דברי מרדכי במדבר

הרב מרדכי אליהו

פרשת במדבר

שיחות ומאמרים

סמיכות הפרשיות

אם נתבונן בפרשיות חומש במדבר נראה כי כולן מקושרות אחת עם השניה. ונבאר: במדבר ־ נשא: סוף פרשת במדבר עוסקת במנין הלויים, וכך גם בתחילת פרשת נשא (ד', כ"א) כתוב: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם", והלא בני גרשון היו מבני הלויים אף הם. נשא ־ בהעלותך: סוף פרשת נשא עוסקת בהקרבת קרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן, ותחילת פרשת בהעלותך עוסקת בהטבת הנרות. מלאכה זו ניתנה כפיצוי לאהרן, אשר חלשה דעתו לכך שלא ניתן לו להקריב קרבן לחנוכת המזבח, כפי שעשו הנשיאים (עיין רש"י ורמב"ן שם). בהעלותך ־ שלח לך: בסוף פרשת בהעלותך מובא הסיפור על אהרן ומרים שדיברו במשה. על סמיכותו של אירוע זה לפרשת שלח כבר עמד רש"י (י"ג, ב'): "נסמכו הפרשיות, משום שהללו ראו ולא לקחו מוסר". שלח לך ־ קורח: סוף פרשת שלח לך עוסקת בפרשת ציצית, וסמיך ליה פרשת קורח, אשר לעג למשה בהקשר של מצות ציצית. קורח ־ חוקת: אחרי קורח באה פרשת חוקת. יש כאן מסר לגבי תפיסתו של קורח ושל הדומים לו, המלגלגים על קיום המצוות וטעמיהן. התורה מורה לנו בתחילת פרשת חוקת, שצריך לקיים את מצוות התורה למרות שהן גבוהות מהבנתנו. האור החיים הקדוש אומר, שצריך לקבל את כל התורה כולה כ'חוקה', ללא טעם. אכן, כאשר עם ישראל יצאו למדבר ולא מצאו מים מתוקים הראויים לשתיה, אמר הקב"ה למשה שישליך עץ למים המרים – וימתקו. אותו העץ נקרא "הרדופני", שמרירותו היתה מורגשת במרחק חמש אמות ממנו (ראה מדרש רבה ויקהל פרשה נ', ג'). עמדו הליצנים והלעיגו על ציווי זה: כיצד יתכן להמתיק מים מרים ע"י עץ מר? אך משה רבנו לא ערער ועשה כמצות ה'. ומיד כשהשליך את העץ – "וימתקו המים" (שמות ט"ו, כ"ה). על כך נאמר (שם): "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". רש"י מבאר, שה"חוק" וה"משפט" הינם מצוות פרה אדומה, דינים ושבת, ללמדנו, שכשם שלא הובנה המתקת המים ע"י השלכת עץ מר לתוכם, כך ישנם חוקים שבעינינו אין להם הבנה, אך מכל מקום יש לקיימם. חוקת ־ בלק: בסוף פרשת חוקת מסופר על מלחמת ישראל עם סיחון ועוג. משה מצטווה שלא לפחד מהם. אומרים על כך חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב), שעוג מלך הבשן חישב את גודל השטח שבו חנה עם ישראל, לקח הר גדול המכסה בשטחו את כל השטח שבו נמצא עם ישראל, וביקש להשליכו עליהם. ואמנם משה רבינו, אף שלא פחד ממנו, מכל מקום חשש שמא תעמוד לו זכות קודמת, כאשר נלקח לוט בשבי, היה זה עוג שבא לספר לאברהם אבינו (ראה נדה ס"א ע"א). לכן אמר הקב"ה למשה (במדבר כ"א, ל"ד): "אל תירא אותו" – גם זכות זו של עוג הלכה לו. משום כך פותחת פרשת בלק במילים (כ"ב, ב'): "וירא בלק בן ציפור את אשר עשה ישראל לאמורי" – כלומר: הוא ראה מה נעשה לעוג מלך הבשן, שאף שהיתה לו זכות קטנה אחת, היא לא עמדה לו כנגד עם ישראל. בלק ־ פינחס: סוף פרשת בלק ותחילת פרשת פינחס עוסקות באותו ענין של קנאת פינחס לה'. פינחס מטות ־ מסעי: סוף פרשת פינחס עוסקת בהקרבת הקרבנות. שם כתוב (כ"ט, ל"ט): "לבד מנדריכם ונדבותיכם" וכו'. תחילת פרשת מטות עוסקת גם היא בענין נדרים ושבועות. נמצאו כל הפרשיות שבחומש במדבר קשורות האחת לחברתה.

מנין בני ישראל והקמת המשכן במדבר

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (א', א') "מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (רש"י) מדברי רש"י אלו עולה, כי המשכן הוקם בניסן, אך ציוויו של הקב"ה את משה למנות את עם ישראל היה "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי", כלומר בחודש אייר. מפרשי רש"י שאלו על דבריו (ראה רא"ם ועוד): מדוע המתין הקב"ה חודש ימים מאז שהשרה שכינתו על עם ישראל עם הקמת המשכן עד למנייתם? למה לא מנאם מיד עם הקמת המשכן? ניתן ליישב את הדברים בארבעה אופנים. האופן הראשון הוא, שרצה הקב"ה שתהיה לעם ישראל "קביעות" במקומם. רק לאחר שלושים יום, כאשר נוצרה קביעות של חודש ימים בהשראת השכינה בעם ישראל, ציוה הקב"ה למנותם. והנה יש להבין, שלמושג "קביעות" ישנן השלכות להלכה בכמה עניינים. למשל: תושב חדש שבא לגור בעיר – ממתי הוא מתחיל להתחייב במיסי העיר? אם גר בעיר שלושים יום נעשה תושב קבוע בעיר והוא מתחייב במיסים כשאר התושבים הקבועים (עיין בשולחן ערוך חו"מ סי' מ"ט סעי' ג', בעניין הוחזק שמו בעיר לאחר שלושים יום), ולעוד כמה עניינים. האופן השני הוא, שאפשר לבאר: ישנו כלל בהלכה שכאשר מלאו לולד שלושים יום הרי שיש לו חזקת חיות והוא נחשב "בר קיימא". מסיבה זו נערך פדיון הבן ביום השלושים ואחד ללידה (ראה שולחן ערוך יו"ד סי' ש"ה סעי' י"א). לכן אף שבאחד בניסן הוקם המשכן מתוך קדושה והתלהבות גדולה, רצה הקב"ה לראות שההתלהבות תהיה קיימת ויציבה, בחזקת "חיות". משום כך רק בראש חודש אייר, לאחר חודש, מנאם לרוב חיבתם. באופן שלישי ניתן לבאר על פי המובא במדרש (תנחומא פקודי אות י"א, ילקוט שמעוני מלכים א', רמז קפ"ד), שמלאכת המשכן נסתיימה בכסלו, אך הקדוש ברוך הוא ציוה להקים את המשכן בניסן, "מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק". הטעם לכך הוא כדי להראות לעם ישראל שלא זכותם היא שגרמה לשכינה לשרות בעם ישראל, אלא זכות האבות היא שגרמה לכך. לפי זה אפשר לומר, שאילו היה המנין נערך מיד עם הקמת המשכן היינו עלולים לחשוב שזכותם של ישראל, שהקימו את המשכן, היא שהביאה להשראת השכינה ולחיבתם המיוחדת של ישראל. משום כך נדחה המנין של בני ישראל, כדי להדגיש שזכות האבות היא שגרמה להשראת השכינה במשכן, ולא זכותם של בני ישראל בלבד. באופן הרביעי אפשר להסביר על פי דברי הרמב"ן (ויקרא כ"ג, י"א), שחמישים הימים שבין יום טוב הראשון של פסח לשבועות מחברים את ניסן לסיון. נמצא שאייר הינו חלק מניסן, ואם כן מנין ישראל נערך, בסופו של דבר, בחודש ניסן.

איסור מנין בני ישראל

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם" (א', ב') מקורו של האיסור למנות את בני ישראל נמצא בדברי הגמרא במסכת יומא. שם מובא שהיו מונים את הכהנים בשעה שהיו צריכים לבחור אחד מהם לעבודת תרומת המזבח. וזו לשון המשנה (יומא כ"ב ע"א): "ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהם שווין, הממונה אומר להן: 'הצביעו!'". הגמרא מבארת (שם ע"ב): "תנא, 'הוציאו אצבעותיכם למניין!'" – כלומר: הממונה היה מבקש מהכהנים שיצביעו כדי שיוכל למנותם. שואלת שם הגמרא: "ונימנינהו לדידהו"! כלומר שיספור את הכהנים עצמם! על כך אומרת הגמרא שאסור למנות את ישראל. לדעת רבי יצחק אסור למנות את ישראל אף לדבר מצוה מהפסוק: "ויפקדם בבזק" (שמואל א' י"א, ח'); ולדעת רב אשי לומדים זאת מפסוק אחר: "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים" (שם ט"ו, א'). עוד אומרת שם הגמרא: "אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב', א'): 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד'. רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שנאמר: 'לא ימד ולא יספר'". במאמר מוסגר נעיר דבר פשוט, שאין כוונת הגמרא לומר שיש איסור למנות עם רב מישראל, אבל במעט אנשים מותר. האיסור הוא בכל גווני, ועל כן אסור גם לספור אנשים כדי לדעת אם יש מנין לתפילה. אלא שיש להבין: ידועים דברי חז"ל (תענית ח' ע"ב, ובב"מ מ"ב ע"א) על הפסוק בדברים (כ"ח, ח'): "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. אם כן מדוע כאן ציוה הקב"ה למנות את ישראל בפרהסיא? [ואמנם כתוב בחז"ל (חולין ק"ה ע"ב) שכאשר השדים רוצים לגנוב כסף, אינם גונבים דבר מנוי, ומשמע מכך שטוב למנות ולספור! אך יש לומר, שהכלל שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין נכון גם לגבי כסף שאינו מנוי. ואמנם כסף מנוי – אין השדים מזיקים אותו; אך מאידך, גם הברכה אינה שורה בו. וראה במהרש"א שם ד"ה מאי איעבד, וראה עוד בתוס' (תענית ח' ע"ב ד"ה אלא בדבר הסמוי)]. עוד יש לשאול: מה הטעם למנות את בני ישראל? והלא כך אמר לו יואב לדוד, כאשר ניסה למנוע ממנו למנות את ישראל (שמו"ב כ"ד, ג'): "ויוסף ה'… כהם וכהם מאה פעמים". צריך לומר, שהבעיה למנות את ישראל, ובכך לבטל מהם את הברכה השורה על הדבר הסמוי מן העין, מתקיימת דווקא כאשר ישראל הם שיוזמים את הספירה; אבל כאשר הקב"ה מְצווה למנות – אין שולטת במנין זה עין רעה. בייחוד כאשר מנין זה נעשה מתוך חביבות, וכלשון רש"י (שמות א', א'): "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ', כ"ו): 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'" (ועיין לרמב"ן שם, אודות האיסור למנות את ישראל אפילו בחלקו). הגאון בעל באר בשדה ביאר, שכיון שקיימא לן ש"דבר שבמניין אינו בטל", הרי שמניין בני ישראל נועד גם כדי ללמד על חשיבותם ויקרתם של בני ישראל, שאינם בטלים כלל, אלא חשובים לפניו יתברך. מכאן שכאשר היוזם למנין הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומטרת המנייה היא להודיע חיבתם של ישראל – לא חל האיסור למנות את ישראל, והברכה שורה במנין זה.

לרוב נשים אינן חוזרות בגלגול

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (א', ב') הרב חיד"א ע"ה (בספרו פני דוד על התורה, בשם מדרש ילקוט הראובני) כתב שבמילים: "כל זכר לגלגלותם" רמוז שדווקא הזכרים הם שחוזרים בגלגול בעולם הזה, אך הנקבות על פי רוב אינן חוזרות בגלגול. הטעם לזה הוא, משום שהנשים מכפרות על עונותיהן בסבל שהן סובלות מידי חודש, בימי עיבורן וכן בלידה ובגידול הבנים (עיין רש"י בראשית ג', ט"ז), ואין הן זקוקות לגלגול שיכפר על עוונותיהן. אך עם זאת יש לדייק בדברי החיד"א, שכתב ש'רוב' הנשים אינן חוזרות בגלגול – משמע שישנה אפשרות של גלגול גם לנשים. על כן גם הנשים צריכות להתחזק בקיום המצוות המוטלות עליהן, ושכרן כפול ומכופל מן השמים. אם האשה מסייעת לבעלה ולבניה בלימוד התורה ובקיום המצוות – עליה אומרים חז"ל (ברכות י"ז, ע"א): "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיה ל"ב, ט'): 'נשים שאננות שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי'". עוד אומרים חז"ל: "אמר לו רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? ענה לו: באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי לגברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". הנשים מטפלות בבנים, לוקחות אותם לבית הספר ולבית הכנסת, ושולחות את הבעלים ללמוד תורה (אחרי העבודה, או שהן מסכימות שבעליהן ילמדו תורה כל היום, למרות הפרנסה המצומצמת. עיין רש"י ברכות י"ז ע"א, ועיין סוטה דף כ"א ע"א). יש לשאול על גמרא זו: מה התכוונו חז"ל בשאלתן על הנשים: "במאי זכיין?" והלא הנשים מצֻוות במצוות רבות: מצוות עשה שאין הזמן גרמן, וכן יש גם מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן, וכך גם כל מצוות לא תעשה! אלא כוונת חז"ל בשאלתם היא: במה זכו הנשים לתארים המיוחדים המובאים בפסוק: "שאננות", "בוטחות". יש שביארו, שכוונת חז"ל בשאלתם היא דווקא למצות לימוד תורה, שממנה נשים פטורות. אמנם, לכל מצוה שאדם מקיים יש חשיבות רבה, אך לימוד התורה עולה על כולן, ועל כן שאלו חז"ל כיצד יכולות הנשים להשיג את הזכות הזו של לימוד התורה. את ההבדל שבין מעלת מצות לימוד התורה למעלתן של שאר המצוות רואים בפסוק (משלי ו', כ"ג): "כִּי נֵר מִצְוָה" – המצוה משולה לנר שמאיר רק סביבו בלבד, אבל "תּוֹרָה אוֹר" – התורה נמשלה לאור השמש, שכן סתם "אוֹר" – הכוונה היא לאור השמש, כלשון הפסוק (ישעיה מ"ה, ז'): "יוצר אור". ההבדל שבין אור השמש לאור הנר הוא הבדל עצום. תשובת הגמרא לשאלה זו היא, שע"י הסיוע שהנשים מסייעות לבעלים ולבנים ללמוד תורה, הן מקבלות שכר של תורה, אעפ"י שהן עצמן אינן לומדות, וביתר ביאור הרחבנו במקום אחר (דברי מרדכי שמות, עמוד קמ"ד), שבזכות לימוד התורה זוכה אדם לתחיית המתים, ושאלת הגמרא במאי נשים קא זכיין, היינו לתחיית המתים. ותשובת הגמרא שמסייעות לבעליהן ולבניהן בלימוד התורה, וזה זכותן לתחיית המתים. וכדברי המדרש בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תלא), וז"ל: "א"ר רבי, מקרא אחר אני דורש, כי טל אורות טליך, כל המשתמש בטל תורה, טל תורה מחייהו וכו'. (וראה עוד בגמרא כתובות קי"א ע"ב).

בני התורה – לגיונו של מלך

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', מ"ח-מ"ט) "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" (רש"י ע"פ מדרש תנחומא ט"ו) ישנם החושבים שכינויָם של הלויים "לגיון של מלך" (ראה רש"י א', מ"ט) הוא עניין מוסרי גרידא. אך לא כן הוא. מצינו בדברי הרמב"ם, בספרו הגדול היד החזקה, שייחס למעלה זו של הלויים הלכות למעשה, וכך הם דבריו (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הל' י"א-י"ב). בתחילה מתאר הרמב"ם את מעלתם המיוחדת של הלויים: "יראה לי, שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל. ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר (דברים ל"ג, י'): 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר (שם י"א): 'ברך ה' חילו'. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר (במדבר י"ח, כ'): 'אני חלקך ונחלתך'", עכ"ל. מכאן ממשיך הרמב"ם ומשווה את מעלת הלויים לדרגתם של לומדי התורה (שם, י"ג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללויים. הרי דוד ע"ה אומר (תהילים ט"ז, ה'): 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'", עכ"ל. מבואר בדברי הרמב"ם, שלומדי התורה זוכים גם בעולם הזה לסיפוק צרכיהם, כשם שהלויים זכו לכך. מהו "סיפוק הצרכים" המדובר? ניתן לבאר באופן הבא: התורה נותנת חיים ללומדיה. היא מפתחת אצלם חריפות מוח וחדות מחשבה אשר עולות על לימודי כל החכמות שבעולם. עומק החשיבה הייחודי הזה – הוא המאפשר לתלמידי החכמים לספק את צרכיהם בעולם הזה. פעם היה סוחר גדול שעינו היתה צרה בבני התורה, על אשר הם מקבלים תרומות רבות מאנשים עשירים שבכל קצוות הארץ, אך הם עצמם אינם פועלים מעצמם כלום לפרנסת בני ביתם. אותו סוחר יזם אסיפה של כמה עשירים, ודיבר בפניהם דברי שטנה כנגד לומדי התורה. הוא טען באוזני חבריו העשירים כי על אותם בני תורה לצאת ולעבוד בעצמם כדי לפרנס את עצמם! שמעו העשירים את דבריו, והחליטו לכנס את ראשי הישיבות, לפרוס בפניהם את טענות אותו עשיר ולשמוע מה בפיהם. עמד אחד מראשי הישיבות ואמר: כיון שבני התורה מפותחים בשכלם מאוד, עדיף שימשיכו להשקיע את חייהם בלימוד התורה! זאת משום שאם יצאו לשוק המסחר הרי שהם מסוגלים להשתלט עליו בנקל, ולהושיב בצד את כל עשירי הארץ והעולם… אחד המשכילים ח.נ.ב. התבטא פעם, שהוא אינו פוחד מאף אחד בעולם חוץ מבחורי הישיבות, אשר יש להם שכל חריף מאוד, ואִתָּם אינו יכול להתמודד! זו היא ההערכה האמיתית של בני התורה, וכך ידעו והסכימו כל החכמים שבכל דור ודור.

הכח להלחם ביצר הרע ניתן לנו בהר סיני

"וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (א', נ') "וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (שם, נ"ג) בפסוקים אלו מצֻוים הלויים על שמירת המשכן. מצוה זו מתקיימת לדורות, וכלשון הרמב"ן: "היא מצוה לדורות גם במקדש". מצות שמירת המקדש יש בה מוסר השכל גדול לעבודת הבורא. הלויים הופקדו על שמירת המקדש יומם וליל – וכך כל אדם ואדם מישראל מצֻוה על שמירת נשמתו הקדושה יומם וליל. שמירה זו נעשית ע"י לימוד התורה, "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח'). ע"י לימוד התורה, נשמר האדם מפני היצר המפתה את האדם בדרכים שונות ומשונות לבטל אותו מקיומה. ולא עוד אלא שיש בכוח הלימוד למשוך את היצר הרע לבית המדרש ולשעבדו לעבודת ה'. את מצות השמירה הזו קיבלנו על עצמנו במתן תורה בהר סיני. כך מבואר בדברי הגמרא (שבת פ"ח ע"א) על הפסוק (שמות י"ט, י"ז) "ויתיצבו בתחתית ההר": "א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם". התוספות הקשו על כך (שם ד"ה כפה עליהם): הרי עם ישראל כבר הקדימו ואמרו: "נעשה ונשמע", ולשם מה היה צורך בכפייה? והשיבו: "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה". מכאן שהיה חשש שמא היצר הרע יסית את ישראל בשעת קבלת התורה וימנע מהם לקבלה, ע"י שיפחדו מהאש הגדולה; ועל כן נצרכה כפיית הר כגיגית, כדי להילחם ביצר רע זה. הרשב"א (בחידושיו שם) תירץ באופן אחר (וראה עוד תנחומא בראשית פ' נח פרשה ג'), שעם ישראל קיבלו באמירת "נעשה ונשמע" רק את התורה שבכתב, אך חששו מהתורה שבעל פה, וכפיית ההר נועדה לגרום לישראל שיקבלו על עצמם גם את התורה שבעל פה (וכידוע, "הדור קבלוה בימי אחשורוש" – תורה שבכתב ותורה שבע"פ). מכל מקום מבואר שכפיית ההר כגיגית היתה כנגד יצר הרע אשר ניסה לבטל את ישראל מקבלת התורה בסיבות מסיבות שונות. הקב"ה פעל למנוע זאת ע"י שהכריח את ישראל לקבל את התורה, ובכך לימד אותנו את החובה להישמר מהיצר הרע ע"י לימוד התורה, אשר בכוחו לכפות את היצר הרע. התוספות (שם פ"ט ע"א) מביאים מדרש בו מבואר שהקב"ה פעל בדרך נוספת כדי לעצור את היצר הרע. זאת ע"י שנתן לנו את התורה בחשאי, דברי התוספות מוסבים על דברי הגמרא (שם פ"ט ע"א): "וא"ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה לפני הקדוש ברוך הוא בא השטן ואמר לפניו: רבש"ע, תורה היכן היא?" (ב"דברי מרדכי" שמות, עמוד קמ"ד הסברנו מה היתה שאלתו ומה המשא-ומתן שהתנהל שם). שאלו התוספות: וכי השטן לא ידע על מתן תורה? והרי ראינו בגמרא לעיל, שבזמן שעלה משה עלה למרום אף מלאך המוות חזר בו ונתן לו מתנה! אלא כתבו התוספות בשם המדרש: "שטרדו הקב"ה למלאך המוות בשעת מתן תורה שלא יקטרג לומר 'אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל – אתה נותן להם התורה?!'". התוספות מוסיפים ללמדנו: "והוא שטן והוא מלאך המוות". ויש להבין מדוע טרדו הקב"ה לשטן בשעת מתן תורה, ונתן לנו את התורה ללא ידיעת השטן, וביותר יקשה הרי בדברי הגמ' (שבת פ"ח ע"ב) מבואר שהיצה"ר הוא מלאך המוות נעשה למשה רבינו 'אוהב' שהרי הגמ' אומרת: "שבשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, מה לילוד אישה בינינו?" לבסוף מביאה הגמרא (שם פ"ט ע"א) שמשה רבינו ניצח אותם, ו"מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר". הגמרא מספרת שאף מלאך המוות נתן לו מתנה. משמע שגם השטן – הוא מלאך המוות – נעשה לו אוהב, וא"כ מדוע טרדו הקב"ה? ויש לבאר שאומנם השטן – הוא מלאך המוות – הודה ונעשה אוהב למשה רבינו ונתן לו מתנות, אך אף על פי כן לא ניתן היה לסמוך על היצר הרע שלא יסית את עם ישראל. לכן בשעת נתינת התורה הבריח הקב"ה את השטן ונתן את התורה לישראל בחשאי. אילו היה השטן נמצא במתן תורה, היה קטרוגו גדול, וכדברי הגמרא (שם פ"ח ע"ב): "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה", והסביר רש"י: "כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל". עם קטרוגים אחרים ניתן להתמודד, אך על הקטרוג של חטא העגל אי אפשר לסנגר. וכיון שהקב"ה ידע שהשטן עלול לקטרג – מיד טרדו והחביאו, כדי שלא יהיה בזמן מתן תורה. כל זה היה כדי להראות את חיבתן של ישראל לפני הקב"ה, וכדברי המדרש (שיה"ש א', י"ב. ושיה"ר פרשה א' א'): "עד שהמלך במסיבו" – זה מתן תורה, "נרדי נתן ריחו" – בלשון סגי נהור, כלומר: הנרד, הבושם הפסיק לתת את ריחו. זאת משום שעם ישראל זנו בחטא העגל. ואעפ"י כן – הגמרא אומרת (שבת פ"ח ע"ב): "ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב: 'ריחו נתן' ולא כתב: 'הסריח'". הרי לנו, שהקב"ה מחבב את בני ישראל, נתן את התורה בקולות וברקים, "ויהי קול השופר הולך וחזק" (שמות י"ט, י"ט), ובתוך הרעש הגדול, שכל העולם לא זע, שור לא געה וציפור לא צייצה, הבריח את השטן שלא ישטין ויקטרג. חביבות זו שופעת על ישראל בכל דור ודור, ונותנת להם כוח להילחם ביצר המפתה ולהכניעו לעבודת הבורא יתעלה ויתברך שמו. כשם שמשמרת הלויים שומרי המקדש היתה יומם ולילה, כך עלינו להגות בתורתו הקדושה יומם ולילה – "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל', כ').

מנו ועצרו

"וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (א', נ"ב) בדרך כלל קוראים אנו את פרשת במדבר לפני חג מתן תורה, וכמובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תכ"ח סעי' ד'): "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת… וסימן לפשוטה… מנו ועצרו". כתב על כך המשנה ברורה (ס"ק י'): "'מנו ועצרו' – פירוש, במדבר שהוא מניין בני ישראל קודם עצרת". הרבה טעמים נאמרו להסביר את הקשר בין פרשת במדבר ליום מתן תורה, ויש להוסיף ביאור בענין זה. המדרש רבה (במדבר רבה פרשה ב', שיה"ש פרשה ב'־ג') מתאר: "'הביאני אל בית היין' – בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר (תהלים ס"ח, י"ח): 'רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן', והיו כולם עשויים דגלים דגלים, שנאמר (שיר השירים ה', י'): 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים, אמרו: הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן… אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם… מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל, ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו". הרי, שממעמד הר סיני למדו ישראל על דגלי המלאכים, ובעקבותיהם הסתדרו אף הם על פי דגלים. סידור מחנה ישראל לדגליהם מובא בפרשתנו, פרשת במדבר (ב', ב'): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם", וכהסברו של רש"י (שם): "כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה… דבר אחר: 'באותות לבית אבותם' – כאות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים". מכאן נובע הקשר שבין פרשת במדבר למעמד הר סיני. יש להעיר, שלפי דברי רש"י, הרי שכבר ידעו ישראל על סידור הדגלים עוד מימי יעקב. כאשר נשאו את מיטתו ממצרים לארץ ישראל עשו זאת לפי סדר הדגלים: דגל יהודה במזרח, דגל ראובן בדרום, דגל אפרים במערב ודגל דן בצפון. מדוע, אם כן, ייחסו זאת ישראל למעלתם של המלאכים, המסודרים דגלים דגלים? אלא צריך לומר, שאע"פ שישראל קיבלו את סימני הדגלים מיעקב, מכל מקום רצו לעשות זאת על פי ציוויו של הקב"ה, משום ש"גדול המצווה ועושה". כמו כן צריך להבין: מדוע כל כך השתוקקו ישראל להידמות למלאכים בנושא זה של החלוקה לדגלים? כאן נאמר, שעם ישראל חשבו, שכיון שהקב"ה הביאם אל בית היין והראה להם את דגלי האהבה של המלאכים – ודאי משמעות הדבר היא שרצונו ללמדנו ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נ"ח ע"א, זוהר ח"א קנ"ז, ח"ג קע"ו); וכשם שלמעלה יש דגלים – כך גם לנו צריך שיהיו דגלים. וכאשר ראה הקב"ה שנתאוו לעשות כסדר הזה לפניו, הביאם אל בית היין – זה הר סיני לתת להם את התורה, ונתן להם את סדר הדגלים. אמר להם הקב"ה: מלאכי השרת אף הם מסודרים דגלים, והנה גם אתם מסתדרים לפי דגלים ונעשים דומים למלאכים. אולם בניגוד אליהם, לכם ישנה בחירה חופשית, המאפשרת לכם לפעול לפי ראות עיניכם. ברצונכם – ואתם נופלים בידי היצר הרע; אולם ברצונכם – תוכלו להתגבר עליו ולנצח אותו, ע"י לימוד התורה, ובכך תזכו להגיע למעלות גדולות ורמות עוד יותר מזו של מלאכי השרת.

פרפראות

הלויים – לגיונו של מלך

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', מ"ח-מ"ט) "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל" (רש"י) הקב"ה מצווה את משה רבינו שלא למנות את הלויים עם שאר השבטים, והסיבה לכך מבוארת בדברי רש"י, משום מעלתם המיוחדת של הלויים, שנקראו "לגיון של מלך". את הכינוי הזה קיבלו בזכות שלא חטאו בחטא העגל. מעלתם המיוחדת של הלויים מתבטאת גם במספרם. על הפסוק (ג', ל"ט): "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם… שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" הביא ה'דעת זקנים מבעלי התוספות', שכנגד עשרים ושנים אלף פקודי הלויים, בא הקב"ה עם מספר זהה של מלאכים במתן תורה, שנאמר: (תהלים ס"ח, י"ח) "רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן". הטעם לכך הוא, מפני שגלוי וידוע היה לפני הקב"ה שכל ישראל יעבדו לעגל חוץ משבט לוי, ולפיכך הביא מלאכים במספרם של בני שבט לוי.

סמיכות הפרשה לחג השבועות

"וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (א', נ"ב) בדרך כלל,קוראים את פרשת במדבר בשבת שלפני חג השבועות, וכפי המובא בשו"ע (סי' תכ"ח, ס"ד): "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת". המג"א (שם סק"ד) מבאר את הטעם לכך: "כי בעצרת ראש השנה לאילנות, ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה וקללותיה", עכ"ל. וכתב בביאור הלכה (שם, ד"ה במדבר): "ולפעמים, אף פרשת נשא קודם עצרת, כגון שאותה השנה היתה מעוברת וחל ראש השנה ביום ה', שקורין פרשת אחרי מות קודם חג הפסח… ואז קורין פרשת נשא קודם עצרת. כן מבואר בפוסקים", עכ"ל. והנה, יש לתת טעם לסמיכות פרשת נשא לחג השבועות, כשם שנתן המגן אברהם (הנ"ל) טעם לסמיכות פרשת במדבר לחג השבועות. ונראה לבאר כך: פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר במנין הפסוקים (קע"ו פסוקים), אך מאידך היא הקלה ביותר בפרשיות התורה מבחינת ההכנה לקריאתה בטעמים. דבר זה בא ללמדנו, שאף על פי שהתורה היא: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב י"א, ט'), מכל מקום אם אנו מוכנים לקבלה במסירות נפש – אזי תהיה לנו סייעתא דשמיא ונוכל לקבלה בקלות, ולקיימה באופן שיהיה בו נחת רוח לפניו יתברך.

יהודה, יששכר וזבולון

"דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם… וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר… מַטֵּה זְבוּלֻן…" (ב', א'-ז') אמרו רבותינו במדרש רבה (במדבר רבה פרשה ב' ג'): "וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל' (תהלים כ', ו') – שקבע הקב"ה שמו בשמנו (ישראל), ועשה אותנו דגלים, שנאמר (במדבר א', נ"ב): 'אִישׁ עַל דִּגְלוֹ". ועל חיבה זו אמר הכתוב (שיר השירים ב', ד'): 'וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'". רבנו ה'אביר יעקב' בספרו 'פתוחי חותם', הביא רמז למעלתו של עם ישראל בשמות ראשי המחנות. שמות ארבעת הדגלים לראשי המחנות הם: יהודה ראובן אפרים דן, ראשי התיבות: אדי"ר, לרמוז על הכתוב: "אַדִּיר בַּמָּרוֹם'" (תהילים צ"ג, ד'). להורות עד כמה מגיעה מעלתן של ישראל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שלא זז מחיבתן עד שעשאן מרכבה ממש כמרכבה של מעלה: "אדיר במרום" – מה שעשה אדיר למעלה עשה אדיר למטה. יש לבאר עוד בענין השבטים של ראשי המחנות: דגל מחנה יהודה מרמז לנו על בחינתו של יהודה שהיא המלכות; אך מלכות ללא תורה – אין בה מעלה, ולכך מצטרף דגל מחנה יששכר, שבחינתו היא לימוד התורה. ועדיין מלכות ותורה ללא תמיכה בתורה אינם מתקיימים, ולכן מצטרף גם זבולון, שבחינתו היא התמיכה בלומדי התורה. שלושתם ביחד מביאים אל המעלה המושלמת, ומשום כך הם נוסעים ראשונים, כלשון הפסוק (ב', י'): "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ" (וראה עוד בכלי יקר בענין זה).

ככל אשר צוה ה' את משה

"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו" (ב', ל"ד) התורה מלמדת זכות על עם ישראל, אשר שמח לקיים את דברי הקב"ה מפי משה, ולא התווכחו הדגלים ביניהם מי יסע ראשון ומי שני, אלא קיימו את רצון ה' בשמחה וללא שום קנאה.

לימוד הרב לתלמידו

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר" (ג', א'-ב') "ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו 'תולדות משה' – לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". "ביום דבר ה' את משה – נעשו אלו תולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה" (רש"י ע"פ סנהדרין י"ט ע"ב) ישנו הבדל גדול בין צורת הלימוד של אדם הלומד עם בנו, לבין צורת הלימוד של אדם הלומד עם בן חבירו. שכאשר לומד האדם עם בנו אין הוא מקמץ בלימוד, אלא לומד איתו ברחבות, עד שיבין היטב את כל החומר הנלמד. אך כאשר רב מלמד את בן חבירו, יתכן שיקצר בזמן הלימוד, למרות שלפעמים התלמיד עדיין לא הבין כל צרכו את הנלמד. לכך מלמדת אותנו התורה, שרב צריך ללמד את בן חבירו תורה באותה מידה שאב מלמד את בנו. וכך אומרת הגמרא (עירובין נ"ד ע"ב): "רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר (דברים ל"א, י"ט): 'ולמדה את בני ישראל'. ומניין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר (שם): 'שימה בפיהם'. ומניין שחייב להראות לו פנים? שנאמר (שמות כ"א, א'): 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'".

האש הרבוצה בגוף האדם

"וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (ד', י"ג) "ואש שירדה מן השמים, רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינה שורפתו שהיו כופין עליה פסכתר של נחושת (רש"י, יומא כ"א ע"א) נס מיוחד היה בפרישׂת הבגד על המזבח: מצד אחד כלי הנחושת לא כיבה את האש, ומצד שני האש לא שרפה את הבגד המונח על כלי הנחושת. אלא שיש להבין: מדוע היה צורך שהאש תדלק בשעת המסעות? אפשר ללמוד מכאן רמז למוסר בעבודת ה'. אש הקדושה הבוערת באדם היהודי, אש ההתלהבות בעבודת ה', איננה צריכה להיות רק (דברים ו', ז') "בשבתך בביתך", אלא גם כאשר האדם נמצא במצב של (שם שם) "ובלכתך בדרך". מכאן שגם כשאדם יוצא לדרך צריך להתפלל בצאתו ובחזרתו, ולשנות את לימודו ללא הפסקה. ואם עשה כך, הרי שהאש רבוצה כארי בתוך גופו.

מעשה רב

"וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אוֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יַנִּיחוּ אוֹתוֹ הַלְוִיִּם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (א', נ"א)

היה בירושלים בית דין מיוחד בו ישבו שלושה גאוני עולם, חכם יעקב מוצפי זצוק"ל, הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל, ויבדל לחיים טובים וארוכים מרן הרב שליט"א. לפעמים לא הגיעו השלושה לידי הכרעה בדין, ובדרך כלל כשהיה חכם יעקב מוצפי זצוק"ל היחיד מול חכם בן ציון והרב, הוא היה מבטל את דעתו מפני דעתם. פעם אחת, הגיע דין תורה שבו היה קשור תלמיד-חכם. חכם בן ציון זצוק"ל ויבדלחט"א מרן הרב היו בדעה אחת נגד הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצוק"ל לעשות פשרה בדין. והנה, עמד חכם יעקב מוצפי זצ"ל בנחרצות על דעתו שאין לפשר בדין אלא יש להגיע לדין, ופסק: "יקוב הדין את ההר"! ניסו חכם בן ציון והרב לשכנעו להגיע לפשרה, אך ככל שהרבו להפציר בו התבצר בעמדתו יותר. לבסוף, נכנע חכם בן ציון וביטל את דעתו והצטרף לחכם יעקב מוצפי זצוק"ל, ויצא אותו תלמיד חכם חייב ללא פשרות. יצא אותו תלמיד חכם כועס ורוגז, והתבטא קשות כלפי הרבנים. לאחר זמן, נקלע אותו תלמיד חכם לתאונה קשה בעקבות קלקולם של בלמי רכבו תוך כדי נסיעה בירידות הקסטל התלולות, וכתוצאה מכך איבד שליטה על רכבו, סטה לשולי הכביש והתנגש בעוצמה בסלעים, ונפצע קשה. כשהגיעה השמועה לחכם יעקב מוצפי זצוק"ל אודות התאונה של אותו תלמיד חכם, השיב, שבשמים נגזר דין מוות על אותו תלמיד חכם, והתבטלה הגזרה בעקבות ההרשעה שהרשענו אותו באותו הדין. כשנפטר הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצוק"ל, הספידו מרן הרב שיבדל לחיים טובים וארוכים, ובמשאו הפליג בשבחו והזכיר את אותו המעשה בו התעקש לחייב את אותו תלמיד חכם בניגוד לנוהגו שביטל דעתו כאשר היה דעת יחיד, ובזכות זה הצילו מגזר דין מוות. כששמע דבר זה אותו תלמיד חכם, בא לרב וביקש ממנו שימחל לו על הדברים הקשים שהטיח בפניו. השיב לו הרב, לא ממני עליך לבקש מחילה אלא מחכם יעקב מוצפי זצ"ל, שכן הוא הציל את חייך, על כן עליך לפקוד את קברו ולבקש את סליחתו.

"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב', ב')

סיפר מרן שליט"א: חסידי ברסלב בנו ישיבה בסמוך למקום מגוריו של יהודי חרדי. הישיבה היתה לתפארת, אלא שהיו החסידים מרעישים וצועקים ומפריעים לאותו יהודי לישון בלילות. במיוחד היו מפריעים לו בעת שבכו בתיקון חצות, כיון שלא היו עושים את התיקון בחצות בלבד אלא מפליגים עד לשעות הקטנות של הלילה. הלך אותו שכן ותבע את הישיבה בבית דין, ולא ידעו בית הדין מה לעשות. הלכתי ודפקתי על דלת ביתו של אותו שכן. השכן, שהכירני, פתח לי בכבוד רב והזמין אותי להכנס פנימה ולראות מקרוב את סמיכות הישיבה ונזקי הרעש. אחר כך הלכתי עם השכן התובע, ונכנסנו אל הישיבה עצמה, והקשבנו ללא כל הפרעה כיון שתלמידי הישיבה לא זיהו אותי. אחר זמן עלה אלינו ראש הישיבה, שטח את טענותיו ושאלני מה עצתי בנידון. אמרתי לו שני דברים: תחילה, שיבנו קיר של שתי שורות לבנים בינם לבין השכן. שנית, יעשו את תיקון חצות בחצות הלילה בדיוק, ולא יאוחר. שמע ראש הישיבה, הסכים לדברי ואמר לי: על ההצעה הראשונה אין לי צורך לדון ואני מסכים, אלא שההצעה השניה אינה בשליטתי. ודאי התלמידים לא יסכימו לעשות את תיקון חצות בזמן הזה, ומה אני יכול לעשות? אם כך, אמרתי לו, לך אמור לתלמידים שתיקון החצות שהם עושים לאחר חצות אין בו כל תועלת, ואינו מקובל בשמים כלל ועיקר. שמע ראש הישיבה, סבר וקיבל. מיד לאחר מכן הוריתי לבית הדין לגנוז את התיק בנידון דידן. שאלו הדיינים – איך אפשר לגנוז את התיק, והלא טרם ניתן פסק דין! אמרתי להם את הפשרה שנעשתה בתיאום עם ראש הישיבה והשכן, "איש על דגלו יחנו", ובא לציון גואל.

"וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה" (ג', ט"ז)

"אמר משה לפני הקב"ה: 'היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם'? אמר לו הקב"ה 'עשה אתה שלך ואני אעשה שלי' הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה ואומרת: כך וכך תינוקות יש באהל זה. לכך נאמר: על פי ה'" (רש"י ע"פ מדרש רבה ג', ח') יש לשאול: כיון שהשכינה מתלווה למשה רבינו ע"ה ומונָה את מנין הלויים אשר בכל אוהל ואוהל, לשם מה צריך משה רבינו בעצמו לכתת את רגליו מאוהל לאוהל? די בכך שהשכינה תמנה את הלויים ותאמר למשה רבינו את סכום מניינם הכולל של הלויים הנמצאים בכל האוהלים! אלא, רצה הקב"ה שמנין הלויים יִקָּרֵא על שמו של משה רבנו ע"ה. לכן, נדרש היה שגם משה רבנו ישתדל במנין הלויים; וכיון שמשה רבנו עשה את שלו – אזי "ה' יגמור בעדי" (תהלים קל"ח, ח'). מרן שליט"א רגיל לספר על עשרה חכמי בבל שהיו בדרכם אל א"י, וביניהם חכם צדקה הזקן זצ"ל, חכם יעקב סופר זצ"ל בעל 'כף החיים' וחכם עזרא אלעג'מי זצ"ל, ועוד רבנים. והנה בדרך חלה אחד מהרבנים ונאלץ להישאר באחת הערים. נשארו תשעה חכמים בלבד בדרכם לארץ ישראל. כאשר הגיע זמן מנחה חסר להם עשירי למנין. חשבו להתפלל ביחידות, כיון שהמדבר שבו היו היה שומם מאדם. אך חכם צדקה הזקן אמר: "לא! אנו נצעק: 'מנחה! מנחה! מניין!' נעשה את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו". אמר והחל לצעוק "מניין! מנין! מנחה! מנחה!" והנה הם שומעים מישהו עונה לַקריאה. נשאו עיניהם וראו שמרחוק מתקרב אליהם אדם, אשר חזותו החיצונית מעידה כי ערבי הוא: חרב מימינו וגרזן משמאלו. חששו הרבנים שמא אדם זה הוא שודד, והחליטו שלא ידברו ביניהם בערבית אלא בארמית, כדי שהלה לא יבין את שפתם. כשהתקרב אליהם, שאלו איש את רעהו: "הדא דידן או לא דידן?" (כלומר: הוא משלנו או לא משלנו?), והנה הוא עונה להם בארמית: "דידן ודידן!" עמדו הרבנים נדהמים. אמר להם אותו אדם: יהודי אני! אמר על כך חכם צדקה: אנו עשינו את שלנו, צעקנו: "מנחה, מנחה", והקב"ה סייע לנו. זהו שנאמר (שם קל"ח, ח'): "ה' יגמור בעדי". כך גם בענייננו. ה' אמר למשה רבנו: אתה תלך ותעשה את שלך – ואני אעשה את שלי.

הלכה בפרשה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (א', א')

"ואיזו היא רשות הרבים – סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה… ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא: איזו היא רשות הרבים – סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר! – אמר אביי: לא קשיא, כאן – בזמן שישראל שרויין במדבר, כאן – בזמן הזה" (שבת ו' ע"א) "כאן בזמן שישראל שרויין במדבר – משמע קצת דאינה ר"ה אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר" (תוס' שם ד"ה כאן) שאלה: האם צריך להחמיר שלא לטלטל בשבת בירושלים? תשובה: מרן בשולחן ערוך (סי' שמ"ה ס"ז) כתב: "איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה), הוי רשות הרבים". ואמנם, הוסיף מרן דעה שניה: "ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים". ונחלקו הפוסקים אם פוסקים כבדרך כלל כשיש "סתם" ו"יש אומרים" בשולחן ערוך ואז ההלכה כ"סתם", דהיינו להחמיר שיש בזמן הזה דין רשות הרבים. או שפוסקים להקל כסברה השניה "יש אומרים". מקור הספק הוא, שלמרות שבדרך כלל קיימא לן הלכה כ"סתם" וממילא צריך להחמיר גם כאן, אך כיון שמרן עצמו בשולחן ערוך (סימן ש"ג סעי' י"ח) כתב שבימינו אין רשות הרבים, אנו מסתפקים שמא ניתן להקל. ולכן, רבים הם המחמירים כדעת ה"סתם" שבשולחן ערוך (בסימן שמ"ה הנ"ל), ועל כן אם נוהג דין רשות הרבים בימינו, לא יועיל הערוב המצוי שהוא "צורת הפתח" באמצעות חוטים, ולא חומה, כי חוטים אינם מועילים לרשות הרבים דאורייתא (שו"ע סי' שס"ד סעי' ב'). ועיין בארץ חיים סתהון שהאריך בזה, ורצה לומר שבשעת הדחק מרן סובר שצריך את שני התנאים שהוזכרו לעיל (גם ט"ז אמה וגם שישים ריבוא) כדי שיחשב המקום לרה"ר וע"ז סמכו הנוהגים להקל בדבר זה. ובר מן דין כיון שמרן פסק (סי' שמ"ה סעי' ז') דבעינן רחובות מפולשים ממש, ורחובות ירושלים אינם מפולשים מצד לצד ויש בהם עיקולי ופשורי, ולכן יש להקל. אך מכיון שיש בירושלים של היום רחובות הפונים לסרטיא ופלטיא והוא כביש ראשי בין שתי ערים, לכן יש להחמיר. ותבוא ברכה על המחמיר, וכלשון המשנה ברורה (סי' שמ"ה ס"ק כ"ג): "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". ובאיזורי תל־אביב ובני־ברק, ששם הרחובות גם מפולשים וגם מתנקזים לסרטיא ופלטיא (כביש גהה), בודאי שיש להחמיר יותר, לכל בני העדות. ויש להדגיש, שלכתחילה צריך להזהר ולא לומר: "איני מטלטל" דאז נחשב כנדר, ובמקרה ושכח מטפחת או שצריך לעזור לאשתו, אסור לו לטלטל. לכן יאמר: "בלי נדר אני לא מטלטל". הערה נוספת: בישובים קטנים המוקפים גדר, בודאי אין מקום כלל לחומרה זו שלא לטלטל בשבת (מתוך שו"ת מאמר מרדכי חלק א' או"ח סימן י"ז).

"לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (א', ב')

"לבית אבתם – מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו" (רש"י) שאלה: ספרדי הלומד בישיבה בה מתפללים בנוסח אשכנז, האם עליו להמשיך ולנהוג כמנהג אבותיו, או שעליו לנהוג כמנהג המקום? תשובה: עיין במג"א (סי' ס"ח ס"ק א') בתחילתו שהביא בשם הירושלמי עירובין ס"פ שלישי: "אע"פ ששלחנו לכם סדר התפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם", ועיין שם לכה"ח (ס"ק א'-ב') שדעתו נוטה לשנות לנוסח האר"י הקרוב לנוסח הספרדי. בכל אופן, לגבי בחורי הישיבות, לו חכמו ישכילו ראשי הישיבה, ינהיגו שכל ש"צ יתפלל בנוסח שלו. אולם אם קבעו נוסח מיוחד בישיבה, הש"צ בתפילת לחש יתפלל כמנהגו, ובחזרת הש"צ יתפלל כנוסח שנקבע. תלמיד ישיבה המתפלל עם הציבור – יתפלל כמנהגו, ואפי' אם עד היום בטעות שינה מנוסח אבותיו והתפלל בנוסח שנקבע בישיבה, יש לשנות ולחזור למנהג אבותיו בבחינת "אל תיטוש תורת אמך" (מתוך שו"ת הרב הראשי חלק א' סימן ס"ו).

פרשת נשא

שיחות ומאמרים

יהודי בבחינת "ראש"

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ…" (ד', כ"ב) בפסוק זה ניתן למצוא רמז לדרך בעבודת ה' – נשיאת ה'ראש'. הנה הכתוב אומר (איוב ב', ד'): "עור בעד עור, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ביאר רש"י: "כן דרך בני אדם, כשרואה החרב באה על ראשו מגן בזרועו לפניו". דרך העולם, שכאשר אדם חושש מפגיעה בגופו, הוא מכסה את ראשו בידיו כדי למנוע מהראש להיפגע, זאת משום שהראש הוא האיבר הרגיש ביותר, ופגיעה בו הינה החמורה ביותר. מה גם שכל הגוף הולך אחר הראש, ופגיעה בראש יכולה לפגוע בשאר חלקי הגוף, לכן יש לשומרו ביותר. גם יעקב אבינו שם אבנים מראשותיו, על מנת לשמור על ראשו שלא יִפָּגַע ע"י חיות רעות, חלילה, ולא יגיע לידי פיקוח נפש. כך אפשר לבאר את הפסוק: "נשא את ראש". התורה באה להורות לנו שאצל עם ישראל כל הגוף הוא בבחינת 'ראש' – משום שהאיש היהודי הינו הראש של כל העולם כולו. צריך האדם לרומם את עצמו, בבחינת: "נשא את ראש". יש שביארו את הנחת האבנים למראשותיו של יעקב כרמז, שעל האדם להישמר מאוד ממחשבות שליליות הבאות מהראש. כאשר דבק האדם בתורה הוא מונע מעצמו חיות רעות ומחשבות רעות שעלולות להיכנס לראשו.

כפרת הקרבן תלויה בוידוי

"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ" (ה', ו'-ז') הפסוקים עוסקים באדם שחייב ממון לחברו ונתבע לשלם אותו, אולם הוא הכחיש ונשבע לשקר. אותו אדם לא רק שעבר על איסור שבין אדם לחבירו, אלא הוסיף על חטאתו ונשבע בשם ה' לשקר, ובזה עבר על איסור שבין אדם למקום: "למעול מעל בה'". הוא מחויב לשלם קרן וחומש ולהביא קרבן אשם. המעניין הוא שחיוב הקרבן הוא רק במצב שהחוטא הודה על שנשבע לשקר. אילו לא הודה החוטא, אלא שִׁקְרוֹ הוכח בצורה אחרת – באו עדים והעידו שנשבע לשקר – לא יהיה חייב בקרבן אשם. הטעם הוא, שחיוב הקרבן קיים רק כאשר אדם הודה מעצמו וחזר בתשובה. אם האדם אינו חוזר בתשובה ואינו מתוודה (אלא נאלץ להודות בגלל העדים שהעידו נגדו) – הרי ש"זבח רשעים תועבה", ומה יועיל לו הקרבן? על כן אומר רש"י (ה', ו'): "'והתוודו' – עד שיודה בדבר". רק אז נתכפר לו. ידועה קושיית המפרשים על לשון הכתוב: מדוע נאמר "והתוודו" בלשון רבים? והלא המכחיש הוא עצמו שמודה! מסביר הראב"ע, שכוונת הכתוב לכלול בין איש ובין אישה (ועיין לרמב"ן מה שהסתפק בזה). ה'אור החיים' הקדוש דייק, שלגבי הווידוי נקטה התורה בלשון רבים: "והתוודו", ואילו לגבי חובת האשם השתמשה בלשון יחיד: "והשיב את אשמו". ההסבר לכך הוא, שבחיוב הקרבן יש הבדל בין עשיר ועני, וכל אחד מהם מביא קרבן אחר. לכן נקטה התורה בלשון יחיד, כי הקרבן מותאם לכל אחד מהם באופן שונה. אולם לגבי הווידוי – בזה אין הבדל בין עשיר לעני, וכולם נכללים בלשון הרבים. יש המסבירים "וְהִתְוַדּוּ" בלשון רבים, שהכוונה הן לנתבע והן לתובע. כי אמנם הנתבע שנדרש לשלם את חובו נשבע לשקר, ובכך הראה כי אינו מאמין שיש מי ששומע ורואה אותו מלמעלה, והרי הוא כופר בבורא העולם – אולם גם על התובע עצמו מוטלת אחריות, שכן הוא גרם לכך שהנתבע נשבע לשקר. לכן שניהם נושאים באחריות לעוון שהתרחש, ומכאן לשון הרבים: "והתוודו". כך מצינו בחז"ל (ב"ב כ"ב ע"א ותוס' שם ד"ה אנא ענישתיה), האומרים שכל מי שחבירו נענש על ידו – גם לו יש חלק כלשהו בחטא. מכאן יש ללמוד עד כמה צריך האדם להיזהר שאפילו אחרים לא יחטאו על ידו; ואם קרה כך – אף שאין הוא אשם באופן ישיר לכך, עליו להתוודות.

נשיאת פנים לישראל

"יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (ו', כ"ו) על פִּשְׁרָהּ של נשיאת הפנים של הקב"ה לעם ישראל נשאלה בגמרא שאלה אחת ע"י שואלים שונים, אשר לה ניתנו תשובות שונות. הגמרא במסכת ראש השנה (י"ז ע"ב) מספרת: "שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם (דברים י', י"ז): 'אשר לא ישא פנים', וכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'!" ענה לה רבי יוסי הכהן: "אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו. בא לפייס את המלך, ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך! הכא נמי, כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחברו". דהיינו, לגבי חזרה בתשובה יש חילוק בין עבירות שבין אדם למקום לעבירות שבין אדם לחבירו. בעבירות שבין אדם למקום, כאשר האדם חוזר בתשובה ה' מוחל לו; ולא זו בלבד אלא שאם חוזר מאהבה השי"ת נושא לו פנים. אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, אין השי"ת מוחל לו עד שילך אצל חבירו לבקש סליחה וימחל לו. רק אז ישא ה' לו פנים. גם במסכת ברכות (דף כ' ע"ב) נשאלה שאלה זו, אך הפעם ע"י מלאכי השרת. וזו לשון הגמרא: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך: 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'? אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (שם ז', י'): 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?!". כלומר, אף שמעיקר הדין רק אכילה בכדי שביעה מחייבת בברכת המזון, הרי שישראל מחמירים על עצמם לברך ברכת המזון גם על אכילה בשיעור של כזית וכביצה. על כך אומר הקב"ה: כיון שעם ישראל מחמיר על עצמו מעבר למה שנצטווה, וע"י כך מוסיף חסידות וקדושה, גם אני אנהג עמם לפנים משורת הדין ואשא להם פנים. נשיאת הפנים של הקב"ה לישראל יכולה להשפיע על האדם בשני אופנים הפכיים: מצד אחד, יכול אדם להכיר בחסד הגדול שה' עושה עִמָּנוּ כאשר הוא נושא לנו פנים. אך מאידך, יכול הוא לטעות ולומר שכיון שה' נושא פנים, אם כן יכול הוא לחטוא ולשוב, והקב"ה ישא את פניו אליו. על האדם לדעת, שאמנם שבחם של ישראל אצל ריבונו של עולם הוא, כאשר ה' נושא להם פנים; אך לאדם אין רשות לומר שהקב"ה ותרן. וכבר אמרו חז"ל (ב"ק נ' ע"א): "אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יִוָּתְרוּ חייו, שנאמר (דברים ל"ב, ד'): 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט'". מכאן יש ללמוד מוסר השכל גדול, עד כמה עלינו להתחזק בלימוד התורה ובקיום המצוות. משום שרק כאשר עם ישראל מקיים את התורה והמצוות, ה' נושא להם פנים. נשיאת פנים זו גדולה עד כדי כך שמלאכי השרת מתקנאים בישראל, כמתואר בגמרא בברכות. לכן נאמר בתחילת הברכה: "יברכך ה' וישמרך" – היינו, שה' ישמרך מן המזיקים, שלא יקטרגו עליך מדוע ה' נושא לך פנים (וראה בתרגום יוב"ע). ואכן, יש שפירשו את הפסוק (ד', כ"ח): "זאת עבודת משפחות ה'גרשוני'" – כאשר רואה האדם את עצמו בעולם הזה כ'גר', וידע שתפקידו הוא "לעבוד ולמשא" (ד', כ"ד) – כלומר: לעבוד את הקב"ה ברמ"ח איבריו ובשס"ה גידיו ולשאת משא יותר מהרגיל, בבחינת "והם מדקדקים על עצמם" – אזי הוא זוכה למאור פנים של הקב"ה. כעין זה ביארו בדרך דרש את הפסוק: "נשא את ראש בני 'גרשון' גם הם" (ד', כ"ב) – אם מחשיב אדם את עצמו כ'גר' בעולם הזה, ואינו מתגאה, אזי הקב"ה מנשאו ומרוממו: "נשא את ראש בני גרשון".

תשובתם של נשיאי ישראל

"וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן" (ז', ג') "קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ" (ז', ה') "ויקריבו אותם לפני המשכן – שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום. אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים: להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה? אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין. כיון שראו שהשלימו צבור את הכל, שנא' (שמות ל"ו, ז'): 'והמלאכה היתה דים', אמרו: מעתה מה לנו לעשות, הביאו את אבני השוהם והמלואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחלה" (רש"י) מבואר בדברי רש"י, שמשה רבנו סירב לקבל מהנשיאים את תרומתם משום שנתעצלו בנתינת תרומתם עבור מלאכת המשכן, עד שאמר לו הקב"ה: "קח מאתם וכו'". כן כתב רש"י על הפסוק (שמות ל"ה, כ"ז): "והנשיאים הביאו" – "לפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם: 'והנשאים' כתיב". הנשיאים, באיחורם בתרומת המשכן, טעו בשני דברים: האחד – כלל ידוע הוא "זריזין מקדימין למצוות" (פסחים ד' ע"א), ואילו הם נתעצלו בעניין זה. הטעות השניה היא שביקשו להתכבד בקלון הציבור, באמרם: "מה שהציבור יחסיר אנו נשלים". לא זו הדרך הראויה לנשיאי ישראל. ולא עוד אלא שחשדו את בני ישראל שלא ישלימו את כל הצריך למלאכת המשכן. ואילו הכתוב (שם ל"ו, ז') מעיד: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". על כן חשב משה רבנו שהנשיאים אינם ראויים לחנוך את המשכן ולהקריב את הקרבנות הראשונים. ראויים לכך יותר ראשי העובדים במלאכת המשכן, כבצלאל, אהליאב או אהרן הכהן, אך לא אנשים שלא הזדרזו בבנין המשכן, ואשר מטרתם בתרומתם למשכן היתה לכאורה רק כדי להתפאר בו. ובאמת עצלותם של הנשיאים גרמה להם שנחסר אות משמם. ולא זו בלבד, אלא הסביר 'אור החיים' הקדוש, שהנשיאים הוזכרו רק לאחר שנזכרו הנשים, כלומר: אף הנשים קדמו לנשיאים. אך הקב"ה לא הסכים עם משה רבינו. ה' מורה למשה: "קח מאתם"! ויש להבין: מדוע לא קיבל הקב"ה את סברתו של משה רבינו? אלא שכאשר הבינו הנשיאים את טעותם בתרומה למלאכת המשכן, כאשר התעצלו מלהביאה, ואילו "המלאכה היתה דים… והותר", התחרטו וחזרו בתשובה שלימה ואמיתית. בורא העולם ידע שתשובתם אמיתית, ולכך אמר למשה: "קח מאיתם". אכן, לא היה מגיע להם להקריב ראשונים, מחמת עצלותם במלאכת המשכן, אך מכל מקום כיון ששבו בתשובה אמיתית – "קח מאיתם". בהלכות תשובה של הרמב"ם (פ"ב ה"ב) למדנו: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: 'יעזוב רשע דרכו'… וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כי אחרי שובי נחמתי'. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". חזרתם של הנשיאים בתשובה נלמדת מהפסוק (ז', י'): "ויקריבו הנשיאים את חנכת המזבח ביום המשח אותו, ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח". ניתן לדייק בלשון הפסוק, שכל נשיא הביא את קרבנו כבר ביום הראשון, בחשבו שיקריבו את קרבנו ראשונה, או שלכל הפחות יקריבו את כל קרבנות הנשיאים ביום אחד. אמנם הסתפק משה רבנו בסדר הקרבת הקרבנות, וכלשון רש"י: "ועדיין לא היה יודע משה היאך יקריבו, אם כסדר תולדותם אם כסדר המסעות". על כך אמר לו הקב"ה: "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום" (ז', י"א), וכהמשך דברי רש"י: "עד שנאמר לו מפי הקב"ה: יקריבו למסעות איש יומו". כאן תיקנו הנשיאים את מעשיהם, כאשר כל נשיא הזדרז והביא את קרבנו מתוך מטרה להיות הראשון – כתיקון להתעצלותם בתרומה למשכן. מסיפורם של הנשיאים יש ללמוד להיות זריז במצוות, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ובוודאי שיש להיזהר שלא להתכבד בקלון חבירו. ועוד למדנו, שעל האדם לדעת שאם חטא יכול הוא לשוב בתשובה שלימה, ותשובתו תתקבל ברחמים וברצון לפני ה'. עד שיעיד עליו יודע תעלומות כי שב ורפא לו. וכבר דרש רבן יוחנן בן זכאי (הוריות י' ע"ב): "'אשר נשיא יחטא'… – אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו".

פרפראות

הנס שבבחירת הראויים ושאינם ראויים לצבא

"כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (ד', כ"ג) ה'אור החיים' הקדוש עומד על שינוי הלשון בין האמור בבני גרשון: "כל הבא לצבא צבא" לבין האמור בבני קהת (ד', ג'): "כל הבא לצבא", עיי"ש. יש להוסיף עוד, על פי דברי ה'אור החיים' הקדוש על הפסוק (א', כ'): "כל יוצא צבא". לפי דבריו, התרחש כאן נס גדול. בדרך הטבע לא כל מי שבא להתגייס נלקח לצבא, ואף מבין המגויסים יש הראויים יותר ויש פחות. אך כאן כולם נלקחו לצבא וכולם היו ראויים ומתאימים. לאור זאת נראה לבאר בענייננו את שינוי הלשון: אצל בני קהת נבחרו הראויים בלבד; אבל אצל בני גרשון – כולם היו ראויים. זהו שכתוב: "'כל' הבא לִצְבֹא צבא".

השוואת קרבן העומר לקרבן סוטה

"וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים" (ה', ט"ו) "קמח – שלא יהא מסלת. שעורים – ולא חטים" (רש"י) הסוטה מקריבה קרבן מקמח שעורים, ולא מסולת או מקמח חיטים, שהם מאכלים חשובים יותר. ביארו זאת חז"ל (סוטה י"ד ע"א): "היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה". קרבן נוסף העשוי משעורים הוא קרבן העומר, הבא להתיר את התבואה החדשה לעם ישראל. קרבן זה מקריבים בפסח, להבדיל מ'שתי הלחם' שמקריבים בחג השבועות, והם באים להתיר את התבואה החדשה למקדש. 'שתי הלחם' עשויים מחיטה. הטעם לכך מבואר בזוהר (רעיא מהימנא, אמור, צ"ח ע"א וע"ב): בתחילת נדודיהם של ישראל במדבר, בתקופה שבין פסח לשבועות, מעלתם היתה ירודה, שכן עדיין לא קיבלו את התורה. אז היו בבחינת 'שעורים', שהם מאכל בהמה גשמית. עם מתן תורה, בחודש סיון, פקע מהם גדר הגשמיות, ונהיו בגדר אדם. לכך מקריבים בשבועות את 'שתי הלחם', העשויים מחיטה, שהינה מאכל אדם.

כפרה על גרימת עבירה

"וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים (ה', ט"ו) על הפסוק (ה', י"ב): "איש איש כי תשטה אשתו" כתב רש"י: "מה כתוב למעלה מן העניין: 'ואיש את קדשיו לו יהיו' – אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה". מבואר ברש"י, שהטעם לכך שהבעל הוא המביא את קרבן האשה, הוא משום שיש לו קצת אשמה בדבר, משום שעיכב אצלו את המתנות השייכות לכהן. לכן אמרה התורה: "והביא את קרבנה" – מכספו. הרי שעצלות שהיתה לו במצוות מתנות כהונה גרמה בעקיפין שתסטה אשתו. מכאן למדנו, שיש לשוב בתשובה לא רק על עשיית עבירה אלא גם על גרימת עבירה בעקיפין.

ברכת העושר האמיתי

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (ו', כ"ד) יש לבאר ברכה זו. הנה כתוב (דברים ל"ב, ט"ו): "וישמן ישורון ויבעט", וכן אמר הכתוב (משלי ל', ח'): "ראש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכיחשתי". הרי שישנה מרידה הבאה מתוך עשירות; ואמרו חז"ל, כי ניסיון העושר קשה יותר מניסיון העוני (ראה פלא יועץ ערך 'עשירות'). ברכת הקב"ה היא: "יברכך" – בממון, שיהיה לך עושר; אך גם "וישמרך" – שה' ישמור אותך כך שתעמוד בניסיון העושר, ולא יהא בבחינת "וכחשתי" או "ויבעט" חלילה.

מתן ברכה לכהנים המברכים

"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (ו', כ"ז) "ואני אברכם לישראל ואסכים עם הכהנים, דבר אחר ואני אברכם לכהנים" (רש"י) מנהג הנוהג בעדות מסוימות הוא שכאשר הכהנים יורדים מהדוכן לאחר ברכת הכהנים, הציבור עומד ומברך אותם בברכת: "חזק וברוך" או "יברכך ה'". ויש שלא נהגו לעשות כן. לשני המנהגים יש יסוד בדברי רש"י. המברכים את הכהנים סוברים כפירושו השני של רש"י, שהכהנים הם המברכים את עם ישראל, והקב"ה מברך את הכהנים. לכן, אחר שסיימו הכהנים את ברכתם, מברכים הקהל אותם ב"חזק וברוך" על ברכתם. אלו שאינם נוהגים לברך את הכהנים, סוברים כפירושו הראשון של רש"י, שהקב"ה מברך את ישראל, ולא הכהנים, ואם כן די להם לישראל בברכת ה' לבדה, גם ללא ברכת הכהנים.

הסכמת הקב"ה לקבלת קרבנות הנשיאים

"קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (ז', ה') "שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום" (רש"י) כבר הקשינו למעלה, שלכאורה צדק משה בכך שלא קיבל את קרבנותיהם של הנשיאים, שהרי בשעת הנדבה למלאכת המשכן התעכבו הנשיאים בתרומתם, ורק עכשיו, בזמן חנוכת המשכן, מזדרזים הם להתנדב! אפשר להסביר זאת עפ"י דברי רש"י (ז', ב'): "'הם נשיאי המטות' – שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר (שמות ה', י"ד): 'ויֻכּו שוטרי בני ישראל'". משום כך, למרות שנכשלו הנשיאים בנדבה, הסכים ה' לקבל את נדבתם על אשר הוכו במצרים למען עם ישראל. לכן אמר למשה רבנו: "קח מאתם".

מעשה רב

"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם… וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם" (ה', ו'-ז')

סיפר מרן הבן איש חי על רשע אחד ששמע את הרב אומר את הוידוי המפורט: "אשמנו, אכלנו מאכלות אסורות…" וכן הלאה. הלך אותו רשע וסיפר לאנשים שהרב אוכל בלא ליטול ידיים, אוכל מאכלות אסורות ועוד לשון הרע. ולצערנו, אנשים שומעים לשון הרע ובפרט על רבנים. הגיעו הדברים לאוזנו של הרב, בדק ומצא שהרשע הולך בשוק ומספר לאנשים שהוא – היינו, הרב – עובר על דברי תורה. הזמין הרב את האיש לבירור העניין בפני הציבור. הגיע הרשע, שאל אותו הרב – מניין לך שאכלתי מאכלות אסורות? אמר האיש – שמעתי אותך מתוודה, ובוידוי אומר במפורש שעברת על כל העבירות! אמר לו הרב – אם כך, אגיד לך. יש לנו כאן, בקהל, אדם אחד רשע. הוא קם בבוקר בלי ליטול ידיים, הלך לשוק וגנב שם תפוחי אדמה, וכך המשיך הרב וסיפר לפרטי פרטים את מעשי האיש 'ההוא', אותו רשע. שמע האיש ואמר לרב – בבקשה, אל תמשיך, אל תגלה לכולם את העבירות שלי. אמר לו הרב – אני בוידוי שלי מתוודה על העוונות שלך, ואתה הולך וזורק אותם עלי?! ועל כן, כאשר אדם אומר וידוי ישנם שלושה שלבים בשיוך העבירות. תחילה יחשוב האם הוא עשה את העבירות בעצמו, או את אביזרייהו (עזריהם). אחר כך יחשוב שהוא מתוודה על העבירות של אחרים, שהוא ערב להם כי "כל ישראל ערבים זה לזה", ולבסוף יחשוב שהוא מתוודה על עבירות שעשה בגלגול הקודם. את עיקר הוידוי תקנו להגיד בנחת וכוונה ובשברון לב, כפי שאומר השדי חמד: "ואף מי שאינו צועק ובוכה, על כל פנים יאמר 'נא ישראל' בקול בוכים, בהתלהבות ויתמרמר בלבו בחרטה ותשובה". וכף החיים (סי' ק' ס"ק י"ז) כתב: "כשמתוודה צריך לומר הוידוי בנחת ובשלוה, ובלב נשבר ונדכה, וישהה בין תיבה לתיבה לידע לפני מי הוא מתוודה. דאם יאמר אותו במרוצה ובלתי הבנה – הרי זה בא לתקן ונמצא מקלקל, כי הוא בא להתוודות ולבקש כפרה מלפני מלך רם ונישא – ואיך אליו פניו ישא אם לא יאמר אותו עני ודכא וברוח נמוכה?" ומעתה, כשאנחנו מתוודים כראוי, הקדוש ברוך הוא שומע את תפילותינו והופך את הזדונות לזכויות. כמו שאמר ריש לקיש בגמרא ביומא: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות". ויהי רצון שנזכה לכך מהרה שהקדוש ברוך הוא יקבל תחינתנו, יקבל תשובתנו ויזכה אורחותינו.

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (ו', כ"ד)

"יברכך ה' – שיתברכו נכסיך, וישמרך שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך" (רש"י) מסופר על מרן הבית יוסף, רבי יוסף קארו, שפרנסתו הייתה קניית דברים ישנים ומכירתם. היה נוהג לעבוד יום אחד בשבוע, ובשאר הימים לשבת וללמוד תורה. לאחר זמן, כיון שראה שהפרנסה מצויה, התחיל לעבוד פעם בחודש ובשאר הימים עסק בתורה. אחר שראה שגם באופן זה פרנסתו מצויה לו ברווח, החליט לעבוד פעם אחת בשנה – בערב יום כיפור. פעם אחת כשיצא לעבודתו פגשה בו גברת אחת שאינה יהודיה, ושאלה אם ברצונו לקנות דברים ישנים. אמר לה הבית יוסף – כן. אמרה לו אותה אשה: בעלי מת, והוא היה טיפש ורשע מרושע. בכל יום, לאחר שהיה חוזר מעבודתו, היה נוהג לסור אל המחסן ולהתעסק שם בדבר מה. והנה, לאחר מותו ראיתי שהשאיר באותו המחסן פחים מלאים בזפת ואני רוצה למוכרם, אתה רוצה לקנות? קנה הבית יוסף את הפחים וחזר לביתו. והנה, כאשר לקח את אחד הפחים בכדי להתיכו, נמסה הזפת ובתוכה נתגלו מטבעות זהב. חזר הבית יוסף לאותה אשה על מנת לספר לה שהמקח הינו מקח טעות. אך ראתה אותה אשה את הבית יוסף מרחוק, אמרה לו: "מה אתה רוצה ממני, מכרתי לך הכל, אפילו אם יש זהב ומרגליות בפנים – לא אכפת לי, העיקר שתיקח את כל מה שהיה לבעלי, ואני מוחלת על הכל". הלך הבית יוסף לאר"י הקדוש ושאל אותו מה הדין, מה צריך לעשות. ענה לו האר"י שהמטבעות הם הפקר והוא זכה בהם. אך כיון שהיו הוא והאר"י מחותנים, לא הסתפק הבית יוסף בתשובתו של האר"י והלך אל המבי"ט לשאלו מה לעשות. אמר לו המבי"ט: אשריך שזכית לכך מן השמים, כדי שתוכל לעסוק בתורה. ישב הבית יוסף וכתב את השולחן ערוך בנחת ובשלווה, בלי דאגת הפרנסה.

"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (ו', כ"ז)

מנהג בני אשכנז הדרים בחוץ לארץ שהכהנים ישאו את כפיהם רק במוסף של יום טוב, ולא בכל השנה כולה (וכן מובא ברמ"א, אור"ח סימן תקס"ו סעיף ח'). בארץ ישראל, לעומת זאת, נוהגים האשכנזים שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום בתפילת שחרית, וכן במנחה של התעניות. כך גם נוהגים הספרדים. הזמן היחיד בו אין הכהנים עולים לדוכן אף על פי שלכאורה היו צריכים, הוא מנחה של יום כיפור. אז הכהנים אינם עולים לדוכן בכדי שתפילת נעילה תהיה לפני השקיעה. בפעם הראשונה שהיה מרן שליט"א בחוץ לארץ, ערך ביקור אצל האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל ואמר לו שבבית הכנסת 'שערי ציון' של הספרדים עושים כל יום נשיאת כפיים בשחרית, ואילו אצלם, כלומר אצל חב"ד, לא נושאים כפיים בימות השבוע. אמר האדמו"ר לרב שאם היה יודע שכך הוא, היה מגיע להתפלל אצלם עם מרן שליט"א, בכדי לקבל ברכה. וכל זה, כיון שידע האדמו"ר את ערכה העצום של ברכת הכהנים, שכן יש לנו זכות להתברך מפי הקב"ה; "ואני אברכם". זה גם הטעם שאין אומרים לכהנים "חזק וברוך" כאשר הם יורדים מן הדוכן, שכן אם נגיד – יראה הדבר שהתברכנו מהכהן ואנחנו מודים לו על כך. על כן אין אנחנו מודים לכהן, כיון שאנחנו רוצים להתברך מפי הקב"ה דווקא (ועיין לעיל בפרפראות "מתן ברכה לכהנים המברכים"). "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (שם) מעשה בעשיר אחד שהיה נוהג לחלק כסף לעניים. יום אחד בא עני וביקש ממנו צדקה, אמר לו העשיר – תבוא מחר. למחר הגיע העני, אמר לו העשיר – בוא בעוד שעה ואתן לך את הכסף. ראה העני שהעשיר הולך לבית הכנסת ועולה לעזרת נשים. הלך העני ועקב אחר העשיר, והנה הוא רואה את העשיר מתפלל: "ריבונו של עולם, ראובן ביקש ממני כסף, לוי ביקש ממני כסף, אנא, שלח לי כסף כדי שאוכל לתת להם". אמר העני: אם כך עושה העשיר, מה לי לבקש ממנו? אבקש ישר מהקב"ה ואין לי צורך לבקש מאנשים אחרים. וסיפר מרן זצוק"ל על יהודי שהיה נוהג להגיע בכל ערב ראש השנה אליו ולבקש ממנו הלוואה. בשנה הראשונה הוא ביקש עשר לירות ומרן שליט"א נתן לו את הסכום שביקש, כיון שידע שהמבקש עשיר ויהיה לו כסף להחזיר. ואכן, מיד במוצאי ראש השנה הוא החזיר את הכסף. כך היה גם בשנה השניה. בשנה השלישית התפלא מרן שליט"א שהוא מגיע שוב ומבקש הלוואה, ושאל אותו לפשר העניין. אמר אותו עשיר: "כבוד הרב, ברוך ה', הקב"ה נתן לי פרנסה ברווח ואין לי בקשות מיוחדות להתפלל עליהם. ועכשיו, כשהרב נתן לי הלוואה, אני מתפלל ואומר: 'ריבונו של עולם, תן לי כסף, אני חייב עשר לירות לרב אליהו'. אמר לו מרן זצוק"ל: אתה חושב שאתה מערים על הקב"ה? אמר לו העשיר: הא ראיה, שהדבר הזה עוזר לי ועל כן אני ממשיך.

הלכה בפרשה

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" (ו', כ"ג)

שאלה: מאיזה גיל יכול כהן לעלות ולשאת כפיו בברכת כהנים? תשובה: ברכת הכהנים היא ברכה שציווה הקב"ה את בני אהרן הכהנים לברך בה את עם ישראל. מעלתה של ברכה זו גדולה ונשגבה מאוד (בא"ח ש"ר תצוה בהקדמה). אפילו כהן שאינו חכם ואינו מדקדק במצוות נושא כפיו, כיון שקיבול הברכה תלוי בהקב"ה ולא בכהן, שנאמר: "ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם" – כלומר, הכהנים עושים את מצוותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו (רמב"ם הלכות נשיאת כפים פט"ו הלכה ו', ז'). כהן קטן לא יעלה לדוכן לבדו, אלא רק אם יש שם עוד כהן שעולה איתו. עליה זו של הקטן היא מדין חינוך בלבד. אמנם אם הביא שתי שערות יכול לעלות לדוכן לבדו, ובתנאי שאינו עושה כן בקביעות. ואם יש לו חתימת זקן יכול לעלות בקביעות (עפ"י שו"ע סי' קכ"ח סעי' ל"ד). שאלה: ברצוננו להנפיק מדליון שעליו תופיע "ברכת כהנים" בכתב עברי עתיק מצדו האחד, ומצדו השני את שלושת הפסוקים של ברכת כהנים בכתב אשורית. האם יש בזה בעיה הלכתית? תשובה: נוסח ברכת כהנים, שנמצא בחפירות כתף הינום בירושלים, כתוב בכתב עברי עתיק ולא בכתב אשורי. לפי הדין, קדושת האותיות חלה רק בכתב אשורי ולא על הכתב העברי, ועוד, ששם האותיות נכתבו בדרך של "חק תוכות", לכן ודאי מותרת הוצאת המדליון, לפי הצעתכם. באשר לצד השני של המדליון, שעליו יוטבעו מילים מברכת כהנים בכתב אשורי, לפי בחירתכם – יש להקפיד שלא יוטבעו יותר מ-3 מילים בכל שורה, וכמו כן, שם ה' יצויין כמקובל באות ה' בלבד. אכן, אין כל בעיה בציור ידי הכהן המשולבות לברכה כפי שהנחתם. יש להדגיש שהדבר נעשה לשם מדליון בלבד, כמו כן צריך להזהיר את הקונים שלא יכנסו עם המדליון למקומות שאינם נקיים. מומלץ להתקין עטוף מתאים וקבוע (מפלסטיק שקוף) שאפשר כניסה למקומות, כאשר המדליון מוצנע מתחת לחולצה מעיל וכדו'. שאלה: כשיש שני חתני בר מצוה באותו בית כנסת ושניהם כהנים, כיצד ינהגו בעלייתם לתורה? תשובה: אסור להעלות כהן אחר כהן או לוי אחר לוי. גם בהמשך קריאת הפרשה, לפי הרמ"א אין מעלין כהן או לוי לעלייה אמצעית. למנהגנו מותר הדבר, אך צריך לומר: "אף על פי שהוא כהן" או: "אף על פי שהוא בית אהרן" (ראה שו"ע אור"ח סי' קל"ה סע' י'). מכל מקום, גם באמצע העליות אין מעלין כהן אחר כהן או לוי אחר לוי (שו"ע שם סי' קל"ה סע' ח'). לפי זה אם שתי החתנים כהנים או לויים אין אפשרות שאחד יעלה אחר השני, אלא ימצאו פתרון אחר: או שיעלו מישהו אחר ביניהם, או שיקראו את קריאת התורה בשני מניינים נפרדים. שאלה: האם כהן שהרג בשוגג יכול לעלות ולברך ברכת כהנים? תשובה: כהן שעולה לברך את ישראל בברכת כהנים מקיים שלוש מצוות עשה, מתברך מפי עליון, ועושה נחת רוח ליוצרו. גם בזמן הזה (כשאין בית מקדש) הוא מקיים מצות עשה דאורייתא. לפיכך צריכים הכהנים להשתדל לברך את ברכת הכהנים. אומרת הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): "כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו". לדעת מרן בשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ה), גם אם הרג בשגגה, ואפילו אם עשה תשובה, לא יעלה לדוכן. אמנם לדעת הרמ"א (שם), אם עשה תשובה יכול לשאת את כפיו (עי' סנהדרין ל"ה ע"ב תוס' ד"ה שנאמר). [ועיין להחיד"א בניצוצי אור שכתב כי נפסל לנשיאת כפים ולא לשאר עבודות כהונה]. לכאורה על פי זה, חייל כהן שהרג בזמן לחימה או בזמן של סכנת נפשות במזיד לא יוכל לשאת את כפיו! אולם, כיון שישנה מצוה בלחימה, ולחייל כהן אסור להימנע מלהילחם כדין, אפילו אם יהרוג בזמן המלחמה או בעת שחייב להילחם בה מתוך מטרה להציל יהודים, אין עליו שום איסור ולא שום חומרא, ויכול לשאת את כפיו ולברך את העם. ברכתו תתקבל ברצון לפני בורא עולם, כיון שעשה מצוה וחירף את נפשו כדי להציל את ישראל. אמנם לגבי כהן שהיה מעורב בתאונת דרכים שנהרג בה אדם, ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם רשאי לשאת את כפיו או לא. למעשה, אם יצא זכאי במשפטו ישאל שאלת חכם. ויהי רצון, שיתקיים בנו מאמר הכתוב (במדבר ו', כ"ז): "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". שאלה: האם אב יכול לברך את בנו בברכת כהנים? תשובה: נהגו שהאבות מברכים את ילדיהם בברכת כהנים "יברכך ה'" וגו'. וכן המלווה את חברו מברכו כך. כתב הרמ"א (אור"ח סי' קכ"ח סעי' א'), שזר המברך ברכת כהנים עובר בעשה. לכאורה לפי זה אסור למי שאינו כהן לברך. אלא שכבר דנו בשאלה זו גדולי הפוסקים: הב"ח, המהרי"ל, הפלאה ועוד. למעשה, זר שאינו כהן אסור לו לישא את כפיו, כלומר: להרים את ידיו, לפצל את אצבעותיו ככהן, ולברך ברכת כהנים אפילו ללא הברכה "ברוך אתה ה'…". אמנם אב שמברך את בנו, או מי שמלווה את חברו בצאתו לדרך – אין כוונתו לברכת כהנים דאורייתא, אלא לברכה הכתובה בתורה, והוא כעין הקורא בתורה. לכן אין בזה איסור. יש הנוהגים להניח את ידיהם על ראש הבנים בשעת הברכה. כיון שכוונתם לפסוקי הברכה הכתובה בתורה, ולא לברכת כהנים של הכהנים, כמבואר לעיל – מותר. אמנם יש המחמירים ומתחילים את הברכה מתחילת הפרשיה, דהיינו: מ"וידבר" ועד "ואני אברכם". אך למעשה אין חובה לנהוג כך (ועיין משנ"ב קכ"ח בביאור הלכה ד"ה "דזר עובר בעשה", ועי' בכה"ח שם ס"ק ח'). הכלל בזה הוא: אם אינו מתכוון לקיים את מצות ברכת כהנים, אלא הוא מברך כאדם המברך את חבירו – מותר. ומכאן אזהרה לכהנים, שמכיוון שרק הם מצֻוים בברכה זו, לא ישתמטו מקיום המצוה ואפילו בימות החורף (כשחולצים נעליהם בקור וכדו'). וכך פסק מרן (שם סי' קכ"ח סעי' ב'), שאעפ"י שזו מצוה אחת (ואין מחשיבים כל פסוק למצוה בפני עצמה), מי שמבטלה הוא כעובר בשלוש מצוות עשה. לעומת זאת, כהן שמברך את ישראל מתברך מהקב"ה ומתקיים בו "ואני אברכם", וכמו שפירש רש"י (במדבר ו', כ"ז): "'ואברכם' – לכהנים". שאלה: מקובל שקוראים לכהנים לברך לפני ברכת כהנים באמירת: "כהנים". מי צריך לומר קריאה זו, הש"ץ או אחד המתפללים? תשובה: זו מחלוקת קדומה. המחלוקת נזכרת בגמרא בברכות (ל"ד ע"א). ואומרת המשנה שם: "העובר לפני התיבה לא יענה 'אמן' אחר הכהנים מפני הטירוף", ושם בתוס' (ד"ה לא יענה אמן) כתב שדעת רבינו תם היא שאין הש"ץ יכול לקרוא "כהנים", כיון שזה הפסק בתפילה. לעומת זאת הביא תוס' את דעת רבינו יהודה, שהביא מדרש לפיו הש"ץ יכול לומר "כהנים" (וראה מנחות מ"ד ע"א בתוד"ה כל כהן שאינו עולה). גם הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפיים פי"ד ה"ח) סובר שהש"ץ הוא שקורא "כהנים". אם הש"ץ יאמר "כהנים" יתכן שיש בזה הפסק בתפילה. מאידך, אם יאמר אדם אחר "כהנים" יראה הדבר כאילו אין חיוב לומר כך; והלא משעה שישנם שני כהנים ומעלה יש חיוב לקרוא להם "כהנים", כדי לקיים מצות עשה דאורייתא של "אמור להם" – קְרא להם (לכהנים) לברך. למעשה, כתב כף החיים (סי' קכ"ח סע"ק ס"ז) כדעת השו"ע (סי' קכ"ח סעי' י') והרמב"ם (שם), שהש"ץ קורא "כהנים", ולא אחד מהקהל (ועיין עוד לכף החיים שם ס"ק י"ג; ומה שבס"ק ט"ו הזכיר חזן – היינו הש"ץ). וכן הבן איש חי (שנה א' תצוה הל' י"ג) הזכיר חזן, וכוונתו לש"ץ. וראה ב'נתיבי עם' (סי' קכ"ח ס"י) שהעיר מה שכתבו בלוח דינים ש"הש"ץ אינו מכריז כהנים" – שאין מנהגנו כך, אלא שליח הציבור מכריז "כהנים", "ומנהגנו הוא לפי הדין". וכן פסק באזני יהושע (עמוד י"ג). במקום שיש רק כהן אחד מעל גיל מצוות ואחד קטן, טוב שאחד מן הקהל יאמר "כהנים" ולא החזן, שהרי אין שני כהנים בני מצוה, ובזה יש לחוש לסברה שאמירת "כהנים" ע"י הש"ץ נחשבת הפסק.

פרשת בהעלתך

שיחות ומאמרים

"חייך, שלך גדולה משלהם"

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב') "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י בשם תנחומא ה') דברי רש"י צריכים ביאור. הלא אהרן היה בעל דרגת אהבת ישראל עליונה. ידועים דברי חז"ל (אבות א', י"ב) על אהרן: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". כיצד יתכן, אפוא, שאהרן הכהן, אוהב ישראל הגדול, חלשה דעתו משום שלא השתתף בחנוכה? זאת ועוד: המפרשים שואלים: מדוע פייס הקב"ה את אהרן דווקא בהטבת הנרות ובהדלקתן? הרי יכול היה לפייסו בכך שהוא זוכה להקריב קרבנות בוקר וערב, ולהקטיר קטורת בוקר וערב. ועוד, הרי הוא נכנס לפנַי ולפנים ביום הכיפורים ומברך את עם ישראל בכל יום ויום! ביאור העניין. בודאי אהרן הכהן מלא באהבת ישראל, ואינו חשוד בצרות עין ובקנאה. והרי התורה (שמות ד', י"ד) העידה עליו: "וראך ושמח בלבו", כלומר: הוא היה שמח כאשר היה טוב לאחרים, בבחינת (תהלים ד', ח'): "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו". מן הסתם שמח גם הוא בשמחת הנשיאים. אלא שעומק העניין נעוץ בהבנת מעלתה של חנוכת המזבח. חינוך הבית הוא יסוד הבית, ורק אם נחנך הבית בקדושה ובטהרה מובטח שגם המשך בנייתו של הבית תהיה בקדושה ובטהרה. את מעלת ה'חינוך' אנו רואים בדברי הגאון המקובל רבי יצחק אלפייא זצ"ל, הידוע כמייסד המנהג של תענית הדיבור בימי השובבי"ם. בהקדמה לספרו 'קונטרס היחיאלי' הרחיב בחשיבותה של חנוכת הבית, שעיקר שבתו בביתו תתחיל בלימוד תורה, וכתב שם שצריך לעשות סעודה בכל 'חינוך', כגון: חינוך הבית או חנוכת בית הכנסת וכדומה (מכאן עלינו ללמוד כמה אדם צריך לשמוח ולהתקדש בכל התחלה של מצוה שהוא מקיים, ובפרט בחינוך הבנים לתורה ויראת שמים). אם כן, חנוכת המשכן צריכה להיעשות מתוך קדושה יתירה. זכותם של הנשיאים לחנוך את הבית מגלה על מעלתם הגבוהה. ומכאן נובעת חלישות דעתו של אהרן: כיון שראה שלא הוא נבחר לחנוך את הבית, הבין שכנראה אין מעלתו גבוהה דיה – ועל כך הצטער אהרן. על חששו של אהרן אמר לו הקב"ה: "אתה מדליק ומיטיב את הנרות". הדלקת הנרות בכל יום מביאה שפע של חכמה וקדושה לעם ישראל, הארה יום יומית. וכך למדנו: "הרוצה להחכים – ידרים" (ב"ב כ"ה ע"ב), שכן המנורה היתה בדרום. משום כך יש בהטבת הנרות נחמה לאהרן, כיון שהיא מגלה את דרגתו האמיתית, שאין היא פחותה מזו של הנשיאים. גם אהרן מסוגל להוריד שפע חכמה לעם ישראל, ואל לו לחשוש שמא אין הוא ראוי לכך. כעת מובן מדוע חלשה דעתו של אהרן מהקרבת הנשיאים, ומדוע היתה נחמתו דווקא בהדלקת נרות המנורה. סיבה נוספת ישנה לכך שנחה דעתו של אהרן דווקא בהדלקת נרות המנורה, ולא בשאר המלאכות המיוחדות שהופקדו בידיו. הנה בהקרבת הנשיאים נאמר (במדבר ז', ג'): "עגלה על שני הנשיאים" – כל שני נשיאים הביאו עגלה אחת. ויש לשאול: מדוע לא יכול היה כל נשיא להביא עגלה בפני עצמו? ביאר הספורנו, שהדבר בא להעיד על אחדותם של הנשיאים, וכלשונו: "לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם, כאמרו (דברים ל"ג, ה'): 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'". הקרבת הנשיאים נעשתה מתוך אחדות, ומשום כך ביקש אהרן להתפייס דווקא במלאכה המעידה על אחדות. הקב"ה ניחם את אהרן הכהן בהדלקת המנורה, המסמלת את אחדות ישראל, שהרי המנורה היתה עשויה מקשה אחת, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב" – הירכיים ובית הקיבול לאור, הפרחים והגביעים – כל המנורה כולה עשויה כיחידה אחת. וכך אף ישראל צריכים להיות מאוחדים ביניהם, מגדול ועד קטן. לכן חוזרת התורה בפרשתנו לתאר את המנורה, אף שעסקה בכך כבר בפרשת תרומה. זאת כדי להדגיש שאהרן הכהן, בהדלקתו את המנורה אשר עניינה הוא אחדות ואהבת ישראל, מאחד ומלכד את עם ישראל ומכניס ביניהם אהבה, ואחוה, שלום ורעות. כיון שהדלקת המנורה ע"י אהרן הכהן איחדה את עם ישראל, זכה ונאמר עליו: "חייך, שלך גדולה משלהם".

"להגיד שבחו שלא שינה"

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב') "ששה שעל ששת הקנים, שלשת המזרחיים פונים למול האמצעי בפתילות שבהן, וכן שלשת המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה? כדי שלא יאמרו: לאורה הוא צריך" (רש"י בשם הספרי ח', א') פרט חשוב מלמד ה' את משה בקשר להדלקת נרות המנורה, והוא: החיוב להטות את הפתילות אלו מול אלו, כך שיפנו כולן אל הנר האמצעי. משה מורה לאהרן להדליק את המנורה, ועל כך אומרת התורה: "ויעש כן אהרן". כתב על כך רש"י (בשם הספרי): "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". דברים אלו של רש"י מעוררים שלוש שאלות: א. לא מצאנו שמשה לימד את אהרן את פרטי ההדלקה ואת החיוב להטות את הפתילות! ב. אם כבר נאמר: "ויעש כן אהרן", מדוע חזרה על כך התורה במילים: "כאשר צוה ה' את משה" (ח', ג')? ג. מצות מלאכת המנורה נאמרה בפרשת תצוה, ומדוע יש צורך לחזור עליה כאן (ח', ד'): "וזה מעשה המנורה מקשה היא" (תוך כדי פרשיה שעוסקת במצות הדלקת המנורה)? הגמרא (ברכות נ"ה ע"א) אומרת: "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו! מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: 'עשה משכן ארון וכלים?' אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת?" (הובאו הדברים ברש"י שמות ל"ח, כ"ב). וכבר הקשו המפרשים: מדוע באמת הפך משה את סדר הדברים, ובכך נתן לבצלאל מקום לטעות ולעשות הפוך ממה שנצטווה? אלא ידע משה רבינו שישנם אנשים שיבואו להיטפל ולומר על בצלאל שאין הוא ראוי למלאכת הקודש; מה גם שהוא נער בן שתים עשרה בלבד (סנהדרין ס"ט ע"ב), ובנוסף לכך הוא גם קרוב משפחתו של משה עצמו (בנה של מרים, סוטה י"א ע"ב). לכך רצה משה רבינו להראות שחכמת בצלאל אינה אנושית אלא אלקית, מאת ה', וכפי שכתוב בדניאל (ב', כ"א): "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לְיֹֽדְעֵי בינה". כיון שרצה לפרסם את חכמת בצלאל שינה את סדר ציוויו של הקב"ה, מתוך ידיעה שבצלאל יֵדע להפוך את הדברים ולומר את הסדר הנכון. ע"י כך נודעה לכל מעלתו של בצלאל, שהוא בבחינת: "יושב בסתר עליון" (תהלים צ"א, א') – "בצילו של הקב"ה" (ברכות נ"ה ע"א). הרי הוא יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ולפיכך ראוי הוא לבנות את המשכן. באופן דומה נהג משה רבינו עם אהרן. כאשר מסר משה רבינו את מצות ההדלקה לאהרן הכהן לא לימד אותו את פרטי ההדלקה ואת חובת הטיית הפתילות, אלא ציווהו באופן כללי: "בהעלותך את המנורה". אהרן קיים את המצוה על כל פרטיה מדעתו, ובכך גילה לעין כל את מעלתו, וידעו הכל שראוי הוא למצוה זו. וזהו: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אהרן עשה בדיוק "כאשר צוה ה' את משה", ומעצמו הבין שיש להטות את הפתילות אלו מול אלו, למרות שלא קיבל ממשה את ההוראות המדויקות. ובכך מתיישבות שתי השאלות הראשונות ששאלנו. אך יש להבין: בשלמא בצלאל יכול היה לשער שסדר בניית המשכן הינו הפוך ממה שאמר לו משה רבינו, שכן היה בכך טעם והגיון. אבל מניין לאהרן לדעת שה' ציוה להטות את הפתילות, אם לא קיבל על כך ציווי מפורש? צריך להסביר זאת על פי הסבר המפרשים, שהנרות שבימין המנורה הם כנגד העוסקים בתורה, והנרות שבשמאל המנורה הינם כנגד העוסקים ב"חיי שעה". כאשר התבונן אהרן בציווי מעשה המנורה ראה שיש בה דבר מיוחד: כולה "מקשה היא" – קנותיה, גביעיה ופרחיה כולם ממנה היו. נתן אהרן דעתו להבין שהמנורה המשפיעה שפע קדושה וטהרה על ישראל מאחדת אותם ומחברתם כמקשה אחת. אלו ואלו – בעלי התורה ובעלי האומנות – מימין ומשמאל, כולם יונקים קדושה וטהרה מאור המנורה הטהורה. מכך הבין שיש להטות את הנרות אלו כלפי אלו. זהו שחזרה התורה על מבנה המנורה: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" (אף שכבר פירטה זאת בפרשת תצוה, כפי ששאלנו בשאלה השלישית). שבחו של אהרן הכהן הוא שהתבונן בציווי מעשה המנורה, וממנו למד להטות את הפתילות אל מול פני המנורה. זכה אהרן לכוון לאמיתתה של תורה – כאשר ציווה ה' את משה. ביארנו, אפוא, את דברי רש"י: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" – שידע לקיים מעצמו את פרטי ההדלקה, ומדעתו הבין שיש להטות את הפתילות אלו מול אלו. ביאור נוסף לשבחו של אהרן הביאו בעלי המוסר. אינו דומה התלהבותו של אדם המקיים מצוה בפעם הראשונה להתלהבות בעת עשיית מצוה תמידית. לדוגמא, כשאדם מקיים מצוות סוכה או מצוות לולב – ביום הראשון התלהבותו גדולה מאוד; אבל במשך ימי החג פוחתת התלהבותו, עד אשר ביום האחרון, ביום הושענא רבה, כבר פוסקת התלהבות הקדושה כמעט לגמרי. באופן דומה, נער בר מצוה שמניח תפילין בפעם הראשונה – חשקו והתלהבותו גדולים עד מאוד; אבל אט אט, כשמתבגר, חשקו פוחת. כנגד זאת, מעידה התורה על האופן שבו קיים אהרן הכהן את מצות הדלקת הנרות, שבכל פעם היתה לו התלהבות דקדושה כמו בפעם הראשונה. וזהו : "להגיד שבחו שלא שינה" – דהיינו, שחשקו והתלהבותו לא דעכו, אלא כל יום ויום קיים את המצוה כמו בפעם הראשונה. עוד ביאור לדברי רש"י על שבחו של אהרן ביאר בעל 'אור החיים' הקדוש (שם, ח', ג'), וזו לשונו: "גם רמז באומרו 'כאשר צוה' וגו', להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצוות ה', על דרך אומרו (תהלים מ', ט'): 'לעשות רצונך אלהי חפצתי'". כלומר: אהרן הכהן לא התגאה במה שעשה, אלא כוונתו היתה לשם שמים בלבד. מצוי הוא שכאשר אדם עושה דבר חשוב, הוא מתמלא בהרגשה טובה ובשביעות רצון; אבל אהרן הכהן עשה את הכל אך ורק בגלל ציווי הבורא, וזהו שכתוב: "ויעש כן אהרן" – שלא שינה והוסיף כוונה אישית בקיום המצוה, אלא עשה הכל כדי לקיים מצוות הבורא. אהרן לא שינה ממה שנצטווה, ועל כך שיבחו הכתוב. מדברים אלו ניתן ללמוד מסר חשוב גם לימינו. הרפורמים והקונסרבטיבים למיניהם טוענים, שעם התפתחות המדע והשינוי בתנאי החיים, יש לשנות את התורה לפי רוח הזמן. בא אהרן ומלמד שהתורה, שקדמה לבריאת העולם, היא נצחית. התורה מתאימה לכל דור ודור, עם כל השכלולים וההמצאות, שהרי הקב"ה תכנן הכל קודם הבריאה. עלינו להתאים את עצמנו לתורה, ולא ח"ו את התורה אלינו. בכל דור ודור קם מישהו שהוא "חכם בעיניו", ומתוך שלא הבין את התורה הוא מבקש לשנותה. ואם ישנה – לא ישאר מהתורה כלום ח"ו. בא אהרן הכהן ומלמדנו כלל גדול: אל לנו לשנות מאומה מן התורה!

כי נר מצוה ותורה אור

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב') "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י בשם תנחומא ה') בשונה מהטעם שמביא רש"י, מביא המדרש (במדבר רבה פרשה ט"ו, ו') טעם אחר לחולשת דעתו של אהרן, וזו לשון המדרש: "היה אומר: אוי לי, שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי. אמר לו הקב"ה: הקרבנות – כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם". ה'זית רענן' על ילקוט שמעוני (רמז תשי"ט אות ב') כתב פירוש נפלא: "משמע, אע"פ שאין המקדש קיים יאירו על המנורה, והיינו נרות שבת". יש שביארו שדעתו של אהרון חלשה מחמת קרבנות החנוכה אשר היו חשובים לו, ולכן ביאר הרמב"ן את הענין על פי מגילת סתרים שניחמו הקב"ה בחנוכת המקדש על ידי בניו החשמונאים. רש"י לא הביא את דברי מגילת סתרים זה, ושמא לא ראה אותו, אך יש להבין מדוע לא הביא את דברי המדרש רבה שבודאי ראה? אלא, יש לבאר ע"פ דברי הגמרא במסכת שבת (דף כ"ג ע"ב) שמספרת: "רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דרבי אבין נגרא (רב הונא היה רגיל לעבור ליד פתחו של רבי אבין הנגר). חזא דהוה רגיל בשרגי טובא (ראה רב הונא שרבי אבין רגיל בהדלקת נרות רבים) אמר (רב הונא): תרי גברי רברבי נפקי מהכא (שני אנשים גדולים ייצאו מכאן). נפקי מינייהו (יצאו מהם) רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא דרב שיזבי (רב חסדא היה רגיל לעבור על פתח ביתו של אביו של רב שיזבי). חזא דהוה רגיל בשרגי טובא (ראה רב חסדא שהוא רגיל להדליק נרות רבים). אמר: גברא רבא נפק מהכא (אדם גדול יצא מבית זה). נפק מינייהו רב שיזבי (ואכן יצא מבית זה רב שיזבי)". התוס' (שם, ד"ה ה"ג חזא דהוה) עמדו על כך שבסיפור של רב הונא נתברכו בשני ילדים, ואילו בסיפור של רב חסדא נתברכו רק בבן אחד תלמיד חכם. וביארו, שהבית שראה רב הונא היו גם הבעל וגם האשה רגילים בהדלקת הנרות – הוא מטיב והיא מדליקה, ולכך זכו לשני ת"ח. אך בבית שראה רב חסדא רק האשה התעסקה בהדלקת הנרות ולכך זכו רק באדם גדול אחד שיצא מהם. הרי שההתעסקות בנר שבת והזהירות בו מזכה בבנים תלמידי חכמים וכמבואר שם בגמרא: "אמר רב הונא: הרגיל בנר שבת, הווין ליה בנים תלמידי חכמים". וביאר רש"י: דכתיב (משלי ו', כ"ג) 'כי נר מצוה ותורה אור' על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור תורה". על פי זה יש לבאר את ביאורו של רש"י: "שאתה מדליק ומטיב את הנרות", משום שכידוע מדתו של אהרון הכהן היא (אבות א', י"ב): "אוהב שלום ורודף שלום", ולכך ניחמו הקב"ה בכך שע"י הדלקת והטבת המנורה במקדש הוא משפיע קדושה וחכמה לכלל ישראל. ומכח הדלקה זו, גם בכל בית ובית ידליקו את נר המצוה שהרי "הנרות לעולם", ולדברי הגמרא (שם) נר של שבת הוא גם משום "שלום בית". אם כן זוכה אהרן הכהן שמחמת הדלקת המנורה האיש והאשה מתעסקים בהדלקת נרות שבת, ועל ידי הדלקה זו זוכים הם לבנים תלמידי חכמים מאירים בתורה ובמצוותיה. יוצא, שהדלקת המנורה והטבתה אינה רק לזמן בית המקדש ולזמן המשכן, אלא נוהגת בכל הדורות על ידי הדלקת נרות שבת [ואף על פי שמצוה זו מדברי סופרים היא מ"מ כבר נהגו בה לפני כן, וכפי המובא (בר"ר פרשה ס' סעי' ט"ז) בשרה ורבקה אימותינו שהיה נר דולק מערב שבת], בשונה מהמובא ברמב"ן בשם המגילת סתרים שהכוונה לנרות חנוכה שלא נהגו אלא מזמן החשמונאים אך לא לפני כן בזמן גלות בבל. ובזה נחה דעתו של אהרן הכהן, שמכח מצות הדלקת המנורה ידליקו במשך הדורות נרות שבת ובזכות הזהירות בהדלקתן יזכו לבנים מאירים – 'כי נר מצוה ותורה אור'.

שלך גדולה משלהם – נרות חנוכה

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב') "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י) לאחר שחלשה דעתו של אהרן הכהן מכך שלא השתתף בחנוכת המזבח, מנחמו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". הרי למדנו על מעלתה הגדולה של המנורה. מעלה זו מתבררת מהמעשה שמביאים חז"ל על יוסף משיתא (בראשית רבה ס"ה, כ"ב ד"ה ולא הכירו) על הפסוק: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – "כגון יוסף משיתא… בשעה שביקשו שונאים (טיטוס) להיכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחילה (טיטוס פחד להיכנס ראשון לבית המקדש, ורצה לשלוח יהודי שיכנס לשם תחילה). אמרין ליה (ליוסף משיתא, שהיה חייל בשורותיו): עול, ומה דאת מפיק דידך (היכנס אתה ראשון, וכל מה שתרצה ותוציא איתך משם יהיה שלך). נכנס, והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עוּל זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך (היכנס פעם נוספת ומה שתוציא יהיה שלך). ולא קיבל עליו. אמר רבי פינחס: נתנו לו מכס ג' שנים (נתנו לו לבחור איזו עיר שירצה, ולקבל את כל המכס שגובים ממנה במשך שלוש שנים), ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי אוי, שהכעסתי לבוראי" (גם בשעת העינויים הקשים, התעלם מכאביו הגופניים לחלוטין, והיה מיצר רק על מה שהכעיס את הקב"ה). ויש לשאול: כיצד חל בו המהפך הגדול? בפעם הראשונה נכנס לבית המקדש ללא היסוס, ופתאום, בפעם השניה סירב עד כדי מסירות נפש! ההסבר נובע ממעלתה של המנורה. מעלה זו כל כך גדולה ועצומה, שברגע שנגע בה יוסף משיתא כבר החכים ממנה, ופעמו בו רגשי קדושה גדולה והתחילה נשמתו להתעורר ולהתנער מכל הטומאה שהיה דבוק בה, עד שחזר בתשובה שלמה. ענין נוסף במעלתה של המנורה אנו למדים מדברי חז"ל (עיין ב"ב כ"ה ע"ב): "הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין". ברכת החכמה באה מן הדרום, משום שהמנורה היתה ממוקמת בצד זה. על כך אמר הקב"ה לאהרן: "חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (עיין רש"י ח', א'). דרך המנורה יורדים חכמת התורה, יראת שמים, קדושה וטהרה לעם ישראל, ולכן "שלך גדולה משלהם". מכאן למדו חז"ל גם הלכה למעשה בענייני התפילה. אדם הרוצה להתפלל על פרנסתו יעמוד כשפניו למזרח (מכוונות לכיוון ירושלים), אבל יטֵה מעט לצד צפון. אם רוצה להתפלל על חכמה, יפנה לכיוון מזרח ויטה מעט לצד דרום (עיין שו"ע סי' צ"ד ס"ב ולחונים עליו). ולא רק בענייני התפילה. לפי דברי הזוהר בתיקונים (כמובא בכה"ח סי' רס"ב ס"ק א'), גם השולחן בבית יהיה בצפון והמנורה בדרום, כמו בבית המקדש זהו שכתוב בפזמון "אזמר בשבחין", שחיברו רבינו האר"י הקדוש: "אסדר לדרומה" וכו'. (ועיין תורה לשמה (סימן פ'), שכתב שמי שאין לו אפשרות לסדר את השולחן בבית בצד צפון והמנורה בדרום לא יאמר בפיוט "אסדר" אלא "אסדרו", והכוונה שכלל ישראל כך מסדרים את שולחנם). מעלתה של המנורה היא בהורדת שפע של חכמה לישראל. וכשם שאהרן הכהן השפיע את הארת התורה לישראל באור המנורה, כך הדלקת נרות השבת מסוגלת להשפיע הארת תורה לבני הבית. על כן תתפלל האישה בעת הדלקת נרות שבת שילדיה ובעלה יהיו בני תורה (ועיין בכף החיים בנוסח שכתב שם ס"ק ל"ד, ובמשנה ברורה סי' רס"ג ס"ק ב').

הדלקת המנורה – על ידי אהרן

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ…" (ח', ב') בפסוק נזכר אהרן בלבד, ולא נאמר: "דבר אל אהרן ואל בניו". המפרשים דנים בשאלה: האם גם בני אהרן נצטוו להדליק ולהיטיב את הנרות, או שמא מצוה זו נעשית על ידי אהרן בלבד. לדעת הרמב"ן (שם ג'), גם בניו נצטוו להדליק ולהיטיב את המנורה, והטעם שהוזכר רק שמו של אהרן הוא שהיתה לו בזה מעלה מיוחדת, וכך הם דברי הרמב"ן: "וטעם 'ויעש כן אהרן' – לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו, ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו, כמו שנאמר (שמות כ"ז, כ"א): 'יערוך אותו אהרן ובניו', אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב… ומפני זה אמר גם עתה: 'דבר אל אהרן בהעלותך' – ולא אמר: 'דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם'". כיון שאהרן הכהן קיים מצוה זו בהתלהבות מיוחדת ולא רצה לוותר עליה כל חייו, למרות שגם בניו יכלו לקיימה, על כן נקראה המצוה על שמו בלבד. לאור זאת, דנים הפוסקים במקרה שאדם בא עם טליתו לבית הכנסת, והנה הוא רואה שלאביו או רבו אין טלית. האם מוטלת עליו החובה לכבדם ולתת להם את טליתו, או שמפני שהמצוה מוטלת עליו אין הוא מחויב לוותר על הטלית לטובתם? ואכן יש שאמרו, שיקיים את המצוה בעצמו ואחר כך יתן לאחרים את טליתו. מצוה שאדם חייב בה – לא יעבירנה לאחרים, אלא יזדרז בה ביותר לקיימה בשמחה ובהתלהבות, ואחרי כן ידאג לאחרים. כך נהג גם אהרן הכהן, כשלא רצה לתת לבניו את המצוה, אלא קיימה בעצמו. על כן נקראה המצוה על שמו.

מעלת הכשר המצוה

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב') "…אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות" (רש"י) נחלקו הראשונים: האם הדלקת המנורה צריכה להיות דווקא על ידי כהנים, או שהיא יכולה להיעשות גם ע"י ישראל? לדעת רוב הפוסקים, הדלקת המנורה צריכה להיות ע"י כהנים, ואפילו ע"י כהן הדיוט, אך לא ע"י ישראל. אבל לדעת הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ט הל' ז') הדלקת המנורה כשרה בזר, באופן שהכהן מוציא את המנורה לעזרה (שכן לישראל אסור להיכנס לתוך הבית עצמו), שם מדליק הישראל את המנורה, ואחרי כן מכניס הכהן אותה בחזרה אל תוך הבית. על דעת הרמב"ם קשה: אם גם ישראל רשאי להדליק את המנורה, מדוע מנחמת הדלקת הנרות את אהרן הכהן: "שלך גדולה משלהם"? והרי כל זר יכול להדליק את המנורה! תשובה לכך נמצא בדברי רש"י, שכתב: "שאתה מדליק ו'מיטיב' את הנרות". ודייק: מעלת הכהנים במנורה היתה לא בהדלקה בלבד, אלא גם בהכנת המנורה ובהטבתה: בניקוי הנרות והכנתם להדלקה. זאת לא נתן אהרן לזרים לעשות, אלא גם כאשר היה ישראל מבקש להדליק את המנורה, היה אהרן מיטיב אותה ומוציא אותה מוכנה להדלקה. על זה אמר לו הקב"ה: "שלך גדולה משלהם". נמצינו למדים, שלא רק קיום המצוה עצמה הינו דבר חשוב, אלא גם ההכנה למצוה. ההתעסקות במכשירי המצוה גם היא בעלת מעלה ועצמה. על כן לא יאמר אדם שאת ההכנה יעשו אחרים והוא יקיים את המצוה מן המוכן, אלא ירוץ גם להכנת המצוות.

צעקו – וה' שומע

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ט', ו' – ז') אותם אנשים טמאים השתוקקו לקיים את מצוות קרבן הפסח, ועמדו וביקשו בכל כחם. אמר להם משה (ט', ח'): "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". וכתב רש"י (בפסוק ז'): "אמר להם: 'עמדו ואשמעה' – כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שכל זמן שהיה רוצה היה מדבר עם השכינה". יש להבין: מניין היה למשה רבינו הביטחון שמיד ישמע מה יצווה ה'? אמנם העיד ה' עליו: "בכל ביתי נאמן הוא" (להלן י"ב, ז'), וכלשון הראב"ע: "כבן בית שיכנס בלא רשות", אך עדיין צריך להבין כיצד היה בטוח שיקבל תשובה מאת ה' מיד? התשובה היא, שמשה ראה את האנשים הטמאים מוסרים את נפשם על המצוה. ולמרות שעל פי הדין היו אנוסים ופטורים, בכל זאת הם התעקשו ושאלו: "למה נגרע?". ראה זאת משה ואמר: אם עד כדי כך הם משתוקקים לקיים את המצוה – ראויים הם שמיד יתגלה אלי ה' להשיבם דבר. מכאן למדו בעלי המוסר: יש אנשים שרואים עצמם בלתי ראויים ופחותים מאחרים בעבודת ה' שלהם. הם מבחינים שאין הם מצליחים בלימודם ובקיום המצוות, וכתוצאה מכך הם נכנסים למצב של יאוש וחוסר אכפתיות. אך טעות לחשוב כן, ואין זו אלא עצת היצר שרוצה למונעם להתעלות במעלות התורה והיראה. אדרבה, תמיד יאמר האדם: גם אני רוצה לקיים מצוות באותה ההתלהבות ובאותה השמחה כמו אלמוני – וכך יעלה מעלה מעלה. זאת למדנו מאותם טמאי נפש שצעקו: "למה נגרע" – מדוע אנחנו פחות משאר האנשים? ונענו מיד. כך כל מי שצועק באמת, מעומק נשמתו, שהוא רוצה להתעלות ולהצליח כמו גדולי ישראל – ייענה ויזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת להצליח בעלייתו.

על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו

"וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (ט', י"ז-י"ח) תפקיד עמוד הענן ועמוד האש היה לקבוע לישראל את סדר מסעם, מתי יחנו ומתי יסעו. יש כאן מוסר גדול: כל הנהגותיו של האדם צריכות להיות על פי ה' – על פי מה שכתוב בתורה, ולא ע"פ ההגיון – שלו. אם לא ינהג כך עלול הוא לבוא לידי מכשולים ושגיאות. דבר נוסף יש ללמוד מהפסוק, והוא שעל האדם לדקדק בקיום ההלכה לא רק ב'חנייתו' בביתו, אלא גם כאשר הוא נמצא ב'מסע' מחוץ לביתו, במקומות שבהם הוא עלול לחשוב להקפיד פחות בדקדוק ההלכה. זכורני, שפעם אחת בהיותי בחוף הים עם ילדיי הקטנים, ראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול, זקן ופיאות, שהוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו ללא שנטל ידיו. חששתי שמא ילדי הקטנים ילמדו ממנו, ולכך שאלתיו: "מה עם נטילת ידיים?" ענה לי: "אבל כאן זה שפת הים!" אמרתי לו: "וכי בשפת הים אין אלוקים?" הוא שמע את דברי, ומיד ביקש מבנו הקטן שייקח כלי ויביא מים מהים כדי ליטול בהם את ידיהם. אמרתי לו שאין זה מועיל, כיון שמֵי הים מלוחים ונפסלו מאכילת כלב; אך יש לו אפשרות לטבול את ידיו ביָם, וזה מועיל מדין טבילה. (אלא שנחלקו הפוסקים (עיין שו"ע אור"ח קנ"ט סעי' כ') בלשון הברכה שעליו לברך. לדעת הספרדים מברך: "על נטילת ידים", כמובא בבא"ח (ש"ר, פר' תזריע-טהרות, הל' י"ב), ולדעת חלק מהאשכנזים (ראה רמ"א שם) מברך "על טבילת ידים"). זהו שכתוב: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" – בכל מקום ומקום יש לנהוג "על פי ה'".

עול מלכות שמים

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (י"א, ד') טענתם של ישראל היתה (שם ה'): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". וביאר רש"י: "ומהו אומר 'חנם'? חינם מן המצוות". האבן עזרא כתב פירוש אחר: "חינם – בזול". וכן הסביר הרמב"ן, שבמצרים היו דגים לרוב, "אשר אין להם דמים במצרים". חז"ל סיפרו לנו (סוטה י"א ע"ב, שמות רבה פרשה א', י"ב) שנשות ישראל הצדקניות היו הולכות ליְאור ושואבות מים, ובדלי היו מוצאות דגים, שאותם היו מכינות לבעליהם ומקיימים מצות פרו ורבו. והנה בזוהר הקדוש (ח"ג פרשת בהר דף ק"ח ע"א) כתוב: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם בלא ברכה, דלא הוה עלינא במצרים עול דלעילא". דברי הזוהר הקדוש צריכים בירור: אם נבאר כביאורו של רש"י: "חינם מן המצוות" – ניתן יהיה להבין את טענת עם ישראל, המבקשים לחזור למצב של "חינם מהמצוות", ללא עול תורה ומצוות. אבל לפי דברי הזוהר תלונת ישראל היתה על כך שבמצרים אכלו דגה חינם ללא ברכה – ודבר זה אינו מובן: וכי ברכה על האוכל היא עול כל כך כבד, שבגללו העדיפו לחזור למצרים?! להבנת הדברים יש לבאר את תוכן החיוב בברכה על המאכלים. הנה הגמרא אומרת (ברכות דף ל"ה ע"ב): "אסור לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל". בהמשך נוסף: "כאילו הוא גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל", וכדברי רש"י: "וכנסת ישראל – שכשחטאו הפירות לוקין". אכן, כאשר האדם מברך ברכה, הוא מגיע להכרה אמונית – עיונית שהקב"ה ברא את העולם. הוא מבין שאף שהאדם הוא שזרע וקצר, מכל מקום היבול אינו 'כוחו ועוצם ידו' של עובד האדמה, אלא ה' יתברך נטע באדמה כוח להצמיח ולגדל לדורות עולם. כאשר מבין זאת האדם ומאמין שה' ברא את העולם ומקיימו כל רגע ורגע, הרי הוא יודע שעליו להקשיב לקב"ה ולקיים את כל מצוותיו. נמצא שעל ידי הברכה מקבל האדם עליו עול דלעילא, עול מלכות שמים. הגמרא בשבת (דף קי"ט ע"א) מספרת על רבי חייא בר אבא שנתארח אצל בעל בית בלודקיא. הביאו לפניהם מיני מאכל ומיני מגדנות. כאשר היו מניחים אותם היו אומרים (תהלים כ"ד, א'): "לה' הארץ ומלואה", וכאשר היו מסלקין אותם היו אומרים (שם, קט"ו, ט"ז): "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (וראה בתוס' ובמהרש"א שם). הפסוקים שאמרו גילו שהם הקפידו ביותר על הברכה הראשונה שלפני האכילה ועל הברכה האחרונה שלאחריה. ממנהג זה אנו רואים שאין לך ביטוי ליראת שמים ולקבלת עול דלעילא גדול יותר מאשר הברכה על המאכל. לפי זה, מובנים דברי הזוהר בביאורו לטענת ישראל. במצרים ראה העם שהדגים באים בזול ובחינם מן היאור. לא עלה על דעתם שהקב"ה, אשר ברא את העולם, הוא שהמציא להם את הדגים בזול על ידי הנשים השואבות מן היאור. רק עכשיו, אחרי שיצאו ממצרים ונצטוו לברך על מאכלם, התחילו להכיר בהשגחת השי"ת ולקבל את עולו. הרי שהברכות שנצטוו בהן ישראל הביאו אותם לקבלת עול מלכות שמים. על כך התמרמרו ישראל בזכרם את הדגה שאכלו במצרים חינם – ללא ברכה וללא עול מלכות שמים. וידועים דברי הרמב"ם (פ"א מהל' ברכות הל' ב'-ג') שמציין שמטרת הברכות הם להביא את האדם לאמונה בבורא יתברך וליראת שמים, וז"ל: "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה. נמצאו כל הברכות כולן דרך שלושה מינים, ברכות הנייה, ברכות מצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו", עכ"ל. נמצינו למדים, שהברכה מקרבת את האדם לאמונה בהשי"ת שברא את עולמו ומשגיח עליו בכל עת. ע"י הברכה מתחייבים לשמוע למצוות ה' ולקיימן.

פרפראות

הדלקה ע"ג מעלה

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח', ב') מהו "בהעלותך"? רש"י כתב שני הסברים. האחד: שתהא השלהבת עולה מאליה. והטעם השני: "מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה כהן עומד ומטיב" (וראה בשפתי חכמים (שם אות ג') שחישב את גובהה של המנורה וגובהו של הכהן). ויש להבין: עשיית המדרגה נדרשה מחמת בעיה טכנית, הנובעת מגובהה של המנורה. מדוע, אפוא, חשוב לתורה להתעכב על פרט זה? יש לבאר, שהיה מקום לחשוב שמדרגה זו תהווה חציצה בין רצפת המקדש ובין רגלי הכהן. לכן אמרה התורה "בהעלותך" – לומר לך, שמדרגה זו נעשתה לצורך הדלקת המנורה, ואין בה משום חציצה.

התרוממות הגשמיות לרוחניות

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (ח', ב') המנורה היתה כלי גשמי שנעשה מזהב, וכן השמן והפתילה הינם גשמיים, ומכל מקום הדלקתה גרמה לאור שהינו במהותו דבר רוחני שאין בו ממשות. ולא זו בלבד, אלא ששפע של חכמה ורוחניות ירדו לעולם באמצעות המנורה. ומכאן – לאדם. אף שגופו גשמי, יכול הוא להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה. ניתן למצוא רמז לכך מלשון הפסוק: "בהעלותך את הנרות" – היינו שמהנרות יכול ללמוד האדם להתעלות, ולהפוך את גשמיותו לכלי המשמש לצורך הרוחניות. בכך מקדש האדם גם את גופו לעבודת ה'.

הדלקת המנורה עם כוונות עליונות

"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן" (ח', ג') "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" (רש"י) המפרשים עמדו על השאלה: היעלה על הדעת שאהרן הכהן ישנה?! יש לבאר: הנה ב"יהי רצון" שלפני תקיעת השופר וכן בהתרת נדרים, אנו אומרים: "על דעת רשב"י הקדוש ועל דעת האר"י הקדוש". פירוש מילים אלו: לנו אין כוח ויכולת לכוון בכל הכוונות הנדרשות, ולכן אנו אומרים שאנו עושים על דעתם של רשב"י והאר"י, שידעו לכוון כנדרש. אהרן הכהן הדליק את המנורה כמו שציווה ה' את משה, דהיינו שידע לכוון את הכוונה העליונה שבהדלקת המנורה, ולא שינה מאומה ממה שציווה ה' את משה. ועל זה היה שבחו.

ויעש כן אהרן – שנעשה הנס על ידו

"וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ח', ג') רש"י כתב (שם ב'): "'יאירו שבעת הנרות' – שישה שעל ששת הקנים, שלושה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלושה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי". כבר ביארנו לעיל את הסיבה שמשה לא פירט באזני אהרן את החובה להטות את הפתילות אלו מול אלו, וציפה שאהרן יבין זאת מדעתו. נוסיף על כך שעצם הטיית הפתילות בצורה כזאת היא דבר לא טבעי, שכן דרכה של השלהבת לעלות תמיד כלפי מעלה. אם כן הטיית הפתילות נעשתה בנס. רצה משה רבינו ע"ה לבחון את אהרן, האם הוא מתאים וראוי שייעשה נס זה על ידו. ואכן, כאשר ניגש אהרן מיד להדליק את המנורה, ראה משה שנטו השלהבות כלפי הנר האמצעי. אז הבין משה שאהרן אחיו מתאים וראוי להדליק ולהיטיב את הנרות. וזהו שכתוב: "ויעש כן אהרן… כאשר ציוה ה' את משה" – אף על פי שמשה לא אמר לאהרן את סדר ההדלקה, עשה זאת אהרן מעצמו, והתרחש הנס על ידו.

מי בנה את המנורה?

"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה…כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (ח', ד') "וזה מעשה המנורה – שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה. לכך נאמר: וזה. כן עשה את המנורה – מי שעשאה. ומ"א על ידי הקב"ה נעשית מאליה" (רש"י) בפירושו השני של רש"י מבואר שהמנורה נעשתה על ידי הקב"ה ולא על ידי אדם. בפשטות, הטעם שלא הצליח אדם לעשותה הוא מפני שיש קושי גדול בעשיית מנורה המורכבת מירך, פרחים, גביעים ועוד, באופן שהכל מקשה אחת. לעומת זאת, בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב: "ודין עובד מנרתא מינא קשיא דדהב עד בסיס דידה ועד שושנייהא, 'עובד אומן' בקורנסא היא מתעבדא". מדבריו משמע שהמנורה נעשתה על ידי אדם שהיה אומן והיה מכה בפטיש ובקורנס עד שנעשתה יפה. יש דורשים את שלושת הדברים שנתקשה משה רבינו והקב"ה הראה לו אותם, על אותיות שמו של מש"ה: מ' – מ'נורה, ש' – ש'קל, ה' – ה'חודש הזה לכם (עיין פנינים משלחן הגר"א).

מעלת סמיכת הלווים

"וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (ח', י"ד) הקב"ה אומר למשה: "והקרבת את הלוים לפני ה' וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים". מכך שבני ישראל סומכים את ידיהם על ראש הלויים, יכול החושב לחשוב שהלויים טפלים לישראל ופחות חשובים מהם. לכן אומר הקב"ה: "והיו לי הלוים" – וכדברי האבן עזרא: "זו מעלה גדולה". סמיכת ישראל את ידיהם על ראש הלויים באה לציין שהלויים הם שלוחים של ישראל. וכדברי רש"י (ח', ט'): "לפי שהלויים נתונים קרבן כפרה תחתיהם". ודווקא עובדה זו מגלה את מעלתם הגדולה.

על פי ה' ביד משה

"עַל-פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (ט', כ"ג) כשהיו ישראל נוסעים ממקום למקום, היה משה רבינו אומר את הפסוק: "קומה ה' ויפוצו אויבך וינסו משנאיך מפניך". כאשר נח הארון אמר משה: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י', ל"ה-ל"ו). מלשון זו משתמע שה' הוא הנוסע. אולם מהפסוק המובא לעיל משתמע שהנסיעה היתה גם על פי החלטת משה: "על פי ה' – 'ביד' משה". כלומר, משה רבנו היה עושה תנועה בידו – ועמודי הענן והאש היו נשמעים לו והיו מתחילים בנסיעה.

הדגלים שמחוברים לתורה

"וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם" (י', י"ד) דגל מחנה יהודה היה הראשון בארבעת הדגלים. הטעם לכך משום שמשבט יהודה יצאה המלכות, וקדימתו נכללת בדברי הכתוב (דברים י"ז, ט"ו וראה בכתובות י"ז ע"א ועוד): "שום תשים עליך מלך – שתהיה אימתו עליך". ליד שבט יהודה חנה שבט יששכר, משום שיששכר הינו בן תורה, וכמו שכתוב (דברי הימים א' י"ב, ל"ג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים", ולכן הוא נסמך למלכות. לידו נסמך מטה זבולון, שכן בזכות החזקתו של זבולון זוכה יששכר ללמוד תורה, ועל כן הוא מצטרף אליו ואל זכות תורתו. זהו שנאמר (משלי ג', י"ח): "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". נמצא שהדגל הראשון, דגל יהודה, מחובר באופן מיוחד לתורה.

טעם הפצת האויבים בנסיעתם ולא בחנייתם

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (י', ל"ה) "משנאיך – אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל – שונא את מי שאמר והיה העולם" (רש"י) ויש לשאול: למה דווקא בנסיעה התפלל משה שיפוצו האויבים, ואילו במנוחה לא התפלל על כך? פשט הדברים, משום שבחניה היתה השכינה שורה על כל המחנה ולא היה צורך לתפילה זו. לעומת זאת, בנסיעה הקדים הענן את ישראל מהלך שלושה ימים – כדברי רש"י – ואם כן חסרה לישראל הגנת הענן, ומשום כך היה צורך בתפילה זו. עוד יש לבאר, ששונה השמירה הנדרשת לאדם כאשר הוא נמצא במקומו מאשר השמירה הנדרשת בנסיעתו. כאשר יושב האדם במנוחה במקומו, יש לו מגדלי שמירה ושומרים מסביבו. גם אם יבוא אויב הוא יֵדע להישמר ממנו. מה שאין כן בנסיעתו, אפשר שחלילה שיתקל בבורות, שיחין, מארבים ומכשולים שהטמין האויב בלא שיזהו אותו. לכן דווקא בנסיעה התפלל משה רבינו: "ויפוצו אויבך".

התעשרות שבט גד בגלל המן

"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא" (י"א, ז') התורה מעידה על שבטי ראובן וגד שהיו עשירים גדולים. היה להם צאן לרוב, ולכך ביקשו ממשה להתיישב בעבר הירדן, וכלשון הפסוק (ל"ב, א'): "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה". ויש להבין: בשלמא ראובן היה עשיר מכיון שהיה בכור, ובכור נוטל פי שנים. כמו כן, שבט מנשה גם היו עשירים משום שמנשה היה בנו-בכורו של יוסף, ונטל פי שנים והתעשר. אבל מניין היה לשבט גד עושר וצאן לרוב? צריך לומר: כיון שהם השתוקקו לאכול מן ולהתקדש בו ולא רצו לשחוט בשר אלא רק לאכול מן – לכן צאנם התרבה מאוד, וכך נשאר להם צאן לרוב. דבר זה נרמז בפסוק: "והמן כזרע 'גד' הוא".

ענוותנותו של יהושע בן נון

"אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (י"א, כ"ח) יש לבאר את כעסו של יהושע, אשר ביקש ממשה רבינו: "אדני משה כלאם". הלא צדקו דברי משה: "ומי יתן עם כל ה' נביאים"! אלא ביאר רש"י: "לפי שהיו מתנבאים: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ". יהושע היה עניו גדול, כמבואר בתרגום פרשת שלח (במדבר י"ג, ט"ז): "אִלֵין שְׁמָהָן גוּבְרַיָא דְשָׁדַר משֶׁה לְאַלְלָא יַת אַרְעָא וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁעַ". כאשר שמע יהושע את נבואתם חשב לעצמו, שאין הוא ראוי להכניס את בני ישראל לארץ, ואם כך – הרי שנבואתם נבואת שקר. לכן ביקש ממשה רבינו לכלוא אותם.

חומרת לשון הרע וגדלותה של מרים

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (י"ב, א') אף שלא דיברה מרים עם איש מלבד אהרן, ולא היה אדם בעולם ששמע מה שאמרה לו, מכל מקום: "וישמע ה'". היה גם מקום למרים לטעון להגנתה, שהיא היתה זו שהצילה את משה כשהיה ביאור, היא גידלה אותו וטיפלה בו, ולפיכך מותר לה לומר עליו כמה מילות תוכחה. למרות זאת דקדק עימה ה' על דיבורה. מכאן אנו רואים את החומרה של המדבר לשון הרע. אך עדיין יש להבין: מדוע התורה מספרת לנו את מה שקרה למרים? הרי יש בעצם הסיפור משום אמירת לשון הרע על מרים! אלא צריך לזכור, שכאשר דיברה מרים הנביאה על אחיה היתה בת מאה עשרים ושש, וזאת היתה הפעם היחידה שדיברה לשון הרע. וגם הפעם הזאת היתה כדי להוכיח את משה. אם כן דווקא מסיפור זה למדנו את שבחה של מרים, אשר מעולם לא דיברה לשון הרע ולא אבק לשון הרע, אלא פעם אחת בימיה. אולם מכיון ש"הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה" (עיין יבמות קכ"א ע"ב ועוד), לכן נענשה. מזה אנו למדים את עוצמת הזהירות הנדרשת מאיתנו בעניין איסור לשון הרע ורכילות, וחובת ההקפדה מפני כל דיבור של איסור וגנאי.

מעשה רב

"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם… וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת… וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקֵיכֶם" (י', י')

סיפר מרן זצוק"ל: בשיעור שהיה מוסר בשכונת הבוכרים, השתתף יהודי זקן כבן שמונים, בעל חנות לכלים. יֵאָמר לשבחו, שהוא לא היה מפסיד שיעור משום סיבה שלא תהיה ובכל תקופה בשנה. אפילו סמוך לפסח ואחר הצהריים, שהיו קונים רבים לכלים חדשים, היה סוגר את חנותו ובא לשמוע את השיעור. פעם אחת, בערב ראש חודש, לימדתי הלכות הנוגעות למי ששכח להגיד 'יעלה ויבוא': אם זה בבוקר או בערב, אם בברכת המזון, שם יש דינים מיוחדים. ישב שם היהודי הזקן ותהה, איך יתכן בכלל לשכוח להגיד 'יעלה ויבוא', הלא מכריזים על כך לפני התפילה, ופעמים שמתפללים מסוימים מגביהים את קולם בשמונה עשרה לתזכורת וכדו'. אמרתי לו שמדובר על אדם ששוכח להגיד מתוך טרדותיו, והזקן התווכח שעדיין אין זה יתכן. לאחר השיעור, עמדו והתפללו תפילת ערבית של ראש חודש וברכו איש את רעהו בברכת "חודש טוב". והנה צועק אותו זקן שהוא שכח להגיד 'יעלה ויבוא'! אמרתי לו שאינו צריך לחזור ולהתפלל. התמרמר הזקן ואמר: מיום שעמדתי על דעתי לא שכחתי להגיד 'יעלה ויבוא', והנה אני בן שמונים שנה וזו הפעם הראשונה שאני שוכח…". והוסיף, "כל זה בא לי בגלל שהתווכחתי והטלתי דופי באלו ששוכחים להגיד 'יעלה ויבוא'". עניתי לו, אדרבה, אשריך ששמונים שנה זכית להתפלל מתוך ישוב הדעת ולא שכחת ולו פעם אחת!. מכאן צריך ללמוד, כמה צריכים להיות זהירים במצוות, לחשוב לפני התפילה לפני מי אנחנו עומדים ומה צריך להוסיף בתפילה.

הלכה בפרשה

אופן הדלקת נרות שבת

"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח', ב') "בהעלתך – על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (רש"י) שאלה: אשה שמדליקה נרות שבת, האם צריכה להמתין עד שהשלהבת תיתפס בנר? תשובה: מהפסוק "בהעלותך את הנרות" למדו חז"ל שהשלהבת של הנר צריכה להיות עולה מעצמה, ללא עזרת הכהן המדליק. גם בנרות שבת ובנרות חנוכה צריך להדליק באופן שתהא השלהבת עולה מאליה, ולא על ידי דבר אחר (עיין שבת דף כ' ע"ב ודף כ"א ע"א, וכ"ח ע"א). בנרות שעוה רגילים הפתילה ארוכה, ובעת ההדלקה השלהבת יורדת מעצמה עד לפראפין של הנר, רק אז הנר דולק מעצמו. על כן האישה צריכה להמשיך ולהדליק את הפתילה עד שתגיעה השלהבת למקום הנר, כדי שתהא השלהבת עולה מאליה. גם ב"נרונים" שמצויים כיום יש פתילה בולטת, וצריך להמתין עד שתגיע השלהבת לפראפין שבנרון (ועיין בא"ח ש"ש נח, הל' ט"ו). גם בהדלקה בשמן זית אין האש נתפסת בשמן מיד עם ההדלקה, כיון שהאש אוחזת תחילה בשעוה שעל הפתילה ורק לאחר זמן שואבת הפתילה מן השמן. לכן יש להמשיך ולהדליק עם הגפרור עד שהשעוה שעל גבי הפתילה תימס והשמן יִשָּׁאֵב לפתילה. רק אז נדלקת השלהבת מהשמן עצמו. טוב שהבעל יכין את הנרות וידביק אותם או את פתילות השמן (עיין לבא"ח שם הל' ו'. ועיין כה"ח סי' רס"ג ס"ק כ', כ"א, שלפי שער הכוונות דף ס"א ע"ד על הבעל להכין את הנרות). בהלכה מובא, שצריך להדליק ולכבות את הפתילה מע"ש, כדי שהאש תתפס בה מיד ויהיה קל לאשה להדליקה. מצוה זו מוטלת על הבעל. וכך לשון הרמ"א (שו"ע סי' רס"ד ס"ט): "נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת ותאחז בה האור יפה" (אך בנרות שלנו אם ידליק ויכבה יהא קשה להדליק שוב).

מנהג הכרזת כניסת השבת ע"י צפירה

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (י', ב') שאלה: האם יש מקור לצפירה המושמעת בערבי שבתות ברחבי הערים? תשובה: בפרשתנו נאמר, שמשה רבינו נצטווה: "עשה לך שתי חצוצרות כסף… והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות". אסיפת הסנהדרין והעם וההכרזות נעשו על ידי תקיעה בחצוצרות. כעין זה מצינו בגמרא במסכת שבת (ל"ה ע"ב): "תנו רבנן, שש תקיעות תוקעין ערב שבת". תקיעה ראשונה תקעו בזמן מנחה קטנה להבטיל העם ממלאכתו, עד התקיעה השישית המזרזת להדלקת הנרות. מדברי הגמרא (ראה שבת ל"ה ע"ב ובהג' יעב"ץ שם) משמע, שתקיעות אלו נהגו לא רק בארץ ישראל אלא גם בבבל. מרן (סי' רנ"ו סעי' א') כתב: "כשהיו ישראל בישובן היו תוקעין". בכה"ח שם (ס"ק ה') הסביר, שהיו מקומות שמפני גזירת הגויים לא תקעו. היום, בחסדי ה', ישראל שרויים על אדמתם בישובם, ולכן ראוי שיכריזו על כניסת השבת, וכדברי הרמ"א (שם): "וכן ראוי לנהוג בכל מקום". מנהג זה חשוב מאוד, ואין לבטלו. בכל מקום ינהיגו צפירה מיוחדת להפסיק את העם ממלאכתם ולזרזם להדלקת הנרות. כשאין אפשרות של צפירה יכריזו ע"י חצוצרה או כלי זמר אחר שיִּשָּׁמַע בכל רחבי העיר.

כריעה בהוצאת ספר תורה

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (י', ל"ה) שאלה: האם ישנה חובה לכרוע כשמוציאים ספר תורה מן ההיכל? תשובה: אומרת התורה "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'". מפסוק זה למדו (ראה ספר המחכים סי' ט', וארחות חיים לרא"ה מלוניל סדר תפילת שחרית של שבת, כל בו תפילת יוצר ומוסף. וע"ע משנ"ב סי' קמ"ו ס"ק י"ז בשם שערי אפרים) שכאשר מוציאים ספר תורה מההיכל כדי להוליכו לבימה וכן בהחזרתו להיכל צריך הציבור לעמוד. בנוסף לכך, כתוב בשולחן ערוך (סי' קל"ד סעי' ב'): "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר פסוקים 'וזאת התורה', 'תורת ה' תמימה" וגו'. אמנם יש מנהגים חלוקים ביחס לשעת ההגבהה: הנוהגים כמרן (וכן פסק הגאון) מגביהים קודם קריאת התורה, ולאילו הנוהגים כרמ"א מגביהים לאחר הקריאה (ועיין כה"ח קל"ד ס"ק טו"ב, שיש גם אשכנזים שנוהגים כדעת מרן). למעשה כל קהילה תעשה כמנהגה. לכל המנהגים צריך להקפיד לראות את הכתב ולכרוע, ולכן כל אחד ואחד ישתדל להתקרב ולראות את הכתב של ספר התורה, וכשאומר "וזאת התורה" יכרע. ועיין בשו"ת הר צבי (בהגהותיו על הטור סי' קל"ד) שתמה על מנהג האנשים שאינם נזהרים בזה ואינם כורעים, ואף שהביא סמך למנהגם כתב שאין זה כפסק השולחן ערוך. יש רבים הנוהגים להשתחוות מול ההיכל כשאומרים ב"בריך שמיה" את המילים "דסגידנא מקמיה", ומנהג טוב הוא (עיין ברכ"י קל"ד סק"ג בשם מהריק"ש). וזו לשון הרמב"ן בפרשת כי תבא על הפסוק (דברים כ"ז, כ"ו): "ארור אשר לא יקים": "וזה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידם כתקנם שלא יפלו. ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הציבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (י"ד,י"ד) שמגביהים אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל האנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר 'וזאת התורה'. וכך נוהגים".

"הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם" (י"א, ל"ג)

שאלה: מהו משך הזמן הראוי להמתין בין אכילת בשר לאכילת מאכלי חלב? תשובה: בגמרא (חולין דף ק"ה ע"א): "אכל בשר אסור לאכול גבינה. אמר מר עוקבא: אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה למחר עד השתא. ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא". דנו הפוסקים האם דבריו של מר עוקבא הם חסידות או הלכה. וכתב הרי"ף (דף ל"ז ע"ב בדפי הרי"ף), שמדברי מר עוקבא משמע שאע"פ שהוא שהה שעור מסעודה לסעודה קרי אנפשיה חלא בר חמרא, דהיינו דבריו הם הלכה ולא חומרא. ועיין בר"ן (שם) שהביא את דעת בעל הלכות (עמ' ע"ו) ור"ת (בתוס' דף ק"ד ע"ב ד"ה עוף וגבינה) והר"ז הלוי (שם, ד"ה והיכא) שדברי מר עוקבא הם מידת חסידות. ואולם פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הל' כ"ח), וכן פסק הרא"ש (פ"ח, סי' ה'), שדברי מר עוקבא הם להלכה. והשאלה היא, מהו הזמן שיש בין סעודה לסעודה. התוס' שם (בד"ה לסעודתא) כתבו שאם סילק השולחן ובירך – הוי מסעודה לסעודה. אולם הרמב"ם שם כתב: "מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות…". והרא"ש (שם) כתב, שרגיל אדם לסעוד סעודת בקר וסעודה שניה סועד בערב, וכתב ע"ז בדברי חמודות (אות כ"ה) שהוא שש שעות. וכן פסק מרן בשו"ע (יו"ד סי' פ"ט סעי' א'): "אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות". וכן הרמ"א שבתחילה כתב שיש להקל מסעודה לסעודה ממש, כתב בסוף וז"ל: "ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות". וכבר כתבו האחרונים (פמ"ג, שפתי דעת אות ה', חכמם אדם כלל מ' סעי' י"ב, ועוד) שהמנהג להמתין שש שעות ואסור לפרוץ גדר. ועיין לברכ"י בשיו"ב (אות י"א). והרש"ל כתב (מובא בש"ך ס"ק ח'), שכל מי שיש לו ריח תורה ימתין שש שעות. אולם כאמור כתבו האחרונים שנתפשט המנהג בגלילות אשכנז להמתין שש שעות. וכן כתב ערוך השולחן (שם, אות ז') שכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות. כתב הפר"ח (שם, אות ו') שבחורף יש להקל בארבע שעות, אולם אין פוסקים כך. עיין לכנה"ג (הג' הטור אות ו') מובא בזבחי צדק (אות ב') ובדרכי תשובה (אות ו'), שכתבו שהשש שעות אינן זמניות אלא רבע יום בין בקיץ ובין בחורף, וכן פסק ערך השולחן (שם, אות א') והחכמת אדם (שם, אות י"ב). ועיין לגאון (שם, ס"ק ב') שהמקור לשש שעות הוא שאכילת ת"ח בבקר הוא בשעה הששית והסעודה השניה בלילה. ועיין לחמודי דניאל (הלכות תערובות ח"ב סי' ט"וּ) שאין להקל, אלא יש להמתין שש שעות שלמות דווקא. ועיין לב"י (או"ח סי' קע"ג) שמדבריו משמע שגם בדעת הרמב"ם שמסעודה לסעודה הכוונה מסעודה של בקר עד גמר סעודת הערב היינו שש שעות, ולא כמו שרצו לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב "כמו שש שעות" ולהקל פחות משש שעות – זה אינו. ועיין לבא"ח (ש"ב פרשת שלח-לך אות ח') שגם בחורף יש להמתין שש שעות. לפיכך, יש להמתין ו' שעות בין בקיץ ובין בחורף ובפרט לבני תורה.

פרשת שלח

שיחות ומאמרים

ראו ולא לקחו מוסר

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (י"ג, ב') "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" (רש"י) ה'שפתי חכמים' (שם אות א') העיר, שבדרך כלל אין רש"י כותב טעם לסמיכות הפרשיות אלא אם כן יש דקדוק בכתוב. הדקדוק שדקדק רש"י אצלנו הוא, שבסוף פרשת בהעלותך כתוב (י"ב, ט"ז): "ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן". מפסוק זה אנו למדים היכן חונה עם ישראל, ואם כן מתעוררת השאלה: מדוע בפרשתנו נכתב (י"ג, ג'): "וישלח אותם משה ממדבר פארן"? הרי ברור שמשה שלחם משם! לכך דקדק רש"י מכפילות זו שיש ללמוד מסמיכות הכתובים, ולמדנו שהמרגלים לא למדו מוסר ממרים. המרגלים צריכים היו ללמוד מוסר ממעשה מרים. אולם יש להבין: לכאורה המרגלים יכולים היו לטעון שלא היה להם ללמוד ממרים, כיון שמרים דיברה נגד משה רבינו, ולכן נענשה, אך הם לא דיברו אלא רק נגד עפר, אבנים ואדמה בלבד, ומדוע נקראים הם רשעים? על כך יש לומר: הלא משה רבינו, שנגדו דיברה מרים, החשיב עצמו כעפר מן האדמה, באומרו: "ונחנו מה" – הרי שאין לדבר אף נגד "עפר". ומאידך, המרגלים דיברו נגד עֲפָרָהּ של ארץ ישראל, הקדושה מכל הארצות, וקדושה זו הרי היא כקדושת האיש החי – וכשם שאסור לדבר לשון הרע על אדם מישראל, כך אסור לדבר לשון הרע על ארץ ישראל. ויש לבאר עוד, שאכן המרגלים לא דיברו לשון הרע רק נגד ארץ ישראל, אלא אמרו (שם, ל"א): "כי חזק הוא ממנו", וכתב רש"י בשם חז"ל (סוטה ל"ה ע"א): "כביכול כלפי מעלה אמרו" – כביכול הקב"ה לא יכול להורישם את הארץ. הרי שדיברו נגד ה'. ואכן, יהושע וכלב מזהירים אותם (י"ד, ט'): "אך בה' אל תמרודו" – ראו לאן הגעתם: מרדתם בקב"ה! הרי שדיברו המרגלים לשון הרע לא רק על ארץ ישראל, ולא רק על משה רבינו אלא גם על הקב"ה. זהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים י"ב, ה'): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו" – כלומר: בתחילה מדברים לשון הרע על משה רבינו, על ארץ ישראל, ולבסוף אומרים: "מי אדון לנו" – מדברים כנגד הקב"ה. עלינו לקחת מוסר גדול ממעשה המרגלים, שאסור לדבר לשון הרע על ארץ ישראל, ואפילו אם נראה שיש דברים שאינם טובים, גם אסור לדבר על הארץ. דבר זה עולה גם מהגמרא במסכת כתובות (קי"ב ע"ב), המספרת שרבי אמי ורבי אסי היו עוברים בלימודם בקיץ ממקום שמש למקום צל ובחורף ממקום צל למקום שמש, "כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל". כל זאת מתוך אהבת ארץ ישראל. וכבר נאמר (שם ק"ב, ט"ו): "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".

כח התורה וקדושת האבות

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (י"ג, ג') "כלם אנשים – כל 'אנשים' במקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י) בדברי רש"י מבואר, שהמרגלים היו ראשי ישראל, חשובים וכשרים. אך עם זאת היו חסרים עין הצופה למרחקים ועמקות מחשבה, ולא נתנו עיניהם וליבם להבין את עומק כוונתה של שליחותם. מה גם שהיו להם חשבונות אישיים, שכן במדבר היו הם חשובים, אבל חששו כי בארץ יאבדו את ערכם וחשיבותם (עיין זוהר במדבר דף קנ"ו ע"ב). מי שאינו רואה למרחוק ואינו חושב בעמקות, ומי שנגוע בעניינים האישיים –האמת הפשוטה והצרופה נעדרת ממנו, אף על פי שחכם חשוב וכשר הוא. ואכן, בכל מהלך הריגול רואין אנו כי תופעות שהיו לטובת עם ישראל המרגלים ראו אותם בעינים שליליות. הנה משה רבנו מבקש שיבדקו (י"ג, י"ט): "הבמחנים אם במבצרים", וכוונתו שאם הם נמצאים במבצרים אזי סימן הוא שהם חלשים. אך המרגלים, בראותם את הערים הבצורות, אינם מבינים כך אלא להיפך חוששים ומפחדים. משה רבנו שואל (י"ג, כ'): "היש בה עץ", האם יש בה אדם גדול (איוב) שיגן עליהם וינצלו בזכותו, והם רואים עצים גדולים ואומרים (י"ג, כ"ז): "וזה פריה". בראותם שאיוב מת באותו היום שבאו לארץ, ומכל הארצות נקבצו באו אנשים שונים במלבושים ובשפות שונות לחלוק לו כבוד ולהשתתף בהלווייתו, הם אינם מבינים שה' יתברך עשה זאת למען עם ישראל שאיוב ימות באותו היום ולא תעמוד זכותו ליושבי הארץ, וכל הארץ תהא עסוקה באבל ולא ירגישו כלל שיש כאן מרגלים. והם מתלוננים ומוציאים דבת הארץ, פריה גדול כי באמת גודל התאנה או הרמון ארבעים סאה (רש"י י"ג, כ"ג). הם באים להחליש את העם ולהרפות ידיהם לבל יעלו לארץ ומסבירים בטוב טעם, בצורה הגיונית, שהעמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי בהר, והכנעני על הים ועל יד הירדן ולכן לא נוכל לעלות. ואכן היה עליהם לדעת את דברי הרמב"ם שכתב בהלכות מלכים (פ"ז הט"ו): "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה". אך מנגד, יהושע הלך לשליחות זו מכוחה של תורה, ולכך התנגד לדברי המרגלים. וכלב שראה כי יהושע בא מכוחה של תורה, ומכוחו של משה רבינו, בא עד חברון כדי לקבל כח מכוחם של אבות העולם להנצל מעצת המרגלים. אכן, לוּ היו שאר המרגלים הולכים גם הם להתפלל בחברון, בקברי האבות, היו מבינים מהו כח האבות. אברהם אבינו היה משפיע עליהם כי לו ולזרעו נִתְּנָה הארץ והלך בה לארכה ולרחבה כדי שתהא נוחה להכבש לבניו. ויצחק שהיה עולה תמימה ולא יצא מהארץ הזאת לעולם היה משפיע עליהם מקדושת הארץ. ויעקב אבינו שהקב"ה קיפל את כל הארץ תחתיו היה מלמדם אהבת הארץ. לוּ היו מקבלים השראה רוחנית, היו חושבים ומדברים אחרת. נכון, "עז העם", ה"ערים בצורות", "עמלק יושב בארץ הנגב", אך עם כל זה נצליח וגבר ישראל כשם שמשה רבינו עמד והתפלל במלחמת עמלק ועם ישראל ניצח. ואכן כלב שנטל ברכה ועצה מחברון, ידע והבין זאת ולכן אמר (י"ג, ל'): "עלֹה נעלה". ואילו המרגלים שפחד ומורך בלבבם חשבו שלא תהיה להם סיעתא דשמיא (ראה רש"י שם, ל"ב) ואת הטובה הפכו לרעה: "ארץ אוכלת יושביה" (וראה ב'אור החיים' הקדוש) וגרמו לעם לחוסר אמונה וביטחון בהשם.

קנין חזקה על ארץ ישראל

"וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (י"ג, כ') יש לשאול על לשון הפסוק: "והתחזקתם" – מה צורך יש בהתחזקות כדי לקחת מפרי הארץ? פשט הדברים הוא, כיון שהימים היו ימי ביכורי ענבים, הרי שבשעה שינסו המרגלים לקחת מהפירות הטובים והיפים למאכל, יבואו בני אדם לגעור בהם. על כן נאמר להם: "והתחזקתם". אך תרגום יונתן תרגם: "ותעבדון חזקתא". וכן פירש הספורנו: "'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ' – להחזיק בה, ואל תִּירָאוּ שיתנו עיניהם בכם למרגלים". עולה מכאן, שמשה רבינו שלח את המרגלים לתור את ארץ כנען, ללכת לאָרְכָּהּ ולרָחְבָּהּ, כדי שיעשו קנין חזקה בהליכתם בה. ואכן, לדעת רבי אליעזר (ראה ב"ב ק' ע"א) יש בהליכה משום מעשה קנין, שנאמר (בראשית י"ג, י"ז) לאברהם אבינו: "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". אמנם לדעת חכמים שם "אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק", וכלשון רשב"ם: "עד שיחזיק – להשוות קרקע לחרישה, או נעל וגדר ופרץ כל שהוא", כלומר: הליכה לבד אינה מספיקה בשביל לקנות, ויש להוסיף מעשה המראה בעלות על הקרקע. משום כך ביקש משה רבינו מהמרגלים שיתנהגו כאדוני הארץ, יתחזקו ויקחו מפרי הארץ. או אז נעשה כאן קנין גמור. אם כן, המרגלים נשלחו לעשות חזקה על ארץ ישראל. אבל הם לא עשו כן, אלא: "וַיַּרְאוּם את פרי הארץ" (שם, כ"ו) – הם קטפו את הפירות אך ורק בשביל לטעון (שם כ"ז): "וזה פריה" – לשם קנטור והוצאת דיבה, וכדברי חז"ל שאמרו (ראה רש"י בסוטה ל"ד ע"א): פירותיה משונים ויושביה משונים. עונשם של המרגלים ושל כל העדה שהקשיבו להם היה (י"ד, כ"ג): "אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מְנַאֲצַי לא יראוה". היה בכך מידה כנגד מידה: כשם שסירבו המרגלים להחזיק בארץ, לקחת את פירותיה לשם קנין ולעשות חזקה בארץ – כך נענשו שלא ינחלו את הארץ ולא יהפכו לבעליה. נותר להבין: מדוע יהושע וכלב סירבו לקחת מהפירות? מדוע לא עשו הם קנין חזקה בארץ? צריך לומר, שכלב ויהושע טענו שאין צורך במעשה של קנין בשביל לעשות חזקה, והילוך אכן מספיק לשם כך. זאת משום שהליכה לבדה שאינה מועילה היא דווקא הליכה שאדם הולך מיוזמתו; אבל כאשר הבעלים של הקרקע, המוכר, הוא אומר לקונה ללכת ולזכות בקרקעו – בזה לכל הדעות הילוך עושה חזקה, גם ללא פעולה נוספת. מעתה, כיון שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר (י"ג, ב'): "שלח לך אנשים ויתורו" – והלא הוא אדוני הארץ, לכן די בהילוך, ואין צורך עוד בחזקה של לקיחת פירות. על פי הפשט יש להוסיף, שהסיבה שיהושע וכלב סירבו ליטול מפירות הארץ היא שהם הבינו את כוונת המרגלים, שלקחו פירות רק כדי להבאיש את ריחה של הארץ. לכן נמנעו יהושע וכלב להשתתף עימם, ולא לקחו חלק בלקיחת הפירות. בקראנו פרשה זו עלינו ללמוד ולהבין, שאנו צריכים להתחזק ביותר בהחזקת ארצנו הקדושה, שלא ניתנה לנו בכוחנו ובזכותנו, כי אם מיד ה', אשר הוא מורישנו את נחלת אבותינו.

זהירות בשבת, ומתינות בדיני נפשות

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ט"ו, ל"ב-ל"ו) "המוצאים אותו מקושש – שהתרו בו ולא הניח מלקושש אף משמצאוהו והתרו בו (סנהדרין מ"א ע"א). כי לא פורש מה יעשה לו – לא היו יודעים באיזו מיתה ימות, אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה" (רש"י בשם הספרי ט"ו, נ"ז) מסיפור המקושש עצים ביום השבת אנו לומדים על מעלתה העצומה של השבת, ועל הדרך שבה צריכים דייני ישראל לנקוט בענייני נפשות. ראוי להביא בהקשר זה את דברי תרגום יונתן בן עוזיאל, שהאיר פרשה זו באור מיוחד. וכך כתב: "והוו בני ישראל שריין במדברא, גזירת שבתא אשתמודע להו, ברם קנסא דשבתא לא אשתמודע להון (כשהיו ישראל במדבר, מצות שבת נודעה להם, אך עונשה של שבת לא נודע להם). קם גברא מדבית יוסף (קם איש מבית יוסף), אמר במימריה: 'איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא (אמר במחשבתו: אלך ואתלוש עצים ביום השבת – אין מדובר באדם שאסף קש או שברי עצים, כפשט הפסוק) ויחמון יתי סהדיא ויתנון למשה (ויראו אותי העדים ויספרו למשה), ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי (ומשה ישאל תורה מלפני ה' וידון אותי), ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל (וע"י כך ייוודע העונש לכל בית ישראל). ואשכחו סהדיא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא, וקריבו יתיה בתר דאתרו ביה ותלש סהדיא דאשכחו יתיה תליש קיסין לות משה ולות אהרן ולות כל כנישתא (וימצאו העדים את האיש כאשר תלש ועקר עצים ביום השבת, ויקריבו אותו אחר שהתרו בו ותלש). דין הוא חד מן ארבעה דינין די עלו קדם משה נביא דיני ממונא ומנהון דיני נפשתא (זה אחד מארבעת המשפטים אשר באו לפני משה הנביא, מהם דיני ממון ומהם דיני נפשות). בדיני ממונא הוה משה זריז, ובדיני נפשתא הוה משה מתון, ובאלין אמר משה 'לא שמעית', מן בגלל למלפא רישי סנהדרי דעתידין למיקום דיהוון זריזין בדיני ממונא ומתונין בדיני נפשתא (בדיני ממון היה משה זריז, ובדיני נפשות היה משה מתון, ובאלה ובאלה אמר משה 'לא שמעתי', כדי ללמד לראשי הסנהדרין אשר עתידים לקום שיהיו זריזים בדיני ממון ומתונים בדיני נפשות), ולא יבהתון למשיילא דינא דמתקשי להון, ארום משה דהוה רבהון דישראל צריך דיימר 'לא שמעית' (ולא יתביישו לשאול משפט שיקשה להם כי משה רבם של ישראל צריך שיאמר 'לא שמעתי'). בגין כן אצנעוהי בבית אסירי, ארום עד כדון לא אתפרש הדין דינא יתעביד ביה" (על כן הכניסו אותו בבית האסורים, כי עד עתה לא נתפרש איזה משפט יעשו בו). הרי שהמקושש לשם שמים התכוון, כדי ללמד את ישראל את חומרת חילול השבת. גם התוס' (ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה פסקי) הביאו בשם המדרש שסובר שהמקושש לשם שמים נתכוון, להראות כמה חמורה שמירת השבת. הסבר זה יכול לבאר את ההבדל שבין דינו של המקושש, שנסקל באבנים: "וירגמו אותו באבנים וימת" – אבנים בלשון רבים; ובין דינו של המקלל, שלגביו כתוב: "וירגמו אותו אָבֶן" – בלשון יחיד. הסיבה היא שלגבי המקושש לא היתה תמימות דעים בעם ישראל על עונשו: היו שחשבו שמגיע לו עונש, אך היו שאמרו שלא מגיע לו עונש, כי לשם שמים התכוון. לכן נאמר "אבנים" – משום שכוונת הזורקים היתה שונה ברגימתם. מה שאין כן לגבי המקלל, שעונשו התקבל על דעת הכל, וכל הזורקים את האבנים נתכוונו לשם אותה המטרה. על כן נכתב "אבן" – בלשון יחיד.

הזהיר במצות ציצית

"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (ט"ו, ל"ח) מצות הציצית ניתנה כדי שנכיר בכך שאנו עבדי הקב"ה. מן הראוי להביא את דברי חז"ל על מצוה זו, כדי שנבין את מהותה. הגמרא במסכת מנחות (דף מ"ג ע"ב) אומרת: "תניא, היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב. ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר, זה שאמר לו: הבא לי חותם של טיט, ולא הביא". וביארו התוספות (שם ד"ה חותם), מדוע נמשלו הציציות לחותם של טיט: "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה". ידועים דברי האבן עזרא (במדבר ט"ו, ל"ט), שעיקר חיוב ההתעטפות בציצית הוא לאו דוקא בזמן התפילה, וכדבריו: "והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים שיתכסה בו ביום תמיד ולא יסירנו מעליו, למען יזכרו. והמתפללים בטלית בשעת התפילה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע: 'והיה לכם לציצית ועשו להם ציצית'. רק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפילה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפילה לא יעשה עבירה". אמנם מצות הציצית גם מגינה על האדם, בבחינת "מלאך ה' חונה סביב ליראיו ויחלצם" (תהילים ל"ד, ח'); אבל יותר מזה משמעותה היא להזכיר לאדם שהוא ירא את ה', שהוא עבד לקב"ה, ובהקשר זה משמשת הציצית כחותם העבדים המסמן את עבדותם. כאשר האדם מכיר בכך שהוא עבד ה', הרי הוא מקיים את כל המצוות כולן. בין אם הוא עושה אותן מאהבה, כעבד נאמן, ובין אם עושה אותן מיראה, כעבד פחות טוב. לא לחינם ספרו חז"ל שם בגמרא במנחות (מ"ד ע"א): "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית", ובא לעבור עבירה – "באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו", וחדל מן העבירה. באותו סיפור טפחו הציציות על פניו – כפשוטו; אך יש כאן גם רמז: הציציות טופחים על פניו של האדם ואומרים לו: הרי אתה עבד ה'! הציצית מסמלת שאתה עבדו, ואיך תבוא לכלל עבירה?! ואנו מוסיפים על כך וכורכים את הציציות ט"ל פעמים, כמספר 'הוי"ה אחד', או כ"ו פעמים, כמספר 'הוי"ה' (ראה שו"ע או"ח סי' י"א סעי' י"ד, ובנושאי כלים שם. וראה עוד להלן בהלכה בפרשה). בכך אנו חורטים על 'חותם העבדות' את שמו של האדון, הקב"ה. כל זאת מתוך מטרה, שכבר בראיית הציציות – מבלי להתעמק בכוונתן – נראה את שם ה', ומתוך כך נתרחק ממינות, מכפירה ומכל דבר מחשבה אשר איננה טהורה. ומכיון שערך מצוה זו גדול הוא עד מאוד, לכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' כ"ד סעי' ו'): "גדול עונש המבטל מצוות ציצית, ועליו נאמר (איוב ל"ח, י"ג): 'לאחוז בכנפות הארץ' וגו'. הזהיר במצוות ציצית זוכה ורואה פני שכינה".

פרפראות

כל הגדול מחבירו

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (י"ג, ג') "כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו" (רש"י) יש להבין: כיון שהמרגלים כשרים היו, כיצד חטאו? ביאור הענין: אמנם לפני שבאו לארץ ישראל היו המרגלים כשרים; אך ארץ ישראל היא ארץ קדושה ומעלתה גדולה, ובכל מקום שיש יותר קדושה – יש בו גם יותר סטרא אחרא, וכמאמר חז"ל (סוכה נ"ב ע"א): "כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו". על כן כאשר באו המרגלים לארץ – נתגדלו; וכאשר נתגדלו – גדל יצרם ונכשלו. יהושע וכלב ניצלו מכך בזכות התפילות. יהושע – בזכות תפילת משה, וכלב – בזכות תפילתו על קברי האבות בחברון.

מעלת שינוי השם

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (י"ג, ט"ז) ביאר רש"י (על פי הגמרא בסוטה ל"ד ע"ב) את שינוי שמו של הושע ל-יהושע: "התפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים". ותרגום יונתן כתב: "וּכְדִי חֲמָא משֶׁה עִנְוָותָנוּתֵיהּ קָרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בַּר נוּן יְהוֹשֻׁע" – ראה משה את ענוותנותו של הושע ומיד התפלל עליו והוסיף י' לשמו. מהו הקשר שבין ענוותנותו של יהושע, לתפילת משה עליו שיוושע מעצת המרגלים ושינוי שמו? צריך לומר: משה הכיר בענוותנותו של יהושע. חשש משה שמא יראה יהושע שהרוב מדברים נגד ארץ ישראל ויבטל עצמו כלפיהם, מתוך ענווה. אמר לו משה: "לא תהיה אחרי רבים לרעות!" (שמות כ"ג, ב'). אם עצת המרגלים תהיה לרעה – עמוד נגדם בתקיפות. ולכן הוסיף על שמו את האות י', והרי נפתח שמו בשם 'יו"ד ה"א', שהוא שם של מידת הדין.

שבח ארץ ישראל בפירותיה

"וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (י"ג, כ') יש לדקדק בלשון הפסוק שמשה רבנו ביקש: "ולקחתם 'מ'פרי" – מקצת מן הפירות, כדי להראות את שבחה של הארץ הקדושה. אך הם הביאו פירות רבים – להראות כי משונים הם, לומר: כשם שפריָה משונה כך עמה משונה.

חגבים או נמלים

"וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (י"ג, ל"ג) "שמענו אומרים זה לזה: נמלים יש בכרמים כאנשים" (רש"י בשם הגמ' סוטה ל"ה ע"א) המפרשים עמדו על כך שרש"י שינה מדברי הפסוק, וכתב "נמלים" במקום "חגבים". הסיבה לכך היא, שבתחילה היו נראים המרגלים בעיני תושבי הארץ כחגבים, אך ככל שירדו ממדרגתם נתקטנו בעיניהם יותר ויותר, עד שנראו כנמלים. החיד"א מוסיף, שמעלתם של החגבים גבוהה משל הנמלים, שהרי חלק מהחגבים מותרים באכילה על ידי הדחק, ואילו לנמלים אין כל ערך וחשיבות. הרי שנפילתם של המרגלים השפילה אותם ממדרגת חגבים למדרגת נמלים… ועוד יש לומר, שידוע שככל שהענק גבוה יותר – כך היצורים הקטנים נראים בעיניו קטנים יותר. בחברון היו הענקים הגדולים: אחימן, ששי ותלמי ואביהם. בעיניהם נראו המרגלים כנמלים. אך בעיני ענקי הארץ האחרים, שהיו נמוכים מענקי חברון, נראו המרגלים כמו חגבים.

קריעת בגדים שאינם מתאחים

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם" (י"ד, ו') יש לבאר את פשר קריעת הבגדים ע"י יהושע וכלב, על פי דברי הגמרא (מו"ק דף כ"ו ע"א): "ואלו קרעין שאין מתאחין… על ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש ועל ירושלים". וכך נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' ש"מ סעי' ל"ז- ל"ח). המרגלים, באומרם (י"ד, ד'): "נתנה ראש", עברו על כל הסיבות לקריעה שאינה מתאחה: הם כפרו בה' ("'ניתנה ראש' – זו עבודה זרה". רש"י) ובמשה עבדו, וגרמו לחורבן בית המקדש, ירושלים וערי יהודה בבכיה של חינם שנקבעה כבכיה לדורות. לכן כדין וכהלכה קרעו יהושע וכלב את בגדיהם.

התכחשות לארץ ישראל – כפירה בעיקר

"אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ" (י"ד, ט') יהושע וכלב אומרים: "אך בה' אל תמרודו". מכאן אנו למדים, שכל מי שמדבר נגד ארץ ישראל, נחשב כאילו דיבר נגד הקב"ה, שכן מי שכופר בטובתו ובמתנתו של הקב"ה – הרי הוא ככופר בעיקר (מדרש הגדול שמות, א', ה').

סמל הצל הוא חיות האדם

"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" (י"ד, ט') עוד אמרו יהושע וכלב למרגלים: "סר צלם מעליהם". הביאור בזה: לכל אדם חי יש צל שמלווה אותו (שער הכוונות דף ק"ו ע"ג, רמ"א אור"ח סי' תרס"ד ס"א), ומסמל את חיותו כאדם. לענקי הארץ שפגשו המרגלים לא היה צל, ומכאן שאין להם חיוּת, והכיבוש עתיד להיות קל ומובטח.

מידה כנגד מידה

"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (י"ד, כ"ג) "מידה כנגד מידה" הינו יסוד גדול בשכר ובעונש. מתבלט יסוד זה בזכות לראות את ארץ ישראל. דור המדבר, שראו את כבוד ה' אך זלזלו בירושת הארץ – נאמר עליהם (י"ד, כ"ב- כ"ג): "כי כל האנשים הרואים את כבודי… ולא שמעו בקולי, אם 'יראו' את הארץ אשר נשבעתי לאבתם, וכל מנאצי 'לא יראוה'". לעומתם, משה רבינו, שהיה ירא ה' וראה את כבוד ה' – עליו נאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה 'וראה' בעיניך" (דברים ג', כ"ז).

מעלת כלב בן יפונה

"וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (י"ד, כ"ד) רש"י הסביר, שכלב דיבר אחד בפה ואחד בלב: "'רוח אחרת' – שתי רוחות: אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר: אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת. ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר (י"ג, ל'): 'ויהס כלב' – שהיו סבורים שיאמר כמותם. זהו שנאמר בספר יהושע (י"ד, ז'): 'וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי'". ויש לשאול: מדוע רק כלב הערים על המרגלים, ויהושע לא היה עִמּוֹ? נראה לומר, שיהושע לא הרשה לעצמו לחבור לרשעים נגד משה רבנו, ואפילו בערמה. ועוד: מידת "אחד בפה ואחד בלב" מהווה בדרך כלל כח שלילי. משום כך יהושע, משרת משה, לא רצה מעולם להשתמש בכח זה. לְכָּלֵב, לעומתו, היו זכויות שהגנו עליו: הוא עצמו היה בעל-אחותו של משה רבנו, וגם היה לו כח מיוחד שקיבל מהאבות בהתפללו על קברם. לכן הוא יכול היה להשתמש בכח זה לצורך חיובי. לכן, רואה התורה צורך להדגיש דוקא לגבי כלב שרוח אחרת היתה עמו. דוקא בגלל שהשתמש בכח שלילי של "אחד בפה ואחד בלב" חשוב לתורה להדגיש שמטרתו היתה חיובית, "וימלא אחרי".

שנות שכר הגאולה

"בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה" (י"ד, ל"ד) דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (צ', ט"ו): "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה". כיון שהלכו המרגלים ארבעים יום, גזר עליהם הקב"ה ארבעים שנה – שנה כנגד כל יום. ואמרו חז"ל (סוטה י"א ע"א): "לעולם מידה טובה מרובה ממידת פורענות". אם בחשבון של עונש נגזר כנגד כל יום – שנה, הרי שבחשבון של שכר נקבל כנגד כל יום של גלות הרבה שנות גאולה. יומו של הקב"ה הוא אלף שנה, כדברי הפסוק (שם צ', ד'): "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול". מעתה צא וחשוב: על אלפי שנות סבלנו ויסורינו, מהחורבן עד ביאת הגואל, ישמחנו הקב"ה אלף פעמים. זהו שאמר דוד: על "ימות עִנִּיתָנוּ" (במספר ימים) קיבלנו "שנות ראינו רעה" (שם צ', ט"ו) – יום לשנה. אבל בגאולתנו – על אחת כמה וכמה.

לא הועילה להם תשובתם

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ" (י"ד, מ') כשראו עם ישראל את הנזק הגדול והעצום שנגרם בגלל הוצאת הדיבה, התחרטו בכל לבם ובכו כל אותו הלילה. בבוקר קמו וביקשו להחזיר את המצב לקדמותו, כאילו לא קרה דבר. הם רצו לעלות אל ראש ההר בדרך לארץ ישראל. אמר להם משה רבינו (י"ד, מ"א –מ"ב): "למה זה אתם עוברים את פי ה', והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם", וללא סיעתא דשמיא לא יעלה בידכם מאומה. ויש להקשות, הרי אין דבר העומד בפני התשובה (ירושלמי פ"א הל' א'), ומדוע לא עמדה להם תשובתם? אלא שלא קיימו את תשובתם כדבעי. שלב הכרחי בתשובה הוא הכרת החטא, שיכיר החוטא בכך שעשה דבר שלילי. אולם העם לא השכילו להבין שחטאו. הם אמרו: "אשר אמר ה' כי חטאנו" – ודייק: ה' הוא שאמר שחטאנו, ועל כן אנו חוזרים בתשובה; אך הם עצמם לא הודו בחטאם. יתירה מזאת: בדבריהם הם הפכו את הסדר. בתחילה הם אמרו: "הננו ועלינו", ואחר כך אמרו: "חטאנו". לא כך היה להם לומר, אלא קודם: "חטאנו", ואם יקבל ה' את תשובתנו – רק אז: "הננו ועלינו". ללמדנו, שגם תשובה מיראה צריכה להיות תשובה אמיתית. עכשיו, שתשובתם לא היתה שלמה ועוד שֶׁהִפְּכוּ את סדר התשובה, אמר להם משה רבינו: "למה זה אתם עוברים את פי ה'" – בזה אתם מוסיפים חטא על פשע, במקום לחזור בתשובה אמיתית.

מי היה המקושש?

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ט"ו, ל"ב) כתב בדעת זקנים לבעלי התוספות (וכן מובא בתוס במס' ב"ב קי"ט ע"ב ד"ה פסקי), שהמקושש עשה כן לשם שמים. הוא מסר את נפשו למיתה משום שראה שעם ישראל מזלזלים בשבת וממעטים בחומרתה, ולכך אמר: אחלל שבת ויסקלו אותי – ומזה ישמעו אחרים וייראו. יש שהקשו: לפי הסבר זה, הרי שמלאכת הקישוש היתה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכן לא עשה אותה לשם המלאכה (דהיינו: כדי לאסוף את העצים לשימושו), אלא כדי ללמד את העם הלכה; ולגבי מלאכה שאינה צריכה לגופה נפסק שאין חייבים עליה. אם כן כיצד הרגו אותו? ובאמת, לפי דברים אלו אפשר לבאר את הפסוק (ט"ו, ל"ד): "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" – שההתלבטות לגבי עונשו של המקושש נבעה מתוך הספק הנ"ל: מצד אחד – זהו חילול שבת, אך מצד שני – זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, משום שלא היה זקוק לעצים, אלא רק רצה להזהיר את עם ישראל. על כן, חשב משה רבנו שלא הגיע לו עונש, וזהו שנאמר: "כי לא פורש מה יעשה לו". אולם למעשה נענש המקושש, והסיבה היא שאי אפשר לתלות חטאים בתירוצים מעין אלו. אם כל חוטא יתרץ את עצמו כפי שטען המקושש, ויבקש להפוך בכך את מלאכתו למלאכה שאינה צריכה לגופה כדי להיות פטור מעונש – לא יהיה לדבר סוף.

מעשה רב

"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (ט"ו, ל"ח)

סיפר מרן זצוק"ל: יום אחד התפללתי בבית הכנסת 'טוויג', ועימי התפלל חתן בר מצוה. אביו של חתן בר המצווה היה לבוש בהידור מכף רגל ועד ראש: חליפה יפה, עניבה חדשה ונעליים מצוחצחות. והנה, הוציא אותו אדם טלית משי קרועה ומלוכלכת והתעטף בה. חשבתי לעצמי לנעלים שלו הוא דואג שיהיו מצוחצחות, שיהיו חדשות ויפות. אבל מה עם הטלית? איך לטלית הוא לא דואג? אחר כך אמרתי לעצמי: למה שאלמד עליו חובה, אלמד עליו זכות. יתכן שאתמול בערב הוא הכין את הטלית החדשה, ובבוקר, מחמת המהירות, התבלבל ולקח את הטלית הישנה. וכשבא לבית הכנסת והרגיש בטעותו, אמר בליבו: 'למרות שכל בגדי חדשים ויפים, אלבש את הטלית הזו'. עודי מהרהר בליבי על אביו של בר המצווה, שם לב אותו האב שאני מסתכל עליו. ניגש אלי האב ושאל: "מדוע כבוד הרב מסתכל עלי?" אמרתי לו מה שחשבתי עליו בליבי. אמר האב: אכן, כך היה, קניתי טלית חדשה והנחתיה על השולחן, ומרוב המהירות לקחתי את הטלית הישנה. ועל כך אמר התנא במסכת אבות (פרק א' משנה ו'): "והוי דן את כל האדם לכף זכות". ובהקשר לזה: על הרב יהודה ליב מימון ז"ל מסופר, שבכל פעם שהיה קונה חליפה חדשה היה קונה גם טלית חדשה. אמנם, אנחנו נוהגים שלא להחליף את הטלית שבה רגיל האדם להתפלל בכל יום. ואכן בהקשר לזה מסופר על בעל ה'טורי זהב' שהיתה טליתו קרועה ובלויה, מלאת לכלוך ולא כבוד ולא הדר. באו אנשים ואמרו לו שיחליף אותה בחדשה, שיהיה 'זה א-לי ואנוהו'. אמר להם בעל הט"ז: לאחר מאה ועשרים שנה, כשאמות, יכסו אותי בטלית זו, והיא שתעיד עלי בשמים על כל התפילות שהתפללתי עימה, ועל כן אינני מחליף את הטלית. וכל זה טוב ויפה, אבל רק לט"ז. סתם אדם, אם טליתו אינה נקיה, יכבסנה בביתו או ישלח אותה למכבסה, משום 'זה א-לי ואנוהו', וכשם שאומרת הגמרא בשבת (דף קל"ג ע"ב): "'זה א-לי ואנוהו' – התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה ובקולמוס נאה".

"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם" (ט"ו, ל"ח)

מסופר על הבן איש חי, עליו השלום, שפעם אחת שלחו מארץ ישראל לבבל טליתות עשויות צמר רחלים. ובבבל היו רוב הטליתות עשויות מצמר גפן, דהיינו – מכותנה. עמד בעל הבא"ח ודרש, שדעת השולחן ערוך היא שטלית העשויה מצמר רחלים היא דאורייתא, ואילו טלית מכותנה היא רק דרבנן. וגם הרמ"א מודה שלכתחילה ילבש טלית מצמר רחלים. אחרי שדרש זאת הוסיף ודרש כמה שעות בעניינים נוספים. שמעו זאת האנשים שהיו בשיעור, שומעי לקחו, ומיד במוצאי שבת רצו לחנות תשמישי הקדושה, שאליה הגיעו הטליתות מארץ ישראל, על מנת לקנות טליתות עשויות צמר רחלים. ראה זאת המוכר ואמר – אם כל כך הרבה רוצים לקנות את הטליתות האלה, אני אכפיל את המחיר. באו לבא"ח ואמרו: המוכר הכפיל את המחיר של הטליתות! הלך הבא"ח למוכר ואמר לו שימכור עד שתות (שישית) יותר מהמחיר המקורי ולא יותר מזה.

הלכה בפרשה

"וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים" (י"ג, כ')

שאלה: כשמברכים 'שהחיינו' על פרי חדש, האם מברכים תחילה את הברכה על הפרי ואח"כ ברכת 'שהחיינו', או להיפך? תשובה: כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"י ה"ב): "הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתו מברך 'שהחיינו'". כיום המנהג הוא שאין מברכין בשעת הראיה, אלא רק בשעת האכילה. לגבי סדר הברכות ישנם שני מנהגים: יש נוהגים לברך 'שהחיינו' תחילה ואחר כך 'בורא פרי העץ'. טעמם הוא שמכיון שמעיקר הדין נתקנה הברכה על הראִיָּה – הרי רואה האדם את הפרי עוד לפני שאוכל אותו, ואם כן מן הדין להקדים את ברכת הראִיָּה על ברכת האכילה. כך נוהגים הפוסקים כמשנה ברורה (רכ"ה ס"ק י"א). אולם מנהג הספרדים (עיין שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רל"ו, יוסף אומץ לחיד"א סי' נ"ו, שדי חמד אסיפת דינים מערכת ברכות סי' ב' אות ה', כף החיים שם ס"ק כ"ה) הוא לברך על הפרי תחילה, ורק אחר כך 'שהחיינו'. נימוקם: "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם", וברכת האכילה תדירה יותר מאשר ברכת 'שהחיינו'. לגבי ברכת 'שהחיינו' בכלל, מתעוררות בימינו בעיות סבוכות, כי יש פירות שנמצאים בבתי קירור וכדו', וקשה להבדיל בין ישן לחדש [כגון המלפפונים, שפעם היו מברכים עליהם "שהחיינו" אך כיום, כיון שישנם כל השנה אין מברכים]. לפיכך תפוחי עץ, הנמצאים כל השנה, אי אפשר להבדיל בהם בין חדש לישן, ולכן אין מברכים עליהם 'שהחיינו'. פעם היו יודעים להבחין בין פרי ישן לחדש על ידי טעימה; אולם כיום אין בקיאים בזה, ולכן אין לברך על פירות מעין אלו ברכת 'שהחיינו'. אם אכל תאנים לבנות לא יברך שוב על תאנים שחורות וכן בענבים לבנים ושחורים. ירק שישנו כל השנה, כגון מלפפונים בימינו – אין לברך עליו 'שהחיינו'. הספרדים מברכים על ירק חדש מבושל אף באמצע הסעודה, ואצל האשכנזים – יש שנהגו לברך על ירק מבושל, ויש שלא נהגו. ביחס לאבטיח ומלון – לדעת כולם יש לברך 'שהחיינו'. כמו כן, יש הנוהגים להמתין ולאכול את הפרי החדש בשבת. אך אם הפרי עלול להתקלקל – אין להמתין. עוד מובא בירושלמי (סוף קדושין פ"ד ע"א (ד"ו) והביאו המשנ"ב (סי' רכ"ה ס"ק י"ט), שאדם שרואה פרי חדש ישתדל לקנותו ולברך עליו 'שהחיינו', כדי להודות לקב"ה על הבריאה.

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת" (י"ג, ל"ב)

שאלה: אדם שקרא ידיעה של לשון הרע על פלוני בעיתון, האם מותר לו לספר זאת לאחרים? תשובה: המדרש (עי' רש"י י"ג, ב') מבאר את סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים: "לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". חומרת לשון הרע קיימת, כמובן, אף בנכתב ולא רק בנאמר. כך עולה גם מהגמרא (סנהדרין כ"ו ע"א) שדרשה את הפסוק (תהלים י"א, ב'): "כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר" על שבנא, שהיה ממונה על ביתו של חזקיהו המלך. כשבא סנחריב הרשע לצור על ירושלים כתב שבנא פתק לסנחריב ובו הצהרה: "שבנא וסיעתו השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו", ובכך ביקש להפליל את חזקיה. הסביר רש"י את הפסוק (סנהדרין שם): "'כוננו חיצם' – על שם שעל ידי החץ הוא מבקש להמית את אדוניו בלשון הרע הכתוב שם"; ועל כך נאמר (ירמיהו ט', ז'): "חץ שחוט לשונם מרמה דבר", וכדברי הגמרא בערכין (ט"ו ע"ב): "אין חץ אלא לשון". הרי שגם בכתיבה – כמו בפתק שכתב שבנא לסנחריב – יש איסור של לשון הרע. טעות נפוצה בין הבריות, שדבר אמת מותר לאומרו. ואין הדבר כן, שהרי איסור לשון הרע הוא גם בדברי אמת. בגמרא (ערכין ט"ז ע"א) נאמר שאם דבר שיש בו לשון הרע התפרסם בפני שלושה אנשים מותר להמשיך ולספרו לאחרים. לרש"י, ההיתר הוא בתנאי שבעל הדבר עצמו סיפר את הדבר בפני שלושה. ואף שיש החולקים על רש"י ואומרים שבכל מקרה שכבר התפרסם הדבר מותר לאומרו, מכל מקום כיון שאיסור זה הוא חמור מאוד – כפי שאומרים חז"ל (שם ט"ו ע"ב): "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר" – יש להיזהר מלספר גם דבר שהתפרסם בעיתונות. בודאי שעצם כתיבת לשון הרע בעיתון אסורה, וכדמוכח שם בגמרא בסנהדרין. עוד אומרת הגמרא (ערכין שם) שלשון הרע הורג שלושה: את האומר, את השומע ואת האדם שמדברים אודותיו. חז"ל הסבירו שהשומע מתחייב, כיון שהוא מקבל ומאמין למה שמספרים. מכאן שאם התחילו לדבר בפני אדם לשון הרע, עליו להכחיש את הנאמר, ויאמר לעצמו ששקר הדבר ואין לקבלו בלבו (עיין חפץ חיים, לשון הרע כלל א' סעי' ח').

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (י"ד, ז')

שאלה: הרמב"ם בהלכות מלכים מונה שלוש סיבות שבגללן מותר ליהודי לעזוב את ארץ ישראל, והם: לצורך פרנסה, לצורך לימוד תורה ועל מנת לשאת אשה. א. האם מותר לטייל בחו"ל כאשר אין בעיות של כשרות וכד' ("טיול דתי")? ב. מה בנוגע להצטרפות למשלחת נוער הנוסעת למחנות ההשמדה בפולין, למטרת לימוד על השואה ולא לשם טיול והנאה? תשובה: נסיעה לסתם טיול בחו"ל – אסורה. וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט), שהותרה יציאה לחו"ל רק ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן העכו"ם או אם חזק הרעב בארץ. אלו שנוסעים לפולין – אם כוונתם לשם טיול גרידא, הדבר אסור, אך אם זוהי נסיעה לשם לימוד ענייני השואה והנחלתה לאחרים, מותר הדבר, אך אין זו מצוה.

"וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (ט"ו, ל"ח)

שאלה: בימינו ישנם הטוענים שיש להטיל חוט תכלת בפתיל הציצית כמו שכתוב בפרשת ציצית, וסוברים שהם יודעים מהו התכלת הכתוב בתורה, האם יש לנהוג כמותם? תשובה: צריך לדעת, שאין לנו את האפשרות לברר מה בדיוק הוא צבע התכלת. כשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, הוא יראה לנו את הצבע האמיתי של התכלת ואת החלזון המיוחד שהיה יוצא אחת לשבעים שנה בחלקו של זבולון (ראה מגילה ו' ע"א, מנחות מ"ד ע"ב), ואז נוכל לקיים את המצוה כתקנה. ובכתבי האר"י (פרי עץ חיים שער הציצית, דרוש ד') מובא, שהתכלת תתגלה רק כשהמשיח יבוא בב"א. וז"ל: "כי בזמן שביהמ"ק קיים, היה חוט תכלת עם הלבן, ובזמן הזה לא יש כי אם לבן. והענין הוא וכו', ונבאר עתה הציציות שאנו נוהגים בזמן הזה שהם לבן בלתי תכלת… אלא שאין לנו עתה כח שייעשה הדבר ההוא על ידינו", עכ"ל. [הערת המערכת: פעם אחת שאלו את מרן הרב שליט"א – מדוע הרב אינו מטִיל פתילי תכלת, כשהתכלת הוא הצבע שנמצא היום לאחר מחקרים רבים, וכי מה יש להפסיד? אמר להם מרן הרב שליט"א – אני נמצא באותה בעיה שהיה רבה בר בר חנה כשהלך למדבר, שלא היה לו פנאי והזדמנות לבדוק את אופן הכנת התכלת מהחל ועד כָּלֶה. מלבד זאת, לכל צבע וצבע ישנם גוונים רבים, וכך גם לתכלת יש גוונים רבים, ועד שיבוא בן ישי אין לנו את היכולת לדעת מהו בדיוק גוונו האמיתי. ועוד הוסיף מרן שליט"א מה שמובא בכתבי האר"י ז"ל, וכן מה שמובא בזוהר כעין זה].

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי" (ט"ו, ל"ט-מ')

שאלה: כמה כריכות יש לכרוך בחוטי הציצית, בטלית קטן ובטלית גדול? והאם חוטים שנכרכו לפי שם הוי"ה ב"ה יש בעיה בהתרתם? תשובה: בציצית עצמה רמוזים כל תרי"ג מצוות התורה. וכך כתב רש"י (מנחות מ"ג ע"ב, ד"ה שקולה מצוה): "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמישה קשרים – הרי תרי"ג". סדר קשירת הציצית הוא כך: לאחר שהעביר את ארבעת החוטים בנקב, ויש לו ארבעה חוטים מכל צד, יקשור את שתי הקבוצות של ארבעת החוטים אחת בשנייה שני קשרים ויכרוך שבע כריכות. לאחר מכן יקשור שני קשרים נוספים ויכרוך שמונה כריכות, שני קשרים ו-י"א כריכות, שני קשרים ו-י"ג כריכות, ולבסוף שני קשרים. סך כל הכריכות – ט"ל כריכות, כמנין "הוי'ה אחד" (שו"ע י"א סעי' י"ד. בא"ח לך לך א'). בסדר הכריכות יש הנוהגים שבמקום לכרוך: 13, 11, 8, 7 כורכים: 5, 6, 5, 10, הרומז על שם "הויה" ברוך הוא. מנהגנו לעשות בטלית גדול ט"ל כריכות, ובטלית קטן כ"ו כריכות (עיין כה"ח סי' י"א ס"ק מ"ז). אם שינה במספר הכריכות – בין טלית גדול לטלית קטן – אינו מעכב. יש שכורכים את הכריכות בחוליות של שלוש שלוש, ואין לחוש לכך (בא"ח ש"ר לך לך א'). אעפ"י שיש בקשירת החוטים רמז לשמות קדושים, אין בעיה להתירם (בא"ח ש"ר לך לך ח'. כה"ח סי' י"א ס"ק מ"ח).

"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (כ', ט"ו)

שאלה: אשה אפתה עוגה בת 1 ק"ג קמח, ושוב אפתה בזו אחר זו שתי עוגות שבכל אחת מהן 1 ק"ג קמח. לבסוף הניחה את שלוש העוגות בארון או במקרר או בתנור. האם העוגות מצטרפות זו לזו ומתחייבות בהפרשת חלה אחר האפייה? תשובה: לגבי עצם שיעור הקמח ממנו יש להפריש חלה, ישנם שלושה מנהגים עיקריים. יש אומרים, שהמשקל המחייב הוא 1,200 גרם, ויש אומרים (הגר"ח נאה) שהמשקל המחייב הוא 1,666 גרם, ויש אומרים (חזו"א) 2,400 גרם. למעשה, אותם שנהגו להפריש בברכה בשיעור של 1,666 גר', ימשיכו במנהג אמותיהם ויברכו. אולם, מי שמתחילה בהפרשה (כגון שנשאה עתה וכיו"ב), תפריש מ-1,666 גרם בלא הזכרת שם ומלכות ומ-2,400 גרם ומעלה בברכה. הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (יורה דעה שכ"ה סעי' א'), ששתי עיסות שאין בכל אחת שיעור להפרשת חלה, אך בשתיהן יחד יש שיעור, והן מונחות בסל אחד – הסל מצרפן, והן מתחייבות בהפרשת חלה בברכה. אך כל זה דווקא בשתי עיסות לפני אפייתן; אם נאפו העיסות בזו אחר זו – ישנו ספק: מצד אחד כתוב: "ראשית עריסותיכם", וכיון שבזמן הלישה לא היו מחויבות העיסות בחלה תהיינה פטורות גם אחר האפייה, אך מצד שני, הרי אם שכחה אשה להפריש חלה מהעיסה עליה להפריש אחר האפייה, ואם כן גם אצלנו יש חיוב להפריש. לכן למעשה: אישה שלָשה כמה עיסות שאין בכל אחת שיעור להפרשת חלה, אך בכולן יחד יש שיעור, והיו העיסות בכלי אחד – יש להפריש חלה בברכה. אם לשה את העיסות בנפרד ולא היו בכלי אחד, ולאחר האפייה הניחה את שלוש העוגות בתוך תנור, ארון וכדו' (ולא רק על שולחן אחד) – תפריש חלה בלא ברכה (עיין כף החיים סי' תנ"ז ס"ק כ"ב-כ"ג). דבר זה מצוי בפורים שמקבלים עוגות מכל מיני מכרים אשר אפו אותם בפחות מכשיעור, ולא הפרישו חלה, או בנתינת עוגות מכמה שכנים במגש אחד, מצטרפים העוגות לשיעור חלה, ומתחייבים בהפרשת חלה, ואף על פי שמשעת אפיה לא היה חיוב חלה. ומכל מקום, יפריש ללא ברכה, כאמור. שאלה: מתי צריך לשרוף את החלה, עם הפרשתה או בזמן אחר? תשובה: לפי הדין, מיד עם הפרשתה צריכה החלה להינתן לכהן. בזמן הזה, שאנו שורפים את החלה ואיננו נותנים לכהן, צריך לשרוף אותה מיד עם הפרשתה. אולם כבר פסק מרן (יו"ד שכ"ז סעי' ב'): "צריך ליזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה", והטעם הוא שאם ישרפו קודם גמר העריכה יתכן שהאשה תוסיף אחר כך קמח על העיסה, ונמצא שעל קמח זה שנוסף לעיסה לא הופרשה חלה. לכאורה חשש זה קיים רק במקרה שהאשה תוסיף קמח בשיעור המחויב בהפרשת חלה, אך אם תוסיף רק מעט קמח – כדרכן של נשים לפזר קמח על השולחן בעת העריכה – אין צורך כלל להפריש חלה על כמות קטנה זו. במקרה כזה תוכל האשה לשרוף את החלה גם קודם גמר עריכת הבצק. אולם מ"שער המצוות" (פרשת שלח) משמע, מדברי האר"י הקדוש (עי' כה"ח או"ח סי' רמ"ב ס"ק כ"ה) שגם על מעט הקמח הנוסף יש להפריש חלה, ולכן "יותר טוב שלא יפריש החלה עד שיערוך הלחם על הלוח, ואחר כך ישרוף החלה" (וע"ש שמדובר בתוספת של קמח מועט). מסיבה זו גם כתבו הראשונים על פי הירושלמי, שיש ללמד את הנשים לעשות תנאי שהפרשת החלה תהא גם על הקמח הנוסף בשעת העריכה (ועיין בב"י שכ"ז). וכן פסק מרן (שם סעי' א'): "אימתי מפרישין חלה? כשיתן המים ויערב הקמח במים. והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר. ואם אמר: 'הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידי לשם חלה' – הרי זה מותר. וכן אם מתנה שתחול החלה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריכה. וטוב ללמד לנשים להתנות כן". לכן למעשה: כאשר לשים את הבצק יש לגבל את כל העיסה עם כל הקמח, או להתנות על הקמח שיתווסף בהמשך. ובכלל, טוב שכל אשה ואשה תתנה לפחות פעם אחת בשנה בעת הפרשת החלה שהפרשות החלה שתפריש במהלך השנה יחולו גם על הקמח שהיא מפזרת על השולחן, אף שכמות זו היא כמות קטנה; ובזמן שתלוש בצק ותפריש חלה תכוון שההפרשה היא גם על הקמח הנוסף. בגמר העריכה תשרוף את החלה. כאשר האשה עושה עיסה ואין לה צורך להוסיף קמח, או שסוג בצק זה נאפה מיד לאחר הלישה, היא יכולה לשרוף את החלה מיד לאחר ההפרשה. יש שאינם נוהגים לשרוף את החלה (אף שכך רצוי לנהוג), אלא משליכים אותה לפח. אותם אנשים צריכים להקפיד לעטוף את הבצק המופרש לשם חלה בנייר ובשקית ניילון אטומה, שלא תיראה, ולהניח בפח שלא בדרך בזויה. סיכום ההלכות: א. יש להפריש חלה בגמר העריכה ולשרוף אותה. ב. אם אין צורך להוסיף קמח על הבצק, אפשר להפריש חלה מיד בתום הלישה ולשרוף אותה. ג. טוב שכל אשה תתנה לפחות פעם בשנה שהפרשת החלה תחול גם על הקמח הנוסף בשעת עריכת הבצק. ד. נוהגים לשרוף את החלה, ויש שעוטפים אותה היטב בנייר ובשקית ניילון אטומה, ומניחים בפח בדרך כבוד.

פרשת קרח

שיחות ומאמרים

חכמות נשים בנתה ביתה

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א') שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (י"ד, א'): "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידה תהרסנה". אומרים חז"ל (סנהדרין ק"י ע"א): "'חכמות נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת, 'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשתו של קרח". שמעתי מפיו של חכם מנשה שלו ע"ה, ששמע מפיו של ה'בן איש חי' זיע"א, שתיאר את הדברים כך: בתחילה היתה אשתו של קורח עשירה מאוד, שהרי מובא בחז"ל (סנהדרין ק"י ע"א) שהיה לבעלה אוצרות של שלוש מאות חמורים מלאים כסף וזהב. היתה אשתו מתקשטת בצמידים מזהב מכף ידה ועד כתפה לאורך כל הזרוע, והיתה מתפארת בפני כל נשות ישראל על יופיָם של התכשיטים ועל עושרה. כשהיתה פוגשת את ציפורה אשת משה, היתה לועגת לה ואומרת: ראי לאן בעלי הגיע, לאיזו רמת חיים הביאני, ואילו את – אין לך אפילו טבעת קלה. אמרה לה ציפורה, שהיא זכתה בעושר הגדול ביותר בעולם, היא התורה של משה רבינו שנקראת על שמו, והתעלמה מן הדברים. וכשביקש הקב"ה לכתוב את התורה על לוחות האבנים, הביא למשה רבינו אבן סנפירינון, שהיא האבן היקרה ביותר בעולם. אמר לו הקב"ה (שמות ל"ד, ג'): "פסל לך" – הכן מן האבן את הלוחות, ואת הפסולת תשמור לך. לקח משה את הפסולת, ולא ידע עד כמה היא יקרה (ראה נדרים ל"ח ע"א). הביא אותה לציפורה ואמר לה: לכי ועשי לך טבעת אצל אהליאב. כשראה אהליאב את האבן – נדהם. אמר לציפורה שזהו היהלום היקר ביותר בעולם, ונתפרסם הדבר. כשענדה ציפורה את הטבעת, עזבו כל הנשים את אשתו של קורח, ורצו לראות במו עיניהן את האבן המיוחדת בטבעתה של ציפורה. נעלבה אשתו של קורח וחמתה בערה בה עד להשחית. מיד רצה לבעלה והתחילה לצעוק עליו: ראה מה הבאת לי וכו'. מחמת אותה קנאה הסיתה אותו ויצא למחלוקת. על כך דרשו חז"ל: "'ואולת בידה תהרסנה' – זו אשתו של קורח", כיון שלא היתה שְׂמֵחה בחלקה נקראה "אולת" וסופה שהרסה את ביתה. לעומתה, אשתו של און בן פלת, שהיה מראשי הסנהדרין, מנעה ממנו להיגרר אחרי מחלוקתו של קורח, בכך שישבה על פתח אוהלה וסירקה את שער ראשה. כשראוה אנשי קורח ברחו משם, כי רצו להראות את צדקותם בפרהסיא. אשתו של און בן פלת טענה לבעלה: מה לך ולמחלוקת זו? הלא בכל מקרה יהיה קורח מעליך, ומה לך ולזה? אמר לה און, שיש בינו לבין קורח הסכם חילופין בתפקיד המנהיג, ולכשיקבל און את התפקיד הרם בתורו, תהיה היא אשת הנשיא. כששמעה כך אמרה לו: אם כן עליך לעשות משתה. השקתה אותו יין, עד שהשתכר ונרדם. בענין זה שאל בעל ה'בן איש חי': מדוע הבריחה אשתו של און בן פלת את ראשי בעלי המחלוקת על ידי שסירקה שערה בפתח ביתה? והלא יכולה היתה למנוע מהם להיכנס לבית על ידי נעילת הדלת וכדומה! אפשר לבאר, שכאשר גילתה את שערות ראשה, רצתה לומר: כמו שלכל שׂערה ושׂערה יש נקב שממנו היא יונקת, כך לכל אדם יש תפקיד שהקב"ה נתן לו, ועליו לעשות אותו כמו שהקב"ה רוצה, ולא כפי שהוא רוצה. יש המסבירים שאשתו של און גילתה את שערותיה, על פי חז"ל שאומרים (ב"ב ט"ז ע"א) שכאשר קיבל איוב יסורים אמר: רבש"ע, אולי התחלף לך 'איוב' ב'אויב'? אמר לו הקב"ה: כיצד יתחלפו לי אותיות, והרי אפילו בגשם שוטף לא מתערבבות הטיפות זו עם זו, וכן שערות הראש של האדם אינן מתערבבות זו עם זו. כך אמרה להם אשתו של און: אל לכם לערב מי שראוי לכהונה עם מי שלא ראוי לכך. עוד יש לבאר את מעשיה של אשת און, על פי המסופר בגמרא (ראה יומא דף מ"ז ע"א) על קמחית ששבעת בניה שימשו בכהונה גדולה, והעידה על עצמה שזכתה לכך משום שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה. אמרה אשתו של און לבעלה: קמחית זכתה למשפחה של כהנים גדולים בגלל שקורות ביתה לא ראו את שערות ראשה, והנה אני מגלה את שערות ראשי לעין כל, ובעקבות מעשה זה לעולם לא תזכה אתה לכהונה.

ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א') "ויקח קרח, מה כתיב למעלה מן הענין? (ט"ו, ל"ח) 'ועשו להם ציצית'. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?!" (במדבר רבה פרשה י"ח, ג') ביחס לשאלת קורח את משה ותשובת משה רבינו יש להבין: הרי משה רבינו ידע את רוח השואלים אותו ומגמתם. הוא ידע שהם מזלזלים בתורה ובהלכה. מדוע בכלל ענה להם? אלא לימדנו משה רבינו הלכה גדולה לאורייתא. כאשר שואלים את האדם שאלה בדבר הלכה, עליו לענות את ההלכה כפי שהיא, אף על פי שכוונת השואלים ללעוג. עם כל זה יש לענות להם כהלכה, שכן ההלכה אינה משתנה לפי מגמת השואלים. עוד יש לברר: מה ראו קורח ועדתו להתלוצץ דווקא על שתי מצוות אלו של מזוזה וציצית? בעל ה'צידה לדרך' (לרבי יששכר בר איילינבורג, בעל שו"ת באר שבע, לפרשת קרח ד"ה רש"י אמרו לו טלית וכו') מבאר, שקורח ועדתו לגלגו על כל מצוות התורה, אך בחרו דווקא בשני המצוות הללו כדי לרמוז על טענתם. הם טענו שעם ישראל כולו קדוש, ובזה הוא דומה לבית שמלא ספרים או לבגד שכולו תכלת, שאינם צריכים מזוזה או חוט תכלת. במילים אחרות: אין צורך במשה ואהרן – אין צורך במזוזה הרומזת למשה, איש התורה, ואין צורך בחוט תכלת, הרומז לאהרן הכהן הגדול הלבוש בגד תכלת. יש לבאר באופן נוסף, מתוך הכרת מעלתן של מצוות אלו. הנה הציצית משמרת את האדם, מצילה אותו מעבירה ומזרזת אותו לקיים את מצוות ה', כמו שכתוב (ט"ו, ט"ל): "וראיתם… וזכרתם… ועשיתם" (וראה ב'אור החיים' הקדוש סוף פרשת שלח), עליה אומר הכתוב (תהלים ל"ד, ח'): "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". בגמרא במסכת מנחות (דף מ"ד ע"ב) מובא מעשה, הממחיש כיצד הגנה מצות ציצית על אדם שביקש לעבור עבירה. מצות המזוזה אף היא משמרת את האדם ומצילה אותו מן החטא. הגמרא (שם ל"ג ע"ב) דורשת את הפסוק (שם קכ"א, ה'): "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" על מצות מזוזה. וכתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות מזוזה הל' י"ג): "חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד… אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר (שם ל"ד, ח'): 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'". משום כך שואל קורח דווקא על מצוות אלו. קורח אינו מעוניין בשמירה זו. אין הוא רוצה את שמירת מלאך ה' החונה לשמרו ולהצילו מהחטא ומהעבירה. הוא גם אינו רוצה לשים את המזוזה בפתחו על מנת שתזכיר לו את אהבת ה' ותימנע ממנו לחטוא. לכן אומר משה רבינו (ט"ז, י"א): "הנועדים על ה'". כוונתם של קורח ועדתו היתה לעקור את התורה ולומר שהיא אינה מן השמים. אמנם מי שלא לובש ציצית עובר על עשה, ומי שאינו שׂם מזוזה בפתחו עובר על עשה; אבל מי שלועג על מזוזה וציצית – עונשו חמור מאוד, כי הוא מזלזל וכופר בכל התורה כולה. כך אנו רואים בדברי חז"ל, המספרים את המעשה (מדרש הגדול קרח, ט"ז י"ט, מדרש שוחר טוב תהלים מזמור א' ד"ה ד"א אשרי האיש וכו', ילקוט שמעוני במדבר (קרח) רמז תש"ן ועוד) שהיה מספר קורח על אותה אלמנה. בדבריו ביקש קורח ללגלג על מצוות מתנות כהונה בפרט ועל כל מצוות התורה בכלל. הרי שלא רק על שתי מצוות אלו לגלג, אלא על כל המצוות כולן, ושתי המצוות האלו היו רק השורש לשאר כל המצוות. לכן אומר הכתוב: (י"ז, ג'): "את מחתות האנשים האלה בנפשותם" – וכלשון רש"י: "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה". עלינו ליזהר במצות ציצית במשך כל היום (ולדעת האר"י ז"ל – גם בלילה ובשינה), כדי שתשמרנו ותצילנו. כמו כן נזכור את יחודו של הקב"ה ע"י קביעת המזוזה, וה' ישמור צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם.

"יהי לבי תמים בחוקיך"

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א') "ויקח קרח, מה כתיב למעלה מן הענין? (ט"ו, ל"ח) 'ועשו להם ציצית'. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו, חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?!" (במדבר רבה פרשה י"ח, ג') פרשת קרח סמוכה היא לפרשת חוקת. כשנעיין בדברי חז"ל הללו, נבין את הקשר ההדוק שבין שתי הפרשות. ראשיתה של פרשת חוקת היא בפסוק: (י"ט, ב'): "זאת חוקת התורה". כתב על כך רש"י: "גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". אדם שאינו מקבל את דברי התורה כחוקה, אלא הוא מתחיל להרהר עליהם, חושב, מעיין וחוקר אותם – זהו החטא היותר גדול. בזה חטא קורח, כפי שנרמז גם בשמו: 'קרח' – אותיות 'חקר', מלשון חקירה. לכן אמרה עליו התורה (י"ז, ג'): "את מחתות האנשים האלה בנפשותם", ופירש רש"י: "שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקב"ה". כאשר קורח שואל את משה רבינו בלגלוג על מצוות ציצית ומזוזה – משה אינו משיב לו כאוולתו, אלא עונה לו את ההלכה כהלכתה; כרוצה לומר לקורח: אתה מבקש לחקור ולהתווכח, אך "אין לך רשות להרהר אחריה" – קבל את דברי התורה כפי שהם. ולכן נסמכה פרשת "זאת חוקת התורה" לסיפור עניינו של קורח. וכבר הזהירה התורה (י"ז, ה') את עם ישראל לדורות עולם: "ולא יהיה כקורח וכעדתו". פשט הדברים הוא להיזהר של להיכנס למחלוקת; אבל יש כאן גם הוראה לדורות, שאסור להתחכם ולחקור את מצוות הבורא, אלא יש לקיימן בתמימות, בבחינת (תהלים ק"ט, פ'): "יהי לבי תמים בחוקיך". וזהו שהמשיך דוד המלך ואמר (שם שם): "למען לא אבוש" – שלא אבוא לידי בושה, כשם שבאו לכך קורח ועדתו. (וכל מה שצריך האדם לחקור בהבנת המצוות, עיין ברמב"ם הל' תמורה פ"ד הי"ג ובהל' מעילה סוף פרק ח', ותן לחכם ויוסיף לקח). בלועי קורח אומרים בכל ראש חודש: "משה ותורתו אמת והן בדאים" (סנהדרין ק"י ע"א). הם עומדים בתשובה שלימה ומכריזים לפני כל העולם כי החקירות הן שווא נתעה, ואת המצוות יש לקיים בתמימות כאברהם אבינו שעליו נאמר (בראשית י"ז, א'): "התהלך לפני והיה תמים".

גנותה של המחלוקת

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (ט"ז, א'-ג') "ויקח קרח – לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס 'ואתפלג', נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן מה יקחך לבך, לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים, כמו שנאמר (ויקרא ח', ב'. במדבר כ', כ"ה): 'קח את אהרן', (הושע י"ד, ג') 'קחו עמכם דברים' (רש"י בשם מדרש תנחומא א') פרשתנו עוסקת במחלוקת קורח ועדתו על משה ואהרן. וכבר הפליגו בעלי המוסר בגנות המחלוקת וההתרחקות שיש להתרחק ממנה כמו מן האש. דבר זה נלמד מיעקב אבינו ע"ה, שהתפלל לה' שלא יזכר שמו בשושלת היוחסין של קורח, וכמו שמבאר רש"י על הפסוק: "בן יצהר בן קהת בן לוי", וזו לשונו: "ולא הזכיר 'בן יעקב', שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר (בראשית מ"ט, ו'): 'ובקהלם אל תחד כבודי'". המחלוקת מזיקה לא רק לבעל המחלוקת, אלא גם לשכניו. זהו שכתב רש"י: "ודתן ואבירם – בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו". עוד כתב רש"י על הפסוק "ויקח קרח": "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא"; וכוונתו לדברים שמביא המדרש אודות התוצאות ההרסניות של הקנאה והתחרות לבעלי המחלוקת בפרט ולעם ישראל בכלל. וזו לשון המדרש (תנחומא קרח סי' ג'): "בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו, שנאמר: 'ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש'. אמר ר' ברכיה: כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אינן קונסין אלא מבן עשרים שנה, ובית דין של מטה – מבן שלוש עשרה שנה, ומחלוקתו של קורח – תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב: 'ונשיהם ובניהם וטפם', וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". עיי"ש באריכות (ועיין עוד במדבר רבה פרשה י"ח). ואמנם מובא בחז"ל, שבני קורח לא מתו; אבל יש גם 'בני בנים' לקורח – אלו בעלי המחלוקת, שעדיין לא נכחדו מן העולם, ומהם צריכים להתרחק מאוד. ואכן המפרשים אומרים, כי השפעתה של מחלוקת זו קיימת עד היום. לכן בשבוע שבו קוראים את פרשת קורח יש להיזהר מכל מחלוקת שהיא, לפי שיש בשבוע זה 'סגולה' להיסחף למחלוקת.

מחלוקת שאינה לשם שמים – קרח וכל עדתו

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם…" (ט"ז, ג') "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה', י"ז) המפרשים כבר עמדו על ההבדל שבין שתי הדוגמאות שמביאה המשנה לשני סוגי המחלוקות: לגבי מחלוקת לשם שמים מביאה המשנה את מחלוקת הלל ושמאי כדוגמה; ואילו לגבי מחלוקת שאינה לשם שמים – הדוגמה היא 'מחלוקת קורח וכל עדתו'. ומעתה יש לשאול: למה לגבי המחלוקת שאינה לשם שמים לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת? הרי היה צריך לומר: "זו מחלוקת קורח ומשה", כשם שלגבי הסוג השני של המחלוקת הזכירה המשנה את שני הצדדים: "זו מחלוקת הלל ושמאי"! ישנם מספר תירוצים לשאלה זו: בעל ה'תוספות יום טוב' ביאר, שבמחלוקת הלל ושמאי היו שני הצדדים שווים בכוונתם – לשם שמים; אך במחלוקת משה וקורח שני הצדדים היו שונים במגמותיהם: משה ואהרן – כוונתם לשם שמים היתה, ולא היתה אצלם שום בחינה שלא לשם שמים, בניגוד לקורח, שכל כוונתו היתה לשם עצמו. בגלל השוני שבין שני הצדדים לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קורח. יש מפרשים, שמחלוקת קרח ועדתו – פירושו של דבר: המחלוקת שבין קורח ובין עדתו. וההסבר הוא לפי הכלל הנקוט בידינו בדיני נפשות: כשעוסקים הדיינים בדינים אלה, הרי הם מונים את מספר הדיינים המחייבים והמזכים. מתחילים מהקטן, והולכים ומבררים מהי דעת רוב הדיינים. אם כל הדיינים פה אחד מחליטים לחייב – פוטרים את הנאשם, זאת משום שלא מתקיים במקרה כזה "והצילו העדה" (ל"ה, כ"ד) – כלומר: כדי לחייב צריך שבתוך קבוצת הדיינים יהיה לפחות אחד שיְלמד זכות על הנאשם, ואם אין אפילו אחד כזה – אי אפשר לחייב (ראה סנהדרין י"ז ע"א). והנה בסיפור שלנו, יצאו קורח וכל עדתו כנגד משה, והחלו לדון אותו לפי הבנתם. התחילו למנות את המחייבים, והתחילו מן הקטנים. מאתיים וחמישים האיש שהלכו ביחד עם קורח דנו את משה לכף חובה. נשאר קורח אחרון בספירה. ידע קורח שאם גם הוא יחייב – לא יוכלו לדון את משה לחיוב, ולכן בחר הוא לזכותו, כדי שיגמר הדין לחובתו של משה. לפיכך מצאנו מחלוקת בין "קורח וכל עדתו", ובמדויק אמרה המשנה שיש כאן שני צדדיים: קורח מול עדתו – כפי שאמר התנא לגבי "מחלוקת הלל ושמאי". ביאור נוסף הוא, שבתחילה אכן הציגו קורח ועדתו מריבה מבויימת, כאילו היתה ביניהם מחלוקת. דתן ואבירם התלוננו לפני קרח: מפני מה איננו עובדים במשכן? הרי אנו משבט ראובן, השבט הבכור! ענה להם קורח, שהבכורים איבדו את זכות העבודה במשכן בחטא העגל. ואז התחילה מריבה ביניהם. ממריבה זו באו למשה, שכביכול יפשר בניהם, ומתוך כך עוררו עליו את המחלוקת. חכם מנשה שלו ע"ה ביאר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א, שקורח היה בעל מחלוקת כל כך גדול, שחלק אפילו על בני עדתו שעמדו לצידו. שכן קורח הבטיח לשלם לאותם אלו שלבשו את טליתות התכלת ועמדו לפני משה. לאחר שסיימו את תפקידם זה, באו לתבוע את כספם מקורח, אך הוא דחה אותם ולא רצה לשלם להם. אמר להם: אם אתם רוצים שאשלם לכם, לכו ותבעו אותי בבית דין! ואכן, בתחילה חשבו האנשים לתבוע אותו בבית הדין של משה רבינו בעצמו, אבל מיד ויתרו על רעיון זה, שהרי משה רבינו נוגע בדבר. מתוך כך התעוררה מחלוקת בין קורח ובין עדתו. עוד ביארו שהמחלוקת של קורח היתה בינו לבין עצמו. שכן לאדם יש רמ"ח איברים, כנגד רמ"ח מצוות עשה (עיין מכות כ"ג ע"ב), וכאשר האדם מזלזל במצוות הרי שהוא פוגם גם באבריו, ונמצא שהוא מסוכסך עם עצמו. כך גם איבריו של קורח התפלגו ביניהם, כל איבר ברשעות לעצמו, וזהו שאומר התרגום: "ואתפלג קרח". הצדיקים – מידתם בקודש היא: "כל עצמותי תאמרנה" (תהילים ל"ה, י'), בשלימות של כל איבריו וגידיו לעשות רצון קונם.

ענוותנותו ותורתו של משה רבנו

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (ט"ז, ג') קורח ועדתו הנועדים על משה ואהרון ומעוררים מחלוקת, טוענים על משה ואהרון כי הם מתנשאים על עם ישראל, וכלשונם: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הסביר האבן עזרא (ט"ז, י"ג): "'כי תשתרר עלינו' – העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו; 'גם השתרר' – גם שררות רבות אתה ואחיך". לכאורה אין שום היגיון בטענה זו. ברי לעם ישראל כי מלכתחילה סירב משה לקבל עליו את השררה, וביקש (שמות ד', י"ג) "שלח נא ביד תשלח". ועוד מעידה עליו התורה (י"ב, ג'): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ורשעים הללו לא מצאו במה להאשימו אלא בבקשת שררה?! הדבר הרחוק ביותר שאפשר היה לומר על משה העניו! קשה מאוד להבין כיצד חשב קורח – שהיה פיקח גדול – לשכנע את העם בטענת השררה, שכל בר בי רב ידע שהיא ההיפך הגמור! יש לבאר את הענין כך: הגמרא בברכות (דף ח' ע"א) אומרת: "לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה". והטעם כדברי רש"י: "אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו – ידור אצלו". אינו דומה תלמיד שלמד תורה, הלכה ומוסר אצל רבו, לתלמיד שלמד וגם גר בשכנותו של רבו. הראשון למד ולא ראה הנהגה מעשית, אך השני למד וראה הלכה למעשה את מה שלמד. עם ישראל הושפעו מאוד ממשה ואהרון – לא השפעה מכח הניסים והנפלאות שנעשו על ידם בלבד – בבחינת (שמות י"ד, ל"א) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – אלא השפעה מעצם התנהגותם. העם שראה את משה והנה אור השכינה קורן על פניו, הושפע השפעה עצומה ונשגבה ללמוד ממנו יראת ה' טהורה. ומה עשו אנשי הרשע בפקחותם כדי שלא ילמדו ולא יושפעו ממשה רבנו, החלו להסביר לעם, שאמנם משה רבנו עניו גדול הוא, אך ענוותנותו – ענווה פסולה היא, זו ענווה לשם גאווה, בשביל להשתרר על עם ישראל. והרי אין השכינה שורה על בעל הגאווה: "אין אני (הקב"ה) והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה' ע"א), וזהו סימן והוכחה כי לא ה' שלח את משה להנהיג את העם. לכך נאמר מיד: "וישמע משה ויפול על פניו", וכדברי רש"י: "מפני המחלוקת". משה, איש הענווה הטהורה, נופל על פניו ומצטער צער רב – לא על אשר ביזוהו וציערוהו, אלא מפני המחלוקת שתגרום לביטול התורה. משה חשש שמא ערמה זו תסייע חלילה לקורח ולעדתו להרחיק את העם מלימוד התורה, ומתוך דאגתו לכלל ישראל שלא פעלו עוול טען משה לפני ה' (ט"ז, כ"ב): "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!", הרי "לפניך גלויות כל המחשבות, ויודע אתה מי החוטא" (רש"י)! אמר לו הקב"ה: "יפה אמרת. אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא". וכך מתוך הסנגוריה הנפלאה של משה על עמו נושעו ישראל. כך היא דרכו של היצר הרע. כשהוא מבקש להסית את האדם מאמונתו הוא 'ממציא' פגמים ברבו, כדי להניא אותו מללמוד תורה ממנו; ומתוך כך הוא בא בסופו של דבר לחלוק על השכינה, "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה". על כן הרוצה להידבק בשכינה הקדושה ידבק ברבו, יאמין בתלמידי החכמים ויזכה לֵאוֹר בְּאוֹר השכינה.

מחלוקת לשם שמים

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם…" (ט"ז, ג') "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה', כ') בשני מקומות דרשה הגמרא את הפסוק (כ"א, י"ד): "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" (הובאו בדברי 'אור החיים' הקדוש, עיי"ש): בגמרא בקידושין (ל' ע"ב) נאמר: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'את והב בסופה' – אל תקרי 'בסוּפה' אלא 'בסוֹפה'". ואילו הגמרא בברכות (נ"ד ע"א) דורשת את הפסוק על אודות שני מצורעים: "תנא, 'את והב בסופה' – שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל", שהלכו וסיפרו לעם ישראל את גודל הניסים שנעשו לעם בנחלי ארנון, עיי"ש. שתי הדרשות הללו מבטאות את שני הסוגים של המחלוקת, כפי שפורטו במשנה. אב ובנו, רב ותלמידו שמתנצחים בהלכה – הם חולקים לשם שמים; אבל המצורעים שסיפרו לשון הרע ונצטרעו ויצאו מחוץ למחנה – מחלוקתם עם הבריות היא מחלוקת שלא לשם שמים. יש כאן רמז גדול לאדם, שעליו ללכת בדרכם של הלל ושמאי, שהיו נוצחים זה את זה בהלכה ועם זאת אוהבים זה את זה, ולא ללכת בדרכו של קורח ועדתו, דרך בעלי המחלוקת והמריבה, אשר סופם להיות מצורעים ומורחקים מן המחנה, והגרועים שבהם – בלועי אדמה.

מצות ביקור חולים

"אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי" (ט"ז, כ"ט) חז"ל במסכת נדרים (ל"ט ע"ב) אומרים שמשה רבינו ביקש מהקב"ה, שקורח ועדתו לא יהיו כשאר חולים השוכבים על מיטתם, אשר אחרים באים לבקרם, אלא ימותו מבלי שיקיימו בהם מצות ביקור חולים. ויש לשאול: משה רבינו, רועם של ישראל, אוהב ישראל – מה הביאו לכלל כעס כזה על קורח ועדתו? ואמנם אומרים חז"ל (מדרש תנחומא ה', וברש"י ט"ז, ז') שקורח שפיקח היה, מראשי הסנהדרין – עינו הטעתו. כלומר: הוא טעה, וטעותו הביאה אותו לכלל חטא. אם כך, חוזרת השאלה: מדוע מתייחס משה לטעות זו כאל דבר חמור ביותר, ואף מבקש על כך עונש חריג? לכל היותר יש לקורח עוון; מדוע ההתייחסות אליו היא כמו כופר בעיקר? ואולם עינו של קורח הטעתו לא רק לגבי בקשת הכהונה. במשך כל הלילה הקהיל קורח את העדה, התלוצץ על משה רבינו, לעג על חכמי התורה. והחמור מכל, שקורח, שהיה פיקח ומראשי הסנהדרין, ידע שמשה רבינו צודק, ובכל זאת שם נפשו בכפו ויצא לחלוק על משה. כך נשמע מתוך דברי משה לקורח: "לא עלינו תלונותיכם" – מחלוקתך איננה נגד אהרן הכהן; רצונך לפרוק מעליך עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ואתה מנצל את אהרן כדי לחלוק על השכינה. אם כן, ברור מדוע ראה משה בחטאו של קורח עוון גדול וחריג. אלא שעתה יש לשאול על הכיוון ההפוך: קורח, שפיקח היה, מה ראה לטעות? התשובה היא: קורח היה בעל רוח הקודש, וראה שיצאו ממנו צאצאים שיעמדו וישוררו בבית המקדש. מכאן הסיק קורח שלפחות אחד מעדתו ינצל, והיה בטוח שיהיה זה הוא אשר יִנָּצֵל. הוא ראה את שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון ואמר: "בשבילו (בזכותו) אני נמלט". הוא ראה כ"ד משמרות שעתידות לעמוד מבני-בניו, וכולן מתנבאות ברוח הקודש. משום כך התפלל משה רבינו על קורח שלא יהיה חולה, כדי שלא יבקרוהו אנשים. אילו יבואו אנשים לבקרו, הרי שבזכותו יהיו כאלה שיקיימו מצוות ביקור חולים, וזכות זו תיזקף לזכותו. לכן ביקש משה שימות קורח מהר. ולא זו בלבד, אלא אם ימות מהר לא יספיק לעשות תשובה. ואכן, ש"מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" (אבות ה', כ"א) – וזהו עונשו של פיקח מהסנהדרין שהיה נגד תורה ומצוות, נגד ה' ומשיחו.

עדיפה מיתה לרשעים מכל חולאים שבעולם

"אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי" (ט"ז, כ"ט) הגמרא במסכת נדרים (דף ל"ט ע"ב) אומרת: "אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולים מן התורה מנין? שנאמר: 'אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם' – מאי משמע? אמר רבא: 'אם כמות כל האדם ימותון אלה' – שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים? – 'לא ה' שלחני' לזה". כבר הזכרנו לעיל את השאלה: מדוע ביקש משה רבינו שקורח ועדתו ימותו, ולא די היה לו שיחלו בגופם – כיון שחשש לזכות ביקור החולים שתיזקף לזכותם, אם יחלו ויבואו אחרים לבקרם. עוד יש לומר, שמשה חשש מדבר נוסף: אילו יחלה קורח, עלול הוא עוד לחזור בתשובה, וה' יקבל את תשובתו; אך תשובתו של קורח לא תהיה תשובה שלימה, והוא ינצל אותה כדי להתריס ולערער אחרי משה: הנה ה' קיבל את תשובתו, ומשמע מכאן שצדק במחלוקתו על משה רבינו. לכן ביקש משה שקורח ימות באופן מיידי, כדי שלא ישאר אדם מנוגע בתוך קהל ישראל. משל למה הדבר דומה? אדם שיש לו ארגז שלם של תפוחי עץ, ואחד מהם נרקב. אם חושב בעל התפוחים שאינו צריך להוציא משם את התפוח, שכן הוא בטל ואינו מזיק לאחרים – הרי הוא טועה, כי בסופו של דבר כל התפוחים ירקבו בגלל אותו תפוח בודד. כך גם משה רבינו היה צריך לעקור את מחשבת קורח והשקפתו מתוך העם, משום שדעתו היתה דעת כפירה ופריקת עול מלכות שמים. על כן ביקש שימות מיד, ללא שהות ואפשרות לחזור בתשובה. (אגב, אם העלינו את ענין ביקור החולים, חשוב לדעת כי עיקר המצוה בביקור החולה אינו רק ביקור ידידותי, אלא תפילה ובקשת רחמים על החולה. לכן כשנפטר המבקר מלפני החולה, לא יאמר לו: "תהיה בריא" ודיו, אלא יש להתפלל עליו, ויאמר לו: "יהי רצון שהקב"ה ישלח לך רפואה שלמה". עיין שו"ע יו"ד סי' של"ה ובב"י שם).

ותעצר המגפה – והמגפה נעצרה

"וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' וכו', הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וכו', וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וכו' כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף, וַיִּקַּח אַהֲרֹן וכו' וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה וְכוּ' וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (י"ז, ו'-ט"ו) עם ישראל 'נדבקו' ממחלוקת קורח, עד כדי כך שמיד אחרי שנבלעו קורח ועדתו באדמה, ומאתיים וחמישים האיש שאתו נשרפו באש שיצאה מאת ה' – יצא עם ישראל שוב במחלוקת, או אז פרצה מגיפה בעם. והנה לאחר שמנתה התורה את מנין המתים, שוב היא כותבת: "וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה". וקשה: הלא כבר קודם לכן כתוב: "ותעצר המגפה"! יש לבאר זאת על פי דברי חז"ל, שכאשר עלה משה רבינו למרום לקבל את תורה, רצו המלאכים לבלוע אותו בהבל שבפיהם. אמרו: מה לילוד אישה בינינו? משה רבינו התווכח איתם וניצח אותם, עד שאהבו אותו והחליטו שכל אחד מהמלאכים יגלה לו סוד אחד. מלאך המוות, הוא השטן, הוא היצר הרע, לא רצה לגלות את סודותיו, ורק גילה לו ענין אחד. אמר לו, שאין הוא מפחד משום דבר אלא מהקטורת (שבת פ"ח ע"ב – פ"ט ע"א). כשיצא הקצף על ישראל, השתמש משה רבינו ב'סודו' של מלאך המוות, ושלח את אהרן עם הקטורת כדי לעצור את המגיפה. כשבא אהרן הכהן עם הקטורת, פגש את מלאך המוות עושה את שליחות, והתחיל דורש ממנו להפסיק את המגיפה. אולם מלאך המוות סירב, בטענה שהוא עושה את שליחותו של הקב"ה. אהרן ניסה לעכבו, אך ללא הועיל. אז 'תפס' אותו אהרן, ודרש ממנו לבוא לבירור לפני משה באוהל מועד. עקב כך חלה הפוגה קלה במגיפה, וזהו שכתוב בתחילה: "ותעצר המגפה". כאשר באו שניהם, אהרן ומלאך המוות, לפני משה רבינו, אמר להם: בואו ונשאל את פי ה'. ענה הקב"ה ואמר למלאך המוות: הנח להם לישראל, כיון שאני מקיים את כל מה שאומר משה, והתרציתי לו בדבר הזה. אז נעצרה המגיפה כליל, וזהו שכתוב בפעם השניה: "והמגפה נעצרה" – כשמלאך המוות הסתלק לו לגמרי. כשראו כל ישראל את הכבוד הגדול שמכבד הקב"ה את משה רבינו, שבו להאמין בו כבתחילה, ושקטה מהם כל מחלוקת, שנאה או הסתה נגדו.

הוכחת המטות בדבר סמכותו של אהרן

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (י"ז, כ"ג–כ"ד) אחרי שערערו ישראל על סמכותו של אהרן, ציווה הקב"ה לעשות אות ומופת ע"י המטות. המופת היה בפריחת המטה, שהיו עליו גם פרחים, גם ציצים וגם שקדים. בדרך כלל, ענף פורח בשלושה שלבים: בתחילה פורח בו הפרח; לאחר מכן הופך הפרח לציץ; ולבסוף הופך הציץ לפרי השקד; ואילו כאן באו שלושת השלבים כאחת. מה מסמלת פריחה זו? ענין אחד נלמד מכאן, והוא ששושלת אהרן נבחרה מעתה ועד עולם. כפי שכל שלבי הגידול באו כאחת בענף של אהרן – כך כל דורות הכהונה נובעים מראש הענף, מאהרן הכהן, לעולם. עוד נרמזת כאן הדרכה למנהיג ציבור. ישנם מנהיגים שדואגים רק לחלק אחד מהאוכלוסיה: רק לתלמידי החכמים, או רק לתלמידיהם; והנה על מטה אהרן, מטה ההנהגה, נמצאים כל סוגי הגידולים: פרח, ציץ ושקד – ללמדך שעל המנהיג לדאוג לכלל העם, מקטנם ('פרח') ועד גדולם ('שקד'). בישיבה מסוימת רצה ראש הישיבה לפתוח כיתות לימוד לכל הגילאים, החל בגיל גן ועד לגיל מבוגר יותר, אך ההורים התנגדו ולא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד במקום שמצויים בו גם ילדים קטנים וגם בחורים בוגרים ביחד. כשהשתתפתי באחד הכנסים של אותה הישיבה, אמרתי להורים שהמקום הזה הוא בדוגמת מטהו של אהרן, שיש בו גם פרח גם ציץ וגם שקדים כאחד. אם כך עשה הקב"ה לאחר מחלוקתו של קרח – הרי שרצה ללמדנו שאופן זה הוא הדרך הטובה והיעילה ביותר, שיש בה מניעת מחלוקת ולא ליבויָה. על כן טוב יעשו אם ישלחו לשם את ילדיהם.

פרפראות

מי שכופר בדברי צדיקים – סופו לכפור בעיקר

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א') כל מהותו של קורח – לגלוג וליצנות. דרך המלגלגים, שבתחילה הם מלגלגים על משיחי ה', עד שהם מגיעים לכפירה בעיקר. כך גם קורח התחיל בלגלוג על משה, ובסופו של דבר הגיע לידי כפירה בבורא העולם. כך טען כלפיו משה רבינו ע"ה (ט"ז, י"א): "לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'", וכך ביאר גם רש"י (במדבר י"ז, ג'): '"החטאים האלה בנפשותם' – שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה". דבר דומה אירע גם למרגלים: בתחילה דיברו רק נגד משה ואהרן, ולבסוף אמרו (י"ג, ל"א): "כי חזק הוא ממנו" – וכתב רש"י: "כביכול כלפי מעלה אמרו".

חכמות נשים בנתה ביתה

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א') "חכמות נשים בנתה ביתה, ואוולת בידיה תהרסנו" (משלי י"ד, א'). חז"ל דרשו: "'חכמת נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת, 'ואוולת בידיה תהרסנה' – זו אשתו של קרח". אשתו של און בן פלת מוגדרת כאן כאישה החכמה שבנשים, ואילו אשת קרח היא אישה אווילית, טיפשה. על סמך מה קבע זאת שלמה המלך? הנה אשתו של קורח חיה בבית 'עשיר כקורח'. היא ובעלה זכו לכבוד ולמעלות רבות. ובכל זאת לא היתה לה נחת רוח במה שיש לה, ותמיד ביקשה עוד, גם אם זה יהיה על חשבון אחרים. אשה כזאת גורמת לכך שמשפחתה לא תהנה גם ממה שיש להם. ואילו אשתו של און אמרה לו: "אשריך שנבחרת להיות נשיא שבט ראובן! הרי לא יעלה בדעתך להחליף את משה רבינו, שקרע לנו את הים והוריד את המן!" היא היתה שמחה במה שהיה לה. ובחכמתה הנפלאה גרמה לכך שהיא ומשפחתה יהנו מהטוב שניתן להם.

מחלוקת קרח עוררה קטגוריא על ישראל

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (ט"ז, ג'-ד') "רב לכם – הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה. כולם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלקיך, כל העדה שמעו" (רש"י בשם מדרש תנחומא ד') מבאר גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי' זיע"א, שכאשר באו קורח ועדתו למחלוקת, הם עוררו קטגוריה גדולה על ישראל. זאת משום שכאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה (שמות ל"ב, ז'): "לך רד כי שחת עמך". מיד עמד משה וסינגר על ישראל. ואמר לקב"ה: מדוע אתה כועס על ישראל שהם עובדים עבודה זרה? והרי כשאמרת (שמות כ', ב'): "אנוכי ה' אלקיך" – רק לי אמרת זאת, בלשון יחיד! ענה לו הקב"ה (במדבר י"ד, ב'): "סלחתי כדברך". אבל בשעה שבא קורח ואמר למשה: "כולם קדושים, כולם שמעו בסיני מפי הגבורה" (כדברי רש"י הללו), דהיינו: כולם שמעו את דבר ה' שאמר: "אנוכי ה' אלקיך" – מיד התעוררה מחדש הקטגוריה על עם ישראל, והתחדשה התביעה עליהם מדוע עבדו עבודה זרה. לפי זה, מבוארים דברי רש"י שכתב: "'ויפול על פניו' – מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי, חטאו בעגל – 'ויחל משה' (שמות ל"ב, י"א), במתאוננים – 'ויתפלל משה' (במדבר י"א, ב'), במרגלים – 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים' (שם י"ד, י"ג), במחלוקתו של קורח – נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו פעם ושתיים ושלוש. כשסרח רביעית – נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני", עכ"ל. מכאן אנו שוב למדים על חומרת המחלוקת, ועד כמה היא עלולה לגרום נזק שיכול להיות בלתי הפיך על ידי התעוררותו של קטרוג יָשָׁן.

שטות של קנאה

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (ט"ז, ג') חז"ל שאלו: "וקורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?" (ראה רש"י). מובא בחז"ל (עיין פסחים קי"ט ע"א), שקורח היה בעל ממון רב. אך חז"ל אומרים (אבות ד', א'): "איזהו עשיר? – השמח בחלקו". אשת קרח, אף שהיה לה עושר גדול וכבוד גדול, מכל מקום רצתה תמיד יותר; ומי שרוצה יותר – תמיד הוא מקנא באחרים, ולעולם אינו שמח בחלקו. זהו אחד הגורמים לשטותו של קורח. ואכן, המקנא נקרא 'אויל', והגמרא (סנהדרין ק"י ע"א) מכנה את אשת קורח: 'אולת', ומייחס לה את דברי הפסוק (משלי י"ד, א'): "ואולת בידה תהרסנה".

החמור כסימן לענווה

"הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (ט"ז, י"ג) בדרך כלל בעל גאווה הוא גם בעל תאווה, המבקש לשלוט בכל ולקחת מכל אשר לזולתו. והנה, קרח ועדתו מאשימים את משה בשררה, זהו משה העניו הממאן לקבל שררה על עם ישראל, ואומר (שמות ד', י"ג) "שלח נא ביד תשלח", אומר משה (שם ט"ז, ט"ו): "לא חמור אחד מהם נשאתי", לא הזקתי לאיש באופן אישי ולא השתררתי על בני ישראל. ומשה רבנו מדגיש "לא חמור", היינו שבענוותנותו לא לקח אפילו משלו אלא חמור בלבד. והחמור הוא סימן למשא שעליו בבחינת "יששכר חמור גרם" (בראשית מ"ט, י"ד).

כפרת התמיד על עבירות שבין אדם לחבירו

"אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (ט"ז, ט"ו) רש"י, בפירושו השני בשם המדרש (תנחומא ז'), מבאר את בקשת משה: "אל תפן אל מנחתם" – "יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור; אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו". יש להוסיף על כך, שהרי אמרו חז"ל (במדבר רבה כ"א, כ"א) שלא לן אדם בירושלים ועבירה בידו, כי תמיד השחר היה מכפר על עבירות הלילה, ותמיד של הערב כיפר על עבירות היום. אולם דבר זה נאמר רק לגבי עבירות שבין אדם למקום, ולא ביחס לעבירות שבין אדם לחבירו. קורח ועדתו נתנו מחצית השקל על מנת להשתתף בקרבנות הציבור, והיו בטוחים שיועיל להם דבר זה לכפרה. ולא ידעו כי אין בזה כפרה על עבירות שבין אדם לחבירו. הוסיף משה וביקש מאת הקב"ה, שלא זו בלבד שלא יתכפר להם על חטאם שבין אדם לחבירו, אלא גם חטאם שבין אדם למקום לא יתכפר להם בקרבנות הציבור, והמה ימקו בעוונם.

תועלת בהרהור תשובה

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח" (ט"ז, ל"ב) אמנם קורח וכל אשר לו נבלעו באדמה, אך מכל מקום בני קורח – שגם הם נבלעו באדמה – לא מתו, וכמו שכתוב בפסוק (כ"ו, י"א): "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". את הטעם להצלתם ביאר שם רש"י (על פי הגמרא במסכת סנהדרין דף ק"י ע"א) וז"ל: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם", עכ"ל. והנה, הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"א הל' א') כתב: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה', ז'): 'והתודו את חטאתם אשר עשו' – זה וידוי דברים". ומעתה יש לשאול: כיצד הועיל הרהור התשובה של בני קורח, והרי לא פרשו בפיהם וידוי דברים? אלא, נחלקו האמוראים (עיין ברכות כ' ע"ב), האם הרהור כדיבור דמי או לא. ועל דין זה נפסק להלכה, שהרהור לאו כדיבור דמי. ומיהו, כל זה אינו אלא במקרה רגיל, אבל במקום אונס – מועיל ההרהור. ודוגמא לדבר מצאנו בדין קריאת שמע, שבו כתב מרן בשו"ע (או"ח סי' ס"ב סעי' ד'): "אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בליבו – יצא". גם בני קורח אנוסים היו, שכן האדמה שתחתם נפתחה, ולא היה סיפק בידם להתוודות. על כן הועיל להם הרהור התשובה (וראה עוד באריכות בענין זה מש"כ ב'דברי מרדכי – ירח האיתנים', עמ' קצ"ה).

משה אמת ותורתו אמת

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח" (ט"ז, ל"ב) קורח ועדתו נבלעו באדמה, אך בניו עומדים בתוך האדמה וזועקים משם: "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים". באה חנה והתפללה (שמו"א ב', ו'): "מוריד שאול ויעל" – ביקשה על אלו שירדו חיים שאולה, שיעלו משם בזכות שמואל הנביא. ולכאורה מה אכפת לחנה מקורח? אלא, כיון שראתה שהוא טוען נגד שמואל הנביא טענה גדולה, כמו שרש"י אומר: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא שעינו הטעתו, שעתידים שמואל שהוא מבני בניו להגיד שירה למנצח לבני קרח", (עיין רש"י פרק ט"ז פסוק ז', ועיין דעת זקנים ובעלי התוס' שם על פסוק ז'), ולכן חנה התפללה על בני קרח.

צא וראה מה קרה לקרח

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (ט"ז, ל"ב) כידוע, היה שמואל מצאצאיו של קורח. וכשבאה חנה לבקש בן מאת ה', אמרה: "ונתתה לאמתך זרע אנשים" (שמו"א א', י"א). שואלת הגמרא (ברכות ל"א ע"ב): "מאי 'זרע אנשים'? אמר רב: גברא בגוברין, ושמואל אמר: זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון? שאול ודוד… כי אתא רב דימי אמר: לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש". על המילים האחרונות: "ולא חכם" – יש לשאול: ומה אכפת היה לחנה שיהיה לה בן חכם? פירש רש"י שם: "ולא חכם יותר מדי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות, ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע". ב'עין יעקב' מוסבר: "אולי יאמר שאפשר שלרוב חכמתו יבעט באמונה". אמרה חנה: צא וראה מה קרה לקורח, שפיקח היה! לכן אינני רוצה ילד חכם או פיקח מדי.

עונש הכפירה נברא בבין השמשות

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" (ט"ז, ל"ב) חז"ל אמרו שפי הארץ נברא בבין השמשות (פסחים נ"ד ע"א, ושם: "פתיחת פי הארץ". אבות ה', ט'). שאלו המפרשים, מדוע היה צריך לברוא את פי הארץ דווקא בבין השמשות? יש לבאר בזה: האדם הראשון חטא ועבר על ציוויו של מקום. היה זה ביום השישי, לפני סוף בריאת העולם. במעשהו החדיר האדם הראשון את הכפירה לעולם. לכן אמר ה': אם ישנה כבר כפירה, אברא את פי הארץ כמשקל נגד, כדי להודיע את עונשם של החולקים והכופרים בתורת משה, שלא יהיו כקורח ועדתו. מסיבה זו נברא פי הארץ מיד אחרי חטאו של האדם הראשון, בבין השמשות.

מידה כנגד מידה באיבוד ממונו של קורח

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ" (ט"ז, ל"ב) הספורנו הסביר: "'ואת כל הרכוש' – שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם, כעניין (ספרי דברים פר' רפ"ג): 'נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה'". הרי לנו שקורח ורכושו אבדו, ולא נעשה בממונו שום דבר מצוה, גם לא אחרי מותו. מידה כנגד מידה: קורח עשיר גדול היה ונתגאה בעושרו. נסיונו להשתרר על ישראל נבע מעושרו. לכן בעת הדין ומשפט האמת לא זכה אפילו שיעשה חסד וצדקה מממונו, אף לא בדיעבד.

פקפוק באמונת חכמים

"וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ" (ט"ז, ל"ד) וכבר הוקשה לרש"י: מדוע נאמר "נסו לקולם" ולא "נסו מקולם"? לכן כתב: "בשביל הקול היוצא על בליעתן" (וראה ברשב"ם). הכוונה היא למה שמובא בתרגום יונתן, המבאר מה צעקו בלועי קורח: "צווחין ואמרין: 'זכאי הוא ה' וקושטא היך דינוי וקושטא הינון פתגמי משה עבדיה, ואנן רשיעיא דמרדנא ביה'". ביאור נוסף הוא, שלמעשה בעם ישראל היו עוד אנשים שפקפקו באמונת חכמים, גם לאחר שקיבל קורח את עונשו. כאשר שמעו אותם אנשים את בלועי קרח מצדיקים עליהם את הדין ואומרים: "ה' אמת ומשה אמת" – מיד חזרו בתשובה. וזהו "נסו לקולם" – לקולם של הבלועים, המלמדים אותם לחזור בתשובה.

המחתות כציפוי למזבח

"אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ" (י"ז, ג') כיצד שימשו מחתות החטאים ציפוי למזבח? וכי דבר שנעשה בו איסור או ספק איסור יוקדש לקודש (וראה רש"י, רמב"ן ו'אור החיים')?! הפשט הוא, שזהו ציווי של הקב"ה אשר קבע שיהיו ל"אות לבני ישראל". על כן התיר להשתמש בהם. אך יש מבארים, לפי דברי רש"י על הפסוק: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם" – "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה". כלומר: מתחילה היו צדיקים, ורק בתוך המחלוקת נעשו פושעים. אשר על כן, כיון שבתחילתם צדיקים היו – אפשר היה להשתמש במחתותיהם, ועשאום ריקועי פחים למזבח. יש אומרים עוד, שבשל שינוי הצורה של המחתות, שלא השתמשו בהן כפי שהיו, ניתן להעלות אותן לקודש (ראה שו"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' כ"א, מג"א סי' קמ"ז ס"ק ה' שכתב: "אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי, דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות", עכ"ל. וראה עוד ב"דברי מרדכי" שמות פרשת ויקהל, עמ' רפ"ב).

פרסום האמת

"וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (י"ז, כ"ד) מדוע הוצרכו לקחת את מטותיהם? הרי כבר ראו כי פרח מטה אהרן, ומה יש להם עוד לעשות עם המטות הרגילים? יש לבאר: אדם שבקי בגמרא אחת ומשבחים אותו על בקיאות בשתי גמרות – צריך לומר שאינו בקי אלא בגמרא אחת בלבד. בדומה לכך גם הנשיאים, כאשר ראו את פריחת מטה אהרן – "ויראו"; ומפרש התרגום: "ואשתמודעו", דהיינו: התבוננו וראו שהם טועים. כל אחד ואחד לקח את מטהו, שהיה רשום עליו שמו (ראה ראב"ע) ופרסם בשבטו ובכלל ישראל את האמת, כי מטהו בחתימת כתב ידו לא פרח, ומטה אהרן כן פרח!

מטרת מתנות כהונה

"וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם" (י"ח, ח') "לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ולכך נסמכה פרשה זו לכאן" (רש"י) בפסוק ישנה כפילות. בתחילתו כתוב: "נתתי לך", ובסופו מופיע שוב: "לך נתתים". ויש לבאר: הקב"ה אומר לכהנים, מתנות הכהונה שאתם מקבלים מידי בשר ודם – "נתתי לך" – הם למעשה מתנה ממני – "לך נתתים למשחה". מתנות אלו ניתנות "למשחה" – דהיינו: לגדולה, כפי שפירש רש"י. אל לכם לחשוב שהן נועדו רק בשביל אכילה (הרי כבר המן על כל טעמיו מספק צורך קיומי זה). על ידי מתנות אלו ניכרת קדושת הכהנים, שהיא כמשיחת המלכים (רשב"ם). ועוד, עד עכשיו היתה אכילת הכהנים אכילה רגילה; עכשיו, לאחר פרשת קורח ועדתו, אכילת הכהנים היא "למשחה" – לשם גדולת הכהנים וכעדות על קדושתם. ועוד, צריך הכהן להבין, שאף על פי שהוא מקבל את התרומות מאחרים – אין הוא תלוי בהם ואין הוא מקבל מהם את המתנה. אכילתו היא "לגדולה", מתוך הכרת חשיבותו, שכן "אני נתתי לך" – הקב"ה בכבודו ובעצמו.

איכות הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה

"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" (י"ח, י"ב) הפרשת תרומות ומעשרות צריכה להיות מהמובחר ומהטוב. זאת נלמד מהכתוב: "כל חלב". אבל בזמן הזה, שאין נותנים לכהן את התרומות, אפשר להפריש גם פרי פחות טוב. דבר זה רמוז בכתוב (ח"י, י"ג-י"ד): כאשר "כל טהור בביתך יאכל אותו" – אזי: "כל חלב יצהר"; אבל אם אין טהור בביתך שאוכל אותו – אין נותנים חלב דווקא (וראה בשו"ע יו"ד סי' של"א, סעיף נ"ב). מכל מקום, במעשר שני ובמעשר עני נותנים מן המובחר (וראה עוד בזה להלן בהלכות).

מעשה רב

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א')

רבי יעקב מאיר שכטר עליו השלום, שהיה מלמד דקדוק בישיבת 'פורת יוסף', היה רגיל להגיד שבני אשכנז נהגו לומר על כל דבר שנופל על הרצפה- 'זה הלך לקורח', כיון שמקום מושבו של קורח נקבע במעמקי האדמה. הוא היה מוסיף ומספר, שהיה רב אחד שהיה בקיא גדול בפרשת קורח ומחלוקתו, התגלגלות המחלוקת והלקחים ממנה. ולא רק בפרשת קורח היה דורש בעניין אלא גם בשאר ימות השנה. ואיך היה אותו רב מגיע לדבר בעניין קורח בשאר השנה? הוא היה לוקח מטפחת, וכשעלה לדרוש היה מפילה מידו על הרצפה. אז היו כל הקהל אומרים: 'זה הלך לקורח', ומיד היה הדרשן אומר: "כיון שהזכירו את קורח, נזכיר בעניינו כמה דברים", וכך הפך אותו רב את מחלוקת קורח והמוסר שניתן ללמוד ממנה, לעניינא דיומא בכל השנה כולה. לזה התכוון רש"י כשכתב: "יפה פרשה זו נדרשת", כלומר – שלא יהיה אדם כקורח ועדתו, וחובה עלינו להתרחק מכל מחלוקת. ועל זה אומרים ש'בני קורח לא מתו, אבל יש בני בנים לקורח'. כלומר, אלו בעלי המחלוקת שעדיין לא נכחדו מן העולם וצריך להתרחק מהם מאוד. על בני קורח עצמם, לא במליצה, אומרים חז"ל שהם חזרו בתשובה, ועל כן היה להם מקום לעמוד עליו בעת שפתחה האדמה את פיה, ולא מתו.

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב" (ט"ז, י"ב)

מנלן דמשדרינן שלוחא דבי דינא ומזמנינן לדינא? דכתיב [כלומר, מניין ששולחין את שליח בית הדין ומזמינים את בעלי הדין לדין? שכתוב]: וישלח משה לקרא לדתן ואבירם בני אליאב" (מועד קטן ט"ז.) סיפר מרן שליט"א: כשהייתי דיין בבאר שבע, בית הדין זימן אדם אחד לדין ואותו אדם לא הופיע. שלחנו לו הזמנה שניה, ושוב אותו אדם לא הופיע, וכך היה גם בפעם השלישית. לבסוף שלחנו את המשטרה שתביא את האדם אל הדין. הגיע אותו אדם לדין ואמר לי – למה שלחת משטרה, הרי כלל לא קיבלתי הזמנה להופיע לדין? אמרתי לו – והרי כתוב שקיבלת את ההזמנה. אמר אותו אדם – אני גר בנתיבות ועובד בדימונה. אמרתי לו – "כתוב על נבל הכרמלי: 'איש במעון ומעשהו בכרמל'. אני שלחתי לך הזמנה לכתובת העבודה, כיון שלשם ודאי תגיע, מה שאין כן אם אשלח לבית שלך שתוכל לטעון שלא שלחתי". בהלכה (שו"ע חו"מ סי' ה' סעי' ב') מובא, שאין מזמינים אדם לבית הדין בערב שבת או בערב חג, כיון שזהו זמן שאנשים טרודים במלאכתם וישכחו שהזמינו אותם לדין. בעבר היה השמש הולך ונוקש בדלת וכך מזמין את האדם לבית הדין. כיום שולחים הזמנה בכתב, בדואר רשום, ומחתימים את האדם שאכן קיבל את המכתב. ולמעלה מזה, שולחים פעמיים כדי למנוע כל ספק. אם יבוא הנתבע ויטען לא קיבלתי הזמנה – הרי יש הוכחה בדואר. אם יגיד שהדוור שקרן ואינו יכול לחייבו ממון, או שהדוור גוי וכל שכן שאי אפשר לחייבו, הרי אומרים לו – אם שולחים לך כסף בדואר אתה לוקח וחותם, ואין לך טענות, נכון? אז גם כאן יהיה כך. זה נחשב כמו קבלת הקהל: כל הקהל קבלו עליהם שמאמינים לרשות הדואר. ועוד, יש כאן דין של 'אין אומן מרע אומנותיה'. כלומר, אין האומן – רשות הדואר – פועל בכוונה לעשות את מלאכתו בצורה לא טובה, כיון שזה יוציא עליו שם לא טוב.

הלכה בפרשה

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…" (ט"ז, א')

שאלה: האם ניתן לקשור ציצית בלילה, והאם ישנה חובת ציצית בשמיכות? תשובה: על הפסוק (ט"ז, א'): "ויקח קרח" מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) שלקח קרח ציצית שכולה תכלת, הלביש את המאתיים וחמישים איש, ושאל את משה בלעג, טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? והחל ללגלג על הנהגת משה ותורתו שאינה מן השמים. וכן שאל על בית מלא ספרים אם חייב במזוזה. ואכן אמרו חז"ל (עיין במדבר רבה י"ח, ג') למה נסמכה פרשת "קרח" לפרשת "שלח לך" משום שבסוף פרשת שלח מדובר על מצות ציצית. אף על פי שכתוב (במדבר ט"ז, ה') "בֹּקר ויודע ה' את אשר לו"- משמע שלבשו בלילה, אך אין ללמוד מכאן שמצוותה בלילה, שהרי כוונתם היה ללעוג. מן הפסוק (במדבר ט"ו, ל"ט) "וראיתם אותו" למדו חז"ל (עיין שבת כ"ז ע"ב) שלילה הוא לא זמן ציצית, פרט לכסות לילה (שאינה חייבת בציצית). שאלו הפוסקים: האם מותר לאדם לעשות ציצית בלילה שהרי איננו זמן החיוב של הלבישה שהרי ימצא שביום תהיה הציצית בבחינת "תעשה ולא מן העשוי". והשיבו: מותר לעשות בלילה ציצית, מאחר ששינוי הזמן בא מאליו, אין "תעשה ולא מן העשוי" ומותר לעשות ציצית בלילה (עיין כף החיים סי' ח"י סעי' ב'). הפוסקים דנו בענין שמיכות שיש להן ארבע כנפות, אם בכלל חייבים בציצית, כיון שזה לא דרך לבוש וכן שעיקרם הוא בשביל כסות לילה. למעשה: מי שיש לו שמיכה מצמר רחלים ממש צריך לעגל אחת מפינות השמיכה (כדי לא להתחייב בציצית). וזה נוהג רק בביתו וברכושו, אך אם התארח או שהיה בצבא וכדו' אין לחוש לענין זה כלל (עיין שו"ע או"ח סי' ח"י ובמשנה ברורה שם ס"ק ח'; בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת לך לך סעי' י"ז).

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן" (ט"ז, א')

"'חכמות נשים בנתה ביתה' – זו אשתו של און בן פלת" (סנהדרין ק"ט ע"ב) שאלה: מי שהזמין לביתו אורחים, והאשה המתארחת אינה מכסה ראשה או לבושה בבגד שאינו צנוע, האם יכול לקדש בנוכחותה? תשובה: חיוב האשה לכסות את ראשה הוא מן התורה. על דברי המשנה בכתובות (ע"ב ע"א): "ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק" – נאמר בגמרא שכיסוי הראש הוא מדאורייתא: "ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב (במדבר ה', י"ח): 'ופרע את ראש האשה', ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש". ועוד אמרה הגמרא: "וטווה בשוק – אמר רב יהודה אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם", ומכאן שאסור לאשה לגלות את זרועותיה. המזכיר שם שמים כנגד הערווה הרי זה מזכיר שם השם לשווא, ועל כך נענש בעניות. כדברי הגמרא בנדרים (ז' ע"ב): "כל מקום שהזכרת השם מצויה – שם עניות מצויה", וביאר הר"ן שם: "מדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר, הזכרה לשווא גורמת עניות". כך פסק מרן בשולחן ערוך (או"ח סי' ע"ה סעי' א'-ב'): "טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. הגה: ויש אומרים דוקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערווה. שער של אישה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו. הגה: אפילו אשתו". למעשה, ישנן שלוש דרכים לקדש במקום שיש אשה המגלה את שערה או את זרועותיה: האחת – מה שכתב השולחן ערוך (שם סעי' ו'): "היתה ערווה כנגדו, והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות, דבראיה תלה רחמנא והא לא חזי לה". היינו, שיסובב את פניו כך שלא יהיו כנגד האישה. אולם למעשה קשה לעשות כן, ובוודאי שלא כלפי אורחים שהזמין אליו. הדרך השניה שנזכרה בשולחן ערוך היא עצימת העיניים. על כך כבר כתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "ולפי מה שביארנו לקמן סעיף ו' בשם האחרונים, דנגד ערווה ממש אסור אפילו בעוצם עיניו עד שיחזיר פניו, הוא הדין בזה; ויש מתירין בזה אם הוא נזהר מלראות כלל, וכשאי אפשר בענין אחר נראה דיש לסמוך על זה. כלומר, בשעת הדחק אפשר להסתמך על דעה זו, ולקדש כשהוא עוצם את עיניו או כשהוא אוחז סידור בידו כך שיחצוץ בינו לבין האישה, באופן שלא יראה אותה בזמן הברכה. הדרך השלישית – שיחזיר כל גופו מכנגד האשה, וכדברי המשנ"ב (שם ס"ק ל'): "אם החזיר פניו וגופו מן הערוה מהני לכולי עלמא, אפילו בסמוך לו". לכן, לכתחילה יש להחזיר פניו וגופו במקום שאפשר, וכשאי אפשר – כגון כשנוסע באוטובוס ויש נוסעות שאינן מכסות ראשן – יעצום את עיניו. סיכום-ההלכות: א. אשה נשואה חייבת מדאורייתא לכסות את ראשה. ב. אסור לאשה לברך שלא בכיסוי ראש ולא תעמוד כנגד מי שמתפלל או שמברך בלא כיסוי ראש. ג. אסור להזכיר שם שמים או ללמוד תורה כנגד אשה ששערה מגולה או שאינה לבושה בבגדי צניעות. ד. כאשר רוצה להזכיר שם שמים, יחזיר פניו וגופו מכנגדה ויברך. ה. אם אינו יכול להחזיר גופו, יברך כנגד סידור או יעצום עיניו. ו. להרהר בדברי תורה רשאי גם כנגד אשה שאינה מכסה ראשה, (ראה הלכה בפרשה – פרשת בלק). "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (ט"ז, ב') שאלה: אדם שנמצא ברחוב ורואה את רבו נוסע ברכב, או להיפך: רבו מהלך ברחוב והוא נוסע ברכב – האם מחויב לקום מפניו? האם יש לקום בפני רב או זקן שעולה לאוטובוס, אם יש להם מקום ישיבה? תשובה: בפרשה נאמר: "ויקומו לפני משה", והמפרשים כתבו, שכיון שראו את משה רבינו מרחוק מיד קמו ועמדו, כדי שלא יצטרכו לקום מפניו ולכבדו כשיגיע אליהם. זו מידה מגונה, שהשתמטו מן המצוה הנשגבה. הגמרא אומרת (קידושין ל"ג ע"א), שחשיבות גדולה יש לעוסקים בעבודתם. אם אדם עובד, ותוך כדי כך מבחין ברב שעובר, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק את מלאכתו על מנת לקום בפני רבו. לפיכך אדם שנוהג ברכב – מן הדין אינו צריך לעצור את רכבו לצורך קימה, שהרי עסוק הוא במלאכתו. יש מי שאומר, שאם הרב ברשות אחת והתלמיד ברשות אחרת – אינו חייב לקום מפניו, ולכאורה זו סיבה נוספת שהנוסע ברכב אינו צריך לקום מפני רבו, שנמצא ברשות אחרת. אך יש שחלקו על כך, והביאו ראיה מהגמרא (קדושין ל"ג ע"א) שסיפרה על אביי, שכאשר היה רואה את רב יוסף רוכב על חמורו מיד נעמד. מסיפור זה משמע שגם בשתי רשויות יש לקום. למעשה, נהג אוטובוס שמעלה רב באחת התחנות והוא עסוק במלאכתו (נותן עודף וכדו') – אינו חייב לקום. אך אם אינו נוהג ולא עסוק, וכן שאר הנוסעים באוטובוס, חייבים לקום כשנכנס הרב. כך גם לגבי נוסע ברכב פרטי: אם הוא נוהג – אינו צריך לקום, אך תלמיד שרואה את רבו מבעד לשמשת הרכב צריך לקום. יש להדגיש, שחיוב הקימה לפני זקן או תלמיד חכם אינו רק בשביל לפנות להם מקום באוטובוס, אלא ישנה מצות קימה והידור לכשעצמה, גם אם יש מקום ישיבה פנוי עבורם.

"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" (י"ח, י"ב)

שאלה: האם צריך להפריש תרומות ומעשרות מהפירות היפים, או שאינו צריך להקפיד על כך? תשובה: מהפסוק "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים" למדו חז"ל (עיין בכורות נ"ג ע"ב) שצריך להפריש תרומה מהפירות המשובחים, דהיינו מן היפה. אף על פי כן, היום אנו לא נוהגים כיום להפריש מן היפה, וסומכים על מה שפסק בשו"ע (יורה דעה של"א סעי' נ"ב): "אין תורמין אלא מן היפה; ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה, אין להקפיד בכך. ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד". לכן, היום, תרומה גדולה ותרומת מעשר יכול להפריש מפרי שאינו יפה, אך יזהר שלא יפריש מדבר שרקוב כולו, כיון שזו הפרשה מהמקולקל על היפה – ואינה מועילה. פרי שחלקו רקוב או שאינו יפה מותר להפריש. כמו כן, מותר להפריש מקליפות מלפפונים ותפוחים, אבל אין להפריש מקליפות אבטיחים או תפוזים, כיון שאינם ראויים למאכל אדם (ועיין כרם ציון הלכות פסוקות פרק כ' אות ט', ובחזון איש יו"ד מעשרות סי' א'). ואף שיש מקילים בזה – דעתנו לאסור, ואין להפריש מהקליפות הללו. מטבל ודאי צריכים להפריש מעשר ללוי, והפרשה זו צריכה להיות מן היפה. כך גם מעשר עני צריך להיות מן היפה. אלה שאינם נותנים את המעשרות ללוי ולעני, אף שקיימו דין תרומות ומעשרות, מכל מקום נשאר בידם פירות גזולים.

"וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (י"ח, כ"ז)

שאלה: אדם ששכח להפריש תרומות ומעשרות בערב שבת, האם מותר לו להפריש בשבת, והאם תועיל לו הפרשה במחשבתו בלבד? תשובה: אומרים חז"ל (ירושלמי תרומות פ"א ה"ד): אפשר להפריש תרומות ומעשרות במחשבה, וזהו שכתוב: "ונחשב" לכם, אך לכתחילה יש לעשר כדין ולומר את נוסח ההפרשה (עיין בסידור 'קול אליהו', עמודים 908 – 911). אין להפריש תרומות ומעשרות בשבת וביום טוב (שו"ע סי' של"ט סעי' ד', סי' תקכ"ד סעי' א'). וכן אין להפריש חלה בין בשבת ובין ביום טוב, אלא אם כן המאפה נילוש ביום טוב עצמו. טעם האיסור הוא משום שההפרשה דומה להקדשת הפירות (שאסורה בשבת משום קניין), והרמב"ם (שבת פכ"ג הלכ' ט', י"ד). כתב טעם: "מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן". אם שכח לעשר ונזכר בשבת שהאוכל איננו מעושר – אין לו תקנה, ואינו יכול לאכול ולהשאיר מעט כדי לעשר ממנו במוצאי שבת (כיון שמדאורייתא 'אין ברירה', ואעפ"י שתרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן. ועיין פמ"ג שו"ע רס"א, ומ"ב שם ס"ק ד'). אם עישר בשבת במזיד – אסור לאכול ממנו עד מוצאי שבת. אם עישר בשוגג – מותר מיד (עיין רמב"ם פכ"ג הט"ו. ועיין גיטין נ"ג ע"ב, שר' יהודה אינו קונס שוגג אטו מזיד בדרבנן. וע"ע שם בדף נ"ד ע"א: "התם גברא לתקוני קא מכוון, אנן ליקום ולקנסיה?!". ולכאורה ר' יהודה אינו חולק בזה). יש אומרים, שבמזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר במוצאי שבת, ובשוגג מותר אף לו במוצאי שבת (עיין מג"א של"ט ס"ק ז' וכף החיים שם ס"ק נ"א).

פרשת חקת

שיחות ומאמרים

מצות ה' ברה מאירת עיניים

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב') "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?! לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י בשם מדרש תנחומא ז') ה'אור החיים' הקדוש הקשה: מדוע "כינה למצוה זו שם כללות התורה" – כלומר: מדוע מוגדרת מצוה זו כמצוה הכוללת את כל התורה: "זאת חוקת התורה"? היה צריך להיות כתוב בצורה פרטנית יותר: "זאת חוקת הטומאה" או "חוקת הטהרה"! ואכן הדבר אינו ברור. האמנם הגויים והשטן מונין את ישראל רק במצוה שהיא "חוקה"? וכי הם לא מלגלגים גם על מצוות אחרות שהן שכליות? והשטן – האם אינו מנסה להפריע ולבטל את האדם גם מקיום מצוות הגיוניות? באמת, הם מבקשים לבטל מישראל את כל התורה כולה, על מצוותיה השכליות והשמעיות (לא-שכליות, שניתנו לנו מפי השמועה, ואינן מובנות בשכל הפשוט); אבל כנגד המצוות השמעיות הם יוצאים יותר, ומנסים להוכיח באמצעותן שלא רק הן, אלא כל התורה אינה הגיונית, ומשום כך אין לקיימה. כך היא דרכו של היצר, לשאול על המצוות: "ומה טעם יש בה?" במצוה כגון זו שלנו, פרה אדומה, הדבר בולט יותר, שכן ניתן לשאול על מצוה זו שאלות רבות: מדוע פרה אדומה דווקא ולא שחורה? היאך יתכן שדבר שמטהר טמאים הוא גם מטמא טהורים? וכיוצא בזה. על כן אומרת התורה: "זאת חֻקַת התורה" – כשם שהשטן אינו מבחין בין מצוה למצוה, וכשם שהוא טוען שמצות פרה אדומה, המוגדרת כ"חוקה" ואין בה טעם, יצאה מן הכלל ללמד על כלל המצוות, שגם בהן אין טעם – כך אף עלינו לפעול, אך בדיוק בכיוון ההפוך: ישראל קדושים צריכים לקיים את התורה כולה כ"חוקה", בלי להבדיל בין מצוה למצוה. כל המצוות – כולל המצוות השכליות – הינן בגדר חוק, "גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". גם מצוה שיש לה טעם יש לקיים כחוק בלי טעם. רק אחרי קיום מוחלט של המצוה אפשר לנסות ולהבין את טעמה. "נעשה ונשמע" – ראשית יש לקיים את המצוות, "נעשה", ורק אחר כך: "נשמע", נבין את טעמיה. על הפסוק (שמות ט"ו, כ"ה): "שׁם שׂם לו חוק ומשפט ושׁם נסהו", כתב רש"י (עפ"י הגמרא בסנהדרין נ"ו ע"ב): "במרה ניתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין". פרה אדומה כבר ניתנה לישראל במרה. המפרשים הסבירו, שכאשר הגיעו ישראל למרה היו המים מרים, ומשה עמד בתפילה, "ויורהו ה' עץ". חז"ל מזהים את העץ הזה (פסחים ט"ל ע"א), שהיה זה "הרדופני". עץ זה הוא עץ מר. אמרו ישראל למשה רבינו: המים מרים הם, ואתה מבקש להמתיקם בעץ מר?! ואכן, 'שׁם שׂם לו חוק ומשפט" – כבר שם ראו כל ישראל שהמים הומתקו בניגוד לשכל. כך הוא מנהג ישראל: לפעול על פי התורה והמצוה, גם אם בשכל הדברים נראים שאינם הגיוניים. כאשר יצאו ישראל ממצרים הם היו בבחינת תינוקות: "כאשר ישא האֹמֵן את היֹּנֵק" (במדבר י"א, י"ב). הקב"ה רצה לחנכם כבר משחר ילדותם שגם במצוות לא-הגיוניות יש דברים עמוקים. כראיה הביא להם את המים המרים, שהומתקו בעץ מר, שלא כדרך הטבע. שם הקב"ה לימד את עם ישראל מהו "חוק": חוק מקיימים גם כאשר לא מבינים, גם כאשר לא יודעים "מה טעם יש בה". אבל באמת, בסוף – "טועמיה חיים זכו" (תפילת מוסף שבת 'תכנת שבת'). חכם מנשה שלו זצ"ל וגם הרה"ג שלום שבדרון זצ"ל, הביאו על כך משל נפלא (כל אחד במקומו, זה בבגדד וזה בירושלים). משל לאדם שהלך בדרך, ובעודו צועד דָּרַךְ על מסמר. המסמר נכנס לתוך סוליית הנעל ודקר את רגלו. כאבה רגלו של האיש, ופנה לרופא. הלה גילה מיד שיש זיהום ברגלו, ורשם לו מרשם לתרופות. הלך אותו אדם לבית המרקחת, ושם ראה את הרוקח שהוא מערבב אבקות שונות, לכל אבקה צבע שונה, והתכונן לצרפם לרפואה שכתב הרופא במרשם. אמר החולה לרוקח: מה אתה מכין לי? אמר לו הרוקח: אלו התרופות שאתה צריך לשתות. אמר לו החולה: תסביר לי ממה עשויות כל האבקות הללו וכיצד הם פועלות. אמר לו הרוקח, לשם כך עליך ללכת לאוניברסיטה וללמוד כמה שנים. אמר לו החולה: אם לא תסביר לי, אלך מכאן ולא אקח ממך שום תרופה! אמר לו הרוקח: אתה יכול ללכת… הגיע החולה לביתו ללא נטילת תרופות, וכמובן שהזיהום התפשט בכל גופו, עד שנעשה חולה מסוכן. הנמשל מובן: המצוות הן "וְשִׁקוּי לעצמותיך" (משלי ג', ח'), וכל מצוה מתקנת ומרפאת איבר אחר. אם יתחכם אדם ויאמר שאינו מקיים מצוות שאין הוא מבין אותן, הרי הוא שוטה גמור, שכן הוא יסבול ממה שמונע רפואה לאבריו ולכל גופו. על כן יש לקיים את מצוות התורה, בבחינת "נעשה", ואחר כך – "נשמע". גם בשעה שאדם מקיים מצוה שכלית, הגיונית, הוא צריך לקיימה משום שה' יתעלה ויתברך ציוונו לקיימה. למשל, לגבי מצות צדקה נאמר (דברים ט"ו, י'): "נתון תתן לו, ואל ירע לבבך בתתו לו" – כשאתה נותן צדקה אל תתננה כי רע לך וכואב לך לראות יהודי עני, אלא "נתון תתן" – לשם שמים. כבר אמרו חז"ל (ספרא קדושים י'): "שלא יאמר אדם: 'אי אפשי ללבוש שעטנז, לאכול בשר חזיר', אבל 'אפשי, מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי'"! וכן אמרה המשנה: "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך', 'מודים מודים' – משתקין אותו" (ברכות ל"ג ע"ב). הרמב"ם בביאורו למשנה (שם) כתב: "משתקין אותו – מפני שהוא תולה טעם זאת המצוה בחמלת הקב"ה, ואין הדבר כן". אם יתלה אדם מצוה מסוימת בטעם הגיוני, כאשר יבוא לקיים מצוה שאין בה טעם הוא עלול לטעות בטעמה ולבטל אותה, כגון: במצות שחיטה הוא עלול להגיד שהיא מצוה אכזרית ואין לקיימה חלילה. במצות פרה אדומה יש דברים רבים שאינם מובנים. למעשה, גם שורשה של המצוה אינו מובן: הרי הפרה היא כפרה על החטא שחטאו ישראל בבנהּ, הוא העגל. גם חטא זה היה חטא 'לא הגיוני': כל כך הרבה ניסים נעשו לישראל, וכבר ראו והאמינו בה' ובמשה עבדו; ורק בגלל שבושש לבוא במספר שעות חטאו בחטא כל כך חמור! לעתיד לבוא נזכה להבין את שורשי המצוות וטעמיהן, וכפי שחתם הרמב"ם את ה'יד החזקה' (הל' מלכים פרק י"ב הל' ה'): "ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר (ישעיה י"א, ט'): 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'".

לשם יחוד קודשא בריך הוא

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" (י"ט, א'-ב') המילה "לאמור" נכפלה בפסוק זה, העוסק בציווי על פרה אדומה. נבאר זאת על פי דברי האלשיך הקדוש, שהביא את מאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, א') על חוקת התורה: "אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". והקשה: מדוע כפלו חז"ל ואמרו: "חוקה חקקתי – גזירה גזרתי"? אלא, ישנם שני סוגי מצוות: מצוות שהן חוק בלתי מובן ומצוות שטעמן מובן. ועל שני הסוגים אומר הקב"ה שהמצוות הן חוקים וגזירות, ואין לקיימן מחמת הטעם שיש בהן, אלא אך ורק בגלל שהן ציווי ה' לעשותן – בין המצוות שאינן מובנות ובין המצוות המובנות. הקב"ה ציווה אותנו וגזר עלינו (ויקרא כ', כ"ו): "ואבדִּל אתכם מן העמים להיות לי", ואמרו על כך חז"ל (ספרא קדושים י'): אל יאמר אדם: 'נפשי קצה בבשר חזיר', 'אי אפשי ללבוש כלאים'; אלא יאמר: 'אפשי ואפשי, אך מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'". הסבירו המפרשים, שבמצוות כמו חזיר וכלאיים, שאין להם טעם שכלי – אין לומר: 'אי אפשי', אבל במצוות שכליות כמו גזל וכיו"ב אדם צריך להרגיש שאכן נפשו קצה בדבר הפשוט והברור לכולם. השטן ואומות העולם יודעים היטב שיש בתורה הרבה חוקים, מצוות וגזירות, הם לא מנגחים את ישראל במצות 'לא תגנוב' הפשוטה לכולם, הם גם לא נלחמים בהם על מצות 'כלאיים' שאינה מובנת בשכל אנושי, על מה הם מתווכחים? על חֻקַת התורה, וכדברי רש"י: "שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה". ואכן זו מצוה שאפשר להקשות עליה, היתכן שדבר המטהר אחד, יטמא את השני?! ואנו יודעים את האמת, שאין כוונת האומות ללגלג רק על פרה אדומה, הם באמת מלגלגים גם על 'לא תגנוב' וגם על 'לא תרצח' אבל כאן הם מצאו סיבה ועילה לנגח את ישראל. נמצינו למדים, שהקב"ה ציוונו בכפליים: "חוקה חקקתי – גזירה גזרתי", וכוונתו לשני סוגי המצוות. כך אפשר גם לבאר את הפסוק שלנו: הקב"ה מורה למשה "לאמור" – להסביר לעם שמצוות התורה הינן חוקים. ומילה זו מופיעה פעמיים: "לאמור" אחד – כנגד המצוות המובנות, שאותן אדם מקיים בגלל שהוא מבין אותן ומזדהה עימן. אבל ה"לאמור" השני בא להורות, שגם המצוות השכליות, המובנות בטעמן, יש לקיים בגלל שזהו ציווי ה', ולא בשל ההיגיון שעומד מאחוריהן. נמצא שכל מצוות התורה הינן חוקים.

מוסר מכלי חרס

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב') "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה?! לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י בשם מדרש תנחומא ז') עניינה של הפרה האדומה הוא פלא, כולו דבר לא מובן – חוקה! היא מטמאת את הטהור ומטהרת את הטמא. טומאת מת, שממנה מטהרת הפרה האדומה, היא גם דבר מופלא. אחד הדברים המיוחדים שבדיני טומאת מת נוגע לכלי חרס. כלי חרס שנמצא בתוך אוהל שיש בו מת, אפילו אם הכלי נוגע במת עצמו – אין הכלי נטמא. אך אם היה בתוכו אוכל – האוכל נטמא, לא בגלל שהכלי נגע במת אלא משום שהאוויר הטמא שבאוהל נכנס לתוך כלי החרס ומטמא את מה שבתוכו. לעומת זאת, כלי מתכת נטמא באוהל המת אפילו אינו נוגע במת עצמו. וצריך להתבונן ברעיון שבדבר. הנה כלי חרס – אין לו מעלה של כלי, אין לו חשיבות מצד עצמו. חשיבותו היא בהיותו בית קיבול. אבל כלי מתכת הוא כלי חשוב בפני עצמו, ועל כן הוא מקבל טומאה. בזה יש מוסר גדול לאדם. כאשר אדם מעריך ומחשיב את עצמו, הרי הוא מקבל טומאה; ואילו כאשר האדם מחשיב עצמו לחרס ונוהג במידת הענווה, אזי אין הוא מקבל טומאה. ויתכן מצב נוסף, שגם הוא נלמד מדין כלי חרס: אם כלפי חוץ אדם מציג את עצמו כצנוע, כאחד שאינו מעריך את עצמו, אבל בפנימיותו, כלפי עצמו, הוא מחשיב את עצמו ומעריך את תוכו – גם במקרה זה הוא מקבל טומאה (כטומאת האוכלין שבתוך כלי החרס). עוד דין מדיני כלי החרס: למדנו שאוכלין שנמצאים בתוך כלי חרס נטמאים. אבל אם היה על כלי החרס צמיד פתיל, כלומר: אם היה פיו של הכלי סתום – גם אם יגע הכלי במת עצמו אין האוכלין שבתוכו נטמאים. זהו שאמרה התורה (י"ט, ט"ו): "כל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא", ופירש רש"י: "בכלי חרס הכתוב מדבר". נלמד מכאן: אם אדם מתייחס לעצמו כאל כלי חרס, הרי הוא סותם את פיו ונמנע מלדבר דברים בטלים או דברי איסור. אך אם אין מחסום לפיו, ואין צמיד פתיל עליו, הרי הוא מטמא את עצמו. את הפסוק (שמות כ"ח, ל"ב): "והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" דרשו חכמי הרמז: האדם צריך לשים שפה לפיו, כדי שלא יקרע, דהיינו: שלא יוציא מפיו דברים בטלים, לשון הרע ורכילות.

"תורת ה' תמימה משיבת נפש"

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב') כשם שפרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים – כך גם התורה כולה. אם אדם טמא לומד תורה, המאור שבתורה מחזירו למוטב; הרי לנו "מטהר את הטמאים". אך חלילה, אדם טהור שלמד תורה שלא לשמה, אלא על מנת לקנטר – הוא לומד וטומאתו בו; "מטמאת את הטהורים". שהרי אמרו חז"ל (ברכות י"ז ע"א): "מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר (תהלים קי"א, י'): 'ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם' – 'לעושים' לא נאמר אלא 'לעושיהם', לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא" (ובמדרש תנחומא עקב ו', כי תבא ד' הלשון הוא: "נוח לו שתתהפך שלייתו על פניו"). התוס' (שם ד"ה העושה) שואלים: הרי במסכת פסחים (נ' ע"ב) כתוב: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"! ומסבירים, שאם לומד כדי שיכבדו אותו – הוא לומד תורה אמיתית, אלא שיש לו נגיעה, והיא תיעלם ע"י המאור שבתורה שיחזירו למוטב. אבל אם הוא לומד תורה כדי לקנטר, כדי לומר את ההיפך מחבירו – הרי שהתורה שהוא לומד איננה תורה, ועל כך הוא יענש. זו בחינת "מטמא את הטהור". למדנו שעיקר לימוד התורה כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, "'ריח ניחוח' – נחת רוח לי שנעשה רצוני" (ספרי במדבר קי"ח ד"ה אשה).

פרשת חֻקַת ומעשה קרח

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב') מה הקשר שבין סוף פרשת קורח לתחילת פרשת חֻקַת? התשובה היא: הנושא של "חוקת התורה" הוא ההיפך הגמור מדעת קורח ועדתו. קורח יצא בדרך פילוסופית נגד משה ואהרן, חיפש טעמים מיוחדים למצוות התורה, ובהתאם לכך רצה להמציא הלכות. אך האמת היא הפוכה לחלוטין. עלינו לקבל את דיני התורה כחוקה ממש, בתמימות, כי כך ציוונו ה' יתברך שמו ויתעלה, ללא שום ניסיון לתת טעמים. אמנם הבנת המצוות וטעמיהן דבר גדול הוא, אלא שאין ההבנה מהווה תנאי לקיומן. בין אם הובנו המצוות לאשורן ובין אם לא, יש להמשיך בקיומן כפי שנצטווינו מהבורא יתברך. המבקש לחקור לפני שיעשה את מה שנצטווה, הרי הוא כקורח, שסופו שאבד ונעקר מן העולם. צריך האדם להתנהג באופן של "נעשה ונשמע": קודם עליו לעשות את המצוה, גם בלי שום הבנה, ואחר כך "ונשמע" – ינסה להבין את המצוה כמה שיוכל.

"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב') שלמה המלך ע"ה (קהלת ז', כ"ג) אומר: "כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני". אומרים חז"ל במדרש (במדבר רבה י"ט, ג'): "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי (על כל המצוות ועל כל החוקים), ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, 'אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני'" (וכן הובא במסכת ראש השנה דף כ"א ע"ב). אף ששלמה לא זכה להבין את טעם מצות פרה אדומה, משה רבינו הגיע להבנת טעם המצוה. וכך מאמר חז"ל במדרש (במ"ר י"ט, ו'): "אמר הקב"ה למשה: 'ויקחו אליך' – לך אני מגלה טעמיה של פרה אדומה, אבל לאחרים היא חוקה". החיד"א (בספרו חדרי בטן) מבאר בשם חכמי אשכנז, מדוע דווקא שלמה המלך ניסה להבין את טעמה של מצוה זו. שלמה המלך מצא רמז לחכמתו של משה רבינו בפסוק (י"ט, י"ז): "ולקחו לטמא מ'עפר ש'רפת ה'חטאת" – ראשי תיבות 'משה'. אמר שלמה המלך: הרי בפסוק זה רמוז גם שמי בראשי התיבות: "ל'טמא מ'עפר ש'רפת ה'חטאת" – אותיות 'שלמה'. אמר לו הקב"ה: הרי "כתוב יושר דברי אמת" (קהלת י"ב, י') – השם 'משה' רמוז בראשי התיבות ב'יושר', בצורה ישרה, ואילו השם 'שלמה' רמוז שלא כסדרו. ואכן מצאנו אחר ששלמה ביקש להיות כמשה רבינו. על הפסוק (קהלת י"ב, י'): "בִּקֵּשׁ קֹהלת למצוא דברי חפץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דברי אמת", מובא במדרש (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפ"ט): "ביקש קהלת להיות כמשה רבינו שכתוב בו (תהילים ח', ו'): 'ותחסרהו מעט מאלהים'. רב ושמואל, חד אמר: חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם ניתנו למשה בהר סיני חסר אחד, שנאמר: 'ותחסרהו מעט מאלהים'. יצאה בת קול ואמרה לו (שם ח', י'): 'וכתוב יֹשר דברי אמת', (דברים ל"ד, י') 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'. וחד אמר: בנביאים לא קם – אבל במלכים קם; אלא מה אני מקיים 'בקש קהלת למצוא דברי חפץ'? ביקש קהלת לדון דינים שבלב בלא עדים ובלא התראה, יצאת בת קול ואמרה לו: 'וכתוב יֹּשר' – 'על פי שנים עדים או שלשה עדים' (שם י"ז, ו')" (ועיין בראש השנה דף כ"א ע"ב).

דרכי הפצת התורה ולומדיה

"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" (כ"א, י"ח) יש אנשים שהולכים לבאר מים חיים כדי לשתות מים זכים. אך יש כאלו שאין להם כח לעשות כן, והם ממתינים עד שיבואו אחרים, ימשכו להם מים מהבאר ויביאו את המים לבתיהם. מנהיגי ישראל נמשלו לאותם המביאים מים מהבאר אל העם. וכך הם דברי ה'אור החיים' הקדוש על הפסוקים (כ"ד, ה'-ו'): "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים". כנגד ד' כתות מדבר הכתוב, והן: "נחלים נטיו" – אלו השוטפים כנחל ממקום למקום, כמו שעשה שמואל הנביא, שעבר מעיר לעיר ומכפר לכפר, על מנת ללמד תורה ולהפיץ את מעייני החכמה, הדעת והתבונה. יש שהם בבחינת "כגנות עלי נהר", הנוטעים גנות ופרדסים על נהר התורה, וכל מי שחפץ ללמוד תורה ולרוות צמאונו, לדעת את המעשה אשר יעשון, בא אליהם. יש שהם "כאהלים נטע ה'". הם יושבים על מקומם ונותנים ריח טוב כמור ואהלות, אך אין בהם כח ללמד לאחרים. הכת הרביעית הם אותם "ארזים עלי מים", שהם תומכים בבני תורה וקשורים עמם. ועל כולם ביחד נאמר: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". במצב זה כל עם ישראל מקושר ומאוחד, מלוכד ומחובר סביב התורה, ומי התורה הולכים ומשקים את כולם.

פרפראות

חיצוניות ופנימיות

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (י"ט, ב') הפרה האדומה צריכה להיות תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא, שהכהן לוקח את הפרה ובודק אותה "בתמני סרי טריפן" – דהיינו, בשמונה עשרה סוגי טרפות. נשאלת השאלה: כיצד ניתן לבדוק את הפרה מחשש טריפה קודם שנשחטה (ועיין תרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק ג', ועיין חולין דף י"א ע"א וע"ב)? צריך לומר שהכהן יודע היה לבחון את הצד הפנימי של הפרה, בלא להיות מושפע מהצד החיצוני שלה. הרי לנו מוסר השכל: את החיצוניות קל לבדוק, וזה מה שאנשים תמיד בודקים, אבל האדם הרוצה להיות "תמים" צריך לבדוק עצמו גם בפנימיותו.

לימוד קשה כסימן לאהבת התורה

"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (י"ט, י"ד) דרשו חז"ל (ברכות ס"ג ע"ב): "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: 'זאת התורה – אדם כי ימות באוהל'. דבר אחר: 'הסכת ושמע ישראל' – הס ואחר כך כתת". הסביר רש"י: "עשו עצמכם כתותים להצטער על דברי תורה". כלומר אדם צריך למסור את עצמו על דברי תורה ואם הוא עושה כך אז התורה מתקיימת בו. כאשר אדם לומד סוגיה קשה והעניין סבוך ולא ברור – אם מתאמץ ומשתדל הוא לברר את הסוגיה כהוגן, סימן הוא שדברי תורה יקרים בעיניו, ואם כך התורה בוודאי תתקיים בו.

מיתת צדיקים מכפרת

"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" (כ', א') אמרו חז"ל (מועד קטן כ"ח ע"א), והובאו דבריהם ברש"י: "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת". עקרון דומה ראינו כבר בתחילת הפרשה: הפרה אדומה לא באה לכפר על עצמה, אלא "תבוא האם ותקנח צואת בנה" – הרי היא כפרה על חטא בנה, העגל. כך מיתת הצדיקים אינה נצרכת לכפרתם-שלהם אלא לכפרת הדור. מסופר על רבי זירא (סנהדרין ל"ז ע"א) שהיה מקרב את הבריונים. במותו אמרו אותם בריונים: מעתה אין מי שיבקש עלינו רחמים! "הרהרו בעובדייהו ועבדו תשובה". הרי שמיתת צדיקים מכפרת ומעוררת לתשובה.

תלונות לשם תלונות

"וְלָמָּה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אוֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (כ', ה') פלא הוא שבני ישראל מבקשים להם פירות, תאנה, גפן ורימון! הרי אמרו במדרש (עיין תנחומא קדושים ז'), שסביבות בארה של מרים גדלו חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון, ומה להם לבקש ולומר: "לא מקום זרע ותאנה"? אלא, פירות אכן היו להם, אך הם באו בתלונה – לשם התלונה…

תלונות כנגד מצות ביכורים

"לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (כ', ה') בני ישראל הזכירו בתלונתם שלושה סוגי פירות: תאנה, גפן ורימון. מדוע דווקא אלו מכל המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל? פירות אלו מזכירים לנו את המרגלים, שהביאו מפירות ארץ ישראל כדי להפחיד את ישראל בהם. גם הם הביאו ענבים, רימונים ותאנים, ואמרו: כשם שפירותיה של הארץ משונים, כך משונים הם גם אנשיה. הרי שבני ישראל בדבריהם ביקשו לעורר ולהזכיר את דברי המרגלים ואת תלונתם על ארץ ישראל. מנגד, אומרת המשנה במסכת ביכורים (פ"ג משנה א') אודות האופן שבו אדם מביא ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר רימון שביכר" – וגם כאן הזכירה המשנה דווקא שלושה פירות אלו מכל שבעת המינים. זה כנגד זה: כיון שהמרגלים הביאו פירות אלו כדי לזלזל בארץ, הרי שאנו מביאים ביכורים כדי להודות ולשבח לה', ואומרים: הארץ אשר נתת לנו – זה פריה, לחיוב ולברכה!

זכות ברכת אבות

"וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם" (כ', ט"ז) ישראל מבקשים לעבור בארץ אדום, ומזכירים את "וישמע קולנו", וכדברי רש"י: "'וישמע קלנו' – בברכה שברכנו אבינו (בראשית כ"ז, כ"ג): 'הַקֹּל קול יעקב', שאנו צועקים ונענים". אך עשו דוחה אותם ואומר להם: "לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" – "אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואמרתם: 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (שם כ"ז, מ'): 'ועל חרבך תחיה'" (רש"י). לא ידע עשו מה שדרשו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, כ'. ילקוט שמעוני, תולדות, רמז קט"ו ועוד), שבזמן ש'הקֹּל קול יעקב' – בתורה ובתפילה, אז אין 'הידים ידי עשו'. נתבטלה ברכתו של עשו ונתקיימה ברכת יעקב.

גאווה מותרת

"וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם" (כ', ט"ז) כתב רש"י: "וישלח מלאך – זה משה". וקשה להבין זאת: הרי משה שלח מלאכים מקדש למלך אדום, והוא הוא המדבר. כיצד אפוא הוא מספר: "וישלח מלאך"? הייתכן שמשה קורא לעצמו 'מלאך'?! תירץ על כך הגאון בעל 'באר בשדה': משה ראה צורך להסביר למלך אדום שמלאך הוציאם ממצרים, כדי שלא יחשוב שישראל יצאו משם בעצמם, קודם זמנם, ואם כך ניתן יהיה להתנכל להם. אפשר לומר עוד, שאמנם הגאווה אסורה, ומי לנו עניו יותר ממשה רבינו, אבל בשביל לנצח במלחמה מותר להתגאות. בשעת המלחמה אין זו גאווה להתייצב איתנים כנגד האויב. כך צריך לנהוג מנהיג ישראל מול העמים. גאווה זו אינה גאוותו הפרטית, אלא גאוות העם.

ראיה מוטעית של אדום

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (כ', י"ח) מובא ברש"י שאדום אמרו לעם ישראל: "אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואמרת: 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית ז"ך, מ'): 'ועל חרבך תחיה'. ולא עוד אלא שגם יוצא לקראתם 'ביד חזקה' – בהבטחת זְקֵנוֹ (שם כ"ז, כ"ג): 'והידים ידי עשו'". ויש לשאול: הרי אדום יודע שזקנו אמר, שכל זמן ש"הקול קול יעקב" אז אין "הידים ידי עשו", וכיצד חשב לבטל זאת? אלא טען אדום, שכיון שעם ישראל צועק – כמו שנאמר (שם, ט"ז): "ונצעק אל ה'" – אות היא שיש בידם עבירות, ומכאן שאין להם הזכות של "הקול קול יעקב". אם כך יכול עשו לצאת לקראתם ב"הידים ידי עשו". אך אדום טעו בשתיים: האחת – עם ישראל נסוגו מפני שה' אמר להם לא לגעת באדום, ולא מפאת חולשה. והשנית – הם צעקו אל ה' מתוך שלא סמכו רק על קול התורה אלא צירפו לה גם את זכות התפילה. ואכן: "וישמע ה' את קולנו" (קולות רבים) – את קול התורה ואת קול התפילה. וממילא "הקול קול יעקב", וממילא אין "הידים ידי עשו".

בגדי כהונה מחוץ למקדש

"וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר" (כ', כ"ו) ביאר רש"י: "'את בגדיו' – את בגדי הכהונה". ויש לשאול: הרי מבואר בגמרא במסכת יומא (ס"ט ע"א), שאסור לכהן גדול וכן לכהן הדיוט לצאת מן המקדש עם בגדי כהונה! (עיי"ש בגמרא ששאלה, כיצד שמעון הצדיק לבש בגדי כהונה כשהלך להקביל את פני אלכסנדר מוקדון מחוץ לירושלים? ותירצה הגמרא, שהוא לא לבש בגדי כהונה ממש אלא בגדים בדוגמת בגדי הכהונה. תירוץ נוסף, שם היה זה משום פיקוח נפש, ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך"). אפשר לומר שהיתה זו הוראת שעה. ועוד אפשר לומר, שעליית אהרן להר ההר נחשבת בעצמה 'שעת עבודה', משום שהקב"ה היה שם.

"כאשר ציוה ה'"

"וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (כ', כ"ו-כ"ז) המפרשים כבר שאלו: מהו "ויעש משה כאשר צוה ה'"? רש"י ביאר, שאף שקשה לאדם לעמוד ולראות במיתת אחיו, ובפרט משה רבינו שהעריך מאד את אהרן הכהן – אעפ"כ עשה זאת משה בשמחה, כי כך ציווה אותו אלוקים. יש לבאר בדרך אחרת, עפ"י חז"ל שאמרו שהיה כאן נס בתוך נס: משה הפשיט את בגדי הכהונה הגדולה מאהרון והלביש את אלעזר. והנה תחילה הוא הפשיט ממנו את הבגד העליון והלביש את אלעזר, ואחר כך הפשיט את הבגד הפנימי והלביש את אלעזר. והנס היה, שהבגדים הפנימיים שנלבשו אחרונים התחלפו עם הבגדים החיצוניים שהולבשו ראשונים. לאור זה יש לבאר את הפסוק: "ויעש משה כאשר ציוה ה'" – למרות שלא היה ברור למשה כיצד ייתכן דבר זה, להלביש את הבגדים הפנימיים תחילה ועליהם את הבגדים החיצוניים, מספר הכתוב את שבחו שלא שינה ועשה כפי שהורהו ה' – ואכן התרחש נס. ועיין ברמב"ן שם, שעל כל בגד שהופשט מאהרן, נלבש תחתיו בגד של שכינה לאהרן הכהן.

מיתת אהרון בשלווה

"וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן" (כ', כ"ט) רש"י הסביר כיצד ראו כל העדה כי גווע אהרן. כשראו ישראל את משה ואלעזר יורדים מההר, שאלו אותם: היכן אהרן? אמרו להם: מת. אמרו ישראל: אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגיפה ישלוט בו מלאך המוות? "מיד ביקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במיטה – ראו והאמינו". חז"ל אומרים (עבודה זרה כ' ע"ב), שבבוא מלאך המוות לאדם פניו מוריקות. אולם כאשר ראו ישראל את אהרן במיטתו, ופניו שלמות, שלוות ומאירות, הבינו שאכן מלאך המוות לא נגע בו, אלא הגיעה שעתו ונמלאו ימיו. עתה מובן מדוע התאווה משה רבינו שתהא מיתתו כמיתת אהרון – מיתה שאין מלאך המוות נוגע בה.

מה שמע עמלק?

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (כ"א, א') "וישמע הכנעני. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו' כדאיתא בראש השנה (ג' ע"א) ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות" (רש"י) כשמת אהרן בכו כל ישראל, ואילו כשמת משה לא כתוב שבכו אותו כל ישראל. הסיבה היא שמשה שימש כדיין לישראל. כאשר באו לפניו שני אנשים ניצים, היה משה מזכה את הזכאי ומחייב את החייב. ובכל דין ודין היה צד אחד שמח ומרוצה, וצד שני כועס ומאוכזב. לכן אותם שכעסו על משה – לא בכו עליו כשנפטר. אבל אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות פ"א מי"ב). הוא היה משכין שלום בין הניצים. משום כך כשנפטר בכו עליו כל ישראל. כאשר שמע עמלק שאהרן נסתלק מן העולם, הבין שמעתה אין שלום בעם ישראל ומתחיל הפירוד ביניהם. ואם כך – הרי הוכשרה הדרך למלחמה. עלינו ללמוד מכאן עד כמה חשובה האחדות, וכמה יש לברוח מכל מחלוקת. כך נוכל להיות מובטחים שעמלק לא יוכל להילחם בנו, והאמת והשלום אהבו.

מלחמת עמלק ובגדי המלכות

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (כ"א, א') "יושב הנגב – זה עמלק, שנאמר (במדבר י"ג, כ"ט): עמלק יושב בארץ הנגב ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינן כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו: נתפלל סתם, שנאמר: אם נתון תתן את העם הזה בידי" (רש"י) עמלק רואה את ישראל מתפללים לה', והוא מפחד מתפילה זו. לכן הוא מבקש לבלבל את ישראל. הוא משנה את לשונו, אבל את מלבושו הוא לא מסוגל להחליף. לכאורה הרבה יותר קל להחליף את הבגדים מאשר את הלשון! כנראה שהלבוש הוא ביטוי עמוק של האישיות, אפילו יותר מהשפה. עלינו ללמוד מוסר גדול, שאל לנו לשנות את בגדי המלכות שלנו. אלו הסימנים שלנו, שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים (עיין פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח), וכך גם אנחנו נזכה להיגאל גאולת עולמים.

מדוע נענשו בנחשים?

"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם" (כ"א, ו' – ז') לאחר שהתלוננו העם על המן וכינו אותו (כ"א, ה'): "לחם הקלוקל", העניש אותם הקב"ה בנחשים. מדוע נענשו בנחשים, ומה הקשר למן? ביאור הענין: הקב"ה הענישם מידה כנגד מידה. הם התלוננו על המן שהיה בו כל טעם שבעולם – ונענשו בנחשים שאין להם שום טעם במאכלם, ובכל מה שאוכלים הם מרגישים טעם עפר.

את והב בסופה – אב ובן, רב ותלמיד שעוסקין בתורה

"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב. וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (כ"א, י"ד-ט"ז) הגמרא בקידושין (דף ל' ע"ב) מבארת את הפסוק: "את והב בסופה" כך: "אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, 'שנאמר: את והב בסופה', אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ", ע"כ. אבל יש לדעת, שזה אינו אלא בין אדם לחברו, אבל בין תלמיד לרבו, או בין אב לבנו הדבר שונה, שאף על פי שמותר להתווכח בדברי תורה, אבל לבסוף חייב הבן או התלמיד לקבל את דברי אביו או רבו. ואם כך הם לומדים, הרי שהלימוד עולה לשמי שמים ומגן על הלומדים ועל עם ישראל כולו, וכדברי הפסיקתא (חֻקַּת קכה.): "ומשם מתגדלים ונהיים נחלי התורה ומשם שותים מבארה של תורה ונתנה להם מתנה", אבל אם אינם מתנהגים כן, והתלמיד או הבן עומדים על דעתם ולא מקבלים את דעת הרב או האב, הרי שלימוד כזה אינו מסנגר ולא לזה התכוונה התורה. ועוד יש לרמוז בדרך לימוד התורה את שני הצדדים המובאים בגמרא (הנ"ל): אם שני תלמידי חכמים לומדים, מתווכחים ומקשים ולבסוף אוהבים זה את זה, מתקיים בהם 'את והב בסופה' – אבל אם נשארים שונאים לאחר הויכוח והלימוד, הרי הם כשני מצורעים שמקומם מחוץ למחנה.

דרך קנין התורה באמת

"וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (כ"א, י"ט) הגמרא בנדרים (נ"ה ע"א) ביארה פסוק זה: "כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה". ויש להבין: כיצד התורה ניתנה במתנה? והלא "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", וכדברי חז"ל (ברכות מ"ג ע"ב) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. הרי שבשביל לגדול בתורה צריך לעמול, ולא מספיק שיעשה אדם עצמו כמדבר! אלא שכבר כתב שם רש"י: "כמדבר שהוא מופקר לכל – מלמד תורה בחינם לכל". מי שאינו מבחין בין גדול לקטן אלא מלמד את כולם בחינם, זוכה לגדולה ולקבלת תוספת תורה בחינם. זאת ועוד, מי שאוחז במידת הענווה, בבחינת "נחליאל", זוכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. מי שמודה על האמת בענוותנותו זוכה לכוון לאמת התורה.

נחלה לישראל עבדו

"כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן" (כ"א, כ"ו) רש"י שאל: למה ראה הכתוב צורך לספר שסיחון כבש את חשבון מידי מואב? והשיב, כיון שישראל הוזהרו (דברים ב', ט'): "אל תצר את מואב", לא יכולים היו להילחם בו. מה עשה הקב"ה? גלגל שסיחון יירש את חשבון, וישראל נטלוה מסיחון מבלי לצור את מואב. לאור זה פירש ג"ע החיד"א ע"ה בספרו יוסף תהילות (פרק קל"ו) את הפסוקים בהלל הגדול (תהילים קל"ו, י"ז- כ"א): "למכה מלכים גדולים… ויהרוג מלך האמורי… ולעוג מלך הבשן… ונתן ארצם לנחלה… נחלה לישראל עבדו": "ונתן ארצם" – של עמון ומואב – "נחלה" – לסיחון ולעוג – וע"י זה: "נחלה לישראל עבדו".

מושל אמיתי ביצרו

"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן… וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" (כ"א, כ"ז) הגמרא במסכת בבא בתרא (ע"ח ע"ב) מבארת לנו: "'המושלים' – אלו המושלים ביצרם. 'בואו חשבון' – בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. 'תבנה ותכונן' – אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא". ובתרגום יונתן: "'המושלים' – צדיקיא דשלטין ביצריהון". מדברי הגמרא הללו אנו למדים כיצד יכול האדם להגיע לדרגה עילאית זו, להיות מושל ביצרו. כאשר אדם עושה חשבון בינו לבין עצמו, חשבונו של עולם, ומדקדק במעשיו, קלה כבחמורה, וגם שואל את עצמו אם פעל לשם עצמו או לשם שמים – בזה הוא זוכה למשול ביצרו. עוד יש ללמוד מכאן, שלא יאמר אדם: "איני יכול למשול ביצרי והוא חזק ממני". אדרבא, "'המושלים' – אלו המושלים ביצרם", ללמדנו שיש לאל ידו למשול ולשלוט ביצרו הרע. זהו שאנו אומרים ביום הכיפורים: "על חטאים שחטאנו לפניך ביצר הרע"; ולכאורה קשה, הרי כל החטאים הם מהיצר הרע! אלא הכוונה היא לחטא הזה שאנו אומרים שהיצר הרע גדול ואי אפשר להתגבר עליו – על חטא זה צריכים כפרה, שכן לכל אחד יש כח ויכולת למשול בו ולנצחו.

ממה פחד משה רבנו?

"וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (כ"א, ל"ג ל"ד) "אל תירא אותו – שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר: ויבא הפליט הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" (רש"י) ה'שפתי חכמים' שואל: הרי כוונתו של עוג היתה שלילית, שכן רצה שאברהם יצא למלחמה ויהרג, והוא, עוג, יקח את שרה! והשיב, שעל כל פנים כיון שההצלה היתה על ידו חשש משה שמא תעמוד לו זכות ההצלה. מכאן עלינו ללמוד מוסר גדול. עברו כחמש מאות שנה מאז מלחמת אברהם, ועדיין משה חושש שהזכות תעמוד לעוג. ומה עוג שנתכון לרעה נשמרת לו הזכות לעשרות דורות – העושה מצוות לשם שמים, על אחת כמה וכמה שתעמוד לו זכותן לדור ודור. ועוד, ממשה רבינו אנו למדים, שגם אם יעשה אדם מצוה שלא לשם שמים זכותה תגן עליו. על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת, אם יעשה את המצוות לשם שמים.

מעשה רב

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" (י"ט, ב')

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת הצדיקים מכפרת" (רש"י) ראש ישיבת פורת יוסף, הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שהוא דודו של מרן זצוק"ל מצד אימו, סיפר למרן זצוק"ל סיפור שהיה נוכח בו: פעם אחת ישב בעל 'כף החיים' רבי יעקב סופר בליל שבת ולמד תורה. והנה, באמצע הלילה הוא רואה את מלאך המוות שבא ליטול את נשמתו. אמר בעל 'כף החיים' למלאך המוות, והרי עדיין לא סיימתי לכתוב את ספרי 'כף החיים'! אמר לו מלאך המוות: ישנה גזירה על הציבור, והקב"ה רוצה ליקח צדיק אחד שיכפר על הדור. אמר לו בעל 'כף החיים': נו, וכי אני צדיק? תלך לרב יחזקאל עזרא, המגיד הירושלמי, שהוא צדיק גמור. הלך מלאך המוות לחכם יחזקאל עזרא ע"ה, ואמר לו: באתי לקחת את נשמתך, כיון שיש גזירה על הציבור וצדיק מכפר על הציבור, ואתה צדיק – חכם יעקב סופר שלח אותי אליך. אמר חכם עזרא למלאך המוות: לך לחכם יצחק שרים, שהוא צדיק שיכול לכפר על הדור, וקח את נשמתו. בבוקר נכנסו חכם יעקב סופר והרב עזרא לבית המדרש, והרב צדקה ישב במקומו. פנה חכם יחזקאל עזרא לרב יעקב סופר ושאל אותו: וכי למה שלח לי מר את מלאך המוות? אמר לו – מכיון שאתה צדיק ויש בכחך להציל את הדור מהגזירה, ובאמת מה עשה כבודו כשבא אליך מלאך המוות? אמר לו חכם עזרא לרב סופר – שלחתי אותו לחכם יצחק שרים שהוא צדיק ממני. את כל השיחה הזאת שמע הרה"ג חכם יהודה צדקה זצוק"ל, וכששמע כך אמר לעצמו נמתין ונראה מה עלה בגורלו של חכם יצחק שרים, וראה זה פלא, באמת באותו בוקר פשטה השמועה על פטירתו הפתאומית של הרה"ג יצחק שרים זצ"ל, שהיה למדן גדול וחסיד. ממעשה מפעים זה למדנו כמה גדול ועצום כחם של הצדיקים לא רק לעצמם אלא לכל הדור כולו. עוצמתו של הצדיק מתבטאת בכך שאינו נרתע אפילו ממלאך המוות, ועוד, שגזירתו של צדיק נשמעת ואפי' מלאך המוות בעצמו אינו יכול לו.

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה" (י"ט, ב')

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת הצדיקים מכפרת" (רש"י) כאשר הרב החסיד העניו רבי רפאל לוין עליו השלום נפטר, קם מרן זצוק"ל להספידו וכך אמר במשאו: כתוב, "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים מבלי משים כי מפני הרעה נאסף הצדיק". מה זאת אומרת: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק"? אפשר להגיד: כיון שצריכה לבוא רעה על עם ישראל, והקב"ה אינו רוצה שהצדיק יראה את הרעה, הוא לוקח אותו. ואפשר להגיד: מכיון שהיתה צריכה לבוא רעה לעולם, לקח הקב"ה את הצדיק על מנת שיכפר על הדור והרעה לא תבוא. ומיתת צדיקים מכפרת רק אם חוזרים בתשובה, כמו שקרבן מכפר כאשר אדם עושה תשובה. מה שאין כן כאשר אדם הקריב קרבן ולא שב בתשובה, שאין זה מועיל, וכך גם אין מיתת צדיקים מועלת אם לא עשו העם תשובה.

הלכה בפרשה

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם (כ', א')

שאלה: אדם שקיבל על עצמו לקרוא בכל יום כמה פרקי תהלים, האם יכול לאומרם בשעה שמשתטח על קברי צדיקים? תשובה: בהלכות ראש השנה שבשולחן ערוך (תקפ"א סעי' ד') כתב הרמ"א: "ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות, ונותנים צדקה לעניים". בטעם הדבר כתב כה"ח שם (ס"ק צ"ח), שיש בזה בקשה שהמתים יבקשו עלינו רחמים; או רמז לכך שאנו חשובים כמתים. לדעת הריטב"א (הובא בכה"ח ס"ק צ"א), אסור בכלל להתפלל על הקברים משום 'לעג לרש', אלא יש לעשות כמו כָּלֵב שהתפלל מחוץ לבית הקברות. דין זה הוא בשיטת התוס' (ב"ק ט"ז ע"ב ד"ה 'שהושיבו ישיבה על קברו'), שהרי בגמרא נאמר על חזקיה: "'וכבוד עשו לו במותו' – מלמד שהושיבו ישיבה על קברו", ולכאורה משמע מכאן שניתן ללמוד תורה או להתפלל בסמוך לקבר, ואין בזה חשש של 'לעג לרש'; אבל התוס' כתבו: "ולא על קברו ממש, אלא ברחוק ארבע אמות דליכא 'לועג לרש'" – והיינו כשיטת הריטב"א. אולם שיטת הריטב"א והתוס' אינה הכרחית (ראה כה"ח ס"ק צ"א שם בתמיהתו על שיטת הריטב"א), שכן נראה לחלק בין סוגים שונים של לימוד ותפילה: נפסק בהלכה (שו"ע ע"א סע' ז') לגבי אדם שרוצה לקרוא קריאת שמע או להתפלל תפילה שהוא מחויב בה (שחרית, מנחה וערבית): "אסור לקרות קריאת שמע תוך ד' אמות של מת או בבית קברות, ואם קרא – לא יצא". המשנ"ב (שם ס"ק ט"ו) הוסיף: "והוא הדין לומר קדיש ושאר דברי קדושה, והטעם משום 'לועג לרש'". בעל כה"ח (שם, ס"ק כ"ט) הזהיר, שרבים טועים ומברכים תוך ד' אמות של מת או של קבר, וצריך להודיע להם שהם טועים. אולם, כאשר לומדים משניות לעילוי נשמת הנפטר או אומרים תהלים וכיו"ב – הרי בזה אינו לועג לו לרש, ומותר הדבר. כמו כן מותר להתפלל להשי"ת שבזכות הצדיקים ישמע תפילתנו. והעיר המשנ"ב (סי' תקפ"א ס"ק כ"ז): "אך אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשם יתברך שייתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר". גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח ע"ה, כתב (לשון חכמים ח"ב סי' כ"ב, ח"ג סי' פ"ו) כמה וכמה תפילות לאומרם על קברי צדיקים. וראה בספר 'שפתי צדיקים' להגאון ח"ר סלמאן מוצפי זיע"א. לפי כל זה, אם התחייב אדם לקרוא בכל יום מספר פרקי תהילים, אין לו לאומרם על הקבר, כיון שאמירתם לא נעשית לשם נחת רוח לנפטר, אלא בשביל חובו. אולם רשאי הוא לומר שפרקים אלו יהיו גם לעילוי נשמת הנפטר, ובכך יוכל לומר את המזמורים גם ליד הקבר. עם זאת מצינו שעל קברי צדיקים מפורסמים נהגו העם להתפלל גם תפילות של חובה, כמו למשל במערת המכפלה. אלא שההשתטחות על קברי האבות אינה דומה לתפילה ליד שאר קברות, כי בתפילה זו אנו מבקשים מִיְשֵּׁנֵי חברון ועל שאר הקברות אנו מתפללים בשביל שיבקשו עלינו רחמים. לסיכום – ההלכות: א. נהגו להשתטח על קברי צדיקים בימי התשובה ובימי פטירת הצדיקים, ויש קברות שמשתטחים על קברם כל השנה. ב. המתפלל אצל הנפטר לא יבקש ממנו דבר, אלא יכוון שהשי"ת ירחם עליו בזכות הצדיק, או שיבקש מהצדיק שיתפלל עליו. ומותר לקרוא תהילים או משניות לעילוי נשמת הנפטר. ג. אין מתפללין תפילות חובה, קריאת שמע וכדו' על קברי מתים, אלא יש לאומרם מחוץ לד' אמות של הקבר. ד. מי שרוצה ללמוד את חוק לימודיו שנתחייב או לקרוא פרקים שרגיל לומר בכל יום על הקבר – רשאי, ובתנאי שיאמר שזה גם לעילוי נשמת המנוח.

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (כ"א, ה')

"בלחם הקלוקל – לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא"? (רש"י שם ע"פ יומא ע"ה ע"ב) על הפסוק (תהילים ע"ח, כ"ה) "לחם אבירים אכל איש" אומרת הגמרא ביומא (ע"ה ע"ב), שלחם אבירים זה הוא לחם שנבלע ב-רמ"ח איברים, דהיינו שהאוכל מתעכל כולו. עוד אמרו חז"ל (ברכות מ"ח ע"ב), שבזמן שירד המן לעם ישראל תיקן להם משה רבינו לברך ברכת הזן. שאלה: עד כמה זמן מסיום האכילה אפשר לברך ברכת המזון? תשובה: אדם שאוכל פת צריך לברך ברכת המזון מיד. אם שכח או התעכב ולא בירך מיד, יכול לברך "עד שיתעכל המזון במעיו". ואמר מרן השו"ע (או"ח סי' קפ"ד סעי' ה') ששיעור זמן זה הוא "כל זמן שאינו רעב מכוח אותה אכילה". ולכאורה קשה: כיצד משה תיקן ברכת הזן על המן? הרי מזון זה היה מתעכל באיברים, ואם כן לא היו יכולים לברך לאחריו (עיין חזו"א סימן כ"ה ס"ק ד', ומשך חכמה עקב עה"פ "ואכלת ושבעת"). אלא, כיון שמכח אותה אכילה הם שבעו יכלו לברך. הגדרת העיכול תלויה בשאלה אם אדם רעב או שבע מכח האכילה שאכל. הפוסקים קבעו את זמן העיכול, והוא כשעה וחומש, דהיינו שבעים ושתים דקות (עיין שו"ע סימן קפ"ד סעי' ה' והחונים עליו). לכן בחתונות או בסעודות גדולות כשאחרי האכילה שרים, רוקדים, מדברים בדברי תורה וכדו', צריך לדאוג שלא יעבור זמן עיכול בינתיים, ולכן יש לאכול בתוך הזמן הזה, כדי להחשיב את כל האכילות כסעודה אחת ארוכה, ואפשר יהיה לברך בסופה. כמו כן, צריך להזדרז ולברך מיד בסוף הסעודה. ויאכלו ענווים וישבעו.

וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי (כ"א, ט')

שאלה: האם אדם חולה שאינו רוצה ללכת לרופא נוהג כשורה? תשובה: משה רבנו עשה לישראל (עפ"י ציווי הקב"ה) את נחש הנחושת. הנחש היה קיים עד זמן חזקיה המלך, שבא וכיתת את נחש הנחושת – והודו לו חכמים על כך – כיון שישראל טעו וחשבו שנחש הנחושת מרפא. חז"ל הוסיפו ואמרו, שחזקיה גנז גם ספר רפואות, והודו לו חכמים (פסחים פרק רביעי משנה י'). אומר על כך הרמב"ם (בפיהמ"ש שם), שמגמרא זו היו אנשים שרצו לומר שאין להתרפא ברפואות, וכנגדם הסביר הרמב"ם, שאותו ספר שגנז חזקיה לא היה ספר רפואה של ממש, אלא ספר של חכמת הכוכבים. אמנם הרמב"ן (בפירושו לתורה, ויקרא כ"ו, י"א) כותב שאין דרך יראי השם ללכת לרופא; אבל מרן בשו"ע (יו"ד של"ו סעי' א') פסק, שבזמן הזה אסור לאדם למנוע עצמו מללכת לרופא וז"ל: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים". והט"ז כתב (שם ס"ק א'): "האידנא חיוב הדבר ומצוה היא, דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך". לפני שאדם הולך לרופא או לוקח תרופה יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שיהיה עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה". וטוב שיאמר לכשיתרפא: "ברוך רופא חולים", בלי שם ומלכות (עפ"י שו"ע או"ח ר"ל סעי' ד').

פרשת בלק

שיחות ומאמרים

וירא בלק בן צפור

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (כ"ב, ב') חז"ל מלמדים שבלק, לפני שנעשה מלך מואב, היה אחד הנסיכים של מדין (עיין רש"י כ"ב, ד'). בהיותו במדין הוא הכיר את עוצמת עם ישראל. זאת כאשר ביקש סיחון לכבוש את העיר חשבון, שהיתה בעבר בידי מואב. סיחון שכר את בלעם לקלל את מואב, ובאמצעות הקללה הצליח סיחון לכבוש עיר זו ולהפוך אותה לעיר בירתו. אלא שלאחר מכן הצליחו בני ישראל לכבוש מידיו את העיר חשבון, ללא בלעם וללא קללות. וברש"י (כ"א, כ"ג) ביאר את גודל הנס שהתרחש לישראל בכיבוש העיר החזקה מידי סיחון החזק. על כך נאמר: "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" – ראה את אשר עשה ישראל לסיחון ולעוג. ראיה זו לא היתה ראיה חיצונית, אלא התבוננות פנימית – שכלית: הוא ראה שלעם ישראל יש כח אלקי, כח מיוחד, ובאמצעותו הוא מנצח גם גדולים וחזקים. כאמור, ראיה זו היתה עוד בהיותו נסיך במדין, ולכן בפסוק זה לא נכתב: "וירא בלק מלך מואב" (דהיינו: אחר שנעשה מלך מואב), אלא "בלק בן צפור" בלבד. אולם עתה יש לשאול: מדוע חשש בלק? הלא ידע שלישראל אסור לצור ולהילחם עם מואב, שנאמר (דברים ב', ט'): "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה"! אפשר לומר, שהחשש היה מכך ש"עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו" – כדברי רש"י (דברים ב', ט'), שהיו ישראל "מיראים אותם", עיי"ש. הרמב"ן (שם) מסביר, שאמנם אין לישראל רשות לכבוש את מואב אבל חששו בני מואב ש"אפילו שלא ילכדו את ארצנו, ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה וילכדו להם את כל סביבותינו, כאשר עשו לשני מלכי האמורי, ויתנו אותנו למס עובד". הסבר נוסף יש לגאון עוזנו ותפארתנו החיד"א ע"ה בספרו 'יוסף תהילות' (פרק קל"ו), שהסביר את הפסוקים (תהלים קל"ה, י"ב): "ונתן ארצם נחלה… נחלה לישראל עמו" כך: ירושת ארץ סיחון לא היתה ישירה, אלא סיבב הקב"ה את ירושת הארץ, נתן את ארצם של עמון ומואב לסיחון – "ונתן ארצם נחלה" – ואחר כך נתן את ארצם "נחלה לישראל עמו". אם כן אפשר לבאר, שמואב פחדו שארצם תלקח מהם באופן דומה: יסובב ה' שעם כל שהוא יכבוש את ארצם, וממנו יקחו ישראל את הארץ. ועל כך יש לומר במליצה: הפסוקים מתארים את כיבוש ארץ מואב ע"י סיחון (במד' כ"א, כ"ה- כ"ז): "כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא, והוא נלחם במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון"; ועל כך מביאה התורה: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"; ודרשו חז"ל: "'יאמרו המושלים' – אלה המושלים ביצרם". מי הם אותם מושלים? מפרט רש"י: "המושלים הם בלעם ובעור". אם כן, אפשר לתאר כך את אמירתם: בלעם ובעור אומרים לסיחון: למה לא משלת ביצרך? למה נדחפת לכבוש את ערי מואב? הרי אלמלא כבשת את הערים הללו, לא היו רשאים ישראל לכבוש אותם! הסבר נוסף: בני מואב אמנם ידעו כי משה ובני ישראל לא יעברו על דבר ה' האוסר לכבוש את מואב; אבל חששו שה'ערב רב' ילחמו בהם, למרות שהתורה אסרה זאת. לכן כתוב: "ויגר מואב מפני 'העם'" – אלו ה'ערב רב'; ורק באופן כללי נאמר: "ויקץ מואב מפני 'בני ישראל'" – דהיינו: מכל ישראל.

יודע דעת עליון

"וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה (כ"ב, ו') הגמרא במסכת ברכות (ה' ע"א) קבעה: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג', מ'): 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשוב עד ה"". מי שבאין עליו יסורין צריך לפשפש במעשיו ולמשמש במעשיו, ולא לתלות את הצרות והיסורין בדרך העולם. וזה לשון הרמב"ם (תענית פ"א הלכה א'- ד') "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו: ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם: אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה (ויקרא כ"ו) והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי: ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר (תהלים צ"ח) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה':". והנה, אצל בלעם הרשע אנו מוצאים את ההפך. על אף העיכובים, על אף כל הרמזים שנשלחים לו כדי שיבין שאינו נוהג כראוי, מכל מקום הוא מתעקש לקיים את שליחותו של בלק. בלק שולח אליו שליחים לקלל את בני ישראל. הוא עונה לשליחים שהוא צריך את הסכמת ה' ללכת עמם, והשי"ת אומר לו נחרצות: "לא תלך עמהם"; ובכל זאת בלעם מתעקש לקללם, וכדברי רש"י (כ"ב, י"ב): "אמר לו: אם כן אקללם במקומי". עונה לו ה': "לא תָאוֹר את העם" – בכל מקום שהוא. בלעם יודע היטב שה' לא רוצה שילך אל בלק, אבל כאשר מגיעים השליחים השניים של בלק, הוא מבקש מהם לישב עמו הלילה כדי שיודיעם דבר, כאילו אינו יודע שה' אינו מעוניין שילך עמהם. כאשר ה' מסכים, בסופו של דבר, שילך אל בלק – מיד (כ"ב, כ"ב): "ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו", בזריזות ומגודל שנאתו חבש את האתון בעצמו (רש"י). בדרך – "ויחר אף ה' אלקים כי הולך הוא". ושואלים הפרשנים: מדוע כעס ה'? והלא הוא הרשה לבלעם ללכת! עונה ה'אור החיים' הקדוש: "טעם שחרה אף ה' בו – על שלא אמר בבוקר לשרי בלק שה' נתן לו רשות ללכת, אלא השכים בבוקר ויחבוש… שזה יגיד שהליכתו מרצונו, ולא הוצרך לרשיון עליון". בלעם הראה במעשיו שהוא בעל הבית ואדון לעצמו, ולכאורה אין הוא זקוק לאישורו של ה'. ובדרכו, מלאך ה' ניצב לשטן לו, והאתון מבינה את כוונתו. שלוש פעמים האתון מתעכבת, מתוך ניסיון לפקוח את עיניו של בלעם. בפעם הראשונה האתון נוטה מן הדרך – ורומזת לו שהוא עצמו נטה מן הדרך. בפעם השניה היא לוחצת את רגלו של בלעם אל הקיר – כביכול אומרת לו: ישראל קדושים, הם עושים גדרות לאיסורי התורה, משמרת למשמרתי, גזירה לגזרתי. הם גודרים עצמם בגדרים כדי שלא יעברו עבירה; ואילו אתה לא נזהר בכך, וממהר לעבור על רצון ה'! ועוד רמזה לו בלחיצת רגלו: אתה רוצה לפגוע בישראל העולים לרגל; ואילו אתה היית מוכן ללכת ברגליך כדי לקלל את ישראל, מתוך שנאתך אותם. בפעם השלישית רבצה האתון – ומתוך כך היה צריך בלעם להבין, שהקב"ה אומר לו לעצור ולא להמשיך בדרכו הרעה, שיעצור ויעשה חשבון הנפש. אך חרף כל הרמזים הללו, אין בלעם מבין ואינו חוזר בו. ועל תגובת בלעם בן בעור אמר שלמה המלך ע"ה (משלי י"ט, ג'): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ". במסכת תענית (דף ט' ע"א) פירש רש"י: "כשאדם חוטא מסלף דרכו שבאין עליו פגעים, 'ועל ה' יזעף ליבו' – שכועס ואומר: מפני מה אירע לי פגע זה". במקום שהיסורין יגרמו לו לעשות חשבון נפש, הוא כועס על ה' שהביא לו יסורין אלו. אשריהם ישראל ההולכים בדרך התורה והמצווה ועושים חשבונו של עולם.

אוי לנו מיום הדין

"וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא" (כ"ב, ל') חז"ל (סנהדרין ק"ה ע"ב, עבודה זרה ד' ע"ב) מבארים את המילים: "ההסכן הסכנתי" – שהן מלשון "סוכנת". אמרה לו אתונו: מדוע אתה כזה שפל ונבזה? מדוע אתה מבקש 'להתחתן' עם בהמות, כמו שלקחת אותי לך לסוכנת? כששמע בלעם את התוכחה, לא היה לו מה לענות על צדקת דבריה, ואמר לה: "לא". מתוכחה זו ומתגובתו של בלעם אנו למדים עד כמה צריך להיזהר ולהישמר מהיום שבו יצטרך האדם לתת דין וחשבון לפני הקב"ה. וכך מובא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ג, ט' ד"ה ויתן את קולו), וז"ל: "אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב (כ"ב, ל' ע"ב): 'ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר – לא'… לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהילים נ', כ"א): 'אוכיחך ואערכה לעיניך' – על אחת כמה וכמה". בתקופות קודמות היה קשה להמחיש דבר זה, כיצד יראו לו לאדם כל מעשה שעשה, וישמיעו לו כל דיבור שיצא מפיו. כיום כל אמצעי הטכנולוגיה מוכיחים וממחישים כיצד ניתן לתעד כל מילה שמוציא האדם מפיו וכל מעשה שהוא עושה. על זה כתוב (תהלים נ', כ"א): "אוכיחך ואערכה לעיניך" – כלומר: כאשר האדם יגיע לשמים, יראו לו כעין וידאו כל מה שעשה, ויאמרו לו: 'אכלת בלי ברכה! שיקרת! גנבת!' ואם ינסה להכחיש זאת, יאמרו לו: נשמתך חותמת בסוף כל יום על מעשיה – ו"ביד כל אדם יחתום" (איוב ל"ז, ז'). ינסה האדם להתחמק ויטען שזייפו את חתימתו; על כך ישיבו לו: יש לנו צילומי וידאו, הנה, הסתכל וראה! "אוכיחך ואערכה 'לעיניך'". מכאן נלמדת חובה על כל אדם להתבונן בדברים הללו ולשים על לבו תמיד שכל מעשה אשר הוא עושה, אפילו בחדרי חדרים, יבוא לפני ה' למשפט. יראו לו את הדברים לנגד עיניו, כמו שמצלמים צילום ברור ומלא, ולא תהיה שום אפשרות להתגונן או להכחיש.

חיי ישרים

"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כ"ג, י') "תמות נפשי מות ישרים – שבהם" (רש"י) במדרש (עיין מדרש אליהו רבה פרשה י"ט, וילקוט שמעוני במדבר בלק רמז תשס"ח) כתוב, שבאומרו "תמות נפשי מות ישרים" התכוון בלעם למשה רבנו. אולם, ה'אור החיים' הקדוש מסביר באופן שונה: ישנם אנשים שרוצים לחזור בתשובה, אבל יודעים שלא יוכלו להחזיק מעמד בתשובתם, ולכן הם נסוגים ממחשבתם. הם מבקשים לחיות את כל חייהם ברשעות לפי תאוות ליבם, אך רוצים שברגע האחרון יוכלו לעשות תשובה – ואז למות. כך חשב גם בלעם, וכלשונו של ה'אור החיים': "עוד ירצה, שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה… אלא שנתאווה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות בשעת דכדוכה של מוות יהיה ישר. וכיוצא ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו היו עושים; אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל (הכוונה ליצר הרע) רחמנא ליצלן. ולא שאל הרשע (בלעם) שימות כמיתת הצדיקים שבישראל, כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו". ואכן זו כוונת הפסוק (יחזקאל י"ח, כ"ג): "החפץ אחפוץ מות רשע נאום ה' אלקים? הלא בשובו מדרכיו וחיה". אין ה' חפץ ב"מות רשע" – דהיינו: שהרשע יחזור בתשובה וימות מיד, אלא רצונו של הקב"ה לראותו "בשובו מדרכיו" – שיעזוב את דרכיו המקולקלות וילך ויחיה בדרך ה'. אמנם נכון הוא שהקב"ה מקבל את תשובת השבים עד דכדוכה של נפש – אפילו אם עשה אותה בשעותיו האחרונות; אבל אדם שחושב לעשות עבירות כל חייו ובסופם לעשות תשובה – הרי הוא טועה בהבנתו. ומעניין הוא שה'אור החיים' הקדוש תיאר את בלעם בשיא הרשעות, ולא מצא שום דרך ללמד עליו זכות שיוכל למות כצדיקים שבישראל (כפי שכתב בסוף דבריו, שהצדיקים שבישראל חיים כל חייהם בתשובה, ואינם מחכים לרגע האחרון). זאת בשונה מדעת רש"י הנ"ל, שביאר שרצונו למות כמשה רבינו – כלומר, כצדיקים שבעם ישראל. ואכן, מבואר מדברי הגמרא שלבלעם לא היה שום זמן לשוב בתשובה. ומיד לאחר שניסה לקלל את עם ישראל הומת בידי פנחס. הגמרא אומרת (סנהדרין דף ק"ו ע"ב): שאל אותו מין את ר' חנינא: מי שמיע לך בלעם בר כמה הווה? אמר ליה: מיכתב לא כתיב, אלא מדכתיב (תהלים נ"ה, כ"ד): 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם' – בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע. אמר ליה: שפיר קאמרת, לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם, והוה כתיב ביה: בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא (פִּסֵּחַ) כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה. עיי"ש. הרי שהקב"ה נפרע ממנו מיד, ולא ניתנה לו שהות לשוב בתשובה על מזימתו ומחשבתו הרעה שחשב לקלל את ישראל.

לחטוף את המצוות

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כ"ג, כ"ד) "כשהן עומדין משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי 'לחטוף' את המצוות, ללבוש ציצית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין" (רש"י בשם תנחומא י"ד) יש לבאר את דברי רש"י עפ"י דברי חז"ל, שאמרו (ברכות י"ד ע"ב): "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" – שכן הוא קורא את החובה להניח תפילין, והוא בעצמו אינו עושה כן. ובתוס' (שם ד"ה ומנח) הסבירו: "פירוש, באדון שציווה, שהוא קורא 'והיו לטוטפות' ו'לאות על ידך', ואין". ובדרך זה ביאר רבינו יונה (על הרי"ף ברכות פרק ב' ד"ה כל הקורא): "שאומר 'וקשרתם', ואינו מקיים זאת". אבל באמירת "שמע ישראל" שאומרים בפרשת הקרבנות אין חובה מעיקר הדין להניח תפילין, משום שאין זה אלא פסוק אחד, ואין הוא נחשב מעיד עדות שקר אם קראו בלא תפילין. אמנם רבינו האר"י הקדוש כתב (עיין כה"ח סי' כ"ה ס"ק כ"ז, ובא"ח וירא אות ב'): שצריך להשתדל להניח תפילין קודם אמירת הקרבנות. על פי הלכה זו ניתן לבאר את דברי בלעם. בלעם משבח את ישראל: כשהם עומדים משנתם הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, מתעטפים בטלית, קוראים את 'שמע' של קרבנות, ואחר כך מניחין תפילין ומתפללים – כך הוא סדר המצוות שנקט רש"י. בלעם משבח את ישראל שהם "מתגברים כלביא" – והוא רמז לשולחן ערוך (אור"ח א', א'), אשר פותח את הלכותיו במשפט: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". אך עתה יש לשאול: מדוע אין בלעם משבח את ישראל לפי שיטת האר"י, שלדבריו יש להניח תפילין לפני אמירת 'שמע' של הקרבנות (אם כך היה מבין רש"י, היה מביא סדר אחר למצוות של ישראל: "ללבוש ציצית, להניח תפילין ולקרוא את שמע")? צריך לומר, שאכן ישראל מחבבים את המצוות ומניחים תפילין לפני "קריאת שמע" של הקרבנות; אלא שהציצית – חוטיה גלויים על כנפי בגדיהם, והתפילין מכוסות, כמו שנאמר (שמות י"ג, ט'): "והיה לך לאות" – לך לאות ולא לאחרים לאות (מנחות ל"ז, ע"ב). רק בשעה שקוראים את קריאת שמע (שלפני תפילת עמידה) הרי הם מנשקים את התפילין של יד באמירת "והיה לך לאות" ואת התפילין של ראש באמירת "ולטוטפות", ואז נגלים התפילין. לכן כתב רש"י את הסדר הזה: טלית, 'שמע' ותפילין – לפי שעל פי הסדר הזה הם נגלים. עיקר השבח של ישראל בזה שהם "חוטפים" את המצוות מתייחס לאופן עשיית המצוות ע"י ישראל. ישראל עושים את המצוות בשמחה ובזריזות, וכדברי בעל 'מסילת ישרים' (פרק ז'), שהזריזות מבטאת את השמחה במצוה. זהו שבחם של ישראל, ש"הם מתגברים… לחטוף מצוות" – דהיינו: מתגברים נגד היצר הרע, נגד העייפות הטבעית, וקמים לעבודת הבורא. הם מסדרים את תפילתם כפי שכתוב בשולחן ערוך (אור"ח סימן נ"ח סעי' א'): "ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין" – פירוש: תלמידים; ורש"י פירש: "אנשים ענווים מחבבים המצוות". תפילה כוותיקין, שנובעת מתוך זריזות ושמחת מצוה, מעידה על חביבותן של המצוות בעיני ישראל. בלק חושש שישראל יקבלו שכר על המצוות שהם מקיימים כבר בעולם הזה. אמנם ידוע ששכר המצוות הוא באמת בעולם הבא; אבל כאשר מקיימים את המצוות בשמחה נוטלים שכר גם בעולם הזה. לכן כשהוא שומע שמנהגם של ישראל להתעטף בציצית בשמחה, להניח תפילין – לא כ"מצוות אנשים מלומדה" (ישעיה כ"ט, י"ג), אלא מתוך שמחה של מצוה – להזדרז ולהתפלל קודם הנץ החמה להודות ולשבח לה', לקבל אלוקותו יתברך שבידו הכח והממשלה, ולשעבד את כל התאוות וההנאות רק אל התורה – הרי הוא חושש מאוד וכועס. לכך התרגז בלק ואמר לבלעם בפעם זו (כ"ג, כ"ה): "גם קֹב לא תִקבנו גם ברך לא תברכנו". בברכתך זו אתה נותן כח ותעצומות לעם ישראל שישלטו בגויים: "ודם חללים ישתה" (שם, כ"ד). ואף בלעם הרשע, שנתכוון לקלל, לא ציפה לראות את ישראל עושים את המצוות בשמחה. אך קללתו הרעה הפכה לברכה, ונודע שבחם של ישראל שהם רודפים אחר המצוות ומקיימים אותן בשמחה, ככתוב (תהילים ב', י"א): "עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה".

זריזות במצוות

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כ"ג, כ"ד) "כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין" (רש"י בשם תנחומא י"ד) בלעם מבין את החשיבות שיש בזה שעם ישראל משכים לקרוא את שמע, משום שבקריאת שמע רמוזים כל תרי"ג המצוות. ואכן, רבינו סעדיה גאון אומר, שכל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדיברות. מוסיף רש"י (שמות כ"ד, י"ב, בשם המדרש רבה י"ג, ט"ז): "כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות – בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה גאון פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו" (ועיין ברכות דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה בקשו). [ועיין בסידורינו 'קול אליהו' (עמ' 130) שכתבנו שלפני קריאת שמע יש לכוון את עשרת הדברות הרמוזות בקריאת שמע]. לפי זה יש לבאר את דברי הגמרא במנחות, האומרת (בדף צ"ט ע"ב): אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים (יהושע א', ח'): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'". במקום אחר אומר רשב"י: אם אדם עובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע – הוא לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי אם יחרוש בשעת חרישה ויזרע בשעת זריעה ויקצור בשעת קצירה, תורה מה תהא עליה?! לכן צריך ללמוד תורה ולעזוב את כל חיי השעה. דאגת עול הפרנסה תיעשה על ידי אחרים (עיין ברכות ל"ה ע"ב). לכאורה יש סתירה בין שני מימרות אלו של רשב"י: מחד – יש ללמוד תורה "יומם ולילה", אך מאידך – מספיק שיקרא אדם קריאת שמע פעמיים ביום, והוא יוצא בכך ידי חובת "והגית בו יומם ולילה!" לאור דברינו לעיל, נראה לומר שאין כאן סתירה. אם יקרא אדם קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדברות; ובעשרת הדברות רמוזים כל תרי"ג מצוות; נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה בקריאה של פרשת שמע בכוונה. זאת ועוד, יתכן שבתחילה אדם יקרא רק את קריאת שמע ויצא בזה ידי חובת "יומם ולילה"; אך זו מעלה טובה, כי אחר כך ימשיך לאט לאט להוסיף בתורה, ויזכה לבסוף שכל היום ילמד תורה. אגב, מצאנו גם אצל גלית הפלשתי שחשש מזכותם של ישראל בשל מצות קריאת שמע. הוא היה משכים ומעריב מול מחנה ישראל, ככתוב (שמואל א י"ז, ט"ז): "ויגש הפלשתי השכם והערב"; ואומרים חז"ל (סוטה מ"ב ע"ב): "אמר רבי יוחנן: שהיה משכים עם הנץ החמה ומעריב עם השקיעה, כדי לבטל את עם ישראל מקריאת שמע שחרית וערבית".

מה טובו – הברכה הנצחית

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה') פירושים רבים נאמרו על פסוק זה. למעשה, זהו הפסוק הראשון בברכה האחרונה של בלעם, שבעקבותיה נאמר (כ"ד, י'-י"א): "ויחר אף בלק אל בלעם וַיִסְפֹּק את כפיו, ויאמר בלק אל בלעם: לָקֹב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים, ועתה ברח לך אל מקומך". כלומר: בעקבות ברכה זו גירש בלק את בלעם. יש להתבונן היטב בדברי בלעם כדי להבין מהו הדבר שהכעיס כל כך את בלק. הגמרא (סנהדרין ק"ה ע"ב) מבארת את הברכה שבפסוק "מה טֹבו אהליך יעקב", ואומרת שפסוק זה הוא היחידי שנשאר כברכה ממש. וזו לשון הגמרא: "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהא להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – (ואמר שלא ברצונו:) 'מה טֹבו אהליך יעקב'… אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר (דברים כ"ג, ו'): 'ויהפוך ה' א-לקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-לקיך' – קללה ולא קללות". בלעם הרשע רצה לקלל את עם ישראל שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. כאשר שמע בלק את הברכה שנהפכה ל'מה טֹבו אוהליך יעקב', הוא כועס מאד על בלעם, ואומר לו שזו הברכה הקשה מכולם. ולכן בלק מגרש אותו משום שאם יש יהודים שקובעים עיתים לתורה, שמתפללים בבתי כנסיות – אין תקומה לאויבי ישראל. כאשר עם ישראל מקושר אל חכמי ישראל, אל התורה הקדושה, אל התפילה – אזי "הקול קול יעקב", ואין הידים ידי עשו. חז"ל הוסיפו פירוש נוסף שם בגמרא: "'משכנֹתיך ישראל' – לא תהא מלכותן נמשכת". הברכות הללו מחוברות זו עם זו, כי כאשר יש בתי כנסיות ובתי מדרשות – מלכות ישראל נמשכת; יתר על כן: "אימתן של ישראל מוטלת על האומות", כפי שממשיכה שם הגמרא. רש"י פירש את הפסוק (ע"פ הגמ' ב"ב ס' ע"א): "'מה טבו אהליך' – על שראה פתחיהם שאינן מכֻוונין זה מול זה". עיקר הברכה, לפי פירוש רש"י, הוא באחדות ישראל ובשלום שיש בין איש לרעהו בעם. בזוהר הקדוש (עיין זוהר ח"ג במדבר פרשת בלק קפ"ב ע"ב) מובא שבלק היה קוסם ומכשף גדול יותר מבלעם. זאת אומרת, שהוא הבין היטב את עומק הברכה שיש באחדות ישראל, כאשר אין עינו של איש צרה בחבירו ואין פתחיהם מכֻוונים זה כנגד זה. עוד פירוש הביא רש"י: "'מה טֹבו אהליך' – מה טֹבו אהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם. 'משכנֹתיך' – אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליהן, וחורבנן כפרה על הנפשות". 'אור החיים' הקדוש מייחס את הפסוק הזה ללומדי התורה שבעם. הוא מחלק את ישראל לשני סוגים של אנשים: יש אנשים הקובעים עיתים לתורה, ויש אנשים העוסקים בלימוד התורה יומם ולילה. על הראשונים נאמר: "אֹהליך יעקב", ועל האחרונים – "משכנֹתיך ישראל". בלק שומע את הפסוק "מה טֹבו אֹהליך יעקב", עם כל פירושי הגמרא והמפרשים. הוא שומע על בתי הכנסיות ובתי המדרשות של ישראל; הוא שומע על מעלת אחדותם של ישראל; הוא שומע על בתי המקדש המכפרים לישראל; והוא שומע על לומדי התורה שנמצאים בישראל – וכל אלו (ופירושים נוספים) מרפים את ידו. אז הוא מבין שאין תקווה ואין תקומה לא לבלק ולא לבלעם ולא לכל אויבי ישראל. ברכה זו נשארה לנו לעולם. עלינו לדעת כי ההתמדה שלנו, התפילה ולימוד התורה בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, 'מקדשי המעט' שלנו (עיין מגילה כ"ט, ע"א), היא התשובה הניצחת לבלק, לבלעם ולכל שונאי ישראל המבקשים לבלענו.

והנה ברכת ברך זה שלש פעמים

"לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ…" (כ"ד, י'-י"א) בפעם השלישית שמברך בלעם את ישראל, כועס עליו בלק ואומר לו: "ועתה ברח לך אל מקומך". שואלים המפרשים: מדוע לא שלח בלק את בלעם כבר בפעם הראשונה שבירך את עם ישראל, ולכל המאוחר בפעם השניה? לשם מה המתין עד לפעם השלישית? על דרך הפשט הביאור הוא, שבלק קיוה מפעם לפעם שבלעם יצליח לקלל; ורק כשראה שיש חזקה של שלוש פעמים שבלעם מברך את עם ישראל במקום לברך – כעס. יש אומרים, ששני דברים הכעיסו את בלק. האחד – בלק אמר (כ"ב, ה'): "הנה עם יצא ממצרים", היינו העם החליט לצאת מעצמו; אבל בלעם אמר (כ"ג, כ"ב): "אל מוציאם ממצרים", וכן "אל מוציאו ממצרים" (כ"ד, ח'). כלומר, לא היתה זו יציאה של מרד וכח, אלא יד אלוקים הדריכה את ישראל על כל צעד ושעל. כלשון האבן עזרא (כ"ג, כ"ב): "'אל מוציאם ממצרים' – וזה השם שהיה עמו הוא תקיף והראה אותות במצרים" (ועיין בדברי ה'אור החיים' הקדוש כ"ג, כ"ב, וכן על פסוק ח' מפרק כ"ד 'אל מוציאו'). רש"י (כ"ד, ח') ביאר: "מי גורם להם הגדולה הזאת? אל המוציאם ממצרים בתוקף ורום שלו, יאכל את הגויים שהם צריו" (ועיין לשפתי חכמים שם). בלק אומר לבלעם: אתה גרמת שהם יקבלו עכשיו ברכה מיוחדת, והיא שעם ישראל יאכל את צריו ואת עצמותיהם ישבר – דבר זה הכעיס את בלק. הדבר השני שהכעיס את בלק הוא, שאמר בלעם (כ"ד, ט'): "אורריך ארור". הרי בלק רוצה לקלל את ישראל, ואם כן יוצא שברכת בלעם לישראל היא, למעשה, קללה עקיפה לבלק. כששמע זאת בלק אמר לו (כ"ד, י"א): "ברח לך" – אין לי בך שום צורך; לא רק שהינך מברך את ישראל ואינך מקללם, אלא שאתה מקלל אותי. זאת ועוד, בלעם אומר: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (כ"ד, ט'). מבאר רש"י: "כתרגומו, יתיישבו בארצם בכח ובגבורה". התרגום אומר, שכאשר עם ישראל יתיישבו בארץ ישראל, הם יהיו כמו אריה וכמו לביאה, שאין שום מלכות שיכולה לזעזע אותם ממקומם. כששמע בלק ברכה זו, הקשורה בישוב ארץ ישראל, ושאין שום מלכות שיכולה לגבור על ישראל – כעס והקפיד. יש המבארים את העיכוב בגערתו של בלק על בלעם עד הפעם השלישית. זאת על פי דברי הגמרא במסכת מועד קטן (ט' ע"ב), המספרת שרשב"י אמר לבנו, ר' אליעזר, שילך ויקבל ברכה מר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים. הבן אכן עשה כך, והם אמרו לו: "יהי רצון דתזרע ולא תחצד (תזרע ולא תקצור)… ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך…". חזר ר' אליעזר לאביו ואמר לו: לא די שלא בירכו אותי, אלא אף צערו אותי. אמר לו אביו: מה אמרו לך? פירט לו ר' אליעזר כל מה שאמרו לו. פתר לו אביו את כל דבריהם כברכה ולא כקללה: "תזרע ולא תחצד" – תוליד בנים ולא ימותו… "ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך" – דהאי עלמא אושפיזך וההיא עלמא ביתא וכו'. שמע זאת ר' אליעזר והתנחם. שואל הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א (בן יהוידע שם): מדוע ציערו אותו כל כך? ועונה: אותה שעה היתה שעת דין בשמים על ר' אליעזר, ועל כן הם 'קיללו אותו', כביכול, כדי שיצטער וישבור את מידת הדין. רק אחרי שהצטער יכול היה אביו, רשב"י, לפתור את דבריהם לטובה. לפי זה יש לבאר כאן, באופן הפוך. בלק אומר לבלעם: הבנתי שאתה צריך לברך על פי ה', אבל חשבתי שתאמר בצורה נסתרת, שניתן לפרשה גם בדרך של קללה (כדוגמת ה'קללה' שקיבל ר' אליעזר, שניתן היה לפרשה גם כברכה). לכן לא הגבתי לברכות הראשונות שלך, כי חשבתי שניתן לפרשן גם כקללה. רק לבסוף בירכת בצורה מפורשת: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (כ"ד, ט'), ועל כך – "ברח לך אל מקומך" (ועיין לחיד"א ב'פני דוד' אות י"א).

פרפראות

זכות לדורות אצל הגויים

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (כ"ב, ב') חז"ל אומרים שרות המואביה יצאה מבלק ומעגלון, כלשון הגמרא (הוריות י' ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצתה ממנו רות. דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות – בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב". רש"י (שופטים ג', כ') כתב, שבזכות קימתו של עגלון לכבוד השכינה זכה שתצא ממנו רות, וכלשונו: "'ויקם מעל הכסא' – לכך זכה ויצאה ממנו רות". כמו כן מוזכר, שלעוג היתה זכות בכך שסייע לאברהם אבינו בשעת המלחמה, בכך שדיווח לו על שביית לוט. בלק, עגלון ועוג לא היו אוהבי ישראל ולא נתכוונו לטובתם, ואף על פי כן כיון שכיבדו את השכינה, זכו ונשתמרה להם זכותם, ומבלק ועגלון יצאה רות. עלינו ללמוד מכך שמי שמכבד את השכינה, זוכה לבנים תלמידי חכמים. זהו שאמר הכתוב (ויקרא י"ט, ל"ב): "מפני שיבה תקום" – לכבוד השכינה, התורה ולומדיה, ואז – "והדרת פני זקן" – תזכה ויצאו ממך זקנים שקנו חכמה. והלא הדברים קל וחומר: ומה בלק שנתכוון לקלל את ישראל כך – על אחת כמה וכמה שיזכה איש ישראל לראות תורה וגדולה מיוצאי חלציו בשכר שהוא מכבד ומהדר את השכינה הקדושה.

בלעם "הרשע"

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (כ"ב, ב') יש להבין: כיון שבלק הוא ששכר את בלעם, מפני מה אומרים בלעם הרשע, ולא בלק הרשע? יש ליישב, שבלק פעל מתוך מניעים אמיתיים: מתוך דאגה כנה לעמו, ולכן אין הוא נחשב רשע. אבל בלעם שנא את עם ישראל בעומק ליבו, ושאיפתו היתה: "ואגרשנו מן הארץ" (כ"ב, ו'). ועוד, בלק עשה זאת להגנת עמו, ובלעם – לשם בצע כסף. שילוב שתי הסיבות מבהיר מדוע אנו מכנים את בלעם בתואר: "הרשע".

צרות עין

"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר" (כ"ב, י"ג) פעמיים התורה מדגישה את קימת בלעם בבוקר: בתחילה כאשר שלח את שרי בלק: "ויקם בלעם בבוקר", ושוב (להלן כ"ב, כ"א): "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אַתֹנוֹ". שאל רבינו ה'אור החיים' הקדוש: מה ענין הקימה בבוקר דווקא? והסביר, שבלעם היה רע עין והשכים קום קודם עמוד השחר לשלח את השרים, "קודם הגעת זמן האוכל". והטעם: "כי זה הרשע הוא מקור צרות העין, וקם בבוקר לשלחם ואמר להם שילכו לארצם, כי חש שיתעכבו בעיר וסעודתם עליו". בלעם רצה לחסוך את ארוחת הבוקר משליחי בלק… ואכן בלעם הרשע היה צר עין והשתוקק לכסף ולזהב לרוב. כמו שכתוב (כ"ב, י"ח): "אם יתן לי בלק מְלֹא ביתו כסף וזהב"; וביאר רש"י: "למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים". שאלו חז"ל באבות (ה', כ"ב): "מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לתלמידיו של אברהם אבינו?" היסוד המבדיל בין קודש לחול, בין הטהור לטמא, הוא שבלעם היה מקור צרות העין, להבדיל מאברהם אבינו שהיה גומל חסדים טובים כקונו.

רסן וחכה בפי בלעם

"וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (כ"ב, י"ח) חז"ל (ראה סנהדרין ק"ה ע"ב ורש"י כ"ג, ט"ז) מביאים, שהקב"ה שם בפיו של בלעם רסן וחכה. הסביר בעל ה'בן איש חי' ('אדרת אליהו' ד"ה מה אקב, ועיין ל'קול אליהו' להגר"א אות צ"ו), שלרסן ולחכה תפקידים שונים. את הרסן מניחים בפיו של הסוס, והוא נועד לעצור את הסוס בשעת דהירתו. את החכה מחברים לאפו של הגמל. כשרוצים שהוא יקום וילך, מושכים בחכה שבאפו. והנה ידוע ששם הוי"ה הוא שם של רחמים, וכן שם א-ל הוא שם של רחמים, כמו שכתוב (תהלים נ"ב, ג'): "חסד א-ל כל היום". ואילו שם י-ה או א-לקים הוא שם של דין. ידע הקב"ה שבלעם ירצה להשתמש בשמות של דין כדי לקלל את עם ישראל, והיה צריך לשנות אותם לשמות של רחמים. לכן כשרצה בלעם להשתמש בשם 'א-לקים', שהיא מידת דין, ולקלל בו את ישראל – היה צריך 'לרסן' את עצמו ולעצור כאן, ולא להוסיף הלאה "א-לקים".

מעלת ראיית הבהמה יותר מהאדם

"וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ" (כ"ב, כ"ב) ה'אור החיים' הקדוש מבאר מדוע הוצרך הפסוק להודיענו ששני נעריו של בלעם הלכו עמו. וביאר עפ"י דברי הגמרא בברכות (מ"ג ע"ב), האומרת שכאשר הולכים שנים הם רואים את המזיקים שבדרך, אבל כאשר הולכים שלושה אין רואים את המזיקים. הואיל ובלעם היה עם שני נעריו, בסך הכל: שלושה, הם לא ראו את המלאך. מכל מקום, דברי הגמרא אמורים על בני אדם המבקשים לראות את המלאך, אבל לגבי בהמה – הבהמה יכולה לראות אף אם יש עמה ג' אנשים, שהרי נאמר (כ"ב, כ"ג): "ותרא האתון".

שבועת לבן

"וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה" (כ"ב, כ"ד) "סתם גדר של אבנים הוא" (רש"י) לכאורה מה הנפקא מינה אם הגדר היתה עשויה מאבנים או מדבר אחר? אלא אומרים חז"ל (עיין בתרגום יוב"ע), שהכוונה כאן לגדר שהקים יעקב אבינו בברית שכרת עם לבן. וז"ל התרגום יונתן בן עוזיאל: וקם מלאכא דיי בדוחקא דמיצע ביני כרמיא אתר דאקים יעקב ולבן אוגר וקמא מצטרא מיכא ושכותא מציטרא מיכא וקיימו דלא למעיבר דין תחום דין לבישא". (פירוש: ויעמוד מלאך ה' בדוחק, שביל צר, שבאמצע בין הכרמים מקום שהקים יעקב ולבן גל ומצבה מצד מכאן ומצבה מצד מכאן והשביעו שלא לעבור זה הגבול זה להרע). ביקש בלעם לעבור את אותה הגדר – ונפגע. זאת משום ששבועה היתה בין לבן, אבי אביו, לבין יעקב שלא יעברו זה אל זה לרעה. ולציון אותה השבועה הקים יעקב גל אבנים, ככתוב (בראשית ל"א, מ"ו): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל".

כחו המדומה של בלעם

"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" (כ"ב, כ"ט) הסביר רש"י: "'לו יש חרב בידי' – גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים: זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין?!" אמרו על בלעם ש"אין כחו אלא בפיו". עכשיו, אחרי שהתגלתה גנותו הגדולה של בלעם, התפרש משפט זה באופן מיוחד: "אין כחו" – אין לבלעם כל כח, "אלא בפיו" – אלא בפיו הוא טוען שיש לו כח, אבל דברי פיו חסרי כל שחר…

מעלת ברכת בלעם בלשון הקודש

"וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל-בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר" (כ"ג, ה') הזוהר הקדוש (ראה במדבר ר"י ע"ב, וראה ילקוט מעם לועז) עמד על משמעות הביטוי 'כה' שחוזר על עצמו מספר פעמים. גם להלן (כ"ג, ט"ז) אומר ה' לבלעם: "וכה תדבר", ובעוד מקומות. ביאר הזוהר, שבלעם הרשע רצה לעקור את "כה תברכו" של ברכת כהנים ע"י קללותיו. והנה הגמרא במסכת סוטה (ל"ח ע"א) כתבה: "'כה תברכו' – בלשון הקודש". לפי זה מתבאר, שהקב"ה אמר לבלעם: "שוב אל בלק ו'כה' תדבר" – תדבר עימו בלשון הקודש, ורק אחר כך תתרגם דברי הברכות למואבית ולמדיינית. שמע בלק שבלעם בירכם בלשון הקודש ושוב תרגם ללשונם, ואמר לו (כ"ד, י'): "לקֹב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך". בקשתיך לקללם, ולא זו בלבד שלא קיללת אותם, אלא גם בירכת אותם בלשון הקודש; ופעמיים בירכת אותם: הן בלשון הקודש והן בפעם השניה, כאשר תרגמת לנו את הברכה לשפתנו. בזה הזקת לנו פעמיים: הן בשל כפל הברכות וחוזקן, והן בגלל שישראל הבינו את ברכותיך.

"הן עם לבדד ישכן"

"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (כ"ג, ט') אומרים חז"ל (תנחומא, בלק י"ב) שבלעם התכוון בדבריו לראשי האומה, לאברהם ליצחק וליעקב, וכן לאמותינו, שרה רבקה רחל ולאה. כוונתו היתה רעה, לומר שאין בני ישראל הולכים בדרכי האבות והאמהות. אף תשובתנו למזימתו היא – מה שכתוב לאחר מכן: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (כ"ג, ט'). כלומר, עם ישראל אינם מתחשבים בגויים כלל, אנו שייכים למקורותינו, קשורים אנו רק לאבותינו הקדושים.

הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה

"הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה" (כ"ג, כ') מובא בחז"ל (עיין רשב"ם בראשית ל"ב, כ"ט. ועיין סוטה י' ע"א, ועיין סנהדרין ק"ה ע"א) שכאשר לחצה האתון את רגליו של בלעם אל הגדר, הוא נהיה חיגר. ואח"כ הוא שמע בקול ה' בעל כרחו ובירך את עם ישראל אך עדיין נשאר חיגר. והנה פשט דברי בלעם: "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" (כ"ג, כ'), הוא: שכיון שהקב"ה אמר לי לברך, אני חייב לברך. אבל בדרך צחות ביארו בשם מרן הבא"ח את דברי בלעם: "הנה ברך לקחתי" – אני מברך את עם ישראל, וע"כ: "וברך ולא אשיבנה"?! בתמיהה – כלומר למה נשארתי חיגר ולמה לא מחזירים לי את הברך.

האמת הוא יסוד התשובה

"וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ג, כ"א) התרגום אונקלוס ביאר פסוק זה בזה הלשון: "לא עבדי לאות שקר". יש עוד לבאר על פי מעשה (הובא במהרש"א סנהדרין דף צ"ב ע"א בשם ספר העיקרים מאמר ג' פרק ל') באדם אחד רשע מלא עבירות, שניגש אל הרב וביקש ממנו הדרכה לתשובה. אבל אמר לרב, שקשה לו לחזור בתשובה שלימה, וביקש ממנו דרך קלה. אמר לו הרב: יש לי עבורך דרך קלה: קבל על עצמך שלא לשקר! שמח האיש, שיוכל להמשיך לחלל שבתות, לאכול טרפות, לגנוב – ורק יקפיד שלא לשקר. יום אחד הלך לגנוב. פגש אותו חבר, ושאל אותו: לאן אתה הולך? התבייש לומר את האמת שהוא הולך לגנוב. אמר לו: אני הולך לבית הכנסת, וכדי שדבריו לא יהיו לשווא – באמת הלך לבית הכנסת. שם ספג תורה ויראת שמים. פעם אחרת הלך לקנות בשר טרף. פגש אותו חבר, ושאל: לאן אתה הולך? אמר: לקנות בשר מקצב ירא שמים – ובלית ברירה הלך לשם, כדי שלא לשקר. וכך חזר בתשובה שלימה. לפי זה יש לבאר בענייננו. בלעם ראה שעם ישראל עושים תשובה והיא מתקבלת, ולא הבין איך הצליחו כולם לחזור בתשובה; אך שם לב שהם זהירים לומר אמת, כדברי האונקלוס: "לא עבדי לאות שקר". כאשר אין שקר אין גם עבודה זרה וכך הדגיש יונתן בן עוזיאל בתרגום שם: אמר בלעם רשיעא לית אנא מסתכל פלחי טעוותא בדבית יעקב ולא מתקיימין עבדי ליעות שקר בדבית ישראל מימרא דיי אלההון בסעדהון ויבבות מלכא משיחא מייבבא ביניהון". (פירוש: אמר בלעם הרשע אין אני רואה עובדי אלילים בבית יעקב ולא מתקיימים מעשי עמל שקר בשל בית ישראל מאמרו של ה' אלקיו בעזרתם ותרועות מלך משיח מריעים ביניהם).

יאמר ליעקב ולישראל

"כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (כ"ג, כ"ג) ידוע שבשעה שמברכים צריך להזכיר את שמו של המתברך. חשב בלעם שגם בקללה צריך להזכיר את שם המקולל. רצה להזכיר בתחילה את שמו של יעקב אבינו – ואמר: "כי לא נחש ביעקב". הבין שקללתו אינה מועילה, וניסה להזכירו בשמו שהוחלף, ישראל – ואמר: "ולא קסם בישראל", שוב לא הועילה קללתו. חשב בלעם: שמא לא שונה שמו של יעקב לישראל, אלא רק נתווסף לו שם נוסף, ושמו הוא מעתה: 'יעקב ישראל'. ניסה לקלל בשני השמות כאחת – ואמר: "כעת יאמר ליעקב ולישראל", ללא הצלחה לקלל. ניסה בניסיון אחרון למצוא שם ליעקב שיוכל לקלל בו. והנה כתוב: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל" (בראשית ל"ה, ז'). מתחילה התלבט בפירוש פסוק זה: מי קרא למי "אל"? האם יעקב קרא כך למזבח שבנה, או שמא הקב"ה קרא כך ליעקב? כאשר לא הועילו קללותיו של בלעם, הבין שכנראה הפירוש השני הוא הנכון, ומעתה שמו של יעקב הוא 'אל'. ניסה לקלל גם בשם זה – אך אמר: "מה פעל אל". גם בשם זה לא הצליח לקלל (ועיין ל'קול אליהו' להגר"א, בפרשת בלק אות צ"ז).

הסוד שבמילת "הן"

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (כ"ג, כ"ד) חשיבותם של ישראל היא כאשר הם אינם מתחשבים בבלעם, אינם מתחשבים בגויים, וגם אינם מתערבבים בהם. ידוע מה שאמרו חז"ל (עיין שמות רבה ט"ו, ז') על האותיות "הן", שאין להם אותיות המשלימות אותן לעשר או למאה, בניגוד לשאר האותיות. כלומר: א' ו-ט' = 10, ב' ו-ח' =10 וכו'; ואילו לאות ה' אין חיבור. כך הוא גם ביחס באותיות הגדולות יותר, כגון: צ' ו-י' = 100, פ' ו-כ' =100. אבל גם כאן לאות נ' אין חבר. על כך יש לומר: "הן" – כאשר איננו מתחשבים בגויים, כאשר אנו שומרים על ערכנו וייחודנו ואין אנו מתחברים לאחרים, אזי אנו מתעלים להיות: "כלביא יקום וכארי יתנשא".

כח הקטרוג של בלעם

"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (כ"ד, א') רש"י ביאר: "'וישת אל המדבר פניו' – כתרגומו". תרגום אונקלוס פירש: "ושוי לקביל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי". וכן פירש בתרגום יונתן: "ושוי למדברא אנפוי למדכר עליהון עובדא דעיגלא דעבדו תמן" (=וישת אל המדבר פניו להזכיר עליהם מעשה העגל אשר עשו שם). ידע בלעם שאף שהיו לעם ישראל עוונות נוספים, מכל מקום חטא העגל היה הקשה שבכולם, משום כפיות הטובה שהיתה בחטא זה. הבין בלעם, שאם הוא רוצה לאחוז בדבר מסוים שיקטרג על עם ישראל, הרי זה העגל. בחסדי ה' הוא בעצמו נתנבא על תיקון החטא, וזאת על ידי (כ"ד, ה'): "מה טֹבו אֹהליך יעקב". כלומר, כאשר יש בישראל תורה ותפילה – הרי זו הכפרה הגדולה אף לחטאים הגדולים ביותר.

אין פתחיהן מכוונים

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה') "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה" (רש"י) בלעם התפעל מכך שפתח אהלו של זה אינו מכֻון נגד פתח אוהלו של שכנו, אלא כל פתח מכוון לצד אחר. אמנם יש בזה מעלה, בכך שהפתחים לא היו מכוונים לענין שהאחד לא קינא במה שיש לחבירו. באופן זה של בניית האוהלים לא ראו איש את חפציו וכליו של שכנו. אך מאידך, יש בצורת חיים כזו גם חסרון. כל אחד חי את חייו לעצמו, ואין האחד רואה בצרתו של חבירו. עודנו זוכרים את התקופה שבה מספר משפחות גרו בבית אחד, כל משפחה בחדר אחר. והנוחיות והמטבח היו משותפים, בחצר הבית. אם היתה האשה חולה, מיד השכנות היו מרגישות שהיא לא יצאה באותו היום, ובאות לסייע לה בשמירה על הילדים ובהכנת האוכל. כיום יש לכל אחד דלת החוצצת לחלוטין בין האחד לשני. יכולה אשה להיות ח"ו חולה בבית, או שהילד חולה – ושכנותיה עוברות ליד ביתה מבלי להרגיש בצרתה כלל.

קובעי עתים לתורה

"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"ד, ה') "מה טובו אהליך וגו'. פירוש לפי שיש בישראל כת שקובעים עתים לתורה, וכת שעוסקים בה יתד התקועה. כנגד בעלי עתים אמר: מה טובו אהליך יעקב כאהל זה שאינו קבוע, וכנגד כת התקועה אמר: משכנותיך ישראל (אור החיים הקדוש) יש בעלי בתים הקובעים עיתים ללמוד תורה, ויש בני תורה הממיתים עצמם עליה כיתד התקועה. התורה שייכת לכולם, שכן הקב"ה נתן דיבור מיוחד לכל אחד ואחד. כתוב (דברים ל"ג, ד'): "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – אין לשום אדם זכות לומר שהתורה שלי ולא שלו, ואי אפשר לומר שבגלל שלמדתי תורה חייבים לפסוק כמוני, וכמו כן אסור לבעל הבית להתפאר על זה שתומך בבני תורה, ואסור לבן תורה להתפאר כלפי בעל הבית לומר לו: אני לומד תורה ואתה לא. וכן אין לבן תורה לומר שהוא יותר חשוב כי הוא לומד בישיבה יותר טובה מחברו. בלעם רצה לתפוס את ישראל בנקודת התורפה הזאת ולקעקע את המיוחדות הזאת של ישראל, שיש להם גם אוהלים – שהם בעלי הבתים הקובעים עתים לתורה, וגם "משכנֹתיך" – בני התורה שהם כיתד התקועה. אבל אנחנו אומרים שיהיו לנו קובעי עתים וגם לומדי תורה. וזהו שהפכה הקללה לברכה.

"והנה מנעך ה' מכבוד"

"וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד" (כ"ד, י"א) חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם מרן ה'בן איש חי' זיע"א, בדרך בדיחותא: פעם אחת עלה עם הארץ לתורה בפרשת בלק, וביקש מהחזן שיסיים את הקריאה של העליה בדבר מכובד. ציטט החזן את הפסוק: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ, מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". גער בו אותו בוּר ואמר לו: מדוע אתה מסיים ב"ארור"? ביקשתי שתסיים בדבר טוב! בלית ברירה המשיך החזן וקרא את שני הפסוקים הבאים, וסיים: "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד". כשאמר את המלה "כבוד" האריך בה מאוד – ואותו עם הארץ היה מרוצה…

דרך בריחת הכבוד

"וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ" (כ"ד, י"א) רבנו ה'אור החיים' הקדוש הסביר שבדברים אלה הורה בלק לבלעם שיעשה ארבעה דברים: א. "ועתה" – שלא יתעכב אלא ילך מיד; ב. "ברח" – שילך במרוצה כבורח; ג. "לך" – שלא ילך עימו אחר ללוותו, אלא הוא לבדו; ד. "אל מקומך" – שלא ילך לעיר אחרת במדין או במואב, אלא ילך ישירות לביתו. יש לבאר עוד, עפ"י מאמר חז"ל (ירושלמי עבודה זרה פ"ג ה"א): "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו". אמר לו בלק לבלעם: "ועתה" – כיון שרדפת אחר הכבוד, "ברח לך" – הכבוד ברח ממך.

בעיתה או אחישנה

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב" (כ"ד, י"ז) מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש (שם ד"ה אראנו): "כל הנבואה במלך המשיח נאמרה". כך מתבאר גם בדברי הגמרא בסנהדרין (צ"ח ע"א): "אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב (ישעיה ס', כ"ב) 'בעתה', וכתיב (שם) 'אחישנה'? זכו – 'אחישנה', לא זכו – 'בעתה'". אומר ה'אור החיים' הקדוש: "וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב, כנגד 'אם זכו' אמר 'אראנו' וכו", וכנגד קץ 'בעתה' אמר 'אשורנו' וכו'". עיי"ש. יש שהגאולה באה בזכותם של גדולי ישראל ועל ידי תפילתם. במצב כזה נצרכים ישראל לזכותם של הצדיקים, שכן להם מצד עצמם אין מספיק זכויות. זהו "בעתה". אך אם יש לעם ישראל זכויות רבות שיכולות להביא את הגאולה – זהו "אחישנה". אך לכאורה קשה: אם הקב"ה קובע את זמן הגאולה, כיצד אפשר להחיש אותה ולשנות את הזמן שנקבע? אלא כבר מצינו שהקב"ה הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים שעם ישראל יהיו במצרים ארבע מאות שנה, ואף על פי כן יצאו אחרי מאתים ועשר שנים, וזאת משום שהקב"ה קיצר את תקופת הגלות והשעבוד. בודאי שגם בגאולה העתידית יכול הקב"ה לקצר את החשבון ולהחיש לנו את הגאולה קודם זמנה.

ראשית גוים עמלק-ואחריתו עדי אבד

"רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד" (כ"ד, כ') עמלק – ראשית התיבות של יחוסו של משה רבנו: ע'מרם, מ'שה, ל'וי, ק'הת. חשב בלעם ש'עמלק' יוכל להילחם בשושלת נכבדה זו שנרמזת ב'ראשית', היינו בראשי התיבות שלהם, ועל כך אמר בלעם: "ראשית גוים עמלק". ענו לו: "ואחריתו עדי אובד" – כלומר, לא ה'ראשית' תקבע, אלא ה'אחרית' תקבע. סופי התיבות של אבות האומה היא שתקבע, ואכן סופי התיבות של אותם השמות הוא: עמר'ם, לו'י, קה'ת, מש'ה – היינו מיתה. וזהו "ואחריתו עדי אובד".

קריאת שמע כנגד הרהורים רעים

"וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (כ"ה, ו') על פסוק זה כתב תרגום יונתן: שקראו קריאת שמע. וזה לשונו: והא גבר מבני ישראל אתא ואחד בבלוריתא דמדיניתא וקריב יתה לות אחוהי למחמי משה ולמחמי כל כנשתא דבני ישראל עני וכן אמר למשה מה דא למקרב לגבה ואין אמר אנת דאסירא היא הלא אנת נסיבת ית מדייניתא ברת יתרו וכדי שמע משה רתח ואשתלי ואינון בכיין וקריין שמע וקימין בתרע משכן זמנא: (תרגום: והנה איש מבני ישראל בא ואחז בבלוריתה של מדיינית וקרב אותה אל אחיו למראה משה ולמראה כל העדה של בני ישראל, ענה וכך אמר למשה מה זאת להתקרב אליה, ואם אומר אתה שאסורה היא, הלא אתה לקחת את המדיינית בת יתרו, וכאשר שמע משה רתח ושכח [את ההלכה] והם בוכים וקוראים קריאת שמע ועומדים פתח אהל מועד), עכ"ל. ללמדך, שבמקום שיש הרהורי עריות צריך לקרוא את קריאת שמע, כדי שיתקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

מעשה רב

"לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (כ"ב, י"ב) פעם ערך מרן זצוק"ל חופה וקידושין, ובין הנוכחים היה אדמו"ר אחד. בזמנינו יש שנוהגים להשליך פיסות נייר על החתן והכלה, אבל פעם היו נוהגים בחתונות להשליך חיטים על החתן והכלה. ובכן, זרקו באותה החתונה חיטים על החתן והכלה וגם על הרב, וחיטה אחת נכנסה לתוך הקפלים שבכובע שלו ומרן זצוק"ל הוציא אותה מיד. אמר מרן זצוק"ל לאותו אדמו"ר שהיה שם, שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך השטריימל שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל היטב שמא נותרו בתוכו חיטים, והאדמו"ר לא שעה לדברים. בליל פסח ישב אותו אדמו"ר וקרא את ההגדה והתנענע. עוד הוא אומר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" והנה נופלת חיטה אחת על השולחן. אמר האדמו"ר: זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי. באו חסידי אותו אדמו"ר אל מרן זצוק"ל, ואמרו לו: כך וכך אירע מהקללה שלכם. אמר להם מרן זצוק"ל: אני חסיד של הבבא סאלי זיע"א, והוא שלימד אותי רק לברך ולא לקלל. ועוד אמר לי, שאם אינני אוהב מישהו שלא אקלל אותו אלא אשתוק. וגם את האדמו"ר שלכם לא קיללתי, ואתם לכו ואמרו לאדמו"ר שיניח את השטריימל שלו מיד עם כל החמץ שנמכר לגוי, כיון שעלול להיות לו בכובע עוד חמץ.

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (כ"ג, י')

כשעלה ה'אור החיים' הקדוש לירושלים, עמד וחיפש מקום מתאים שאפשר ללמד בו תורה לעם ישראל. אחר שחיפש מצא מקום שהריח בו שהוא מקום חשוב, והיה זה המקום בו בעל ספר ה"חרדים", ר' אלעזר אזכרי זצ"ל, גר ולימד בו תורה. שכר ה'אור החיים' את המקום מהגוי הרשע שהחזיק בו. אחר שראה הגוי שהמקום נקבע ללימוד תורה ורבים באים ללמוד שם, החליט לבקש תוספת שכר על המקום. בא לפני ה'אור החיים' הקדוש ותבע ממנו תוספת לשכר הדירה. ענה לו ה'אור החיים': הרי דבר ידוע הוא בירושלים שהשכירות היא מראש ולשנה, החל מראש השנה הערבי ועד סוף השנה. אם כן, אמר ה'אור החיים' אל הגוי, כבר שילמתי לך מראש עד לסוף השנה. אף על פי כן- נשאר הגוי והמשיך לבקש תוספת. אמר לו האוה"ח: לך מכאן, אני והתלמידים צריכים ללמוד תורה! והגוי עדיין סירב לצאת. אמר לו אוה"ח: אם כך, תשאר עומד. נשאר הגוי תקוע במקום ולא יכל לזוז. צעק הגוי בקול, באו ערבים וניסו להזיז אותו, ואף הם לא הצליחו. הלכו וקראו לשיך הגדול. הגיע השיך וגם הוא לא יכל להזיזו ממקומו. ניגש השיך אל ה'אור החיים' הקדוש וביקש ממנו שישחרר את הגוי. אמר לו האוה"ח: המקום הזה לא שלו אלא של בעל ספר חרדים, ואף על פי כן הסכמתי לשוכרו ולשלם עבורו כסף כי לא רציתי לריב עם הגוי המחזיק בקרקע. ועתה, לא יזוז הגוי ממקומו עד שילכו למשרד רישום הקרקעות, הטאבו, וירשמו את הדירה על שמו של ה'אור החיים'. ואכן, עד היום, ברוך ה', הדירה והמקום בו למד האוה"ח נמצאים בעיר העתיקה ברשות ישראל. כתוב שבלעם אומר: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". בלעם רואה את ההרים, המסמלים את אבות העולם, ואת הגבעות שהן האמהות, ומכאן הוא מבין עד כמה שורש עם ישראל מיוסד על שורשים איתנים וחזקים. לעם ישראל יש זכות אבות ואמהות שלא תמה. ועוד כתוב: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ושרה אמרה לאברהם שאין לישמעאל שום זכות בא"י.

"וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הִתְיַצֵּב כֹּה עַל עֹלָתֶךָ וְאָנֹכִי אִקָּרֶה כֹּה" (כ"ג, ט"ו)

מרן זצוק"ל הביא סיפור ממרן בעל ה'בן איש חי' (בספרו בניהו מס' פסחים דף ס"ו), וז"ל: "ודע, כי סיפרו לנו אבותינו על רבנו הרש"ש זצוק"ל, כשיצא מארץ תימן, בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדד יע"א כעובר אורח, כדי לילך לעיר הקודש ירושלים דרך דמשק, וזה היה בזמן הזקן הנכבד ירא אלקים, הרב רבי חיים נ"ע אביו של הרה"ג מור זקני רבנו משה זללה"ה, וכאשר בא רבנו הרש"ש זצוק"ל, מתעלם שלא הודיע עצמו שהוא חכם, אלא בסוג אדם פשוט, גר עובר אורח. ונתעכב פה עד שנזדמן שיירה שהולכת לדמשק. ובזמן ישיבתו פה העירה, היה הולך ביום בישיבה של שיך' יצחק גאון ז"ל, ששם מקור המצבה שלו בתוך העיר. והיו לומדים שם זקנים בספר הזוהר בכל יום, ולוקחים הספקה מן כולל העיר. והלך וישב ללמוד זוה"ק עמהם, עד שנזדמן שיירה ההולכת לדמשק, והלך בה. ואומרים, שכשהיה לומד זוהר שם, הנה יום אחד היה לומד בזוהר פרשת בלק דף ר"י ע"ב "…ויאמר שוב אל בלק וכ"ה תדבר, כ"ה תדבר ודאי וכו'". והיה רבנו לומד בזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת "כ"ה" באותם הדברים, היה מוציא תיבת "כ"ה" מפיו בחוזק ותוקף לבו בכח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם, מדוע אתה צועק בתיבת "כ"ה" בתוקף ובקול גדול, וקורא אותה בכח חזק מאוד? ויאמר להם בלשון ערבי של תימן בזה הלשון: "הדא אל "כ"ה" מאכה בק'לבי" [זה ה"כ"ה" שורף את לבי"]. עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא צדיק זה, קודם שזרח אור בירושלים תובב"א, בא אל ארצנו, ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו זיע"א", עכ"ל.

הלכה בפרשה

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כ"ב, י"ב)

"לא תלך עמהם – אמר לו, אם כן אקללם במקומי. אמר לו, לא תאור את העם. אמר לו, אם כן אברכם. אמר לו, אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה (ס"א לדבורה) לא מדובשיך ולא מעוקציך" (רש"י) שאלה: האם יתכן והדבש יהא דינו חלבי או שבכל מקרה דינו פרווה? תשובה: לגבי דבש דבורים – לכאורה, איך מותר לאכול דבש דבורים, והרי הדבורים הם שרצים ואמרו חז"ל (בכורות ה' ע"ב) "היוצא מן הטמא – טמא"? אלא טעם ההיתר, משום שהדבורה אינה מייצרת מעצמה את הדבש, ואין הדבש מתמצית גופה, אלא היא רק מלקטת מהאבקנים ומעבירה לכוורת (ועיין לרמב"ם פ"ג מהל' מאכלות אסורות ה"ג). בעיר קרית מלאכי היה בית חרושת לגלידה. והם היו זורקים את שיירי הגלידה לאשפה. באותו איזור יש הרבה כוורות, והיו הדבורים באות ולוקחות מהגלידה, ולכן צבע הדבש באותן כוורות היה לבן. בא לפני הרב בנימין אביעד ע"ה – הרב האזורי, והראה לי את הדבש הלבן ואמר לי: א"כ יש לכתוב על הדבש שהוא חלבי. אמרתי לו, מאחר וזה לא שכיח, ויש עדות שמכניסים למאכל בשרי דבש ולא ישימו לב, ע"כ יש בשיווקם משום: "לפני עור לא תתן מכשול" ויש להשמיד את כל הדבש הזה, וכן עשו (ועיין עוד במאמר מרדכי שביעית חלק ההלכות פרק י"ד ערך דבש עמו' צ"ח, וחלק התשובות סי' כ"א).

"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב" (כ"ג, י')

כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל: "והיה כיון דחמא בלעם חייבא דבית ישראל הוון גזרין עורלתהון וטמרין בעפרא דמדברא, אמר מאן ייכול לממני זכוותא חסינייא האילין" (ביאור: כשראה בלעם שמלין ישראל את בניהם ומניחים את הערלה בעפר, אמר: מי יכול למנות את הזכויות הללו, שאפילו בעפר יש לעם ישראל מצוות). וכתב 'בעל הטורים' בדרך רמז: "עפר" בגימטריא 351 (עם הכולל). המילה "ערלה" = 305; ואת הערלה, אחר שעושים את הברית, מניחים בתוך חול, ו"חול" בגימטריא 46; ביחד = 351. על פי הדברים הנ"ל נוהגים המוהלים להניח את הערלה בעפר, ולאחר מכן קוברים אותה בעפר, ואומר: "והנחש עפר לחמו". בשבת צריך שיהיה העפר מוכן מבעוד יום, כדי שלא יחשב מוקצה (עיין שו"ע יו"ד סי' רסה סעי' י').

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (כ"ה, א')

שאלה: האם מותר לשתות יין מחוץ לארץ ויינות שנגע בהם נכרי? ובכלל, איזה מגע נכרי אוסר? תשובה: בפרשתנו מסופר שבנות מואב החלו להזנות את העם על פי עצתו של בלעם. מבואר במדרש שעבירה גררה עבירה: בתחילה השקו בנות מואב את בחורי ישראל יין, ובדברי נועם משכום ואמרו להם: למה אנחנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו? כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם… לאחר ששתו יין נצמדו לבעל פעור, עבדו עבודה זרה, ולבסוף זנו אחר בנות מואב. מעיקר הדין לא נאסר אלא יין שנתנסך לשם עבודה זרה. אולם כשראו חכמים את מעשי בנות מואב עמדו ואסרו 'סתם יינם'. לכן, אם אינו יהודי ייצר יין או אף אם נגע ביין –אסור להשתמש בו. לפוסקים כשולחן ערוך, נאסר היין בשתיה ובהנאה, ואילו לפוסקים כרמ"א נאסר רק בשתיה, וכלשון השו"ע (יו"ד קכ"ג סעי' א'): "סתם יינם של עובדי כוכבים אסור בהנאה. וה"ה למגעם, ביין שלנו. הגה: משום גזירת יין שנתנסך לאלילים. ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, י"א דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתיה". לכן יש להיזהר מאוד שלא להשתמש ביינות הבאים מחוצה לארץ (אלא אם כן יש להם הכשר מרבנות מוסמכת). כמו כן אין להשתמש ביינות המיוצרים בארץ על ידי גויים, ואין להשתמש ביין כשר שגוי נגע בבקבוק בהיותו פתוח.

"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב" (כ"ה, א')

שאלה: מהם גדרי הצניעות בהם מחויבת האשה? האם אדם ששומע שירת אשה מדירת שכנים יכול ללמוד ולהתפלל? תשובה: א. הגמרא בברכות (כ"ד ע"א) מונה כמה דברים שהם בגדר ערוה: "טפח באשה ערוה… שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה". בשולחן ערוך (או"ח סי' ע"ה סעי' א'- ג') נפסקו פרטי הדברים הללו. וזו לשון מרן (שם סעי' א'): "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אפילו היא אשתו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה". הרמ"א (שם) הוסיף שבאשתו – השיעור הוא טפח, אך באשה אחרת אסור גם בפחות מזה. המשנ"ב (שם ס"ק א') הביא את טעם האיסור: "מפני שזה מביא את האדם לידי הרהור כשמסתכל בו בכלל ערוה היא, ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה, כמו נגד ערוה ממש". איסור אמירת דבר שבקדושה כנגד הערוה או כאשר לבו רואה את ערותו נוהג אפילו באדם עצמו, כמבואר בשו"ע (סי' ע"ד ס"א) וז"ל: "היה ישן ערום בטליתו, צריך לחוץ בטלית על לבו ואז יקרא, משום דלבו רואה את הערוה אסור", וכל שכן בערוות אשה. גאון עוזנו ה'בן איש חי' (שנה א' בא י"א) כתב שעפ"י הזוהר הקדוש גם כף היד וכף הרגל הן בגדר ערוה; אך למעשה פסק עפ"י רבינו האר"י ז"ל, וכן דייק בדברי הזוהר, שמותר לקרוא כנגד כפות היד והרגל. וכך פסק שם (הלכה ה', ט'): "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסות – הרי זה ערוה, ואסור לקרות כנגדו קריאת שמע וכל דבר שבקדושה, ואפילו היא אשתו. אבל כנגד הפנים והידיים, שדרכן להיות מגולין – מותר לקרות כנגדן, אפילו באשה אחרת. ויש אומרים דלא אמרו טפח באשה ערוה אלא דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה בכל מקום שדרכה לכסות, ויש לחוש לדבריהם". יש להעיר, שהמציאות המקולקלת שלנו, בה נשים הולכות בפריצות רח"ל אינה מתירה את הראיה בטענה שכבר נהגו לילך שלא בצניעות. כך כתב שם ה'בן איש חי': "ונשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם, אעפ"י שדרכם תמיד בכך – לא יקרא כנגדם". וראה עוד ב'כף החיים' (סי' ע"ה ס"ק ג') שכתב בשם ה'תפארת שמואל' על הרא"ש: "מה שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם ורגילין להיות בית הצוואר פתוח עד סמוך לדדיה – זהו מנהג רע, וקורא אני בהם 'חוקים לא טובים', וטפח באשה ערוה". לכן למעשה, הנשים צריכות לכסות את כל גופן מלבד הפנים, כפות הרגלים והזרוע, טפח לאחר המרפק. יותר מזה אסור להן לגלות (וראה שם בכה"ח אות ב' ומשנ"ב שם ס"ק ב'). ביחס לחצאיות המצויות כיום, שיש בהן שסע – אם בשעת הליכת האשה נראות ברכיה דרך שסע זה – אסור ללבוש חצאית כזו, ומ"מ צריכה ללבוש גרביים ועדיף שלא יהיו שקופות (עיין משנ"ב שם, והחזו"א אורח חיים סי' ט"ז ס"ק ח' החמיר גם בזה). ב. אדם שנמצא בביתו ושומע שירת אישה, ורוצה לקרוא קריאת שמע, וחושש פן יעבור הזמן: רצוי שילך לחדר אחר שבו אינו שומע את שירת האישה, וכפי שכתב ג"ע ה'בן איש חי' ב'תורה לשמה' (שצ"ד): "בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר להיבדל ובפרט היכא דבלא טרחא, דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית, שמשם לא ישמע את הקול". אם אין לו אפשרות כזאת, יכול לקרוא קריאת שמע, וטוב שאחר כך ילך למקום אחר ויקרא שוב קריאת שמע בלא ברכותיה. אם אין לו אפשרות ללמוד תורה במקום אחר "ילמוד ע"י הרהור שמעיין בספר ולא יוציא בשפתיו כלום, דמותר בכהאי גוונא בשעת הדחק" (בא"ח בא ה', י"ב). זאת משום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן (עיין כה"ח ע"ה ס"ק כ"ז), ולכן אפשר להקל בהרהור וכנ"ל. ההולך ברחוב ורואה נשים שאינן לבושות בצניעות – אינו רשאי ללמוד תורה כנגדן. אם הוא באוטובוס ואין לו ברירה – יעצום עיניו או יטה ראשו לצד אחר וילמד תורה (וראה חזון איש או"ח ט"ז ס"ק י"א). לסיכום: א. נשים צריכות להיות צנועות בלבושיהן ובהליכותיהן, וצריכות לכסות כל גופן למעט הפנים, היד, טפח אחר תחילת הזרוע והרגלים עד טפח מכפות רגליה. שאר חלקי הגוף צריכים להיות מכוסים. ב. ברור הדבר שאסור לאשה לילך בבגדים החושפים את הידיים, הצוואר והרגליים, ואין לילך עם חצאית שסועה שדרכה נראים רגליה תוך כדי הילוכה, ועליה ללבוש גרבים ועדיף כאלה שאינם שקופים. ג. אסור לאדם לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה כנגד ערוה. לכן יש להיזהר שלא לקדש כנגד שער אשה מגולה, או כאשר אשה מזמרת וכיו"ב. ד. אם שומע שירת אשה (אפילו ברדיו) – ילך לחדר אחר ללמוד בו תורה. אם אין לו ברירה – ילמד כנגדה בלי להוציא את המילים בשפתיו. ה. הרבנים יעוררו את הכלות לילך בצניעות, בפרט ביום חתונתן. אם מגיע רב לחופה והנשים אינן צנועות שם, יטה את ראשו לצד אחר או יעצום את עיניו.

פרשת פינחס

שיחות ומאמרים

פינחס הוא אליהו

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:" (כ"ה, י"ב) "פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעוה"ז, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר: הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי ג', כ"ג) (מדרש ילמדנו) הקב"ה נתן לפינחס את "בריתי שלום". ברית שלום זו היא ברית ממלאך המוות (ראה זוה"ק ח"ג במדבר פינחס רי"ד ע"א ובספורנו). וכתב ה'אור החיים' הקדוש: "פינחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר את בני ישראל בגלות האחרון כי אז יהיה שלום בכל העולם". ומדוע זכה לכך? בזכות "בקנאו את קנאתי". יש להתבונן על פינחס: "בקנאו את קנאתי בתוכם". מתבקשת ההשוואה לקנאתו של אליהו. בתקופת אחאב שואל הקב"ה את אליהו: "מה לך פה אליהו?" (מלכים א' י"ט, ט). אומר לו אליהו: "קנא קנאתי לה'… כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך הרגו בחרב". רבותינו ז"ל דרשו: "אמר לו הקב"ה: בריתי – שמא בריתך?… ואת מה אכפת לך"? הקב"ה כעס על אליהו שאמר "דלטוריה על בני". "אמר לו הקב"ה: חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (ילקוט שמעוני מלכים א', י"ט). [אגב, ידועה הקושיה המפורסמת של גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי': איזה מין עונש הוא זה? והרי בכל ברית מילה השמחה גדולה, "שש אנכי על אמרתך", אם כן – זכות היא לאליהו להשתתף בשמחה זו! ותירץ כמה תירוצים, ושניים מהם: א) אם לא היה נדרש ללכת לבריתות היה יכול להישאר בישיבה של מעלה וללמוד שם תורה. לימוד זה עדיף לו מאשר המתרחש למטה בארץ. ב) אליהו צריך לעבור מברית לברית, והיגיעה הזאת היא העונש. בדרך צחות אפשר להוסיף, שלפני שגילו את יבשת אמריקה ואוסטרליה היה אליהו הנביא הולך בקלות ממקום למקום, וכשסיים את עבודתו היה חוזר ללמוד בישיבה של מעלה. כיום, שבריתות מתקיימות גם באמריקה ובאוסטרליה, אין לו מנוחה, כי כשבארץ ישראל לילה – שם יום, והוא טרוד במלאכתו במשך כל שעות היממה, ללא זמן פנוי ללמוד]. והוא דבר פלא: פינחס נוטל שכר גדול, ברית שלום, על קנאותו, ואילו אליהו נענש על כך! אלא כך יש להסביר: כתוב בתהילים (ק"ו, ל'): "ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה". ואמרו חז"ל (סנהדרין מ"ד ע"א): "אמר רבי אלעזר: 'ויתפלל' – לא נאמר, אלא 'ויפלל'. מלמד שעשה פלילות עם קונו. בא וחבטן (את זמרי וכזבי) לפני המקום. אמר לפניו: ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?". פינחס עושה פלילות עם קונו ומלמד סנגוריה על עם ישראל. אמנם כאשר ניגש לדבר עם ישראל הוא מוכיח אותם קשות וגוער בהם על מעשיהם; אולם תוכחה זו נעשית "בתוכם", בינו לבינם, ואין הוא מביא אותה לפני הקב"ה. לעומתו, אליהו אף הוא מקנא לה', אך הוא מביא את התוכחה לה': "כי עזבו בריתך", ואינו מוכיח את ישראל "בתוכם". לכן אומר הקב"ה לאליהו: "את מה שאתה רוצה לומר לי – אני כבר יודע, ואינך צריך לומר לפני דלטוריה על בני; אלא עליך להוכיח אותם ולגעור בהם 'בתוכם'". ולכן נענש אליהו כאמור. עונשו של אליהו הוא, שבכל רגע ורגע עליו ללמד סנגוריה על עם ישראל, כאשר הוא מביא לפני ה' את מספר הבריתות שנעשו בכל יום. כעת מדווח אליהו לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כך וכך בריתות היו בעם ישראל, כך וכך הוצאות היו להם בסעודת מצוה". בזה מתקיים: "ויכפר על בני ישראל" – לא רק בלשון עבר, אלא גם בהווה ובעתיד. מכאן למדנו, שכל מנהיג צריך לדעת את תפקידו הכפול: כלפי בורא העולם הוא צריך ללמד סנגוריה על בניו, אבל כלפי העם הוא צריך להוכיחם.

לכן – לשון שבועה

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כ"ה, י"ב) "שתהא לו לברית שלום, כאדם המחזיק טובה וחֵנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו" (רש"י) כיון שפינחס קינא את קנאתו לשם שמים ודאג להשכין את שלומו של הקב"ה בעולם – בירכו הקב"ה בברית שלום. אומרים חז"ל: אין "לכן" אלא לשון שבועה, כמו שכתוב (שמו"א ג',י"ד): "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" (כמובא במ"ר פרשת עקב, ועיין עוד: שמו"ר ו', תנחומא שופטים ס"ב, אליהו רבה י"ח, ילקוט שמעוני וילך רמז תתק"מ, ילקוט שמעוני תהלים רמז תרנ"א ועוד). נשבע הקב"ה לפינחס ונתן לו ברית שלום וכהונה. ויש להבין: מדוע היה צריך להישבע על כך? מסביר בעל ה'אור החיים' הקדוש זיע"א: "ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום, הגם שלא יהיו בניו ראויים לדבר זה יקיים ה' את השבועה". ועוד כתב טעם נוסף לשבועה: "כדי שלא יהיו שום מעוררים". נראה לבאר את דבריו, על פי מה שנפסק בהלכות קנין, אם מוכר אדם לחבירו חפץ שקיים ועומד, הקנין תופס ואין אפשרות לחזור ממנו, כגון שמוכר לו פירות תלושים, או שמוכר לו עץ, או פירות הקיימים על העץ. אבל אם מוכר לו פירות העתידים לצמוח על העץ – מותר לקונה לחזור בו, כיון שמכר לו דבר שלא בא לעולם, והקנין אינו תופס. אבל אם נשבע אדם לחבירו שהוא מוכר לו את הפירות העתידים לצמוח על העץ – אינו יכול לחזור בו, כיון שנשבע. כן פסק הרמב"ם (עיין לרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין וחרמין הלכות ל"א- ל"ג, ולראב"ד שם. ועיין לחם משנה שם באורך, ורדב"ז וכסף משנה שם), שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום אם אומר זאת בלשון נדר – יכול להקדיש. הוא הביא ראיה לדבריו מיעקב אבינו שאמר לקב"ה (בראשית כ"ח, כ"ב): "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"; ולכאורה הבטיח דבר שלא בא לעולם! אלא כיון שאמר זאת בלשון נדר – יצר התחייבות שלא ניתנת להפרה. לפיכך אמר הקב"ה: שמא יהיו מעוררים על כהונת העולם שקיבל פינחס, כיון שזרעו עדיין לא היה בעולם. אם כך אפשר יהיה לטעון שהקנין לא חל לגמרי, והקב"ה יכול לחזור בו מהקנין. כדי לוודא שלא תהיה שום אפשרות לבטל את מתנתו של פינחס, נשבע ה' על אותו "קנין שלא בא לעולם", ומעתה לא תהיה אפשרות לבטל קנין זה (ועיין רש"י בראשית ל"א, י"ג).

כהונת עולם

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י"ג) "אר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (זבחים ק"א:) מבואר בדברי חז"ל, שמראש לא אמור היה פינחס להיות כהן. רק לאחר שקינא לשם ה' ניתנה לו הכהונה (עיין באו"ח הקדוש שחקר בשאלה אם ניתנה לו הכהונה מכאן ולהבא או למפרע). כבר עמדו המפרשים על השאלה: מדוע לא נתכהן פינחס קודם לכן עם בית אביו? וביארו, שפינחס עדיין היה ילד קטן בזמן שנמשחו אהרון ובניו, והקטנים לא נמשחו. הרא"ם הסביר, שהיה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד פינחס לזכות בכהונה בקנאתו את קנאת ה', ולא מצד היותו מזרע אהרון, לכן לא נתכהן קודם. לפי הזוהר הקדוש (במדבר, דף רי"ד ע"א) משמע, שכיון שהרג את זמרי, ניתנה לו כהונת עולם להודיע שכהונתו לא נפסלה. סיבה נוספת נוכל ללמוד מדברי הזהר הקדוש (במדבר, דף רי"ז ע"א), שכותב שנפשם של נדב ואביהוא נתעברה בפינחס. וכן אנו אומרים בפיוט המפורסם לרבינו הרי"ח הטוב: "לבש קנאה בתוך עמו, והיה ה' עמו, זכה ולקח לעצמו נפש נדב ואביהוא". המשמעות היא, שהאש של קנאת פינחס באה לכפר על האש הזרה שהקריבו בני אהרן; ורק לאחר שכיפר על עוון זה היה ראוי פינחס לכהונה ממש. קנאתו היתה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ללא שום מחשבות זרות – בשונה מנדב ואביהוא – וכדברי רש"י: "'אשר קינא לאלקיו' – בשביל אלוקיו". לפי מה שביארנו, שפינחס לא נתכהן אלא רק לאחר שקינא לה', יש להקשות על דברי חז"ל, שלימדונו כי שנים עשר ניסים נעשו לו לפינחס: "'ויבא אחר איש ישראל…' וקינא לשמו של הקב"ה, ונעשו לו שנים עשר ניסים" (פירוט הניסים הובא בתרגום יונתן), כלשון הפייטן: "ניסים עשר ושניים בדבריהם שנויים". בכלל הניסים היו שני ניסים: "התשיעי – לא הטיפו דם כדי שפינחס לא יטמא, והעשירי – שמר הקב"ה רוחם שלא ימותו" (גם כדי שפינחס לא יטמא). אלא שעתה נשאלת השאלה: כיון שפינחס לא היה עדיין כהן, לשם מה נדרשו הניסים האלה? והלא ידוע שאין הקב"ה עושה נס שלא לצורך! יש לבאר בפשט הדברים, שאף שפינחס לא היה עדיין כהן, מכל מקום נדרשו הניסים כדי למנוע לזות שפתיים ממנו. היה חשש שיערערו על כהונתו בטענה שנטמא למת בשעת המעשה, ולא יזכרו שקיבל את הכהונה רק לאחר המעשה. לכך נעשו לו הניסים. עוד יש לבאר, על פי דברי חז"ל על הפסוק: "לכן אמור הנני נותן לו בריתי שלום" – "מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון י"ח כהנים גדולים" (ספרי סוף פרשת בלק). אפשר לומר שאמנם פינחס עצמו היה כבר כהן עוד קודם להריגת זמרי; אך כוונת חז"ל ש"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" – היינו, שלא זכה שתצא ממנו הכהונה הגדולה עד שהרג את זמרי.

ויכפר על בני ישראל – לדורות

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י"ג) הקנאה שקינא פינחס לשם שמים ומסר את נפשו עליה זיכתה אותו לברית כהונת עולם. מלבד זאת גם זכה שקנאתו כיפרה על כלל ישראל. ויש לשאול: מדוע אומרת התורה "ויכפר" בלשון עתיד? מן הראוי היה לומר בלשון עבר: "וכיפר על בני ישראל"! פינחס הוא אליהו. וכשם שפינחס כיפר על בני ישראל במדבר, כך אליהו הנביא מכפר על בני ישראל לדורות בכל יום ויום, על ידי שמעלה לשמים את מעשיהם ואת זכויותיהם של ישראל. כדברי חז"ל (מדרש שוחר טוב פרק ס"ג): "אמר רבי פינחס בשם רשב"י: פינחס הוא אליהו זכור לטובה ולברכה, שאילולא הוא, לא היה לנו חיים באדום הרשעה. הוא מה שאמרו רבותינו: משעה שחרב בית המקדש הוא מקריב שני תמידין בכל יום וכותב זכויותיהן מעשה כל יום ויום". אליהו הוא מלאך הברית, והוא נמצא בבריתות שבכל העולם כולו בכל שעה ושעה. כאשר מגיע אליהו הנביא למקום שבו עושים את הברית, הוא פוגש שם גם אנשים מלאי עבירות, ואין הוא יכול לעבור ביניהם. אומר לו הקב"ה: אם הם יהרהרו תשובה בזכותך – אמחל להם על כל עוונותיהם. זהו שנאמר: "ויכפר" – בלשון עתיד, שעתיד פינחס, הוא אליהו, לכפר על בני ישראל שבכל אתר ואתר בכל הדורות כולם. כיון שבשעת ברית מילה מתכפרים כל העוונות בזכותו של אליהו הנביא, צריך לנצל הזדמנות זו ולהרהר מיד בתשובה שלימה. אל יאמר אדם: הרי כל הזמן ניתן לעשות תשובה, ואין צורך באליהו או בברית מילה. צריך הוא לדעת שיש דרגות בתשובה: יש תשובה שמתקבלת מיד כמו בזמן ברית מילה, ויש תשובה שמכפרת רק עם יסורים וכו' (עיין מסכת יומא דף פ"ו ע"א). על כן חובה עליו לנצל את שעת הברית ולחזור בתשובה שלימה לפני הבורא.

"מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם"

"בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי. לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי" (כ"ו, ה'-ו') בפרשת פינחס נצטוו משה ואלעזר לשאת את ראש כל עדת בני ישראל, והתורה מנתה אותם למשפחותם: משפחת החנוכי, משפחת הפלואי, החצרוני וכו'. על סגנון לשוני זה כתב רש"י: "לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים: מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם! – לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם: ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם". ויש לברר: מדוע רק בפרשת פינחס מעידה התורה על כך שהמצריים לא שלטו בהם? יחוס זה היה צריך להיכתב בתורה כבר בפרשיות של יציאת מצרים או סמוך להן, ולא רק עתה בסוף חומש הפקודים! מה גם שכבר בתחילת החומש מצינו יחוס לשבטי ישראל (א', י"ח): "ויתילדו על משפחתם", וביאר רש"י: "הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט". הרי שנזכר יחוסם של ישראל, אך שם לא ראתה התורה לנכון להעיד על כשרות היחוס! כך יש לבאר את הענין: אומות העולם בכלל, ופרעה ועמו בפרט, אמרו: "אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם". תפיסה זו של אומות העולם טוענת, שעבד המשועבד לאדונו, הרי הוא משועבד בגופו ובנשמתו. הם לא הבינו שבני ישראל היו עבדים לפרעה בגופם אך לא בנשמתם; ובוודאי שלא שלטו המצרים בנשותיהם. חז"ל אמרו: על שני דברים אנדרלמוסיה באה לעולם, על זנות ועל עבודה זרה (רש"י בראשית ו', י"ג). פינחס ראה שיש זנות ויש עבודה זרה בבעל פעור, ועלול להגיע מצב קשה וסבוך של אנדרלמוסיה. דווקא במציאות שנוצרה אז התעוררה תלונתם של אומות העולם בשיא תוקפה: הנה ישראל אינם נוהגים בקדושה, והדבר נובע – כך טענו – מהפגם ביחוסם ואולי במצרים גם היה כך. משום כך רואה התורה צורך להעיד על יחוסיהם של ישראל דווקא כאן, כאשר טענת האומות מתעוררת לנוכח התנהגותם הקלוקלת של ישראל.

מעלת נשות ישראל ושכרן

"בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי. לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי" (כ"ו, ה'-ו') "משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין ואומרים: מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם: ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה הוא שמפורש על ידי דוד: 'שבטי י-ה עדות לישראל' – השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם" (רש"י) ה'אור החיים' הקדוש ופרשנים נוספים מקשים: מדוע שם ה' בשמותיהם נכתב באות ה"א תחילה ולבסוף יו"ד? והלא היה צריך להקדים את ה-יו"ד ל-ה"א! ההסבר נעוץ בצדקתן של הנשים. הזוהר הקדוש (ח"ב שמות ג' ע"ב) כתב על שבחן של נשות ישראל: "זכאין אינון ישראל, דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא: מנידה ומבת אל נכר ומקטיל זרעא, ואשתדלו בפרהסייא בפריה ורביה… דתני רבי חייא: מאי דכתיב: 'ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות' – מפני מה זכו נשין להאי? בגין דאסתמרו גרמייהו בגלותא דמצרים". וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה י"א ע"ב): "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". גדולה צדקות הנשים, שהיו מצויינות במסירות הנפש שלהן. דווקא על הגברים הביאו חז"ל (ילקוט שמעוני שמות, רמז רל"ד) את טענת המלאכים: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". הנשים נשמרו ביותר שלא יטמאו לבני אל נכר, ובזכותן נגאלו ישראל ממצרים. לכן, אף על פי שמבחינת סדר האותיות היה צריך להטיל את האות יו"ד בתחילת השם ואת האות ה"א בסופו, פתח דווקא באות ה"א, כי אמרו חז"ל (סוטה י"ז ע"א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן", הרי אות יו"ד באיש ואות ה"א באשה. וכן נאמר בזוהר הקדוש (עיין ח"ב ספרא דצניעותא שמות תרומה קע"ח ע"ב): "יו"ד – דכר, ה"א – נוקבא". הקדים הקב"ה דווקא את ה"א, הרומזת לאשה, משום מעלת הנשים הצדקניות שהיו באותו הדור, ולבסוף כתב אות יו"ד כנגד הזכרים. ומענין לענין, יש להבין מאמר זה של הגמרא (סוטה י"ז ע"א): "איש ואשה, זכו –שכינה ביניהן". מדוע רק שם י-ה ביניהם, ולא שם ה' המלא, שם הוי"ה? ביאור הדברים על פי הזוהר הקדוש, שכתב: יו"ד – כנגד הבעל, ה"א – כנגד האשה, ו"ו – כנגד הבן, ו-ה"א – כנגד הבת. בתחילה שם י-ה בין האיש והאשה, ולבסוף יזכו לפריה ורביה, להשלמת שם ה' באותיות ו' כנגד הבן ו-ה' כנגד הבת.

ענוים ירשו ארץ

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" (כ"ז, א') "למשפחת מנשה בן יוסף – למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה! אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנא': 'והעליתם את עצמותי מזה' וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנא' 'תנה לנו אחוזה'" (רש"י) מדברי רש"י אנו למדים, שתכונה זו של אהבת ארץ ישראל של יוסף הצדיק השפיעה על בניו וצאצאיו במשך דורות רבים. בעוד שאחרים, המרגלים, הוציאו דיבת הארץ רעה, הן, בנות צלפחד, חיבבו את הארץ ובקשו נחלה בה. וכבר כתב רש"י על הפסוק (כ"ו, ס"ד): "ובאלה לא היה איש" – "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן מחבבות את הארץ. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". והרי זכות כפולה לבנות צלפחד: האחת – הן לא חטאו בחטא המרגלים וחיבבו את הארץ, כמו יתר הנשים בעם ישראל. ועוד – הן היו מבנותיו של יוסף, וזכות אהבת ארץ ישראל של זקנן עמדה להן להגביר אהבה וחיבה. שבחים הרבה נאמרו על בנות צלפחד. הן היו צדקניות, בנות צדיקים; הן היו חכמניות, ובאו לפני משה ואלעזר לשאלה בהלכה (התנאים נחלקו (ראה ב"ב קי"ט ע"ב) בשאלה אם עמדו לפני אלעזר ואחר כך לפני משה, או שבאו לבית המדרש לפני כולם); חז"ל מוסיפים (שם) שהן היו דרשניות, שידעו לדרוש את ההלכה בעצמן, וידעו ששאלתן ההלכתית מתעוררת רק משום שלאביהן, לצלפחד, לא היו בנים, ואילו היו לו בנים – לא היו שואלות. זכו בנות צלפחד ונאמרה פרשה זו על ידן. לפי פירושו הראשון של רש"י, הסיבה היא שנתעלמה ההלכה ממשה רבינו בשביל שאמר: "הדבר אשר יקשה מכן תקריבון אלי". לפי פירושו השני לא היה, חלילה, פגם במשה רבינו, ואדרבה "ראויה היתה פרשה זו להיכתב על ידי משה", אך כאן היתה סיבה מיוחדת: "זכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן". שבח נוסף שנאמר על בנות צלפחד, שעליהן הכתוב אומר: "כן בנות צלפחד דוברות", ופירש רש"י: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו". וז"ל התרגום יונתן בן עוזיאל: "יאות בנת צלפחד ממללן כתיבא הוות דא קדמי אלהין זכאין לאיתאמרא על ידיהן מתן תתן להון ירתו ואחסנא בגו אחי אבוהן ותעבר ית אחסנת אבוהן להון" (ביאור: נכון בנות צלפחד דוברות, כתובה היתה זאת לפני, אלא זכו להאמר על ידן, נתון תתן להם ירושה ונחלה בתוך אחי אביהן ותעביר את נחלת אביהם להן). אך מעבר לכל השבחים הללו של בנות צלפחד, ישנו שבח אחד מופלא ביותר. אומר רש"י: "'כן בנות צלפחד דוברות' – כתרגומו, "יאות", כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה". הן ראו ברוח קודשן שהלכה זו כתובה בשמים לפני הקב"ה, ראו מה שלא ראתה עינו של משה רבינו! לפיכך נצרך משה רבינו לשאול את הקב"ה. אך עם זאת היו הן ענוותניות. הן לא באו אל משה רבינו לומר לו: "כך כתובה הלכה בשמים". הן ידעו שאין ההלכה בשמים (עיין בבא מציעא נ"ט ע"ב), ולכן הלכו לשאול את משה רבינו. הן הבינו שהתורה ניתנה לחכמי ישראל שהם יפסקו. מכאן יש ללמוד שאפשר להגיע למדרגה גבוהה של רוח הקודש, לראות מה שלא ראתה עינו של משה רבינו – והכל בזכות הענווה ובזכות אהבת ארץ ישראל שמביאה אותם ליראת שמים.

חיבתם של ישראל

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ" (כ"ח, ט') בפרשת קרבנות המוספים אנו מוצאים דבר מיוחד, המגלה את חיבתן של ישראל. בראש חודש, שהוא יום חול, מקריבים לקרבן מוסף "שבעה כבשים". כך הוא גם בפסח ובחול המועד. בשבועות מקריבים שבעה כבשים כמוספי היום, ומלבדם – עוד שבעה כבשים על הלחם (ראה רש"י ויקרא כ"ג, י"ט). גם בראש השנה מביאים שבעה כבשים, וכן הדבר ביום הכיפורים. בסוכות מקריבים ארבעה עשר כבשים. לעומת מקראי הקודש, מוספי השבת הם רק שניים: "שני כבשים בני שנה תמימים". זאת על אף שהשבת חמורה מכולם וקדושתה חשובה מאוד. מדוע נתמעטו קרבנותיה? ואכן, השבת עצמה שאלה את הקב"ה מפני מה היא, שחשובה היא, "תחילה למקראי קודש, זכר למעשי בראשית", קרבים בה רק שני מוספים? על כך ענה לה הקב"ה, ש"כל עיסקא דשבת כפול". בשבת הכל כפול: לחם משנה, מזמור שיר (שני שירים), מות יומת, אזהרתה כפולה: זכור ושמור, "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (מצות עונג ומצות כיבוד). במדרש שוחר טוב, המובא בדעת זקנים מבעלי התוס', הביא משל, למה הדבר דומה? למלך שאמר לשריו: הכינו סעודה לבני! הכינו סעודה לבניו, ובה שתי מנות אוכל. ביום אחר ציווה המלך לשריו שיכינו סעודה לכבודו. חשבו לשכור אולם גדול ומפואר ולהכין מטעמים משובחים לכבוד המלך, עם הרבה מנות, כנהוג בסעודות מפוארות. אמר להם המלך: איני זקוק לכך, אלא באותו מקום שבו ערכתם את הסעודה לבני, שם תכינו את הסעודה לכבודי, ואת אותן המנות שהכנתם לבני – תכינו גם לי. כן אמר הקב"ה: ישראל חביבין וחשובים מאוד לפני. נתתי להם בשבת לחם משנה לכבוד השבת – וכך הם יכינו לפני "שני כבשים" בלבד. על כך אמרו חז"ל (ראה שבת קי"ט ע"ב) כל השומר שבת כהלכתה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מי ששומר שבת בכפליים – נעשה שותף להקב"ה שציווה על השבת בכפליים ובירך אותה בכפליים. ומשום שמעשי השבת כפולים, אמרו חז"ל (שבת קי"ח ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים" – שבת כפולה בשביל הגאולה.

פרפראות

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ה, י'–י"א) שואלים חז"ל (סנהדרין פ"ב ע"ב) מדוע ייחס הכתוב את פינחס: "בן אלעזר בן אהרן הכהן"? הרי כבר בסוף פרשת בלק מובא יחוסו, ואם כן די היה לקוראו בשמו: פינחס! על כך עונה רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו: 'הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל?' – לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". יש לבאר עוד בדבריו, שמטרת היחוס היתה להשוותו לזקנו, אהרן הכהן. כשם שכל מעשיו של אהרן הכהן היו להרבות שלום (אבות א', י"ב)– כך גם הפעולה של פינחס נועדה להרבות שלום בעם ישראל.

מקדשי השם ברבים

"בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" (כ"ה, י"א) וקשה, למה הדגישה התורה "בתוכם"?. וכבר עמדנו לעיל באורך על ביאור המילה "בתוכם". אולם, יש להוסיף עוד: כאשר רצה הקב"ה להפוך את סדום, עמד אברהם אבינו בתפילה וניסה בכל כוחו להציל את סדום. אמר: אולי ימצאון חמישים צדיקים או ארבעים –עד שהגיע לעשרה. אמר לו הקב"ה (בראשית י"ח, כ"ו): "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". מבאר האבן עזרא (שם ד"ה 'וטעם'), שצריך היה למצוא צדיק "בתוך" העיר, דהיינו: שהוא פועל בגלוי, ולא צדיק שנמצא שמתחבא ומתבייש לגלות את עצמו, "וטעם 'בתוך העיר' – שהם יראים את ה' בפרהסיא". מכאן יש ללמוד שכל היכא שכתוב "בתוך" – הכוונה לפרהסיא. כך יש לבאר גם אצלנו. הכתוב כאן: "בקנאו את קנאתי 'בתוכם'" – הכוונה שקידש שם שמים בפרהסיא גדולה. ואכן, ה'אור החיים' הקדוש מבאר שמסירותו הגדולה של פינחס היתה בכך שעשה את מעשיו ברבים, ולא ניסה לעשותו בצינעא ובשקט. בכך מסר את נפשו למות על כך.

גיור כהלכה

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כ"ה, י"א – י"ב) הגמרא (עיין סנהדרין פ"ב ע"א) מספרת שזמרי בן סלוא תפש את כזבי בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?! זמרי משווה את הגיור של ציפורה והנישואין שלה עם משה לתאוות שלו. בכך הוא מערער על הגיור כהלכה. הוא רוצה גיור לפי התאוות שלו. נגד זה נלחם פינחס; הוא נלחם על טהרת עם ישראל. ואכן, הקצף הגדול שיצא על עם ישראל היה בגלל ההתבוללות הנוראה שנוצרה מההתערבות של בני ישראל עם בנות מדין. בימינו, אנו רואים כמה צעירים מעם ישראל שמקטנותם הורגלו ללמוד בבתי הספר של הגויים ובקרבת נוער מעורב של גויים וגויות, מה שגורם לניתוקם מהשורש המיוחד של עם ישראל, שהתייחד מכל האומות בצניעותו ובקדושתו. זכורני, שבאחת מנסיעותי הייתי בקנדה, וביקשו שאדבר בפני סטודנטיות. עלה בדעתי לדבר על הלכות בסיסיות, אך ראיתי שדווקא התעניינותם התמקדה בענין ההתבוללות. ואכן דיברתי בכל התוקף, ונתתי להם חיזוקים בנושא חשוב וכואב זה. הבהרתי להם שאבי יוזמת ההתבוללות הוא זמרי בן סלוא, שרצה ללעוג על תורת משה ולהוכיחו על כך שכביכול גם אשתו של משה היתה גויה. זמרי לא קיבל את החילוקים הברורים בין גיור כדת וכדין לבין גיור שאין בו ולוּ ריח של אמיתות התורה, כמו הקונסרבטיבים והרפורמים שבימינו.

אריכות ימי פינחס

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (כ"ה, י"ב) ידוע מדרש חז"ל שפינחס הוא אליהו (עיין ברש"י ב"מ קי"ד ע"ב, וכן במדרש רבה פרק כ"א אות ג', ועוד מקומות). מכאן יוצא שפינחס חי זמן רב: מימי משה ועד ימי אחאב. הרבה דברים הוא ראה בעיניו. הוא ראה את התמעטות הדורות. הוא ראה את תקופת הזוהר של משה ואהרון, ראה ניסים ונפלאות, ראה דור דעה שבמדבר, שאכלו את המן – לחם אבירים, ולמדו תורה מפי משה ואהרון; עוד הוא ראה דור דור ודורשיו, חכמיו, שופטיו ומנהיגיו; ראה את המלכים שמלכו בכל דור, וכל דור הולך ופוחת עד לדורו של אחאב, שבכל תלם ותלם היה צלם (עיין סנהדרין קי"ג ע"א). ההפטרה שאנו קוראים כאשר פרשת פינחס לא חלה בשלושת השבועות היא ממלכים א' (פרק י"ח), המביאה את דברי אליהו: "ויאמר רק עתה ה' קח נפשי כי לא טוב אנוכי מאבותי". בקשה זו מובנת לאור כל מה שחווה פינחס-אליהו בשנות חייו הארוכות.

צרור את המדינים

"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (כ"ה, י"ז) מצוה מיוחדת נצטוינו: להכות במדינים. יש לבאר ציווי זה במשל: אב שהיה בנו מתהולל ושותה לשוכרה משקאות חריפים, ואיש לא יכול היה להניאו ולרפאותו מאותה מחלה. יום אחד החליט האב להביאו לרב, שאולי יצליח לרפאו. ישב הרב וחינך את הבן בסבלנות ובדרך המיוחדת לחינוך התורה, עד שנגמל אותו הבן לגמרי ממנהגו המגונה. שילם האב לרב ביד רחבה, ושמח שמחה גדולה, ועשה סעודה גדולה לחבריו ורעיו. בסעודה הניח על השולחן כמה בקבוקי עראק וקוניאק לכבודם של האורחים הרבים. והנה, בראות הבן את אותם הבקבוקים, תפסם בכעס רב וניפץ אותם על הארץ. קרא האב לרב, וסיפר לו על התנהגותו המוזרה של בנו. שמח הרב מאוד, ואמר לו: מעתה תצטרך לשלם לי כפליים, כי עבודתי נשאה פרי בכפליים. אני חשבתי שהבן ימנע משתיה מופרזת, אבל עתה אני רואה שנפשו של הבן בוחלת כל כך בטיפה המרה עד שהוא מכה בבקבוק ומנפצו. הנמשל: לא די בהתרחקות מדרכם הקלוקלת והמושחתת של המדינים, אלא יש להכותם עד חרמה. לכך כתבה התורה: "צרור את המדינים והכיתם אותם".

מלחמה בטוחה

"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (כ"ה, י"ז) כתב רש"י: "'צרור' – כמו 'זכור' ו'שמור', לשון הווה, עליכם לאייב אותם". יש להבין: מה רצה רש"י ללמדנו באמירה זו: "עליכם לאייב אותם", מדוע לא די במלחמה נגדם? רש"י מלמדנו הלכות צבא ומלחמה. כשישראל יצאו להילחם במדיין יכלו להתעורר ספקות: שמא אין מדיין אשמים, ואולי מואב הם האשמים. או אז ייתכן שהלוחמים יצאו להילחם בלא להיות בטוחים בצדקת מלחמתם. לכן כתב רש"י: "עליכם לאייב אותם" – ללמד את החיילים מה עשו מדיין בנכליהם אשר ניכלו לכם, כדי שידעו החיילים היוצאים להילחם לשם מה הם נלחמים ומדוע.

חינוך בני ישראל

"רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי" (כ"ו, ה'-ו') בפסוק זה רומזת לנו התורה כיצד יש לחנך את בני ישראל. ראשית – "ראובן בכור ישראל": יש לחנך את הבכור לקדושה. ראו שכל בן יהיה ראוי להיות בכור ישראל. אם הבן הראשון יתחנך בקדושה אזי הוא ישפיע גם על הבנים הבאים אחריו. "בני ראובן חנוך": הבנים, בני ראובן, הם "חנוך" – מחונכים; וחינוכם הוא "פלואי" – חינוך נפלא, המרגיל אותם לקבוע את מקום ישיבתם בחצרות בית ה', שתולים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וחינוך זה אינו נוהג רק בבית. יש אדם שמחנך את בניו ובנותיו שיתנהגו יפה בבית; אולם כשהם יוצאים לרחוב, כשאין עליהם את עולו של אביהם – התנהגותם שלילית ביותר. ברור הדבר שחינוך ילדים מושלם הוא דווקא כאשר הבן נוהג בחוץ כפי שהוא נוהג בבית. כך רמוז בסופו של הפסוק: "חצרוני" – גם בחצר, מחוץ לבית, הבן מפגין את החינוך המופלא שקיבל.

דרך תשובת בני קורח

"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (כ"ו, י"א) בפרשת קורח (ט"ז, ל"ב) כתוב: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקֹרח". אם כך, כיצד נאמר בפרשתנו כי בני קֹרח לא מתו? תירץ רש"י (ועיין בשפתי חכמים) בשם חז"ל: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם. לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנום וישבו שם". מלשון רש"י בגמרא (סנהדרין דף ק"י) משמע שבשעת המחלוקת הלכו בני קורח עם אביהם, ורק בשעת העונש הרהרו תשובה בלבם. למדנו מכאן את גודלו של הרהור התשובה וחשיבותו. אולם בתרגום יונתן בן עוזיאל משמע שבשעת המחלוקת הם לא היו בעצה אחת עם אביהם, אלא הלכו עם משה רבינו. רק כלפי חוץ תמכו באביהם. וז"ל: "ובנוי דקרח לא הוו בעיטתא דאבוהון ואזלו בתר אולפנא דמשה נביא לא מיתו במותנא ולא לקו ביקידתא ולא טמעו בבליעת ארעא". (ביאור: ובניו של קרח לא היו בעצתו של אביהם והלכו אחרי תלמודו של משה הנביא ולא מתו במגפה ולא לקו בשרפה ולא טבעו בבליעת הארץ). אם כן לפי התרגום יונתן, מדוע נדרשו לחזור בתשובה? כיון שלא עמדו בתוקף ובגלוי עם משה רבנו.

פרסום תוצאות הגורל

"עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ" (כ"ו, נ"ו) כיצד נעשה הגורל? כתב רש"י: יהושע הכין י"ב פתקים עם שמות השבטים ו-י"ב פתקים עם גבולות הנחלה. כל נשיא הכניס את ידו לקלפי והוציא שני פתקים, ובהם שם שבטו ומקום נחלתו; והגורל בעצמו היה צווח ואומר: "אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני". נס בתוך נס: גם קיבל הנשיא את שמו ושם נחלתו במדויק, וגם הגורל עצמו היה מכריז את התוצאות. זהו שנאמר: "על 'פי' הגורל". ולשם מה צריך היה הגורל לצווח? אף על פי שהתרחש כאן נס כפול, עדיין יכול היה מישהו לטעון שזה במקרה… לכן צווח הגורל, ורבים שמעו את קולו, להראות שחלוקת הארץ נעשית ברוח הקודש, על פי ה', ואיש אינו יכול להתאונן עוד על נחלתו.

כבוד האחיות

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה" (כ"ז, א') רש"י עמד על כך שבהמשך מופיעים שמות בנות צלפחד בסדר שונה, והדבר מלמד "שכולן שקולות זו בזו". בסוף פרשת מסעי לימד אותנו רש"י, שהן "נישאו כסדר תולדותן". מבנות צלפחד אנו למדים לא רק את אהבת ארץ ישראל, אלא גם את אהבת האחיות ששררה בין בנות צלפחד. אחות אחת מכבדת את אחותה. הקטנה לא נישאה לפני הגדולה, והגדולה לא נפגעה כשהזכירו את אחותה הקטנה לפניה. הרי זה מפני שהן שקולות – מעשיהן נעשים בשיקול הדעת. וזהו שבחן של בנות צלפחד.

מקור החכמה בארץ ישראל

"לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן" (כ"ז, ד') כתב רש"י: "מגיד שחכמניות היו". החכמה שייכת במיוחד למי שמתאווה לישיבת ארץ ישראל. כמבואר בגמרא (כתובות ע"ה ע"א), שרבי יהושע בן לוי דרש במעלות הנולד בארץ ישראל והמצפה לראותה, ומסיימת הגמרא: "וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מנייהו" – כלומר, מי שעולה לארץ ישראל – חכמתו גדלה ומתרבה בו. וזהו שנאמר (עיין ב"ב קנ"ח ע"ב) כי אוירה של ארץ ישראל מחכים. ומכאן מובן מדוע בנות צלפחד, שחיבבו את הארץ ורצו לרשת אותה, היו חכמניות דווקא.

בחירת מנהיג – על פי זכויותיו

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר.יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (כ"ז, ט"ו–י"ז) "אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כ"א, ל"ד): אל תירא אֹתו. וכדרך שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה', י"ג): וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א' י"ח, ט"ז): כי הוא יוצא וָבָא לפניהם. יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם – בזכיותיו: ואשר יביאם – בזכיותיו" (רש"י) מדברי רש"י למדים אנו, שכאשר רוצים לבחור מנהיג, צריך לבחור מנהיג ירא שמים ובעל תורה, כדי שיוציא ויביא את העם בזכויותיו. התורה מחייבת את המלך בישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, לשאת אותו בחיקו ולקרוא בו כל ימי חייו. בכך אומרת התורה למלך: כל פעולה שתרצה לפעול – עליך לבדוק מהי דעת התורה לגביה. אם אתה רוצה להטיל מיסים על עם ישראל – תסתכל ותראה מה כתוב בתורה. אם אתה רוצה לצאת למלחמה – תתייעץ עם הסנהדרין ובאורים ותומים (עיין לרמב"ם הלכות מלכים פ"ג א', פ"ד א', עיי"ש).

הכושר למנהיגות

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (כ"ז, י"ח) משה רבנו מבקש מנהיג לעם ישראל, וכדברי רש"י: "'א-לקי הרוחות' – למה נאמר? אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". ה' נותן לו "איש אשר רוח בו – כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". מענין לשים לב להבדל שבין הלשונות בשאלת משה רבינו ובתשובת ה'. לשון משה רבינו בבקשתו: "מנהיג שיהא סובל כל אחד לפי דעתו", ובתשובת הקב"ה כתב רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד". אפשר להסביר את דברי רש"י, שהכוונה היא אחת, ורק רש"י הוא שנקט בשני סגנונות שונים. אך אפשר לבאר באופן אחר: מצד אחד, צריך המנהיג לדעת לפעמים לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו, בסבלנות ובמתינות, וזהו: "שיהא סובל כל אחד לפי דעתו". אך פעמים אנשים יוצאים נגד ההלכה. או אז צריך המנהיג להתנגד בשיא התוקף, וזהו: "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

וסמכת את ידך עליו

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו וכו' וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו" (כ"ז, י"ח, כ"ב-כ"ג) הגמרא (ב"ב ע"ה ע"א) אומרת על הפסוק (במדבר כ"ז, כ'): "'ונתתה מהודך עליו' – ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה". יש לבאר מאמר זה. כאשר ראו הזקנים את משה כחמה ואת יהושע כלבנה, ואף שהיו באותו דור היה הבדל עצום ביניהם, היו מתביישים ואומרים: אם בין משה רבינו ליהושע ממשיך דרכו יש כזה הבדל – אנו, שלא נבחרנו למלא את מקומו של משה, ודאי רחוקים מרחק עצום ממעלת משה רבינו! עוד ניתן לבאר, שכידוע יהושע היה מנקה ומסדר את בית המדרש.היו כולם אומרים לו שאין זה מכבוד תלמיד חכם לעשות כן, ואעפ"י כן המשיך במנהגו. לבסוף, כשראו שיהושע הוא הממשיך של משה רבינו, אמרו הזקנים: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מדוע אנו לא סידרנו וניקינו את בית המדרש? אילו היינו עושים כן היינו זוכים כעת לטובה מרובה. ואכן, מצינו בגדולי ישראל שהיו מקפידים לנקות את בית הכנסת. כך מסופר (ראה משנת חכמים מעלה ה' אות רי"ט) על רבינו יצחק, אביו של רש"י, שהיה בכל ערב שבת מנקה את ארון הקודש עם זקנו.

סמיכה בעין יפה

"וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו" (כ"ז, כ"ג) חז"ל (ב"ק צ"ה ע"ב) שאלו: היכן רמוזה בתורה האִמרה "חמרא למאריה – טיבותא לשקייה", דהיינו: העולם נוהג לברך את מגיש היין, ולא את מי שהיין שלו (וכלשון רש"י: "היין של המלך – ומברכים את שר המשקים")? והמקור שמביאים לכך חז"ל הוא מפרשתנו, שכן אמר ה' למשה: "וסמכת את ידך עליו", ונאמר על יהושע (דברים ל"ד, ט'): "ויהושע בן-נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו". הרי שלמרות שהחכמה והרוח ניתנו ליהושע מאת הקב"ה, נזקפת זכות זו למשה שסמך את ידיו על יהושע. יש לדייק, שהקב"ה אמר למשה (במדבר ז"ך, ח"י): "וסמכת את ידך" – יד אחת; ואילו משה סמך את שתי ידיו (דברים ל"ד, ט'): "כי סמך משה את ידיו עליו". כתב על כך רש"י: "בעין יפה, יותר ממה שנצטווה". מעתה יש לפרש כך: אם היין של המלך, ושר המשקים משקה בעין יפה – אזי טיבותא לשקייה, כמשה רבינו שנתן בעין יפה יותר; אך אם שר המשקים משקה בעין רעה – אינו ראוי לטיבותא, והברכה צריכה להינתן לבעל היין.

הקרבנות בשבת כנגד אהבת ישראל והקב"ה

"וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם" (כ"ח, ט') קרבן השבת הוא דווקא שני כבשים, ולא שני פרים או שני אילים. זאת משום שעם ישראל נמשלו לשה, שנאמר (ירמיה נ', י"ז): "שה פזורה ישראל". ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ד', ו'): "מה השה הזה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו וכל איבריו מרגישין, כך הן ישראל: אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". ולכן אחדותם של ישראל נרמזת בשה. ומדוע שני כבשים? הכפילות באה ללמדנו על שתי האהבות: אהבת ישראל ואהבת הקב"ה את ישראל.

כפרה על הלא נודע

"וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" (כ"ח, ט"ו) רש"י מבאר מדוע בקרבן החטאת של ראש חודש נאמר: "לחטאת לה'", ואילו בקרבנות החטאת של שאר החגים כתוב "חטאת" בלבד. וזו לשונו: "ונשתנה שעיר ראש חודש שנאמר בו 'לה", ללמדך שמכפר שאין בו ידיעה לא בהתחלה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד". כלומר, אל יחשוב האדם שעל דבר נעלם אין צורך בכפרה, מכיון שעשה זאת "בְּתָם לבבי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי" (בראשית כ', ה'). גם על הנעלם – מעשה שעשה ואינו מכיר בו, שאין יודע אותו אלא הקב"ה בלבד – צריך כפרה. כן מצינו בענין הנדרים. כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק: "וה' יסלח לה" היה בוכה. אם אשה נדרה נדר ובעלה הפר אותו ביום שומעו, והיא לא ידעה שבעלה הפר ועברה על נדרה – היא צריכה כפרה; קל וחומר זו שנדרה, ובעלה לא הפר לה, והלכה ועברה על נדרה – שצריכה כפרה. חז"ל אמרו (חגיגה ה' ע"א) שה' יביא את כל מעשה האדם למשפט, אפילו "על כל נעלם" – "זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה". מכאן מוסר גדול כמה צריך להיזהר גם על הנעלמים וחייב לחזור עליהם בתשובה.

בריה חדשה בהקרבת קרבן

"וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (כ"ט, ב')

אמרו בילקוט (במדבר כ"ט רמז תרמ"ה): "אמר ר' תחליפא קיסריא: בכל הקרבנות כתיב 'והקרבתם', וכאן כתיב 'ועשיתם'. אמר הקב"ה: מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה (בראש השנה) ויצאתם בדימוס, מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם, כאילו היום בראתי אתכם בריה חדשה" (גם בזוהר הקדוש (פנחס רנ"ח ע"ב) עמד על דקדוק זה). יש לבאר, שבראש השנה נברא האדם. על כן אומרת לו התורה: אף על פי שנבראת כבר, יש לך היכולת להיות שותף בבריאתך ע"י מעשי התורה והמצוות. אם תהיה כולך קודש לה' במעשיך, כעולה שהיא כליל לה', לשם שמים, תהיה בזה נחת רוח לקב"ה כאילו עשית את עצמך. זהו שכתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות תשובה ה"ד) על החוזר בתשובה, ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, כאילו לא חטא מעולם". הרי הוא בעצם בריה חדשה. לכן נאמר דווקא בקרבן של ראש השנה: "ועשיתם".

מעשה רב

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" (כ"ז, א')

"תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (ב"ב קי"ט ע"ב) סיפר מרן שליט"א על סבתו מרת שמחה ע"ה אימו של הרב יהודה צדקה זצ"ל אשר היתה ביתה של מרת פרחה ע"ה אחותו של רשכבה"ג רבנו יוסף חיים זצוק"ל. סבתא שמחה גדלה בביתו של הדוד בעל הבן איש חי וממנו למדה וספגה את כל ידיעותיה. סבתא שמחה ע"ה נהגה להתפלל בבית הכנסת "בית אהרן". אירע פעם שבראש חודש שכח שליח הציבור לומר בחזרת הש"ץ 'יעלה ויבוא'. איש מקהל המתפללים לא הבחין בזה. בסוף התפילה, בצאתה מביהכ"נ פנתה לאחד מקרובי המשפחה שהתפלל במניין זה והעירה לו על דבר השכחה של שליח הציבור. חלק מהציבור והש"ץ רצה לשוב על עקבותיו לבית הכנסת כדי לשמוע שוב חזרת הש"ץ. גערה בהם סבתא שמחה ואמרה: הלכה היא שאם שליח הציבור שכח להזכיר ראש חודש בשחרית והשלים תפילתו, אין מחזירין אותו, מפני טרחא דציבורא. וכששאלוה מדוע לא העירה להם במקום, א"ל שאין זה צנוע שישמע קולה.

"וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (כ"ט, א')

רוב העולם, מלבד מנהג חב"ד, מברכים על הנר של ראש השנה: "להדליק נר של יום טוב". מנהגם של חב"ד לברך על הנר: "של יום הזכרון". סיפר מרן זצוק"ל: פעם אחת דרשתי בבית הכנסת שצריך לברך בראש השנה 'להדליק נר של יום טוב'. ישב שם זקן אחד שעוד זכה לשמוע דרשה מה'בן איש חי' בעצמו, והתחיל לבכות. שאלתי אותו – 'למה אתה בוכה?' אמר לי הזקן – "הבן איש חי היה הרב שלי ואתה הרב שלי. את הבן איש חי שמעתי אומר שצריך לברך על הנר 'של יום הזכרון', ואילו אתה אומר שיש לברך 'של יום טוב'. מה אעשה עכשיו?' אמרתי לו: 'אם כך שמעת מפיו, כך גם תעשה. אולי אני טועה'. הלכתי אל חכם ניסים כדורי ע"ה, שעליו אמרו שהיה השני ל'בן איש חי', ושאלתי מה אמר הבא"ח, איך מברכים על הנר של ראש השנה? אמר לי חכם ניסים – 'להדליק נר של יום טוב'. לא הסתפקתי בזה, והלכתי לשאול גם את חכם סלמאן חוג'י עבודי: האם הבן איש חי אמר שיש לברך 'של יום הזכרון'? אמר לי חכם סלמאן: 'כן, כך אמר, אך שמע מה היה המעשה'. הבן איש חי דרש לפני ראש השנה בבית הכנסת ואמר: "בערב יום הזכרון, ערב ראש השנה צריך לברך על הדלקת הנרות". הבינו כל הקהל שצריך לברך 'של יום הזכרון'! הלכה אשה אחת לאשתו של הבא"ח ושאלה אותה מה היא בירכה. אמרה לה אשתו של הבא"ח- בירכתי 'של יום טוב'. אמרה לה האשה – את אינך עושה כמו שבעלך פסק, הוא אמר בבית הכנסת שצריך לברך 'של יום הזכרון'! הלכה הרבנית לבא"ח ושאלה אותו מה צריך לברך. אמר לה- 'של יום טוב'. אמרה לו אשתו- והרי משִׁמְךָ אמרו לי שצריך לברך 'של יום הזכרון'! הלך הבן איש חי ושאל בין האנשים מה נשותיהם ברכו. אמרו כולם – "של יום הזכרון'. בשנה הבאה דרש הבן איש חי לפני הקהל בערב ראש השנה ואמר: "אני חוזר בתשובה. שנה שעברה אמרתי משהו ולא הבינו את דְבָרַי, והריני אומר שיש לברך על הנר של ראש השנה: 'להדליק נר של יום טוב'. אם כן, אמר חכם סלמאן חוג'י לרב, אותו זקן שבכה בפניך היה רק בדרשת השנה הראשונה, ולא שמע את הדרשה בשנה השניה! כשפגשתי שוב את הזקן, אמר לו: "אשריך! כמה אתם מדקדקים בדרשות ה'בן איש חי', באים לדרשה כדי לשמוע ולדקדק מילה במילה!"

הלכה בפרשה

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף" (כ"ז, א')

שאלה: מדוע אין האב מצווה לברך ברכת "ברוך שפטרני" כאשר בת מגיעה למצוות, כמו שנהוג אצל בן? תשובה: מקור הדין שאב מברך על בנו כאשר הוא מגיע לגיל בר מצוה "ברוך שפטרני מעונשו של זה", הוא במהרי"ל ומובא בשו"ע (סימן רכ"ה סעיף ב' בהגהה), וסיים הרמ"א שם: "וטוב לברך בלא שם ומלכות". אחד הטעמים שהאב מברך הוא, כי עד לגיל 13 נענש האב על חטא הבן מפני שלא חינכו, ומשהגיע לגיל 13 הבן חייב בכל המצוות. לכאורה מהטעם הנ"ל היה ראוי לברך גם על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו". אולם מאחר שחינוך הבת הוא חשוב וקשה, ובפרט בתקופתינו שההורים צריכים להשגיח על בתם וביתר שאת כשהיא גדולה עד שתגיע לחופתה, ואנו עדים לחרדת ההורים כאשר הבת מאחרת להגיע לביתה, לכן עדיין לא נפטרו ההורים מהחינוך שלה, לפיכך לא נהגו לברך על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו", ועיין בכה"ח שם ס"ק ט"ו. ובהזדמנות זו ראוי להזכיר מה שכתב הבא"ח (פרשת ראה שנה ראשונה אות י"ז), שראוי הוא שתלבש הבת באותו יום בגד חדש, או תאכל פרי חדש, ותברך שהחיינו, ותכוון בזה גם על הגעתה לגיל מצוות.

מהלכות שבת וראש חודש

"וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם" (כ"ח, י"א) שאלה: מי שסיים את הסעודה השלישית במוצאי שבת שהוא ראש חודש – האם יזכיר בברכת המזון "רצה"? האם יאמר "יעלה ויבוא"? תשובה: אדם שאוכל סעודה שלישית שנמשכת למוצאי שבת, צריך בברכת המזון להזכיר שבת ולומר "רצה והחליצנו", וכפי שפסק מרן (סי' קפ"ח סעי' י'): "היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת סעודה" (אמנם לא יאמר ב"רצה" – "את יום השבת 'הזה'", וכדלקמן). אך כאשר ראש חודש חל במוצאי שבת ישנה בעיה: הרי כבר יצאה שבת והתחיל ראש החודש. אם כן, לכאורה עליו להזכיר בברכת המזון "יעלה ויבוא". אבל כבר למדנו שצריך להזכיר "רצה", ואם יאמר את שניהם – "רצה" ו"יעלה ויבוא" נראה שיש כאן סתירה: האם שבת עכשיו או כבר מוצאי שבת? הדבר מורכב יותר אם המשיך באכילתו אחרי צאת הכוכבים. למעשה ישנן כמה שיטות בענין: לט"ז (סי' קפ"ח ס"ק ז'): מזכיר את שניהם, גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא". ואין בזה משום תרתי דסתרי. ראייתו היא מיום טוב שחל במוצאי שבת, שאנחנו עושים קידוש (על היום-טוב) והבדלה (על השבת) ביחד. לב"ח (סי' קפ"ח): הדבר הקובע הוא זמן התחלת הסעודה, ולכן מזכיר "רצה" בלבד. למג"א (סי' קפ"ח ס"ק ח"י): אם אכל גם בלילה, אחרי צאת הכוכבים – מזכיר "יעלה ויבוא" בלבד; ואם לא אכל בלילה – מזכיר "רצה" בלבד (וראה שם במג"א שהסביר שלמרן היה ספק, וראה בברכי יוסף שחלק והאריך להראות שלא היה למרן ספק). גם המשנ"ב כתב (שם ס"ק ל"ג), שמי שאכל בלילה יזכיר רק "יעלה ויבוא". הבא"ח (ש"ר חוקת סעי' כ"ב) כתב, שבדרך כלל הולכים לפי התחלת הסעודה, אך כאשר נזדמן ראש חודש במוצאי שבת מזכיר רק "רצה" (והוסיף שם, שגם במוצאי שבת רגיל שנמשכה סעודתו לאחר צאת השבת, כשאומר "רצה" לא יגיד את "יום השבת הגדול והקדוש 'הזה'", אלא רק: "השבת הגדול והקדוש"). מכיוון שהבא"ח לא פירט ולא חילק בין מצב שאכל במוצאי שבת ובין מצב שלא אכל, משמע שלשיטתו בשני המקרים מזכיר "רצה" בלבד כשיטת הב"ח. למעשה, כיוון שרצוי לצאת ידי חובת כל הדעות כדאי להזדרז ולסיים את הסעודה השלישית לפני השקיעה, לברך אז ולהזכיר "רצה" בברכת המזון, כדי שלא יכניס האדם את ראשו בין ההרים הגבוהים. אך אם האריך בסעודה – יאמר רק "רצה". סיכום ההלכות: א. כאשר ראש חודש חל במוצאי שבת, צריך לסיים את הסעודה השלישית (את האכילה) לפני השקיעה, ובברכת המזון יאמר "רצה". ב. בכל שבת, מי שהאריך בסעודה שלישית עד מוצאי שבת אומר "רצה" בברכת המזון, אך לא יאמר "השבת הגדול והקדוש 'הזה'" אלא: "השבת הגדול והקדוש". ג. מי שבכל זאת האריך בסעודתו במוצאי שבת שהוא ליל ראש חודש, אומר בברכת המזון "רצה" בלבד. ד. לפי המשנ"ב, אם אכל בלילה אומר "יעלה ויבוא", אך לפי הבא"ח – וכן אנו פוסקים – בין אם אכל בלילה ובין אם לא אכל אומר "רצה" בלבד.

פרשת מטות

שיחות ומאמרים

וידבר משה אל ראשי המטות

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ל', ב') "ראשי המטות – חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל" (רש"י) יש לשאול: מדוע ראה משה רבנו ע"ה לנכון להקדים את ראשי המטות לכל ישראל דוקא בהלכות נדרים? הסיבה היא, שכאשר עוסקים בדיבור ובהבטחות ובהקפדת האדם על קיום דבריו – בראש ובראשונה נדרשת הקפדה זו מגדולי הדור ומנהיגיו. הם מהווים סמל, דוגמה ומופת לאנשים הפשוטים, אשר בוחנים בדקדוק ובעקביות כל דיבור ומעשה שלהם. אנשי העם מתבוננים במנהיגיו ושואפים להידמות אליהם ולנהוג כמותם שהרי עיקר החינוך מתחיל בגדולים ובמחנכים. מכאן שעל האדם להקפיד שלא להבטיח לילד שיתן לו דבר מה, פרס וכדו', אם לבסוף אין הוא מתכנן לתת לו. וכך אומרת הגמרא בסוכה (דף מ"ו ע"ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה". בזה הוא מלמד את הילד לשקר, שנאמר (ירמיה ט', ד'): "למדו לשונם דבר שקר". ידוע המעשה עם אשתו של רב, שהיתה מצערת אותו ועושה תמיד ההיפך מרצונו: אם היה מבקש תבשיל עדשים – היתה מכינה חומוס, וכן להיפך: אם ביקש חומוס – עשתה עדשים. כשגדל רבי חייא בנו היה מבקש מאמו את ההיפך מבקשתו של אביו, כדי שתתן לאביו מה שליבו חפץ. רב התפלא שלפתע אשתו עושה רצונו. אך כשסיפר רבי חייא לאביו את 'חכמתו', הוכיחו על כך ואמר לו שלא יעשה כן, שנאמר: (ירמיה ט', ד'): "למדו לשונם דבר שקר". מכאן אנו למדים שגם אם יש תועלת גדולה בדבר, אל יוציא דבר שקר מפיו. המענין הוא, שלמרות שרב עצמו יכל להשתמש ב'פתרון' פשוט זה, לא עשה כן כיון שמידת האמת שבו היתה זכה ושלמה (עיין יבמות ס"ג ע"א).

שמירת הדיבור

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג') "לא יחל דברו – כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין" (רש"י בשם הספרי ח') מפרשה זו נלמד את כחו של הדיבור. הדיבור הינו כה חשוב ויקר, שהרי (תהלים ל"ג ו'): "'בדבר' ה' שמים נעשו" – ה' ברא את עולמו בדיבור. ואמנם האדם אינו מסוגל לעשות כך, אך יש כח גדול בדיבור של קדושה, ומאידך, חלילה – בדיבור מחולל. "לא יחל דברו" – מכאן שאסור לאדם לחלל את דיבורו. הוסיפו המפרשים (ראה 'חומת אנך' לחיד"א פרשת מטות אות ב' בשם רבי חיים ויטאל, שפירש כן בשם רבי שמעון טירנו), שיש בפסוק הזה גם הבטחה, אם "לא יחל דברו" אז יזכה לכך ש"ככל היוצא מפיו יעשה"! הקב"ה ישמע ויעשה רצונו. הגמרא במסכת כתובות (ע"ז ע"ב) מספרת על ר' יהושע בן לוי שעלה למרום בחייו, וביקש ממלאך המוות שיראה לו את מקומו בגן עדן. כשהראה לו את המקום, קפץ וישב במקומו, תפש בקצה הגלימה שלו ונשבע שלא יצא ממקומו. אמר הקב"ה: נבדוק את עברו של ר' יהושע בן לוי: אם בחייו הוא היה נוהג להישבע ולהישאל על שבועתו – הרי שגם כאן, בעולם העליון, יתירו לו את שבועתו והוא יצא מגן עדן; אך אם בחייו הוא לא נשבע מעולם, או שאף פעם לא נשאל על שבועותיו – לא נוכל להתיר את שבועתו זו, והוא ישאר במקומו שבגן עדן. בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא הכריז: "פנו מקום לבר ליואי". שאל שם רשב"י את ריב"ל אם הוא בר ליואי? אמר לו: כן. שאל רשב"י, אם נראתה מימיך הקשת? והסביר רש"י שאם הכריזו שיפנו לו מקום סימן שהוא צדיק גמור ובודאי הקשת לא נראתה בימיו. וריב"ל בענוותנותו אמר שהקשת נראתה בימיו, אם כך אמר לו רשב"י, סימן שאין אתה בר ליואי. רואים מסיפור זה, שהענין היחיד שהורה הקב"ה לברר על מנת להכריע בשאלה אם ישאר ר' יהושע בן לוי בגן עדן או לא, היא אם נשאל הוא על שבועתו מימיו או לא. עד כדי כך גדול ערכו של הדיבור וחשובה שמירת מוצא הפה! [ובעצם הסיפור על דברי רשב"י ודברי ריב"ל שהיו בעולם האמת יש להסביר כך, ר' יהושע בן לוי היה עדיין בגוף חי, ועל כן הוא בחר לשנות ולומר שהקשת נראתה בימיו, מדרכי ענווה. אבל רשב"י, שכבר היה בעולם האמת ידע שלמעלה אין שקר, אין שינוי ואין גאוה ולכן אמר שאם הקשת נראתה בימיו ברור שהוא לא ריב"ל]. כאמור, זוהי המעלה הגדולה של "לא יחל דברו", אמנם מן התורה מותר להתיר שבועה, ויש כח בידי חכמים לעשות התרה; ואף על פי כן, מי שנשבע ונשאל על שבועתו אינו אדם שלם. ואם לא נשבע מימיו, או שנשבע ולא נשאל – אדם כזה ראוי להיות בגופו, בחייו, במדרגת העליונים. לכן, עלינו להרגיל ולחנך את עצמנו בשמירת מוצא פינו, לקדש את הדיבור ולדעת את ערכו של הדיבור ושמירתו, ולהקפיד לקיים את כל מוצא השפתיים.

כח הדיבור

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג') יש נדר שהוא בין אדם לחבירו, כגון שנדר או נשבע שיתן לחבירו מתנה; ויש נדר שהאדם נודר בינו לבין עצמו, כגון שנדר: 'היום אוכל מאכל פלוני' או: 'לא אוכל מאכל אלמוני'. יש נדר של קדושה, כגון שנדר או נשבע לתת להקדש או לצדקה. בנדר מסוג זה, בזמן שבית המקדש היה קיים לא היה צריך להוציא מהפה את ההתחייבות, די היה במחשבה כדי שהנדר יחול, בבחינת (דברי הימים ב' כ"ט, ל"א): "וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת". ולכאורה יש לשאול: בנדר של קדושה ובנדר שבין אדם לחבירו אפשר להבין מדוע חלה על הנודר החובה של: "ככל היוצא מפיו יעשה". אבל אם נדר אדם בינו לבין עצמו, מדוע יש חובה לקיים את הנדר? הלא אין הדבר נוגע לאף אחד אחר! רואים מכאן את מעלת דיבורו של האדם. אכן, כתוב (בראשית ב', ז'): "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם: "לרוח ממללא" – לאדם מדבר. ישנם הבדלים בין האדם ובין החיות והבהמות, אבל השוני העיקרי ביניהם הוא שלחיות אין כח דיבור. האדם הוא בחיר היצירה, ויתרונו מתבטא דווקא בכח הדיבור שלו. כתוב בירושלמי (שבת פרק ראשון הלכה ב'), שרשב"י אמר, שהיה צריך להיות לאדם שני פיות: באחד להתפלל וללמוד תורה, והשני לשאר צרכיו הפרטיים. אמנם מסקנתו של רשב"י היא שדי לו לאדם בפה אחד, הלא גם עליו אין האדם יכול להתגבר, ואילו היו לו לאדם שני פיות היה מנצל את שניהם לדברים בטלים. כתב ה'אור החיים' הקדוש בפרשת פנחס (כ"ו, כ"ג): "ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו, כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרת בם בקודש. כי אין קדושה כקדושת התורה, ולכך אסור לדבר בו אפילו דברי חול, הגם שאין בהם דברים האסורים", עיי"ש. לכן אדם שנודר או נשבע – הרי הוא משתמש בכח האדיר שניתן לו, הוא כח הדיבור. ואין רצונו של הבורא יתברך שהאדם ישתמש בכח זה לחינם. לכן לא רק כאשר יש בנדרו של האדם השלכה לגבי חבירו או לגבי עניינים של קדושה עליו לעמוד בדיבורו; אלא גם אם נדר בינו לבין עצמו, עליו לקיים את נדרו. נדר ושבועה עושים רושם, ואם דיבר – חייב לקיים, הן נדרי מצוה והן נדרי חול. יזכור האדם את מוצא פיו ולא ישנה, שכן אם ישנה הוא עלול להתרגל שלא לקיים את דברי עצמו, ומתוך כך יבוא לשנות גם בדברי קודש.

"וַה' יִסְלַח לָהּ" (ל', ו')

"וה' יסלח לה – במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים. זו היא שצריכה סליחה ואע"פ שהוא מופר" (רש"י ע"פ הגמ' קידושין פ"א ע"ב) מוסיפה הגמרא (קידושין שם) ואומרת על פסוק זה: "רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי. אמר: ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה – אמרה תורה צריך כפרה וסליחה, מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – על אחת כמה וכמה". כך נהג רבי עקיבא גם כשקרא פסוק אחר, וכך מספרת הגמרא בהמשך: "כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא ה', י"ז): 'ולא ידע ואשם ונשא עונו'. כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה: ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו חֵלב אמרה תורה: 'ולא ידע ואשם ונשא עוונו', מי שנתכוון לאכול חֵלֶב ועלה בידו – על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר: 'ולא ידע ואשם' – על עוונו, על דבר זה ידוו כל הדווים". ויש לשאול: מדוע אשה זו צריכה סליחה? הרי למעשה לא עשתה כל עבירה, כיון שבעלה הפר את נדרה! ואם נאמר שהיא עברה עבירה במחשבה, שכן לא ידעה שבעלה הפר לה ובכל זאת הלכה ועברה על נדרה – הרי ידוע הוא שאין הקב"ה מעניש על המחשבה! אכן, עונש אין לה על המחשבה; אבל אם הגיעה למצב כזה שהיא חטאה במחשבה, צריכה היא לבדוק את עצמה: כיצד הגיעה למצב כזה? כך מי שנתכוון לאכול שומן ובטעות עלה בידו חֵלֶב: אמנם הוא לא חטא במחשבה, ובכל זאת הוא צריך להביא קרבן, "ונשא עוונו", כיון שלא היה זהיר מספיק. זו כוונת רש"י בפירושו לגמרא: "'כל הדווים' – שיש להם לב לדוות, ידוו על זה שאינו מתכווין ויש כאן נשיאות עוון". לכשנדקדק בדברי רש"י כדי לדוות צריך לב. ומכאן, שאדם שנכשל ועבר עבירה במחשבה, או עשה עבירה בשגגה ולא ידע, והוא אינו מצטער על שגגתו – על זה צריך להצטער, על זה ידוו הדווים, שלא התחרט ולא חזר בתשובה. ולכן: "וה' יסלח לה" – אם נכשלה וחשבה לאכול דבר איסור, עליה להתחרט בלב שבור, ואזי יסלח לה ה'. עוד יש לבאר: אמנם אין הקב"ה מעניש על מחשבה, ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפהּ למעשה (קדושין ל"ט ע"ב). אולם בענייננו שונה הדבר, כיון שהמחשבה היתה כרוכה עם מעשה. שהרי האדם אכל בשר על דעת שהוא טרף. על כך הוא צריך כפרה, למרות שבפועל לא נעשה איסור. על זה היה בוכה רבי עקיבא. מכאן צריך האדם לידע שעליו להתקדש, להיטהר ולהישמר שלא יבוא לידי איסור, אפילו לא בשגגה, וגם לא במחשבה.

וימסרוּ מאלפי ישראל

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (ל"א, ג'–ה') יש לשים לב לכך שבציווי משה לעם הוא פונה אליהם בלשון של התנדבות: "החלצו", ואילו במעשה היציאה למלחמה כתוב: "וימסרו" – משמע: נמסרו בעל כרחם. ואכן קשה, מדוע היה צורך לכפות על המלחמה? וכי לא היו מתנדבים שירצו לצאת למלחמה? הלא הקב"ה בעצמו הורה שילכו, ולכאורה צריכים היו להזדרז ולקיים ציווי זה (וראה ברש"י על המקום מה שביאר בענין זה)! אפשר לתרץ על פי דברי רש"י, שכתב: "'החלצו' – כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזויינים. 'אנשים' – צדיקים, וכן (שמות י"ז, ט'): 'בחר לנו אנשים', וכן (דברים א', י"ד): 'אנשים חכמים וידועים'". משה רבינו ביקש שאנשים צדיקים וחסידים יבואו להילחם. אולם מכיון שנקראו לבוא מעצמם, בהתנדבות, חששו אותם צדיקים שאם ילכו על דעת עצמם, יראה הדבר שהם מחזיקים מעצמם כצדיקים וכחסידים, ויהיה בכך משום גאווה. לכן למרות רצונם העז ללכת על פי ציווי ה', נמנעו לבוא מעצמם. לכך היה צריך משה רבינו ללכת ולקבוע מי הצדיק והחסיד ולצרפו בעל כרחו למחנה. זהו שנאמר: "וימסרו". ובאמת, כאשר חזרו מהמלחמה לא נפקד מהם איש, שלא נפגעו בנפש כלל. ואכן נאמר (ל"א, י"א-י"ב) לגביהם: "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ". ביאר רש"י: "מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בביזה שלא ברשות, שנאמר: 'את כל השלל' וגו', ועליהם מפורש בקבלה (שיר השירים ו', ו'): 'שניך כעדר הרחלים' – אף אנשי המלחמה שבך כולם צדיקים". בצדקתם זכו לנצח במלחמה, ולא נפקד מהם איש.

כיבוש ארץ ישראל והכשר כלים ומאכלים

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (ל"א, כ"א–כ"ג) שואל הרמב"ן (על התורה שם), מדוע כתבה התורה את הלכות הגעלת כלים דווקא במלחמת מדין? והרי בני ישראל נלחמו עוד קודם לכן, במלחמות נגד סיחון ועוג, וגם שם לקחו ישראל את כליהם בשלל! וכך הם דבריו: "והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגויים, ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב', ל"ה): 'רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו'. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם, אפילו האיסורים, דכתיב (שם ו', י"א): 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת', ואמרו רבותינו (חולין י"ז ע"ב): 'קדלי דחזירי אשתרי להו'. אבל מדין לא היה משלהם, ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם. ולכך נהג האיסור בכליהם". מדברי הרמב"ן למדנו כמה גדולה וחביבה מעלתה של ארץ ישראל. כאשר באים לכבוש את הארץ ולהשיב אותה לעם ישראל, שהיא נחלתם המובטחת והבלעדית, הוּתר כל השלל, ואפילו הותרו האיסורים, ובלבד שלא יעכבו את המלחמה מחמת חוסר מזון וכדומה. בענין זה אני רגיל לספר, שבמלחמת ששת הימים, כאשר צבא ישראל כבש את רמאללה ומשם הגיעו לקבר שמואל הנביא, התקשר אלי המפקד הרב ישועה בן שושן, ואמר לי, שחייליו לא אכלו כבר שלושה ימים, והלחם היחיד המצוי הינו של הערבים שהיו אופים לעצמם בבתיהם, ואין הוא מוגדר בהלכה (עיין באורך בשו"ע יו"ד סי' קי"ב) 'פת נחתום'. האם מותר לחייליו לאכול מלחם זה? אמרתי לו: כיון שהם עסוקים בכיבוש ארץ ישראל, הותרו אפילו קדלי דחזירי. לזכותו ייאמר שאחרי שקיבל את הפסק, הוא פנה לחיילים ואמר להם: אמנם הרב התיר, אבל אנחנו נחמיר על עצמנו על מנת שהקב"ה ישא לנו פנים ויצליח דרכנו. אמרתי לו: מן הראוי שלחייליו יהיה כח להילחם! והוא השיב לי, שיש להם כח להילחם. ובאמת היתה להם סייעתא דשמיא גדולה, והקב"ה עזר להם מעבר לדרך הטבע, וכבשו את כל האזור. אכן למעשה, מן הדין היה מותר להם לאכול. עוד כתב הרמב"ן להסביר מדוע הזהירה התורה דווקא במלחמת מדין שלא להשתמש בכלים אסורים, מה שלא אסרה במלחמת סיחון ועוג: "ועל דרך הפשט, הזהירם: 'ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים' ותתחטאו, כדי שלא יטמאו את העם, אבל שם כולם היו שווים בדבר". כלומר, היה הבדל מהותי בין מלחמת מדין למלחמת סיחון ועוג. במלחמת סיחון ועוג יצאו האמוריים עלינו למלחמה והיא נערכה מחוץ לגבולותיהם; מה שאין כן במלחמת מדין: המלחמה נערכה בתוך גבולות מדין, ובני ישראל הם שנכנסו לנקום את נקמתם מאת המדינים. על כן דווקא כאן באו החיילים במגע עם כליהם של מדין, ומשום כך היה צריך להזהיר על כליהם.

"לכפר על נפשותינו"

"וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" (ל"א, נ') "לכפר על הרהור הלב של בנות מדין" (רש"י) על פסוק זה אומרת הגמרא במסכת שבת (בדף ס"ד ע"א וע"ב): "'ויקצוף משה על פקודי החיל' – אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: 'לא נפקד ממנו איש'. אמר להן: אם כן כפרה – למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד: 'ונקרב את קרבן ה". תנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערווה". מבואר בדברי הגמרא שהחיילים שנלחמו במדין לא עברו עבירה, וכדברי רש"י (שם) "'לא נפקד' – לא נחסר מדת יהודית". אם כן, מדוע ראו צורך להביא כפרה על נפשותיהם? מחשש שמא היה להם הרהור עבירה, ולפי רבי ישמעאל – על שזנו עיניהם מן הערווה. בגמרא יבמות (דף ס"א ע"א) מובא: "ר' שמעון בן יוחי: 'לא נפקד ממנו איש' – לעבירה". הדבר שסייע בידם שלא יחטאו היה עסקם בתורה. ערכה של התורה וחשיבות לימודה כל כך גדולים, עד שהיא מצילה לא רק מהעבירה אלא גם מהרהור עבירה. כפי שמספרת הגמרא (ע"ז י"ז ע"א), שר' חנינא ור' יונתן עברו בדרך והגיעו לשני שבילים: האחד – מוביל למקום עבודה זרה, והשני – למקום פריצות. אמר אחד לחבירו: נעבור דרך פתח עבודה זרה, כדי לכוף את יצרנו ונקבל שכר! אמר השני: נעבור דרך פתח של זנות, נכוף יצרנו ונקבל שכר! את דעתו של השני צריך להבין: משמע מהגמרא שיצר הפריצות חמור מאוד, וכיצד התגברו וניצלו מן העבירה? כתוב במשלי (ב', י"א): "מזימה תשמור עליך תבונה תנצרכה" – מי שעוסק בתורה ניצל מן הזימה. וראה ברמב"ן, שביאר שהחיילים לא עברו עבירה כלל ועיקר, אלא הביאו קרבן תודה על הנס שנעשה להם במלחמה. הוא הביא את דרשת חז"ל (שבת ס"ד ע"א), שהקרבן היה לכפרה על הרהור הלב. עוד הסבר הביאו המפרשים, שהקרבן היה על שכל העם ראו את פנחס מקנא את קנאת ה' ופוגע בזמרי וכזבי – והם עמדו מנגד. ואמנם לפי הפירוש הראשון שהבאנו, שהחיילים הביאו קרבן על הרהורי עבירה, קשה: היאך אמרו למשה: "מידי עבירה יצאנו"? הרי אם הרהרו, ובוודאי אם זנו עיניהם מן הערווה, הרי זו עבירה ממש! אכן, יש לבאר שהיוצאים למלחמה היו צדיקים גדולים, וכפי שדרש רש"י את המילה (ל"א, ג'): "החלצו מאתכם 'אנשים' לצבא" – "אנשים צדיקים"; ועוד, הרי עליהם נאמר (ל"א, ה'): "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה", והסביר רש"י שזהו שבחן של ישראל שסירבו לצאת למלחמה כיון שידעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין. אם כן, בוודאי אי אפשר לומר שהם הביאו את קרבנם מחמת שהרהרו בעבירה שהרי (יומא כ"ט ע"א) "הרהורי עבירה קשים מעבירה". אלא שמחמת גדלותם וצדקותם חששו אפילו מספק קל שבקלים שמא, אולי, כאשר אחד מהם ראה כומז וכדו', עלה בלבו הרהור בעבירה. ועל ספק-ספיקא של הרהור הביאו את קרבנם. מכאן ילמד האדם מוסר גדול, היאך אנשים צדיקים מחשבים כל רגע ורגע ונזהרים ומבקשים מחילה וכפרה גם על ספק עבירה.

נחנו נעבור חלוצים

"נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן" (ל"ב, ל"ב) כתב רבינו יעקב בעל הטורים: ג' פעמים במסורה כתוב "נחנו" במקום "אנחנו". הפעם הראשונה נאמרה (בראשית מ"ב, י"א) בתשובת השבטים ליוסף: "כולנו בני איש אחד נחנו"; הפעם השניה – בענייננו: "נחנו נעבור חלוצים"; והפעם השלישית – באיכה (ג', מ"ב): "נחנו פשענו ומרינו". וראה מה שפירש (כאן ובפרשת מקץ) את הקשר בין ג' "נחנו" אלה. עוד יש לבאר, ששלוש הפעמים הללו באות ללמד את הדרך שבה מנהיגי ישראל צריכים לילך. יש מנהיג שהוא נחבא אל הכלים, ספון באהלה של תורה, ואינו שם לב לכלל העם, להנהיגם, ללמדם ולהדריכם. במצב כזה גדלים חלילה בעם ישראל מורדים ופושעים, והגורם לכך הוא שלא לימדו אותם תורה. זהו: "נחנו פשענו ומרינו" – אנחנו גרמנו לכך שיהיו פושעים ומורדים. טענה זו מתחזקת לאור העובדה ש"כל ישראל ערבין זה לזה"; ודבר זה נרמז ב"נחנו" השני: "בני איש אחד נחנו". וכבר אמרו חז"ל (ויק"ר ד', ו'): "'שה פזורה ישראל' (ירמיה נ', י"ז) – נמשלו ישראל לשה: מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו וכל איבריו מרגישין, כך הן ישראל: אחד מהם חוטא וכולן מרגישין". התקנה לכך היא: "נחנו נחלץ חושים לפני ה'" – כלומר, על מנהיגי ישראל לאזור חיל וללמד את בני ישראל תורה. ואם יעשו כן לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, לשם שמים, "אם תעשון את הדבר הזה – ונכבשה הארץ לפני ה'" (במדבר ל"ב, כ'- כ"ב). המנהיגים עלולים להשתמש בטיעונים שונים כדי להתחמק מאחריותם ומחובתם ללמד את ישראל, כגון "קשה ללמד את ישראל", או "שמא לא יקשיבו לנו", הרי הם רגילים לשמוע דברים אחרים וכדו'. על כך משיבה להם התורה: "נחלץ חושים לפני ה'" – אם תחלצו לשם ה', לשם שמים – אזי תראו ברכה. אדם פותח פתח מלמטה, וזוכה לסיעתא דשמיא מלמעלה. כך יוכלו לכבוש את הלבבות ולהשיב הטועים, הפושעים והמורדים לעבודת השם יתברך ויתעלה. וכבר אמרו חכמי רמז על הפסוק (ל"ב, ל"ד) "ואת עטרות ואת עֲרֹעֵר" – עיר שהיתה מעורערת באמונה, הַרְבּיצו בה תורה ומצוות ומעשים טובים עד שתהיה לעטרות: "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו" (שיר השירים ב', י"א) – זה מתן תורה (תענית כ"ו ע"ב). אם אנחנו כולנו ניקח מוסר השכל לחזק ולקרב את כל אחינו בני ישראל, כי הלא אנשים אחים אנחנו, אב אחד לכולנו, וכל ישראל ערבים זה בזה. על ידי כך נכבוש את המקומות המעורערים.

תנאי בני גד ובני ראובן

כמה וכמה פרשיות בתורה נכתבו כתוצאה משאלותיהם של אנשים: פסח שני, סיפור בנות צלפחד ותנאי בני גד ובני ראובן. הביטוי 'תנאי בני גד ובני ראובן' הפך להיות יסוד בכל משא ומתן, ותנאי זה נדרש להלכה הן בדיני ממונות (עיין רמב"ם זכיה ומתנה ג', ז') והן בדיני אישות (עיין רמב"ם גרושין ט', כ'). כלשון המשנה (קידושין ס"א ע"א): "ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר (ל"ב, כ"ט): 'ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן', וכתיב (שם ל'): 'אם לא יעברו חלוצים'". כלומר: על כל תנאי להיות כפול (על צד החיוב ועל צד השלילה), כפי שהתנה משה רבינו אם בני גד ובני ראובן: "אם יעברו" ו"אם לא יעברו". המפרשים שאלו: מדוע נזכר שמם של בני גד תחילה, ולא של בני ראובן, הבכור? האבן עזרא כתב (ל"ב ב'): "'ויבאו בני גד' – הם היו בעלי העצה בתחלה, על כן הקדימם הכתוב". כן כתב הרמב"ן, והוסיף טעם נוסף: "והם היו גיבורים יותר מבני ראובן". והנה בני גד נתברכו במספר מעלות. הם היו עשירים, כמאמר הכתוב (ל"ב, א'): "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד". הם היו גבורים, כדברי רש"י: "מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים ל"ג, כ') 'וטרף זרוע אף קדקד'". גבורתם של בני גד במלחמה מוסברת בדברי רש"י על פסוק זה בספר דברים: "'וטרף זרוע אף קדקד' – הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת". אך על הכל – הם היו יראי ה', שכן אמרו חז"ל (סוטה מ"ד ע"ב): "שח בין תפילה לתפילה – עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה", ואילו בני גד זכו לברכת "זרוע אף קדקד", בשכר שלא שחו בין תפילין של יד לשל ראש. לכן עליהם נאמר (בראשית מ"ט, י"ט): "'והוא יגוד עקב' – כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש". הרי לנו חכמה, גבורה, עושר ועל הכל – יראת שמים. לכך זכו בני גד שיוקדמו בלשון הפסוק ובביטוי 'תנאי בני גד ובני ראובן'. משה רבנו אכן מברך אותם, באמרו (דברים ל"ג, כ"א): "וירא ראשית לו, כי שם חלקת מחקק ספון, ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". רש"י הביא שני הסברים לברכה זו: "'צדקת ה' עשה' – שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר: 'ויתא' – משה – 'ראשי עם צדקת ה' עשה' – על משה אמור". לפי הפירוש הראשון, היו בני גד צדיקים, ומשה בטח בדבריהם והחשיב להם כאילו כבר קיימו את הבטחתם. לפי הפירוש השני, הודיע הקב"ה את צדקתו של משה רבינו. ואפשר להסביר שאין סתירה בין הפירושים: מדוע זכה שבט גד שיהיה משה ספון בתוכם? מפני שהיו דומים לו בצדקתם, וכשם שמשה היה צדיק – כך היו גם בני גד. והנה, בני גד אומרים (ל"ב, י"ז): "ואנחנו נחלץ חֻשִּׁים". לא הזכירו את שם ה' בדבריהם, שכחו לומר "בעזרת ה'". משה רבינו מתקן אותם ואומר להם (שם כ'): "אם תעשו את הדבר הזה, אם תחלצו 'לפני ה" למלחמה' (עיין ב'אור החיים' הקדוש שביאר מדוע אמר משה פעמיים "אם"). והם מקבלים את דבריו ועונים לו: אמנם לא הזכרנו בתחילה את שם ה', אבל כעת אנו אומרים: "עבדיך יעשו כאשר אדֹני מצוה" (ל"ב, כ"ה), "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה'" (ל"ב, כ"ז).

פרפראות

מחשבת האדם "בידו"

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ" (ל"א, ו') "אתם…. ואת פינחס – מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם… וכלי הקודש זה הארון והציץ… בידו – ברשותו" (רש"י) יש להבין, למה שינה רש"י מפשטות הפסוק וביאר: "ברשותו" – ולא בידו ממש? פשט הדברים, שפינחס לא יכול היה לקחת את הארון בידו ממש ולהילחם איתו ביחד. לכן כתב רש"י: "'בידו' – ברשותו". אך יש עוד להוסיף, על פי דברי הגמרא (מנחות ל"ו ע"ב), בדבר הזהירות בקדושת התפילין: "אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה (שמות כ"ח, ל"ח): 'והיה על מצחו תמיד', תפילין שיש בה כמה אזכרות – על אחת כמה וכמה". אם כן בא הכתוב ללמדנו שפינחס היה קדוש וטהור, וכלי הקודש בידו – ברשותו, דהיינו: כל הזמן חשב על הציץ ועל שמות הקודש, ונזהר בקדושתם.

גבול אחריות מנהיג

"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" (ל"א, י"ד) "ויקצוף משה על פקודי החיל – ממונים על החיל. ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים לפי שיש בידם למחות" (רש"י) יש לשאול, כיון שהדבר תלוי בגדולים, מדוע לא קצף משה על פינחס, שכן היה הוא הממונה הראשי על המלחמה! התשובה היא, שפינחס היה האחראי הרוחני של המלחמה ודאג לקדושת העם. אך כאשר הלוחמים בזזו את שלל המלחמה, לא היה פינחס עמם כלל ועיקר. על כן לא קצף משה על פינחס, משום שמעשה זה של החיילים לא היה בידיעתו ולא היה תלוי בו.

טומאת גוי ובגדיו

"וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם" (ל"א, י"ט) אתם ושביכם – לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה (רש"י). רש"י הסביר שהשבויים מן הנכרים אינם מקבלים טומאה, אלא רק "לכשיבואו לברית ויטמאו – צריכין הזאה". הרמב"ן כתב שבגדי הנכרים מקבלים טומאה, ולכן ציווה משה על הלוחמים "שיחטאו השבי בגדים הנוגעים בחלל". והוא דבר נפלא: הגוי אינו נטמא, אבל בגדיו נטמאים! הסבר הדבר: הרי יהודי נטמא כיון שיש בו נשמה קדושה, וכפי שהסביר בעל ה'אור החיים' הקדוש (י"ט, י"ד): "אדם כי ימות באוהל" – ישראל מטמאין באוהל, ואין אומות העולם מטמאים, שכן להם אין נשמה קדושה. אבל בגד של גוי ראוי לשמש גם כבגד לישראל, ולכן האפשרות העקרונית הזאת היא המטמאת אותו.

השימוש בזהב

"אַךְ אֶת הַזָּהָב" (ל"א, כ"ג) חז"ל אמרו (ע"ז ע"ה ע"ב): "אך" – בא למעט, ללמדך שצריך לנקות את הכלי מחלודה לפני שמגעילים אותו. ויש אומרים דרך רמז: "אך – בא למעט – את הזהב". כלומר: אין לו לאדם להרבות ולהשתמש בכלי זהב, שהם מביאים לגאווה והתנשאות.

חשבון הנפש בקבלת יסורין

"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ – תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר…וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ – תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (ל"א, כ"ג) הגמרא בברכות (ה' ע"א) אומרת: אם באו יסורין על האדם, יפשפש ויבדוק איזה עוון יש בידו. פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה. וכולם שואלים: היתכן שיפשפש אדם במעשיו ולא ימצא בהם שום עוון? ביאר רש"י: "פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויין יסורין הללו לבוא". בדרך כלל האדם מקבל את עונשו מידה כנגד מידה. לכן אם לא מצא האדם חטא שעבורו קיבל את היסורין, יתלה בביטול תורה, שבעונשו של עוון זה כל הגוף לוקה. או יתלה בזה שנתבטל מדברי תורה ולכן אינו יודע באיזה עבירה עבר ונכשל. דבר זה נרמז בכתוב: "דבר אשר יבוא באש" – העבירה – "תעבירו באש" – של יסורין, ואז "וטהר"; "וכל אשר לא יבוא באש" – כלומר: אם לא מצא עוון בידו – "תעבירו במים" – זו התורה הקדושה, שהרי (ב"ק פ"ב ע"א): "אין מים אלא תורה".

הגעלת עבירות ומידות רעות שבאדם

"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (ל"א, כ"ג) אמרו בעלי המוסר, שהתורה רומזת בהלכות הגעלת כלים כיצד ניתן 'להגעיל' את העבירות או המידות הרעות הטבועות באדם. כשם שהתורה מצאה פתרון לכלים הבלועים מאיסור: "כל אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר", כך יכול אדם 'להפליט' את העבירות שעשה על ידי לימוד התורה שנמשלה לאש, שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט): "הלוא כה דברי כאש נאום ה'". כמו כן נמשלה התורה למים, וכשם שמים מגעילים כלים על ידי רתיחתם, כך האדם יכול להגעיל את מידותיו הרעות על ידי לימוד התורה בריתחא דאורייתא, ומסוגל הדבר להפליט ממנו את כל העבירות והמידות הרעות הדבוקות בו שתורה מעדנת את האדם.

קדושת הגולן מן התורה

"הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה" (ל"ב, ד') אם יאמר אדם שהגולן אינו חלק מארץ ישראל, נאמר לו: ארץ מיוחדת היא- "אשר הכה ה'". ארץ זו כבשנו בניסים ובנפלאות, והרי זה אות ומופת שהיא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל.

עיקר וטפל

"גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (ל"ב, ט"ז) הנה בני גד ובני ראובן אמרו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו" – הקדימו הצאן לטף; אבל משה רבינו עונה להם: "בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם" (שם פסוק כ"ד) – הקדים הטף לפני הצאן. וכך דייקו חז"ל במדרש רבה (פרשה כ"ד, ט'): "'לב חכם לימינו' (קהלת י', ב') – זה משה; 'ולב כסיל לשמאלו' (שם) – אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה: 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו'; אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר תחילה, 'בנו לכם ערים לטפכם', ואחר כך: 'וגדרות לצאנכם'". יש ללמד סנגוריה על בני גד, שהם התכוונו לטובה. הרי הם היו גיבורים (ראה רש"י ל"ב, י"ז), ולא חששו. לכן אמרו: "נבנה גדרות לצאן", כדי שלא יברחו, אבל טפינו אינם זקוקים לגדרות. ואף על פי כן שינה משה את הסדר ואמר להם: אל תאמרו כך, שלא יגידו עליכם שממונכם חביב עליכם יותר מטפכם. בדרך רמז יש לומר, שמשה רבינו בא ללמדם: קודם עליהם לדאוג לטף, לדאוג שיקבלו חינוך טהור כנגד 'תבנו ערים' לתורה וחינוך, ורק אחר כך 'גדרות לצאנכם' כנגד הדאגה לשאר הדברים.

לימוד לעילוי נשמת הנפטר

"וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (ל"ב, מ"ב) "לה אינו מפיק ה"א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן: לפי שלא נתקיים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא" (רש"י) מדברי רש"י אנו לומדים את ערכה של ההנצחה לעילוי נשמת הנפטר. אדם שאין לו בנים רוצה להשאיר זכר לעילוי נשמתו, ויש בדבר תועלת גדולה. זכורני באדם אחד אשר לא היו לו בנים, וחשב מה לעשות לעת פטירתו. הציעו לו קרוביו הצעות מהצעות שונות. הוא בא להתייעץ איתי, והצעתי לו שיניח סכום מסוים כקרן, ומהרווחים שיצאו מאותה הקרן יצווה שביום השנה שלו יועבר הכסף לתלמידי חכמים שבישיבה על מנת שילמדו תורה לעילוי נשמתו. המעלה החשובה ביותר בשמים היא לימוד תורה, ולכן עדיפה מצוה זו מהנצחות אחרות, כגון: כתיבת ספר תורה, שמוציאים אותו מהארון רק פעם אחת בשנה. בענין זה ראוי להביא את דברי ה'בית יוסף' (ועיין בב"י אור"ח סי' תרכ"א (ד"ו) בסוף עמוד שכ"ו עמוד א'), ששאל: כיצד מועילים כל המעשים שאנו עושים לעילוי נשמת הנפטר (כגון: עליית מפטיר או נתינת צדקה)? והלא לגבי המתים נאמר (תהלים פ"ח, ו'): "במתים חפשי"! וענה, שבשמים ישנו ערך גדול מאוד ללימוד התורה. שם דנים: אילו היה אותו נפטר חי, הרי שהיה יושב ולומד תורה; וההוכחה – שכן הוא תרם מכספו כדי שילמדו תורה, ולא נתן את כספו למטרות אחרות. לכן אם לומדים לעילוי נשמתו של הנפטר, נחשב הדבר כאילו הוא בעצמו לומד, והמצוה נזקפת לזכותו.

מעשה רב

"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" (ל"א, כ"ג)

מעבר למצות הגעלת כלי הגוי, ישנם איסורים שמטרתם היא להרחיק את היהודים מן הגויים. אחד מהם הוא איסור אכילת בישולי עכו"ם. פעם אחת מסר מרן זצוק"ל שיעור בישיבה, והוגש לו כוס תה באמצע השיעור. מכיון שדרכו היא לנענע את ידיו בתוך כדי הלימוד, ניתנה מכה לכוס והתה נשפך. מיד הלכו, ניקו והביאו לו כוס תה חדשה. הפעם נזהר מרן זצוק"ל מלנענע את ידיו והרחיק את הכוס, אך בטעות נמשכה המפה ונשפך כוס התה. הרהר מרן הרב זצוק"ל לעצמו בלבו: ודאי יש כאן איזה ענין, ובירר מרן זצוק"ל ובדק: כי בתה עצמו לא היתה בעיה, ואף הסוכר כשר הוא, וכן הכוס היתה טבולה כדין וכן הקומקום היה טבול. אם כן, מה הבעיה שבתה? אחרי חקירה נוספת נתברר שהיה סייד גוי שעבד בזמנו בישיבה וביקש מהתלמידים כמה ביצים ואת הקומקום, הלך והכין לעצמו ביצים קשות בקומקום. ואם כן, הרי הקומקום נאסר! הרי לנו עד כמה צריך להזהר בענין הזה מאוד. ובפעם אחרת, כאשר היה מרן זצוק"ל באחד מביקוריו בניו יורק, הגיע לקהילתו של הרב מנשה צדקה שליט"א, נכדו של הרה"ג צדקה חוצין זצוק"ל, שהיתה בקווינס- ניו יורק. שאלו את מרן זצוק"ל על איזה נושא הוא מעוניין שידבר. אמר הרב מנשה צדקה שידבר על בישולי עכו"ם. ובכן, עמד מרן שליט"א והרחיב בנושא. תוך כדי השיחה קם אחד השומעים, יצא, ואחר זמן מה חזר לשיעור. התפלא מרן זצוק"ל על כך ושאל אותו, מה מצא לצאת ומה מצא לחזור. אמר לו היהודי, כיון ששמע את חומרת הענין של בישולי עכו"ם, והוא בעל מסעדה שעובדים בה גויים בבישול וסועדים שם יהודים רבים, וידע שאין באפשרותו לדאוג למאכלים כשרים בבישול ישראל. הלך מיד ומכר את המסעדה לגוי וכתב שהמסעדה שייכת לגוי מעתה והלאה, וכך ימנעו היהודים מלהיכנס למקום וינצלו מאכילת בישולי עכו"ם. עמד מרן זצוק"ל ואמר – אשריהם ישראל! מיד כששומעים הלכה קמים ומבצעים, ואפילו במקום שיש בזה הפסד ממון.

הלכה בפרשה

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג') שאלה: אדם שקנה עליה לתורה והתחייב לשלם לבית הכנסת, אך הוא מתחמק מלשלם. האם מותר לוועד בית הכנסת למנוע ממנו כיבודים ועליות לתורה עד שישלם את חובו? תשובה: אדם שנודר נדר ואינו משלם עובר על שני איסורים: איסור נדר בינו לבין קונו, ואיסור נוסף: גזל בית הכנסת, שכן אם הוא לא היה קונה את העליה, היה אחר קונה אותה ומשלם עליה. לפיכך רשאי וועד בית הכנסת להתרות בו לשלם את חובו. אם למרות ההתראה הוא אינו משלם את החוב, רשאי הוועד למנוע ממנו כיבודים ועליות בבית הכנסת. "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג') שאלה: אדם שקבע לעצמו ללמוד כל יום פרק אחד, מבלי שנדר – האם מחויב בכך כנדר? תשובה: אף על פי שיש מחלוקת חכמים אם טוב לנדור ולקיים או טוב שלא לנדור כלל, הרי שיש סוג נדרים שהם חשובים ורצויים. כך נאמר בגמרא (נדרים ח' ע"א): "מנין שנשבעים לקיים את המצוה? שנאמר (תהילים קי"ט, ק"ו): 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'". ועוד נאמר: "אמר רב גידל אמר רב: האומר 'אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו' – נדר גדול נדר לאלוקי ישראל". התוס' שם (ד"ה האומר אשנה) רצו לדייק מהמילה "האומר", שלמרות שהוא לא הזכיר לשון נדר או שבועה, הגמרא מגדירה זאת כ"נדר גדול". אולם למסקנה כתבו שכוונת הגמרא רק במקרה שהוא נשבע בלשון שבועה ונדר להשכים ולשנות את הפרק. ובפירוש הרא"ש כתב, שאמנם אמירה ללא לשון שבועה איננה חשובה כנדר, אבל "מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה, דאמרינן בפרק קמא דראש השנה: 'בפיך – זה צדקה'" (ועיין בבית יוסף יו"ד סי' רי"ג). להלכה, הזכיר מרן ענין זה בשולחן ערוך יורה דעה פעמיים: בסימן ר"ג סעיף ו' כתב: "האומר 'אשנה פרק זה', וירא שמא יתרשל בדבר – שרי ליה למנדר לזרוזיה נפשיה". ובסימן רי"ג סעי' ב' פסק: "האומר 'אשנה פרק זה' – הוי כאילו נדר לתת צדקה"; והוסיף הרמ"א: "או לעשות שאר מצוות, ונדרו קיים" (וכן משמע בטור, ברא"ש ובפוסקים). הש"ך (סימן ר"ג ס"ק ה') כתב שגם אם לא נדר ממש, אלא "אפילו בדיבור בעלמא שאומר 'אשנה' – הוי עליה חיוב נדר, כדלקמן סי' רי"ג". ואילו הברכי יוסף בסימן רי"ג כתב: "דקדק לכתוב 'כאילו נדר', דלא הוי נדר גמור, וכדמוכח מלשון השו"ע לעיל סימן ר"ג", והקשה על סתירה בין שני הסעיפים בשו"ע, עיין בדבריו. למעשה, גאון עוזנו ותפארתנו, ה'בן איש חי' (פרשת ראה שנה שניה הלכה ד') החמיר כדעת הש"ך, וזו לשונו: "האומר 'אשנה הלכה זו' או 'אעשה דבר זה', והוא דבר מצוה – הרי זה נדר, וחייב לקיימו. ועם כל זה ירגיל לומר על כל דבר מצוה 'בלי נדר'". וכן פסק בקיצור שו"ע (סימן ס"ז סעי' ד'). אמנם, כל האמור לעיל מדובר דווקא כאשר עדיין לא נהג ג' פעמים להשכים ולשנות. אבל אם נהג ג' פעמים להשכים ולשנות, ולא אמר בתחילה שהוא נוהג כן בלי נדר, הרי זה כשלעצמו כמו נדר, מצד המנהג שנהג (ראה בשו"ע רי"ד סעי' ב'). לכן, הרוצה לזרז את עצמו בלימוד תורה, רצוי שיאמר: "בלי נדר אלמד פרק זה". גם אם לא אמר: "בלי נדר", אלא אמר: "אשכים ואשנה" בלבד, או אפילו לא אמר כלל אבל נהג ג' פעמים מבלי להקדים ולומר "בלי נדר" – הרי הוא מחויב להמשיך במנהג זה, או שילך לחכם שיבדוק אם ניתן להתיר לו את נדרו. סיכום ההלכות: א. רצוי מאד שלא לנדור נדרים כלל ועיקר, שמא יתרשל ולא יקיים חלילה. ב. בעת צרה מותר לנדור. ג. הרוצה לזרז עצמו לקיים מצוה או ללמוד סדר קבוע מותר לו לנדור. ד. אף על פי כן רצוי שגם בנדר של עת צרה חלילה או לזירוז מצוה יקדים ויאמר "בלי נדר". ה. אם אמר "אשכים ואשנה", ולא אמר "בלי נדר" – הרי הוא מחויב לקיים מאמרו, כמו שהמבטיח לתת צדקה הרי הוא מחויב לתת צדקה. ו. אם למד ג' פעמים בקביעות ולא התנה שיהא זה "בלי נדר" – הרי זה כנדר. ז. אם אינו יכול לעמוד בהתחייבותו ילך לחכם, והחכם יבדוק ויראה אם ניתן להתיר את נדרו וכיצד. שאלה: אשה התרגלה כל שנה ושנה בערב ראש חודש אלול או בחודש אלול ללכת לכותל או לחברון. והנה בשנה אחת היה לה קשה ללכת. האם צריכה התרה? והאם מועילה ההתרה שעושים בערב ראש השנה? תשובה: הנודר ללכת לקברי צדיקים הוי נדר (עיין בא"ח שנה שניה ראה, סעי' ו'). וככל מנהג שאדם התרגל לעשותו, אם רוצה לחזור בו מחמת שאינו יכול להמשיך ולקיימו, צריך שלושה שיתירו לו. מרן בעל ה'בן איש חי' חידש שאיש או אשה שנהגו מנהג מסוים של מצוה במשך זמן, ופעם אחת לא הרגישו טוב ולא יכולים היו לעשותו, אך הם מתכוונים להמשיך במנהגם ולא חשבו לבטלו – אותה פעם שלא קיימו את מנהגם נחשבת אונס, ואינם צריכים התרה (עיין בא"ח שם הל' י"ז). ההתרה שעושים בערב ראש השנה או בערב יום כיפור אינה מועילה לנדרים כאלו, מאחר שלא מפרטים בנוסח ההתרה את הנדר, ואין בהתרה זו 'פתח' ו'חרטה', כנדרש בהלכות התרת נדרים (עיין כף החיים תקפ"א ס"ק צ"ט). סיכום ההלכות: א. מי שנדר לילך לקברות צדיקים – הרי זה נדר ועליו לקיימו. ב. מי שנהג במנהג מסוים כל שנה, ופעם אחת לא הרגיש טוב, והוא מתכוון להמשיך במנהגו – אינו צריך התרה לאותה הפעם, כיון שזה אונס. ג. לנדר ידוע אין מועילה ההתרה בבית הכנסת בערב ראש השנה, אלא צריך התרה מיוחדת עם פתח וחרטה. התרת כל הנדרים בהתרת נדרים כמנהג הספרדים שאלה: מנהג הספרדים לעשות ארבעים יום קודם ראש השנה התרת נדרים, וכן בערב ראש חודש אלול, בערב ראש השנה, בערב יום כיפור ובליל יום כיפור בתפילת "כל נדרי". האם חמש הפעמים הללו של התרת הנדרים מתירים את כל הנדרים שהאדם נדר? תשובה: כתב מרן השולחן ערוך (או"ח סי' תרי"ט סעי' א') שנוהגים לומר "כל נדרי" בליל יום הכיפורים. ב"כף החיים" (סי' תקפ"א ס"ק י"ב) כתב: "ומה שנוהגים לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה וארבעים יום קודם יום הכיפורים הוא עפ"י מה שכתוב בזוהר פרשת פקודי דף רמ"ט ע"ב, דמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ישאר בנידויו ארבעים יום ואינה נשמעת תפילתו, יעו"ש. ועל כן נוהגין לעשות התרה, וליזהר מכאן ואילך בכל ענייניו שלא יתחייב ח"ו נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ואין תפילתו נשמעת בראש השנה וביום הכיפורים. והגם שבכל זמן צריך ליזהר, מכל מקום בימים אלו הוא יותר קשה". והנה, להתיר נדר צריך כמה תנאים: א. האדם צריך להתחרט על נדרו. ב. צריך לפתוח פתח בנדר מתוך חרטה. ג. ישבו לפניו שלושה, שלפחות אחד מהם יודע מהו הנדר. תנאים אלו אינם מתקיימים בהתרת הנדרים הכללית של הימים המיוחדים הנ"ל. התרת הנדרים שנתקנה בימים אלו מועילה דווקא לנדרים שאדם נדר ואינו זוכרם, או שאמר פעמיים שיעשהו, או על דבר מצוה, אפילו אם אמר רק פעם אחת שיעשהו (ולא אמר "בלי נדר") – למקרים האלה מועילה ההתרה. אבל אדם שזוכר את נדרו, וכל שכן אם הוא נדר של מצוה – אין התרת נדרים זו מועילה לו להתיר את נדרו.

פרשת מסעי

שיחות ומאמרים

מסעי בני ישראל – תשובה וחרטה

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (ל"ג, א'-ב') "למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות – זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת- משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך" (רש"י) יש להבין, מה חיסרון מצא רש"י בפירושו הראשון? מדוע ראה צורך להביא גם את הפירוש השני? ביארו המפרשים, שרש"י רצה לרמוז לא רק על המסעות הגשמיים, שבהם נסעו ישראל ממקום למקום בדרכם אל ארץ ישראל, אלא גם על ה"מסעות" הרוחניים, היינו הנפילות הרוחניות שהיו לישראל כאשר סרו מהדרך הטוב. לשם כך הביא רש"י את המשל על נדודיו של הבן עם אביו המלך. מטרת הנדודים היתה לרפא את הבן, לעורר בישראל חרטה על מעשיהם הרעים. לכן הזכיר להם את המקומות בהם התרחשה נפילה רוחנית של ישראל – וכל זה נרמז בלשונו של המשל: "כאן ישנו" – בדוגמה זו רמז משה לישראל על מעמד הר סיני וקבלת התורה. באירוע זה מתארים חז"ל שישראל ישנו לפני קבלת התורה, ומשה רבינו היה צריך להעירם כדי לקבל את התורה. יש כאן תוכחה לישראל, על שלא הזדרזו ולא השכימו לקבל את התורה, חמדה גנוזה של הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם (ראה זבחים קט"ז ע"א). וכך כותב ה'מגן אברהם' סי' תצ"ד בהקדמה, וזו לשונו: "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה (בליל שבועות) ועוסקים בתורה… ואפשר לתת טעם על פי הפשט, לפי שישראל היו ישנים כל הלילה, והוצרך הקב"ה להעיר אותם, כדאיתא במדרש. לכן אנו צריכים לתקן זה. עוד הזכיר להם משה: "כאן הוקרנו" – רמז לעמלק, שקירר את התלהבותם של עם ישראל בקיום המצוות. זהו שהתורה אומרת (דברים כ"ה, י"ז): "אשר קרך בדרך" – מלשון קירור. וכן: "כאן חששת את ראשך" – הזכיר להם שבדרכם לארץ ישראל ביקשו לחזור למצרים, כלשון הכתוב (י"ד, ד'): "נִתְּנָה 'ראש' ונשובה מצרימה". שמעו ישראל את תוכחתו של משה, והתחרטו על כל מעשיהם הרעים.

מצות ישוב ארץ ישראל

"וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם" (ל"ג, נ"ד) בפסוקים אלו אנו לומדים על חשיבות ירושת הארץ וישובה. על הפסוק (ל"ג, נ"א-נ"ב): "כי אתם עֹבְרִים את הירדן… והורשתם" כותב רש"י: "והלא כמה פעמים הוזהרו על כך! אלא כך אמר להם משה: כשאתם עוברים בירדן ביבשה – על מנת כן תעברו; ואם לאו – מים באין ושוטפין אתכם. וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן". ועוד כותב רש"י (שם פסוק נ"ג): "'והורשתם את הארץ' – והורשתם אותה מיושביה, ואז: 'וישבתם בה', תוכלו להתקיים בה; ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה". נמצינו למדים שיש סייעתא דשמיא מיוחדת למי שמקיים את מצות ישוב הארץ במלוא עוצמתה. בענין זה ראוי להביא את דברי הרמב"ן שכתב: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ע"ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש – בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים: "באו ורשו את הארץ" (דברים א', ח'). כלומר, כל מי שחושב להתיישב במדינות אחרות עובר על מצות ה' שציווה לבוא ולהתיישב דווקא בארץ ישראל. ועיין באבן עזרא (בראשית ל"ג, י"ט), וזו לשונו: "הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא".

גבולות הארץ – מצוות התלויות בארץ

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב" וכו' (ל"ד, א'-ג') "זאת הארץ אשר תפול לכם וגו' – לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות" (רש"י) התורה מציינת כאן את קווי הגבול התוחמים את שטחה של ארץ ישראל. אבל יש לדקדק מדברי רש"י, שהתורה לא התכוונה לשרטט את גבולות הארץ כדי לדעת את שטחהּ, אלא רק כדי לדעת את קדושתה: באלו חלקים ממנה מתחייבים גידוליה בתרומות ומעשרות. דברי רש"י מלמדים אותנו שגם אם ירצו עם ישראל להרחיב את גבולות הארץ בכדי לתפוס שלטון במקומות רחוקים יותר, השטחים שיכבשו לא יקבלו את הקדושה המחייבת תרומות ומעשרות, וימשיך לחול עליהם דין של פירות חו"ל (וראה במאמר הבא לגבי גבולות הארץ מבחינה הלכתית). אמנם לעתיד לבוא כתוב (ספרי דברים א', מדרש שיר השירים רבה ז', י') שירושלים תתרחב עד דמשק. לשם כך צריך מלך ואורים ותומים, על מנת להחיל על אותה ההרחבה את קדושת הארץ לענין מצוות התלויות בה. וכאן המקום לשאול, לשם מה יהיה צורך שירושלים תתרחב עד דמשק? והרי גם אם ירושלים תשאר בגודלה כפי שהיא, כבר העידו חז"ל (אבות ה', ז') שמעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים! מבארים המפרשים, שלמעשה המציאות בירושלים היתה שהיה צר שם; אלא שמרוב אהבת העיר ירושלים איש לא התלונן על כך. עוד אפשר לומר שבגלל שלעתיד לבוא כל המתים עתידים לחיות, הרי עתידים להיות מיליארדי אנשים בירושלים. מבחינה טכנית צריך מקום גדול כדי לאכלסם, ולכן יהיה צורך להרחיב את גבולותיה של ירושלים. ביחוד כאשר המדובר הוא בערב פסח, בעת שחיטת קרבן פסח. הרי כל ישראל צריכים לבוא לירושלים באותה השעה! לכן עתידה ירושלים להתרחב עד דמשק (וראה במסכת פסחים דף ס"ד ע"ב, שם משמע שהיו בירושלים כשנים עשר מיליון יהודים לפחות).

גבולות הארץ

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (ל"ד, ב') ידוע, שבלשון התורה לשון "צו" היינו: "מיד ולדורות" (תורת כהנים, ויקרא ו', א'). יש להבין: מהי משמעות מילה זו כשהיא נאמרת לגבי גבולות הארץ? לכאורה נראה שהגבולות שציינה התורה הם ככל גבולות העמים; אך אין הדבר כן (כפי שהסברנו במאמר הקודם). הגבולות המתוארים כאן עוסקים בקדושת הארץ, וקדושתה של הארץ אינה תלויה בגבולות המדיניים. זאת ועוד: לאותה דעה (מגילה י' ע"א) שבקדושה ראשונה נתקדשה הארץ לשעתה ולעתיד לבוא, הרי שגבולות הארץ אינם גבולות 'אזרחיים', אלא הם גבולות 'הלכתיים'. וכך הם דברי רש"י (שם): "לפי שהרבה מצוות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך: מן הגבולין הללו ולפנים המצוות נוהגות". משום כך: "צו" – לדורות, כדי שידעו לדורות עולם את גבולותיה ההלכתיים של הארץ לענין המצוות התלויות בה. אחת ההשלכות לכך שהגבולות המתוארים כאן הם גבולות הלכתיים ולא מדיניים ניתן ללמוד מכך שנהר הירדן הוא אחד מגבולות הארץ. נהר זה שונה משאר הנהרות שבעולם. שהנהרות נעים במסלול קבוע; אבל נהר הירדן מתפתל ומשנה מסלולו בכמה מקומות מפעם לפעם. כיון שכן, נמצא שהגבול אינו ישר אלא מפותל ביותר. בשיטה מקובצת (ב"מ על דף כ"ב ע"א) כתוב, שיש בזה נפקא מינה למעשה אם חיובי התרומות והמעשרות נקבע לפי הקו הישר, וכל המקומות שנספחים לפיתוליו של הירדן פטורים מתרומות ומעשרות, או שגם פיתוליו קובעים לחיוב תרומות ומעשרות. אילו היו הגבולות המתוארים בתורה גבולות 'אזרחיים', כי אז לא היתה התורה עוסקת כלל בנושא זה ולא היתה מפרטת בצורה רחבה את גבולי הארץ. התורה אינה עוסקת בעניינים של חול הנוהגים בכל אומה ולשון. כל דבריה קדושים הם. (במאמר מוסגר נוסיף, שמכאן למדנו שצריך תמיד לדייק בדברי התורה ולדרוש בהם על מנת שנדע למצוא בדברי התורה כולם הדרכות והנחיות לעניינים רוחניים והלכתיים. ואין בתורה חלילה ענייני 'חולין'). קדושה זו של הארץ קיימת גם בימינו, גם לפי הדעה שסוברת שלא חלה היום הקדושה מדאורייתא אלא רק מדרבנן. הדעות השונות באות לידי ביטוי במחלוקת הפוסקים אם תרומות ומעשרות בזמן הזה הם מדאורייתא או מדרבנן (שו"ע יו"ד של"א, א'). לכן גם בזמן הזה, שלמעשה אין עדיין מצב של 'כל יושביה עליה' (המחייב לדעת הכל בתרומות ובמעשרות מן התורה), אף על פי כן אנו מקיימים את המצוות התלויות בארץ, בבחינת "הציבי לך ציונים" (ירמיה ל"א, כ'). כשיבוא המשיח לא יהיה קשה לנו להתחיל ולקיים מצוות חדשות שלא הורגלנו בהן, אלא אנו מקיימים אותם גם בימינו, ולעתיד לבוא רק נעבור מקיום מצוות דרבנן לקיום מצוות מדאורייתא. יש להוסיף עוד בענין גבולות הארץ, על פי דברי הרמב"ן, שלאחר שכובשים את כל ארץ ישראל, כל מה שיכבשו יותר – דין קדושת ארץ ישראל יש לו. מסיבה זו באה התורה להשמיענו את גבולות הארץ שאנו נדרשים לכבוש תחילה; כל תחום אחר שמחוץ לגבולות אלו תחול עליו קדושת הארץ רק לאחר כיבוש כל ארץ ישראל שבתוך הגבולות. וכך אמרו חז"ל (גיטין ח' ע"א) על דוד המלך ע"ה, שכבש את סוריא לפני שכבש את ירושלים, ולכן נקרא כיבושו 'כיבוש יחיד', למרות שהיה מלך, ולא חלו על סוריא דין של מצוות התלויות בארץ. אבל ישנה משמעות נוספת לגבולות הארץ, שנאמר בהם: "צו – מיד ולדורות". הנה עיני אומות העולם נשואות לארץ ישראל, ושבעים האומות חושבות להלחם בנו ולגרשנו מן הארץ. הם רוצים להשתלט על הארץ, אם לא בשלטון ישיר אזי בשלטון עקיף. יש מהם שרוצים לחייב את עם ישראל לילך בדרכם ובשיטתם כנגד כולם. על כך אומר הקב"ה: "צו – ולדורות". כשם שבכניסה הראשונה של ישראל לארץ "נבהלו אלופי אדום נמוגו כל יושבי כנען" (שמות ט"ו, ט"ו), וכשם שבביאה ראשונה של "תביאמו ותטעמו" הפיל הקב"ה שריהם של שבעה אומות, כך לדורות יפיל ה' את שריהם של האומות המבקשים לירש את נחלתו, ויראה לעיני כל ישראל אשר ידעו כולם כי: "אין בהם עוד כח" (ראה רש"י בפרשתנו ל"ד, ב'). עלינו להתיישב בארץ הקדושה ללא פחד ומורא, בבחינת (שמות י"ד, י"ד): "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". נזכור שמה שנדרש מאיתנו הוא אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל וקיום המצוות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ.

פרפראות

קבורת בכורי מצרים ואלוהיהם

"וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים" (ל"ג, ד') פשט הדברים הוא, שבשעה שהמצרים רצו לצאת ולהילחם בעם ישראל, הקב"ה הכה בהם כל בכור, ולא היה בית אשר לא היה שם מת. כולם היו טרודים אפוא באבלם ובבכיים, כך שעם ישראל יצאו ללא מפריע וללא כל פגע. אבל עדיין יש להבין את ההקשר להמשך הפסוק: "ובאלהיהם עשה ה' שפטים". ביאור הענין עפ"י דברי רש"י על הפסוק (שמות י"ב, י"ב): "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" שפירש: "של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ" – כלומר, כל אלילי מצרים נרקבו ונמסו. מעתה יובן הקשר בין השפטים באלילי מצרים ובין קבורת מתיהם. המצרים ביקשו לקבור את האלילים הנמסים, ומכיון שלא רצו המצרים 'לבזות' את אלוהיהם לקחו אותם איתם וניצלו את קבורת בכוריהם כדי לקבור גם את אלוהיהם. וזהו: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלוהיהם עשה ה' שפטים".

העמלקי והכנעני

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ג, מ') מה הקשר בין העם העמלקי ובין ארץ כנען? מבאר תרגום יונתן בן עוזיאל: "ושמע עמלק חייבא ואתחבר בכנענאי" – כלומר, עמלק התחבר לעם הכנעני. ב'פירוש יונתן' מקשה: הרי בפרשת חוקת (כ"א, א') כתוב: "וישמע הכנעני", ושם נאמר (ראה ברש"י שם) שהכנעני הוא העמלקי, אלא שהם שינו את לשונם לשפת הכנעני. אם כן, מדוע כאן ביאר התרגום שהעמלקי נלווה לכנעני, ולא הסביר שהכנעני הוא הוא העמלקי? יש לבאר, שבתחילה הם החליפו את לשונם; ובשלב שני, כיון שכבר דמו העמלקים לכנענים בשפתם, חברו אליהם והיו כאיש אחד.

הראה הקב"ה למשה את כל הארץ

"זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (ל"ד, ב') בכל מקום שנאמר "זאת" או "זה" – הראהו הקב"ה למשה באצבע. כך מצינו במעשה המנורה, שנאמר (במדבר ח', ד'): "וזה מעשה המנורה", וכן לענין מולד הלבנה אמר לו הקב"ה (שמות י"ב, ב'): "החדש הזה לכם ראש חודשים". כשרצה משה רבינו ע"ה להיכנס לארץ, אמר לו הקב"ה שאמנם הוא לא יכנס לארץ, אך הוא יוכל לראות את כל הארץ. נתן הקב"ה למשה כוח לראות בעיניו עד קצה הארץ, וכל מה שהוא ראה – נקנה לעם ישראל. ויש לשאול: מה התועלת בכך שמשה הסתכל על הארץ? הרי הבטה בלבד אינה קונה (עיין תוס' על ב"מ דף ב' ע"א ד"ה דבראיה)! אלא הענין הוא כך: אדם שראה חפץ של הפקר ברחוב – עצם ההבטה אינה קונה; אבל אם אין מדובר בהפקר, אלא בחפץ שיש לו בעלים, והבעלים מעוניין להקנות אותו לאדם אחר, במקרה כזה ההבטה של הקונה מועילה, ואם יבא אדם אחֵר ויבקש לקחת את החפץ – לא יזכה בו. כן הדבר כאן. הקב"ה, שהוא ה'בעלים' של הארץ, אמר למשה רבינו שיסתכל ויזכה בארץ, ובאופן זה ההבטה קונה.

מעלת גבול דרום

"וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (ל"ד, ג') "והיה לכם פאת נגב – רוח דרומית אשר מן המזרח למערב" (רש"י) התורה מתחילה לבאר דווקא את הגבול הדרומי: "והיה לכם פאת נגב". ניתן למצוא בכך רמז לחשיבות הרוחנית של צד דרום, וכמאמר חז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב, זוהר ח"א בראשית כ"ו ע"ב ועוד): "הרוצה להחכים – ידרים", ואין חכמה אלא תורה. המנורה נקבעה בצד דרום, והיא מורידה שפע של קדושה וטהרה, שפע של חכמה אמיתית, דרך התורה לעם ישראל.

שליחות בישוב ארץ ישראל

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ… וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ" (ל"ד, י"ז-י"ח) הגמרא במסכת קידושין (מ"ב ע"א) למדה מפסוק זה את הדין ש"שלוחו של אדם כמותו". רש"י אצלנו הסביר: "'אשר ינחלו לכם' – בשבילכם, כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים… ומה שהם עושים יהיה עשוי כאילו עשאום שלוחים". האחרונים דנו לגבי אדם שמינה שליח לקנות עבורו דירה בארץ ישראל, כאשר הוא עצמו מתגורר בחוצה לארץ. האם יוצא בזה ידי חובת מצות ישוב הארץ? לכאורה אפשר היה לחלק ולומר, שאם השליחות היא רק עבור קניית הדירה בארץ, הרי שלמרות שיש בזה משום גאולת קרקע, למעשה אין בזה משום 'ישוב הארץ'; והיה ניתן לומר אם ישלח אדם לגור בארץ עבורו, אז יצא ידי חובת מצוות ישיבת הארץ (ראה רמב"ן בראשית ל"ט, י"ג). אך, מדברי רש"י שכתב: "ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים, משמע שהתורה אינה סוברת כך. אמנם הנשיאים ביררו לכל אחד ואחד את נחלתו; אך חובת המגורים בארץ חלה על כל אחד ואחד. מכאן שאי אפשר לצאת ידי חובת המצוה לגור בארץ על ידי שליחות.

חצי שיעור בקיום מצוה

"שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם" (ל"ה, י"ג) "מגיד, שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען" (רש"י) מה הטעם בהבדלת הערים הללו, אם עדיין לא היו קולטות? הסיבה מבוארת בגמרא (מכות י' ע"א): "דרש רבי סימאי:, מאי דכתיב (קהלת ה', ט'): 'אוהב כסף לא ישבע כסף'? זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה". יש לדייק בלשון הגמרא. הגמרא מכנה את מעשהו של משה כ'מצוה': "מצוה שבאה לידי אקיימנה". אבל לכאורה, אם הערים עדיין אינן קולטות, אין בכך כל מצוה! מדוע מכנה הגמרא את מעשהו של משה כ'מצוה'? הדבר יתבאר לאור מחלוקת הפוסקים, אי אמרינן חצי שיעור גם במצוות, לדוגמא: אדם שיש לו רק חצי כזית של מצה בליל הסדר – האם מקיים באכילתו מצוה או לא (עיין שו"ת תורה לשמה סימן קל"ו)? באיסורים מצאנו שגם חצי שיעור אסור; האם גם במצוה חל כלל זה? ממעשה זה של משה יש להוכיח שאף על פי שהמצוה אינה גמורה, ונעשתה רק התחלת המצוה, מכל מקום חצי מצוה – למצוה תיחשב. לכך נזדרז משה רבינו לקיים 'מצוה' זו. מכאן מוסר השכל לרדיפת המצוות ולקיומן כהלכתן. אם עבור התחלת מצוה, עבור חצי מצוה, נזדרז משה ולא התמהמה, על אחת כמה וכמה שיש להשתדל עבור מצוה גמורה.

מעשה רב

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (ל"ג, נ"ג)

"ומה שהפליגו רבותינו (כתובות ק"י ע"ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו" (רמב"ן) בתקופת הרמב"ם היו איש ואשה שרצו להתגרש וכל הנסיונות להשכין שלום בית ביניהם עלו בתוהו. ולבעל היתה בעיה קשה לגרש את האשה, כיון שסכום הכתובה היה גבוה מאוד. בא אדם פיקח אל הבעל ויעץ לו עצה: כל משפחתה הקרובה של אשתך נמצאת במצרים, ובודאי שהיא לא תרצה להתנתק מהם, ומה גם שאתם בתהליכי גירושין והיא לא תרצה ללכת איתך. אם כן, החלט שאתה עולה לארץ ישראל, והיא לא תרצה לעלות, אזי יהיה עליה שם של מורדת ותצא ללא כתובה! שמע הבעל, סבר וקיבל. עשה וכך הוה: האשה סירבה לעלות עימו לא"י, והבעל תבע לתת לה גט ללא כתובה מדין מורדת. באו שניהם לפני הרמב"ם. הבין הרמב"ם שאותו בעל מנסה להערים, נזף בו שאינו באמת רוצה לעלות לארץ ישראל אלא מחפש עילה לגרש את אשתו ללא כתובה ואין לו זכות לעשות כדבר הזה, ודחה את תביעתו. (לעיון: תשובות הרמב"ם (הוצאת בלאו) סי' שס"ה, רמב"ם פי"ג מהלכות אישות הל' כ"ב- כ"ג).

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ (ל"ה, ל"א)

הבבא סאלי זיע"א נהג לערוך סעודות שאיש לא הבין את משמעותן. אחת הסעודות היתה כשהוא עבר את גילו של אביו. לסעודה זו שלח לקרוא למרן הרב זצוק"ל. כשקראו לרב הוא סירב לבוא, מפני שבאותה תקופה היה אבל על אמו ולא רצה להסב בסעודה. "מצטער" אמר לשליחים, "אני לא יכול, אני בשנת אבל על אמי. אסור לי להשתתף בשמחה". אמרו לו השליחים: "אם אינך בא מרצונך, ניקח אותך בכוח". ראה הרב שאין ברירה ונסע איתם. כשהגיע הרב לביתו של הבבא – סאלי, נכנס והביט סביב, כולם שמחים, שותים ערק והוא עצב. "בוא שב לידי", סימן לו הבבא סאלי. נתיישב הרב לימינו. לקח הבבא- סאלי מלפפון, קילפו באולרו האישי ונתנו בידו של הרב. אמר: "בכלים של אחרים אני יודע שאינך אוכל, הנה קילפתי עבורך באולר שלי". פתאום נכנסו לחדר שלושה שוטרים. "הרב מרדכי אליהו נמצא פה?", שאלו, "מי זה?". נענה להם הבבא- סאלי: "בואו, הנה הוא לפניכם. ספרו לו מדוע אתם פה!". סיפרו לו. התברר, שבאותו היום ערכו משפט לפושע אחד, סרבן גט, ובית הדין פסק להכניסו לכלא. פושע זה לא קיבל עליו את הדין, אלא הלך ועבר בין בתי הדיינים והיכה אותם מכות נמרצות בזה אחר זה. כשהגיע לבית הרב לא מצאו, כי הבבא סאלי שלח לקרוא לו לסעודה. הסתכל הבבא סאלי ברב ואמר: "נו, סתם קראתי לך בשנת אבל? האם אמך שבשמים אינה שמחה שאתה פה!?…"

הלכה בפרשה

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן" (ל"ג, א')

שאלה: אדם אמר בתחילת היום את תפילת הדרך. האם כאשר הוא חוזר לביתו בלילה עליו לומר שנית תפילה זו, כיון שלכאורה מהשקיעה התחיל יום חדש? תשובה: אין אדם אומר את תפילת הדרך שוב בלילה אם כבר אמרה ביום, למרות שהלילה נחשב ליום חדש (עיין בשו"ע או"ח סי' ק"י סעי' ה' ובכה"ח שם ס"ק מ'-מ"ח). בפרט לסברת הרדב"ז (הובא בברכ"י סי' ק"י ס"ק ט'. וע"ע משנ"ב שם ס"ק כ"ו), שאם הולך בדרך כמה ימים, מברך רק ביום יציאתו, ושוב אינו מברך בשאר הימים. אפילו אם חשב שלא לנסוע יותר ביום, ולפתע החליט לצאת לנסיעה נוספת בלילה – אינו צריך לברך פעם נוספת, כי הברכה שאמר ביום נמשכת גם על הלילה. מי שרגיל לומר את תפילת הדרך בברכה, יכול במקרה זה לאומרה בלילה בלא ברכה. [ולעצם ברכת הדרך, הטוב ביותר שאם מתפלל לפני שיוצא לדרך טוב שיאמר את תפילת הדרך בברכת שומע תפילה שבשמונה עשרה בטרם שהוא יוצא לדרכו. אם לא אמר תפילת הדרך ב"שומע תפילה" אין לומר שם ומלכות בסיום התפילה לחוש לדעת הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י הלכה כ"ה, עיין ב"י סי' ק"י) שהשמיט תפילה זו].

"וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ" (ל"ג, נ"ד)

שאלה: האם מותר לבנות בתים בארץ ישראל מראש חודש אב ואילך? תשובה: אומרת המשנה בתענית (כ"ו ע"ב): "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ובגמרא (יבמות מ"ג ע"ב) נאמר: "תניא, מראש חודש ועד התענית העם ממעטין מעסקיהן מלישא וליתן ולנטוע ומליארס ומלישא". בתוספתא שם (מ"ד) הובא שדין זה הוא דווקא "בבניין ונטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים". וכן מבואר במסכת תענית (י"ד ע"ב), שהמיעוט הוא דווקא בבניין של שמחה. וכדברי רש"י שם: "לא בניין הצריך לו, אלא בניין הצריך לשמחה, דבדבר שמחה ממעטין" (ואף ששם מדובר בהלכות תעניות גשמים – דין אחד לתעניות אלו ולאבלות של חודש אב, עפ"י האמור בירושלמי שם ובב"י סי' תקנ"א). וכך פסק השולחן ערוך (סי' תקנ"א סעי' ב'): "מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור". לכן, מעיקר הדין מותר לבנות בית ולסיידו. האיסור הוא דווקא לבנות בתים מפוארים או לצבוע בצבע מיוחד, או לזרוע ולשתול פרחים בגינה לשם יופי ולתענוג. אולם למעשה יש להבחין: מי שבונה בית כדי לגור בו – מותר, ובפרט בארץ ישראל, שיש מצוה להתיישב בה. אך מי שבונה להרווחה בלבד – דהיינו שיש לו בית מרווח לגור בו, והוא רוצה לבנות תוספת – בזה יש לאסור בנייה מראש חודש ואילך. אמנם לתקן תיקונים מותר גם בבית מהודר. כן צריכים להיזהר שלא לקנות כלי כסף וזהב או תכשיטים בימים אלו, כיון שזהו בכלל "משא ומתן של שמחה". אבל לבנות בית כנסת ולסיידו – נחשב הדבר לצורך מצוה, ומותר. כתב מרן ה'בן איש חי' (שנה ראשונה דברים הלכה ב'): "הבנין – אם אינו דבר הכרחי אין להתחיל מראש חודש… מיהו בבית הכנסת יכולים לבנות אפילו ערב תשעה באב, ואפילו ציור וכיור, דצורך מצוה הוא".

"וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹנָה" (ל"ד, ד')

שאלה: האם אילת שייכת לארץ ישראל או שהיא מחוץ לגבולות הארץ? תשובה: יש בהלכה שני סוגי כיבוש של ארץ ישראל, הנקראים 'כיבוש ראשון' ו'כיבוש שני'. 'כיבוש ראשון' היה ע"י עולי מצרים, והם כבשו את כל איזור אילת (עי' 'מאמר מרדכי – ושבתה הארץ' פ"ב סעי' ט' הערה 23). אולם 'כיבוש שני' נעשה ע"י עולי בבל, והם לא כבשו אזור זה. כפי שידוע לנו מחז"ל, שלמה המלך שלט בכל האיזור. כיון שמקומה של אילת לא נכבש ע"י עולי בבל, הרי שכל הפירות והירקות הגדלים שם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, אך בלי ברכה. אולם לטייל באילת מותר, ואין הדבר נחשב כטיול בחו"ל. וכן אין לנהוג שם יו"ט שני של גלויות, אלא יש לנהוג בה כמו בכל ארץ ישראל (עיין שו"ת הרב הראשי כרך: תשמ"ח-תשמ"ט סימן רי"ז).