו לבוא אל המלך מייד לבשו אותם והופיעו בפניו בצורה נאה ומכובדת כפי שבקש המלך. הסכלים שבהם זלזלו באותם בגדים, לבשום בשעת עבודתם, וכשנקראו למלך הופיעו בבגדים מלוכלכים ובזויים, וכעס המלך היה בלתי נמנע. כך, על האדם לשמור את נשמתו נקיה מכל רבב ללא חטא ועוון].

הזוהר הקדוש (פרשת וירא דף ק"ד ע"ב, וכן בתרומה דף קכ"ט ע"א) הפליג במעלת מי ש"מזכה לחייביא" – מי שמקרב יהודי ללימוד התורה וקיום המצוות. וזו לשונו (פרשת תרומה שם): "כרוזא נפיק וקארי ואמר: עלאין ותתאין אסהידו סהדותא, מאן איהו דעביד נפשאן וזכי לחייביא… זכאה חולקיה", עיין שם.

ובאותו עניין: כמו שיש מעלה עצומה להציל את הנפשות האובדות, כך על כל אדם להתחזק בכל עוז ולהציל את נפשו שלו, לבל תאבד ברשת היצר. חייב אדם להשיב את נפשו האובדת, ולנקותה מכל זוהמה של החטאים. זאת יעשה על ידי חזרה בתשובה, או אז אותו כרוז המוזכר בזוהר יכריז עליו שהוא החזיר את נפשו האובדת לבעליה נקייה וזכה.

ועשית מעקה לגגך

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (כ"ב, ח')

טבע האדם לשאוף לגדולות (כך כתב רבינו סעדיה גאון זצ"ל בספרו 'אמונות ודעות'): "אע"פ ויתכן שיהא לו קשיים מסוימים כאשר שאיפותיו יתקיימו. הטעם לכך הוא, שהנשמה היא יישות רוחנית, חלק אלוק ממעל, והיא שואפת לעלות ולהתעלות. אולם על האדם לדעת שלא להציב לעצמו שאיפות גבוהות מדי. לעיתים, הצבת מטרות נשגבות מן האדם עלולה להכשיל אותו, לייאש אותו ולהביא אותו לידי כך שלא יפעל בכלל לשם השגת שאיפותיו.

כך נלמד מפסוק זה דרך רמז: "ועשית מעקה לגגך" – על האדם לעשות מעקה וגבול לשאיפותיו, כדי שיהיו סבירות ובנות-השגה.

בעל ה'בן איש חי' המשיל על כך משל:

אדם אחד נשא ביצים על ראשו ועבר מעיר לעיר כדי למוכרן. פעם אחת הלך בדרכו, והנה עברה מולו עגלה ובה עשיר אחד. שאל מוכר הביצים את העגלון: אמור נא לי, כיצד נעשה איש זה שיושב בעגלה לעשיר כל כך גדול? כיצד התחיל את דרכו? ענה לו העגלון: הוא היה מוכר ביצים! התפלא האיש: וכי ממכירת ביצים בלבד העשיר אותו אדם? הסביר לו העגלון, שהאיש הושיב תרנגולת על הביצים, מהן יצאו אפרוחים, את האפרוחים מכר וקנה בדמיהם עופות נוספים וכו' וכו'. אמר – ונסע לדרכו. התחיל אותו מוכר ביצים לחשוב בליבו: גם אני אקח את הביצים ואמכור אותן, יהיו לי אפרוחים, וביצים נוספות, ובדמיהן אקנה עופות וכו' וכו', עד שאעשה אף אני לעשיר גדול. או אז יזמין אותי המלך לארמונו. כשאגיע לארמון אני אשתחווה לפני המלך כך… תוך כדי הרהורים הוריד מוכר הביצים את ראשו בתנועת השתחוויה – וכל הביצים נפלו ונשברו…

זהו שנאמר: "ועשית מעקה לגגך", עליך לשלוט על מחשבותיך ושאיפותיך…

עוד יש לומר דרך רמז: לעיתים, אדם מעוניין לקנות דירה והוא לוקח הלוואות ונכנס לחובות עצומים. אך עליו לדעת לשים מעקה לגג של גודל הדירה, ולעשות חשבון אם הוא יכול לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בקניית הדירה, ואם לאו, שלא יקנה, ויגור בשכירות. ואדם שיש לו ביטחון גמור בקב"ה זה ענין אחר ויכול לנהוג בהתאם. וכיצד ניתן לבדוק אם יש לאדם ביטחון בקב"ה. על ידי "אם כסף – תלווה את עמי". דהיינו, אם יש לו כסף, וכשמבקשים ממנו הלוואה הוא נותן בעין יפה, אזי סימן הוא שביטחונו בה' גדול. אך אם אינו נותן, סימן שאין לו כל ביטחון בה'.

לא קידמו בלחם ובמים

"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (כ"ג, ד'). "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא… בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (כ"ג, ח'-ט')

ישנו הבדל בין האיסור של הכנסת עמוני ומואבי לקהל ה' ובין הכנסת אדומי. האיסור לגבי עמוני ומואבי חל גם על דור עשירי, ואילו לגבי האדומי הותר הדור השלישי לבוא בקהל ה'. דבר נוסף רואים אנו בפסוקים, שלגבי אדום שיצאו לקראת עם ישראל בחרב נאמר: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", וכן לגבי המצרים אשר זרקו את בניהם של עם ישראל נאמר (כ"ג, ח'): "לא תתעב מצרי".

את טעם ההבדל בין האדומי לעמוני ולמואבי ביאר רש"י כך: "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו… לפיכך אדום שקידמם בחרב לא נתעבו, וכן מצרים שטבעום, ואלו (עמון ומואב) שהחטיאום – נתעבו".

על הסבר זה יש לשאול שתי שאלות: האחת, וכי חטאם של המצרים היה רק בניסיון להרוג את ישראל? והלא גם המצרים החטיאו את ישראל, שנאמר: "וירעו אותנו המצרים" – שהפכו אותנו לרעים, כלומר לעובדי עבודה זרה! הרי שגם על המצרים נכון לומר ש"החטיאום"!

והשאלה השניה, אם עונשם של העמוני והמואבי נובע מכך שהחטיאו את ישראל, מדוע מפרטת התורה סיבות אחרות (כ"ג, ה'): "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים… ואשר שכר עליך את בלעם… לקללך"?

התשובה לשאלה הראשונה היא, שעיקר כוונתם של המצרים היתה לשעבוד הגוף; החטאת ישראל נעשתה רק בדרך אגב, ואילו מגמתם המוצהרת של עמון ומואב היתה להחטיא את ישראל.

על השאלה השניה צריך לומר כך: חז"ל דרשו (יבמות ע"ו ע"ב): "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית". הלכה זו נרמזה בפסוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", וביארו חז"ל (יבמות שם ע"א): דרכו של איש לקדם בלחם ובמים, ואין דרכה של אשה לקדם, ומשום כך רק האנשים נאסרו ולא הנשים העמוניות והמואביות (ולכן פסק שמואל הנביא שרות המואביה מותרת להינשא לדוד המלך (יבמות שם).

מכאן תשובה לשאלתנו. אמנם הטעם העיקרי לאיסור העמוני והמואבי הוא משום רצונם להחטיא את ישראל; אך התורה הביאה סיבה נוספת, כדי שנדרוש ממנה את ההלכה של "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית".

אך ניתן להשיב תשובה נוספת: למעשה, גם התורה התכוונה לאותה הסיבה. שכן מטרתם של העמונים והמואבים בכך שלא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים היתה כדי להחטיאם. הכיצד? המואבים שמעו את תלונות בני ישראל על המן, שהוא יבש וחסר טעם. הם שמעו שישראל ביקשו לאכול לחם רגיל. מיד הזדרזו וניצלו את חולשתם של ישראל. עמדו ושלחו את בנותיהם שיצאו לקראת ישראל, אך לא נתנו להם לחם ומים.

אמרו בנות מואב: אם מבקשים אתם לאכול, בואו ואכלו מזבחי אלוהינו ושתו מיין הנסך שלנו. כך הכשילו את ישראל בעבודה זרה, ומתוך כך גם בזנות ובזימה. אם כן: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" – כדי שתרעבו ותתאוו לאכול, ויאכילו אתכם מזבחיהם.

מעבר לכך, יש להבין גם את הסיבה שהתורה אמרה. עמון ומואב הם מזרע לוט, ומבקשים אף הם להתייחס למשפחת אברהם אבינו.

על כך אומר להם הקב"ה: מי שיילך בדרכי אברהם אבינו, גם אם הוא משאר האומות, יוכל להתגייר ולהתחתן עם זרע אברהם; אבל צרי עין, שאינם נותנים לחם ומים, שמקללים אומה שלא ביקשה לעשות להם מאומה – אנשים כאלו אינם יכולים להיות חלק מזרעו של אברהם אבינו. לכך נאמר עליהם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".

כוחו של עמלק

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ז)

"'אשר קרך בדרך' – לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים. 'ויזנב בך' – מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה. 'כל הנחשלים אחריך' – חסרי כח מחמת חטאם, שהיה הענן פולטן. 'ואתה עיף ויגע' – עיף בצמא, דכתיב (שמות י"ז, ג'): 'ויצמא שם העם למים', וכתיב אחריו: 'ויבא עמלק'. 'ויגע' – בדרך. 'ולא ירא' – עמלק, 'אלהים', מלהרע לך" (רש"י)

זכירת עמלק כוללת את כל אשר עשה לך עמלק, את גודל רשעתו ורעותו. הוא מזלזל במצוות, וכדברי רש"י (בשם תנחומא י') "'ויזנב בך'- מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה". וכן נאמר עוד ברש"י (פרשת חוקת במדבר כ"א, א' ע"פ תנחומא י"ח) על עמלק: "ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות".

עמלק מבקש להחליש את ישראל ולנצחם, הוא מצליח בכך כאשר "ויבואו רפידים" – שרפו ידיהם מן התורה. אך משה רבינו איננו נותן לעמלק לנצח, כאשר ידיו אמונה והן כלפי מעלה, אזי אין אחיזה ומעמד לעמלק.

עמלק מבקש לקרר את ישראל ולמנוע מהם לקיים מצוות ולכן הוא פוגע בנחשלים, אותם שהענן פלט אותם, אך הוא לא הבין שהנחשלים בישראל הם גדולים וצדיקים ממנו, ואפילו ריקנים שבישראל מלאים במצוות (חגיגה כ"ז ע"א). ומעין זה מצינו אצל בלעם שכאשר ראה שעם ישראל מכוסים בעננים, אמר לבלק: הקב"ה (ח"ו) פוחד ממני ועל כן הוא כיסה את ישראל כדי שלא אראה אותם ואשים עליהם עין הרע. אך הקב"ה גילה את העננים, ואז נעשה בלעם שתום העין.

והנה, אנו מוצאים דבר פלא בעמלק: מצד אחד הוא מלגלג על המצוות, זורק מילות, פוגע בלימוד תורה, ומצד שני הוא מאמין בכח התפילה של עם ישראל. שהרי ישראל יוצאים ממצרים ללא צבא מאורגן וללא כלי נשק ונראה שקל לנצח אותם, הרי יש בהם צדיקים, יהושע, משה, אבל אין להם אנשי צבא, ובכל זאת נצחו אותו, הבין עמלק שכדי להלחם בעם ישראל יש צורך להחליש אותם מבחינה רוחנית ולמנוע מהם להתפלל, כי תפלתם מקובלת בשמים.

מה הוא עושה ברשעותו? מחליף בגדיו ולובש בגדי כנען, או למאן דאמר, מחליף את לשונו ומדבר בשפת כנען, כדי שעם ישראל יאמר ויתפלל לה' שימסור בידם את "כנען", ותפילתם אפי' אם תתקבל זה לא על "עמלק" (עיין במדבר כ"א פסוקים א' ב' ורש"י שם ובילקוט שמעוני שם). הוא משנה את לשונו ומתחכם לדבר בלשון כנעני וללבוש מלבוש עמלק כדי שישראל יתבלבלו בתפילתם, ולא ידעו לכוון היטב בתפילה. ואמנם השי"ת עזר לישראל והם התפללו: "נתן את העם הזה" (במדבר כ"א, ב') כמות שהוא, הגם שלשונו ובגדיו מעורבבים.

ובעצם מעשהו זה של החלפת לשון (או הבגדים לפי דעה נוספת בחז"ל), הוא חושב לבוא ברמאות כלפי הקב"ה. הרי הוא יודע שה' שומע ומאזין לתפילות של עם ישראל, והראיה שהוא משנה את לשונו, אם כן גודל רשעותו הוא גם כלפי שמיא להראות שהוא חושב לטכס עצה גם נגד בורא העולם. ולא לחינם קבעו לנו חז"ל את חובת זכירת מעשי עמלק.

גם בדורנו קיים חיוב זה אף שאיננו יודעים מיהו עמלק, וצריך לדעת שיש גם עמלק רוחני, כאשר אדם נכשל בעבירה זהו לגביו: "ויבוא עמלק". מי שאינו מתגבר על יצרו, מי שעובר עבירה יזכור שלא זו בלבד שלא מחה את זכר עמלק אלא נתן לו מקום בלבבו.

נזכור, שרפיון ידיים בתורה ובמצוות מביא את עמלק. ואדרבה, תפילה היא העוקרת את עמלק, "אל תיראי תולעת יעקב" (ישעיה מ"א, י"ד) – מה תולעת זו אין כוחה אלא בפה, גם ישראל אין כוחם אלא בפיהם – התפילה (עיין תנחומא בשלח ט'). כאשר יש לישראל את עמוד התפילה, כאשר ירים משה את ידו בתפילה, אז – וגבר ישראל.

אשר קרך בדרך

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (כ"ה, י"ז-י"ח)

"'אשר קרך בדרך' – לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים" (רש"י)

אומרים חז"ל (פסיקתא זוטרתא כי-תצא): "'אשר קרך' – לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, כמו שכתוב (שמות ט"ו, י"ד): 'שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת', ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכווה הִקרָה אותה בפני אחרים" (עיין רש"י שם).

מסביר האלשיך הקדוש: לכל מלחמה שמנהלת אומה אחת נגד חברתה יש מטרה גשמית, ככיבוש קרקע וכדו'. אבל עמלק בא להילחם בישראל ללא שום מטרה גשמית או כלכלית. הרי לעם ישראל לא היו קרקעות, כי הם היו במדבר. מכאן, שכל שאיפתו היתה השחתת עם ישראל מבחינה רוחנית, קירור האדם מעשיית המצוות, דהיינו: שאמנם ימשיך לקיים את המצוות, אבל יעשה אותן בלי חשק ובלי התלהבות.

אם אדם בא לקיים מצוה והוא מרגיש שאופף אותו כובד המונע ממנו לרוץ ולהתלהב במצוה – ידע שזה מכוחו של עמלק. עלינו לרוץ לקיום המצוות, בלי 'להתקרר' מההתלהבות בשעת קיומן.

חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם בעל ה'בן איש חי' זיע"א: משל לאדם כפרי, שהתארח אצל אחותו בעיר הגדולה. הוא לא הכיר את ההמצאה שנקראת 'מראה'. והנה כשנכנס לחדר, דלת הארון היתה פתוחה ומהמראה השתקפה דמות של אדם. כעס האיכר על שנמצא אדם אחר בחדרו – והנה גם הדמות שעמדה לפניו כעסה. הרים האיכר כיסא כדי לזרוק על אותו אדם – וגם אותו אדם הרים כיסא ורצה לזורקו עליו. עזב האיכר את החדר בזעם ואמר לאחותו, כי ישנו אדם זר בחדר. אחותו הבינה במה המדובר, ולכן יעצה לאחיה, שבמקום לכעוס עליו, יאמר שלום לאותו אדם, וכך ימנע מריבה ביניהם… וכך היה.

הנמשל הוא לעמלק. עמלק הוא, למעשה, השתקפות מעשיו של האדם. אם אדם מחליש את עצמו בקיום המצוות ונותן פתח גדול ליצר הרע להיכנס אליו, גם עמלק מתגדל לעומתו. וככל שהאדם מתעלה ומשפר את מעשיו, ומסלק מעליו את היצר הרע, גם עמלק מסתלק ממנו.

תמחה את זכר עמלק

"וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (כ"ה, י"ט)

"'תמחה את זכר עמלק' – 'מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה' (שמואל א', ט"ו, ג'), שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה" (רש"י)

בספר שמואל מובא שהקב"ה ציוה את שאול להכרית את עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק וכל הבהמות. אך שאול חמל על אגג ועל הצאן והבקר ולא הרגם. ובא שאול ואומר לשמואל: "הקימותי את דבר ה'". אומר שמואל לשאול: "ומה קול הצאן הזה באזני וקל הבקר אשר אנכי שומע". אומר לו שאול: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלוקיך".

שמואל מוכיח את שאול, ואומר לו: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים". ואח"כ כתוב: "ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק, וילך אליו אגג מעדנות ויאמר אגג אכן סר מר המות… וישסף שמואל את אגג" וכו' (שמו"א פרק ט"ו). "מר" – גימטריא עמלק.

ואומרת הגמרא (מגילה י"ג ע"א), שכיון ששאול לא הרג את אגג יצא ממנו המן לאחר מכן. ולכן מרדכי היהודי שהיה מזרע שאול, היה צריך לצאת ולהלחם נגד המן שמזרע אגג. מה עשה מרדכי? התחיל להתפלל ואמר: הנה המן עשה גורל ויצא לו חודש אדר שמת בו אבי התעודה, אך לא זכר כי היא עת הלידה, שהרי משה רבנו נולד גם בחודש אדר.

פנה מרדכי למשה רבנו ואמר לו, שבגללו יצא הגורל כך. אמר לו משה: מה פתאום בגללי, אתם נהנתם מסעודתו של אחשורוש והשתחוויתם לפסל, ועל כן אתה מרדכי תעורר בתפילה מלמטה, ואני אתפלל מלמעלה, ואם יש איתערותא דלתתא, יש גם אתערותא דלעילא. ועל כן צמו שלושה ימים, לכפר על מה שנהנו מסעודת אחשורוש.

הגמרא (ב"ב כ"א ע"א) אומרת, שרבו של יואב – שר צבאו של דוד המלך, לימדו דבר טעות, ובמקום ללמד אותו שהתורה ציוותה למחות את זֵכֶר עמלק, אמר לו, שכתוב בתורה שמצוה למחות את זָכָר עמלק, ועל כן, כשהלך יואב להלחם באדום כתוב (מלכים א' י"א, ט"ו-ט"ז): "בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים ויך כל זכר באדום. כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום". וקרא לו דוד המלך והוכיחו על מעשיו, ואמר לו: מדוע לא הרגת גם את הנקבות? אמר לו יואב: מורי ורבי לימדני: "תמחה את זָכָר עמלק". אמר לו דוד: רבך לימד אותך טעות, וצריך לקרוא: 'זֵכֶר'.

הלך יואב לרבו וביקש להורגו, שכן כתוב: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", אמר לו רבו: תשאיר אותי בחיים ואהיה בארור. אמר לו יואב, והרי כתוב: "ארור מונע חרבו מדם"! ולבסוף יש אומרים שהרג אותו, ויש אומרים שלא הרג אותו.

יש לשאול: וכי יואב מעולם לא הלך לבית הכנסת לשמוע קריאת התורה בפרשת זכור?! האם הוא לא שמע את בעל הקורא אומר: "זֶכֶר עמלק"?

אמרתי בדרך בדיחותא, שיואב היה חסיד, ותמיד הוא הלך לרבו (כמו שהיום רבים הולכים לשבת זכור לאדמו"רים שלהם או לראשי ישיבות), וגם בשבת זכור הוא היה הולך אליו. ורבו היה קורא בתורה כפי שלימד אותו בטעות, ולכן יואב לא שמע מפי חזן אחר את קריאת התורה, ובחומשים שלהם לא היה ניקוד, אבל כיום יש בחומשים ניקוד וטעמים.

[לענין הלכה: ספר תורה המנוקד – פסול, ואפילו אם הסירו את הניקוד – נפסל (עיין לשו"ע יו"ד סי' רע"ד ס"ז, ועיין לכה"ח ב'קול יעקב' שם ס"ק י"ג). יש עדות שנוהגים שהעולה לתורה, קורא בתורה. ובספרי תורה שלהם הם עשו חור במרצע באמצע כל מילה שיש בה טעם אתנחתא או סוף פסוק, כך שהעולה לתורה מבחין בזה ויודע את הטעם, ומותר לעשות זאת מכיון שזה לא כתב, אבל יזהרו שהמרצע לא יפגום את הכתב].

<h3>פרפראות</h3>
אל תביאני לידי ניסיון

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (כ"א, י)

"ועל דא: 'כי תצא למלחמה על אויביך', דא איהו יצר הרע, דאנן צריכין למיפק לקבליה במילין דאורייתא ולקטרגא ליה. וכדין יתמסר בידא דבר נש, כמה דאתמר: 'ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו'" (זוהר חדש, כי-תצא, צ"ו ע"א)

על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידיך", הסבירו המפרשים על פי הפשט: אל תמתין שהאויב יבוא אליך, אלא צא לקראתו בטרם יתקרב אליך.

בגמרא במסכת עבודה זרה (י"ז ע"א) נחלקו האמוראים בשאלה, האם יכול אדם להכניס את עצמו למצב שתהיה לו התמודדות עם יצרו, מתוך מטרה להתגבר עליו, או שצריך להתרחק ולא להביא את עצמו למצב של התמודדות בכלל.

למשל, יש לפניו שתי דרכים: באחת יש תמונות תועבה, או נשים שלובשות בגדים לא-צנועים, ובדרך אחרת – אולי גם ארוכה יותר – אין דברים כאלו. האם על האדם ללכת בדרך הלא-צנועה כדי שיתמודד ויתגבר על יצרו, או ללכת בדרך הצנועה כדי למנוע מעצמו את הניסיון.

במשלי (ה', ח') נאמר: "ואל תקרב אל פתח ביתה". הסבירו שם בגמרא שאדם לא צריך להביא את עצמו לידי ניסיון. אמרו חכמי המוסר: אל תביא את עצמך לידי ניסיון – כדי שלא תביא את עצמך לידי ביזיון…

צריך האדם להתרגל לומר תמיד: "יגער ה' בך השטן" (זכריה ג', ב'), ולהתפלל תמיד שהקב"ה יסייע לנו להינצל מהיצר הרע.

מצות השבת היהודים הרחוקים

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם" (כ"ב, א')

כבר הזכרנו לעיל את דברי 'אור החיים' הקדוש, שמוצא רמז בפסוק זה על בני אדם שנדמו כבהמות, הם אנשים הרחוקים מתורה וממצוות. עליהם מצווה התורה, שלא להתעלם מהם, אלא לנסות לקרבם ולהשיבם בתשובה לאבינו שבשמים.

והתורה מדגישה: "השב תשיבם" – פעם, פעמיים ושלוש. אל יתייאש! אלא יתאמץ וישתדל לעשות הכל כדי להשיבם.

וכיצד ישיבם? כמידת אהרון הכהן, שהיה מקרב אנשים לתורה בדרכי נועם, בלשון אהבה ואחווה ורעות, שכן: "שור אחיך הוא" – הוא אחיך, בן עמך.

היפוך היוצרות

"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, ה')

"משרשי המצוה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערוה וכל ענין וכל צד שיהיה הכשלון באותו דבר מצוי מתוכו… כלומר, שלאהבתנו – הרחיקנו מן הזמה, שהיא דבר מכוער ביותר, ויקח לב האדם ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק, כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים – יתערבו אלו עם אלו תמיד ומלאה הארץ זמה. ועוד אמרו בטעם מצוה זו, שהיא להרחיק כל ענין עבודה זרה, שדרכם של עובדי עבודה זרה היה בכך. ואלה שני הטעמים – מצאתים בספרי הרמב"ם ז"ל אחר כתבי אותם" (ספר החינוך, מצוה תקמ"ב)

טעם האיסור, לפי הפשט, הוא למנוע ערבוביה בין גברים לנשים, ובכך למנוע פריצות (כמו כתבו: הרמב"ם ובעל ה'טורים' ועוד).

אך יש בזה טעם נוסף. האיש מברך כל בוקר: "שלא עשני אישה". אין בכך התנשאות, אלא האיש מודה ומשבח על כך שהוא מחוייב במצוות רבות יותר. האישה מברכת: "שעשני כרצונו", והיא שמחה על זכויותיה הרבות בבניין העולם שבידיה. איש ואישה שיודעים את ערכם – אשרם ואשרי חלקם.

אך יש אנשים בעלי רגשי נחיתות, המבקשים להפוך את ברייתם מאיש לאישה. עליהם נאמר: "לא ילבש" – לא יהפוך איש את עצמו לאישה. העושה כן הוא מתועב, ומעיד שאינו מאמין בבורא העולם, מי שיצר את האדם בצלם הראוי לו.

שכר מצוה קלה

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (כ"ב, ז')

רש"י (בשם תנחומא א') הסביר: אם קיימת מצוות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש… שמצוה גוררת מצוה".

חז"ל מבארים (ספרי כ"ב, ס"ד; חולין קמ"ב ע"א), שמצות שילוח הקן היא מצוה "קלה", מפני שאין בה שום הוצאות מיוחדות; "ומה מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה: 'למען ייטב לך והארכת ימים', קל-וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות".

מעתה, בוא וראה שכרן של מצוות: אדם מקיים מצוה קלה של שילוח הקן, ומיד הוא זוכה לבית; וכן זוכה לשדה ולכרם – כפי שמתארים הפסוקים הבאים (ט'-י'): "לא תזרע כרמך…"; ואחר זוכה לבגדים נאים, כמובא בהמשך (י"א-י"ב): "לא תלבש שעטנז… גדילים תעשה לך" – וכל זה בזכות המצוה הקלה שקיים…

אמנם, שכר זה מובטח רק למי שמקיים את המצוה בשלמותה, לשם מי שציווה עליה. הוא מקיים את מצות שילוח הקן לא כדי לזכות לבית. אמרו חז"ל (אבות א', ג'): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". אף על פי שהעבד (או הפועל) יודע שיקבל בסוף היום את הפרס המגיע לו, אין הוא עושה זאת לשם הפרס, אלא כדי לעבוד את אדונו.

כלאים בעבודת ה'

"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (כ"ב, י')

בפסוק זה רמוז לנו מוסר גדול בעבודת ה'. כבר לימדנו דוד המלך, כי הדרך הישרה לעבודתו יתעלה ויתברך היא: "סור מרע ועשה טוב". מתוארים כאן שני שלבים: ראשית, על האדם לקדש את עצמו, לזכך את החומר, בבחינת: "סור מרע"; ובשלב השני עליו להוסיף קדושה וטהרה, בהגברת כוחה של הרוחניות, והוא: "עשה טוב".

אל לו לאדם להמשיך בדרכו הרעה, לדלג על הוראת "סור מרע", ועם זאת לעמול בתורה ולהקפיד על המצוות. ואף שאמרו חז"ל: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (איכה רבה פתיחא) – אין זה לכתחילה. בוודאי הקב"ה רוצה שהאדם ילמד תורה בקדושה ובטהרה, תורה לשמה.

וזהו הרמז: "שור" – מסמל את הצדיק, כדברי 'אור החיים' הקדוש, "וחמור" – זו החומריות. מכאן האיסור: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – אי אפשר לעלות במעלות הצידקות כשעדיין עול החומריות רובץ על האדם, אלא יסלק את החומריות ויעשה את הטוב בשלמות.

מידת הרחמנות

"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (כ"ג, ה')

חטאם של עמון ומואב הוא בחוסר במידת הרחמנות. הם לא ריחמו על ישראל ולא קידמו אותם בלחם ובמים. פגם זה הפוך ממידתם של ישראל, שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

שלמה המלך משבח את אשת החיל, ואומר עליה: "כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון". היא אינה מחכה שהעני יפשוט את ידו תחילה, אלא היא מושיטה את ידה ראשונה, כדי שלא לביישו.

וכותב רבינו האר"י הקדוש, שאם בעל הבית פושט את ידו תחילה, לפני שהעני פושט את ידו לבקש, הוא זוכה ששלוש אותיות משם הוי"ה ברוך הוא ייכתבו עליו.

חטאיהם של מואב

"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (כ"ג, ה')

העיר גאון עוזנו ותפארתנו, רבנו יוסף חיים זיע"א: חטאם הראשון של המואבים – "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים", חמור פחות מהחטא השני, "אשר שכר עליך את בלעם". זאת משום, שבתחילה לא קידמו המואבים את ישראל בלחם ובמים, בטענה שאין להם כסף; אבל כאשר רצו לשכור את בלעם בן בעור, שמשכורתו היתה "מלא ביתו כסף וזהב" – לזה היה להם כסף…

הונאה במשקלות ומלחמת עמלק

"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (כ"ה, י"ג)

"'זכור את אשר עשה לך' – אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי י"א, א'): 'מאזני מרמה תועבת ה", וכתיב בתריה: 'בא זדון ויבא קלון'" (רש"י)

כתב רש"י, כי הסמיכות של הפסוק על איסור הונאה במשקלות לפסוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק" מלמדת, כי אם לא ניזהר במשקלות עלינו ליזהר מגירוי האוייב. ויש להבין מהו הקשר בין עמלק להונאה במשקולות?

עמלק ראש הכופרים היה. היה לועג על מצוות התורה, כפי שפירש רש"י: "'ויזנב בך' – חותך מילות וזורק כלפי מעלה". הרי שעיקר חטאו הוא שלא היה מאמין בהקב"ה.

כמוהו גם המשקר במידות ובמשקולות. הוא אינו בוטח בה' ואינו מאמין שהפרנסה מאיתו יתברך. לכן הוא מנסה להתפרנס מהגזל ומההונאה.

ועוד אפשר לומר בדרך רמז: דרכו של מי שמשקר במשקלות היא להבחין בין משקל גדול ומשקל קטן, כפי שהסביר רש"י: "שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה". כך עמלק הבדיל בין קטנים לגדולים: הוא לא פגע באותם האנשים מבני ישראל שהיו בתוך הענן, אלא דווקא באלו שחטאו והענן פלט אותם, כמו שכתוב: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך".

הבא אל כרם רעהו

"כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (כ"ג, כ"ה)

"'כי תבא בכרם רעך' – בפועל הכתוב מדבר. 'כנפשך' – כמה שתרצה. 'שבעך' – ולא אכילה גסה" (רש"י)

רש"י ביאר שהפסוק מדבר בפועל, וזאת על פי הגמרא בבבא מציעא (פ"ז ע"ב) שאמרה, וז"ל: "כדתניא: 'כי תבא', נאמר כאן ביאה ונאמר להלן (כ"ד, ט"ו): 'לא תבוא עליו השמש', מה להלן בפועל הכתוב מדבר – אף כאן בפועל הכתוב מדבר". ועדין יש להבין, מניין למדו שהפסוק מדבר דווקא על פועל, ולא על סתם אדם שבא אל כרם רעהו?

אלא חז"ל אומרים (ב"ב ב' ע"ב): שאסור לאדם לעמוד בשדה רעהו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, כדי שלא להזיקו בעין רעה. אם כן, אדם רגיל בוודאי לא יבוא בכרם רעהו כשיש בו ענבים. על כן אמר רש"י משם חז"ל: "בפועל הכתוב מדבר", שהוא רשאי להיכנס אל הכרם גם בשעה זו.

משקולות כצעצוע

"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה" (כ"ה, י"ד)

"אסור לאדם להשהות מדה חסרה (בביתו) אפילו שאינו מודד בה, ואפילו לעשות עביט של מי רגלים, שמא יבוא מי שאינו יודע וימדוד בה. ואם יש מנהג בעיר שאין מודדים אלא במדה הרשומה ברושם הידוע, וזו אינה רשומה, מותר להשהותה" (שו"ע חו"מ רל"א, ג)

החזקת משקולות שאינם מדוייקות היא גם אם המחזיק אותן אינו משתמש בהן לרעה. כך שפסקו הרמב"ם (גניבה ז', ג') והשו"ע (חו"מ רל"א, ג'), שאפילו עביט למי רגלים אסור לעשות מהם, או לקחתם כצעצוע לבנו.

למדנו מכאן מוסר השכל נפלא: דרכו של היצר הרע לומר לאדם: החזק את המשקולות בביתך רק בשביל עביט, או כצעצוע, לא בשביל להשתמש בהם, חלילה, לרעה… אך למחר הוא אומר לו: אם כבר נשארו המשקולות בביתך, השתמש בהם במסחרך.

אמרו חז"ל (ב"ב פ"ח ע"ב), שקשה עונשן של מידות. אל יביא האדם את עצמו לידי ניסיון, כדי שלא יבוא לידי בזיון, רחמנא ליצלן.

אבנים בכיסים

"לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה… זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ג-י"ז)

"'זכור את אשר עשה לך' – אם שיקרת במידות ובמשקלות הווי דואג מגירוי האויב, שנאמר (משלי י"א): 'מאזני מרמה תועבת ה", וכתיב בתריה: 'בא זדון ויבא קלון'" (רש"י)

סיפר ה'בן איש חי' זיע"א: פעם החליטו ברחוב של הסוחרים בבגדד למנות אדם שיהיה אחראי על המשקולות לבדוק שהן מדוייקות. באו לבקש רשות מה'בן איש חי'. אמר להם ה'בן איש חי': אין צורך למנות אחראי, כבר יש מי שממונה על כך. הלכו אותם סוחרים וחיפשו בכל השוק את אותו האחראי, אך לא מצאוהו. חזרו אל ה'בן איש חי' וסיפרו לו שלא מצאו את הממונה. ענה להם ה'בן איש חי': כתוב "מאזני צדק" – אם יש מאזני צדק, ישנה ברכה, ואם לאו – "ויבוא קלון", יהיה הפסד. הבטחה זו של הקב"ה היא האחראי הטוב ביותר…

עוד מסופר על אדם אחד, שהיו לו אבנים בכליות. אמרו לו הרופאים שעליו לעבור ניתוח. לפני הניתוח הוא בא לחכם לבקש ברכה.

[אגב, כך מובא בהלכה (רמ"א בשו"ע יו"ד סי' של"ה ס"י), ש"מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם העיר שיבקש עליו רחמים" וזה לשון הנימוקי יוסף (ב"ב פרק יש נוחלין. נ"ג ע"א בדפי הרי"ף): "דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו", עיי"ש. הגר"א שם ציין למסכת ב"ב קט"ז ע"א: "דרש ר' פנחס בר חמא: כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים"].

שאל אותו הרב: מאיזה מחלה אתה סובל? ענה לו הלה, שיש לו אבנים בכליות. שאל אותו הרב: האם הינך סוחר? השיב לו: כן. שאל אותו הרב: האם הינך שוקל ומוכר כדין? התחיל אותו האיש לגמגם, ואמר שאינו מקפיד לגמרי… אמר לו הרב: מי שנזהר בזה באבני המסחר – לא יהיה לו בכיסיו – היינו, בכליותיו – אבנים.

עמלק וברית המילה

"וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (כ"ה, י"ח)

פירש רש"י: "'ויזנב בך' – חותך מילות וזורק כלפי מעלה". זאת, משום שחלק מעם ישראל לא נימולו במדבר, ואת ערלתם של אותם האנשים זרק עמלק (וראה ב'דעת זקנים מבעלי התוספות'. אמנם בתרגום יונתן בן עוזיאל הסביר בדרך אחרת).

המן, מזרעו של עמלק, הלך אף הוא בדרך זו. כתוב במגילה: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ודרשו חז"ל: "'ששון' – זו מילה". הרי שגם המן נלחם במצות המילה. ידע המן שברית קודש זו היא אות על קישורם של ישראל עם הקב"ה, ולכן השתדל לפגוע בה. וכשנפל, חזר הששון לישראל, ונתקיימה בהם ברית זו לעולם.

אמרו חז"ל: "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, עדיין עושין אותה בשמחה". וכוונתם לששון של מצות המילה.

יראת שמים

"וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (כ"ה, י"ח)

רש"י הסביר, ש"לא ירא אלוקים" מתייחס לעמלק, שלא פחד להרע לישראל. כן כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל.

אך יש להבין: מה המקום לבוא בטענות לעמלק על שלא היה ירא אלוקים? וכי מישראל הוא?!

אולם, כבר כתב הרמב"ם באיגרותיו, שהקב"ה העניש את ירבעם בן נבט גם על חטאיו בעבודה זרה וגם על איסור מוקצה בשבת, לומר שגם מרשעים ניתן לדרוש להיות יראי אלקים ולהיזהר בקלה כבחמורה. הרי שאפילו מעמלק הרשע אפשר לתבוע מידה של יראת שמים.

<h3>מעשה רב</h3>
עד דרוש אחיך – שלא יהא רמאי

"עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (כ"ב, ב')

"'עד דרוש אחיך אותו' – עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא" (בב"מ פ"ב, מ"ז)

כל אימת שהיה מדבר סביב חקירת הדברים לאמיתתן, היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: מסופר על אדם אחד שמצא ברחוב מטבע זהב. חברו שראה זאת, החל מייד לצעוק: אבד לי מטבע זהב! מה שמצאת זה שלי! (מהדין, אם מצא אדם שטר ברחוב, למשל של מאה שקל, ובא אדם ואומר: המספר שעל השטר הוא כך וכך, אין חיוב להחזירו אע"פ שלכאורה זה סימן מובהק, משום שיש לתלות עדיין שמא אותו אדם שילם עם שטר זה לבעל חנות וכדו' ושטר זה אבד לבעל החנות וכבר אינו ברשותו). הגיעו בעלי הדין לפני סבו של מרן בעל ה'בן איש חי'. הרב, שהיה פיקח מאוד, מייד הבין וידע שאותו אדם רמאי. הוא פנה אליו וביקש ממנו שימתין מחוץ לחדר. התחיל סבו של ה'בן איש חי' לומר בקול רם שנשמע גם בחוץ: הנה כאן, במטבע, ליד הכתר למעלה יש נקב. לאחר מכן הוא ביקש מאותו אדם להכנס. הוא שאל אותו: האם יש לך סימן במטבע? ענה לו הלה: ודאי! ליד הכתר למעלה יש נקב. אמר לו סבו של ה'בן איש חי': במטבע זו אין שום נקב! לך וחפש את המטבע שלך במקום אחר…

שבועה בשני לוחות הברית

"עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (כ"ב, ב')

"'עד דרוש אחיך אותו' – עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא" (בב"מ פ"ב, מ"ז)

מספרים על סבו של רבנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א, שפעם אחת בא אדם אחד שרצה להשבע שבועת שקר בבית הדין. אמר לו סבו של ה'בן איש חי' בטון מאיים: אתה חושב שאני אשביע אותך בספר תורה? לא ולא! אני אשביע אותך בשני לוחות הברית!

תוך כדי דיבור, פנה הרב לשַּׁמָּשׁ ואמר לו: לך תטבול במקוה, ואחר כך תביא את שני לוחות הברית בטהרה. אותו אדם, כששמע זאת, התחיל להתחלחל, ומייד נזעק ואמר: אני חוזר בי מכוונתי להשבע, ואני מוכן לשלם!! אמר לו הרב: תודֵה ששיקרת! ואכן, הוא הודה ששיקר. לאחר מכן, ביקש אותו רמאי לראות במו עיניו את שני לוחות הברית. סימן הרב לשמש, והלך להביא את ספר השל"ה הקדוש, ששמו: שני לוחות הברית. אמר אותו אדם: אילו ידעתי זאת, הייתי נשבע…

חוסר צניעות – גורם לעניות

"וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (כ"ג, ט"ו)

סיפר מרן הרב זצ"ל: היה אדם אחד מסכן וחסר מזל, ובכל דבר שניסה לעשות – הפסיד. יום אחד הוא בא לפניי ובכה בדמעות שליש על רוע מזלו, וביקש שאתן לו עצה. אמרתי לו: היום למדתי במסכת נדרים, והר"ן שם אומר, שכל מי שמברך ברכה לבטלה או כל מי שמזכיר שם שמים לבטלה בא לידי עניות (עיין לפירוש הר"ן על גמרא נדרים ז' ע"ב). שאלתי אותו: שמא אתה מברך מול אשתך כשהיא לבושה שלא בצניעות או שלא מכסה את ראשה כדבעי? הוא אמר לי: כן, ואף אם אומר לה להתלבש בצניעות היא לא תקבל. אמרתי לו: תגיד לה שאם היא תתלבש בצניעות זו סגולה לעושר, ואם לא – זה מביא עניות. ואכן, הוא הלך ואמר לה כדבריי, והיא התחילה לכסות את ראשה ולהתלבש בצניעות, ומאז התהפך מזלו לטובה. כמובן, שלבוש צנוע זה מהדין, ולא מטעם סגולה.

ואכן, היה מורה מרן הרב זצ"ל בשיעוריו, שאסור לברך כנגד נשים שאינן לבושות בצניעות, ומי שמברך כך – ברכותיו לבטלה. אם יושבת אורחת שאין לה דרך ארץ והיא לבושה שלא בצניעות, ורוצה המארח לקדש או לברך מבלי לפגוע בה – יגביה את הסידור מול עיניו ויקדש, או שיעצום את עיניו.

מצוות ייבום

"יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ… וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו, וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (כ"ה, ה'-ט')

היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: בהקדמה לספר 'בני אהרן' – פירוש לשער הגלגולים, כותב מחבר הספר הרה"ג שמעון אגסי, שהיה לו בן שנפטר בצעירותו. הוא מתאר שם את בנו שהיה תלמיד חכם מופלא, ושמת ביום חופתו, והניח אחריו אשה שהיתה מאורסת לו בטבעת (קידושין). לאחר ה'שבעה' אמר לאשת בנו – כלתו: יש לי בן (חכם עזרא ציון אגסי), ואם תרצי, תמתיני לו עד שיהיה בן שלוש עשרה ויום אחד ותנשאי לו, והיא הסכימה. כשהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה ויום אחד, שאל חכם שמעון אגסי את אותה אשה אם היא רוצה יבום או חליצה? אמרה לו: מה שתקבע מקובל עליי. הוא שאל את הבן לדעתו, ואמר לו הבן: אם תבטיח לי שהפרש הגילאים בינינו לא יפריע ויהיו לי בנים ממנה, אני מוכן לייבם אותה. וכן היה. עד כאן מתוך ההקדמה לספר 'בני אהרון'.

מרן הרב זצ"ל היה מוסיף על זה: פעם אמרו לי, שאותו אדם גר בקרבת מקום במקום פלוני. הלכתי אליו לבקרו, שמא יוסיף לי פרט נוסף על הסיפור. ישבנו ודיברנו בדברי תורה. שאלתי אותו, האם אשתו שייבם אותה עדיין בחיים. לשאלתי, החל לקרוא בקול: "עַגּ'וּז! (זקנה) לא תעשי לחכם מרדכי קפה?". בתחילה לא ראיתי שום זקנה. פתאום נבהלתי, כי ראיתי בפינת החדר כעין ערמת בגדים מתרוממת, ומשם יצאה אשה אחת זקנה והלכה להכין קפה. הוא פנה אליי, ואמר לי בהנאה גלויה: אתה רואה, זו הברכה של מור אבי ע"ה.

<h3>הלכה בפרשה</h3>
לא ילבש גבר שמלת אשה

"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, ה')

איסור "לא ילבש" הוא שהאיש אסור בלבישת בגד אשה ולאו דוקא בלבישת כל בגדיהן של נשים, אלא אף פריט אחד, כגון: טבעת – אסור משום "לא ילבש". וכן לאשה אסור ללבוש אפילו פריט אחד של איש. ולא רק מלבושים אסורים, אלא אפילו כל תכשיט וכל תיקון נוי ויופי המיוחד לאשה, לפי מנהג המקום, אסור לאיש שיתקשט ויתיפה בו. וכן כל מה שמיוחד לאיש – אסור לאשה.

תחפושת

יש מקילין בפורים ללבוש בגדי נשים לגברים, ולהיפך, ואין נוהגין כן (ועיין למשנ"ב סי תרצ"ז ס"ק ל' שהזהיר להרחיק מזה משם כנה"ג ושל"ה, ועיין לכה"ח שם ס"ק ס').

כובע רחב שוליים

שנועד להגנה מפני השמש, מותר לאיש ללובשו, כי אין כוונת הלובש לחבוש כובע כמו של נשים אלא כוונתו להגן מחום השמש. ויש לזכור שבשבת, הן לאיש והן לאשה, אין לחבוש כובע ששוליו רחבים טפח (8 ס"מ. ועיין לשו"ע או"ח סי' ש"א סע' מ' ולחונים עליו).

מטרייה

יש מי שאומר שאסור לגבר להשתמש במטרייה הניכרת בצבעה כמיוחדת לנשים, משום "לא ילבש גבר" וכו', ויש מי שאומר שבדרך עראי מותר. והראיה: שאם יתקלקל שעון הזהב של אשתו והוא לוקחו לתיקון, מותר לו לענוד אותו על ידו עד שיגיע לחנות, ואין בזה משום "לא ילבש גבר". ולכן אם בימות הגשמים הלכה האשה עם בעלה ברחוב, ושכחה את המטרייה שלה, מותר לה להכנס מתחת למטרייה של בעלה, ואין בזה משום "לא יהיה כלי גבר על אשה", וכן להיפך.

טבעת

ענידת טבעת לצורך לקיחתה לתיקון – אם הטבעת של אשתו זקוקה לתיקון, מותר לו לענוד אותה על אצבעו שלא תאבד ולקחתה לצורף, כיון שענידתה היא דבר זמני.

ליקוט שיער

המלקט שערה לבנה מתוך שחורות – "אסור (לאיש) ללקט אפילו שיער אחד לבן מתוך השחורות משום לא ילבש גבר שמלת אשה" (שו"ע יו"ד סי' קפ"ב סע' ו'). ומפורסם המעשה באדם אחד שהיו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה. צעירה מלקטת לו את השערות הלבנות, והזקנה מלקטת לו את השחורות – נמצא קירח מכאן ומכאן (ב"ק ס' ע"ב).

צביעת שיער

"וכן אסור לאיש לצבוע (שערות לבנות שיהיו) שחורות, אפילו שערה אחת" (שו"ע שם). ישנם בחורים ששיער ראשם לבן באופן תורשתי, או מחמת שנפלה עליהם בהלה גדולה מאוד שגרמה לשערותיהם להתלבן כליל, ויש להם קשיים בשידוכין – ואלה יעשו שאלת חכם כדת מה לעשות.

עגילים

יש אנשים העונדים עגילים לאוזניהם (והגדילו לעשות אלה המניחים שורה של כמה עגילים לאורך האוזן ל"ע), ויש בזה איסור דאורייתא של "לא ילבש".

הסתכלות במראה

מובא בשו"ע (יו"ד סי' קנ"ו סע' ב'): "אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר, אלא אם כן משום רפואה כגון שחושש בעיניו או שמספר עצמו או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו. וכדי לראות אדם חשוב מותר לראות במראה". ועל זה הוסיף הרמ"א: אם זה במקום שדרך האנשים לראות במראה – מותר, עכ"ל. כלומר, אם כוונתו כדי שלא ייראה מגונה, כגון: לראות למשל אם הצווארון או העניבה במקומם – מותר להסתכל במראה. אבל אם כוונתו להתייפות כדרך הנשים – אסור.

לבישת מעילי דובון

"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (כ"ב, ה')

שאלה: האם מותר גם לגברים וגם לנשים ללבוש את אותם "מעילי הדובון"?

תשובה: אסור לאיש ללבוש מלבושים המיוחדים לנשים ולאשה ללבוש מלבושים המיוחדים לגברים.

הגמרא במסכת נדרים (מ"ט ע"ב) מספרת, כי ר' יהודה בר' אלעאי היה עני מרוד ואשתו תפרה מלבוש, כשיצאה לשוק לבשה אותו, וכשיצא הוא להתפלל לבש אף הוא את המלבוש. ומכאן למדו חכמים שבגד המשותף לנשים ולגברים אין בו משום אסור של "לא ילבש". ואף על פי שאפשר לומר שאין משם ראיה, שהרי ר' יהודה היה עני מרוד וזוהי שעת הדחק, אין הדבר כן, שהרי ר' יהודה היה חסיד וכל מעשיו היה מלכתחילה ולא בדיעבד.

ולכן, מותר לנשים ולגברים ללבוש "מעיל דובון" שאינו מיוחד לאחד המינים. אבל אם יש בדובון גזרה מיוחדת, צבע מיוחד, כפתורים או סוגרים המייחדים אותו רק לאחד המינים, אסור לשני ללבוש אותו.

ומכאן להזכיר: ב"דובון" שיש שרוך בכובע, אם יצא השרוך החוצה בשבת – לא יחזירנו, וכל שכן לא ישרוך חדש במקומו בשבת.

עשיית מעקה בתוך הבית

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (כ"ב, ח')

בתורה מופיעים שני ציווים שונים: "ועשית מעקה לגגך" ו"לא תשים דמים בביתך". אחת מצות עשה והשנייה לא תעשה (ספרי שם).

מצות מעקה היא שלא יפלו מהגג לרשות הרבים. ורבים שואלים: האם יש חיוב לבנות מעקה למדרגות פנימיות בדירה בת שני מפלסים. יש כאלה שרצו לפטור מכיון שהתורה אמרה: "כי יפול הנופל ממנו" לרשות הרבים. אבל דייקה הגמרא (ב"ק נ"א ע"א) דווקא "ממנו", ולא "לתוכו". ולכן נפסקה הלכה (רמב"ם הל' רוצח פרק י"א הל' ב'; שו"ע חו"מ סי' תכ"ז סע' ד') כי אם רשות הרבים גבוהה מרשותו – אין חיוב עליו לבנות מעקה שלא יפלו לתוך חצירו, לתוך רשותו.

אמנם במקרה של בית בן שני מפלסים – יש חיוב לבנות, כיון שמדובר ברשות של אדם אחד. וגם בבית משותף חייבים הדיירים לבנות מעקה למדרגות, כמו בבית השותפים, שזו נקראת רשות אחת של שותפים ולא שתי רשויות.

וכבר הזהרנו לעשות מעקה בחלונות הבתים, ושיהיו הסורגים באופן שלא יוכל קטן להוציא מהם ראשו, וגובהם יהיה לפחות עשרה טפחים. ונהגו לעשותו בגובה של מטר.

כתב השו"ע (חו"מ שם סעי' ז') – ולא זו בלבד אלא כל נזק שיכול לבוא לאדם צריך למנוע זאת. ולכן צריך לכסות בור פתוח ולסלק כלב רע מתוך ביתו וחצרו וכו'. ואין החיוב דוקא לכסות את הבור, אלא יוכל לבנות סביבו גדר בגובה מטר.

כמו כן יש להזהר בעת שבונה אדם בית או מתקנו שלא לתת מכשול במקום, דהיינו לא להשאיר בור פתוח או תל של עפר שיכול להזיק לאנשים. וכן יש חיוב לאדם לבדוק נדנדות של תינוקות מידי פעם, שהחבלים לא יהיו שחוקים והברגים לא פתוחים וכו'.

הבונה מעקה לגג, לחלון, או למדרגות – חייב לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה".

אבל המכסה את הבור וכו' אינו מקיים מצות עשה של "ועשית מעקה" אלא מונע נזק על פי הדין של "לא תשים דמים בביתך", ועל כן יש ספק אם צריך לברך.

מצות זכירת עמלק בנשים ובזמן הזה

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ז)

שאלה: האם שייכת כיום מצות זכירת עמלק, ומה דין הנשים בזה?

תשובה: כתב ספר 'החינוך' (מצוה תר"ג): "ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנשים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב ולא לנשים". והיינו אף דלא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא, דמהתורה אין לה זמן קבוע ורק חכמים קבעוה לשבת שלפני פורים, וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מהראוי שגם נשים יתחייבו, מ"מ מבאר 'החינוך' שהן פטורות דמצות זכירת עמלק תלויה במצות מחיית עמלק, ומכאן שאינן שייכות במחיית עמלק דאינן בנות מלחמה, ממילא פטורות גם ממצות זכירת עמלק. ובבא"ח בספרו 'ידי חיים' (תרפ"ה) נתקשה עליו, דהא חשיב מלחמת מצווה שמחויבות בה גם הנשים, וא"כ מדוע ייפטרו? ולכך מסיק שאף הנשים חייבות.

אמנם בספרו שו"ת 'תורה לשמה' (סי' קפ"ז) נשאל: האם נשים חייבות במצות זכירת עמלק? והשיב: דפטורות, כשם שפטורות מהמלחמה שאינה שייכת אלא בגברים בלבד "כי להם לעשות מלחמה ונקמת האויב ולא לנשים". וע"ע ב'מנחת חינוך' שם שחולק על ספר 'החינוך' ומסיק בפשיטות שנשים חייבות בזכירת עמלק כגברים, עיי"ש.

ועיין עוד ב'כף החיים' (תרפ"ה ס"ק ל') שהביא את דעת הסוברים שנשים לא חייבות לשמוע פרשת זכור (ומ"מ מסיק שבעיקר המצווה לזכור מעשה עמלק חייבות, עי"ש), ולמסקנה אנו פוסקים שנשים פטורות כדעת 'החינוך'. ועכ"ז טוב שאשה תשתדל ללכת ולשמוע פרשת זכור. ויש מקומות שמוציאין ס"ת בצהרים במיוחד לנשים ואיש קורא להן, ויש מפקפקים בזה, ובכל אופן אין לברך בקריאה זו, ומ"מ תזהר שלא לקבל על עצמה בנדר אלא כחומרא בעלמא. והיה מנהג בדור הקודם שהיו הגברים קוראים בבית בפרשת זכור את "מי כמוך" כדי שיצאו הנשים יד"ח בזכירת הענין. והטוב ביותר לנשים לקיים המצווה גם כמו שכתב הרמב"ן ש"נספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם: כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו", ובמיוחד לנשים שיש להן כח מיוחד בדיבורן שיספרו לבנות מעשה עמלק, ובזה יצאו ידי חובת זכור.

זכירת עמלק בזמן הזה

והנה יש שהקשו באחרונים: מפני מה מחויבים כיום בקריאת פרשת זכור, והרי אין אנו מכירים היום כלל מיהו עמלק וכבר נתערבו כל האומות, ולמה לא תתבטל מצווה זו (וראה ב'מנחת חינוך' שם בזה)? ואפשר ליישב ע"פ ה'מלאכת שלמה' (עדני, על מסכת מגילה פ"ג) שהעיקר הוא לזכור את הגורם לעמלק, והוא – שכשאנו בבחינת "רפידים", היינו כשלא מקיימים התורה, כשמשתחוים לצלם, כשאוכלים ונהנים מסעודה של אחשורוש – אז בא עמלק או שליחיו. על כן בזכירה זו נזכור לתקן את עצמנו, ולכן לדעתו אפי' בשעה שאין אנו יודעים מי עמלק, וגם בשעה שאין מלכות שיכולה להכריתו, אעפ"כ יש מצוה של זכירת המעשים שלנו ולתקנם ע"י מחיית עמלק.

ועפ"ז יש לבאר את ההבדל בפסוקים (כ"ה, י"ט): "תמחה את זכר עמלק", שהציווי על האדם למחות את עמלק, "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (שמות י"ז, י"ד), שהקב"ה מבטיח שהוא ימחה את עמלק. אלא אנו נמחה מלמטה מלבנו ונתחיל במצווה, והקב"ה ימחה מלמעלה וישלים המצווה, ויהיה השם שלם וכסאו שלם. אמן.

סיכום – ההלכות

א – מצווה לזכור בכל יום מעשה עמלק, וישתדל לאומרו בכלל העשרה זכירות לפחות בנוסח המקוצר, וכן יכוון על זה כשאומר "לשמך הגדול" בברכת ק"ש.

ב – בשבת שלפני פורים קוראים פרשת זכור בס"ת בעשרה, ונקטינן שחיוב קריאתה מדאורייתא. ומשום כך חייל במילואים או אסיר שיכול לקבל חופשה, או לשבת לקריאת פרשת זכור או למקרא מגילה – פרשת זכור עדיף.

ג – אם אין לו מנין או ס"ת – יקראנה מתוך החומש בניגון ובטעמים. וישתדל לכוון לצאת יד"ח בקריאת "ויבוא עמלק" שקוראים ביום פורים, וכן כשקוראים פרשת כי – תצא בחודש אלול.

ד – ישתדל ללמוד ולהבין את מעשה עמלק לפני הקריאה בתורה.

ה – נקטינן שנשים פטורות מעיקר הדין, וההולכת לשמוע מס"ת תבוא עליה ברכה. ורצוי שתכוון שאינה מקבלת על עצמה כנדר.

(תקציר מתוך שו"ת 'מאמר מרדכי' חלק חמישי שיצ"ל בעז"ה בקרוב)

תשלומין לקריאת זכור

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (כ"ה, י"ז)

שאלה: מי שלא שמע קריאת "זכור" בשבת זכור ושמע קריאתה בפרשת כי – תצא, והוא אמנם התכוון לצאת ידי חובת "זכור" אך החזן לא התכוון להוציאו בזה, האם יצא ידי חובתו?

תשובה: מרן השולחן ערוך (סימן ס' סע' ד) פסק שמצוות צריכות כוונה "לצאת בעשיית אותה מצוה", וכוונה זו היא של השומע והמשמיע, ששניהם צריכים להתכוון לצאת ולהוציא ידי חובת אותה מצוה. ולכן אם המשמיע לא התכוון להוציא את השומע ידי חובתו, הרי שלא יצא ידי חובת אותה מצוה.

אולם בנדוננו אמנם השליח ציבור לא התכוון להוציאו ידי חובת "זכור" אבל הרי הש"ץ התכוון להוציא את הקהל ידי חובת קריאת התורה, ואולי כוונה זו מועילה גם ל"זכור", אך יתכן שאינה מועילה כי חיוב קריאת "זכור" הוא מדאורייתא וקריאת התורה היא תקנה (וראה בסימן תרפ"ה ס"ז).

והנה לדעת ה'מגן אברהם' (שם הקדמה) מי ששמע את קריאת "ויבוא עמלק" בפורים יצא ידי חובת "זכור", והוא לא כתב שצריך הקורא להוציא ידי חובת "זכור". אך אין להביא משם ראיה כי עצם הקריאה הזאת המיוחדת ביום פורים היא בשביל מצות מחיית עמלק, ולכן שם לדעתו יצא השומע ידי חובה (ואף שהמשנב"ר (שם ס"ק ט"ז) חלק עליו, וז"ל: "אבל לענ"ד עיקר דינו של המ"א צריך עיון, דהא כתיב בתורה 'זכור את אשר עשה לך… אשר קרך בדרך… תמחה' וגו' והכוונה שלא לשכוח את מה שעשה לנו עמלק, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם: כך עשה לנו הרשע. ולכך נצטוינו למחות את שמו, כמו שכתב הרמב"ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת 'ויבוא עמלק'", עכ"ל. מ"מ אנו פוסקים כהמג"א שיוצא ידי חובת "זכור" ב"ויבוא עמלק").

ועם כל זה בקריאת פרשת "כי – תצא", כיון שהחזן מתכוון להוציא ידי חובת הקריאה בתורה אף על פי שזו תקנה, יוצא השומע ידי חובת "זכור" בדיעבד אף אם לא כיוון לכך.

אך מלכתחילה ראוי שאותו אדם שלא שמע "זכור" יבקש מהחזן לכוון להוציאו ידי חובת "זכור" בקריאת פרשת כי – תצא.

וטוב יותר שכל החזנים יכריזו לפני מפטיר שהם מכוונים להוציא ידי חובת מי שלא שמע "זכור" בזמנה, אם היה חולה או אנוס או שלא כיוון לצאת ידי חובה ב"זכור".

ולא יכריזו זאת לפני המשלים, שהרי הילדים בודאי יכו באמירת 'עמלק' כבר במשלים ולא ימתינו למפטיר, והללו שרוצים לצאת יד"ח לא ישמעו כראוי, ואם אפילו מילת 'עמלק' בלבד לא ישמעו, לא יצאו יד"ח, ועל כן יכו במשלים ולא במפטיר. ויכוון לבער, להשמיד ולמחות את עמלק שבקרבו, ולהיות נקי, זך וישר.

ולכן ראוי להזהיר לקהל בזמן שמזכירים שמו של עמלק שלא יכו אלא או במשלים או במפטיר אך לא בשניהם, ועדיף שיכו במשלים. והשליח ציבור יכוון להוציא "זכור" בקריאה השנייה למפטיר.

והשומע קריאת הפרשה שלא שמע "זכור" יכוין, כאמור, לצאת ידי חובה, ובזה יתקיים מלכתחילה שמי"ם (כדברי גאון עוזנו ותפארתנו יוסף חיים, בעל ה'בן איש חי' זיע"א – שומע משמיע יחד מכוונים).

לסיכום:

א. מצוות צריכות כוונה, והשומע והמשמיע צריכים לכוון לצאת ידי חובת המצוה ולהוציא.

ב. מי שלא שמע "זכור" ושמע ביום פורים "ויבוא עמלק" והתכוון לצאת ידי חובת "זכור" – יצא ידי חובה (כדעת ה'מגן אברהם').

ג. מי שלא שמע או לא כיוון בקריאת "זכור" ובקריאת "ויבוא עמלק" – יכוון במפטיר של "כי – תצא" לצאת ידי חובה, ויבקש מהחזן לכוון להוציאו ידי חובה.

ד. ראוי שכל הקוראים בתורה יגידו לפני מפטיר שהם מכוונים להוציא ידי חובת "זכור" מי שלא שמע בזמנה.

ה. אם השומע נתכוון לצאת ידי חובת "זכור" בקריאת פרשת כי – תצא, והחזן לא נתכוון לכך – בדיעבד יצא ידי חובה.

<h2>פרשת כי תבוא</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
השמחה בישיבת הארץ

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (כ"ו, א')

"מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה" (רש"י)

אומרים חז"ל: אין "והיה" אלא לשון שמחה. בעל 'אור החיים' הקדוש מסביר, שהתורה מזכירה את הביאה לארץ ישראל בלשון שמחה, כדי ללמדנו שאין שמחה שלימה אלא למי שיושב בארץ ישראל. וכך הוא כותב: "אמר 'והיה' לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכ"ו, ב'): 'אז ימלא שחוק פינו'".

למרות שגם בחוץ לארץ לומדים תורה וגם שם שמחים בשבתות ובימים טובים, עם זאת אבל השמחה המושלמת היא דווקא בארץ ישראל דווקא, שכן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.

בזוהר הקדוש (פרשת במדבר קי"ח ע"א) כתוב, שאין שמחה אלא בעת שעם ישראל נמצא על אדמתו בארץ ישראל. מובא שם בשם ר' אבא שאין שמחה בחוץ לארץ. ר' אלעזר אומר, פסוק אחד אומר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק', ב'), ופסוק אחר אומר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (שם ג', י"א); בזמן "דישראל שראן בארעא קדישא" – בשמחה, ובזמן "דישראל שראן בארעא אחרא" – גילו ברעדה.

עוד אומר בעל 'אור החיים' הקדוש: ישיבת הארץ היא מצוה נפרדת ממצות כיבוש הארץ. הפסוק אומר: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים עליה", והביאור הוא שהקב"ה נותן נשמה למי שגר בארץ. אכן, גם התיירים שבאים לטייל בארץ, אף שאינם גרים בקביעות בארץ, הם זוכים במצוה רבה וחשובה על עצם הטיול באדמת הארץ.

מחילת עוונות

ואכן, הלכה מפורשת היא (ולא סתם עניין של דרש), שכל המהלך ד' אמות בארץ ישראל נמחלים לו כל עוונותיו. ידועים דברי הגמרא במסכת כתובות (קי"א ע"א): "אמר רבי יוחנן: כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכן כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים הלכה י"א): "אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו נמחלין… אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא".

שמא תשאל: וכי אדם שמלא עוונות, כל עוונותיו נמחלים רק בגלל שהוא גר בארץ ומהלך בה ד' אמות? צריך לומר, שמדובר בבעל תשובה. ואולם כל מי שחוזר בתשובה נמחלים עוונותיו, אך עדיין ישנם חילוקי כפרה, כלומר אופנים שונים במחיקת העוונות: אם שב על מצוות עשה – נמחל לו מיד; אם שב על לא תעשה – תולים לו עד יום הכיפורים; ואם עבר על כריתות ומיתות בית דין הוא צריך גם ייסורים כדי לכפר עליו. אבל המהלך בארץ ישראל נמחלים לו עוונותיו באופן מיוחד (ואכן מדוקדק הדבר ששאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה (יומא פ"ו ע"א) על ארבע חילוקי כפרה ברומי, שהוא חו"ל, בלא מעלת ארץ ישראל).

כעין זה מצאנו גם לגבי שמירת שבת. אומרים חז"ל: המשמֵר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מחול לו. הסיבה היא, שבשמירת השבת הוא מעיד על אמונתו בבורא העולם. נמצא שגם אם הוא עושה עבירות, אין הוא עושה זאת מתוך חוסר אמונה בה' או כדי להכעיס חלילה, שהרי הוכיחה שמירת השבת שלו את אמונתו הגדולה בה'; אלא עבירותיו נעשות מחוסר דעת או בשוגג, ולכן עוונותיו נמחקים.

לא לחינם ביקש משה רבינו והתפלל תקט"ו תפילות (כמניין "ואתחנן") כדי שיזכה להיכנס לארץ. אמרו חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל". משה ביקש להיכנס לארץ כדי לזכות ולקיים בה את המצוות התלויות בה. על כך השיבו ה': מעלה אני עליך כאילו קיימת את כל המצוות כולן.

עוד מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש: כשהיו עם ישראל במדבר, לא ידעו עמל ויגיעה. מלאכתם נעשתה מאליה, הם אכלו לחם אבירים, ובגדיהם התכבסו בעודם עליהם. והנה עתה, כשעמדו להיכנס לארץ, חששו שישיבתם בה תהיה כרוכה בעמל ועבודת כפיים רבה, כדרך כל בני היישוב. על כן מרגיעה אותם התורה ואומרת בלשון שמחה: "והיה כי תבוא אל הארץ" – ללמד שאין לחשוש מההתייגעות שהיא מנת חלקם של בני היישוב, כי עצם הישיבה בארץ ישראל מביאה לאדם שמחה ומנוחת הנפש.

ישנם אנשים עשירים שכל תענוגות התבל בהישג ידם, ועם זאת אין הם שמחים שמחה שלימה. זאת משום שהם גרים בחוץ לארץ, וחסר להם בנפשם את החלק של ישיבת ארץ ישראל. רק מי שגר בארץ ישראל זוכה לשמחה ולשלוות נפש שלימה.

שבעת המינים – ראשית הפירות

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (כ"ו, ב')

"'מראשית' – ולא כל ראשית, שאין כל הפירות חייבין בביכורים אלא שבעת המינים בלבד" (רש"י)

על דרשה זו יש להקשות: הלא הפסוק אומר: "כל פרי האדמה", משמע שיש להפריש ביכורים מכל פירות האדמה, ולא רק משבעת המינים!

מכאן למדנו, שאכן הפירות העיקריים והחשובים ביותר הם דווקא הפירות של שבעת המינים, ולא כל שאר הפירות שגדלים בארץ ישראל.

ואכן, בעבר לא הבינו מדוע ייחסה התורה חשיבות רבה כל כך דווקא לפירות של שבעת המינים, אבל בימינו, עם התפתחות דרכי המחקר, התגלה שבפירות מיוחדים אלו קיימים מרכיבים בריאותיים ראשונים במעלה. חז"ל גילו לנו שבפירות אלו טמונים כוחות רוחניים.

זו מעלתם של הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. בעל 'אור החיים' הקדוש מבאר, שצריך להעדיף את הפירות של מינים אלו גם אם יש לו עצים אחרים. גם לפי ההלכה בשו"ע (אור"ח סי' רי"א ס"א) יש להעדיף לברך על פירות משבעת המינים על פני הפירות האחרים, אפילו אם הפירות האחרים חביבים לו יותר (זאת בניגוד לשיטת הרמב"ם. עיין ל'בן איש חי' פרשת מטות אות א' ואות ב', ששבעת המינים קודמים).

למדנו, שכל שבעת המינים חייבים בביכורים. ומכל מקום המשנה במסכת ביכורים מזכירה רק שלושה מהמינים. וכך אומרת המשנה (ג', א'): "כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים".

המפרשים שואלים: מדוע הוזכרו רק שלושת המינים הללו, תאנה גפן ורימון, ולא כל השבעה? משיב האר"י הקדוש, כי זהו תיקון לחטא המרגלים. כשהוציאו המרגלים את דיבת הארץ הם הביאו איתם פירות מארץ ישראל, ככתוב (במדבר י"ג, כ"ג): "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים". עתה, כאשר ישראל מביאים את הביכורים לבית המקדש בשמחה רבה, הרי הם מתקנים בשלושה המינים הללו את מה שקלקלו המרגלים בשלושת המינים האלו עצמם.

כי לקח טוב נתתי לכם

"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (כ"ו, ג')

מביא הביכורים אומר: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", להדגיש שלא באתי אל הארץ בכוחי שכבשתי אותה אלא מפני שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזאת. זוהי ההכרה הראשונה שחייב אדם להכיר כי ה' הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות, והוא הנותן לך כח לעשות חיל בירושת הארץ ובכל דבר ודבר.

והנה אין בעולם אדם מושלם, לכל אדם יש חסרונות, וכאשר אדם עולה ומגיע למקום קדוש – "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם", נשמתו מתעלה. הוא מתגדל ואומר: רבונו של עולם, הנה רציתי ואני רוצה בכל יום ויום לעשות רצונך כרצונך. ומה אעשה והשטן, השאור שבעיסה, משטין ומקטרג, יורד ומשטין, עולה ומקטרג. והוא בעל נסיון גדול להחטיא את האדם, החל מאבי אבות האדם – אדם הראשון וחוה – ועד עצם היום הזה, וסופו וביטולו יהא על ידי משיח צדקנו שישחט אותו.

אך זו אינה טענה שפוטרת את האדם מן הדין, ועל כך אנו מתוודים ב"ועל חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע". אנו נכשלים וטוענים שהיצה"ר הוא שהסית והדיח. אנו טוענים שאיננו יכולים לנצח את היצר הרע, וזהו החטא היותר גדול שאדם אומר כי אין לו כח להלחם ביצר הרע, וזהו חלק מעוונותינו, שהרי אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"ב): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו", ועוד: "תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש".

הקב"ה נתן לאדם כוחות להתגבר על היצר הרע. הקב"ה מבקש מהאדם לעשות צעד אחד למטה, "משכהו לבית המדרש" והוא יסייע לו מלמעלה.

ועל-פי דרך ה'אור החיים' הקדוש יש לבאר: טוען האדם: מה אני יכול לעשות – "ארמי אובד אבי"! היצר הרע מכשיל את בני האדם, מראה להם שחור כלבן, אפילו את אדם הראשון ואת חוה רימה והכשיל! הוא בא בערמה כנחש הערום להחטיאם, ועוד, זרק בהם טומאה וזוהמא, דהיינו, שהטביע בהם תכונה שיימשכו אחרי דבריו. ועדיין אין זה תירוץ.

על כך אנו מתוודים 'אשר חטאנו' בתואנת היצר הרע. כאשר אדם מבקש להביא ביכורים לבית המקדש, להביא תאנה שבכרה, היצה"ר מערים עליו קשיים גדולים ביותר. הוא מפריעו שלא יביא אל המקום ומניאו מלהודות להשי"ת באומרו: הרי אתה בעמל כפיך ובזיעת אפך טיפלת בעץ ובפרי. והיצה"ר מכניס את האדם למיצר, בבחינת "וירעו אותנו המצרים". הוא לא נותן לאדם אפשרות לקבוע עיתים לתורה, על-ידי "ויתנו עלינו עבודה קשה", וכך הוא מטריד את האדם יום ולילה, אף עבור הפרנסה.

אנו מתפללים להקב"ה שיצילנו מהארמי – "ונצעק אל ה'", וה' שומע תפילת כל-פה, ו"הקב"ה עוזרו" (קידושין ל' ע"ב).

ביכורים בשנת שמיטה

"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן" (כ"ו, ג')

המשנה במסכת ביכורים (פרק ג' משנה א') אומרת: "כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים. ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שייתלשו מן הקרקע". לדעת חכמים אדם קושר גמי על הפירות בשעה שרואה שהתחילו לבכר, דהיינו בעודם בוסר, ואומר: "הרי אלו ביכורים", ולדעת רשב"י יאמר: "הרי אלו ביכורים" פעם נוספת כשיתלוש אותם מן הקרקע.

ויובן על פי המחלוקת בין רש"י ל'אור החיים' הקדוש, אם בשנת שמיטה יש דין ביכורים. לדעת רש"י גם בשנת שמיטה יש ביכורים (עיין רש"י שמות כ"ג, י"ט על הפסוק: "ראשית בכורי אדמתך": "אף שביעית חייבת בביכורים, לכך נאמר: 'בכורי אדמתך'. כיצד? אדם נכנס לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה – כורך עליה גמי" וכו' ועיין להרא"ם וגור אריה על רש"י זה, וכן עיין בספר 'באר בשדה' והוא פירוש על רש"י, שקיים את סברת רש"י מהרמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ו שכתב שאין בשמיטה לא תרומות ולא מעשרות כלל, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני, ולא כתב שאין בה ביכורים, משמע שסובר כמו רש"י).

ואילו, ה'אור החיים' הקדוש כתב בפרשתנו (על פסוק ב'): "אשר ה' אלוקיך נותן לך": "פירוש לפי ששייר ה' לו חלק בארץ והיא שנת השמיטה וכו' אבל בשנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל".

נקודת מחלוקתם היא: לפי שמביא הביכורים אומר: "הנה הבאתי וכו' אשר נתת לי", ואפשר לומר לדעת רש"י, האדמה בשנת השמיטה אינה מופקרת לכל, אלא יש זכות לבני אדם להכנס אליה ולקחת פירות לאכילה, אך אין להם שום בעלות על הקרקע, שכן היא עדיין שייכת לבעלים. ואם הפירות בוסר אסור לשום אדם לקוטפם אלא כשהם ראויים לאכילה. וע"כ נחלקו אם חובת הביכורים חלה בעודו בוסר א"כ יש חיוב ביכורים בשמיטה, אבל ר"ש שאמר במשנה שצריך לקרוא שם בתלוש, שרק אז נקרא פרי (רע"ב), אם כן בשמיטה כבר הפרי אינו ברשותו, ולכן פטורים מביכורים. ואכן כתבו 'תוספות אנשי שם' (שם על המשניות), שנחלקו חכמים ורבי שמעון – אם מותר לקרוא שֵם בעודו בוסר. שחכמים אומרים שיכול לקרוא להם שם בעודו בוסר, עי"ש. והוסיף: "ואפשר דתנא הכי מפני השביעית שגם הוא חייב בביכורים, ואז צריך בעל כרחו לעשות כן (כשהם בוסר), כדי שלא יטלום (אחרים) לסימן, דאל"כ כיון שהכל הפקר יטלו הכל ולא ישאר לו ממה להביא ביכורים" [ועיין עוד ב'מאמר מרדכי ושבתה הארץ' (סימן כ"ב) על ביכורים בשביעית].

ביכורי עני

"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ" (כ"ו, ד')

"משרשי המצוה, כדי להעלות דבר השם יתברך על ראש שמחתינו, ונזכור ונדע כי מאיתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן, נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנותיו, ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתינו לפניו כי הפירות ויתר כל הטובה מאיתו יבואו, נהיה ראויין לברכה, ויתברכו פירותינו" (ספר החינוך, מצוה צ"א)

אומרים חז"ל במסכת ביכורים (פ"ג משנה ח', וכן ב"ק צ' ע"א): עשירים מביאים ביכורים בקלתות של זהב ושל כסף, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. העשירים לא היו נותנים את הקלתות היקרות לכהנים, ואם היו נותנים – היו מחזירים להם. העניים היו נותנים הכל לכהן.

על זה אומרת הגמרא: "אמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא" (אומרים האנשים: אחרי העני הולכת העניות), שכן דווקא העניים הפסידו את הכלים.

ובאמת זהו דבר פלא: אם העשיר אינו מתכוון לתת את הכלי לכהנים, מדוע הוא מביא את הביכורים בקלתות של זהב וכסף? האם כוונתו רק להתפאר, ולא להקדיש אותן? והעני – אם אינו מתכוון להקדיש, מדוע לוקח הכהן ממנו את הסל ולא מחזיר לו?

עוד יש לשאול: מצינו בכמה מקומות שחז"ל תיקנו תקנות למנוע הבחנה בין עשירים לעניים, כדי שהעניים לא יתביישו. למשל, מובא בגמרא (מו"ק כ"ז ע"ב) שבהתחלה היו העשירים באים לבית האבל ומביאים אוכל בקלתות של זהב וכסף והעניים בסלי נצרים, והיו העניים מתביישים – "התקינו שיהיו הכל מביאים בסלי נצרים". אם כן, מדוע בנידון שלנו לא תיקנו חכמים תקנה שתשווה בין העשירים והעניים, למשל, שכולם יביאו רק בסלי נצרים כדי שלא לבייש את העניים (עיין תוס' יו"ט ביכורים שם)?

ההסבר הוא כך: חז"ל תיקנו תקנות רק במצבים שבהם העניים עלולים היו להתבייש. אולם בהבאת הביכורים, אין העני מתבייש, כיון שהוא מביא את מה שיש לו. עם זאת, לא רצו חז"ל למנוע מהעשיר להביא בכלים מכובדים ויקרים, שכן הם מקיימים בכך: "כבד ה' מהונך", ויש בזה הידור מצוה, בבחינת: "זה קלי ואנוהו".

וביתר הסבר כתב ה'חינוך' כי מטרת הבאת הביכורים היא בכדי שנדע לעצמנו שהכל מאתו יתברך ועל כן כל אחד מביא ממה שחננו הקב"ה.

יתירה מזאת. העשיר, מן הסתם, מביא בכליו פירות רבים. הוא מביא אותם לבית המקדש, ומתפאר במתנה המכובדת שהוא מביא לכהנים. ואמנם מותר להתפאר במצוות, ולכן מקבלים מידו את הפירות שהביא; אך את הכלי הזהב והכסף שהביא איתו, שהם גורמים לו להתגאות, אין מקבלים ממנו. לעומתו, מגיע העני בלב נשבר ונדכא. בידיו רק פירות מועטים, וגם אותם הוא מגיש בסל של נצרים פשוט. דווקא ממנו מקבלים הכהנים לא רק את פירותיו אלא גם את הסל שהביא, כביכול אומרים לו, שגם הסל שלו נחשב ביכורים ויש בו קדושה. העני שמח במתנתו, ומתברך מאת ה' בכל מעשי ידיו. מתוך כך מתברכת פרנסתו והוא יוצא מעניותו.

לאור זאת ניתן לפרש את הפתגם שהביאה הגמרא באופן חדש: "בתר עניא אזלא עניותא" – כלומר, אחרי שהביא העני את הביכורים במסירות נפש – סרה מעליו עניותו, "אזלא עניותא", והוא מתברך בשפע של ברכה מאת ה'.

רמאותו של לבן

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (כ"ו, ה'–י')

פסוקים אלו נאמרים בליל הסדר, כדי להזכיר את רשעותו של לבן הארמי שביקש לעקור את הכל. ולמרות שלא עלתה בידו, אצל אומות העולם מצרף הקב"ה מחשבה רעה כמעשה (עיין רש"י שם ד"ה ארמי).

לבן הרשע אומר ליעקב אבינו: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע, ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמור הישמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית ל"א, כ"ט). אומר לבן ליעקב: לא רק אתה נביא, גם אני נביא, שכן אלוקי אביכם נראה אלי אמש. כך דרכו החלקלקה של לבן הרשע לרמות את כולם. זהו שאומרים: "ארמי אובד אבי" – מלשון רמאות.

עוד אמרו דרך דרש על רמאותו של לבן: לבן דקדק בדבריו של ה' אליו, ואמר ליעקב: ה' אמר לי שלא לדבר איתך מטוב ועד רע, אבל הוא לא אסר לי לעשות לך רע. על כן מותר לי להזיק לך…

בדרך נוספת ניתן לבאר את רמאותו ורשעותו של לבן הארמי. הגמרא בקידושין אומרת: אדם שאומר לשליח: "לך וקדש לי אישה", ולא אמר לו: "אישה פלונית", ומת השליח – אסור למשלח לשאת את כל הנשים בעולם, משום שאם יתחתן עם אישה מסויימת, יש חשש שמא כבר קידש השליח את אחותה או את אמהּ (עיין גיטין ס"ד ע"א), ונמצא שהאישה שעכשיו קידש המשלח אסורה עליו.

והנה, לבן הבין שאליעזר נשלח לקדש אישה ליצחק כדי להמשיך את שושלת האבות הקדושים ולהקים מתוכה את העם הקדוש והנבחר. מיד זמם לעצור זאת על ידי שניסה להתנקש בחיי אליעזר באמצעות סם המוות (ככתוב: "ויושם לפניו לאכול", ומדייקים חז"ל: אין "ויושם" אלא לשון סם). אמנם לבסוף נתגלתה התרמית, ומאותו הסם מת בתואל אבי לבן. מדוע ניסה לבן להרוג את אליעזר? ידע לבן: אם ימות השליח, לא יוכל המשלח להינשא לאף אישה בעולם. כך ביקש לבן לנתק את שושלת קיומו של עם ישראל. זהו שאומרים: "ארמי אובד אבי" – שרצה לאבד את אבי (משם הרב חיד"א).

אמנם, בזוהר הקדוש מבואר, שמאבקו של לבן במשפחת אברהם איננו רק סיפור היסטורי, אלא הוא רומז למלחמה נגד היצר הרע, שאף הוא נוהג עם האדם במנהג רמאות כדי להכשילו ולמנוע ממנו לקיים את המצוות. לכן מזכירים: "ארמי אובד אבי" – היינו היצר הרע, שהתחיל לרמות כבר מאדם הראשון ("אבי"). על ידי הזכרת אירועים אלו ישיב האדם אל ליבו שלא ייכשל בפיתויי היצר כלל (עיין ל'אור החיים' ד"ה לזה).

הרב אברהם מקטובסקי (הידוע בשמו – הרב אליהו כי טוב זצ"ל), היה מביא משל לחבורת גנבים, שהיה להם מנהיג. המנהיג ביקש להראות את עצמו כנוהג בצדק וביושר, ולכן בכל פעם שביקש לגנוב ממישהו היה מוצא הסבר ונימוק מדוע מותר לעשות כן. יום אחד באו הגנבים ואמרו לו שהם רוצים לגנוב מאדם פלוני, שהוא סוחר בשוק. שאל אותם המנהיג: כיצד הוא נוהג בעסקיו? אמרו לו: הוא רמאי גדול. אמר להם המנהיג: אם כך, יש לכם אישור לגנוב ממנו. כך קרה בכל יום ויום. פעם אחת ביקשו הגנבים לגנוב מאדם רגיל. באו ושאלו את מנהיגם. חשב המנהיג וחשב, כיצד יצדיק את המעשה? לבסוף אמר: לכו וגנבו ממנו, אחר כך אני אמצא היתר לזה…

והנמשל: לפעמים היצר הרע מוצא היתרים לאדם, והוא מפתה אותו ונותן לו טעמים וסברות אפילו לשם שמים. למשל, אם פעם בטעות הדליק אדם את האור בליל שבת, מיד בא אליו היצר הרע, ואומר לו: "תכבה מהר את האור! כך תתקן את מעשיך"… אך אם האדם נמשך אחרי תירוציו של היצר הרע והסבריו, עלול הוא לבוא בסופו של דבר לשמוע לו גם ללא כל צידוק והסבר, כדוגמת מנהיגם של הגנבים.

זכות אבותינו

"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ" (כ"ו, ז')

מביאי הביכורים היו מעלים אותם בשמחה ומפרטים בקול רם את חסדי המקום עליהם. כך כתוב: "וענית ואמרת" – בקול רם ובשמחה. כחלק מהזכרת חסדי המקום היו אומרים: "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו", כלומר, הזכירו את זכות אבותינו.

גם בתפילות השנה בכלל, ובתפילות הסליחות בפרט, אנו מרבים להזכיר את זכות אבותינו: "עננו אלקי אברהם", "עשה למען אברהם יצחק ויעקב", "דְּעָנֵי לאברהם", "אהבתו זכור היום לנו" וכו'. ויש לבאר: מהי זכות האבות, וכיצד היא פועלת?

הנה, לכל אדם יש זכויות משלו, ויש לו זכויות משל אבותיו (כמו, שלהבדיל, שיש לאדם חובות משלו וגם חובות שקיבל מאבותיו). אם האב היה רשע והבן ממשיך את דרכו, נכנס הבן תחת אביו, כאמור (שמות כ', ו'): "פוקד עוון אבות על בנים על שלישים ועל ריבעים לשונאי", וכדברי חז"ל (סנהדרין כ"ז ע"ב) שהובאו ברש"י: "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם". אולם אם האב היה צדיק והבן שינה את דרכו ונעשה רשע, ייענש הבן על מעשיו. באופן דומה, אם האב היה צדיק והבן הולך בדרכו, הרי שמעלת שניהם ביחד גדולה ביותר. אם האב היה רשע, והבן נעשה לצדיק, הרי שהוא מחזיר את אביו לדרך הישרה, ויש לבן זכות גדולה ביותר.

במילים אחרות: מידה טובה יתירה על מידת פורענות, ואם על מעשיו הרעים של הבן הוא נענש כשאוחז במעשי אבותיו – על אחת כמה וכמה שהוא זוכה לברכה גדולה ולשכר עצום כשאוחז במעשי אבותיו הצדיקים.

ויש לדייק בדברי חז"ל: לא רק מי שעושה כמעשה אבותיו זוכה לברכה, אלא אפילו אם הוא רק "אוחז" במעשי אבותיו – דהיינו, למרות שאין הוא מגיע למעלתם הגבוהה של האבות, עצם הרצון וההתחלה ללכת בדרכם מזכה אותו בשכר גדול, שכן זכות האבות מצטרפת למקצת מעשיו הטובים.

כשהיו בני ישראל משועבדים במצרים, הם התרחקו מאוד מדרכי אבותיהם, עד אשר המקטרגים אמרו: "הללו (המצרים) עובדי עבודה זרה, והללו (ישראל) עובדי עבודה זרה". אם כן, מדוע ניצלו? בזכות צעקתם בכל לב אל ה', ובזכות שקיבלו על עצמם לאחוז במעשי אבותיהם.

בראש השנה וביום הכיפורים עלינו לקבל על עצמנו לאחוז במעשי אבותינו. אמנם אנו צריכים לשאוף יותר מזה, שנצליח להגיע לדרגתם של מעשי אבותינו: "הלוואי ויגיעו מעשיי למעשה אבותיי"; אך גם אחיזה במעשיהם תועיל לנו שתתקבל תשובתנו ברצון. נמצא, איפוא, כי המביא ביכורים מזכיר שרק האוחז בדרכי אבות הקב"ה מושיעו, כמו שהושיע את אבותינו במצרים כשרק צעקו, ולכן מבקש מהקב"ה שיושיעו.

ושמחת בכל הטוב

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כ"ו, י"א)

"ושמחת בכל הטוב" – יש כאן הדרכה מוסרית חשובה. על האדם לשמוח במה שיש לו, ולהבין שזהו "כל הטוב" שהוא צריך. טבעו של אדם הוא לחמוד יותר משיש לו. יש לו מנה – רוצה מאתיים. אך התורה מלמדת אותנו אחרת, שכן: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". על כן מורה התורה: "ושמחת בכל הטוב". אם יבקש להשיג עוד ועוד לעולם לא ישמח במה שיש לו.

כך אנו רומזים בברכת המזון: "בכל, מכל, כל". על פי הפשט הכוונה היא, שאנו מתפללים שנזכה להתברך בברכות האבות הקדושים: באברהם אבינו נאמר: "וה' ברך את אברהם בכל"; ביצחק נאמר: "ואוכל מכל"; וביעקב אבינו נאמר: "וכי יש לי כל". אך יש בזה גם רמז לכך, שאצל אבותינו הקדושים – כל מה שהיה להם היה בגדר "הכל", וכך צריך להיות גם אצלנו.

ומדוע רמוז עניין זה דווקא בפרשת הביכורים? שכן רואה האדם תאנה, פרי שביכר, ומצד טבעו בעודו בכפו יבלענו. אך התורה עוצרת אותו, ואומרת לו: עליך להביא את הפרי הראשון לירושלים, לשמוח בו לפני ה', ומתוך כך להכיר בחסדי ה' איתך. אם יעשה כך, יכיר וידע, שלא בכוחו ובעוצם ידו הוא גידל את הפירות, אלא מתוך ברכת ה' עליו. או אז, תהיה לו ברכה גדולה, ויזכה לשמוח בכל הטוב אשר נתן לו ה'.

יש להוסיף בפרשה. רבנו 'אור החיים' הקדוש הסביר את הפסוקים הללו כרומזים לעולם הבא. "והיה כי תבוא אל הארץ" – זהו עולם האמת; ודוקא שם: "ושמחת בכל הטוב" – זו התורה הקדושה שנקראה 'טוב', כמו שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ללמדנו, שאדם הרוצה לשמוח שמחה אמיתית בעולם הזה ובעולם הבא, שמחה שתהיה על ראשו שמחת עולמים – יעסוק בתורה.

את התורה צריך להגות וללמוד בשמחה, ואף את כל המצוות כולן יש לקיים בשמחה. על כך אומר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב", שכן שמחה אמיתית היא רק על ידי הטוב שבתורה, החל בלימוד וכלה במעשה.

ויש לחבר את הדברים עם דברי רבינו 'אור החיים' הקדוש שכתב על הפסוק שבראש הפרשה: "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", וכוונתו לשמחת הישיבה בארץ ישראל, "להעיר שאין שמחה כישיבת ארץ ישראל".

מעתה, שמחה בישיבת ארץ ישראל ושמחה בלימוד תורת ה', שתיהן מביאות לידי השמחה האמיתית. "ושמחת בכל הטוב" – בשמחת התורה ובשמחת הארץ הקדושה.

שמחה שלמה

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כ"ו, י"א)

"מכאן אמרו: אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופירותיו ויינו ושמנו. אבל מהחג ואילך – מביא ואינו קורא" (רש"י)

אומר בעל 'אור החיים' הקדוש: "גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב' אל התורה, כאומרם ז"ל (אבות ו', ג'): 'שאין 'טוב' אלא תורה', שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. ואומרו 'ולביתך', כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו".

מכאן, שאנו צריכים להתחזק בלימוד התורה ביותר, כי על ידי עמלה מגיע האדם למדרגה שהוא מקבל את כל הטובות שבעולם.

ביארו בעלי המוסר, שאם אדם יאכל כמות גדולה של דבש, תגעל נפשו ממנו ולא תוכל שאתו, כדרך שאמר החכם מכל אדם (משלי כ"ה, ט"ז): "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו"; אבל התורה הקדושה מתוקה יותר מהכל, וככל שאדם לומד תורה יותר ויותר, אין היא נמאסת בעיניו. אדרבה, הוא ירדוף וירצה עוד ועוד להוסיף וללמוד תורה, ולעולם לא תשבע נפשו ממנה. ואם הוא לומד תורה הרבה, ובכל זאת אינו חש בה מתיקות – עליו לבדוק את עצמו.

מביא על כך בעל ה'בן איש חי' משל: אדם אחד שהיה קמצן גדול, ניהל מעקב אחרי החתונות בעירו, ובדק לאלו חתונות מזמינים אותו. פעם אחת אירעה חתונה בעירו של האיש. כבר אמר האיש לאשתו שלא תכין עבורו ארוחת ערב, כי עומד הוא לאכול באולם השמחות. אולם בעלי השמחה שכחו להזמין את האיש. כשהלך האיש אל האולם גילה להפתעתו שאיננו מוזמן, ונאלץ לחזור לביתו בפחי נפש. ביקש מאשתו לאכול ארוחת ערב. אמרה לו אשתו: לא הכנתי כלום כפי שאמרת לי, ומה אוכל להביא לך לארוחה? יש רק מעט לחם יבש עם כמה שומים מקולקלים… התיישבו לאכול. והנה תוך כדי הארוחה הגיעו בעלי השמחה אל ביתם, והתנצלו על ששכחו להזמינם. מיד ביקשו מהם לבוא אל החתונה. הלך האיש אל החתונה והתיישב לאכול שם. אולם עכשיו, כל מאכל שאכל היה בו טעם של שום מקולקל…

והנמשל: אם אינו מרגיש מתיקות או התעלות בתורה, כנראה שיש לו הרבה טעם מקולקל באמתחתו שמונע ממנו לחוש בטעמה המתוק של התורה ושל קיום מצוותיה…

בבואך ובצאתך

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כ"ח, ו')

אומרת הגמרא (ב"מ ק"ז ע"א): "'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' – שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך מן העולם בלא חטא" (ועיין להרש"ש על הש"ס מה שכתב על זה).

חז"ל (דברים רבה ז', ה') דרשו: "'ברוך אתה' – בשכר מצוות שבעיר, 'וברוך אתה' – בשכר מצוות שבשדה". מצוות שבעיר הן מצוות שמתקיימות בפרהסיה, ומצוות שבשדה הן מצוות שבין האדם למקום הנעשות בסתר, בשדה, שאין שם רואים.

יש מצוות שחייב אדם לעשותן בפרהסיה, כתפילה בציבור. מצוות כאלו אי אפשר לעשותן בסתר. כמו כן יש מצוות שראוי לעשותן בפרהסיה כדי ללמד אחרים כיצד לעשות, בבחינת (דבה"י ב' י"ז, ו'): "ויגבה ליבו בדרכי ה'". אולם יש מצוות שהצניעות יפה להן, כמצוות צדקה וחסד, וכפי שכתוב (מיכה ו', ח'): "והצנע לכת עם אלוקיך". ואמרו חז"ל (עיין שו"ע אור"ח סי' תקס"ה ס"ו): מי שמתענה ומפרסם שהוא בתענית – לא עלתה לו התענית.

מעתה, ישאל האדם: כיצד אדע אלו מצוות מן הראוי לפרסמן ואלו מצוות יש לעשותן בסתר? על כך אומר הכתוב (כ"ח, ב'): "כי תשמע בקול ה' אלוקיך", בסמוך ל"ברוך אתה בעיר" וכו', דהיינו כשתשמע בקול ה' – כשתלמד תורה, תוכל לדעת ולהכיר אלו מצוות יש לעשותן בפרהסיה ואלו כדאי להסתיר.

ויש כאן ביאור נוסף: יש אדם שבביתו הוא חובש כיפה, נוטל את ידיו עם כלי כדין וכדת וכו' ומקפיד על קיום המצוות. אבל כשהוא נמצא עם חבריו בבית קפה או בבית מלון אינו מקפיד במצוות. ויש אדם שנוהג להיפך: בחוץ הוא עושה את עצמו צדיק, ובביתו אינו מתנהג כדין. על שני אלו נאמר: "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" – שיהיו ביתו והחוץ שווים.

כך יש לבאר לעניין ברכות הנהנין. התורה מלמדת את האדם להקפיד ולברך ברכות ראויות לפני כל מאכל, בין בהיותו לבדו בביתו ובין בהיותו בקרבת אנשים, ללא שום הבדל. אל יאמר אדם: כשאני לבדי בביתי אני יכול לברך בכוונה הראויה, אבל בקרבת אנשים אני מתבייש שמא ילעגו לי. אל יאמר כך, אלא יהיה נחוש לקיים את מצוות הבורא בכל מצב, ולא יתבייש מפני המלעיגים. זהו שכתוב: "ברוך אתה" – כלומר בעניין אמירת 'ברוך' של כלל הברכות, צריך שיהיה "בבואך" – כלומר בביתו, כמו "בצאתך" – בהיותו בחוץ. וכן יקיים "ברוך אתה" בהיותו בעיר ובהיותו בשדה, שלא יאמר בהיותו בשדה: אין אדם רואה אותי, ויאכל ח"ו ללא ברכה ראויה, אלא תמיד יקיים את מצוות הבורא בשלמות.

ויראו ממך – אלו תפילין שבראש

"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (כ"ח, י')

על פסוק זה דרשו חז"ל (מנחות ל"ה ע"ב): אלו תפילין שבראש. כח התפילין הוא בזה שאדם משעבד את ידיו, ליבו, עיניו ומוחו לקב"ה. תפילין של יד כנגד הלב, ותפילין של ראש על המוח, "בין עיניך", כנגד כלי המחשבה.

עוד נאמר (שמות י"ג, ט') על מי שמניח תפילין: "למען תהיה תורת ה' בפיך". התפילין נותנות לאדם כוח לעבוד את הבורא יתברך שמו עבודה תמה.

אדם שמניח תפילין ואינו מרגיש התרוממות – יבדוק את התפילין; ואם בדק והכל כשורה – יבדוק את עצמו.

ועוד: אם האדם פוחד מהתפילין, גם אחרים יפחדו ממנו. הכוונה היא, אם התפילין משפיעות עליו להכניס בו יראת שמים, ודאי ישפיעו גם על כל עמי הארץ שיפחדו ממנו. אבל אם הוא מניח את התפילין כמצות אנשים מלומדה, ואין הוא מרגיש כל קדושה בהנחתן, אין התפילין משרות את יראתן עליו. כך כתב 'אור החיים' הקדוש: "כל זמן שאדם שומר עצמו מהעבירות אין צלם אלוקים עובר מעל פניו, וכל הנבראים אדם ובהמה מזדעזעים ממנו. מה שאין כן המתעב מעשיו, מעבירים ממנו הצלם, וכמאמר קין (בראשית ד', י"ד): 'והיה כל מוצאי'".

כשאדם לובש את התפילין עליו להתגאות. התפילין נקראות פאר של הקב"ה. אומרת הגמרא (ברכות ו' ע"א): "אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אביי: הני תפילין דמרי עלמא, מה כתיב בהו (מה כתוב בתפילין של הקב"ה)? אמר ליה: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'". הגמרא אומרת שהקב"ה מתפאר בעם ישראל, וכן עם ישראל מתפארים בקב"ה באמצעות מצות התפילין.

מסופר על אדם אחד שבא לגאון מווילנא ואמר לו שהוא הלך מעוטר בתפילין, ובא מולו גוי שהפחיד אותו עד מאוד. אמר לו הגאון: אם אתה מרגיש ששֵם ה' עליך – אזי הגויים יראו ממך, אך אם אין אתה מרגיש זאת – אין הגויים יראים ממך.

רב אחד מירושלים רצה להיפגש עם אחד מראשי החמאס, כשהוא מעוטר בתפילין. כשהתחיל המפגש, מיד עם כניסתו של הרב, קם ראש החמאס וצעק עליו שיצא משם. אמרתי על כך, שכנראה התפילין של אותו רב היו פסולות. אילו היו כשרות, היה הישמעאלי ירא מפניו. או שנאמר, שאותו ישמעאלי כלל לא הגיע לדרגת אדם, ולפיכך אין לצפות ממנו ליראה…

הגמרא מספרת שפעם גזר הקיסר שלא יניחו תפילין. אלישע 'בעל כנפיים' לא שמע לגזירת המלכות והניח תפילין. ראה אותו קסדור אחד ורדף אחריו, ובינתיים הספיק אלישע להסיר את התפילין מעל ראשו: כשתפס אותו הקסדור שאלו, מה הנך מחזיק בידיך? ענה לו אלישע, שהוא מחזיק כנפיים… הורה לו הקסדור להראות את הכנפיים. נעשה נס ואכן כנפי יונה היו בידו.

שואל בעל ה'בן איש חי' זיע"א: האם אלישע היה אמיץ או לא? מחד, הוא יצא לרחוב עם תפילין למרות גזירת המלכות, והרי הוכחה על אומץ ליבו. אך מאידך, כשהתקרב הקסדור לא המשיך ללכת בגאון כשהוא עטור בתפילין, אלא ניסה לברוח והסיר את התפילין מעל ראשו. מסיק בעל ה'בן איש חי', שאכן היה אלישע אמיץ, ויכול היה להישאר עם התפילין ולא לברוח ולהסירן מעל ראשו. אלא שחשש אלישע, שמא כשיתפוס אותו הקסדור יתחיל לשאול אותו שאלות, אשר יגרמו לו להסיח את דעתו מן התפילין. הסיר את התפילין, כדי שלא להסיח דעתו מהן בשעה שידבר עם אותו הקסדור.

מצוה נוספת שגורמת ליראת שמים, קשורה לבגדי הכהן הגדול, כפי שאנו למדים מסיפורו של שמעון הצדיק (יומא ס"ט ע"א): כשהכותים הלשינו על היהודים לפני אלכסנדר מוקדון והציעו לו שימסור את בית המקדש בידם כדי להחריבו, הלך שמעון הצדיק, לבש בגדי כהונה גדולה, ובא לפני אלכסנדר מוקדון. ראה אותו אלכסנדר ומיד ירד ממרכבתו והשתחוה לפני שמעון הצדיק. אמרו לו: מלך גדול כמוך ישתחווה ליהודי זה?! אמר להם: אני רואה את דמות צורתו כמו מלאך, ותמיד אני רואה את המלאך הזה הולך לפניי לנצח במלחמות. שאל אלכסנדר מוקדון את שמעון הצדיק: מה רצונכם? אמר לו: בית שבו אנו מתפללים עליך ועל מלכותך, יחריבו אותו הכותים?! אמר לו: הרי הכותים מסורים בידכם. הלכו וחרשו את מקדש הכותים בהר גריזים, כמו שהם חשבו לעשות לבית המקדש. מכל מקום למדנו מכאן, שבגדי הכהונה שלבש שמעון הצדיק גרמו ליראה אצל אלכסנדר מוקדון, כובש העולם.

שואלת הגמרא על סיפור זה: כיצד לבש שמעון הצדיק את בגדי הכהונה מחוץ לבית המקדש? מתרצת הגמרא שני תירוצים: תירוץ ראשון – "עת לעשות לה'" (תהלים קי"ט, קכ"ו) – כהוראת שעה אפשר היה להפר מצוה ממצוות התורה, כדי לקדש שם שמים. תירוץ שני – הוא לא לבש בגדי כהונה ממש, אלא בגדים שראויים להיות בגדי כהונה (כלומר: דומים לבגדי כהונה).

למדנו מכאן, שאפילו מלך שכובש את העולם כולו, בגדי כהונה משפיעים עליו; ולא עוד, אלא אפילו בגדים הדומים לבגדי כהונה משפיעים עליו… (עיין ספורנו).

בשמחה ובטוב לבב

"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה … תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (כ"ח, מ"ה מ"ז)

שאלה גדולה נשאלת כאן: כיצד ייתכן שחוסר השמחה בעבודת ה' יגרום לעונש כה כבד? ולא עוד, אלא שהכתוב מדגיש ש"כל הקללות האלה" – כל העונשים כולם באים על האדם בשל חוסר השמחה שלו! צריך, אפוא, להבין את חשיבותה של השמחה בעבודת ה'.

בנביא נחמיה (פ"ח) מתואר המעמד המיוחד שהתרחש בראש השנה, ובו עזרא הקריא לעם את דברי התורה. העם שמעו את הדברים, והתחילו לבכות. אמר להם עזרא: "היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה". לכן אמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם". הסביר רש"י: "'היום קדוש' – כי יום ראש השנה הוא; 'כי בוכים כל העם' – מפני שלא קיימו התורה כראוי". אמר להם עזרא: אמנם לא קיימתם כראוי את דברי התורה, ועתה אתם מבקשים לעבוד את ה' באופן שלם. אבל עליכם לדעת, שעבודת הבורא שבאה מתוך צער וכאב אינה לרצון הבורא. אדרבא, חדוות ה' היא מעוזכם. מצוה שנעשית בלא שמחה ובלא התלהבות אלא מתוך כפייה, אמנם נחשבת מצוה, אך אין היא מגינה על המקיים אותה.

מכאן שהעושה בשמחה – מקבל שכר, ומי שעובד את ה' בחוסר שמחה – מקבל את התוכחות.

ואכן, ביום ראש השנה רואים את הצורך בשמחה בעבודת ה'. ביום זה אנו תוקעים מספר פעמים, גם תקיעות דמיושב וגם תקיעות דמעומד. כבר שאל על כך רבי יצחק בגמרא (ר"ה ט"ז ע"א): "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין?" ותשובתו: "כדי לערבב השטן". רש"י הסביר: "'כדי לערבב' – שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו". עולה מפירושו של רש"י, שהסיבה לכך שהשטן משתתק היא בשל חיבוב המצוות. כאשר אנו עושים מצוות בחשק ובהתלהבות, הקב"ה נושא את פניו לישראל. עוד מצינו בענין השמחה בראש השנה: כתב הטור (אור"ח סימן תקפ"א) משם המדרש: "א"ר סימון: כתיב: 'כי מי גוי גדול' וגומר. רבי חנינא ורבי יהושע אומרין: איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלקיה (פי' – מנהגיו ודיניו). מנהגו של עולם – אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו; אבל ישראל אינן כן – לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס".

חז"ל מספרים (במדבר רבה כ', ורש"י במדבר כ"ב, כ"א) על בלעם הרשע: "מיד 'וישכם' – "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו" (במדבר כ"ב, כ"א) – קידם ועמד בזריזות הוא בעצמו. אמר לו הקב"ה: רשע! כבר קדמך אברהם אביהם לעקוד את יצחק בנו, 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו' (בראשית כ"ב, ג'). אברהם אבינו לימד אותנו שהשכמה וזריזות מעידים על שמחה שבמצוה.

הנה, התבארה הסיבה לעונשים הכבדים על חוסר השמחה בעבודת ה', ומנגד, את השכר הגדול והכפול למי שעובד את ה' בשמחה ובטוב לבב.

להבין את דרכי ה'

"אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם … הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ט, א'-ג')

"'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' – להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו… דבר אחר: 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' – שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך (פסוק ח'): 'ושמרתם את דברי הברית הזאת' וגו'". (רש"י)

יש להבין: האמנם במשך כל ארבעים השנה לא היו ישראל מסוגלים להבין, לדעת ולהשכיל רוב טובותיו וחסדיו של המקום עימהם?!

הסביר לנו רש"י: "'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' – שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה". דהיינו, עם ישראל ראה את הניסים, האותות והמופתים; אבל היתה זו ראייה חיצונית ושטחית, ורק אחר ארבעים שנה שהוא זמן שתלמיד עומד על דעת רבו, יכולים היו ישראל להתבונן בעומק הדבר ובגודל הניסים ונפלאות.

ויש בזה עוד ענין עמוק. ניסים ונפלאות הם עניינים רוחניים. ככל שהאדם קרוב יותר לעניין הגשמי, עיניו טוחות מראות את גודל הנס ואת עמקותו. משום כך במצרים, כשהיו ישראל בבחינת "גוי מקרב גוי", טבועים ביוון הגשמיות והחומריות המצרית, קשה היה להם להבין את דרך הנהגת ה' אותם. נדרשו ארבעים שנות נדודים במדבר, של אכילת לחם מן השמים, מַן שנבלע באיברים, של הימנעות מאכילת לחם גשמי, כדי שישראל יזדככו ויוכשרו לקבל את התורה. לכך "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". מעתה מובן מדוע לא השכילו ישראל להבין את רוב טובותיו של ה' עליהם, שכן במשך ארבעים שנה עברו תהליך של הזדככות והיטהרות, שרק בסיומו "נתן ה' לכם לב לדעת".

שקיעה באכילה גשמית מונעת את היכולת לקבל תורה. כבר אמרו התוס' (כתובות ק"ד ע"א ד"ה לא נהניתי) משם המדרש (עי' תנא דבי אליהו רבה כ"ו): "עד שאדם מתפלל שתיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו". זהו שאמר הכתוב (תהלים מ', ט'): "ותורתך בתוך מעי".

ואכן, כעבור ארבעים שנה הגיעו בני ישראל למדרגה גבוהה ביותר. כעת נתן להם ה' "לב לדעת", דהיינו "להכיר את חסדי הקב"ה" (רש"י). יתירה מזאת, אומר רש"י: "שמעתי, שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי… באו כל ישראל לפני משה, ואמרו לו: משה רבינו! אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה וניתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנו יום מחר: לא לכם ניתנה, לנו ניתנה". חששם של ישראל לא היה מפני השתלטותו של שבט לוי על התורה, אלא שמא מחר יאמרו להם שהם אינם צריכים ללמוד תורה.

בזה שמח משה רבינו מאוד, כלשון רש"י: "ושמח משה על הדבר". בני ישראל מכירים את גודל הטובות שעשה עימהם ה', ועתה הם מבקשים לעסוק בתורה לעולמים. החשש שלהם, שמא ימנעו מהם ללמוד תורה, מגלה את רצונם האמיתי והעמוק: הם רוצים להידבק בתורה, כפי שכתב רש"י: "להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו" – להתדבק בדרכי ה' יתברך וללכת בדרך התורה.

חז"ל בגמרא במסכת מגילה תיקנו לקרוא את פרשת כי-תבוא בשבת שלפני השבת האחרונה בשנה, כדי לסמל ש"תכלה שנה וקללותיה". אמנם היתה צריכה פרשה זו להיקרא בשבת האחרונה; אך כדי שלא לסמוך קללה לראש השנה, קוראים אותה שבת אחת קודם לכן. מכל מקום, מדוע נסמכה פרשה זו לסופה של השנה?

צריך לבאר זאת כך: אומר משה רבינו לבני ישראל: ראו מה גדלה מעלתכם ונשגבה מאוד! ארבעים שנה לא אכלתם לחם אלא מן מהשמים, גופכם נזדכך והתעליתם עד לדבקה בה' יתברך ויתעלה. עליכם להתמיד בדרך הברכה, להוסיף תורה וברכה. לשם כך אני נותן לכם את הברכות והקללות המופיעות בפרשת כי-תבוא. הקללות לא נועדו לשבור אתכם! הם נכתבו בשביל להרגיל אתכם לעשות חשבון נפש. ומתוך חשבון הנפש תגיעו לדביקות עליונה, לחיים וברכה עד עולם. וכך בכל שנה ושנה, לפני ראש השנה, הוא יום הדין וחשבון הנפש, אנו קוראים את הברכות והקללות, נזכרים בתהליך ההזדככות של ישראל במדבר, שהביא אותם למדרגות גבוהות ביותר בעבודת ה', ומתוך כך – אף אנו נדבקים בתורה ובדרך המצוות, כדי לזכות לשנה טובה, בריבוי תורה וברכה לכלל ישראל.

הביכורים בירושלים

"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (כ"ו, ג')

מעלת הביכורים אינה בנתינת הפירות לכהן בלבד. מצוה זו גורמת לאדם המקיים אותה שייכנס לבית המקדש ויתבשם מריח הקדושה השורה שם תמיד. את פירות הביכורים הוא מניח על יד המזבח ודיו; הכהנים של אותו המשמר יטפלו בהם. אבל מעבר לנתינת הפירות, ישנה חשיבות של עצם הנוכחות בבית המקדש.

כאשר היו מביאי הביכורים נכנסים לבית המקדש עם ביכוריהם, לא היו יכולים להניח את הפירות ליד המזבח, לצאת החוצה ולשוב לענייניהם. הם היו מחוייבים לישון באותו לילה בירושלים, זאת, על מנת שיספגו מאווירת הקדושה שבעיר.

זאת ועוד, כשהיו עשירים מביאים ביכורים, היו רואים את הכהנים הולכים יחפים בבית המקדש. בתחילה הם לא הבינו מדוע הכהנים נוהגים כן, ומיד ביקשו לנדב זוגות נעליים חדשות לכל הכהנים… או אז הסבירו להם שהכהנים הולכים יחפים כדי להיות צמודים לרצפת המקדש, מחוברים לקדושה.

התורה דאגה שכל באי בית המקדש ייפגשו עם הקדושה המיוחדת של המקום הקדוש ביותר של עם ישראל. עם מטען רוחני שכזה יכלו לצאת בחזרה לביתם.

זכות אבות ראשונים

"וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ" (כ"ו, ז')

מדוע נאמר בפסוק: "אלוקי אבותינו", ולא "אלוקינו"? הסיבה היא, שאם אדם מבקש בזכות עצמו, הרי שבודקים את מעשיו ומבררים היטב אם אכן מגיע לו. אך כשהוא מזכיר את זכות האבות, ואומר: "בזכות אבות ראשונים אנו בטוחים", הקב"ה שומע לקול תפילתו מיד.

ועוד שמעתי על הפסוק הזה משם הרב הגאון חכם מנשה שלו זצ"ל, ששמע מבעל ה'בן איש חי' זיע"א. משל לבן מלך שנשבה. עמדו השובים והשחיתו את תואר פניו, כדי שלא יוכלו לזהותו כבן המלך. הלך המלך מעיר לעיר וחיפש את בנו. כשהגיע לעירם של השובים, ערך מסדר זיהוי של כל תושבי העיר, אך לא מצא את בנו, כי הושחת תוארו. כשפנה ללכת, החל הבן לצעוק: "אבא!" שמע המלך את קולו של בנו, זיהה אותו ומיד שחררו מן השבי. למרות שמראה פניו השתנה, הקול נשאר אותו הקול.

והנמשל: הקב"ה שמע את קולם של ישראל במצרים וגאל אותם. ואף שירדו למ"ט שערי טומאה, עדיין הקול נשאר אותו הקול שהיה להם בתחילה.

המקום הזה והארץ הזאת

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כ"ו, ט')

"'אל המקום הזה' – זה בית המקדש. 'ויתן לנו את הארץ' – כמשמעו" (רש"י)

סדר המקומות בפסוק, לפי פירושו של רש"י, צריך עיון. בתחילה נזכר שהקב"ה הביא אותנו "אל המקום הזה" – והכוונה לבית המקדש; ורק אחר כך נזכר: "ויתן לנו את הארץ הזאת" – היא ארץ ישראל. ולכאורה קודם הביאנו ה' אל ארץ ישראל, ורק אחר כך אל בית המקדש!

אפשר להשוות את סדר המקומות בפסוקנו לסדר המובא בתחנוניו של משה להיכנס לארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (ג', כ"ה). כאן כתב רש"י: "'ההר הטוב' – זו ירושלים, 'והלבנון' – זה בית המקדש". סדר זה נכון מבחינה כרונולוגית: קודם הגענו לירושלים, ורק אחר כך לבית המקדש.

יש לבאר זאת לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, על הפסוק (שמות, י"ט ג'-ד'): "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". מסביר התרגום, שהקב"ה הביא את ישראל "אלי" – היינו לבית המקדש. זאת נעשה עוד במצרים, כאשר היו ישראל צריכים לאכול את קרבן הפסח. לא רצה הקב"ה שיאכלו ישראל את קרבנם במקום טמא, ולכן הביאם אל הר המוריה, ואחר כך החזיר אותם למצרים. לפי זה יפה הקדים: "ויביאנו אל המקום הזה" – אל בית המקדש, היינו בזמן אכילת קרבן הפסח; ואחר כך: "ויתן לנו את הארץ הזאת" – כעבור ארבעים שנה, כשנכנסו ישראל לארצם.

ועוד יש לומר: אמנם, קודם נכנסו ישראל לארץ, ורק אחר כך הגיעו אל בית המקדש, אבל בפסוק מובאים המקומות לפי סדר חשיבותם. כיון שתכלית הכניסה לארץ ישראל היתה להגיע לבית המקדש, לכן הקדים את בית המקדש, כדי לציין שנתינת הארץ היא אמצעי בלבד למען המטרה שהיא בית המקדש.

שמחת הנשמה

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ  אַתָּה, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (כ"ו, י"א)

כיצד מגיע אדם לשמחה? הדבר תלוי בסוג השמחה: להנאה גשמית אדם מגיע ע"י אוכל טוב וכדו', שאז הגוף מתענג ושמח. אבל הנאה רוחנית באה ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה, שהנשמה מתענגת בהם.

אולם כאן, במצות הביכורים, אומרת התורה: אדם שמביא ביכורים בשמחה, תהיה לו גם שמחה רוחנית על עצם קיום המצוה, וגם שמחה גשמית. וזהו: "ושמחת בכל הטוב" – שמחה גופנית; אך גם: "והלוי אשר בקרבך" – היינו הנשמה שנמצאת בקרבו של האדם ומלווה אותו, גם היא תשמח.

אמנם פעמים שהאדם לא רואה את הנשמה כבת לוויה, אלא כגר. גם על כך אומר אומר הכתוב: גם במצב כזה תשמח נשמתך, ככתוב: "והגר אשר בקרבך".

ואכלו בשעריך ושבעו

"וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (כ"ו, י"ב)

על פסוק זה דורש ה'אור החיים' הקדוש, שיש לתת ללוי ולגר וליתום ולאלמנה כמות של כדי שביעה. לכן כתבה התורה: "ושבעו", ואין להסתפק בכמות מועטת.

עוד יש לרמוז בלשון הפסוק: "ואכלו בשעריך" – השערים מרמזים על בית הדין שנקרא "השער". לומר לנו: היה אתה בית הדין של עצמך! "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". שים מורא שמים על ראשך, דאג שכולם יקבלו בעין טובה, בעין יפה, תן להם כדי שבעם, ולא כדי להשביע את רגשי החסד שלך…

עוד דרשו: ישנם הרגלי אכילה שונים. יש אנשים שבביתם הם אוכלים כמה שהם רוצים, אבל מחוץ לביתם, בפני אחרים, הם ממעטים באכילה. ויש כאלו שכאשר הם רואים אחרים אוכלים, הדבר גורם להם לתיאבון והם דווקא מרבים באכילה. על כך אומרת התורה, שצריך לדאוג לכל אחד כפי הרגלו. מי שנוהג לאכול לבד – ייתן לו לבד; מי שרוצה לאכול עם אחרים – ייתן לו לאכול עם אחרים.

לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי – מלהודות

"לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי" (כ"ו, י"ג)

"'ולא שכחתי' – מלברכך על הפרשת מעשרות" (רש"י)

כל הברכות הראשונות שמברכים לפני האוכל או לפני המצוות הן מדרבנן, ורק ברכת המזון שלאחר אכילת פת היא מדאורייתא, ובתנאי שאכל כדי שביעה.

כך היא לשון הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב'-ג'): "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה ואחר כך ייהנה ממנו. ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואחר כך ייהנה… וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואחר כך יעשה אותה".

לאור זאת ניתן לפרש את דברי רש"י: "ולא שכחתי – מלברכך על הפרשת מעשרות". כי לכאורה דבריו קשים ביותר: איך מציינת התורה את הברכה על הפרשת מעשרות, והלא מן התורה אין חיוב לברך!

אלא, שיש להבחין בין הודאה להקב"ה ובין ברכה להקב"ה. ההודאה היא על כל מה שמעניק לנו הקב"ה בכל עת ובכל שעה, ועל כך חייב כל אדם להודות להקב"ה מן התורה. חכמים חידשו את עניין הברכה להקב"ה על המצוות שנתן לנו ועל ההנאות.

ידועים דברי בעלי המוסר, שאין האור ניכר אלא מתוך החושך. אדם פיקח אינו מעריך את החסד העליון העצום שבראיית עיניו, כי הוא לא יודע מהו עיוורון. אבל אם חלילה ניטל ממנו, ולו לזמן קצר ביותר, את מאור עיניו, אזי הוא יֵדע להעריך ולהכיר במעלה העצומה שבראיית העיניים.

מעשים בכל יום, שאדם שנדבק בשפעת קשה והוא סובל מקשיי נשימה; רק לאחר שהוא נרפא, הוא מתחיל להעריך את הנשימה הסדירה שלו, ומתחיל להודות על כל נשימה ונשימה, "כל הנשמה תהלל יה הללויה" – "על כל נשימה ונשימה".

חז"ל תיקנו לנו את התפילה כדי להודות להקב"ה שלוש פעמים ביום; אבל חובתנו להרגיש הערכה והודאה כנה ועמוקה על כל החסדים הגדולים שבכל רגע ורגע.

וזהו: "לא שכחתי" – מלהודות להקב"ה על החסדים שעשה עמי.

שתי דרכים לקדושה

"וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (כ"ו, י"ט)

שבחים הרבה נאמרו בפרשה על עם ישראל: "וה' האמירך", "ולתתך עליון", ולבסוף – "ולהיותך עם קדוש". כלומר, כל המעלות שנתברכו בהן ישראל – מטרתן להביא לידי "עם קדוש לה' אלוקיך".

ואיך יכול האדם להתגדל ולהתעלות במעלות הקדושה? שתי דרכים בפניו: האחת – "ולדבקה בו". ללכת בדרכי הקב"ה: מה הוא רחום – אף אתה היה רחום. זאת נעשה על ידי קיום מצוות, כפי שאנו מברכים: "אשר 'קידשנו' במצוותיו".

הדרך השניה – על ידי עסק התורה. כך מסביר 'אור החיים' הקדוש, שע"י לימוד התורה מתקדש האדם, והופך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש".

הניסיון בברכת העושר

"וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (כ"ו, י"ט)

שני חלקים לברכה שבפסוק: "ולתתך עליון… לתהילה ולשם ולתפארת"; ו-"ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך".

נראה לבאר זאת כך: העושר הינו ברכה, אך יש בו סכנה גדולה. לפעמים אדם עשיר חושב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ומתוך כך הוא מגיע למצב של "וישמן ישורון ויבעט". וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "ריש ועושר אל תתן לי, למה פן אשבע וכחשתי". ואמרו חז"ל: גדול ניסיון העושר מניסיון העוני, כי מתוך העושר עלולים להגיע לכפירה, ח"ו.

וזאת כוונת התורה בברכתה: "ולתתך עליון… לתהילה לשם ולתפארת" – כאן מבטיחה התורה עושר רב ועליונות של עם ישראל על כל הגויים. שמא תאמר, מתוך ברכה זו עלולים ישראל להגיע לידי כפירה, וזהו עושר השמור לבעליו לרעתו – על כך משיבה התורה בברכה נוספת: "ולהיותך עם קדוש" – עם ישראל ימשיך להיות עם קדוש, למרות העושר הרב שיינתן לו.

הסכת ושמע ישראל

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ" (כ"ז, ט')

כתב רש"י: "'הסכת' – כתרגומו", וכוונתו לתרגום אונקלוס: "אצית ושמע ישראל", וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: "צייתו ושמעו ישראל".

ועוד נראה לבאר: "הסכת" – בשעה של "ושמע ישראל", דהיינו בשעת קריאת שמע. הקשב למילים שאתה אומר וְכַוֵּן לפירוש המילים.

לשמוע ולקיים ולעשות

"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו" (כ"ח, א')

חז"ל (סוכה מ"ו ע"ב) דרשו על הפסוק (י"א, י"ג): "אם שמוע תשמעו" – "אם שמוע בישן תשמע בחדש" (רש"י שם), דהיינו אם תחזור על מה שלמדת, תלמד עוד דברים חדשים שלא הבנת קודם לכן ותזכה לחדש חידושים (עיין שם ב'שפתי חכמים').

עוד אפשר להסביר: "אם שמוע – תשמע", כלומר: אם תשנן את מה שלמדת, תגיע למדרגה של שמיעה בקול ה', כלומר: קיום המצוות בצורה שלמה.

או בדרך זו: הראשונים כתבו שיש מצוות שאדם לא יכול לקיימן מחמת כל מיני מניעות; ומכל מקום, החושב לעשות מצוה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה אותה. וזהו: "אם שמוע" – אם רק תרצה לשמוע ולקיים את המצוה, אזי גם אם לא יעלה בידך, הרי "תשמע", נחשב לך כאילו קיימת.

וכן את המילה "לשמור" אפשר להסביר כי על יעקב אבינו (בראשית ל"ז, י"א וברש"י שם) נאמר: "ואביו שמר את הדבר", פירוש: "שמר" – מלשון מצפה (מתי יתגשם החלום). אם כך גם כוונת הפסוק: "והיה אם שמוע… לשמור" – אם אדם מצפה מתי תגיע לידו מצוה פלונית ויקיים אותה, אם הוא שומר ומצפה למצוה, יזכה למדרגה של "לעשות את כל מצוותיו", כאילו קיים את כל המצוות כולן.

ובאו הברכות והשיגוך

"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ" (כ"ח, א'-ב')

מרן רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל ה'בן איש חי', מבאר את הפסוק: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך", שלפעמים המזל והברכה 'רודפים' אחרי האדם, למרות שהוא אינו חפץ בהם.

הוא ממחיש זאת על ידי משל. אדם אחד האיר לו מזלו פנים, והוא נתברך בעושר גדול. אך כיון שהיה אדם פשוט מטבעו, הוא לא התלהב מכל עושרו. פעם אחת שאלו אותו: כיצד הנך מצליח בכל מעשיך? ענה להם: המזל פשוט רודף אחריי… למשל, כשאני מרים עפר – מיד העפר נהפך לזהב. תוך כדי דבריו הוא התכופף להרים חופן עפר, והנה מצא טבעת זהב. אמר להם: הנה אתם רואים? זה לגמרי לא בכוונה…

זהו שכתוב: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" – הברכות ירדפו אחריך, בלי שתתכוון בכלל להשיגן בעצמך.

ברכת השפע

"בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ" (כ"ח, ה')

מהי ה'משארת'? הסביר רש"י: "דבר יבש שנשאר בכף ואינו זב". אבן עזרא הסביר שזהו מקום הקמח. תרגום יונתן הסביר: "וחלת שירוי אצוותכן", כלומר תהיה ברכה בחלה שהוא מפריש. אך פירוש אחרון זה אינו מובן: איזו ברכה היא לבעל הבית בכך שתתברך החלה שהוא מפריש? והלא החלה לא תישאר אצלו, אלא תינתן לכהן!

אלא, כאשר מביא אדם תרומות ומעשרות הוא בעצמו מתברך, כאמור: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך".

משה רבינו ע"ה מברך את ישראל שיזכו להביא חלה וביכורים, ועל ידם יתברכו בכל מכל כל.

על כך אנו אומרים בתפילה: "כאשר רצית ואמרת לברכנו", וכן: "טוב בעיניך לברכנו" – אנו נביא מעט, ועליו תחול ברכת ה' בשפע רב.

צאתך ובואך

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כ"ח, ו')

התורה פתחה: ב"בבואך" וסיימה: ב"בצאתך". ואילו דוד המלך ע"ה כתב בתהלים (קכ"א, ח'): "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" – פתח ב"צאתך" דווקא וסיים ב"בואך". מהו טעם השינוי?

על פי הפשט, הנושאים של שני הפסוקים שונים: בספר דברים מדובר על עיסוקיו של האדם, ואילו אצל דוד המלך מתוארת יציאתו למלחמה, ושם קודמת היציאה אל הקרב לשיבה ממנו בשלום.

עוד יש לבאר בדרך אחרת: לשון ביאה נאמרה כלפי ארץ ישראל: "תביאמו ותטעמו", "כי תבואו", "בבואכם". אולם יש הבדל במקום שבו נמצא הדובר.

משה רבנו נמצא בחוץ לארץ, ולכן הוא פותח ואומר: "ברוך אתה בבואך" – אל ארץ ישראל; דוד המלך נמצא כבר בארץ, ולכן הוא מתחיל ב"ה' ישמור צאתך" – מארץ ישראל. היציאה מן הארץ, כידוע, מותרת רק בתנאים מסוימים, וגם זאת רק על דעת לחזור ארצה. וזהו המשך הפסוק: "ישמור צאתך ובואך" – בחזרה אל הארץ.

יציאה מן העולם

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ" (כ"ח, ו')

חז"ל דרשו (והובא ברש"י): "שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם". למדנו מדברים אלו, ש'יציאה' מתייחסת ליציאה מן העולם הזה.

לאור זאת תובן ברכת זבולון. על שבט זה נאמרה הברכה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך". אפשר לבאר שגם ברכה זו נאמרה לחיי העולם הבא: "שמח זבולון בצאתך" – כשתצא מן העולם תהיה שמח בעולם האמת, זאת משום שזבולון דאג להכין לו שכר גם לעולם הבא.

הנה הנותן צדקה לעני, כאשר סיים את מתן הצדקה נסתיימה המצוה. אולם מי שמפרנס תלמידי חכמים, הרי זכות התורה עומדת לו לעולם הבא. זבולון פירנס את יששכר שישב ולמד תורה, ובכך דאג שמצוותו תמשיך גם בעולם הבא. לכן: "שמח זבולון בצאתך" – כשתצא מן העולם ותגיע אל עולם האמת. שמחה גדולה תהיה לו, כיון שהשאיר לעצמו המשכיות על ידי ההחזקה בלומדי התורה.

ארץ הברכה והשפע

"יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (כ"ח, ח')

מהו "וברכך בארץ"? וכי לא יזכה לברכה גם בחוץ לארץ?

הפשט הוא, שכאשר יהיו ישראל בארץ, אזי השי"ת יברך אותם בכל הברכות.

בזוהר הקדוש הקשה קושיה דומה לשלנו. נאמר בפסוק: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ", ויש לשאול: וכי דווקא בארץ ישראל מברכים את ה', ולא בחוצה לארץ? תשובת הזוהר, שמכוח הברכה בארץ ישראל מתברך כל העולם כולו.

כתוב בזוהר הקדוש (תרומה קנ"ז ב'. מובא בכה"ח סי' תק"ס ס"ק י"ט) "מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין – אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההיא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה, בההוא חדוה ומשתיא דתמן קודשא בריך הוא, חשיב עליה כאילו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא. זכאה חולקיה", עכ"ל. תרגום דבריו: מי שמתענג על המאכל ליד שולחנו צריך לזכור ולדאוג על קדושת הארץ שחוללה ועל היכל המלך שנחרב. ובזכות הצער והעצב שהוא מביא על עצמו באמצע שמחתו, ששם שורה השכינה, נחשב לו כאילו בנה את בית ה' וכל מה שנחרב עם חורבן בית המקדש.

הבנת דברי הזוהר: שהאוכל צריך לזכור בזמן אכילתו את חורבן בית המקדש, שכן אחרי שנחרב בית המקדש ונחרבה ארץ ישראל אין העולם ניזון מברכת הארץ באותו השפע כמו שהיה ניזון בזמן הבית.

מכאן לביאור הפסוק: הברכה היא דווקא "בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך". שם מקור הברכה והשפע, וממנה יושפע שפע רב בכל העולמות.

בְּעִתָּהּ אחישנה

"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". (מתוך ההפטרה -ישעיהו ס', כ"ב)

יש לבאר ענין "אחישנה", שכשם שנגזר על אבותינו להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, ובגלל קושי השעבוד הקב"ה חישב רד"ו שנים, כך אנחנו מתפללים ומבקשים שהקב"ה יעשה אתנו את אותו החשבון, ויצרף את כל שנות הסבל והייסורים שעברנו כדי להחיש את זמן הגאולה.

כמו כן, אנחנו אומרים להקב"ה: רבונו של עולם, אנחנו הרי קובעים עתים לתורה, ורק בזכות הסיבה הזאת ראויה הגאולה לבוא יותר מהר. וכך יש לפרש את הפסוק: "בעתה אחישנה" – אומר הקב"ה: אם בני ישראל קובעים עתים לתורה, אז אני אחיש את הגאולה לפני הזמן.

והנה, ישנם שתי סוגי גאולות. יש גאולה שהיא בגדר עני רוכב על חמור, ויש גאולה שהיא בגדר של "רום על עננייא". ביאור הדברים: החמור מתעייף והולך לאטו, ולאחר שהוא מתעייף הוא יושב. לעומת זאת, יש תנועה של מטוסים – ויש היום אפילו מטוסים על-קוליים. אנחנו מתחננים להקב"ה: רבונו של עולם, איננו רוצים גאולה שהיא בגדר: "עני רוכב על חמור", כלומר שהיא איטית ועייפה כביכול, אלא רוצים גאולה מהירה כמו תנועת מטוסים על-קוליים ואף יותר מהר מזה, כמו שאומרים: ש"פתאום" יבוא גואל. ובאמת, אין לנו אפילו מושג כמה מהר זה שיבוא המשיח, ומה זה "פתאום".

פעם התבטאתי ואמרתי, שמאחר וסבלנו הרבה, גם הסבל שפקד את בני עמנו בשנות השואה, וגם במלחמות נגד כל אויבינו מבקשי רעתנו, ומאז, כל התלאות עם הפלסטינאים – כבר לא נצטרך לראות חבלי משיח. שמע זאת כָּתַב עיתון אחד, ופרסם את זה בעיתון של חוג מסויים, ויצאה משם תגובה שכביכול "הרב אליהו לא מאמין בביאת המשיח". אני אמנם רגיל שלא לענות לכל מי שכותב כנגדי, ולא משנה באיזה תחום, אבל על עניין של אמונה בביאת המשיח הגבתי ואמרתי: שכיון שהם אומרים כך, אז חבלי המשיח יחולו עליהם אם הם רוצים אותם כל כך, אבל עלינו לא יחולו, כיון שכבר עברנו די והותר, וכבר מצאנו בדברי חז"ל שעשה הקב"ה "קיזוז" בשנות הסבל והשעבוד של מצרים…

<h3>מעשה רב</h3>
חלב ודבש של בריאות

"וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (כ"ו, ט')

תקופה מסויימת התגורר מרן הרשל"צ זצ"ל עוד בהיותו אברך בשכונת "מחנה יהודה", ונהג להתפלל תפילת ותיקין עם הנץ החמה בבית הכנסת "זהרי חמה". שם התפלל גם הרב אריה לוין זצ"ל. כשראה הרב שאיש אינו מלווהו והוא הולך בדד, החליט ללוותו לביתו, ובשל קירבתו רבות סיפר על מעשיו של הצדיק רבי אריה לוין, ובין היתר סיפר לסופר שמחה רז, מחבר ספר 'איש צדיק' את הסיפור המעניין הבא:

היה זה לפני שנים רבות, הרב יוסף שלוש זצ"ל סבא של הרבנית אליהו תליט"א נוהג היה להביא מידי יום ביומו חלב טרי לביתו, אותו קנה מהחלבן שהתגורר בשכונת "גבעת שאול" י-ם ת"ו. יום אחד מספר הרב: משראיתי שר' אריה אינו חש בטוב ונושא מכאוביו בדומיה, אמרתי לו: ראה את הרב יוסף שלוש השותה חלב עזים מדי יום ביומו, ולדבריו, חלב זה מחזקהו ומחייהו. שמא כדאי שאף אתה תנהג כמותו ותתחזק!

שתק ר' אריה ולא הגיב.

ביקשתי מהרב שלוש: "שעה שאתה קונה חלב עבורך, קנה גם עבור ר' אריה". אולם, הוא דחה אותי באומרו שר' אריה לא ישתה את החלב. אעפי"כ, הביא לו חלב טרי. מששאלו ר' אריה למחיר החלב, וביודעו את מצבו הכספי של ר' אריה, השיב: "חלב הפרה יקר יותר בעוד שחלב עזים זול יותר, באשר יש בו ריח"…

אמרה לו רעייתו של ר' אריה: "מאחר ודחוקים אנו בממון, אזי אם חלב עזים זה שיש בו ריח זול יותר – נקנה אותו מהחלבן". ואכן, מידי יום ביומו טרח הרב שלוש והביא עמו חלב גם עבור ר' אריה, ואף מימן מכיסו את ההפרש בין המחיר שנקב לו לר' אריה, לבין המחיר ששילם בפועל לחלבן.

לאחר ימים אחדים, סירב ר' אריה לקבל מידיו של הרב שלוש את החלב, בטענו כי אין כל הצדקה בכך שהוא יטרח למענו ויוביל את החלב משכונת "גבעת שאול" שבקצה העיר לביתו, ולכן גמר אומר שיטריח עצמו ויסע הוא עצמו בכל יום ל"גבעת שאול" כדי להביא את  החלב.

משפגש ר' אריה בחלבן ושילם לו אותו סכום שנקב בו הרב שלוש – בא החלבן לרב שלוש בטענה: "קיפחני ר' אריה". אמר הרב שלוש: ההפרש עלי.

 

ריפוי רוחני

"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ" (כ"ח, ט"ו)

סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם היה הצדיק חכם צדקה הזקן זצ"ל חולה, ושכב בבית החולים 'הדסה'. באותו חדר, שכב בסמוך אליו אדם שלא היה שומר תורה ומצוות. ראה חכם צדקה שהוא לא מניח תפילין ולא מתפלל, פתח עמו בדברים, והחל לשדלו לשמור מצוות ולהתפלל. אמר לו אותו אדם: ראה נא, אני לא באתי לבית החולים לשמוע הטפות של מוסר על חזרה בתשובה, אלא באתי לקבל טיפול רפואי, על כן תעזוב אותי לנפשי. לא נבהל הרב ואמר לו: ומי אמר לך שבאת לקבל טיפול רפואי גרידא, הלוא מן השמים זימנו אותך לחדר ביחד אתי כדי שתשמע דברי מוסר, והרפואה הרוחנית תביא לריפויך המלא.

 

פנים של יראת שמים

"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (ל"ח, י')

על השפעת קדושתו של ה'בבא סאלי' זיע"א היה מספר מרן הרב זצ"ל: מעשה, והיו יושבים עם ה'בבא סאלי' רבים מחסידיו ומשתעשעים עמו בדברי תורה. תוך כדי שמיעת דברי תורה שנאמרו, היו אוכלים המסובים מיני מעדנים ושותים כוס ערק, אותו היה ה'בבא סאלי' מוזג אישית לכל אחד ואחד, אות וסימן לכך שהיה חפץ ביקרו.

והנה, פעם אחת נזדמן למקום, אחד מיוצאי מרוקו שהכל הכירוהו כפוליטיקאי העומד בראש אחת הרשימות של מפלגה חילונית. הבחין ה'בבא סאלי', שכנראה משום כך היו החסידים מתעלמים ממנו. והנה, לפלא היה בעיניהם, בעת שראו שה'בבא סאלי' בכבודו ובעצמו פונה אליו בקול גדול, ומזמינו לשבת לצידו. ויתרה מזו, פנה אליו ה'בבא סאלי' ואמר לו: ראה נא, רוב הנוכחים כאן זכו לשתות מכוס שמזגתי בעצמי, ראוי אם כן שגם אתה תשתה מידי! לשמע דברים אלו נתאדמו פני האיש, והוא לא ידע נפשו מרוב צער ומרוב שמחה; מצד אחד הוא זכה שה'בבא סאלי' יקרבו לצידו, ועוד רגע קט אף ימזוג לו כוסו, ומצד שני הוא הרגיש במבטים הזרים של המסובים שם. עודו מהרהר בדבר, וה'בבא סאלי' אומר: היד שלי אינה נשמעת לי, היא אינה יכולה לזוז ממקומה. האיש החויר מאוד ואגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחו. ה'בבא סאלי' נראה כמתאמץ להזיז את ידו האוחזת בבקבוק הערק, כאילו מבקש מידו: אנא הישמעי לי. הוא החל להכות בידו השנייה כדי להניע את הבקבוק, והרגיש הקלה בידו. אמר ה'בבא סאלי': האם תקבל עליך לעשות תשובה? האיש נענע בראשו לאות הן. יפה! אומר ה'בבא סאלי'. האם תקבל עליך שלא תחלל שבת? והאיש מנענע שוב בראשו לאות הן. סוף סוף היד חזרה לנוע לאיטה. האיש הרגיש כאילו קיצו קרב. הן זה עתה קיבל שיעור מאלף באמונת חכמים. מעתה הוא יקפיד על שולחן כשר, על שמירת שבת, וכך יתקדם מדרגה אחרי מדרגה. בירך האיש ברכת "שהכל נהיה בדברו" לפני כולם, וענו אחריו "אמן" נרגשת ביותר.

אשריהם גדולי ישראל, שעליהם אפשר לומר: גדולים בעלי תשובה, שצדיקים גמורים יודעים להעלותם מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

<h3>הלכה בפרשה</h3>
חיוב בכורים בשביעית

"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" ( כ"ו ,ג')

שאלה: האם פירות שביעית חייבים במצות ביכורים כמו בשאר שנים?

תשובה: על הפסוק: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" שבפרשתנו, כתב ה'אור החיים' הקדוש "אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל". ואמנם קדמו לו דברי רש"י (שמות כ"ט, י"ט) האומר: "אף השביעית חייבת בביכורים". אך הרא"ם שם והמהר"ל מפראג ב'גור אריה' סוברים שיש בדברי רש"י טעות סופר ובאמת אין השביעית חייבת בביכורים שהרי לא יכול לומר: "אשר נתת לי" שהרי אינם שלו, וזו בעצם גם טענת האו"ח הקדוש הנ"ל, וראה בשפתי חכמים על אתר.

ואולם בספר 'באר משה' חולק על דברי הרא"ם וסובר שדברי רש"י נכונים הם, ובאמת השביעית חייבת בביכורים, ומה שטענו שהרמב"ם לא כתב שהשביעית חייבת בביכורים, השיב שכן בהלכות מתנות עניים פ"ו כתב הרמב"ם ששנת השמיטה כולה הפקר, ואין בה לא תרומה ולא מעשרות, לא ראשון, לא שני ולא מעשר עני, "והנה מדלא כתב שאין בה ביכורים מוכיח שהוא סבור שחייבת בביכורים כמו ברוב ספרי רבינו (רש"י), ואף על גב שבמכילתא שבידינו לא נמצא כן, שמא במכילתא שבידם היה כתוב כן או בספרים אחרים" ('באר בשדה', שמות כ"ג).

הראית לדעת, שאין בידינו דבר ברור בענין ביכורים בשנת השמיטה, ומכיון שחז"ל (נדה ע' ע"א) אמרו שכשיבוא המלך המשיח – משה עמהם, נחכה ונצפה שיפסוק לנו הלכה למעשה, ויהי רצון שזה יהיה בעגלא ובזמן קרוב ממש (וראה עוד לפרפראות על הפסוק: "ובאת אל הכהן").

אמירת דברי מוסר לפני קריאת עשרת הדברות

ופרשיות התוכחה

"והיה אם לא תשמע בשם ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום" (כ"ח, ט"ו)

שאלה: האם מנהג טוב הוא, לומר דברי מוסר לפני קריאת עשרת הדברות ולפני קריאת פרשיות התוכחה, כגון: "מוסר ה' בני אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב…", שנהוג לומר לפני קריאת התורה?

תשובה: נהגו לומר את תרגומו של רס"ג על עשרת הדברות לפני קריאתם בתורה, או חלק מהתרגום המתחיל: "אציתו ושמעו עממיא" וכו' (עיין כה"ח סי' תצ"ד ובס' "מאמר מרדכי – למועדים ולימים" פכ"ב סעי' ס"ה-ס"ט). וכן נהגו לומר דברי תוכחה ומוסר בע"פ לפני קריאת התוכחות בפר' בחוקותי ובפר' כי תבוא. ויש שנהגו לאומרם אחר הקריאה בתורה והברכות, ומנהג טוב הוא, וכל אחד ימשיך לנהוג כמנהגו.

יש שנהגו, שהש"ץ אומר "מי שברך" לקהל אחר קריאת התורה והברכות של פרשיות התוכחה בפרשות בחוקותי וכי תבוא.

בכל המקרים הנ"ל צריך הש"ץ לסגור את הס"ת, ולומר את הנ"ל בע"פ כדי שידע הציבור שאין הדברים כתובים בס"ת (וע"ע שו"ע ורמ"א או"ח סי' קל"ט סעי' ד'-ה', מ"ב שם ס"ק כ"ב, כה"ח שם ס"ק כ"ג).

ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

(מתוך שו"ת הרב הראשי כרך: תשמ"ח-תשמ"ט סימן מ"ד)

<h2>פרשת נצבים</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
מעלות התשובה

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (כ"ט, ט')

פרשת ניצבים סמוכה לתשעים ושמונה הקללות שבפרשת כי תבוא. רש"י (כ"ט, י"ב) מביא מדרש אגדה (מדרש תנחומא, נצבים א') לבאר את הסמיכות הזו:

"ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ מ-מ"ט שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם ניצבים היום' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימין לפניו".

וצריך להבין את דברי רש"י. הרי הקללות מתייחסות למצב של (כ"ח, ט"ו): "אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך". מטרתן של הקללות היא להחזיר את עם ישראל אל דרך התורה, המצוה והיראה, על מנת שיכירו ש"אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (ישעיה א', י"ט). לפיכך אם הוריקו פניהם של ישראל למשמע הקללות, למה היה צריך לפייסם? אדרבה, זו היתה מטרת הקללות!

יתר על כך. משה מפייס את ישראל ואומר: הרבה הכעסתם ולא עשה אתכם כליה. פיוס כזה עלול להביא לכך שבני האדם יתירו לעצמם להמשיך ולהכעיס, שכן ממילא אין ה' עושה איתם כליה והקללות אינן חלות! משל למה הדבר דומה? לבן שהרגיז את אביו. התרה בו האב ואמר לו, שאם יכעיס אותו פעם נוספת – יענישהו. הלכה האם לילד ואמרה לו: אל תדאג, הוא אמר לך כך כבר מספר פעמים ולא העניש… הבן יוכל להמשיך בדרכו הרעה, ומדוע שישמע בקול אביו?

יש לבאר זאת כך. יש העובדים את ה' מיראה, ויש העובדים מאהבה. יש החוזרים בתשובה מיראה, ויש החוזרים בתשובה מאהבה. כאשר שמעו ישראל את הקללות חששו ואמרו למשה: אנחנו כבר חזרנו בתשובה, והתשובה היתה מאהבה; ואם בכל זאת נאמרו לנו הקללות, משמע שתשובתנו לא התקבלה. לכן הוריקו פניהם. אמר להם משה: לא כן. הרי אתם ניצבים וקיימים, ותשובתכם נתקבלה; והראיה – לא עשה ה' בכם כליה; אך עליכם לזכור שאת ה' יש לעבוד גם מיראה וגם מאהבה, ואי אפשר להגיע לדרגת האהבה בלי דרגת היראה. על כן עליכם לעבור בברית ה' הן באהבה והן ביראה (ובדרך רמז: "לעברך בברית" – מאהבה, "ובאלתו" – מיראה). זהו שאמרו חז"ל (סוטה כ"ב ע"ב): "פרוש מאהבה, פרוש מיראה".

עולה מכאן שמשה לימד את ישראל את דרכי התשובה.

עוד אמר להם משה (כ"ט, כ"ח): "הנסתרות לה' א-להינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". ללמדם שיש חילוק נוסף בתשובה, בין מצוות שבין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחבירו. אם עבר אדם על מצוות שבין אדם למקום – יודה, יתוודה ויתחרט, והתשובה תתקבל מיד. אך על עבירות שבין אדם לחבירו לא תועיל לו תשובתו עד שיירצה את חבירו. זהו: "הנסתרות" – הדברים שנעשים בין אדם למקום – "לה' אלוקינו" – התשובה נעשית בין האדם לבין אלוקו; אבל "והנגלות" – דברים שנעשים בגלוי, בין אדם לחבירו – "לנו ולבנינו", דהיינו: על האדם לבקש מחבירו מחילה.

חז"ל דרשו (ר"ה י"ז ע"ב): כתוב אחד אומר (י', י"ז): "אשר לא ישא פנים", וכתוב שני אומר (במדבר ו', כ"ו): "ישא ה' פניו אליך!". וביארו שם, "ישא ה' פניו" – בעבירות שבין אדם למקום, "אשר לא ישא פנים" – בין אדם לחבירו. אם עבר על מצוות שבין אדם לחבירו, לא ישא ה' פניו אליו עד שיבקש מחילה מחבירו. רק לאחר מכן יוכל לבקש מחילה מהקב"ה על מעשיו אלו.

בשם הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע"א מבארים את הפסוק הנ"ל, עפ"י דברי חז"ל בגמרא ביומא (פ"ו ע"ב). הגמרא הקשתה משני פסוקים: כתוב אחד (תהלים ל"ב, א') אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" – משמע שיש להסתיר את הפשעים; אך פסוק שני אומר (משלי כ"ח, י"ב): "מכסה פשעיו לא יצליח". הרי סתירה! בגמרא נאמרו שני תירוצים: א. כיסוי הפשעים הוא בעבירות שבין אדם לחבירו, גילוי הפשעים – בעבירות שבין אדם למקום. ב. חטא מפורסם אפשר לגלות, אבל חטא שאינו מפורסם אין לגלותו.

(הרמב"ם פסק (הל' תשובה פ"ב ה"ה) כתירוץ הראשון, שעל מצוות שבין אדם לחבירו נאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח", אבל לגבי מצוות שבין אדם למקום – "עזות היא לו אם גילם", אלא מתוודה סתם, וכלשונו: "ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים, ואומר להם: אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב ומתנחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה, שנאמר: 'מכסה פשעיו לא יצליח', במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'. הראב"ד (בהשגות שם) הוסיף, שבעבירות מפורסמות שבין אדם למקום, מכיון שהתפרסם חטאו צריך לפרסם את התשובה. ועיין בכס"מ שביאר שגם זאת אין לפרסם, משום חילול השם).

לפי דברי חז"ל אלו, אפשר להסביר: "הנסתרות לה' אלוקינו" – הכוונה היא לעבירות שבין אדם למקום, שאותן לא יפרסם, אלא יישארו בגדר "נסתרות"; אך על "הנגלות" – אלו עבירות שבין אדם לחבירו, צריך לפרסם תשובתו.

לסיכום: כאשר שמעו ישראל תשעים ושמונה קללות, הוריקו פניהם שמא תשובתם לא נתקבלה. פייסם משה רבינו, ואמר להם: תשובתכם אכן נתקבלה, אך עדיין צריכים אתם לדעת שיש הבדל בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה, וכמו כן יש הבדל בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו. מכאן שאף שחזרתם בתשובה מתוך אהבה, עליכם להוסיף ולקנות אף את מדרגת התשובה מיראה. ואף שבין אדם למקום נתקבלה תשובתכם, עדיין עליכם להקפיד גם על בין אדם לחבירו. כך תוסיפו ותתעלו ממדרגה למדרגה.

תשובה מצלת מן העונש

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ט, ט')

"למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי שכששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים (בפרשת כי תבוא), חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יכול לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם, 'אתם נצבים' וכו' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י שם י"ב)

משה רבנו מפייס את עם ישראל באומרו: "הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו". הדבר תמוה מאוד, כיצד אומר כן מרע"ה לישראל, הרי על ידי דברים אלו ירפו ידיהם בראותם שלא נעשה עמם דבר. משל למה הדבר דומה? לאבא שראה את בנו אוכל בלי נטילת ידים ובלי ברכת המזון, ואמר האב לבנו: אני ממהר לתפילה, אבל כשאחזור אעניש אותך. הילד ששמע זאת החל לבכות. אמרה לו אמו: אל תבכה, הרי יודע אתה שכמה פעמים אביך אמר לך כך, ולבסוף לא עשה דבר. הנה כל בר דעת מבין שאמא זו מקלקלת את החינוך של בעלה! (על בן סורר ומורה כתוב: "איננו שומע בקולנו". אומרים חז"ל שאין מציאות כזו של בן סורר ומורה כי צריך שהאב והאם יהיו באותו קול. אבל הפסוק מורה גם שלא יאמר האב דבר אחד והאמא דבר אחר, אלא שניהם יהיו בדעה אחת).

אלא הביאור הוא כך, כששמעו עם ישראל את הקללות והתוכחות, הוריקו פניהם והתחילו להרהר בתשובה ונשבר לבם בקרבם. אמר להם משה: אם כך, אין לכם ממה לחשוש – "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", ובודאי שתשובתכם הועילה לכם ונצלתם מן העונש, כי אין דבר העומד בפני התשובה.

ידוע שרבנו בחיי בעל 'חובת הלבבות' היה חסידא קדישא. יום אחד הוא הלך בדרך וראה רשע אחד ואמר לו: שלום. אמר לו אותו רשע: הרי כתוב (ישעיה מ', כ"ב): "אין שלום אמר ה' לרשעים".

אמר לו רבנו בחיי: בוא ונעשה הסכם. הלכו שניהם לבית הכנסת, ופתח רבנו בחיי את ההיכל ופתח את ספר התורה, ואמר לאותו רשע: אתה תעמוד כאן ותאמר: 'חטאתי, עוויתי, פשעתי' בלב ונפש ותחזור בתשובה שלימה וכל עוונתיך יהפכו למצוות, ואתה תהיה יותר צדיק ממני כי "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד ע"ב). שמע זאת אותו רשע וחזר בתשובה שלימה.

כך גם כאן – עם ישראל הוריקו פניהם וחזרו בתשובה, ואמר להם משה שע"י תשובתם ה' מוחל וסולח להם.

כיצד ניצבים?

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (כ"ט, ט'-י')

נעמוד על פירושה של המילה "ניצבים". מהי משמעותה של ההתייצבות הזו? נראה שישנם מספר סוגים של התייצבויות.

הזוהר הקדוש (שמות ח"ב ל"ב ע"ב) מתייחס למילה "ניצבים" בהקשר של הפסוק האמור באיוב (א', ו'): "ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן". מהו "להתייצב על ה' "? חז"ל מסבירים לנו: "ויהי היום" – זה ראש השנה. ביום זה עומד ה' לדון את בני העולם, ולכן המלאכים באים ומתייצבים לפניו. אלו כדי ללמד סנגוריה על האדם, ואלו כדי להביא קטגוריה. כלומר השטן אינו יכול לשמוע סנגוריא לכן גם הוא בא להתייצב ולקטרג, כיון שה' עומד ביום זה לדון את בני העולם, ולכך אנו מתאמצים ומשתדלים מאוד, בעיקר בימים האלה שהם ימי רצון ורחמים להגיע ליום זה זכאים, ותגבר יד המלאכים המסנגרים על השטן המקטרג.

לעומת התייצבות זו למשפט יש התייצבות אחרת. זו התייצבותם של דתן ואבירם במחלוקתם על משה רבינו ועל ה', כפי שנאמר: "יצאו ניצבים". הסביר רש"י: "בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו: 'ויתייצב ארבעים יום' של גוליָת". זאת התייצבות מתוך חוצפה, המזכירה את התייצבותו של גוליָת הרשע, שכפר בה' ולעג לעם ישראל. הוא היה משכים ומעריב בהתייצבותו כדי לבטל את ישראל ממצות קריאת שמע, שכן ידע שבזכות קריאת שמע מנצחים ישראל במלחמותיהם (ראה רש"י דברים כ', ב'). התייצבות כזאת איננה טבעית ליהודי, היא הפוכה מההתייצבות במעמד הר סיני (ראה בעל הטורים אצלנו), שבה קיבלו כל ישראל עול מלכות שמים. גם דוד המלך לועג לגוליָת הערל, המחרף ומגדף שם שמים וחושב לנצח את ישראל בחרב, בחנית ובכידון.

ע"כ לפני שאנו מתייצבים לדין בראש השנה להתכונן ליום הדין, אם יש בידי האדם מצוות ומעשים טובים, ויש בו לימוד תורה וקיום מצוותיה, הוא יכול להביא את ביכורי עבודת השם שלו, ולומר בשמחה לקב"ה: "עשיתי ככל אשר ציויתני", ובאותה השעה יברחו ממנו המקטרגים והוא יעמוד במלוא שיעור הקומה היהודי, בקומה זקופה ניצב בקדושה (ראה 'אור החיים' הקדוש). ואולם, חלילה וחס, אם אין בו מעשים טובים, לא תורה ולא מצוות, "ויהי היום" – וי לאותו היום, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה שהוא ניצב בעזות דגולית כיון שמחרף שם השם בזה שלא עסק בתורה ולא קיים מצוות. ועל כן בכל השנה ובפרט בימים אלו אנו צריכים לאסוף תורה, לאסוף מצוות, להיות ששים – באהבה, וחרדים – ביראה על המצוות, עין במר בוכה – על העבר, ולב שמח – על החזרה בתשובה. ועל כן אנו אומרים: "תקעו בחודש שופר". המקטרגים יכולים להזכיר עוונות, אבל אם אנו משתפרים מתקיים בנו: "בכסה ליום חגנו", הקב"ה מעלים עוונותינו. ואף על פי שהשטן ניצב לקטרג – זהו חוק לישראל משפט לאלוקי יעקב. נתכונן להתייצב בקדושה ביום הדין, ונהיה בטוחים שהשי"ת יכתבנו לחיים טובים ולשלום.

הרי לפנינו שלושה סוגי התייצבויות: ישנה התייצבות לפני ה', במובן של עמידה מול ה' ביום המשפט. ישנה התייצבות הפוכה, של לגלוג וכפירה. וישנה התייצבות יהודית, של קבלת עול מלכות שמים.

שני דרכי תשובה

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲֹשֶר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, וָהֲֹשֵבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲֹשֶר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. וְֹשַבְתָ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְֹשָמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (ל', א'-ב')

"וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂוֹנְאֶיךָ אֲֹשֶר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָֹשוּב וְֹשָמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲֹשֶר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (שם, ז'-ח')

לימדה אותנו התורה שני דרכי תשובה שונות, ויש לברר: מהי הדרך העדיפה והטובה ביותר?

הנה אומרת התורה על התשובה שהיא בבחינת: "בפיך ובלבבך לעשותו". עלול האדם לחשוב שהתשובה היא קלה ביותר; אך עליו לדעת שאמנם התשובה קלה מחד, אך קשה מאידך. אם אדם שב בתשובה בגלל שהוא אוהב את ה' באמת ובתמים, ורוצה לקיים את מצוותיו ולעשות נחת רוח אמיתית לפניו – הרי זו התשובה המקובלת והרצויה. אך אם הוא שב בתשובה בגלל פחד ויראה מהעונש או מחמת שהוא רוצה לזכות בברכה ובשפע – אין זו תשובה שלימה.

בפסוק הראשון המצוטט לעיל מובאת התשובה מיראה. "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה". אדם חוזר בתשובה בגלל שהגיע למצב קשה, והוא מתעורר מכך ומגיע למצב של "והשבות אל לבבך"; או שהוא מעוניין לזכות בברכה ובהצלחה בחיים, ומתוך כך הוא חוזר בתשובה.

בפסוק השני מתארת התורה את מי ששב בתשובה שלמה, תשובה שאינה תלויה בדבר, היא התשובה מאהבה. "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' " – לא מתוך פחד מעונש או מתוך רצון לברכה, אלא מעצם האמת. זו הדרך הטובה ביותר (ועיין 'אור החיים' הקדוש מה שהאריך בזה).

אמנם, בעל 'העקידה' כותב שיש אדם העושה מעשים טובים מיראת הרוממות, וזהו שנאמר באברהם אבינו בניסיון העשירי: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". האמנם רק עתה ידע שאברהם אבינו ירא השם, וכי בניסיונותיו הראשונים לא נתגלתה יראת השמים שלו? ורש"י ראה, שעתה נודעה גדולתו שהוא ירא ה', אך בעל 'העקידה' מבאר שזוהי יראת הרוממות עתה הגיע אברהם אבינו, בניסיון העקידה ליראה הגדולה ביותר.

מהי יראת הרוממות? כאשר אדם עושה מצוות, לומד תורה ונזהר שלא להכשל בעבירות, לא בגלל יראת העונש, אלא בגלל הכרה אמונית גדולה שאינו רוצה לגרום שום צער לשכינה. אהבת השם הבוערת בקרבו היא המביאה אותו לקיים את כל מצוות ה' יתברך. ועל כן: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" – עלה מדרגה אחר מדרגה של חזרה בתשובה, עד "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". וכאשר תקל על עצמך להתעלות מתשובה מיראה לתשובה מאהבה, ומתשובה מאהבה לתשובה מיראת הרוממות, מפני פחד ה' ומהדר גאונו, אזי תגיע למדרגת אבותינו הקדושים שעבדו את השי"ת מיראת הרוממות – "לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו".

למעשה מתואר בפסוקים אלו תהליך של תשובה. תחילתו בתשובה מיראה, וסופו בתשובה מיראת הרוממות. בהתחלה חוזר האדם בתשובה בגלל יראת העונש, הפחד מהקללה, או מאהבת הברכה. אך מתוך ש"השבות אל לבבך" לעשות את רצון ה' – גם אם הכוונה לא היתה לשמה ממש – הרי "ושבת עד ה' אלוקיך", בפועל האדם הפסיק לחטוא, נמנע מלמרוד בקב"ה, מסיר אוזנו מלשמוע ליצרו, ומתחיל לשמוע בקול ה' ולקיים את כל מצוותיו. הגם שתשובה זו היא במדרגה הפחותה, הקב"ה מקבלה באהבה, שכן ממנה מטפס האדם למדרגה הגבוהה יותר, היא התשובה מאהבה, "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ".

פרשה זו, הנקראת לעולם לפני ראש השנה, אומרת לאדם: אל תמתין לעשות תשובה שיצטרכו למול את לבבך, אל תמתין ליסורים שהם יביאו אותך לתשובה, אלא תעשה השתדלות גדולה להגיע ליום ראש השנה זך ונקי, שלא יהיו לך מקטרגים, לא למעלה ולא למטה. וידועים דברי הירושלמי (הובאו בטור סי' תקפ"א) "שישראל לובשין לבנים ביום ראש השנה ואוכלים ושותים ושמחים, יודעים שהקב"ה עושה להם ניסים". אם אדם לא עשה תשובה, מה יועילו לו בגדים לבנים בראש השנה?

אלא אם חזרת בתשובה מיראת העונש או מאהבת השכר – ואת זה רק הקב"ה יודע ואין המקטרגים יודעים, אזי תלבש לבנים והקב"ה יעזור לך להתעלות מיראה תתאה ליראה עילאה, יראת הרוממות.

ואדם המקבל עליו לחזור בתשובה אפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' ומשם יקחך". ה' יעזור לך לחזור בתשובה ולהתמיד בתשובתך על ידי ש"ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך". וגם יסייעו לך שאתה תשוב ובניך ישובו – ולא בכדי רמז בזה רבנו האר"י ז"ל את חודש "אלול" – "את לבבך ואת לבב זרעך". ועדיין אתה אוהב את ה' "למען חייך", אתה מקיים את המצוות כי אתה יודע שבזכותן תאריך ימים.

נושא עוון ועובר על פשע

"ושַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (ל, ב')

הגמרא במסכת ראש השנה (י"ז ע"א) מלמדת אותנו דרך מועילה לתשובה: "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו". הסביר רש"י: "'המעביר על מידותיו' – שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו… 'מעבירין על כל פשעיו' – אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".

על כך מספרת הגמרא שרב הונא בנו של רבי יהושע חלה. נכנס רב פפא לבקרו. ראה שמצבו של רב הונא קשה מאוד, ובמקום להתפלל לרפואתו ולברכו בברכת רפואה שלמה, אמר רב פפא לבני המשפחה להכין לרב הונא צידה לדרך (פירש רש"י שהכוונה לתכריכין). אבל רב הונא, שאמנם הגיע לשערי מוות, זכה ונעשה לו נס ונתרפא מאותה מחלה. התבייש רב פפא לשוב ולבקרו. לימים נפגשו. שאל רב פפא את רב הונא: כיצד התרפאת? ענה לו רב הונא, שאמנם קנסו עליו מיתה, אך הקב"ה אמר: כיון שרב הונא מעביר על מידותיו, לכן נעביר גם אנחנו על מידותינו, וניתן לו חיים.

שואלים המפרשים על סיפור זה: הלא הלכה פסוקה היא שאסור למי שנכנס לבקר אדם גוסס לדבר דברים הקשורים במיתה בנוכחותו של הגוסס, כדי שלא לגרום צער לגוסס וכדי שלא להעציב את בני המשפחה. כיצד, אפוא, הורה רב פפא לבני משפחתו של רב הונא להכין תכריכים? ומדוע לא התפלל על רב הונא שיחלים ממחלתו?

(גאון עוזנו החיד"א ע"ה כתב על מעשה זה, שיש אנשים שמכינים תכריכים עוד בחייהם, ועושים את אותו היום יום טוב. לפי מנהג זה לא קשה על רב פפא, שהרי הכנת תכריכים היא מנהג החיים, ולא הזכיר בדבריו עניינים הקשורים למיתה).

נראה שהתנהגותו של רב פפא היא היא שסייעה לרב הונא להחלים ממחלתו. למה הכוונה? כשנפגשו, הסביר רב הונא לרב פפא, שאמנם נקנסה עליו מיתה, אך כשבא רב פפא לבקרו, ובמקום להתפלל עליו עוד הורה להכין לו תכריכים, עשוי היה רב הונא ששמע את דבריו לכעוס עליו; אך הוא התגבר והעביר על מידותיו. אמר הקב"ה: ראו כמה אדם זה מעביר על מידותיו! אפילו בשעה זו, שהוא שומע שאומרים להכין לו תכריכים, אינו מודד מידה למצערים אותו ואינו כועס עליהם! הניחוהו ויחיה. קרע הקב"ה את גזר דינו של רב הונא וגזר עליו חיים.

צריך להעיר, שמידה זו של 'מעביר על מידותיו' אינה עבודה חד-פעמית. זו עבודה תדירית, יומיומית, מדי שעה בשעה. כדי להגיע לתכונה נפלאה זו, לגדלות הנפש של רב הונא, שאף בשעת 'זיבולא בתרייתא' (לפני מיתתו) ידע להעביר על מידותיו, צריך להיות מלא באמונה ובבטחון בהקב"ה. שכן, מדוע האדם מוחל למצערים אותו ואינו מדקדק למדוד מידה כנגד מידה לאלו שפוגעים בו? מפני שהוא יודע שלא המצערים הם אלו שפגעו בו, אלא עוונותיו-שלו גרמו לו להתבזות. אומרים בשמים: כיון שאדם זה התגבר על מידותיו, הרי זה מלמד שהוא בעל אמונה ובטחון בה'. ראוי הוא שיסנגרו עליו, ככתוב: "נושא עוון ועובר על פשע".

אך לא יעלה על דעת אדם ירא שמים לומר: אני אקניט את חברי, כי הוא צריך להעביר על מדותיו, חס ושלום! ועל כך אמר דוד המלך ע"ה על מעלת האיש אשר "ישכון בהר קדשך" – "נבזה בעיניו נמאס" – כאשר מקניטים אותו הריהו מן הנעלבים ואינם עולבים, והוא מעביר על מדותיו, ובודאי לא מבזה את האחרים, "ואת יראי ה' יכבד"!

נשכיל ונדע להעביר על מדותינו והקב"ה יעביר לנו על כל פשעינו. ולכללות ישראל תאמר ברכת השם, כאשר ישראל עושים תשובה מאהבה – הזדונות נעשות להם כזכויות והקללות נהפכות לברכה "כי אהבך ה' א-לקיך".

ארבע פעמים עבירה

"ושַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (ל, ב')

על דרך מחילת העוונות אמרו חכמים (יומא פ"ו ע"ב): "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה – פעם ראשונה מוחלין לו, שנייה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין לו". הפשט הוא שאם אדם עובר על עבירה מסוימת, בשלוש הפעמים הראשונות מוחלין לו, אך בפעם הרביעית שהוא עושה את העבירה כבר אין מוחלין לו עליה, וכן מכאן ולהבא (וראה בדברי הגאון בעל 'תוספות יום הכיפורים' (שם), שדן בשאלה אם כל זה אמור דווקא כשעבר על עבירה מסוימת כמה פעמים, או גם אם עבר על שלוש עבירות שונות (וראה במהרש"א)).

והנה רבינו חננאל בביאורו לגמרא כתב דבר נפלא: "עבר אדם עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית מוחלין לו – אם ישוב, ורביעית אין מוחלין לו". והדברים מופלאים וקשים! וכי מי שעבר עבירה שלוש פעמים יכול לחזור בתשובה וימחלו לו, ומי שעבר בפעם הרביעית אינו יכול לחזור בתשובה, ותשובתו לא תתקבל?!

צריך להסביר זאת כך: ישנן עבירות קלות המתכפרות לאדם מיד כשהוא עושה תשובה, אך יש עבירות המתכפרות לאדם רק עם תשובה ועם יום הכיפורים. בשלוש הפעמים הראשונות מתכפרות העבירות באמצעות התשובה ויום הכיפורים; אבל מי שעבר עבירה בפעם רביעית – לא יספיקו לו אלה, אלא הוא צריך בנוסף לתשובה וליום הכיפורים גם ייסורין, כדי שתתכפר לו העבירה (עפ"י הרא"ש פ"א ר"ה, ו'בן יהוידע' ביומא פ"ו).

בוא וראה כמה קשה הוא כוח הרגל העבירה! בפעמים הראשונות שהאדם עובר את העבירה עדיין יש לו בושה וייסורי מצפון על מעשיו. אולם בפעמים הבאות העבירה כבר נעשית לו כהיתר. הוא מזלזל בה, ליבו גס בה, ואין הוא מתיירא לעשותה. אדם כזה, שבמשך שלוש הפעמים הראשונות לא התחרט ולא חזר בו, ורק אחרי זמן החליט לחזור בתשובה, צריך ייסורין כדי שיתכפר לו, ואפילו אם המדובר בעבירה קלה.

אולם אל יאמר אדם שעבר עבירה ארבע פעמים שאין הוא יכול לשוב. חלילה וחס! גם אם הירבה האדם לחטוא ולפשוע, יכול הוא לקבל על עצמו את עול התשובה, יפתח פתח כחודה של מחט – והקב"ה יערה עליו רוח ממרום ויפתח לו כפתחו של אולם. מכאן ואילך ייזהר ביותר שלא לעבור עבירה, וכל שכן שלא לשנות בה ולשלש בה. ימלא את ימיו ושנותיו ברדיפה אחרי התורה ומצוותיה, אשר היא לעד קיימת.

בפיך ובלבבך לעשותו

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (ל', י"א-י"ד)

"והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח', א'): 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום', אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת, כי 'והשבות אל לבבך' (בפסוק א') 'ושבת עד ה' אלקיך' (בפסוק ב') מצוה שיצוה אותנו לעשות כן" (רמב"ן)

על איזו מצוה מדובר כאן? הרמב"ן (שם) מוכיח שאין מדובר כאן על כלל מצוותיה של התורה: "כי על כל התורה יאמר (לעיל ח', א'): 'כל המצוה אשר אנכי מצוך היום' ". כאן, שהתורה מתייחסת למצוה מסויימת, הכוונה היא למצות התשובה, וכפי שהרמב"ן ממשיך: "אבל 'המצוה הזאת' – על התשובה הנזכרת, כי 'והשבות אל לבבך' (בפסוק א'), 'ושבת עד ה' אלקיך' (בפסוק ב') – מצוה שיצווה אותנו לעשות כן… כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום. וזה טעם 'בפיך ובלבבך לעשותו' – שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם, וישובו בליבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות". מבאר הרמב"ן, שמצות התשובה פשוטה ביותר, וניתן לעשותה "בפיך" – היינו הווידוי, "ובלבבך" – היא התשובה שבלב.

גם הרמב"ם, בתחילת הלכות תשובה, כותב שהתשובה נעשית בפה ובלב. בפה – שיאמר האדם: "חטאתי, עוויתי, פשעתי"; "ובלב" – אפילו הרהור תשובה כבר נחשב לתשובה. כך מצאנו לגבי בני קורח, שלא מתו כמות אביהם בזכות הרהור התשובה שהיה להם.

היצר הרע מרחיק את האדם ואומר לו שקשה מאוד לעשות תשובה. אך התורה אומרת לנו שהיא קלה, ואיננה בשמים, ובלבד שהאדם שב באמת ובתמים. אדם שאומר: "אשמנו, בגדנו" מתוך כוונה רצינית, "בפיך ובלבבך", ולא מן השפה ולחוץ (בבחינת: "בפיו ובשפתיו כיבדוני, וליבו רחק ממני"), תשובתו בוודאי מקובלת ורצויה.

ובאמת עצם התשובה הינו פלא גדול. התשובה איננה דבר המובן מאליו. משל למה הדבר דומה? אדם לקח כוס זכוכית וזרקה לרצפה והיא נשברה לרסיסים. בוודאי שלא יועיל אם יאמר עכשיו: "חטאתי, עוויתי, פשעתי"! הכוס לא תשוב להיות כבתחילה. אבל בתשובה אין הדבר כן. גם אדם שחטא והרס עולמות, אם יחזור בתשובה, תשובתו תתקבל. על זה נאמר: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

הזוהר הקדוש (משפטים ק"ו ע"ב) כותב בעניין התשובה: "תא חזי, מה כתיב (ישעיה נ"ז, י"ז): 'וילך שובב בדרך ליבו', וכתיב בתריה (שם, י"ח) 'דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו'. 'וילך שובב' – אף על גב דחייבין עבדין כל מה דעבדין בזדון (אעפ"י שהרשעים עושים כל מה שעושים בזדון), דאזלין באורחא דלבייהו (שהולכים בדרכי ליבם הרע), ואחרנין עבדין בהו התראה ולא בעאן לצייתא לון (ובאים אחרים ומתרים בהם, שימנעו ממעשיהם הרעים, והם אינם רוצים לציית להם) – בשעתא דתבין בתיובתא ונטלין ארחא טבא דתיובתא הא אסוותא זמינא לקבליהו" (בשעה שהם חוזרים בתשובה ומקבלים עליהם ללכת בדרך הטובה של התשובה, הרי רפואת נפשם מוכנת מיד לפניהם).

ובהמשך: "קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא (הקב"ה עושה חסד עם בני אדם), דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה, חד מימיניה וחד משמאליה (כשנכנס אדם לגיל י"ג שנים הקב"ה מצווה שילוו אותו שני מלאכים השומרים אותו, אחד לימינו ואחד לשמאלו). כד אזיל בר נש באורח מישר, אינון חדאן ביה ואתקיפו עמיה בחדווה, מכרזן קמיה ואמרין: הבו יקר לדיוקנא דמלכא! (כשאדם הולך בדרך הישר, המלאכים שמחים עימו, ומכריזים לפניו ואומרים: תנו כבוד למי שיש לו צלם של המלך ב"ה!), וכד אזיל באורח עקימו, אינון מתאבלן עליה ומתעברן מניה (וכשהולך בדרך עקום, אלו המלאכים מתאבלים עליו ועוברים ומסתלקים ממנו). כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא ואנהיג ליה באורח מישר (כאשר הקב"ה מנחה אותו בדרך הישר, דהיינו: כאשר הוא חוזר בתשובה), כדין כתיב: 'ואשלם ניחומים לו ולאבליו'. 'ואשלם ניחומים לו' – בקדמיתא, דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא ועל מה דעבד השתא ותב בתיובתא; ובתר כן 'ולאבליו' – אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה" (עליו הכתוב אומר: "ואשלם ניחומים לו ולאבליו". "ואשלם ניחומים לו" – לאדם עצמו, על שהתחרט על מעשיו וחזר בתשובה; ואחר כך "ולאבליו" – הקב"ה משלם ניחומים למלאכים שהיו מתאבלים עליו כאשר נסתלקו ממנו, ועכשיו חוזרים אליו).

זהו הפלא הגדול שבתשובה, שהיא קרוב אל האדם, "בפיך ובלבבך", ושכרה הרבה מאוד.

<h3>פרפראות</h3>
משפט האדם בעצמו

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ט, ט')

המשנה במסכת אבות (ג', א') אומרת: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". המשנה מדגישה שלוש פעמים את המילה "אתה", כדי להדגיש שאתה הוא שעתיד ליתן דין וחשבון, ולא מישהו אחר. במשפטי העמים יש, בדרך כלל, סנגור, שתפקידו ללמד זכות על הנאשם. אולם בדין התורה על הנאשם עצמו לפרושׂ את טענותיו ולהסביר את מעשיו. הסנגור יכול רק לחזק את דבריו ולהטעימם.

גם כאשר האדם עומד לדין לפני הקב"ה, יש לו אמנם סנגורים ופרקליטים טובים – אלו הם המצוות והמעשים הטובים שעשה, שהם כתריס בפני הפורענות. אך עם כל זה, עליו לדעת שבמשפט בשמים ניצב הוא לבדו, בעצמו: "אתה עתיד ליתן דין וחשבון"!

זהו שאמר משה רבינו לכלל ישראל: "אתם ניצבים היום" – כל איש ישראל, אתם בעצמכם ניצבים כאן, ועליכם להתכונן ליום המשפט, כי הוא "לפני ה' אלוקיכם".

ימי רצון

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ" וגו' (כ"ט, ט'-י"א)

"'אתם ניצבים' – מלמד שכנסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית" (רש"י)

יש לשאול: מה פירושם של דברי רש"י: "שכנסם לפני הקב"ה"? והלוא מלוא כל הארץ כבודו, ובכל מקום שיעמדו הם עדיין לפני הקב"ה!

אלא, אמר להם משה ע"ה, שאותו המעמד היה מיוחד ביותר לפי שהשכינה היתה עמם.

בדומה לכך, החל בראש השנה ועד מוצאי יום הכיפורים אנו אומרים בתפילה: "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט". גם כאן יש לשאול: וכי בשאר ימות השנה הקב"ה אינו המלך הקדוש או המלך המשפט? אלא, שבעשרת ימי תשובה הקב"ה קרוב אלינו מאוד, השכינה נמצאת איתנו, ואנו יכולים להתקרב אליה יותר מאשר בכל שאר ימות השנה.

מחוטב עציך עד שואב מימיך

"מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (כ"ט, י')

הפשט הוא, שכולם ניצבים, כל איש ישראל, מחוטב העצים ועד שואב המים (כמו בביטוי: "מדן ועד באר שבע" – שהכוונה היא לכל הארץ, או: "המולך מהודו ועד כוש" – שהכוונה היא לכל העולם).

ויש מבארים: "מחוטב עציך" – הוא רמז ליום ראש השנה שבו חטב אברהם אבינו עצים לעקידת יצחק; "עד שואב מימיך" – רמז לשאיבת המים של ניסוך המים ביום הושענא רבא.

מעתה יתבאר הפסוק: כולם ניצבים היום לפני ה', לא רק בראש השנה, אלא גם הלאה, במשך כל הימים הבאים, ועד לסופו של חג הסוכות. במילים אחרות: התעלותו של האדם איננה רק בחזרתו בתשובה בראש השנה, אלא הוא ממשיך ומתעלה ממדרגה למדרגה בימים הטובים הבאים.

חובת החינוך לדורות הבאים

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (כ"ט, י"ג–י"ד)

משה רבינו אומר לבני ישראל שאינו מפנה את התוכחה אליהם ישירות, שכן הם עמדו לפני הר סיני וזכותם גדולה, אבל עליהם לדאוג להמשך חינוך הילדים והדורות שלא עמדו לפני הר סיני, ולמסור להם את הדברים שהם קיבלו ומה שהם ראו, כך שיתחנכו כאילו שגם הם עמדו לפני הר סיני, כך שהרושם שקבלו ממעמד הר סיני ומהניסים והנפלאות שהיו להם יעבירו זאת לבנים.

והחינוך האמיתי מתחיל באדם עצמו ובדוגמא האישית שהוא משרה על סביבתו.

ואם למשל אבא מוכיח את בנו שלא ידבר בשעת קריאת התורה, אך הוא בעצמו אינו מקפיד בזה, הרי שלתוכחתו אין משמעות בעיני בנו. על כן צריך האדם להראות דוגמא אישית ואחרי כן יוכיח את האחרים, בבחינת (צפניה ב', א'): "התקוששו וקושו".

מעלת האחדות

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת" (כ"ט, י"ג)

מפסוק זה אנו גם לומדים את חשיבות האחדות. אומר הקב"ה: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית" – אם אתם לבדכם, איני כורת עמכם ברית, ורק אם אתם ביחד, מאוחדים – אכרות עמכם ברית.

וכתוב (שמות י"ז, ח') "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם", ודרשו חז"ל: שרפו ידיהם מן התורה. וכן רמז שכשעם ישראל מפורדים – בא עמלק. ולכן אחר כך במעמד מתן תורה נאמר (שם י"ט, ב') "ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד, ובזכות האחדות זכו לקבלת התורה. ודרשו על מה שכתוב: "נגד ההר", ללמדנו שכשעם ישראל מאוחדים יש להם סייעתא דשמיא, והם מסוגלים לעמוד אפילו נגד הר גדול.

המציל את עצמו

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ וכו' פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ וכו' לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ" (כ"ט, י"ז–י"ט)

מיהו אותו האדם המתואר בפסוק, שמתיר לעצמו לעבור עבירות? וכי בשופטני עסקינן?!

הסביר הרב אבן עזרא שהוא אדם החושב שכיון שיש הרבה צדיקים אף על פי שהוא עושה עבירות, יינצל בזכותם ועליו נאמר: "לא יאבה ה' סלוח לו".

יש המסבירים כך: חושב אדם: מה אני יכול לעשות, הרי היצר הרע מפתה אותי וליבי נמשך אחריו, ומתברך בלבבו לאמור שה' לא יענישהו, כיון שהוא שבוי בידי היצר הרע. ועל עצם המחשבה הזאת יענש כי היא מחשבת עבודה זרה, כי יכול האדם וצריך להתגבר על יצרו ולא ילך אחרי שרירות לבו.

ביאור נוסף: התוכחה כאן איננה למי שלא מקיים את המצוות, אלא למי שמקיים אותן אך לא אכפת לו מאחרים שיקיימו אותן. הוא אומר: די לי שאני לומד תורה ומתפלל, "שלום יהיה לי", ולא אכפת לו מהרשעים. דבר זה חמור ביותר. אם הוא חושב רק על עצמו, בבחינת: "אני את עצמי הצלתי" – לא יאבה ה' סלוח לו.

וכבר הפליג בזוהר הקדוש במעלת מי ש"מזכה לחייביא", כלומר: מי שמקרב את החייבים, מלמדם את התורה ומקרבם לקיום המצוות (ראה בזוהר פרשת וירא דף ק"ד ע"ב, וכן בתרומה דף קכ"ט ע"א).

החטא גורם לגלות השכינה

"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (ל', ג')

"רבותינו למדו מכאן שהשכינה, כביכול, שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" (רש"י)

כאשר מתבוננים בפסוק הזה ובדברי רש"י רואים עד כמה רע ומר הוא החטא, ואלו רעות נמשכות ממנו.

האדם מישראל הוא משכן לשכינה, הקדוש ברוך הוא נמצא עליו ובתוכו. אם הוא נכשל חלילה וחוטא הרי הוא, כביכול, מוריד מעליו את השכינה, משלח את השכינה לגלות. הוא מתרחק מהשי"ת, והשי"ת מתרחק ממנו כי הכל בידי שמים.

וכאשר הוא חוזר בתשובה, השכינה חוזרת אליו, ושב לא נאמר – אלא "והשיב" (עיין ברש"י). ומתוך כך הוא זוכה לשפע ברכות, ושב – וקבצך. ה'אור החיים' הקדוש למדנו שכאשר אדם חוטא הוא מתחבר לסטרא – אחרא, הוא שבוי בטומאה וכל המצות שהוא עושה מתלכלכות ומטונפות, ועל כן הקב"ה קורא לכל אדם לשוב בתשובה ואזי ישיב לו ה' את מצוותיו כשהן נקיות.

הוצאה מהגלות

"וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" (ל', ג')

שאל רש"י: למה כתוב "ושב", ולא כתוב "והשיב"? הביא לכך רש"י שתי תשובות. בתירוץ השני כתב: "ועוד יש לומר, שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש, איש איש ממקומו, כעניין שנאמר (ישעיה כ"ז, י"ב): 'ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל'. ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן (ירמיה מ"ח, ז'): 'ושבתי את שבות מצרים' ".

כלומר, כאשר תבוא הגאולה ויהיה קיבוץ גלויות, עדיין יהיו יהודים בגלות אמריקה הדשנה, ויהיו גם יהודים בגלות רוסיה הענייה, ויהיה להם טוב ונוח במקומם. באופן טבעי אדם קשור לאדמתו, למקום הולדתו, בבחינת (סוטה מ"ז ע"א) "חן המקום על יושביו", גם אם באופן יחסי מקום מגוריו אינו משובח כמקום אחר. משום כך לא ימהרו לעלות לארץ ישראל.

יבוא הקב"ה בעצמו, "להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו", כדי להעלות ולקבץ אותם היהודים לארץ.

אליהו והמשיח

"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" (ל', ד')

אומר התרגום יונתן: אם נהיה מפוזרים בקצה העולם, הקב"ה יקבץ אותנו על ידי אליהו הנביא, ויקרב אותנו ע"י המלך המשיח.

נשאלת השאלה: למה צריך גם את אליהו הנביא וגם את המלך המשיח?

תפקידו של אליהו הנביא הוא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג, כ"ד), כלומר אליהו הנביא מחזיר את העם בתשובה.

לפי זה מתבאר שישנם שני שלבים: "אם יהיה נדחך" – אם יהיו יהודים רחוקים מאוד מתורה ומצוות, רחוקים מדרך היהדות, יבוא אליהו ויקרב אותם, דהיינו ישיב לב בנים לאביהם שבשמים; ואז יהיו ראויים לראות את פני המשיח, שכן כבר חזרו בתשובה וקיבלו לב חדש, ואח"כ יקבצם ויביאם לארץ ישראל.

ייסורים לרודפים

"וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ל', ז'-ח')

אדם שעושה עברות בורא משחית לחבל. המלאכים הרעים שנבראים ממעשיו עולים למעלה ומקטרגים. הם רוצים להביא עליו מכות, קללות, אלות וייסורים. אבל הקב"ה ברוב רחמיו מונע זאת מהם, ואומר להם: חכו, שמא יחזור בתשובה עד ראש השנה או עד יום הכיפורים.

שמא תאמר: והרי מכוח המקטרגים נוצרו כבר גזירות רעות שצריכות לחול, ואם האדם חזר בתשובה – כיצד יחולו אותם הייסורים? על זה אומר הפסוק, שהקב"ה ייתן את אותם הייסורים "על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך".

לשמוע בקול ה'

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (ל', ח')

אדם אחד שאל את הריב"ש שאלה, והריב"ש השיבו. אך תשובת הריב"ש לא ישרה בעיני השואל, והוא חזר ושאל את הריב"ש על כך. השיב לו הריב"ש בשנית, והקדים לכתוב לו דברי תוכחה. וכך כתב הריב"ש (סימן פ"ח): "הגיעני כתבך, וראיתי כי לא ישרה בעיניך תשובתי, יען כי היא נגדך. ואני ביארתי לך המשנה ההיא אשר שאלת ממני לפרש אותה לך באר היטב, וכן עשיתי והארכתי בה ובכל ענייניה, כלליה ופרטיה, בלשון מבואר. וכל דבריה נכוחים למבין. ואם הם כנגדך – מה אעשה לך? הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור תורה ומשפטיה הישרים ממקומם? ואם לא ישרו בעיניך, מי יסדם ראם ויספרם הכינם וגם חקרם ויאמר לאדם? ואשר לא בחרו בם טפש כחלב ליבם. וכבר אמר הנביא: 'כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'".

דברי הריב"ש הם מוסר נפלא: את מצוות התורה צריך כל אחד ואחד לקיים כפי שנצטווינו בתורה וכפי שהורו לנו חכמי ישראל ומורי ההלכה לדורותיהם. מי שמחפש תשובת הלכה שתתאים לרצונותיו דווקא – עליו להתוודות בלב נשבר ונדכה: "בגדתי בתורתך". הוא צריך לקבל עליו לעשות את רצונו יתעלה ככתבו וכלשונו, "לשמוע בקול ה' ", כאילו היה זה רצונו של האדם עצמו, "עשה רצונך כרצונו". דברי הריב"ש הן הן ביאורו של הפסוק.

הקב"ה כמו אב לבנו

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (ל', י"א)

שמא יאמר האדם: כיצד אחזור בתשובה, וכל כך התרחק מבורא עולם? על כך התורה אומרת לו: 'לא בשמים היא', ויכול לשוב בתשובה באשר הוא שם, וכל הטענות הללו אינם אלא טענות היצר בלבד. וזהו שאומרים בסליחות: "מחי ומסי ממית ומחי מסיק מן שאול לחיי עלמא" (מכאן שאפילו אם נמצא בשאול ממש, אף על פי כן הקב"ה מוציא אותם משם ומציל אותם לחיים ולשלום). "ברא כד חטי אבוהי לקייה אבוהי דחייס אסי לכאביה" (כלומר שאב חס על בנו ומרפא את המכות שהכה את בנו). "עבדא דמריד ונפיק בקולר למריה תאיב יתבר קולריה". מכאן שיש הבדל בין בן לעבד. בן שחטא כלפי אביו, לכשיבקש סליחה, האב חס עליו וממהר לסלוח לו, אבל עבד שחטא כלפי רבו, רוצה רבו למונעו מלשוב לכסלה, ואין הסליחה מושלמת עד שיחנכנו היטב.

תשובה וארץ ישראל

"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ… כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (ל', י"ח-כ')

הבטחת התורה, שנזכה לשבת בארץ ישראל ללא עוררים, תלויה בקיום המצוות ובתשובה גמורה לאבינו שבשמים.

זהו שאמר רש"י (ל', י"ט): "'ובחרת בחיים' – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לחבירו: בחר לך חלק יפה בנחלתי. ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו: את זה ברור לך".

הקב"ה נתן את המתנה הנפלאה הזאת לעם ישראל, והוא שמנחה אותם כיצד עליהם לנהוג כדי לזכות בה ולהחזיק בה.

בחירת החיים והטוב

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב" (ל', ט"ו)

נפסקה ההלכה בשולחן ערוך אבן העזר (סי' ע"ה סע' ב') בעניין מחוייבות הבעל כלפי מגורי אשתו: "כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, אינו יכול להוציאה מנווה יפה לנווה רע".

הקב"ה עשה את האדם ישר, ונתן בו נשמה טהורה זכה וברה. אומר הקב"ה לאדם: נשמה שנתתי בך טהורה היא, שמור עליה! אינך יכול להוציא את הנשמה, אשר היא "שוכבת בחיקך", מנווה יפה – הם בתי הכנסיות ובתי המדרשות, ולהוליכה חלילה לנווה רע. לתקוני שדרתיך ולא לעוותי (=שלחתי אותך לתקן, ולא לעוות).

בטרם ירדה נשמת האדם השביע הקב"ה את האדם, ואמר לו: תהי צדיק ואל תהי רשע! וזהו כל עמלו של האדם, ליפות ולהנאות את נשמתו, בבחינת (שבת קל"ג ע"ב) "'זה אלי ואנווהו' – התנאה לפניו במצוות".

החיים והטוב – זהו הנווה היפה. בְּחר בחיים וברח מהמוות! רדוף אחר התורה והמצוות, והיה כלי מלא ברכה!

<h3>מעשה רב</h3>
כוס תה עם המלח

"גפרית ומלח" (כ"ט, כ"ב)
הרה"ג רבי אברהם ענתבי זצ"ל נקרא באופן דחוף אצל הוואלי – השליט בארם צובא. הרב הישיש, הלוא הוא בעל ה'יושב אוהלים', לא ידע על מה ולמה הבהילות. רק לאחר מעשה נתגלה הסוד שהיה כמוס עם הוואלי, ומעשה שהיה כך היה. בארם צובא, היה יהודי מומר שהלעיז באזני הוואלי, כי היהודים מזלזלים בגוים, ורק למראית עין הם מכבדים אותם, ואינם זהירים לא בהם ולא בממונם. והוסיף בארס דבריו, שלפי תורת ישראל מותר ליהודי לשקר ואפילו להשבע על שקר כדי לזכות בממון הגוי… מששמע זאת הוואלי עלתה חמתו להשחית, אך ביקש לברר את הענין עד תומו כי הוא היה מעריך את היהודים, והוא החליט לקרוא אליו לארמונו את זקן היהודים כדי להציל מפיו אמיתת הענין.
צעדו הרב הישיש וקהל מלוויו עד הגיעם לארמון, משם נפרד מהם ונכנס לארמון לפגישתו עם הוואלי. ביושבם זה מול זה, ביקש השליט מאשתו להכין שתי כוסות תה, לו ולאורחו. מרוב התרגשות, נתחלף לה הסוכר במלח, וכך הגיעו שתי כוסות תה גדושים במלח על שולחן השליט, אשר נטל אחת משתי הכוסות וכבד בה את חכם היהודים. משבירך הרב ענתבי על הכוס והגישה אל פיו, כמעט נפלה הכוס מידו, ואלמלא שלט בעצמו כמעט שהיה פולט כל מה שבפיו. אט אט חדר טעם המלח הנורא אל פיו, וללא אומר לגם אחת ועוד אחת. נטל השליט את הכוס, ומשטעם טעם המלח נשתנה זיו פניו, ועמד לכלות זעמו באשתו.
"תשתה", אמר לו חכם היהודים, "תשתה ואל תאמר דבר, כלום לא תחוס על כבוד אשתך שטרחה בהכנת התה ואתה תלבין פניה לפני החכם של היהודים?! הן ודאי הוא שרק שגגה היא שיצאה מתחת ידיה". השליט הערבי נרגע, אולם לא יכול היה לעצור בעד התפעלותו: "עד כדי כך אתם נזהרים בכבוד נשותינו, אם כן כל אשר שמעתי עליכם אינו אלא שקר", ופטרו לשלום בכבוד גדול. ,
לקהל מלוויו לא נותר אלא להודות להשי"ת שחלק מחכמתו ליראיו, והאיר לפניו דרכיו.

כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים"

היה רגיל מרן הרב זצ"ל לומר דברי התעוררות לתשעה באב, ובתוך דבריו היה אומר: אנו אומרים בסוף מגילת איכה (ה', כ"א-כ"ב): "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד". ושוב אנו חוזרים ואומרים: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". ומה הטעם שאנו חוזרים וכופלים פסוק זה? משום שאנו רוצים לסיים בדבר טוב וחיובי.
חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מעשה באדם אחד שהיה לו מפעל גדול, ובנו היה עובד במפעל ומקבל משכורת כמו כל העובדים. פעם אחת שאל הבן את חברו לעבודה: הרי אני ואתה מקבלים את אותה משכורת עבור עבודתנו, וכיצד כבר קנית דירה ורכב ואתה גם תמיד לבוש בבגדים נאים? אמר לו חברו: אני כותב בסיכום החודשי שייצרתי מאה חבילות כאשר בפועל ייצרתי מאה ועשרים חבילות, מאה אני נותן לבעל הבית ואת העשרים הנותרות אני לוקח לעצמי ומוכר אותם, ומזה אני מתפרנס בכבוד. אמר הבן: אם כן גם אני אעשה זאת, וכן היה. והנה, כשערך אביו את הסיכום השנתי הוא מוצא שיש לו הפסדים עצומים. הוא התחיל לחקור זאת, וגילה את מה שהיה עושה אותו עובד. אמר לו בעל הבית: תגיש מכתב התפטרות ותלך בלי פיצויים, אחרת אני אמסור אותך למשטרה ויהיה מזה פרסום גדול. בלית בררה כך עשה אותו עובד. כשראה האב שגם יד בנו במעל, קם ונתן לו סטירה. אמר לו הבן: הרי אותו עובד לימד אותי ומדוע אותי אתה מכה, ואותו אתה משלח? אמר לו אביו: את אותו עובד אני יכול לזרוק מהעבודה, אבל את הבן שלי לא, וכל מטרתי היא רק כדי לחנך אותך. לכן, אנו מסיימים: "כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" – כי הרי משמע שאנו הבנים שלך, ואנו מבקשים וחוזרים בשל כך: "השיבנו ה' אליך ונשובה".

<h3>הלכה בפרשה</h3>
דין ערבות בברכות

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (דברים כ"ט, כ"ח).

'הנסתרות לה' אלהינו' – ואם תאמרו: מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק י"ז): 'פן יש בכם איש' וגו', ואחר כך (פסוק כ"א) 'וראו את מכות הארץ ההיא', והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו: אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות – לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים" (רש"י)

שאלה: האם אדם יכול לברך ברכת הגומל אע"פ שהוא לא חייב בה, כדי להוציא את חבירו עם הארץ שחייב בה?
תשובה: כתבו הפוסקים, שמדין ערבות הוא יכול לברך ולהוציאו יד"ח. וי"א: אם המברך חייב – הוא יכול להוציא את השומע אם הוא עם הארץ, ואם אינו חייב – אינו יכול להוציאו.
ולהלכה: מאחר וזה ברכת השבח ולא הנהנין – יכול להוציא יד"ח.
והנפקא מינא היא, אם בערב שבת רוצה לקדש לאשה שלא יודעת לברך, לא יטעם מהיין, והיא תשתה כשיעור. שאם המקדש ישתה כשיעור, אזי כשיבוא לביתו ייכנס לבעיה כי אינו יכול לקדש שוב, ואם אשתו יודעת לקדש, היא תקדש.
ומשם רעק"א והגר"א אמרו: שהמתפלל בליל שבת ואמר: "מקדש השבת" יצא בזה יד"ח קידוש, ואם הגיע לביתו ואשתו לא התפללה – הכיצד יכול לקדש לה על היין, הרי מי שחייב מדרבנן אינו מוציא את החייב דאורייתא?
ועיין בשו"ע או"ח (סי' קצ"ז סע' ד') שכתב: "חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כולם יודעים לברך – מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים; ואם אין יודעים כולם לברך – מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה".
וי"א: שכשייכנס לביתו בערב שבת יאמר: "שבת שלום ברוך הנותן שבתות למנוחה" וכדו', ובזה יכוון להוציא את אשתו ידי חובה, אם לא התפללה ערבית של שבת. ואומר הבא"ח: אין אדם בעולם שמכוון באמירת "מקדש השבת" בתפילה, לצאת יד"ח קידוש, אלא כל כוונתו לצאת ידי חובת תפילה בלבד. ולכן יכול לקדש לאשתו אע"פ שהתפלל.

תשובת מחטיא את הרבים

"וְשַׁבְתָּ֙ עַד ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ"

שאלה: האם שערי תשובה נעולים בפני אדם רשע שהרשיע והחטיא את הרבים?

תשובה: הגמ' במסכת חגיגה (ט"ו ע"א) מספרת שאלישע – אחר "קיצץ בנטיעות". ובעוד שתלמידו רבי מאיר דרש לו את דברי ר' עקיבא: "מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה אף תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה. "אמר לו: אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' – חוץ מאחר" ולפני כן כתוב שם: "יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים חוץ מאחר".

ומלבד ששמע מבת קול ויותר מפורש ממנה מאחורי הפרגוד עוד שאל לילדים שהם יפסקו לו את פסוקם ומכולם עולה שננעלו בפניו שערי התשובה.

ואכן כבר פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' תשובה ה"ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה כרצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה".

והנה למרות שרבי מאיר דרש לאחר רבו: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (ראה שם בתוס') הרי יש מציאות שמונעין ממנו התשובה.

אך זאת יש לדעת שמאלישע – אחר נמנעה התשובה לא רק בגלל שנכנס לעומק הפרד"ס וקיצץ בנטיעות ולא בגלל שהגה בתורה הכיר את בוראו וכפר בו אלא מפני שחז"ל מספרים לנו שכאשר היה רואה ילד מילדי ישראל הולך ללמוד תורה היה משכנע אותו שלא ללמוד תורה כלשון המדרש (שיה"ש רבה א' א'): "אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות. כיצד קצץ בנטיעות? בשעה שהיה נכנס לבתי כנסיות ומדרשות ורואה תינוקות שמצליחין בתורה היה אומר עליהון מיליא ומסתתמין".

כלומר מי שחשק כ"כ בתורה למד תורה ולבסוף מנע מילדי ישראל מללמוד תורה זה מה שגרם לו להדחות ולהיענש בעונש כה חמור – "חוץ מאחר". וכן מצינו שאמרו חז"ל (אבות ה' ח"י): "וכל המחטיא את הרבים – אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

אבל באמת צריך לדעת שגם בפני אחר לא ננעלו שערי תשובה והרמב"ם כתב בלשון של זהורית את דבריו: "מונעין ממנו התשובה" אבל לא נועלים את שערי התשובה חלילה.

אלישע יכל לחזור בתשובה אבל היה צריך מאמצים מיוחדים ועילאיים כדי שתשובתו תתקבל וכך באר ג"ע ותפארתנו הבא"ח בספרו 'בן יהוידע':

"שובו בנים אע"פ שאתם שובבים בתשובה אע"פ שאתם שבים תשובה מיראה ג"כ אקבל אתכם חוץ מאחר שאין אני מקבלו בתשובה כזאת שהיא מיראה… אבל אין הכי נמי  אם שב מאהבה – אקבלנו".

היינו צריך תשובה מיוחדת וחזקה ביותר – תשובה מאהבה. ותשובה מאהבה היא התיקון הגדול למניעת לימוד התורה מילדי ישראל וכדברי חז"ל (ר"ה י"ח ע"א): "'אם יתכפר עוון עלי בזבח ובמנחה' בזבח ובמנחה אין מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה".

אמור מעתה שערי תשובה לעולם לא ננעלו וגם אם הירבה האדם לחטוא ולפשוע אף אם חלילה החטיא את הרבים עדיין ימין ה' פשוטה לקבלו בתשובה.

<h2>פרשת ילך</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
חזק ואמץ במלחמה ובתורה

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ" (ל"א, ז')

לשון זו של "חזק ואמץ" נכפלה ליהושע כאן ולהלן: "ויצו את יהושוע בן נון ויאמר: חזק ואמץ". מה פשרה של כפילות זו?

כשניגש יעקב אבינו לברך את בני יוסף, מנשה ואפרים, שיכל את ידיו והניח את יד ימינו על ראשו של הבן הצעיר, אפרים, ואת יד שמאלו על ראשו של מנשה הבכור. יוסף ניסה לתקן את הטעות, אך יעקב הסביר לו (בראשית מ"ח, י"ט): "ידעתי, בני, ידעתי. גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל; ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים". ביאר זאת רש"י: ידעתי שמנשה הוא הבכור, ואף עתיד לצאת ממנו גדעון שהקב"ה עושה נס על ידו; אבל אחיו הקטן, אפרים, מבורך יותר, "שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל". ואמנם גם גדעון נלחם את מלחמות ישראל וסייע בהנחלת הארץ לישראל. אולם עדיפותו של יהושע היתה שלא רק שהנחיל את הארץ, אלא גם לימד תורה לישראל.

רואים אנו שאף שיש חשיבות גדולה לנצח במלחמה ולהנחיל את הארץ, כפי שעשה גדעון, מכל מקום חשיבות רבה יותר יש בלימוד התורה לישראל, כמו שעשה יהושע.

ואכן, הצלחתו של יהושע נמדדה בכך שהצליח לחזק את ישראל ברוחניותם, ולא רק בהצלחותיו הקרביות בשדה המלחמה. בתחילת ספר יהושע כתוב פעמיים: "חזק ואמץ". בתחילה כתוב (יהושע א', ו'-ז'): "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם"; ובפעם השנייה כתוב: "רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך". הרי אלו שני כוחותיו של יהושע: "חזק ואמץ" במלחמת כיבוש הארץ ו"חזק ואמץ" בשמירת התורה ובלימודה לישראל. וכן אצלנו בפרשה נכפלה ברכה זו מפי משה, לרמז על שתי התכונות הללו.

ואכן, מלחמתו הראשונה של יהושע לא נעשתה בכוח בכלל. שכן כאשר הגיעו ישראל ליריחו, שהיתה מוקפת בשבע חומות, חשש יהושע שמא שוב ייפול לב העם ויאבדו את בטחונם בקב"ה. לכן ציוה על העם לעשות הקפות סביב החומה ולומר את תפילת 'עלינו לשבח' שהוא בעצמו תיקן, וכך ניצח את העיר (וראה עוד במחזור 'אהלי יעקב' ר"ה עמוד 266 מקורות שיהושע חיבר את תפילת 'עלינו לשבח', והטעם ל-ז' הקפות כנגד ז' חומות של יריחו שנפלו). רצה יהושע ללמד את העם בכך, שנצחונם של ישראל הוא ברוח, ולא בכוח, ולפני שיוצאים למלחמה יש להתחזק בתורה ובתפילה.

תכונה זו של יהושע רמוזה בשמו. יהושע קיבל את האות יו"ד משרה אימנו (שנקראה "שרי"), לומר לו שתמיד יהיה שם שמים שגור בפיו.

הברכה מאיתו

"וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (ל"א, כ')

אדם שעובד לפרנסתו ורואה רווחים בעמלו, נוטה לייחס את הישגיו הפרטיים למהלכים שהוא עשה. הוא תולה את הצלחתו ואת עושרו בכוחו ובחכמתו, בבחינת: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וכמו שנאמר אצלנו: "וישמן ישורון ויבעט".

אולם זו כפירה! עליו לדעת ולא לשכוח שכל הברכה באה מאיתו יתברך בלבד, כי אם אתה בהרגשה אישית, "ואכל ושבע ודשן", תזהר מלפנות לאלוהים אחרים. תפיסה זו באה לידי ביטוי בשעה שבא עני ומבקש ממנו הלוואה. אם הוא חושב שהכל משלו ושוכח את אלוקיו – קשה לו לתת מכספו לעני. הוא גם רואה בכך חוסר צדק: מדוע שייתן את הכסף שלו, שעליו עמל וטרח, לאדם שלא השקיע מאומה? אבל אם מאמין הוא שהכל מידו יתברך, "ומידך נתנו לך", אין הוא מתלבט כלל. ברגע שמגיע עני לפתח ביתו הוא מבין שעני זה הוא שליח ההשגחה לקחת ממנו את הכסף שהופקד אצלו מידי ה'. נמצא שהכסף ניתן לו רק כדי שישמש כמתווך בין בורא העולם, נותן הכסף, לעני שזקוק לו.

העובר על כך ואינו מלווה לעני עובר בשתיים: ראשית, הוא שוכח ומתכחש לעובדה שכל מה שיש לו ניתן לו מאת בורא העולם. ועוד, שהתקיים בו מה שכתוב בתורה (ט"ו, י'): "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". הרי רע לבבו בעני, ובכך הוא מונה מעצמו את ברכתו של ה' בכל מעשי ידיו.

כך יש לבאר את תפילת 'הושַע' (ראה בסידור 'קול אליהו' עמוד ר"ה): "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה. יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו, ולכל גוויה וגוויה די מחסורה, והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה', שומע תפילה" (רמב"ם תפילה פ"ד הל' י"ט). ויש לבאר, מהו: "והטוב בעיניך עשה"?

פירוש אחד הוא, שיש דברים שנראים בעינינו כטובים, אבל למעשה בעיני ה' אינם טובים. לכן אנו מבקשים, ריבונו של עולם, אנו אין לנו אלא מה שטוב בעיניך, דעתנו בטלה בפני דעתך וגזירותיך, וכלשון ה'כסף משנה' שם משם רבינו מנוח: "והטוב בעיניך עשה פי' ה"ר מנוח: לא תתן לנו הטוב בעינינו שאולי לא יהיה תכליתו טוב אלא הטוב בעיניך שהוא הטוב הגמור".

פירוש נוסף הוא, יש מי שמבקש להיות עשיר, אולם אצלו העושר עלול לגרום ל"וישמן ישורון ויבעט". לפיכך אנחנו אומרים להקב"ה: ריבונו של עולם, אתה בוחן כליות ולב, ואתה יודע מה עתיד המתפלל לעשות עם העושר. אם העושר עלול להביא אותו לפריקת עול, "פן אשבע וכיחשתי ורם לבבי ושכחתי את ה' " – אל תיתן לו את העושר הזה, אלא רק כדי פרנסתו ומחסורו; אך אם יעשה עם העושר חסדים טובים, תן לו ותדריך אותו שיעשה עם זה רק את רצונך.

חז"ל אומרים: כל מקום שכתוב "אכ"ין ו"רק"ין – בא למעט. שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (ל', ח'): "ראש ועושר אל תתן לי". אינני רוצה ראש ועושר, כי מכיר אני בכך שחטאו של הגנב העני חמור פחות מזה של הגנב העשיר. אם אהיה עני – הרי שאני עלול לגנוב כדי לאכול. ואם אהיה עשיר – "פן אשבע וכחשתי" או "וישמן ישורון ויבעט". בדרך רמז אמרו: "אך את הזהב" – ייזהר שלא יתגאה בזהב שיש לו, כי כל מקום שכתוב "אך" הוא למעט…

קירוב רחוקים

"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (ל"א, כ"ז)

משה רבינו מוכיח את ישראל בטיעון של קל-וחומר (והוא אחד מעשרה לימודי קל-וחומר שכתובים בתורה): אם בחיי ממרים הייתם – על אחת כמה וכמה אחרי מותי.

על קל-וחומר זה של משה רבינו הקשה גאון עוזנו מרן החיד"א בספרו 'פתח עיניים', וכן הקשה גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע"א, בספרו 'בן יהוידע': הגמרא (סנהדרין דף ל"ז ע"א. וב"מ דף פ"ה ע"א) מספרת כי בשכונתו של רבי זירא היו גרים בריונים. רבי זירא היה מקרב אותם שיחזרו בתשובה, וחכמים הקפידו עליו. כשנפטר רבי זירא אמרו הבריונים: עד עכשיו 'חריכא קטין שקיה' (כינוי לרבי זירא) היה מתפלל ומבקש עלינו רחמים, עכשיו מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בליבם ועשו תשובה.

לאור סיפור זה, יש להקשות על הקל-וחומר של משה רבינו: אדרבה, לאחר מותו ייטיבו ישראל את דרכיהם, כי ידעו שאין להם על מי להישען, וכבר אין מי שיבקש עליהם רחמים כמשה רבינו!

אלא ההבדל בין שני המקרים הוא, שבמקרה של רבי זירא, כאשר נפטר הרהורי הפושעים תשובה בליבם, פעלה קרבתו של רבי זירא אליהם, משום שכאשר הוא נפטר ידעו הפושעים שאין מי שיתפלל עליהם. הלא שאר החכמים פרשו מרבי זירא, ואם כן לא נותר לפושעים על מי להישען אלא על הקב"ה. אבל דורו של משה רבינו ידע כי "זרח השמש ובא השמש" (קהלת א', ה'), יהושע תלמידו ומשרתו ינהיג את ישראל. ידע משה שיהושע הוא מנהיג נאמן, וימשיך גם הוא, כרבו, להליץ טוב בעד ישראל. אם כן, יימנעו ישראל לעשות תשובה, כי ידעו שיש מי שמגן עליהם. על כך אמר משה ולמד בדרך של קל-וחומר, שאחרי מותו ישחיתו ישראל יותר.

וישנו הבדל נוסף. שכניו של רבי זירא היו, אמנם, פריצים ובורים המתעלמים מן התורה. אך כאשר אירע להם דבר כואב או מעציב היו צועקים גם הם, ככל בית ישראל, "שמע ישראל"! על אנשים כאלו משפיעה מאוד פטירת רבי זירא. אך דור המדבר – עליהם נאמר: "ממרים הייתם עם ה' ". למרות שידעו את ה', ואף ראו את יד ה', את ניסיו ואת נפלאותיו, עם זאת לא השכילו לילך בדרכי ה' ובתורתו. הרי שהם בגדר 'פריצים', אך לא 'בורים'.

בהקשר להבדל בין פריצים לבורים, זכורני כי פעם הייתי בחו"ל ונסענו באחת הערים, והגיע זמן מנחה וביקשנו מהנהג שיביא אותנו לבית הכנסת. אותו נהג היה כושי ותרגמו לו שאנחנו צריכים להגיע ל"סינגוג" (בית כנסת באנגלית). הנהג שלא ידע להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור, הביא אותנו לבית כנסת של רפורמים. כשרציתי להכנס לשם ראיתי מבחוץ שההיכל לא היה במזרח, אין קדושה ואפילו ריח של קדושה אין בו, וע"כ אמרתי לנוסעים שנתפלל בחוץ. אך היו חסרים לנו שני אנשים להשלמת המנין. והנה, יוצא אלינו הרב הרפורמי והשמש שלו, וביקשו להצטרף למנין. אמרתי לקהל שעדין אין אנו יכולים להתפלל כיון שאנחנו רק תשעה וחסר לנו אחד. הרב הרפורמי פנה אלי, ואמר: "סליחה אדוני, אם אתה חושב שהרפורמים יהודים, יש לך מנין. ואם הרפורמים אינם יהודים ואינם מצטרפים למנין אז חסר לך שניים!"

אמרתי לו: "הרפורמים לא מצטרפים למנין, אבל השמש שלך מצטרף למנין, כי אתה ממרה את פי ה' באופן אידיאולוגי, אבל השמש רק ממלא את תפקידו בכזה מקום עבור המשכורת שהוא מקבל מדי חודש, אבל אתה גרוע ממנו ואותך אי אפשר לצרף למנין".

ואכן פעמים אדם עושה עבירה בלי הבנה, וגם כשחוזר בתשובה הוא חוזר בלי הבנה, ובשמים מקבלים את תשובתו. אבל אם עושה את העוון ברשעות וחוזר בתמימות, אלו דברים בטלים ומבוטלים.

ואף על פי שישראל הם ממרים, אומר להם משה רבינו (ל"א, י"ט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". במילים אחרות, אף שמשה עתיד למות, הרי שהתורה שהוא נותן לישראל תהיה קיימת לעד. היא תעיד בישראל ותדריך אותם לילך בדרך היראה.

[אגב, במעשה זה של רבי זירא יש לברר: מדוע, באמת, הקפידו החכמים? הרי לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ורבי זירא הרי רצה להחזירם למוטב!

צריך לומר, שחכמים הקפידו על עצם ישיבתו של רבי זירא בשכנותם של אותם בריונים. כבר כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"א): "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". חכמים חשבו שאין זה מתאים לצדיק בעל ניסים, שנכנס לכבשן האש ויצא (ב"מ פ"ה ע"א), שיגור בסביבה כזאת. ועוד חשבו, שיש לקרב רחוקים כאלו שהם אנשים מן השורה, אך לא בריונים ופריצים.

ואף על פי שחלקו החכמים על רבי זירא, עם כל זה רק "קפדי רבנן" – ולא יותר מכך. ומכל מקום, דווקא לאחר פטירתו עשו השכנים הבריונים הפריצים תשובה, ונימוקם איתם].

<h3>פרפראות</h3>
שכר חינוך הקטנים

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (ל"א, י"ב)

רש"י הביא את דרשת חז"ל בחגיגה (ג' ע"א) על הפסוק הזה: "'האנשים' – ללמוד, 'והנשים' – לשמוע, 'והטף' – למה באו? לתת שכר למביאיהם", דהיינו, ליתן שכר לאב או לאם שהביאו אותם.

והנה המשנה באבות (ב', ח') לימדה אותנו על רבי יהושע בן חנינא שהיתה אמו נוטלת את עריסתו ומוליכה אותו לבתי מדרשות כדי שישמע דברי תורה. ואף שהתינוק הקטן לא הבין את דברי התורה, נאמר עליוף "אשרי יולדתו" (ירושלמי חגיגה). בזכות שהביאה אותו בקטנותו, נעשה חכם גדול – וזהו שכרה. אמרו חכמי המוסר: קטן השומע דברי תורה בקטנותו, הדברים חודרים אל ליבו ומשפיעים עליו כאשר הוא גדל.

לאור כל זאת יש לשאול: מדוע מתפלאת הגמרא: "והטף למה באו"? הרי הם באו כדי להתקדש בתורה מקטנותם, כדי שיועיל להם הדבר לכשיגדלו?

צריך לבאר את כוונת חז"ל בשאלתם, והיא: מדוע יש חיוב להביאם להקהל? הרי אמו של רבי יהושע בן חנינא היתה יחידה בהנהגתה, ומנהג חסידות בידה, ואין ללמוד ממנה לכלל הילדים. אם כן, שאלה הגמרא: מדוע יש חובה להביא גם את הילדים? ועל כך תירצה הגמרא: לבד מהתועלת של הקטן עצמו, החיוב להביאם נועד להרבות את שכר מביאיהם.

קרירות וחמימות

"וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" (ל"א, י"ז)

בגמרא בחגיגה (ה' ע"א) מסופר: "רבי יוחנן כי מטי להאי קרא: 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', אמר: רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא".

הסביר רש"י: אדם שנעקץ מעקרב – החום בריא לו, והקור מזיק לו. ההפך הוא בעקיצת דבורה, שהקור טוב לו, והחום מזיק לו. מעתה, אומר רבי יוחנן: מה יעשה אדם שנעקץ על ידי דבורה ועקרב יחדיו ובאותו מקום? במקרה זה גם החום וגם הקור קשים לו. הרי שהעקרב והדבורה נעשו צרות אחת לשנייה.

בדרך רמז ביארו בעלי המוסר, שלפעמים היצר הרע מסית את האדם לקיים את המצוות בקרירות ובלא חשק; ואילו כאשר האדם בא לעשות עבירה מתסיס אותו היצר הרע ומפתה אותו לעשות את העבירה בהתלהבות ובלהט. הרי שיצר זה פועל כעקרב וכדבורה כאחת, שהקור קשה לו וגם החום קשה לו. אדם זה – קשה תקנתו.

ובכל זאת יש לו תקנה, על ידי לימוד התורה. התורה נמשלה לאש ונמשלה למים. הרי שסגולתו של לימוד התורה הוא להגביר את החום בעבודת ה' כמידת האש, ומאידך לקרר את משיכתו הרעה לעבירות כמידת המים.

וידבר משה את דברי השירה

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" (ל"א, ל')

"'את השירה הזאת' – (ל"ב, א') 'האזינו השמים' עד (ל"ב, מ"ג) וכפר אדמתו עמו'" (רש"י ל"א, י"ט)

"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז' הלכה א')

מהם "דברי השירה"? לרש"י (ל"א, י"ט), הכוונה לשירת האזינו, ואילו להרמב"ם הכוונה לתורה כולה שנקראת שירה.

בתפילת שחרית משמע כדברי הרמב"ם, שהכוונה היא לתורה כולה. הלא אנו אומרים בתפילה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך ולתן שיר שבח והודאה לשמך הגדול וחייבים אנחנו לומר לפניך שירה בכל יום תמיד".

לכאורה, אין אנו אומרים "לפניך שירה בכל יום תמיד" (שהיא שירת האזינו)! אלא הכוונה היא ללימוד התורה, הנקראת שירה. אנו חייבים לקבוע עיתים לתורה.

כיון שהתורה נקראת 'שירה' נהגו שהרב מלמד גמרא או משניות עם טעמים ועם מנגינות, כדי שייכנסו הדברים לליבו של הילד כבר מקטנותו, וכדרך שאמרו (מגילה ל"ב ע"א): "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה – עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ', כ"ה)ף 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים [ומשפטים לא יחיו בהם'"].

תשובת יחיד ורבים

"שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'" (מתוך הפטרת פרשת שובה – הושע י"ד, ב'-ג')

מדוע מתחיל הנביא בלשון יחיד: "שובה", "כשלת", ובפסוק השני עובר ללשון רבים: "קחו", "שובו", "אמרו"?

הבדל זה נעוץ בהבדל אחר: בפסוק הראשון, המדבר בלשון יחיד, נאמר: "עד ה' אלוקיך"; ואילו בפסוק השני, המדבר בלשון רבים, נאמר: "אל ה' אלוקיך".

חז"ל דרשו שתשובה 'עד ה' ' הינה שיבה קלה. אפשר לפרש לפי המלבי"ם (הושע שם), שיחיד מתחיל בתשובה 'עד ה' ', שהיא תשובה מיראה, ובזכותה נהפכים לו הזדונות לכשלון: "כי כשלת". ומאחר שהתשובה שנקט בה היא קלה, היא מגיעה רק "עד" ה' אלוקיך. אם אחר כך יתחבר אל האחרים – "קחו עמכם" – אפשר יהיה לו להגיע לתשובה מאהבה, היא כבר שיבה "אל" ה'. בתשובה זו כל העוונות הופכים לזכויות ולמצוות: "וקח טוב" – הופכים לטוב, כשעושים תשובה מאהבה.

<h3>מעשה רב</h3>
חשיבות לימוד ושינון ההלכות

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, "יט)

היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: היה יהודי שתמיד היה משתדל להגיע ראשון לשיעור. הייתי מכבד אותו ומושיב אותו לידי. יום אחד, בא אליי אדם וסיפר לי כי הוא ראה את אותו אחד שאני מכבדו, שנסע בחג השבועות ברכבו לכותל וחזר. אמרתי לו שלא יוציא שם רע על אותו יהודי סתם כך, וקודם צריך לברר את העניין על בוריו. ביום שבת שלאחר מכן, שוב הגיע אותו יהודי, וכמובן שהושבתי אותו לידי. אחרי השיעור, פתחתי עימו בשיחה על חומרת הדלקת אש בשבת וביום טוב, והבאתי לו דוגמא מוחשית על נסיעה ביום טוב. והנה, ענה לי אותו אדם: כבוד הרב, קרוב לשנה אני יושב אצלך בשיעורים ואף פעם לא אמרת שאסור לנסוע ברכב ביו"ט! אמרתי לעצמי: רבונו של עולם, מה יעשו לי בשמים! לא אמרתי את ההלכה הזו?! בינתיים התעשתתי ועניתי לו: הרי הדבר פשוט שאסור! וכבר אמרו רבותינו, שכל אדם ילמד בעצמו את ההלכות היטב עד שכבר לא יצטרך לשאול רב.

לעיתים, הרב חוזר על ההלכות פעמיים ושלוש, ואומר בעל ספר 'מסילת ישרים' שיחזור עוד ועוד כדי שיכנסו הדברים בלב התלמידים.

מעין זה מסופר על רב אחד, שבכל שבת היה מצטט פסוק מהפרשה ואחרי כן היה ממשיך את דרשתו. אמר לו אחד המתפללים: כבוד הרב, בכל שנה אתה דורש אותו דבר, אולי תעשה קצת שינויים! ענה לו הרב: אתה זוכר במה פתחתי לדרוש בשבת שעברה? ענה לו: כן, התחלת בפסוק פלוני. שאל אותו הרב: ומה המשכתי הלאה? ולא ידע אותו אדם. מכאן אנו רואים, שאדם צריך לחזור על לימודו מאה ואחד פעמים כמנין מיכא"ל.

<h3>הלכה בפרשה</h3>
הבאת ילדים לבית הכנסת

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (ל"א, י"ב)

"האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא? לתת שכר למביאיהם" (רש"י)

שאלה: האם ראוי להביא ילדים קטנים לבית הכנסת אף שלפעמים מפריעים למתפללים אחרים?

תשובה: הגמ' במסכת מגילה אומרת (ט' ע"א): "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים (שבעים ואחד סנהדרין ואחד נשיא על גביהם. ולא כמו שאומרים האומות וחלק מבני ישראל תרגום "השבעים"), והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו: 'א-לקים ברא בראשית (שאילו היו כותבים: "בראשית ברא אלקים", היו מפרשים שיש אלוה שקוראים לו בראשית וכי הוא ברא אלהים, לכן שינו)… וישלח את זאטוטי (במקום נערי) בני ישראל", וביאר רש"י שם, וז"ל: "'זאטוטי' – לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר: גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה", לכן שינו.

ויש לשאול: אם באמת יש מקום לטעות, מדוע התורה לא כתבה מראש כמו שהם שינו? אלא שהתורה רצתה שכל העולם ישמעו את העניין שמביא רש"י, שהתורה נקראת ראשית, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", שהיתה קיימת תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם בכלל, ורק למענה נברא העולם, וכן עם ישראל נקראים "ראשית תבואתו", וסיבת בריאת העולם היתה רק למען ישראל שילמדו את התורה הקדושה, וזהו עיקר העיקרים ש-"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", והקב"ה חיבר את תורת ישראל לארץ ישראל ולעם ישראל.

אולם מדוע התורה מלכתחילה כתבה: "וישלח את נערי בני ישראל", בזמן שיש מקום לטעון שגרועים שבהם שלחו, כמו שביאר רש"י הנ"ל, ולא כתבה 'זאטוטי', שהוא לשון כבוד לכתחילה? אלא יש לבאר שהתורה מלמדת אותנו שהנערים הוא השבח של עם ישראל ולא נחשבים לגרועים שבכם, ולכן כאשר תרגמו את התורה לחכמי יוון היה צריך לשנות כי אצלם מקובל שהנערים הם גרועים, אבל אצל עם ישראל הילדים הם החשובים שבהם, וכך אומר משה לפרעה: "בנערינו ובזקנינו" -הנערים לפני הזקנים. ובאמת, יש האומרים שלא להביא ילדים קטנים לבית הכנסת משום שהם ממילא לא יודעים להתפלל, אבל טעות בידם ואדרבה צריך להביאם כדי שיתרגלו להתפלל, כמו שאומרים חז"ל: "טף למה באים? לתת שכר למביאיהם". ואפילו אם לפעמים הילדים עושים מעט רעש אין להמנע משום כך מלהביאם לבית הכנסת, משום שהם חלק בלתי נפרד מהתפילה. וברור שאין הכוונה לקטני קטנים שמפריעים לאב ולציבור (ועיין לחגיגה דף ג' ע"א, וז"ל: "מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? – שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. – ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'. אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן". ובתוספות שם כתבו: "'כדי ליתן שכר למביאיהן' – ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". ובמסכת סופרים פרק י"ח הלכה ח' נאמר בזה הלשון: "ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר: 'אתם נצבים היום כולכם', 'טפכם נשיכם', אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהן. מיכן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כניסיות, כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר". ועיין לרמב"ן על התורה פרשת וילך פרק ל"א פסוק י"ב שיש להביא קטנים לביהכ"נ לחנכם, וכן כתוב בשו"ע (סי' תרפ"ט סע' ו'): "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". וכתב שם המג"א (ס"ק י"א) שלא יביאו קטני קטנים).

חינוך הקטנים לבית הכנסת

שאלה: איך למשוך ילדים לבוא לבית כנסת?

תשובה: משה רבינו קבע לנו יסוד בהלכות תפילה ועבודת ה' – "בנערינו ובזקנינו נלך". וצריך האב להשגיח ולהביא את ילדיו במתק שפתיים לבית הכנסת.

ברור, שילד גדול לא יתרגש מסוכריה, אבל קטנים בודאי יחפצו בזה ויתן להם ממתקים שאינם מזיקים לבריאותם, וכדבריו המאלפים של הרמב"ם (פירוש המשנה סנהדרין פרק י' משנה א'): "נניח, שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה, וזה טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו מן השלמות. והנה ההכרח מביא את המלמד שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: למד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר. ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג אותו האוכל, ואכילת אותו המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק, ולפיכך חושב הוא את הלמוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר, וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדו: למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך, וגם אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלמוד והוא תכלית הלמוד. וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה, משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדו: למד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר או שני דינרין, וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות שהובטחו לו. וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך, ויגדל שמך בחייך ואחר מותך, כמו פלוני ופלוני, ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו", עיי"ש שהאריך מהי המעלה החשובה בעבודת השם.

ומותר לאב להתאחר קצת לתפילה, כדי שיספיק לזרז את בניו ולהביאם לבית הכנסת. ויעשו האב והאם ככל יכולתם והשפעתם להביא את הילדים הקטנים לבית הכנסת, ואף אם יבואו לשם ממתק – מתוך שלא לשמה יבואו לשמה. וכן יביאום לקידוש ולכל דבר מצוה, ויזכו לבנים יראי שמים ותלמידי חכמים.

חיוב כתיבת ס"ת

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, י"ט)

שאלה: האם יש חיוב לכל אדם לכתוב כיום ס"ת?

תשובה: כתוב בשו"ע (יו"ד סי' ע"ר): שבדור שלנו, אם יש לאדם ספרי קודש בביתו, כגון: חומשים, טור, שו"ע, ספר תנ"ך, זה בחינת: "כתבו לכם את ספר התורה" ובזה הוא מקיים את המצווה.

אבל בעיקרון ישנם הרבה אנשים שכותבים ס"ת לעצמם. ובזה חלוקים הפרישה עם הט"ז, שכתב שם בשו"ע סע' ב': "האידנא מצוה לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ואל ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה". מה הכוונה של השו"ע – שהאידנא אין צורך לכתוב ס"ת כי לא לומדים בו, ועדיף לקנות חומשים, משנה וגמרא, רמב"ם ושו"ע וכו' או שיש מצוה גם בזמנינו לכתוב ס"ת ולא נבטל מצוה זו ב"חילוף הדורות". לדעת הט"ז: מצות כתיבת ס"ת נשארה במקומה עם תוספת של דברי תורה בדפוס, ולסברת הפרישה: מאחר וכיום לא מסתפקים בלימוד תורה רק בס"ת, עדיף לקנות ספרי קדש כנ"ל ללמוד בהם (ועיין לבאר היטב סי' ע"ר ס"ק ה', ועיין שם בפתחי תשובה ס"ק ט' שיש ג' סוגי חיוב בזה, עיי"ש באורך).

ברכת שהחיינו על ס"ת חדש

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, י"ט)

שאלה: האם יש לברך 'שהחיינו' על קניית ספר חדש או בזמן הכנסת ספר תורה חדש להיכל ?

תשובה: יש מי שאומר: מצוות לאו ליהנות ניתנו, ועל כן אין לברך 'שהחיינו' על קניית ספר חדש. אבל למעשה, הקונה ספר חדש, ש"ס וכדו' – יקנה פרי חדש או בגד חדש ויברך עליהם 'שהחיינו' ויפטור את הספרים שקנה. וה"ה באדם שהכניס ס"ת לבית כנסת יעשה כנ"ל, וזאת מכיון שישנם כמה דעות בדבר מתי מברך 'שהחיינו', י"א: כשהסופר מסיים את כתיבת סה"ת, וי"א: כשעורך סעודה, וי"א: כשמכניסו להיכל (ועיין כה"ח סי' רכ"ג ס"ק כ"א).

הרה"ג רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, כשחיבר ספר, עשו לכבודו מסיבה בישיבת 'פורת יוסף'. ואני הגעתי חצי שעה לאחר שהחלה הסעודה, ואמרתי לציבור שהרב בן ציון צריך לברך 'שהחיינו' וברכת 'הטוב והמטיב' שזכה להוציאו את ספרו לאור, כי טוב לו וטוב לאחרים, או שיברך ברכה אחת משתיהן?. ואמנם אם המחבר לקח הלואה להוצאות הדפוס ושמחתו עדיין איננה שלימה, מ"מ טוב שיקח פרי או בגד חדש ויברך עליהם 'שהחיינו' ויכוון לפטור את הספר שכתב, וכן עשו.

הכנסת ס"ת בליל שבועות

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"א, י"ט)

שאלה: האם יש ענין מיוחד להכניס ספר תורה ביו"ט של שבועות ?

תשובה: בירושלים העתיקה בין החומות היו נוהגים להכניס ספר תורה בשבת בשמחה ובששון, ויש שנהגו להכניס ס"ת ביו"ט של שבועות, וכדברי בעל 'כף החיים' (בסי' תצ"ד ס"ק י"ט): "כי הנותן ס"ת חדש לביהכ"נ בעצרת כאילו הקריב מנחה חדשה לה' בזמנה". וביטלו מנהג זה בשבת וביו"ט כי הביאו תוף וחליל, וגם כשעברו לירושלים החדשה חששו מדין טלטול בשבת, ולכן ביטלו זאת.

<h2>פרשת האזינו</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
התורה – חיים לעולם

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (ל"ב, א')

חז"ל (רש"י בשם הספרי) מדגישים את סדר המילים בפסוק: קודם כל "השמים", ואחר כך "הארץ". כך גם בבריאת העולם (בראשית א', א'): "בראשית ברא אלקים את השמים" – תחילה – "ואת הארץ" – לבסוף. השמים רומזים לנשמה, והארץ – לגוף. האדם לא נברא בשביל העולם הזה, אלא כדי לעשות את רצון הבורא יתעלה, כדי לעשות את רצון שמים.

השמים והארץ מתקיימים ע"י לימוד התורה. כך הוא הסבר הפסוק: "האזינו השמים" – ומה מקיים אותם? – "ואדברה", זו התורה כולה, בבחינת: "וידבר ה' אל משה לאמר". השמים אינם מתקיימים בלי התורה. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה ג"ל, כ"ה). ועוד: "האזינו השמים" – כל אדם מישראל צריך להתרומם ולהגיע למדרגת שמים.

ממשיכה התורה וממשילה את התורה למטר ולטל: "יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי" (ל"ב, ב'). המטר נותן חיים לעולם, וברורה חשיבותו; אך מהו הצורך בטל? הסביר רש"י (בשם הספרי): "שהכל שמחים בו, לפי שהמטר יש בו עצבים לבריות, כגון: הולכי דרכים ומי שהיה בורו מלא יין".

והנמשל: יש אנשים שמבינים ומכירים את מעלת התורה. הם יודעים שהתורה, כמו המטר, היא טובה לעולם; אבל יש אנשים שאינם מבינים את ערך התורה – יש אנשים שהם עצובים ברדת המטר. ולמה? א. מפריע להם בדרכם בדרכים. ב. דואגים לפרנסתם, דואגים לבור היין שלהם, ועוסקים אך ורק בפרטיותם, נדמה להם שהמטר – הוא התורה – מקלקל את היין. הם חושבים שהתורה מאבדת את פרנסתו. הם לא יכולים לעבוד בשבת, הם צריכים לבזבז את זמנם על תפילות – כל אלו אינם טובים להם. אבל האמת היא הפוכה – התורה היא חיים לעולם.

מה אפשר לעשות עם אותם האנשים שאינם מכירים את ערכה של תורה? ממשיך הפסוק: "תזל כטל אמרתי"! אותם צריך לקרב בעבותות של אהבה, לקרב אותם בדכי נועם, כמו הטל, שהכל שמחים בו. "אהיה כטל לישראל". יראה האדם הרחוק וירגיש שהתורה טובה לו, אין היא מפריעה לחייו, אין היא מקלקלת את היין. אותם יהודים נידחים שלא טעמו את טעם התורה, שכל דבריה נחמדים מזהב ומפז רב, שחושבים שיש סתירה בין התורה לבין העולם – להם צריך להראות את המאור שבתורה. לאט לאט הם יטעמו את טעמה, והמאור שבה יקרבם להכרת הטוב האמיתי. יכירו וידעו כי התורה היא חיוּת העולם, היא נשמת העולם.

אנו צריכים לדאוג לכך שהנוער ילמד בקטנותו בבית הספר תורה ויראת שמים. תורה היא חיים, תורה היא כגשם וטל. ואפילו אם קשה לאדם, עליו לדעת שאלו רק דמיונות. באמת התורה היא הטובה המושלמת.

אנו צריכים לתת דין וחשבון לעצמנו, ולא רק לאחרים. כל יום ויום אנו אומרים: "השיבנו אבינו לתורתך", אנו מבקשים מה' שיחזיר אותנו בתשובה. ומה אנו עושים לקראת זה? רק מצפצפים בפה ולא בלב. "בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני" (ישעיה כ"ט, י"ג). הלזה תשובה ייקרא? לפחות בימי תשובה נחזור בלב שלם ובנפש חפצה לעשות את רצון הבורא. נגביר את לימוד התורה, נקבע עיתים עם כל בני ישראל, ונקרא ברחוב בשם ה'. או אז נזכה לכל מידי דמיטב.

כל אדם יחפש לעצמו דרך סלולה ובטוחה כיצד ללכת בה. אם אין הוא יודע דרך כזאת, יעשה כדברי חז"ל: ילך אצל חכם ללמדו דרכי התשובה (ראה ברכות ל"ה ע"א). ילמד בספרי מוסר וידע נתיבות האמונה. ובעיקר – "טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקיות" (ברכות ז' ע"א). יתרחק לא רק מעבירות מובהקות שבין אדם לחבירו ולמקום, אלא כדברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תשובה ה"ג), גם מן המידות המקולקלות ומדעות רעות. כל החוזר בתשובה בלב שלם הוא מודבק בשכינה, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ז ה"ז): "צועק ונענה". ובהלכה ו': "אהוב, ונחמד, קרוב וידיד". שבחים רבים נאמרו על בעלי תשובה. גם אותם שחוזרים ממידות רעות ומדעות רעות גם הם נקראים בעלי תשובה.

יהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלימה לפניו, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. נזכה לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים. תהא השנה הבאה עלינו לטובה שנת ברכה, רווחה והצלחה, ברוחניות ובגשמיות, ונתברך בכל מידי דמיטב ובחתימה טובה, אכי"ר.

חשיבות הזכרת שם ה'

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ" (ל"ב, ג')

מפסוק זה למדו חז"ל (ברכות כ"א ע"א) את חיוב הברכה הראשונה שלפני קריאת התורה. עוד נלמד מכאן, שכאשר אדם מזכיר את שם ה', אומרים השומעים: "ברוך הוא וברוך שמו". כך היו הכהנים והעם עושים, כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול ביום הכיפורים, היו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וכך מובנו של הפסוק: "כי שם ה' אקרא" – מיד אחריו – "הבו גודל לאלוקינו".

אילו לא חששתי מחילול השם ומביזוי שם ה', הייתי מציע שעל כל מעטפה יכתבו: 'ב"ה' ו'בעזהי"ת'. כך היה מתפרסם שם ה'. אולם אני חושש שיזלזלו במעטפה ויזרקו אותה לפח. לפיכך אני מציע דבר אחר: כשאדם פוגש את חבירו ירבה בהזכרת שם שמים: "אם ירצה ה' ", "בעזרת ה' ", "ברוך ה' ", "ה' יעזור", "הודו לה' כי טוב" וכדו'. כך תתנהל השיחה עם שם שמים.

כשהיה יוסף הצדיק במצרים, היה שגור שם שמים בפיו. "וירא אדוניו כי ה' איתו" – אמרו על כך בזוהר הקדוש: שם שמים שגור בפיו. ידע יוסף שרק כך יוכל לקדש את עצמו מטומאת המצרים, "והיה מחניך קדוש" (כ"ג, ט"ו).

<h3>פרפראות</h3>
החיבור בין שמים וארץ

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (ל"ב, א')

השמים והארץ הם בבחינת רוחניות וגשמיות כמו שכתב בעל 'אור החיים' הקדוש. ובא משה רבנו ללמדנו שכל אדם צריך לחבר את הגשמיות עם הרוחניות. כמו שהתורה הקדושה פתחה ואמרה (בראשית א', א'): "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ואחר כך אמרה (שם ב, ד): "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים". יש המחברים שמים עם ארץ, ויש המחברים ארץ עם שמים, ושניהם טובים כי העיקר לחבר את הגשמיות והרוחניות. וכפי שכתב הרמ"א (או"ח ו', ב') על ברכת אשר יצר: "ומפליא לעשות" – "שקושר רוחני בגשמי", וכל זאת לעבודת הבורא יתעלה ויתברך שמו לעד.

חיי בניו של מקום

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (ל"ב, ה')

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ה' הלכה ד' ובהלכה א'): "הנקמה (=העונש) שאין נקמה גדולה ממנה, שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר (במדבר ט"ו, ל"א): 'היכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה' ".

וכך פירש רבינו בעל 'אור החיים' הקדוש את פסוקנו: "שיחת לו" – ומה ההשחתה שגורם החוטא לעצמו? – "לא בניו!", פירוש: שאינם נקראים בני א-ל חי. אין לך השחתה גדולה ונקמה גדולה מכך שהאדם אינו נקרא יותר בנו של ה' ואינו קשור להקב"ה, רח"ל.

חובת התנהגות בנו של מקום

"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (ל"ב, ה')

"'בנים אתם לה' אלהיכם', בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר (ירמיה ד', כ"ב): 'בנים סכלים המה', ואומר (דברים ל"ב, כ'): 'בנים לא אמון בם', ואומר (ישעיהו א', ד'): 'זרע מרעים בנים משחיתים', ואומר (הושע ב', א'): 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי'" (קידושין ל"ו ע"א)

ידועה המחלוקת בין ר' יהודה לר' מאיר האם ישראל שחטא יש לו דין של בן או של עבד. אנו אומרים בפיוט הנפלא: "יען על כל פנים לנו דין בנים". זו מעלה חשובה ביותר שאנו בנים, אמנם בנים שובבים – אבל בנים. ולכן רומז הכתוב: "לא בניו מומם"! אין לך מום יותר גדול מזה שאתם לא בנים. והגם שישראל שחטא יש לו דין של בן, צריך כל אחד להשתדל להתנהג כמו בן לפני אביו – כבן אהוב, כבן נחמד.

מיהו נבל

"הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (ל"ב, ו')

"'עם נבל' – ששכחו את העשוי להם. 'ולא חכם' להבין את הנולדות שיש בידו להיטיב ולהרע" (רש"י)

ותרגם יונתן בן עוזיאל: "האפשר דלשום מימרא דה' אתון גמלין דא עמא דהוון טפשין וקבילו אורייתא ולא חכימו" (תרגום: האפשר שלשם מאמר ה' אתם גומלים זאת, עם אשר היו טפשים וקבלו התורה ולא חכמו, הלא הוא אביכם אשר קנה אתכם, הוא ברא ושכלל אתכם). יש המתחכמים ופוגעים בה' ובתורתו מתוך "חכמה" שלהם, והם חושבים שהם חכמים ומשכילים בכך שהם כופרים.

באה התורה ואומרת: "עם נבל" – מי שכופר בה' ובתורתו, ממאן לקיים מצוות – הוא נבל. ואל תחשוב שהוא חכם אלא באמת – "לא חכם"!

חבל נחלתו

"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (ל"ב, ח'-ט')

"'כי חלק ה' עמו' – למה כל זאת? לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת. ומי הוא חלקו? 'עמו'; ומי הוא עמו? – 'יעקב חבל נחלתו', והוא השלישי באבות, המשולש בג' זכויות: זכות אבי אביו, וזכות אביו וזכותו – הרי ג', כחבל הזה שהוא עשוי ב-ג' גדילים. הוא ובניו היו לו לנחלה, ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק" (רש"י)

כך יש לפרש את דברי רש"י: בשעה שהציב הקב"ה גבולות לכל אומה, הציב לעם ישראל את נחלתם בארץ ישראל. את ארץ ישראל נתן הקב"ה ליעקב. ומדוע המתין ולא נתן אותה כבר לאברהם? כדי שיהיו שלושת האבות כרוכים עליה כחבל, ולא יהיה אפשר לנתק את ישראל מעל נחלתם.

תורה, בינה וענני הכבוד

"יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (ל"ב, י')

"'יסבבנהו' – שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבן בתחתית ההר, שכפהו עליהם כגיגית. 'יבוננהו' – שם בתורה ובינה" (רש"י)

לפי פירוש רש"י: "יסובבנהו" – בענני כבוד; "יבוננהו" – בינה בתורה, בבחינת (אבות ג', י"ז) "אם אין דעת אין בינה". הרי שהתורה והבינה קשורות לענני הכבוד.

ואכן בחג הסוכות אנו יושבים בסוכה, שהיא כנגד ענני כבוד שהיו לעם ישראל (עיין סוכה י"א ע"ב), ומובא בחז"ל (פסיקתא דרב כהנא, נספחים ב') שבזכות מצות הסוכה נזכה שה' יפרוש עלינו את סוכת שלומו, ונזכה לשבת בסוכת עורו של לויתן.

ויש לשאול: הרי עורו של לויתן אינו כשר לסוכה, שכן עור אינו כשר לסכך! על כרחנו צריך לומר, שסוכת הלויתן לא תהיה בחג הסוכות. האם משתמע מכאן שהגאולה תידחה, ולא תוכל להיות בחג הסוכות עצמו?!

צריך לומר, שאם הגאולה תבוא בחג הסוכות ממש, אזי יפרוש ה' עלינו מחדש את ענני הכבוד בתור סוכה. את סוכת עורו של לויתן נקבל אחרי החג…

כל הדברים – לבנים

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (ל"ב, מ"ו)

בראש ובראשונה מזהיר משה: "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם". בראש מעיניו – חינוך הבנים, לצוות את הבנים.

עוד מצווה אותם משה, שיש לקיים את "כל הדברים". אסור לאדם לבחור לעצמו רק את המצוות שהוא מבין ושהוא מעוניין בהן. עליו לקיים את כל המצוות, מהקלות ביותר ועד החמורות שבהן, כי אם אתה תזלזל במקצת מהמצוות, בניך ילמדו לזלזל יותר. ומשום כך אנו מדגישים בתפילה לשמור ולעשות את כל, כי ה'כל' הוא העיקר בחינוך למצוות (וראה עוד בהרחבה על נושא החינוך ב'דברי מרדכי' 'ירח האיתנים').

כי לא דבר רק הוא מכם

"כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (ל"ב, מ"ו–מ"ז)

"'כי לא דבר ריק הוא מכם' – לא לחינם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה 'כי היא חייכם'" (רש"י)

ביאור נוסף: "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא – מִכֶּם", אם אתה מרגיש שהתורה היא דבר ריק – "מכם", הפגם הוא בך! שכן התורה היא החיוּת של האדם.

אמרו על כך חז"ל: "משל למה הדבר דומה? לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותיי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

– והנמשל: "אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב (ל', כ') בה: 'כי הוא חייך ואורך ימיך' כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה" (עיין ברכות ס"א ע"ב).

זהו שאמר הכתוב: "כי לא דבר רק הוא מכם, כי הוא חייכם".

<h3>מעשה רב</h3>
חיקוי של הזקנים

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (ל"ב, ז')

היה מספר מרן הרב זצ"ל: חכם מנשה שלו היה רגיל להוציא באמצע דרשותיו מטפחת אדומה לנגב בה את פניו, מה שהוא לעצמו דבר שבשיגרה ומקובל. הוא היה רגיל לדרוש את אותה הדרשה במספר מקומות, וכך היה דורש בצהריים בבית הכנסת "שושנים לדוד", לפני מנחה בבית הכנסת "שאול צדקה" ולפני ערבית בבית הכנסת "בית אהרן", ובכולם את אותה הדרשה. פעם אחת עקבתי אחריו, ואני מבחין שהוא דורש ומנגב את פניו במטפחת, וגם שמתי לב שהוא דרש את אותה הדרשה. שאלתי אותו: מדוע נוהג מר לחזור על דרשותיו, ומדוע הוא מנגב את פניו גם כשאין נראה על פניו שהוא מזיע במיוחד? הוא הקפיד עלי, ואמר לי: "שתוק! מה שאני עושה אינו אלא 'חיקוי' כמו שחכם יוסף חיים היה עושה! הוא היה מנגב את פניו במטפחת אדומה בדרשותיו, כך גם אני עושה כמוהו!" גם בדרשותיו בהלכה הוא היה מבטל את עצמו לחלוטין ותולה את ידיעותיו ב'בן איש חי' ולא בעצמו. כשהוא היה דורש בהלכות פסח, הוא היה מצטט בעל פה ממש סעיף אחרי סעיף מה'בן איש חי' ומהשולחן ערוך. פעם שאלתי אותו הלכה בשעה מאוחרת – אחת עשרה או שתים עשרה בלילה, והוא הקפיד עלי, ואמר לי: "מה אתה שואל אותי, וכי אני חכם!? אני כמו 'הקלטה', וכל מה שאמר חכם בעל ה'בן איש חי' אני אומר! אם אתה רוצה לדעת הלכות, לך תפתח את ספרו של ה'בן איש חי' בעצמך ותלמד, וזה אותו הדבר!".

ראו איזה הבדל בין דורו לבין דורנו, שכן היום, אם אחד יודע פרשה אחת ב'בן איש חי' או סימן אחד בלבד בשולחן ערוך, אם לא תפנה אליו בתוארים של "הרב הגאון הגדול" לא ידבר אתך…

תורה אינה כ"דבש"

"וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" (ל"ב, י"ג)

היה אומר מרן הרב זצ"ל: יום אחד היה אצלי רב אחד, הוא הביא ספר וביקש הסכמה, ולחץ עליי מאוד. כתבתי: "הספר הזה – כל עמוד ועמוד מלא דבש". הוא שמח מאוד על התיאור הזה. רב אחד שהכירו, ביקש ממנו לראות את ההסכמה שלי, והתפלא על הנוסח שכתבתי לו. הוא שאל אותו: "מה זה, כך כתב הרב עליך?". אותו רב הזדמן אליי ושאל אותי על הדבר. אמרתי לו: יש הבדל בין החלב שמייצרת הבהמה מאכילת עשב, לבין הדבורה שלוקטת צוף מהפרחים ומוציאה דבש, שלא מוציאה כלום מגופה אלא מעבדת בגופה את מה שהיא לוקטת [וכדברי התוספות בחולין ??? שמשום כך הדבש טהור למרות שקי"ל "היוצא מן הטמא – טמא"]. פעם היה מפעל לגלידות שהחשמל התקלקל בלילה ללא ידיעת בעלי המפעל. בבוקר גילו שכל הגלידות נמסו, והיו שם הרבה דבורים שאכלו ממנו. וראה זה פלא, שהדבש שהוציאו היה בצבע לבן. שאלו אותי: כיצד מסבירים תופעה שכזו? אמרתי להם: תדעו, שהדבש הזה חלבי, כי אין בדבש שום תוצרת מגופה של הדבורה. מה שאין כן החלב, הוא נוצר מגופה של הבהמה ממה שאוכלת עשב, והיא מייצרת את החלב מגופה ממש. (ומשום כך, אומר ה'בן איש חי' (פרשת צו שנה ראשונה סי' מ"ב), שאדם לא יקנה חלב מגוי בפסח. ויש מחמירים שבערב פסח קונים חלב לכל החג ומקפיאים אותו, כי שמא הרפת לא נוקתה, אבל העיקר להלכה – אנו מחזיקים את כולם בחזקת כשרות). כך עלינו לדעת, שהתורה אינה כ"דבש" אלא צריכים "לייצר" את חידושיה ולהתאמץ בכך.

<h3>הלכה בפרשה</h3>
הזכרת 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'

"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ" (ל"ב , ג')

"כשאקרא ואזכור שם ה' – אתם, הבו גודל לאלהינו וברכו שמו, מכאן אמרו שעונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחר ברכה שבמקדש" (רש"י)

אדם שטעה ובירך ברכה שאינה צריכה, כגון שבירך 'הגפן' על כוס משקה שבידו, והתברר שזה מים, יכול לתקן זאת על ידי שיאמר מיד: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ולדעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הט"ו) המברך ברכה שאינה צריכה עובר על לאו דאורייתא של "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". ואם התחיל לברך בא"ה, והעירו לו שטועה בברכה – ימשיך ויאמר: 'למדני חוקיך' (כדרך הפסוק בתהלים קי"ט, ב').

אדם ביום תענית לקח מים והתחיל לברך עליהם 'שהכל', או לקח פרי עץ ובירך עליו 'בורא פרי העץ', ונזכר שהוא בתענית, מה יעשה? יש מי שאומר שיטעם מעט מהפרי, ויש מי שאומר שלא יאכל אלא יאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכן נוהגים (וע"ע כה"ח סי' תקס"ח ס"ק טו"ב).

אדם שבבין המיצרים לקח פרי חדש ובירך עליו 'בורא פרי העץ', מה יעשה? האם יאכל בלי לברך 'שהחיינו' או שיברך 'שהחיינו' ויאכל?

יש מי שאומר שיאמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ולא יאכל מפרי זה, ויש מי שאומר, שהזכרת שם שמים לבטלה חמורה יותר מאכילת פרי בימי בין המיצרים (עיין לרמב"ם פ"א מהל' ברכות הל' ט"ו), ועל כן יאכל בלי לברך 'שהחיינו' – וכן נוהגים (עיין שו"ע סי' תקנ"א סע' י"ז ולכה"ח שם ס"ק ר"ד ורי"ד, ולמשנ"ב שם ס"ק צ"ח).

נישואי בני עדות שונות נגד רצון ההורים

"שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (ל"ב, ז')

שאלה: ישנן משפחות בימינו שאינן מסייעות ואפילו מפריעות לבניהן ולבנותיהן להנשא לבן עדה אחרת, ודבר זה גורם סכסוכים רבים ואי נעימויות. השאלה כפולה היא: האם הבן או הבת חייבים לשמוע להורים מדין כבוד אב ואם, והאם צודקים ההורים שרוצים חתן או כלה דווקא מבני עדתם?

תשובה: בענין הבנים המצווים לשמוע להוריהם, כבר פסק הרמ"א (בשו"ע יורה דעה סימן ר"מ סעיף כ"ה), וזו לשונו:

"וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב", עכ"ל.

ואמנם צריך הבן לעשות הכל ולשכנע את הוריו שלא יאלץ לעשות בניגוד לרצונם, וכן ההורים צריכים לייעץ רק לטובת בנם.

ברור הוא, שאם רואים ההורים שהבן או הבת משתדכים בשדוך שאינו הגון, חובתם המליאה לייעץ ולומר את דעתם. ועל הבנים להתיחס בכובד ראש, בבחינת: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך".

אולם, בשום פנים ואופן אין מקום – בפרט בימינו – להתנגד לנישואי הבן או הבת עם בני עדה אחרת, וכבר נרמז על כך (סוף מסכת תענית) כי עניינו של יום ט"ו באב הוא שהותרו שבטים לבוא זה בזה. ובדרך רמז נאמר שאם כל שבט ושבט יסתגר בעצמו לא תהיה אחדות ולא תהיה שלימות בעם ישראל.

ולפיכך אין שום מקום להתנגד לנישואין בין העדות, ואדרבה, תרבה בזה האהבה והאחוה, השלום והרעות.

שימוש בתרופות באלכוהול יין נסך

"אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם" (ל"ב, ל"ח)

שאלה: האם מותר להשתמש בתרופות המיוצרות בחו"ל שיש בהן כהל ענבים?

תשובה: קבלתי את מכתבך בענין תרופות המורכבות מפרחי בר שונים, ומשתמשים בהכנת התרופה בכוהל ענבים שיש בו חשש יין נסך.

בשאלה אם מותר להשתמש ביין נסך כתרופה אם לאו, כתב הרמ"א (יו"ד קנ"ה ס"ג): "בכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה, ואפילו יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אף על פי שהוא כדרך הנאתן, ובלבד שלא יאכל וישתה האסור הואיל ואין בו סכנה" (וראה ב'דרכי תשובה' שהרמ"א התיר אפילו לשתות, וראה בפמ"ג שהשיג על כך).

והיתר זה הוא דווקא לשיטת הרמ"א שפסק בשו"ע (קכ"ג, א') שבזמן הזה סתם יינם מותר בהנאה אך לא לפי מר"ן (וראה שם בביאור הגר"א שחיזק דברי מרן שם משם 'תרומת הדשן' שנהגו איסור בכל הארצות האלו, ואפילו בהנאה).

בענין אלכוהול שעשוי מסתם יינם, פסק מרן בסימן קכ"ג (סעיף כ"ד) בשם תשובת הריב"ש, שהם אסורים בהנאה כיין עצמו, וכפי שפירש את דבריו הרמ"א: "ופירוש דבריו: יין שרוף שעושין מיין נסך, אף על פי שאינו רק זיעה מן הנסך – הרי זה כאיסור עצמו".

וגם בזה חזרנו למחלוקת מר"ן והרמ"א, האם מותר להשתמש בו להנאה, וכן הוא בשו"ע קכ"ג ס"ב שפסק: "אסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה" (וזה שלא כדברי הרמ"א קנ"א, ג'). ולפיכך למעשה יש להמנע משימוש בתרופות אלו שאינן למקרה של פיקוח נפש אלא להקלת הכאבים, וכפי דעת מרן וביאור הגר"א. וכמובן בפיקוח נפש הדבר מותר (ועיין עוד מש"כ באריכות בשו"ת 'מאמר מרדכי' ח"ב יו"ד סימן ו').

לסיכום:

א. יין נסך גם בזמן הזה אסור בהנאה, ולדעת הרמ"א מותר אך לא בהנאת שתייה.

ב. גם אלכוהול שיש בו כוהל ענבים נחשב ליין נסך.

ג. שימוש בתרופות שיש בהן כוהל ענבים של "סתם יינם" מותר רק בפיקוח נפש.

יה"ר שיקוים בכל חולי עמו ישראל: "והסירותי מחלה מקרבך", "וישלח דברו וירפאם".

<h2>פרשת וזאת הברכה</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
חתן היוצא לקבל פני כלה

"ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (ל"ג, ב')

ביאר רש"י (בשם הספרי): "פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל. וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר: כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה".

שבחו של מקום הוא שיצא הקב"ה לקראת ישראל "כחתן היוצא להקביל פני כלה" במתן תורה. זכותם של ישראל היא שאמרו (שמות כ"ד, ז'): "נעשה ונשמע" וקיבלו את התורה; ולא זו בלבד אלא: "'ישא מדברותיך' – מקבלים גזרותיך ודתותיך בשמחה" (רש"י שם ג' בשם תנחומא ה').

יש לשאול: מהו הקשר שבין שבחו של מקום ושבחן של ישראל ובין הופעתו של ה' משעיר ומהר פארן?

נבין זאת לאור ביאור רש"י, המביא את דברי הגמרא (ע"ז ב' ע"ב): "'וזרח משעיר למו' – שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה, ולא רצו". כך היה גם עם בני ישמעאל. במדרש (ספרי שמ"ג) הוסיפו שהקב"ה פנה גם לבני עמון ולבני מואב, ולא רצו.

ולכאורה הדבר תמוה ביותר: נתאר לעצמנו חתן העומד ביום חתונתו ומספר לארוסתו, שקודם שהוא פגש אותה הוא הכיר מספר בחורות והציע להן נישואין… אוי לה לאותה בושה! ולא עוד, אלא הוא עומד ומספר שאותן בחורות הן שלא רצו אותו, ודווקא הוא כן רצה להינשא להן… כך עומד הקב"ה ומספר לישראל, שדווקא ניסה להציע את התורה לבני עמים אחרים, אבל הם דחו אותו, כל אומה ונימוקיה עימה. ועכשיו, כביכול בלית ברירה, מציע הקב"ה את התורה לישראל…

אולם האמת היא שהמשל איננו מדויק כלל וכלל. בשביל להבין זאת, צריך להתבונן בסיבה שבגללה דחו העמים האחרים את התורה, ובטעם שרק ישראל קיבלוה ללא עוררין.

כשהציע הקב"ה לאומות את התורה שאלו: "מה כתוב בה?". כשגילו שיש בה איסורים רבים, "לא תגנוב", "לא תרצח" – נמנעו מלקבלה. האומות כל כך רגילות במעשי גניבה ורצח, שהן חשבו לעצמן שאי אפשר לחיות עם התורה האלוקית: אי אפשר לסחור בלי אונאה, למכור בלי לגנוב וכדו'. אבל כאשר בא הקב"ה לישראל – קיבלו את התורה באמירת "נעשה ונשמע", ללא שאלת שאלות.

כאשר בא הקב"ה לתת את התורה לישראל, רצה לפאר ולגדל את מעלת עמו. לכן הוא מספר על כך שהאומות סירבו לקבל את התורה, ודווקא ישראל קיבלוה. בכך הוא מראה לכל את מעלתם של ישראל. אפילו כלפי המלאכים שבשמים נתבררה מעלתם הגבוהה של ישראל. שהרי מלאכי השרת טענו (תהלים ח', ב'): "תנה הודך על השמים" – זו התורה, שקדמה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם (עיין שבת פ"ח ע"א); אבל הקב"ה השיב להם, שהתורה אינה מתאימה להם, אלא רק לישראל.

זהו שבחן וכבודן של ישראל. טבע האדם שהוא הולך אחר הרוב. מסיבה זו כתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות דעות הל' א'), שצריך האדם להתרחק מחברת אנשים רעים. וכך היא לשונו:

"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ'): 'הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע'; ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובה. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיה ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים' ".

לעומת הטבע הרגיל של האדם, עם ישראל לא הלכו כדעת רוב העולם, שמאנו לקבל את התורה, אלא קבלוה ובשמחה.

זהו שפתח משה את ברכתו בלימוד זכות ושבח על עם ישראל, על שקיבלו את התורה ללא עוררין. כך אמר משה לקב"ה (רש"י דברים ג"ל, ג' עפ"י תנחומא ה'): ריבונו של עולם, בניך קיבלו את התורה ומקיימים את גזירותיך ודתותיך בשמחה, ולפיכך ראויים הם לברכה! והברכה היא ברכת ה', ברכת התורה, כי הקב"ה הוא מקור הברכות.

שותפות של תורה כהלכה

"שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (ל"ג, י"ח)

"'שמח זבולון בצאתך' – זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה" (רש"י)

דברי רש"י נפסקו גם להלכה. כך כתב מרן בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו ס"א): "מי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותיחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו".

אמת נכון הדבר, שישנם אנשים שקשה להם לבוא לבית המדרש, וכשהם לומדים בביתם, הם נרדמים על הספר. מכל מקום אין להם פטור מלימוד תורה, אלא אדרבה יקחו להם חברותא מתאימה ויקבעו עיתים ללימוד התורה, באופן שיהיה להם לימוד טוב ומועיל.

רק במקרה החריג ביותר, הוסיף הרמ"א את האפשרות לעשות עסק כמו יששכר וזבולון. באופן זה ייזקף לזכותו לימוד התורה של אלו שהוא תומך בהם.

אבל לא יחשוב האדם שהוא קונה את הלימוד בכסף. דבר זה לא היה כלול בהסכם יששכר וזבולון. בוודאי שגם זבולון למד תורה לפחות שמונה שעות, כמו שפסק הרמב"ם, אלא שהוא תמך ביששכר על שאר שעות היום שלא יכול היה ללמוד בהן כמו יששכר אחיו, בשל טרדותיו בפרנסה. הרי שאין התשלום פוטר את זבולון מללמוד תורה בעצמו.

במילים אחרות: עיקר המטרה בנתינת הכסף לתלמיד החכם הוא לדאוג לו שיוכל ללמוד תורה בנחת, ובזכות זה תיזקף המצוה לזכותו. אבל אם הוא נותן כסף על מנת לקנות את התורה של החבר, כמו מסחר – לא יועיל לו מאומה.

מסופר על מו"ר ראש הישיבה, רב רבנן, הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל שנכנס לירקן לקנות עגבניות. ראה אותו הירקן, ומיד אמר לו שבשבילו הוא מוריד את מחיר העגבניות. אמר לו החכם: וכי נראה לך שבאתי למכור את התורה שלי?! בסך הכל באתי לקנות עגבניות!

מנהג טוב היה בארם צובא, שכל עשיר היה מחזיק רב בביתו ונותן לו משכורת. זאת עשו עשירי הקהילה, כדי שבניהם ילמדו מהליכותיו של הרב, מדרכי לימודו, מהאופן שהוא מתפלל וכו'.

ה'מדרש שמואל' מבאר את דברי המשנה: "והעמידו תלמידים הרבה". המשנה נקטה לשון: "והעמידו", ולא כתבה: "ולַמְּדוּ" תלמידים הרבה. מכאן שהפנייה היא דווקא לעשירים, שלא זכו לשבת באוהלה של תורה, שעליהם "להעמיד" תלמידים על ידי שיסייעו להם ויהיו "תמכין דאורייתא". בשותפות זו ייזקף לזכותם לימודם של התלמידים שהם מסייעים להם.

ועוד הוא כותב שם: "שמח זבולון בצאתך" – אפילו בצאת זבולון לעסקיו, כאשר הים והרוחות מאיימים עליו, ואין הוא יודע כיצד יינצל, זכות תורתו של יששכר אחיו היתה מגינה עליו.

הגמרא בסוטה (כ"א ע"א) אומרת: "מאיף 'בוז יבוזו לו'? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא. דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו. הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא. לסוף אמר לו: תא נערוב וליפלוג. יצתה בת קול ואמרה: 'אם יתן איש את כל הון ביתו' וגו'". כשהלך הלל ללמוד תורה, יצא אחיו לפרקמטיה והתעשר, בעוד שהלל נשאר עני מרוד. אבל כשנעשה גדול בתורה בא אחיו שבנא והציע לו ממון רב, ובלבד שיעשה עימו 'עסקת יששכר וזבולון'. אמר לו הלל: "אם יתן איש את כל ביתו באהבה בוז יבוזו לו" – ולא קיבל מהם.

'הסכם יששכר וזבולון' מתקיים דווקא כשהוסכם עליו מראש, דהיינו, שמתחילה העוסק במסחר קיבל על עצמו לתמוך בלומד התורה. אבל לאחר שכבר למד הלומד, אם רוצה הסוחר לקבל חלק בתורתו – הרי זה כמו מכר, ועל כך נאמר: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".

פירות ארץ ישראל

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (ל"ד, ה')

בגמרא מובאת מחלוקת, אם את הפסוקים "וימת שם משה" וכו', כתב משה רבינו בעצמו או שיהושע כתב אותם. וכך היא לשון הגמרא: " 'וימת שם משה עבד ה' ' – אפשר משה מת וכתב: 'וימת שם משה'? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר"ש: אפשר ספר תורה חסר אות אחת? וכתיב (דברים ל"א, כ"ו) 'לקֹח את ספר התורה הזה'! אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" (עיין ב"ב ט"ו ע"א, מנחות ל' ע"א).

הגאון מווילנא מבאר, כי משה רבינו כתב פסוק זה "בדמע" – היינו בדמעות ממש, משום שהיה לו רצון עז לעלות לארץ ישראל. כבר תיארו זאת חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה:, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל". בהמשך מתואר, שהקב"ה אמר לו: מעלה אני עליך כאילו קיימת את כל המצוות.

הב"ח ('בית חדש') כתב בהקשר של ברכת 'מעין שלוש', שבאמירת: "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" צריך לכוון על כך שבפירותיה של ארץ ישראל ישנה מעלה מיוחדת, משום שמקיימים בהם מצוות רבות של תרומות ומעשרות ועוד. וכך הביא הב"ח (טור או"ח סי' ר"ח): "ויש אומריםף ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאמרו וכו'. תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר ל"ה, ל"ד): 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל'. ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה, ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל, לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

לפי זה אפשר באמת להסביר, שאכן משה רבינו רצה לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כדי שיוכל לומר בברכה האחרונה: "על מחיתה ועל כלכלתה", וכן "על פירותיה" ו"על פרי גפנה". אמנם ידע משה, שהקב"ה יתן לו שכר על הרצון כאילו הוא קיים את המצוות בפועל; אבל עדיין אינו דומה שכר הבא על המצוות שנתקיימו בפועל, לשכר שבא על מצוות שכאילו קיימן.

מעלתם של פירות ארץ ישראל לעומת פירות חו"ל כל כך גדולה וחשובה, עד שיש לכך השלכה הלכה למעשה. אומרים משם הב"ח, שאם יש לפניו פרי של ארץ ישראל ופרי של חו"ל, יקדים לברך על של ארץ ישראל תחילה משום חשיבות הפרי, שנעשו בו מצוות התלויות בארץ.

<h3>פרפראות</h3>
בהתאסף ישורון

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג, ה')

ביום הכיפורים אנו אומרים: "כי אתה סולחן לבני ישראל ומוחלן לשבטי ישורון". מדוע מדגישים את הכינוי "שבטי ישורון" דווקא (ועיין ל'אבודרהם' וה'משך חכמה' שעמדו על כך)?

רש"י בפירושו השני (בשם הספרי) לפסוק כתב: "בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם – הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם". אימתי ניכרת מלכותו של הקב"ה? כאשר ראשי ישראל ביחד. ואין לך יחד יותר גדול מאשר ביום הכיפורים, שבו מתירין להתפלל העבריינין. אנשים רבים אשר כף רגלם אינה דורכת בבית הכנסת כל השנה, באים ביום זה ומתפללים. לכן: "מוחלן לשבטי ישורון" – כיון שאז "ויהי בישורון מלך".

הדר יוסף

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (ל"ג, י"ז)

מהי החשיבות ומהו ההדר של יוסף?

כאשר באו האחים בפעם השנייה לפני יוסף, האשים אותם בגניבת הגביע, ואמר להם: על פי חוקי מצרים העונש על מעשה חמור זה הוא או מוות או עבדות. אולם אני אקח רק את הגנב לעבד. אמרו לו השבטים: אנו פוסקים על פי דין תורה, ולא על פי דיני מצרים! בתורה כתוב (שמות כ"ב, ב'): "אם אין לו ונמכר בגניבתו", אך אם יש לו, משלם את הגניבה ודיו.

יוסף הצדיק לא היה יכול להוציא מפיו את המילים שהוא אינו פוסק על פי חוקי התורה. וכי יעלה על הדעת שהוא יאמר נגד התורה?! לכן כתוב (בראשית מ"ה, א'): "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו" – והתגלה לאחיו.

זהו הדרו של יוסף, שלא יכול היה להוציא מפיו דבר נגד התורה, והוא שבר את שתיקתו.

מקור הברכה והשפע

"וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (ל"ג, כ"ג)

חז"ל (אבות ד', א') לימדונו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". כאשר מאמין אדם שהכול מאיתו יתברך שמו ויתעלה, הקב"ה מוסיף ונותן לו שפע של ברכה.

וזהו ביאור הפסוק: נפתלי היה שבע רצון, ותמיד אמר שהוא "מלא ברכת ה' ". לכן זכה שהקב"ה הוסיף לו יותר – "ים ודרום ירשה".

וכך דרשו חז"ל מהפסוק הזה, ש"זוכה ונוחל שני עולמים" (ברכות נ"א ע"א).

עשיר בעולם הזה ובבא

"וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר" (ל"ג, כ"ד)

רגילים לקרוא לילדים את שלושת הפסוקים הללו, והטעם – מפני שהם פסוקים קצרים.

יש מבארים ע"פ הנאמר בלידת אשר (בראשית ל', י"ג): "כי אשרוני בנות", ובא משה רבינו להוסיף ולתקן: "ברוך מבנים אשר", וזו ברכת הבנים.

טעם נוסף – כתב רש"י (בשם מדרש רבה ע"א, י'): "'יהי רצוי אחיו' – שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים ומלכים הנמשחים בשמן זית".

ובכך אנו מברכים את הילדים ברוך מבנים – אשר.

מיהו זה המבורך? אשר! זה המאושר ושמח בחלקו והוא זוכה שבנותיו נשואות לכהנים גדולים.

ומכאן הוראה גדולה כמה צריך האדם להיות עשיר באמת ולשמוח בחלקו, ואזי יש לו אושר ועושר בזה ובבא כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם.

תפילת ימי הזקנה

"בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶך" (ל"ג, כ"ה)

"'וכימיך דבאך' – וכימים שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כן יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים, זבים ומתמוטטים" (רש"י)

יש אנשים שמגיעים לגיל הזקנה, ושכלם פועל יפה ומחשבתם בריאה, אבל גופם כבר נחלש וחסר כוח. ויש זקנים שגופם שלם ובריא, אבל שכלם מטושטש ואינו חד כבתחילה.

על כך אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ע"א, ט'): "אל תשליכני לעת זקנה" – שהגוף יהיה בריא, אבל גם: "ככלות כוחי אל תעזבני" – שהשכל יהיה במיטבו ובריאותו.

בברכה זו נתברך אשר: "וכימיך דבאך" – פירש רש"י: כימי התחלתך כן יהיו ימי זקנותך.

מגן עזרך – אלו הילדים

"אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ" (ל"ג, כ"ט)

יש הנוהגים לקרוא לילדים את פסוקי "מעונה", "וישכון ישראל", "אשריך ישראל". הסיבה לכך נלמדת ממה שאמר דוד המלך (תהלים ח', ג'): "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם" – ישראל נוצחים במלחמותיהם בזכות הבל פיהם הטהור של תינוקות של בית רבן.

וזהו שכתוב: ה' "מגן עזרך" והוא "חרב גאוותך", ומתוך כך: "ויכחשו אויביך" – בזכות ילדי ישראל.

סעודת ה'חברא קדישא'

"וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (ל"ד, ה')

נוהגים אנשי 'חברא קדישא' לעשות יום טוב וסעודה ביום ז' אדר. זאת משום שביום זה נפטר משה רבינו, והקב"ה בכבודו ובעצמו התעסק בקבורתו. לכן ביום זה 'שבתו' אנשי 'חברא קדישא' ממלאכתם, כיון שמישהו אחר התעסק בקבורת משה… (עיין רש"י דברים פרק ל"ד פסוק ו', וסוטה דף י"ג ע"ב וי"ד ע"א).

וצריך להבין: הלא מלאכתם של אנשים אלו מלֻווה תדיר בצער וביגון באבלם של משפחות הנפטרים, ומה מצאו מקום לעשות שמחה ויום טוב?

אלא שונה פטירתו של משה רבינו, רבן של ישראל, מפטירתם של המתים שעסוקים בהם ה'חברא קדישא' בכל יום. על משה רבינו נאמר (משלי י', ח'): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת", וביאר רש"י: "'חכם לב יקח מצות' – משה רבינו, שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים, והוא היה עוסק במצוות, שנאמר: 'ויקח משה את עצמות יוסף'".

ואמנם, לקיחת השלל מביזת מצרים גם היא היתה מצוה, שהרי נצטוו לצאת ברכוש גדול; אבל משה רבינו לא התפעל מכך, וטען שרק למי שהיה משועבד ישנו חלק בביזת מצרים, ואילו לו עצמו אין זכות בביזה זו, כיון שהוא לא השתעבד.

על כן הלך משה והתעסק בנשיאת עצמות יוסף. בכך הרוויח שתי מצוות: האחת, שבז להבלי העולם הזה; והשנייה, שהתעסק בעצמות יוסף.

זהו המסר שמדגישים אנשי 'חברא קדישא' בסעודה שהם עורכים ב-ז' באדר, יום פטירת משה: מי שהוא חכם לב הרי הוא מעדיף מצוות על הבלי העולם הזה.

לימוד התורה כעבודת הלב

"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (ל"ד, י"ב)

מיד עם סיום קריאת 'וזאת הברכה' אנו מתחילים את קריאת 'בראשית ברא', לנעוץ את סוף התורה בתחילתה, ולחבר את ה-ל' של סוף התורה עם ה-ב' של תחילתה, לעשות 'לב' אחד.

מדוע נבחר דווקא הלב מכל האיברים לחבר את התורה?

המיוחד בלב הוא, שזהו האיבר היחיד שאינו נח לעולם. כל איבריו של האדם מפסיקים ממלאכתם כשהאדם ישן, אבל הלב פועם יומם וליל, באין הפוגה ומנוחה.

אנו מצֻוים להגות בתורה יומם ולילה, כי היא חיינו ואורך ימינו. כך אומר הקב"ה (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" – קיומו של העולם וחיותו הם מהתורה הקדושה. וכפי שהלב פועל יומם ולילה, כך צריך להגות ולשמוח בתורה הקדושה יומם ולילה, כדי לקיים באופן תמידי את העולם.

<h3>מעשה רב</h3>
זכות שמירת ברית מילה

"כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (ל"ג, ט')

"מילה היתה במצרים, שנאמר: 'וכל ערל לא יאכל בו', מל אותם משה רבנו, שכולם ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי. ועל זה נאמר: 'ובריתך ינצורו'" (רמב"ם אסורי ביאה י"ג, ב')

סיפר מרן הרב זצ"ל: בהיותי מכהן כדיין בבית הדין הרבני בירושלים, נולד לי בן במזל טוב. לכיבודים הנהוגים ב"ברית" שעמדה להיערך ביום שבת קודש, הזמנתי את חמי הרב הגאון רבי ניסים דוד עזרן ראש ישיבת 'בית שמואל', את הראשון לציון הרב הגאון רבי יצחק ניסים, ואת הרב הגאון רבי יעקב מוצפי, ראב"ד העדה החרדית הספרדית. משקיבלתי את הסכמתם, סרתי לר' אריה לוין כדי לבקשו שיאות אף הוא לכבדני בהשתתפותו, והוספתי ואמרתי לו: אשמח לכבדו ב'כסא של אליהו הנביא'.

השיב לי ר' אריה: הייתי שמח ליטול חלק בשמחת-מצוה זו, ברם נבצר ממני הדבר באשר נוהג אנוכי לגשת בשבת בבוקר לבית הסוהר כדי לקדש על היין לאסירים, משם אני שם פעמיי לבית החולים למצורעים כדי לעודדם ולדבר על ליבם. ומאחר שהברית תערך בשבת בשעות הבוקר, הרי שלא אוכל להשתתף.

השבתי לו: ביקור אסירים וביקור חולים עדיף על הברית שאמור להיערך בבית החולים 'ביקור חולים', ונפרדנו לשלום.

והנה, בשבת קודש בסמוך לשעה אחת עשרה לפני הצהריים, לאחר הברית, בא ר' אריה לברכני בברכת "מזל טוב". הוא שאלני: מה שמו של החתן הנימול בישראל? השבתי: על שם סב רעייתי הרבנית: הרה"ג יוסף שלוש זצ"ל. אמר ר' אריה: מצטער אנוכי צער רב שלא זכיתי להיות נוכח בבריתו של ילד הקרוי על שמו של גדול בישראל.

ביקשתיו, שלפחות יתכבד ב"קידוש" ובטעימה מהכיבוד שהכינותי. הוא השיבני: אם אקדש כאן ואתכבד, הרי שאחזור לביתי כשאני שבע, ואו-אז ייפגעו בני המשפחה הממתינים לי לסעודת שבת.

מכאן היה אומר ומדגיש מרן זצ"ל בפני שומעי לקחו: כל מי שמשתתף בקידושים של 'קידושא רבה', עליו להישמר לא לאכול יותר מפרוסת קוגל אחת, וזאת משום שלושה טעמים:

א. משום שלום בית – שלא יהא שבע יתר על המידה ויפגע באשתו שטרחה.

ב. משום סעודה שאינה מספקת, שמא יחסרו למארח מנות לשאר האורחים.

ג. משום ספק ברכה אחרונה, שתלוי הדבר בכמות ובשיעור שאכל.

אריכות ימים בזכות כבודה של שבת

"ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא לס לחה" (ל"ד, ז')

מרן זצ"ל היה רגיל לספר, על יהודי ירא שמים בשם יחיא ימני ז"ל, שהיה גר בעיר העתיקה. הוא קיבל על עצמו משימה לכבודה של שבת קודש, שבכל ערב שבת הוא היה יוצא ומזרז את בעלי החנויות לסיים את מלאכתם בזמן. לשם כך, הוא השתמש בחצוצרה קטנה שהיתה לו, ובה היה תוקע כדי להזכיר שהשבת קריבה.

ערב שבת אחת חלה יחיא ימני ז"ל ולא היה לו כח לצאת לסיבובו הקבוע, אבל מכיון שהוא היה נאמן למשימתו, ביקש מהרה"ג בן ציון קווינקא ע"ה (עורך ירחון "המאסף") ללכת במקומו ולזרז את בעלי החנויות לסיים בזמן. הסכים חכם בן ציון והלך במקומו. נכנס לבעלי החנויות והזכיר להם שכבר הגיע הזמן לסגור את החנויות שלהם. דבריו לא השפיעו עליהם, ורק משום כבודו אמרו לו בפניו: 'כן כן, תכף אסגור', אבל בצאתו משם המשיכו במלאכתם כרגיל. בדרכו גם נכנס לסַפַּר אחד ואמר לו לסגור את חנותו, אך הלה היה באמצע סידור זקן של לקוח אחד, וגם הוא כקודמיו אמר לו – משום כבודו – ש'תכף הוא מסיים', אך המשיך כאילו לא אמר דבר.

חזר חכם בן ציון קווינקא ליחיא ימני בפחי נפש ואמר לו שדבריו לא נשמעים, ואין בררה אחרת אלא שהוא יקום וילך לזרזם, כדרכו. אמר לו יחיא ימני שקשה עליו הדבר מאוד כי הוא חולה. אמר לו חכם בן ציון קווינקא שהוא מברך אותו שכל חייו יהיה בריא ולא יראה חולי, וגם יאריך ימים בבריאות איתנה – ועתה עליו לקום ממיטתו ולזרז את בעלי החנויות. קם יחיא ממטת חוליו כמוצא שלל רב, התחזק והתעודד בגלל ברכתו של הרב קווינקא, לקח את חצוצרתו ויצא לדרך. כשהגיע לסַּפַּר וראה שהוא עדיין מסדר זקן לאדם אחד, לקח את חצוצרתו ותקע בתוך אזנו של האדם שישב להסתפר עד שהלה קם וברח משם באמצע התספורת.

ובאמת, ברכתו של הרב בן ציון קווינקא התקיימה במלואה, ויחיא ימני האריך ימים, וגם היה בריא וחזק עד יומו האחרון, והכל – בזכות ברכתו של הרב קווינקא.

<h3>הלכה בפרשה</h3>
זריקת סוכריות בבית הכנסת

בשמחת תורה היה מנהג לזרוק לילדים שקדים אגוזים או חיטה קלויה וכן סוכריות. ולכאורה כיצד הילדים אוספים אותם בכיסיהם הרי זה דבר שגידולו מן הארץ ויש בזה משום גזירת מעמר.

אמנם התוס' (שבת קמ"ג ע"ב) והביאם הבית יוסף (סי'  של"ה) כתב שמותר  להניח לתוך חיקו וכסותו וכל האיסור רק לתוך סל קופה צלחת. אך מלשון השו"ע (שם סע' ה') משמע שאין  שום היתר רק לאכול מעט מעט ולא להניח לתוך חיקו או בגדיו. וכך הבין ה'ביאור הלכה' (שם ד"ה אחד) בדעת הגאון.

וממילא עפ"ז אין לילדים לשים את הסוכריות או הטופי  שאוספין ממה שזורקים אחת הנה ואחת הנה לתוך כיסם או לתוך קופסא או ניילון. וכך דעת כה"ח (שם ס"ק כ"ח) שלדעת השו"ע אין לשים בתוך חיקו או לתוך בגדיו אלא שהביא (בס"ק ל"א) שבמקום שמחה של מצוה אפשר להקל לילדים לאסוף אף לסלים וקופות.

ואפשר בצירוף סברת ה"נזירות שמשון" (הובא בכה"ח שם ס"ק כ"ח) שס"ל שמכיון שזה רק דרבנן  מותר  לאסוף לתוך הכיס כדעת התוס'.

ובפרט שכיום לא זורקים פירות אלא סוכריות שמותר לילדים לאוספם ולהניחם בכיסם.

ועכ"ז מיעצים לקטנים לאסוף ולהניח לתוך כיסם ואם אין להם מקום – יעבירו מכיסם לכיס ניילון.

היתר ריקוד ומחול בשמחת תורה

שאלה: האם מותר לרקוד ולמחוא כף בשמחת תורה והאם מותר לעשות כן בשבת?

תשובה: כתב מרן בשולחנו הטהור (של"ט סע' ג') בהלכות שבת: "אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין – גזירה שמא יתקן כלי שיר".

וכתב על כך הרמ"א: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר  מילתא שלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".

והוסיף המשנב"ר (שם ס"ק י'): "ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח מנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם לישראל".

ולמעשה משמע מדברי השולחן ערוך שגם במקום מצוה אין להקל אולם כתב הרב בית יוסף (סי' של"ט) בשם מהר"י קולון: "שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסין דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות".

והוסיף מרן הב"י שם שמשמע מדבריו שגם בזמן הזה חוץ משמחת תורה אסור והוסיף: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים".

ואף שאסור לרקוד ולטפח בכל השנה כולה כדרכו אבל לרקוד בשינוי ולטפח כלאחר יד – מותר.

וביום שמחת תורה – מותר למרות שבימינו איסור זה יותר חמור מזמן התוס' והרמ"א שבזמנם לא היו בקיאין בעשיית כלי שיר אבל בימינו אפשר לתקן "כלי שיר" בקלות ע"י הדלקת רדיו טייפ ואף על פי כן לצורך מצוה גדולה כמו שמחת תורה – מותר לרקוד ולמחוא כף כדרכו גם בימינו.

א. אסור לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים.

ב. גם לשיטת הרמ"א שהקל בזה יש מקום להחמיר בימינו מחשש לתיקון כלי שיר – הפעלת רדיו וכיוצא בזה.

ג. מותר לרקוד ולמחוא כף בשבתות ובימים טובים – בשינוי כלאחר יד (שו"ע שם).

ד. ביום שמחת תורה מותר לרקוד ולטפח כדרכו לכבודה של תורה וזו מצוה גדולה מאוד.

הנהגות בשמחת תורה
להזהר לאכול קודם חצות

כשחל שמחת תורה ביום שבת יש להקפיד לאכול את סעודת שבת קודם חצות. ואם רוצים להמשיך בריקודים יעשו הפסקה לאחר תפילת מוסף ילכו לביתם ויאכלו פת ולאחר מכן יחזרו לבית הכנסת להמשיך בריקודים ואין כל תועלת בהבאת עוגות ושאר מיני מזונות לבית הכנסת מכיון שיש לקיים את סעודת שבת בפת.

הבאת משקאות חריפים

יש מקומות שמביאים עוגות לבית הכנסת באמצע ההקפות וכן  יין או קוניאק ויש לדעת שאין שום היתר לשתות בבית כנסת דברים חריפים ועוד שעלול לצאת מזה נזק שמא אדם ישתכר ואחר כך יבוא להרים את ספר התורה ועלול להפילו וכבר אירעו מעשים כאלה בעבר.

חשיבות ההקפות

ואומר האר"י הקדוש שעושים הקפות בלילה ובבוקר ובמנחה וגם במוצאי שמחת תורה – הקפות שניות. והוא כשהיה עובר ורואה בית כנסת שעדיין לא סיימו הקפות היה רוקד שם (עיין בכה"ח סי' תרס"ט ס"ק ל').

הנהגות הראויות עם ספר תורה

להסתכל באותיות התורה

יש להסתכל בספר התורה מקרוב כדי שיוכל לראות את אותיות התורה כיון שעל ידיהם נמשך לאדם אור גדול. וטוב שיסתכל במילה שהאות הראשונה שלה כמו האות הראשונה של שמו (בא"ח פרשת תולדות אות ט"ז כפה"ח סי' קל"ג ס"ק י'י"ג).

העולה לתורה

עולה בדרך קצרה ויורד בדרך ארוכה כדי להראות חיבתו לתורה (שו"ע או"ח סי' קמ"א סע' ז') .

נישוק ספר התורה

בליל שמחת תורה נוהגים יוצאי בבל להוציא את כל ספרי התורה מארון הקודש ולהניחם על גבי השולחנות בבית הכנסת ולאחר סיום התפילה יוצאים האנשים מבית הכנסת ואז נכנסות הנשים ומנשקות את ספרי התורה. אשה שאינה טהורה לא תיגע בספר התורה וגם לא תביט מעזרת הנשים באותיות התורה בשעת הגבהת ספר התורה (ועיין לשו"ע או"ח סי' פ"ח ולחונים עליו).

כבוד ספר התורה

כל עוד ספר תורה נמצא בידי אדם – חייבים לעמוד אלא אם כן הוא חולה. וכן כשפותחים את ההיכל לאמירת "בריך שמיה" – חייבים כולם לעמוד.