דברי מרדכי ויקרא

הרב מרדכי אליהו

פרשת ויקרא

שיחות ומאמרים

קרבנו של אדם הראשון

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (א', ב') "'אדם' למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (רש"י בשם מדרש רבה ב', ז') חז"ל קישרו את הבאת הקרבן לאדם הראשון. על עונשו של אדם הראשון – "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג', ח"י) – וכבר כתב באבות דרבי נתן (פ"א ח'; וראה בתרגום רבינו יונתן בן עוזיאל) : "אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!". זהו רמז ומוסר השכל גדול מאוד לאדם. האדם הוא נזר הבריאה, תפארת היצירה, כל העולם כולו נברא עבורו, אך ברגע שחטא – ירד ממדרגתו, והוא בבחינת: "אני ובהמתי" – אדם ובהמה. על כך רמזה תורתנו הקדושה: "אדם כי יקריב מכם קרבן – מן הבהמה, מן הבקר". אם הגיע אדם לידי הקרבת קרבן, סימן הוא שירד למדרגת בהמה, כדברי אדם הראשון: "אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!". מהי תקנתו? – "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". כאשר מחשבתו טהורה בהקריבו את הקרבן לה' דווקא, ו"זבחי אלקים רוח נשברה", הרי הוא עולה ממדרגתו וחוזר למעלתו הראשונה, בחינת אדם הראשון, נזר הבריאה. ואכן עיקר ענין הקרבן הוא שבירת הלב. הענין יתבאר על-פי דברי הנביא (שמואל א' ט"ו, כ"ב): "ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע – מזבח טוב, להקשיב – מחלב אלים". "שמוע" עדיף מ"זבח טוב", ו"להקשיב" עדיף מ"חלב אלים". ועיקר העיקרים – "זבחי א-לקים רוח נשברה" (תהלים נ"א, י"ט). ברור הדבר, שכאשר אדם חוטא בשגגה, חייב הוא מהדין להביא קרבן לכפר על שגגתו. קרבן אינו מכפר על חטא במזיד. אך גם כאשר חוטא האדם בשוגג, מתי מועיל לו הקרבן ומכפר? כאשר השוגג מביא קרבן וגם לבו נשבר בקרבו, אז הקרבן מכפר ומרצה. ולכן חז"ל קשרו את הבאת הקרבן עם אדם הראשון. אדם הראשון חשב שהוא שוגג, בעוד שלמעשה הוא היה קרוב למזיד, ובמקום שיודה ויתודה על חטאו, הטיל את האשמה על מישהו אחר, ומכל מקום כיון שלפי דעתו היה עוונו בשגגה על כן הביא קרבנות לכפר על עוונו (וראה בדברי 'אור החיים' הקדוש בראשית ובפרשתנו). ומכל מקום, אף על פי שהקרבן מכפר בתנאי זה, עדיף לו לאדם להזהר ולהשמר שלא יצטרך כלל וכלל להביא קרבן. וע"כ צריך האדם להזהר כל הזמן מהחטא, שהרי החטא בא מגסות הרוח או אם נכנסה בו רוח שטות, ואם יזהר בכך לא יגיע לידי חטא בשוגג. יתרה על כך, אומר שמואל: "החפץ לה' בעולות"? כלומר גם קרבן נדבה, אין ה' חפץ. וכבר הסביר רש"י שמדובר בקרבן נדבה ואף על פי שהוא עולה הריהו מכפר על עוונות מסוימים, מכפר על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ולפי המפרשים גם על מחשבה. קרבן זה, קרבן העולה, אין האדם מחויב להקריבו, אך אם הקריב הוא מכפר עליו. ולכן אמר הנביא: אפילו קרבן זה, קרבן העולה, אין חפץ לה' בעולות כי אם –זבחי אלוקים רוח נשברה.

דרכו של החוטא

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א', ב') עיקרה של הכפרה בהקרבת הקרבן הינה כאשר האדם בא בלב נשבר ונדכה. הרב אברהם מוקטובסקי זצ"ל, הידוע בכינוי הרב אליהו כי טוב, בעל 'ספר התודעה', תיאר את דרכו של החוטא המביא קרבן לבית המקדש כך: נניח שהחוטא גר בצפון הארץ, וכעת הוא מגיע דרך יריחו לירושלים. הוא מגיע לפרשת דרכים, ופוגש ילד אחד. הוא שואל אותו: כיצד מגיעים לבית המקדש? מתפלא הילד: האם אינך יודע כיצד מגיעים לבית המקדש?! וכי אינך עולה לירושלים בשלוש רגלים?! האיש מקבל את המוסר ומרכין את ראשו. מראה הילד לאיש את הדרך לירושלים. הנה מגיע אותו אדם לבית המקדש ומחפש את האחראי. אומרים לו: כהן פלוני הוא אחראי המשמרת. ניגש אותו אדם לכהן ואומר לו: אני צריך להביא קרבן. הכהן מברר: איזה עוון עשית? שואל הלה: לשם מה אתה צריך לדעת? מסביר לו הכהן, שעליו לדעת באיזה חֵטא חָטָא, כדי להורות לו איזה סוג קרבן עליו להביא. לא נותרת לאיש החוטא ברירה, ועליו לפרט את חטאו באזני הכהן. לשמע הדברים מזדעזע הכהן: כזה עוון עשית?! מיד מתמלא אותו אדם בושה וכלימה. מוציא הכהן פתק מכיסו, ואומר לאיש: קח פתק זה ולך אל מקום פלוני, שם תקנה לך בהמה לקרבן. מגיע אותו אדם למקום שבו מוכרים בהמות, ומוסר את הפתק. המוכר קורא את הפתק ומשתומם אף הוא: חטאת אתה מביא? מה עשית? ושוב מתפרסם חטאו של אותו אדם. עתה, כשכולם כבר יודעים מהו העוון שעשה, מיד שב ומתמלא בבושה. החוטא מקבל את הקרבן וחוזר איתו לבית המקדש. הוא פונה לאחד הכהנים כדי שידריך אותו כיצד יש לשחוט את הקרבן. מתבונן בו הכהן ושואל: איזה עוון עשית? שוב מתפלא החוטא: לשם מה עליך לדעת זאת? והכהן משיב: כדי לדעת אם יש לשחוט את הקרבן בדרום או בצפון וכו'. פעם נוספת מפרט החוטא את חטאו. הכהן השומע נדהם למשמע אזניו, ומביא הקרבן בוש ונכלם. לבסוף כשהוא מגיע אל הכהן השוחט, אומר לו הכהן: סמוך את ידיך על הקרבן. מסתכל הכהן על החוטא ועל קרבנו וממלמל לעצמו: אם אדם זה חטא – מה אשמה הבהמה? נכנסים דבריו של הכהן לתוך ליבו של החוטא, וליבו נכנע. הרב בעל 'בן איש חי' (וילך, א') כותב, שבזמן עשיית הכפרות בערב יום כיפור, על האדם לחשוב כי כל מה שעושים בעוף הזה ראוי לבוא עליו בעוונותיו, והם ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. כשמותחים את עור הצוואר של העוף – יחשוב על דין חניקה. כששוחטים את העוף – הרי זה כמו הרג. כשזורקים את העוף לארץ – זו סקילה. וכשמהבהבים את העוף על האש להוריד את נוצותיו – זוהי שריפה. מספרים על אדם אחד שקנה תרנגול בערב יום הכיפורים. מיד עם עלות השחר רצה אותו אדם להראות לכל שהוא מדקדק במצוות. מה עשה? לקח אותו לרשות הרבים, וגרם לתרנגול שיקרקר ויקרא בקול, כדי לעורר את תשומת ליבם של האנשים. ראה אותו חכם אחד ואמר לו: האם אתה יודע מה מקרקר התרנגול? מה הוא אומר? אגיד לך: כתוב במגילת איכה (ג', א'): "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו". הגבר – הוא התרנגול. אומר התרנגול: "אני הגבר ראה עוני?!" האם אני אשם שהאדם שאוחז בי עשה עבירה?! "אותי נהג ויולך חושך ולא אור" (שם ב'): אותי הוא לוקח בחושך, ו"אך בי ישוב יהפך ידו כל היום" (שם ג'): הוא הופך את ידו בי כל היום ואומר: 'זו חליפתי, תמורתי, כפרתי'. כך חושב התרנגול לעצמו. גם אצלך – סיים אותו חכם – אין כפרת התרנגול מועילה, אלא אם כן מצורפת לה חזרתך בתשובה. אבל אתה, כוונתך היא להראות את צדקותך לעיני הרבים, עליך אומר התרנגול: אם האדם חטא, מה אני אשם?!

עד שיאמר "רוצה אני"

"יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'" (א', ג') "'יקריב אותו' – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: 'לרצונו'. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'" (רש"י ע"פ הגמ' ר"ה ו' ע"א) במשנה במסכת ערכין (פ"ה מ"ו) מבואר, שאין ממשכנים אדם שהתחייב בחטאת ובאשם, אבל מי שנתחייב בעולות ובשלמים אפשר למשכנו. לשון המשנה: "חייבי עולות ושלמים – ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: 'לרצונו' – כופין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני'. וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני'". ה'שפתי חכמים' שואל: כיצד מועילה הכפייה? הרי באמת האדם אינו רוצה להקריב את הקרבן, ורק בשל הכפייה הוא מוכרח לומר "רוצה אני"! והוא עונה (בשם ה'דברי דוד'), שאחר שכפוהו הוא גומר בליבו להסכים עם מה שאמר בעל פה, ואכן רוצה הוא. אבל הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב הלכה כ') כתב: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני' ויכתוב הגט, והוא גט כשר". ומוסיף הרמב"ם הסבר לכך: "שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון: מי שהוכה עד שמכר או נתן; אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו – אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחַר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו; וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר: 'רוצה אני' – כבר גירש לרצונו". רבים מקשים על דברי הרמב"ם הללו, אך הפשט בדבריו הוא שיש לכל אדם מישראל נשמה טהורה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. רצונו הפנימי האמיתי הוא לקיים את המצוות. ומי מעכב? השאור שבעיסה, היצר הרע. על כן הכפייה אינה כפיית הרצון האמיתי שלו – שהוא טוב וישר – אלא כפיית השאור שבעיסה. אך יש לשאול: המשנה כתבה את דבריה על שני הדינים, על קרבן עולה ועל נתינת גט. אך הרמב"ם ראה לנכון להסביר את הסברו דווקא בעניין הגט, ולא פירט כך בהלכות הקרבת הקרבן. שם סתם הרמב"ם את לשונו (הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ד הלכה ט"ז): "אע"פ שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני'. בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב, כופין אותו עד שיקריב". מהו, אפוא, ההבדל שבין גט לקרבן? כדי לענות על שאלה זו עלינו להתבונן בפסוק: "יקריבנו אל פתח אוהל מועד, יקריב אותו לרצונו לפני ה'". יש להבין את תוספת המילים: "אל פתח אוהל מועד". הנה התוספות (ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה כי מציון תצא תורה) כתבו לגבי אכילת מעשר שני בירושלים: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי (לפנינו אינו מופיע): 'למען תלמד ליראה' וגו' – גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". כאשר מגיע אדם אל פתח אוהל מועד ורואה את עבודת הכהנים, הרי הוא מתמלא ביראת שמים. למדנו מכאן, שאדם שמביא קרבן – גם אם הוא עושה זאת בכפייה – בפתח אוהל מועד נפסקת הכפייה. אבל נתינת גט אינה נעשית בבית המקדש, ומשום כך בגט נצרכת כפייה פנימית, כמו זו שדיבר עליה הרמב"ם. לכן הביא הרמב"ם את הסברו דווקא על נתינת גט, שם נצרכת כפיית היצר, ולא בהלכות קרבנות, ששם מעצמו האדם מתמלא יראת שמים, מעצם העמידה בפתח אוהל מועד. לכן הדגיש הפסוק: "יקריבנו אל פתח אוהל מועד", כיון שחלק מרכזי מהבאת הקרבן היא עמידת האדם בפתח אוהל מועד. משם הוא רואה את עבודת הכהנים, ומיד הוא מכוון את ליבו ליראת שמים ולעסק התורה. מכאן מוסר השכל גדול. כל אדם צריך להימצא בקרבת גדולי תורה ויראי ה'. ההימצאות במחיצתם משפיעה על האדם בתוספת של יראת שמים ושל תורה; או אז הוא רוצה מאוד במצוות השם, ו"מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהילים י"ט, ט').

שאור ודבש

"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב', י"א) בספר החינוך (מצוה קי"ז) מבואר כי השאור הוא סמל הגאווה, שכן הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. הדבש הוא סמל לתאווה. על שניהם אומרת התורה לאדם: אל תכניס תערובת של גאווה או של תאווה בקרבן שאתה מקריב לה'! אמנם בחג השבועות מקריבים את קרבן שתי הלחם שהיו עשויים מחמץ; אבל גם את הקרבן הזה לא היו מעלים על גבי המזבח, אלא משאירים אותו למטה. כך מצינו גם בענין שריפת החמץ בפסח, המסמלת את ביעור היצר הרע, שכן היצר הרע דומה לשאור שמחמיץ את כל העיסה. ולכן בערב פסח אנו שורפים את החמץ ואומרים אחרי הביטול: "יהי רצון מלפניך וכו' וכשם שבערנו החמץ מבתינו היום הזה, כן תזכנו ותסייענו ותעזרנו לבער היצר הרע מקרבנו" (מובא במחזור לפסח 'קול יעקב' עמוד 49). כן כתב הרדב"ז (הראשון, רבו של הרב האר"י בסי' תקע"י): "ואני חיפשתי למצוא טעם מדוע אמרה התורה על חמץ 'בל יראה ובל ימצא', אם נאמר שאיסורו בכרת הרי גם כיפור בכרת". ולבסוף כתב: "וראיתי בזוהר הקדוש שהיצר הרע דומה לשאור ועל כן יש לבערו שלא ישאר כלום". על האדם לדעת כי יצר הרע דומה בתחילה לזבוב ואומר לאדם תעשה כך ואח"כ כך, ולבסוף הוא משתלט על האדם. ועוד בתחילה יצר הרע עומד בפתח הדלת וכפי שכתוב (בראשית ד', ז'): "לפתח חטאת רובץ", וכשהוא רואה שלא מגרשים אותו, הוא נכנס פנימה, ואז קשה מאד להוציאו. בזוהר מובא ששאל ר"א את רשב"י, כיון שחמץ מסמל את היצר הרע, מדוע אין עלינו לבערו כל השנה ולא רק בפסח? ענה לו רשב"י: לכל דבר יש עת וזמן, ודוקא בזמן היציאה של עם ישראל ממצרים שהיא ההכנה לקבלת תורה נאסר השאור, וכפי שכתוב (שמות ג', י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כלומר כיון שתכלית יציאת מצרים הוא מתן תורה, השטן שהוא היצר הרע לא היה ניחא ליה שילמדו תורה, עד כדי כך שאומרים חז"ל שכשבא הקב"ה לתת את התורה לישראל הוא לקח את השטן וזרקו בשאול תחתית, ואח"כ נתן את התורה לישראל. כי אם הקב"ה לא היה זורקו בשאול תחתית, היה השטן מקטרג ואומר: רבש"ע, אתה נותן להם כעת תורה אבל בעוד ארבעים יום הם יעשו את העגל – ואז אולי לא היינו מקבלים את התורה. אבל הקב"ה ידע שיעשו את העגל ואעפ"כ הוא זורק את השטן כדי שלא יקטרג. ולכן דוקא בזמן יציאת מצרים שאז קיטרג היצר הרע, יש את החיוב לבטל את החמץ והשאור המסמלים את יצר הרע. בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים בתפילה את פיטום הקטורת, ושם אנו אומרים: "אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה כי כל 'שאור וכל דבש'" וכו'. לכאורה שאלת הגמרא ותשובתה אינן מובנות: הרי ברור שהתורה היא שאסרה לערב דבש בקטורת! צריך לומר, שחידוש הגמרא הוא שאין מערבים בקטורת אפילו קורטוב של דבש, כלומר: אפילו טיפה כלשהי. זהו החידוש, שכן אפשר היה לחשוב שכיון ששיעור אכילה הוא בכזית, אם כן גם תערובת הקטורת לא תיאסר אלא בכמות שיש בה כדי אכילה וטעימה, דהיינו בכזית; ועל זה משמיעה לנו הגמרא, שהתורה אסרה תערובת של דבש אפילו בכל שהוא. מעין זה מצאנו גם בדו-שיח שבין הקב"ה לאדם הראשון אחרי חטאו. הקב"ה שאל אותו (בראשית ג', י"א): "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?", והאדם עונה: "אכלתי ואוכל" (ראה מדרש תלפיות ערך אדם הראשון וראה בראשית רבה פרשה י"ט אות י"ב ובפי' ידי משה שם) – כלומר: אכלתי פחות מכזית, ולאחר ארבע דקות אכלתי עוד פעם, הרי שהאכילות אינן מצטרפות זו עם זו. על כך אמר לו הקב"ה: אמרתי לך (שם ב', י"ז): "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" – אפילו כלשהו אסרתי.

פרפראות

טהרה תלויה בענווה

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה'" (א', א') בזוהר הקדוש (במדבר קס"ח ע"א בסופו) מבואר, שמי שהוא זעיר (קטן) – הוא רב (גדול), ומי שהוא רב – הוא זעיר. כעניין מה שאמרו חכמים (בבא מציעא פ"ה ע"ב): "כל המקטין עצמו בעולם הזה, זוכה ונוחל העולם הבא". זו משמעותה של האות א' זעירא, הקטנה, המלמדת על גדלותו של משה רבינו. אך יש לשאול: מדוע גדלות משה נרמזה רק בתחילת ויקרא, ולא לפני כן? יש להסביר זאת על פי דברי חז"ל על דיני הקרבנות שבראש ספר ויקרא: "יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים" (תנחומא צו סי' י"ד). דווקא בפרשה זו, המורה לאדם כיצד להגיע אל הטהרה, יש מקום לרמוז על מידת הענווה, לומר לך: אדם המבקש להגיע לטהרה – קודם לכל עליו להיות עניו. וזה נרמז בא' זעירא!

דרך הלימוד המועילה

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה'" (א', א') רש"י ביאר: "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט". למדנו מכאן: אדם שלומד תורה מתוך ספר ומבקש שתתקיים תורתו בידו, יפסיק מדי פעם את קריאתו, יתבונן בדברים בהלוך מחשבתו, כדי לשחזר את מה שלמד, וכך ידע, יבין, ילמד ויזכור את הדברים בצורה טובה ויסודית.

רחיצה במי התורה

"וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (א', ט') יש בזה רמז גם לאדם: עליו לרחוץ את קרבו ואת כרעיו במים – ואין מים אלא תורה. אם עשה כן, הופך כל גופו לתורה וליראת שמים. "והקטיר הכהן את הכל" – כל-כולו של האדם עולה לגבוה על מזבח ה'. דבר זה נרמז גם בענין הכפרות ערב יום הכיפורים. כתב הרמ"א (או"ח סי' תר"ה סע' א') על מנהג הכפרות בערב יוה"כ: "ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה והכל מנהג יפה. ויש להסמיך שחיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו וסומך ידיו עליו דמות הקרבן. וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולין לקחת משם".

נס בתוך נס

"וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן" (א', ט"ז) הגמרא במסכת מעילה (דף י"א – י"ב) דנה בשאלה: האם יש מעילה בדישון המזבח או לא? שם לומדת הגמרא מהפסוק: "והשליך אותה… אל מקום הדשן" – שהדשן היה נבלע במקום; ומכאן היא מסיקה שאין מעילה בדשן, כיון שהוא היה נבלע במקומו. בזאת יובן מדוע התורה הגדירה מקום מדויק להשלכת פסולת העוף: "אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". רק אם יזרוק הכהן את הדשן אל המקום המסוים הזה, הוא ייבלע במקומו. והרי זה נס בתוך נס. כך יראו בני ישראל את ההשגחה האלוקית במקום הקודש.

איסור הקרבת שאור ודבש בכל שהוא

"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב', י"א) בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים בתפילה את פיטום הקטורת, ושם אנו אומרים: "אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד בה מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה כי כל 'שאור וכל דבש'" וכו'. לכאורה שאלת הגמרא ותשובתה אינן מובנות: הרי ברור שהתורה היא שאסרה לערב דבש בקטורת! צריך לומר שחידוש הגמרא הוא שאין מערבים בקטורת אפילו קורטוב של דבש, כלומר: אפילו טיפה כלשהי. זהו חידוש, שכן אפשר היה לחשוב שכיון ששיעור אכילה הוא בכזית, אם כן גם תערובת הקטורת לא תיאסר אלא בכמות שיש בה כדי אכילה וטעימה, דהיינו בכזית; ועל זה משמיעה לנו הגמרא, שהתורה אסרה תערובת של דבש אפילו בכל שהוא. מעין זה מצאנו גם בדו-שיח שבין הקב"ה לאדם הראשון אחרי חטאו. הקב"ה שאל (בראשית ג', י"א): "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?", והאדם עונה: "אכלתי ואוכל" (ראה מדרש תלפיות ערך אדם הראשון וראה בראשית רבה פרשה י"ט אות י"ב ובפי' ידי משה שם) – כלומר: אכלתי פחות מכזית, ולאחר ארבע דקות אכלתי עוד פעם, הרי שהאכילות אינן מצטרפות זו עם זו. על כך אמר לו הקב"ה: אמרתי לך (שם ב', י"ז): "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" – אפילו כלשהו אסרתי.

ה"ראשית" בחינוך הילדים

"קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'" (ב', י"ב) מקרבן הביכורים, קרבן הראשית, אנו למדים לעניין חינוך הילדים. גם הילדים נקראם "ראשית". כאשר באים לחנכם יש לפנק אותם במאכלים שמנים ומתוקים, כדוגמת פירות הביכורים המתוקים, וזאת כדי למשוך את ליבם ללמוד תורה, להתפלל בבית הכנסת, לקרוא תהלים ב'חברת תהלים' וכדו'. הביכורים באים מהפירות ש"נשתבחה בהם ארץ ישראל" – טוב לשבח את הילדים על מעשיהם הטובים. אבל כאשר הילד גדל, אין צורך להביא לו דברים מתוקים כדי למשוך אותו לבוא. הוא כבר צריך לעמוד בכוחות עצמו, להתעורר ולבוא מעצמו אל לימוד התורה ולתפילה.

התנהגות אמיתית של נשיא

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" (ד', כ"ב- כ"ג) "'אשר נשיא יחטא' – לשון 'אשרי', אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו" (רש"י עפ"י תורת כהנים ד', קי"ז) דרך העולם היא, שהנשיא מורם מהעם. אין מי שיכול להעיר לו מאומה, ואף הוא בעצמו אינו ממהר להודות על שגגותיו, וכל שכן על זדונותיו. תמיד הוא מצליח למצוא תירוצים להצדיק את מעשיו. אך התורה מלמדת אותנו, כי נשיא אמיתי הוא תלמיד חכם גדול היודע גם להודות על טעויותיו. אם באו והודיעו לו שעשה מעשה שלא כהוגן, הרי הוא מביע חרטה על הדברים, וזו היא מעלה משובחת וטובה. גם דוד המלך ע"ה היה לסמל ולמופת להנהגה זו. בשעה שהיה יוצא למלחמה היה נוהג להתייעץ עם יועציו וגם עם הסנהדרין. למרות שהיה מלך, ויכול היה להחליט בעצמו על מהלכיו המדיניים, הוא ראה לנכון לשתף גם אותם בעניין, ובזכות זאת זכה להצליח בכל דרכיו ובכל מלחמותיו. זהו מה שאמר דוד המלך (תהילים ל"ב, ה'): "אמרתי אודה עלי פשעי" – אני מודה ומתחרט על פשעי, ולכן: "ואתה תשא עווני". מכאן מוסר השכל לראשי הציבור, המתקשים לחזור בהם מדרכם הרעה…

מעשה רב

כל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב', י"א)

כשמסר מרן הראשון לציון זצ"ל את שיעורו בהלכות הפסח היה רגיל לספר בין היתר את הסיפור הבא: הרב דב אליעזרוב זצ"ל היה גאון ולמדן מחכמי ירושלים עיה"ק. יום אחד בפסח באה אשה אשכנזיה ואמרה לו שהיא מצאה בסיר גרגיר אורז. אמר לה הרב: זו בעיה גדולה, ואני כבר זקן וקשה לי לענות לשאלה זו אבל תלכי לרב אליהו שיבדוק את הסיר וימדוד אותו. אותה אשה אכן באה לביתי וספרה את שאירע לה. לקחתי את הס"מ וגלגלתי מסביב לסיר ומדדתי את גובהו ורוחבו, והוצאתי את גרגיר האורז וזרקתיו, ואמרתי לה: התבשיל מותר! לימים פגשתי את הרב אליעזרוב ואמרתי לו: כבודו רב זקן ופסקן גדול ומה ראה לשלוח את אותה אשה אלי? הרב אליעזרוב ענה: אם אני אתיר את האורז, יגידו עלי: אתה לא רב. הוספתי על דבריו ואמרתי לו שמספרים על הגאון היעב"ץ (הרב יעקב בן צבי מעמדין), שהיה אשכנזי, שאמר שיש מצוה בפסח לאכול אורז יותר ממצה, כי מצה יכולה להיות חמץ, אבל באורז אין בעיות. והוסיף היעב"ץ ואמר: אני יכול להלחם עם כל חכמי אשכנז ולהוכיח להם שאורז מותר ואינני חושש מאף אחד, אבל אני כן פוחד מאשתי שתאמר לי: 'אתה עם הארץ שאוכל אורז'?! כי היא התרגלה לא לאכול אורז, וחשבה לתומה שזה חמץ. אמר הרב אליעזרוב בחיוך: וכי אני גדול מהיעב"ץ?!. עוד בהקשר לכך בענין מנהג חלק מעדות הספרדים שאינם משתמשים בסוכר בפסח סיפר הרב זצ"ל: פעם שאלו את הרה"ג ר' אהרן בן שמעון זצ"ל, בעל ה"נהר מצרים" שהיה רב במצרים ובירושלים עיה"ק, על הסוכר שעושים במצרים אם הוא כשר לפסח, והוא הלך ובדק וראה שהפועלים הערבים מטבילים את פתם בסוכר ואוכלים. אמר הרב: אם כך כל הסוכר חמץ ואסור בפסח. אותם פועלים צעקו. אמר להם הרב: אני אבוא ואבדוק שלא יהא קמח ולחם בסוכר, והעמיד עליהם משגיחים "שלא יטבלו פתם ביערת הדבש", כלשונו.

"וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ג', ט"ז)

היה אדם מיוחד בירושלים שקראו לו עזרא, ע"ש אביו או סבו, שהיו מרבניה הראשיים של ארם צובא. הוא עצמו היה מתנהג בצניעות בהליכותיו כך שהיה מאותם אנשים שאין מרגישים בהם בבואם ובצאתם. עזרא עבד בעיריית ירושלים כמנקה רחובות. א' הממונים בעבודה שהיה מבחין בו במיוחד בהליכותיו ובצניעות מעשיו, אך היה מנסה להתגרות בו בכח, ועזרא היה ממשיך בדרכו ומשתדל להשיבו כפי כחו. סיפר מרן הרב זצ"ל: יום א' בא בפני עזרא ושאלתו בפיו: היות והוא עובד קשה ורק בסוף היום הוא סועד, מה עליו לעשות בסעודה זו? הסברתי לו: תסעוד בעשר בבוקר בצורה מכובדת, תפרוס מפה ועליה האוכל, תקפיד ליטול ידים כהלכה, ואחרי האוכל תאמר 'למנצח' וברכת המזון כי השלחן זה כמו מזבח. עזרא הלך לדרכו וכך היחל לנהוג בקביעות. ביום מן הימים הגיע עזרא לעבודה והחליט כי גם שם יתחיל לפרוס מפה לפני סעודתו, ולאחר מכן לומר 'למנצח' וברכת המזון, בעוד שכל חביריו הפועלים אוכלים ומדברים דברים בטלים. הממונה עליו הסתכל עליו כמשונה, ופתח פיו למולו: מה אתה עושה מנהגים משונים? חשב עזרא להשיבו כי השלחן זה כמו מזבח, אך בינתיים אותו ממונה בעט במפה ובשולחן עד שהתפזרו דברי מאכלו, ומכח הבעיטה נפל לכביש הראשי, ומיד פגעה בו מכונית חולפת ומחצה רגלו, עד שנזקק לאישפוז בביה"ח עם כאבים נוראים כשרגלו תלויה. אותו ממונה היה צועק בקול בוכים: תקראו לעזרא כי בשלו באה לי הצרה הזו. כשבא לפניו עזרא, אמר לו: תתפלל עלי, למה קללת אותי? אך עזרא א"ל: חלילה וחס שאני אקלל, ולא עלה על ליבי לקלל. אמר הממונה: אם כך תמחל לי, בודאי זה המחיר של הרמת הרגל שבעטתי בך, ועכשיו משמים הראו לי שאני לא אדון על רגליי. סיפר עזרא כי התפלל עליו שיחלים במהרה גם מחולי הגוף וגם מחולי הרוחני. "וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ג', ט"ז) סיפר מרן הרב זצוק"ל: דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת פורת יוסף, היה גר בבנין של אימו, וגם אחיו היה גר שם, ובכל שבת בבוקר הם היו באים לאכול אצל אמם והיו אומרים לנשותיהן שלחמין של אמא יש טעם מיוחד. החליטו שתי הכלות ללכת לחמות ולשאול אותה כיצד היא מבשלת את החמין? והיא הסבירה להן שהיא פשוט מתפללת: רבש"ע, אני מבקשת ממך שהחמין יצא טעים כדי שבעלי 'חכם שאול' יהנה ממנו, וגם אתם תגידו כך. חזרו הכלות ואמרו לה: אנו אומרות זאת אבל זה לא עוזר. אמרה להם אימו של הרב צדקה: אני מוסיפה ואומרת: יה"ר שיהא באוכל זה טעם טעים ותבלין של שבת יהא בו. פעם אחת כשדברתי על כך עם ראש הישיבה, הוא הוסיף וסיפר לי על מורנו הרה"ג רבי אברהם ענתבי שיום אחד נכנס אליו עשיר גדול לדבר עימו בענין מסוים. אמרה לו אשתו: אין לי שום דבר להגיש, ויש לי רק קמח ומים, ומה יאמר אותו עשיר שבבית הרב לא מכבדים אורחים?! אמר לה הרב: אל תדאגי תעשי איזה תבשיל מהקמח והמים. הלכה האשה ובכתה ודמעותיה זולגות והיא מכינה את התבשיל, והתפללה ואמרה: רבש"ע, יש לך גן עדן גדול בשמים, שים מעט ממנו בתבשיל הזה. ובגלל צדקותה ותפילתה כך היה ונכנס טעם טוב באוכל. ישב העשיר ואכל, ותוך כדי אכילתו הוא משבח את המאכל, ומבקש עוד ועוד, ומשגמר הלך למטבח ואכל גם מה שנשאר בסיר. משחזר העשיר לביתו אמר לאשתו: הטבח שלנו אינו שווה כלום, לעומת התבשילים שמגישים בבית הרב. משניסה הטבח לעשות את אותו תבשיל ולא הצליח, באה אשתו של העשיר וניסתה אף היא, וגם לא הצליחה שהטעם יהיה כמו בבית הרב. אמרה האשה לבעלה: אני אלך לאשת הרב ואבקש ממנה את המתכון. הגיעה אשת העשיר עם הכרכרה לבית הרב. משראתה הרבנית חששה שמא מהתבשיל קרה משהו לעשיר, הלכה והתחבאה. ירדה אשת העשיר מהכרכרה וחיפשה את הרבנית ואמרה לה: אל תחששי, באתי לשאול אותך כיצד את מכינה את התבשילים שלך. אמרה לה הרבנית: אני בכיתי והתפללתי לה' שישים טיפת גן עדן באוכל. חזרה אשת העשיר לביתה, ואמרה לבעלה שלמדה את אופן הכנת התבשיל כפי דברי הרבנית. אמר לה העשיר: אם כן אז גם את תתפללי שתכנס טיפת גן עדן לתבשיל. ענתה לו אשתו: כשאתה תהיה צדיק וחסיד כמו הרב אברהם ענתבי אני אהיה כמו אשתו. מכאן היה מזרז מרן הרב זצ"ל את הנשים: כשהאשה מניחה בערב שבת את התבשילין על האש תאמר: יהי רצון שיהא עונג שבת בתבשיל הזה, ואז יהא טעם מיוחד של שבת בתבשיל ואם תתפלל מקירות הלב יהא לזה טעם לעילא לעילא. "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ה', י"ז) "כבר קבלו ז"ל שזה מדבר באשם תלוי, שאינו יודע אם חטא" (ספורנו) מן הנשים החשובות והעשירות שבלונדון ידועה היתה הגב' ששון בצדקותה ובנדבנותה. חיבה יתרה רחשה לשד"רי ארץ ישראל במיוחד ולכל אלה שעסקו בצרכי ציבור באמונה. ועם שהיתה חובבת גבאי צדקה, עמי ארצות לא יכלו לעמוד במחיצתה, יען כי למדנית היתה והיו יוצאים מפניה בפחי נפש. סיפר מרן הרב זצ"ל: מעשה היה בא' מהמקרים, שבא לפני הגב' ששון אחד שהציג עצמו כמי שבא לגבות עבור קהילות ישראל. אחר שהרצה על עניניו ומפעליו, שאלה אותו הגב' ששון: כלום אתה בודאי יודע ענינו של אשם תלוי? השיב השליח: כן, בודאי, אשם תלוי הרי הוא כמי שתלוי בין שמים לארץ. אכן תשובה נכבדה, השיבה לו הגב' ששון ושילחה אותו מעל פניה בפחי נפש וביד קמוצה. הלך השליח וישב בין תלמידי חכמים ושאלם: כלום אתם יודעים 'אשם תלוי' מהו? השיבו לו: אשם תלוי בא על ספק עבירה שזדונה כרת ושגגתה חטאת, כגון: שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ואינו יודע איזה מהן אכל – הרי הוא מביא אשם תלוי עד שיתברר. שאם אכל אותה של חלב יביא חטאת, ומכל מקום עד שלא יביא קרבנו הוא תלוי בין שמים וארץ, ואחר שהביא את קרבנו הרי הוא מוסר מתליתו והספק עבר הלך לו. פרץ השליח ואמר בפניהם: והלוא הוא הדבר אשר אמרתי לנדבנית הגב' ששון, א"כ מדוע לא כבדה אותי ברוחב ליבה? ונשאר בתשובתו.

הלכה בפרשה

הקרבת קורבנות בזמן הזה

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א', ב') שאלה: ברצוני לקבל את חוות דעתו בדבר הקרבת קורבנות בזמן הזה. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ב, ה"ד) פוסק: "מקריבים הקורבנות כולם אף על פי שאין שם בית בנוי", ובלבד שהמזבח יהיה בנוי במקום המזבח. לפי דברי הרמב"ם הנ"ל – האם אנו מחויבים להשתדל אצל השלטונות וכד' על מנת לקבל רשות להקריב קורבנות? תשובה: יש מחלוקת ידועה בין הרמב"ם ורש"י אם ביהמ"ק השלישי ירד מוכן מן השמים או יבנה ע"י בני אדם. עיין רש"י במס' סוכה מ"א ע"א ד"ה "אי נמי", וז"ל: "דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה, והיא היא, ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות (ט"ו ע"ב) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות (שם ט"ו ע"ב) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות ט"ו, י"ז): 'מקדש ה' כוננו ידיך'. וברמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א כתב שמלך המשיח הוא יבנה את בית המקדש. בנוסח התפילה שבכל יום אנו אומרים: יה"ר שייבנה ביהמ"ק וכו', וכן בתפילת ג' רגלים: "והראנו בבנינו" וכו'. מדברים אלו אין הוכחה נגד רש"י או בעד הרמב"ם. אולם, מנוסח התפילה: "בנה ביתך כבתחילה" וכן "כונן בית מקדשך על מכונו" וכן "ותבנהו מהרה ותגדל כבודו", משמע כדעת רש"י. ואפשר לדחות, שכוונתינו בתפילה, שהקב"ה יזכנו לבנין ביהמ"ק וכו'. אנו איננו יכולים להכניס את ראשנו בין שני אשלי רברבי אלו ולפסוק כדעה אחת. בכל אופן, עלינו להתכונן מבחינה רוחנית לבנין ביהמ"ק, וללמוד את ההלכות הקשורות לכך, לא רק בבחינת (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו", אלא לימוד והכנה לקראת קיום המצוה בפועל. רש"י במס' תענית (כ"ד ע"א ד"ה "אלא כאחד") אומר, שאדם לא ייהנה ממעשה ניסים, וטעמו כדי שלא ינכו מזכויותיו. אמנם, לנו ניחא שהקב"ה יבנה את ביהמ"ק וינכו מזכויותינו, וזאת אפי' שמצוה שאדם מקיימה בגופו עדיפא, דמטעם זה ראוי שעם ישראל יבנה את ביהמ"ק מהמסד עד הטפחות. אך לו לדידי צייתי, היינו פוסקים כדעת רש"י, שביהמ"ק ירד בנוי ומשוכלל בבת אחת, ולא נצטרך להמתין אפי' יום אחד עד שיבנה ע"י בני אדם (וראה עוד בזה באריכות בשו"ת מאמר מרדכי ח"ג, חלק שונות שיצ"ל בקרוב). מכל הנ"ל עולה, שמצוה גדולה היא ללמוד את הלכות בית הבחירה והקרבנות בזמן הזה. אמנם הגמרא במס' נדה (ע' ע"ב) אומרת שמשה ואהרון עמהם, והם ילמדונו את הל' בית המקדש, בזה ודאי מעשה אדם עדיף (וראה עוד בשו"ת הרב הראשי תשמ"ח – תשמ"ט סי' מ"ז).

"וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ג', ט"ז)

שאלה: מנהג נפוץ בבתי כנסיות שאנשים מביאים ביום האזכרה לקרובים פירות ומגדנות שהקהל יברך, וכן יש המקדישים לבית הכנסת חפצים לעילוי נשמת אחרים או לזכות את עצמם – האם יכולים להביא או להקדיש מכל סוג? תשובה: נוהג נאה ויפה הוא אלא שיש להזהר כשמביאים פירות וירקות לבית הכנסת שישטפו וינגבו את הפירות קודם לכן עד שיהיו יבשים. זאת משתי סיבות: א. שלא יגישו לקהל פרי שאינו נקי. ב. שאם הפירות המונחים לפני הקהל הם רטובים יצטרך האוכלם ליטול ידיו מדין דבר שטיבולו במשקה הצריך נטילה ללא ברכה. כן יש להקפיד להפריש תרומות ומעשרות לפני שמגיש לקהל כדי שלא להכשילם כדין חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ובודאי יזהר לקנות מצרכים כשרים שמצויין עליהם הכשר, באשר לצערנו ישנם בשווקים מצרכים שאינם כשרים, כגון: סוכריות מתוצרת ערבית ותוצרת חוץ [אגב יש להעיר ולהזהר מפני דוכנים המוכרים וופלים המיוצרים בבתי חרושת ערביים ברמאללה ושאר מקומות, ועטיפתם דומה למוצרים של בתי חרושת עבריים. מוצר נפוץ כזה הוא "טוויסט" שאין לו הכשר כלל ועיקר]. וכבר כתב הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח (פ"ז הי"א) והביאם השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ח סע' ח'): "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. ואם בנה בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב – יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום – יכסה מהיפה שבכסותו, הקדיש דבר – יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר: 'כל חלב לה". כאמור, דברים אלו פסקם הרמב"ם. בדרך כלל מפרשיו מביאים את המקור לדבריו, וכאן כתב ה"כסף משנה": "אלה הם דברי רבנו וראויים אליו". כלומר, אין מקור לכך ואלו הם דבריו, ומכיון שהרמב"ם נהג כך והחדיר בנפשו ובטבעו את התכונה של "כל חלב לה'" – ראוי כל אחד ואחד לנהוג כך!

פרשת צו

שיחות ומאמרים

ציווי על הזריזות

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר" (ו', ב') "אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (רש"י בשם תורת כהנים ו', א') עלינו להבין את הצורך בזירוזם של אהרן ובניו. אילו היה מדובר בבני אדם רגילים, או אפילו בכהנים רגילים, היה יותר מובן הצורך לזרזם, בייחוד במקום שיש בו חסרון כיס. אבל כאן אנו עוסקים באהרן הכהן! האם באמת צריך משה לזרז את אהרן? האם צריך לומר לאהרן שלא יחשוש לחסרון הכיס, ויעשה את קרבן העולה כמשפטה?! זאת ועוד, אפילו חסרון הכיס שיש בקרבנות אינו פוגע באהרן, שכן הוא רק המקריב את קרבן העולה, ואת דמיה משלם הבעלים. הרי שלאהרן עצמו אין שום הפסד אישי מכך. המפרשים מסבירים, כי בעולה אכן יש הפסד לכהן, בשונה מקרבנות חטאת ואשם. באלו האחרונים מקבל הכהן את הבשר שנשתייר מהקרבן, ואילו קרבן עולה ניתן כליל לה', ואין לכהן המקריב אותו אלא העור. אולם תירוץ זה קשה: הפסד זה אינו נחשב חסרון כיס, אלא לכל היותר מניעת רווח. האם יש חשש שמא אהרן הכהן יתרשל במלאכתו בגלל שיכול היה להרוויח רווח נאה יותר בעבודה אחרת?! אלא צריך לומר כך: העולה הנזכרת בפרשה זו באה לכפר. לדעת רש"י (א', ד' עפ"י תורת כהנים א', ל"א) העולה מכפרת על איסור עשה ועל לאו הניתק לעשה; במדרש (ויקרא רבה ז', ג') כתוב, שהעולה באה לכפר על "הרהור הלב". מעלתו של אהרן הכהן היתה בכך שהוא חס על ממונם של אחרים, של אלו שצריכים להקריב קרבן עולה ככפרה על ביטול מצוה או על הרהור הלב. אהרן, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א', י"ב), התפלא: כיצד יכול אדם להרהר בליבו, להתגאות, לבוא מתוך כך לעשיית איסורים, ועוד בסופו של דבר להגיע כתוצאה מכך לחסרון כיס? מתוך רחמים על בעל הקרבן ועל ממונו, היה חשש שירפו ידיו של אהרן הכהן כיון שיחפש זכות על מביאי הקרבן שיהיו פטורים, והוא לא יעבוד בזריזות. כנגד זה מצווה התורה את אהרן שיזדרז במלאכת הקרבן. מכל מקום רואים אנו כי כל גאווה – סופה חסרון כיס. לכן אמרה התורה: כיון שהאדם נכשל בגאווה, יקריב את הקרבן בזריזות, כדי לכפר על גאוותו. מכאן ילמד כל אדם: "זאת תורת" – יעסוק האדם בתורה וישבור את הגאווה שבליבו; ואם לאו, אם אין הוא עוסק בתורה – "היא העולה". תיקונו הוא שיביא קרבן עולה, הנשרפת באש, כדי לרמוז לאדם שהוא יושב בחושך ואש הגאווה יוקדת בו. כאשר יקריב הכהן את הקרבן ברשפי אש, שלהבת קודש ובהתלהבות, תתקן האש של המצוה את אש הגאוה.

כפרת הגאווה

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ו', ב') אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה ז', ו') על פסוק זה: "אמר רבי לוי: נימוס קילוסים הוא, שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, שנאמר: 'היא העולה על מוקדה'". פירשו המפרשים, שהתורה היתה צריכה לכתוב: "זאת תורת העולה מוקדה", וממה שהוסיף הכתוב: "היא העולה על מוקדה" – היינו, שכל מי שעולה ומתגאה סופו להיות מוקד באש. כעין זה אמרו בזוהר הקדוש שם. טעם הדבר: קרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב. וזו לשונו של עץ יוסף שם: "אע"ג ששאר עוונות אמרו דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה (קידושין ל"ט ע"ב), עוון הגאווה – שאני, שהוא נמשל לעבודה זרה, כדאיתא פרק קמא דסוטה (ד' ע"ב), ונקטינן דבעבודה זרה מחשבה רעה מצטרפת למעשה". ועיין בדברי החיד"א בספרו 'פני דוד' (אות י') שכתב משם המהרח"ו בשער הקדושה, שיסוד הגאווה הוא האש. לכן בדרך של מידה כנגד מידה: מי שמתגאה ומגביר את כוח האש נידון באש. המלאך הקטיגור שנברא מהעבירה הוא עצמו תובע ומקטרג על האדם תדיר, עד שיצא גזר דינו. לאחר מכן הוא עצמו מבצע את גזר הדין, כמו שכתוב: "ותמוגנו ביד עונינו" (ישעיה ס"ד, ו'). זהו שכתוב: "זאת תורה העולה – היא העולה". אותה העולה – אותו הקטיגור שנברא מן העולה והגאוה – היא עצמה שורפתו ופורעת את החוב מהאדם. אכן, כל זה מדובר דווקא בגאווה האנושית, כאשר אדם מתגאה באיזו תכונה או עניין מסויים שקיים אצלו. אבל בעניין כבוד שמים צריך לנהוג בדרך של (דברי הימים ב' י"ז, ו'): "ויגבה לבו בדרכי ה'". ביותר מוטל חיוב זה על רב ומנהיג בישראל, שעליו להוכיח וללמד לבני האדם דעת. בתחילה בשפה ברורה ובנעימה, ואח"כ – אם לא ישמעו בקולו– במוסר ובתוקף. לא כל אדם יכול לעשות מעשה כזה, לכעוס מתי שצריך לכעוס ולהתאפק מתי שצריכים להתאפק; פעם להיות עניו גדול, ופעם להיות תקיף גדול. אדם רגיל אינו מסוגל להשתנות מיד, אלא הוא מוסר את עצמו ביד טבעו. אבל אדם שעבד על עצמו מסוגל למסור את עצמו בידי האמת ולעשות את מה שהוא צריך לעשות בדיוק: להיות עניו גדול או להיות תקיף גדול. זו אחת המידות הקשות שניתן לרכוש אותה רק לאחר מאמץ גדול והתמדה רבה. היא מושגת מתוך התמדה בלימוד התורה ומתוך שקידה על דרכיה.

אש האדם

"הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ… וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה… אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ו', ב', ה'-ו') "ריבה כאן יקידות הרבה: 'על מוקדה', 'ואש המזבח תוקד בו', 'והאש על המזבח תוקד בו', 'אש תמיד תוקד על המזבח' – כולן נדרשו במסכת יומא (מ"ה ע"א), שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם". "'לא תכבה' – המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין" (רש"י) חזרה התורה והזכירה פעמים רבות את האש היוקדת במזבח. ולא עוד, אלא החמירה בכיבויה. וכל מה שנעשה בבית המקדש ובמשכן רומז לאדם. אסור לאדם להתקרר בעשיית המצוות. חייב הוא לעשותן ביקידת אש, בחום ובהתלהבות. כך הוא עומד נגד היצר הרע, שמדרכו היא לקרר את האדם בקיום המצוות. דוגמה לדבר: כשאדם נכנס לסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות יש לו שמחה גדולה; אבל ביום הושענא רבה, בסוף החג, כבר אין הוא מרגיש שמחה מיוחדת. על כן באה התורה ואומרת לאדם: גם מצוות שאתה רגיל לעשותן עליך להקפיד שהאש לא תכבה. את המצוה תקיים באותה ההתלהבות ובאותו החשק, כאילו זו הפעם הראשונה. הדגש כאן הוא על ההתמדה: "אש תמיד תוקד על המזבח". גם אם התגבר האדם כארי וקם יום אחד מוקדם להתפלל, אל יקרר את עצמו; עליו להתמיד בכך, מתוך חשק והתלהבות, ולקום בכל יום ויום מוקדם לתפילה. על עמלק נאמר (דברים כ"ה, י"ח): "אשר קרך בדרך". רצונו של עמלק הוא למנוע מעם ישראל לקיים מצוות; ואם כבר מקיימים הם את המצוות – שיעשו זאת בקרירות. לעומת זאת, בתהלים נאמר (ס"ח, ד'): "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה". הצדיקים ישמחו בקבלת שכר בעולם הבא, וביתר שמחה הם ששים על השכר שמקבלים הם על שקיימו את המצוה בשמחה. רמז נוסף אנו שומעים בהוראת התורה על אש התמיד. הקרבן והמזבח מכפרים על חטאי האדם ועל עוונותיו. שמא יאמר האדם: אחטא, אביא קרבן ויתכפר לי. על כך משיבה התורה: חלילה! אדם שמביא קרבן צריך כל הזמן לראות לנגד עיניו את חטאו, בבחינת (תהלים נ"א, ה'): "וחטאתי נגדי תמיד". אם יראה את אש העבירה מולו – "אש תמיד תוקד… לא תכבה" – הוא יצטער מאוד על שגגתו, והדבר יועיל לו שלא ייכשל יותר.

כוח התורה וכוח הקרבן

"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', ל"ז) הגמרא (מנחות ק"י ע"א) מביאה את שאלת ריש לקיש: "מאי דכתיב 'זאת התורה לעולה למנחה'? וגו'". הסביר רש"י את הקושיה: מדוע כתוב "זאת התורה", "ולא כתיב בה חוקה"? השיב ריש לקיש: "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם". אך רבא הקשה על כך: אם כן, היה צריך לכתוב: "עולה ומנחה", ולא: "לעולה למנחה"! "אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת". המפרשים שואלים על גמרא זו: מה ההבדל בין רבא לריש לקיש? הלא גם ריש לקיש סובר שעצם תלמוד התורה מכפר! דיברו על כך המהרש"א, 'עין יעקב', 'בן יהוידע', וג"ע מרן החיד"א ב'ראש דוד' לפרשת צו. ביאור הענין (עפ"י המהרש"א שם). יש הבדל בין אדם שחטא והביא קרבן לכפר על עוונו, לבין אדם שכלל לא חטא. הבדל זה בא לידי ביטוי במה שמסופר בגמרא (סוכה נ"ג ע"א) על שמחת בית השואבה, שבה רקדו חכמי ישראל בבית המקדש, והיו שרים שני סוגי שירים: "יש מהן אומרים: 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו' – אלו חסידים ואנשי מעשה; ויש מהן אומרים: 'אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו' – אלו בעלי תשובה". והוסיפו: "אלו ואלו אומרים: 'אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו'". למדנו מכאן, שאדם שיושב ולומד תורה – אין הוא מגיע כלל למציאות שבה יצטרך להביא קרבן. הוא עסוק בתורה ובקדושה, והתורה מגינה עליו שלא יגיע למצב כזה. מעלת התורה גבוהה יותר ממעלת הקרבנות, כמאמר חז"ל על בני עלי (ר"ה י"ח ע"א): "בזבח ומנחה אינו מתכפר חטאם, אבל מתכפר בתורה". אש התורה היוקדת בליבו של האדם היא בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", היא שומרת את האדם שלא יצטרך להביא קרבן. ריש לקיש מלמדנו את כוח התורה. האדם שחטא – מסוגלת התורה לכפר לו על חטאו, ככפרת הקרבן, "כאילו הקריב עולה וחטאת". ואילו רבא מלמדנו את מעלת התורה. על האדם ללמוד תורה, כדי שהתורה תגן עליו, והוא יהיה במדרגה גבוהה כזאת שכלל לא יחטא, "אינו צריך לא לעולה ולא לחטאת". להגיע למדרגת "אשרי מי שלא חטא" אפשר רק על ידי לימוד התורה. בדרך זו מגיע האדם לדרגת "ולבי חלל בקרבי" (תהלים ק"ט, כ"ב). לכן מיד אחר המילים: "זאת התורה לעולה" מציין הפסוק (ז', ל"ח): "אשר צוה ה' את משה… להקריב את קרבניהם לה'". לומר לך: משה מצווה את העם להקריב קרבנות; אולם באמת אין חפץ לה' לא בעולות ולא בזבחים, כי "הלא טוב שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (שמואל א' ט"ו, כ"ב). אם שומע אדם לקול ה', אם מקשיב למצוותיו ולתורתו – אין הוא נזקק לקרבנות כלל, בבחינת "אורייתא אגוני מגנא ואצלוי מצלא" (סוטה כ"א ע"א). אכן חשוב להדגיש, שעם כל מעלתה של התורה, אנו מתפללים שייבנה בית המקדש ונקריב בו עולות וזבחים. אף שיש בכוח לימוד התורה להרחיק את האדם לחלוטין מכל עוון ומכשול, מכל מקום בית המקדש מוסיף קדושה וטהרה לכל עם ישראל.

מעלת קריאת פרשת חטאת

"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', ל"ז) "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת' ו'זאת תורת האשם'? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות ק"י ע"א) בברית בין הבתרים אומר אברהם אבינו לקב"ה (בראשית ט"ו, ח'): "במה אדע כי אירשנה?" – באיזו זכות ייקבעו בניי בארץ ישראל? אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות. ממשיכה הגמרא במסכת תענית (כ"ז ע"ב): "אמר לו (הקב"ה לאברהם): 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת' וגו' (בראשית שם, ט'). אמר (אברהם) לפניו: 'ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?' אמר לו (הקב"ה): 'כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם'". בכל בוקר אנו קוראים את פרק "איזהו מקומן". בסידור התפילה של האשכנזים מובא נוסח של "יהי רצון" שנאמר לאחר הקריאה של כל קרבן. לאחר קרבן חטאת כתוב: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שאם נתחייבתי חטאת שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת" וכו'. אך צריך לדעת, שכאשר חז"ל אומרים: "כאילו הקרבתי חטאת" – אין זה נחשב להקרבת קרבן החטאת ממש, אלא רק "כאילו", ודרגתו פחותה. ראיה לכך אנו מוצאים בדברי הגמרא (שבת י"ב ע"ב) על דברי המשנה (שבת פ"א מ"ג) שאומרת: "לא יקרא לאור הנר". וכך אומרת הגמרא: "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: 'אני אקרא ולא אטה'. פעם אחת קרא וביקש להטות. אמר: 'כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר!' ר' נתן אומר: קרא והיטה, וכתב על פנקסו: 'אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה'". שאל הרב חיד"א בספרו ראש דוד (פרשת צו): מדוע צריך ר' ישמעאל להביא חטאת שמנה? הוא יכול להסתפק בקריאת פרשת חטאת ודיו! ותירץ, שהקורא בתורה נחשב כאילו הקריב חלק לגבוה, אבל את חלקי הקרבן שניתנים לכהנים עליו לתת בפועל, וזאת הוא לא יכול לעשות כשאין בית מקדש. לכן כתב רבי ישמעאל שהוא יביא חטאת, כדי לכפר על עצמו בנתינת חלק הכהנים לבעליהם. עוד כתב, שאף שלימוד תורה נחשב במקום קרבן, אבל הוא נחשב כמו קרבן פשוט, ולא קרבן מן המובחר. על כן כתב רבי ישמעאל שהוא יביא חטאת "שמנה" – מן המובחר. ותירוץ נוסף, שנוגע לענייננו: אכן התורה נחשבת "כאילו הקריב קרבן חטאת", אבל למעלת ההקרבה בפועל ממש לא הגיע. אכן, לפי מה שלמדנו לעיל, הרי שלפי דעת רבא (מנחות ק"י ע"א) לימוד תורה הוי עדיף מקרבן, ואם כן למה כתב רבי ישמעאל על פנקסו שיביא קרבן? כבר קדמנו בשאלה זו הספר 'צמח דוד', והסביר שרבי ישמעאל עשה לפי מידת החסידות. כך הסבירו המפרשים את דברי הגמרא (יומא פ' ע"א), שמי שאכל חלֵב בזמן הזה יכתוב את שיעור החלֵב שאכל. אם נאמר שעל ידי לימוד תורה יצא ידי חובתו בהבאת הקרבן – מדוע עליו לכתוב את שיעור החֵלב? ילמד תורה ויתכפר לו! אולם לפי האמור מיושבת השאלה.

פרפראות

חינוך לדורות

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ו', ב') מובא במדרש (ויקרא רבה פ"ז, א'): "מתחילת הספר ועד כאן כתיב 'וערכו בני אהרן', 'וזרקו בני אהרן', 'ונתנו בני אהרן'. אמר משה: הקב"ה, הבור שנואה ומימיה חביבין! חלקת כבוד לעצים, דתנינן תמן: 'כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן', ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו?! אמר לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו. ולא עוד, אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים: 'צו את אהרן ואת בניו לאמר'". אב המחנך את בניו בדרך התורה והיראה – זו היא תפארתו ותפארת הבנים. הבנים יכולים להתפאר באביהם, והוא יכול להתפאר בהם. כך בניו של אהרן נקראו על שמו, והיה הוא עיקר והם טפלים, כיון שחינך אותם וגידלם בתורה ובעבודת ה'. כך נאמר (בראשית י"ח, י"ט) על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". שבחו של אברהם הוא שהדריך לא רק את בניו, אלא גם את בני ביתו; ולא רק בתקופת חיים-חיותו, אלא גם אחרי מותו המשיכו בניו ללכת בדרך ה'.

חסרון כיס במקום גאווה

"הִוא הָעֹלָה" (ו', ב') במדרש רבה (פרשה ז', ג') הובאו דברי רבי שמעון בר יוחאי: "אין העולה באה אלא על הרהור הלב. אמר רבי לוי: מקרא מלא הוא (יחזקאל כ', ל"ב): 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה'". זהו רבי שמעון שאמר (רש"י ו', ב' עפ"י ספרא צו א') בתחילת הפרשה: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס". בוא וראה, אומרים לו לבעל הגאווה: אתה שמתגאה ומהרהר בליבך, ומה שכרך? שנואי ומרוחק מלפני המקום ברוך הוא, וממונך נחסר בחסרון כיס. עזוב את דרכך הרעה, שאין לך מידה מגונה יותר מהגאווה, ואין לך מידה משובחת ומעולה יותר מהענווה.

לבישת בגדי הכהנים ומשמעותה

"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ" (ו', ג') "'מִדוֹ בד' – היא הכתונת, ומה תלמוד לומר 'מדו'? שתהא כמידתו. 'על בשרו' – שלא יהא דבר חוצץ בנתיים" (רש"י עפ"י תורת כהנים ו', ז') מדוע יש להקפיד שהבגד של הכהן יהיה מתאים בדיוק למידת גופו? אומרים חכמי המוסר: רמז יש כאן לאדם. כאשר הוא בא לעשות מעשה מסוים, יבדוק אם הוא מתאים למידתו – היינו למעלתו ולדרגתו הרוחנית. אם המעשה אינו מתאים למידתו – לא יעשה אותו. כעין זה מצינו בגמרא בחולין (ק"ה ע"א): "אמר מר עוקבא: אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא". מר עוקבא מעיד שאביו היה ממתין בין אכילת בשר לאכילת חלב עשרים וארבע שעות, ואילו הוא עצמו ממתין רק כשיעור שבין סעודה אחת לאחרת. ומדוע, באמת, לא נהג מר עוקבא כאביו? אלא ידע מר עוקבא שמדרגתו הרוחנית שונה מזו של אביו; וכפי שהוא מעיד על עצמו, כי הוא "חלא בר חמרא" – חומץ בן יין. לכן ידע לומר שחומרתו של אביו אינה מתאימה לדרגתו של הבן.

זהירות מלכלוך של מצוה

"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר" (ו', ד') ביאר רש"י (עפ"י הגמ' ביומא כ"ג ע"ב), שדרך ארץ היא ללבוש בגדים פחותין להוצאת הדשן, כדי שלא יתלכלכו הבגדים המשמשים את הכהן תמיד. ידוע שאת שפך הדשן היו מוציאים מחוץ לירושלים. ערכו פעם חשבון, וגילו שהמקום שאליו יכול הדשן להגיע הוא 'בתי הונגרין' (בשכונת מאה שערים). פעם שאלו את הרה"ג ר' עמרם בלוי זצ"ל: מדוע אתה כל כך רועש וצועק ועושה הפגנות? והוא ענה: כיון שאנו גרים במקום של הוצאת הדשן – לכן העבודה שלנו היא לנקות את כל הדשן…

שיירי המנחה בחמץ ובדבש

"לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו', י') "'לא תאפה חמץ חלקם' – אף השירים אסורים בחמץ" (רש"י) לפי ניגון הטעמים, המילה 'חלקם' מוסבת על המשך הפסוק: "חלקם נתתי אותה מאשי", ולא שייכת לחלק הראשון. אמנם רש"י קישר מילה זו עם ראש הפסוק: "לא תאפה חמץ חלקם", וזאת על פי הגמרא במנחות (נ"ה ע"א), שלומדת מהפסוק שאף שיירי המנחה אסורים בחמץ. גם הרמב"ם פסק כן (פי"ב הל' מעשה הקרבנות הי"ד), וכך הם דבריו: "כל המנחות… וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אע"פ שהן מותרין לאכלן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר: 'לא תאפה חמץ חלקם' – אפילו חלקם לא יחמיצו". אפשר ללמוד מהרמב"ם חידוש מוסרי. אדם שנתן חלק מממונו לקב"ה, ומעתה הוא מרגיש כ"שיריים" ביחס לקב"ה – אדם כזה רשאי לאכול דבש, כי תאוותו (המסומלת באיסור דבש במנחות) התבטלה (בשיירי המנחה). אבל לאכול את השיריים עם חמץ (המסמל את הגאווה) – להתגאות – אסור לעולם.

הנבחר לתפקיד יש לו סייעתא דשמיא

"קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" (ח', ב') כתב רש"י (בשם תורת כהנים ח', קס"ה): "קחנו בדברים ומשכהו". ואכן להלן אומרת התורה (ט', ז'): "ויאמר משה אל אהרן, קרב אל המזבח". כתב שם רש"י: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: 'למה אתה בוש? לכך נבחרת'!". אהרן בענוונותו הרבה, בקרוב הדעת שהיה לו עם העם, באהבת השלום שהיה 'אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א', י"ב), היה קשה לו לקבל תפקיד כל-כך מכובד של כהן גדול אשר "נזר שמן משחת אלקיו על ראשו" (כ"א, י"ב). כי עתה יצטרך להתנהג בקדושה ובטהרה יותר ממקודם ויצטרך להתרחק מעט מהעם וכל זה איננו מתאים לטבעו ולמידותיו. ואמנם אהרן הכהן ידע כבר ביציאת מצרים שהוא מיועד להיות כהן גדול ואף על פי כן חשב שאם יסרב אולי יעבירו ויתנו את תפקידו למישהו אחר. ה' אומר למשה: "קחנו בדברים", תסביר לו שכל תפקיד שמוטל על האדם על ידי הבורא יתעלה ויתברך שמו, הוא תפקיד חשוב בין אם הוא חוטב עצים ובין אם הוא כהן גדול. אם ה' בחר בך להיות כהן גדול – אשריך, לכך נבחרת ואין לך מה לפחד או להתבייש ולא לחשוש. ולכן נאמר: "קרב אל המזבח – כאשר צוה ה'".

מעשה רב

גדרי הנאה מחמץ

"לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ" (ו', י') סיפר מרן הרב זצוק"ל: שחכם ששון לוי זצ"ל היה מרבה לשוחח בדברי תורה עם הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצוק"ל אב"ד העדה החרדית הספרדית, ופעמים היו מגיעים לפניו ומציעים את ספקותיהם. פעם אחת, ישב חכם ששון כדרכו אצל חכם יעקב ושאל אותו בעניין איסור הנאה מחמץ בפסח, האם דריכה על חמץ בפסח נקראת הנאה או לא. השאלה דנה בעניין דרך צרה שהיתה מלאה בשקי חמץ מונחים בצדיה, כך שאין אפשרות לעבור דרך אותו השביל מבלי לדרוך על השקים, והשאלה שנשאלה: האם נחשב הדבר להנאה מחמץ בפסח? אמרו, הבה נמתין לחכם מרדכי שיבוא, ונניח בפניו את השאלה. כשהגעתי, מספר הרב, הציעו בפניי את השאלה, נתיישבתי בדעתי, ואמרתי להם: "אבלות"!. זאת יש לדעת, שיוצאי עיראק נבהלים מאוד מענייני אבלות. מעשה המובא בספר חסידים (סי' תשכ"ז) מסופר רבות בין יוצאי עיראק, על אחד שנטל משיירי העצים שנועדו לארונו של מת, ועשה ממנו כינור. בחלום בא אליו המת, והזהירו שדבר זה עלול לעלות לו בחייו. נבהל האיש ונמנע ליהנות מהכינור, עד ששבר אותו לגמרי. נבהל חכם ששון ותמה: מה לאבלות ולדיני חמץ בפסח? ראיתי את תמיהתו, ביקשתי להביא שולחן ערוך יורה דעה, פתחתי בהלכות איסור הנאה מן המת בדיני אבלות, וקראתי בהלכה, שאמנם אסור לדרוך על קברים, אבל אם אדם רוצה לפקוד את קבר הצדיק ואין גישה לקבר אלא אם ידרוך על קברי כמה מן המתים לית לן בה, כיון שאין בכוונתו לבזותם או ליהנות מהם, ואין בזה איסור (עיין לשו"ע יו"ד סי' שס"ד סע' א' ובנו"כ). אם כך, אמרתי להם, הרי שגם כשיש איסור הנאה מן הקברים, לא נחשבת הדריכה על הקברים להנאה אם אין דרך אחרת – לפי זה גם בחמץ, למרות שקיים איסור הנאה מן החמץ, הרי שהדריכה לא נחשבת להנאה אם אין דרך אחרת, ומותר; וכך נפתרה שאלתם.

ונשלמה פרים שפתינו

"זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ז', ל"ז) "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם" (מנחות דף ק"י ע"א) סיפר מרן הרב זצוק"ל על אחד מגדולי הדור זצ"ל, שבערוב ימיו אחר שהגיע לשיבה טובה, פנה אל אשתו הרבנית ספק ברצינות ספק בבדיחות הדעת, ואמר לה: ראי נא, אנחנו חיים זה למעלה מיובל שנים ברוך ה', ואת יודעת כמה השתדלנו והקפדנו לקיים את כל המצוות שהיו באפשרותנו לקיים. הרבנית, שישבה לצד בעלה על מרפסת הבית והקשיבה לקול לימודו של בעלה, הנהנה בראשה וציפתה למוצא פי בעלה הגדול. "אלא", אמר הרב לרבנית, "שיש מצוה אחת שיש בידינו לקיים וטרם קיימנו". ניסתה הרבנית לחשוב מה היא אותה מצוה שיובל שנות נישואיהם לא הספיקו לקיימה, ושאלה את בעלה למה כוונתו. אמר לה הרב, שכוונתו למצות גירושין… הרבנית, שהיתה רגילה לשנינות לשונו של בעלה, קמה ממקומה ללא אומר ודברים, פנתה לספרייה וניגשה להוציא את ספר דברים, פתחה בפרשת גירושין, חזרה לשבת במקומה בניחותא, והחלה להקריא בקול: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו…" (דברים כ"ד, א'); "הרי לך" פונה הרבנית לרב, "אתה לימדת אותי בכל עת שכל מצוה שאין בידינו לקיימה עולה בידינו אם רק נקרא אותה ונלמד אותה בתורה, וזה נלמד מהפסוק (הושע י"ד, ג'): 'ונשלמה פרים שפתנו' (ועיין לתוס' ברכות כ"ו ע"א ד"ה איבעיא ולחינוך מצוה קפ"ה). אם כך, בקריאתי בפרשת גירושין כיוונתי לצאת ידי אותה המצוה, ואף כיוונתי להוציאך. אם כיוונת לצאת בקריאתי מה טוב, ואם לא, קח את החומש, ותקרא בעצמך"…

הלכה בפרשה

זריזות בתפילת שחרית

"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר" (ו', ב') "אין צו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות" (רש"י בשם תורת כהנים ו', א') שאלה: האם מותר לפועלים להקדים ולהתפלל קודם הנץ החמה? תשובה: זמן תפילת שחרית המובחר הוא כדעת מרן בשולחן ערוך (אור"ח סי' פ"ט סע' א'), שכתב: "זמן תפילת השחר מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב (תהלים ע"ב, ה'): 'יראוך עם שמש'". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק א'): 'עם הנץ' – היא השעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. וראוי ונכון להזהר בזה לכתחלה אף בימי הסליחות, וכן בחורף כשמשכימים ובאים לבית הכנסת בבוקר השכם ימתינו מלהתפלל עד הנץ" (וראה בכה"ח שם ס"ק ב'). ואולם הוסיף מרן וכתב שם: "ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא" (וראה מקורות ההלכה שם בבית יוסף). ולכן לשאלתכם בדין הפועלים, מותר להתפלל כשעה ועשר דקות לפני הנץ בגלל רצון הפועלים להגיע לעבודתם, אבל זמן תפילין הוא יותר מאוחר מעמוד השחר, והיינו כדי שיראה את חבירו פחות מד"א ויכירנו, וזה כשעה לפני הנץ החמה. ולפיכך, יניחו תפילין בזמן הנחת תפילין, היינו כשעה לפני הנץ. ואם אין להם זמן יכולים להניח תפילין בין 'ישתבח' ל'יוצר' עם ברכה. ועיין בספר ההלכה ח"א עמוד מ"ח אות ל"ה, ובח"ב בדיני הפסקות באות י"א. היתר זה הוא רק לתקופת החורף שהנץ החמה – מאוחר הוא. וכמובן זאת הקולא דווקא לפועלים הטרודים במלאכתם אך האחרים טוב שיתפללו בהנץ החמה, וכלשון הרב כף החיים (שם ס"ק ג'): "ואשרי מי שעובד את רבו כראוי ולא יקפיד על זמן מועט עבור התפילה כי הם דברים העומדים ברומו של עולם".

ברכת הגומל בהולך דרכים

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ז', י"ב) "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן (תהלים ק"ז, כ"א-כ"ב): 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה'" (רש"י) שאלה: היום יש כבישים שמוחזקים למקום סכנה מזריקת אבנים או יריות, האם זה נקרא הולכי דרכים שנקרא מקום סכנה שמברך 'הגומל' אפי' פחות מפרסה (כמו שפסק השו"ע אור"ח סי' רי"ט סע' ז') ואפי' לא זרקו אבנים ולא ירו? וכן האם אפשר לאדם אחר לברך במקום מי שהלך בדרכים אלו? תשובה: מעיקר הדין, גם לפוסקים כדעת חכמי אשכנז וצרפת, במצב כזה צריך לברך 'הגומל' (עיין שם סע' ז', ומש"ב ס"ק כ"ג), וכ"ש אם נזרק עליו אבן או נורה בכדור וניצל (עיין שם ס"ק ל"א). וכן מעיקר הדין י"א שאדם יכול לברך בפני עשרה לפטור את חברו אם אמר 'אמן', אפי' שהמברך לא חייב לברך ויאמר: 'בא"ה וכו' אשר גמלך כל טוב'. וי"א: רק על רבו או אביו שאוהב אותם. וי"א: מאחר וצריך לומר 'לחייבים טובות', ופירוש – שהאדם חייב וה' עושה לו טובה, וזה לא נעים לומר על אביו או רבו, ע"כ נמנעו היום מלברך ברכה זו. אבל אם המברך צריך לברך הגומל, והוא אומר בקול רם ומתכוון לפטור אחרים, וגם אחרים מתכוונים לצאת ידי חובה הוא מוציאם והם יצאו יד"ח בברכתו, ואפילו לא ענו אמן. וברור שחייב אדם לענות על כל ברכה ששומע אמן. סיכום ההלכות: א. ארבעה צריכים להודות, ואחד מהם הולכי דרכים שהלכו פרסה (שעה ו-13 דקות). ב. אם המקום מוחזק למסוכן מברך הגומל אפילו פחות מפרסה. ג. מהדין יכול אדם אחר שלא חייב בברכה לברך ולפטור את השני אם יש עשרה אנשים, ויאמר: 'ברוך וכו' שגמלך כל טוב'. ד. גם אשה צריכה לברך הגומל בפני עשרה אנשים ובצנעה. ה. אדם שחייב בברכת הגומל יכול לברך, ויאמר שהוא מכוון להוציא יד"ח מי שחייב, והשומעים יכוונו ויצאו יד"ח אפילו לא ענו אמן. אבל מהדין אדם חייב לענות אמן על כל ברכה ששומע אפי' לא חייב בה.

פרשת שמיני

שיחות ומאמרים

וירא אליכם כבוד ה'

"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט', ו') משה רבינו מצווה את אהרן ואת בני ישראל להכין קרבנות ליום חנוכת המשכן, הוא היום השמיני. הוא אומר להם: "זה הדבר אשר תעשו – וירא אליכם כבוד ה"'. מרש"י משמע שהכוונה היא להקרבת הקרבנות (רש"י להלן בפסוק כ"ג) וז"ל: "אמרו: 'ויהי נועם ה' אלקינו עלינו' (תהלים צ, י"ז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: 'משה רבנו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל'. לכך אמר להם: 'זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה" (פסוק ו'), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו". לעומת זאת, בעל ה'אור החיים' הקדוש מסביר באופן שונה את הפסוק, לאור דברי תרגום יונתן, שכתב: "ואמר משה: דין פתגמא דתעבדון – אעברו ית יצרא בישא מן לבכון, ומן יד יתגלי לכון איקר שכינתא דה'" (העבירו את יצר הרע מלבכם ויתגלה לכם כבוד השכינה). לא מספיק להביא קרבן; בכך עדיין אין הם ראויים לגילוי שכינה. צריכים להסיר את היצר הרע מהלב, לעשות תשובה, ובזה יזכו לראות שכינה. וממשיך ה'אור החיים' הקדוש בלשונו: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלימות והמושכל והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלימות". ומוסיף וכותב: "אחר שכתבתי זה בא לידי מדרש חז"ל… ושוב בא לידי מדרש אחר (תורת כהנים) בילקוט". כוונתו למדרש שאומר: "'זה הדבר' – אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום וכו', ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב (דברים י', ט"ז): 'ומלתם את ערלת לבבכם' וגו'. ואם עשיתם זה – 'וירא עליכם כבוד ה". עד כאן והם דברינו עצמם". והנה בהמשך הפרשה כתוב, שאף שאהרן הכהן הקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, לא שרתה שכינה. העם התחיל להתרעם על משה. אמר להם משה: אין הדבר תלוי בי, אלא באהרן, "כי אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה השכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו" (רש"י ט', כ"ג). גם אהרן עצמו טען טענה זו לפני משה, ואמר לו שהוא, אהרן הכהן, אינו ראוי לכך (לפי גודל ענוותנותו). אמר אהרן: "בשבילי לא ירדה שכינה לישראל". מה עשו? נכנסו שניהם לאוהל מועד, "וביקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל". ביאר 'אור החיים' הקדוש (ט', כ"ג), שאז נכנסו מדת החסד של אהרן ומדת הגבורה של משה יחד, ובזכותן ירדה שכינה. אימתי ירדה שכינה? כששני האחים, משה ואהרן, מאוחדים היו בדעה אחת, וכדברי המדרש (תורת כהנים): "תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום". אם ישראל יהיו מאוחדים באחוותם, כמשה ואהרן, תרד השכינה ויצא היצר הרע מתוך הלב. ועוד: אם רוצים שתרד שכינה אין די בקרבנות, ולא בבניין המשכן, אלא באהבה ובאחווה בשלום וברעות. אנשים שעובדים את ה' ביחד, ולא נותנים מקום ליצר הרע להתגבר עליהם, זוכים ושכינה שורה עליהם ועל הסביבה, ושוכנת על הכלל והפרט. דבר נוסף: כתב רש"י: "לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופירקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה. והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: 'משה רבנו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל'". למדנו מכאן עניין נוסף בהשראת השכינה: שברון לב. כאשר ראו ישראל ששכינה אינה שורה, נשבר ליבם. הם התחרטו והתביישו במעשיהם בחטא העגל, ורק אז שרתה השכינה. זהו יסוד גדול בעבודת המקדש ובעבודת ה'. לבנות בית בלי שברון לב, להקריב קרבן בלי שברון לב – הרי זה כאילו לא בנה ולא הביא. קרבן מכפר כאשר באה עמו החרטה, כאשר יש עמו שברון לב. "זבחי אלקים רוח נשברה" (תהלים נ"א, י"ט). כיון שהיתה חרטה מעולה – הופיעה שכינה, "וירא כל העם וירונו" (ט', כ"ד).

השליט בעולמו

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב') כתב רש"י (בשם תורת כהנים י"א, ס"ב): "מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל: זאת תאכלו וזאת לא תאכלו… אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין ומראה להם. וכן בעוף: 'ואת אלה תשקצו מן העוף'. וכן בשרצים: 'וזה לכם הטמא'". אבל הגמרא בחולין (מ"ב ע"א) אומרת שהקב"ה בעצמו תפס כל מין ומין והראה למשה רבינו. וזו לשון הגמרא: "מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זאת אכול, וזאת לא תיכול". התוספות (שם ד"ה וזאת החיה) הקשו: הרי הגמרא במנחות (כ"ט ע"א) אמרה שמשה רבינו ע"ה נתקשה בשני דברים והראהו הקב"ה אותם בעצמם, והם: מנורה וראש חדש. לכאורה צריך היה להוסיף גם את מיני החיות? ותירצו, שבעניין החיות לא היה זה חסרון אצל משה רבינו, אלא שמטבע הדברים עם ישראל בעצמו לא הכיר את כל סוגי החיות, ולכן היה צורך להראות להם. ואכן, גם חכמי אומות העולם שאלו את חכמי ישראל: וכי משה רבינו מכיר את כל מיני החיות שבעולם?! אולם לא רק בשביל ישראל היה צורך להראות את מיני החיות, היה בזה צורך גם לכל אומות העולם. וכך אמרו בגמרא בחולין (נ"ט ע"א): "דתני דבי ר' ישמעאל: 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא' (י"א, ד') – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'". וכן לגבי החזיר: "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'". כתב על זה מהר"ץ חיות (שם ד"ה שליט): "הכוונה שהתורה נתנה בזה סימנים, שהיא מהשמים, אחרי אשר אנשים חוקרים בכל מטמונות הטבע ומוצאים בכל עת במדינות חדשות בריות גדולות וחיות נפרדות אשר לא נודעו לקדמונים, ובכל זאת לא מצאו עוד בהמה או חיה אשר תהיה מעלת גרה לבד זולת הגמל, ומפרסת פרסה לבד זולת החזיר. ולפיכך פרט הכתוב להודיע שרק הוא השליט בעולמו ויודע כל יצוריו, שרק אלה המפורשים בתורה לבד המה בעלי סימן אחד ולא יותר, וזה אין ביכולת אדם להחליט, וזה אמת. וכעין זה ראיתי לחכם אחד לפרש הא דלקמן דף ס' ע"ב: 'וכי משה רבינו קניגי ובלסטרי היה?' – מכאן תשובה לאומרים: אין תורה מן השמים". עד כאן לשונו של מהר"ץ חיות. הרי שמשה רבינו מציג את כל החיות שבעולם לפני עם ישראל ואומר להם: "אך את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו. ואמנם בן תמותה רגיל אינו יכול להכיר את כל סוגי החיות ולהביאם לפניכם, אבל הקב"ה, שהוא שליט בעולמו, קיבץ את כולם, הראה לי אותם ונתן לי אותם כדי להציגם בפניכם". ואם יבואו מכחישי התורה ויגידו: כיצד ייתכן הדבר? האם באמת הכיר משה את כל סוגי החיות?! – משיבה התורה בעצמה ואומרת: הנה רק שלוש בהמות מעלות גרה ואינן מפריסות פרסה, והן: השפן, הארנבת והגמל; ורק החזיר לבדו שוסע שסע ואינו מעלה גרה. מיום שנברא העולם ועד היום לא נמצאו בהמות אחרות אלא אלו בלבד. האין זו הוכחה לאמיתות התורה? ידוע שהמלבי"ם היה לוחם גדול נגד הרפורמים ותנועת ההשכלה שהיו בדורו. הוא ראה בהם התחלה של חורבן רוחני לעם ישראל. פעם אמר לו משכיל אחד, שמצאו ביבשת אוסטרליה סוג של חזיר שמעלה גרה ומפריס פרסה. אמר לו המלבי"ם: אם אכן נמצא כן, הרי שאין זה חזיר כלל, שכן לא תיתכן הכחשה לאות אחת מאותיות התורה לעולם ולנצח נצחים.

לימוד מוחשי הלכה למעשה

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב') מובא בחז"ל (ויקרא רבה י"ג, ג'), שכאשר משה רבינו לימד את עם ישראל הלכות טריפות, זימן לו הקב"ה את כל סוגי החיות, והראה להם כל חיה ובהמה באופן מוחשי, שנאמר: "וזאת החיה". מכאן למדנו שיש ללמוד וללמד כל הלכה באופן מעשי ובהמחשות. כאשר אדם אינו לומד את ההלכות באופן מוחשי ומעשי, הוא עלול לעיתים להגיע לידי מכשול, וכפי שנראה מהמעשה הבא. הרה"ג חכם אברהם רפול זצ"ל היה בקי עצום בש"ס. אפשר לכנות אותו "ש"ס חי". הוא סיפר על יהודי אחד, שהיה השוחט של תושבי שכם (בזמנו היה שם ישוב יהודי קטן). מידי פעם הוא נהג להביא לעיר כבשים ועגלים לשחיטה. פעם אחת לא מצא כבשים ועגלים, וקנה במקום זה גמל קטן. שחט אותו, ומכר את בשרו ליהודי שכם שלא הבחינו בהבדל. היה ביניהם יהודי אחד, רשע מומר שלא שמר כשרות, והכיר את טעמו של בשר הגמל. הוא הבחין שאין הבשר דומה לבשר כבש או עגל, וזיהה שמדובר בבשר גמל. מיד פנה לאותו שוחט ושאלו: כיצד אתה נותן ליהודים בשר גמל?! השיב לו אותו יהודי בתמימות: הרי אין בכך שום בעיה! שכן בפרשת שמיני נזכר הגמל כבעל חיים טמא – "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת…" (י"ד, ז'), אבל הוא מוטעם בטעם גדול, מכאן שהתורה אסרה דווקא גמל גדול, אבל גמל קטן – לא נאסר… סיפר חכם אברהם רפול זצ"ל, שלקחו את אותו השוחט לבית כנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' והלקוהו על מעשהו. התחיל השוחט לצווח: מה אתם רוצים ממני? כך לימד אותי רבי! אמרו לו: כיון שרבך כבר נפטר ואי אפשר להענישו, עליך לקבל גם את עונשו.

"אשר לא תֵאָכֵל" – סיום בדבר טוב

"לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (י"א, מ"ז) חז"ל אומרים בכמה מקומות (עיין לתוס' בסוף כתובות קי"ב ע"ב ד"ה עתידין, ולתוס' נדה ע"ג ע"א ד"ה תנא, ולרמ"א על שו"ע אור"ח סי' קל"ח סע' א'), שצריך להתרגל לסיים בדבר טוב. אם כך יש לשאול: מדוע פרשתנו מסיימת בדבר שלילי: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"? היה צריך לנסח את הפסוק בצורה הפוכה: "בין החיה אשר לא תאכל ובין החיה הנאכלת"! יש ליישב זאת על פי הגמרא ביומא (פ"ב ע"ב): "ההיא עוברה דארחא (אשה הרה שהריחה ריח של אוכל בעיצומו של יום הכיפורים והתאוותה מאוד לאכול). אתו לקמיה דרבי (לשאול אותו מה דינה). אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא (אמר להם ללחוש באוזנה שיום כיפור היום – כדי שישמע העובר). לחושו לה, ואילחישא (לחשו לה, ותאוותה נסתלקה). קרי עליה (ירמיה א', ה'): 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' וגו'. נפק מינה רבי יוחנן (אותו עובר שנכנע להלכה יצא ממנו רבי יוחנן). ההיא עוברה דארחא (אשה אחרת שהיתה הרה שהריחה ריח של אוכל והתאוותה לאכול בעיצומו של יום הכיפורים). אתו לקמיה דרבי חנינא (לשאול מה דינה). אמר להו: לחושו לה, ולא אילחישא (אמר להם ללחוש לה באוזנה, כדי שישמע העובר שיום הכיפורים היום ואסור לה לאכול, אבל הלחישה לא הועילה והאישה לא נרגעה). קרי עליה (תהלים נ"ח, ד'): 'זֹרוּ רשעים מרחם'. נפק מיניה שבתאי אצר פירי" (אותו עובר שלא נכנע להלכה יצא ממנו אדם בשם שבתאי אצר פירי שעשה צרות לעם ישראל: הוא היה קונה את כל החיטים שבשדות עוד לפני קצירתן, ובהיותו הבעלים הבלעדיים של החיטים היה מפקיע את מחיריהן). מגמרא זו אנו רואים שהאישה ההרה שהיתה בגדר "אשר לא תאכל" – דהיינו, שלא אכלה, זכתה לעובר כרבי יוחנן; ואילו זו שהיתה בגדר "הנאכלת" ואכלה ביום הכיפורים, קיבלה עובר שלא עשה טובות לעם ישראל. נמצאנו למדים, שלפעמים דווקא סיום של "אשר לא תאכל" הוא סיום טוב וחשוב…

פרפראות

בושה ויראה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ט', ז') "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת" (רש"י בשם תורת כהנים ט', ז') יש לדקדק בלשון רש"י. רש"י הדגיש שהיו לאהרן שתי הסתייגויות: אחת שהיה בוש, והשנית שהיה ירא. אך משה שאלו: "למה אתה בוש?", ולא שאלו למה היה ירא. הסיבה היא, שאדם שמעיד על עצמו שהוא ירא שמים – אין לשאול שאלות על כך… ומה התכוון משה בתשובתו לאהרן: "לכך נבחרת"? אמר לו משה לאהרן: אילו הייתי מורה לך לעשות רק את חטאתך ואת עולתך, היה מקום להיותך ירא ובוש; אבל הרי לא לעצמך אתה עושה, כי אתה מצֻווה: "וכפר בעדך ובעד העם, ועשה את קרבן העם וכפר בעדם" – לכבוד הציבור אתה עושה. לא זו בלבד, אלא: "כאשר צוה ה" – המקיים את מצוות קונו אין לו להיות בוש.

ברכה של חסד וגבורה

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" (ט', כ"ג) רבינו 'אור החיים' הקדוש הסביר מדוע משה ואהרן ברכו את העם: "אולי כי כן נצטוו בנבואה, או שברכה זו במקום תפילה היתה כדי שתשרה שכינה. והגם שכבר בירכם אהרן – טובים השנים, לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזים בב' בחינות האחים, כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה". יש להוסיף על פי פירושו: בעם ישראל ישנם אנשי חסד רכי לב. אותם אנשים אינם יודעים לעמוד בגבורה כאשר צריך לנהוג בגבורה ובתקיפות לכבוד ה'. לעומתם, יש אנשים גיבורים שאינם יודעים להטות כלפי חסד בשעת צורך ורצון. משה ואהרן הצטיינו בשתי תכונות אלו: משה בגבורתו ואהרן בחסדו. כעת באו שניהם כאחת לברך את ישראל. מי שצריך תוספת חסד – יקבל אותה בברכה, ומי שצריך תוספת גבורה – יקבל. בזה טובים השניים מן האחד.

רינה של שבח ותפילה

"וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט', כ"ד) פירש רש"י: "'וירונו' – כתרגומו", היינו "וישבחו". לא סתם רינה וצהלה, אלא הודאה ושבח לה'. בתרגום יונתן נאמר: "ואתרכינו בצלו על אנפיהון". כיון שראו ששרתה שכינה ונתכפר להם עוון העגל, מיד שיבחו והודו לה' על אשר גמל לחייבים טובות, והרכינו ראשם בתפילה ובהשתחוויה. אין הכוונה להרכנה של "נופל וגלוי עיניים" (במדבר כ"ד, ד'), אלא הרכנת ראש שיש בה שבח ויקר. שכן כבר הסביר תרגום יונתן את הפסוק (ט', ו') "וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" – שהם הסירו את היצר הרע מליבם, וזו לשון התרגום: "ואמר משה: דין פתגמא דתעבדון אעברו ית יצרא בישא מן לבכון ומן יד יתגלי לכון איקר שכינתא דה'". מעתה יש לפרש: "וירונו" – כשני התרגומים: שבח והודאה (כתרגום אונקלוס) והרכנת ראש בתפילה (כתרגום יונתן).

שכר קידוש השם

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (י', ג') מדוע שתק אהרן? ביאר הספורנו: "שהתנחם בקידוש השם שנקדש במותם". על כך כתב התרגום: "וקביל אגר טב על משתקיה", וכדברי רש"י: "קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו פרשת שתויי יין". הקב"ה משלם מידה כנגד מידה: אהרן התנחם בקידוש השם, ושכרו הוא שנתייחד לו הדיבור, והרי דיבור זה עצמו הוא קידוש שמו הגדול של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

הוראת הלכה בשכרות

"וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י', י"א) כתב רש"י (עפ"י תורת כהנים י', ל"ח): "לימד שאסור שיכור בהוראה. יכול יהא חייב מיתה? תלמוד לומר: כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתם במיתה". נשאלת השאלה: מדוע עלולים היינו לחשוב שחכם ימות על הוראה שהורה בשכרותו? לפי ההלכה (עיין רמב"ם פ"א מביאת המקדש ה"ד) אסור לשיכור להורות הלכה, אבל ללמוד תורה מותר לו. לפעמים תוך כדי לימוד התורה, עלול הרב להורות הלכה על פלוני שחייב מיתה או לא. לכן אפשר היה לחשוב שהרב יתחייב על הוראת המיתה – מיתה; תלמוד לומר: "אין חכמים בהוראתם במיתה". אמנם אסור לו להורות, אך אם הורה – הוא נחשב אנוס, ופטור.

מודים דרבנן

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (י', כ') "ושמע משה ושפר קדמוי, ואפיק כרוזא במשריתא למימר: 'אנא הוא דאיתעלמית הילכתא מני, ואהרן אחי אדכר יתה לי'" (תרגום יונתן) משה רבנו קצף על בני אהרן בפרהסיא ושאלם: "מדוע לא אכלתם את החטאת?" (י', י"ז). לו היה משה שומע את תשובת אהרן ושותק, היו העם חושבים שאכן משה צודק בתוכחתו, אך לא רצה עוד להשיב על דברי אחיו, ולכן שתק. אשר על כן הוציא משה כרוז ברבים, שכל העם ידע כי צדק אהרן. כדברי רש"י (תורת כהנים י', ס"ז): "'וייטב בעיניו' – הודה ולא בוש לומר: 'לא שמעתי'". בכך לימדנו משה רבינו יסוד גדול: "מודים דרבנן – היינו שבחייהו". אשרי הדור שגדוליו יודעים להודות בטעותם.

הקדושה שבמאכל

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב') מובא בגמרא: "דבי ר' ישמעאל: 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא' (י"א, ד') – שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב: 'הוא'" (חולין נ"ט ע"א). השליט בעולמו הוא המקדש את האדם, הוא הבדיל בין ישראל לעמים ושידד מערכות תבל, ללמדנו שבמניעת אכילת הדברים הטמאים והאסורים אנו נמנעים מטומאה וטמטום, וזוכים להתקדש ולהתעלות בזה ובבא. מי שנזהר במאכלו ואינו אוכל מן הטמאים אלא מהטהורים, עליו הכתוב (י"א, מ"ד) אומר: "והייתם קדושים כי קדוש אני". "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה; מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה; בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא" (יומא ל"ט ע"א). אבל אם אינו נזהר בכך, עליו הכתוב אומר ומזהיר: "ולא תטמאו בהם, ונטמאתם בם"; ודרשו חז"ל (יומא, ל"ט ע"א): "אל תקרי 'ונטמאתם' אלא ונטמטם", לומר שהעבירה מטמטמת (אוטמת) את ליבו של האדם. ועוד אמרו (שם): "אדם מטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה; מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה". למדנו מכאן, שאדם שרוצה להתקדש יכול לעשות זאת לא בסיגופים, בצומות ובתעניות, אלא במניעת אכילת מאכלים אסורים.

מעשה רב

כוס עראק של ברכה

"יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד… וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (י', ט'-י"א) "'ולהורת' – למד שאסור שיכור בהוראה" (רש"י) סיפר מרן הרב זצוק"ל: באחד מביקורי אצל הבבא סאלי, נערכה שם סעודה אך אני לא אכלתי. אמר לי אחד השמשים של הבבא סאלי: אני אצל הבבא סאלי אפילו 'ארנבת' הייתי אוכל. החלטתי לשתוק. אחר שסיימו את הסעודה אמר הבבא סאלי: כיון שיש כאן אחד שלא סעד הוא לכל הפחות צריך לשתות. מזג איפוא הבבא סאלי כוס מלאה עראק, ואמר לי: 'זה רק מידי היא, ותשתה כוס זו עד גמירא'. אמרתי לבבא סאלי שאני לא רגיל לשתות עראק. חשבתי בליבי שאקח את הכוס ואשפוך מאחריי את העארק. עוד אני מהרהר במחשבתי א"ל הבבא סאלי זיע"א: 'תטעם, אל תשפוך'. ואכן טעמתי רק מעט מהעראק. אמר לי הבבא סאלי: 'עד גמירא ולא תשתכר'. המשכתי לשתות את כל הכוס. אמר לי הבבא סאלי: 'אשאלך שאלה בהלכה'. אמרתי לו: 'והלא שתיתי רביעית' ואין מורין בהלכה! א"ל הבבא סאלי: 'אעפ"כ תענה כי מידי לא תשתכר', ושאל את שאלתו.

נטילה לדבר שטיבולו במשקה

"מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא" (י"א, ל"ד) "למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טומאה לעולם, ואפי' נגוב. והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים" (רש"י) סיפר מרן זצוק"ל, כי באחד מביקוריו בחו"ל אצל אחד האדמו"רים הביאו לפניו ענבים גדולים ומיוחדים, והסבירו לו באריכות את מעלתם של הענבים הללו, שמכיון שהם גדלים בחוץ לארץ, הם פטורים מן המעשרות ואין בהם חשש ערלה … אף שגדולים וטובים היו הענבים, מ"מ לא נטלתי מהם לברך עליהם משום כבודה של ארץ ישראל. מששאל האדמו"ר לטעם הדבר, השבתי לו מחמת סיבה אחרת, שמחמת דבר שטיבולו במשקה המצריך נטילת ידיים. מיד רמזתי למארח ולמשמשיו ומיד באו לפניי שניים מחסידיו, ביד הא' כלי נטלא וגיגית עשויים מזהב וביד השני מגבת … והנה רק ברכתי ואכלתי מן העינב לפי, קפצו החסידים ועטו על הענבים מבלי שנותר עינב א' לפליטה. על כך בארתי כי המקור לאכול משיירי אדמו"ר הוא בגמ' ירושלמי (מו"ק ט' ע"א פ"ב ה"ג), על כי ר' יוחנן אחר קידוש החודש היה הולך ללקט ולאכול משיירי הסעודה, וז"ל הגמרא: "ר' יוחנן בצפרא הוה נחית לכנישתא והוה מלקט פרורין ואכל, ואמר: יהא חלקי עם אלין דאכלין הכא רומשות". ופי' קרבן העדה (שם), שקיימו מצות קדוש החדש וגם הסעודה מצוה רבה היא…

הלכה בפרשה

דרך הזמנת ש"ץ

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ט, ז') "'קרב אל המזבח' – שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: 'למה אתה בוש, לכך נבחרת'" (רש"י) שאלה: האם שליח ציבור קבוע או בעל קורא צריכים הזמנה? תשובה: משה אמר לאהרון הכהן (שם): "קרב אל המזבח", וברש"י (שם) הביא בשם המדרש (תורת כהנים א', ח') שהיה ירא ובוש, עד שאמר לו: "לכך נבחרת". מדוע סירב אהרון, והרי אין מסרבים לגדול? ברם מותר לסרב כשיש סיבה (כה"ח סי' נ"ג ס"ק ע'). אהרון חשב שהוא לא ראוי לתפקיד זה, אך משה אמר לו שהוא ראוי. מכאן שכאשר גדול מבקש מאדם להיות חזן, צריך הוא לעלות מיד, אלא א"כ יש לו סיבה מוצדקת שלא לעלות. ש"צ קבוע ובעל קורא קבוע, אינם צריכים הזמנה, אך כבר נהגו לרמוז לחזן ולבעל קורא לעלות. אם אינו חזן קבוע, בפעם הראשונה הוא צריך להראות שהוא מסרב, בפנייה השנייה הוא מראה סימנים שמוכן הוא לעלות, בפנייה השלישית עליו להיענות. מי שיש לו יום זכרון (יארצייט), ורוצה להיות ש"ץ, או אדם שרוצה לעלות לתורה ולברך הגומל, או אם צריך הוא לעלות מפטיר, עליו ללכת לגבאי ולהודיעו, ובזה אין צורך לסרב.

דרך בדיקת מאכלים הנגועים בתולעים

"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (י"א, מ"ד) שאלה: האם בימינו צריך ליזהר מתולעים במאכלים, וכיצד ניתן לאכול למעשה? תשובה: נחלק באופן כללי את סוגי הירקות הנקיים והמוחזקים כנגועים ואת האופן בו יש לנהוג בהם. ירקות חסלט חסד גדול עשה עמנו הקב"ה ששלח לנו את היהודים היקרים מגוש קטיף שמזכים אותנו בירקות ללא תולעים. ודי לשוטפם במים ויכול לאוכלם ללא חשש תולעים. בין הפעמים שהתארחתי אצל ה'בבא סאלי' ע"ה הגישו בפני חסה, אבל אני כדרכי לא אכלתי. אמר לי הבבא סאלי: אין לך ממה לחשוש מתולעים כי חסה זו ממרוקו ואין בה תולעים כלל. באופן מעשי, אסור היום להשתמש בירק רגיל, ואין לומר שכמו שהאמא שלי נקתה בזמנו כשלא היו ירקות מגוש קטיף אף אני אעשה כמוה. כי אין לנשים היום את הסבלנות של הסבתא, ואין לנו את העינים המנוסות ביותר של הסבתא. וגם התולעים המצויים כיום חכמים יותר ונכנסים בתוך הגבעולים. על הרה"ג החכם יצחק אלפיי-ה זצוק"ל, בעל 'קונטרס היחיאלי', ומפיץ ה"תענית דיבור", מסופר שבכדי לבדוק את הסלק מתולעים היה לוקח ה' נשים שיבדקו אחת אחרי השנייה, ולאחר בדיקתן הוא בעצמו היה לוקח את הסלק ומהבהב אותו על האש (בזמנו לא היתה תוצרת של גוש קטיף). ובכל זאת אם אין ברירה, יעיין בחוברת "מן המותר בפיך" של חכם שחפץ בעילום שמו שהוציא את החוברת בהנחייתנו ושם מבואר לכל סוג ירק – את אופן נקיונו והכשרתו. וראוי לאדם שמפריש חומש לצדקה שיוציא עבור רכישת ירקות מגוש קטיף ללא תולעים. בדיקת חומוס כשהיו מביאים להרה"ג חכם יוסף עדס זיע"א חומוס לאכול, היה פותח אחד אחד בידו ובודקם מתולעים, ואח"כ אוכל. בחומוס של הדור הקודם היו הרבה תולעים, כיום יש פחות. ולכן כיום יש להשרותו תחילה במים פושרים ומה שצף יזרוק, ולמחרת יבדוק אחד אחד, כי דין התולעים בחומוס חמור יותר משאר דברים. בדיקת פירות יבשים יש להקפיד לבדוק היטב את הפירות היבשים מתולעים. התאנה קשה מאד לבדיקה, ובירושלים היה מנהג שלא לאכול תאנים בלילה. בימינו אפשר לבדוק באור החשמל שהוא חזק כמו אור יום. פרי הגויאבה שריחו טוב ונעים (יש האומרים שריח פרי הגויאבה טוב ונעים ומברכים עליו: "הנותן ריח טוב בפירות", ויש אומרים שריחו לא טוב), גם בפרי זה יש תולעים לבנים שקשה מאד לראותם, ויש לבדוק יפה יפה.

זהירות בכבוד חברו

מספרים על שמש אחד, שאיזה עשיר אחד היה תמיד מבזה אותו ועושה ממנו צחוק. פעם אחת אמר השמש לעשיר: היום יש אנשים שאמורים להביא תאנים לברך עליהם, ואתה העשיר צריך להראות להם שאתה יודע ספר וכך יכבדוך. שאל אותו העשיר: ומה עליי לעשות בשביל זה? אמר לו השמש: תעלה על כסא ותראה להם כיצד אתה בודק את התאנים מתולעים לאור העששית שבתקרה. והכין השמש כיסא, וכשבאו והביאו את התאנים, עלה העשיר על הכסא לבדוק, והשמש אמר: אך! אך! חבל שאני אדם ולא תולעת. לא הבין העשיר את כוונתו, עד שהסביר לו השמש שאילו היה תולעת היה בודק היטב היטב ונזהר שלא לאוכלו, אבל עכשו שהוא אדם, הוא מרשה לעצמו לבולעו חי, והרי הוא בעיניו גרוע יותר מתולעת.

בדיקת תולעים בבצל יבש

לא מזמן היה חשש תולעים בבצל יבש. וכשאמרו זאת לרב הגדול מעוז ומגדול הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, אמר להם: מה אתם מחדשים חידושים, אין כזה דבר. אמרו לו: אפשר לקחת את הנהג שלך? אמר להם: כן. אמרו לו: אתה מאמין לנהג שלך? ענה להם: אני מאמין לו כתרי. לקחו את הנהג והלכו לשוק 'מחנה יהודה' וקנו בצל יבש שהיה פתוח למעלה, והביאוהו לפני הרב שלום משאש והראו לו שיש בו תולעים. אמר להם הרב: במרוקו לא היה בבצל תולעים. כמובן שהדבר תלוי בתקופות וזמנים שונים שבהם החשש לתולעים גדול יותר.

בדיקת עלי גפנים

יש שלוקחים עלי גפן ועושים מהם ממולאים. בזמנו היה חרם שאסור להשתמש בעלי גפן אלא אם כן עבר עליהם י"ב חודש, כי היו בהם תולעים בין עורקי העלים (ועיין ל'ארץ חיים' סתהון – הוצאת ירושלים עמודים 119 – 120). כיום אם אדם רוצה להשתמש בהם, לפחות יכניסם למיקרוגל או לתנור כדי שיישרפו התולעים ויהפכו לאפר, ואם לא עשה כן – מותר להשתמש בהם רק לאחר י"ב חדש.

פולים היבשים שבמצרים

הנה ידוע שבמצרים היו אוכלים פולים יבשים בצורת "דמא'ס" כמו שהיו אוכלים חומוס "דמא'ס", אלא שהיו הפולים נגועים ביותר בתולעים, ואמר אז רב אחד שיש אפשרות לדפוק אותם בפטישים ואז התולעים יתרסקו, ולא הסכימו איתו. כל מאכל שיש בו חשש איסור צריך בדיקה מדוקדקת, ויש להימנע מאכילתו עד שיתברר שהוסר האיסור ממנו כליל. דבר זה מצוי בעיקר במאכלים שמצויים בהם תולעים. והמזהיר והנזהר שלומים תן כמי נהר.

תרופות כשרות

"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (י"א, מ"ג-מ"ד) "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא ט"ל ע"א) שאלה: האם צריך הכשר על תרופות? תשובה: תרופות רבות מיובאות כיום מחו"ל ומעורב בהם יין, ויש לשאול את הבקיאים בנושא כדי שלא להכשל באיסור יין נסך. יש יין נסך שאסור בהנאה, ויש יין נסך שאסור בשתיה אך מותר בהנאה (יכול למוכרו לאחרים). נוצרי שנגע ביין – היין אסור בהנאה. אך אם מוסלמי נוגע ביין – היין נאסר בשתיה, אך מותר בהנאה. וטעם ההבדל הוא, כי הישמעאלי אינו עובד ע"ז. כמו כן כיום יש קפסולות העשויות מעורות דגים, או מעורות של בעלי חיים, ויש ג'לטין העשוי מעצמות בהמות של גויים. פעם הביאו ג'לטין העשוי מעצמות של בעלי חיים מהודו, ושם הם עובדי ע"ז לבהמות, ולכן אינם אוכלים בהמות, וכשהם מתות עושים מעצמותיהן ג'לטין. ואכן בזמן תפקידי כרב הראשי ברבנות הראשית הוריתי להחמיר, ונמנעתי מלתת כשרות במוצרי מזון שמעורב בהם ג'לטין, כי בימינו יש תחליפים לכך להביא ג'לטין מחומרים צמחיים וממקורות בע"ח כשרים כדגים וכיו"ב.

זהירותם של ת"ח ממאכלים אסורים

תלמידי חכמים נזהרים ביותר מכל מאכל שיש בו חשש או פקפוק בהכשרו, משום שדבר זה עלול לגרום לטמטום הלב, והנזק בו רב ביותר ומונע בהירות השכל וההבנה בלימוד התורה. ת"ח אחד היה אצלי, וסיפרתי לו על הג'לטין שבא מחו"ל, שהרבה ממנו עשוי מעצמות של בהמות או מעצמות של בהמות מהודו, וגם עוררתי את תשומת לבו על ההשגחות השונות בארץ ובחו"ל עד שהמציאו דרך אחרת לייצר ג'לטין מצמחים. והנה בעוד אני מספר לו על כך והוא קם במהירות ורץ לנוחיות ואני שומע שהוא מקיא שם. כשיצא, שאלתי אותו מה קרה לו, והוא אמר לי שבאותו בוקר אכל מאכל שיש בו רכיב של ג'לטין ולא היה יכול לסבול את זה והרגיש שהוא חייב להקיא. בוא וראה כמה יראת שמים יש לתלמידי חכמים שמרגישים רע אם אכלו דבר לא כשר או ספק כשר, עד שצריכים לפלוט אותו. ויהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו שלא נכשל בשום מאכל, אפי' ספק דספק של חשש איסור. וידוע שמי שנזהר ממאכל אסור, זוכה לאכול משור הבר ומלוויתן בביאת הגואל בב"א.

פרשת תזריע

שיחות ומאמרים

מעלת האדם

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא" (י"ב, ב') "אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף" (רש"י בשם מדרש רבה י"ד, א') הוקשה לרש"י: מדוע לא הקדימה התורה את דיני טהרת האדם לפני דיני הבהמות והחיות הטהורות? הלא האדם הוא נזר הבריאה, והוא קודם לכל! על כן ביאר רש"י, שכשם שיצירתו של האדם היתה לאחר יצירת כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו. אולם עדיין יש לשאול: מדוע, אפוא, כבר בפרשת בראשית מצינו שברא הקב"ה את האדם בסוף, אחר כל מעשי בראשית? אם האדם הוא תכלית הבריאה, בשבילו נברא העולם, הרי שלו משפט הבכורה, וצריך היה להיברא ראשון! במסכת סנהדרין (ל"ח ע"א) הובאו מספר תשובות לשאלה זו: א. אם האדם היה נברא ביום הראשון, היו הכופרים אומרים שה' ברא את העולם בשיתוף עם האדם. ב. האדם נברא אחרון, בשביל שאם תזוח דעתו עליו על כך שהוא בחיר הבריאה, יאמרו לו: אין לך במה להתגאות, הרי יתוש קדמך. ג. האדם נברא ביום האחרון של הבריאה, כדי שייכנס מיד למצוה, שישמור את השבת. ד. הבריאה כולה נבראה לפני האדם, כדי שייברא האדם וימצא הכל מוכן לסעודה. למדנו, שיש מעלה ויש חסרון בבריאת האדם ביום השישי, אחר בריאת כל בהמה חיה ועוף. אם יחשוב האדם בגאוותו שאין הוא מחוייב בעשיית רצון בוראו, יאמרו לו: אפילו היתוש, שקדמך, ממלא את תפקידו בעולם שלשמו הוא נוצר, וכפי שמסופר על דוד המלך (ס' אותיות אלפא ביתא בן סירא, מובא באוצר המדרשים) שלא ידע מה צורך יש לעולם בעכביש, ולבסוף ידע בעצמו מה הצורך בו; ואילו אתה, אינך ממלא את ייעודך בעולם, אם כן, מה לך להתגאות? אבל אם האדם מקיים את רצון בוראו, הרי הוא נכנס ישירות לעולם של קיום המצוות וכל העולם כולו מוכן לאדם ולכבודו. אם כן, יכול האדם בהתנהגותו להיות ירוד וגרוע יותר מהבהמה החיה והעוף, ויכול הוא להיות נזר הבריאה ותפארתה. אוי לו לאדם שיהפוך את עצמו לפחות מהפחותים שבבריאה! אוי לו לאדם שהנפש הבהמית שלו תתגבר על הנפש הרוחנית שבו! אשרי האדם שכל מעשיו לשם שמים, שהכל מוכן עבורו כדי שיוכל לקיים את המצוות מיד.

גדולה מילה

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג') חז"ל (שבת קל"ב ע"א) דרשו מהמילים: "וביום השמיני" – שאפילו אם חל יום השמיני בשבת צריך למול את התינוק. דין זה נתחדש בפרשתנו, ולא בפרשת "לך לך". שם התורה מבארת את הלכות המילה של עבדים ובנים וכן את חומרת איסור הערלה ומעלת כריתת הברית. 'אור החיים' הקדוש בפרשתנו (י"ב, ג') הקשה: מדוע לא הוזכר דין זה שמילה דוחה את השבת אצל אברהם אבינו, בפרשת "לך לך"? וביאר: "שלא יחשוב אדם כי לא היקל ה' שבת לגבי מילה אלא להאבות שלא קיבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה' 'מחלליה מות יומת' (שמות ל"א, י"ד) לא ידחה שבת… אשר על כך ציווה ה' פרט זה לבנים שקיבלו התורה", לומר לך שמילה דוחה את השבת גם אחר מתן תורה. עוד אפשר לומר, שבזמן האבות באמת מילה לא דחתה את השבת; דווקא לאחר מתן תורה מילה דוחה שבת. בין כך ובין כך, רואים אנו כמה גדולה מעלתה של המילה, שדוחה את השבת החמורה והשקולה ככל התורה כולה. חז"ל דרשו על הפסוק בזכריה (ט', י"א): "גם את בדם בריתך שלחתי אסירך מבור אין מים בו", שהיו ישראל במצרים ערום ועריה, "ונתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר: 'מתבוססת בדמיך' – בשני דמים" (רש"י שמות י"ב, ו'). זאת משום שישראל היו אז ללא מצוות להתעסק בהן, ונוצר עליהם קטרוג: מדוע ובאיזו זכות הם נגאלים קודם הזמן? משה רבינו, שנשלח להציל את בני ישראל, לא עמדה לו הזכות של הצלת ישראל כיון שהתרשל בברית המילה (נדרים ל"א ע"ב). גם בימי יהושע, כאשר ביקשו עם ישראל להיכנס לארץ ישראל, לא יכול היה ללא זכות המילה. וכך אמר לו הקב"ה ליהושע: "עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית". לאחר שיהושע מקיים את מצות המילה, אומר לו ה': "היום גלותי חרפת מצרים מעליכם". ודרשו חז"ל (הובא ברש"י יהושע ה', ט') שמצרים תלו את יציאת ישראל בעבודה זרה שלהם ואמרו: "כוכב אחד יש ששמו 'רעה' והוא סימן של דם, רואים אותו אנו עליכם במדבר… והם אינם יודעים שהוא דם המילה. וכשמלו בימי יהושע ובא אותו הדם, הוסרה מהם אותה החרפה שעדיין ערב רב שעלו עימהם היו מונים להם". כלומר ברית המילה מעכבת, בלעדיה אי-אפשר לצאת ממצרים ובלעדיה אין להיכנס לארץ. ואין זכות שתושיע. לא לחינם אמרו חז"ל (משנה נדרים פ"ג מי"א): "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות". ועוד אמרו (שם): "גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא 'שלם' עד שמל, שנאמר (בראשית י"ז, א'): 'התהלך לפני והיה תמים'" (ועיין שם עוד על גדלות המילה ומעלתה). אף שאברהם אבינו נזרק לכבשן האש על אמונתו בה' יתברך ונקרא שלם אחר ניסיון קשה זה, אבל עדיין לא הגיע לשלמות האמיתית. את השלמות הזו השיג דווקא בברית המילה, כשמסר את נפשו עליה בגיל תשעים ותשע שנים. לכן נאמר לו: "התהלך לפני והיה תמים". בברית זו, שהיתה בלילה במצרים, קיבלו עליהם בני ישראל עול מלכות שמים. הם נכנסו לברית עם הקב"ה ומיד נגאלו, כי עבדיי הם ולא עבדים לעבדים. חז"ל מתארים לנו שמצוה זו עדיין נמשכת. הם מספרים על אברהם אבינו שהוא יושב על פתח גיהנום, כל מי שנימול כדת וכדין ושומר את בריתו – מקומו בגן עדן, ואברהם אבינו מסייעו (בראשית רבה מ"ח, ח'). ברוך השם, עם ישראל על כל עדותיו, פלגיו ומפלגותיו מקיים את מצות המילה בשמחה. בזכות המצוה הגדולה והיקרה הזאת ניגאל מבור הגלות כאשר נגאלנו ממצרים, לגאולת עולמים.

דרגות הטומאה במחנה

"כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג, מ"ו) "'מחוץ למחנה' – חוץ לשלוש מחנות" (רש"י) בפרשת במדבר מסודר מחנה ישראל לפי דגלים, כשבמרכזו מחנה השכינה, הוא אוהל מועד, ושבט לוי. בפרשת נשא מדגישה התורה שישנה קדושה מיוחדת בכל אחד מהמחנות: מחנה ישראל, מחנה לויה ומחנה שכינה. קדושת המחנות קובעת הלכות הרחקות, וישנם כאלה שאינם ראויים להיכנס לחלק מן המחנות. כך ביאר הרמב"ן (במדבר ה', ב'): "שיהיה המחנה קדוש וראוי שתשרה בו שכינה… והיא מצווה נוהגת מיד ולדורות" (כלומר, לזמן שנוהגים דיני טומאה וטהרה). בזמן הבית היו המחנות מחולקים בצורה אחרת: העיר ירושלים כולה, עד פתח הר הבית נחשבת מחנה ישראל; מהר הבית ועד פתח העזרה – מחנה לויה; ומפתח העזרה (שער ניקנור) ופנימה – מחנה שכינה (עיין לרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ז הלכה י"א). למעשה, ישנם עשרה סוגי קדושות בארץ ישראל, זה למעלה מזה, אך שלוש הקדושות המקבילות לאלו שבמדבר הם בירושלים עצמה. הדין הוא, שממחנה שכינה משלחים טמא לנפש, ממחנה לויה משלחים זב, וממחנה ישראל משלחים צרוע. מה עניינה של חלוקה זו? ידוע, שדיני טומאה וטהרה הם חוק בלי טעם. אבל רמז יש כאן: הצרעת באה על דיבור רע, על הוצאת שם רע ועל לשון הרע. בעל לשון הוא בגדר כופר, כנאמר (תהילים י"ב, ה'): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". כח הדיבור הינו כוח מיוחד לבני האדם, כפי שתרגם אונקלוס על הפסוק (בראשית ב', ז'): "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא", רוח שמדבר. מי שמנצל את הכוח הזה לרעה, לדיבורים רעים, הרי הוא פוגם בעיקר מעלתו של האדם. אדם כזה צריך לצאת מחוץ למחנה, לשהות שם לבדו, רחוק מחברת בני אדם, כדי שלא ימשיך להשתמש בלשונו. גם מחוץ למחנה, חייב הוא להזהיר כל מי שמתקרב אליו ולומר לו: "טמא! טמא!", אל תתקרב אליי! זו התרופה שלו על חטאו בלשון. לעומת זאת, טומאת זב היא בסתר, והיא נובעת ממחשבות לא טובות והרהורי עבירה. לזב מותר להיכנס למחנה ישראל, כיון שאין הוא עלול לפגוע שם באחרים, אבל למחנה לויה, ששם נמצאים אנשים קדושים וטהורים, אשר מחשבתם מחשבת קודש, אינו רשאי להגיע. טמא נפש שנטמא למתים – אותו אין לשלוח ממחנה לויה. אין הוא פוגם במחנות ישראל ולויה. אולם הוא נקרא "טמא לנפש", משום שנפשו, נשמתו הקדושה, נפגמה. לכן אין הוא יכול להיכנס למחנה השכינה. האדם הוא משכן לנשמה, כפי שהמקדש הוא מקום השכינה. אדם שנפשו איננה טהורה אינו רשאי להיכנס למקום השכינה. אמנם הוא נשאר בחברת שבט לוי ובחברת שבטי ישראל, כדי שהללו יקרבו אותו וילמדו אותו לטהר את עצמו ואת נפשו.

אות ופלא

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים" (י"ג, מ"ז) נגעי הצרעת הם תופעה על-טבעית שהיתה קיימת רק בעם ישראל, בשל קדושתם. וכך היא לשון הרמב"ן (י"ג, מ"ז): "'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת' – זה העניין איננו בטבע כלל ובפרט נגעי בגדים, וכן נגעי הבתים" (ראה ב'כלי יקר' בפרשתנו ובספר 'הכוזרי'). דרכו של הרמב"ם בספרו הגדול "היד החזקה", שהוא כותב הלכות מעשיות ואין הוא מביא בספר זה דרשות או דברי מוסר (רק בסוף כל חלק מה-י"ד ספרים). אף על פי כן, בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם הלכה שכולה דרשה ומוסר (פט"ז מהל' טומאת צרעת ה"י). וכך הוא כותב: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כ"ד, ח'-ט'): 'השמר בנגע הצרעת… זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך'. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר (במדבר י"ב, ג'): 'והאיש משה ענו מאד', ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא ייתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר (קהלת ה', ב'): 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר (תהלים ל"א, י"ט): 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק', ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר (דברי הימים ב' ל"ו, ט"ז): 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו', ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר (מלכים ב' י"ז, ט'): 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם'. והרי הוא אומר (תהלים ע"ג, ט'): 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ' – מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר (מלאכי ג', ט"ז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'". הרמב"ם מאריך שלא כדרכו, כדי ללמדנו שההתרחקות מלשון הרע המביאה לצרעת הינה הוראה מעשית, ולא דרך חסידות בעלמא. אמנם בדורו של יהושע, כשנכנסו ישראל לארצם, היתה מטרה חיובית בנגעי הבתים, כדי שימצאו ישראל את המטמוניות שהטמינו הכנענים בתוך הבתים. כך מובא בחז"ל (תורת כהנים י"ד, ע"ה; ויקרא רבה י"ז, ו'), שכאשר ברחו הכנענים מארץ ישראל מפני עם ישראל, הטמינו את כל אוצרותיהם בקירות ביתם, ונחשב הדבר להפקר גמור, לפי שלבסוף התייאשו מהם לחלוטין. אמר הקב"ה: כל האוצרות שלהם שייכים מעתה לישראל. זה היה נס מיוחד לאותה תקופה, שכן חפץ ה' היה לקיים את דברו: "ואכלת את שלל אויבך" (דברים כ', י"ד). [אמנם אומרים בדרך מליצה: "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" (משלי י"ב, ז'). אם יש רשע ושכנו צדיק, אזי אם ידבר לשון הרע ויצטרכו לנתוץ את הבית, ישבר גם כותל הצדיק! לכן הקב"ה מהפך במקרה זה את הסדר והרשע מקבל צרעת בבגדיו ובגופו תחילה כדי שבית הצדיק יעמוד]. אבל לדורות – מטרת הצרעת היא לעורר את האדם לתשובה, כדי שייזהר מהחטא החמור של לשון הרע. עד כמה חמורה לשון הרע? הנה מצינו אפילו לגבי משה רבינו ע"ה, שבשעה שאמר (שמות ד', א'): "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", אמר לו הקב"ה (שם ד', ו'): "הבא נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג". וכתב רש"י: "רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו 'לא יאמינו לי', לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע". לכאורה, צדק משה רבנו, שכן למרות שבתחילה נאמר: "ויאמן העם", הרי שכאשר הלך אל פרעה נשמטו הזקנים אחד אחד, ולא האמינו בשליחותו של משה. גם לאחר מכן, בנס קריעת ים סוף, אף שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שם, י"ד, ל"א), הרי שמיד אחר כך כתוב (שם י"ז, ב'): "וירב העם". רק במתן תורה, כששמעו ישראל את קול ה' ודבריו, הגיעו למדרגה הנפלאה של "בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט'). אם כן, מדוע נענש משה על דברי האמת שאמר? אלא, שלמרות שמשה צדק בטענתו, לא היה עליו לומר: "והן לא יאמינו לי". היה עליו לזכור את מצבו של העם: הם היו מדוכאים בעבודת הפרך, וחששו מפרעה. אכן, באופן עקרוני הם האמינו בה', ישראל מאמינים בני מאמינים, ואמונה אפילו במקצת חשובה אמונה. ואכן, האמונה נקבעה בלבבות עם ישראל בהדרגה, שלב אחר שלב, ואת האמונה הזאת הנחיל עם ישראל לדורותיו.

שבת החודש

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב') שבת הסמוכה לר"ח ניסן נקראת גם "שבת החודש". בה אנו קוראים מחומש שמות את פרשת: "החודש הזה לכם ראש חודשים". הטעם שאנו קוראים בשבת זו את פרשת החודש כתב רש"י (מגילה כ"ט ע"א ד"ה ברביעית): "ששם פרשת הפסח". כלומר יש לזכור בשבת זו את יציאת מצרים מעבר לזכירה שאנו זוכרים מידי יום ביומו. וכן ביאר הר"ן ור"ע מברטנורא וכ"פ קרבן העדה על הירושלמי. מיהו המ"ב (סימן תרפ"ה ס"ק א') כתב טעם אחר, וז"ל: "הרביעית פרשת החודש בשבת הסמוך לר"ח ניסן, כדי לקדש חודש ניסן, דכתיב בתורה: 'החודש הזה לכם ראש חדשים', אבל אין זה עיקר הקידוש כי עיקר הקידוש הוא בעת ראית הלבנה שמקדשין אותו הב"ד ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן", ומקור דבריו הם דברי הלבוש (סי' תרפ"ה אות א'). על הפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים" ביאר רש"י: "'החדש הזה' – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהי' לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי. 'הזה' – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר (שמות ז'): ויהי ביום דבר ה', ביום צותו (ויקרא ז'), מן היום אשר צוה ה' והלאה (במדבר ט"ו), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה". ברש"י מבואר שחשבונות מולד הלבנה וסוד העיבור הם קשים מאוד. ואכן הראב"ד מעיד על עצמו שאין הוא בקיא בחכמה זו וכתב (פרק ז' הלכה ז' מהלכות קידוש החודש): "מפני שהמחבר מתגדר מאד ומתפאר בחכמה הזאת, והוא בעיניו שהגיע לתכליתה ואני איני מאנשיה, כי גם רבותי לא הגיעו אליה, על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו". ומכל מקום, מעבר לקושי הטמון בה, טמון במצוה זו חשיבות רבה. וכך מצינו ברש"י (בראשית א', א'), שהתורה היתה צריכה להתחיל ממצווה זו, שזו המצווה הראשונה שנצטוו בה בני ישראל. ולכאורה יקשה: מדוע לא היה לה לתורה להתחיל מעניינים שלכאורה הם יסודיים יותר כמו: "שמע ישראל" וכדו'. אלא, שבמצות קידוש החודש מתבטא כוחו של עם ישראל, שכן חכמי ישראל קובעים את החודשים ובשמים נשמעים להם, כדברי חז"ל על הפסוק (תהלים נ"ז, ג'): "אקרא לאלוקים עליון לקל גומר עלי" – מכאן שהקב"ה משנה את הטבע כדי לקיים את קביעת המועדים עפ"י חכמי ישראל. גם בילקוט שמעוני מובא כעין זה (שמות פרק י"ב רמז ק"צ): "תני רב הושעיא, גזרו בית דין שלמטה ואמרו: היום ראש השנה. אמר הקב"ה למלאכים: העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספיקטורין, שגזרו בית דין למטה ואמרו: היום ראש השנה. נשתהו העדים לבוא או נמלכו בית דין לעברה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה ויעברו סניגורין ויעברו ספיקטורין, שגזרו בית דין של מטה ואמרו: ראש השנה למחר. ומה טעם? 'כי חק לישראל הוא' – אם חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב". מדברי המדרש אנו למדים, שבית דין של מטה הם שקובעים מתי יהיה ראש השנה, ולא זו בלבד, אלא שהקב"ה משלים עמהם. זהו מדרש חכמים: 'אתם' – אפילו טועים" (ראה הוריות דף ג' ע"ב). כלומר אפי' שקביעת ראש חודש של חז"ל לא מתאימה עם מהלך הירח, הקב"ה משדד מערכות כדי שקביעתם של חכמי ישראל תהיה קביעה. נמצינו למדים מכל הנ"ל, כי דרך האמונה בחכמי ישראל, אפשר להגיע בקלות לאמונה בקודשא בריך הוא. טעם למצוה זו כתב הרמב"ן: "וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שֶׁיִּמְנוּ אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחודשים שם בתורה, אלא יאמר: 'בחדש השלישי' (שמות י"ט, א'), ואומר: 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן' (במדבר י', י"א), 'ובחדש השביעי באחד לחודש' וגו' (שם כ"ט, א'), וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש, כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתינו". כלומר, כאשר מזכירים את חודש ניסן כ"חודש הראשון", אזי זוכרים אנו את גאולת מצרים, משום שחודש זה הוא ראשון לגאולה וכן החודש השני וכו'. הראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל כותב, שאדם שמשתמש בחודשים לועזיים כגון הראשון לראשון וכדו', עובר על מצות עשה ועל לאו דאורייתא, ואף אם משתמש בשם החודשים הלועזיים אסור לעשות כן, משום ששמות חודשים אלה הם שמות שמקורם משמות של עבודה זרה. אשר על כן, יש להשתמש בתאריכים עבריים. מיהו, כיון שיש מקומות שאינם מכירים את התאריך העברי, יש לכתוב בנוסף לתאריך העברי את התאריך הלועזי בסוגריים ויוסיף את המילה "למניינם". כעין זה צריכים לנהוג גם ביחס לימות השבוע. רבנו יוסף חיים זיע"א בעל ה"בן איש חי" הביא בשם ספר שער הכוונות, שכאשר אומר אדם בתפילה: "היום יום אחד בשבת קודש" וכו', יכוין לצאת מצות "זכור את יום השבת לקדשו". למעשה, המעיין ימצא שמקור דברים אלו הוא ברמב"ן שהבאנו.

פרפראות

הכנה לטהרה

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא… וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (י"ב, ב', ד') אשה הבאה להטהר מטומאתה, צריכה לעבור תהליך של טהרה על ידי המתנת שבעה ימים (שבעה נקיים) וכו'. מנקודת מבט זו, עם ישראל נמשל לאשה. כאשר עם ישראל היו במצרים, היתה טומאתם גדולה ועצומה, עד שחצו מ"ט שערי טומאה! כדי להוציאן מטומאתן ציוה הקב"ה למשה שעליהם לעבור תהליך של טהרה, ואמר לו (שמות ג', י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כלומר, תהליך הטהרה של עם ישראל יימצא במתן תורה אחרי הכנה של שבעה שבועות, בהן עם ישראל ייטהר, יתקדש ויזדכך, עד שיגיעו למתן תורה טהורים וראויים לקבלה. ובזוהר הקדוש (פרשת אמור דף צ"ז ע"ג מובא בכה"ח סי' תפ"ט ס"ק ד'), כתובים דברים מדהימים בעניין החובה להזדכך ולהטהר לקראת קבלת התורה, ועל ההשלכות של מי שלא עובר תהליך זה, וז"ל: "וכל בר נש דלא מני חושבנא דא, אינון שבעה שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא, לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא, ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא" (וכל אדם שלא מנה לטהרתו את החשבון הזה, הלוא הם שבע שבועות תמימות בהם יזכה לטהרה זו, לא נקרא טהור ולא נכלל בין הטהורים, ואינו כדאי להיות לו חלק בתורה), כלומר, שאדם שלא סופר ספירת העומר לא נקרא טהור ולא ראוי הוא לחֵלק בתורה. והטעם, משום שימי העומר הם ימי התקרבות והטהרות. דימוי נוסף יש לעם ישראל כלפי הקב"ה עם אשה כלפי בעלה, שכשם שאשה שנתגרשה מבעלה לא יכולה להינשא לאחֵר עד שיעברו עליה שלושה חודשי הבחנה, כך עם ישראל שהיו תחת שלטון פרעה ושעבודו, היו ראויים להמתין שלושה חודשים עד למתן תורה. אלא, שהקב"ה ריחם על עם ישראל וקבע להם שהג' חודשים לא יהיו מלאים, אלא חלק מניסן נקרא חודש, חודש אייר הוא החודש השני ל"הבחנה" זו, ומקצת מחודש סיון נקרא חודש שלם, עד שהושלמה המתנה של שלושה חודשים, ורק אחר כך קיבלו את התורה.

שמחת המילה

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג') שאלו התלמידים את רבי שמעון בן יוחאי (נדה ל"א ע"ב): "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה?", ונענו: "שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים" (על שהאישה אסורה עדיין לבעלה). הוא שתרגם יונתן: "וביומא תמינאי תשתרי (האישה תהיה מותרת לבעלה), וברא יתגזר בשר ערלתיה" (ויחתכו את ערלת התינוק), היינו שבעת ימים נמצאת האישה בטומאתה, וביום השמיני היא נטהרת לבעלה, ויום זה הוא גם יום מילת בנם. והנה, מובא בחז"ל (שבת ק"ל ע"א): "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה – כגון מילה, דכתיב (תהלים קי"ט, קס"ב): 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב' – עדיין עושין אותה בשמחה". כמדומני, ששמעתי משם גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' זיע"א, ששאל: מדוע אמרו חז"ל "עדיין עושין"? היו צריכים לומר: "עושין" בלבד! ותירץ: אפשר היה לחשוב, שדברי חז"ל נכונים דווקא לימיהם, בהם האשה היתה מותרת לבעלה כעבור שמונה ימים מהלידה; אבל בימינו, שאין האשה טהורה ביום השמיני (כל הנשים בחזקת יולדות בזיבה), הרי שעדיין קיים החשש שיהיו אביו ואמו של התינוק עצבים ביום מילת בנם, ואם כן שמא כבר לא יקיימו את מצות המילה בשמחה! על כך אמרו חז"ל: "עדיין עושין" – למרות שההלכה כיום היא שהאישה אסורה לבעלה ביום המילה, בכל זאת, עדיין עושין ישראל את מצות ברית המילה בשמחה.

העיכוב תלוי בחטאת

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת" (י"ב, ו') יולדת מביאה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. הרמב"ם (מחוסרי כפרה פרק א' הלכה ה') פסק, שאף אם האישה לא הביאה קרבן עולה, יכולה היא לאכול קדשים; אבל אם לא הביאה את החטאת – הרי היא מעוכבת מאכילת קדשים. כך כתב גם רש"י (י"ב, ז'): "'והקריבו… וכפר עליה' – זה החטאת". דווקא קרבן החטאת הוא המכפר, עליו נאמר: "וכפר עליה", ולכן דווקא הוא מעכב באכילת הקדשים (ועיין בדברי 'אור החיים' הקדוש). והנה בפועל כבש, קרבן העולה, הרבה יותר יקר מבן יונה או תור, שהם קרבן החטאת. אם כך תמוה: מדוע דווקא הקרבן הפשוט והזול הוא המעכב, ולא הקרבן היקר! התשובה היא, שקרבן החטאת של יולדת בא על ביטוי שפתיים. על חטא בדיבור יש להביא בן יונה או תור. שכן ישראל נמשלו ליונה, משום שהמצוות מגינות עליהם ככנפי היונה (ברכות נ"ג ע"ב), וכמו שנאמר (תהלים ס"ח, י"ד): "כנפי יונה נחפה בכסף". לכן, על ביטוי שפתיים שבו נכשלה האישה היא צריכה להביא בן יונה. ודווקא קרבן זה מעכב אותה מלאכול קדשים, כיון שהוא בא לכפר על התרשלות במצוה.

תורת ביטחון היולדת

"זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה" (י"ב, ז') מיקומו של פסוק זה צריך עיון. לכאורה, הפסוק מסכם את הלכות יולדת, ולפיכך מן הראוי היה לו להיכתב בסוף הפרשיה. אולם הוא מופיע באמצעה של הפרשיה, שכן התורה מפרטת את הקרבנות שצריכה היולדת להביא: כבש לעולה ובן יונה לחטאת; ואחר כן מובא הפסוק הנ"ל: "זאת תורת היולדת"; ואחר כך שוב חוזרת התורה לעניין הראשון ואומרת: "ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים". מה פשר הסדר בפסוקים? יש לבאר על פי חז"ל, שאמרו (ע"פ גמ' תענית ח' ע"ב): "מאן דיהיב חיי – יהיב מזוני". הנה, כאשר הקב"ה נותן להורים בן או בת, הם מקבלים גם פרנסה ויכולת לקיים את בניהם. פרנסה זו גם מאפשרת להקריב את הכבש ואת בן היונה, כפי שציוותה התורה. ואת "זאת התורה" צריכה לדעת כל יולדת ויולדת, שכל בן ובת באים עם פרנסתם. אבל אם חלילה לא השיגה בשכלה ובדעתה את הביטחון והאמונה, ונשארה בעניות דעתה – כי אז תביא שתי תורים.

מוסר השכל משיער האדם

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ג, ט') "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (מסכת נגעים פרק ב' משנה ה') מובא בחז"ל במדרש (תנחומא תזריע ו'): מעשה בכהן אחד שהיה רואה נגעים. מטה ידו, וביקש לצאת לחו"ל. קרא לאשתו, אמר לה: בשביל שבני אדם רגילים לבוא אצלי לראות את הנגעים קשה עלי לצאת מעליהם; אלא בואי ואני מלמדך שתהיי רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעיין שלו – תהי יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהיה שותה ממנו, יבש המעיין – יבש השער (במדרש רבה ט"ו, ג', הוסיפו: לכל שער – גומא, כדי שלא תהא אחת נהנית מחברתה). אמרה לו אשתו: כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעיין בפני עצמו שיהא שותה ממנו; אתה, שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך? בניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה, אם רק תאמין בה' ותבטח בו! לא הניחה אותו לצאת לחוצה לארץ (והוסיפו במדרש רבה: נשאר במקומו והצליח). משל זה מלמד אותנו מוסר השכל. לפעמים אדם מעוניין להסביר לאחרים דברים מסוימים, ואין הוא שם לב שדברים אלו נוגעים גם אליו… וכדברי רש"י: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו".

לבן כשלג

"כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (י"ג, י"ג) יש לומר על דרך הרמז, שהצבע הלבן מזכיר את השלג, ועל כך נאמר (ישעיה א', י"ח): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". משום כך אם הפך כולו לבן כשלג – "טהור הוא". של"ג בגימטריה 333, כנגד שלושת שמותיו של הקב"ה שמתחילים באות א': "אהיה אשר אהיה" (פעמיים "אהיה") (שמות ג', י"ד), ושם "אלקים"; ושלוש פעמים אל"ף (אל"ף בגימטריה 111) הם 333, כמניין של"ג. משום כך יש הנוהגים לקחת מעט מהשלג הראשון ולומר את הפסוק: "אם יהיו חטאיכם" וכו', כדי שה' ימחול להם על כל עוונותיהם. ומה טוב אם יהרהרו בתשובה באותה שעה (ועיין ב'שורשי השמות' אות ש' סי' פ"ה).

תיקון וכפרת המצורע

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (י"ג, מ"ה – מ"ו) המצורע יושב בדד כדברי רש"י (בשם הגמ' פסחים ס"ז ע"ב): "שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו". ומדוע נשתנה משאר טמאים שהוא משתלח מחוץ לשלוש מחנות ויושב בדד? "הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל" (עיין לגמ' ערכין ט"ז ע"ב). מהי תקנתו? לקבל על עצמו לבלום את פיו, וזהו: "ועל שפם יעטה". וגם עליו להראות הכנעה וענווה בלבישת הבגדים הקרועים – "בגדיו יהיו פרומים", ויגדל שיער כדרך האבלים – "וראשו יהיה פרוע", ולא זו בלבד, אלא מכריז על עצמו שהוא טמא – "וטמא טמא יקרא" משמיע לאחרים שיפרשו ממנו. ואם כך יעשה הרי תיקן את גאוותו וזכה לשלמות נפשו.

צרעת שיש בה ברכה

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (י"ד, ל"ד) "בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמונות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" (רש"י) מדוע נזקק רש"י לבאר את הפסוק באופן חיובי, כך שהוא עוסק במטמונות של זהב, ולא כפשוטו של הפסוק, שהוא נשמע שלילי? יש לבאר זאת על פי דברי הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פט"ז ה"י) שכתב שהצרעת "אינו מנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". ובהמשך מפרט הרמב"ם, שאדם המדבר לשון הרע באים הנגעים אל קירות ביתו, אחר כך על הבגדים ולבסוף על גופו. אבל בפרשתנו סדר הנגעים הוא שונה: קודם צרעת הגוף, ורק אחר כך צרעת הבית. מכאן למד רש"י, שעל כרחך צרעת זו הנזכרת בכתוב אינה צרעת של עונש, אלא צרעת של ברכה, ליישובם של ישראל בארצם.

בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב' – פרשת החודש) האוה"ח הקדוש עמד על כפילות הלשון בפסוק שכתוב: "ראש חודשים", "ראשון הוא לכם לחודשי השנה". וביאר: "החדש הזה לכם וגו' טעם כפל ראש חדשים ראשון הוא וגו', נתכוון לומר כי חדש זה הוא ראש, פירוש מובחר שבחדשים על דרך אומרו (שמות ל' כ"ג): בשמים ראש, ודקדק לומר לכם, כי אינו משובח ומעולה שבחדשים אלא לישראל, ותמצא שאמרו רז"ל (ר"ה י"א ע"א): 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל', כי החודש מסויים לטובת ישראל". אך יש להבין את מאמר חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל", וכי אם נמצאים אנו בחודש אייר עלינו להמתין עד ניסן כדי שניגאל, הרי צריכים אנו להאמין בכל יום שיבוא המשיח? פשט הדברים הוא שאמנם אנו מצפים שבכל יום יבוא המשיח אך יש זמנים שמסוגלים יותר לגאולה כגון חודש ניסן. אך יש לבאר ביאור נוסף. הנה כאשר עם ישראל היו במצרים, זמן הגאולה בבחינת 'בעיתה' היה בקץ ארבע מאות שנים, אך הקב"ה ריחם על עם ישראל ואף על שלא היו ראויים לגאולה, הקדים הקדוש ברוך הוא את גאולת עם ישראל לסוף מאתיים ועשר שנה בבחינת: 'אחישנה'. וע"כ אנו מבקשים מהקב"ה שכשם שיציאת מצרים היתה לפני הזמן, בבחינת: 'אחישנה', כך תגאל אותנו עתה לפני הזמן, בבחינת: 'אחישנה'. וזהו "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" היינו בחינת ניסן שהיא 'אחישנה'. ע"כ צריכים אנו להתכונן לגאולה ע"י לימוד הלכות השייכות לזמן המשיח, כגון: הלכות קידוש החודש והלכות קרבן פסח כדי שנהיה מוכנים לגאולה.

בזכות מסירות נפש זוכים לגאולה

"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות י"ב, ו' – פרשת החודש) רש"י מביא את דברי חז"ל, וז"ל: "היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז, ח'): 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים', הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז'): 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו'): 'מתבוססת בדמיך', בשני דמים, ואומר (זכרי' ט', י"א): 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו', ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם (שמות י"ב, כ"א): 'משכו וקחו לכם', משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה". כלומר, על אף שראו עם ישראל איך הקב"ה היכה את מצרים בתשע מכות, ואילו בעם ישראל לא פגעה שום מכה, מ"מ לא הגיעו עדיין להכרת ה', משום שהיו שקועים בטומאת מצרים עד שהביא להם הקב"ה שתי מצוות אלו, פסח ומילה, שבקיומם היה מסירות נפש, שהרי כאשר ציוה הקב"ה את עם ישראל: "משכו וקחו" – משכו בפרהסיא טלה שהוא העבודה זרה של המצריים, והיה בכך מסירות נפש שהמצריים ראו את אלוהיהם נמשך ברחובה של עיר, ועוד שהיה זה בתקופה בו שולט מזל טלה, וע"י מסירות נפש זו, ביטלו עם ישראל את טענת המקטרג: "הללו עובדי ע"ז", (עיין שבת דף פ"ז ע"ב ותרגום יהונתן שם). ועשו גם אות ברית בגופם, וגם בזה היה מסירות נפש שאנשים מבוגרים מלו עצמם, וע"י הדם של שתי המזוזות פרסמו שהם שומעים לקול הקב"ה. וכשיש מסירות נפש אזי הם ראויים לגאולה.

קידוש השם מביא לטהרה

"וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" (הפטרת תזריע, מלכים ב' ה', י"ד) מלך ישראל נבהל כששמע את בקשת נעמן, שר צבא ארם, שירפא אותו. אך מה שמלך ישראל לא הבין – הבינה נערה קטנה שנלקחה בשבי, והיא הציעה להפנות את נעמן אל הנביא כדי שיתפלל עליו. בתחילה מלגלג נעמן על עצת הנביא, אך לבסוף טובל כאשר נצטווה, ואז נטהר. נעשה בכך קידוש השם גדול. כן הוא בכל ענייני הטהרה שנצטווינו בהם: עלינו לעשותם "כדבר איש האלקים", מבלי לשנות, ואז נזכה לטהרה.

מעשה רב

אכילת חומוס בעת לידת בן

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג') רגיל היה מרן הרב זצוק"ל להורות ולהזהיר בשיעוריו: יש חלק מעדות האשכנזים שנוהגים בליל שבת הראשונה לאחר לידת בן, לאכול חומוס (הנקרא: "אַרְבֶּס"). ויש להזהר, שלאחר בישול החומוס ייבשו אותו היטב, כיון שאם יגישוהו לאורחים בעודו רטוב, הרי הם חייבים בנטילת ידיים, כדין כל דבר שטיבולו במשקה שחייב בנט"י ללא ברכה. או שיביא לכל אורח נייר, מפית וכדו' כדי שיוכלו לנגב את החומוס מהמים שעליו ולא יתנהג במידת עמי ארצות. ובקשר לכך סיפר מרן זצ"ל: כשהייתי דיין בבאר שבע הייתי נוסע במונית. בין הנוסעים הקבועים הכרתי יהודי אחד שהיו לו טרקטורים ועוסק בעבודות עפר, והוא היה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן. יום אחד הבחנתי בו שהוא אוכל אוכל בנסיעה, ולאחר שסיים אמרתי לו: תברך ברכת המזון, וענה לי שאינו יודע. אמרתי לו: בשבוע הבא אני אלמד אותך כיצד לברך ברכת המזון. והייתי אוכל ומברך, והוא היה מאזין. שוב שאלתיו: כיצד אתה עובד? השיב לי: אני מחשב כמה קוב עפר מכניסים, וכמה מוציאים וכו'. עניתי לו: אתה יודע לעשות חשבונות רבים, אבל לברך אינך יודע? זוהי רק עצת היצר הרע, חשבונות מסובכים אתה עושה בע"פ בלי עיפרון ונייר כי אינך יודע לכתוב, והרי חז"ל לימדונו (ברכות כ' ע"ב): תבוא מארה למי שאינו יודע לברך ואשתו או בניו מוציאים אותו ידי חובה. וכיום שישנם קלטות, כל אחד ואחד יכול לשמוע את ברכת המזון מקלטת, ולחזור מילה במילה. נכון שבשבת תהיה לו בעיה, ועל כן – שחברו יברך והוא יחזור אחריו מילה במילה.

מצות מילה מושלמת ומהודרת

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג') היה רגיל מרן הרב זצ"ל לספר: חכם צדקה חוצין זצוק"ל האריך ימים והגיע לגבורות. הוא היה מוהל מומחה ומבוקש, ורבים מילדי ישראל הכניס לבריתו של אברהם אבינו. גם בערוב ימיו רדף אחרי מצוה חשובה זו, ולמרות גילו המופלג לא נס ליחו והיה מקבל הזמנות לבריתות למול את ילדי ישראל. באחת הפעמים קיבל חכם צדקה זצוק"ל הזמנה למול תינוק שזמן מילתו חל בשבת והמילה תערך באחת השכונות הדרומיות של העיר. הרב זצוק"ל היה גר בצפונה של העיר, כך שיהא עליו להלך כשעתים עד מקום המילה, אך חכם צדקה זצוק"ל לא נרתע ונתקיים בו: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". הוא מסר – כדרישת ההלכה – את כלי מילתו בערב שבת לאחד מבני משפחת הנימול. בבוקר יום השבת אחר תפילת ותיקין התלויתי עימו להליכת מצוה זו. בהיות והרב היה מבוגר, הוא היה הולך בצעדים מדודים למקום המילה כדרכם של זקנים. אחרי הליכה ארוכה ומאומצת הגענו למקום עריכת המילה. חכם צדקה זצוק"ל ביקש לנוח מעט מעמל הדרך. והנה, הבחין חכם צדקה שאין פני המשפחה כתמול שלשום, ונדמה היה שפניהם נפולות מעט. מיד קרא הרב זצוק"ל לאחד מבני המשפחה וחקר אותו ושאל אותו לפשר העניין. השיב לו האיש כי גם במשפחתם יש מוהל, ואחר ששמע אותו קרוב כי לא הוא שימול את התינוק הוא כועס ולמשפחה לא נוח מענין זה. במפתיע, קרא חכם צדקה בקול רם ושאל: מי הוא זה המוהל? בן המשפחה הצביע לו חרש על קרובו המוהל. מייד קם חכם צדקה זצוק"ל והחל ללכת באופן שרעדו ידיו ורגליו, וכך ניגש אל המוהל ובקשה בפיו: ראה נא, אנוכי כבר זקנתי וגם ידי רועדות, אולי אתה מוכן למול את התינוק במקומי, שמעתי עליך שאתה מוהל מומחה. שמח המוהל לבקשת הרב והסכים מייד לבקשתו. "אבל", פנה המוהל בן המשפחה לרב זצוק"ל, "דא עקא שאין עמי כלי מילה". לא חשוב, השיב חכם צדקה בנעימות ובנדיבות, תמול את התינוק בכלים שלי! כשהגיע חכם צדקה לביתו ואחר ששרך את דרכו נכנס לבית בשמחה רבה, ואמר לאשתו הרבנית נועה ז"ל בהתלהבות: היום היתה לי המילה המושלמת מכל ימי חיי. אשריך, השיבה לו אשתו הרבנית. למחרת החזירו בני משפחת הנימול את כלי המילה לחכם צדקה. אגב ברכת שלום שנתנו לרבנית בקול מבוייש, בקשו למסור לרב התנצלות על שלא זכה במצות מילה. הרבנית לא הבינה על מה הם מדברים, ואמרה לעצמה: הלוא אתמול אמר לי חכם צדקה כי לא זכה כל ימיו למילה מושלמת מזו! והרי היא ידעה והכירה היטב בגודל קדושתו, פרישותו וצדקותו של בעלה. שמרה הרבנית את הדבר בליבה. כששב חכם צדקה זצוק"ל לערב מתלמודו ותפילתו, הגישה לפניו את האוכל כמימים ימימה עד שסיים סעודתו. כשסיים, פנתה אליו הרבנית ואמרה לו: זה לי למעלה מחמישים שנה עמך ומעולם לא עלה מום על שפתיך, ואיך עלתה בידך מילה מושלמת באין זכות זו בידך? אף הוא השיב לה: כלום קל בעיניך מאמר חז"ל (ברכות ו' ע"א) שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלין עליו כאילו הוא עשאה עם כל הכוונות והצירופין והטעמים והסודות?! אין בנמצא בעולם מילה מושלמת מזו, באשר מצוה זו לא מעורבת בה כל נגיעה, פנייה או מחשבה זרה!!

הלכה בפרשה

חינוך הקטנים בשמירת הלשון

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ד, ב') "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע'? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין ט"ו ע"ב) שאלה: האם יש חובת חינוך הקטנים בשמירת הלשון? תשובה: כתב בעל ה"חפץ חיים" על שמירת הלשון (ס"ק ג'): "ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון הרע מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה, וכן ממחלוקת ושקר וקללות. ובעוונותינו הרבים כמה נכשלין בזה, שהם מניחין לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל. ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול, קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות, והיה הדבר אצלו בחזקת היתר". ואכן הגמרא מביאה מעשה (ע"ז י"ט ע"ב) ברבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז: "מאן בעי חיי, מאן בעי חיי?" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?). התקבצו מסביבו אנשים רבים כדי לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה להם את הפסוק (תהלים ל"ד, י"ג): "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע" (במדרש (ויקרא רבה ט"ז, ב') מובא על רוכל שהכריז כנ"ל). ומובא במדרש (שם) שהחכמים התפעלו מזה ולמדו הרבה מהמעשה עם הרוכל ורבי אלכסנדרי, כי כל חייהם חשבו ששכר מצוות אינו אלא בעולם הבא, ולא בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל והראה להם שגם בעולם הזה יש שכר של חיים טובים בגוף ובנפש, למי ששומר את לשונו: "מי האיש החפץ חיים" – בעולם הזה, "לראות טוב" – בעולם הבא שכולו טוב. מכאן ילמד כל אדם להזהר בדבר זה ביותר, וכמו שאמר ה"חפץ חיים" שצריך להרגיל גם את בניו שלא לדבר לשון הרע ורכילות, קללות וכדומה.

חובת נטילת ידים בנוסע

"וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם" (ט"ו, י"א) שאלה: אדם הרוצה לנסוע באוטובוס ומקוצר הזמן נאלץ לאכול תוך כדי נסיעה – היאך ינהג ביחס לנטילת ידיים? תשובה: אם הוא נוסע ברכבו הפרטי – יש האומר שדינו כדין הנוסע באוטובוס וכדלהלן, ויש מי שאומר שאסור לו לאכול לחם בלא ליטול ידיו סמוך לאכילה, אלא יעצור רכבו, יטול ידיו ויברך, ויאכל לחם כי הרי אין זו שעת הדחק. אם הוא נוסע ברכב ציבורי – יש הנוהגים ליטול ידיהם בביתם, מתחילים לאכול לחם בבית וממשיכים באוטובוס, ואין דעתנו נוחה מזה! אלא ינהגו כנאמר בגמרא (חולין ק"ז ע"א) שאמר להם רבי אבינא לבני "פקתא דערבות" – "בקעה של אותה מדינה ואין מים מצויים להם", וברש"י – ליטול ידיהם בבוקר ולהתנות על נטילה זו שתהא גם עבור האכילה במשך היום. ואם כן בשאלתנו, יטול ידיו כדין לפני הנסיעה ויאכל על סמך הנטילה הזאת, וכמובן שיש להקפיד בנטילה זו שתהא כהלכות נטילת ידיים לפת, שתהא בכח גברא, בכלי, שיהיו מים שלא נשתנה מראיהם, שלא נעשה בהם מלאכה וכו'. וכן יזהר שלא יגע בידיו בדבר טינוף ולבל יסיח דעתו מהנטילה. ומכיון שכתב המשנב"ר (סי' קס"ד ס"ק ד') שלא נוהגים כך אלא בשעת הדחק לכן לא יברך על נטילה זו. בדומה לזה, יש ליטול ידיו לאחר שיצא מהנוחיות ויכוין גם עבור נטילת ידיים לסעודתו. ומאחר והרואה אותו ללא נטילת ידיו יחשוד בו, או ילמד ממנו שאין צורך להקפיד על נטילה זו, לכן מן הראוי למעשה שלא יאכל באוטובוס לחם או לכל הפחות יעטוף את ידיו ואת הלחם בניילון. ובעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כי הקפדה על מצוה יקרה זו אף בשעת הדחק עמדה לזכותם של המקפידים עליה, וגרמה להצלתם ממוות לחיים.

נטילת ידיים מפני רוח רעה

"וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ט"ו, י"א) שאלות: א. מי שהיה ער בלילה ומי שישן ביום, האם צריכים ליטול ידיהם? ב. האם מותר לגעת בבגדים בבוקר קודם נטילת ידיים? ג. האם די בנטילה עד סוף קשרי האצבעות, וכיצד ינהג בדיעבד? תשובות: א. עיין בספרי, ספר הלכה (ח"א עמ' י"ג סע' י"ז): "אם היה נעור כל הלילה יטול ידיו בבוקר אחרי עה"ש בלי ברכה". אם ישן ביום עיין שם (סע' י"ט): "יטול ג"פ לסרוגין ולא יברך", והיינו שישן יותר מחצי שעה. ב. דברי הרי"ח זיע"א בספרו "עוד יוסף חי" (פר' תולדות אות י') שאין איסור לגעת במלבושיו לפני נט"י דשחרית, זהו כדי לסנגר על העולם שאין נזהרים בכך. אך לדינא יש לנהוג כמש"כ בבא"ח (תולדות הלכה ו') והובאו בספר הלכה (עמ' י"ח אות נ'). ואע"פ שאין רו"ר שורה על בגדים, אם מתכוון ללובשם מיד, משמע ששורה עליהם רו"ר, לכן אמר לו שם: "אל תקח חלוקך מהשמש". ג. כשנוטל עד קשרי אצבעותיו ילך פחות פחות מד"א. עיין בכה"ח (סי' ד' ס"ק י"ד) משם פרי עץ חיים ובא"ח שצריך ליטול עד פרק הזרוע ביוה"כ (עי' סי' תרי"ג סע' ב'). ובמ"ב (עי' סי' תקנ"ד ס"ק כ"א) יש טעם מיוחד מדוע מועילה הנטילה עד סוף קשרי האצבעות. ולפיכך כתבנו (שם עמ' י' סע' ד') שאם נטל ביום רגיל עד סוף קשרי אצבעותיו כמו ביוה"כ מפני שאין לו מים, יצא יד"ח ויכול לברך. עכ"ז מהיות טוב ילך פחות מד"א כדי להגיע למים אחרים (עיין עוד בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב אור"ח סי' ב').

פרשת מצורע

שיחות ומאמרים

נרפא נגע הצרעת – מן הצרוע

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (י"ד, א'– ג') שואלים המפרשים: מדוע האריכה התורה בלשונה וכתבה: "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע"? לכאורה מספיק היה לכתוב: "והנה נרפא הצרוע", ודיו! התשובה היא, שהתורה רמזה לנו כאן את עניין טהרתו של המצורע. לא מספיק רק שעורו של המצורע ייטהר מן הנגע; על המצורע לתקן את שורשו של הנגע. לכן מדגישה התורה: "והנה נרפא נגע הצרעת" – דהיינו: חטאו, נגעו, של המצורע – "מן הצרוע". וכך כתב רש"י (י"ד, ד' עפ"י הגמ' ערכין ט"ז ע"ב): "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול; 'ועץ ארז' – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח (עפ"י תנחומא מצורע ג'); 'ושני תולעת ואזוב' – מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב". המצורע נהג לדבר לשון הרע ורכילות, ובכך הזיק לאנשים רבים, פגע בשלום הבית, הפריד בין איש לאשתו, או שהכניס ארס בין אדם לחבירו. עליו, אפוא, לרפא את ה"נגע" משורשו. לשון הרע – מקורו בפטפוטי דברים, ומשום כך עליו להביא שתי ציפורים מצייצות, כדי שישים אל ליבו לעקור את נגע הפטפוט הרע מעצמו, וידבר רק דברי תורה שהיא מרפא וסם חיים לכל. ועוד: דיבורי לשון הרע נובעים מהגאווה שהתגאה בה על חבירו, ומתוך כך בא לספר בגנותו. לכן צריך המצורע להביא תולעת ואזוב, שהם השפלים שבבריות ושבצמחים, ועל ידי כך יעקור את הגאווה מטבעו וישוב מדרכו. באופן זה ירפא המצורע את הנגע מעצמו. בעל 'אור החיים' הקדוש מדייק בלשון הכתוב: "והנה נרפא נגע הצרעת 'מן' הצרוע", ומבאר: הנגע נרפא 'מתוך' פעולתו של המצורע, דהיינו: בזכות חזרתו בתשובה יכול המצורע לרפא את נגע הצרעת מעצמו, וכלשונו של בעל 'אור החיים': "והוא מה שגמר אומר 'נרפא נגע הצרעת מן הצרוע' – פירוש: מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו". ומעין זה אומר הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א על הפסוק (ישעיה נ"ב, ב'): "התנערי מעפר קומי": מעשה באדם אחד שהלך ברחוב וראה תרנגולת מתפלשת בעפר ובחול, ריחם עליה, והביא מים ושפך עליה. הוא חשב להועיל, אך כל הנוצות נדבקו אחת לשנייה והעפר הפך לבוץ וזה הציק לתרנגולת. הלכה התרנגולת ועמדה מול השמש לייבש עצמה, וכשהתייבשו הנוצות ניערה עצמה מכל העפר. אומר בעל הבא"ח: אדם הרוצה לחזור בתשובה, עליו לקום בעצמו ולעשות מעשה כמו אותה תרנגולת שניערה עצמה מהעפר. ואמנם יש עשרת ימי תשובה, וראש השנה ויום כיפור, כמו"כ מעלה גדולה היא ללמוד ספרי מוסר והלכה, אבל האדם צריך לעשות את המעשה בעצמו. כי אם רק יקרא את הספרים ולא יעשה מעשה בפועל לא הועיל כלום. ועל כך אומר בעל הבא"ח זיע"א משם רבי יעקב בעל המשלים (המכונה 'המגיד מדובנא'): משל לאדם שהיה לו בית חרושת גדול מאוד ובו פועלים רבים. יום אחד אמרה לו אשתו: עד מתי נעבוד בבית החרושת? אני רוצה שנצא קצת לחופש. שמע אותו אדם לדברי אשתו, וקרא למנהל העבודה שלו ואמר לו שיכתוב בדף את סידור העבודה, שעובד פלוני אחראי על מכונה זו, ואלמוני על מכונה אחרת וכן הלאה. הפועלים באו למחרת ולא עשו מאומה. והנה לאחר כמה ימים חזר בעל הבית מהחופשה והוא רואה שבית החרושת שלו אינו פעיל ואי סדר שולט בו. הוא מיד קרא למנהל העבודה ושאל אותו לפשר הענין. אמר לו מנהל העבודה: בכל יום קראתי מתוך הדף מי אחראי על כל מכונה וזהו. אמר לו בעל הבית: טפש! לא העיקר לקרוא מה שכתוב אלא העיקר לקיים בפועל!

טומאת משכן האדם

"וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ט"ו, ל"א) בפשוטו עוסק הכתוב בטומאתו של המשכן ממש, אך יש בפסוק רמז. זאת לאור מאמרו הידוע של האלשיך הקדוש: "ושכנתי בתוכם" – "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם", בליבו של כל אחד ואחד מישראל. משום כך אומר הכתוב: "בטמאם את משכני אשר בתוכם" – זהו מקדש השם אשר בליבותיהם של ישראל. באה התורה ומזהירה את האדם לפרוש ולהפריש אחרים מן הטומאה, כדי שלא יטמאו את משכן ה' שבתוכם. נתאר לעצמנו אדם ששכינה בתוכו, שמלאכים עומדים סביב לו, והנה הוא אוכל פרי בלא ברכה או עושה מעשה הנוגד את ההלכה. הלא השכינה מיד תסתלק ממנו, וגם המלאכים יברחו מיד! אך אדם שמתרחק מן העבירה ומן הדומה לה הרי שהשכינה שורה בתוכו; ולא זו בלבד, אלא: "והזרתם" – עשו משמרת למשמרתי, כדי שהאדם לא ייטמא בהם ולא יקלקל את משכן השכינה. לעומתו, מי שמקיים את המצוות בשלמות, יתקיים בו הפסוק: "כי מלאכיו יצווה לך", כלשון ה'אור החיים' הקדוש: "בצוותא יהיו איתם" – ואשריו ואשרי חלקו. ולא בכדי למדו רבותינו (נדה ס"ג ע"ב) מפסוק זה את דין פרישה וטהרת המשפחה: "'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' – מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן". קדושת הבית היהודי היא המקור לקדושת עם ישראל ולטהרת המשכן.

פרפראות

הכהן והמצורע

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ד, א'-ב') טהרת המצורע תלויה בכהן, כמו שכתוב: "וראה הכהן", "והובא אל הכהן". במדרש מובא, שמשה רבנו תמה על כך: וכי מתפקידו של אהרן לעסוק בנגעים?! והתשובה היא: המנהיג של ישראל צריך לראות גם את סבלם וצערם. אפשר להביא סיבה נוספת לכך, שדווקא אהרן הכהן הוא שצריך להתעסק בטהרת המצורעים. אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', י"ב). אהבת הבריות של אהרן בוודאי גורמת לו שקשה לו לראות בצרת הזולת. לכן ציווה ה' את משה: אמור לאהרן לראות את הנגעים! ראיית הנגעים אצל האחר תעורר את רחמיו ואת צערו, והוא יתפלל עליהם, כדי שיחלימו שלא כדרך הטבע. מצד שני, כתוב (מלאכי ב', ז'): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". מצידו של המנוגע, כאשר הוא יראה את הכהן, ששפתותיו שפתי דעת ותורה, עוסק בטהרתו, בוודאי יקח לעצמו מוסר גדול, ויאמר: הנה שפתיו של הכהן טהורות, ואילו שפתיי טמאות… וכבר דן הרמב"ם באריכות בסוף הלכות טומאת צרעת (פט"ז ה"י) בעניין הצרעת (הובא לעיל בפרשת תזריע), ועולה מדבריו שטומאת הצרעת תלויה בחטאו של האדם, וכך גם טהרת הצרעת תלויה בחזרתו בתשובה. ממילא המפגש עם הכהן יעורר הרהורי תשובה אצל המצורע, וכך יתחיל תהליך טהרתו.

שפיכות דמים של המצורע

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים" (י"ד, ה'-ו') החומרה הגדולה שיש למי שמוציא שם רע היא, בזה ששפך את דמו של חברו כשדיבר בגנותו. על כן תקנתו היא שיקח שתי ציפורים, ויראה כיצד שוחטים את הציפור, שופכים את דמה, וטובלים ציפור חיה בדם השחוטה. ישים המצורע אל ליבו שתהליך זה היה צריך לבוא עליו, וישוב מדרכו הרעה. לעיתים עלולים "להרוג" אדם לאו דווקא בדיבור של לשון הרע, אלא אפילו בעיקום אף. זהו שנאמר (בראשית מ"ט, ו'): "כי באפם הרגו איש". לדוגמא, אם אדם מברר אודות אדם אחר לצורכי שידוכים או לצורכי מסחר עם חבירו, והלה מעקם את אפו, הרי שהוא כבר נתן תשובה שלילית מספקת ומושלמת לשאלה, כבר ירד לחייו ו"הרגו". כמובן, יש לדעת את הגבול של הדברים, ואין לבוא לידי אמירת שקר. כשחבירו שואלו על אדם אחר – לדוגמא: אם שאלו על בחורה פלונית, אם היא יראת שמים ויראת חטא, האם תלך בצניעות כדרך בנות ישראל הכשרות ותכסה את ראשה כדת וכדין וכדומה – אין לו לשקר, ועליו להשיב דברים נכוחים. והחכם עיניו בראשו לדעת כיצד לענות מבלי לגנות, וגם מבלי לשקר.

תשובתו של המצורע

"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים" (י"ד, ח') המצורע אינו יכול לשוב אל המחנה מייד, אלא עליו לעבור "היטהרות" של שבעה ימים, עד שאט אט יחזור בשרו להיות כבראשונה ויתנקה מצרעתו, ואז הוא רשאי לשוב אל המחנה. כך גם מי שמוציא שם רע – עליו להתרחק מהמידה הרעה הזו בתכלית, ולנקות את דיבורו ואת לשונו עד שיתרגל ללשון נקיה, ואז יוכל לשוב אל המחנה.

אין עני מצורע

"וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן" (י"ד, כ"א) על אשה יולדת (י"ב, ח') נאמר: "ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה". כך נאמר גם על קרבנו של חוטא (ה', ז'): "ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה". אך לגבי המצורע אין "הנחה" כזאת, ואף אם הוא דל עליו להביא כבש, כמבואר בפסוק. ויש להבין: מדוע לא חסה התורה על מצורע עני? אלא אומרים חז"ל (עיין רבינו יונה, שערי תשובה שער ב' סע' ז'): "שלושה הקב"ה שונאם: דל גאה, ועשיר מכחש וזקן מנאף". נגע הצרעת בא לאדם על שדיבר לשון הרע; ומה שהביא אותו לדבר כך הוא גאוותו שהתגאה בה על אחרים. מכאן שאדם עני ושפל, אשר אין בליבו גאווה על אחרים, אינו חשוד לדבר לשון הרע, ולא להוציא שם רע על אחרים. ממילא לא קיימת מציאות שאדם עני מצטרע וצריך להביא קרבן בטהרתו. ואם בכל זאת מצאנו אדם דל שדיבר לשון הרע – זה בוודאי מפני שאין הוא דל באמת. אדם כזה – מן הראוי לו שיביא כבש לקרבנו.

מעשה רב

לימוד שחיטה כהלכה

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים" (י"ד, ה') סיפר מרן הראשון לציון זצ"ל: בצעירותי כאשר הייתי עסוק בלימוד הלכות שחיטה לקראת בחינת הסמיכה אצל אחד מגדולי החכמים בירושלים, הלכתי ביחד עם תלמיד חכם נוסף אשר ישבנו שנינו בלימוד חברותא בענין דק וקשה זה. כעבור זמן נבחנו שנינו אצל אותו חכם ועמדנו במבחן, אך נתבקשנו לעמוד במבחן מעשי. כל אחד נדרש לשחוט יונה. וכידוע ששחיטת יונה היא שחיטה קשה, וצריך לדקדק בה היטב. חבירי רכש מכספו שתי יונים והביאן לשחיטה בפני החכם. והנה, נשחטו שתי היונים, יונתי נמצאה כשירה, ושל חבירי – טריפה. משום מה, סירב ראש השוחטים לתת לנו תעודת הסמכה לשחוט, למרות ששחיטתי היתה טובה. וכך יצאנו שנינו מבית החכם בפחי נפש: חברי, על שנמצאה שחיטתו פסולה, ואנוכי על שנדחתי מקבלת תעודת הסמכה. למחרת חזרתי לביתו של החכם, וביקשתי לעמוד על פשר הדבר: מדוע לא קיבלתי את התעודה הנכספת? לשמע השאלה, גער בי החכם: "איך אינך מתבייש?! אתה וחברך עמלתם יחדיו על הלכות השחיטה. את היונה שקנה חברך בכספו שחטת, ועתה אתה מבקש להתהדר בפניו בתעודה? המתן עד שגם הוא יקבל תעודה, ותשמחו בה שניכם!" ואכן, זמן מה אחר כך ניגש החבר שנית למבחן המעשי, עמד בו בהצלחה וקיבל תעודה שוחט. או אז ניגשתי שוב לביתו של החכם, כדי לקבל ממנו את תעודתו. חזר החכם ושאל אותי שאלות קשות ומסובכות בהלכות שחיטה, וניכר היה שלא בשביל לבחון אותי הוא עושה זאת – שכן הלכות אלו לא נדרש ללומדן למבחני הסמיכה – אלא בשביל להשתעשע בדברי תורה. ב"ה עברתי והשבתי יפה על כל שאלותיו של החכם. בסופו של דבר שלף החכם סכין גדולה שהיתה ברשותו ואמר לי: "הנה אני זקנתי וסבתי, ואין בכוונתי להמשיך לשחוט. על כן אני מעניק לך את הסכין שלי, כדי שתשתמש בה אתה"… לימים סיפר מרן הרב זצ"ל, כי שנים רבות אחר כך, כאשר גיסי הרב נתנאל יצא לשליחות לפרס, נתתי לו את הסכין בהשאלה, ובמשך שלושים שנה שחט בה בפרס, ולא נס ליחה. ועדיין הסכין עומדת וגם ניצבה אצל חומייני.

רבי אריה לוין זצ"ל והמצורעים

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" (י"ד, א'-ב') כידוע נגע הצרעת הוא קשה ביותר. אין לו מזור ומרפא גם בימינו, למרות ההתקדמות המדעית והטכנולוגית של הרפואה. החולה בצרעת מוכנס לבידוד מוחלט, ואנשים בורחים מקרבתו. סיפר מרן הרב זצוק"ל: הרה"ג ר' אריה לוין זצ"ל, הצדיק הירושלמי, המכונה "אבי האסירים", היה מכתת רגליו ביום ראש השנה לבית החולים של המצורעים בשכונת טלביה, כדי לתקוע להם בשופר בעצמו, כי ידע שאין איש שיהיה מוכן להתנדב להוציא את החולים המסכנים הללו ידי חובתם במצות היום, מחשש של הידבקות במחלה. אוהביו וקרוביו דאגו לו מאוד, והיו מפצירים בו שיימנע מכך. אך הוא היה אומר להם שהוא עוסק במצוה, ואם כך הרי ש"שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח', ה'). בזקנותו, כשהיה לו קשה לתקוע בשופר, שכנע אדם אחר שיבוא איתו לבית החולים כדי לתקוע למצורעים, וגם לו הבטיח שלא יאונה לו כל רע (ועיין במסכת כתובות דף ע"ז ע"ב).

הלכה בפרשה

זמן טעימת יין בברכות הברית

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג') שאלה: מתי טועמים את היין בברכות ברית המילה, האם לאחר "כורת הברית", או בסוף הברכה לילד? תשובה: הגמרא בשבת (קל"ז ע"ב) אומרת על סדר ברית המילה: המל אומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה". אבי הבן אומר: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ובספר העיטור (דף נ"ג ע"א) כתב: "ומנהג ליתן מן היין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר "כורת הברית", ואח"כ נהגו להתפלל על הקטן: 'או"א קיים את הילד הזה לאביו ולאמו' וכו'. ובקשת רחמים אינה הפסקה כדפרישית בכסוי הדם, וכן בהבדלה, ר"ע מאריך אחר הבדלה כמה עניינים בתפלה. וי"א, כיון שנתן היין בפי התינוק לאו הפסקה. ויש סדרים כתוב בהן: 'אומר "כורת הברית" ושותהו'". הטור (יורה דעה סימן רס"ה) הביא את דבריו ופסק, שמותר לומר בקשת רחמים וכן להקריא את שם התינוק. וכתב שם, שיש אומרים שמכיוון שנתן יין בפי התינוק לאו הפסקה הוי. גם הבית יוסף (יו"ד סי' רס"ה ד"ה ואבי הבן) הסביר כדבריו, וז"ל: "ואע"פ שמן הדין תכף שגמר ברכת היין וברכת אשר קדש וכו' היה לו לשתות כדין כל ברכות הסדורות על הכוס, בקשת רחמים שהוא מבקש על הילד קיים את הילד הזה וכו' לא הוי הפסק". ואמנם, למרות זאת כתבו האחרונים שראוי לטעום מהיין לאחר ברכת "כורת הברית", כן נהג רעק"א (אגרות סופרים ח"א סי' מ"ז), וכן הרב ברית אברהם (עיין בס' כורת הברית, נחל כרית צ' ע"ב) כותב שהנכון הוא לטעום קצת מן היין לפני שאומר את התפילה. וכן נהג והנהיג בא"י הראי"ה קוק זצ"ל (עיין הדרת קודש סי' כ"ד) והגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד ג' סי' ק'). וכן הובא מכ"י של גאון עוזנו ותפארתנו הבן איש חי (כמובא בסוף ספר מכשירי מילה) וכן נהגו רבים. על כן למעשה ראוי לנהוג לברך בורא פרי הגפן, עצי בשמים, אשר קידש, ולבסוף "כורת הברית", לטעום מהיין, ואח"כ אומרים: "או"א קיים את הילד"… ומי שנוהג לשתות את היין לאחר גמר הברכה לילד, יש לו על מי שיסמוך. כאשר חלה ברית המילה בשבת רצוי לעשות קידוש מיד בגמר התפילה, ולאחר הקידוש לעשות את הברית ולברך שוב על היין. ואם הדבר לא מתאפשר ניתן לעשות קידוש יחד עם ברכת היין של המילה, ובלבד שהמברך והקהל יתכוונו לצאת ידי חובת קידוש ושישתה המברך רביעית. ודוקא אם מקום הסעודה הוא במקום הברית, אך אם הברית במקום אחד, והסעודה במקום אחר- יצטרכו לעשות קידוש נוסף במקום הסעודה. כאשר חלה מילה בראש השנה רצוי מלכתחילה לעשות את הברית לפני התקיעות (שו"ע אור"ח סי' תקפ"ד סע' ד'), ומברכים כרגיל בפה"ג וברכות המילה, ולאחר מוסף יעשו קידוש. סכום-ההלכות: א. לאחר המילה מברכים בורא פרי הגפן, עצי בשמים, "אשר קידש" – ושותה המברך מן היין, ואח"כ אומר: "קיים את הילד". ב. מי שנוהג לטעום מהיין רק בסוף "קיים את הילד" – יש לו על מי שיסמוך. ג. בשבת ראוי לקדש ואח"כ לעשות את הברית. ואם א"א לעשות קידוש לפני הברית יעשו קידוש עם ברכות הברית, וכל זה כשהמילה במקום הסעודה, וכמובן המקדש והקהל מתכוונים לצאת. ד. בראש השנה רצוי לכתחילה לעשות ברית בברכותיה כרגיל לפני התקיעות, והקידוש יהיה לאחר מוסף.

ברית מילה בשבת כשיש חשש לחילול שבת

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב, ג') שאלה: אם חל ברית מילה ביום שבת, ויש חשש שיבואו אורחים ויחללו את השבת, האם אפשר לדחותה ליום ראשון? תשובה: מצות המילה היא כל כך גדולה וחשובה עד אשר היא דוחה את השבת (שו"ע יו"ד סי' רס"ו סע' ב'). תקיעת שופר שנועדה לזכרון עם ישראל, לולב שמביא ברכה לעם ישראל אינם דוחים את השבת (עיין שו"ע אור"ח סי' תקפ"ח סע' ה'; סי' תרנ"ח סע' ב'). ברית המילה – דהיינו הברית עצמה, כמובן, ולא שאר חילולי השבת- דוחה את השבת. בגמרא (נדרים ל"א ע"ב) נאמר: בוא וראה כמה גדולה מצות המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות (י"ג פעמים כתוב בתורה "ברית"). ולא זו בלבד אלא ר"י בן קרחה אומר: גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה רבנו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר (שמות ד', כ"ד): "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". כאמור שם בגמרא, משה רבנו לא נתרשל, חלילה, כי אמר: אמול ואצא מיד – סכנה לילד; אמול ואשהה – הקב"ה שלחני לגאול את ישראל ובכל יום נהרגים ומתים מבני ישראל במצרים. אם על משה רבנו שהיתה לו סיבה בריאותית מחד והצלת ישראל מאידך, נגזרה עליו מיתה, קל וחומר שאנחנו צריכים להקפיד על מצות ברית מילה בעיתה ובזמנה ואין לדחות מצוה זו. החושש שמא יחללו אורחיו את השבת, יודיעם בערב שבת שאסור לחלל שבת כדי להשתתף בברית, ושהם מוזמנים במוצאי שבת למסיבה. המוהלים צריכים שלא להחמיץ את המצוה כלל ולהשתדל למול בכל מקום שיש צורך בכך. אם יש ברית ביום שבת במקום מרוחק צריך המוהל ללכת ולשבות שם. ועצה טובה: יעשה הברית אחר התפילה בנץ מייד, וסעודה לאורחים במוצאי שבת.

פרשת אחרי מות

שיחות ומאמרים

מיתתם של צדיקים מכפרת

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ט"ז, א') על פסוק זה אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה סוף פרשה כ'): "אמר ר' אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד שכשם שאפר פרה מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת. אמר ר' חייא בר אבא: בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ומניין שיום הכיפורים מכפר? שנאמר (ט"ז, ל'): 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם'. ומניין שמיתתן של צדיקים מכפרת? דכתיב (שמואל ב' כ"א, י"ד): 'ויקברו את עצמות שאול', וכתיב (שם): 'ויעתר אלקים לארץ אחרי כן'". מפתיע שהמדרש מביא שלושה מקורות שונים לכך שמיתת צדיקים מכפרת. בתחילת דברי המדרש מובא, שהמקור לכך הוא מסמיכות מיתת מרים לאפר פרה; אחר כך מובא מקור אחר, מיום הכיפורים; ובסוף המאמר מבואר שלמדים זאת ממקור שלישי, ממות שאול. והנה בגמרא במועד קטן (כ"ח ע"א) מובא לימוד זה, ועוד מובא שם בגמרא: כשם שבגדים מכפרים, כך מיתת צדיקים מכפרת. מהי הכפרה בבגדים? ציץ מכפר על עזות, מעיל על לשון הרע וכו' – אם כן מצאנו מקור רביעי לאותו דין! עוד יש לשאול: על הלימוד "כשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת" שואל המדרש: "ומניין שיום הכיפורים מכפר?". שאלה זו תמוהה ביותר: האם אין זה ברור שיום הכיפורים מכפר? האם אין אנו יודעים זאת? ועוד: האם צריך להוכיח זאת מפסוק? והלא גלוי וידוע לכל שיום הכיפורים מכפר! כדי להבין את דברי המדרש, צריך לומר, שאכן ישנה משמעות מיוחדת לכל אחד מהלימודים שמביאים חז"ל במדרש ובגמרא. מקור אחד לכך שמיתת צדיקים מכפרת מביא המדרש מפרה אדומה המכפרת. פרה אדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. מהשוואת הפרה האדומה למיתת צדיקים נוכל ללמוד, שאמנם מיתת הצדיקים מכפרת על בני הדור, כפי שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים; אבל נשותיהם של הצדיקים, בניהם, קרוביהם ותלמידיהם של הצדיקים סובלים. חסרה להם עטרת ראשם – כמו פרה אדומה, המטמאת את העוסקים בה. הגמרא מביאה לימוד אחר, מבגדי אהרן המכפרים: המעיל מכפר על לשון הרע וכו'. אלא שניתן לשאול על כך: הייתכן שאדם יחטא במצח נחושה, ידבר לשון הרע וכדו', ובגדי הכהן יכפרו עליו מבלי שיעשה תשובה?! על כך מביא המדרש ראיה ממקור שלישי, מיום הכיפורים, אשר בזמן שבית המקדש היה קיים היה עיצומו של יום מכפר, אף ללא מעשה של תשובה. המקור הרביעי הוא ממות שאול. ניתן ללמוד מכאן, שבשעת מותו של אדם, מן הראוי להיזכר באותו אדם ולהרבות בהספדו, כיון שהשומעים לוקחים מכך לקח ולומדים מדרכיו – וגם בכך יש כפרה.

מיתת צדיקים וחורבן בית המקדש

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (ט"ז, א') ידועים דברי חכמים במדרש (איכה רבה א', ל"ח), כי "סילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש". מעניין להשוות מדרש זה למה שנאמר בגמרא (ראש השנה ח"י ע"ב): "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" – כאן מושווית מיתת הצדיקים לחורבן בית המקדש בלבד, ולא יותר מכך, כפי שנאמר במדרש. לכאורה המאמרים סותרים. נראה לבאר את העניין כך: הקושי במיתת הצדיקים תלוי בשאלה אם יש לצדיק שנפטר המשך אחר סילוקו. אם הצדיק משאיר אחריו קהל תלמידים, שלומדים מדרכיו ומתורתו, הרי שיש המשך לצדיק. ואמנם מיתתו קשה כחורבן בית המקדש, אך לא יותר מכך, שכן על אף הצער על חורבן בית המקדש וסילוק הצדיק, אנו יודעים שיש בכך כפרה לעם ישראל. אולם אם הצדיק לא השאיר אחריו תלמידים שילמדו מדרכיו – אזי קשה מיתתו יותר מחורבן בית המקדש. יש המבארים באופן דומה את מאמר חז"ל: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" – כיון שלאחר מיתתם הם יכולים להסתכל מלמעלה על תלמידיהם, לראות אם הם ממשיכים בדרכם.

זכות התורה של הכהן הגדול

"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה" (ט"ז, ג') פשט הפסוק, שאין לאהרן הכהן להיכנס לקודש הקודשים, אלא רק אחרי שיעשה חלק מעבודות יום הכיפורים. אולם במדרש (ויקרא רבה כ"א, ו') דרשו את המילה "בזאת" בכמה אופנים, ומתוכם: "'בזאת' – בזכות התורה". רק בזכות "זאת" יוכל הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים. הלא דבר הוא! לא עומדת לו הזכות שהוא בעצמו כהן גדול, מזרע אהרון הכהן, לא זכות הקרבנות, לא זכות העבודה במקדש. גם כל ההכנות המרובות שעשה שבעה ימים לפני יום הכיפורים אין בהם מספיק. להיכנס לפני ולפנים לא יוכל הכהן הגדול אלא רק אם יש לו ולעם ישראל, שהוא שלוחם, זכות התורה. "ותלמוד תורה כנגד כולם". הכניסה לקודש הקודשים היתה מבחן למעלתו של הכהן הגדול. אם היה הכהן הגדול בן תורה – היה יוצא משם חי. אך אם היה עם הארץ, שאין בו אף ריח של תורה, לא היה יוצא משם חי, או שהיה מת בתוך אותה השנה. המבחן היה מראה לעין כל, כי ללא זכות התורה אין הכהן הגדול יכול לשרת בקודש. המפרשים הסבירו את כינויו של התנא המוזכר בפרקי אבות (פרק ג' משנה ב'): "רבי חנניה סגן הכהנים" – לכאורה היה צריך לומר "סגן כהן", בלשון יחיד, ולא בלשון רבים "סגן הכהנים"! אלא, רבי חנניה חי בתקופה שהכהנים הגדולים היו קונים את תפקיד הכהונה הגדולה מהמלכות הרומאית, על אף שלא היו ראויים לכך. אותם הכהנים ידעו היטב את מדרגתם, וידעו שהם יעבדו ביום הכיפורים ולא יזכו להוציא את אותה השנה; אך למרות זאת הם הזדרזו לשלם למלכות ולקנות את התפקיד בכספם, כדי לזכות בכבוד המדומה של משרת הכהן הגדול, ולו רק לתקופה קצרה. חנניה היה סגנם של אותם הכהנים. בצדיקותו, הוא זכה להאריך ימים, אך לא קיבל את תפקיד הכהן הגדול, שנמכר כאמור לכל המרבה במחיר. לפיכך זכה רבי חנניה להיות סגנם של מספר כהנים גדולים, ומכאן כינויו: "סגן הכהנים" – ברבים. רבי חנניה היה אומר: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות". תפקידה של המלכות הוא להשליט סדר במדינה, ועל כן עליך להתפלל לשלומה. אבל אין לעשותה קרדום לחפור בו, כדי לקבל את משרת הכהן הגדול למי שאינו ראוי. כמו כן, גם המלכות עצמה צריכה להכיר את מקומה: עליה להפיל מורא ופחד על האזרחים כדי שיישמעו לה וכדי שתוכל להסדיר את חיי החברה במדינה על הצד הטוב ביותר; אך אין לה למלכות להתערב בענייני דת ודין.

היצרים שווים במראיהם

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ט"ז, ח') מבואר במשנה ביומא (פרק ו' משנה א'), שמצוה לדאוג שיהיו שני השעירים, השעיר לה' והשעיר המשתלח, שווים במראה, בקומה ובדמים. ואמנם השעירים היו שווים כלפי חוץ; אבל למעשה השעיר של ה' היה קרב במקדש, והשעיר המשתלח נשלח לעזאזל. יש למצוא כאן רמז אף ביחס לאדם. לאדם שני יצרים, ושניהם שווים כלפי חוץ. אך האמת היא, שהיצר הטוב חפץ באמת, בטובת האדם, והיצר הרע חפץ בטובת עצמו. פעמים רבות היצר הרע מתלבש כמו היצר הטוב, ומנסה לשכנע את האדם לעבור עבירות, בתואנה שהדבר יהיה לטובתו ולתועלתו. צריך פקחות גדולה כדי להבחין בין הטהור לטמא, בין היצר הרע ליצר הטוב. על כך אנו מתפללים בכל יום ויום שהקב"ה יצילנו מיצר הרע – והכוונה היא גם ליצר הרע כאשר הוא מתחפש ליצר הטוב. לשון הזהורית שהיו קושרים בין קרניו של השעיר המשתלח באה להזהיר את האדם ולומר לו: הישמר והיבדל מהיצר הרע ומעצותיו! מכל מקום, גם אם לא שעה האדם לאזהרה, והוסת ונכשל על ידי יצרו הרע, עליו לדעת כי דרכי תשובה לא ננעלו. כאשר ישוב בתשובה תלבין לשון הזהורית. זהו שנאמר (ישעיה א', י"ח): "אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו".

קדושה מול השפעת הסביבה

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (י"ח, ג') התורה מזהירה אותנו ממעשי המצרים וממעשי יושבי ארץ כנען, שהם הגרועים מכל האומות, כדברי רש"י (בשם תורת כהנים י"ח, קל"ח), ושטופים בזימה ותועבה. הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"א) כותב: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה (משלי י"ג, כ') אומר: 'הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע'. ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו'". הרמב"ם מסיק מכך הלכה למעשה: "היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה – ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי – ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע – יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיה ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'". רבים חיפשו מקור לדברי הרמב"ם הללו, ובאמת הם מפורשים בפרשה שלנו. עם ישראל חי מאתים ועשר שנים במצרים. הם חיו עם המצרִים וראו את דרכיהם. לפיכך עלולים היו לדבוק במעשיהם הגרועים. כמו כן, כשיבואו לארץ הם יכירו את תושבי הארץ. הכנענים, הגם שהם מנומסים בדרך ארץ, גרועים הם במידותיהם, שטופים בזימה, כופרים בה'. מתעורר החשש שמא יימשכו ישראל אחרי דעותיהם. על כן מזהירה אותנו התורה מפני השפעתה השלילית של הסביבה, כדברי הרמב"ם. וזאת לדעת, שגם אם האדם חושב שלא ילמד מהם, עצם המגורים בקרבתם, עצם נוכחותו בחברתם משפיעים עליו באופן שלילי בהחלט. אין אדם שיכול לטעון שהוא מחוסן. בפרט נכון הדבר בהקשר של חינוך הילדים, שהם למדים ממה שהם רואים ושומעים. באזהרתה חוזרת התורה מספר פעמים על החיוב לשמור את חוקות התורה: "את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמורו" (י"ח, ד'); "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי" (שם, ה'); "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי" (י"ט, ל"ז); "ושמרתם את חוקותי" (כ', ח', כ"ב). מודגשת החשיבות של שמירת החוקים בדווקא, שהם משפטי ה' ללא היגיון וללא כל טעם. בשמירת החוקים מתברר כי האדם מקיים את צו בוראו – לא בגלל שיש בכך היגיון או תועלת לאדם, אלא אך ורק מפני שזהו צו ה'. רק שמירת התורה מתוך הבנה כזאת תציל את האדם מלהיגרר אחרי יצריו. ליבו של האדם חומד את העריות, והן עלולות למשוך את ליבו מבלי משים. הדרך היחידה להתרחק מהן היא על ידי שמירת התורה כחוק, מבלי להבין את הטעם. למה? כי זה רצון ה'. כך יימנע האדם מלהתפתות ליצרו. "והתקדשתם והייתם קדושים" (כ', ז'). אמרו חז"ל (יומא ל"ח ע"ב): "אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא". אל יחשוב האדם שההתקדשות המדוברת כרוכה בעשיית מעשים גדולים ומיוחדים. כבר שנינו: "אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: 'והתקדשתם' – אלו מים ראשונים" (ברכות נ"ג ע"ב). אפילו פעולה קטנה של נטילת ידיים מביאה את האדם לידי קדושה.

פרפראות

המשכיות של אהרון הכהן

"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ט"ז, ג') כתב רש"י: "'בזאת' – גימטריא שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון". ויש להבין: הרי אהרן הכהן לא שימש בבית ראשון כלל, ומהי משמעות הרמז לבית המקדש? יש לבאר זאת לאור הגמרא במסכת יומא (דף ט' ע"א): "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: מאי דכתיב (משלי י', כ"ז): 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה'? 'יראת ה' תוסיף ימים' – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שימשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים, ויש אומרים: ח' כהנים, ויש אומרים: י"ב כהנים (יעויין שם בתוס' ובריטב"א, וראה ברש"י על דברי הימים א' ה', ל"ו); 'ושנות רשעים תקצרנה' – זה מקדש שני, שעמד ד' מאות ועשרים שנה ושימשו בו יותר משלוש מאות כהנים". הכהנים הגדולים של בית המקדש הראשון היו צדיקים ויראי שמים, ולפיכך הם העבירו את התפקיד בירושה לבניהם. משום כך בבית זה היתה המשכיות לאהרן הכהן, בבחינת מה שאמרו (תענית ה', ע"ב): "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". על כן נחשב שאהרן שירת ממש בבית המקדש. אבל בבית השני לא היו כל הכהנים הגדולים צדיקים, והמשׂרה לא עברה בתוך המשפחה מאב לבנו. הרי שלא היתה בכך המשכיות לשושלת אהרן.

קדושת הבגדים

"כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם" (ט"ז, ד') רש"י כתב שני פירושים, וז"ל: "'כתנת בד' וגו' – מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כ"ו ע"א). אלא בארבעה ככהן הדיוט, וכולן של בוץ. 'קדש ילבש' – שיהיו משל הקדש". כלומר, יכול הכהן לחשוב שאין חשיבות לעבודתו אלא בבגדים המיוחדים לו, על כן אומרים לו שעבודת הפנים היא בד' בגדים לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. הכהן צריך להתקדש ולהכין את עצמו כדי להיות ראוי ללבוש את בגדי הכהונה. כך נרמז בלשון הפסוק: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ" – הבגדים הם בגדי קודש! הֱיה קדוש, ואחר כך – לְבש את הבגדים.

מעשה רב

תוארים על הנפטר ללא קטרוג

"וַיְהַי אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ט"ז, א') "א"ר אבא בר אבינא: מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה? אלא מלמד שכשם שאפר פרה מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת" (ויק"ר סוף פרשה כ') סיפר מרן הרב זצוק"ל: הרה"ג דודי רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', ביקש בצוואתו שלא יכתבו שבחים על המצבה שלו. בעת שבאו הדברים לפני הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, אמר כי מצווה לקיים דברי המת, ואולם כשבאו הדברים לפניי, ישבתי וכתבתי את נוסח המצבה: שעמד בראש ישיבת פורת יוסף, העמיד תלמידים הרבה, ורבים השיב מעוון ועוד. כשהביאו את הנוסח לפני הרב בן ציון אבא שאול, לא נחה דעתו מהכתוב, לפי שהיה סבור שאין זה רצון המת. אמרתי לתלמידיו של חכם בן ציון שיאמרו לו שאין אלו שבחים אלא עובדות, ואף על פי כן לא נחה דעתו. לאחר שכתבו את נוסח המצבה כפי שנסחתי, בא הרב צדקה לרב בן ציון אבא שאול בחלום ואמר לו כי לאחר ששמו את המצבה בנוסחה הנ"ל, הביאו המלאכים את המצבה לעולם העליון וקראו בפניו את נוסח המצבה, שורה אחר שורה, ובאימת דין. ועל כל דבר שאלוהו האם הוא אמת או לא אמת. ואחר שהכל היה אמת שבה נפשו למנוחתו. הוא אשר אמרתי כאשר כתבתי את נוסח המצבה: לא שבחים אני כותב, רק עובדות.

השבת אבידה מגילוי עריות

"עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה" (י"ח, ט') מאז ומתמיד חקרו הרבנים אחר ייחוסם ומעמדם האישי של פנויים ופנויות ואת כל הקשור לדיני עריות וחשש ממזרות, כדי שחלילה לא תצא תקלה על ידם והרי זה מעוות שלא יוכל לתקון. סיפר מרן הרב זצוק"ל: כאשר שמשתי כדיין בבית הדין בבאר-שבע, מעשה שהיה כך היה: קבצנית אחת היתה מסתובבת ברחובות תל-אביב והיתה מספרת לכל מי שהיה מוכן להאזין לה כי גנבו ממנה ילד ומכרו אותו לאחרים. כיון שהיא נראתה מוזנחת מאוד, אף אחד לא היה שם לב לדבריה, והיא היתה הולכת עם כאבה וצערה ואין שומע לה. לאותה אישה היתה בת שהתרחקה מהדרך של אמה, לא עסקה בקבצנות, אלא למדה וניסתה לבנות בית מסודר עם חיים נורמאלים. יום אחד ביקשה הבת להתחתן ודרשו ממנה הוכחה על יהדותה ועל רווקותה. היא הביאה את אמה לפנינו בבית הדין. קבלתי את האם ואת הבת ושמעתי את דבריהן. בינתים נזכרתי כי בעבר פגשתי את האמא בתל-אביב מקוננת על הילד שגנבו לה. שאלתי אותה מייד: "האם את זוכרת את הבן שלך?" האמא התחילה לבכות ואמרה: "בוודאי שאני זוכרת, כמו היום. היתה לו שומה על כתפו הימנית", וסימנה בידיה על המקום בו היה לבנה שומה. היא גם סיפרה שיש לשומה הזאת צורה מיוחדת שאין לאף שומה אחרת. חברי הדיינים תמהו עלי ושאלו: "האם אתה מאמין לשוטה הזאת?", השבתי להם,שכתוב בגמרא (גיטין ס"ח ע"ב) "שׁוֹטֶה – בַּחֲדָא מִלְתָא לָא סָרִיךְ". זאת אומרת: שׁוֹטֶה לא נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים. אם היא אומרת כל הזמן את אותו הדבר, כנראה שיש בזה גרעין של אמת. בכל מקרה, ביקשתי לבדוק את החתן האם יש לו סימן של שומה על כתפו. איך עושים דבר כזה? ביקשתי מאחד מחבריו של החתן שילך איתו למקווה לפני האירוסין והחתונה, שם הוא יסתכל אם יש לו שומה בכתפו במקום שאותה אשה תיארה. החבר עשה כן ואמר לי שאכן, יש לו שומה על כתפו הימנית. ולא עוד, אלא שצורתה מיוחדת בדיוק כפי שתיארה האישה. קראתי לחתן ושאלתי אותו מי ההורים שלו. הוא אמר מייד את שמות ההורים שהוא גדל אצלם. שאלתי אותו: "האם אתה בן מאומץ?" השיב החתן: "לא". שאלתי אותו: "האם אתה דומה להורים שלך?" אמר החתן: "ממש ממש לא". קרא הרב להורים שגידלו אותו ואמר להם שכעת הבן שלהם הולך להתחתן ושיגידו לו את האמת האם הוא הבן שלהם. הם השיבו: "לא. הוא בן מאומץ שלנו, שאינו רשום בשום מקום". קראתי לחתן ולכלה ואמרתי להם: "אתה לא הבן של האנשים שגדלת אצלם, אתה בן של אשה אחרת". הבן החתן התרעם עלי ולא קיבל את הדברים. ביקשתי ממנו: "תמתין פה ותראה בעיניך". קרא הרב להורים שגידלו אותו ושאל אותם בפניו: "האם אתם ילדתם אותו?" ואמרו: "לא". הבן החתן נדהם אבל זו היתה רק ההתחלה. קראתי לקבצנית וביקשתי ממנה לפני כולם: "ספרי לנו על הבן האובד שלך". והיא סיפרה שהיה לה בן כזה וכזה ולקחו אותו ממנה ומאז אין לה מנוחת הנפש. שאלתי אותה: "אלו סימנים היו בבן שלך?" והיא אמרה את סימן השומה שהיתה לו בכתף ימין. הבן-החתן התחיל להחוויר. עוד שאלתי אותה: "מה היתה צורת השומה?" והיא תיארה את צורתה במדויק. ואז התחוללה מהומה בבית הדין, הבן-החתן התעלף. האימא נבהלה ועוררו את הבן, שישב חיוור על כסאו. ביקשתי מהאימא עוד סימנים בגופו של הבן האובד והיא אמרה עוד ועוד סימנים שהיו ידועים רק לה. שאל הרב את הבן: "האם זה כך?" והוא הנהן בראשו. אמרתי לה: "זה הבן שלך! הוא כמעט התחתן עם הבת שלך, ורק בגלל שאת לא ויתרת על האימהות שלך הוא לא התחתן עם אחותו וחזר אליך".

הלכה בפרשה

כניסה לבית הכנסת בכלב עוורים

"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ט"ז, ג') שאלה: האם מותר לעוור להכנס לביהכנ"ס מלווה בכלב לעוורים? תשובה: בית כנסת הוא מקום קדוש ונקרא "מקדש מעט" (מגילה כ"ט ע"א) לפיכך צריכים להזהר בכבודו ובקדושתו (עיין שו"ע סי' קנ"א ועיין בבא"ח ש"ר ויקרא הל' א' שי"א שזה מדאורייתא. וראה עוד לכה"ח סי' ק"ן ס"ק ו' שהביא את השיטות באורך). להלכה נפסק (עיין שו"ע שם סע' ו', וכה"ח ס"ק ל"ח ובא"ח ש"א פרשת ויקרא הל' ו') שאין לאדם להכנס לבית הכנסת עם מקל, וזה לאנשים בריאים, אולם לזקנים וחולים וסגי נהור, מותר כי זה להם כחלק מגופם. לפיכך סגי נהור שיש לו כלב שמנהיג אותו, השאלה היא – אם מותר להכניסו לביהכ"נ בשעת התפילה. אם יש אפשרות לקושרו מחוץ לבית הכנסת – ברור שזה טוב מאוד. אולם אם אין אפשרות- מותר להכניסו לבית הכנסת באופן שיהיה קשור ופיו חסום ויהא ליד בעליו. ואם אפשר להכין לו מלונה בבית הכנסת, היינו מקום מיוחד, הנה מה טוב. רק צריכים להזהר שאם יטנף בבית הכנסת לנקות מיד. ומצוה לעזור למוכי גורל שיוכלו לבוא להתפלל אע"פ שלעיתים זה יגרום אי נעימות, ותבוא עליהם ברכת טוב (ראה שו"ת מאמר מרדכי ח"ב אור"ח סי' י"ד).

סדר קדימה – טבילת שחרית או הנחת צו"ת

"וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם" (ט"ז, כ"ד) שאלה: אדם שרוצה לילך למקוה לפני התפילה, מהי הדרך המומלצת, האם יתעטף ויניח ציצית ותפילין בביתו וילך למקוה ויסירם ושוב ילבשם בביהכ"נ או שיתעטף בציצית ויניח תפילין לאחר שטבל? תשובה: כתוב בשולחן ערוך (סימן כ"ה סע' ב'): "מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול". ולא ברור מהי המטרה – האם שיצא מביתו כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין או שיכנס לבית הכנסת מעוטר. לפי הזוהר הקדוש שהובא ב"מגן אברהם" (סי' כ"ה ס"ק ג' בשם הזוהר והכוונות), משמע שכל החשיבות והמעלה היא שיצא מביתו כך, וכדברי המג"א: "דווקא כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ובתפילין". ובזוה"ק (ח"ג ואתחנן רס"ה ע"א) כתב במעלת המשכים קום בחצות הלילה ומשתדל בתורה ו"בצפרא אנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה ואתעטף בעטופא דמצוה ואתי לנפקא מתרעא דביתיה"… (וראה בכה"ח סי' כ"ה אות י"ג). והביא עוד הרב כה"ח (שם אות י"ד): "כשהאדם מתעטף ויוצא מפתח ביתו – הקדוש ברוך הוא שמח, ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק ומכל משחית". גם גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים רשכבה"ג כתב בספרו בן איש חי (וירא סע' ה'): "בזוה"ק הפליג מאוד בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין והולך לבית הכנסת" (וראה בר"פ או"ח ב' סי' ה', וראה בספר הלכה ח"א פ"ח סע' כ"ד). ויש להדגיש שכאשר הוא הולך לביהכ"נ מעוטף ומעוטר, אין לו לעבור דרך מקום שיש בו ראיית דבר איסור, וכן אין לו לעבור ליד פחי אשפה מלאי זבל וריח רע (ראה בבא"ח שם סע' ה' ובכה"ח שם ס"ק ט"ו). אולם אם יוצא מביתו והולך למקוה ושם יצטרך להסיר את התפילין והציצית, יכנס למחלוקת הפוסקים האם צריך לברך שוב גם על התפילין או לא, וראה בבא"ח (וירא סע' י"ג) שהביא מחלוקת הט"ז ומג"א, וכתב: "ומאחר דספק ברכות להקל גם בזה לא יברך אלא יברך בלי שם ומלכות", ולמה לו לאדם להכנס למחלוקת הפוסקים מלכתחילה? והנה, אם הוא נוהג כדעת מהרח"ו הקדוש שהובא בכה"ח (שם ס"ק ט"ז) "שילך לבית הכנסת קודם עלות השחר, קודם חיוב טלית ותפילין ויהיה מי' ראשונים", אין בעיה כי אז לפני שיניח תפילין יצא לחצר בית הכנסת, יניח שם ויכנס לביהכ"נ מעוטף ומעוטר (וע"ש). אך אם יצא מפתח ביתו לאחר זמן חיוב ציצית ותפילין ראוי שילך למקוה בלא ציצית ותפילין, יטבול ויניח שם – בחצר שאפשר להניח צו"ת – או בחצר בית הכנסת ויכנס לביהכ"נ כשהוא מעוטף ומעוטר בציצית ותפילין. לסיכום: א. הזוה"ק הפליג מאוד בשבח היוצא מביתו והולך לבית הכנסת מעוטף בציצית ומעוטר בתפילין. ב. אם יכול לנהוג כמהרח"ו, להגיע לביהכ"נ קודם זמן חיוב ציצית ותפילין, זו הדרך העדיפה מכל ואז יצא בהגיע הזמן לחצר ביהכ"נ ויניח שם ויכנס לביהכ"נ. ג. אם יוצא מביתו לאחר זמן ציצית ותפילין והולך לביהכ"נ ישר, יניח בביתו ויכנס לביהכ"נ. ד. אם הולך לטבול במקוה, או שעובר דרך מקום שיראה בו דבר איסור או שריחו רע – יצא מביתו בלא ציצית ותפילין, ובחצר המקוה או בחצר ביהכ"נ יניח ציצית ותפילין. ה. אם יצא מביתו מעוטף ומעוטר והוצרך ליכנס לבית הכסא, יסיר טליתו ויחלוץ תפיליו, ומשום סב"ל לא יברך שוב בשם ומלכות אלא יברך בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות במחשבה.

נישוק קרובות משפחה

"אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה'" (ח"י, ו') "דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קורבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה'. עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה: אבי ידייהו. ופליגא דידיה אדידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור, משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" (שבת י"ג ע"א) שאלה: אני בן ישיבה, ונהוג אצלנו במשפחה שקרובות המשפחה מתנשקות עם קרוביהם. האם מותר לי לעשות כן? תשובה: כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ו): "המחבק אחת מן העריות אין לבו של אדם נוקפו עליהן, או שנשק לאחת מהן, כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן, אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר, ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה ובין קטנה, חוץ מהאם לבנה והאב לבתו", עכ"ל. וכך פסק בשו"ע (אהע"ז סי' כ"א סע' ז') כלשון הרמב"ם. לפי זה, יש למנוע כל חיבוק ונישוק הנהוגים כיום או נתינת יד, אולם יש להזהר לעשות כן בשפה ברורה ובנעימה ולהסביר להן שאין הכוונה לפגוע בהן, אלא שההלכה אוסרת, ובפרט שיש לחשוש לחילול ה' אם יראו בן ישיבה מחבק ומנשק נשים וילמדו ממנו היתר לדבר איסור, וכבר הוזהרנו: "חכמים הזהרו בדבריכם" וכל שכן במעשיכם, אולם נהגו להתיר לאם ולסבתא לנשקן, כי זה דרך כבוד ואין בכך חשש להרהור וכו', ויש להם על מה שיסמוכו (ראה רמ"א שם סע' ה' ולאוצר הפוסקים שם). ולגבי חיבוק ונישוק או להחזיק בידה של בתו הגדולה אף שמן הדין מותר, ואפי' היא נשואה, מכל מקום מידת חסידות לאסור בזה.

פרשת קדושים

שיחות ומאמרים

כללות התורה

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (י"ט, י"ח) "אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה" (רש"י עפ"י תורת כהנים י"ט, מ"ה) ה'שפתי חכמים' ביאר: "במצוה זו נכלל כל התורה, כמו שאמר הלל הזקן (שבת ל"א ע"א): דעלך סני לך לחברך לא תעביד, זהו כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא". כלומר: דברי רבי עקיבא ודברי הלל זהים הם. אף שהלל אמר זאת בדרך של לאו, ורבי עקיבא בצורת עשה (ועיין במהרש"א שם שהסביר את הענין). והנה לרש"י היתה קושיא גדולה: הרי יש בתורה הרבה מצוות ולא רק בין אדם לחברו אלא גם בין אדם למקום, ומדוע זהו הכלל הגדול בתורה? ועל כך תירץ רש"י (בגמרא שם ד"ה דעלך) שני תירוצים. התירוץ האחד – כי רוב המצוות הן בין אדם לחברו. ותירוץ שני תירץ ש"רעך" זה הקב"ה, וכלשונו: "'רעך ורע אביך אל תעזוב' (משלי כ"ז, י') – זה הקב"ה, אל תעבור על דברי שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך". ידוע מה שקבע רבינו האר"י הקדוש (שער הכוונות בהקדמה), שיש לומר כל בוקר לפני התפילה: "הרי אני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'". הטעם לתקנת האר"י ז"ל, כי אין אדם בדורנו שיכול לכוון בכל התפילה כולה, מתחילה ועד סופה. כל אחד מכוון בחלק אחר של התפילה. רק על ידי אהבת עם ישראל מתאחדת מצות התפילה ומתחברת לאחת, כאילו כל המתפללים כיוונו בכל התפילה כולה. כן הוא בקיום כל התורה כולה. כאשר קיבלו ישראל את התורה נאמר (שמות י"ט, ב') בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד ובלב אחד. זאת משום שגם ביחס לקיום התורה, אין לך אדם מישראל שיכול לקיים בעצמו את כל תרי"ג המצוות. כהן לא יוכל לקיים את מצות פדיון הבן, מי שאין לו שדה לא יוכל לקיים מצות תרומות ומעשרות וכדו'. אם כן, כיצד עם ישראל מקיים את כל התורה? על ידי "ואהבת לרעך כמוך"! על ידי אהבת עם ישראל, כל אחד נותן לחבירו את חלקו במצוות, והמצוות של כולם מתחברות יחדיו (עיין 'אור החיים' שמות ל"ט, ל"ב). זהו שאמר רבי עקיבא: זהו כלל גדול בתורה, משום שאי אפשר לקיים את כל התורה אלא ע"י מצוה זו.

קימה לפני השֵׂיבה

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (י"ט, ל"ב) בזוהר הקדוש (ח"ג ויקרא פ"ז ע"ב) נדרש הפסוק כך: "מפני שיבה" – דהיינו: לפני השיבה, עוד בטרם יזקין האדם – "תקום" – קום ועסוק בתורה! אל תאמר: עכשיו אני עסוק, כשאצא לפנסיה אעסוק בתורה; אלא כבר עכשיו, לפני הזקנה, לְמד תורה. אם תעשה כך, תזכה ל"והדרת פני זקן". אדם גר במקום מרוחק מבית הכנסת. היצר הרע משכנע אותו שאין לו זמן ללכת עד לבית הכנסת, ולכן הוא מתפלל ביחידות בביתו. הוא אומר לעצמו: כשאצא לפנסיה ולא אהיה טרוד בענייני העבודה אוכל ללכת להתפלל בבית הכנסת. אבל כשהוא יוצא לפנסיה, כבר אין לו כוח ללכת ברגל עד לבית הכנסת… אם מתרגל האדם כבר בצעירותו ללכת בכל יום לבית הכנסת, אזי גם בזקנותו ימשיך לעשות כן. בעניין זה ראוי להביא את דברי הרה"ג המקובל האלוקי חכם שמעון אגסי זצ"ל על הפסוק בתהלים (קי"ט, ס'): "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך". לכאורה ישנה כאן כפילות: אם "חשתי" ודאי ש"לא התמהמהתי"? הוא ביאר זאת כך: רואים אדם שרץ לבית הכנסת. מה פשר ריצה זו? אפשר לפרש את ריצתו מחמת שהוא מאחֵר לתפילה, ואפשר לפרש את ריצתו כחיבוב מצוה, בכך שהוא מקדים לבוא לבית הכנסת. על כך אמר הפסוק: "חשתי", רַצְתִּי, לא מחמת שאני מאחֵר, אלא "לא התמהמהתי" כדי להזדרז בעשיית המצוה. פירוש נוסף: אם "חשתי" בעודי צעיר לקיים את המצוות בריצה ובזריזות, אזי "לא התמהמהתי" – גם כשאזקין אמשיך לעשותן בריצה ובזריזות. ועם כל זה אומר הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ג) שאל ימנע אדם עצמו מן התשובה, ואפילו עד יומו האחרון יכול לשוב בתשובה, כלשונו: "אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר (יחזקאל ל"ג, י"ב): 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו'".

סייעתא דשמיא בקדושת עם ישראל

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ', כ"ו) "'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' – אם אתם מובדלים מהם – הרי אתם שלי, ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו" (רש"י עפ"י תורת כהנים כ', קכ"ח) המפרשים עמדו על השאלה: וכי בגלל שה' קדוש גם אנו צריכים להיות קדושים? איך אפשר להדמות בכלל לקב"ה, הרי אין לנו מושגים לתפוס את קדושתו של הקב"ה? האור החיים הביא פרושים רבים לכך. אחד מהם, שעל האדם להתבונן מהו רצון ה' ולהוסיף קדושה מעבר למה שמחוייב ע"י מצוות התורה, אך עליו לידע שאין סוף למעלות הקדושה. וכעין זה ביאר הרמב"ן: "וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות", כדי שלא יהא נבל ברשות התורה. בפרשה הקודמת למדנו על דיני הקדושה המיוחדים לכהנים, כגון טומאה למת וכו'. פרשת קדושים עוסקת במצוות שחלות על כל איש ישראל באשר הוא, והיא מדריכה אותו כיצד לעלות במדרגות הקדושה. דרכי הקדושה באים לידי ביטוי בכל פעולותיו של האדם, בהתמודדותו עם תאוותיו, במאכלים שהוא אוכל, וכל כיוצא בזה. נשמתו של האדם, שחוצבה מתחת כסא הכבוד, קדושה היא. רצונה לקיים את התורה והמצוות ולהתקדש. גם אם כלפי חוץ לא מרגיש זאת האדם, אומרת לו התורה: "וקדשתו", "קדושים תהיו" – אתה קדוש, מפני שנשמתך קדושה! עליך להתנהג בקדושה, אינך יכול להתכחש לתכונתך האמיתית. כך אנו קוראים במסכת אבות (פרק ד' משנה כ"ט): "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, על כורחך אתה נוצר, על כורחך אתה חי, על כורחך אתה מת, על כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון". הנשמה שבקרבך היא זאת שמכריחה אותך. על כן עליך להתאמץ ולדבוק בדרך הקדושה. אם תעשה זאת, תהיה לך סייעתא דשמיא להצליח, כפי שנאמר (כ"א, ח'): "כי קדוש אני ה' מקדשכם" – אתם תתקדשו, ואני אעזור לכם להתקדש עוד יותר. על כל איש ישראל להתרחק תכלית הריחוק מכל דרכי הגויים ותועבותיהם, כמובא בפסוק לעיל. אין זו מידת חסידות בעלמא, אלא דרך חיים הכרחית, שכן כל מי שלא הולך בדרך זו הרי הוא מְסַכֵּן את עצמו בנפילתו לידי האויבים. וכדברי רש"י: "אם אתם מובדלים מהם – הרי אתם שלי, ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו". יֵדע האדם לשמור את עצמו מכל משמר בכל הנהגותיו, שתהיינה על פי ההלכה והכשרות, כי רק בדרך זו יזכה להתקדש ולהתעלות.

אפשי, והתורה אסרה

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ', כ"ו) "רבי אלעזר בן עזריה אומר: מניין שלא יאמר אדם: 'נפשי קצה בבשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים'; אבל יאמר: 'אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'? תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' – שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים" (רש"י עפ"י תורת כהנים כ', קכ"ח) ההימנעות מהעבירות והדבקות בקיום המצוות באות אך ורק בגלל שכך ציוה הקב"ה, לא בגלל הטעמים שהוא מבין מתוך המצוות, לא בגלל שקצה נפשו מהעבירות. כך הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים. הרמב"ם כתב (שמונה פרקים לרמב"ם פ"ו), שהוראה זו מתייחסת דווקא למצוות שהן "חוק", ללא טעם; אבל מצוות מובנות, כדוגמת גניבה, אסור לאדם לומר "אפשי" שכן זה מעיד על תכונה נפשית פסולה, שבעיניו גניבה היא דבר אפשרי. וכך היא לשון הרמב"ם: "וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה העניין מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן – יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן… ויתר על כן, שהם ציוו שיהיה האדם מושל בנפשו, והזהירו מלומר: 'אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה'. והוא אומרם: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה; אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי"… וזה שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות – הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והיזק למי שלא הרֵע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: 'דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן'… ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה". הגמרא בחולין (דף ק"ט ע"ב) מספרת על ילתא, אשתו של רב נחמן. ילתא היתה בתו של ראש הגולה, והיתה פקחית מאוד וצדקת מופלגת. אמרה ילתא לרב נחמן: כל מה שאסרה לנו התורה, התירה לנו משהו אחר כמותו. "אסר לן דמא – שרא לן כבדא (התורה אסרה דם והתירה כבד), נדה – דם טוהר, חֵלֶב בהמה – חֵלֶב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא (מוח של דג ששמו שיבוטא וטעמו כטעם החזיר), גירותא (עוף טמא) – לישנא דכוורא, אשת איש – גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תואר". אבל איסור אחד לא הצליחה ילתא למצוא דוגמתו בהיתר, והוא: בשר בחלב. לכן ביקשה מרב נחמן: "בעינן למיכל בשרא בחלבא!" (אני רוצה לאכול בשר בחלב). הורה רב נחמן לטבחים שלו: צְלו בשבילה כחל (דדי הפרה, שיש בהם טעם בשר בחלב). ויש להבין: מה באה הגמרא ללמדנו בזה? מדוע התחשב רב נחמן ברצונותיה של אשתו? וכי יעלה על הדעת שהיתה מפונקת, וכדי להשביע את תאוותיה ביקשה כן? אם כך הוא – מדוע טורחת הגמרא ומספרת לנו סיפור שלם שאין בו תוספת כבוד והדר לאשתו של רב נחמן?! אבל ביאור העניין הוא על פי דברי ר"א בן עזריה שהביא רש"י לעיל. ילתא, אשתו של רב נחמן, שאלה את עצמה: כיצד ניתן לקיים את דברי חז"ל ולומר: "אפשי ואפשי" על אכילת בשר וחלב, אם אינני מכירה את טעמו? עלי לטעום תחילה מאיסור זה, כדי לדעת עד כמה הוא טוב וטעים לחיך, כדי שאוכל אחר כך לומר: "מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". לכן רצתה לטעום את טעמו בהיתר, כדי לקיים את מצוות התורה בבירור. רב נחמן, שהכיר בצדקותה של אשתו הרבנית, ביקש מהטבחים לצלות לה כחל, כדי שתקיים "אפשי ואפשי" גם באיסור בשר בחלב, ותקבל עליה עול מלכות שמים באופן שלם ומלא.

קדושת נטילת ידיים

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (כ', כ"ו) "תנא: 'והתקדשתם' – אלו מים ראשונים, 'והייתם קדשים' – אלו מים אחרונים" (ברכות נ"ג ע"ב) הגמרא מספרת על מספר אירועים קשים שקרו למי שלא נזהר במים ראשונים או במים אחרונים (יומא פ"ג ע"ב, חולין ק"ו ע"א): "רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא (היו מהלכים בדרך וחיפשו מקום להתאכסן). רבי מאיר הווה דייק בשמא, רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא (רבי מאיר היה לומד את אופיו של כל אדם על פי שמו, ורבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדייקים בכך). כי מטו לההוא דוכתא, בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: כידור (כשהגיעו לבית מלון, שאלו את בעל המלון לשמו, וענה להם: כידור). אמר (רבי מאיר): שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר (דברים ל"ב, כ'): 'כי דור תהפכת המה' (כיון שרבי מאיר היה לומד משמו של האדם את אופיו, הוא הבין שאותו בעל מלון היה רשע, שהרי כתוב: "כי דור תהפכת המה", ושמו של אותו בעל מלון היה "כידור"). רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו, רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה (רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו בידי בעל המלון את כספם, כיון שאותו יום ערב שבת היה, והאמינו ליושרו, אבל רבי מאיר חשד בו ולא הפקיד בידיו את כספו). אזל, אותביה בי קיבריה דאבוה (רבי מאיר בחר להחביא את כספו בקברו של אביו של בעל המלון). אתחזי ליה בחלמיה, תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא (נגלה לבעל המלון אביו הנפטר ואמר לו: בוא ותיטול כיס מלא מעות שתחת ראשי). למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי. אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא (סיפר בעל המלון לחכמים את החלום, וכדי לדחותו שלא יקח את הכסף אמרו לו שחלום כזה אין בו ממש). אזל רבי מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה (בכל אופן, הלך רבי מאיר לשמור על כספו מרחוק עד שיצאה השבת, ובמוצאי שבת לקח את כספו). למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם (במוצאי שבת ביקשו רבי יהודה ורבי יוסי את כספם מבעל המלון, אך הוא הכחיש ואמר שאין בידו מאומה). אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? (שאל רבי מאיר את החכמים מדוע לא דייקו בשמו של בעל המלון, כפי שהוא עשה, והם ענו לו בשאלה: מדוע לא אמרת לנו לעשות כך?) אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי (אמר להם רבי מאיר: לא אמרתי לכם, משום שאין לסמוך לגמרי על הדיוק בשם, אלא רק לחשוש לכך). משכוהו ועיילוהו לחנותא. חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו ושקלוהו לכיסייהו ואייתו (רבי יהודה ורבי יוסי החליטו להערים על בעל המלון. ראו שיש על שפמו של אותו בעל מלון שיירי מאכל עדשים. באו לביתו בשעה שהוא לא היה שם, ואמרו לאשתו בשמו שעליה להחזיר להם את כספם, ואף נתנו לה סימן שהם שלוחי בעלה, בכך שבצהריים בישלה לו עדשים. אשתו האמינה להם, ומסרה להם את כספם). אזל איהו וקטליה לאיתתיה (כשסיפרה לו אשתו את שאירע, כעס עליה בעל המלון ורצח אותה). היינו דתניא: מים ראשונים האכילו בשר חזיר (עיין חולין שם ברש"י ד"ה האכילו), מים אחרונים הרגו את הנפש (מכאן הבינו את חכמת חז"ל, כי אילו היה אותו האיש מקפיד על מים אחרונים ושוטף את שפמו, לא היה להם סימן למסור לאשתו, ולא היתה האשה נהרגת). על כל איש ישראל להקפיד ולשמור את "סימני היהדות" שלו, כגון: לנשק את המזוזה, ליטול ידיים לפני האוכל ואחריו, וכל כיוצא בזה. סימנים אלו מגלים את זהותו ומצילים אותו מכל מכשול. מו"ר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, ראה יום אחד יהודי שנכנס לבית ללא שנישק את המזוזה. נחרד הרב, ואמר לאותו האיש: "בוא ואספר לך מעשה שהיה, וממנו תבין עד כמה צריך להקפיד על 'סימני היהדות' שלנו". וכך הוא סיפר לו: "לאחר חורבן יהדות אירופה במלחמת העולם השניה על ידי הנאצים ימ"ש, יצאה משלחת של רבנים חשובים מהעדה החרדית לפולין, כדי לראות מה נשאר מהישיבות ומהקהילות המפוארות שהיו שם בתקופה שלפני השואה האיומה. המדריך שליווה אותם היה יהודי בעל חזות של ירא ה', עם זקן ופאות, ציציותיו על מכנסיו, ודובר אידיש רהוטה. לאחר הביקור, הוא הזמין את הקבוצה לסעוד ארוחת צהריים. ראה המדריך שחלק מהאנשים בקבוצה לא הקפידו על נישוק המזוזה, וגם חזותם לא העידה על מוצאם ודתם, והגיש להם מאכלי טריפות. לשאר הקבוצה, שחזותם הוכיחה עליהם כי הם יראי ה' בתכלית, הגיש מאכלים כשרים למהדרין. והנה בסוף הסעודה ראה שכל הנוכחים ניגשים לברך ברכת המזון. אמר להם: 'על מה אתם מברכים? והרי אכלתם טרפות!'. כששמעו את דבריו התמלאו חרדה גדולה. אמר להם: 'לא הבנתי שאתם יהודים, שהרי חלק מכם אפילו לא נישקו את המזוזה'. אתה רואה" – סיים הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל את סיפורו לאותו אדם – "עד כמה צריך להקפיד על כל סממן יהודי! זו הערובה שלא יבוא לידי מכשול". בענין זה נביא מעשה נוסף, הממחיש לנו כי הקפדה על נטילת ידיים משפיעה גם על קיום שאר המצוות. מעשה בעשיר גדול שהגיע מחוץ לארץ כדי לבקר את הבבא סאלי זיע"א. עשיר זה היה רחוק מכל דבר שביהדות, ואפילו היה אוכל שקצים ורמשים ללא חשש. כשהוא בא לפני הבבא סאלי, הוא ביקש להשאיר אצלו מתת יד מכובדת והגונה, אך הבבא סאלי זיע"א לא רצה לקבל אותה ממנו, למרות הפצרותיו של אותו העשיר. לבסוף אמר לו הבבא סאלי, שהוא עצמו לא מוכן לקבל את המתנה בשום אופן, אבל אם הוא מתעקש – אזי יפקיד את הכסף בידי אחיו, הבבא חאקי זיע"א. שם אותו עשיר פעמיו לכיוון ביתו של הבבא חאקי זיע"א. בינתיים התקשר הבבא סאלי אל אחיו, ומסר בידו הנחיות מדוייקות. כשבא אותו עשיר לבבא חאקי זיע"א, גם הוא לא רצה לקבל זאת ממנו, וכשהלה הפציר בו מאוד, אמר לו שהוא מוכן לקבל את מתנתו בתנאי שהוא יקבל על עצמו רק דבר אחד קטן, והוא: שייטול ידיו לפני כל סעודה. התפלא אותו עשיר ואמר: "זה הכל? זה מה שאתה מבקש ממני? הרי זה באמת דבר פעוט!" – והסכים. עוד אמר לו הבבא חאקי: "אם אתה מסכים, הקפד גם לברך לפני האוכל. הרי גם זה דבר שאינו קשה", וגם לכך הסכים העשיר. כשעלו העשיר ואשתו למטוס בדרכם חזרה לחו"ל, הזמין העשיר כדרכו סעודה של שקצים ורמשים. הזכירה לו אשתו שהוא התחייב ליטול ידיים לפני האוכל. והנה כשהוא ניגש לברך, אמרה לו אשתו: "על מה אתה מברך? על החזיר?!" הבין אותו עשיר שהוא 'נפל' במלכודת הקודש של הבבא חאקי, ומאז נמנע מלאכול כל מאכל שאיננו כשר בתכלית ההכשר וההידור. ועוד מעשה: המשכיל הידוע, משה מנדלסון, היה בתחילת דרכו ירא שמים, עד שפרש. וכבר אמרו חז"ל (פסחים מ"ט ע"ב): "שנה ופירש – יותר מכולן". מנדלסון הבין היטב במה תלויה קדושתו של עם ישראל, ולכן טרח ברשעותו להפריש את תמימי ישראל מדרך הישר. פעם אחת נטפל לקבוצה של יהודים, ושכנעם בכל מיני שכנועים שיתרחקו מדרך התורה רח"ל. אותם יהודים, למרות שנפלו ברשתו של מנדלסון, התקשו להפסיק לקיים מצוות, שכן היו רגילים לכך מילדותם. שאל אותם מנדלסון שר"י: "האם אתם נוטלים ידיים?". אמרו לו: "כן, ואנו מקפידים על כך". אמר להם מנדלסון: "עכשיו אני מבין מדוע הנכם עדיין קשורים בעבותות הקדושה ליהדות, שכן נטילת ידיים מביאה קדושה". והוסיף ואמר להם: "עליכם להימנע מנטילת ידיים, ובכך תוסר הקדושה מכם. כך תצליחו בנקל להתנתק רח"ל מהמצוות, דבר שהיה קשה לכם עד כה".

פרפראות

יראה ושמירה ברבים

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (י"ט, ג') יש לדייק: התורה פותחת את מצות מורא אב ואם בלשון יחיד: "איש", אך מסיימת בלשון רבים: "תיראו"! כתב על כך אבן עזרא: "ואמר 'תיראו' לשון רבים, כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו. וכן בשמירת השבת". בתוספת הסבר: לאב ולאם לא נעים להזהיר את הבן על קיום מצוה זו ולומר לו: כבד אותנו! יְרא מאיתנו! לכן מצוה זו מוטלת על אחרים, שרואים את הבן שאינו מכבד את הוריו, הם צריכים להזהירו על כך. מצות שבת סמוכה למצות מורא אב ואם (ראה רש"י ורשב"ם), ומכאן שיש להקיש מהאחת על השניה. זהו שממשיך אבן עזרא, שחובתם של האחרים קיימת גם לגבי שמירת השבת. יש להזהיר כל אדם, גם מי שאינו בן משפחה, שישמור את השבת, ולכן גם שם מובאת המצוה בלשון רבים: "תשמורו". ביאור נוסף: כשהבן קטן, עלינו להזהירו ולחנכו לשמירת השבת מדין חינוך; אחר שהוא גדל, עלינו להקפיד עליו שישמור את השבת כבר-חיוב. לכן אמרה התורה בלשון רבים: "תשמורו" – כנגד שתי תקופות השמירה הללו.

עושר שמור לבעליו לרעתו

"לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (י"ט, י"א) כתב רש"י (ע"פ תורת כהנים י"ט, כ"ו): "אם גנבת – סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע לשקר". ואחר כך כתוב (י"ט, י"ב): "וחללת את שם אלקיך אני ה"'. ויש לבאר כך את הדבר: אדם שגנב וע"י שנשבע לשקר נפטר מלשלם לחברו את מה שגנב, לבל יחשוב שהרוויח כסף, ממון. ראשית, ממון שלא שלך הוא אינו ממון. שנית, "הרווחת כסף" אך הגעת לעבירה חמורה מגניבה ושקר, והיא – חילול שם שמים. אוי לו לאדם המנצל שם שמים בכדי להרוויח ממון, וזהו שאמר החכם מכל אדם (קהלת ה', י"ב): "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".

ביקורת עצמית

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (י"ט, ט"ו) חז"ל (שבועות ל' ע"א) למדו מכאן שצריך האדם לדון את חבירו לכף זכות. באופן טבעי נוטה האדם לראות את נגעי חבירו ולא את נגעי עצמו. לכן אמרה התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" – תדון אותו לכף זכות, כפי שאתה דן את עצמך. אך יש גם פן נוסף במצוה זו, המתייחס לאדם עצמו. "לא תשא פני דל" – גם את עצמך תשפוט בצדק, ללא עוול, ואל תחפש תירוצים לומר: "אני דל, ולכן אינני אשם…"; כך גם: "ולא תהדר פני גדול" – אל תאמר: "אני גדול וחשוב, אי אפשר להאשים אותי…". אל לו לאדם לחפש תירוצים, אלא: "בצדק תשפוט עמיתך" – עשה חשבון נפש ובחן את עצמך! כך מעיד הזוהר הקדוש (ח"ג קע"ח ע"א) על חכמים שלא היו ישנים עד שהיו עושים חשבון נפש, ולכן הם נקראו: "מארי דחושבנא". על דרך זה יש להסביר גם: "מאזני צדק… יהיה לכם" (י"ט, ל"ו) – גם לכם, באופן אישי, לכל אחד ואחד מכם, יהיה דין צדק לעצמכם.

רעים האהובים

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (י"ט, י"ח) המצוה הראשונה שבעל מחוייב כלפי אשתו – עוד לפני שהתחתן איתה – היא מצות "ואהבת לרעך כמוך". כן מבואר בגמרא בקידושין (מ"א ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'". אמר האר"י הקדוש ז"ל (ספר הליקוטים, עקב, עה"פ 'ויענך'): אדם שאוהב את אשתו כגופו, מקיים בכך מצות: "ואהבת לרעך כמוך", שבה נכללת כל התורה כולה.

קדושת פירות השנה הרביעית

"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (י"ט, כ"ד) מדוע נטע רבעי נחשב "קודש הלולים"? רש"י הסביר, שדינו של נטע רבעי הוא כמו מעשר שני, שיש לאוכלו בקדושה בירושלים או לפדות את קדושתו בכסף. אך תרגום יונתן ואבן עזרא הסבירו אחרת. תרגום יונתן אומר: פירות השנה הרביעית הינם קודש, ועל הבעלים לתת אותם לכהן ולפדותם ממנו. וזו לשונו: "וּבְשַׁתָּא רְבִיעָתָא יְהֵי כָּל אִינְבֵּיהּ קוּדְשֵׁי תוּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ מִתְפְּרַק מִן כַּהֲנָא". באופן דומה הסביר אבן עזרא, שהבעלים צריכים לתת את הפירות לכהן, והכהן עצמו אוכל אותם (אך הלכה כדעת רש"י). מדוע, לפי ביאור זה, נקראים פירות אלו "קודש הלולים"? יש לבאר בדרך המוסר, שהתורה אומרת לאדם: אם נזהרת שלא לאכול את פירות הערלה במשך שלוש שנים, הרי שבשנה הרביעית יהיו פירותיך פירות קודש. כשתעלה לירושלים ותאכלם שם בקדושה, תהיה אתה בעצמך קדוש ככהן. כדברי חז"ל על הפסוק (דברים י"ד, כ"ג): "למען תלמד ליראה", שמי שאוכל מעשר שני בירושלים מתחזק שם ביראת השמים שלו, ונקרא קדוש. התוס' (ב"ב כ"א ע"א, ד"ה כי מציון עפ"י הספרי, דברים, ק"ו) כתבו: "גדול מעשר שני, שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

והדרת פני זקן

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (י"ט, ל"ב) מכאן למדנו את חובת הכיבוד של זקנים ושל תלמידי חכמים, ככתוב בתהלים (ט"ו, ד'): "ואת יראי ה' יכבד". חלק מחובת הכיבוד היא לקום בפני זקן או תלמיד חכם. הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א שואל: מה הדין לגבי אדם שיושב בגזוזטרא הגבוהה י' טפחים מקרקע הרחוב, ומתחתיו עובר רב ברחוב, האם חייב הוא לקום לכבודו, או שהגזוזטרא נחשבת רשות אחרת, ואין הוא חייב לקום לכבודו? תשובתו: מן הדין הוא חייב לקום. ועוד שואל הרב: רב שנוסע בעגלה – האם חייבים לקום לכבודו? ועונה: מעיקר הדין אין חיוב, כי הרב אינו רואה אותו, אבל טוב לקום (ועיין בא"ח שנה שניה כי תצא סע' י"ג, י"ד). עוד יש לשאול: נהג אוטובוס או מונית, שתלמיד חכם עולה לרכבו – האם חייב הנהג לקום לכבודו? למעשה, אינו חייב לקום, אבל רצוי. מפורסמים בהקשר זה שני האחים למשפחת בבאיוף, שהיו נהגי אוטובוס בירושלים. כל פעם שהיה הרב המקובל חכם אפרים כהן זצ"ל נכנס לאוטובוס, הם היו קמים לכבודו. אמנם על פי דין הם לא היו חייבים לעשות זאת, כיון שהם היו באמצע עבודתם, אך הם טענו: "כיון שממילא אנו עוצרים בתחנה וממתינים שיעלו האנשים, אנחנו יכולים לקיים מצוה חשובה זו ולכבד את הרב…"

מפני שיבה

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (י"ט, ל"ב) מדוע כתוב: "מפני"? היה צריך להיות כתוב: "לפני שיבה תקום"! על אנשיו של קורח נאמר (במדבר ט"ז, ב'): "ויקומו לפני משה". ביאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מצד אחד הם נקהלו וחלקו על משה רבינו, אולם מצד שני אפילו עדת הכופרים הללו לא יכלו שלא לקום מפני כבודו של משה רבינו. מה עשו? כשהבחינו מרחוק במשה רבינו שמתקרב לקראתם, נעמדו, כדי שלא יצטרכו לעשות זאת כשיתקרב אליהם. לאור דברי ה'בן איש חי' יש לומר, שזהו שציוותה התורה: "מפני שיבה תקום" –עליך לקום "מפניו", כשהוא קרוב אליך, כדי שיהיה ניכר שעמידה זו היא לכבודו!

הרגשת הבדלה בין ישראל לעמים

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (כ', כ"ד) אנו אומרים בהבדלה שבתפילה: "המבדיל… בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". ההבדל שבין אור לחושך ניכר הוא; במה ניכר ההבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים? אמרה התורה (כ', כ"ה): "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". ההבדל בין הבהמה הטהורה לבהמה הטמאה הוא על פי סימנים. אך אם אתה רוצה להרגיש גם את ההבדל בין ישראל לעמים אזי: "והייתם לי קדושים" (שם, כ"ו), על ידי שתהיו קדושים מלמטה אקדש אתכם מלמעלה, ותרגישו את מעלתם ויתרונם של ישראל כיתרון האור על החושך, כלומר בקדושה ניכרת ההבדל בין ישראל לעמים.

מעשה רב

מצוות התלויות בארץ

"וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (י"ט, ט') סיפר מרן הרב זצוק"ל: כב' הרה"ג חכם צדקה חוצין ביקש לקיים את המצוות התלויות בארץ: תרומה, מעשר, לקט, שכחה ופאה. קנה חלקת קרקע קטנה, וזרע אותה. כשגדלה התבואה ניגש לקצור אותה, ולקיים בה את המצוות האמורות. עמדתי לצידו והייתי עוזר לו. התחלנו לקיים את כל המצוות, אך כאשר הגענו למצות שכחה עמדנו והתחבטנו: כיצד נקיים מצוה זו? הציע חכם צדקה: "בוא ונעשה מספר הקפות וסיבובים סביב איזה מבנה או עץ, ואחר כך נאסוף את התבואה…". ואכן כך עשינו. עמדנו והקפנו כמה הקפות. לאחר זמן מה באנו לאסוף את התבואה אל הגורן. החזרנו את פנינו אל השדה, ונוכחנו לדעת שזכינו לקיים גם את מצות שכחה…

חינוך לשמירת הלשון

"וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (י"ט, י"א) סיפר מרן זצוק"ל על סבתו של דודו הרה"ג יהודה צדקה – הרבנית שמחה: אחד מבניה היה נוהג בכל ערב שבת להביא לאמו הרבנית ע"ה פירות וירקות. הרבנית שמחה היתה מתענינת לדעת על כל פרי או ירק כמה זה עולה, והבן לפי תומו היה עונה לה. הרבנית היתה משלמת לו, ולא היתה מוכנה לקבל בשום אופן דבר בחינם. יום אחד אחד מבני המשפחה העיר את אוזן הבן שהוא אינו חייב לומר את הסכום האמיתי, וכן עשה שמיום זה ואילך היה מוזיל מהתמורה ששילם בעד הפירות והירקות. יום אחד נקלעה הרבנית לשיחה בין שכנותיה על מחירי השוק של פירות וירקות, והרבנית בתמימותה החלה לנקוב במחירי הירקות כפי שהיתה משלמת לבנה על פי דיבורו, והיא במבטה החד ראתה את החיוך שנסתמן בפי חברותיה והבינה מעצמה שהמחירים יקרים יותר. יותר מאוחר כאשר פגשה את בנה א"ל בלשון רכה: לא יפה לשקר, על דרך שאמר (יבמות ס"ג ע"א) רב לרבי חייא בנו שלא ישנה בדיבורו משום (ירמיה ט', ד'): "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ". מכאן הדגיש מו"ר זצ"ל: ראוי להתחנך ולחנך את בנינו לדבר בלשון נקייה מכל רבב של שקר גם לדבר מצוה.

בחירת עדים במשפט

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (י"ט, ל"ה) בדרך כלל לחתונות מבקשים המחותנים מאנשים מכובדים שישמשו עדים לנישואי בני משפחתם. מרן זצוק"ל נהג בכל עת שהוא עורך חופה וקידושין להזהיר את העדים לעשות תשובה על מנת שהעדות והנישואין יעלו יפה. סיפר מרן הראשון לציון זצוק"ל: מעשה היה בעת ששימשתי כרב ראשי לישראל, נתבקשתי לערוך חופה וקידושין לבנו או נכדו של א' השופטים הבכירים בארץ. אבי החתן ביקש משר המשפטים וא' השרים הנכבדים הקרובים לראש הממשלה להיות עדים בחופה. דעתי לא היתה נוחה מבחירת אותו שר, לכן פניתי לשר המשפטים דאז, ר' משה ניסים הי"ו, ואמרתי לו בידידות: "אתה פסול לעדות", כיון שאתה מחזיק בתפקיד שאם חלילה יתגלה בעיות משפטיות בכתובה, והיא תתגלגל לידי דיון משפטי, מיד עלולים להטות את הדין בגלל ששר המשפטים חתום עליה כעד. ואז לפי הכלל בהלכה: עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה, נמצא שצריך לבחור זוג עדים כשרים מחדש. שוב סיפר מו"ר זצ"ל: כי נתבקש לערוך חופה וקידושין של משפחות גבירים, כאשר הם כבר מינו והזמינו שני שופטים לשמש עדים בנישואי בניהם. חשבתי לעצמי מיד היאך אצא מסבך זה. קראתי לאותם שופטים בפני בעלי השמחה ואמרתי להם: תראו, אתם שופטים גדולים אשר מבינים כי אם למחר הכתובה תבוא לדיון לפניכם או לידי חבריכם לבית המשפט, הכיצד תנהגו הרי יהא פה ניגוד אינטרסים, ויוציאו לעז על כל השופטים ומערכת המשפט. הדברים דיברו בעד עצמם והם בתגובתם: הרב צודק! אנו מבטלים את נוכחותנו כעדים. וה' סייע בעדנו למצוא עדים כשרים ללא חשש.

סוחר כהלכה

"מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (י"ט, ל"ו) סיפר מרן הרב זצוק"ל: היה סוחר אחד בשוק 'מחנה יהודה', הוא היה יהודי שחזותו החיצונית העידה עליו כי הוא איש פשוט. הוא גם היה שקט באופיו ומדבר בנחת ובשלוה שלא כדרכם של סוחרים שמוכרים בקול רעש גדול. במקביל, הוא היה מקדש שם שמים במעשיו, הוא היה מוכר מיני תבלינים, עשבי מרפא ועלים לתרופה בגרמים מועטים. הקונים אהבו לקנות ממנו כיון שמשאו ומתנו היה באמונה שלימה עם הבריות. מנהגו היה, שכל אימת שבא למדוד סחורתו על פי גרמים מועטים, הוא היה מניח כנגד שקית הנייר שבה היה מספק סחורתו לקונה למדידה על כף המאזנים, שקית דומה לה על הכף השניה ועליה היה מניח את המשקולת הרצויה, חמישה או עשרה גרם או יותר. ועוד – אחר שהיה מודד היה מגדיש את הסאה, היה מניח מעט עלי מרפא או תבלין יותר מהראוי לטובת הקונה, ובזה היה מכוין שאף הקב"ה ימלא ביתר זכויותיהם של ישראל.

שריפת גופת המת

"וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (כ', כ"ג) לא אחת אנו רואים מקרים באים יהודים הרחוקים מתורה ומצוות, שה' יחזיר אותנו ואותם בתשובה שלימה, אשר הם מוסרים גופתם, או למדע או לשריפה, כמנהג הגויים. בהקשר לכך סיפר מרן הרב זצוק"ל: מעשה היה שנשאלתי על יהודי בחו"ל שציווה בצוואתו כי לאחר מותו ישרפו את גופתו ר"ל. עורך הדין שנתמנה למנהל העיזבון שלו עמד בתוקף על שריפת הגופה, אולם היורשים שהיו אוהבי תורה ומסורת ישראל התנגדו לקיום צוואת אביהם בשריפת הגופה. בצר להם פנו אל הרבנות הראשית בעצה מה לעשות. הצעתי להם קודם לכל לפנות לבית המשפט שם בבקשה להוצאת צו מניעה האוסר על מנהל העזבון לשרוף את הגופה, ובמכתב של הרבנות הראשית כתבנו נימוק לדבר: הַמְצַווה היה בלתי שפוי בעת כתיבת הצוואה כי לא יתכן יהודי בעולם שינהג בחוסר שפיות ולא נורמאלי לשרוף גופתו. ולהוסיף בטענתם לפני השופטים במפורש: כך הורה לנו הרב אליהו, שהנפטר לא היה שפוי. בדיון בבית המשפט הסביר הבן כי ע"פ ההלכה היהודית יש איסור לשרוף את הגופה (ושכח לומר את אשר אמרתי לו). רק לאחר טיעוני מנהל העיזבון נזכר הבן בהצעתי במכתב, והוציאה בפני השופט, וחזר ואמר לשופט כי הנה חוות דעתה של הרבנות הראשית בישראל כי אביו היה בלתי שפוי בשעת כתיבת הצוואה. משבא עוה"ד, מנהל העיזבון, לטעון טענותיו, א"ל השופט בדרך פליאה: כיצד יכול אתה לטעון, הרי אתה נוגע בדבר, שכן אם יימצא שהמצווה היה בלתי שפוי תפסיד את שכר טירחתך! בנקודה רגישה זו אמר עוה"ד שהוא מוכן להתפשר – הגופה תובא לקבורה ולא תשרף ובלבד ששכר טרחתו ישולם. לימים חקרו בדבר מוצאו של השופט שישב בדין וגילו שהוא יהודי, אביו יהודי ואמו יהודיה, אלא שהם התנצרו מפחד הנאצים ימ"ש במלחמת העולם השניה, כך שהוכיח השופט כי עדיין ריח של יהדות בו.

מרן הרב ופגישת "אשת הברזל"

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (כ', כ"ו) מנהג מוכר בבית הנשיא בארץ, שכל אימת שמגיע לארץ דיפלומט חשוב הרי הוא עובר ביקור בבית הנשיא, אך קבלת פנים זו נעשית עם הסגל הראשון של החשובים במדינה. בין היתר גם הרבנים הראשיים לישראל מחוייבים בנוכחותם אלא שבזמן כהונת מרן הראשון לציון עם הכהן הגדול, ידידו ועמיתו הרב הגאון אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב בירשת"ו, הגיעו להסכמה וחלוקת תפקידים כי יחלקו את פגישותיהם פ"א הרב ופ"א הרב שפירא. מנהג הראשון לציון והרב הראשי להיות נוכחים רק לפגישות ולקבלת פנים, אך בסעודה הממלכתית אשר היתה נעשית הם כבר הדירו רגליהם כל פעם בשל עיסוקים אחרים, ובלבד לשמור על קדושת הפה כדרכם בקודש. סיפר מרן הראשון לציון זצ"ל: באחד מן הימים הגיע תורי להשתתף בביקור הממלכתי בארץ של ראש ממשלת אנגליה, הגב' מרגרט טאצ'ר, המכונה בפי כל: "אשת הברזל", אשר כידוע בזמן שלטונה היו באירופה חוששים ורועדים מהחלטותיה המדיניות והכלכליות. אולם ראיתי את הנולד וידעתי כי אצטרך להתמודד עימה במפגש עם נתינת יד בבית הנשיא, וברור כי לא נאה לאדם פשוט ולא כ"ש רב בישראל שיתן יד לנשים. לכן זו הפעם היחידה שפניתי לרבנית: היום את באה עמי לביקור הממלכתי עם ראש ממשלת אנגליה בבית הנשיא, ובין היתר לא רק בשל בעיית נתינת יד, אלא ובעיקר שאת דוברת אנגלית ותוכלי להסביר את עמדתי בענין בנימוס. אכן הגענו אני והרבנית שתליט"א לבית הנשיא כשהרבנית צעדה לפניי ומייד הרבנית לוחצת את ידי גב' טאצ'ר. ובד בבד התנצלה הרבנית והסבירה בטוב טעם את ההלכה שהרב נמנע מללחוץ כי הוא מקפיד ע"פ הדת לא להושיט יד במקרה זה. אמרה גב' טאצ'ר: 'הרי היו דתיים לפני כן שלחצו את ידי'! היה נוכח בינותם מי שהיה ראש ממשלה באותה עת, שלימים נשיא המדינה, והחל לומר את דבר "חכמתו" לפני טאצ'ר כי כבו' הרב אליהו זצ"ל יותר מידי אורטודוכס. מייד שמעה גב' טאצ'ר ואמרה לו: גם באנגליה יש שני סוגי דתיים אורטודוכסים, יש כאלה שנראים מבחוץ שאומרים שהם אורטודוכסים, ויש שהם באמת אורתודוכסים, והאמת שאני מעריכה את אלה שהם באמת אורתודוכסים כל הזמן ולא מתנדנדים פעם ככה ופעם ככה. הדגיש מרן הראשון לציון זצ"ל: כמה מוסר השכל בדבר, ואל יבוש בעבודת השם מפני המלעיגים עליו. ואפילו נשיאי אומות העולם מכירים ומעריכים אדם הדבק ביהדותו ומקדש שם שמים ברבים, בבחינת מה שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קיט, מו): "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ".

הלכה בפרשה

חיוב קימה בפני אביו ואמו ואשת חכם

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֶיכֶם" (י"ט, ג') שאלה: א. האם חייב אדם לקום בפני אביו ואמו? ב. האם חייב לקום מפני אשת תלמיד חכם? תשובה: א. לפי דברי הגמרא בקידושין (ל"א ע"ב ודף ל"ג ע"ב) וכן פסק הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ו' הל' ג') ובשו"ע (יורה דעה סי' ר"מ סעיף ז') בכלל כבוד אב ואם הוא לקום מפני אביו ואמו. למעשה, היום לא נוהגים בזה ומסתמא האב והאם מוחלים לבן על הכבוד הזה, ואב ואם רשאים למחול על כבודם. בכל אופן, ראוי שפעם אחת יאמרו האב והאם לבן שהם מוחלים לו ולא חייב לקום מפניהם (ורצוי שהבן יבקש מהם שימחלו עבור כל הפעמים שאינו עומד בפניהם). ב. בענין כיבוד אשת תלמיד חכם – מהדין חייבים לכבדה וחייבים לעמוד בפניה. והוא מה שמוזכר בהלכה "אשת חכם" הנקראת בלשוננו – רבנית. אולם, בפועל לא ראינו ולא שמענו שנוהגים בזה, ועיין לכנה"ג (הגהות טור רמ"ב אות ד'), ובברכ"י (שם סק"ג ובחושן משפט סימן י"ז ס"ק ה') וב"סוד ישרים" (ח"ב סימן ט') וב"בן איש חי" (שנה שניה פרשת כי תצא סע' ט"ז). למעשה מעיקר הדין יש חיוב לקום בפניה, ולדעת דברי התוס' (שבועות ל' ע"ב ד"ה "והאמר") יש הבדל אם זה בחיי בעלה או לא, ועיין בט"ז (יו"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ד) ולב"ח (שם ד"ה "עשה דכבוד"). אבל מאחר והחיד"א (בברכ"י שם) הביא משם האר"י שאין חיוב לקום מפניה, וכן נהגו, הנח להם לישראל במנהגם – ובכל אופן חייבים בכבודה.

שתייה ואכילה לפני התפילה

"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (י"ט, כ"ו) שאלה: האם מותר לאכול או לשתות קודם התפילה? תשובה: מפסוק זה למדו חז"ל שאסור לאכול קודם התפילה, וכך נאמר בגמרא ברכות (י', ע"ב): "ואמר רבי יוסי בר' חנינא משום ראב"י: מאי דכתיב: 'לא תאכלו על הדם' – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן א"ר יוסי בר חנינא משום ראב"י: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב (מלכים א' י"ד, י"ט) אומר: 'ואותי השלכת אחרי גויך' אל תקרי גויך אלא גאיך. אמר הקדוש ברוך הוא: לאחר שנתגאה זה קיבל עליו מלכות שמים?!". בזוהר הקדוש (ח"ב שמות רט"ו ע"ב) הצמיד את תחילת הפסוק "לא תאכלו על הדם" להמשך הפסוק "לא תנחשו ולא תעוננו", להגדיל את חומרת איסור האכילה קודם התפילה, וז"ל: "מאן דאכיל בלא צלותא דיצלי על דמיה שקיל איהו כמנחש ומעונן". השולחן-ערוך (אור"ח סימן פ"ט סע' ג') פסק שאיסור זה נוהג בין ביום חול ובין ביום שבת (עיין במשנה ברורה שם ס"ק כ"ג). אולם השולחן ערוך (שם סע' ד') פסק שם שהרעב והצמא בכלל חולים הם. ואם אדם חושב שלא יוכל להתפלל בכוונה כי מרגיש חולשה דינו כחולה ומותר לו, אולם רק לאכול ולשתות כדי קיום הגוף שיוכל להתפלל בכוונה אבל לא יוסיף לאכול יתר מכך ובודאי לא ממתקים שהם ערבים לחיך. אף על פי כן כתבו המשנה ברורה (שם ס"ק כ"ב) וכה"ח, טוב שיקרא קודם האכילה קריאת שמע. וכן טוב שיקרא ברכות השחר קודם האכילה. יש להזכיר דבר נוסף שאסור לעשות קודם התפילה: לשאול בשלום. מעיקר הדין אם משכים לפתח חבירו קודם התפילה, אסור לומר לו "שלום" אלא יאמר: "צפרא דמארי טב" (עיין שו"ע שם סע' ב'). להלכה גם אם פוגש את חבירו ברחוב לא יאמר לו "שלום", אלא "צפרא טבא". יש מהאחרונים הפוסקים כי מכיון שהיום כולם רגילים לומר "בוקר טוב", אין לומר "בוקר טוב" לפני התפילה אלא "צפרא טבא".

חינוך ילדים לאיסור אכילה לפני תפילה

"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (י"ט, כ"ו) שאלה: האם יש איסור לילדים לאכול ולשתות לפני התפילה? תשובה: עיין בספר הלכה ח"א (עמוד צ"ד סעיף כ"ו) ושם נאמר: "אסור לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית, ולדעת הרמב"ם אפילו מים אסור לשתות. ועיין בזוה"ק שמחמיר בזה מאוד. אבל מי שאינו יכול לכוון בתפילה מבלי שישתה קפה או תה, דינו כחולה שמותר לו לשתות לפני התפילה. ויכול לשתות עם סוכר, רק לא ישתהו במסיבת חברים. ואף על פי כן, כל אדם יזהר מאוד בזה כי מלבד חומר האיסור על פי הזוהר הקדוש, הרי לדעת הרמב"ם הוא איסור דאורייתא". וראה עוד בשו"ע (או"ח סי' פ"ט סע' ג'). ומכל זה עולה, שאכילה לפני התפילה חמורה היא מאוד. ועל כן איעצך שהתלמידים יביאו עמם ארוחת בוקר וביה"ס יספק להם שתייה חמה ואז תהיה הפסקה בין התפילה לשיעור הראשון. וודאי שעדיף להתפלל במסגרת מחייבת בבית הספר משום (משלי י"ד, כ"ח): "ברֹב עם הדרת מלך", וגם כדי שהתלמידים לא יתרשלו בתפילה בציבור, ובפרט שבנדון דידן מדובר בתלמידים גדולים.

טיפולי עור וחשש כתובת קעקע

"וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'" (י"ט, כ"ח) שאלה: האם מותר למרוח יוד על פצע, והאם מותר לכתוב על היד או שמא יש בזה איסור כתובת קעקע? תשובה: נאמר בתורה: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'". בגמ' (מכות כ' וכ"א) מבואר ששריטה האסורה היא שריטה על מת, וכפי שכתב רש"י בחומש: "כן דרכן של אמוריים להיות משרטין בשרם כשמת להם מת". ועל כתובת קעקע נאמר שם במשנה (מכות פ"ג מ"ו): "הכותב כתובת קעקע: כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכחו ובכל דבר שהוא רושם". כלומר, איסור כתיבת כתובת קעקע מן התורה הוא באדם הכותב בצבע על בשרו ואחר כך מקעקע את הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר (עיין רש"י), ומדרבנן האיסור הוא גם אם כתב לבד או קעקע את בשרו לבד (ראה ברמב"ם פרק י"ב מהלכות עבודת כוכבים הל' י"א). ובגמרא שם נאמר: "אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע". ומסקנת הגמרא: "כל מקום שיש מכה – מכתו מוכיח עליו" ומותר. ובשולחן ערוך (יו"ד סי' ק"פ סע' ג') נפסקה ההלכה: "מותר ליתן אפר מקלה על מכתו". וכמבואר בש"ס שמכתו מוכיח עליו שאינו עושה זאת משום חוקות הגויים אלא לרפואת המכה. והנה, יש היום טיפול בעור הנקרא "קריוטרפיה", זהו טיפול באמצעות חנקן נוזלי בקור במעלות מתחת לאפס. וכאשר הרופא עושה פעולה זו יתכן ותשאר צלקת או יהיה רושם של כויה בעור. ובהיות שהדבר נעשה לשם רפואה – מותר לעשות כן מאחר וניכר ומפורסם הדבר. וכאשר צריך מישהו לשים דיו על פצע מותר לעשות כן. אך יש להזהר שלא לשים יוד במקום לא צריך, ולכתחילה גם לא במקום שיש שריטה קלה ביותר שלא ניכרת מכתו. ומכאן, שיש להזהר גם שלא לכתוב על היד דברים (בעט שהוא חורט בבשרו), כפי שקורה שאדם כותב לפעמים מילה או מספר לתזכורת. לסיכום: א. אסור לשרוט בבשר על מת ב"מ. ב. אסור לכתוב כתובת קעקע על היד או על כל מקום בגוף. ג. טיפול בעור ע"י רופא לשם רפואה מותר גם אם תהיה כויה כתוצאה מטיפול זה. ד. מותר לשים יוֹד על פצע וראוי שלא לשים על שריטה קלה שלא ניכרת המכה. ה. אין לכתוב בעט מספר או מילה על היד.

כבוד חכמים בדרכים

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה'" (י"ט, ל"ב) שאלה: היושב בתחנה ומבחין ברבו נוסע ברכב, או להפך רבו מהלך והוא ברכב – האם חייב לקום מפניו? וכן: האם יש לקום בפני רב או זקן שעולה לאוטובוס, ויש להם מקום ישיבה? תשובה: בפרשת קרח (במדבר ט"ז, ב') נאמר: "ויקומו לפני משה". ובמדרש: כיון שראו את משה רבנו מרחוק מיד קמו ועמדו כדי שלא יצטרכו לקום מפניו ולכבדו כשיגיע אליהם. וזו מדה מגונה שהיתה בהם שהשתמטו מן המצוה הנשגבה. בגמרא קידושין (ל"ג ע"א) נאמר שישנה חשיבות גדולה לעוסקים בעבודתם, וז"ל הגמ' שם: "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם. ולא? והתנן: כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם, ואומרים להם: אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום! א"ר יוחנן: מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים. אמר רבי יוסי בר אבין: בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים". כלומר, אם אדם עובד ועובר רב כשהוא באמצע מלאכתו, מהדין לא חייב להפסיק את מלאכתו על מנת לקום בפני רבו. ולפיכך אדם הנוהג מן הדין אינו צריך לעצור את רכבו לצורך קימה, שהרי עסוק הוא במלאכתו. וכן יש מי שאומר שאם הרב ברשות אחת והתלמיד ברשות אחרת אינו חייב לקום מפניו. אך יש שחלקו והביאו ראיה מהגמרא (קידושין שם) שסיפרה כי רב יוסף שהיה סגי נהור היה רוכב על חמור שהביאו לבית המדרש, וכשאביי ראה מרחוק את אוזן החמור מיד נעמד, וז"ל הגמ' שם: "אביי מכי הוה חזי ליה לאודניה דחמרא דרב יוסף דאתי, הוה קאים", ואם כן גם בשתי רשויות יש לקום. ולכן: אדם הנוהג או נהג אוטובוס שנכנס רב והוא עסוק במלאכתו, נתינת עודף וכדו', אינו חייב לקום, אך אם אינו נוהג ולא עסוק, וכן הנוסעים מחוייבים לקום בהכנס רב, או בראות תלמיד את רבו מבעד לחלון. ויש להדגיש כי חיוב הקימה בפני זקן או תלמיד חכם אינו רק על מנת לפנות להם מקום באוטובוס, אלא ישנה מצות קימת הידור כשלעצמה, אף אם יש מקום ישיבה עבורם.

פרשת אמור

שיחות ומאמרים

חינוך הקטנים

"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (כ"א, א') על פסוק זה דרשו חז"ל במסכת יבמות (קי"ד ע"א): "להזהיר גדולים על הקטנים". מכאן שהאב חייב להזהיר את בנו שלא ייטמא, והטעם פשוט, שהרי ילדי הכהנים יכולים להיות בקשר עם ילדים יהודים טובים שאינם כהנים ובכ"ז יכולים להכשל. למשל, ילדים שמצאו חתיכת עצם ומשחקים עימה, הילד הכהן צריך להיזהר שמא היא עצם אדם המטמא, וכיון שהישראל אינו מצווה שלא להטמא יש חשש שמא ילמד הכהן הקטן מישראלים אלה – לכן מזהירים אותו. דוגמא נוספת: אם יש לילד הכהן עוגה העשויה מתרומה עליו להיזהר שלא יחלק לילדים שאינם כהנים כיון שהעוגה עשויה מתרומה. וכמו כן אסור לאב לתת לבנו מאכל אסור, אפילו כזה שאיסורו מדרבנן. מפסוק זה למדנו מספר כללים חשובים בעניין חינוך הילדים.

דוגמה אישית

יש שדייקו בלשון רש"י שכתב: "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב: "להזהיר גדולים את הקטנים". משמע שאזהרה זו נוגעת להשפעתם של הגדולים "על" הקטנים. חכמי המוסר לימדונו, שישנן שתי שיטות בחינוך הילדים. האחת – בה אומר האב לבן: "עשה כך" ו"אל תעשה כך". אך יש שיטה אחרת, לפיה הבן רואה כיצד אביו מתנהג ולומד ממעשיו. שיטה זו חשובה לאין ערוך יותר מהראשונה, כי אם האב רק אומר לבנו לעשות מצוה, אך הוא בעצמו עושה ההפך, איזה חינוך יקבל הבן מכך? על כן הורונו חז"ל: "'אמור – ואמרת', להזהיר גדולים על הקטנים". להזהיר את הגדולים: התנהגו כדבעי, התפללו את תפילתכם בכוונה, הקפידו על נטילת ידיים קודם האכילה, היזהרו שלא לרכל ושלא לדבר לשון הרע, שמרו שבת כהלכתה וכו'. כאשר הגדול נזהר בכך, הוא משפיע על הקטן, וההצלחה בחינוך תלויה בדוגמה האישית שהאבא מקרין לבניו. לעומת זאת, אב שרואה את בניו מדברים בבית הכנסת בשעת התפילה, ורוצה לחנכם שלא יעשו כן – אם הוא עצמו אינו נזהר בכך, לא יועילו כל דברי המוסר שידבר עימם בעניין זה. מסופר בשם מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מעשה בילד אחד שביקש לאכול. אימו הגישה לו לחם לאכול, וביקשה ממנו שייטול את ידיו ויברך כדין. אך הילד סירב ואכל ללא נטילת הידיים וללא ברכה. האם הקפידה על כך, ואמרה לו שכאשר יבוא אביו היא תספר לו מה שעשה. כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים, והוא קרא לבנו ורצה להכותו. החזיק האב את ידו של בנו בתוך ידו שלו, ובידו השנייה הרים את המקל להכותו, אך הבן שפחד מהמכה סילק מיד את ידו אחורנית, והאב קיבל את המכה. נתמלא האב כעס על חוצפתו של בנו. אמר לו הבן: ראה נא, אבא, הרי אתה חרצת את משפטך בעצמך! משום שכאשר רצית להכות אותי, קבעת בזה כי מי שלא נוטל את ידיו לפני האוכל ראוי לקבל מכה במקל; והרי אתה בעצמך אינך מקפיד בכך, ולכן קיבלת אתה את העונש המגיע לך על פי דבריך שלך!

גיל החינוך

נקודה נוספת שיש להדגיש בהקשר זה של "להזהיר גדולים על הקטנים", והיא נוגעת לגיל ה"קטנים". זאת יש לדעת, שחינוך טוב מתחיל כבר מהיות הילדים בני יומם. ראיה לכך יש ממשה רבינו: כאשר מצאה בתיה, בת פרעה, את משה בתיבה על שפת היאור, היה משה בסכנת התייבשות. הלא הימים היו ימי חודש סיון (שכן משה נולד באדר, וכעבור שלושה חודשים – דהיינו בחודש סיון – לא יכלה יותר אמו להצפינו, ושמה אותו בתיבה), ימים חמים ביותר, וכבר זמן רב שלא בא אוכל לפיו של התינוק. ולמרות סכנה זו, לא רצה משה הקטן לינוק מאף מינקת מצרית שהביאה לו בת פרעה. בתיה אספה מיניקות מכל רחבי מצרים, ואף דאגה להאכיל אותן במאכלים טובים ושמנים, כדי שחלבן יהיה עשיר ובריא; ובכל זאת לא אבה משה לינק מהן. אז ניגשה מרים, לבושה בבגדי עבדים בלויים, והציעה להביא מינקת מן העבריות. הדבר עורר, כמובן, צחוק גדול אצל בתיה ונערותיה, שכן אם לא הסכים התינוק לינק חלב מזין וטוב מן המצריות, בוודאי שלא ירצה לטעום מאומה מחלבהן של העבריות המסכנות והשבורות מעבודת הפרך! על כן אמרה בתיה למרים: "לכי!" – וכוונתה היתה לגרש את מרים מעל פניה; אולם מרים פירשה זאת כהסכמה, ומיד הביאה את אמו של משה, שהיתה ישישה מופלגת (יש אומרים שהיתה בת מאה שנה, יש אומרים שהיתה בת מאה ועשרים שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה שלושים ושבע שנה). וראה זה פלא! דווקא מזקנה זו התחיל התינוק לינק בשקיקה, וכך ניצלו חייו. ולכאורה יש לשאול: הרי משה היה אז קטן ביותר, ועמד בפני סכנת התייבשות. נוספה על כך גם סכנת חיים מחוסר תזונה ומרעב, והדבר היה בגדר של פיקוח נפש ממש! מה ראה משה להחמיר על עצמו כל כך? אבל התשובה היא, שמשה ידע כי הוא עתיד לדבר עם השכינה, ומשום כך אמר לעצמו: פה קדוש שידבר עם השכינה לא יכניס לתוכו מאכלים טמאים! (אפשר גם להוסיף בדרך החידוד, שמשה ידע שהוא עתיד להיות מנהיגם של ישראל בגיל שמונים, ואם כן ידע שלא יקרה לו כלום אם לא יאכל, שכן יש לו תעודת "ביטוח חיים" להגיע לפחות עד לגיל שמונים…) הרי לנו שחינוכו של התינוק מתחיל כבר מגיל ינקות. צריך להקפיד מאוד להתנהג עם התינוק כראוי החל מחודשיו הראשונים. את השפעת החינוך כבר מגיל צעיר רואים גם במקום אחר. הגמרא (עירובין מ' ע"ב) מנסה למצוא אפשרות לערוך קידוש ביום הכיפורים, כמו בכל החגים. אמנם ישנה בעיה לשתות את יין הקידוש, ועל כך מציעה הגמרא: "ליתביה לינוקא" – שהמקדש לא ישתה את היין בעצמו, אלא ייתן אותו לילד קטן. הגמרא דוחה אפשרות זו, משום: "דילמא אתי למסרך" – יש חשש שייגרם נזק חינוכי לילד הקטן, מפני שכאשר הוא יגדל הוא יהיה עלול לחשוב שמותר לשתות יין בליל יום הכיפורים, שהרי כשהיה צעיר הוא שתה יין במעמד רבנים ותלמידי חכמים, שהם אלו שנתנו לו לשתות. מסיבה זו שללו חז"ל אפשרות זו לעשות קידוש בליל יום הכיפורים. חז"ל נחתו לעומק נפשו של הילד, וגדרו את הפירצה האפשרית. בחכמתם הרבה הם הבינו שמעשה קטן עלול להצמיח טעות איומה. ומכאן למדנו את חובת הדקדוק עם הילדים, גם כאשר הם קטנים.

זהירות בחינוך

רש"י כתב: "להזהיר גדולים על הקטנים". מה פירושה של אזהרה זו? דוד המלך (תהילים קכ"ז, ד') דימה את הילדים לחיצים: "כחיצים ביד גבור, כן בני הנעורים". מדוע דווקא לחיצים? כאשר אדם מתכונן לירות חץ הוא מדייק ביותר בכיוונו. הוא יודע שכל סטייה בכיוונה של הקשת תשנה את מסלולו של החץ, והוא עלול להחטיא את מטרתו. יתירה מזאת: אפילו סטייה קטנה, של מילימטרים בודדים, תתבטא בהחטאה גדולה של מספר מטרים מהמטרה. "כחיצים ביד גבור, כן בני הנעורים". כל סטייה חינוכית, אפילו זעירה ביותר, בילדותו של הילד, תתפתח לאחר שנים להחטאה רצינית. מכאן הזהירות הרבה שצריך לנקוט בה בנושא החינוך, וזהו שכתב רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".

חינוך הבנים למצוות

כלל בסיסי בחינוך למצוות הוא, שיחס הילד אל המצוה ייקבע על פי התנהגותם של ההורים. למשל, כאשר אדם הולך לקנות ארבעת המינים לפני סוכות – טוב יעשה אם ייקח את בנו איתו. כך יראה הבן כיצד נראה שוק ארבעת המינים, כיצד מחפשים ובוחרים לולב ואתרוג מהודרים, איך בודקים אותם וכו'. על האדם לקנות ארבעת המינים גם לבנו, כדי שגם הוא יבוא לבית הכנסת עם אתרוג ולולב ויוכל לנענע. זאת חובת האב מדין חינוך בנו. כך מצינו אצל אברהם אבינו. כאשר באו אליו שלושת המלאכים האורחים, הוא ציווה על ישמעאל בנו לעזור לו בקבלת פניהם. אמנם יכול היה אברהם לארגן את הסעודה בעצמו, אך הוא קרא לישמעאל להשתתף בכך, כדי לחנכו במצוות. עניין החינוך היה במוקד הוויכוח בין משה רבינו ופרעה. משה דרש מפרעה לשחרר את בני ישראל כדי שיוכלו לצאת למדבר ולעבוד שם את ה': "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו" (שמות ה', ג'). אך פרעה לא הבין מדוע מתעקש משה לקחת עמו את כל העם, כולל הטף: "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים" (שמות י', י"א). פרעה חשב שמאחר שמטרת ההליכה למדבר היא שחיטת קרבנות וזביחתם – דבר שרק הגברים המבוגרים עושים – אין טעם שילכו גם הילדים. לכן אמר למשה: "לכו נא הגברים". אך משה לא נכנע והשיב לו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו" (שם, ט'). לכאורה צדק פרעה: מה הטעם בכך שתינוק בן יומו יצא למדבר? והרי אין הוא משתתף כלל בהקרבת הקרבנות! אכן, כאן ניכר ההבדל שבין החינוך הגויי לחינוך היהודי. הגויים חושבים שרק את הגדולים יש לחנך; אך אנו יודעים שיש לחנך את כולם, גם את הקטנים: "בנערינו ובזקנינו נלך". מסיבה זו, התעקש משה לקחת איתו גם את הילדים: הילד הקטן, בן השנה או השנתיים, יראה כיצד אביו שוחט קרבן, וילמד מכך יראת ה'. כאשר ילד נחשף לקדושה וטהרה, הוא מתחנך לשאוף אליהן. זהו החינוך של עם ישראל. בבוקר, כאשר הולך האדם לבית הכנסת, עליו לדאוג לכך שגם בנו יתלווה אליו. אל יאמר: "כשיגדל יותר ויבין אקח אותו". עליו לחנך אותו כבר מגיל קטן! דבר נוסף: יש מבארים את הלשון "להזהיר גדולים על הקטנים" – לא מלשון אזהרה, אלא מלשון זוהר, כמו: "מזהירים כזוהר הרקיע" (דניאל י"ב, ג'). חינוך הבן צריך להיות מתוך הארת פנים, מתוך פנים זוהרות בחום ובאהבה. כך יחלחלו הדברים בליבו של הבן. אם יקיים האב מצוות במאור פנים וינהג בביתו במאור פנים, ילמדו גם בניו מדרכיו וישפרו גם את דרכיהם. יראה כל אב לנגד עיניו את מאמר חכמים: "להזהיר גדולים על הקטנים". יתקדש במעשיו, יתעלה בחסידות וישמש אות ומופת לילדיו שילכו אף הם בדרך הישרה.

התפתחות האדם

"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'" (כ"ב, כ"ז) למדו חז"ל (בבא קמא ס"ה ע"ב), ששור בן יומו קרוי שור, כבש בן יומו קרוי כבש, ועז בן יומו קרוי עז. מכאן שלפעמים מותר האדם מן הבהמה אין, ולפעמים אפילו לבהמה יש מעלה על האדם. ביאור הדבר: עגל או גדי, מיד כשהם נולדים הם הולכים על רגליהם, מתקרבים לאימם לינוק חלב, ולמעשה מבחינת התפתחותם הם נחשבים בוגרים כמו שור גדול. מסיבה זו, שור, כשב ועז – אפילו כשהם בני יומם נקראים בשמם. לא כן האדם. תינוק שנולד אינו מסוגל ללכת. אם הוא רוצה לאכול, הוא בוכה כדי שאמו תקרב אותו אליה. רק עם תוספת השנים מתגדל שכלו. מבחינה זו, גדולה מעלתם של בעלי החיים על האדם. אבל יתרונו של האדם הוא ששכלו הולך ומתפתח. עם הזמן הוא ילמד ללכת, לאכול, להיות עצמאי. במובן זה גדולה מעלתו של האדם, שכן הוא הולך ומוסיף חכמה, ואילו בעלי החיים נשארים במצבם הראשוני כל ימי חייהם. הרי לנו מוסר חשוב (ראה כלי יקר): אומרים לאדם: "שב ולמד תורה!", והוא אומר: "איני יודע". אומרים לו: "גם לאכול לא ידעת, גם ללכת לא ידעת; ואם דברים אלו למדת – גם תורה יכול אתה ללמוד!" חכם מנשה שלו ע"ה סיפר סיפור בשם ה'בן איש חי': אדם אחד היה נוהג לצאת החוצה בכל עת שהרב היה דורש. כששאלוהו לפשר העניין, הסביר, שכאשר הוא יגיע לשמים, ישאלו אותו מדוע לא קיים את ההלכה, וכך הוא יוכל להשיב שלא ידע את ההלכה… אבל אותו האיש לא יודע, שגם בשמים ינהגו איתו מידה כנגד מידה: אכן, הוא יעלה לישיבה של מעלה, ושם יטען את טענתו. בבית דין של מעלה יקבלו את דבריו, אבל יענישו אותו לשהות זמן מוגבל בגיהנם על כך שלא למד תורה בעצמו. אותו האיש ישאל: "עד מתי אצטרך להישאר שם?". יענו לו, שהשהות שם היא רק לזמן מה, ולאחר מכן יצא משם. האיש יבקש אישור בכתב לכך – ויתנו לו. או אז ילך האיש לגיהנם וישהה שם תקופה מסוימת. בסופה, יבוא אל המלאך השומר בשער הגיהנם ויבקש לצאת. השומר לא ייתן לו לצאת: "כל באיה לא ישובון" – הוא יגיד לו. האיש יראה את האישור שלו, ויאמר: "הנה, כתוב כאן שהעונש שלי הוא רק לזמן מסוים, וזמן זה כבר חלף". יקח המלאך את הדף מידי האיש, יסתכל עליו מכל הכיוונים, ויאמר לו: "מצטער, אני לא יודע לקרוא"… כמובן שהאיש יתרגז מאוד ויאמר לו: "האם רק בגלל שאתה לא יודע לקרוא אני אאלץ להישאר בגיהנם?!" יסתכל עליו המלאך ויאמר לו: "האם רק בגלל שלא רצית לקרוא וללמוד את ההלכה מפי הרב תזכה לצאת מכאן?"…

פרפראות

לשמור את הראש

"לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (כ"א, ה') רש"י הסביר, שהאיסור לעשות קרחה בראש חל לא רק על הכהנים אלא גם על הישראלים, כפי שנלמד ממקום אחר, שבו דובר דווקא על ישראל (דברים י"ד, א'): "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת". חז"ל (קידושין ל"ו ע"א) השוו את שני הפסוקים על ידי גזירה שווה, ולמדו שהאיסור לקרוח קרחה על מת אינו רק בין העיניים – כפי שנאמר בפסוק על ישראל – אלא בכל הראש – כפי שכתוב בפסוקנו, אודות הכהנים. יש לבאר זאת בדרך רמז: גם כהן וגם הישראל צריכים להיזהר שלא לעשות "קרחה" בראש – כלומר, שלא יגרמו לחסרון בראש. צריך להיזהר לשמור את הראש, לשמור את העיניים ואת המוח, לעבוד את ה' עבודה תמה ושלימה, בלי שום קרחה – ודבר זה נכון הן לכהנים והן לישראל.

קדושה כללית וקדושה פרטית

"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (כ"א, ו') רש"י (עפ"י תורת כהנים כ"א, י"ג) מבאר את הלשון: "קדושים יהיו" – שהכוונה היא גם בעל כרחם של הכהנים: "בעל כרחם יקדישום בית דין בכך". אמנם בהמשך הפסוקים (כ"א, ח') מובא שוב הציווי: "וקדשתו", וגם כאן רש"י (עפ"י תורת כהנים כ"א, י"ט וגמ' יבמות פ"ח ע"ב) מסביר שהכוונה היא גם ללא רצונם של הכהנים: "על כרחו, שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש". ויש להבין את הכפילות: מדוע חוזרת התורה פעמיים על הציווי לקדש את הכהנים גם בעל כרחם? ההסבר הוא, שיש כאן שני סוגים של קדושת הכהנים. ישנה קדושה כללית של משפחת הכהנים, עליה אומרת התורה, שאפילו אם הכהנים עצמם אינם מעוניינים, חלילה, להתקדש ורוצים להיטמא, על בית הדין מוטל לקדשם בעל כרחם. זהו הפסוק הראשון: "קדושים יהיו". ואילו הפסוק השני עוסק בעניין הפרטי, של הכהן הבודד. אם מבקש כהן פרטי לחלל את קדושתו ולשאת אישה אסורה לו, חובת בית הדין היא למנוע אותו מכך. ועל זה נאמר: "וקדשתו".

קדושת הכהן בזמן הזה

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (כ"א, ח') התורה מנמקת את קדושת הכהן בכך ש"את לחם אלקיך הוא מקריב". לפי זה אנו עלולים לחשוב, שמצות "וקדשתו" קיימת רק בזמן שבית המקדש קיים, כאשר יש קרבנות, אך בזמן שאין בית מקדש מצוה זו אינה נוהגת. ואכן, יש מעין רמז לכך בהלכה, בדעתם של מספר פוסקים (עיין משנ"ב רפ"ב ס"ק י"ב ולשער הציון ס"ק ט"ו, כף החיים סי' קל"ה ס"ק ח"י) שסברו שאין להעלות כהן קטן פחות מי"ג לעלייה הראשונה לתורה מפני שאין הוא ראוי להקריב קרבנות (ראה בפיסקה הבאה). אבל האמת היא שקדושת הכהנים קיימת תמיד, ולכן הוסיפה התורה ואמרה: "קדוש יהיה לך" – בין בזמן הבית ובין שלא בזמן הבית (ועיין לערוך השולחן אור"ח סי' קכ"ח סע' ע"א – ע"ב).

קדושת כהן קטן

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" (כ"א, ח') חז"ל דרשו (גיטין נ"ט ע"ב): "תנא דבי רבי ישמעאל: 'וקדשתו' – לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון". מסיבה זו כהן עולה ראשון לקרוא בתורה. נחלקו הפוסקים בשאלה: מה הדין בשבת שאין כהן בר מצוה בבית הכנסת, אך יש כהן קטן מגיל מצוות. יש שאמרו שאינו רשאי לעלות ראשון, שכן רק לכהן שראוי להקריב ישנה מעלה של "וקדשתו", כפי שנאמר בפסוק: "כי את לחם אלקיך הוא מקריב", וצריך להקדימו לאחרים. אך יש פוסקים שדחו זאת באומרם, שאין תלות בין "וקדשתו" ל"מקריב". ראיתם מכך שגם כהן בעל מום עולה ראשון, אף שאינו בר הקרבה (ראה בכל זה משנ"ב רפ"ב ס"ק י"ב ולשער הציון ס"ק ט"ו, כף החיים סי' קל"ה ס"ק ח"י ובערוה"ש סימן קכ"ח סע' ע"א – ע"ב). ואולם יש להוסיף שבמשנה גיטין (פרק ה' משנה ח') אמרו, שעליית הכהן היא "מפני דרכי שלום", וטעם זה שייך בכל מקרה. לכן, להלכה, מטעם של "גדול השלום" (יבמות ס"ב ע"ב) יש להעלות את הכהן הקטן לתורה ראשון, כשאין גדול. מהלכה זו ייקח האדם מוסר להרבות באהבה ואחווה, שלום ורעות בין הבריות, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז).

עבדַי הם

"וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ… וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ" (כ"ב, י'-י"א) ביאר רש"י: "'וכהן כי יקנה נפש' – עבד כנעני שקנוי לגופו". כלומר: ישראלי שנמכר לעבד או עבד נרצע שעובד עד היובל אינם רשאים לאכול תרומה, ודווקא עבד כנעני שנקנה לכהן ראוי לכך. ולכאורה הדבר תמוה: ישראלי, שהוא זרע קודש, אינו ראוי לאכול, ואילו עבד כנעני, בן אומה אחרת, יכול לאכול בתרומה?! ההסבר הוא, שעם ישראל הם עבדים להקב"ה. "עבדַי הם, ולא עבדים לעבדים" (קידושין כ"ב ע"ב). אפילו כאשר ישראלי נמכר, עדיין בעצמיותו הוא בן-חורין, וגופו אינו קנוי לאדון. על כן אינו יכול לאכול בתרומה. אבל עבד כנעני – כיון שנקנה גופו לאדון, יכול הוא לאכול בתרומה. יושב בעל הבית הכהן ואוכל בתרומה. עבדו הכנעני אוכל עמו, ואילו עבדו העברי אינו יכול לאכול עמו. העבד הכנעני מתפאר שהוא יותר חשוב, כי הוא אוכל תרומה. עונה לו העבד העברי: "אכילתך זו מעידה על גריעותך, כי אני עבד ה', ואף שאני עבד אינני קנוי לכהן; אבל אתה 'עבד עבדים', קניין כספו של בעל הבית"…

תפילה בלי מחשבת פיגול

"לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" (כ"ב, כ"ט) כתב רש"י: "אל תשחטהו על מנת לאוכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול, לא יהא לכם לרצון". בהקשר לכך ישנה הלכה מענינת בשולחן ערוך (אור"ח סי' צ"ח סע' ד'): "התפילה היא במקום קרבן, ולכן צריך להיזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ומעומד דומיא דעבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לבין הקיר. וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפילה, משום נקיות". זאת אומרת, שהמתפלל צריך לשים לנגד עיניו שהוא ככהן המקריב קרבן ונמצא בבית המקדש, והעיקר זו המחשבה, כי אם שוחט וחושב לאכול מחר הרי זה פסול, ובתפילה צריך שתהא בכוונה צלולה, מחשבת תפילה בלבד.

שמירת המצוות בהידור

"וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'" (כ"ב, ל"א) מה היא השמירה ומה היא העשייה? כתב רש"י (בשם תורת כהנים כ"ב, קל"ו): "'ושמרתם' – זו המשנה, 'ועשיתם' – זה המעשה". לומר לך שלא די בלימוד (השמירה) או במעשה (העשייה) לחוד, אלא צריך את שניהם (וראה פירוש אחר בראב"ע). ויש לבאר עוד: השמירה היא בבחינת (מועד קטן ה' ע"א): "עשו משמרת למשמרתי", דהיינו הוספת חומרות על גבי מה שאסרה התורה, כגדר וסייג. ואילו העשייה היא שורת הדין עצמה. החשיבות ב"שמירה", כלומר בהוספת החומרות, היא בכך שהיא מגלה את אהבת ה' של האדם, שאינו מסתפק במצוות שה' ציווהו, אלא הוא מוסיף חומרות והידורים. אולם, על האדם לדעת שלא לערב את התחומים, ציווי הוא ציווי וחומרה היא חומרה. זאת כדי שלא יבוא לידי איסור "בל תוסיף".

חשבון ליום החג אם יבוא המשיח

"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (כ"ג, ט"ז) על פי זה, מחשבים מתי יחול יום חג מתן תורה, והוא ביום החמישים אחרי חג הפסח כמצות התורה. הרבה פוסקים הסכימו, שלמרות שחג השבועות הוא חמישים יום אחרי פסח, אף על פי כן אם יבוא המשיח לפני החג ויבואו שני עדים להעיד על מולד הלבנה, ועל פי עדותם ישתנה התאריך בלבד ולא היום בשבוע, תתקבל עדותם והחג יהיה בתאריך שייקבע על פיהם. אך, אם ח"ו לא יבוא המשיח עד אחרי החג, ויבואו עדים ויעידו על המולד, לא תועיל עדותם ולא יחגגו שוב את החג, כיון שכבר עשו את החג על פי החשבון הפשוט של מ"ט יום שאחר הפסח (ועיין להרמב"ם פ"ג מהל' קידוש החודש הל' י"א-י"ב, י"ז-י"ח).

מעשה רב

חדש אסור מן התורה

"וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם" (כ"ג, י"ד) סיפר מרן הרב זצוק"ל: כי באחד מביקוריו בחו"ל הניחו לפניו פת יהודי, ואז החל לחקור ולדרוש על מקור הלחם, עד שהגיעו לזמן גידולם של החיטים מהם נאפתה הפת, וגילו כי התבואה נזרעה אחר יום ששה עשר בניסן, ולפי הדין יש להמתין לעומר הבא על מנת להתירה. לכן מצאתי לנכון בהזדמנות הזו לעורר ולגדור את הפירצה של "חדש – אסור מן התורה", להביא למודעות של בני חו"ל שאיסור זה נוהג גם בחו"ל. וזה לשון מרן השולחן ערוך (יו"ד סימן רצ"ג סע' א'-ב'): "אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט"ז בניסן, שנאמר: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה'. האידנא, דליכא עומר, אסור כל יום ט"ז. ובחו"ל שעושין ב' ימים, אסור כל יום י"ז עד תחלת ליל י"ח. איסור חדש נוהג בין בארץ בין בח"ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים". מבואר, שגם בחו"ל אסור לאכול תבואה שנזרעה לאחר ששה עשר בניסן, ומשום כך יש לברר ולהיוודע בכל ענין על מקור וזמן גידול התבואה… ובאמת נעשה רעש גדול סביב הענין כאשר היה ברור לכל שמקור הטעות נבע מחוסר מודעות לענין ההלכתי של 'חדש'. מארגני הביקור בארה"ב, ראו שלנוכח ההד העצום וה"חידוש" הגדול בענין "חדש", גרם שהציבור הרחב מגלה בהלכה זו, הועידו כינוס גדול שבו דברתי בענין חדש. אחר הכינוס הגדול באחד המרכזים הגדולים בארה"ב, שמסתמא גם סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת היהודים, ומאחר והדברים הורצו בטוב טעם ודעת כיד ד' הטובה עלינו, הורגלו הכל לומר בלשון ערב: "הַאדַה אַלְחַכַם בִּיַאכּוֹל עַתִּיק וּבִּחְקִי גְּ'דִּידּ". תרגומו: "זה הרב-חכם, אוכל ישן ומדבר חדש".

מלקות של ערב כיפור בידי שמים

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (כ"ג, כ"ז) סיפר מרן הרב זצוק"ל: הרה"ג חכם סלמן חוגי עבודי ע"ה היה תלמיד חכם עצום וגאון מחכמי בבל אשר בארץ, והיה חבר ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, היה בקי בכל ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'. פעם בערב כיפור הלך לבית כנסת 'אוהל רחל', כדי לקבל ל"ט מלקות, כמנהג בגדד. הציעו לו שילך לשכונת הבוכרים, לבית כנסת 'שושנים לדוד'. הלך לשם ופגש את עזרא השמש, שהיה מכה אחרים. ביקש ממנו חכם סלמן: "הלקה אותי!", אבל השמש סירב להלקות רב כמוהו. בלי משים אמר לו השמש: "ה' ילקה אותך!"… לכאורה צריך היה חכם סלמן לכעוס על דבריו של השמש, שנשמעו כמו קללה. אבל הרב קיבל זאת ברוח טובה ולא כעס. להיפך, הוא יצא מבית הכנסת שמח וטוב לב, ואמר לעצמו: כבר קבלתי מלקות כדבעי, לפי שהקב"ה מלקה ברחמים מרובים.

זריקת בריאות

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (כ"ג, כ"ז) סיפר מרן הרב זצוק"ל: כשהייתי בן שלושים היה ת"ח אחד חסידא קדישא ופרישה שהיה זקן ממני בהרבה, שהרופא אמר לו שאסור לו לצום ביוה"כ אלא אם כן יקבל זריקה בעיו"כ, אך הוא סירב לקבלה. הלכתי לביתו ולא רצה לשמוע אלא החליט לצום בלא שום זריקה. אמרתי לו: תשמע חכם, הרי יש כאן פוסקים שהם זקנים, כגון: הרבנים הגאונים חכם נסים כ'דורי והרב סלמן חוגי עבודי, וכולם עסוקים. והרי אם לא תקבל זריקה תרגיש חלש ותרצה לאכול, אתה תהיה חייב לבוא אלי כי כל הרבנים הגדולים יהיו עסוקים בתפילות, כוונות ותיקונים, כך שאתה תהיה חייב לשאול אותי ואני אצטרך למדוד לך שיעורים, תעשה בחכמה ומעכשיו תקח זריקה. אחרי הכל הוא לא השתכנע. אחרי שהלכתי הלך אותו חכם לביה"ח 'שערי צדק הישן' השוכן ברחוב יפו וקיבל זריקה. ספרו לי על כך. לימים הלכתי אליו ושאלתיו: מעיקרא מאי קסבר מר? הוא השיב ואמר לי שבאמת הוא לא רצה לקבל זריקה, אבל הרי ברכת חכם מתקיימת אפילו על חינם, וכיון שכך אמרתי שהוא יהא חלש ויצטרך זריקה, הוא בטוח בכך שהיא תתקיים, ולכן לא רצה להגיע לזה. אמרתי לו: לא התכוונתי לקלל, חלילה, אלא רק אמרתי לו את הדין וההלכה, ואעפ"כ בקשתי ממנו מחילה.

הלכה בפרשה

ביקור כהנים במוזיאון שיש שם חלקי מתים

"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (כ"א, א') "'אמר ואמרת' – להזהיר גדולים על הקטנים" (רש"י) שאלה: האם מותר לכהנים וילדיהם לבקר במוזיאון שיש שם גולגלות או שאר חלקים מהמת? תשובה: בפרשת חוקת עוסקת התורה בטומאת מת, שהוא אבי אבות הטומאה. אדם מישראל שנטמא בטומאת מת צריך ליטהר מטומאה זו כפי שמבארת התורה. בפרשת אמור הוזהרו הכהנים שלא להטמא למת (למעט מקרים מסוימים), ושם אמרה התורה: "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת עליהם", ודרשו חז"ל (יבמות קי"ד ע"א): "'אמור, ואמרת' להזהיר גדולים על הקטנים", דהיינו הכהן צריך להיזהר שלא להטמא, וצריך לשמור אף את ילדיו הקטנים מטומאה זו. איסור טומאת מת הינו לא רק הנגיעה במת אלא גם בהמצאות בחדר שבו יש מת. וכן במקרה וישנה הלוית המת ברחוב, וישנם עצים צפופים המאהילים על מיטת המת וסביבתו, על הכהנים להשמר שלא להמצא תחת אילנות אלו. במידה וגולגולת או איבר אחר נתונים בתוך ארון זכוכית, וביחוד שישנו ספק אם אלו עצמות יהודי או נכרי, מותר לכהן להכנס לשם. בפרשת חוקת (במדבר י"ט, י"ד) למדנו: "אדם כי ימות באוהל" – מת יהודי מטמא במגע ובאוהל, ומת נכרי אינו מטמא באוהל אלא במגע (עיין יבמות ס"א ע"א). ולכן: אף שמותר לכהנים ולילדיהם להכנס למוזיאון שבו נתונים גולגולות בתוך ארון זכוכית סגור, עליהם להזהר שלא לגעת בארון ולא בחלקי המת.

אמירת קדיש ולימוד לע"נ המת

"כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" (כ"א, ב') שאלה: ידוע שלאחר פטירת אדם אומרים עליו קדיש, קוראים משניות ונותנים צדקה לעילוי נשמתו. האם יש חיוב לעשות כן, ומה התועלת בזה? תשובה: הלכה זו מוזכרת בשני מקומות: ביורה-דעה (רמ"ט) וגם באורח חיים (סימן תרכ"א). ביורה-דעה (שם סעיף ט"ז) כתוב: "מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם". והמקור לכך דרשת חז"ל בספרי (דברים ר"י, ח') על הפסוק (דברים כ"א, ח'): "כפר לעמך אשר פדית", שדרשו: "'כפר לעמך' – אלו החיים. 'אשר פדית' – אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה" (וראה שם בשו"ע בבי' הגאון). וכבר האריך בענין זה מרן הבית יוסף באור"ח (בסימן תרכ"א), והסביר מה תועלת יש בצדקה ובלימוד תורה של החיים על המתים, והביא אסמכתא לכך מהכתוב (שמות ל', י'): "אחת בשנה יכפר", וסמיך ליה (שם י"ב): "איש כופר נפשו". ועל כך שואל הבית יוסף: "ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה עבורו"? ובכלל זה גם השאלה: מה מועיל שלומדים תורה או מקיימים מצוות לכבודו? ועל זה השיב: "אלא ה' בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת, בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו – אז מועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת". דהיינו, כאילו המת בעצמו נתן צדקה, או כאילו המת בעצמו למד תורה אילו למד תורה בחייו. אך לכאורה משמע שאם הנפטר היה עם הארץ או שבחייו לא נתן צדקה, זה לא יעזור! ואף על פי כן הקב"ה ברחמיו המרובים מזכה גם אותו במצוה זו. ועיין בשו"ע תרכ"א סע' ו', והמקור לכך גם מזוהר פרשת תרומה. והוסיף שם בכה"ח (אות ל"ה) שבכל אופן אם בן עשה זאת לכבוד אביו שנפטר, זו מעלה גדולה מאוד כי הבן מזכה לאביו. ובנוסף לתועלת שיש למתים ממעשים אלו, עוד יש תועלת לחיים וכדברי מרן הב"י (שם בתרכ"א): "ונותנים – צדקה – לכבוד המתים, שהצדיקים מליצים על צאצאיהם". על כן מצוה רבה להרבות בעיקר בתוך השנה בצדקה ולימוד תורה לזכות את הנפטר וגם לתועלת החיים.

שימוש בקדושת הכהן

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ" (כ"א, ח') "'קדוש יהיה לך' – נהוג בו קדושה: לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה" (רש"י ע"פ ת"כ) שאלה: האם מותר להשתמש בכהן כפקיד או בעל מלאכה, והאם מותר לתלמיד חכם ליהנות משימוש שכהן עושה לו? תשובה: כתוב על הכהן "וקדשתו", בכל דבר שבקדושה. ונפסקה הלכה בשו"ע (ברמ"א קכ"ח סע' מ"ה) שאסור גם בזמן הזה להשתמש בכהן, ומי שמשתמש בו כמועל בהקדש. אבל "אם מחל – מועיל". וכתוב בבאר היטב (שם ס"ק פ"ג): שנהגו שלא לקחת משרת כהן, אבל אם הוא נוטל שכר על עבודתו או שמחל – מותר. ודעת הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ל"ב) שהציווי "וקדשתו" הוא בעל כורחו, והכהן אינו יכול למחול. ועיין בט"ז (קכ"ח ס"ק ל"ט) שמספר שכהן יצק מים על ידו של רבנו תם, ושאלוהו איך זה מותר? ואמר הרב שכהן יכול למחול. והנה הגמרא בקידושין (כ"א ע"ב) אומרת שעבד שנמכר לישראל ואמר: לא אצא חופשי, נאמר: "ורצע אדוניו", אבל אם הוא עבד כהן אסור לרצוע אותו – כי אסור לעשותו בעל מום. אם כך נשמע שמותר לכהן להיות עבד ולשרת את אדונו. מסביר הט"ז: אם מוחל כי יש לו מצוה בזה או הנאה אחרת – הרי זה מותר. אבל סתם לשמש אחרים – לא. לפיכך אין לקבל שרות מכהן גם בזמן הזה אלא אם כן אומר שהוא מוחל או שיש לו הנאה מזה, הנאה גשמית או רוחנית. ואין להשתמש בכהן למלאכה בזויה (משנ"ב שם ס"ק קע"ה), אלא אם כן זו פרנסתו והוא זקוק לפרנסה זו. סיכום – ההלכות: א. יש מצוה לנהוג כבוד בכהנים ולתת להם דבר שבקדושה ראשונים, לכל דבר שבקדושה. ב. אסור להשתמש בכהן. ג. אם הכהן מחל על כבודו, או שיש לו הנאה גשמית או רוחנית – מותר ליהנות ממנו. ד. אם הכהן עוסק בשרות שאינו מכובד – אסור ליהנות ממנו, אלא אם כן זוהי פרנסתו ומצווה לתת לו עבודה. ה. ופשוט הוא, כאשר כהן מארח אדם בביתו, ומשרת אותו, זהו כבודו של הכהן והוא מקיים גם מצות הכנסת אורחים, ועל כן מותר ליהנות ממנו כמארח.

עליית קטן כהן לתורה

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ" (כ"א, ח') "'קדוש יהיה לך' – נהוג בו קדושה: לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה" (רש"י ע"פ ת"כ) שאלה: בית כנסת שאין להם כהן גדול [היינו מגיל בר-מצוה ואילך] אלא כהן קטן – את מי יעלו ראשון לתורה? האם את הכהן הקטן או גדול מישראל? תשובה: הטעם להעלאת כהן בעלייה ראשונה היא כדברי המשנה (גיטין פ"ה מ"ח): "מפני דרכי שלום", על מנת שלא יריבו המתפללים ויאמר כל אחד: אני אעלה ראשון. והיות שנאמר בכהן: "וקדשתו", ודרשו חז"ל (מו"ק כ"ח ע"ב; נדרים ס"ב ע"א; גיטין נ"ט ע"ב ועוד): "לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון", לכן הוא הנבחר לעלייה הראשונה. ביחס לעליית קטן לקריאה בשבת בשחרית [ולא למנין שלושה עולים בשני וחמישי ומנחה שבת!], נפסק בשולחן ערוך (אור"ח סי' רפ"ב סע' ג'): "הכל עולים למנין שבעה… וקטן שיודע למי מברכין". ואולם ביחס לעליית כהן קטן ראשון כתב המגן אברהם (שם ס"ק ו') שאין להעלותו, שהרי נאמר: "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ואם כן רק כהן הראוי להקריב יכול לעלות ראשון אך לא קטן שאינו יכול להקריב. וכבר דחה זאת ערוך השולחן (שם סע' ט') באומרו שגם כהן בעל מום עולה ראשון למרות שאינו ראוי להקרבה. ויש עוד לדחות את דברי המגן אברהם מטעם אחר, שהרי כנזכר לעיל טעם העלאת כהן בראש הוא משום דרכי שלום, והשלום הוא מדאורייתא, וכיון שגדול הוא השלום לא כדאי הוא טעמו של המג"א לדחות את השלום. בספר "לדוד אמת" לחיד"א (סי' ה' אות ב') כתב שת"ח קודם לכהן קטן. אך אם אין בביהכנ"ס ת"ח עולה כהן קטן. וכ"כ בס' "בית מנוחה" (עמ' קנ"ו אות ג'). ועיין בכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ח"י) ששם משמע מדברי המהרי"ט והרדב"ז שכהן קטן יכול לעלות לס"ת, לאפוקי דברי המג"א שכתב שאין להעלותו. אמנם סיים שם בכה"ח שלפי המקובלים אין מעלים קטן כלל. ובמשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"ב), הביא שם מחלוקת בדין זה. משמע שמעיקר הדין כהן קטן עולה ראשון, כדי למנוע ויכוח בין העולים מי יעלה ראשון. וסיים שם שאין נוהגים להעלות כהן קטן, ובכלל אין מעלים קטן לקרואים הראשונים, אלא רק למפטיר וההפטרה. ולמעשה: אם אין להם כהן גדול יש להעלות כהן קטן ראשון.

פרשת בהר

שיחות ומאמרים

טעמי השמיטה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כ"ה, א'-ב') מצות שמיטה מיוחדת היא שהרי כל התורה הוקשה לה, כדברי רש"י (כ"ה, א' בשם תו"כ): "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" (עיין שפתי חכמים וכלי יקר שם פירוש לזה). ופירש הרמב"ן שבסיני נאמרו כללות המצוה ואח"כ משה אמר להם פרטיה, והכל מסיני כללות ופרטות, והוקשה שמיטה לכל התורה שאף כולם נאמרו בכלל ופרט. המפרשים דנו רבות בביאור הטעם למצות השמיטה: ה'כלי יקר' הביא טעם לשמיטת קרקע בשם הרמב"ם ב'מורה נבוכים': "שתוסיף הארץ תת כוחה". אך הוא הקשה על טעם זה: אם יש צורך במנוחת הקרקע, מדוע מוזכרת שמיטת הקרקע כחלק מהעונש שיבוא על עם ישראל כשיגלה מארצו: "כל ימי השמה תשבות" (כ"ו, ל"ה). משמע מכאן ששביתת הקרקע היא עונש, משום שהקרקע אינה נותנת את יבולה. לפי הסברו של הרמב"ם, הרי שיש כאן ברכה לקרקע, כך שתוכל לשבות ולתת כוחה יותר בשנים האחרות! על הפסוק (כ"ה, ב') "ושבתה הארץ שבת לה'" הביא רש"י הסבר אחר: "כשבת בראשית", דהיינו: יש קשר בין מצות השמיטה שבשנה השביעית לבין יום השבת. ועיין לרמב"ן שביאר את הקשר שבין שבת לשמיטה. ה'אור החיים' העלה טעם נוסף. הוא שאל את השאלה, שכבר שואלים רבותינו: מדוע ראתה התורה צורך לפרט את המקום שבו ציווה ה' את משה במצות השמיטה, דהיינו בהר סיני? וכך היא לשונו של 'אור החיים': "צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו. והגם שרבותינו ז"ל (תורת כהנים, בהר א', א') אמרו: כי ללמד בא שכל המצוות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתנו: למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק, ולא במצוה ראשונה או אחרונה?". תשובתו היא, שישנו קשר מיוחד בין הר סיני ובין מצות השמיטה, והוא שנתינת התורה בהר סיני היא התנאי לקבלת ארץ ישראל. אם שומרים ישראל את התורה שניתנה בסיני – הרי הם זוכים לשבת בארץ, אך אם לא יהיה קיום לתורה – לא יזכו לשבת בארץ. זהו שאמר הכתוב (תהלים ק"ה, מ"ד): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצרו". במאמר מוסגר נעיר, שלפי דברי 'אור החיים' ניתן לתרץ את קושיית הראשונים על דברי הגמרא (שבת דף פ"ח ע"א) שאמרה, שה' כפה את נתינת התורה על עם ישראל כגיגית. הגמרא שואלת על כך: "מכאן מודעה רבה לאורייתא!", כלומר: "שאם יזמינם לדין: 'למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם?' – יש להם תשובה: שקיבלוה מאונס" (רש"י), וכך תתבטל התורה כולה! השיבה הגמרא: "אעפ"י כן, הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" – קיבלו את התורה מרצון, ולא באונס. ויש להקשות: אם קבלת התורה מרצון היתה רק בימי אחשוורוש, כלומר: בתקופת בית המקדש השני, הרי שבזמנו של בית המקדש הראשון עדיין לא היה רצון בתורה, ועם ישראל השתעבד בעל כרחו אל התורה. אם כך, מדוע בא הקב"ה בטענות לעם ישראל, ומדוע החריב את בית המקדש? והלא ישראל היו אנוסים על התורה (ועיין למהרש"א שם)! הכותב על 'עין יעקב' בשם הרשב"א מיישב את השאלה: "ונראה לי, דמתחילה אע"פ שהיה להם מודעה, מכל מקום לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה, כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות, וכתיב: 'ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו' וכו'. ולפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ… דכתיב (יחזקאל כ', ל"ב): 'והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן' וכו'. וכדאמרינן באגדת יחזקאל עבד שמכרו רבו, כלום יש עליו?' לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקיבלוה ברצון, שלא יטענו עוד שום תרעומת, והיינו בימי אחשוורוש שהוציאם ממוות לחיים, והיה זה חביב להם יותר מגאולת מצרים". אפשר שלזה כיוון בעל 'אור החיים' הקדוש. ה'אור החיים' הקדוש ממשיך ומבאר, שהקב"ה נתן את ארץ ישראל לעם ישראל לשש שנים בלבד, ולא יותר. את השנה השביעית, שנת השמיטה, שייר הקב"ה לעצמו, כביכול הארץ עתה היא של ה', ולא של עם ישראל. מה התועלת בכך? נראה להסביר זאת לפי הגמ' בסנהדרין (ל"ט ע"א): "שאל ההוא תלמידא את ר' אבהו: מאי טעמא דשביעתא? אמר ליה:… אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא". פירש רש"י (שם ד"ה כדי שתדעו): "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו". הרי, שהטעם לשביעית הוא כדי שנזכור מי נותן לנו את תבואת הארץ במשך שש השנים שלפני השמיטה. כל שש השנים הקב"ה נותן כח לארץ שתיתן פירות משובחים. אלא, שכאן מתעורר החשש שמא יבוא האדם לידי "שמנת עבית… ותשכח" וכו' (דברים ל"ב, ט"ו, י"ח). על כן באה שנת השמיטה, כדי להזכיר לאדם כי לא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם ח', י"ז), אלא הכל מאיתו יתברך (עיין ל'חינוך' מצוה פ"ד). הכיצד? בשנת השמיטה אין האדם עובד בשדהו, והוא שואל את עצמו: מהיכן אתפרנס השנה? אבל הקב"ה מצווה את ברכתו בשנה השישית, כדי שתיתן יבול גם לשנת השבע. כך רומז הקב"ה לאדם, שגם את היבול שאסף בשש השנים שקדמו לשמיטה – לא מכוחו הוא אסף, אלא זהו שפע שקיבל ממרום. כך לומד האדם שהפרנסה היא מאתו יתברך. לאור דברי 'אור החיים' יובן העונש של "אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה" (כ"ו, ל"ד). הלא בשנת השמיטה אין הקרקע שלנו, אלא של ה'. מעתה, אם עבדנו באדמה לא-לנו, עלינו לשלם על כך, ומסיבה זאת תשבות הארץ בשנות גלותינו, כפרעון החוב של שנות העבודה שעבדנו בה אף שלא היתה בבעלותנו.

חשיבות לימוד הלכות התלויות בארץ

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כ"ה, א'-ב') "מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו בסיני! אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני" (רש"י) במסכת קידושין (מ' ע"ב) נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא אם תלמוד גדול או מעשה גדול. ישבו רבי טרפון, רבי עקיבא והזקנים ודנו בזה. לדעת רבי טרפון מעשה גדול ולדעת רבי עקיבא תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות חמישים וארבע, לשמיטים שישים ואחת, ליובלות מאה ושלוש וכו'. עיי"ש בפירש"י שהתחייבו במצות 'חלה' מעת הכניסה לארץ, ושונה ביאה זו משאר ביאות, ותרו"מ ושמיטה ויובלות התחייבו לאחר כיבוש וחילוק. לכאורה הרי ישנן מצוות רבות שנצטוו ישראל שקיומן אחר מתן תורה, ומדוע הזכיר רק את אלו (עיין בחידושי אגדות למהרש"א שם)? ועוד קשה קושיית הראשונים המפורסמת: אם התלמוד מביא לידי מעשה, הרי למעשה הוא החשוב והתלמוד הוא רק אמצעי! עיין לתוס' ר"י הזקן (קידושין שם) שהסביר, שהמקיים מצוות ועושה מעשים טובים בלי לימוד תורה, אין מעשיו שלמים כמו מי שלומד תורה ואח"כ מקיימה, כמש"כ: "ולמדתם ועשיתם" הוי לימוד החכמה קודם למעשה, עיי"ש [עיין בדרישה (יו"ד סי' רמ"ו אות ז') מה שתירץ. עיין לב"ח שם (ד"ה ומ"ש לפיכך) שהסביר לדעת הטור מה נ"מ להלכה אם מעשה גדול או תלמוד גדול. ועיין רש"י (קידושין שם ד"ה שהתלמוד) שהסביר שנמצא בידו שניהם, ועיין לתוס' (שם ד"ה תלמוד) שהקשו אותה קושיא ומ"ש שם, ועיין תוס' בב"ק (י"ז ע"א ד"ה "והאמר")]. כלומר: לימוד התורה חשוב מאוד לכשעצמו אפי' מבלי שיהא הלכה למעשה, אך לימוד תורה הלכה למעשה הוא גדול יותר. והוסיף ר' יוסי שלימוד תורה בא"י במצוות התלויות בארץ מביא את האדם לזכות לקיים את מצוות התורה בשלימות, ובפרט מצוות שהאדם לומדן בארץ ורוצה לקיימן אבל הזמן גרמא שאי אפשר לקיימן, ולפיכך תלמוד גדול שע"י זכות לימוד התורה במצוות אלו מביא לידי מעשה, לקיים הלכה למעשה. ובפרט לימוד תורה בהלכות שביעית הנלמדים בפרהסיא (עיין רש"י ב"ק י"ז ע"א), אשר יש בהן כיום מצוות שעלינו לקיימן הלכה למעשה מדרבנן או למ"ד מדאורייתא, וע"כ ברור שחשוב מאוד לעסוק בהן. לפיכך מצוה גדולה ללמוד הלכות שביעית לקיים מה שאפשר כיום לקיימן, ונזכה לקיימן הלכה למעשה בדקדוקיהן, פרטיהן וכלליהן הלכה למשה מסיני בביאת הגואל.

מתנת הארץ – מתנת עולם

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ…שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (כ"ה, ג'-ד') כבר ראינו לעיל את דברי 'אור החיים', על כך שנתינת ארץ ישראל לעם ישראל היתה לשש שנים בלבד, ואילו את השנה השביעית שייר הקב"ה לעצמו. 'אור החיים' מוסיף, שיש בכך טובה גדולה לישראל ולימוד זכות עליהם גם כאשר אינם שומרים את השמיטה. זאת משום, שאילו היה נותן ה' את ארצו לעם ישראל באופן קבוע, ולא משייר את שנת השמיטה לעצמו, הרי שהיתה ארץ ישראל בגדר מתנה עם תנאי, כאדם שאומר לחבירו: "אני נותן לך מתנה זו, בתנאי שתעשה כך וכך"; ובענייננו: הארץ היתה ניתנת לישראל בתנאי שישמרו את המצוות. אילו נתינת הארץ היתה באופן כזה, הרי שכאשר היו ישראל עוברים על המצוות ועובדים את האדמה בשביעית, היו עוברים על התנאי שהתנה איתם ה', וכאשר בטל התנאי – בטלה המתנה, וארץ ישראל היתה נלקחת מאיתנו לצמיתות. אולם כעת, שהארץ ניתנה לישראל רק לשש שנים, הרי שכאשר ישראל עובדים את האדמה בשנת השמיטה הם עובדים בקרקע שאינה שלהם, והם "בסך הכל" גוזלים את קרקעו של הקב"ה. במצב כזה, אין הם עוברים על תנאי, ולפיכך המתנה לא בטלה לעולם. אמנם הם צריכים "להשיב את הגזלה", ולפרוע את החוב על עבודת הקרקע הגזולה בשנות השמיטה. על כך ניבאה התורה בפרשת בחוקותי (כ"ו, ל"ד): "אז תרצה הארץ את שבתותיה" – דהיינו, מאז שנכנסו ישראל לארץ ועד שיצאו לגלות עברו שבעים שנה, ושנים אלו הן כנגד שבעים שנות השמיטה והיובל שעבדו בהן בהיותם בארץ (עיין באורך בפירוש רש"י כ"ו, ל"ה). ויש בכך בשורה טובה: לאחר תשלום החוב על העבודה בקרקע לא-להם תחזור אליהם הארץ למתנת עולם.

אפקעתא דמלכא

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (כ"ה, ד') מספרים חז"ל במסכת סנהדרין (ל"ט ע"א): שאל אחד התלמידים את ר' אבהו: מהו הטעם של מצות שביעית? השיב לו ר' אבהו: אמר להם הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא. והם לא עשו כן, אלא חטאו וגלו, וכו'. והשאלה הנשאלת היא, שהרי כלל ידוע הוא שאין דורשין טעמא דקרא, ומדוע ראה אותו התלמיד צורך לשאול דווקא לטעמה של השמיטה? הרבה הלכות יש שהן חוק ואין להן טעם! נראה שצריך להסביר את שאלת התלמיד באופן אחר. ייתכן שהשאלה היתה כפי מה שמרומז בתשובה: מדוע נגזרה גלות על ישראל בעוון השמיטה? והתשובה: "כדי שתדעו שהארץ שלי היא", וכלשון רש"י: "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו". היינו, מי שחושב ש"כֹחִי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', י"ז), מי שהולך במהלך מחשבה של "וישמן ישורון ויבעט" (שם ל"ב, ט"ו), סופו שישכח שהכל ממנו יתברך, "ויטש א-לוה עשהו" (שם), ישכח עול מלכותו (עיין רש"י סנהדרין ט"ל ע"א ד"ה כדי). עוד יש לבאר את שאלת התלמיד ותשובת ר' אבהו באופן הבא. הנה יש לחקור בשאלה: האם מצות שביעית היא על האדם, או שהיא מצוה על האדמה? במילים אחרות: האם השבתת העבודה בשנת השמיטה – משמעותה היא שעל האדם אסור לעבוד באדמה, או שהכוונה היא שאסור שהאדמה תיעבד בשנה זו? אין זאת אומרת שהאדם חייב לקצץ את העצים בשביעית, או לעקור אותם, כדי שהאדמה תשבות, אלא כמו יום השבת, שאם הניח אוכל מערב שבת על האש, מותר לאוכלו בשבת בתנאים מסוימים, וכל האיסור הוא שלא לבשל בשבת, אולם אם המצוה על "הארץ" – על האדמה, כי אז המשך קיום העצים הם בסכנה של כריתה. אולם הפשט הוא שהם שני חיובים קשורים זה בזה: לך אסור לעבד את הארץ, אבל אם היא ממשיכה את "קיומה" – מותר. ולפיכך מהדין ספיחין מותרים, ועצי פרי אינם בכריתה. ולכן, פעולות שהם "לאוקמי" – מותר, אבל פעולות שהם לאברויי – אסור (ועיין ע"ז ט"ו ע"ב). "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כ"ג, י"א). וחז"ל אמרו במסכת בבא מציעא (ל"ט ע"א): "אפקעתא דמלכא", ורש"י (שם ד"ה אפקעתא) הסביר: "מצות המלך", זה לענין הסבר מה זה "נטוש", ובהמשך (שם ק"ו ע"א) לענין אם שמיטה נקראת שנת תבואה, שוב חז"ל אומרים אותו ביטוי – "אפקעתא דמלכא". ושם הסביר רש"י (ד"ה אפקעתא): "המלך ביטלו מלזורעה והרי היא כמו שאינה, ולא קראה הכתוב לישראל שנת תבואה". ובענין הגרעון נחשבת השמיטה לשנה, כי אפשר להשתמש באדמה ליבש עליה פירות או שימוש אחר (מלבד זריעה). וכן אמרו (שם בדף ק"ט ע"א), בענין אם ביובל מחזירים גם את הנטיעה והירק, הגמרא שם אומרת: "יובל אפקעתא דמלכא". ופירש"י שם (ד"ה התם): ממכר – מפקיע, משבח – לא מפקיע. נמצאנו לכאורה, למדים, ששביעית זה מין הפקעה מיוחדת, לדברים מסויימים כדלעיל, אולם בעלות על הקרקע שייכת לבעלים, ולא מופקעת מהבעלים לגמרי. וכדברי חז"ל במשנה (נדרים מ"ב ע"א) שאדם יכול בתנאים מסוימים לגרום לכך שאדם אחר לא יכנס לשדהו בשמיטה, עיי"ש. וכן כתב הר"ן (נדרים מ"ב ע"ב, ד"ה "אמר עולא"): "…דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה". היינו שפירוש "תשמטנה ונטשתה" (שם) לענין "פירות", וכן השדה מופקרת לצורך הילוך בה ללקיטת פירות, ולא סתם לטייל בשדה חבירו, וכ"ש לא לשימוש אחר בקרקע חבירו, והמשך הפסוק מוכיח: "ואכלו אביוני עמך" – לצורך אכילת פירות. וכן כתוב: "שדך לא תזרע" וכו' היינו לענין זה שבתון, ולא לענין שאסור לאדמה ולארץ להמשיך ולקיים בה עצים. ושוב, "שנת שבתון יהיה 'לארץ'", וכתיב בתריה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – אפשר לאכול מפירותיה ולא רק לבעלים, אלא לכולם. הרי שאין הפקעת קרקע אלא הפקעת פירות. ולפי זה, יש לבאר את השאלה של אותו תלמיד (סנהדרין ט"ל ע"א), וז"ל הגמ' שם: "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם גחכן הוא (משחק בנביאיו – רש"י), דקאמר ליה ליחזקאל (יחזקאל ד', ד'): 'שכב על צדך השמאלי' וכתיב (שם, ו'): 'ושכבת על צדך הימני'. אתא ההוא תלמידא, אמר ליה: מאי טעמא דשביעתא? – אמר ליה: השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו. מנהגו של עולם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם אכזרי הוא – הורג את כולן, אם רחמן הוא – הורג חצים, אם רחמן מלא רחמים הוא – מייסר הגדולים שבהן ביסורין. אף כך, הקדוש ברוך הוא מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהם של ישראל". כלומר, מה טעם לגלות מן הקרקע הרי הקרקע לא הופקרה, לא אפקעתא דמלכא? ועל זה באה התשובה כדברי רש"י (שם ד"ה כדי): "כדי שתדעו – ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו". ומ"מ ההפקעה היא מהפירות ומשבח אר"י, עיין שם. ולכאורה, כל דברינו אינם מיושבים לפי סברת ה'אור החיים' הקדוש שכתב (כ"ה, ב'), וז"ל: "'ושבתה הארץ' וגו'. צריך לדעת מה היא כוונת הכתוב במאמר זה, אם על שנת השמיטה, הרי הוא אומר בסמוך: 'ובשנה השביעית שבת שבתון'. אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה, אלא 'ושבתה וגו' לה", וחזר ופירש שיעור שבת זה אם חודש אם שנה בכמה שנים, ואמר: 'שש שנים ובשנה השביעית שבת' וגו'… והצצתי וראיתי כי אלהים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה, אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן מש"ה: 'אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה' וגו', ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד העולם". ולפי זה יוצא ששנת השמיטה, היא השנה השביעית, כלל לא ניתנה לעם ישראל, היינו הבעלות על הקרקע אינה שייכת לעם ישראל בשנת השמיטה. ואפשר ליישב את דברי ה'אור החיים' הקדוש ולומר, שהקב"ה נתן את הארץ לעם ישראל, אולם הזכויות שבארץ, היינו הגידולים, העצים וכו', השאיר לעצמו לשנת השבע, ודוחק.

ואכלתם לשובע וישבתם לבטח

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (כ"ה, י"ח-י"ט) סוף הפסוק מקשר בין אכילה לשובע ובין ישיבה לבטח על הארץ. נראה שיש לתת טעם לקשר שבין שתי הברכות הללו. הגמרא (גיטין ע' ע"א) אומרת: אוכל שליש, שותה שליש ומשאיר שליש, כדי שאם יכעס לא יינזק. כלומר, על האדם לאכול במידה, כדי שלא יבוא לידי כעס, ואז עלול הוא להינזק מכמות המזון הרבה שאכל. עוד כותב הרמב"ם (הל' דעות פ"ד ה"ב), שאם האדם אוכל הרבה, הרי הוא מזיק למעיים כי הוא צריך כוחות פנימיים לעכל את מה שאכל. אבל כשיש שלוה וישיבה לבטח בארץ, יכול האדם לאכול ולשבוע מפירות הארץ, ומובטח הוא שלא יתרגז ולא יינזק. משום כך: "ואכלתם לשובע", שכן: "וישבתם לבטח עליה". עוד יש לפרש, בדרך כלל האדם זקוק לשמור על פירותיו ועליו לעשות גדר סביב שדהו לשם כך. אבל כאן הבטיחה התורה: "וישבתם על הארץ לבטח" – לא יהיה צורך בשמירות הללו, כי יהיה כאן נס כפול, נס בתוך נס: מחד, יהיה לכם יבול רב, "ואכלתם לשובע", ובכל זאת "וישבתם לבטח עליה" – תוכלו להיות בטוחים, ללא צורך בשמירה, כי האדמה תשמור עליכם. באופן אחר מבאר רש"י את ברכת השובע שבפירות השביעית. וכך הוא כותב (עפ"י תורת כהנים כ"ה, ל"ו): "'ואכלתם לשובע' – אף בתוך המעיים תהא בו ברכה". הברכה במזון תהיה שאדם אוכל קמעא, והמזון מתברך בתוך מעיו. כך פירש רש"י גם את הפסוק (דברים י"א, ט"ו): "'ואכלת ושבעת' – שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים". ואכן, את ברכת התורה, שהארץ תעשה בשישית תבואה לשלוש שנים בגין שנת השמיטה, הסביר 'אור החיים' הקדוש, שאין הכוונה שתהיה כמות משולשת של פירות תבואה, אלא שהכמות השנתית הרגילה תתברך ותספיק לשלוש שנים. לפי הסבר זה אפשר לפרש כך את הקשר בין ברכת השובע לברכת הישיבה לבטח: "ואכלתם לשובע" – יאכל האדם מעט ויהא לו לשובע המעט שאכל, ואזי – "תשב לבטח", ולא תצטרך מחסנים לאצור תבואה ופירות ולשמור אותם. וההבטחה המיוחדת הזאת אינה אלא "עליה" – דווקא בארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (שם, י"ב). כך אנו מברכים על פירות אלו: "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" – לאכול מפירות הארץ הקדושה מעט, ואף על פי כן – נשבע מטובה.

ערובה לקיומנו מול האומות

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (כ"ה, י"ח-י"ט) קשר הדוק קיים בין עם ישראל לארץ ישראל. ניתן לראות באופן מוחשי שהארץ מגיעה לידי התפתחות ופריחה מופלאים ומעל הטבע, סייעתא דשמיא מיוחדת, רק כאשר היא מיושבת על ידי עם ישראל, מה שלא היה קיים מעולם בתקופות בהן היתה הארץ מיושבת על ידי בני עמים אחרים. מובן וברור, שצריכים להיזהר שלא לתלות דבר זה בתפיסה המוטעית של "כחי ועצם ידי" (שם ח', י"ז), אלא בהשגחה פרטית ומיוחדת שמעניק לנו בורא העולם. את הקשר המיוחד בין העם לארצו התנתה התורה בתנאי, והוא: שמירת המצוות. בספר 'משך חכמה' הקשה: מדוע כפלה התורה את עניין הישיבה לבטח, בפסוק י"ח ("וישבתם על הארץ לבטח") ובפסוק י"ט ("וישבתם לבטח עליה")? תשובתו: שני גורמים יוצרים את שנאתן של האומות אל ישראל: האחד – דתם המיוחדת, המבדילה אותם מבין העמים; והשני – חיי העושר והרווחה של עם ישראל בהיותם יושבים על אדמתם, דבר המוליד קנאה אצל העמים. לאור גורמים אלו, נשאלת השאלה: אומות העולם מתמלאים שנאה לעם ישראל, ורצון בלתי נשלט מתעורר אצלם להכחיד את העם היהודי. מי, אפוא, יהיה ערב לבטחונם של יושבי הארץ? על שאלה זו משיבה התורה ואומרת, שהערובה והבטחון שלנו להמשך קיומנו בארץ ישראל הוא בזמן שישראל בוטחים בהקב"ה ומקיימים את מצוותיו. באופן זה, ובאופן זה בלבד, זוכים שה' יהיה "עזרם ומגינם הוא" (תהלים קט"ו, י').

ממכר בית ושדה – לעורר אתערותא דלעילא

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" (כ"ה, כ"ה-כ"ז) מבאר בעל ה'אור החיים' הקדוש, שיש כאן רמז למשכן והנהגת הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה, וז"ל (ד"ה כי ימוך אחיך): "פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל כי ימוך, על דרך אומרו (קהלת י', ח"י): 'בעצלתים ימך המקרא', אמרו ז"ל (מגילה י"א ע"א): עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים ק"ד, ג'): 'המקרה במים עליותיו' מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים. ואמר: 'ומכר מאחוזתו', ירצה על המשכן, משכן העדות, אשר הוא אחוזתו יתברך שבו השרה שכינתו, ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל (שוחר טוב מזמור ע"ג) בפי' פסוק (שם ע"ט, א'): 'מזמור לאסף באו גוים' וגו', והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו (ויקרא י', י"ג): 'בקרובי אקדש', 'הוא יגאל ממכר אחיו', כי האדון ב"ה קרא לצדיקים 'אח' כביכול, דכתיב (תהלים קכ"ב, ח'): 'למען אחי ורעי' (עיין בזוהר הקדוש ח"ג ק"ס ע"א), והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם, ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלקי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב", עכ"ל. מכאן למדנו, שהאתערותא דלעילא תלויה באתערותא דלתתא, והנטל המוטל על הצדיקים הוא לעורר את עם ישראל לאבינו שבשמים, ועל ידי שתתעורר אתערותא דלתתא תתעורר גם אתערותא דלעילא, ובזה נזכה להקים שכינתא מעפרא.

עזרה לזולת לפני ואחרי מצוקה

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ה) "'והחזקת בו' – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור – אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ – חמישה אין מעמידין אותו" (רש"י עפ"י תורת כהנים, בהר, פרשה ה') אחת המצוות החשובות, שאדם צריך למסור את נפשו עליה, היא עזרה ודאגה לזולת. על האדם מוטלת החובה למצוא דרכים כדי לעזור לחבירו לבל יפול חלילה. אם רואים אדם שנקלע למצוקה, חובה עלינו לעשות כל מאמץ כדי לחלצו בכל דרך אפשרית. אל לנו להמתין עד שיפול, כי אז כבר יהיה קשה להקימו, אלא יש לסייע לו כבר עם תחילת ההתדרדרות. וכך כתב הרמב"ם (פ"י מהל' מתנות עניים הל' ז'-י"ד): "שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' – כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". ועיי"ש שאר המעלות. פעמים שיכול האדם לעזור אף בדברים פעוטים. היה בירושלים רב גדול ושמו הרה"ג רבי יצחק ישראל זצ"ל, ולצד גאונותו היה גם עני גדול, אך לא נשבר לבו בקרבו, ואדרבה הוא היה מתבדח על מצבו. פעם אחת הוא ישב ללמוד בלילה, ורצה מאוד לשתות קפה אבל לרש אין כל. הוא שם פעמיו לביתו של הרב הראשי והראשון לציון דאז הרה"ג יעקב מאיר זצ"ל, וביקש מעט עפר קפה. נתן לו רבי יעקב מאיר בשמחה כוס מלאה בעפר קפה. חזר רבי יצחק ישראל ללימודו בהתמדה גדולה, והיה שותה מאותו קפה במשך שבוע שלם. לאחר שנגמר לו הקפה, ניגש רבי יצחק ישראל שוב לביתו של הרב הראשי, רבי יעקב מאיר זצ"ל, ואמר לו שהוא בא "בעניין הקפה". חשב רבי יעקב מאיר שהוא בא להחזיר את הקפה שנתן לו שבוע קודם, ואמר לו שהוא מוחל על זה ואינו מקפיד כלל, ושאותו קפה נתון לו במתנה גמורה. ענה לו רבי יצחק ישראל, בנימה של "בדיחותא", כי מנין לעני שכמותו להחזיר כוס שלמה של קפה, ואמר לו שהוא בא לבקש ממנו כוס נוספת, וכמובן שהרה"ג רבי יעקב מאיר נתן לו בשמחה כוס נוספת מלאה בקפה.

חומרת איסור ריבית

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ו) על חומרת איסור ריבית אנו למדים מהגמרא (ב"מ דף ס' ע"ב), שאומרת שהתורה השתמשה בפרשת הריבית בשני לשונות שונים, כדי לחייב את מי שלוקח ריבית בשני לאווים, למרות ששניהם שווים: "אמר רבא: אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חילקן הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאווין". שואלים התוס': "ואם תאמר: ולמה שינה בלשון? לכתוב: 'כספך לא תתן בנשך, ובנשך לא תתן אכלך'!" ותשובתם: "ויש לומר: כיון שהוצרך שני לאווין, אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר". כלומר, באמת התורה יכולה היתה לכתוב את אותו הלשון פעמיים (פעמיים לשון "נשך"), וגם כך היינו לומדים שהלוקח ריבית חייב בשני לאווין; אלא שהתורה שינתה את לשונה (פעם "נשך" ופעם "תרבית"), כדי שיהיה הלשון נאה יותר. בעניין חומר איסור ריבית ראוי להביא את דברי מרן ה'בן איש חי' (ש"ש ואתחנן אות א', וכ"כ בשו"ע יו"ד סי' ק"ס סע' א'): "צריך ליזהר בריבית, וכמה לאווין נאמרו בו, שהמלווה עובר בשישה לאווין: הא' – 'לא תהיה לו כנושה', הב' – 'את כספך לא תתן לו בנשך', הג' – 'ובמרבית לא תתן אכלך'; כי באמת אין חילוק בין נשך כסף לנשך אוכל, ולא חילקן הכתוב אלא כדי לעבור בכל אחד בשני לאווין, והד' – 'אל תקח מאתו נשך ותרבית', והה' – 'לא תשימו עליו נשך', והשישי – 'לפני עור לא תתן מכשול'. והלווה עובר בשלושה לאווין: הא' – 'לאחיך לא תשיך', והב' – 'לא תשיך לאחיך'; ששני לאווין אלו יש בהם אזהרה ללווה גם כן, שלא לגרום למלווה לישוך, והג' – 'לפני עור לא תתן מכשול'. והערב והעדים והסופר עוברים בשני לאווין: הא' – 'לא תשימו עליו נשך', והב' – 'לפני עור לא תתן מכשול'. והסרסור וכל המסייע בדבר או המורה היתר ואופן ללוות או להלוות עוברים בלאו ד'לפני עור" וכו'.

בנים אתם לה' אלקיכם

"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" (כ"ה, נ"ה) הגמרא (בבא בתרא י' ע"א) מספרת: "זו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך, לא כועס עליו? ואתם קרוין עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'! אמר לו ר' עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך, לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב (דברים י"ד, א'): 'בנים אתם לה' אלקיכם'". חכם מנשה שלו ע"ה שמע מפי גאון עוזנו בעל ה'בן איש חי' זצ"ל הסבר לגמרא זו. מסתבר, שר' עקיבא לא שכנע את הקיסר. מה עשה ר' עקיבא? קרא לבנו של הקיסר, שאל אותו אם יש לו טבעת. הראה לו הבן טבעת קטנה. אמר לו ר' עקיבא, שאין זה מכובד שבנו של הקיסר יענוד טבעת קטנה כזו, ומן הראוי שילך לחנות תכשיטים ויקנה שם טבעת גדולה ומכובדת. אמר לו בן הקיסר: ומהיכן אשיג את הכסף כדי לקנות טבעת יקרה כל כך? השיב לו ר' עקיבא: אתה בן הקיסר, ממך לא ידרשו תשלום; אדרבה, בעל החנות יהיה חייב להודות לך שקיבלת ממנו את טבעתו. שמע בן הקיסר לעצת ר' עקיבא, ונכנס לחנות תכשיטים. ביקש מבעל החנות את הטבעת היקרה ביותר, ונתן לו. פנה אליו בעל החנות וביקש תשלום עבור הטבעת. ענה לו הבן: הרי אני בן הקיסר, אין אני צריך לשלם לך! התחיל בעל החנות לצעוק על בן הקיסר, עד שנטלו והביאו אל השופט. בדרכם אל בית המשפט ראה בן הקיסר מה אירע לו בשל הטבעת היקרה, עמד וזרקה לבור. הגיעו אל השופט, שהכריע את הדין לחובת בן הקיסר, ולא עוד אלא שפסק להשליך אותו אל בית הסוהר בתנאי מאסר קשים. כששמע רבי עקיבא את פסק הדין, הלך אל אשתו של הקיסר, והחל לספר לה על מצבו העגום של בנה. התחילה לבכות ולהתייפח. אמר לה: כדאי שתלכי ותשחדי את שר בית הסוהר שיאפשר לך להיטיב את תנאי המאסר של בנך. עשתה זאת האם, ונרגעה מעט. ראה הקיסר את אשתו והיא רגועה, והתפלא על כך. סיפרה לו מה שעשתה. שמע הקיסר את הדברים ושתק. אמר לו רבי עקיבא: והלא אשתך הפרה את כללי בית הסוהר! האין זו מרידה במלכות?! השיב לו הקיסר, שכיון שמדובר בבנו הוא מבליג על כך. אמר לו ר' עקיבא: עתה תבין אתה את אשר אמרתי לך בתחילה. אם כך אתה נוהג עם בנך, אנו שקרואים בנים אהובים על אחת כמה וכמה.

פרפראות

ובשנה השביעית – שבת לה'

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (כ"ה, ד') מנהג החקלאים הוא לזרוע את האדמה במשך כמה שנים, ולאחר מכן לתת לאדמה שנה אחת לנוח, כדי שתיתן את פריה בשנים הבאות בצורה טובה יותר. על כך באה התורה ואומרת: חקלאי השובת בשביעית ולא עובד את האדמה, לא יאמר שהוא עושה זאת על מנת שיבול הארץ ישתבח, אלא ישבות כי כך ציווה ה'. זהו שנאמר: "שבת לה'".

ספירה אישית – הכנה אישית

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (כ"ה, ח') ספירה זו, אף על פי שנאמר בה "וספרת לך", אינה מצוה על כל יחיד ויחיד אלא בית דין מצווין בספירה זו (עיין רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"א), ויש הסוברים (עיין לתוס' כתובות ע"ב ע"א ד"ה וספרה; דעת זקנים מבעלי התוס', בהר) שהבי"ד צריכים לברך על ספירה זו בכל שנה ושנה. אבל ספירת העומר, היא אישית – "וספרתם לכם", כל יחיד ויחיד מחוייב בה. ואדם שביקש מחבירו להוציאו ידי חובת הספירה, לא טוב עשה, וצריך לספור שוב בעצמו (ורק לענין ברכה יבקש שיוציאו חבירו, במקרה ושכח ולא בירך). מדוע ספירה זו היא לכל אחד ואחד? ספירה זו היא ספירה למתן תורה, כך אדם קונה תורה, ולימוד תורה היא חיוב אישי לכל אחד ואחד מעם ישראל.

חזרה בתשובה בארץ

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (כ"ה, י') שנת החמישים, שנת היובל, היא שנה מיוחדת במינה. צריך לקדש אותה ולהוסיף בה קדושה על קדושה. ניתן ללמוד זאת בדרך רמז, מכך שהתורה מפרטת: "ושבתם… תשובו" – שצריך בשנה הזאת לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה…

שנה של שופרות

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (כ"ה, י') "'יובל הוא' – שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה? 'יובל' שמה, על שם תקיעת שופר" (רש"י) מובא במדרש שישנם שני שופרות ושניהם של אילו של יצחק אבינו. אחד מקרני אותו האיל היה שופר של מתן תורה – 'ויהי קול השופר הולך וחזק' (שמות י"ט, ט"ו), והקרן השני ישמש כשופרו של מלך המשיח. וכדי להגיע לשופרו של משיח יש צורך ב"וקדשתם", ככל שנעלה אל הר ה', נתעלה בקדושה נגביר לימוד תורה וקיום מצוותיה, אזי נזכה לשמוע קול שופרו של המלך המשיח בעגלא ובזמן קריב.

ביטחון בפנים ובחוץ

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (כ"ה, י"ח) הישיבה על הארץ "לבטח" כוללת שני סוגי ביטחון: יש ביטחון מפני האויבים; עליו מבטיחה התורה, כי אם נשמור את החוקים ואת המשפטים לא יוכלו האויבים לגעת בנו לרעה. אך ישנו סוג ביטחון נוסף, והוא נוגע לעם ישראל עצמו: עלינו להיזהר איש בכבוד אחיו, "ולא תונו איש את עמיתו" (כ"ה, י"ז), כך שלכל אחד ואחד מעם ישראל יהיה ביטחון אישי, ולא יצטרך להישמר מפני חבריו.

תלוי בשאלה

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל" (כ"ה, כ') הרב בעל 'תולדות יעקב יוסף' מפולנאה וגאון עוזנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א, אשר שניהם לא ראו זה את זה, מפרשים את השאלה הזו באופן דומה: אדם שיש לו ביטחון שלם בקב"ה אינו שואל כלל שאלות; ואז נותנת הארץ את יבולה בשפע, ללא צורך בציווי מיוחד מאת ה'. אך אם אדם יקום וישאל: "מה נאכל?" – הרי זה מעיד על מידת הביטחון שלו שאיננה שלמה. או אז תהיה התשובה: "וצויתי את ברכתי" – הקב"ה יצווה על הארץ שתיתן פירותיה בשפע, כדי לחנך את ישראל למידת הביטחון (וע"ע בספורנו).

הבעלות על הארץ

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ" (כ"ה, כ"ג) פשט הפסוק הוא כדברי רש"י (בשם תורת כהנים כ"ה, ל"ט): "אל תרע עיניך בה, שאינה שלך". כלומר, אל ירע בעיניך להחזיר את האדמה ביובל, כי הרי הקרקע אינה שלך. ויש לפרש בדרך נוספת: אין לאדם לנהוג באדמתה של ארץ ישראל כפי שהוא נוהג באדמת חוץ לארץ. אדם שקונה קרקע בחוץ לארץ רשאי לחפור בה שיחין ומערות, להוביר אותה או למכור אותה לצמיתות. אבל ארץ ישראל ניתנה לנו בתנאי שנשב עליה ונקיים בה את המצוות. עלינו לדעת כי הארץ היא של הקב"ה, ואנחנו רק גרים ותושבים עליה. לכן על האדם להישמר בכבוד הקרקע, לישב עליה וליישב אותה באופן מלא. ובוודאי שאין זכות ורשות לאף אדם להעביר חלקים מהארץ הקדושה לאחרים. זהו שנאמר: "כי לי הארץ".

קץ הגלות והגאולה

"וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ" (כ"ה, כ"ח) את הפסוק הזה מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש באופן הבא: "אם יראה האדון ב"ה כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כח הסבל – 'והיה ממכרו עד שנת היובל' – שהוא זמן המוגבל לגאולה בעיתה, ואז: 'ויצא ביובל ושב לאחוזתו' – כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים, ח"ו". כלומר, ישנם שני מועדים לגאולתם של ישראל. ישנה גאולת "בעיתה" ויש גאולת "אחישנה" (עיין סנהדרין צ"ח ע"ב). אם יהיו כל עם ישראל קדושים וראויים לגאולה, אזי נזכה לגאולת "אחישנה". אך אם יארכו הימים ועם ישראל לא יהיה במדרגתו הראויה, נגיע לקץ הגלות ולזמן הגאולה של "בעיתה", שבה כל עם ישראל ייגאלו, אפילו יהיו כולם רשעים גמורים, ח"ו. אנחנו נושאים עינינו לשמים ומתחננים שלא נצטרך לחכות לזמן הגאולה של "בעיתה", אלא לגאולת "אחישנה". אנו מתפללים שהקב"ה ינהג עמנו במידת הרחמים, ושנהיה ראויים לפניו להיות במדרגה שבגינה נזכה ל"אחישנה", שאין צורך שכל ישראל יהיו צדיקים, אלא די ברובם כדי שנזכה לגאולה זו.

החזקה רוחנית

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ה) כיצד מחזיקים את יד האח? רש"י הסביר: אל תיתן לו שיתמוטט, סייעהו קודם שיפול. וכשם שהדבר בגשמיות, כן הוא ברוחניות. יש אדם שיורד לדרגה של חוסר אמונה בה', זהו: "ומטה ידו". עליך מוטלת החובה להחזיק אותו, ללמדו ולהחזירו בתשובה (וראה בדברי 'אור החיים' הקדוש). אך מפירוש רש"י למדנו, שהחובה מתחילה עוד לפני שהוא נפל. אם רואה אתה אדם שעומד ליפול ממדרגתו הרוחנית, עליך לסייעו בטרם שיפול, שכן כך יהיה קל יותר להחיותו בחיות נשמתית – "וחי עמך".

"וחי אחיך עמך"

"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ו) מפסוק זה למדים אנו, כי אם יש לאדם אפשרות לקנות מיהודי או לקנות מגוי – "עניי עירך קודמים" (עיין ב"מ ע"א ע"א ועוד), ועדיף לקנות מיהודי. גם אם היהודי מוכר במחיר יקר יותר בחומש או בעשירית, אף על פי כן יקנה ממנו, משום "וחי אחיך עמך" (את הפרש השער יכול לנקות מדמי מעשר הכספים). כך הדין גם לגבי פועל: יש להעדיף את הפועל היהודי על פועל גוי.

איסור ריבית ותחיית המתים

"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (כ"ה, ל"ו) בעל הטורים מבאר מדוע התורה הסמיכה את איסור ריבית למצוה של עזרה ותמיכה בזולת שלא יפול. התורה באה ללמדנו את חומר איסור ריבית, שכל מי שמלווה בריבית לא יקום בתחיית המתים. וכך הוא כותב: "רמז שכל המלווה ברבית אינו חי… 'נשך' בגימטריה 'זה נחש'; לעתיד לבוא אין הנחש מתרפא, כדכתיב (ישעיה ס"ה, כ"ה): 'ונחש עפר לחמו', כן הלוקח ריבית לא יחיה" (עיין שמות רבה ל"א, ו'). מספרים על אדם אחד שהיה מלווה בריבית גבוהה, ולא היה מרחם על הבריות. לימים נפטר אותו האיש. הזמינו את אנשי חברא קדישא לטפל בנפטר. אמרו אנשי חברא קדישא לבני המשפחה שאינם יכולים לקחת את הנפטר לפני שיתייעצו עם ראש חברא קדישא. בני המשפחה לא הבינו על מה יש להסתפק, והלא המת מוטל לפניהם ולא נותר אלא לקוברו; אולם הם המתינו בסבלנות. אנשי חברא קדישא עזבו את המקום, וכעבור זמן מה חזרו ואמרו שראש חברא קדישא ביקש ליטול עבור הקבורה של אותו אדם סכום עתק של תתקפ"ד דינרים. בני המשפחה ההמומים פנו לקיסר, והתלוננו בפניו שמפלים אותם לרעה. הזמין הקיסר את ראש חברא קדישא כדי לקבל ממנו הסבר לדרישתם המופלגת. אמר ראש חברא קדישא: "אדוני הקיסר, אנו מתפללים ומקווים בכל יום שיבוא המשיח, וקבלה ביסוד אמונתנו שעתידים המתים לחיות. אם כן, יבוא זמן שבו כל המתים יקומו ויפנו את מקומם, ולכן מי שנפטר כיום משלם דמי שימוש בקרקע רק עד ימי תחיית המתים. אבל גם באותם הימים יהיו מספר מתים שלא יזכו לקום לתחיית המתים, וביניהם גם מי שהלווה בחייו בריבית. אותו אדם שנפטר היה מלווה בריבית כל חייו, ולא שעה לבקשות ולתחינות שיחדל מעושק ידיו. כיון שכך, גם לעתיד לבוא, בתחיית המתים, הוא ימשיך להחזיק בשטח מקום קבורתו, ועל כן אנו צריכים לגבות עבורו סכום גבוה יותר מכולם"…

מעלת הדר בארץ ישראל

"אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (כ"ה, ל"ח) "'להיות לכם לאלקים' – שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודת אלילים" (רש"י ע"פ הגמ' כתובות ק"י ע"ב) מעלתה של ארץ ישראל גדולה ועצומה, ושכר הדר בה גדול לאין ערוך, והוא שהקב"ה משרה שכינתו עליו, וחומרת מי שיוצא ויורד ממנה כה גדולה שהוא נחשב כאילו עובד עבודה זרה. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל א' כ"ו, י"ט): "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'". ולמעשה, אין היתר לצאת מהארץ לחוץ לארץ אלא אם כן יוצא לצורך פרנסתו או לצורך רפואה, ובכל ענין יש לשאול חכם. היו רבנים פוסקים וגדולי עולם שבנו קהילות לתפארת בחוץ לארץ, ולא עלו לארץ ישראל, מהחשש שמא יגיעו לארץ ישראל וישתקעו בה ולא יוכלו לשוב לקהילתם בחו"ל. וכתב הרמב"ם (בפ"ה מהל' מלכים הל' י"א-י"ב): "אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר (ישעיה ל"ג, כ"ד): 'ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון'. אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר (דברים ל"ב, מ"ג): 'וכפר אדמתו עמו', ובפורענות הוא אומר (יחזקאל י"ג, ט'): 'על אדמה טמאה תמות'. ואינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו. ואעפ"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם. צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר (שמואל א' כ"ו, י"ט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', ובפורעניות הוא אומר (יחזקאל י"ג, ט'): 'ואל אדמת ישראל לא יבאו'. כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר (ירמיה כ"ז, כ"ב): 'בבלה יובאו ושמה יהיו'", עכ"ל.

רדיה בפה רך

"לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (כ"ה, מ"ג) מה היא רדייה ב"פרך"? הסביר רש"י (עפ"י תורת כהנים כ"ה, פ"ו), שמלאכה שאינה לצורך נקראת "פרך". יש לבאר עוד: מצינו אצל פרעה שהעביד את אבותינו במצרים בפרך, ודרשו זאת חז"ל (סוטה י"א ע"ב): בפה–רך, כלומר במתק שפתיים. משום כך מזהירה התורה: אל תרדה באחיך בפרך! – דהיינו: בפה-רך. תיתכן גם מלאכה כזאת, שהעבד עצמו לא ירגיש שהיתה כאן רדייה; אך על כך מסיים הפסוק: "ויראת מאלוקיך" – הוא היודע מתי עבדת בעבד כהלכה ומתי רדית בו שלא כהלכה.

קדושת בתי הכנסת והכותל

"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (כ"ו, ב') הפסוק מלמדנו, כי כשם שיש מצוה לשמור את השבת, כך מצוה לשמור על קדושת בתי הכנסת. אנו מצווים לשמור את קדושת בתי הכנסת גם אחרי חורבנם; ואם בבתי מקדש מעט הדברים אמורים, כל שכן במקום המקודש ביותר לעם ישראל, הכותל המערבי, שהוא שריד מבית מקדשנו ותפארתנו, שחובה עלינו להיזהר שבעתיים בקדושתו ובמוראו. נחלקו הפוסקים (עיין לשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"א; שערי צדק לחכמת אדם, שער משפטי ארץ פי"א אות ז'; שו"ת אבני נזר יו"ד סי' ת"נ – תנ"א ועוד) אם הכותל המערבי היה חלק מחומת העזרה של בית המקדש או שהוא חלק מחומת הר הבית. למחלוקת זו יש מספר השלכות למעשה, לדוגמא: יש המקפידים שלא לנגוע בכותל עצמו, ואף לא מתקרבים עד לכותל ממש, אלא עומדים במרחק של י"א אמות מהכותל. כמו כן, יש הנזהרים שלא להכניס פתקאות לחורים שבכותל, שכן אסור להכניס יד טמאה למקום קדוש. אותם המחמירים סוברים שהכותל הוא חלק מהעזרה, ועל כן מחמירים בחומרות הנ"ל. למעשה אנו נוקטים שהכותל הוא רק חלק מהחומה של הר הבית, ולא חלק מהעזרה עצמה, ועל כן אין מקום להחמיר בחומרות הנ"ל. גם 'אור החיים' הקדוש היה כותב את בקשותיו על פתקים. בפתקים אלו הוא היה פותח במילים: "לכבוד שכינת עוזנו", ופונה לקב"ה בסגנון פנייה של אדם לחבירו. מכל מקום, ברור שלא כל אדם יכול לעשות כן. הוריתי להרה"ג המקובל ר' יהודה גץ זצ"ל, שהיה הרב של הכותל, שפעם בשבוע יאסוף את כל הניירות והפתקאות מהחורים שבכותל, יכניס אותם לשק ויקבור אותם. צריך להיזהר ולהזהיר אנשים סקרנים שלא לקרוא את הכתוב בפתקאות הללו כלל, שכן גם עליהם חל חרם דרבינו גרשום על פתיחת מכתבים של אחרים (עיין באר הגולה יו"ד סו"ס של"ד; כנסת הגדולה שם הגה"ט ס"ק ה'; פלא יועץ ערך 'סוד' ועוד).

מעשה רב

שכר מוכר ירא שמים

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (כ"ה, י"ד) סיפר מרן הרב זצוק"ל: יהודי אחד, ירא שמים, בשם מנשה איספן ז"ל, היה מכין לֶבֶּן ומוכר אותו. פעם אחת הביא לֶבֶּן ממעשי ידיו להרה"ג חכם צדקה חוצי'ן הזקן זצ"ל, שהיה חסידא קדישא ופרישא, והוא היה מתלמידיו המובהקים של גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' זיע"א. חכם צדקה טעם ממנו והתפעל מטעמו הטוב. אמר לו מנשה: את הטעם הערב והמתוק אני מקבל על ידי שאני מוסיף מעט מים ללֶבֶּן כדי שלא יהיה חמוץ. אמר לו חכם צדקה: אם כך, צריך אתה להודיע לקונים שאתה מוסיף מים, כדי שלא ייחשב לך גזל (עיין שו"ע חו"מ סי' רכ"ח סע' ט'). מנשה שמע לדברי חכם צדקה, ועשה כדבריו. אלא שמאז הפסיקו הקונים לקנות אצלו. כעבור זמן פגש מנשה את חכם צדקה וסיפר לו שאין קונים ללבֶּן שהוא מכין. אמר לו חכם צדקה: לך ותמצא עבודה אחרת. שוב קיבל מנשה בתמימות את דברי הרב, וחיפש עבודה אחרת. לבסוף מצא עבודה בתיקון רעפים. יום אחד הוא תיקן גג בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, בביתו של גוי אחד. תוך כדי עבודה, מצא על הגג אוצר של כסף. מיד סיפר לבעל הבית על האוצר שמצא. בעל הבית סירב להאמין לו, ואמר: "אלו דברי הבל אתה מדבר! אוצר על הגג?! אם מצאת אותו – הרי הוא שלך, קח אותו לעצמך!" לקח מנשה את האוצר ובא לחכם צדקה, כדי לשאול אותו כדת מה לעשות. אמר לו חכם צדקה: גם גוי אסור לגזול (עיין ב"ק קי"ג ע"ב), לך והשב את האוצר לבעליו. חזר מנשה אל הגוי, אך הלה בשלו, אמר לו שיקח את האוצר לעצמו. חזר לחכם צדקה, אמר לו חכם צדקה: "כיון שנזהרת שלא למכור לֶבֶּן מעורב במים, על כן שלחו לך את הכסף הזה מן השמים".

עסקאות עם ברכה

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ… וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (כ"ה, כ"ג-כ"ד) סיפר מרן הרב זצוק"ל: נדיב דגול בארצות הברית, שהינו בעל חסד גדול, בפרט לשליחי ארץ ישראל אשר באים אליו ללון כמידי יום ביומו בהרווחה וברוחב לב, קיבל הצעה להשקעה גדולה ברשת לשיווק מוצרי חשמל. אותו נדיב התלבט בעניין, ופנה להתייעצות עם אחי חכם נעים הי"ו. חכם נעים המליץ לו שלא להיכנס לעסק זה. בניגוד לעצתו של חכם נעים, נכנס אותו נדיב לאותה העסקה. לא עברו חודשים רבים עד שהעסק נקלע לקשיים ולחובות. כל השותפים בעסק הצליחו להבריח את רכושם לפני שהעסק קרס, וכך נוצר מצב שבעלי החובות כולם פנו לדרישת תשלום מאותו נדיב. עד מהרה נתמנה כונס נכסים למכירת ביתו במכירה פומבית, לצורך פרעון חובותיו. בצר לו, פנה אותו נדיב בשנית, כי כבר ידע היטב שרק בגלל שלא שמע בעצתו של חכם נעים הסתבך בעניין הקשה; אבל עתה היה זקוק לעזרתי ועצתי כיצד להציל את רכושו. השתדלתי לקבל את אותו נדיב בחמימות, ואמרתי לו: "אל דאגה, ממונך יינצל. רק הודע לי מראש כמה ימים לפני המכירה הפומבית". כעבור זמן מה קיבלתי את הידיעה על מועדה של המכירה הפומבית ומקומה. התקשרתי אל אחד מבעלי ההון משומעי לקחי בארצות הברית, וביקשתי ממנו להשתתף במכירה הפומבית. הורתי לו להציע סכום של שלוש מאות אלף דולרים על הנכס, ולא להוסיף על כך מאומה. לכשיעבור הבית לרשות הקונה, הורתי לו להחזיר את הבית לבעליו המקוריים. הוא התפלא על הוראתי, שכן שלוש מאות אלף דולר הוא סכום קטן ביותר ביחס לשוויו האמיתי של הנכס המוצע למכירה. אך עם זאת, קיבל את דברי והתכוון לקיימם כלשונם. ביום המכירה הפומבית נאספו כל המיליונרים והמיליארדרים שבארצות הברית, כדי להבטיח לעצמם נתח שמן מנכסיו היוקרתיים של העשיר המסכן… בין הבאים היה גם אותו נדיב. והנה התחילה המכירה. הכרוז מכריז על הסכום ההתחלתי: מאתים וחמישים אלף דולר. דממה נשתררה באולם. רק קולו נשמע, אומר בבטחה: "שלוש מאות אלף דולר!" תחילה חשש שמא יציע מישהו סכום גדול יותר, שכן ידוע היה שערך נכסיו של העשיר גבוה הרבה יותר. אם רק יציע מישהו סכום גבוה כלשהו, לא יוכל להתמודד עם ההצעה, שכן הורתי לו שלא להוסיף מאומה לסכום שנקב בו. חשש כבד נכנס לליבו, אך משום מה הקהל באולם נשתתק לגמרי, אף הצעה אחרת לא נשמעה. והנה הכרוז מכריז על הצעתו פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית… ליבו פעם בחוזקה: האם יציע מישהו סכום גבוה יותר?… אך באולם שקט. "נמכר!" – הכריז הכרוז, והוא נשם לרווחה. הוא קנה את הבית, והבית חזר לבעליו. את הסכום ששילם – שלוש מאות אלף דולר – הצליח העשיר להחזיר בקלות, שכן סכום זה היה קטן ביותר ביחס לחובותיו האמיתיים. לימים הסביר הנדיב, בעל הבית שניצל, שבארצות הברית ישנו עיקרון בסיסי במכירות פומביות של כונס נכסים, לפיו אין קשר בין הסכום שבו הוצע הנכס למכירה ובין חובותיו של האדם. כך יצא שהעשיר סילק את כל חובותיו בסכום הפעוט-יחסית של שלוש מאות אלף דולרים.

הלכה בפרשה

מצות הצדקה בימינו

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" (כ"ה, י"ד) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (כ"ה, ל"ה) שאלה: האם יש עניין לרכוש מוצרים שונים מיהודים דווקא? תשובה: שני הפסוקים הנ"ל מדברים בענין הסיוע והעזרה לזולת. אמרו חז"ל: אדם המקפיד במשאו ומתנו עם ישראל דוקא מקיים שתי מצוות. האחת, אם יכול למכור לעמיתו במצוות שהוא ישראל ולא לגוי; וכן בקנייה, מקיים 'וכי תמכרו… לעמיתך או קנה… עמיתך' (עיין תורת כהנים, והובאו דבריו ברש"י). והמצוה השנייה, שבהתעסקותו עם עמיתו הוא תומך ומחזיק בו (עיין שם). ונפסקה ההלכה בשו"ע בהלכות צדקה (יורה דעה רמ"ט סע' ו') וכן ברמב"ם (פ"י הלכות מתנות עניים ה"ז) שיש שמונה מעלות בצדקה, והמעלה הגדולה ביותר היא: "המחזיק ביד ישראל וממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: 'והחזקת בו'". ולפיכך בזמן האחרון, שברוך השם, יש עלייה גדולה לישראל הרי חובה ומצוה להעסיק את העולים שיתפרנסו בכבוד, ורק לקנות את תוצרת הארץ, כדי שהפועלים יוכלו לעבוד, בבחינת: "או קנה מיד עמיתך". ומכאן גם קריאה לעולים שלא ידחו שום עבודה שמציעים להם, וכבר אמרו חז"ל (עיין ב"ב ק"י ע"א): "פשוט נבלתא בשוקא, ולא תאמר: 'גברא רבה אנא'". וכן אמרו (נדרים מ"ט ע"ב): "גדולה מלאכה שהיא מכבדת את בעליה". והמענק וההלואה שהממשלה נותנת לעולים, מכיון שזה ניתן לכולם, והעולים חושבים שזה מגיע להם, לכן אין בזה זלזול וגם זו מעלה ממעלות הצדקה. ומכל מקום המענק המומלץ ביותר הוא לאפשר להם להקים בתי עסק, ולו קטנים, כדי שימצאו מקום פרנסה.

עסקת מקרקעין מגוי בשבת

"וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ"(כ"ה, כ"ד) שאלה: האם מותר לעשות עסקת קנין או שכירות קרקע או בית בארץ ישראל מגוי בשבת? תשובה: נאמר בתורה: "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". וצריכים אנו להשתדל בכל מאודנו ויכולתנו לגאול את אדמות הארץ, ואולם קורה שגאולת בית יכולה להתבצע רק בשבת, ובנושא זה הגמרא (בבא קמא פ' ע"ב) דנה ואמרה שמשום ישוב ארץ ישראל מותר לדבר עם הגוי ולקנות ממנו, אלא שדרכי הקנין בשבת שונים מקנין מיום חול. א. מראה לגוי כיס של דינרים שהגוי יטול בעצמו את הכסף. ב. אומר היהודי לעורך דין שאינו יהודי שיחתום במקומו. אבל כשיש הכרח שיהודי יחתום רוב הפוסקים אוסרים, ומה שהתירו בגמרא היינו רק שבות – לומר לגוי אחר שיעשה כן, ולא שהיהודי יעבור על איסור דאורייתא. ואף על פי שלדעת הרמ"א (או"ח סי' ש"ו סעיף י"א) מותר לכתוב בכתב לע"ז במקרה זה, כיון שאין זה איסור דאורייתא, מכל מקום כבר פסק הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת ה"ט) שאסור לכתוב בכל כתב ובכל לשון, ומכאן מוכח שגם בכתב שלהם אסור. וכאמור, ההיתר הזה לקנות בשבת מגוי על ידי גוי אחר הוא במקרה שהיהודי לא ישאר במקום, או שישנו חשש שהגוי יתחרט או יחשוש מפני אחרים שימנעו ממנו את המכירה. וכן היה להלכה ולמעשה, שבית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו, הוא בעל המחבר 'פקודת אלעזר' (עיין שם אור"ח סי' ש"ו) בעיר העתיקה, נקנתה בשבת על ידי אמירה לגוי שילך לחתום בערכאות בשבת, ובית כנסת זו קיימת עד היום.

תשלום עבור עבודת קשישים ומוגבלים

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (כ"ה, ל"ה) שאלה: ברשותינו חברה אשר מטרתה היא מתן תעסוקה לקשישים, נכים ומוגבלים. מידי פעם החברה מנסה להנהיג נורמות או עבודה בקבלנות, בייחוד לעובדים שתפוקתם נמוכה, מחמת נכותם. האם מותר להעסיק עובדים מוגבלים אלו עפ"י נורמות ו/או בקבלנות, אשר כתוצאה מכך יקבלו העובדים אשר קצב עבודתם איטי, פחות שכר, דבר שיגרום להם מתח וצער רב? תשובה: בפתח דברי אביא את דברי הרמב"ם על עבודת אנשים אלו ודומיהם. הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פ"י ה"ז) כתב: "שמונה מעלות בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עשה עמו שותפות, או ימצא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. וע"ז נאמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך" (עיין תורת כהנים ורש"י שם). וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' רמ"ט סע' ו'): "זו הגדולה שבמעלות הצדקה". לכן, יפה הנכם עושים שאתם דואגים לחולים, זקנים, מוגבלים, נכים וכו', שיעסקו בעבודה. וזה טוב להם גם מבחינת תעסוקה ופרנסה בכבוד. ברור, שמקבל השירות ישלם לפי השירות שקיבל. אנשים שקצב עבודתם הוא איטי, שכרם יהיה פחות. לכן, אין לעשות זאת בפרהסיא ופרסום, אלא כל אחד יקבל במעטפה סגורה את שכרו, ולא יפרסמו כמה מקבל. כך אף אחד מהם לא ידע שחברו מקבל שכר גבוה ממנו. ואם המוגבל הוא נזקק ואפשר להוסיף לו, תבוא עליכם ברכה.

חשש ריבית בהוצאה לפועל

"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (כ"ה, ל"ז-ל"ח) שאלה: האם מותר לגשת להוצאה לפועל ? תשובה: כתוב בשו"ע (חו"מ סי' כ"ו סע' ד'): 'שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני אומות העולם, אינו רשאי לתבעו בפניהם, ואם מסר השטר לעכו"ם שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר ממה שהוא חייב בדיני ישראל". אם הצדדים עשו הסכם שאם יארע סכסוך ביניהם יגשו לבית משפט רגיל, ולא לבי"ד – הסכם זה לא מחייב מבחינה הלכתית, ויכול לומר לחברו שההסכם ביניהם הוא בניגוד להלכה, כדי להמנע מללכת ולדון בערכאות. ואם הלה יתבע אותו לבית המשפט והשופט יחייבו לשלם בעל כורחו, אין לו ברירה אלא ללכת לבית המשפט. ומה שחוייב שלא כדין תורה, יכול לתבוע את חברו בבי"ד רבני. ולכתחילה אם תובע את חברו, יעשה זאת בפני בי"ד רבני, ורק אם הנתבע מסרב לבא לבי"ד – רשאי לבקש רשות מבית הדין לתובעו בערכאות. ואומר הרמ"א (שם): "וכל זה שיוכל לכופו בדין ישראל. אבל אם הלוה אלם מותר למסרו לעכו"ם" (ב"י בשם הריטב"א, ועיין לעיל ס"ס שס"ט מדין עכו"ם המוכר שטר חוב לישראל על ישראל אחר אם דן הוא בדין עכו"ם). כיום, אם יש לאדם שטר חוב על חברו, הוא ניגש ל"הוצאה לפועל" כדי שיממשו את פריעת החוב. יש מי שאומר של"הוצאה לפועל" יש דין של שופט, וממילא זה ערכאות, ועל כן יאמר לחברו: בוא נלך לרב שיפסוק בינינו, ואם לא הסכים, רק אז יגש ל"הוצאה לפועל". מעשה שהיה, והתובע זכה בדין והשופט חייב את הנתבע לשלם סכום כסף עם ריבית. אמר התובע: 'אני לא רוצה ריבית, אבל מאידך אם אני לא אקח את הכסף השופט יאמר שלא סומכים עליו'. אמרתי לו: תקח את הכסף ואת הריבית כפסיקת השופט, ואת סכום הריבית תשים בצד בביתך ותתכוון שלא לזכות בו, ולאחר חודש או חודשיים תשלח לנתבע צ'ק עם סכום הכסף של הריבית ותאמר לו שאתה מחזיר לו זאת כי אסור לקחת ריבית, ומה שלקחת זה רק כדי שב"הוצאה לפועל" ירשמו שגבית זאת ממנו. ואם יאמר לך: אני מוחל – נחלקו בזה הפוסקים אם זה נקרא מחילה או לא, ולמעשה: זה נקרא מחילה.

זהירות מחשש ריבית לא רק בכסף

"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים" (כ"ה, ל"ז-ל"ח) על איסור רבית הגמרא אומרת (ב"מ ע"ה ע"ב) על המלווים בריבית, שאינם יודעים כמה שהם מפסידים, יותר ממה שמרוויחים. גאון עוזנו ותפארתנו מרן הרב הבא"ח בפרשיות 'ואתחנן' ו'עקב' עוסק בהלכות ריבית באורך, וכותב (ואתחנן ש"ש – אות א'): "צריך ליזהר בריבית וכמה לאוין נאמרו בו, שהמלוה עובר בששה לאוין: האחד – 'לא תהיה לו כנושה'; השני – 'את כספך לא תתן לו בנשך'; השלישי – 'ובמרבית לא תתן אכלך'; כי באמת אין חילוק בין נשך כסף לנשך אוכל, ולא חלקן הכתוב אלא כדי לעבור בכל אחד בשני לאוין; והרביעי – 'אל תקח מאיתו נשך ותרבית'; והחמישי – 'לא תשימון עליו נשך'; והשישי – 'ולפני עור לו תתן מכשול'. והלווה עובר בשלושה לאוין: האחד – 'ולאחיך לא תשיך'; והשני – 'לא תשיך לאחיך'. ששני לאוין אלו, יש בהם אזהרה ללווה גם כן, שלא לגרום למלוה לישוך; והשלישי – 'ולפני עור לא תתן מכשול'. וכל המסייע בדבר עובר בלאו 'לפני עור לא תתן מכשול'". ריבית הינה דבר חמור עד שחז"ל (מדרש אגדה [בובר], שמות כ"ב) אומרים, שהמלווה בריבית אינו קם בתחיית המתים. ולא רק בכסף ישנו איסור רבית, אלא ישנם כמה סוגי רבית, כגון: ריבית דברים, ריבית בפירות וירקות, ריבית סאה בסאה. אבל הקילו חכמים בין שכנה לשכנה. ובפרט אם זה דבר מועט, מוחלין. המשנה (ב"מ פ"ה מ"ב) אומרת: "מרבין על השכר ואין מרבין על המכר", שישנם דינים מיוחדים מתי מותר להרבות על השכר לפועל ולשכיר. ולכן לא יאמר אדם לחברו: אתמול עבדת אצלי (למשל בסיוד), ולמחר אני אעבוד אצלך – מחשש ריבית שמא למחרת העבודה תהיה יותר ביוקר.

ריבית בהזמנה למסעדה

לעיתים, אדם הולך לאכול אצל חברו סעודה, וחברו אומר לו: לפעם אחרת אני מזמין אותך לאכול אצלי, או שאדם מזמין את חברו למסעדה, וחברו אומר לו: למחרת אני מזמין אותך. יש להזהר בזה כיון שאולי בפעם השנייה יאכלו גרם אחד או פרוטה אחת יותר, וזה ריבית אם אמר לו: אני מזמינך כמו שאתה הזמנת אותי. מעיקר הדין אשה שמבקשת משכנתה ירק כגון: תפו"א היא צריכה לשקול אותו, ולכשתחזיר צריכה להחזיר בדיוק כמשקלו של הראשון כדי שלא יהא ריבית. וכן אם מבקשת משכנתה כוס סוכר צריכה להחזיר בדיוק. אך כיון שלא מקפידים בזה ניתן להחזיר לפי הערך (עיין לבא"ח בדיני ריבית ש"ש פרשיות ואתחנן, עקב).

ריבית לאחר ההלוואה

כתוב בהלכה (עיין טור יו"ד סי' ק"ס וב"י שם): המלווה לחברו כסף לא יאמר 'תודה רבה' או 'שלום', כיון שזה ריבית. אך דבר זה כיום אינו הגיוני ואינו מוסרי, וכי לא יאמר אדם לחברו שהלווה לו כסף 'שלום'? ואדרבה כתוב (ישעיה ג', י"ד): "גזלת העני בבתיכם", מה פשר הדבר? אלא אומרים חז"ל (ברכות ו' ע"ב): זה שאלת שלום דהיינו אם אומר לך עני "שלום", החזר לו "שלום", ואל תגזול זאת ממנו. והסבירו המפרשים: וכי מה אכפת לומר "שלום" לעני? אלא העשיר חושש שמא כשיפגוש את העני ויאמר לו "שלום", ישאלו כיצד הולך לו בעסקיו, וכשיראה שהעשיר מצליח, יבקש ממנו הלואה. אלא מ"מ יש על העשיר לומר "שלום" לעני, ואם ה' זיכהו בממון, אדרבה מצוה עליו להלוות לעני.

החזרת הלוואה בעבודה

שמעון שלווה כסף מראובן, ושמעון הוא בעל מקצוע, כגון: סייד או נגר. ושמעון עושה עבודה בביתו של ראובן ואומר לו שיעבוד אצלו יותר בזול כיון שלווה ממנו כסף – יש בכך איסור ריבית (בא"ח שם אות י"ב). המלווה בריבית אינו רואה כלל סימן ברכה, ומפסיד את כל ממונו.

שימוש בכלים שבהם צורת שתי וערב

"לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם" (כ"ו, א') שאלה: מי שקנה בגד, שטיח, כוסות, צלחות ומטבעות ובהם צורת שתי וערב – האם מותר להשתמש בהן? תשובה: יעקב אבינו אמר לבני ביתו (בראשית ל"ה, ב'): "הסרו את אלהי הנכר… והחליפו שמלותיכם". וכתב רש"י (שם): "'הנכר' – שיש בידיכם משלל שכם, 'שמלותיכם' – שמא יש בידיכם כוסות של עבודת כוכבים". והוסיף ואמר: "והטהרו" – כי להלכה עבודה זרה מטמאת. בשולחן ערוך יורה דעה (סי' קמ"א ס"ג ובנושאי הכלים) דנו בכלים שיש בהם צורות של חמה ולבנה, או אשה שמניקה את בנה וכל סוגי הע"ז שמשתחוים להם והם מוטבעים בטבעות, נזמים מטבעות, כוסות ובדים. למעשה: דבר שיש חשש שהשתמשו בו לעבודה זרה או שמיועד לכך אסור גם בהנאה. יש מקילים בזמן הזה, שכל הכלים שנמצאו בהם ע"ז מותרים בהנאה אבל אסור להשהותם בביתו (עיין בן איש חי, מטות ב', ג' וחכמת אדם קפ"א). לפיכך, כל שיש בהם צורת שתי וערב אסור להשהותם בבית אבל מותרים בהנאה. אם יכול לקלקל את הצורה שבכלי – יקלקל וישתמש בו, ואם אינו יכול- מותר למכור לגויים.

פרשת בחוקותי

שיחות ומאמרים

גדול תלמוד שמביא לידי מעשה

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') "'אם בחקתי תלכו' – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו' – הרי קיום המצות אמור; הא מה אני מקיים 'אם בחקתי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה. 'ואת מצותי תשמרו' – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר דברים ה', א'): 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ב') הפסוק הפותח את פרשתנו מביא אזהרה מיוחדת בעניין עמלה של תורה. שתי מדרגות יש בלימוד התורה. יש אדם שעמל בתורה, הוא מנסה בכל כוחו להבין את התורה, אך הוא אינו מבין אותה. עם זאת, נחשב לו עמלו כתלמוד תורה, והוא מקיים בכך את מצות תלמוד תורה. אך יש מדרגה גבוהה יותר, בה האדם עמל ומשתדל להבין את דברי התורה, לדעת את הלכותיה על בוריין כדי לקיימן כראוי. זו מסקנת הסיפור שמובא במסכת קידושין (דף מ' ע"ב), אודות השאלה שנשאלה לפני רבי טרפון והזקנים: האם תלמוד גדול או מעשה גדול? רבי טרפון אמר: מעשה גדול. רבי עקיבא אמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. מכאן שגדול התלמוד שנעשה מתוך הבנה וידיעה, ואשר הוא מוביל לעשייה ולשמירת המצוות, וכפי שהסביר רש"י שם: "שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצא שניהם בידו". ידועה היא קושיית התוספות שם: הרי קטן נתלה בגדול! אם אתה אומר שהתלמוד גדול, כיון שהוא מביא לידי מעשה, משמע שהמעשה יותר גדול מהתלמוד! אם כן, מדוע אמרו כולם שהתלמוד גדול מהמעשה? ההסבר הוא, שבהתחלה – "גדול התלמוד" אפילו על פני המעשה. ראשית כל צריך האדם ללמוד, כיון שאם לא ילמד יהיה עם הארץ ולא ידע לקיים את המצוות ולא יוכל להיות חסיד, ולבסוף – המעשה גדול, לאחר שלמד. זו כוונת רש"י, שכתב על הפסוק: "אם בחוקותי תלכו" – "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים". אם עמל האדם על מנת לשמור ולקיים, הוא באמת יזכה לשמור ולעשות; אך אם אדם עמל בתורה ולא משתדל להבין ולדעת אותה, לא יזכה לשמור ולעשות, וממילא לא יגיע למדרגה של "תלמוד גדול", שמביא לידי מעשה (עיין לרבינו יונה על מס' אבות פ"ג מ"ט). וזהו המשך הפסוק: "אם בחוקותי תלכו": אם תעמלו בתורה על מנת לשמור ולקיים, תזכו ל"תלכו" – דהיינו, תלכו ותתעלו ממדרגה למדרגה. מעלתם של ישראל על פני מלאכי השרת היא היכולת לעלות ולהתקדם. המלאכים נקראים עומדים (זכריה ג', ז'): "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה". עם ישראל אינם עומדים במקומם, כי אם הולכים ומתעלים. אפשר ללמוד הרבה מתוך התבוננות באורחות חייהם של גדולי ישראל. רואים בחוש כיצד עמלם בתורה מביא אותם למדרגות עליונות ביותר. ל'חזון איש' זצ"ל היתה ידיעה עצומה ומקיפה בכל מכמני תורתנו הקדושה, וממנה רכש חדות שכל והבנה בכל עניין וחכמה. פעם שלחה אותי אמי אל ה'חזון איש' עם מר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', כדי לשאול אותו על קרובת משפחה שחלתה במחלה מסוימת. נכנסנו אליו. אמר לי הרב: לשם מה באת על חשבון לימוד התורה שלך? אמרתי לו: באתי במצות "כבד את אביך ואת אמך" ובמצות "ויראת מאלוקיך" (היינו המצוה לירא מתלמידי חכמים). הוא כיבדנו להיכנס. מששמע את הדברים שאמרנו לו, אמר מיד שאין אותה קרובת משפחה זקוקה לשום תרופה, אלא עליה לעשות מספר דברים שפירט באזנינו. כשיצאנו, התפעל מאוד מר דודי זצוק"ל מהתפיסה המהירה והחדה של ה'חזון איש' זצוק"ל ומן היכולת שלו להכריע בסוגיות רפואיות – והכל בזכות עמל התורה העצום שלו. זכורני, באחד מביקוריי אצל ה'חזון איש' זצ"ל, באו אליו צוות של רופאים מנתחים על מנת להתייעץ איתו אודות ניתוח ראש מורכב שעמדו לעשות. הם שטחו בפניו את פרטי הדברים. אמר להם ה'חזון איש' מיד שהם טועים בגישה שלהם, וכי עליהם לבצע את הניתוח באופן אחר כדי שלא לפגוע במוח. הוא הסביר להם בפרוטרוט את מהלך הניתוח שעליהם לעשות. הרופאים יצאו מביתו נפעמים ונדהמים: איך ה'חזון איש', שמעולם לא למד רפואה, קלט מיד את כל היקף הפרטים של אותו הניתוח? כיצד "עלה" על טעותם של הרופאים, שעלולה היתה להיות קריטית עבור אותו חולה, וכיצד גם מצא בו-במקום את הפתרון לעניין? זהו כוחם של צדיקים שעמלים בתורה ושמקדשים שם שמים ברבים!

השתוקקות למצוות ולתורה

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') באחד מפירושיו לפסוק זה, הביא בעל ה'אור החיים' הקדוש את מאמר חז"ל (ויק"ר ז', ג') על הפסוק (ז', ל"ז) "זאת התורה לעולה למנחה": "אדם עוסק בפרשת עולה, מעלה עליו כאלו הקריב עולה". כלומר, שכל מצוה שאין אדם יכול באותה עת לעשותה, אם הוא לומד את דיניה בתורה, נחשב לו כאילו עשאה. על פי זה, פירש ה'אור החיים' הקדוש את הפסוק בפרשתנו: "ואת מצוותי תשמרו" – שמירה מלשון ציפייה, כמו (בראשית ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר", ופירש רש"י (שם): "היה ממתין ומצפה מתי יבא". אם תשמרו, תצפו ותשתוקקו, לקיים את המצוות שאינן בהישג ידיכם, "ועשיתם אותם" – מעלה אני עליכם כאילו עשיתם אותן ממש. אלו הם דברי 'אור החיים' הקדוש. ואם כך הוא לגבי כל המצוות, לגבי מצות תלמוד תורה עצמה על אחת כמה וכמה. לפעמים חושב האדם, שכיון שהוא לא למד בישיבה, אין הוא יודע – וגם אינו רגיל – ללמוד תורה בעמל ויגיעה, ומשום כך הוא פטור מלימוד. אך זו טעות! על האדם לצפות ולהשתוקק מתי יגיע לידי כך. כך מצווה אותו התורה: "ואת מצוותי תשמרו" – צְפֵה והשתוקק להגיע למצב של עמל ויגיעת התורה. אם כך יעשה האדם, ייתן לו הקב"ה שכר על מחשבתו הטובה, כדברי חז"ל (קדושין מ' ע"א) ש"מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". בסופו של דבר הוא גם ימצא זמן לקבוע עיתים ללמוד תורה; ואזי יקבל שכר כפליים: גם על המחשבה והרצון וגם על הלימוד עצמו. בהקשר זה אפשר לבאר את דברי חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ה) על כך שחייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב. ולכאורה יש לשאול: וכי מסוגל אדם להגיע לדרגת האבות הקדושים? אלא הפשט הוא, שאדם צריך להשתוקק ולצפות לכך שמעשיו יגיעו למעשי אבותיו. הציפייה וההשתוקקות – יש בהן עצמן מעלה וחשיבות מיוחדת, גם אם לא יצליח האדם לממש אותן במילואן. שאיפת ההתקדמות בעבודת ה' היא מעלה חשובה עד מאוד, ומשום כך הנהיג מרן החיד"א (מורה באצבע סי' א' אות א') לומר לפני כל עשיית מצוה: "לשם ייחוד.. לקיים… עם כל המצוות הכלולות בה". בנוסח זה אנו מבטאים את ההשתוקקות שלנו לקיים את המצוה בשלמותה, ואף שאין זה ביכולתנו – הקב"ה מצרף את המחשבה הטובה למעשה.

מ"ב פירושיו של 'אור החיים' הקדוש

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') על הפסוק הראשון: "אם בחוקותי תלכו" כתב רבינו חיים בן עטר זיע"א, בעל 'אור החיים' הקדוש, מ"ב (ארבעים ושניים) פירושים עמוקים ומאלפים. בהקשר לפירושיו אלו מסופר עליו הסיפור הבא: בעל 'אור החיים' הקדוש קיבל על עצמו גלות בחייו, והיה הולך ונודד ממקום למקום. באחד ממסעותיו הגיע לנהר סמבטיון, שמעברו השני נמצאים עשרת השבטים (עיין למרדכי בתחילת מסכת חולין סי' תקע"א שכתב: "ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא רבי אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים"). המיוחד בנהר זה הוא שכל ימות השבוע הנהר שוצף וזועף וזורק גחלי אש, כך שאי אפשר לחצות אותו בשום פנים ואופן. אבל בשבת הנהר נח מזעפו. אולם גם בשבת אי אפשר לחצות את הנהר, כי הוא הופך לרחב ביותר. 'אור החיים' הקדוש הגיע בערב שבת לנהר, והנה הוא שוצף וגועש. אמר שם קדוש, חצה את הנהר, והגיע אל עברו השני. שם גילה 'אור החיים' קהילה שלימה של אנשים שכל חייהם מתנהלים על פי התורה הקדושה וכל משפטיהם על פי דיני התורה. אותם אנשים ראו את הזר שהגיע אליהם (הם לא ידעו שזהו 'אור החיים' הקדוש ששמו הלך לפניו בכל מקום בעולם), הובילו אותו לפני רב העיר בחשד שהוא עבר את הנהר בשבת, שכן אין שום אפשרות לאדם רגיל לעבור אותו ביום חול. הביאו אותו האנשים לדין תורה. שמע הרב את פרטי האירוע, והתלבט בעניין. לבסוף אמר להם להמתין עד מוצאי השבת, שאז יראו מה לעשות עמו. אותה שבת היתה שבת פרשת בחוקותי. בליל שבת עמד הרב לדרוש, ואמר: "שמעתי בישיבה של מעלה עשרה פירושים של הגאון הגדול והקדוש רבינו ומורנו ועטרת ראשנו וכו' וכו' ר' חיים בן עטר שליט"א, בעל 'אור החיים' הקדוש, על הפסוק: 'אם בחוקתי תלכו'. עכשיו אומר לכם שבעה פירושים, כי שלושה פירושים נשכחו ממני". באומרו כך, אמר לו בעל 'אור החיים' הקדוש: "אני יכול להשלים לך את שלושת הפירושים החסרים של חיים בן עטר, כי שמעתי אותם!" כעס הרב מאוד על חוצפתו של הזר, על שהזכיר את שמו של 'אור החיים' הקדוש ללא תוספת תארים. הזהיר אותו הרב לבל יחזור על חוצפתו. מ"מ שאלוהו מה הם שלושת הפירושים וה'זר' השלים את שלושת הפירושים החסרים של הרב. למחרת אחרי תפילת שחרית של שבת קם הרב ואמר לציבור: "שמעתי בישיבה של מעלה עוד עשרה פירושים של הגאון הקדוש וכו' וכו' בעל 'אור החיים' הקדוש (וכך היה מרבה מאוד בתארים), אלא שגם עתה נשכחו ממני שלושה פירושים, ואיני זוכר אלא שבעה". וכמו בערב, אמר לו 'אור החיים' הקדוש שהוא מוכן להשלים לו את שלושת הפירושים הנוספים של חיים בן עטר, כי הוא שמע אותם. כעס עליו הרב והזהירו שזו הפעם האחרונה שהוא מתבטא בזלזול כזה אל קדוש ישראל. אחרי תפילת מנחה שוב קם הרב וסיפר שגילו לו עוד עשרה פירושים, אלא שהוא אינו זוכר אלא שבעה, ושוב אמר לו בעל 'אור החיים' הקדוש, שהוא יכול להשלים לו את שלושת הפירושים החסרים של חיים בן עטר. כאן הרב כבר איבד את סבלנותו, ומיד ציווה לחבוש את האיש הזר במקום חשוך על שזלזל בכבוד הרב בעל 'אור החיים' הקדוש. והנה כשיצאה השבת רצה הרב להבדיל, אך בכל פעם שהדליק את הנר לברך עליו, כבה הנר ללא שום סיבה. הרב לא הבין את פשר העניין. יצא הרב לשאול בשמים מדוע קורה לו כך, ואמרו לו: "כל עוד 'אור החיים' הקדוש לא הבדיל, גם אתה לא תבדיל". שאל הרב, מה עליו לעשות כדי ש'אור החיים' יבדיל, וענו לו ש'אור החיים' בכבודו ובעצמו נמצא חבוש במקום חשוך… נבהל הרב מאוד והוציא את 'אור החיים' הקדוש מבית האסורים. אחר בקשת מחילה, לימד בעל 'אור החיים' הקדוש את כל מ"ב הפירושים שלו. עוד אמרו לרב, שיאמר להקדוש רבי חיים בן עטר שיחזור לעירו ואין צורך עוד בגלות. צא וראה כמה גדולה מעלתו של בעל 'אור החיים' הקדוש! בעניין המעלות אותן יכול אדם להשיג על ידי עמל התורה, כותב הרב בעל 'אור החיים' הקדוש, שכשברא הקב"ה את אדם הראשון, לא ברא אותו כדי לחיות כל הזמן עדי עד, שכן זו ירידה ושפלות בשבילו, אלא תכליתו היא לעבוד ולעמול ולהתעלות למדרגה כזאת שיוכל להגיע לעולם העליון בכל עת שיחפוץ וידמה לפניו כבית ועלייה על גביו, וכך יש לאדם להשתעשע בתורה ובקיום המצוות וכך יעלה ויתעלה למדרגות יותר רמות משל המלאכים עצמם. וזה כמו שמצינו שאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, וזה דבר שיש בו כח עצום מאוד. ולכל המעלה הזאת אדם יכול להשיג ולהגיע על ידי לימוד ועמל התורה הקדושה, וכמו ש'האור החיים' הקדוש (דברים כ"ו, י"א) כותב שאם היה אדם יודע את עוצם מעלת למוד התורה היה משתגע מרוב שמחה.

ואכלתם לחמכם לשבע

"וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (כ"ו, ה') "'ואכלתם לחמכם לשבע' – אוכל קימעא והוא מתברך במעיו" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ו') אחת ההבטחות שהתורה מבטיחה אם יעמלו ישראל בתורה ויקיימו את מצוותיה היא, שיהיה האוכל מתברך במעיים ויהיה בטחון בארץ. כוונת הברכה של "ואכלתם לחמכם לשבע", על פי פשט דברי רש"י היא, שיהיה שובע גדול בארץ, ומתוך שאדם שבע ויש לו אוכל בשפע, אין הוא מרגיש צורך לאכול, ומשום כך די לו באכילה מועטת. ביאור נוסף ע"פ דברי האוה"ח הקדוש, זאת על פי הגמרא במסכת מגילה: פעם אחת שלח רבה את אביי להביא משלוח מנות למרי בר מר שהיה עשיר, והאכיל אותו לפני שהלך אליו כי חששו שיאכל מכל המעדנים שיש בבית מרי בר מר. ובכל זאת, כשהגיע אביי לבית מרי בר מר, הביאו לו ששים סוגי מעדנים בששים צלחות והוא אכל מהכל ואפילו את הצלחות רצה לאכול. וכתבו המפרשים שם שהכוונה לצלחות העשויות מעוגה או מסוכר. ושם הגמרא אומרת שאביי אכל בתאבון רב למרות שהיה כבר שבע, משום ש"רווחא לבסומי שכיח" (תרגום: לדבר טעים יש מקום) (מגילה ז' ע"ב). מכאן למדנו שכשאדם נמצא במצב של עונג רב, הוא יכול לאכול מאכלים ומעדנים למרות שהוא שבע. ולפי זה מובן שהתורה אומרת שכאשר עם ישראל עמלים בתורה, הם יזכו לכך שהלחם של ארץ ישראל יהיה כל כך טעים שיאכלו אותו גם במצב של שביעה ובלי שום לפתן. ועוד אומרת הגמרא בברכות: מעשה ברב ושמואל שהסבו לאכול וסיימו את סעודתם בשעה שבא אדם שלישי להצטרף אליהם. דעת רב היתה שהוא לא יכול להצטרף עמם לזימון כיון שהם כבר גמרו את סעודתם, ואילו שמואל טען לו שהם עדיין לא גמרו את סעודתם כיון שאילו יביאו לרב מאכל ערֵב ירצה לאכול ממנו למרות שכבר גמר את סעודתו. ופירש רש"י: שמואל חביב עליו ארדליא בקינוח סעודה והן כמהין ופטריות, ולרב היו חביבין גוזלות. ושמואל היה קורא לרב – אבא, לכבודו. והמשיך רש"י (ד"ה מי לא אכלינן): "הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף" (עיין ברכות מ"ז ע"א). וזהו שהתורה מבטיחה שבשעה שעמלים בתורה אף אם האדם יהיה שבע יוכל לאכול עוד, והאוכל לא יזיק לו.

פרפראות

עמל התורה

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') "'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י) מדברי רש"י למדנו, שכל אדם חייב ללמוד תורה על ידי עמל. אי אפשר להסתפק בשמיעת שיעורים גרידא, כיון שאין בהם עמל. את אותם השיעורים אדם יכול לשמוע במנוחה ובנחת. אמנם שמיעת שיעורים והרצאות גם באמצעות קלטות וכדו' היא דבר חשוב כשלעצמו, אך אין בה המעלה הגדולה של לימוד תורה מתוך עמל. על כל אדם לקבוע עיתים, לעמול, ללמוד ולהבין בעיון רב. אם קשה לו, הוא יכול לקבוע לימוד עם חברותא בעניין קבוע, ובצוותא ילמדו ויעמלו בהבנת הדברים הנלמדים. צריך לדעת שאין גבול לעמל התורה. רבינו יונה בפירושו למסכת אבות (פ"ג מ"ט) כותב, שלפעמים אדם יכול לעסוק בלימוד הלכה אחת במשך מספר ימים ואפילו מספר שנים, עד שהוא מגיע להבנה שלמה ואמיתית של אותה ההלכה. אם אדם קובע עיתים ללימוד תורה בעמל, להתייגע בדברי תורה, או אז יזכה לכל ההבטחות הכתובות בהמשך הפרשה.

ללא סיוע המלאכים

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') ה'אור החיים' הקדוש, בפירושו האחרון לפסוק זה, כתב: "עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ה ע"ב) במעשה ההוא מרבנן שאמר לו אליהו סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה, שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו היתה באמצעות השתדלותו נמרץ בעסק התורה לעצמו ולאחרים כאמור שם. והוא מאמר 'אם בחקתי' – תלכו', פירוש: באמצעות השתדלות בתורה ללמוד וללמד כרמוז בתיבת 'בחקתי' – 'תלכו', פירוש: מעצמכם, כרבי חייא, ולא תצטרכו למלאכים להוליך אתכם". רבי חייא היה מזרעו של שמעי אחי דוד המלך (ראה כתובות ס"ב ע"ב), אך לא בזאת בלבד היתה ניכרת דרגתו. הגמרא אומרת (שם כ"ג ע"ב) עליו: "גדולים מעשי חייא". ר' חייא רצה ללמד את ילדי ישראל תורה, ולכן יזם פעילות מיוחדת ועניפה להפצת התורה ברבים: הוא לא הסתפק בלימוד באמצעות ספרי קודש הקיימים, אלא טרח בעצמו לקנות מכספו עורות, וכתב עליהם בעצמו את התורה, כדי שהילדים ילמדו בקדושה ובטהרה. על פעולותיו אלו זכה ר' חייא למדרגתו הגבוהה. פה קדוש, שכל דיבורו בקדושה, זכה ל"ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כ"ב, כ"ח): כאשר עמד בתפילה עם בניו, כל בקשותיו התקיימו (ראה ב"מ פ"ב ע"ב). זהו מה שכתב 'אור החיים' עליו, שבזכות עיסוקו ב"בחקתי" – דהיינו בלימוד התורה ובהפצתה, זכה ל"תלכו" – שלא היה צריך את סיועם של המלאכים, אלא הלך מעצמו ממדרגה למדרגה. מי שילך בדרכו של ר' חייא וילמד תורה לאחרים בקדושה, מובטח לו שגם הוא יעלה מעצמו, ללא סיועם של המלאכים.

גשמים בעיתם

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (כ"ו, ד') אין לשער את גודל השמחה של הקב"ה בשעה שישראל לומדים ועמלים בתורה. בשכר זה מבטיח הקב"ה בתורתו שכר מושלם. אחת מההבטחות על לימוד התורה היא: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם". כל דבר שמגיע בעיתו ובזמנו הוא מקובל ואהוב מאוד על האדם, כנאמר: "דבר בעיתו מה טוב". חז"ל אומרים שהזמן המתאים לגשמים הוא בלילי שבתות ובלילי רביעיות (עיין רש"י על הפסוק הנ"ל, והוא ממסכת תענית כ"ג ע"א). זאת משום שבלילי שבתות אנשים מסיבים לשולחן השבת, אומרים עליו דברי תורה, שרים עליו את שירי שבת; בזמן הזה אין האנשים נמצאים ברחובה של עיר, ועל כן הגשם שיורד אז, שאינו מפריע לאיש, הוא מקובל ואהוב על כולם. כמו כן, בלילי רביעי, בנוסף לחשש ממחלת אסכרה ששולטת ביום זה, האנשים מתחילים בהכנות שונות לכבוד שבת, אנשים צפונים בבתיהם. על כן גם לילי רביעי הם לילות שהגשם לא מפריע לאיש. לילות אלה נקראים "בעתם". זו ההשגחה המיוחדת של בורא עולם, שרוצה להיטיב עם ברואיו בזכות לימוד התורה שלהם, ודואג שכל השפע והטוב שהוא משפיע בעולם יגיע בעיתו ובזמנו.

אילני סרק לעתיד לבוא

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (כ"ו, ד') "'ועץ השדה' – הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ה') לכאורה יש בפסוק כפילות, שכן אם הארץ נותנת את יבולה, כבר כלול בזה שעץ השדה נותן את פריו! על פי דברי רש"י אפשר לבאר, שהכפילות באה ללמדנו שלעתיד לבוא גם עצי סרק עתידים ליתן פירות. כלומר, לא רק הארץ – דהיינו עצי הפרי הרגילים – תיתן את יבולה, אלא גם עצי השדה, אילנות הסרק, יתנו את פריָם. אמנם יש לשאול: וכי מה אכפת לנו אם גם עצי סרק יתנו פירות לעתיד לבוא? אלא החידוש בזה הוא, שלעתיד לבוא העצים יתנו שפע של ברכה, כך שתרבה גם ה"ברכה" היא ברכת 'בורא פרי העץ'. ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם יש לברך על פירות של עצי סרק, ואם כן – מהי ברכתם. התורה הבטיחה, שלעתיד לבוא גם עצי הסרק יתנו פירות כעצי הפרי, ובאותה העת כשיתנו עצי הסרק פירות, בוודאי שנצטרך לברך עליהם לכל הדעות, וברכתם תהיה ברכת 'בורא פרי העץ'. [בהקשר זה נציין את המחלוקת המפורסמת אודות ברכתו של פרי הסברס. יש אומרים שאין לו דין עץ פרי, כיון שייעודו הוא לא לגדל פירות, אלא להוות גדר לשם שמירה וכדו'. מכאן הסיקו שברכת הפרי של הסברס היא 'שהכל' או 'אדמה'. אכן למעשה, דעתנו היא שברכתו 'העץ'. ספק נוסף קיים לגבי פרי זה, משום שזמן צמיחתו הוא בדיוק בשלושת השבועות של ימי בין המצרים, ומכאן התעוררה השאלה אם ניתן לברך עליו 'שהחיינו'. למעשה מברכים עליו 'שהחיינו' (ועיין לכה"ח סי' ר"ב משם הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ד ע"א וכן דף כ"ז בעניין פרי הנקרא סברס, ועיין לברכ"י סי' ר"ב, ולכה"ח שם ס"ק ו', ולספר 'שמח נפש' הישן דף ס"ו ע"ב)]. עצי הסרק רומזים על אנשים שהם בגדר 'אילני סרק'. לצערנו, ישנם יהודים שלא זכו להסתופף בין ספסלי בית המדרש ולא טעמו טעמה של תורה. והרי הם בגדר 'אילני סרק', בורים ועמי ארצות. על כך מבשרת לנו התורה, שלעתיד לבוא כולם יתנו פירות, ויתעורר אצלם חשק רב ללימוד התורה, וגם 'אילני הסרק' יתעלו למדרגתם של תלמידי חכמים.

שלום בארץ – ביניכם

"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" (כ"ו, ו') כאשר ישראל עמלים בתורה, הם זוכים לברכה המיוחדת של "ונתתי שלום בארץ". שואל בעל 'אור החיים' הקדוש: "צריך לדעת למה הוצרך לומר זה, אחר שכבר אמר 'וישבתם לבטח'? ואולי שיכוון על עם בני ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות". וכך מבאר ה'אבן עזרא': "'ונתתי שלום בארץ' – ביניכם". וכן הרמב"ן: "שיהיה שלום ביניכם, ולא תילחמו איש באחיו". רואים אנו שגם אם יש ברכה בארץ, בתבואה ובפירות השדה, אם יש פילוגים בעם, חילוקי דעות ומחלוקות, הרי שאין הברכה מושלמת. שלמותה של הברכה היא רק במצב שכל השפע מגיע מתוך שלום פנימי ואחדות מלאה. לכך זוכים כאשר לומדים תורה ומקיימים את מצוותיה.

שמחת או צער השכינה

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (כ"ו, י"א) כשקוראים את הפסוקים הללו בפרשה, צריך האדם להזדעזע. פסוק אחד אומר: "ונתתי משכני בתוככם", זהו בית המקדש כדברי חז"ל, ועפ"י האלשיך הקדוש הוא בתוכו של כל אחד ואחד. השכינה בתוך גופך, תן לה לשמוח, להנות ואל תצער את השכינה שבך. וכמה מזעזע הוא ההמשך: "ולא תגעל נפשי אתכם" – אל תביא את השכינה שבך לגועל כשאני בתוככם. דבר נוסף: דרך העולם שכאשר הוא מארח אדם מסוים בתחילה הוא מכבדו מאוד אך עם הזמן הוא כבר מואס באירוח, ע"כ אומר הקב"ה: אמנם אני משרה שכינתי ביניכם אך ע"י לימוד התורה שלכם בצורה של "כל יום ויום יהיה בעיניך כחדשים" אין אני מואס בכם אלא כל יום אשכין את השכינה בתוככם כאילו זה היום הראשון.

טיול בגן עדן

"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (כ"ו, י"ב) "'והתהלכתי בתוככם' – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: 'והייתי לכם לאלהים'" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, ט"ו) הרעיון שמובא בדברי רש"י אלו הינו מדהים בעוצמתו. אפשר היה לחשוב שהשכר המגיע לעמלי התורה הוא עצם שהותם בגן עדן. אבל כאן מוסיפה התורה דבר שהוא מעל לכל השגה אנושית: הקב"ה בכבודו ובעצמו יטייל עם האדם בגן עדן! די בזה כדי לדרבן ולחזק את האדם להשקיע כל רגע מזמנו בעמל התורה ובקיום המצוות. נתאר לעצמנו איזו הרגשת רוממות היא לטייל ברחוב בלוויַת קצין חשוב. פי כמה גדולה היא הרגשה זו אם מדובר בשר גדול. עוד יותר מתרוממת ההרגשה כאשר הטיול הוא בחברת ראש הממשלה בעצמו, המניח את ידו על כתפינו בידידות. אם כך היא ההרגשה כלפי אדם בן תמותה, כיצד ניתן לשער בכלל את התחושה של טיול עם הקב"ה בכבודו ובעצמו? אפשר להוסיף נופך בהבנת טיול זה. הנה האדם, אף לאחר פטירתו, לא יוכל להגיע למדרגתם הגבוהה של האבות הקדושים, או של גדולי התנאים והאמוראים. מה יעשה הקב"ה? הוא ייקח בידו את האדם ויטייל איתו בגן העדן, כדי להראות לו את מקומם של כל אותם ענקים. בסוף הטיול יביא הקב"ה את האדם למקומו המוכן לו. ואין לך דבר נפלא מזה! זהו שכרו של מי שעמל בתורה ומקיים את המצוות לשם שמים. אין מדרגה למעלה ממדרגה זו. ואם יתחזק האדם בלימוד התורה ובקיום מצוותיה, לא יהיה זה טיול חד-פעמי, אלא כך יזכה לטייל יום יום בגן עדן.

בקומה זקופה

"וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (כ"ו, י"ג) "'ואולך אתכם קוממיות' – שתלכו בקומה זקופה" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, י"ז) יש להקשות על דברי רש"י אלו, שכן מובא בהלכה שאסור לאדם ללכת בקומה זקופה (עיין שו"ע או"ח סי' ב' סעי' ו' ולחונים עליו), ומי שהולך כך הוא "דוחק רגלי השכינה" (משנה ברורה ס"ק ט'). מהי, אפוא, משמעותה של ברכה זו? יש לומר, שההלכה אמורה בזמן הזה, כאשר האדם הולך בעצמו, נפרד מה', אז צריך הוא לזכור שלא להתגאות, ועליו לכוף את קומתו. אבל לעתיד לבוא, כאשר האדם ילך עם הקב"ה, הוא יוכל ללכת בקומה זקופה. כאשר האדם מגביה את עצמו, הרי הוא דוחק רגלי השכינה; אבל כאשר הקב"ה בעצמו זוקף את קומתו – יש בכך ברכה גדולה. במעמד שכזה אין כל חשש לגאווה…

לשם שמים

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (כ"ו, י"ד-ט"ו) "מה תלמוד לומר 'לי'? אין 'לי' אלא זה המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו" (רש"י בשם תורת כהנים כ"ו, י"ח) קיום המצוות צריך להיות "לי" – לשם שמים. כבר הדגישה התורה (שמות כ"ה, ב') בבניית המשכן: "ויקחו לי תרומה" – לי לשמי, ומכאן שאת המצוות צריך לקיים לשם שמים, רק בגלל שהקב"ה ציווה. כך נאמר במדרש (תורת כהנים קדושים י', י"א), שלא יאמר האדם: "איני אוכל חזיר כי הוא מאוס בעיניי", אלא יאמר: "איני אוכל מפני שכך נצטווינו בתורה". מאותה סיבה אין לו לאדם לבחור לעצמו חלק מן המצוות שהוא מקיים, ולזנוח את האחרות. לדוגמה, עלול אדם לומר: "אני מבין את מצוות הצדקה, שיש בה עזרה וסיוע לזולת. מצוה זו הגיונית בעיניי, ולכן אני מקיימה". אל יאמר כך! גם מצוות שאין לאדם הבנה בהן עליו לקיים, מפני שכך ציווה הקב"ה.

התוכחה שבברכה

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (כ"ו, מ"ד) על הפסוק (כ"ו, א'): "לא תעשו לכם אלילים" בסוף פרשת בהר כתב רש"י, שהוא מתייחס למי שנמכר לעובד כוכבים, "שלא יאמר: הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו". כשם שליחיד הנמכר לרבו אמרה התורה שאסור לו ללמוד מדרכי רבו, כך גם נאמר כאן ביחס לכלל: עם ישראל, בהיותכם בארץ אויביכם, אל תאמרו: "הקב"ה הגלה אותנו לבין האומות, לכן נעשה אף אנו כמותם". מכאן שפסוק זה, שנראה כברכה (ראה בדברי 'אור החיים' הקדוש), יש בו גם תוכחה, לומר לכם: שימו לב! גם בגלות ה' עמכם, ואסור לכם להפר ברית. גם בגלות, אם יעשו ישראל עבירות, חלילה, ייענשו עליהן (ראה בראב"ע). הרי שפסוק זה מעורר אותנו לחזור לברית אבותינו.

פרי העץ לה' הוא

"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'" (כ"ז, ל') פשט הפסוק אומר, שהמעשר הנלקח מזרע הארץ ומפרי העץ שייך לה'. אולם רש"י פירש: "'לה' הוא' – קנאו ה', ומִשֻלְחנוֹ ציווה לך לעלות ולאכול בירושלים". כלומר לפי' רש"י המילים "לה' הוא" אינן מתייחסות למעשר אחרי שהופרש, אלא לכל זרע הארץ ופרי העץ. הכל שייך לה', כי האדמה כולה שייכת לה'. נמצא שגם כשהאדם מפריש מעשר מן הפירות – לא מפירותיו הוא מפריש, אלא מפירותיו של ה', שהוא בעל האדמה כולה. כל הארץ של ה' היא, והיא ניתנת לאדם במתנה, ובלבד שיפריש מתבואתה את התרומות ואת המעשרות. לא מכספך אתה נותן, לא מרכושך אתה מפריש, אלא הכל של הקב"ה, ולך ניתנה הזכות להפריש את התרומות.

רפואה גשמית ורוחנית

"רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" (הפטרת בחוקותי, ירמיהו י"ז, י"ד) ירמיהו הנביא נקט בלשון יחיד: "רפאני", ואילו אנו בתפילה משתמשים בלשון רבים: "רפאנו". וכבר הקשה הטור (אור"ח סי' קט"ז) על כך, שכן אסור לשנות את לשון הפסוק! אחד התירוצים הוא, שהאיסור לשנות קיים רק כאשר האדם אומר את הפסוק כחלק מקריאתו בכתובים, אבל אם הוא אומרו כחלק מתפילתו – מותר. עוד יש לדקדק בפסוק זה. מדוע אומר ירמיהו: "רפאני… וארפא"? מה פשרה של כפילות זו? אפשר לבאר זאת לאור דברי רבינו האר"י ז"ל, שכל מחלה גופנית נובעת מקלקול רוחני. לכן אומר ירמיהו: "רפאני ה'" – מבחינה רוחנית, ואז לבטח גם "ארפא" – מהמחלה הגשמית.

מעשה רב

ה'חזון איש' וראש ישיבת 'פורת יוסף'

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') "'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י) סיפר מרן הרב זצ"ל: כשהגיע ה'חזון איש' זצ"ל לארץ השתוקק להתפלל ליד שריד בית מקדשנו בכותל המערבי. באותה תקופה היתה הגישה לשם קשה, והיתה אפשרות לרדת לכותל דרך ישיבת 'פורת יוסף'. הגיע ה'חזון איש' לירושלים, ופנה אל הישיבה בדרכו לכותל. ראש הישיבה זצוק"ל קיבל את פניו, והשנים ישבו לשוחח בדברי תורה. אחרי שה'חזון איש' הלך, התפעל מאוד ראש הישיבה ממנו, ואמר עליו שיש לו שכל כמו של הרשב"א. שאלו את ה'חזון איש' להתרשמות שלו מראש הישיבה, והוא אמר לשואלים שיש לו שכל של הריטב"א. גדולי ישראל ידעו מיד להבחין במרגליות המזהירות והמופלאות של תורתנו הקדושה.

זכרונם המופלא של החיד"א ושל החזו"א

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') "'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י) ידועה העובדה, שהרב חיד"א ע"ה היה בין המורשים היחידים להיכנס לספרייה הגדולה בצרפת, שם נמצאים כתבי יד עתיקים של כל גדולי העולם, ביניהם פוסקים ראשונים כמלאכים. החיד"א העיד על עצמו שראה כתבי יד של רש"י ושל הרמ"א. ואמנם הוא לא קיבל רשות להעתיק מאומה, אלא לראותם בלבד. סיפר החיד"א על עצמו שהיה קורא את הדברים, ואחר כך היה יוצא ומעתיק אותם מילה במילה בהשבעת קולמוס. בסוף הכתיבה היה מוסיף: "עד כאן עמד הקולמוס". אין פלא שכך נהג מרן הרב חיד"א זיע"א, שהיה מלומד בניסים. סיפר מרן הרב זצ"ל: הפלא הגדול הוא על הזיכרון הצילומי המופלא שהיה ל'חזון איש' זצוק"ל. אני הייתי רגיל לבקר אצלו, ובאחד מביקוריי מצאתיו שהוא כותב. והנה נאלץ ה'חזון איש' להפסיק באמצע הכתיבה ולצאת לכמה רגעים. הבחנתי אחריו וראיתי שהוא חוזר וממשיך את הכתיבה, ובסופו של דבר הוא כתב: "עכ"ל (עד כאן לשון) הרשב"א". הבטתי כה וכה ולא ראיתי שום ספר של הרשב"א, לא על השולחן ולא בספרייתו. שאלתי אותו: מנין כבודו יודע את לשון הרשב"א? ענה לי ה'חזון איש' בענוותנותו, שהוא למד את הרשב"א הזה "לפני כן". אך הוסיף לאחר מכן ואמר: תראה, את לשון הרשב"א צריך ללמוד בדקדוק עד מאה פעם. הוסיף מרן הרב זצ"ל: לאחר מכן הלכתי לראות ולעיין ברשב"א, וראיתי שהוא מתאים מילה במילה עם לשון העתקת ה'חזון איש', ידוע כי הרשב"א כתב בדיוק רב, וככל שלומדים ומדקדקים ומעיינים במשפט אחד של הרשב"א זמן רב, בכל מילה ואות שלו, יורדים לחקר דעתו, ושרק אחר שינון עשרות פעמים ניתן גם לצטט לשונו בע"פ, דבר שראיתי בעמלו הגדול בתורה וגודל זכרונו המופלא של בעל ה'חזון איש' זצוק"ל.

עמל התורה של רבי עזרא עטייא זצוק"ל

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כ"ו, ג') "'אם בחקתי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה" (רש"י) סיפר מרן הרב זצ"ל: מו"ר ועט"ר, רב רבנן, הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצוק"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה ידוע כעמקן גדול. כשהיה שוקע בסוגיות הש"ס היה שוכח מעצמו. פעם אחת עלה לאוטובוס מהישיבה. באותה התקופה היה אוטובוס אחד בלבד שנסע עד 'מחנה יהודה', שם היתה תחנתו הסופית. ראש הישיבה היה נוהג לנסוע באוטובוס זה, היה יורד בתחנה האחרונה וצועד עד לביתו, ששכן לא הרחק משכונת 'מחנה יהודה'. באותו היום היה ראש הישיבה שקוע כל כולו בסוגיה, ולא הרגיש בנעשה סביבו. כאשר ירד מהאוטובוס התחיל לצעוד בכיוון ההפוך, לכיוון היציאה מהעיר, עד שהגיע לירידה לליפתא. הוא התחיל לרדת, ולא הרגיש במאומה. באותם הימים היה מקום זה מסוכן ביותר. באותה שעה בדיוק הגיע רבי דוד רפול ע"ה באוטובוס מתל-אביב, וראה מבעד לחלון את ראש הישיבה! ביקש מהנהג שיעצור לו. תחילה סירב הנהג לעצור באמצע הדרך, אך רבי דוד הסביר לו שמדובר בעניין של פיקוח נפש. רבי דוד רץ אל ראש הישיבה, וליווה אותו אל האוטובוס, שלקח אותו בחזרה אל ביתו.

הלכה בפרשה

פרי ה'צבר' (סברס)

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (כ"ו, ד') "'ועץ השדה' – הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות" (רש"י) שאלה: מה דינו של פרי הסברס, ה'צבר', כפרי האילן או כפרי האדמה? תשובה: בכף החיים (סימן ר"ב ס"ק ו') כתב, וז"ל: "פרי הגדל בעה"ק ברבוי גדול עד שעושין ממנו סייג וגדר לגנות ופרדסים, ונקרא איגו די אדם (ובלשון ערבי קורין אותו סאבר"ס), וקליפת פריו מלאה קוצים, וכן העלים, ונטיעתו לשים עלה א' בקרקע ומתכסה עלין מכאן ומכאן, וכשנוטלין הפירות לשנה אחרת גדל שם עלין ופירות – מברכין עליו בפה"ע, וזמן. דכל שהפרי יוצא מענפים לדברי הגאונים עץ הוא, ולר' יונה הכל תלוי באם צריך לזורעו בכל שנה. הרב פרי אדמה ח"א דף כ"ד ע"א ודף כ"ה ע"א. והסכים עמו הרב קרית מלך רב ח"א סימן יו"ד יעו"ש, והביא דבריו הברכי יוסף אות א', עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות ע"א, חסד לאלפים אות א'. ואם ידוע שלא השלים שני ערלה – אסור, ד"מ בהגה"ט אות א'. וכן על פיניוניס (צנובר) די חברון מברך עליהם בפה"ע ואחריו בנ"ר. פרי האדמה שם, חסד לאלפים שם", עכ"ל. וראה גם בארץ חיים (סתהון, או"ח סי' ר"ג). לפיכך נוהגים לברך על סבראס בורא פרי העץ, כמו שפסק הגאון בעל "פרי האדמה", ומברכים עליו שהחיינו ויש בו דין ערלה (מתוך שו"ת מאמר מרדכי חלק שלישי חלק אורח חיים)

מוסר לפני עשרת הדברות ופרשיות התוכחה

"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה" (כ"ו, י"ד) שאלה: האם מנהג טוב הוא, לומר דברי מוסר לפני קריאת עשרת הדברות ולפני קריאת פרשיות התוכחה, כגון: "מוסר ה' בני אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב…", שנהוג לומר לפני קריאת התורה? תשובה: נהגו לומר את תרגומו של רס"ג על עשרת הדברות לפני קריאתם בתורה, או חלק מהתרגום המתחיל: "אציתו ושמעו עממיא" וכו' (וע"ע כפה"ח סי' תצ"ד ס"ק ל"ב. ובמאמר מרדכי למועדים וימים פכ"ב סע' ס"ה- ס"ט). וכן נהגו לומר דברי תוכחה ומוסר בע"פ לפני קריאת התוכחות בפר' בחוקותי ובפר' כי תבוא. ויש שנהגו לאומרם אחר הקריאה בתורה והברכות, ומנהג טוב הוא, וכל אחד ימשיך לנהוג כמנהגו. יש שנהגו, שהש"ץ אומר "מי שברך" לקהל אחר קריאת התורה והברכות של פרשיות התוכחה בפרשות בחוקותי וכי תבוא. בכל המקרים הנ"ל צריך הש"ץ לסגור את הס"ת, ולומר את הנ"ל בע"פ כדי שידע הציבור שאין הדברים כתובים בס"ת (וע"ע לרמ"א שו"ע אור"ח סי' קל"ט סע' ד'-ה', ובמשנ"ב שם ס"ק מ"ב, ובכפה"ח שם ס"ק כ"ג). ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב (וראה עוד בשו"ת הרב הראשי כרך תשמ"ח- תשמ"ט סי' מ"ד).