דברי מרדכי שמות

<h1>דברי מרדכי שמות</h1>

הרב מרדכי אליהו
<h2>פרשת שמות</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>יראת ה' של המיילדות העבריות במצרים</h4>
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (א, יז)
"ותחיין את הילדים – מספקות להם מים ומזון" (רש"י)
מכאן אנו למדים את גודל צדקתן של המילדות, ומנגד את גודל רשעותו של פרעה – המשעבד הראשון של ישראל, רשעותו היתה לא רק בכך ששיעבד את בני-ישראל בעבודה קשה, ועינה אותם בפרך ובהתנכלותו לילדי ישראל – "פן ירבה" (א, ח), אלא גם בכך שהגדיל לבקש מהמילדות העבריות שתהיינה הן הרוצחות של הילדים. ואכן במהלך כל השיעבוד והיציאה ממצרים פרעה מתחמק מליטול אחריות לרשעותו ומתחכם להטילה על אחרים, כפי שעשה בגזירת השיעבוד: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל… הבה נתחכמה לו" (א, ט-י), דהינו שפרעה מבקש לתלות את הגזירה בעמו ולכפר על ידיו המגואלות בדם.
וגם בענין זה הוא חושב להתחכם, ומבקש מהמיילדות לרצוח והוא כביכול נקי כי "אין שליח לדבר עבירה" (קדושין מב:, ב"ק נא. ועוד). ובאמת לא ידע כי אף שבדיני אדם "אין שליח לדבר עבירה", הרי שבדין שמים יתחייב (בבא קמא דף נו: השוכר עדי שקר). ויש אומרים שכאשר מלך גוזר לעשות עבירה הוא חייב גם בדיני אדם (ראה ר"ח קדושין מג., ש"ך חו"מ סי' קפב ס"ק א).
עוד אנו רואים את התחכמותו ורשעותו הרבה בגזרתו להרוג את ילדי ישראל שגזר על הזכרים ולא על הנקבות, בחושבו שאם הבנים לא יחיו, לא יהא מי שיגן על כבודן של בנות ישראל וכך יוכלו המצרים גם להעביד אותן וגם להשתעבד בגופן. וכבר ידועים דברי הזוהר הקדוש (ראה שמות דף ד.) שחשיבותן של בנות ישראל אשר בזכותן נגאלו ישראל ממצרים, היתה בכך ששום בת מבנות ישראל לא התבוללה ולא היתה עם איש מצרי. למרות שאם היתה מתבוללת חייה לכאורה היו קלים יותר, ולא היו משעבדים אותה ואת ילדיה, והראיה לכך היא שבכל השנים הללו "אחת היתה ופרסמה הכתוב" וגם היא באונס (ראה מדרש שמות רבה פרשה א, כח).
וכנגד הרשעות הגדולה של פרעה, מתנהגות המילדות בצדקות גדולה שהרי בגזרת פרעה על הילודים נתן למילדות שתי הוראות, האחת להרוג את הבנים ולהחיות את הנקבות, והשניה שלא לעזור להם בסיפוק צרכיהם. ולמעשה היה מקום למילדות להקשיב למאמר המלך, משום שזהו ציווי מלך ויש בדבריו "דינא דמלכותא" (נדרים דף כח.), ועוד אם לא יקשיבו לדבריו יכניסו עצמן לסכנת נפשות. אך שפרה ופועה לא חששו מבני האדם אלא שמו יראת ה' על פניהן, וכלשון הפסוק (א, טז): "ותיראן המילדות את הא-לקים". ואדם שעובד את ה' מיראה, מתעלה ועובד את ה' אף מאהבה, ולא זו בלבד שלא הרגו את הילדים אלא החיו אותם וגם סיפקו להם מים ומזון על חשבונן כדברי רש"י.
ולכך כאשר שואל אותן פרעה: "מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים" (א, יח) כוונתו לשאול בשתים, האחד על אשר לא שמעו לקול פרעה ולא קיימו את צוויו להרוג את הבן הילוד, והשני שעשו בהפך לציוויו כי פרנסו את הילדים והחיו אותם. וא"כ המיילדות מרדו בפרעה גם בשב ואל תעשה וגם בקום עשה.
וכשנעיין בתשובתן של המיילדות לפרעה נראה שהן ענו לו רק על השאלה הראשונה, שאמרו (א, יט): "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה", אך מדוע "ותחיין את הילדים"? מדוע שפרה משפרת את הולד ופועה מטפלת בו? ומדוע ספקו מים ומזון? על זה לכאורה לא ענו לפרעה.
וניתן לומר, שהם ענו לפרעה גם על השאלה השניה: כיון שהוזמנו ליילד תמורת תשלום עבור עבודתנו, והעבריות כבר ילדו כמו חיות, בלי מיילדת, לכך אנו מביאות ליולדות מים ומזון ומשפרות את הולד כדי שישלמו לנו עליהם, ואגב זה נגבה שכר על שטרחנו ובאנו.
ועוד יש לומר שענו לפרעה: לגבי שאלתך הראשונה, התשובה היא שהנשים העבריות ילדו לבד לפני שהגענו, אך לשאלה השנייה לא מגיעה לך תשובה משום שטבעה של אשה יהודיה שכאשר היא רואה ילד בצרה היא חייבת לעזור לו ולפרנס אותו, ואיך אתה מיעז לומר לנו להימנע מן החסד שהוא הטבע של עם ישראל שהם גומלי חסדים.
ועל כן, שילם להם ה' את שכרן מדה כנגד מדה וכדברי רש"י (א, כא ע"פ הגמ' סוטה דף יא:): "ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים".
זכו שפרה ופועה למלכי ישראל אשר הם מלכי חסד, וזכו לכהנים אשר מברכים את עם-ישראל באהבה, וזכו ללויים שמשוררים בבית המקדש ומשמחים את עם-ישראל ובכך קיבלו את שכרן מושלם.
<h4>אין מזל לישראל</h4>
"וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (א, כב)
"לכל עמו – אף עליהם גזר יום שנולד משה, אמרו לו אצטגניניו: 'היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים', לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה" (רש"י)
פרעה ראה שלא נתקיימה גזרתו, שהרי אמרו לו אצטגניניו שהיום נולד מושיען של ישראל. אמנם לא ידעו אם ממצרים הוא או מישראל, אולם ראו שסופו ללקות במים. ולכך גזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" בין אם הוא ממצרים ובין אם הוא מישראל. כלומר האצטגנינים של פרעה ראו דבר כלשהו, אך לא מדויק עד כדי לכוון לאמת.
והסיבה לכך היא משום שמשה רבנו נולד לששה חודשים ויום אחד, ולא אחרי תשעה חודשים. והמצרים היו מחשבים את חודשי ההריון של הנשים העבריות החל מהיום בו טבלו לטהרה ועל כן כלל לא ידעו שמשה נולד. וכמו שאומר רש"י על הפסוק (ב, ג): "ולא יכלה עוד הצפינו" – "שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לשישה חודשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה", עכ"ל.
והגמרא במסכת שבת (דף קנו.) עוסקת בענין כוכבים ומזלות, ומביאה את סברת רבי יוחנן האומר ש"אין מזל לישראל" כי הם מעל למזל. וכן אמר רב: "מנין שאין מזל לישראל? שנאמר (בראשית טו, ה): 'ויוצא אתו החוצה'. אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע, בן ביתי יורש אותי? אמר לו: לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבש"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל וכו'". ופירש רש"י שם (ד"ה אין מזל לישראל): "ועל ידי תפילה וזכות משתנה לטובה". וכן כתבו התוספות שם (ד"ה אין מזל לישראל): "והא דאמר רבא בשלהי מו"ק (דף כח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכו' מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה. אבל פעמים שאין המזל משתנה כדאמר ביבמות פרק החולץ (דף נ.) זכה מוסיפין לו, לא זכה פוחתין לו" עי"ש.
והגמרא ממשיכה (שם ע"ב) ומביאה מעשה שאמר חכם נכרי בשם אבלט (שֵם חכם נוכרי היה וחוזה בכוכבים – רש"י) לשמואל על אדם מסוים "זה ילך בדרך ולא יחזור", כלומר שימות על ידי נשיכת נחש. אמר לו שמואל לאבלט: "אם הוא יהודי ילך ויחזור", ואכן אותו יהודי חזר. קם אבלט ובדק בכליו וראה שם נחש חתוך לשתי חתיכות. שאל שמואל את אותו יהודי מה עשית במשך היום? ענה לו היהודי כי בני החבורה נהגו לסעוד ביחד כאשר כל אחד משתף במנתו את כל בני החבורה, ובאותו היום אחד מבני החבורה לא הביא דבר, ובכדי שלא לביישו נטל אותו היהודי את מנות כולם והעמיד פנים כאילו הוא נוטל גם מזה אשר לא הביא. מששמע שמואל את סיפור המעשה, נענה ואמר: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב).
וכן מעשה ברבי עקיבא שאמרו לו חוזים בכוכבים כי בליל חתונת בתו נחש יכיש אותה ותמות, ולבסוף קמה בבוקר חיה. שאל אותה אביה מה עשית? אמרה לו: בא עני לבקש צדקה בזמן שכולם היו טרודים בחתונה ואני נתתי לו צדקה, עי"ש.
על פי זה יובן מה שאנחנו אומרים כל יום בתפילה: "רפאנו ה' ונרפא" – לכאורה תפילה זו מיותרת, שהרי בראש השנה וביום כיפור נגזר כמה ימי מחלה יהיו לאדם, ואי אפשר לשנות את אשר כבר נגזר ונחתם?
אלא, לימדונו חכמים את גודל כוחה של התיפלה, אשר יכולה אפילו לבטל גזרה אשר נכתבה ונחתמה ביום כיפור, ונחתמה שנית בהושענא רבא בחותם החיצון. ולפי זה, יש כח לאדם להתפלל ולבקש על פרנסתו, למרות שכבר נגזר עליו כמה יהיו מזונותיו מראש השנה ועד ראש השנה, מפני שהתיפלה כוחה רב ועצום ויכולה לבטל גזרות (ועיין תוס' ר"ה דף טז. ד"ה כמאן, שע"י תפילה אפשר לשנות ובפרט תפילת רבים עי"ש).
ומסופר על הרמב"ם כי כאשר ברח מספרד והגיע למצרים, ביקש להפגש עם המלך. אך למרות בקשותיו הרבות, לא נענה, ונאמר לו כי עליו להמתין זמן רב עד שיראה את פני המלך. הלך הרמב"ם ברחוב, ושמע שייח' אחד ששר את שירי המואזין, התחיל הרמב"ם לקללו ואמר לו: "אתה כופר בן כופר", וביזה אותו מאוד. השייח' נפגע עד מאוד, וחמתו בערה בו עד להשחית ומייד התחיל לזעוק והזמין שוטרים למקום. דבריו של הרמב"ם עוררו מהומה רבתי, כאשר עַם רב זועקים על כי ביזה את השיח' ואת דתם, ומיד הלכו כמה מהם והלשינו למלך שיש יהודי המבזה את דתם. כעס המלך מאוד וציוה להביאו לפניו ללא דיחוי.
בינתיים ברח הרמב"ם, ונכנס לביתה של אשה אחת וביקש ממנה לשהות בביתה מספר ימים, והאשה נאותה לבקשתו. ביקש הרמב"ם מהאשה גיגית נחושת מלאה מים כדי לרחוץ בה את רגליו. משהביאה לו האשה את הגיגית, הניח בה אבן וישב על האבן. כאשר ראתה האשה את מעשיו המשונים התפלאה מאד וחשבה כי הוא מכשף, אלא שתואר פניו ענה בו כי איננו מן המכשפים, ועל כן הניחה לו ולא הפריעה למעשיו. בינתיים הגבירו השוטרים את החיפושים אחרי הרמב"ם, אך לא מצאו אותו.
מיד קרא המלך לאצטגנינים שלו וביקש שיסתכלו בכוכבים וימצאו את היהודי שבזה וקלל את דתם המוסלמית. הסתכלו החוזים בכוכבים ואמרו למלך: אנו רואים אותו יושב על אִי בלב ים, והאי מוקף חומה של נחושת. תמה המלך לשמע הדברים, והבין שכנראה אותו אדם פיקח יותר מכל חכמיו ויועציו, וציוה לשלוח כרוז שהמלך מבטיח כי לא יאונה לו כל רע, וכי יבוא מיד לראותו בארמונו. יצא הרמב"ם מבית אותה אשה והלך לארמון המלך. אמר לו המלך: "היכן היית? ומה עשית שאפילו באצטגנינים שלי הצלחת לתעתע?" אמר לו הרמב"ם: "באתי כדי לפגוש את המלך, וכיון שלא נתנו לי, עשיתי מה שעשיתי", ואז סיפר הרמב"ם למלך את קורותיו. שאל אותו המלך: ומה בקשתך? אמר לו הרמב"ם: "אני מתמחה ברפואה, ורצוני להיות רופאו האישי של המלך". ראה המלך שחכם נדיר לפניו וקיבלו מיד להיות רופאו האישי.
מן המעשה הנ"ל למדנו שהאיצטגנינות אינה עומדת מול ישראל שהם מעל למזל, ויכולים לטעות בנקל כאשר מנסים לחזות את גורלם של ישראל.
<h4>מעלת הכרת הטוב</h4>
"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (ב, י)
כאשר משה רבנו נולד קרא לו אביו חבר, ואמו קראה לו יקותיאל (ראה ילקוט שמעוני שמות רמז קסו). וכשהניחו אותו ביאור ומצאה אותו בת פרעה, קראה לו משה – "כי מן המים משיתהו" (ב, י), ויש אומרים שקראה למשה מניוס (עיין באבן עזרא ב פסוק י ששמו היה "מוניוס", ואח"כ הוסיף: "אולי למדה בת פרעה לשוננו או שאלה"). ומני אז נקרא שמו משה כפי שקראה לו בת פרעה.
ולכאורה מדוע צריכים להתחשב בשם שקראה לו בת פרעה, והרי מן הדין ראוי היה לקרוא לו חבר או יקותיאל, כשמות אשר קראו לו אביו ואמו?
אלא שמכאן אנו לומדים על גודל מעלת הכרת הטוב. מכיון שבת פרעה היא זו אשר הצילה את משה מן היאור ואף חרפה את נפשה למענו, על כן נקבע שמו כפי שהיא קראה לו.
וחייב כל אדם להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמו ואפילו אם מדובר בדבר דומם כמו עצים ואבנים. ובאמת מצינו אצל משה רבנו שנזהר מלהיות כפוי טובה ליאור ולעפר אשר הצילו את חייו, שכן בשעה שהיה בתיבה היו גלי היאור נעצרים לפניו ולא שטפו אותו (עיין מדרש רבה שמות פרשה ט, י). וכן העפר הציל את חייו בשעה שהרג את המצרי ולא היו לו כלים לחפור באדמה בכדי לקבור אותו (עיין שמות רבה פרשה י, ז). ומשום כך, לא הכה משה רבנו את היאור במכות דם וצפרדע, וכן לא הכה את החול במכת כינים, והכל כדי לא להיות כפוי טובה.
וכמו כן מצינו את ההתחשבות גם בכבוד הדומם, בציווי (כ, כג): "ולא תעלה במעלֹת על מזבחי" המורה לנו לבנות למזבח העולה כבש חלק בלי מדרגות מפני שכאשר עולים במדרגות צריכים להרים את הרגל ובכך מתגלה הערוה, ואין זה נאה לבזות כך את אבני המזבח וכדברי רש"י (שם): "ואף על פי שאינו גילוי ערוה ממש וכו' (שהרי הכהן לובש מכנסיים) מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגילוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה".
וברמב"ם כתב (פ"א מהל' בית הבחירה הלכה יז): "והעולה במעלות על המזבח או שפסע פסיעה גסה (לא עקב בצד גודל) על המזבח עד שהתגלתה ערותו עליו, לוקה".
ומכאן ילמד אדם כמה זהירות צריך שלא לכפור בטובתו של חברו.
ובזה גם יתבאר (א, ח): "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", התורה מגנה את פרעה על אשר לא זכר את הטובות שעשה יוסף עם מצרים, ואף כפר בטובות אלו.
וכן מצינו אצל גדולי הדורות שנזהרו במדה זו אף ביחס לדומם.
וכפי המסופר על הרי"ף אשר נאלץ לברוח מספרד למרוקו עקב הרדיפות. וכאשר הגיע למרוקו לאחר מסע מייגע ומפרך, באו בני המקום וקיבלוהו בכבוד רב כיאה לגדול הדור, אך מכיון שהגיע עייף, מזיע ומלוכלך מן הדרך הארוכה, לא היה מסוגל אפילו לדבר, על כן ביקש שיעשו עמו חסד ויתנו לו את האפשרות לרחוץ את גופו ולהחיות את נפשו. מיד סידרו לו בית מרחץ יפה ומפואר, נכנס הרי"ף רחץ את עצמו וטבל, ותחי רוחו. לאחר זמן, נפלה קטטה בין שני אחים בעניין ירושת אותו בית מרחץ. באו האחים לפני הרי"ף לדין תורה, והוא סירב לדון בעניינם באומרו כי אינו יכול להשיב רעה תחת טובה לבית המרחץ אשר בו החיה את נפשו לאחר שנמלט מספרד, מפני שאולי ייצטרך לפסוק שיש לחלק את המרחץ לשניים.
עד כדי כך גדולה וחשובה הכרת הטוב, אפילו כלפי עצים ואבנים.
ומעניין לציין שעל פתח ביתו של הרה"ג חכם יוסף שלוש זצ"ל היה תלוי שלט גדול ובו כתוב: "כל הבא ברוך הבא, חוץ מכפוי טובה" (והוא כידוע היה יחיד ומיוחד בין גומלי החסדים, מלבד מה שהיה ראב"ד מקודש לבני עדתו).
<h4>ישמח משה במתנת חלקו</h4>
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (ב, יא)
"ד"א, וירא בסבלתם – ראה שאין להם מנוחה, והלך ואמר לפרעה, מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע – הוא מת. ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו, לך ועשה להם כמו שתאמר – הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח". (מדרש רבה פרשה א, לג)
פשט הפסוק (ב, יא) "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" הוא שמשה רבנו ע"ה ראה את הסבל הגשמי הרב אשר סבלו בני ישראל במצרים. כאשר המצריים העבידו את בני עמנו בעבודות פרך שונות ומשונות, אנשים בעבודת נשים ונשים בעבודת אנשים, וזהו שכתב רש"י (ב, יא): "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".
אך מהמדרש (שמות רבה פרשה א, לג) אנו למדים, שהיתה למשה כוונה נוספת, כוונה רוחנית. כאשר ביקש משה מפרעה לקבוע לעם ישראל יום אשר בו לא יעבדו, לא ביקש יום מנוחה גרידא, אלא ייחד עבורם את יום המנוחה ליום השבת. והסבירו על כך "העץ יוסף" ו"מתנות כהונה" (שם): "זה שאנו אומרים (בתפילת שחרית של שבת) 'ישמח משה במתנת חלקו' – שהיה שמח על שבחר הקב"ה שינוח בשבת ביום שבחר הוא להם". וכמאמר חז"ל (שבת דף י:): "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם" – וזהו שכתוב (טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם את השבת".
כלומר משה רבינו משכנע את פרעה לתת לעם ישראל יום מנוחה על מנת שעבודתם תהיה יעילה יותר, אבל מצד האמת, משה ביקש יום מנוחה כיון שראה את "סבלותם" – את הסבל הרוחני הגדול אשר סובל עם ישראל מכך שאינם שומרים את השבת. כי האבות והשבטים קיימו את כל התורה כולה ושמרו שבת וכדברי חז"ל (בראשית רבה פרשה יא, ז) על יעקב אבינו בפסוק (בראשית לג, יח): "ויחן את פני העיר" שהיה ערב שבת ושמר את השבת, ולכך ביקש משה לתקן להם דווקא את יום השבת ליום מנוחה, והיה זה פלא גדול שהצליח לקבוע להם יום מנוחה לא ביום ראשון ולא ביום שישי אלא ביום השבת. [וכבר כתב האבן עזרא שכאשר נוסעים למזרח, אזי מפסידים כמה שעות, משום שהיום מתאחר. וכאשר נוסעים למערב, אזי מרויחים כמה שעות, משום שהיום הוקדם יותר משעות הארץ. ולכן המוסלמים אשר נמצאים במזרח העתיקו את יום השבת ליום שישי, ואילו הנוצרים אשר נמצאים במערב, העתיקו את יום השבת ליום א'. אך מכל מקום, כולם מודים – כמאמר הכוזרי – שהעולם נברא בשבעה ימים, משום שהשבוע הוא שבעה ימים בכל העולם].
עומק נוסף יש לתקנת יום מנוחה לעם ישראל ע"י משה והוא בהקדים מה שכבר שאלנו במקום אחר על התנהגותו של משה רבינו כאשר הקב"ה מבקש ממנו להנהיג את עם ישראל. מצד אחד מתנהג משה רבינו עם ישראל בחסד וברחמים, אך כאשר הקב"ה מתאר לו את סבלו של עם ישראל, ואת מכאוביו ומבקש ממנו לילך לגאול את ישראל, מסרב משה רבינו במשך שבעה ימים ושבעה לילות וכאילו מתעלם מסבלם של ישראל?
אלא ביאור הענין הוא שגם סירובו של משה לשליחותו של הקב"ה נובע מתוך רגש הרחמים שלו על עם ישראל. משום שהוא יודע שאין זו הגאולה האחרונה, ויודע שבית המקדש סופו להיחרב, ולכן הוא ממאן לגאול את עם ישראל גאולה אשר אינה גאולה לדורות. תחת זאת הוא מבקש מהקב"ה (ד, יג) "שלח נא ביד תשלח" כלומר ביד הגואל האחרון אליהו הנביא אשר עליו נאמר (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". וכדברי התרגום יונתן (שם) "שלח נא ביד פנחס דחזי למשתלחא בסוף יומיא" ומיד יגאלו גאולה לדורות.
ועפ"ז נבאר את רצונו של משה כי עם ישראל ינוח דווקא ביום השבת. משה רוצה כבר עתה ולזכות ולראות יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, כפי שיהיה בזמן הגאולה השלימה. ומשום כך נקרא משה "הרועה הנאמן" – וכפי שהוא מכונה בתפילת שחרית של שבת "עבד נאמן קראת לו" מפני שדואג לא רק לגאולה הראשונה, אלא גם לזו העתידית.
ועל כך עונה הקב"ה למשה, כי גאולתם של ישראל היא "קמעא קמעא", בשלב זה אני שולח אותך לגאול אותם ממצרים, ולעתיד לבוא יגאלו בגאולה השלימה.
בדברים אלו אנו רואים את כמיהתו של משה רבינו לגאולה השלימה, דבר המתגלה כבר בהיותו נער הגדל בבית פרעה, ואמרו חז"ל (שבת דף קח:) ששמירת השבת כהלכתה היא יסוד הגאולה.
<h4>הפחד ממיתה ע"י השם המפורש</h4>
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (ב, יא- טו)
ויש לשאול, מדוע פרעה זעם כל כך על שמשה הרג איזה מצרי, והרי משה רבינו גדל בביתו כבן מלך?
את התשובה לכך ניתן למצא בדברי חכמינו ז"ל. הנה משה רבנו יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ודן אותו למיתה,"ויך את המצרי". אמנם לא כתוב באיזה צורה הכה אותו ובמדרש הובאו כמה דעות בזה (מדרש רבה פרשה א, כט): יש אומרים שהכה אותו באגרוף, וי"א שהכה אותו במגרפה, וי"א שהכה אותו בדיבור על ידי שהזכיר את שם ה' המפורש.
לפי הדעה השלישית לעיל, כאשר אמר אחד מהניצים (הניצים היו דתן ואבירם) למשה: "הלהרגני אתה אומר", התכוון לשאול אותו "כך: האם אתה רוצה להרוג אותי כדרך שהרגת את המצרי ב"אומר" – בדיבור?" ע"פ דעה זו הריגת המצרי הייתה ניסית ע"י דיבור. וגם דרך קבורתו היתה ניסית, שכן לא כתוב בתורה שחפר לו קבר, אלא מיד 'ויטמנהו בחול', מכאן שהחול זז לצדדים ונעשה בו בור, והטמין את המצרי בתוכו. [וזו הסיבה שבמכת כינים לא רצה משה להכות את החול, כיון שנעשה לו בו נס בשעה שקבר את המצרי].
ובאו דתן ואבירם ואמרו לפרעה: דע לך שמשה יכול להרוג אותך, באופן ששום שמירה מעבדיך לא תעזור, וזאת ע"י דיבור בלבד, ואנו ראינו כי באמירה בלבד הוא יכול להרוג.
עפ"ז מובן כעסו ורוגזו של פרעה על משה רבנו, לא על עצם הריגתו של המצרי כעס, אלא על כך שהוא הרג אותו באמירה ובדיבור בלבד. והטעם לכך משום שדרך העולם הוא שכאשר יש אדם מסוכן שעלול להרוג, אזי נוטלים ממנו את כלי נשקו, אבל כאשר אדם מסוגל להרוג בדיבור, אין עליו כל שליטה ואי אפשר למנוע ממנו להרוג. ומזה חשש פרעה ולכן רצה להרוג את משה.
אך יש להבין את דברי המדרש מה הנפקא מינה אם הרג משה את המצרי באגרוף, במגרפה או בשם השם?
ויש לבאר ע"פ הרמב"ם הלומד מפרשתינו שגוי שהכה את ישראל חייב מיתה, וז"ל (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"ג): "ועכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה ויך את המצרי", עכ"ל. ובהל' מלכים (פ"י הל' ו) כתב הרמב"ם: "..ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג".
ולכאורה, מה בא הרמב"ם לחדש לנו בהלכה זו שחייב מיתה אבל אינו נהרג?!
וכתב הכסף משנה (שם): "ועכו"ם שהכה את ישראל – (שם דף נח:), אמר רבי חנינא עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר 'ויפן כה וכה' וכו', וסובר רבנו שאף על פי שחייב מיתה לשמים אינו נהרג, וראיה מדשקלינן וטרינן בפרק באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג, ואם איתא לשקול ולטרי בחובל בישראל, אלא ודאי אע"פ שחייב מיתה אינו נהרג, וקרא דויפן כה וכה – אסמכתא בעלמא".
ואם כן מחלוקת חכמים כיצד הרג משה את המצרי, מבארת לנו את ההלכה אם גוי שחבל בישראל – חייב מיתה או לא. שאם משה הרג את הגוי בשם ה' – מכאן נראה שגוי שחבל בישראל חייב מיתה בידי שמים, ואם הרגו משה באגרוף או במגרפה – זה ראיה שחייב מיתה על ידי אדם.
<h4>מה בין זעקה לזעקת שוא</h4>
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (ב, כג-כד)
"וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (ג, ז, ט)
"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)
בפסוקים אלו התורה מדגישה את עניין הזעקה של עם ישראל פעמים רבות, ויש להבין מדוע התורה חזרה כל-כך הרבה פעמים על עניין הזעקה והשוועה של בני ישראל?
ויש לבאר כי כאשר יש לאדם אמונה בקב"ה הריהו יודע שכל המאורעות העוברים עליו נגזרים מלמעלה, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' תענית ה"ב): "ודבר זה מדרכי התשובה הוא בזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב "עוונותיהם הטו" וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם".
כאשר עם ישראל רואים שהם במצב קשה, והמצרים מענים אותם ומשעבדים אותם והורגים בהם, הם היו צריכים להתפלל לבורא עולם שיציל אותם מכל הצרות ולשפר את מעשיהם.
אולם התורה מעידה עליהם (ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר שעם ישראל זעקו על קושי העבודה בלבד ולא על מצבם הרוחני. ולמרות זאת כתיב (דברים ד, ז): "כי מי וכו' כה' א-לוקינו בכל קראנו אליו", דהיינו שעשה הקב"ה חסד עם עם ישראל, "ותעל שועתם אל הא-לוקים מן העבודה" (ב, כג) [וראה בספורנו]. כלומר אמנם הם קוראים וצועקים לה' מחמת קושי השעבוד ולא מתוך אמונה בהקב"ה, ובכל זאת הקב"ה שומע את נאקתם ואת זעקתם. והטעם הוא מפני ש"ידעתי את מכאוביו" (ג, ז), כלומר ה' יודע שהמצרים הם שטמטמו את בני ישראל עד שהגיעו למצב שבמקום לחזור בתשובה הם צועקים (ו, ה) "אשר מצרים מעבידים אותם", שחושבים שהכל בא מהמצרים.
ויש לבאר בדרך אחרת על פי דברי המפרשים שחלק מהגזירות שגזר פרעה על עם ישראל בעצת בלעם, היו כדי למנוע מהם להתפלל לקב"ה.
וכך אמר לו בלעם לפרעה: אמנם הקב"ה גזר עליהם עבדות ועינוי משך ארבע מאות שנה ואם כן אתה יכול לעשות בהם כרצונך, ולשחוט את ילדיהם ולשעבדם, אבל ה' א-לוקיהם מרחם עליהם. וכאשר הם יתפללו ויזעקו, הוא ישעה אל תפילתם, ויבטל את גזירתו או יצמצם את השנים שגזר עליהם ועל-כן אל תתן להם להתפלל, אלא תלחץ אותם, ותשעבד אותם בפרך, כך שגם הגברים וגם הנשים לא יוכלו להתפלל.
וכאשר פרעה מת, נתן הקב"ה בלב בני ישראל עצה טובה, והם ביקשו מהמצריים רשות להשתתף בהלוויה הממלכתית ולבכות על מות המלך. והמצריים נענו לבקשתם: "וימת מלך מצרים – ויאנחו בני ישראל" (ב, כג). וכאשר נאנחו ובכו עם ישראל במהלך הלוויה חשבו המצרים שהם בוכים על מות המלך, אבל באמת: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" (שם). והקב"ה, בוחן כליות ולב, ידע כי הם זועקים אליו, ולא מחמת מות פרעה וכלשון הפסוק (שם): "ותעל שוועתם אל הא-לוקים מן העבודה", ולכן כתיב "וידע אלקים", ובזה יובן הקשר הפסוקים בין מות המלך לבכיית ישראל.
וכן כתוב בפרשת 'וארא' (ו, ה): "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם", כלומר שאמנם המלאכים לא הבינו את פשר בכייתם של ישראל, אבל "אני שמעתי". וזהו שהדגישה התורה את דברי ה' למשה "ראה ראיתי" – "שמעתי" – "צעקת בני ישראל באה אלי" – "וגם ראיתי את הלחץ" ולכן חישבתי את ארבע מאות השנה מהולדת יצחק ולא מתחילת השעבוד, וזהו שאנו אומרים בהגדה "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב"ה חישב את הקץ", במקום ארבע מאות שנה הפחית ק"ץ שנים ונותרו רד"ו שנות עבדות.
<h4>בחירת מנהיג בישראל</h4>
"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה" (ג, א)
"אמרו רבותינו, כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ אתה מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל" (מדרש שמות רבה פרשה ב, ג)
ממדרש זה למדים אנו את מידת רחמנותו של משה רבינו, שכאשר ברח ממנו הגדי רץ אחריו משה עד שהשיגו. ולא רדף אחריו כשאר רועי הצאן אשר דואגים לצאן ולבהמות בכדי להרוויח כסף ממכירתן, אלא מחמת גודל רחמנותו על הגדי.
במקומות רבים אנו מוצאים אצל משה רבינו את מדת הרחמנות. הנה כשגדל ויצא לראשונה אל אחיו לראות בסבלותם, ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (ב, יא), ומשה לא יכל לסבול זאת, וכשלא יכול היה להצילו בדרך הטבע, הרגו בשם המפורש (שמות רבה פרשה א, ל).
וכן כאשר הגיע למדין, וראה כי הרועים מגרשים את בנות יתרו, מיד קם להושיען ולהצילן.
מאידך כאשר זוכה משה לראות את השכינה במראה הסנה, ואומר לו ה' (ג, ז-ט): "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים… וארד להצילו… ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי", ולכך (ג, י): "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". עונה משה רבנו, איש הרחמים והחסד (ג, יא): "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (ובמדרש רבה פרשה ג, ד, פירשו את התלבטותו עיי"ש). ולכאורה מחמת רחמיו על עם ישראל היה צריך משה מיד לצאת לישע עם ישראל ולגאלו, ולענות לקב"ה: הנני מוכן.
סירובו של משה רבינו ע"ה מובן ע"פ דברי רש"י שביאר את הפסוק (ג, יא): "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". וכתב: "מי אנכי – מה אני חשוב לדבר עם המלכים. וכי אצא – מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים".
כלומר, משה אומר שני נימוקים לסירובו להיות הגואל של עם ישראל, הראשון: אם ה' רוצה לגאול את עמו, יש יותר ראויים ממני, כגון אהרן, אך אני איני ראוי לדבר עם מלכים.
והשני: הרי עדיין לא הושלמו ארבע מאות שנה של גזירת "ועבדום ועינו אותם" (בראשית טו, יג), ואם כן צריך זכות ונס כדי להוציאם.
ועל כך עונה לו ה': על מה שאמרת שאינך ראוי להנהגה וכי יש טובים ממך, אני הוא היודע מי ראוי להנהגה ואני קובע שאתה תנהיג. ומה שאמרת שעם ישראל לא ראויים, אל לך לדבר סרה על עם ישראל.
ועוד כיון שמטרת היציאה ממצרים היא (ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים", וכתוב (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור", א"כ כאשר אדם מקבל עליו ללמוד תורה, הרי זה כאילו כבר לומד תורה, ולכן עם ישראל ראויים להגאל, שהרי מעכשיו יש להם קדושה בעצם קבלת התורה לעתיד.
וא"כ מבואר מדברי רש"י שעל אף מדת רחמנותו של משה רבינו, סירב משה רבינו לקבל את ההנהגה מחמת ענוותנותו.
ועוד ניתן לבאר שגם סירובו של משה לגאול את עם ישראל, נובע מתוך רגש הרחמים של משה רבינו. משום שידע שאין זו הגאולה האחרונה, וגם ידע שיבנה בית המקדש ויחרב, ולכן הוא מסרב לגאול, ועונה לקב"ה (ד, יג): "שלח נא ביד תשלח" כלומר ביד הגואל האחרון אליהו הנביא, עליו אמר הכתוב (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". וכדברי התרגום יונתן (שם) "שלח נא ביד פנחס דחזי למשתלחא בסוף יומיא", כלומר רצונו היתה שגאולת עם ישראל תהיה לדורות ולא רק גאולה זמנית.
<h4>דרך הגאולה</h4>
"וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כג)
ידוע, שלמרן הבית יוסף זצוק"ל היה "מגיד" השלוח משמים, ו"מגיד" זה (ראה מגיד מישרים פרשת ויחי) הסביר לו את שאלת משה למה הרעתה וכו' כשתי שאלות משלימות: האחת: אם הגיע זמן הגאולה, אז מדוע יש את כל הקשיים האלה, הרי פרעה מקשה את העבודה ולא נותן תבן לעם, עד כדי כך ששוטרי ישראל חושבים שאנחנו אלה שגורמים צרות?
והשאלה השניה היא: אם עדיין לא הגיע זמן הגאולה, אז "למה זה שלחתני", למה להתחיל בכלל?
תשובת ה' למשה היא כי למרות הצרות המתגברות – "עתה תראה", כלומר עתה הוא זמן הגאולה! ואם תשאל אם כן מדוע יש צורך בכל הקשיים שבדרך? התשובה היא משום ש"אנא פועל בדינא וברחמי כחדא" (מגיד מישרים שם). זאת אומרת שיש שלבים בגאולה שבהם נוהגת גם מידת הדין וגם מידת הרחמים. דבר הזה רמוז בדברי ה' למשה: "וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו אני ה'" (ו, ב) חלקו הראשון של הפסוק הינו בלשון דין – "וידבר אלוקים", וחלקו השני הוא לשון רחמים – "ויאמר אני ה'".
ועלינו לדעת שכאשר מדת הדין ומדת הרחמים משמשות בערבוביה – נדרש מאיתנו ללכת בדרך האבות ולדעת לקרוא בשם ה'. ועל אף שהרשעה מגבירה את כוחה, עלינו לדעת שזאת מפני שהיא מפחדת מהתחזקות הקדושה. וכן מצאנו אצל פרעה שפחד מהתחזקות הקדושה וכלשון הפסוק: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו – הבה נתחכמה לו" הקדושה מתגברת ופרעה חושש שהיא תצא משליטתו וכדבריו אל עמו: "ונלחם בנו ועלה מן הארץ".
וכמו שמצינו אצל פרעה אשר מצד אחד הוא מזלזל ומלגלג על כוח התפילה, וקורא לה "דברי שקר", ומצד שני הוא מפחד ממנה ומתאמץ למנוע אותה, ואומר: "נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לא-לקינו". כלומר, הוא רוצה שנאבד תקווה, שנתייאש מהגאולה, וכך הוא חושב לשלוט עלינו.
אך דרך המלחמה בו, היא "האמונה" וכפי שמצינו אצל האבות הקדושים. הנה אברהם שנאמר לו עלה לארץ "והיה ברכה" (בראשית יב, ב), בא לארץ אשר היה בה רעב, ואעפ"כ התחזק באמונה ולא שאל איפה הברכה, אלא הבין שעל ידי הירידה למצרים יעלה איתו אחר כך את כל ניצוצות הקדושה אשר חבויים שם ויצא ברכוש גדול.
וכן כאשר ה' מבטיח לאבות לרשת את הארץ, והם מגיעים לכאן ורואים את הכנענים כובשים ומישבים את הארץ, אינם מאבדים את האמונה, אלא להיפך הם מבינים שעליהם להרבות אמונה אצל אחרים, וכלשון הפסוק: "ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר:" (דברי הימים א, טז), דהיינו הם קוראים בכל מקום בשם ה'. ודווקא בזכות זה ה' כורת איתם ברית על הארץ – "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק. ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם. לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם" (שם).
ומכל זה רואים עד כמה צריך ללמוד מהאבות וגם עלינו להגביר את האמונה, להתחזק בתפילה ולהפיץ את דעת ה'.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>שנים מקרא ואחד תרגום</h4>
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (א, א)
בפסוק זה רמזו את חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום. ובא הרמז בראשי תיבות: וחייב אדם לקרא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בטעמיה ניגוניה יקראנה (וראה בבעל הטורים ר"ת אחרים).
ויש להבין מדוע נרמז אמירת שנים מקרא ואחד תרגום דוקא בפסוק זה?
ויש לבאר ע"פ דברי הגמרא במסכת ברכות (ח.): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון (שאין בהם תרגום), שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" (וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' רפה סעי' א–ב).
והקשו התוספות (שם) מדוע נקטה הגמרא פסוק עטרות ודיבון, הרי היתה יכולה להביא את הפסוק "ראובן שמעון" שאין עליו תרגום כלל, אף לא תרגום ירושלמי (וראה שם מה שתירצו).
ומעתה יובן למה רמזו מצוה זו בפסוק "ואלה שמות". בכדי להדגיש כי חייב אדם בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו את הפסוק הבא: "ראובן שמעון לוי ויהודה" שאין בו כלל תרגום – חייב לקרוא ולתרגם.
<h4>מעלת קריאת שנים מקרא ואחד תרגום</h4>
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א, א)
בעל הטורים מצא בפרשתנו (א, א) רמז לחשיבותה ומעלתה הגדולה והעצומה של קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, וז"ל: "ואל"ה שמו"ת בנ"י ישרא"ל – ואדם אשר לומד הסדר, שנים מקרא ואחד תרגום, בקול נעים ישיר, יחיה שנים רבות ארוכים לעולם".
והחיד"א ע"ה (בחומת אנך שמות א, ב, בשם רבינו אפרים) אומר ר"ת אחרים: "ואלה שמות בני" – וחייב אדם לקרא הפרשה, שנים מקרא ואחד תרגום, בטעמיה נגוניה יקראנה. ואנחנו משלימים: "ישראל" ר"ת – יש שמוסיפים רש"י אשרי להם (ע"פ השו"ע אור"ח סי' רפה סעי' ב).
והנה לצערנו, יש טעות בקרב ציבור בני התורה שמזלזלים בכך ואומרים שלימוד זה מתאים ל'בעלי בתים', ולא לבני תורה העוסקים בעמקות ובפלפולא חריפתא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומה להם ולקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. אך טעות גדולה היא בידם, שכן אם התורה רמזה בתוך דבריה שיש מעלה בדבר, ודאי הוא שיש בזה חיוב גמור גם לבני התורה, וגם שכר עצום של אריכות ימים לעולם מובטח לאדם בעבור זה (עיין ברכות דף ח:), ויוכל כל בן תורה לעשות חשבון שאת הזמן שהוא כביכול 'מאבד' בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, יוכל להשלים בכפלי כפליים באריכות הימים להם יזכה בשכר לימוד זה, ומה עוד שדבר זה נקבע בהלכה ככל שאר ההלכות המובאות והכתובות בשולחן ערוך (או"ח סי' רפה), וז"ל: "אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בצבור, חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבן".
<h4>ריבוי ה'את'</h4>
"אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (א, א)
כל מקום שכתוב "את", בא לרבות. וכבר דרש רבי עקיבא (קדושין דף נז:): "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים". ואף כאן יש לרמוז כך: "את יעקב", לרבות תלמידי חכמים, דהינו ששלח יעקב אבינו את יהודה להורות לפניו גושנה – להקים לו שם בית תלמוד.
<h4>גאולת ישראל תלויה בשמותיהם</h4>
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (א, א-ד)
ויש לשאול, מדוע התורה פותחת את מאורעות תקופת שהותם של בני ישראל במצרים, בהזכרת שמות בני ישראל היורדים מצרימה?
אלא – נראה שהתורה רוצה להראות לנו כי דבקותם של בני ישראל הייתה לא רק במסורת אבותיהם, אלא גם בשמותיהם העבריים ולא התפתו לשנות את שמם לשמות בני המדינה ובפרט שכל שֵם מרמז על הגאולה, לדוגמא: ראובן מרמז על (ג, ז): "ראה ראיתי את עני עמי", שמעון מרמז על (ב, כד): "וישמע א-לקים את נאקתם", וכן כולם, ולא התפתו לשנות את שמם כבני המדינה. ואומרים חז"ל (מכילתא בא פרשה ה) שהייחוד של עם ישראל היה שלא התבוללו בין המצרים, ולא שינו את שמם, לבושם או מנהגיהם, וזו היתה סיבת זירוז יציאתם ממצרים לפני הזמן.
ומובא במדרש (במדבר רבה פרשה יג אות כ ד"ה ביום הששי): "למה נאמר ג' מיני עולה, כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה". הרי ששמירת השמות העבריים המקוריים אינה רק מידה טובה ומנהג טוב, אלא אחד הדברים אשר בזכותם נגאלו ישראל.
ועוד אמרו חז"ל (מדרש ויקרא רבה פרשה לב): "שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון מי נחתין ראובן ושמעון מי סלקין (ירדו למצרים בשמם ראובן ושמעון, ועלו בחזרה בשמם המקורי ראובן ושמעון). לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא"
[ושמא תשאל והלא יוסף שינה את שמו ל'צפנת פענח' שהוא שם מצרי? יש לענות שלא הוא שינה את שמו אלא פרעה – (עיין בראשית מא, מה). ועיין עוד בבעל הטורים על הפרשה שכתב וז"ל: "ואלה שמות, ו' מוסיף על ענין ראשון: וימת יוסף – ואלה שמות, שציוה להם שלא ישנו את שמותם ואמר להם אף על פי ששינו שמי צפנת פענח, אתם אל תשנו שמותיכם", עכ"ל].
ומכאן נלמד כי עלינו להתחזק בדבר זה ולא לקרוא בשמות אשר אינם על טהרת הקודש, וכגון שלא לקרא לראובן "רוברט", או לשמעון "סימון" וכדו', כי בזכות שלא שינו את שמם נגאלו בני ישראל ממצרים, ודבר זה גם יעמוד להחיש את גאולתנו.
<h4>חשיבות לשון הקודש</h4>
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר" (א, א-ד)
"…כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה" (במדבר רבה פי"ג אות כ)
לשון הקודש היא היסוד לכל נברא ולא רק לבני ישראל. על הפסוק (בראשית א, ח): "ויקרא א-לקים לרקיע שמים", אומר רש"י: "שמים – שא מים, שם מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים". הוי אומר, שכל יסוד שבבריאה נקרא על שֵם המשמעות שלו בלשון הקודש.
כמו כן, תקנו חז"ל (עיין ברכות דף נד. ורש"י שם): "שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם", היינו שיש לשאול בשלום חברו על ידי אמירת "שלום", כי "שלום" הוא שמו של הקב"ה, ובו ראוי לברך את חברו, והנה התפשט מנהג מוזר ביותר, שכשאדם נפרד מחברו, אינו אומר לו 'שלום' אלא 'ביי', ודבר זה אינו טוב כי הוא בניגוד לתקנת חז"ל.
זאת ועוד, עולם הפוך ראיתי, שיש המדברים בלשון הקודש היכן שאסור לדבר בלשון זו, שכן זהירות גדולה צריך כל אחד להזהר שלא לדבר בלשון הקודש כלל בשהותו בנוחיות (ראה שו"ע או"ח סימן ג ס"ב ברמ"א שם), וישנם אנשים לצערנו שכל הזמן הולכים עם מכשיר הדבוק לאוזניהם, ולנגע הזה קוראים "טלפון סלולרי", ואפילו בנוחיות הם ממשיכים לדבר בו, והגדילו לעשות כמה אנשים שקבעו טלפון קווי רגיל המחובר לשקע טלפון בחדר השירותים – ואדרבה, שם היה ראוי לומר 'ביי' במקום לדבר בלשון הקודש, ועל אחת כמה וכמה שלא להזכיר שם את המלה 'שלום'.
ומכאן תוכחה מגולה, לא לתת לנערים מכשיר זה, או כזה שאפשר לגלוש בו לדברים לא טובים (בלשון המעטה).
<h4>חיבתן של ישראל שנמשלו לכוכבים</h4>
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וכו' וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (א, א- ה)
"ואלה שמות בני ישראל- אף על פי שמנאן בחייהן בשמותם, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ, כו): המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (רש"י)
ויש עוד כמה טעמים לכך שנמשלו עם ישראל לכוכבים:
כמו שהכוכבים נצחיים ומאירים, כך עם ישראל.
כמו כן, הכוכבים נמצאים ביום ובלילה, אלא שביום אינם נראים, ורק בלילה הם מאירים – כך עם ישראל, הם חשובים כל אחד ואחד לעצמו, וביחד הם כצבא השמים לרוב, ומאירים ומזהירים כזוהר הרקיע.
ויש לדקדק בדברי רש"י שכתב שהיה מכניס ומוציא אותם בשמותם, מהי המעלה שקראם בשמותם?
וביאור הענין הוא כך: הנה להבדיל אלף אלפי הבדלות, כאשר הגרמנים ימ"ש התעללו ביהודים, גזרו לחרוט מספר על זרועו של כל יהודי, וזה היה מספר הזהות שלו, אך הם לא היו מזוהים בשמם אלא כל אדם היה עבורם כמספר בעלמא.
דרך התורה אינה כן, אלא גם כשהיו עם ישראל במצב של עבדות ושעבוד, היה מונה אותם בשם ולא חלילה במספר וכדומה. כאשר קוראים בשם, זה מראה על שבח וכמובא ברש"י על הפסוק (ויקרא א, א): "ויקרא אל משה", וזה לשונו: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, לשון חיבה".
ויוסף היה במצרים – צדקותו של יוסף בכל עת
"וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (א, ה)
"ויוסף היה במצרים – והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו" (רש"י)
דרכו של עולם, שכאשר אדם פשוט נעשה מלך הרי הוא משנֵה את מלבושו והתנהגותו, וכמו שרואים בגמרא במסכת מעילה (דף יז.): "שפעם אחת גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם וכו', והלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי" – וכפירוש רש"י (שם): "שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי", והלך וישב עמהם, ושינה את הגזירה.
אבל לא כך נהג יוסף הצדיק, אלא הן בהיותו נער הרועה את אחיו בצאן, הן בהיותו עבד, והן בהיותו בבית הסוהר, והן בהיותו מלך ושליט על מצרים, נשאר עומד בצדקתו, בביטחונו בבורא עולם ובאמונתו התמימה והשלמה.
<h4>בין 'פן' ל'כן' ירבה</h4>
"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (א, יב)
"כן ירבה – כן רבה וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן. אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה" (רש"י)
מורנו ורבנו ועטרת ראשנו הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה שואל: וכי אין לו להקב"ה מה לעשות רק להתייחס לאימרותיו של פרעה ולהשיב לו מלחמה שערה, אתה אומר "פן" ואני אומר "כן"?!
ותירץ, שמכיון שעם ישראל לא היו דבקים בתורה ובקיום המצוות היה קיטרוג גדול על עם ישראל, וכשאמר פרעה "פן ירבה" פנה הקב"ה לשרו של מצרים בשמים ואמר לו: האם אתה מסכים לדברי פרעה? וענה לו שרו של מצרים שהוא מסכים. אמר לו הקב"ה: א"כ אקח את המילה "פן" ואהפוך את האות פ"ה לכ"ף ויהיה מעתה "כן", והאות יו"ד הנותרת שנלקחה מהאות פ' אשלח בה את עשרת המכות למצרים".
<h4>מעלת תפילתן של שפרה ופועה</h4>
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" (א, טו)
"פועה – זו מרים על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה" (רש"י)
על הפסוק (לא, ב): "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". אומרים חז"ל: חוּר היה בנו של כלב, וכלב היה בעלה של אפרת ככתוב (דברי הימים א ב, יז – יח): "וכלב בן חצרון הוליד… ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור", ודוד המלך יצא מזרעה ועל כן נקרא "איש אפרתי".
"אפרת זו מרים, ולמה נקרא שמה אפרת? שפרו ורבו ישראל על ידה" (מדרש רבה פרשה א, יז).
ויש להבין וכי בגלל שהיתה אפרת מיילדת, נחשב הדבר שפרו ורבו על ידה?
אלא אומרים חז"ל: בדרך כלל בעת הלידה יש סיבוכים, הן בגלל חולשת האֵם, והן בגלל חולשת הולד. ובפרט שהנשים היו בין אלו אשר עבדו עבודת פרך גם בתקופת ההריון וסביר היה שילדו ילדים פגומים. וכן יתכן שהיולדת תמות בעת הלידה מחמת חולשה, או מכך שהיו יולדות ששה בכרס אחת (מכילתא בא פרשה יב). וכשראו שפרה ופועה שהאם במצב קשה או שהעובר מת במעיה או נולד פגום, מחוסר אבר, היתה פועה ואומרת: "אם יצא הוולד לא בריא יש חשש שהנשים העבריות תאמרנה ששמענו לגזרת פרעה, ואנו עשינו את הוולד עיוור, חיגר וכו'". לכן היתה מתפללת ואומרת: רבונו של עולם, שלח רפואה שלימה לילד הזה, והקב"ה שמע לתפילתה, נמצא שעל ידה פרו ורבו ישראל. (עיין מדרש רבה א על הפסוק: "ותחיין את הילדים").
ועפ"ז מובן מדוע הדגישה התורה שהעם התעצם 'מאוד', על פי האמור לעיל שבדרך הטבע יש אחוז מסוים של לידות בהם התינוק מת ל"ע, מכל מקום הקב"ה הטיב עם המיילדות מהטעם שאם יהיו אפילו מעט מאוד תינוקות מתים, היו אומרים שזה בגלל המיילדות שמקיימות את צו המלך להרוג אותם, על כן עשה הקב"ה נס מעל דרך הטבע ולא היה שום תינוק שמת ל"ע בלידה, אלא כולם חיו, ולא רק שחיו, אלא אף גדלו והתחזקו שלא כדרך הטבע, וזהו שכתוב: "וירב העם ויעצמו מאד".
<h4>מעלת פה שעתיד לדבר עם השכינה</h4>
"וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (ב, ז)
"מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק. אמר, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא" (סוטא יב:)
ולכאורה יש להקשות מדוע סירב משה לינק חלב מהמצריות הרי הוא היה במצב של פיקוח נפש, שהרי היה זה בחדש סיון שהוא חדש חם, וגם המקום היה ארץ מצרים?
אלא יש לבאר את דברי הגמרא שאמרה: פה שעתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, יינק חלב גויה" באופן הבא אמר משה רבנו, כיון שאני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, א"כ מובטח לי מהקב"ה לחיות עוד שמונים שנה, ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא אדם לא יסמוך על הנס. ועיין מסכת סוטה יב).
<h4>ויברח משה מפני פרעה</h4>
"וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה" (ב, טו)
על פסוק זה מביאים חז"ל במדרש (עיין מדרש תנחומא מסעי, ובילקוט סיפורים עמוד יא) מעשה: במלך גוי ששלח גזרות רעות מן המלכות לגדולי ציפורי בשבת. ובאו ושאלו את רבי אלעזר בן פרטה מה לעשות, אמר להם, עד שאתם שואלים אותי, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד. ביעקב כתיב (הושע יב, יג): "ויברח יעקב שדה ארם". במשה כתיב (ב, טו): "ויברח משה מפני פרעה", בדוד כתיב (שמואל א יט, י), "ודוד נס וימלט".
ויש להבין מדוע לא ענה להם תשובה כדבעי?
אלא יש לומר שרבי אלעזר בן פרטה חשש שהיו שם אנשים המרגלים למלך, ולכך דיבר עימם בלשון רמז ובאומרו: "תשאלו את משה רבנו וכו'" רמז להם שיברחו מהמקום.
<h4>מצורע נחשב כמת</h4>
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹקִים מִן הָעֲבֹדָה" (ב, כג)
רש"י מבאר (שם): וימת מלך מצרים – "נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם", מקור דבריו של רש"י הוא המדרש רבה (א, מא). [וכן ביאר הר"ן על הפסוק "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך", שנצטרעו ומצורע חשוב כמת].
ושמא תשאל מנין לו למדרש חידוש זה המוציא מקרא מידי פשוטו?
אלא הביאור הוא: אם היה פרעה מת כפשוטו, היו התנאים של עם ישראל במצרים טובים יותר, שהרי דרך העולם הוא שכאשר קם מלך חדש, זהו זמן של הנחות וחנינות; אבל כאן התורה אומרת שכתוצאה מ'מיתתו' של המלך, עם ישראל זעקו מן העבודה, כלומר שהוקשתה עליהם העבודה, אלא ודאי נצטרע, וכבר אמרו חז"ל (נדרים סד:) שמצורע חשוב כמת.
ויש שמוסיפים משם הגאון מוילנא, שמקור לימוד זה שנצטרע פרעה הוא מהטעם שהרי "אין שלטון ביום המוות" וא"כ כיצד אומר הפסוק "וימת מלך"? אלא מכאן משמע, שלא מת ממש אלא כעין זה, והיינו שנצטרע.
<h4>המשך שלשלת התורה</h4>
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹקֵי אָבִיךָ" (ג, ו)
אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה ג, א) כשנגלה הקב"ה למשה בפעם הראשונה נגלה לו בקולו של אביו עמרם, כדי שלא להבעיתו. משה חשב שאביו קורא לו, ורק אז ה' אמר לו "אנכי א-לקי אביך".
וכאשר הבין משה שהוא ההמשך של שלשלת התורה מאברהם ועד עמרם, אמר לה' שהוא אינו ראוי ויקח את אהרן להיות גואל. אמר לו ה', קולו של אביך עמרם – קול התורה שייך לשלשלת הקודמת, אך עתה אני מבקש ליתן מחדש תורה לכלל ישראל על ידך.
<h4>מנהיגות נקבעת בציווי עליון</h4>
"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה, כב-כג)
הקב"ה שולח את משה רבנו לפרעה כדי לומר לו שישלח את עם ישראל ממצרים, ובעקבות כך מקשה פרעה את לבו ומגביר את קושי השעבוד על העם. אומר משה רבנו להקב"ה: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". כלומר אומר מרע"ה: "רבש"ע, הלוא מתחילה לא רציתי ללכת והעדפתי לשבת וללמוד תורה בישיבה, אבל אתה הקב"ה שלחת אותי למצרים להיות מנהיג". וכמו שחז"ל אומרים (שמות רבה פרשה ג, נד): "אמרו חכמים ז' ימים קודם, היה הקב"ה מפתה למשה שילך בשליחותו, ולא היה רוצה לילך עד מעשה הסנה הה"ד לא איש דברים אנכי – חד, מתמול – שנים, גם – ג', משלשום ד', גם- ה', מאז – ו', דברך – ז'".
מכאן אנו למדים שמנהיגות אינה נקבעת על פי שיטות בחירות אלו או אחרות, אלא על פי ציווי וגזירת עליון דווקא.
<h4>יציאת מצרים ע"י גירוש</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (ו, א)
ויש להבין מדוע היה צריך הקב"ה להוציא את עם ישראל ממצרים דווקא ע"י שפרעה הרשע יגרש את עם ישראל?
אלא שהיצר הרע של עם ישראל היה כל כך חזק, שאם לא היה מגרש אותם היו חוזרים למצרים – וכבר אמרו חז"ל שכאשר עמדו ישראל על שפת הים חלקם רצו לחזור, וחלקם ענו להם איך נחזור למצרים הרי פרעה גירש אותנו. על כן סיבב הקב"ה את יציאת מצרים כך שייאלצו לצאת מבלי לחשוב כלל על חזרה למצרים, ואף על פי כן היו כיתות שרצו לחזור.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: בסוף ימי השלטון התורכי בארץ, חי בירושלים תלמיד חכם, גאון וחשוב, שעלה מבבל לארץ ישראל ושמו חכם רבי בן ציון (אברהם) קווינקא זצ"ל. חכם זה הוא אשר הוציא לאור את הירחון "המאסף" שהכיל דברי תורה ופילפולים בהלכה מאת גדולי אותו הדור, בין הכותבים בירחון נמנה רשכבה"ג מורנו רבי יוסף חיים זיע"א בעל ה'בן איש חי'.
בימים ההם שרר עוני בכל והיה קשה מאד להשיג בשר למאכל ולא כל שכן לקיום מצוות כפרות, בשל כך רבים נהגו לקיים בממון את מצוות "פדיון כפרות". למרות זאת חכם בן ציון הקפיד לקיים מצוות כפרות בתרנגול דווקא, ובערב יום הכיפורים היה סובב בשווקים ומחפש תרנגול מהודר. לאחר שקיים בו את המצווה, היה שוחטו ומחלק בו ביום את בשרו לעניים כך שיספיקו לאכלו בסעודה מפסקת.
ערב יום כיפור אחד ביקש חכם בן ציון תרנגול כדרכו, והנה חלפו עברו כמה שעות של חיפוש ולא נמצא תרנגול בכל השוק. היום הקדוש ממשמש ובא ומה יעשה החכם? הסתכל כה וכה, ונצנצה במוחו האמרה: "כי האדם עץ השדה".
והנה עבר לפניו אפנדי גברתן, והחל לנענע אותו בחוזקה ולומר את נוסח הכפרות: "זה חליפתי, תמורתי, כפרתי זה הגוי ילך למיתה ואכנס אני לחיים טובים ולשלום". מסביב התקבצו מוסלמים אשר הביטו בנעשה בתימהון, אך חכם בן ציון לא שת ליבו לזאת והמשיך פעם שנייה לקרוא את נוסח הכפרות. המוסלמי, אשר התעשת בינתיים, ניסה להשתחרר מאחיזתו של חכם בן ציון, אך הוא לא הרפה ממנו וקרא בפעם השלישית את הנוסח הנ"ל. הגויים, אשר ראו עלבון בכך שיהודי מאז לטלטל כך את חברם, נגשו לעשות בחכם בן ציון שפטים. לפתע עבר במקום קצין טורקי רוכב על סוס, ובראותו את ההתקהלות, דהר לתוך המון בכדי לעמוד על פשר העניין. לפתע הרים הסוס את שתי רגליו הקדמיות והורידם בצהלה על המוסלמי אותו טלטל חכם בן ציון כמה רגעים קודם לכן והוא נהרג בו במקום. כשראו זאת הנוכחים נסו בבהלה לכל עבר, וכך זכה חכם בן ציון לקיים את מנהג הכפרות גם בשנה זו.
<h4>"וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: כתיבתו של ה"בן איש חי" הייתה בכתב הנקרא "חצי קולמוס" והייתה מהירה מאוד. ה"בן איש חי" הקפיד מאוד כי רק יהודים יתפרנסו מהדפסת ספריו ועל כן היה שולח את חכם בן ציון חזן זצ"ל, אשר אחר כך היה מראשי ישיבת פורת יוסף, לירושלים כדי להדפיס שם את ספריו. מלבד הטורח הרב שהייתה לחכם בן ציון בנסיעה זו, היה טורח נוסף בהמרת הכתבים לכתב רש"י, באשר בירושלים לא הדפיסו בחצי קולמוס, והיה על חכם בן ציון חזן להעתיק את ספרי ה"בן איש חי" לכתב רש"י ומזה היו מדפיסים.
ושמענו ממנו שהמעשה התחיל כך: היה לו לחכם בן ציון קול נעים וחזק, והיה יושב בתיקון חצות ומקונן על החורבן. פעם עבר במקום אחד השיחים בבגדד ושמע את קולו הנעים, נכנס לבית הכנסת ואמר לו: "קול נעים זה ברא הקב"ה כדי להללו ולשבחו בראש המסגד, ולקרא שם קטעי קוראן , וכן לקרא לאנשים לבא ולהתפלל". אמר לו חכם בן ציון חזן: "אני מסכים אך מהי המשכורת שתשלם לי?" וקבע לו שכרו. אמר לו הרב: תוסיף על זה מחיר עשר ביצים שבכל בוקר אני אגמע אותם חיים ולא מבושלים כדי שהקול יהא צלול. אמר לו השיך: מיד אני הולך וקונה ומביא לך. לאחר שהלך השיח' מיד רץ חכם בן ציון חזן זצ"ל לכבוד מו"ר ועט"ר רשכבה"ג המקובל האלוקי ח"ר הרי"ח הטוב זלה"ה ושאל אותו מה לעשות, אמר לו הרב: עוד בגדיך עליך קום וברח מבגדד לארץ ישראל. שאל חכם בן ציון: וממה אתפרנס? השיב לו ה"בן איש חי": אני אשלח לך כתבי יד של ספרי ואתה תדפיסם בארץ ואשלם לך שכרך. המשיך חכם בן ציון: אני חושש שהאויבים ירדפו אחרי לשם. ענה לו ה"בן איש חי": אני מבטיח לך שלא יגרם לך שום נזק ע"י אדם, ותנוח בשלום על משכבך. ובאמת, בזמן מלחמת השחרור, כאשר "הרובע היהודי" בעיר העתיקה עמד ליפול לידי הירדנים, בקשו מחכם בן ציון חזן ומהרב מינצברג זצ"ל לכתוב מכתב כניעה לעבדאללה טל, שהיה אחראי על המקום מטעם מלך ירדן. חכם בן ציון סירב כדי שלא יאמרו שהרבנים נכנעים, ועדיף שיכתבו מכתב רשמי בשם הצבא, וכן עשו. והנה בדרכם לתת את המכתב, ראה צלף ערבי את הרבנים והחל לירות עליהם עד שהיו בסכנת חיים – הרים חכם בן ציון חזן את עיניו והתחיל לצעוק: חכם יוסף חיים ווינ-אק!? (איפה אתה? בערבית), כוונתו איפה ההבטחה שהבטחת לי שתנוח בשלום על משכבך. הערבי שראה זאת נבהל מאוד וחשב שהרב קורא לאיזה מלאך וברח משם, וכך ניצלו חיי הרבנים, והתקיימה הבטחתו של ה"בן איש חי".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:" (פרק א פס' א)
"וחייב אדם לקרא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום".
שאלה: באיזה סדר צריך לקרא שניים מקרא ואחד תרגום?
תשובה: יש בזה שיטות שונות, יש הקוראים פרשה פתוחה ופרשה סתומה ויש הקוראים כל יום את חלקו ומשלימים ביום ו'. ויש הקוראים כל הפרשה ואח"כ כל התרגום, אולם הדרך הטובה ביותר לפי חכמי הקבלה לקרא ביום ו' כל פסוק שניים מקרא ואחד תרגום בפני עצמו (עי' כה"ח רפה סעי' ג). וירא שמיים יקרא גם רש"י (שו"ע רפה סעי' ב).
*****
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים": (פרק א פס' יז)
שאלה: כשמסיעים יולדת ללידה בשבת, האם מותר לעבור דרך בית הוריה כדי לקחת את האם של היולדת?
תשובה: אם היולדת מבקשת שאמה תבוא איתה לבית החולים, מותר לאסוף את האם ואפילו שהאמא גרה רחוק, ולא בדרך לבית חולים, מפני שכל דבר הגיוני שהיולדת מבקשת עושים, וכדברי הגמ' (שבת קכח:) שאם אישה סומא מבקשת שידליקו עוד אור עבור המיילדת – מדליקים אעפ"י שלה אין משמעות לאור (שו"ע של סעי' א משנ"ב ס"ק ד).
*****
שאלה: יולדת שגרה ליד בית חולים הדסה עין כרם, האם מותר לה ליסוע ללדת בשבת לבי"ח שערי צדק?
תשובה: ליולדת יש דין מיוחד של "יתובי דעתא" ולכן מותר לה ליסוע בשבת לכל ביה"ח שהיא רוצה, אולם לכתחילה עדיף לה להיות קרובה לביה"ח שבו היא רוצה ללדת שם. וכל זה ביולדת. אבל סתם חולה שיש בו סכנה, צריך ליסוע לביה"ח הקרוב ביותר (שו"ע של סעי' א משנ"ב ס"ק ד).
*****
"וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (פרק ב פס' ז)
מאי שנא מן העבריות מלמד שהחזירתו על כל המצריות לינק ולא ינק וכו'. (סוטה יב)
שאלה: האם מותר להאכיל קטן בתחליף חלב שיש בו חלב עכו"ם.
תשובה: מצוה לאב שלא להכשיל את בנו אפילו באיסור דרבנן, ולכן לכתחילה צריך לתת לתינוק חלב ישראל. אולם אם אין אפשרות אחרת כגון תינוק חולה, או שאין תחליף חלב ישראל, מותר לתת לו תחליף חלב מחלב עכו"ם (שו"ע שמג סעי' א. משנ"ב שם ס"ק ה. עי' שו"ע יו"ד פ"א סעי' ז בהגה"ה).
<h2>פרשת וארא</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>
<h4>כח האחדות בתפילה</h4>
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב" (ו, ג)
תפילתם  של אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב יחד – היה בכחה להביא את הגאולה. כך גם תפילתם יחדיו של רבי חייא ובניו. גם בימינו, אם נתחזק בתפילה ונידבק במידותיהם של שלושת אבותינו, נוכל לזכות לגאולה ולראות נפלאות.
הגמרא במסכת בבא מציעא (פה.) מסבירה, שתפילת שלושת האבות ביחד עשויה להביא גאולה. הגמרא מביאה מעשה של אליהו הנביא שהיה רגיל ללמוד בבית המדרש של רבי, וביום ראש חודש אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא. אמר רבי לאליהו הנביא: מדוע התעכבת מלבוא? אמר לו אליהו הנביא: הלכתי למערת המכפלה, הערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואחר כך השכבתיו. וכן עשיתי ליצחק וכן ליעקב. שאל אותו רבי: מדוע לא הערת את שלשתם ביחד? ענה לו אליהו הנביא: אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן לא ניתנה לי הרשות להעמידם יחד.
משמעות המעשה הזה הוא, שרק צירוף הכוחות של שלושת האבות ביחד יכול להביא גאולה לאולם. זה מסביר את הפירוש של רש"י בתחילת הפרשה על הפסוק: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", שמפרש ואומר: "אל האבות". כולם שואלים מה הוסיף רש"י על הפשט? ואולי זאת כוונתו – שצריך את כולם לשם אחד, ללמד, שרק הכוח של שלשתם יחד יכול להביא גאולה, וכמו שסיפר אליהו הנביא לרבי יהודה הנשיא. גם כוח של חסד וגם כוח של תפילה. גם כוח של לימוד תורה וגם קדושת ארץ ישראל. רק שכולם ביחד מצטרפים – אפשר להביא גאולה לעולם.
את הדבר הזה צריך משה רבנו ללמוד כשהוא רוצה למלא את ציווי ה' להוציא את ישראל ממצרים ולהביא גאולה לאולם. לכן, בפרשה הזאת ובפרשה הקודמת העוסקות בגאולה, מוזכרים שלושת האבות ביחד פעמים רבות.
הגמרא ממשיכה לספר (שם) שרבי שאל את אליהו הנביא, האם יש דוגמת שלושת האבות מימיו של רבי. ענה לו אליהו הנביא שרבי חייא ושני בניו הם דוגמת שלושת האבות. מספרת הגמרא, שרבי מיד גזר תענית והוריד את רבי חייא ושני בניו להתפלל לפני הדוכן, ובאמת תפילתם עשתה רושם גדול. מיד עם אמירת "משיב הרוח" – נשבה הרוח, וכשאמרו "מוריד הגשם" – ירד גשם. הגמרא מספרת שהם התפללו עד שמשמים עצרו אותם, כדי שלא יתפללו על תחיית המתים שעדיין לא הגיע זמנה.
המחשבה של רבי, שיש בדורו אנשים שהם כדוגמת שלושת האבות, אינה דבר פלא, כיון שכוחם של האבות נמצא בנו הבנים בכל דור. זה היה כוחו של רבי חייא ושני בניו שהיו עסוקים גם בלימוד תורה וגם בהפצתה של תורה לרבים. גם בתפילה וגם בקדושה גדולה. כידוע, ממה שנאמר עליו (שם): "גדולים מעשי חייא".
גם בימינו צריכים אנו להחזיק במעשי אבות סימן לבנים, להתחזק גם בתורה וגם בתפילה. גם בחסד ובמידות טובות וגם באמונה חזקה, וגם בדרך ארץ. חייבים אנו להביא גאולה לעולם. כמו שנאמר (מיכה ז, טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אכי"ר.
<h4>אין מזל לישראל</h4>
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)
יש לבאר את דברי ה' למשה "ואזכור את בריתי" ע"פ הגמרא במסכת ברכות (דף ה.) האומרת כי היסורין ממרקין ומכפרים את עוונתיו של האדם. הגמרא לומדת זאת משני מקומות. האחד: משן ועין – "מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם – עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה".
והשני: "דאמר רבי שמעון בן לקיש, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין. נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב') 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר ברית ביסורין, דכתיב (דברים כח') 'אלה דברי הברית'. מה ברית האמור במלח – מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין – יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם".
וביארו המפרשים את הנפקא מינה בין שני הפירושים: העבד יוצא לחרות בשן ועין דווקא אם האדון הכה אותו, אך אם זר הכה את עינו או את שינו – אינו יוצא לחרות. ואילו במלח, גם אם יקח אדם מלח ויתן אותו על בשר של איש אחר – המלח ממתיק את הבשר. גם לגבי ייסורין, אם נלמד מ"שן ועין" הרי זה דווקא אם האדון הכה אותו. לכן, כאשר האדם יודע שצרה זו באה לו מאת ה' בגלל עוונותיו, אז היסורין ממרקין. אך אם אומר האדם כי אך מקרה הוא – אזי היסורין אינם ממרקין.
אבל אם נאמר כי אנו לומדים מ"מלח" שהייסורין ממרקין את העוונות, הרי גם אם האדם אינו מודה שה' מייסר אותו בגלל עוונותיו, עדיין היסורין ממרקין. וזהו שאמר לו הקב"ה למשה רבנו: אמנם בני ישראל נאנחים כי "מצרים מעבידים אותם", ולא צועקים אלי על עוונותיהם שגרמו את העבדות, אך אני שמעתי את נאקתם כי: "ואזכור את בריתי" – זו "ברית מלח", אשר ממנה למדנו שהיסורין ממרקין גם אם האדם אינו מודה.
וכעת אומר הקב"ה למשה: "טענותיך כי עם ישראל אינם ראויים להגאל ופרעה קשה עורף ולא ישמע – הינן מופרכות. שהרי ישראל ראויים להיגאל משום שיש להם זכות אבות, וגם מפני שהם חזרו בתשובה, ועוד הוסף על כך את קושי השעבוד. על כן, אני שמעתי את נאקת בני ישראל קודם שתמה גזירת "ארבע מאות שנה", כי מצרים מעבידים אותם בפרך יותר ממה שהיו צריכים".
וכשם שזכר הקב"ה לבני ישראל את "ברית האבות" ו"ברית המלח", כך גם בימינו נזכה להיגאל בקרוב ובמהרה, ויקוים בנו (מיכה ז, ט): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אמן.
<h4>ארבע לשונות של גאולה</h4>
וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם…" (ו, ו-ז)
"ארבע גאולות יש כאן, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" (שמות רבה ו, ד)
"ארבע כוסות כנגד ארבעה לשוני גאולה" (רש"י פסחים צט:)
צריך להבין שאין כאן כפל לשון בעלמא, דהיינו ארבעה ביטויים שונים לאותו הדבר, אלא כל לשון ולשון היא כנגד חלק אחר של הגאולה, כאשר תכלית הגאולה היא (ו, ז-ח): "וידעתם כי אני ה'", "והבאתי אתכם אל הארץ".
וביאור הדברים: לשון הגאולה הראשונה שאמרה התורה היא: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", עם ישראל היה משועבד במצרים, ושעבוד זה כלל, השפלה וסבל נפשי, ולכן בתחילה הקדוש ברוך הוא מוציא את בני-ישראל מסבלותם – הסבל הנפשי.
אחר-כך "והצלתי אתכם מעבודתם" – הצלה מהעבודה הקשה – עבודת הפרך.
ולמעשה די היה בשני שלבים אלו לגאולה, אך מכיון שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו (בראשית טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" היה צורך גם בשני השלבים הבאים. משום שהקב"ה לא רצה לגאול את עמו בהסתר כעבד הבורח מפני רבו, ולזאת רומזת לשון הגאולה השלישית – "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", עם ישראל יראו את הניסים הגדולים שעושה להם הקב"ה במצרים, ועל-ידי זה יכול הקדוש ברוך הוא לקחת את עם ישראל להיות לו לעם סגולה כלשון הגאולה הרביעית: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לקים".
ומכאן באים אנו לתכלית הגאולה (ו, ז): "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם" – צריך לדעת שה' הוא הגואל, הפודה, המציל והלוקח את עם ישראל להיות לו לעם סגולה.
והתכלית השניה היא: "והבאתי אתכם". הכניסה לארץ – ישראל שהיא "מורשה" לעם ישראל מאת הקב"ה יתברך שמו ויתעלה.
ונמצינו למדים כי כל יציאת מצרים הינה אמצעי, אך התכלית הם תורה וארץ ישראל. וכבר כתב רבנו יעקב בעל הטורים על הפסוק: "ונתתי אותה לכם מורשה" 'מורשה' מוזכרת פעמיים בתורה, כאן כלפי ארץ-ישראל, ובפרשת "וזאת הברכה" – (דברים לג, ד): "תורה צוה לנו משה מורשה" – כלפי התורה, ללמדנו: שבזכות התורה ירשו הארץ".
כלומר ארץ ישראל והתורה, שתיהן ירושה לנו מאבותינו ושתיהן ניתנו לנו על ידי הקב"ה בזכות אבותינו הקדושים. וכלשון רש"י (שם): "תורה אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה". וכיון שכך, עלינו לאחוז במורשתנו שהם התורה וארץ-ישראל, ולא נעזבם.
<h4>ידיעה ובחירה</h4>
"וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ז, ג)
"מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי כוכבים לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה ליבו למען הרבות בו אותותי ותכירו את גבורתי. וכן מדתו של הקב"ה מביא פורענות על רשעי עובדי כוכבים כדי שישמעו ישראל וייראו שנא' הכרתי גויים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, ואעפ"כ בחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה אלא ויחזק לב פרעה" (רש"י)
אנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית לפני שירת הים: "ותרא את עוני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם" (נחמיה ט, ט).
כלומר, שעבוד המצרים בעם ישראל היה בזדון ולכך נענשו.
וידועה קושיית הראשונים מדוע נענש פרעה על כך שהשתעבד בעם ישראל, הרי סוף כל סוף ירדו ישראל למצרים על-פי גזירת ה', ואם כן איך יכול פרעה לבטל את גזרת ה'? וידועים דברי הרמב"ם שכתב שאין הדבר כן, אלא כל מעשי האדם הן לטוב והן למוטב מסורים הם בידיו של האדם ואינו יכול לומר כי מה שעושה הוא על-פי ה' בלבד, וזו לשון הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר 'ואתה ועבדיך ידעתי וגו" ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו, וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר 'כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו', וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר הא-ל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה"
לאור דברים אלו מוסיף הרמב"ם וזו לשונו (שם פ"ו ה"ה): "ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה וכו' והלא כתוב בתורה 'ועבדום וענו אותם' הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב 'וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ', הרי גזר על ישראל לעבוד עכו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד עכו"ם, אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם וכו', וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצרים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין להיות" עכ"ל.
והראב"ד שם מקשה עליו, אם כך יאמרו המצרים שמכיון שהקב"ה שלח את עם – ישראל למצרים, לא יכלו שלא להשתעבד בהם, ואילו לא רצה שישתעבד בהם לא היה שולח אותם למצרים כלל! אשר על כן, חולק הראב"ד על דברי הרמב"ם, וכותב כי רשעותו של אדם גורמת לו לעשות רע ועל כך הקב"ה נפרע ממנו למפרע על ידי המעשים הרעים שעושה עתה וז"ל: "והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם, ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו" עכ"ל.
ועל פי דברי הראב"ד מובן מה שאנו אומרים כל יום בתפילת שחרית לפני שירת הים, "ותרא את עוני אבותינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם".
מכאן למדנו כי כל מי שרוצה להרע לעם ישראל ידו על התחתונה, וסופו ללקות ולהענש. וידוע שגם הצורר אייכמן הרשע שר"י טען במשפטו כי עם ישראל נענש בשואה האיומה והיתה זו גזרת שמים, וכי הוא שימש בסך הכל כשליח לבצע את הגזרה – אך אין בטענה זו שמץ של אמת, כי כל מה שהגרמנים עשו, לא היה מתוך כוונה לקיים את רצון הבורא, אלא פעלו מתוך רשעות ואכזריות, כל המניע שלהם היה שנאה תהומית נגד עם ישראל. ולצערנו הרב אנו שומעים טענה שכביכול גזרה נוראה זו הגיעה כעונש לעם-ישראל אך אסור לומר כדברים האלה. וידועים דברי הגמרא (מגילה ו) כי גרממיא של אדום רצתה להחריב את העולם ויעקב אבינו נשא תפילה מיוחדת ואמר 'אל תתן ה' מאויי רשע, זממו על תפק' (ועיין ליעב"ץ שכתב שם "גרממיא – נ"ב, כמדומה ר"ל גרמניא היא אשכנז שלנו").
<h4>מסירות נפש</h4>
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֹּאמֶר לְמָחָר…" (ח, ה-ו)
"ויאמר למחר ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה ידע כי הגיע עת סורם, ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר. והנכון בעיני כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן, ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד לא יסורו עד למחר" (רמב"ן)
מדברי הרמב"ן אנו למדים את גודל רשעותו ועקשנותו של פרעה, שהרי מכת הצפרדעים היתה כה איומה עבורו ועבור המצרים הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.
מבחינה גשמית ידועים דברי חז"ל (מדרש רבה י, ו) שהצפרדעים היו נכנסים לכל מקום: באו בבתים, בחדרים, במיטות, בתנורים, ואף נכנסו לתוך מעיהם, אך מעבר לקושי הגשמי היתה זו מכה רוחנית.
אמרו חז"ל (פסחים נג:): "תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מהצפרדעים. ומה הצפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתוב בהן 'ובאו ועלו בביתך… ובתנוריך ובמשארותיך' אימתי משארות מצויות אצל התנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה". כלומר אף שהצפרדעים לא מצווין על קידוש השם אלא רק נצטוו לעלות ולכסות את הארץ, כיון שהיו גדודים גדודים, היו מהם שהלכו לחדרי המשכב, והיו שבאו בבתים, אך אותו הגדוד שנכנס בתנורים ובמשארות לא חוייב בכך, ויכול היה ללכת לחדרים, ובכל זאת נכנסו לתנורים – וזו היא מסירות הנפש של הצפרדעים. [ועבור זה נעשה להם נס ונשארו בחיים וכלשון המדרש (שוחר טוב, תהלים כח, ב): "ואותן שירדו לתנור לא מתו מפני שמסרו עצמן לשריפה לקיים גזרתו של הקדוש ברוך הוא, לפיכך עלו חיים מן התנור וירדו ליאור שנאמר 'רק ביאור תשארנה'"]. ואף שדבר זה הציק לפרעה יותר מכל, שהרי אינו רוצה שבני ישראל ילמדו מסירות נפש מהצפרדעים, מכל מקום הוא מתעקש ומבקש שרק למחרת יסורו, והוא מוכן להמתין עוד יממה כדי להכחיש את תורת משה.
אך משה רבנו אומר לפרעה, אדרבה עקשנותך תגרום לתוספת קידוש ה' "כי אין כה' א-לוקינו" (ח, ו). ושוב, פרעה רואה (ח, יא): "כי היתה הרווחה – הכבד את ליבו ולא שמע אליהם".
והדברים הללו הן מוסר השכל גדול לאדם: פעמים באה על האדם צרה חלילה, והוא שב מדרכו הרעה, אך כאשר באה הרווחה שוב שוכח את הקב"ה, וזוהי דרכו של פרעה. אך אנחנו בוטחים בה' (ישעיהו כו, ד) "בטחו בה' עדי עד", וסומכים על הקב"ה ומקיימים את מצוותיו במסירות נפש גם ב"עת צרה היא ליעקב" (ירמיה ל, ז), ובזכות זאת גם כאשר "וממנה יוושע".
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מעלת האבות כאשר הם ביחד</h4>
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב" (ו, ג)
כתב רש"י: "וארא אל האבות". ורבים התקשו בדברי רש"י מה בא לחדש, הלא זהו בדיוק מה שכתוב בפסוק שבזכותם הוקדמה הגאולה?
אולם יש לבאר ע"פ מאמר חז"ל (בבא מציעא פה:): מעלתם של שלשת האבות כשהם מתפללים ביחד, גדולה היא עד מאד. כלשון הגמרא "תקפי ברחמי" (רש"י – "מרבין בתפילה") בעוצם תפילתם יכולים הם להביא את המשיח קודם זמנו, והגמרא מספרת שיש כדוגמתן גדולים בתפילה ואלו הם רבי חייא ובניו.
לכן כתב רש"י "וארא אל האבות", לא לאברהם ליצחק וליעקב כל אחד על-פי מעלתו אלא לאבות במעלתם כאשר הם ביחד, וזו זכותם.
<h4>וגם אני שמעתי</h4>
"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (ו, ה)
"כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים" (רש"י)
בעל 'אור החיים הקדוש' מדקדק במלה "אני", ומבאר כי מלה זו מעידה על רחמים, לומר לנו שמצד הרחמים בלבד שמעתי את נאקתם גם מבלי שהתפללו.
ויש לבאר עוד במלה "אני", מדוע הקב"ה אומר "וגם אני שמעתי"? הגמרא (שבת קה:) אומרת: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו".
ושאלו המפרשים מדוע הקב"ה בעצמו סופרן ולא מבקש ממלאך לסופרן? והסבירו, כי כאשר אדם בוכה על פטירת צדיק, פעמים שהוא בוכה באמת על אובדן הצדיק, ופעמים תוך כדי בכיו הוא נזכר בצרותיו שלו ובוכה גם עליהן. וזאת שום אדם או מלאך אינם יכולים להבחין בין דמעה לדמעה, אך הקב"ה "היודע את מחשבות לב האדם, ויצרי מעללי איש" הוא יודע אם הבכייה היא על אובדן הצדיק, או על צרותיו של האיש הבוכה, ופעמים, הדמעות מעורבבות אלו באלו, ולכן רק הקב"ה סופרן מפני שיודע אלו דמעות היו לזכר הצדיק.
ועל דרך זו נסביר, כי בני ישראל במצרים, נאנחו ובכו מגודל הצרות והיסורים ומחמת קושי השעבוד. יתכן כי בכייתם היתה על צרותיהם, ויתכן גם שהבכייה היתה צעקה ותפילה לפני ה'. ואין מלאך היודע להבחין בין בכי על הצרה או בכי וזעקת תפילה ולכן אומר הקדוש ברוך הוא "וגם אני שמעתי" – אני דייקא.
<h4>שבועת ה' לגאול את ישראל</h4>
"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'" (ו, ו)
אומרים חז"ל ש"לכן" – היא לשון שבועה (וראה ברש"י).
ויש להבין מדוע היה צורך בשבועה?
אלא, משה רבנו שואל את הקב"ה: מכיון שלא עברו מזמן השעבוד אלא מאתים ועשר שנים מה הטעם שה' רוצה לגאלם. אומר לו הקב"ה: אמנם עברו רק רד"ו שנים אבל צעקתם באה אלי, וחישבתי את קושי השעבוד במדת הרחמים. אמר לו משה: ואם חלילה יחטאו, גם אז מידת הרחמים תגבר? אומר הקב"ה: "לכן" בשבועה, "אמר לבני ישראל": גם אם ירדו חלילה למ"ט שערי טומאה כבר נשבעתי למהר ולגאלם.
<h4>מעלתו של בן תורה</h4>
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ט)
כאשר בא משה רבנו לבשר לבני ישראל שהגיע זמן גאולתם, לא שמעו לו מקוצר רוח ומעבודה קשה.
פשט הדברים הוא, שהיו בני ישראל לחוצים מקושי העבודה שהכביד עליהם פרעה, ולא היה ליבם פנוי לשמוע את דברי משה רבנו בשעה שבא לבשר להם שמתחיל תהליך של גאולה, אלא אמרו לו שהם רוצים להגאל מייד, ואם לא, אין להם פנאי לשמוע את דבריו.
בעל ה'אור החיים' הקדוש כותב ביאור נפלא הפותח בפנינו צוהר קטן אל תוך עולמו הטהור של 'בן תורה', וזו לשונו: "מקוצר רוח – אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם".
דברי בעל "אור החיים" הקדוש קצרים הם, אך מכילים בתוכם יסודות חובקי עולם. הגע בעצמך, הרי בני ישראל היו נתונים תחת שעבוד איום ונורא, השוטרים היו מכים אותם על אשר לא השלימו את ההספק היומי, פרעה היה צועק ללא הרף ( ה, ט): "תכבד העבודה על האנשים"! הרי לך שעבוד איום ונורא שנוטל מן האדם את שלוות נפשו; ולמרות הכל אומר אוה"ח הקדוש כי היו קצרי רוח מחמת שלא היו בני תורה, לומר שאילו היו בני תורה היו סובלים את השעבוד מתוך הרחבת הדעת. ללמדנו כי 'בן תורה' אינו כאחד האדם, אלא נעלה ומרומם מעל כולם, עד שאפילו אם באות עליו צרות רבות אשר באופן טבעי מוציאות כל אדם משלוותו, לא יגיע למצב של 'קוצר רוח', אלא עדיין תהיה דעתו שלווה, ויהיה לבו פנוי לבטוח בהקב"ה שיושיעו מן הצרות בזכות התורה הקדושה המגנה עליו כמו שהגמרא אומרת (סוטה כא:): "תורה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא".
<h4>ואני ערל שפתים</h4>
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (ו, יא – יב)
הנה משה רבנו מסרב ללכת אל פרעה וטוען כלפי הקב"ה טענה ב'קל וחומר', אם בני ישראל לא שמעו אלי, קל וחומר שפרעה לא ישמע אלי משום שאני ערל שפתים. ויש לשאול, הרי לכאורה אין כאן שום קל וחומר, אלא אדרבא, עַם ישראל היו במצב של 'קוצר רוח' מעבודה קשה ולא יכלו לשמוע למשה, אך פרעה לא היה 'קצר רוח' – הן מלך הוא והוא אוכל ושותה ושמח ושלו – ואם כן הוא בודאי יוכל לשמוע את דברי משה בנחת למרות שהוא "ערל שפתים"?
אלא מהקל וחומר שמביא משה רבנו ניתן ללמוד שפרעה גם כן היה קצר רוח, וזאת מחמת הדאגה שהייתה לו כיצד להמעיט את אוכלוסיית בני ישראל, שפרו ורבו מעל דרך הטבע, כמו שכתוב (שם, א, יב): "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל".
ועוד היה לפרעה קוצר רוח מפני שיציאת עם ישראל ממצרים תפגע בהתקדמות העבודה וכלשון הפסוק (ה, ה): "הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אתם מסבלותם". וזהו שאמר משה רבנו כי קוצר רוחו של פרעה בודאי ימנע ממנו לשמוע לדבריו, ועוד, הרי הוא ערל שפתים.
ובאמת רואים אנו שבהזדמנויות אחרות כאשר עם-ישראל לא היו משועבדים, לא היתה למשה מניעה מלדבר עימם, שהרי כאשר עמד משה רבנו והקהיל את כל בני ישראל אנשים נשים וטף (עיין רש"י דברים א, ג) בין ראש חודש שבט לז' באדר כאשר רק מספר הגברים מגיל עשרים ועד ששים היה יותר משש מאות אלף, ויחד עם הנשים והטף היו יותר משני מיליון אנשים – ומול קהל עצום שכזה עומד משה רבנו ומדבר, ולא באולם אלא במִדְבּר ששם הקול אובד במרחב ולא היתה לו שום הגבלה, אף שהיו אלה שלושים ושבעה ימים שבהם דיבר משה רבנו ברציפות.
<h4>אמונת ישראל לעומת אמונת הגוים</h4>
"וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּ-ה' אֱלֹקֵינוּ" (ח, ו)
בא וראה עד כמה מובדל עם ישראל באמונתו לה', מן הגויים. הגויים אינם יכולים להגיע למדרגה של אמונה שלמה בבורא העולם, ואפילו אם יראו מול עיניהם ניסים גדולים כמו שעשה הקב"ה במצרים, ויקבלו מכות נאמנות על גופם, וידעו שיש בורא לעולם, גם אז אין זה בגדר 'אמונה' טהורה בלב, אלא 'ידיעה' שכלית ושטחית בלבד מיראה ומפחד העונש, וזהו שכתוב אצל פרעה 'למען תדע', רק לאחר שהוא מקבל מכות שאינו יכול לסבול, הוא מגיע לדרגה של ידיעה בלבד. אך אצל עם ישראל לא כך הוא. אלא אנו מאמינים בני מאמינים בשלטונו המוחלט של בורא העולם בלי לקבל 'מכות', וכמו שכתוב (ד, לא): "ויאמן העם", והראיה לכך שאנו מזכירים מידי יום את יציאת מצרים בתפילה, ובשבתות וחגים בעת ה"קידוש".
ולכן יש לדעת שחסד גדול ועצום עשה עמנו הקב"ה שהפך את כל סדרי העולם והביא על המצרים את עשרת המכות, כדי ליצור מקור נאמן ובלתי ניתן לערעור לאמונתנו הצרופה בבוראנו.
<h4>"התייצב" – בקומה זקופה</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה" (ח, טז)
"שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים אלא כגדול העומד לפני קטן" (אוה"ח הקדוש)
אומנם משה רבנו הינו העניו מכל האדם, אך כאשר הולך הוא אצל פרעה לפני מכת ערב, מצווהו ה' שילך בקומה זקופה. ומכאן יש ללמוד שבכל משא ומתן שמנהלים עם גויים, צריך להתייצב מולם ללא שום משוא פנים, וכי אין כאן שום מקום לענווה.
<h4>אנכי אשלח אתכם</h4>
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" (ח, כד)
משה רבנו חשב בתחילה כי פרעה דובר אמת ואכן ישלח את ישראל ממצרים, אך כאשר שמע את פרעה אומר: "אנכי אשלח אתכם", תמה עד מאוד, הכיצד פרעה השתנה לטובה ומוכן לשלח את ישראל. ואז הבין משה את עורמתו של פרעה כי כוונתו לשלוח את משה ואהרן בלבד. ועל כן ענה לו משה ( ח, כה): "רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבוח לה'". כלומר, אל תאמר אתכם – היינו אותי ואת אהרן בלבד, אלא תאמר על כל העם שילכו.
<h4>ורב מהיות קולות</h4>
"הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם" (ט, כח)
במכת הברד, מבקש פרעה ממשה ואהרן שיתפללו לה' כי יפסיק את הברד. ואכן משה רבנו מתפלל לה' והברד נפסק, ושוב פרעה מקשה את לבו, כלשון הפסוק (שם ט, לד): "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויוסף לחטוא".
ואמנם, רואים אנו שהקולות היו חלק ניכר במכת ברד, וכלשון הפסוקים: "וה' נתן קולת וברד" (ט, כג), וכן "העתירו אל ה' ורב מהית קלת" (ט, כח), וכן "הקלת יחדלון והברד לא יהיה עוד" (ט, כט).
וצריך להבין, מה היתה מטרת הקולות ומדוע פרעה כל כך נרעש ונפחד מהקולות? אלא ידועים דברי הגמרא בברכות (דף נט.): "אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב שנאמר והא-להים עשה שייראו מלפניו".
כלומר הקב"ה ברא את הרעמים, כדי שהאדם ישמע אותם וידע "שכוחו וגבורתו מלא עולם" ויישר עקמומית שבלבו. אך פרעה אינו רוצה להיות ישר, ולכן הקולות מפריעים לו, ואומר למשה: הסר מעלי את הברד הזה וקולותיו המיישרים לבו של אדם משום שאני חפץ להישאר בעקמימותי….
ועוד  המדרש אומר שאש ומים ירדו ביחד לעשות רצון ה', וכאשר הברד ירד ביחד עם האש – הפך טבע העולם, אזי העידה שיש מנהיג לעולם, ולכך מכה זו כה הפריעה לפרעה משום שנגדה את השקפתו של "לי יאורי ואני עשיתיני".
וזכורני לפני כמה שנים, היה ויכוח בין ישיבת 'פורת יוסף' לישיבת 'גור', לגבי שטח אדמה בן ארבעה מטרים – הנמצא בסמיכות לבנין הישיבות – למי הוא שייך. לבסוף החליטו כי ראש הישיבה והאדמו"ר מגור יפסקו בנדון, ונמצא פתרון כי יניחו באותו השטח גנראטור שיספק חשמל בשבת לשתי הישיבות. ובזמנם לא כל תושבי שכונת 'גאולה' היו שומרי תורה ומצוות והיו שהתלוננו שרעש הגנראטור מטריד את מנוחתם. כאשר שמע זאת ראש הישיבה הרה"ג מורנו ורבנו עזרא עטיה זצ"ל, אמר: איזה רעש? הגנראטור צועק "שבת, שבת"! והאדמו"ר מגור אמר: הגנראטור צועק "שאבֵּעס שאבֵּעס". כלומר גם רעש הגנרטורים הוא כדי לפשוט עקמומיות שבלב.
<h4>בין רעיא מהימנא לרעיא שטיא</h4>
"הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" (ח, כד)
בוא וראה מה בין משה רבנו – קודש הקודשים, לבין פרעה הרשע. משה רבינו רעיא מהימנא דואג לכל יהודי ויהודי, ומרחם אפילו על גדי קטן שברח, וכך דואג גם לצאנו של הקב"ה – עם ישראל, ושומרם כעל בבת עינו.
אך פרעה, בכל מקום הוא מבקש "העתירו בעדי" היכן העם? היכן הציבור שלו?
ברוך הוא וברוך שמו הבוחר ברועים נאמנים להנהיג את עמו ישראל.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי"</h4>
סיפר מו"ר הרב: בתקופת כהונתי כראשון לציון הוזמנתי לביקור רשמי בוונצואלה. הטיסה לשם הינה טיסה טרנס אטלנטית ארוכה, הכוללת שתים עשרה שעות טיסה לארה"ב ולאחר מכן עוד כארבע וחצי שעות עד לוונצואלה אשר בדרום אמריקה. אנחנו ישבנו במחלקה הראשונה, כאשר מלבדנו שאר המחלקה הייתה תפוסה על ידי פמלייתו של נכבד ערבי. בהגיע מועד ארוחת הצהריים הניח הדייל את התפריט בפני הערבי, כאשר לפתע פרצו חילופי דברים קולניים בין אשה צעירה אשר ישבה לשמאלו לבין אשה מבוגרת אשר ישבה לימינו עד אשר הפסיק הערבי את הויכוח בקביעה פסקנית. לשמע דבריו עלתה בת צחוק על שפתי, והרבנית, שאלה אותי לפשר הצחוק. הדייל הציע לערבי את התפריט, והלה הזמין בשר של "דבר אחר", או אז החלה אשתו המבוגרת לגעור בו: מה קרה לך? אנחנו מוסלמים ועפ"י הקוראן אסור לנו לאכול "דבר אחר", שכחת? אם מישהו ידע על זה, אתה יודע מה יעשו לך…, האשה הצעירה לעומת זאת עודדה אותו לעשות כל מה שליבו חפץ. לבסוף הכריע הערבי: מי רואה אותנו? אנחנו פה במטוס, בשמיים, גבוה מעל האדמה. מי בכלל רואה אותנו, אלוקים איננו יושב כאן במטוס, כך הוגשה לפניו צלחת מלאה חזיר והלה אכל במלא הפה. לאחר הנחיתה בוונצואלה הסיעו אותנו לבית מלון שם נערכה קבלת פנים חגיגית. בקבלת הפנים השתתפו רבי ושרי המדינה, ראשי הקהילה היהודית וכן שגרירים רבים. בתום האירוע לאחר שיצאתי מן האולם ניגש אלי אדם אחד ונישק את ידי. "אני שגריר מצרים בוונצואלה" – הציג את עצמו – "ובקשה לי אל כבוד הרב". עוד לא סיים הלה את דבריו ופתאום שמעתי מאחורי גבי פרץ צעקות בשפה הערבית. היה זה הערבי מהמטוס, ודבריו כוונו לעבר השגריר המצרי. פניתי אליו בערבית: בוא הנה! מה אמרת לו? והוא, לשמע הערבית אשר בפי, נאלם דום. התברר, שהערבי מהמטוס הוא שגריר ערב הסעודית בוונצואלה, והוא צעק בחמה על השגריר המצרי: אתה מנשק ידי רב יהודי!? אספר זאת למצרים! השבתי לו באותה המטבע: ואני אספר לכולם שאתה אכלת בשר חזיר ואשתך אמרה לך לא לאכול. שמעה זאת אשתו של הסעודי והחלה לגעור בו שוב מהצד: נו אתה רואה,אמרתי לך…ווי, מה יהיה אתנו כעת. נבהל הסעודי והחוויר כסיד. סליחה – פלט לעברי – בכלל לא נפגשנו. אתה לא ראית ואני לא ראיתי, והלך.כך יצא שנתחלפו היוצרות: המצרי לא הלך בדרכי פרעה והמדיני לא למד מדרכי יתרו.
ולמה בא אלי השגריר המצרי? מפני שהיה נשוי כבר תשע שנים ולא נולדו לו ילדים. כמובן הוא השתוקק לצאצא, ושיהיה בן זכר דווקא. אמר לו נשיא הקהילה היהודית: בוא ונלך לרב לפגישה אישית,שם תתחנן לפניו שיעתיר עבורך. אף הנשיא ביקש עבור המצרי: אם הרב יברכו – אמר – הדבר יועיל לנו מאוד לחיזוק היחסים הטובים עמו. אברך אותך בתנאי שתסייע לקהילה היהודית במצרים אשר זכויותיהם מקופחות, וכן בתנאי שתבקש מארצך שיאפשרו לרבנות הצבאית לחפש את גופותיהם של חללי צה"ל (ממלחמת יום-כיפור) שלא נודע מקום קבורתם. אם תעשה כל שביקשתי,אני מבטיח לך,השנה יש לך בן.
<h4>"לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ"</h4>
סיפר מו"ר הרב יצ"ו: הימים ימי מלחמת העולם השנייה. מכונת המלחמה הגרמנית ימ"ש שועטת קדימה בכל החזיתות, באירופה ובאפריקה. בכל אשר תמצא ידם משעבדים הנאצים את העמים הכבושים תחת ידיהם ובפרט סובלים אחינו בני ישראל הי"ד אשר נשלחים בהמוניהם אל מחנות ההשמדה. והנה הגיעה השמועה לירושלים כי הצורר הגרמני מתקרב אל ארץ הקודש. החיילים הגרמנים ובראשם רומל ימ"ש הכו את חיילי בריטניה בשורה של קרבות עד אשר כבשו את כל צפון אפריקה וחנו באל-עלמין אשר בשערי מצרים. גדולי ירושלים התאספו אצל הרה"ג והמקובל האלוקי הרב יצחק אלפיה זצ"ל לטכס עצה כיצד ניתן לבטל את הגזירה. בעצה אחת החליטו כי ישלחו משלחות אל כל קברות הצדיקים הידועים בארץ ישראל, בכדי להרעיש עליונים ותחתונים למען לא תגבר מידת הדין על מידת הרחמים ולמען יגן ה' על ארצו ועל צאן מרעיתו.הרב אלפייה עצמו תכנן לעלות על קבר אחד הצדיקים אשר בירושלים עיר הקודש, והנה בלילה נגלה אליו יהודי אשר פניו מאירות כגלגל חמה ושואל: הכיצד זה שלחת להתפלל על כל קברות הצדיקים ועל קברי לא שלחת? ומה שמך כי יבוא דברך וכיבדנוך שאל הרב אלפיה בהכנעה. שמי יעקב אביחצירא ומקום מנוחתי הוא בדמנהור אשר במצרים, ענה האיש בחלום. אני עצמי אעלה על קברך ואשא שם תפילה לבורא עולם – אמר הרב אלפיה, למשמע דבריו נענע הצדיק בראשו ולפתע נעלם ואיננו. למחרת נכנס הרב אלפיה אצל המפקד הבריטי אשר בירושלים וביקש להצטרף אל הרכבת היוצאת לקהיר. משהסביר הרב לקצין הנבוך מדוע הוא נוסע אל עבר המלחמה במקום להימלט מפניה, נענה לו הלה ואמר כי אם לא יועיל הדבר, ודאי לא יזיק."אולם דע לך" הוסיף הקצין ואמר הרכבת מלאה חיילים היוצאים לחזית והיא יוצאת מן התחנה מחר בשעה 7:30 בדיוק. הרב ופמלייתו שמו פעמיהם מיד לדרך, אולם עד אשר סיימו להתפלל שחרית כותיקין כבר חלפה עברה השעה בה הייתה הרכבת אמורה לצאת לדרכה. "שימו בה' מבטחיכם" אמר הרב אלפייה בטוח אני כי יסייע בידינו לקיים את ההבטחה אשר הבטחנו לצדיק. ואכן, כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, הורה השעון כי חלפה לה השעה שמונה ועדיין הרכבת מתמהמהת ואין איש יודע על מה. מיהרו הרב אלפייה ובני לוויתו ותחבו את האישור אל תוך כפו של מפקד הרכבת המופתע ולפתע נשמעה הצפירה ומיד הרכבת הפליגה לדרכה. בקהיר השתהו הרב ופמלייתו רק בכדי לקנות צידה לדרך ומיד חיפשו אורחת ישמעאלים אשר תוביל אותם לדמנהור הנמצאת כ-40 ק"מ מקהיר בואכה אל-עלמין. מיד כאשר הגיעו לציונו של רבי יעקב אביחצירא זיע"א, "האביר יעקב", התנפל הרב אלפייה בתפילה ובבכייה לה' כי ישלח עזרו ממרום ולא חדל עד כי קיבל אות מן השמים כי עת רצון היא ותפילתם נתקבלה. מיד הורה הרב אלפייה לבני החבורה להפוך פניהם חזרה לעיר הקודש ירושלים בלי שהות כלל. והנה בדרכם חזרה מעט קודם שהגיעו לירושלים, נטפל אליהם אנגלי אחד והתפאר בפניהם כי הבריטים מינו קצין חדש בשם מונטגמרי לעמוד בראש צבאם באפריקה, והוא החל להושיע מיד צבאו של רומל אשר היה נחשב לכמעט בלתי מנוצח. חייך הרב אלפיה והפטיר למלוויו בחיוך: ידי עשיו בשלהם ואנחנו יודעים כי "הקול קול יעקב".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו' יב')
שאלה: האם אדם שאינו מבטא את האותיות כראוי יכול להיות ש"צ?
תשובה: לא ימנו אדם שמחליף את האותיות כגון שקורא אות "עין" כאות "אלף" וכדו'. אמנם במקומות שכל הקהל רגיל לדבר כך או שאין שם אחר – מותר (שו"ע נג' יב'. כה"ח שם ס"ק נט', סא'. ועי' ברכ"י שם ס"ק ה'). וכן לא ימנו אדם שיכול ע"י טרחה לבטא את האותיות היטב, כיוון שיכול להתבלבל בתפילתו ( עפ"י כה"ח סי' נג' ס"ק ס').
*****
"כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין" (פרק ז' פס' ט')
שאלה: האם מותר לעשות קסמים בפני קהל?
תשובה: הרמב"ם כתב לגבי איסור מאחז עיניים (הל' ע"ז פי"א הלכה טו): "המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העניים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך" בדין קוסם בימינו יש סוברים שאנשים יודעים שזו זריזות ידיים ולכן מקלים שלא כדין כיוון שאסור מן הדין. אמנם אם הקוסם מראה לאנשים את התעלול שמסביר כיצד נעשה הקסם – מותר, אך קסם שאינו מראה – אסור לעשותו.
*****
"וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" (שמות ח,יט)
אומר הבא"ח (ש"ר וארא) מחר אותיות רמ"ח ואותיות רח"ם.
שאלה: כיצד ינהג המתפלל ביחיד בק"ש כדי להשלים רמ"ח תיבות?
תשובה: אדם צריך להשלים בקריאת שמע רמ"ח תיבות, ובק"ש יש רמ"ה תיבות, וכדי להשלים רמח' כנגד אבריו של אדם, חוזר הש"ץ ואומר בקול רם: "ה' אלוקיכם אמת", וכך החשבון: פסוק שמע ו' – תיבות, בשכמל"ו – ו' תיבות, ואהבת – עד ובשעריך – מ"ב תיבות, והיה אם שמוע עד ושמתם – ע"ב תיבות, מושמתם עד ויאמר – נ' תיבות, מויאמר עד ה' אלוקיכם – ס"ט תיבות. – סה"כ רמ"ה תיבות. המתפלל ביחידות או שהחזן הקדימו וסיים ק"ש או שהוא הקדים את החזן כשמסיים ק"ש יחזור ויאמר "ה' אלוקיכם אמת" ולא יאמר היחיד לפני ק"ש "אל מלך נאמן" כדי להשלים רמ"ח תיבות. דין זה הוא גם אם החזן עם הארץ ואינו יודע שצריך לכוון ולהוציא את הקהל ידי חובה באמירת "ה' אלוקיכם אמת". אמנם מנהג האשכנזים לומר תחילה "אל מלך נאמן", אך גם למנהג בני אשכנז יכול לומר "ה' אלוקיכם אמת" (עי' שו"ע ס"א סעי' ג' ובהגה"ה שם).
<h2>פרשת בא</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>בנערינו ובזקננו נלך</h4>

"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנו" (י, ט)
הנה בתחילה מסרב פרעה לשחרר את הטף ממצרים ואומר: "לכו נא הגברים". על פי הפשט, טעמו של פרעה בהשארת הילדים הוא משום שרוצה שהילדים יישארו בידו בתורת "ערבון", כדי שההורים ישובו מצרימה לקחת את ה"עירבון". אלא לאחר שלקו הוא ועמו במכת חשך, פרעה קורא למשה ומסכים שגם הטף ילכו ביחד עם בני ישראל, אך מתעקש שהצאן והבקר יישארו וכלשון הפסוק: "ויאמר לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם". וגם לזאת משה רבינו מתנגד ואומר: "גם אתה תיתן בידנו זבחים ועולות". רק לאחר מכת בכורות אומר פרעה: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי".
ויש להבין את כוונת פרעה שהתעקש שהטף והצאן יישארו במצרים ולבסוף נכנע.
[ומה גם שפרעה לא נהג ע"פ ההלכה האומרת (שו"ע חו"מ סי' רכא סעי' א) שאם ראובן ושמעון מתדיינים על מכירת חפץ, ולא הגיעו לעמק השווה, ולאחר מכן פנה ראובן לשמעון וביקש ממנו לקנות את החפץ בלי לנקוב בדמים, הדין הוא שאומרים מכיוון שראובן פנה נתרצה לקנות במחיר שנקב שמעון, ואם שמעון פנה לראובן הרי ששמעון נתרצה לתנאי של ראובן. לפיכך פרעה אינו נוהג כהלכה, שהרי משה הכריז שכולם הולכים: "נערינו, זקנינו, בנינו, בנותינו, צאננו ובבקרנו" – ופרעה מתנגד ואומר "לכו נא הגברים". הם אינם מגיעים לכלל הסכמה, ומשה ואהרון מגורשים מבית פרעה. לאחר מכן, כאשר פרעה פונה למשה ואומר "חטאתי", היה צריך פרעה לקבל את תנאי משה ולהסכים לשלח את כולם ללא הסתייגות, והוא לא עשה כן, אלא שוב מעמיד תנאים: "רק צאנכם ובקרכם יוצג"].
ויש לבאר את עניין המשא ומתן שבין משה רבנו לפרעה כך: בתחילה פרעה מבקש למנוע מה"טף" ללכת לעבוד את ה', ומסביר למשה: אתם הגברים כבר כפרתם ומרדתם בפרעה ואיני יכול לשנות את דעתכם, על-כן "לכו נא הגברים", אבל את הטף השאירו אצלי כי אותם אני יכול לחנך לשמוע בקולי למען אבדיל בין הדור הכופר בי לדור הבא. ועל-כך השיב לו משה, שאצל עם ישראל אין הבדל בין נערינו לזקנינו, גם הטף ילך לעבוד את ה'.
במצוות "הקהל" מצינו שהטף באים "כדי ליתן שכר למביאיהם" (עיין מסכת חגיגה דף ג ע"א) וכן להתחנך למצוות, שידע היאך לנהוג כשיגדלו. וכן מצינו בשירת הים על הפסוק (שמות טו, ב): זה א-לי ואנוהו דרשו חז"ל (תקוני זהר תתפז, תרגום יונתן בן עוזיאל): שגם התינוקות היונקים הראו באצבע ואמרו: "זה א-לי", אך פרעה אינו מבין מה יש לפעוטות ולעבודת ה'.
לאחר מכת הארבה כשמשה עומד על דעתו, אומר לו פרעה: מילא את הטף אתם רוצים לקחת ע"מ שיתחנכו ליראת שמים כפי שאמרת, אבל את הצאן, שהוא אלוה של מצרים, אל תיקחו ואם כבר, אז קחו רק חלק מהם והשאירו אצלי את יתר הצאן.
אך לאחר מכת בכורות פרעה נשבר וחזר בו כליל מכל הסתייגויותיו וכדברי חז"ל (רש"י שם יב, לא): "בטל מה שאמרתי מי ומי ההולכים" וגו' ואומר להם "קומו צאו מתוך עמי". "גם אתם – לרבות הגברים" (ועיין באו"ח הקדוש), גם אתם בני לוי שלא השתעבדתם (אף על פי שלכם אין את "קושי השעבוד" שישלים לכם את מנין ארבע מאות השנים), "גם בני ישראל" – גם תינוקות בני יומם, "גם צאנכם גם בקרכם" – אשר קניתם בכספכם ואפילו אוסיף לכם משלי "כאשר דברתם".
<h4>ויסר מעלי רק את המות הזה – מכת ארבה</h4>
וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְלָכֶם: וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" (י, יד-יז)
יש להבין מדוע מכנֵה פרעה את מכת הארבה בשם "מות".
פשט הדברים הוא שמכיון שהארבה אכל את כל שארית המחיה שהותירה מכת הברד, ממילא נמצא העם המצרי בסכנת קיום ממשית כיון שאין לו מה לאכול.
אך שמעתי ביאור נוסף מפיו של חכם מנשה שלו ע"ה ששמע מבעל הבא"ח זיע"א בעצמו: כאשר הארבה אכל את שארית הפליטה מן העצים, וכבר נגמר כל מה שהיה על העצים, התחילו הארבה להתנפל על המצרים והיו מכרסמים את אוזניהם, את אפם ואת ידיהם, ודבר זה היה לפלא בעיני פרעה. ועל כך אמר לו משה רבנו: דע לך שהארבה יודעים "כי האדם עץ השדה", ורואים את בני האדם כעצים, ולכן אכלו אותם כמו שאוכלים מעצים. וזהו שאמר פרעה למשה, "ויסר מעלי רק את המות הזה", כי המצרים היו נהרגים על ידי הארבה. ודבר זה נרמז בכך שבדרך כלל קוראים את פרשת בא בחודש שבט שבו חל ראש השנה לאילנות.
ונראה לדרוש בזה, שהארבה הוכיח לפרעה עד כמה הוא שקוע ב'מוות' רוחני. הנה פרעה טען שהוא ברא את היאור כמו שכתוב: (יחזקאל כט, ג): "פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני", והיה אטום מלהבין שיש כח רוחני בעולם (בלעדיו).
זאת ועוד, כאשר עם ישראל היו משועבדים במצרים מאתים ועשר שנים, נטמעו בטומאות מצרים, והיה צורך ללמדם את יסודות האמונה. ולכן היה משה רבנו מקהיל קהילות בעם ישראל די בכל אתר ומלמד אותם את יסודות האמונה, על כך שיש עולם הבא, ותחיית המתים וגם היה מלמדם להיזהר בהלכות. אך פרעה והמצריים היו מנסים תמיד להחדיר לעם ישראל את הכפירה ביסודות האמונה והיו לועגים על דברי משה ביחס לתחית המתים ולצורך בשמירת השבת.
וכנגד זה באה מכת הארבה, בכדי להוכיח לפרעה כי הרוחניות היא השולטת בעולם. ומכה זו הייתה תשובה ניצחת לכפירה בתחיית המתים ובשמירת השבת. משום שכאשר אכל הארבה את "כל פרי העץ אשר הותיר הברד", בהגיע יום שבת, כל הארבה ללא יוצא מן הכלל ירד מן העצים (שכן אסור לעמוד ולהישען על עצים בשבת, כמובא בשו"ע או"ח שלו, ס"א: "אין עולים באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל"). וזהו שמביא בעל הטורים בפירושו על הפסוק "וינח" שהכוונה ליום השבת שהארבה נח בו, וז"ל: "ב' במסורה – דֵין, ואידך וינח ביום השביעי, מלמד שהארבה נח בשבת". ובמוצאי שבת, מיד כשאמר משה רבנו "המבדיל בין קודש לחול", כל הארבה חזרו לעצים. מכאן היה מביא משה ראיה למצות שמירת השבת, מכך שהארבה, שלוחו של מי שאמר והיה העולם, נחו במצוותו.
ועוד, מכת הארבה באה להוכיח את אמיתות תחיית המתים. הנה כאשר התפלל משה על סילוק הארבה כתוב (שם, יט): "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים", ואומרים חז"ל (מדרש הגדול שם) שכיצא הציווי שלא ישאר ארבה אחד במצרים, לא רק הארבה החי יצאו ממצרים, אלא אפילו הארבה שהמצרים לקחו, ועשו מהם "כבושים", קמו לתחייה ונשאו עם יתר הארבה לים סוף, וכדברי רש"י: "לא נשאר ארבה אחד – אף המלוחים שמלחו מהם". ומכאן הביא משה רבנו ראייה על תחיית המתים, וזהו מכת מות לשיטת פרעה.
<h4>אשרי האדם העמל בתורה</h4>
"וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (י, כד-כו)
פרעה רוצה שהמקנה ישאר במצרים, ומשה רבינו מתעקש שעם ישראל יקח עימו את כל המקנה משום ש"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'". מויכוח זה רואים אנו יסוד גדול בעבודת ה': הנה פרעה רוצה להגביל את בני ישראל בעבודת ה' שלהם ואומר: "רק צאנכם ובקרכם יוצג", אך משה רבינו עונה לו שבעבודת ה' אין הגבלה ואין סוף, אלא תמיד יש מקום לעליה ולהתקדמות, ושמא נצטרך יותר בהמות על מנת לעבוד את ה', ולכן הוא עונה לפרעה: "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה".
יסוד זה רואים אנו גם אצל יעקב אבינו, עליו אמרו חז"ל שביקש לישב בשלוה. כלומר חשב יעקב אבינו שהוא בגדר "ולבי חלל בקרבי" (ראה ע"ז ד:), כלומר שהרג את היצר הרע שהרי התגבר על עשיו, על לבן ועל שרו של עשיו, ועתה בודאי יצר הרע לא יבא להסיתו. אך אומר לו הקב"ה, בעולם הזה אין לישב בשלוה, משום שכאשר אדם יושב בשלוה אזי היצר הרע קופץ עליו ומבקש להכשילו בכדי שלא יעלה במעלות התורה.
ומכאן על האדם ללמוד שצריך להיות בעליה מתמדת ללא עצירה וללא הגבלה, וכמאמר חז"ל (מדרש משלי י): כאשר אדם עולה לדין שואל אותו הקב"ה אם עסק בחמשה חומשי תורה, למה לא עסק בהגדה, ו"הואיל ונתעסקת בתלמוד – צפית במרכבה"? האם למד סודות התורה? סוד העיבור? משום שתמיד צריך לעלות כי העומד במקום אחד עשוי לרדת.
וכל מה שיעשה האדם בתורה, בקדושה, במצוות וביראת שמים, תמיד הוא יכול להוסיף עליהם כהנה וכהנה, וכדברי הגמרא (שבת קנב.): "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין – חכמה נתוספת בהם שנאמר: בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
ולכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' תרז, ד): "עוונות שהתודה עליהם ביום הכיפורים שעבר ולא שינה עליהם – אפילו הכי יכול לחזור ולהתודות עליהם". ואין בזה מדין "ככלב השב על קיאו" (ראה יומא פ"ו וברמב"ם פ"ב מהל' תשובה ובב"י סי' תרז). משום שכאשר אדם עולה בקדושה במהלך השנה, הרי שהתשובה של השנה שעברה הייתה מועטת יחסית לתשובה של שנה זו, שהרי בשנה זו היטיב להבין מהו הערך של המצווה ומהי המגרעת של העבירה. ועל ההבדל שבין הכרתו וידיעתו בשנה הזו לבין זו של השנה שעברה צריך לעשות תשובה וכפי שביאר גאון עוזנו ותפארתנו ראש כל בני הגולה בעל הבן איש חי. ואדם לעמל יולד – "זכה – הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה" (ב"ר יג, ז). דהיינו, אם אדם זכה להבין שהוא צריך לעמול בתורה ואשריו שהוא עמל בתורה, זו הזכות הגדולה שלו!
ועל האדם מוטלת החובה להמשיך ולהתעלות ללא הפסקה וללא מנוחה – "עד בואנו שמה", דהיינו עד בואו של האדם לעולם ארוך שכולו טוב, ואז: "ושם ינוחו יגיעי כח". שם יראה האדם בעיניו מהו ערכה של מצווה קלה שעשה בעולם הזה, וכמה עצום ורב השכר השמור עבורה וכלשון הפסוק (תהלים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ובהיות שבעולם הבא לא יוכל האדם לעשות מצוות לכן "שם ינוחו".
<h4>ואחרי כן יצאו ברכוש גדול</h4>
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם" (יא, ב)
"אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם, 'ועבדום ועינו אותם' – קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'- לא קיים בהם" (ברכות ט: והובא ברש"י)
רבים מתקשים בדברי חז"ל, (ראה מהרש"א שם) וכי הקב"ה שומר הבטחתו רק כדי "שלא יאמר אותו צדיק", הרי את דבריו צריך לשמור ולקיים כי נאמן הוא ונאמנים דבריו? ויש משיבים כך: כשאמר לו הקב"ה לאברהם: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", נתכוין הקב"ה שיצאו ברכוש גדול לאחר ארבע מאות שנה של שעבוד, אך הקב"ה הקדים להוציאם לאחר רד"ו שנה מפני שבני ישראל הגיעו למ"ט שערי טומאה ואילו היו נשארים יותר היו מגיעים לשער החמישים, וכבר טען שרו של מצרים: "הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה" (ראה בילקוט ראובני בשלח, ובזוהר ח"ב קע:), וכך דרשו על הפסוק: "הנסה א-לקים לקחת לו גוי מקרב גוי – אלו ערלים ואלו ערלים" וכו' (ילקוט תהלים תתטז), ולכן כתוב בהגדה: "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא גאלם מיד".
אמנם היו סיבות נוספות להקדמת יציאת ישראל ממצרים כמו זכות אבות וכמו שכתוב (ו, ה): "ואזכור את בריתי" וכן קושי השעבוד אשר השלים למנין השנים.
אך כל זה אינו כלול בהבטחת ה' "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כיון שעדין לא עברו ארבע מאות שנה, אלא כדי שאברהם אבינו לא יטען ויאמר: "ריבונו של עולם, ועבדום ועינו אותם – קיימת בהם, ואחר כן יצאו ברכוש גדול – לא קיימת בהם", לכך ביקש ה': "וישאלו איש מאת רעהו וכו'".
ויש מסבירים על פי משל (ראה מהר"ם אלשיך, וקול יהודה למו"ר דודי ראש הישיבה הגר"י צדקה זצ"ל): למה הדבר דומה, לאבא שהיה לו בן תמים ורצה האב שיתפרנס בנו מיגיע כפיו ועל כן שלח אותו לעבוד אצל אדון אחד. וכעבור מספר שנים ביקש הבן לשוב לביתו. ישב האדון וחישב את כמה הוא חייב לו עבור עבודתו במשך אותם שנים, וכתב לו המחאה על סכום גדול. נזף בו הבן: מדוע אתה נותן לי 'חתיכת נייר' במקום לתת לי כסף מזומן? הבין האדון שאותו בן תמים לא מבין אפילו בערכן של המחאות והלך האדון לבנק וביקש שיתנו לו סכום כסף קטן במטבעות קטנות, הכניס את כל המטבעות בשקית ניילון פשוטה ועשה בה חור, כך שהמטבעות יפלו ממנה לאיטן, והבן יצטרך להרים את השקית ולא יסתפק באחיזה בידיות. שמח הבן בראותו את הכסף הרב אשר נתן לו, והלך לאביו בגאווה גלויה בכדי להציג בפניו את הרווחים. כאשר ראה האב את ה"אוצר" צעק עליו ואמר לו שכל המטבעות אינן שוות אלא סכום כסף פעוט ביותר, ואין זה שכר שוה בעבור מה שעבד אצל האדון כל השנים. הלך האב אצל האדון, והלה מסר לו את ההמחאה האמיתית.
כך נהג הקב"ה עם ישראל, הקב"ה רצה לשלם לישראל באוצר האמיתי עבור עבודתם, וזו התורה הקדושה שהיא רכוש גדול וחמדה גנוזה עוד בטרם נברא העולם (עיין שבת דף פח: שתתקע"ד דורות לפני בריאת העולם היתה התורה אצל בורא עולם, וכדברי הזוה"ק 'בה אסתכל וברא עלמא'). אך עם ישראל אשר היו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, לא ידעו להעריך את עוצם יוקרתה של התורה, ועל כן נתן להם הקב"ה מעט 'מטבעות פשוטות' – כלי כסף וכלי זהב אשר לקחו ממצרים וכן ביזת הים, שהם כמו השקית אשר נפלו ממנה המטבעות. ולאחר שיצאו ישראל ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה ונוכחו לדעת ולהבין שאין ערך של ממש באוצר הכסף והזהב, או אז נתן להם את האוצר האמיתי והנצחי, את התורה הקדושה.
ועפ"ז מבואר שאמנם ה' הבטיח ש"יצאו ברכוש גדול", דהיינו מתן תורה, אלא שיכול אברהם לטעון – למצבם שהיו ביציאת מצרים – "ועבדום ועינו אותם קיים בהם" – בגוף ממש ולכן גם "ויצאו ברכוש גדול" צריך להיות בגשמיות ממש. ולכן אמר ה' למשה רבינו "דבר נא וכו'" – שיקבלו עתה רכוש גשמי, אבל את הרכוש הרוחני, שהוא ה"רכוש גדול" האמיתי, יקבלו במעמד "מתן תורה".
<h3>פרפראות</h3>

<h4>בא אל פרעה</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (י, א)
בעל הטורים מתיחס לשינוי הלשון שכאן אמר הקב"ה למשה: "בא אל פרעה" ואילו לעיל (שם ז, טז) אמר לו: "לך אל פרעה"?
ותירץ וז"ל: "כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו 'בא', וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו 'לך'", עכ"ל.
ועוד ניתן ליישב על פי מה שמוסיף בעל הטורים (שם): "בא, עולה בגימטריא ג', רמז לו ג' מכות שיביא עוד עליו", עכ"ל. כלומר שכאן השתמש משה רבנו בלשון "בא" כדי לרמוז לפרעה על ג' המכות שעוד יבואו עליו.
ויש ליישב עוד באופן אחר: הנה למרות כל המכות שהכה ה' את מצרים, פרעה מכביד את ליבו וממאן לשלח את עם ישראל. ואף שלאחר מכת הברד נכנע כביכול פרעה וכלשון הפסוק (שם, כז-לה): "וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. העתירו אל ה' ורב מהית קלת אלקים וברד ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד", משה רבנו יודע שאין פיו ולבו של פרעה שוים, ומ"מ אומר לו (שם): "כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' וכו', ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים". אך פרעה חוזר לסורו וכמו שכתוב (שם): "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה", וכשראה כך משה התייאש, ואמר לקב"ה שאינו מסוגל יותר לילך אל פרעה לנוכח רמאותו. אמר לו הקב"ה: א"כ הפעם אני בעצמי אבוא אתך, ואז הסכים משה. וזהו שאמר לו הקב"ה: "בא אל פרעה", כלומר בא עמי, ולא אמר לו 'לך' אל פרעה.
<h4>אותותי אלה – תפילין ושבת</h4>
"לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (י, א)
הנה פשט הדברים של "למען שתי אותתי" מכוון אל שלשת המכות הנותרות, אך לפי הדרש רומז הפסוק לשני אותות מיוחדים שנתן הקב"ה לעם ישראל, ואלו הם: שבת ותפילין. בתפילין נאמר (שמות יג, טז): "והיה לאות על ידכה", ובשבת נאמר (שמות לא, יג): "את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם". ושני האותות הללו קשורים ליציאת מצרים, וניתנו כדי לזכור את יציאת מצרים, כמו שכתוב לגבי תפילין (שמות יג, יד-טז): "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים וכו' והיה לאות על ידכה"; ולגבי שבת כתוב (דברים ה, יד): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וכו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", וכלשון הרמב"ן: "הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת".
<h4>מטרת המכות – ידיעת ה'</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (י, א-ב)
בפסוקים אלו אנו רואים כי אומנם היתה לה' אפשרות להוציא את בני ישראל ממצרים ללא עשרת המכות, אלא שהיו למכות מטרה אחרת והיא: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", כלומר ידיעת ה' והכרת כוחו של הקב"ה.
ומכאן יש ללמוד שאנו מצווים תמיד להגיע למטרה זו של ידיעת ה', ואחת הדרכים המביאות את האדם לכך הינה ההקפדה באמירת הברכות וכלשון הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות ה"ג), וז"ל: "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה" – הרי שמטרת הברכות היא הכרת הבורא וידיעתו.
הרמב"ם מציין את הטעם הנ"ל לאמירת ברכות בהלכה נוספת, וז"ל (שם הל"ד): "נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". ויש לבאר כי יש שני סוגים של הכרה, האחד ידיעה, והשני הבנה. ההבנה היא שטחית, שהתיישב העניין על לבו של האדם ותו לא, אבל הידיעה היא עמוקה, מוחשית והחלטית. וזהו שכופל הרמב"ם את דבריו כדי ללמדנו שמטרת הברכות היא לדעת את ה' "ממש" ולא באופן שטחי. ואין נפקא מינה בזה אם הברכות הם של שבח או של הודיה, כי הכל לשם אותה מטרה.
וראיה לכך במה שאמר הקב"ה למשה רבנו: "וידעתם כי אני ה'", ולא אמר "והבנתם כי אני ה'", משום שהידיעה היא הרבה יותר מוחשית מן ההבנה, ובה חפץ ה'.
<h4>דרכו של היצר הרע</h4>
"לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (י, כה)
אין נא אלא לשון בקשה (סנהדרין פט:). פרעה – מצד אחד – מנומס, ומבקש "לכו נא" בלשון רכה ובדרך בקשה, ובהמשכו של הפסוק – "ויגרש אותם", בדרך קשה. ידוע, שפרעה משול ליצר הרע, וזהו דרכו של היצר הרע: מצד אחד פונה לאדם כאיש נחמד, ומצד שני "מגרש", מתנכל אליו להחטיאו ולהענישו. הכל לפי התועלת האישית שלו. וזה לשון המדרש: "כי כן דרך הקליפה להשטין למטה ועולה ומקטרג למעלה ויורד ונוטל נשמתו".
<h4>גם אתה תתן – ביטול עבודה זרה מהצאן</h4>
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ" (י, כה)
שואלים המפרשים, כיצד יעלה על הדעת לקחת מצאנם של המצרים לצורך הקרבת קרבנות, הרי כל הכבשים במצרים שימשו לעבודה זרה של המצרים?
ועיין באוה"ח שמוסיף ושואל שאע"פ שמותר לקבל מגוי קרבן להקריב בביהמ"ק (עיין חולין יג:) היינו דוקא אם הוא מביא מעצמו, אך לא אם מבקשים ממנו, עיי"ש.
הרמב"ן עונה, שלא היה בכוונת משה להקריב קרבנות מצאנם, וז"ל (י, כה): "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות – לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק. יאמר כי תכבד מאד יד ה' עליו ועל עמו, עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובאמת כי כאשר אמר להם (להלן יב, לב) וברכתם גם אותי, היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות זבח רשעים תועבה (משלי כא, כז), כי ה' חפץ דכאו, לא לכפר עליו, רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ורבותינו אמרו (מכילתא פרק יג, תנחומא בא ז) כי "כאשר דברתם" (להלן יב, לב) הוא על מאמרם גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. אולי רצו לומר שרמז להם לתת ככל אשר אמרו, לא שלקחו ממנו כלל, או זבחים ועולות להם כדי שיצאו, לא להקריבם עליו. וגם זה אינו נכון".
ועוד נראה לבאר על פי דברי משה רבנו אל פרעה (שמות י, כה): "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלות ועשינו לה' א-לקינו". כלומר משה רבנו אומר לפרעה, גם אתה תתן בידינו כבשים, אך עליך לבזותם ולומר שאתה מבטל מהם כל מחשבה של עבודה זרה ומעתה אין הם אלהים שלכם כלל וכלל. באופן כזה מועיל הביטול של פרעה להפקיע איסור ההנאה מן העבודה הזרה, וזהו שאמר משה לפרעה: "גם אתה" – בידך הדבר, ופרעה הוצרך לעשות כן. (מיהו היתר זה לא קיים אלא אצל גוי, אבל אם יהודי יעשה כן לעבודה זרה, לא יועיל מאומה והע"ז נשארת באיסורה לעולם).
<h4>הצורך בגרוש עם ישראל ע"י פרעה</h4>
"וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם" (י, כז)
באופן טבעי, אדם הנולד במקום מסוים וגדל שם, קשה לו לעזוב את מקומו, ואם יעזוב יהיה קשור בלבו ובנפשו למקום הולדתו בבחינת "חן מקום על יושביו" (סוטה מז.).
ומגלגל הגלגולים, מסובב הסיבות, ה' יתעלה ויתברך שמו לעד, גלגל כי יתהפך לב פרעה, שבתחילה "ולא אבה לשלחם", ולבסוף גרש את ישראל "קומו צאו" – "כי גורשו ממצרים". וכל כך למה? כדי שארץ מצרים תימאס על בני ישראל ולא יחפצו לחזור אליה עוד לעולם.
<h4>אסור להסתכל בפני רשע</h4>
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (י, כט)
מן הדין אסור להסתכל בפניו של אדם רשע, אבל אם יש צורך להוכיח אותו, לדבר איתו ולשכנע אותו לעזוב את מעשיו הרעים, אזי מותר.
והנה עד מכת חושך חשב משה שיש בפרעה איזה קורטוב של אמונה. ולכן בא משה אל פרעה ודיבר עמו פנים אל פנים להוכיחו ולהחזירו בתשובה.
אך כאשר אמר לו פרעה "לך מעלי", אמר לו משה "כן דברת"- כלומר צדקו דבריך, עתה שנוכחתי כי אתה רשע גמור, על כן "לא אסף עוד ראות פניך" כי אסור להביט בצורת אדם רשע.
<h4>כחצות ולא בחצות</h4>
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא, ד)
"ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות" (רש"י)
ועוד נראה לבאר: שכשהקב"ה אומר כחצות ולא בחצות, הוא מתכוון לשעת חצות לילה של מעלה אשר מכוון כנגד בית המקדש, ולא לשעת חצות הלילה של ארץ מצרים. ועל כן אם יאמר משה "בחצות" של ירושלים של מעלה, לא יקבלו זאת ממנו המצריים ויאמרו שהזמן צריך להיות לפי "שעון מצרים", ולכן דקדק משה ואמר: "כחצות".
ולפי זה מובן מדוע כאשר הקב"ה מצווה את משה רבנו לקדש את ראשי החודשים, הראה לו את המולד – "כזה ראה וקדש". משום שבמצרים הלבנה נמצאת ברקיע בזוית שונה ממה שהיא נמצאת בארץ ישראל, ועל כן הוצרך הקב"ה ללמד את משה ולהראות לו את המולד המדויק בירושלים.
<h4>השמחה בשעבוד כמוה כשעבוד</h4>
"וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה" (יא, ה)
שואל רש"י: "ולמה לקו בני השפחות"? והשיב שני דברים: "שאף הם היו משעבדים בהם, ושמחים בצרתם".
וכדברי המהרש"ל (הובא בשפתי חכמים) שבגלל שני דברים הללו נענשו, כי השעבוד לא היה גמור ובהצטרף השמחה הרשיעו ולקו אף הם.
ויש להוסיף, אמנם בני השפחות לא שעבדו ממש את בני ישראל, אבל בן שפחה הריהו יודע מעצמו מהו סבל, ועליו מוטלת חובה כפולה ומכופלת להזהר בזה, ולכך בשעבוד מצרים אף שלא שעבדו את ישראל בפועל, מכל מקום שמחו בצרתם של בני ישראל. לכן הקב"ה מצרף מחשבתם הרעה למעשה וזהו שכתוב: "עד בכור השפחה".
<h4>מלך בכבודו ובבזיונו</h4>
"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף" (יא, ח)
ויש ללמוד מפסוק זה שאומנם פרעה בארמונו היה מכובד בכל גינוני המלכות, וכבוד גדול עשו לו כל משרתיו וכל רואי פניו. וכך גם משה רבנו אשר גדל בבית פרעה נהג לכבד את פרעה מתוך הכנעה, וכאשר היה נפטר מלפניו היה צועד לאחוריו עד אשר יצא מחדרו של פרעה מפני כבודו.
אבל לאחר שפרעה, במקום להכניע את ליבו, התחיל לפנות אל משה בדברי חוצפה וגסות רוח, אמר לו הקב"ה: מעתה גם אתה תנהג כמותו. אמנם בתחילה אמר הקב"ה למשה לכבד את פרעה (עיין רש"י שמות יא, ח. ובמסכת זבחים קב.) ולהתנהג עם פרעה כיאה למלך וכלשון חז"ל (שם): "מלך הוא והסביר לו פנים", אך כל זה היה לפני שפרעה הקשה את לבו, אבל אחר כך כאשר פרעה נהג בעזות פנים, אזי התיר לו ה' לנהוג בפרעה כבאחד העם. וזהו שכתוב: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף", משה רבנו יצא מעִם פרעה כפי שנפטרים מאדם מן השורה, הפנה אליו את גבו בפניו והלך.
<h4>ושמרתם את הדבר</h4>
"וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (יב, כב כד)
הראב"ע ואוה"ח הקדוש התייחסו לשאלה מדוע מצוה זו של נתינת הדם על המשקוף לא נקבעה לדורות עולם, וכלשונם: "הנה פשט הכתוב יגיד כי גם לדורות יצו דברים האמורים בענין, ולא ראינו שעשו כן הקדמונים גם רבותינו לא ציוו לעשותן" (יעו"ש).
ויש לבאר עוד שמפסוק זה ניתן ללמוד שאין לעשות מצווה זו לדורות אלא דוקא לספר על כך, שהרי כתוב: "ושמרתם את הדבר" – מלשון דיבור, דהיינו: "ושמרתם את הדבר" – לספר לבניכם, ובניכם לבניהם עד עולם, את ניסי הבורא יתברך. וכך תספרו לבניכם: "במצרים היינו צריכים לשים דם על המשקוף לפי שהיינו "ערום ועריה" ובזכות הדם, דם פסח ומילה גאלנו ה' יתברך.
והדבר הזה – הדיבור הזה, יהא מוסר השכל לכל אחד ואחד לבל יתייאש אף אם הגיע חלילה לבאר שחת, לערום ועריה, כי גם אז דלתי תשובה לא ננעלו ויכול להגיע למדרגה נפלאה של "ראתה שפחה על הים וכו'" – ו"ויאמינו בה'".
<h4>כן עשו</h4>
"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (יב, כח)
"ומהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו" (רש"י)
ויש לשאול לכאורה על פירוש רש"י, מה החידוש בכך שמשה ואהרון קיימו את ציווי ה'?
ויש לבאר ע"פ דברי המדרש (ילקוט שמעוני פרשת בא רמז קצה): "מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ד' ימים? היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראך וגו'" הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהן כדי שיגַאלו. שנאמר "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה", "עריה – מן המצוות". ונתן להן הקב"ה שתי מצוות. מצוות פסח ומצוות מילה שיתעסקו בהן כדי שיגַאלו. ואומר "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך".
לפי זה היה מקום לומר שמשה ואהרון לא היו צריכים לעשות את קרבן הפסח, שהרי הם תמיד קיימו את המצוות והם לא היו ערום ועריה, שהרי הם לא היו בטומאת עבודה-זרה וביטול המילה.
ואעפ"כ, לימדנו רש"י – "כן עשו", משום שאף אם בטל הטעם – המצווה לא בטלה.
<h4>הכבדת לב – מהי</h4>
"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (יב, ל)
היה בירושלים יהודי זקן שזכה לראות את הבן איש חי זצוק"ל, ושמו רבי מנשה שלו ז"ל. הוא היה מסתובב מבית-כנסת לבית-כנסת, וחוזר על דרשותיו של רבי יוסף חיים זצוק"ל בדיוק כפי ששמע אותן מפיו.
מפיו שמעתי כי הפסוק שמתאר את קימתו של פרעה בליל יציאת מצרים הוא תמוה מאוד. הנה כתוב: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים". מהיכן הוא קם? הוי אומר מהמיטה שישן בה. וא"כ יש לשאול הייתכן? מלך היודע כי הולך להתרחש במצרים אסון נורא, מוות אשר יפגע גם בו, וגם בבנו בכורו, הולך לישון על מיטתו?
מכאן יש לראות את קושי העורף של פרעה. שהרי הוא יודע שכל אזהרותיו של משה מתקימות אחת לאחת. ויודע שמצרים חבולה וכואבת אחרי תשע מכות קשות. ואף יודע שהלילה אמורה לבוא המכה הקשה ביותר וכלשון הפסוק (ט, יד וראה רש"י שם): "כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך". ועם כל זה לא שם אל לבו.
ובאמת מטרת כל עשר המכות הוא ללמד שכאשר אדם לא רוצה לשמוע – אזי הוא לא ישמע. וכשאינו רוצה לראות – הוא לא יראה, אלא יסביר את כל המאורעות לפי דרכו, ויסרב לראות את הפלאים שקרו לו. וזה נקרא "הכבדת לב".
כך אפשר להבין גם כיצד פרעה מריץ את כל צבאו לתוך ים סוף, ואף שרואה את הים נקרע מול עיניו, הוא ממשיך לרוץ לתוך הים. וכי מה עולה בדעתו? שהים נקרע לכבודו? אלא הוא בוודאי מסביר לעצמו כי "בעל צפון", האליל היחידי שנותר מכל אלילי מצרים אשר התפרקו במכת בכורות, הוא זה שקרע את הים לכבודו ולכבוד צבאותיו. ואף שאין זה מתקבל על הדעת מ"מ כאשר האדם לא רוצה להאמין, כל הסבר מתקבל.
ולעומת פרעה, עם ישראל דוקא לומד להכיר את ד' ואת מעשיו, ולהיות "מאמינים בני מאמינים", אומנם מהלך זה לוקח זמן כדי להגיע למלוא אמונתם, שהרי בתחילה רק משה ואהרון עושים את דבר ה' וכלשון הפסוק: "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ד' אתם – כן עשו" (ז, ו). ורק אחרי תשע מכות בראש חודש ניסן, כאשר ה' מצווה את בני ישראל לקחת שה בעשור לחודש, לצורך קורבן הפסח, כתוב: "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן – כן עשו" (יב, כח). כלומר שלא רק משה ואהרון עושים, אלא גם בני ישראל רוצים לעשות, והקב"ה מצרף להם מחשבה למעשה (רש"י).
וכן אחרי ארבעה-עשר ימים, כשמקריבים קורבן הפסח, כתוב: "ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן – כן עשו" (י"ב, נ). והתורה מדגישה: "כל בני ישראל", ללמדנו שכולם היו שותפים לקורבן הפסח.
אמונה זו מתבטאת בכך שבני ישראל נשארו ערים כל הלילה, חגורים במותניהם, ונעליהם ברגליהם, ומחכים לבוקר לצאת ממצרים. ואף על פי שזאת לא היתה אמונה מושלמת, שהרי הם לא הכינו צידה לדרך עד שהיציאה קרתה בפועל, אך עם כל זאת, ה' חושב להם זאת לטובה, וכדברי הנביא: "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קדש ישראל לד' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ד'" (ירמיהו ב).
<h4>מכת בכורות ע"י הקב"ה בעצמו</h4>
"וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (יב, ל)
"ד"א מצרים מזנות תחת בעליהן, ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה, פעמים חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו" (רש"י)
לפי דברי רש"י מובן פירוש הפסוק שצעקו "כולנו מתים", מהו "כולנו" מתים? אלא, שאמרו מצרים, אתה אמרת שימותו רק הבכורות, ובפועל מתים בכל בית כמה וכמה בנים, לזה אמר להם כולם בכורים. וזהו שהיתה "צעקה גדולה" ואמרו "כולנו מתים".
במכת בכורות נשמעה הצעקה בכל בתי מצרים כאחד והטעם הוא כיון שהקב"ה בעצמו ירד להכות את הבכורות, והכה בכל בתי מצרים בבת אחת ממש. ודבר זה לא נעשה ע"י מלאכים שא"כ לא היו יכולים להכות בכל בתי מצרים כאחד, אלא היו מתחילים להרוג את הבכורות במקום אחד, ואחר כך עוברים למקום אחר וכן הלאה, ובאופן זה היתה הצעקה נשמעת בית אחרי בית, אך כיון שה' בכבודו ובעצמו הכה את כל בכורי מצרים, על כן "אין בית אשר אין שם מת", ובגלל זה היתה צעקה אחת גדולה בכל ארץ מצרים.
<h4>קירוב רחוקים – לשם שמים</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (יב, מג)
"כל בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל משומד במשמע" (רש"י)
בכל מקום נצטווינו לקרב את אחינו בני ישראל הרחוקים מהתורה ומהצוות, ועלינו ללמדם היאך לקיים כל מצוה ומצוה. דבר זה בא לידי ביטוי גם בליל הסדר כאשר אנו מכריזים "כל דכפין ייתי", וכן בתעניות אנו מצרפים את הרחוקים למנין. וכן מצינו בקטורת שמצרפים את החלבנה המרמזת על רשעי ישראל, ובארבעת המינים מצרפים את הערבה אשר אין לה לא טעם ולא ריח בכדי לבטא שאחדות ישראל מאגדת את הרשעים ביחד עם הצדיקים, וכן על זה הדרך.
והנה בקרבן פסח כתוב: "כל בן נכר לא יאכל בו", ולפי דברי רש"י לעיל יוצא שיהודי הרחוק מאמונה בהקב"ה, אי אפשר לצרפו לקרבן פסח. ופלא הדבר, במה שונה מצות קרבן פסח משאר מצוות התורה אותן אנו מצווים ללמד לכל יהודי באשר הוא?
אלא הביאור הוא: שבכל המצוות אנו מחויבים לצרף את מחוסרי האמונה, דוקא אם אין במצוות הנאה ותאווה, אלא מעשה מצווה גרידא. וכגון ביום כיפור, יהודי הרחוק מתורה אשר מקיים את מצוות היום וצם, אזי הצטרפותו חשובה ביותר דווקא משום שהוא משתתף במצווה אף שאין לו הנאה ממנה. אבל בקרבן פסח שעיקר המצווה היא אכילת בשר הצלי , אין כאן הוכחה של רצון לקיים את דבר ה', ואולי הוא אוכל רק למלא את תאוותו. ולכן התורה מונעת את כל מי שמעשיו מנוכרים לאביו שבשמים, מלהצטרף לקרבן הפסח.
<h4>מצות פטר חמור</h4>
"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (יג, יג)
ויש לשאול מה הטעם שמצוה זו נוהגת דוקא בחמור?
כתב רש"י: "גזרת הכתוב היא לפי שנמשלו מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים".
והנה, על המצריים נאמר (יחזקאל כג, כ): "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (עיין בראשית רבה פרשה צו, ה). ויש הבדל בין סוס לחמור, על סוס יכול לרכב דווקא אומן הבקי במלאכת הרכיבה, ואם אינו בקיא במלאכה, הסוס יפילהו ארצה, אבל החמור כנוע למשא "כשור לעול וכחמור למשא".
עם ישראל העדיפו לקחת חמורים ממצרים בכדי לשאת את כספם וזהבם, כי הסוס יכול לבעוט ולהפיל את שללם. ועוד, במכת הברד מתו רוב סוסי מצרים ולא נשארו לישראל אלא החמורים.
מותם של סוסי מצרים – במכת הברד, והנותרים מהם – בים, "סוס ורוכבו", מבטא את מפלת מצרים עצמה, ופדיון פטר חמור נועד להזכיר לנו חסדי הבורא שהותיר לנו חמורים במצרים לקיים הבטחתו (בראשית טו, יד): "ואחרי כן יצאו ברכש גדול".
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֱדָשִׁים"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: רבי יצחק אלפייה זצוק"ל, אשר פירסם בעולם את חשיבות "תענית הדיבור" ובמיוחד בימי השוב"בים, היה מקפיד מאוד במצוות ברכת הלבנה.
פעם אחת עבר שבוע שלם בו לא נראתה הלבנה היטב ופחד הרב אלפייה כי לא יזכה לברך על הלבנה כהלכתה. והנה, הגיע אורח מבית שאן לירושלים וסיפר לפי תומו כי בבית שאן, אשר בעמק הירדן, העננים אינם כה רבים והלבנה נראית בה תדיר. מייד קם הרב אלפייה ו"נסע" לבית שאן באמצעי התחבורה היחיד שהיה בזמנו, כלומר על חמורים. בימינו, נסיעה זו לוקחת כשעה ורבע או שעה וחצי, תלוי בנהג ובדרך, אבל רבי יצחק היה צריך לרכב במשך יום שלם ועוד שהנסיעה הייתה קשה ורבת טלטולים. למרות זאת לא היסס רבי יצחק, שכבר לא היה צעיר ושם פעמיו לבית שאן. כאשר הגיע ליעדו, לא ביקש לנוח מעמל הדרך, אלא תיכף נעמד לברך את ברכת הלבנה כאשר שמחה נסוכה על פניו, ומייד כשסיים פנה לחזור לירושלים. ביקשו ממנו תושבי המקום להמתין קמעא ולהתארח אצלם, עד אשר ינוח מעמל הדרך. חייך רבי יצחק וענה: "תפילה היא במקום קרבן. בקרבן חייבה התורה "וקמת ועלית אל המקום", כלומר שאין החייב קרבן יכול להבטיח תשלום לכהן המקריב את הקרבן ולהישאר ספון בביתו (כפי שיש מדמים בימינו לשלם באמצעות פקס או הוראה בנקאית), אלא חייב לבוא ברגליו ואז חייב גם בלינה. אני באתי אצלכם לא להתפלל, אלא רק בכדי לברך על הלבנה, ועל ברכת הלבנה לא חייבו חכמים "לינה".
<h4>"ושמרתם את המצות"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: חכם צדקה הזקן זצוק"ל היה גם גאון גדול וגם חסידא קדישא, וכל השו"ע היה "כמאן דמנח בכיסו". פעם אחת תוך לימודנו רצה חכם צדקה לטעום דבר מה, הגשתי לו תפוח עץ שטוף שהיה עדיין רטוב, ולא רצה לקבלו עד שיהיה מנוגב (בכדי שלא יצטרך ליטול את ידיו כדין פרי שטיבולו במשקה). הלכתי וניגבתי אותו במגבת, ועדיין לא אבה לקבלו. מששאלתי את החכם מדוע אינו מקבל את התפוח ממני גם עתה, ענה לי משום שניגבת את התפוח במגבת שהשתמשו בה הרבה אנשים ונעשה התפוח מאוס בעיני. הלכתי ושטפתי את התפוח בשנית, והפעם ניגבתי אותו במגבת מכובסת ונקייה שעדיין לא השתמשו בה. והנה, גם אז לא רצה חכם צדקה הזקן לאכול מהתפוח בטענה שאמנם מגבת זו מכובסת ונקייה, אך הוא חושש שמא ריח הסבון של הכביסה נשאר במגבת- עד כדי כך היה חכם צדקה הזקן איסטניס. והנה, לאחר כמה ימים זומן חכם צדקה הזקן למצוות ברית מילה. אני התמחיתי באותם ימים בהלכות מילה ועל כן התלוויתי לחכם ללמוד מהנהגותיו וממעשיו. תוך כדי המילה טינף התינוק, ולמרות הלכלוך ראיתי כי עושה חכם צדקה מצות מציצה ללא הפסק של שפופרת. שאלתי אותו: ילמדני רבנו, הכיצד כבודו לא רצה לאכול מהתפוח מחמת מיאוס ואילו את מצות המציצה כבודו מקיים בפיו ממש?!. ענה לי חכם צדקה הזקן: "הַדָּא מַצְ'וָוה!" = "זו מצווה!" וחביבות המצווה גוברת על הכול.
<h3>הלכה בפרשה</h3>
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (פרק יב פס' ב')
שאלה: אדם שלא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של יום שישי שהוא ר"ח – האם יתפלל ערבית שתיים. ומה הדין ששבת אינו ר"ח?
תשובה: ביום חול אם התפלל מנחה ולא אמר יעלה ויבוא צריך להתפלל ערבית פעמיים אעפ"י שהלילה אינו ר"ח, אולם אם לא אמר יעלה ויבוא ביום ו' במנחה ויום שבת אחריו אינו ר"ח אינו מתפלל ערבית שתיים (שו"ע קח' סעי' ט' משנ"ב שם) אך יבקש מהחזן לכוון עליו בברכת מעין שבע(שו"ע רס"ח סעי' יג') כיוון שבשבת אין תפילת נדבה ולא ספק נדבה ולא תפילה על תנאי (בא"ח משפטים ט"ז).
*****
"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (פרק יג' פס' ב')
שאלה: באיזו יום מהלידה צריך לפדות את הבן, והאם עושים פדיון הבן בלילה?
תשובה: מחלוקת הפוסקים (שו"ע יו"ד ש"ה סעי' יא' ש"ך ס"ק י"ב') אם בעינן ל' יום תמימות משעת הלידה או מקצת היום ככולו. להלכה אומרים מקצת היום ככולו ולכן כבר בליל ל"א אפשר לפדות, מ"מ לכתחילה אנו נוהגים לא לפדות בלילה אלא במקרים מיוחדים כגון שיום ל"א חל בשבת יכול לפדות במוצאי שבת (עי' קצוש"ע סי' קס"ד אות ג' ובדרכי הלכה שם).
*****
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם " (פרק יג' פס' ט').
שאלה: מתי אדם מחוייב לבדוק את תפיליו?
תשובה: בשו"ע נפסק (סי' ל"ט סעי' י') שתפילין שהוחזקו בכשרות אין צריך לבודקן לעולם. אך אם הוריו קנו לו תפילין ואינו יודע אם הוחזקו בכשרות – חייב לבודקן וכן אם רואה שנתקלקלו הבתים או נפלו למים חלילה יש חשש שהתקלקלו הפרשיות וצריכים בדיקה. מ"מ ראוי לבדוק כל תפילין פעמיים בשבע שנים כדין מזוזה (קול יעקב סי' לט' סעי' ל"ז, ל"ח) וכבר נהגו רבים ושלמים לבדוק את התפילין בחודש אלול ומנהג חסידות הוא.
*****
שאלה: אדם ששלח את תפיליו לבדיקה ויצאו פסולות האם הברכות שבירך עליהם הם ברכה לבטלה והאם ביטל מצוות תפילין?
תשובה: אדם שבדק תפיליו ונמצאו פסולות צריך לקנות תפילין מהודרות מאדם ירא שמיים. אמנם על אותם הנחות שהניח עד אותו יום יש לו שכר כאילו הניח תפילין בכשרות ואין ברכותיו לבטלה כיוון שעשה דבר ה בתום לב לשם שמיים (ר"פ או"ח ח"ד סי' ב').
<h2>פרשת בשלח</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>"ויהי בשלח" – לשון צער</h4>
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג, יז)
ידועים דברי הגמרא במגילה (דף י:): "אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן, דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער… אמר רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי".
ובמדרשים רבים מבואר שאף כאן "ויהי" הינו לשון צער (ראה שמות רבה כ, א ז. ותנחומא כאן שביארו למי היה הצער), ובמדרש מבואר כי לפרעה היה צער מיוחד בצאת בני ישראל ממצרים.
על הפסוקים (שיה"ש ד, יג-טו): "שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים. נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים. מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון" כותב המדרש (ש"ר כ, ה): "ויהי בשלח פרעה, הדא הוא דכתיב 'שלחיך פרדס רמונים'. א"ר לוי משל לאחד שהיה לו שדה והיה בה גל של צרורות (היתה השדה מוזנחת מאוד ומלאה באבנים), עמד ומכרה לאחר. עמד אותו האיש שקנאה והעביר אותו הגל מתוכה ומצא תחתיו מים חיים, נטעה גפנים, עשאה שורות שורות, נטע בה כל מיני בשמים, נטע בה רמונים, העמידה על קנים, בנה מגדל בתוכה והושיב בתוכה שומר, כל מי שהיה עובר עליה היה משבחה. עבר עליה אותו האיש שמכרה, ראה אותה מליאה כל טוב, אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לך שכך הוצאתי מידי. כך היו ישראל במצרים גל של צרורות שנאמר 'גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום', כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים שנאמר 'שלחיך פרדס רמונים וגו" נעשו כגפן היין, נעשו שורות שורות, ראובן שמעון לוי ויהודה, וכן כולם, נטע בה כל מיני בשמים שנאמר נרד וכרכום קנה וקנמון, נטע בה תפוחים שנאמר (שיר השירים ח, ה): 'תחת התפוח עוררתיך', סמכה על הקנים אלו קני המנורה, מצא בה מים חיים שנאמר 'מעין גנים באר מים חיים', בנה בה מגדל שנאמר (ישעיה ה, ב): 'ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו', הושיב בתוכה שומר שנאמר (תהילים קכא, ו): 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך', כל הימים שהיו הבריות רואים את ישראל היו משבחין אותן. ומי היה משבחן בלעם הרשע שנאמר (במדבר כד, ו): 'מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו', בלעם ראה אותן ותמה, פרעה ראה אותם שורות שורות כהנים לוים וישראלים דגלים דגלים התחיל צווח ואמר אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מתחת ידו לכן נאמר: 'ויהי בשלח פרעה'".
אם כן מבואר שפרעה הצטער על כך ששלח את בני ישראל כאשר הם נאים ומסודרים.
ונראה לבאר עוד, ע"פ הגמרא ביבמות (דף לז.): "תנן, רבי אלעזר אומר ודאן בודאן מותר, ודאן בספקן, וספקן בודאן, וספקן בספקן – אסור (אסורים להתחתן זה בזה). ואלו הן ספקן, שתוקי ואסופי (שנאסף מן השוק – רש"י) וכותי. ואמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אלעזר", עכ"ל. כלומר ילד אשר אינו מכיר את אביו ואת אמו אין לו אפשרות להתחתן, כי על כל אחד ואחת אנו חוששים שמא הוא אחיו או היא אחותו, והוא הנקרא "אסופי". ומכל מקום מבואר בגמרא (קידושין עג:), שאם התינוק לא נראה זרוק ועזוב, כגון שיש לצידו חיתולים נקיים, הוא מלובש יפה ונראה מטופל, אין חשש שמא האם נתעברה מפסול.
לאחר שניצלו ילדי ישראל מידי המצרים, חששו ישראל מאד שמא ישא אח את אחותו, ואב את בתו וכדו' – ועל זה כתוב (יחזקאל טז, ט-יג): "וארחצך במים ואשטף דמיך מעליך ואסכך בשמן. ואלבישך רקמה ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי (הביאור הוא, שהיו ישראל כמו בני מלכים מוגנים בפאר והדר, שהיו ענני הכבוד מכסים אותם מלפנים ומאחור) ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך. ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך. ותעדי זהב וכסף ומלבושך שש ומשי ורקמה סלת ודבש ושמן אכלת ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה". כלומר הקב"ה הבטיח לעם ישראל כי הם אינם נכללים בגדר שתוקי או אסופי, כי הוא מעולם לא נטש אותם.
כאשר המצרים ראו את "בגדי המלכות" שהקב"ה כיסה בהם את עם ישראל (הם ענני הכבוד), אזי צעקו "וי", ולכן כתוב "ויהי" – לשון צער.
<h4>זהירות בכבוד האשה</h4>
"וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (יג, כא)
על זמן הדלקת נרות שבת למדנו מחילופי המשמרות בין עמוד הענן ועמוד האש. וכך מספרת הגמרא (שבת דף כג:): "דביתהו דרב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה (היתה מדליקה סמוך לזמן תוספת שבת ולא הייתה מקפידה להדליק מוקדם). אמר לה רב יוסף, תניא, "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה" (יג, כב), מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן (כלומר שעמוד האש שהיה בא בלילה היה מגיע בעוד האור בעולם ועמוד הענן היה עדיין משמש). סברה לאקדומה (חשבה אשתו של רב יוסף להחמיר ולהקדים את הדלקת הנרות לשעה מוקדמת מאוד). אמר לה ההוא סבא תנינא, ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, (הינו שאין להקדים את הדלקת הנרות יותר מדאי משום שאז אין ההדלקה ניכרת שהיא לכבוד שבת – רש"י)
מרן הבן איש חי (בן יהוידע, שבת כג: ד"ה שם א"ל רב יוסף) למד מהגמרא דרך ארץ כיצד על האדם לנהוג במקום שרואה שרבו טועה בהלכה, וכן כיצד ובאיזה דרך להעיר לאשה כאשר היא טועה בהלכה. הנה מובא בהלכה (שו"ע יו"ד סי' רמב סעי' כב ובנו"כ) כי אדם הרואה את רבו טועה לא יאמר לו: "רבי טעית", אלא יביא לפניו את ההלכה כמבקש הסבר וכדומה, וכך ירמוז לו על הטעות בדרך ארץ ובכבוד. אף כאן כאשר רצה רב יוסף להעיר לאשתו, לא פנה אליה ישירות, אלא למד איתה ברייתא או משנה, והיא הבינה את ה"רמז" ופנתה לעשות מעשה מבלי שרב יוסף יכלימה.
ומכאן יש ללמוד עד כמה יש לאדם להזהר בכבוד אשתו, וכמו שאנו רואים מהגמרא (עיין בבא מציעא נט.) כיצד בני תורה מכבדים את נשותיהם ביותר, זאת בניגוד למה שאומרים ליצני הדור שבני תורה מזלזלים בנשותיהם. וכל אדם חייב לכבד את אשתו ביותר, עד כדי כך שאם אין לו סכום כסף המספיק לרכישת בגד גם עבורו וגם עבור אשתו, יקדים ויקנה לאשתו, ורק אם יישאר כסף, יקנה גם עבור עצמו (עיין רמב"ם אישות פרק טו, הל' יט).
ואני רגיל לומר שהמנהג בערב שבת לסמוך את "אשת חיל" לקבלת פני מלאכי השרת, מיד כאשר חוזרים מבית הכנסת, הוא בכדי להראות עד כמה האשה היא מכובדת וחשובה בבית.
<h4>מסירות נפש מצילה מן הקטרוג</h4>
"מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (יד, טו)
"למדנו שהיה משה עומד ומתפלל אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה. ד"א מה תצעק אלי- עלי הדבר תלוי ולא עליך…" (רש"י)
דברי רש"י צריכים לכאורה ביאור: משה ועם ישראל היו במצב קשה, הים מלפנים, ומצרים נוסע אחריהם כפשוטו, וגם כמדרשו (שמות רבה פרשה כא, ז) – ששרו של מצרים מקטרג על עם ישראל "הללו עובדי עבודה-זרה, והללו עובדי עבודה-זרה" (ואמנם אין כאן מקום להשוואה כי עם ישראל היו אנוסים ואילו המצרים עבדו עבודה זרה מרצון, אך שרו של מצרים קיטרג כי בכל זאת אין עם ישראל ראויים לנס כה גדול), ועוד עם ישראל בעצמם מעוררים קטרוג על עצמם שהרי נחלקו לארבע כתות כמובא בתרגום יונתן. אחת אמרה נקפוץ לים, ואחת אמרה נשובה מצרימה. ואחת אמרה נלחם במצרים ואחת אמרה נצעק אל ה' ובמצב קשה ומסובך כזה, האם לא היה מקום לתפילתו של משה?!
והנה לפי פירושי התרגומים על הפסוק אין מקום לקושיה, שהרי אונקלוס (יד, טו) תרגם: "קבלתי כבר את תפילתך". ויונתן בן עוזיאל (שם) תרגם: "תפלת ישראל כבר קדמוך". אך לפי רש"י תמוה הדבר מדוע ביאר שאמר לו ה' למשה שלא יתפלל, וכי זו לא שעת תפילה?
אמנם לפי פשט דברי רש"י הקב"ה מבקש כי משה רבנו לא יאריך בתפילה, אך יש להסביר גם באופן אחר [וראה באוה"ח הקדוש]
הנה הקב"ה אמר למשה: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דהינו לא לקפוץ לים ולטבוע כדברי הכת הראשונה, אלא להכנס לים כדי שיעשה להם נס ויעברו בים – כלומר להכנס לים במסירות נפש. ואין דבר בעולם שעוצר את הקטרוג כמו מסירות נפש כי אז כאשר מקטרג שרו של מצרים יענה לו ה': אלו לא ראויים להגאל?! ראה היכן יש בעולם מסירות נפש כזאת?! וזאת כוונת רש"י בפירושו את דברי ה': "לא עת עתה להאריך בתפילה", מכיוון שתפילה לבד לא די בה לבטל את הקטרוג וצריך גם מסירות נפש של עם ישראל.
ועפ"ז יובן מדוע ציווה ה' את בני ישראל לפני מכת בכורות (יב, ג): "ויקחו להם איש שה לבית אבות". כיוון שלא היו ביד ישראל מצוות להתעסק בהם על מנת שיהיו ראויים להיגאל, אמר להם ה' (יב, כא): "משכו וקחו לכם"- וכלשון רש"י (יב, ו): "משכו ידיכם מאלילים וקחו לכן צאן של מצוה", כדי שתהא בידם מצווה זו שיש בה גם מסירות נפש של הקרבת אלהי מצרים בפרהסיא כלשון הפסוק (יב, יג): "והיה הדם לכם לאות על הבתים".
ומכאן יש ללמוד שכאשר יש קטרוג חלילה על עם ישראל, לא תועיל התפילה בלבד, אלא צריך מסירות נפש בקיום המצוות על מנת שהקטרוג יוסר.
<h4>ידידים עברו ים</h4>
"תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן" (טו, ה)
"אמר רבי יוחנן, כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים – ירד לתוכו אחרון של מצרים. ורבי שמעון בן לקיש אומר על אלו ועל אלו ננעל הים מד' רוחותיו. אמר משה לפני הקב"ה, מה יעשו ישראל? אמר לו אי אתה זקוק, למה שאני עושה להם נס. באותה שעה שלח הקב"ה את ידו והעלן מן הים שנאמר "ישלח ממרום יקחני, ימשני ממים רבים" (שמות רבה פרשה כב, ב)
כלומר, נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם ישראל היו בתוך המערבולת בין המצריים, או שהם כבר יצאו בטרם "נערמו מים". דעת רבי יוחנן שאחר שיצאו  עם ישראל מהים, סגר הים על המצרים, אך דעת ר"ל שהים ננעל על בני ישראל ועל המצרים יחדו, והקב"ה עשה נס והוציא את בני ישראל מהים. א"כ בכל יום בתפילת שחרית כאשר אנו מזכירים את נס יציאת מצרים, ואומרים: "כל בכוריהם הרגת, ובכורך ישראל גאלת וים סוף להם בקעת וזדים טבעת וידידים עברו ים ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר". זה דווקא לפי שיטת ריש לקיש, משום שלפי דעת רבי יוחנן הסובר שאחרון שבישראל עלה מן הים ואז נכנס אחרון של מצרים ונטבעו בים, היה צריך לומר בתחילה "וידידים עברו ים" ואחר-כך "וזדים טבעת"!
אולם בתפילת ערבית אנו מזכירים את סדר היציאה מהים דווקא לפי שיטת רבי יוחנן שהרי אנו אומרים: "המעביר בניו בין גזרי ים סוף ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע".
ובאמת, אפשר להסביר שגם בתפילת שחרית הסדר הוא לפי רבי יוחנן. ויש לבאר את הענין: אנו מתפללים ואומרים "וזדים טבעת", וידועה קושייתו המפורסמת של מרן הבית יוסף (או"ח סי' תרפח) על הנוסח "וזדים ביד עוסקי תורתך" אשר אנו אומרים ב"על הניסים" של חנוכה. שואל מרן: הרי "זדים" אינו היפוכו של "עוסקי תורתך"? ומיישב מרן על פי הפסוק בתהלים (קיט, נא): "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי", כי רואים מהפסוק שאכן הזדים הם ההיפך מעוסקי התורה, והזדים מבקשים לבטל את האדם מלימוד התורה. וכנגדם דוד המלך ע"ה מתעצם ואומר: "מתורתך לא נטיתי", אלא קבעתי עיתים ללימוד התורה הקדושה.
ויש גם אפשרות להסביר ש"זדים" אין זה שם תואר ליוונים ולמתיונים, אלא הכוונה היא לעבירות הנעשות בזדון, ולפי זה "וזדים ביד עוסקי תורתך" מוסב על העבירות של ישראל. וזכות לימוד התורה וקיום המצוות הכריע את העברות אשר נעשו בזדון, ולכך היוונים נוצחו בידי החשמונאים.
על פי זה אפשר לבאר גם בתפילת שחרית ש"וזדים טבעת" אינו מוסב על מצרים, אלא הכוונה היא למעשי זדון, כלומר למעשים רעים אשר נעשו בזדון, ואותם הטביע הקב"ה. שהרי מובא במדרש (שמות רבה פרשה כז, ז): בשעה שבא הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים עמד שר של מצרים וקטרג ואמר לה': "מדוע אלו יגאלו ואלו לא יגאלו, הרי הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה?" אמר להם הקב"ה למצריים: האמנם אתם משווים בין המצריים שעשו בזדון וברשעות לבין היהודים שהיו אנוסים ומעונים ועשו זאת בשוגג ולא במזיד?
וזו כוונת מסדר התפילה: בתחילה "ים סוף להם בקעת", ואז באו המקטרגים, בא שרו של מצרים וקטרג על בני ישראל שלא יצאו בגלל העוונות אשר בידם. מה עשה הקב"ה? אמר עוונות אלו היו באונס ולא במזיד, ועל-כן קרע וביטל את העוונות. וזהו "וזדים טבעת", היינו שה' הטביע את חומרת הזדון של המעשים הרעים. מיד זכו ישראל ל"וידידים עברו ים" ואחר-כך "ויכסו מים צריהם", כך ניתן ליישב גם לפי דבריו של רבי יוחנן.
ומדוע באמת קרע הקב"ה את העוונות והטביע את המעשים הרעים?
כתוב בזוהר הקדוש (עיין זוהר חדש, תקונים. ועיין עוד במכילתא יד, כב. ילקוט שמעוני יד, רלד) כי בשעה שעמדו ישראל להיכנס לים היה קטרוג גדול על ישראל, ובפרט שעל הים נחלקו לארבע כיתות ואחת הכיתות רצתה לשוב למצרים. אמר הקב"ה: "עתידים הם לקבל תורה שנמשלה למים", ובזכות הקבלה העתידית "והמים להם חומה".
ולא זו בלבד שהקב"ה התחשב בכך שהם עתידים לקבל תורה, אלא גם הוסיף להם שכר על האמונה, כדברי רש"י (יד, טו): "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו – אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו – לקרוע להם הים". ולכן כתיב (יד, לא): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומיד סמיך ליה (טו, א): "אז ישיר משה", הרי שנגאלו בזכות אבותיהם בנוסף לזכות התורה שעתידים לקבל.
<h4>שכר טוב</h4>
"נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ" (טו, יב)
"מגיד שהים זרקן ליבשה והיבשה זרקתן לים, אמרה היבשה: ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא את דמו של הבל יחידי, נאמר לי ארורה אדמה, ועכשיו האיך אני יכולה לקבל את דמן של כל אלו אוכלסין? עד שנשבע לה הקב"ה שאינו מעמידה בדין שנאמר נטית ימינך ואין ימין אלא שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו" (מכילתא פרשה ט, יב)
הנה מדרש זה צריך ביאור, על מה היתה הויכוח בין הים ליבשה, ומדוע היה צורך בשבועה של הקב"ה.
לביאור הענין נקדים שכאשר רצה הקב"ה להעניש את המצרים, רצה להענישם במידה כנגד מידה, ולשם כך היה צריך להענישם גם ע"י המים וגם ע"י האדמה-היבשה.
וכדברי חז"ל (שמות רבה כב, א) כפי שהובאו בתרגום יונתן בן עוזיאל ובמכילתא (וראה גם באו"ח הקדוש), כשם שמצרים הטביעו את ילדי ישראל ביאור, ונתחכמו למושיען של ישראל, בכך שחשבו שלא ידון אותם במים כי נשבע שלא להביא מבול לעולם, כך מדה כנגד מדה, הקב"ה ידון אותם במים בבחינת (תהילים ב, ד): "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" – אמנם ה' לא יביא מבול לעולם, אבל המצרים ירדפו אחרי עם ישראל, יכנסו לים ויטבעו שם.
וכן המצרים שיעבדו את עם – ישראל בטיט, בחומר ובלבנים ושיקעו את ילדי ישראל במקום הלבנים, ועל-כן נענשו במדה כנגד מדה ונעשתה האדמה רפש וטיט לדונם כפי רוע מעלליהם.
והנה בבוא המצריים לים התווכחו המים והארץ. הים אמר ליבשה: קבלי את בניך, אדם מן העפר נוצר ולכן ישוב לעפר ולא יטמא אותי. והיבשה אמרה לים: קבל את הרוגיך, שהרי בך טבעו ומתו. הארץ לא הסכימה לקבל את המצריים גם כדי שלא תיענש כמו בימי הבל וקין שנענשה על (בראשית ג, י) "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".
ולכן נטה הקב"ה את ימינו ונשבע לארץ שלא ידון ולא יעניש אותה על כך שמקבלת את המצרים אשר טבעו בים. מה טעם נשבע הקב"ה לארץ, שלא יעניש אותה? משום שרצה לעשות לישראל ניסים ונפלאות בצורה גלויה שיראו עין בעין את מפלתם של המצריים. בני ישראל חששו שמא המצריים נכנסו לים בצד אחד ויצאו מצד אחר וירדפו אותם, לכן הראה להם הקב"ה את עונשם של המצריים שהיה במדה כנגד מדה – טבעו במים ונקברו בארץ (עיין פסחים קיח:). ולא זו בלבד, אלא "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" – היינו שכל יהודי ראה את המצרי אשר שיעבד אותו דווקא, טובע בים, ונפלט אל שפתו.
יחד עם זה, שהקב"ה דן את המצריים לאבדם במים ובטיט, מדה כנגד מדה, זכר להם בשעת הדין את החסד באמירת "ה' הצדיק" וכדברי רש"י: "תבלעמו ארץ – מכאן שזכו לקבורה, בשכר שאמרו ה' הצדיק", שכיון שקבלו עליהם את הדין באומרם "ה' הצדיק", נשבע הקב"ה לארץ שלא יעניש אותה והיא קבלה לתוכה את המצריים לבל יהיו כדומן על האדמה ומאכל לעוף השמים.
זוהי מדת הרחמים של הקב"ה, גם בשעה שהוא עושה דין ברשעים ודן אותם מדה כנגד מדה, הוא משלם להם שכר טוב על אמירה טובה שאמרו.
וכן כתוב בנביא (יחזקאל לט, יא): "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר ישראל". כלומר למרות שגוג ומגוג נלחמים נגד עם ישראל, הם יקבלו שכר "להיות להם קבר באדמה", כפי שכתב רש"י.
זהו חלק מהשירה ששרו משה רבנו ובני ישראל, להודות ולשבח את הקב"ה אשר גם בשעה שהוא מעניש, הוא זוכר חסד.
ועלינו לידע שאם כך הוא משלם לשונאיו, "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום לשלם לבניו.
<h4>הכרת שלטון הקב"ה בעולם על-ידי המתקת המים</h4>
"וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (טו, כה)
בפרשת המים המרים רצה הקב"ה ללמד את ישראל עניין גדול וחשוב והוא שיקבלו עליהם את המצוות והחוקים ללא שום הרהור וערעור. הנה עם ישראל עומדים ומתפלאים אל מול הנס הגדול אשר משה משליך עץ לתוך המים המרים והמים נמתקים, ואומר להם משה רבנו: כשם שראיתם שהקב"ה שליט בעולמו ועושה בו כרצונו, על אף שאין אנו מצליחים להבין את דרכיו, כך עליכם לדעת שישנן מצוות מסוימות בתורה שאינן מובנות כלל, ואף נראות כבלתי הגיוניות בשכלנו הפשוט, אך מפרשה זו אנו לומדים כי הקב"ה הוא השליט בעולמו, הוא שציווה את כל המצוות ועלינו לקבלן גם כאשר אינן מובנות ואינן הגיוניות לנו, כשם שאין היגיון בדבר שעץ מר ימתיק מים מרים.
ישנם אנשים שאינם מוכנים לקיים את חוקי התורה ואת מצוותיה אלא אם כן מבינים הם את טעמיהם על בוריים. "המגיד הירושלמי" הנודע – הרה"ג שבתי יודלביץ' זצ"ל, היה משיב לאותם טועים, על ידי סיפור: מעשה באדם משכיל, שהלך בדרך ונכנס מסמר ברגלו. הלך לרופא והלה הוציא את המסמר, אך כיון שראה הרופא שרגלו קבלה זיהום מן החלודה שעל המסמר, ציוה עליו לקחת תרופות שונות במהלך אותו היום. הלך אותו משכיל לרוקח, והלה נכנס להכין ולהרכיב את התרופות על פי הוראות הרופא. הביט אותו משכיל על הרוקח ועל מעשיו, ואמר לו: אני אינני מה"דתיים" אשר כל מה שיאמרו להם מיד יקבלו, אני עושה רק מה שאני מבין ולכן אני דורש ממך שתסביר לי אלו מרכיבים מכילות התרופות ומהי מטרתו של כל מרכיב. חייך הרוקח ואמר לאותו משכיל: לשם כך דרושות שנים ארוכות של לימוד, ועתה עליך ליטול את התרופות ולסמוך על הידע של הרופא ושלי כי אכן אלו הן התרופות המתאימות לרפואתך. התעקש המשכיל ואמר: לא אטול את התרופות אלא אם כן אדע בדיוק מה מטרתה של כל תרופה. כעס הרוקח ואמר לו: אדוני, אם אינך רוצה ליטול את התרופות אל תיטול, אני לא אקבל ממון, אך אתה תינזק מן החולי, ויתכן אף שתמות, אני חוזר ואומר שלא תוכל להבין את הדברים כעת, הדבר המוטל עליך, הוא ליטול את התרופות לרפואתך, ואחר כך כאשר יהיה לך פנאי, תוכל ללמוד את חכמת הרוקחות.
והנמשל מובן. חוקי התורה הם "רפאות לשרך ושקוי לעצמותיך" (משלי ג, ח), ישנם חוקים אשר אינם מובנים, אך עלינו מוטלת החובה לקיימם, כפי שנצטווינו, ולסמוך על "רופא כל בשר" שחקק חוקים אלו, כי כל דרכיו חסד ורחמים. וזו מעלת עם ישראל שאמרו "נעשה ונשמע" – קודם "נעשה", ואח"כ "נשמע", מלשון הבנה.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>ויהי – לשון צער</h4>
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם" (יג, יז)
כתוב במדרש (שמות רבה כ, ז-ח): "כיון ששלחם התחיל קורא ווי, ווי, הוי 'ויהי בשלח פרעה'". ועוד מובא במדרש שלא רק פרעה צווח ווי, אלא גם משה וגם ישראל צעקו ווי. ויש לשאול מהו הטעם לצעקתם של עם ישראל?
כתוב לבאר על פי דברי המדרש (שם): "מלמד שהיה פרעה מלוה אותם", ומבואר בספר חסידים כי המלוה את חברו, סימן טוב הוא שיחזור. ועל-כן צעקו ישראל ווי, משום שלא רצו שמצות הלוויה של פרעה תגרום להם לשוב מצרימה חלילה.
<h4>כי בר"ח העם – 210 שנים</h4>
"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (יד, ה)
כאשר יצאו עם ישראל ממצרים, באו יועצי פרעה והסיתו אותו לרדוף אחריהם.
מבאר הרב חיד"א ע"ה (חומת אנך, בשלח ד): שהמלה 'ברח' – בגמטריא רד"ו, וכך אמרו המצרים לפרעה, מדוע שילחת את בני ישראל בטרם עת, והרי לא השלימו את ארבע מאות שנות העבדות אשר נגזרו עליהם, אלא עבדו 'בר"ח' שנים בלבד.
ומשום כך צוה פרעה לרדוף אחרי ישראל כדי שישלימו את ארבע מאות שנות השעבוד אשר נגזרו עליהם.
וביארו חז"ל כי קושי השעבוד הוא שהשלים לעם ישראל את מנין ארבע מאות השנים, דבר זה מרומז בפסוק: "כי שלחנו את ישראל מעבדנו" – דהיינו, שילחנו את עם ישראל לפני תום ארבע מאות שנה, מפני שאנחנו העבדנו אותם בעבודה קשה יותר מכפי שנגזר עליהם, וקושי השעבוד השלים את מספר השנים בין רד"ו-210 לבין 400 שנה.
<h4>והנה מצרים נוסע אחריהם</h4>
"וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (יד, ט-י)
יש להבין, מדוע פחדו עם-ישראל, הרי כבר ראו את הנסים והנפלאות שעשה להם, ה' במצרים, ומדוע נכנס פחד לליבם?
ויש לבאר ע"פ דברי רש"י על הפסוק: "והנה מצרים נוסע" לכאורה היה צ"ל כתוב "נוסעים" וביאר: "בלב אחד כאיש אחד. דבר אחר והנה מצרים נוסע אחריהם, ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים". כלומר, ששרם של המצריים עוזר להם כאשר הם מאוחדים. ומכך חששו עם-ישראל, הם התפלגו לארבע כיתות: חלק עמדו בתפילה, חלק עמדו למלחמה, חלק רצו לחזור למצרים וחלק ירדו לים ואילו המצרים היו מאוחדים. (עיין בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוקים יג- יד. ובשמות רבה פרשה כא, ה).
ומכל מקום יש ללמוד מכאן שאם שרו של מצרים מסייע בעדם כאשר הם מאוחדים, קל וחומר שהקב"ה מסייע לעם ישראל כאשר הם מאוחדים.
<h4>ה' ילחם לכם ואתם תחרישון</h4>
"אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (יד, יג-יד)
כאשר ראה משה רבנו שעם ישראל זועקים לה' כי יצילם מן המצריים הרודפים אחריהם, השתיק אותם ואמר להם: "שלא ידאגו כי ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
ויש להבין מדוע משה רבנו "השתיק" את ישראל שלא יצעקו, הרי מן הראוי היה להניח להם להתפלל ולזעוק לשמים?
אלא בשעה שהיו ישראל והמצרים בתוך הים היה קטרוג גדול ונורא על ישראל אמר המקטרג: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, אם כן מה ההבדל בינהם?" השתיק הקב"ה את המקטרג ואמר לו: אלו עבדו ע"ז מרצון, ואלו עבדו את ע"ז מאונס, ועל כן אלו ינצלו ואלו יטבעו בים. ומשום כך היה צריך משה רבנו "להשתיק" את עם ישראל לבל יזעקו ולבל יעירו את המקטרג, וזהו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – על ידי שתיקתכם תנצחו במלחמה.
<h4>ה' ילחם לכם ואתם תחרישון</h4>
"אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (יד, יג-יד)
הנה מכיון שבספר תורה אין הפרדה בין הפסוקים, אפשר לקרוא את הפסוק באופן אחר מן הרגיל: "עד עולם ה' ילחם לכם וכו'".
ואמנם את המשמעות של פירוש הפסוק באופן זה, מצינו בדברי חז"ל (זהר חדש על שיר השירים) על הפסוק בשיר השירים (א, ט): "לסוסתי ברכבי פרעה דימתיך רעיתי" ולכאורה יש להבין את הדימוי של הרעיה לסוס, הרי אין בדימוי זה מחמאה לרעיה?
מבאר לנו הזהר, כי המלה "דימיתיך" אינה מלשון דמיון לסוסה ח"ו, אלא מלשון דום – שתיקה. וביאור הפסוק הוא כך: כשם שעם ישראל שתק בקריעת ים-סוף וה' נלחם להם, כך גם בעתיד תשתוק הרעיה – עם ישראל וה' ילחם עבורם.
אך מאידך עלינו להתפלל לה' כדי שיתקיים בנו "ואתם תחרישון" כתרגום ירושלמי המפרש: "ואתם תחרישון" ותשבחו את הקב"ה על הנסים והנפלאות.
<h4>מלפניהם ומאחריהם – כנפות הטלית</h4>
"וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹקִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם" (יד, יט)
עמוד הענן ועמוד האש שעמדו לפני ואחרי עם ישראל, רומזים על המצווה העצומה שעתידים לעשות עם ישראל מלפניהם ומאחריהם, הלוא היא מצוות ציצית (ועיין בדעת זקנים ובעלי תוס' על הפסוק 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם'), אמר הקב"ה אלו עתידים להתעטף בציצית מלפניהם ומאחריהם, ולכן אני אגן עליהם ואציל אותם בעמודי הענן והאש שעמדו מלפניהם ומאחוריהם.
מכאן ילמדו אותם טועים אשר אינם זהירים במצוה חשובה זו כגון אלו הלובשים טלית גדולה העשויה משי, ומניחים אותה על הצואר כמו צעיף, שלדעת כל הפוסקים (עיין באר היטב אורח חיים סי' ח ס"ק ג) אינם יוצאים ידי חובת עיטוף בדרך זו.
<h4>ופרעה הקריב</h4>
"לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד" (יד, כח)
על פסוק זה אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מג), וכן הובא בדעת זקנים מבעלי התוספות: לא נשאר בהם עד אחד – אבל אחד נשאר והוא פרעה, והוא מלך אחרי כן בנינוה.
ויש להבין את הטעם שפרעה הרשע ששעבד את בני ישראל, וציוה להשליך את הבן הילוד היאורה, ישאר בחיים?
אלא הטעם לכך הוא משום שפרעה גרם שבני ישראל יתחזקו באמונה בבורא יתברך ויתעלה. ולכן נאמר בפרעה (יד, י): "ופרעה הקריב" ולא קרב, דהיינו שהקריב את בית ישראל לאביהם שבשמים, וכיוון ש"בזכותו" האמינו בני ישראל בה', לכן נשאר בחיים.
טעם נוסף לכך שפרעה נשאר בחיים הוא משום שבני ישראל מאמינים בניסי יציאת מצרים אך הגויים לא יאמינו בהם, ולכן נשאר פרעה חי ואף נעשה מלך בנינוה כדי לפרסם את א-לוקותו יתעלה ויתברך שמו לעד.
<h4>הישועה המביאה לאמונה</h4>
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם… וַיַּאֲמִינוּ בה'" (יד, ל-לא)
הרה"ג שלמה זוין זצ"ל מביא מעשה באשה אחת שהיו לה צרות צרורות, היא ובעלה היו חולים, ולא היה מי שיפרנס את בני הבית, ולרש אין כל, הילדים רעבו ללחם, והמצב היה בלתי נסבל. נכנסה אותה אשה לאדמו"ר אחד לבקש ולהתחנן לפניו על בעלה ובני ביתה. עודד אותה האדמו"ר ואמר לה שעליה להאמין שכל מה שהקב"ה עושה – הכל לטובה, וכי הוא לעולם לא יטוש אותה, ועליה להאמין שה' שומע את תחינתה ויושיע אותה מצרתה. יצאה אותה אשה מלפני האדמו"ר בפחי נפש, ובצאתה אמרה לשמש במר נפשה כי האדמו"ר שלו אינו יודע מה זו תפילה. גער בה השמש והשתיק אותה. צעקה האשה כפליים, וצעק עליה השמש בצעקה. שמע הרב את המהומה וקרא לשמש לדעת מה זה ועל מה זה, סיפר לו השמש את אשר אירע. ביקש האדמו"ר לקרוא שוב לאותה אשה ושאל אותה: מדוע אמרת כך? השיבה לו האשה: בכל יום אנו מזכירים בתפילה את קריעת ים סוף, ושם כתוב "ויושע ה'" ורק לאחר מכן אומרים "ויאמינו בה'" – אך האדמו"ר דורש ממני את ההיפך, אני צריכה להאמין, ורק אחר כך אוושע, ומן הראוי הוא שהקב"ה יושיע אותי, ורק אחר כך אאמין בו באמונה שלמה. הרים האדמו"ר עיניו לשמים, ואמר רבש"ע, צודקת אשה זו בטענותיה, תן לה רצונה והושע אותה, כשם שהושעת את ישראל בצאתם ממצרים, ומכח זה יתקיים בה "ויאמינו בה'".
<h4>סוס ורוכבו רמה בים</h4>
"אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (טו, א)
בקריעת ים-סוף רצה הקב"ה ללמדנו כי לא רק על המצריים הרשעים והמזיקים לעם ישראל, לקבל את עונשם, אלא גם רכבם וכלי נשקם צריכים "להענש" על-ידי כך שיאבדו בים. וזאת למדנו ממה שאנו אומרים בשירת הים "סוס ורוכבו רמה בים", לכאורה הסוסים במה חטאו?
אלא, שזהו העונש המגיע לרשעים שאפילו הסוסים מקבלים את עונשם (ועיין סנהדרין נד. במשנה שם שכתבה: "אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידה". ופרש"י: "תקלה – מכשול עוון". ועיין בגמרא שם).
<h4>חלוקת השלל לפני המלחמה</h4>
"אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי…" (טו, ט)
יש לדקדק בסדר הדברים בפסוק, הרי בדרך כלל קודם נלחמים ורק אחר-כך כובשים. ואם כן מדוע כאן כתוב בתחילה: "אחלק שלל" ורק אחר-כך: "אריק חרבי"?
והנה רש"י מבאר כי פרעה הבטיח למצרים שאם ינצחו במלחמה, לא יטול את השלל לעצמו בלבד אלא יחלוק עימם (וכדפירש לעיל יד, ו). ובמדרש (תרגום יונתן בן עוזיאל שמות יד, ט) כתוב: שפרעה לקח עמו שליש מהאוצרות שצבר יוסף וחילק לעמו בתחילה כדי שיצאו עמו למלחמה. ולפי האמור לעיל כך היה סדר הדברים קודם: "אחלק שלל", ואח"כ: "אריק חרבי".
אך יש עוד לפרש, שהרי אמר משה (י, ט): "בנערינו ובזקננו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו". לפי פסוק זה יוצא שבני ישראל הלכו בטור: נערים, זקנים, בנים ואחריהם בנות ולבסוף הצאן והבקר. וא"כ ואם כן אם פרעה היה משיג ח"ו את בני ישראל, הוא היה מגיע קודם כל לשלל – הצאן והבקר, ורק אח"כ לאנשים ולכן: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל" תחילה ואחר-כך: "אריק חרבי".
<h4>מה בין שמיעה לשמיעה</h4>
"תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (טו, טז)
בתחילה נאמר (טו, יד): "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו… נמוגו" ואח"כ "תפול עליהם אימתה ופחד" וצריך להבין, מכיון שהאומות נבהלו ונמוגו, מדוע היה צריך משה רבנו לבקש עוד "תפול עליהם אימתה ופחד"?
אלא נאמר ביתרו: "וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" (רש"י).
כלומר יש הזוכים כיתרו וכאשר שומעים את גדולת ה' באים ומאמינים בה' יתברך. אך יש ששומעים, רוגזים ואף נבהלים, אך למעשה זה לא משפיע עליהם כלל, ולכך היה צריך משה להתפלל: "תפול עליהם אימתה ופחד".
<h4>ביהמ"ק השלישי ירד משמים</h4>
"מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (טו, יז)
כתב רש"י (סוכה מא.): "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים שנאמר: מקדש ה' כוננו ידיך". לא כמקדש הראשון שנבנה על יד שלמה המלך, ולא כמקדש שני שנבנה בעוני והורדוס שכללו".
ואפשר לומר עוד טעם לכך שביהמ"ק ירד בנוי ומשוכלל מן השמים: מובא בחז"ל (תמיד פרק א משנה א ובפי' הרא"ש שם): שבבית המקדש הייתה מדורת בית המוקד אשר באמצעותה נתחממה הרצפה בבית המקדש, מפני ששם הכהנים הלכו יחפים.
והנה, בחימום והסקת הבתים כיום ישנן שיטות רבות כגון ארובות בבתים, ותנורי נפט, וכן יש הסקה, מיזוג אויר, חימום הקירות, חימום הרצפה ומי יודע אלו עוד שכלולים יהיו בעתיד.
שיטות החימום השונות יצריכו שבירה והריסה של קירות בית המקדש ובהיות שאסור להרוס ולשבור קירות בבית המקדש, שהרי נפסקה הלכה שאסור לנתוץ מאבני הבנין מדין "לא תעשון כן" (ראה ברמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה הל' יז).
על כן הקב"ה יבנה את הבית השלישי "משוכלל" בשכלולים המעולים והטובים ביותר, כך שלא יצטרכו אחר-כך לשנות את הקירות או הרצפה של בית המקדש.
<h4>ירידת ביהמ"ק השלישי בשבת</h4>
"מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (טו, יז)
רש"י והתוס' במסכת סוכה (מא.) אומרים כי בית המקדש השלישי ירד מן השמים. ולימדונו חז"ל שמלאכת המשכן נסמכה לשבת כדי ללמדנו שאין עשיית המשכן דוחה שבת. אך זה דוקא בבנין שנבנה בידי אדם. אך אם בהמ"ק נעשה בידי שמים, גם ביום טוב או בשבת יכול בית המקדש לרדת. ועוד, אותו היום שיבנה בית המקדש וירד מן השמים – בודאי יהיה יום טוב לעם ישראל.
<h4>מקדש ה' משמים</h4>
"מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (טו, יז)
לעתיד לבא ירד בית המקדש בנוי ומשוכלל מן השמים וכלשון רש"י (סוכה דף מ"א ע"א וראה תוס' שם): "מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים שנאמר: מקדש ה' כוננו ידיך"
על דרך המליצה אמרו, שכאשר יתחילו לבנות את ביהמ"ק, מיד יפנו המתנגדים לבג"ץ והם יעצרו את תהליך הבניה, אבל הקב"ה יוריד לנו את ביהמ"ק בנוי ומשוכלל מן השמים, וכיון שהבנין כבר בנוי. ולפי החוק מבנה שכבר בנוי א"א להורסו אלא אחרי דיון משפטי ארוך. ובלאו הכי כשיבא המשיח, יהיו שופטים הדנים ע"פ התורה.
והנה כתוב (איכה ב, ט): "טבעו בארץ שעריה" וביאר האלשיך הקדוש: בזמן ששלמה המלך רצה להכניס את שני לוחות הברית לבית המקדש, אמר (תהילים כד, ז): "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד", מיד רצו השערים לבולעו. אמר להם שלמה: לא על עצמי התכונתי אלא למלך מלכי המלכים הקב"ה. וכיון שכונתם של השערים היתה לשם שמים, על כן לא נגע בהם נבוכדנצר, וטבעו בארץ בשלמותם, ולעתיד לבא יחזרו בביאת הגואל.
כאשר בית המקדש ירד מן השמים ללא שערים, נביט כלפי מעלה ונתפעל מיופיו, ובעוד אנו מסתכלים למעלה, רעש ישמע מלמטה ונראה את הארץ נבקעת והשערים עולים ממנה ומתחברים אל בית המקדש, ולא נדע להיכן להביט למעלה או למטה, זאת אפשר לרמוז בפסוק (ישעיה נב, ח): "קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", דהינו עין למעלה לראות את ביהמ"ק יורד, ועין למטה לראות את השערים עולים.
<h4>ותקח מרים את התוף בידה</h4>
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם  שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (טו, כ–כא)
"את התף – כלי של מיני זמר. בתפים ובמחלת – מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים. ותען להם מרים – משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים" (רש"י)
רש"י מבאר לנו את צדקותן של נשות ישראל בכך שהאמינו כי הגאולה תבוא בודאי. הן לקחו עימן תופים ממצרים, וזאת להבדיל מן הגברים שלא מוזכר בשירתם תופים.
ויש שפירשו את צדקותן של בנות ישראל באופן אחר, הנה אמרה מרים הנביאה לבנות ישראל במצרים: הכינו תופים כי ה' יגאל אותנו. וכאשר יצאו ממצרים ונקרע הים, התחילו משה והגברים לשיר. אמרה מרים לנשים: אני, אחותו הבכירה של משה, אני הצלתי את משה כאשר היה בתיבה בתוך היאור, ובזכותנו, נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, אם כן אנו הנשים צריכות לשיר! אך כיון (שו"ע אבה"ע סי' כא סעי' א) ש"קול באשה ערוה", על כן נכה בתופים בקול חזק, וכך לא יישמע קול שירת נשים – וזו היתה צדקנותן.
ועוד, אמרה מרים לנשים: כמו שמשה אומר שירה וכל העם עונה אחריו, כך אני אשיר ואתן תענו אחרי. אמרו לה הנשים: והרי את שרה את המילים ששר משה רבנו, ומה המיוחד בשירתך? אמרה להם מרים: זאת כדי ללמד אתכן שצריכים אנו לקבל את כל דבריו של הרב ללא יוצא מן הכלל, ואיננו כמו הקונסרבטיבים או הרפורמים אשר משנים בתורה ככל העולה על רוחם, ואף את שירתו של הרב אין אנו יכולים לשנות.
<h4>אין מים אלא תורה</h4>
"וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" (טו, כב)
יש לרמוז בפרשת זו שבה מתלוננים העם על המים המרים, לענין לימוד התורה. אמרו חז"ל: משה תיקן להם לישראל לקרות בתורה בשני וחמישי, כדי שלא יהיו שלושה ימים בלא מים ואין מים אלא תורה (ב"ק פב. ובזוה"ק שמות ס) ועם ישראל רוצים לשתות מים מתוקים. אולם, (טו, כג) "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" כלומר עם ישראל פונה למשה ואומר לו כי אינם מבינים את התורה "כי מרים הם". ואז, (שם) "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים". ומהו עץ? אלו תומכי תורה וכלשון הפסוק (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" – ללמדנו שמי שתומך בלומדי תורה, מתחבר ללומדי תורה, וסופו של דבר שיתחבר גם לדברי התורה עצמם ואז התורה תהיה לו בבחינת (תהילים יט, יא): "מתוקים מדבש ונופת צופים".
<h4>כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך</h4>
"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (טו, כו)
אנו אומרים בהגדה של פסח: המצריים במצרים לקו עשר מכות, ועל הים לקו חמישים מכות, וי"א במצרים – ארבעים מכות, ועל הים – מאתים. וי"א במצרים לקו חמישים מכות, ועל הים לקו מאתים וחמישים. ולכאורה מה נפקא מינא במספר המכות שהוכו המצריים?
אלא מכיון שכתוב: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", ממילא בכל מכה שמוסיפים למצרים, עם ישראל זוכה ל"לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".
<h4>כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך</h4>
"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (טו, כו)
הגאון הגדול רבי עבדאללה סומך זיע"א (בעל 'זבחי צדק' ורבו של מרן רשכבה"ג בעל הבא"ח זצוק"ל) היה אומר: כל מכה ומכה שהיתה על מצרים, גם ישראל הוכו בה אבל למספר דקות בלבד, רק כדי שירגישו את גודל המכה, שהרי ידוע שאין השבע מכיר בצערו של הרעב, ואין העשיר מכיר בצערו של העני, שאם היתה באה המכה על המצרים במצרים, למשל מכת דם, היו אומרים ישראל אין בזה כלום שהרי יכולים המצרים לקנות מים בכסף ולשתות, ולכן הם הרגישו מעט מכל מכה ומכה, והמטרה היתה כדי שיעריכו עד כמה הקב"ה באהבתו אותם נתן מכות חזקות ונאמנות למצרים, ולשם כך היה צריך "להמחיש" להם את המכות מעט, ומייד לאחר מכן הקב"ה ריפא אותם, ואותה רפואה מובטחת לעם ישראל עד סוף כל הדורות שלא יהיו חולים יותר מאותם מכות שהיו במצרים.
<h4>שיריים של מצוה</h4>
"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וילינו וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (טז, א ג)
"נתפרש היום של חניה זו, לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן. למדנו שאכלו משירי הבצק או משירי המצה ששים ואחת סעודות וירד להם מן בט"ו באייר ויום א' בשבת היה כדאיתא במסכת שבת" (רש"י)
דהיינו חודש ימים מאז צאת בני ישראל מארץ מצרים, אכלו משיירי המצה שהוציאו ממצרים, ושיירי המצה נתברכו והספיקו כדי מזון של ששים ואחת סעודות, ורק לאחר מכן התלוננו בני ישראל כי אין להם מה לאכול.
וכן לגבי השנה האחרונה שהיו בני ישראל במדבר, מביא רש"י על הפסוק: "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (טז, לה), וז"ל: "… אלא בערבות מואב כשמת משה בז' באדר פסק המן מלירד ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום, עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן שנאמר (יהושע ה, יב): "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח".
וא"כ יש להקשות מדוע הוריד ה' לבני ישראל את המן, ולא המשיך את הנס שנעשה להם כבר, (שנסתפקו משיירי המצה במשך שלושים יום), למשך כל הארבעים שנה?
ויש לבאר ע"פ הכתוב בתהלים (עח, כה): "לחם אבירים אכל איש", ודרשו חז"ל על סגולותיו של המן (יומא עה:) שהמן היה נבלע באיברים, ירידת המן היתה מלווה באמונה ובטחון בקדוש ברוך הוא דבר יום ביומו. ובנוסף לכך, ידועים דברי חז"ל (יומא שם) כי לצדיקים היה המן יורד בפתח האוהל, לבינונים בריחוק מה, ואלה שאינם צדיקים – היו צריכים ללקט מחוץ למחנה.
והנה אמנם ראו בני ישראל ניסים ונפלאות גלויים, כקריעת ים סוף, וניסי המדבר, ועמוד הענן ועמוד האש. ועל אף כל הניסים הללו, כאשר היה רצון ה' לעשות לעם ישראל נס בשיירי המצה כדי שיהא להם אוכל לשובע, התלוננו ואמרו (תהילים עח, כ) "הגם לחם יוכל תת"? (תהילים שם יח) "היוכל א-ל לערוך שולחן במדבר"? כלומר אף שכבר יצאו ממצרים ונאמר בהם (יד, לא): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", גם אמונה זו התרופפה, כיון שהיו במצרים ונטמאו במ"ט שערי טומאה עדיין לא הצליחו להשתחרר מטומאה זו.
ולכן אמר הקב"ה, כיון שעדין לא נטהרו מטומאתם, ועדיין חסרי אמונה ובטחון הם, ולכן רפואתם היא שיאכלו לחם אבירים, שהוא לחם מן השמים, ללא פסולת, שיבלע באבריהם, ע"מ שכל איבריהם יתקדשו ויטהרו עד בואם לארץ נושבת, ושם תשפיע עליהם קדושת הארץ ויחזרו לאמונה שהאמינו בקריעת ים-סוף (יד, לא): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכאשר יקיימו בארץ את המצוות התלויות בארץ, יתקדשו ויתעלו מעלה מעלה. ועוד גרם להם המן לאמונה בקב"ה כיון שהיו מייחלים לה' שיוריד להם את המן. וכן כיון שכאשר היו עוברים עברות היה המן מתרחק מהם, היה המן גורם להם לחזור למוטב. [ומכאן למדו חסידים לאכול שיריים של רב או אדמו"ר וכן להשתמש בשיריים של מצוה, משום שיש להם חשיבות מיוחדת].
<h4>ה"מן" – עבודת ה' מאהבה</h4>
"וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל" (טז, יד)
הגמ' (יומא עה.) על הפסוק (תהלים עח, כה): לחם אבירים אכל איש מבארת שהכוונה ל"מן". ור"ע אמר לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, ור' ישמעאל אמר לחם שנבלע באיברים.
ויש לשאול, מדוע דיברו עם ישראל נגד המן, והרי למן היו סגולות ומעלות רבות? אלא אומרים חז"ל, שהמן היה נקרא "הלחם הקלוקל" כיון שהיה מגלה את קלקלתו של כל אדם, שכן מי שהיה ירא שמים וקיים את המצוות כראוי היה המן מגיע עד לפתח אהלו, ומי שהיה בידו עוון היה צריך לצאת וללקט את המן מחוץ למחנה, ובנוסף לכך היה המן מתקשה כאבן והיה צריך לטחון אותו במטחנה בכדי לאוכלו, דבר זה היה גורם לרעש גדול וכך כולם הכירו בקלקלתו של אותו אדם, ולכן התלוננו ישראל על המן.
מכל מקום יש כאן לימוד זכות גדול על עם ישראל שלא התלוננו על הקושי או על הבושה, אלא התלונה היתה על כך שרצו לעבוד את הקב"ה מאהבה ולא מיראה, וכיון שהיה המן מגלה את קלקלתם היתה עבודת ה' שלהם עבודה מיראה, אך הם רצו לעלות למדרגות גבוהות יותר ולעבוד את הקב"ה מאהבה.
<h4>סגולתו של המן במדבר</h4>
"וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן" (טז, לא)
הגמרא אומרת (יומא עה.) כי למן היה כח סגולי, סגולתו לא התבטאה רק בהיותו לחם מן השמים, אלא היה גם מסוגל להכריע בענייני ממונות ונפשות. לדוגמא, כאשר היה ויכוח אם עבד פלוני שייך לראובן או שמא מכרו ראובן לשמעון, היו אומרים נמתין ונראה מה יהיה בבוקר, אם ראו שהמן הגיע לפתחו של ראובן הרי שהעבד של ראובן, ואם הגיע לפתחו של שמעון הרי שמכרו לו, וכן אם היתה אשה חשודה בעיני בעלה, היה משה רבנו אומר (ירמ' כא, יא) "דינו לבוקר משפט", וכאשר היו רואים למי הגיע המן, היה מכריע בין הצדדים, ולכך נקרא זרע גד וכלשון הגמ' שם: "כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקים כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורים ובסדקים".
ולכאורה יש להבין, כיצד ניתן לפסוק הלכות ודינים בענייני ממונות ונפשות, על ידי "מן" שהוא דבר סגולי?
אלא הביאור הוא כך, בשעה שהיה המן מגיע לפתחו של אחד מן הצדדים, היה הצד שאינו דובר אמת, מתמלא פחד ואימה, והיה מודה בעצמו, וכך היו מכריעים את הדיון בינהם על פי דין. וכעין זה מצינו בכסא שלמה שהיו לו כמה מעלות, ובכל מעלה היו חיות שונות, וכאשר היה מגיע אדם שאומר דברי שקר, היה האריה שואג, ואותו עד היה מתמלא פחד ואימה, והיה מודה מעצמו, וכך היה שלמה המלך דן דין אמת, שכן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי (ועיין לברכי יוסף או"ח סי' לב ס"ק ד).
<h4>תמחה את זכר עמלק</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ  כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (יז, יד)
חז"ל אומרים (ב"ב כא.) שרבו של יואב – שר צבאו של דוד המלך, לימדו דבר טעות, במקום ללמדו כי התורה ציוותה למחות את זֵכֶר עמלק, למדו כי כתוב בתורה שמצוה למחות את זָכָר עמלק, ועל כן כאשר הלך יואב להלחם באדום כתוב (מלכים א, יא, טו-טז): "בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים ויך כל זכר באדום. כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום". קרא לו דוד המלך והוכיחו על מעשיו אמר לו: מדוע לא הרגת גם את הנקבות? אמר לו יואב, רבי לימדני "תמחה את זָכָר עמלק". אמר לו דוד: רבך לימדך דבר טעות וצ"ל "זֵכֶר עמלק." הלך יואב לרבו וביקש להורגו, שכן כתוב (ירמיה מח, י): "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", אמר לו רבו השאר אותי בחיים ואקרא ארור, א"ל יואב והרי כתוב (ירמיה שם): "ארור מונע חרבו מדם", לבסוף י"א שהרגו, וי"א שלא הרגו.
ויש לשאול, וכי יואב מעולם לא הלך לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה בפרשת זכור?! וכי לא שמע את בעל הקורא אומר 'זֶכֶר עמלק'? ואני רגיל לומר על כך, שיואב היה רגיל ללכת לרבו (כמו שהיום רבים הולכים לשבות שבת זכור אצל האדמורי"ם או אצל ראשי הישיבות שלהם) וגם בשבת זכור היה הולך אליו, ושמע את רבו קורא בתורה כפי שלימדו בטעות, ולכן יואב שמע דבר טעות גם בקריאת התורה.
ועפ"ז אפשר להסביר את הכתוב (יז, יד): "ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים"- כלומר תשמיע את הדברים עם הניקוד שלהם באזניו של יהושע, שלא יבא לידי טעות, שהרי ספר התורה אינו מנוקד.
<h4>מענייני ההפטרה</h4>
"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן" (שופטים ד, כ)
הנה סיסרא פונה ליעל בלשון זכר "עמוד", וכונתו היתה שתעמוד בתקיפות על המשמר ותאמר שאין רשות לשום אדם להכנס לאוהל.
"וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת" (שופטים ד, כא)
יעל הרגה את סיסרא ע"י יתד ופטיש, והיא הניחה את היתד ברקתו, והכתה בחוזקה בעזרת הפטיש, והיתד נכנסה מצד אחד ויצאה מהצד השני, וכך מת סיסרא.
ויש לשאול, מדוע הרגה אותו בצורה כה משונה ולא הרגה אותו ע"י חרב או סכין? אלא אמרה יעל: חרב וסכין הם כלי מלחמה של גברים, אשה אינה יכולה ליטול כלי גבר, אך יתד הוא כלי לבניית אוהל, ואשה יכולה לסייע בבנין האוהל, לכן לקחה את היתד והרגה בו את סיסרא.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: בשכונת הבוכרים בירושלים התגורר יהודי פשוט אשר עסק למחייתו במכירת פחמים. מחמת עבודתו, היו בגדיו ומנעליו שחורים תדיר , ופניו מפויחות. מעשה שהיה בערב שבת, שנזקק אחד מנקיי הדעת שבירושלים – הלא הוא הרב הגאון רבי חיים נאה זצ"ל "בעל השיעורים" – לשירותיו של אותו פחמי. הלך הגאון, לחנותו של הפחמי קודם חצות היום, ומצא כי החנות כבר סגורה. חשב, שמא נמצא הפחמי בתוך החנות ומחמת טרדות מלאכתו, סגר את הדלת. הקיש הרב פעם ופעמיים על דלת החנות, אך לא זכה לתשובה. השגיח בו אחד מן הסוחרים אשר עבד בחנות סמוכה, וקרא לעברו: "זה מכבר הלך הפחמי לביתו!". החיש הרב פעמיו לעבר ביתו של הפחמי. משהגיע לשם, אמרה לו האשה כי כבר הלך בעלה לבית המרחץ. מיד מיהר הרב לבית המרחץ, שמא משם תבוא הישועה, אך משהגיע לבית המרחץ ענה לו הבלן, "זה מכבר לבש בגדי שבת והלך לבית המדרש!". שם הרב את פניו לעבר בית המדרש, פחמים כבר לא יעלה בידו להשיג, אך אולי יזכה לכל הפחות לראות את הליכותיו והנהגותיו של פחמי מופלא זה. בבואו לבית המדרש – ראה לפניו את הפחמי והנה כולו עטוף לבן כמלאך ה' צבאות, יושב וקורא את שיר השירים בניגון עָרֵב. האתה הוא בעל הפחמים?, תמהה הרב באשר לא זיהה בו את "הפחמי", והאיש הלבוש בלבן מנענע לו בראשו, כרוצה לומר לו הן. שמא יואיל למכור לי מעט פחמים? שואל הרב. מושיט אליו הפחמי את ידיו הצחורות, אות לכך כי כבר נעשו כל ההכנות לקראת שבת המלכה. נשקוֹ הרב על ראשו, ואמר לו: עליך נאמר "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה" – "שְׁחוֹרָה אֲנִי" כל השבוע, על ידי הפחמים, ו"נָאוָה" בערב שבת קודש להקביל פני שבת המלכה בלבוש לבן ונקי.
<h4>השבת מכינה לעצמה</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: הרה"ג יוסף חיים זוננפלד זצ"ל נוהג היה לבקר אצל הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זיע"א הידוע בכינויו: "הסבא קדישא", שם היה הרב זוננפלד שוטח את קושיותיו והרב אלפנדרי היה משיב לו על אחת לאחת בטוב טעם.
פעם אחת כאשר נפגשו ועסקו בתורה, אמר הרב אלפנדרי לרב זוננפלד: ישנו בירושלים,יהודי תלמיד חכם ושמו הרב יחזקאל עזרא לך אליו לבקרו ובודאי יועיל לך ביקור זה. כעבור כמה ימים, בערב שבת קודש, נפנה הרב זוננפלד לבקר בביתו של הרב יחזקאל עזרא. כאשר הגיע לפתח הבית וביקש להקיש בדלת, שמע לפתע את האשה שואלת את בעלה בדאגה: הגיע הזמן להכין את צורכי השבת, ומה נעשה ואין לנו מאומה בבית? הקיש הרב זוננפלד בדלת ונכנס אל הבית. הוא החל מדבר עם הרב עזרא בלימוד, זה מקשה קושיה וזה מתרץ, זה דוחה וזה מיישב.שקועים היו בעולמה של תורה עד שכמעט ולא שמעו את האשה שואלת שוב בדאגה: אתה עסוק בתורה, ושבת מה תהא עליה? מהיכן אביא יין לקידוש? בינתיים, נטל הרב זוננפלד את קופסת הטבק שהייתה מונחת על השולחן, וביקש להריח קמצוץ של טבק. עשה עצמו הרב מתענג על שיירי הריח, ותוך כדי כך הוציא מכיסו מטבע זהב, הניחה בתוך הקופסה וסגר את המכסה. כעבור שעה קלה נפנה הרב זוננפלד ללכת, ויצא הרב עזרא ללוותו. משחזר לביתו, ראה את אשתו והיא עודנה דואגת. אמר לה, "הלא החסידים נוהגים לומר כי השבת מכינה את עצמה, ודי לנו בהשתדלות אחת קטנה. שמא נריח משהו לכבוד שבת?" עם שהוא פותח את קופסת הטבק, גילה בתוכה את מטבע הזהב. הגיש את המטבע לאשתו, וצחק: הרי לנו שכר על ההשתדלות עבור צורכי שבת…
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (פרק יג' פס' יט')
שאלה: האם מותר למכור חלקת קבר בא"י ליהודי הגר בחו"ל ולהביאו אחר הפטירה לקבורה בא"י?
תשובה: מרן פסק ביו"ד (סי' שס"ג סעי' א' ובפת"ש שם). שמותר ויש בזה קיום של "וכיפר אדמתו עמו" מ"מ אם יש חוסר מקום אנשי א"י קודמים מדין עניי עירך.
*****
"מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (פרק טו' פס' יז')
שאלה: מי יבנה את בית המקדש השלישי?
תשובה: רש"י כתב (סוכה מ"א ע"א ד"ה "לא צריכא") שבית המקדש ירד בנוי ומשוכלל מהשמיים, ונכון הוא שלפי פשט הרמב"ם (הל' מלכים פי"א הל' א', ד') משמע שמלך המשיח יבנה את בית המקדש השלישי וכ"כ המנחת חינוך, מ"מ הרמב"ם השאיר עניינים אלו לכשיבוא ונראה מ"מ להלכה אנו פוסקים כרש"י שבית המקדש ירד בנוי ומשוכלל, וכן משמע בזוה"ק במס' מקומות.
*****
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (פרק טו' פס' כ')
שאלה:  האם מותר למקהלת בנות בכיתה ו' לשיר שירי קודש בפני הקהל, ומתי יש להקל?
תשובה: בנות כיתה ו' אינן רשאיות לשיר בנוכחות גברים שירי קודש, אמנם הן רשאיות לשיר רק בפני הבנות ובפני האמהות וכן ראינו במרים הנביאה שלקחה תופים לנגן ולהרעיש כדי שלא ישמעו הגברים שירת נשים.
*****
"ויֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ " (פרק טו' פס' כו')
שאלה: אדם חולה האם מותר לו להתרפאות ע"י רופאים?
תשובה: הגמרא בפסחים (נו' ע"א) כותבת שחיזקיהו גנז את ספר הרפואות לפי שליבם לא היה נכנע לחולאים ומכאן רצו ללמוד שאסור ללכת לרופא. אמנם הרמב"ם כתב (פרוה"מ פסחים פ"ד משנה ט') שספר הרפואות שגנז לא היה רפואות ממש אלא מזלות וכוכבים ולכן צריך אדם להתרפאות ע"י רופא כמו שאוכל ושותה ויתפלל לה' שירפאהו ויאמר "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיהיה לי עסק זה לרפואה כי רופא חינם אתה, ברוך רופא חולים" (שו"ע רל' סעי' ד). אמנם הרשות לרופא לרפאות נלמדת מהפסוק (שמות כא' יט') "ורפא ירפא" (עי' ב"ק פ"ה ע"א).
<h2>פרשת יתרו</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>מה שמועה שמע ובא</h4>
"אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (יח,א)
"וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"
"את כל אשר עשה – להם בירידת המן ובבאר ובעמלק" (רש"י, מכילתא, זבחים קטז.)
הנה יש להקשות על שאלת חז"ל מה שמועה שמע, הרי התורה במפורש מודיעה לנו מהי השמועה (יח, א): "את כל אשר עשה א-לוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"?
ואכן שאלת חז"ל היא ממה התפעל יתרו, וממה התרשם ובא, שהרי יתרו, שאינו יהודי יכול היה להתפעל רק מהצד החיצוני הגשמי של ניסי ה', וראיה לכך היא שרבים שמעו את השמועה, אך לא באו, שנאמר: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת".
ויתרו בא מפני שמכיר בגדולת ה': "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", ושוב "אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". ובעיקר (יח, י-יא) "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-לוקים כי בדבר אשר זדו עליהם". וכבר לימדונו חז"ל (סוטה יא.) כי יתרו היה אחד מיועצי פרעה, והוא הלוא היה אחד מהאנשים אשר תכננו את גזרת (א, כב) "וכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", (א, י) ו"הבה נתחכמה לו" וא"כ הוא זה המכיר היטב כיצד משך פרעה את בני ישראל בפה רך לעבודת הפרך.
אך יתרונו של יתרו הוא, שמכיר בטעותו ומודה בה, שהרי יתרו עבד כל מיני עבודה-זרה שבעולם ולא היה לו סיפוק רוחני מהן, וכמו שמובא על הפסוק (ב, טז): "ולכהן מדין שבע בנות, ותבואנה ותדלינה", מכאן שכל העבדים והרועים הרבים שהיו ליתרו לא עבדו בשבילו, ועיין ברש"י (ב, טז) שכתב: ולכהן מדין – "רב שבהן ופירש לו מע"ז (שלהם) ונידוהו מאצלם" (ועיין בשפתי חכמים שם), עד שבנותיו נאלצו לצאת בעצמן ולרעות את הצאן, והיתה זו מסירות נפש גדולה מצידו של יתרו.
וכעת כאשר רואה יתרו שכל התוכניות והעצות אשר זדו על בני-ישראל נמוגו ואינם, הוא יודע כי גדול ה'. שמועה זו ששמע יתרו אינה רק שמועה על גדולת הבורא, אלא אמונה גדולה בהשגחתו על העולם.
כאשר שמע יתרו שעם ישראל יצאו ממצרים – "וזו גדולה על כולם" (רש"י), הכיר – עתה כי גדול ה'. וכאשר שמע על קריעת ים סוף מקור האמונה בישראל – כלשון הפסוק: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא), אז מגיע ובא. שאר העמים שמעו, אך שמיעתם היתה "שמעו עמים ירגזון" (טו, יד). ולעומתם, יתרו ששמע והאמין, נאמרה בו שמיעה ונאמרה בו ביאה.
יתרו יודע, כי יציאת מצרים מרובה היא בניסים ובנפלאות אך היא רק בגדר הכנה ל"ויאמינו", ולמתן תורה, ולכן זכה ופרשה זו של קבלת התורה קרויה על שמו – "יתרו".
והנה אנו מצווים לקרוא מדי יום השכם והערב את קריאת שמע – "שמע ישראל" (דברים ו, ד), ואנו צריכים לשמוע ולהפנים את הדברים ולא רק לשמוע.
ואכן הפירוש של "שמע ישראל" הוא: "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך" (ר"ע ברטנורה ברכות פ"ב מ"ג), וכן "הבן וקבל ישראל" (רש"י ברכות יג:). והקבלה היא "ה' א-לקינו ה' אחד", וכשאומרים ה' אחד יש לכוון שהקב"ה יחיד בכל העולמות, בשבעת הרקיעים בשמים ובארץ, ובארבע רוחות העולם, ואין עוד שום כח אחר זולתו כלל ועיקר (ראה שו"ע או"ח סי' סא ס"ו), וזוהי הכוונה העקרית אשר אנו צריכים לכוון ב"שמע ישראל".
ומכאן חיוב הוראה לכל אחד ואחד בישראל הנלמד בקל-וחומר מיתרו, שצריך להאמין בגדולת ה', ולהאמין בתורתו, להאמין בעבדיו הנביאים ובדבריהם ולקבל על עצמו בקבלה גמורה את התורה הקדושה להלכה ולמעשה.
<h4>מהות שמיעת יתרו</h4>
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (יח, א)
"מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" (רש"י)
יתרו שומע על קריעת ים סוף והוא מתפעל ובא. ומשה רבנו יוצא לקראת חותנו ומספר לו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, וכאשר שומע יתרו את דברי משה הוא מתפעל עוד יותר כלשון הפסוק: "ויחד יתרו על כל הטובה וכו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-לקים" (יח, ט יא).
וצריך להבין מה חידש משה ליתרו הלא כבר שמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שמיעה מיוחדת עד כדי כך שבא, וא"כ מה הוסיף לו משה רבנו? על פי הפשט ברור הוא שאינה דומה שמיעתו מרחוק, לשמיעה המפורטת מפיו של משה, אך ישנה משמעות נוספת פנימית יותר להתפעלותו של יתרו. כתב רש"י (יח, ט): "על כל הטובה – ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה מסוגרת ואלו יצאו משם ששים רבוא".
והנה אחד מיועצי פרעה היה יתרו כמובא בחז"ל (סוטה יא.) והוא אומר למשה רבנו: אנחנו יועצי פרעה נתחכמנו על הקב"ה, וחפשנו דרך לאבד את מושיען של ישראל במים כדי שהקב"ה לא יוכל לדון אותנו בגלל שבועתו, אבל ה' הפר את עצתנו וביטל את התחכמותנו ובמה? (יח, יא) "בדבר אשר זדו עליהם" וכדברי רש"י שם: "במים דנו לאבדם, והם נאבדו במים".
וא"כ לא רק שנעשו לעם ישראל ניסים ונפלאות, אלא עיקר גדולת הנס היא, שהקב"ה ביטל את עצתם ועשה למצרים מה שחשבו לעשות לעם ישראל.
ובזה נתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא שכיון שהפר עצתם, סימן שיש ה' המשגיח והיודע כל פרט ופרט, והוא היוצר, הוא הבורא, הוא המשגיח בכל עת ובכל שעה.
זאת ועוד, פרעה ציווה "לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". והאצטגנינים היועצים ראו בכוכבים "איש מצרי" ולא ידעו אם מושיען של ישראל הוא יהודי הלבוש בבגדי מצרי או איש מצרי ממש, לכן גזר פרעה כדברי חז"ל (סוטה יב.) להשליך ליאור את כל הבנים, בני היהודים וגם בני המצרים.
וה' יתברך אומר למצריים, אם כך אתם עושים, אני אגדל את המושיע של עם ישראל על ברכי פרעה בבית פרעה, מפתו יאכל ומכוסו ישתה וילמד ממנו טכסיסי מלכות, לקבל עוז וכוח של מלך כדי שיוציא את עם ישראל בגבורה, ממצרים.
אם-כן, יתרו שמע שמועה ובא, אך כאשר שמע מפי משה את הדברים הבין לעומק את עצת ה', לגאול את עמו ולהפר את עצת היועצים בדבר אשר זדו בעצמם.
<h4>שמועת יתרו במידת הדין</h4>
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (יח, א)
ידוע שבכל מקום שכתוב בתורה "א-לקים" רמז הוא למידת הדין. והקשה הרב חיד"א ע"ה (נחל קדומים, פרשת יתרו אות ב), מדוע הייתה מידת הדין במה שעשה ה' למשה ולישראל בשעה שיצאו ממצרים? וביאר, שבשעה שרצה משה רבנו לחזור למצרים לאחר ששהה במדין, רצה לקחת עימו את אשתו ובניו. אמר לו אהרן: "לא די בצרות הפוקדות את עם ישראל במצרים, אתה מבקש לקחת את אשתך ובניך לשם?! שלח אותה. ואומנם משה שמע לקול אהרן וכתב לציפורה גט, וזהו שכתוב (יח, ב) אחרי כן: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה", מלשון "ושלחה מביתו", שגירש אותה משה רבנו, משום שחשש שמא פרעה יזיק לו, והיא תישאר עגונה. והנה בשעה שסירב משה רבנו ללכת למצרים לגאול את עם ישראל, אמר לו הקב"ה (ד, יד): "הלוא אהרן אחיך הלוי", ואמרו חז"ל (זבחים קב.) שאמר הקב"ה למשה: אתה היית ראוי להיות כהן, ואהרן לוי וכלשון הגמרא: "והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי" (עיין לרש"י ד, יד) ואם כן מידת הדין התבטאה בכך שנלקחה ממשה רבנו הכהונה.
מכל מקום לגבי יתרו היתה זו בשורה טובה וכאשר שמע על כך יתרו, שמח שמחה גדולה, שכן כל עוד היה משה ראוי להיות כהן, לא היה רשאי להחזיר את גרושתו, שהרי כהן אסור בגרושה, אבל משעה שנועד אהרן להיות כהן, ומשה רבנו ללוי, הרי שהוא יכול להחזיר את ציפורה, ולכן לקח יתרו את ציפורה ואת בניה עמו למשה רבנו (עיין לרש"י יח, ב. ועיין לחיד"א בפני דוד שהקשה כיצד החזיר משה שהיה כהן את ציפורה? והשיב: "שעל תנאי גרשה").
וכאשר הביא יתרו את ציפורה כותבת התורה (יח, ו): "ואת שני בניה", וקשה, וכי לא בניו של משה הם? אלא שיתרו לא האמין שביתו התגיירה, עד אשר ראה את מסירות נפשה לעזוב את כל העושר ומחמדי העולם שהיו לה בבית אביה ובאה אל המדבר.
וכעין זה גם יעקב אבינו אמר לרחל ולאה (בראשית לא, ז): "ואביכן התל בי", וכיוון שאמרו לו שלבן לא נחשב אביהן כיון שנתגיירו, ויעקב ראה את חוסן אמונתן בקב"ה בכך שלא הרהרו אחר ציווי ה' לעלות לארץ ישראל וכלשונן "ועתה כל אשר אמר א-לוקים אליך עשה" (בראשית לא, טז).
או אז ראה יעקב את חוזק אמונתן ולכן אמר להן (בראשית לא, ז): "ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי", אמר "אביכם" בלשון זכר ולא "אביכן" בלשון נקיבה כיון שהיו חזקות כזכרים. וכן מצינו לשון זכר המתייחס לתוקף וחוזק של רחל ולאה במגילת רות שם כתוב: (רות ד, יא): "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל"- ולא שתיהן.
<h4>זכות יתרו שהפרשה נקראת על שמו</h4>
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן" (יח, א)
רבים עמדו על השאלה מפני מה נקראה הפרשה שבה ניתנת התורה לישראל בשמו של יתרו, איזו מעלה מיוחדת היתה בו ביתרו?
ויש לבאר ע"פ דברי הגמרא (ברכות נד.), שכל אדם חייב לברך ברכת הגומל כאשר ניצל ממצבים מסוימים של סכנה וכן תקנו ברכה לברך במקום שנעשו בו ניסים. וחובה זו לומדת הגמרא מיתרו, שכאשר פוגש את משה רבנו, הוא מיד מברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה ומיד מצרים, אשר הציל את מתחת יד מצרים".
והנה ברכה זו נאמרה מתוך שמחה, כמו שתירגם אונקלוס על הפסוק (יח, ט): "ויחד יתרו" – "וחדי יתרו" כלומר שאע"פ שבוודאי היה יכול להצטער על מפלת פרעה והמצרים שהכירם היטב, שהרי "נעשה בשרו חדודין חדודין" (ראה רש"י שם) מכל מקום גברה אצלו השמחה ובירך את ה' מתוך שמחה, אע"פ שעדיין לא התגייר ולא נמנה על עם ישראל.
שמחה זו חשובה במיוחד משום שהיא נוגעת בטובת ישראל, יכולת זו של שמחה בשמחת חברו היא הדרך שבה צריך לילך עם ישראל ובמיוחד לפני קבלת התורה על מנת שיהיו כ"איש אחד בלב אחד".
תכונה זו מצינו גם אצל אברהם אבינו שהיה מלמד בעולם לראות את מעלתו של כל אדם, עד כדי כך שצריך כל אדם לרדוף אחר טובתו של השני, להצטער בצערו ואף למסור את נפשו בכדי להצילו.
וכך מצינו אצל אהרון הכהן שנתייחד במעלה זו, ואף הקב"ה מעיד עליו שכאשר יראה את משה, ישמח בטובתו ובמנהיגותו, כלשון הפסוק (ד, יד): "וראך ושמח בלבו", ובזכות זה זכה לחושן על ליבו ולעבוד בקודש הקודשים אשר שם מונחת התורה ומונחים שני לוחות הברית.
ומי לנו גדול ממשה רבנו מוסר התורה שמסר את נפשו כאשר אמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (לב, לב), וכל זה למען עם ישראל. ומכאן עלינו ללמוד שכל מי שרוצה לקנות את התורה צריך להתחזק במידה זו של: "ואהבת לרעך כמוך". וכדברי האר"י הקדוש, שלפני התפלה יש לומר: "הריני אוהב כל אחד ואחד מבני ישראל כנפשי ומאודי".
<h4>הצורך באחדות לקיום התורה</h4>
"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, ב)
"כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, מכילתא)
יש לדקדק שהנה שלוש פעמים דיברה התורה בלשון רבים "ויסעו, ויבואו, ויחנו" ולבסוף אמרה התורה "ויחן", בלשון יחיד, רש"י תירץ קושיא זו באומרו: "ויחן שם- כאיש אחד בלב אחד".
ויש להוסיף ביאור בענין זה, שהרי לימדנו רש"י (יט, ב): "ויסעו מרפידים – מה ביאתן למדבר בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה". התורה ניתנה לנו במדבר סיני, זהו המדבר שבו "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהילים ס, ו), שם נתגלתה סגולת ישראל כמו שאנו אומרים בתפילה (לג' רגלים): "אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקרבתנו מלכנו לעבודתך". הטעם שניתנה תורה דוקא במדבר הוא כדי שהאדם ילמד מכך שעליו לשים עצמו כמדבר, היינו שיראה עצמו כאילו הוא לבדו בעולם עובד את ה' יתברך, כאילו אין עוד עבדים לה'. וכאשר ירגיש שעול התורה והמצוות מוטלים עליו בלבד, אזי יעבוד את הבורא בלב שלם ובנפש חפצה.
ועל-כן עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, כדי שכל יחיד ויחיד ירגיש שהדברים נאמרו אליו במיוחד, וכאשר האדם חוזר בתשובה לפני קבלת התורה, עושה עצמו כמדבר – כעבד בודד בעבודת ה', אזי הוא מגיע לדרגה הנפלאה של "ויחן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד" (יט, ב וברש"י שם).
וידוע הדבר שאין לך אדם מישראל היכול בעצמו לקיים את כל התורה כולה, שהרי לכהנים יש מצוות כהונה וללויים מצוות השייכות להם, וישראל שנולדה לו בת ראשונה לא יוכל לקיים את מצוות פדיון הבן וכן על זה הדרך. אם-כן, אין אדם שיכול לקיים את כל תרי"ג המצוות בשלמותן.
וצריך לומר שעם ישראל בכללותו יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות, א"כ כאשר האדם מקבל על עצמו ומקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך", כפי שתיקן האר"י ז"ל לומר בכל יום לפני התפילה, המצוות של כל עם ישראל מקושרות ומאוחדות, וכולם שותפים במצוות. ומצווה שעשה האחד שייכת גם לשני וכאילו קיים אותה בעצמו וכן על זה הדרך (עיין אור החיים לט, לב).
ועל-כן, היה זה מן הההכרח שחניה זו קודם מתן תורה תהא "ויחן" כאיש אחד, כי עצם מתן תורה אינו יכול להתקיים אלא כאשר כל עם ישראל כאיש אחד ממש, שאם לא כן התורה אינה שלמה.
אם כן יוצא שישנם שני צדדים בקבלת התורה: מצד אחד צריך האדם לחשוב כאילו רק לו ניתנה התורה, ועל כן מחויב הוא לטרוח ולקיימה, כי לכאורה אין זולתו מי שיקיימנה. וכן צריך אדם לחשוב שאם חלילה אין כל עם ישראל מקיימים את דברי התורה אין זה גורע ומפחית מהחיוב שלו לקיים את התורה.
ומצד שני, כולנו כאחד, כאיש אחד ובלב אחד, מצווים ויכולים יחדיו לקיים את כל התורה כולה.
דבר זה צריך לזכור בכל יום ולא רק פעם אחת בשנה, ביום מתן תורה, וזהו שכתב רש"י (יט, א): "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו", ואז לבם של עם ישראל ונכון לקבלת התורה, אשרי האדם אשר יעשה זאת ויקבל בכל יום ויום את התורה מחדש, באהבת ישראל, בבחינת "ויחן", כביום נתינת התורה.
וכן אנו צריכים לכוון בתפילה כשאומרים "וקרבתנו מלכנו" לפני קריאת שמע: "לקיים מצות עשה, לזכור מעמד הר סיני ונתינת התורה".
<h4>זכותן של הנשים</h4>
"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יט, ג)
"כה תאמר – בלשון הזה וכסדר הזה. לבית יעקב- אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין" (רש"י ע"פ שבת פז.)
יש לשאול, מדוע הקדים לומר לנשים?
ואמרו חז"ל (שמות רבה פרשה כח, ב): "שהן מזדרזות במצוות. ד"א כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה". ומובא עוד במדרש (שם) הטעם שהקדימה התורה את הנשים לגברים במתן תורה, הוא משום שבבריאת העולם האשה צוותה שלא לאכול מעץ הדעת, והיא הוסיפה מדעתה גם לא לגעת בעץ כמו שכתוב (בראשית ג, ג): "ולא תגעו בו", והשטן דחף אותה ונגעה בעץ, ואמר לה: ראי לא קרה לך מאומה, ואכלה ונתנה לבעלה לאכול.
לכן הקדימה התורה את הנשים, והועידה להן תפקיד מרכזי בבית היהודי בעניין חינוך הבנים וקיום בית של תורה המושתת על אדני הקדושה והטהרה, שכל הליכותיו מתנהלים אך ורק על פי חוקי ומצוות התורה. האשה היא זו אשר צריכה לעמוד בפרץ לבל ינשבו בביתה רוחות זרות המאיימות לעקור כל חלקה טובה בעם ישראל. והמציאות מורה כך, שכן הבעל קם בבוקר מוקדם, הולך להתפלל וממהר לעבודתו או לתלמודו, ותפקיד השכמת הילדים מוטל על פי רוב על כתפיה, מה שדורש אחריות רוחנית. בקומם בבוקר צריכה היא לדאוג שהילדים יטלו את ידיהם, ויברכו ברכות השחר תמידים כסדרם, ויברכו על הפרוסה והשתייה החמה הממתינה להם לפני צאתם ללימודים, וכן לדאוג שיברכו ברכה אחרונה. גם ללוותם למקום לימודם בברכה חמה שתהיה להם סייעתא דשמיא ויתעלו בלימודם. ולכן התורה הקדימה "כה תאמר לבית יעקב" לפני "ותדבר לבית ישראל".
בפרט כיום שיש זמן רב פנוי לבנים ויש מהם הגולשים באינטרנט או בפלאפון או צופים בטלויזיה, ושם רואים דברים אסורים.
תחילת לימוד התורה תלויה בנשים המזרזות את בניהם ואת בעליהם לילך ללמוד תורה. ואע"פ שהבעלים עייפים אחרי יום עבודה וקשה להם, וגם לנשים קשה אחרי יום שלם שלא ראו את בעליהן, הן אינם מקשות ולהיפך מזרזות אותם לילך ללמוד תורה ולכן שכרן גדול, ו"פלגן בהדייהו" הן מתחלקות עם הגברים בשכר לימוד התורה, וחלקן גדול מאוד.
זכורני פעם שהגיעו אלי לבית הדין זוג אשר הסתכסכו על רקע הטיפול בילדים בבית. האשה טענה שעל הבעל לדאוג להביאם לתלמוד תורה ולבית הספר, כי הוא מחויב בחינוכם, והאיש טען כנגדה שזהו תפקידה של אמא יהודייה בישראל, וכך הגיעו אלינו עד לפני מתן גט. אמרתי להם הבה נראה מה הגמרא אומרת בעניין זה, וציטטתי להם את הגמרא בברכות (דף יז.): "אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". ואילו במסכת סוטה (דף כא.) כתב רש"י (ד"ה דמקריאן) וז"ל: "שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרא מקרא ולשנות משנה".
ויותר מכך, צריכות הנשים לדעת שגם הן חייבות בלימוד תורה בעניינים הקשורים למצוות שהם חייבות בקיומן, למשל: עליהם לדעת את כל שו"ע או"ח, בשו"ע יו"ד: חלק א' – כשרות האוכל, וחלק ב' – טהרת המשפחה. בשו"ע אבן העזר – הלכות יחוד, ועוד.
<h4>קבלת התורה למרות התנגדותם של המלאכים</h4>
"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים" (יט, ג)
חז"ל מתארים כיצד קיבל משה רבנו את התורה, למרות התנגדותם של המלאכים, וזו לשונם (שבת פח:): "ואמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! אמר לו הקב"ה למשה החזר להן תשובה. אמר לפניו, רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה. אמר לפניו, רבש"ע, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, "אנכי ה' א-לקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (כ, א) – אמר להן, למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה, "לא יהיה לך אלהים אחרים" (כ, ג) – בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה. שוב מה כתיב בה, "זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח) – כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין לשבות? שוב מה כתיב בה, "לא תשא" (כ, ז) – משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה, "כבד את אביך ואת אמך" (כ, יב) – אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה, "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב" (כ, יג) – קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה", שנאמר (תהלים ח, ט): "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", ואילו "תנה הודך על השמים", לא כתיב.
ויש לשאול, וכי המלאכים לא ידעו מה כתוב בתורה? ואם כן מה סברו המלאכים בתחילה, ובמה ניצחם משה רבנו ע"ה?
אלא, המלאכים ביקשו מהקב"ה למסור לבני אנוש רק את פשט התורה – את המצוות כפי שהם ותו לא, אבל את ההוד שבה, את הסודות שבה, הם רצו שישאיר להם (ובזה נרמז "תנה הודך על השמים"). ועל כך התנהל הויכוח ביניהם, עד שהוכיח להם משה רבנו שללא לימוד וקיום הפשט אין שום גישה לסודות התורה, וכיון שפשט התורה לא קיים לגבי המלאכים, גם בסודות התורה אין להם שייכות, ובטענה זו הסכימו עמו ונעשו לו אוהבים, [וראה עוד בספר "קול יהודה למו"ר דודי ראש הישיבה הגר"י צדקה זצ"ל בשם מרן ראש הישיבה הגר"ע עטייה זצ"ל].
עוד נראה לבאר, שמשה רבנו אמר למלאכים, אתם מכנים את התורה בשם "חמדה גנוזה", כלומר מבחינתכם אין התורה אלא "קישוט", אוצר "גנוז", ותו לא, ומכאן ההוכחה שאין לכם שייכות בכל מה שכתוב בתורה, וכל רצונכם אינו אלא גניזתה של התורה ושמירתה כאוצר יקר המוצג לראווה, – אבל אנו אין כוונתנו כן, אלא רצוננו העז הוא לגלות את כל המאור שבתורה, ללמוד אותה במסירות נפש, ולקיים כל מלה שבה, עד שנתעלה למדרגות גבוהות יותר – ובטענה זו נכנעו והודו להקב"ה, כי ראו שראוי יותר שבני האדם יקבלו את התורה ויתעלו על ידה, מאשר להניח אותה בידם כחמדה "גנוזה" בלבד.
ידוע, שהמלאכים הם בבחינת "עומדים", שנאמר (זכריה ג, ז): "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". הם לא יכולים להתעלות יותר ממקום עומדם. אבל בני אדם יכולים להתעלות מעלה מעלה עד כסא הכבוד, שנאמר: (שמות יט, ד) "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". ועיין "אור החיים" על התורה שם.
<h4>ואביא אתכם אלי</h4>
"וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ג-ד)
"אתון חמיתון מה די עבדית למצראי וטענית יתכון על עננין הכעל גדפי נשרין מין פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא, ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי" (אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על עננים כמו על כנפי נשרים מרעמסס ואקח אתכם למקום בית המקדש לעשות שם פסח ןבאותו לילה השבתי אתכם לרעמסס ומשם קרבתי אתכם ללמוד את תורתי) (תרגום יונתן בן עוזיאל)
בתרגום יונתן בן עוזיאל, המובא לעיל, מבואר שיש כאן רמז לקרבן פסח שלא נתן הקב"ה לאכול אותו במצרים במקום טמא, אלא הביא את ישראל 'אליו' להר המוריה ושם אכלו אותו.
התורה מלמדת אותנו לאיזו מדרגה עצומה זכו בני ישראל. הקב"ה העלה אותם ממ"ט שערי טומאה, מבור עמוק להר גבוה, וקידשם קדושה כל כך גבוהה שהגיעו עד אליו ממש, ואילולא הדברים כתובים בתורה אי אפשר היה לאומרם מרוב עוצמתם. הקב"ה בכבודו ובעצמו לקח אותנו למעלה למעלה, ולא רק תחת כנפי השכינה אלא אליו ממש על יד כסא הכבוד, ובלבד שיתקים "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", ואז תזכו ל"והיתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – מעלה על גבי מעלה" (שם פסוקים ה- ו).
על האדם לידע שנשמתו חוצבה מתחת כסא הכבוד וידוע הדבר שכאשר אדם זורק חפץ, הריהו חוזר למקורו "זרוק חוטרא לאוירא – ועל עיקריה הוא קאים" (בראשית רבה סוף פרשה נג), לכן אמר הקב"ה "ואביא אתכם אלי".
ואמנם התרגום אונקלוס שם ביאר: "וקריבת יתכון לפלחני", לעבודתי. אבל הפשט אלי ממש היינו אל מתחת כסא הכבוד. כי נשמת האדם נכנסת לגופו של האדם ותפקידה ושליחותה הם להעלות את הגוף למדרגות רוחניות. וצריך כל אדם לדעת שהתקרבותו לקב"ה יכולה להיות רק על-ידי התורה והמצוות, אשר באמצעותם יכול האדם להגיע אל מקורו. וידע לו האדם שכוחה של התורה כל-כך גדול, "כי אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" כלומר לא זו בלבד שהענשתי את הרשעים והוצאתי אתכם מבית כלא, אלא העליתי אתכם ממ"ט שערי טומאה, מ"הללו עובדי עבודה- זרה" משפל המדרגות, לרום המעלות, וזהו "לפולחני"- לקבלת התורה, וכלשון התרגום יונתן "לאולפן אורייתא".
וזו הוראה לכל איש ישראל שמחוייב הוא לשום את דרכיו לנגד ה' יתברך ויתעלה ללמוד תורתו, לעסוק במצוותיו, ולשוב ולהתעלות למקורו ולזכות ל"ואביא אתכם אלי".
<h4>חיוב לימוד התורה לכל אדם ובכל עת</h4>
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יט, ו)
משה רבנו עומד ותוהה, כיצד העם הזה שהיו עבדים לפרעה, והיו גוי מקרב גוי יגיעו למעמד של "והייתם לי סגולה מכל העמים", ו"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם). אומר לו הקב"ה: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". מבאר רש"י: "אלה הדברים – לא פחות ולא יותר".
יש עוד לבאר את ציוויו של הקב"ה להגיד לבני ישראל. כיון שבתחילה חשב משה רבנו שראשית הוא ילמד את זקני העם כמו שכתוב (יט, ז): "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'", אך מיד כל עם ישראל צעקו ואמרו: התורה היא לכלל עם ישראל ולא שייכת רק לרבנים או רק לחכמים אם כן שילמד אותנו, ולא רק את זקני ישראל, שמא תאמר שאין אנו מוכנים נפשית לקבל את דבריך, על כן אמרו לו (שם ח): "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". ועל זה אמר הקב"ה (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים", היינו שאותה התלהבות של קדושה ושל מוכנות ורצון לקבלת עול תורה וקיום המצוות מתוך יראה ואהבת ה' טהורה, תלווה אותם לאורך כל הדורות.
מכאן אנו רואים את החובה המוטלת עלינו, להראות להקב"ה בכל עת שחשקנו בתורה לא נחלש, ועלינו ללמוד את התורה בכל עוז ותעצומות, להראות שאותה התלהבות שהיתה לנו במתן תורה לא פחתה, ואז תהיה אותה נחת רוח לפני הקב"ה כמו שהיתה לו בעומדנו לפני הר סיני. וכתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח) "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה וכו' בין בעל יסורין וכו' בין שהיה זקן גדול שתשש כחו וכו' חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה".
ביאור נוסף לציווי ה' את משה: הנה הקב"ה הכיר בערכם של ישראל וידע שפעמים הם מתנהגים בצורה שאינה ראויה והיה מקום לטעות ולומר שלא יוכלו לעלות למדרגה כל כך גבוהה ולקבל את התורה, על כן הוצרך הקב"ה לפרש למשה ולומר לו: התורה ניתנה לכל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל, לא משנה אם התנהגותם מצדיקה זאת או לא. וזהו שבתחילה קרא משה רבנו לאנשים החשובים שבעם ישראל כמו שכתוב (יט, ז): "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה", זקני העם אלו ראשי הישיבות והרבנים החשובים, אבל בסופו של דבר באו כל עם ישראל לשמוע את דברי התורה כמו שכתוב (יט, ח): "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". ולעתיד לבוא, כל ה"עמך" אשר כיום רגילים לשאול את הרבנים בכל דבר, יהיו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי הלכות, ויהיו כולם בגדר של "זקני העם". וזהו שהקב"ה אומר (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים".
המדרש (עיין בילקוט שמעוני תהלים פרק נ) מביא מעשה ברבי ינאי שהיה נוהג להזמין תמיד אורחים. יום אחד הוא פגש עם הארץ אחד והזמין אותו לאכול אצלו, אך הלה סירב ואמר כי בכוונתו לאכול במסעדה. א"ל רבי ינאי, והרי המסעדה אינה כשרה. א"ל הלה, אני אוכל רק ירקות וכדו'. שוב הפציר בו רבי ינאי שיבוא לאכול אצלו, והלה הסכים ובא. בסוף הסעודה פנה רבי ינאי לאורח וא"ל: אולי תאמר דברי תורה. א"ל האורח: אני לא יודע מה זה דברי תורה. א"ל רבי ינאי: תזמן, אך הלה לא ידע מהו זימון. משראה רבי ינאי שהאורח עם הארץ גמור, א"ל: תגיד "אכל כלבא פיסתיה דינאי", וחזר אותו עם הארץ על דבריו. לאחר כמה רגעים הבין האורח את ביאור הדברים שאמר והחל לצעוק ויצא והלך לבין דין כדי לתבוע את רבי ינאי. כשהגיע יום המשפט בא רבי ינאי לבית הדין, ואותו עם הארץ החל לשטוח את טענותיו, ואמר שלא היה מי שילמד אותו תורה כי הוא יתום וכו' וכי הוא זוכר שפעם אחת דרש הרב ואמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – והסביר שהתורה אינה שייכת לרבנים בלבד, והיא אינה ירושה אלא שייכת התורה לכל עם ישראל. פנה אותו עם הארץ לדיינים ואמר להם: "אם התורה אינה ירושה לאדם פרטי, מדוע לרבי ינאי יש תורה, ולי אין כלום, הרי גם אני יהודי". מששמעו הרבנים את דבריו, חייכו. עמד רבי ינאי ואמר: ומה אתה רוצה כעת? ענה לו אותו עם הארץ: "תן לי את הירושה שלי". אמר לו רב ינאי: "יש לך ירושה אצלי בא ואתן לך אותה". ולקח את אותו עם הארץ והחל ללמדו את האותיות, לימדו לקרוא, ולימדו להתפלל וללמוד חומש וכו'.
התורה היא ירושה לעם ישראל, ואמנם כתוב בפרקי אבות (פרק ב משנה יב): "אמר רבי יוסי וכו' והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" – ושם הכוונה היא: אינה ירושה לך!, לאדם הפרטי, אבל לכלל עם ישראל היא כן ירושה, ועל כן יש לנצל ירושה זו בצורה טובה.
וכמו שאנו אומרים בתפילה (ע"פ המשנה סנהדרין פ"י מ"א): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיהו ס, כא): ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
ופירוש "נצר מטעי" הוא שכשם שכאשר אדם נוטע עץ ומטפל בו ומשקה ומזמר וכו' העץ יצמיח פירות יפים, כך "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – צריך להשקיע ולעמול על חלק זה, ואם לא יעמול לא יהיו פירות.
<h4>התקדשות בכדי ללמוד תורה</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (יט, י)
התורה היא תורת א-לוקים חיים, ואין לקבל תורה או ללמוד תורה בלי קדושה. ויש לידע שהתורה אינה מדע או לימוד באוניברסיטה, אלא היא "תורת ה' תמימה משיבת נפש", היא תורת ה' "מחכימת פתי" (תהלים יט, ח), ועל כן צריך קדושה.
ומהי ההכנה לקבלת התורה? אומר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה: "וכבסו שמלותם" (יט, י). הפשט הוא, טבילת הבגדים, אך יש כאן עניין נוסף שהתורה באה לרמוז לנו: שאדם שבא לקבל תורה צריך להיות זך ונקי מבחוץ ומבפנים, כלפי הקב"ה וכלפי בני אדם. הוא צריך התקדשות פנימית והתקדשות חיצונית, שלא יהא אדם לומד ושונה ובועט ברבותיו אלא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב). ולכן תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה (שבת קיד.) ר"ל.
הרה"ג שלמה זוין זצ"ל היה אומר, אם תשאל פרופסור לתלמוד באוניברסיטה: מה אמר אביי? הוא לא ידע. אך אם תשאל אותו: איזה כובע לבש אביי? הוא מיד יענה תשובה, כי את זה הם חוקרים. אבל תשאלו אותי מה אמר אביי, אני אדע לענות, אך מה הוא לבש, זאת לא אדע.
פעם בא אלי תלמיד חכם ואמר לי שאינו לומד תורה בחשק, וביקש סגולה. אמרתי לו: כשאתה מברך בבקר "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", תברך בשמחה, זה ישפיע על כל לימוד התורה שתלמד באותו היום.
וכבר אמרו חז"ל שכל הקורא ללא זמרה – זה לא טוב (עיין מסכת מגילה לב.).
מסופר על תלמיד חכם אשכנזי שהגיע יום אחד לישיבת 'פורת יוסף', והתחיל ללמוד, והיה מנגן מתוך לימודו "בם בם בם בם" כדרכם שמתיקות הלימוד סוחפת אותם לניגונים כובשי לב ונשמה. והנה בא לץ אחד והתחיל מנגן כמוהו "בם בם בם בם". הרה"ג רבי אברהם רפול זצ"ל היה נוכח שם וקרי עליה (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם" (כלומר, מי שלומד באמת ומנגן "בם בם בם" הולך בדרך ה') וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (מי שעושה מזה ליצנות ומנגן "בם בם בם" הרי שנכשל בה).
כאשר לומדים תורה יש ללמוד מתוך שמחה וטוב לבב. ואומרים שמי שלומד תורה כחכמה בעלמא ובלא ניגון, זה לא טוב משום שדבר זה מוכיח שנשמתו לא נהנית מאותו הלימוד, ובכל מקום היו רגילים ללמוד עם ניגון מסוים, ויש שמלמדים בשיטה קבועה של ניגון בין בתורה ובין בחומש ובין במשניות, וזה דבר טוב מאוד, אשרינו ואשרי חלקנו שהקב"ה נתן לנו את התורה שהיא משמחת כל לב. וידע האדם שאין דבר המבריח את היצר הרע מן האדם כמו לימוד התורה, וכמו שכתוב "ושמתם את דברי אלה", ודורשת הגמרא (קידושין דף ל.) "ושמתם", שהתורה היא סם חיים, ומרפאת את האדם מן היצר הרע.
ואף-על-פי שלפני קבלת התורה צריך האדם להתקדש ולהטהר, מכל מקום לא יבוא יצר הרע ויאמר לאדם, כיון שלא נטהרת אל תלמד תורה – אלא "דברי תורה אינם מקבלים טומאה". התורה היא כמו אש וכלשון הפסוק (ירמיהו כג, כט): "הלא כה דברי כאש" (עי' ברכות כד.), והיא מקדשת ומטהרת ונותנת חיים לעושיה (עי' אבות ו, ז). ועיין ברש"י (בראשית ד, ח) "ואתה תמשול בו" – אם תרצה. וזה תביעה על האדם שהכל תלוי ברצונו. ורש"י בקידושין (ל:) כותב: "ואם אתה רוצה – עסוק בתורה ואתה מושל בו".
<h4>משה הוסיף עוד יום מדעתו</h4>
"לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (יט, י)
"הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים" (יט, טו)
"היו נכונים לשלשת ימים – לסוף שלושת ימים הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו כדברי רבי יוסי" (רש"י, שבת פז.)
הקדוש ברוך הוא מצוה את משה להכין את עם ישראל לקראת מתן תורה ואומר לו (יט, י): "וקדשתם היום ומחר". ואילו משה רבינו כשהלך אצל ישראל אמר להם (יט, יא): "היו נכונים לשלושת ימים". ונחלקו החכמים בביאור הכתובים, והביאם רש"י בפירושו.
שיטת רבי יוסי היא שהוסיף משה יום אחד מדעתו. הגמרא (שבת פז.) שואלת לשיטתו "ומנין דהסכים הקב"ה על ידו"? ותשובתה היא שאכן הקב"ה לא השרה שכינתו אלא ביום שבת בבוקר, שהוא היום השביעי.
והנה כבר הקשו הפוסקים, מדוע לא חוגגים את חג השבועות ב-ז' בסיון כדברי ר' יוסי, אלא ב-ו' בסיון, הרי משמע מהגמרא שנתקבלה דעתו של רבי יוסי (ראה שו"ע או"ח תצד, ובמג"א ובבאה"ט).
אך יש לשאול עוד שאלה, הרי הגמרא (שם פח.) מעידה על תנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, וזה לשונה: "אמר חזקיה, מאי דכתיב 'משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה' – אם יראה למה שקטה? ואם שקטה למה יראה? אלא, בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש דאמר ר"ל מאי דכתיב 'יום השישי' ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".
ולכאורה, בכך שמשה רבינו מוסיף יום אחד מעבר ליום השישי בסיון הרי לפי התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית העולם חלילה עלול להחרב? ואכן מסיבה זו הארץ יראה שהרי הגיע יום השישי בסיון וישראל לא קיבלו את התורה, ולכן חז"ל שואלים מנין שהסכים הקב"ה עם משה רבנו להאריך את התנאי בעוד עשרים וארבע שעות?
ואם כך הדבר, צריך להבין מדוע משה הוסיף יום אחד מדעתו, מדוע גרם צער לארץ, ומדוע היה צורך להגיע למצב שהקב"ה יסכים עמו, הרי היה לו להשאיר את מתן תורה בעתו ובזמנו?
אלא, ראה משה רבנו שהקב"ה מבקש ליתן תורה לעם ישראל, ואמנם מדין טהרה מטומאת הגוף די ביום אחד, ומכל מקום הוסיף משה עוד יום אחד כדי שגם הנשים תהיינה במתן תורה. משה רבנו מבין שהתורה אינה כשאר חכמות, תורה,צריך לקבל ברתת ובזיע, בקדושה ובטהרה, ולכן הוסיף עוד יום אחד של התקדשות וטהרה כהכנה לקראת מתן תורה.
הקב"ה מסכים עם משה רבנו ואומר לארץ: אינך זקוקה להתיירא שהרי החומרה והקדושה היא היא מתן תורה! ולמרות שהגיע יום הששה בסיון – יום התנאי, העולם לא חזר לתוהו ובוהו כי עצם ההסכמה לקבל תורה וההכנות לקראת מתן תורה היא עצמה קבלת תורה.
ואמנם מצינו בחוה שנענשה על תוספת שהוסיפה, אך זאת בגלל שתלתה את התוספת שלה בהקב"ה, אבל משה רבנו ע"ה מבחין בין ציוויו של הקב"ה לבין התוספת שלו, ואכן כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה יותר ויותר (יומא לט.).
וגאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים זיע"א ביאר את ענין התוספת שהוסיף משה עוד יום מדעתו וכתב: עבור לימוד התורה הקדושה צריך חכמה ובינה, הקב"ה נתן את היום ומחר – כנגד חכמה ובינה, ומשה רבנו הוסיף יום אחד מ"דעתו" – כנגד הדעת.
<h4>חומרת הזכרת שם שמים לבטלה</h4>
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹקֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (כ', ו')
בפסוק זה מזהירה אותנו התורה מפני הזכרת שם שמים לבטלה. ואמרו חז"ל במסכת שבועות (לט:) כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא.
הגמ' בברכות (לג.) דנה במי שכבר הבדיל בתפלה ויצא ידי חובת הבדלה, אם יוכל שוב להבדיל על הכוס, או שמא יש בכך משום ברכה שאינה צריכה. וזה לשון הגמרא: "תני רב אחא אריכא קמיה דרב חיננא, המבדיל בתפילה משובח יותר ממי שיבדיל על הכוס, ואם הבדיל בזו ובזו – ינוחו לו ברכות על ראשו", והפירוש הוא: יש חיוב להבדיל על הכוס, למרות שהבדיל בתפילה ואין בכך איסור של ברכה שאינה צריכה. וע"כ אומרת הגמ' שם: "וכיון דנפיק ליה בחדא – אפטר, והויא ברכה שאינה צריכה, ואמר רב ואיתימא ריש לקיש, ואמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, כל המברך ברכה שאינה צריכה – עובר משום לא תשא".
מדברי הגמרא אנו למדים שלא רק הזכרת שם שמים לבטלה אסורה, אלא אפילו ברכה גמורה הנאמרת בכוונה הראויה, אם היא ברכה שאינה צריכה, גם היא נכללת בלאו של 'לא תשא'. ומכאן למד הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הט"ו) איסור ברכה שאינה צריכה וברכה לבטלה.
את חומרת האיסור של שבועת שוא אנו למדים מהמדרש (כלה רבתי פ"ט) שהביא מעשה באדם ששמו שמעון בן אנטיפרס, שהיה לו בית גדול ומרווח, והיה מפרסם ומודיע שביתו פתוח לכל אורח, וכל הבא אל ביתו ברוך הבא, כמו שהיה נהוג אצל אברהם אבינו עמוד החסד. והנה, אורחים רבים ששמעו על הכנסת האורחים, היו באים ונכנסים לביתו לאכול ולשתות. בבוקר לפני שהיו הולכים לדרכם ועדיין שוכבים על משכבם, היה אותו מארח קושר אותם ומלקה אותם ארבעים מלקות, והתפרסם הדבר שהוא אדם עריץ ורשע, וכי הוא נוהג להכות את כל אורחיו, והתפלאו כולם על כך. רצו חכמי ישראל להתחקות אחרי מעשיו, ולא היה מי שמוכן ללכת, עד שקם רבי יהושע ואמר שהוא ילך ויראה במה דברים אמורים. הגיע רבי יהושע לביתו של שמעון בן אנטיפרס וכיבד אותו מאד, במאכל ומשקה. בבוקר פטר אותו לדרכו לשלום, ולא נגע אפילו בשערה אחת של רבי יהושע לרעה. שאל רבי יהושע את אותו שמעון, מדוע אתה נוהג באכזריות באורחיך, ואילו כלפי לא נהגת כן?
ענה לו, שדרכו לקבל בסבר פנים יפות את כל האורחים, ושואל אותם אם ברצונם לאכול או לשתות, והם תמיד אומרים שאינם רוצים, והוא מפציר בהם מאוד, אך הם עומדים בסירובם למרות שהוא יודע שהם רעבים וצמאים מהדרך הארוכה, וכשמפציר בהם שוב הם נשבעים שלא יאכלו, אבל בסוף הם מתרככים ואוכלים ושבעים. וכיון שכך, הרי נשבעו לשקר, ועל כן אני מלקה אותם כיון שהזכירו שם שמים לבטלה ונשבעו בשמו לשקר. מששמע כך רבי יהושע אמר לו, מעתה הלקה אותם שמונים מלקות, ארבעים בשביל המארח, וארבעים בשביל רבי יהושע. ממעשה זה אנו למדנו עד כמה חמורה הזכרת שם שמים לבטלה.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מה בין קריעת ים סוף למלחמת עמלק</h4>
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה" (יח, א)
"מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" (רש"י)
רבים שואלים מדוע דוקא שני ענינים אלו השפיעו על יתרו כהן מדין?
ושמעתי מדודי הרה"ג רבי יהודא צדקה ראש ישיבת פורת יוסף זצוק"ל, שקריעת ים סוף ומלחמת עמלק הינם שני דברים הפכים: מצד אחד "קריעת הים" היא בלתי טבעית לחלוטין, והינה נגד כל חוקי הטבע, בבחינת: "ואתם תחרישון". ומהצד השני מלחמת עמלק, מלחמה טבעית, ואע"פ שתפילת משה באותה מלחמה גרמה לניסים כמו שכתוב: "וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", מכל מקום בעיקרה היתה זו מלחמה טבעית עם צבא הנלחם בכלי מלחמה, וכלשון הפסוק (יז, יג): "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".
כלומר מצד אחד ישנה מלחמת עמלק בבחינת "כוחי ועוצם ידי", ומצד שני קריעת ים סוף בבחינת "וזכרת כי ה' הנותן לך כח לעשות חיל", גם נסים וגם מלחמה, גם חרב וגם תפילה, שני דברים הפכיים. ולכן בא יתרו לראות את הכח המיוחד שיש בעם ישראל היודעים גם להלחם ולשלוף חרב וגם להתפלל ולחיות בנסים.
<h4>ברכת הודאה על הנס של אחרים</h4>
"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם" (יח, י)
יתרו מודה ומברך לקב"ה על הניסים שעשה לישראל עמו. וגדול הוא שבחו של יתרו בזה, שהרי פשיטא שמי שנעשה לו נס מברך, אך יתרו משבח אף על נס שנעשה לאחרים, וזהו החידוש. וכענין שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ד, ח): "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם" – של אחרים – "רבו".
<h4>מעלת הנהנה מסעודת חכמים</h4>
"וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים" (יח, יב)
כתב רש"י משם חז"ל (ברכות סד:): "מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה כאילו נהנה מזיו השכינה".
ואפשר לבאר כך: כאשר חכמים יושבים לאכול, אזי מדברים ביניהם דברי תורה ויתכן שגם מפלפלים ודנים בדיני קדימה בברכות כדי לידע מה להקדים ולאכול (ראה שו"ע או"ח סי' ריא דין קדימה בברכות), ולפעמים הויכוח מתארך ולא מתחילים בסעודה עד שמסיימים את המשא ומתן. ויש מי שיש לו צער מפלפול זה שהרי הסעודה מתעכבת והוא לא נהנה ממנה, ולכן כתוב הנהנה מסעודה שת"ח מסובין בה, אף אם היא על חשבון האכילה ממש – אז נהנה מזיו השכינה.
<h4>חכמת הפרצוף</h4>
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל" (יח, כא)
בזוהר הקדוש כתוב (שמות עח.) שהקב"ה מסר למשה רבנו סימנים בחכמת הפרצוף כדי שידע איך לבחור את אותם אנשי החיל.
ויש לומר שבא הכתוב להזהיר כי לא כל אחד יכול להבין בחכמת הפרצוף ולכן אמרה התורה "ואתה תחזה", אתה והדומים לך ולא אחר.
<h4>מי הם אנשי חיל</h4>
"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל-עֵת… וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם…" (יח, כא- כה)
יש להבין, מדוע לוקח משה דוקא אנשי צבא שיהיו ראשי העם? אלא משה יודע כי אנשים אלו הם אנשים בעלי משמעת עצמית, ובעלי סדר ודיוק בזמנים, ורק מי ששולט על עצמו יכול להיות ממונה על העם. ואע"פ שלא היה צבא יהודי במצרים, היו מבני ישראל אנשים בעלי תכונות מתאימות כמו שכתוב (יג, יח): "וחמושים יצאו בני ישראל מארץ מצרים".
<h4>"ביום הזה" – כאלו היום נתנו</h4>
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (יט, א)
"ביום הזה – בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו" (רש"י)
דברי רש"י באים להפריך את טענתם של אותם הטועים לחשוב כי התורה ניתנה בתקופה קדומה בה לא היה מדע ולא היתה קידמה אבל בתקופתנו שהטכנולוגיה שינתה את תנאי החיים, חוקי התורה כבר אינם מתאימים למציאות, לדוגמא הדלקת אש בזמנם היתה כרוכה במאמץ ניכר, חיכוך שתי אבנים זו בזו פעמים רבות עד אשר יצא מהם ניצוץ, וע"י ניצוץ זה הדליקו קש יבש, שהיה צריך להעבירו אל ערימת העצים מבלי שיכבה, כל זה לא שייך לימינו, שהרי הדלקת חשמל כיום נעשית בלחיצה קלה על כפתור, ויש שיאמרו שלא לכך התכוונה התורה באומרה (לה, ג): "לא תבערו אש ביום השבת" כי אין בהדלקת חשמל בימינו שום עבודה ומלאכה ניכרת. ועל כך אומרת התורה (יט, א): "היום הזה", עד סוף כל הדורות, עם כל הקידמה הטכנולוגית שתהיה, התורה לא משתנית ,חוקיה קיימים לעולם ומתאימים לכל דור ודור.
וע"כ יש מצוה לזכור בכל יום את מעמד הר סיני. וכשאדם אומר בתפילה בברכת "אהבת עולם": "וקרבתנו מלכנו" – יכוון לקיים מצות עשה לזכור מעמד הר סיני ונתינת התורה. וכשאומר "לשמך הגדול" – יכוון לזכור מעשה עמלק וכו' (מגן אברהם סי' ס סק"ב בשם כתבי האריז"ל). וכל מי שמהרהר בזה בקראו מתוך הסידור – מקיים מצות עשה מן התורה (ראה בסידור 'קול אליהו' בעמוד 130).
<h4>אחדות – תנאי לקבלת התורה</h4>
"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (יט, ב)
"ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" (רש"י, מכילתא)
מכאן אנו למדים מהו כוחה העצום של האחדות. הנה בכל הפסוק כתוב בלשון רבים, "ויסעו", "ויבואו", "ויחנו", אבל בהגיעם לקבל את התורה כתוב "ויחן" בלשון יחיד, וכדברי רש"י לעיל "כאיש אחד בלב אחד". ומכאן למדים, שכל זמן שהיו מפורדים, לא היתה להם זכות לקבל את התורה, אבל כאשר התאחדו והיו כאיש אחד, לפני הר סיני, או אז יכלו לקבל את התורה.
וכך עלינו לנהוג בכל הדורות לא להיות בפירוד, אלא באחדות, ובכח האחדות אנו יכולים לנצח את אויבינו, כשם שעם ישראל זכו למתן תורה שהיא כוחנו וחוסננו בעולם, כאשר היו מאוחדים, ובזכות אחדות זו גם נקרע להם הים ועמד להם כחומה, כי הרי מטרת קריעת הים היתה כדי שיוכלו לקבל את התורה במעמד הר סיני.
<h4>דרכי קנין עם ישראל</h4>
"וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (יט, ד)
הנה כשם שהאשה נקנית בג' דרכים בכסף, בשטר ובביאה (קדושין ב.), כך עם ישראל נקנו בג' דרכים.
בכסף – זו ביזת מצרים. בשטר – זו התורה שנאמר (דברים לג, ד): "תורה ציוה לנו משה מורשה" – מאורסה. בביאה – זה שאמר (לג, כא): "ושכתי כפי עליך". ולכן אמר הושע (ב, כא-כב) ג' פעמים לשון ארוסין – "וארשתיך לי".
<h4>כל ההתחלות קשות</h4>
"וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי" (יט, ה)
כתב רש"י: "אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל ההתחלות קשות".
זו דרך הנהגת מוסר לכל אדם מישראל, כי כדי להתחיל בדרכי עבודת ה', יש לעשות מאמץ לשבור את המחסום ואחר-כך העבודה הופכת לקלה יותר, בבחינת והתקדשתם – מלמטה, ואזי: והייתם קדושים – מלמעלה.
<h4>מעלת האמונה במופתים</h4>
"וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (יט, ט)
קודם מתן תורה, הקדוש ברוך הוא מודיע למשה כי עם-ישראל יאמינו בו לעולם. ויש להבין הלא כבר הגיעו ישראל למדרגת אמונה זו כפי שקראנו לאחר קריעת ים-סוף: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
אלא, יש להבדיל בין שתי רמות של אמונה, יש אמונה של ניסים ונפלאות, ויש אמונה של "זכרו תורת משה עבדי". האמונה שהיתה על שפת הים, בה' ובמשה רבנו היא אמונה זמנית הקשורה לניסים שקרו להם. ולכן מודיע ה' למשה כי ה"ויאמינו" שהיה על ים סוף אינו זמני, משום שהאותות אינם זמניים, ובכל שנה בפסח כאשר זוכרים את יציאת מצרים, נזכרים אנו במשה רבנו אשר קיבל את התורה ומסרה בכל דור ודור עד הדור הזה.
ולכן שוב אומרת התורה "וגם בך יאמינו לעולם", אמונה נצחית בתורת משה אשר גם נפלאותיו תורה הם.
<h4>השמחה בתורה</h4>
"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" (מתוך ברכות התורה)
עם ישראל נתקדש בקדושה מיוחדת משעה שקיבלו את התורה, שהיא חמדה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם (עיין שבת פח:), וממנה ייסד את העולם, וזכו למדרגה גבוהה מאוד מעל כל אומה ולשון שהיו ושיהיו.
מכאן אנו צריכים ללמוד עד כמה עלינו לכוון בברכות התורה כאשר אנו אומרים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", אנו צריכים לחוש שמחה עצומה. ובפרט הספרדים שמברכים את כל ברכות השחר מיד קודם ברכות התורה, לאחר שבכל ברכה וברכה מברכות השחר אנו משבחים את הקב"ה שאין שום דבר בעולם שנעשה ללא רצונו יתברך.ומתוך הכרה זו אנו מברכים על כך שנבחרנו להיות העם היחיד מבין כל האומות והלשונות שקיבל את התורה, והרי אין לך דבר גדול וחשוב מזה .
<h4>טעם הקדמת זכור לשמור</h4>
"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (כ, ז)
אמרו חז"ל (ר"ה כז.): "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", והטעם שהקדימו "זכור" ל"שמור" הוא משום שנקט בדברות ראשונות בלשון "זכור" ובאחרונות בלשון "שמור" כפי הסדר בתורה. אך כיון שנאמרו בדיבור אחד אין זה משנה אם הקדים "זכור" ל"שמור", ולכן אין קפידא בכך שמהר"ש אלקבץ זיע"א כתב בשירו "שמור וזכור" (אם כי היתה לו סיבה שפתח ב"שמור" כיון שר"ת של שמו חתום ב"לכה דודי").
אך יש טעם נוסף להקדמת "זכור" ל"שמור" מלבד הקדימה בפרשיות התורה.
מסביר רש"י: "זכור – תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חפץ יפה תהא מזמינו לשבת" (וזהו כדעת בית שמאי, וראה ברמב"ן ובשפתי חכמים).
טעם נוסף להקדמת "זכור" ל"שמור" הוא ע"פ דברי גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א (בן איש חי שנה ראשונה כי תשא הל' יז) שכתב שכאשר אדם אומר ביום ראשון "היום יום אחד בשבת קודש", הרי הוא מקיים בזה "זכור את יום השבת לקדשו", ולכן "זכור" קודם ל"שמור", כיון שכבר לפני בא השבת הוא זוכרה. ועוד זכור במעשה, ושמור בלא תעשה, הרי שהזכירה קודמת לשמירה.
<h4>זהירות בכבוד חברו</h4>
"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי  אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו" (כ, כב)
התורה אסרה לבנות מדרגות במזבח, כיון שכך עלול להיות בזיון לאבנים בשעה שהכהנים יעלו על המזבח, וערותם תיגלה, לכן נעשת העליה למזבח על גבי כבש ישר ומשופע, באופן שהעליה עליו לא תגלה את ערות הכהנים. וזאת, למרות שהכהנים לבשו מכנסיים "ממתנים ועד ירכים יהיו" (כח, מב), על כל פנים, כיון שקרוב הוא לגילוי ערוה אסור לעלות על המזבח על ידי מדרגות. ונשאלת השאלה, מה לאבנים ולבזיון, הרי אבנים הן מן הדומם, ומה להם ולעלבון? אלא אומר רש"י: "שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך. ואע"פ שאינו גילוי ערוה ממש שהרי כתיב (כח, מב): "ועשה להם מכנסי בד" מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונם אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה".
ומכאן יש ללמוד מוסר ולהזהר שלא להקפיד על חברו או לזלזל בו, ואם רוצה להוכיחו יעשה זאת פנים בפנים בסתר ולא בפרהסיא.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ…"</h4>
סיפר מו"ר זצוק"ל: בזמן מלחמת העולם הראשונה, חיפשו התורכים אשר שלטו בארץ, לגייס את בחורי ישראל בכדי שיעזרו להם להלחם באנגלים. כמובן שלחיילים היהודיים היה קשה מאוד גם בגוף, אך יותר מכך ברוח, באשר הקצינים התורכים לא התחשבו בבקשותיהם, לא נתנו להם אוכל כשר, לא אפשרו להם לשמור שבת והענישו קשות את כל מי שהעז להמרות את פיהם. בשל כך נאלץ מו"ר הרה"ג רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, לִגלות לקהיר שבמצרים, מחשש שהתורכים ינסו לגייסו לשורות הצבא. בעת ישיבתו בקהיר שקד הרב על תלמודו והיהודים בני המקום, אשר למדו להעריך את למדנותו וצדקותו, התייעצו עמו בעניינים מעניינים שונים, זה בתלמודו וזה במסחרו. באותה עת, נפטר אביו של אחד מגדולי וחשובי הסוחרים בקהיר. כמה נתייסר אותו סוחר על שנאלץ לשבות שבעה ימים ממסחרו ואף יותר על כך שנאלץ לגדל את זקנו . לפיכך, כאשר בא הרב עטיה לנחמו, הטה הסוחר את נושא השיחה והחל לדבר בשבח הקדמה וחידושי הטכנולוגיה, הוא הסביר כי כל תכליתם של אלו היא להקל על האדם להתמודד עם הלכות הדת והמסורת. "קיצורו של עניין", טען הסוחר, "כיום יש מקום להקל בגילוח הזקן ומאחר ואני שוהה בחברתם של שרים גדולים ונכבדים, מן השורה הראשונה – בקשה לי לכבוד תורתו: שלא יכביד עלי בעניין זה, ויתיר לי לגלח את הזקן בתוך שבעת ימי האבל". בבית השתררה דממה, וכולם המתינו למוצא פיו של הרב. אמר הרב עזרא בלבו: "אם הוא פונה אלי ושואל, זה סימן שעוד ניתן לתקנו". פנה הרב לסוחר, ושיגר לעברו פתגם נוקב בערבית, שפירושו: "את אמונתך מכרת בעבור כספך", אך עתה מבקש אתה למכור גם את אביך… הדברים יצאו בכאב עצום, ומעומקא דליבא, ונכנסו כאש בעצמותיו של השואל ומאז לא ביקש עוד לשנות ממנהגי אבותיו.
<h4>"וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי"</h4>
סיפר מו"ר זצוק"ל: בשנת תשמ"ו פרצו מחבלים לבית הכנסת המרכזי באיסטנבול אשר בתורכיה, באותה שעה שהו במקום מתפללים. המחבלים ירו לכל עבר והשליכו רימונים, בסופה של ההתקפה הרצחנית נתברר כי 23 יהודים נרצחו על קידוש ה' ועוד רבים נפצעו. נתבקשתי אז בתור הראשון לציון לבוא ולחזק את הקהילה היהודית, אשר הייתה שרויה במצב נפשי קשה. עם בואי לתורכיה קידמו את פני ראשי הקהילה וביקשו ממני כי דברי לא ישאו אופי של דברי תורה, אלא שאנחם אותם במילי דעלמא. גם משבאתי לבית הכנסת אשר בו אירע הפיגוע הקשה, ניגש אלי שגריר ישראל והפציר בי כי אדבר רכות ורק בענייני דיומא באשר בקהל נמצאים גם שרי ורבי ממשלת תורכיה. בית הכנסת היה מלא מפה לפה ועדיין אותות החורבן ניכרו בו, עברתי בין האנשים עד אשר הגעתי לעמוד אשר לפני ארון הקודש. כאשר התכוננתי לשאת את דברי הבחנתי כי מעל ארון הקודש בתבליט של "עשרת הדברות" בדיוק במקום בו חרוט הדיבר "לֹא תִּרְצָח" – נותרו סימני דם, זיכרון נורא לרצח הנתעב והשפל של חפים מפשע שהתרחש במקום. התחלחלתי, אך פתחתי בדברים: חז"ל מסבירים, כי התורה פתחה בבראשית משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִים". לכל אומה גדר הקב"ה מרחב מדיני, ועל המדינה מוטל לשלוט באותו מרחב. אותו מעשה נפשע של המחבלים לא נועד לפגוע רק ביהודים תושבי תורכיה, כי אם לחבל באושיות השלטון התורכי, להראות כיצד פושעים יכולים לחדור לארצם ולעשות כטוב בעיניהם. זה גם עניינו של הלאו "לֹא תִּרְצָח", המשכתי להסביר, והצבעתי על הדיבר המוכתם בדם. עיניהם של הנוכחים נישאו לעבר המקום עליו הצבעתי וכולם התעוררו אל מול המראה הנורא, עדות אילמת למעשי הזוועה. הלאו האוניברסאלי של "לא תרצח", המשכתי בדברי, "מוצא את קיומו בעם-ישראל, באמצעות הציווי האלוקי. אין הוא נתון לפרשנותם של מחבלים,טרוריסטים. ובפנותי אל נציגי השלטון התורכי הוספתי: אתם אינכם נוהגים כאדונים בביתכם, אינכם מגינים על האזרחים שלכם! הדרישה התקיפה והברורה פעלה את פעולתה ונציגי השלטון הרכינו את ראשיהם וראיתי בדבר סימן כי עת רצון היא להוסיף ולדרוש בדברי תורה. על פירות האדמה אנחנו מברכים "בורא פרי האדמה", ועל פירות האילן- "בורא פרי העץ", אמנם גם אם בירך עליהם "בורא פרי האדמה" יצא ידי חובתו, ואם כן מדוע נתקנה ברכה מיוחדת לפרי העץ? מפני שפרי האדמה מחייב את האדם לזרוע כל פעם מחדש, לרסס ולקצור והיה אם יתרשל בעבודתו "קוץ ודרדר תצמיח לך", בעוד העץ נותן את פרותיו שנה בשנה, פריו מתוק יותר ומבורר יותר ועל כן נתייחדה לו ברכה בברכות הנהנין. ראיתי כי כל הקהל יהודים ונכרים כאחד עוקבים בדריכות אחר דברי ומנסים להבין את פשר הדברים. האדם משול לעץ, וכל הגודע את העץ הרי לא אותו בלבד עקר, אלא אף את זריעותיו ואת זריעות זריעותיו. כך כל מי ששופך דם נקי, לא את הנרצח לבד הרג, אלא את תולדותיו ואת תולדותיהם עד סוף כל הדורות. לאחר הדרשה ניגשו אלי קברניטי המדינה והודו לי על דברי והבטיחו לי כי יעשו מעתה את כל אשר ביכולתם לשמור על אזרחיהם היהודים.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם" (פרק יח פסוק י)
מכאן שחייב לברך על הנס (ברכות נד ע"א)
שאלה: אדם שנעשה לו נס במקום מסויים היאך יברך ברכת "שעשה לי נס"?
תשובה: אם הנס הוא בלתי רגיל יוצא ממנהגו של עולם מברך בשם ומלכות כגון שניצל בקרב או שפגע בו רכב וניצל. אם הנס אינו יוצא ממנהגו של עולם כגון שבא רכב לעברו במהירות גדולה ולא פגע בו מברך ללא שם ומלכות (עי' שו"ע ריח סעי' ט ובנו"כ שם. בא"ח עקב יא). יש לציין שברכה זו מברכה אחת לשלושים יום (שו"ע ריח סעי' ג), אמנם אם עובר במקום תדיר או תוך שלושים יום-טוב שאחת לשלושים יום יברך שעשה לי נס במקום הזה בלי שם ומלכות (עי' בא"ח עקב יא, יב).
*****
"וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים (פרק יח פס' יג)
שאלה: האם יש איסור בישולי עכו"ם ע"י תנור חשמלי?
תשובה: ישנם שני תנאים לגזירת חז"ל בבישולי עכו"ם א) דבר שעולה על שולחן מלכים ב) אינו נאכל כמו שהוא חי. אם מתקיימים תנאים אלו שייך בו דין בישולי עכו"ם (שו"ע יו"ד קיג סעי' א) וכן ה"ה בבישול ואפייה בתנור חשמלי. מ"מ יש הבדל בין בישול אוכל לאפיית פת בתנור, שבאפיית פת מספיק שהיהודי ידליק את התנור ומלאכת האפייה תעשה ע"י אינו יהודי (עי' שו"ע קיב סעי' ט), והטעם שהקלו בזה הוא משום חיי נפש, אבל בבישול מאכל יש צורך שהיהודי יכניס את האוכל לתנור לאחר שהתנור כבר התחמם והשאר יכול להיעשות ע"י אינו יהודי (שו"ע קיג סעי' ו) אמנם לאשכנזים מספיק אם היהודי רק הדליק את האש. ויש להקפיד בדבר זה במיוחד במסעדות, אולמות וכדו'.
*****
"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (פרק כ פס' א)
שאלה: האם ישנו חיוב על הציבור לעמוד בקריאת עשרת הדיברות?
תשובה: זוהי מחלוקת מפורסמת, דעת הרמב"ם שאם יעמדו יאמרו המינים שעשרת הדברות הם עיקר התורה מה שאין כן שאר המצוות, וכדי להתרחק מדרכי המינים לא יעמדו (תשובות הרמב"ם בלאו רסג), והחיד"א כתב בספרו טוב עין שאין בעמידה בזמן קריאת עשרת הדברות חשש מפני תרעומת המינים (סי' יא), ומהר"ש אבוהב מדמה את העמידה בעשרת הדברות לעמידה בברכת הלבנה כשמקבילים פני שכינה (דבר שמואל סי' רעו), ובשלמי ציבור כתב שיש שנהגו לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות בשבועות אבל בעשרת הדברות שבפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן לא היו קמים (רצא ע"א חברת אהבת שלום עמ' רלח, כה"ח סי' תצד ס"ק כא).
אנו נוהגים לשבת בקריאת עשרת הדברות (ראה לדוד אמת סי' ז אות ה) וגם בקריאה שבשבועות, אך היחיד לא ישב במקום שהציבור עומדים (ראה טוב עין סי' יא), ואלו שנהגו לעמוד ימשיכו במנהגם, אך לא יעמוד היחיד במקום שהציבור יושבים, אולם אם יש מתפלל שרוצה לעמוד אין לגרום בגלל זה למחלוקת כיוון שהעיקר בדין זה הוא "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח יט).
<h2>פרשת משפטים</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>משפט התורה משפט נצח</h4>
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)
"טעם ואלה המשפטים וכו' שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי 'אתם ראיתם', כנגד דבור 'אנכי', ו'לא תעשון אתי' כנגד 'לא יהיה לך', להשלים ענין ע"ז, 'ואלה המשפטים' כנגד 'לא תחמוד', כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (ל, טו) 'כל התורה כולה תלויה במשפט', לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה ובכבוד האב והרציחה והניאוף הנזכרים בעשרת הדברות" (רמב"ן)
הרמב"ן עומד על סמיכות מתן תורה לפרשת משפטים, לכאורה היה מקום לסמוך למתן תורה, את פרשת "שמע ישראל" המורה על קבלת עול מלכות שמים, ואת פרשת "והיה אם שמוע" המורה על קבלת עול תורה ומצוות, או מצוות מי"ג העיקרים.
וביותר צריך ביאור שהרי במתן תורה כאשר אמרו ישראל (כד, ז) 'נעשה ונשמע' היו במדרגה גבוהה מאד עד שאמר הקב"ה (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים", אם כן מן הראוי היה ללמד אותם הלכות ודינים הקשורים למצוות שבין אדם למקום?
ויש לישב את הענין כך: דוד המלך בהתיחסו לנתינת התורה לישראל אומר (תהלים קמז, יט–כ): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללוי-ה". ויש להבין האומנם אין להם לאומות העולם חוקים ומשפטים? וכי אין להם שופטים וסדרי משפט?
אלא אכן יש להם שופטים ויש להם משפטים וחוקים בכדי לדון בין אדם לחברו, אך חוקים אלו נחקקו על-ידי בני אדם, לפי תנאי המצב. החוקים משתנים ממדינה למדינה ומארץ לארץ. ופעמים שהשופט מחליט על פי הגיונו ושכלו, ופעמים השופט משנה את החוקים עקב שיקולים וחשבונות אישיים, וזהו שאמר הכתוב (תהילים קמז, כ): "ומשפטים בל ידעום".
זאת ועוד, חוקי העמים עקומים הם ואין בהם ישרות, יש בהם עניינים המעוררים צחוק וגיחוך. למשל, בדת הנוצרית ישנו חוק שאדם הרוצה להתנצר בא לפני הכומר, והוא שופך עליו מעט מים ואומר לו: עד עתה היית יהודי, ומעתה אתה נוצרי.
מסופר על יהודי אחד שהיה במצוקה כלכלית קשה, בא אליו נציג של הנוצרים ופיתה אותו להתנצר תמורת עושר רב. אותו יהודי חשב להתנצר רק למראית עין בלבד, אך הכומר שהרגיש בכך אמר לו שהוא ינצר אותו בתנאי שלא יאכל חמין ולא יאכל דג בשבת, וזה יהיה הסימן שהוא מתנצר בלב שלם. הסכים היהודי לדבריו. כאשר הגיע יום השבת, רצה הכומר לבדוק אם היהודי מקיים את התנאי, והלך לביתו והנה לתדהמתו הוא רואה את היהודי אוכל סעודת מלכים, דגים וחמין כבכל שבת. כעס הכומר ואמר לו: הכיצד לא שמרת את הבטחתך? אמר לו היהודי: כלל לא אכלתי דג, כי לפני שהניחו את הדג על השולחן לקחתי מעט מים ושפכתי עליו ואמרתי לו "עד עכשיו היית דג, ומעתה אתה לא דג אלא תפוח אדמה".
אבל אצל ישראל, החוקים והמשפטים אשר ניתנו לעם ישראל, הם חוקיו ומשפטיו של בורא העולם, ואין שכל אנוש יכול להעריך את גודל ועוצם מעלתם וקדושתם. נותן התורה הוא נצחי ועל כן חוקיו ומשפטיו הם נצחיים וקימים לעולם, ממתן תורה ועד היום הזה ללא שינוי כלל, הן החוקים והמשפטים שבין אדם לחברו, והן החוקים והמשפטים שבין אדם למקום.
ולכן כאשר הדיין דן דין תורה עליו לירא את בוראו ולפסוק רק על פי חוקי התורה אשר הם "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו".
דבר זה נרמז בעשרת הדברות שניתנו בשני לוחות הברית ולא בלוח אחד, ללמדנו שגם המצוות שבין אדם למקום הכתובות על גבי לוח אחד, וגם המצוות שבין אדם לחברו הכתובות על גבי הלוח השני "צדקו יחדיו", וכולם נאמרו למשה רבנו מפי הגבורה.
וזהו שנתן אליעזר עבד אברהם לרבקה שני צמידים עשרה זהב משקלם, שהם כנגד עשרת הדברות.
וזהו שכתב רש"י (כא, א): "אשר תשים לפניהם – ולא לפני עובדי כוכבים ומזלות, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עובדי כוכבים ומזלות, מחלל את השם ומיקר את שם האלילים להשביחם". כי האדם שהולך לפני עכו"ם למשפט מורד בחוקי התורה, ומזלזל במצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ט).
ולכן, אדם שעבר עבירה שבין אדם לחברו חייב לפייסו ולהשיב לו את הגזלה וגם חייב להתוודות לפני הקב"ה ולחזור בתשובה על חטאתו.
ועל פי זה מובן מדוע התורה סמכה את עשרת הדברות לפרשת משפטים בה מובאים מצוות שבין אדם לחברו, כדי ללמדנו שהם חלק מתורת אמת.
<h4>חומרת איסור ההליכה לערכאות</h4>
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)
"לפניהם – ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב, לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם" (רש"י)
בדברים אלו אנו רואים את חומרת האיסור לדון אצל ערכאות אשר אינן דנות לפי דיני תורתנו הקדושה. ואפילו אם ידוע לו שהם דנים כמו דיני ישראל, אסור משום שעצם ההליכה להישפט לפני ערכאות, אסורה. וכך כותב הרמב"ן (עה"ת) בחריפות גדולה נגד כל מערכת משפטית שאינה נוהגת כפי חוקי התורה, וזה לשונו: "ולכך אמר בכאן שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני הא-לקים שיזכיר, ולא לפני גוים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה, והוא הדיוט לזה, שאסור לבא בפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואע"פ שידוע שההדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם".
ויש לידע שאדם ההולך לדון לפי דיני הערכאות, מראה כאילו חס ושלום התורה אינה חשובה בעיניו, וחוקי הערכאות חשובים ומועילים יותר מדיני התורה, ומסיבה זו הולך לדון לפניהם דווקא. וזהו שרש"י כותב: "שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה". ועל האדם לידע שבכל מקרה אין שום רווח בהליכה לערכאות, כי גם אם ירויח במשפט שלא על פי דיני התורה, יהיה הממון גזול מבעליו (עיין הגהות רע"א חו"מ סי' כו סק"א בשם התשב"ץ).
אולם יש פעמים שמותר לילך לידון בערכאות, כגון שהנתבע הוא "אלם" כלומר שהוא אינו רוצה להגיע לבית הדין (שו"ע חו"מ סי' כו סעי' ב).
וכן הנהגתי בתקופה בה כיהנתי כדיין, אם הנתבע היה חצוף ולא היה מגיע להזמנה של התובע לבית הדין פעם ופעמיים, היינו מתירים לתובע לתבוע אותו בבית המשפט. וזכורני שפעם אחת הגיע לדון בפני תלמיד של הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל ראש ישיבת חברון, ונתתי לו היתר לגשת לערכאות כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ כו, ב) לנהוג באיש אלם. כששמע זאת הגאון הרב יחזקאל סרנא, שהיה תקיף וחריף גדול, ולא חת מפני איש, בא אלי וטען בתוקף שהיתר זה לתבוע בבתי משפט אינו על פי התורה, ודרש לבטל דבר זה, מחמת תקיפותו וישרותו שהייתה על פי דרך האמת. אמרתי לו: "נהגתי על פי ההלכה בשו"ע, מאחר ובעל דינו מזלזל ולא מגיע לבית הדין, אין אני מוכן שהוא יפסיד". אמר לי ר' יחזקאל זצ"ל: "כוונת השו"ע לדון בפני בית דין של גויים דווקא, אבל לדון בפני שופטים יהודים אין שום היתר, כיון שהם מחוייבים לדון על פי דיני התורה". אמרתי לו: "וכי כבודו רוצה שאשלח אותו לבית משפט פלסטינאי?!"
למרות שלמעשה נוהגים כמו שהורתי לאותו תלמיד, מ"מ מי שמחמיר על עצמו עד כדי הפסד ותולה בטחונו בהקב"ה שישלים את הפסדו, לא ינזק, והקב"ה ישלם לו כפלי כפליים מידו הרחבה והפתוחה.
פעם אחרת ישבתי בבית הדין, והגיע תלמיד אחר מתלמידיו של רבי יחזקאל סרנא זצ"ל לדון בפני. בפסק הדין זוּכה אותו תלמיד על פי דעת הרוב, אך אני הבעתי את דעתי, דעת יחיד במיעוט, שתלמיד זה, חייב. הלך אותו תלמיד וסיפר את שאירע לרבו. כששמע זאת רבי יחזקאל סרנא ביקש שאבוא אליו לבירור העניין. כיון שידעתי מראש מה יאמר לי הגאון ראש ישיבת "חברון", הכנתי את עצמי היטב. כאשר באתי אליו שאלני: מדוע חייבת את הבחור? אמרתי לו: איני מבין על מה הרעש, הרי לא נפסק כדעתי אלא כדעת הרוב שזיכוהו. אף על פי כן רצה הרב סרנא זצ"ל להבין מדוע חשבתי לחייבו. אמרתי לו: אין לכבודו להתפלא על דבריי, שכן הרה"ג בעצמו כתב באחד מספריו במקום פלוני חידוש דין, ועל פי אותם הדברים התלמיד חייב. מייד נטל הרב את ספרו ועיין באותו מקום שציינתי, ומצא שעל פי דבריו שלו התלמיד חייב ועליו לשלם. מיד קרא לאותו תלמיד, כעס עליו מאוד ואמר לו: האם אינך יודע את הדברים אשר כתב רבך? לך מיד לשלם את המגיע לצד השני! בלית ברירה הלך התלמיד ועשה כמצות רבו, למרות שעל פי דעת הרוב יצא זכאי בבית דין.
<h4>ואנשי קדש תהיון לי</h4>
"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (כב, ל)
"אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות – הרי אתם שלי ואם לאו אינכם שלי" (רש"י)
"למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה שנאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', אמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו שכרו" (רש"י)
הדברים צריכים ביאור: מפני מה יש ליתן שכר לכלבים, הרי מחמת טבעם רצו לנבוח, ורק מכוח ציוויו של הקב"ה, לא נבחו?
וביאור הדברים הוא כך: הקב"ה אמר לכלבים אמנם אתם יכולים לנבוח, אבל רצוני הוא שלא תנבחו, למען בני, והכלבים בניגוד לטבעם הרגיל לנבוח, משלו בעצמם ולא חרצו את לשונם.
לכן במקביל לציווי של "ואנשי קודש תהיון לי" האמור בבני ישראל, נכתב שכרם של הכלבים "לכלב תשליכון אותו". ללמדנו שכשם שהכלבים שלטו בטבעם מחמת רצון ה' ולא נבחו, כך האדם, אע"פ שיש לו בחירה חופשית ויכול להטמא ולאכול נבלות וטריפות, אבל הקב"ה מצוה את האדם להיות איש קדוש ולשלוט בעצמו ולקיים את רצון ה'.
ובאמת בקדושה יש שתי בחינות, יש קדושה שאדם משיג על ידי תוספת וריבוי מצוות ומעשים טובים, ויש קדושה שאדם משיג על ידי הימנעות מאכילת מאכלים שאינם כשרים – על ידי השליטה ביצר תאוות האכילה. ולכן צריך האדם להתפלל לקב"ה שיתברך האוכל במעיו. ואם האדם שולט בעצמו אזי הוא נכלל ב"אנשי קודש" ברמ"ח איברים ושס"ה גידים של קדושה, ולא זו בלבד אלא "תהיון לי" שייכים לי – "והתקדשתם כי קדוש אני – והייתם קדושים" (ויקרא כ, ח).
ולכן גם אכילת כלב היא מדד לאיסור חמץ, דהיינו, כשם שהכלב אינו אוכל כל דבר, אלא רק מה שראוי לו, כך גם האדם מחויב להישמר ולאכול רק את הראוי לו לפי קדושתו ומעלתו, כפי שדרשו (מכילתא, בא) על הפסוק (יב, יז): "ושמרתם את המצות" – את המצוות.
דבר נוסף מצינו ביחס לכלב והוא סימן לפרנסה כמו שכתוב (שבת קנה: וראה ברש"י): "פרנסני ככלב וכעורב" הקב"ה מרחם על הכלב, ומשהה את אכילתו במעיו ג' ימים.
צא ולמד, אם על כלב ועורב הקב"ה מרחם ומפרנסם כפי הנדרש להם, על אחת כמה וכמה לאנשי קודש, שאותם הקב"ה זן ומפרנס ושומר ומציל מכל צרה וצוקה אמן.
<h4>מעלת נערי ישראל</h4>
"וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כד, ה)
"מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת וכתבו לו: 'אלקים ברא בראשית'… 'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו'" (מגילה ט.)
בגמרא מבואר כי ה' יתברך נתן בלב כולם עצה אחת לשנות כמה וכמה פסוקים, ולכך לא כתבו "בראשית ברא א-לקים" אלא (בראשית א, א) "א-לקים ברא בראשית" הטעם הוא כפי שהסביר רש"י: "א-לקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ – שלא יאמר בראשית שם הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני". ולכאורה, אם יש מקום לטעות בפסוק זה והוצרכו חכמי ישראל לשנות, מדוע לא כתב הקב"ה מלכתחילה כפי שכתבו?
אלא אמר הקב"ה, אין מקום לטעות בכך שהתורה פתחה דווקא במילה "בראשית" כדברי חז"ל (עיין רש"י בראשית א, א): ב' ראשית, בשביל שתי ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית – "ראשית תבואתֹה" (ירמיה ב, ג), ובשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר (משלי ח, כב): "ראשית דרכו". בשביל ב' ראשית הללו נבראו השמים והארץ, וכיון שכך אם אומות העולם אינם רוצים להבין זאת, ורוצים לטעות – שיטעו! אך החכמים שינו לתלמי המלך כדי שלא ילגלג על התורה הקדושה.
כמו-כן את הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל" "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" שינו וכתבו לו זאטוטי בני ישראל. והטעם ששינו הוא כדברי רש"י שכתב בגמרא: "ואל זאטוטי בני ישראל – לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה". וגם בזה יש לשאול אם אמנם הנערים הם "גרועים שלכם", מדוע לא שלח משה רבנו את גדולי ישראל לקבל פני שכינה?
אלא בעניין זה חלוקים ישראל ואומות העולם. לאומות העולם אין עניין בנערים -"לכו נא הגברים" (י, יא), אצלם אין לילדים מה לעשות בבית ה'. אבל אצלנו – "בנערינו ובזקנינו" (י, ט) ואדרבה נערינו הולכים לפני זקנינו!
אמרו חז"ל (סוכה מב:) תינוק שפותח את פיו לדבר, אביו מלמדו תורה. והטעם משום שאצל עם ישראל גם תינוק בן יומו ששומע דברי קדושה, הרי זה משפיע לו על טהרת הנשמה. וכן מצינו במשנה (אבות ב, ח) על רבי יהושע בן חנניא "אשרי יולדתו". ופירש רש"י משם הירושלמי: "שכל הימים שעברתו אמו היתה מחזרת בכל יום על כל בתי מדרשות שהיו בעיר ואומרת להם בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שיהיה חכם".
וכן מצינו במצוות "הקהל" (דברים לא, יב): "הקהל את העם האנשים הנשים והטף". וכך היה במתן תורה. על ילדי ישראל אומר דוד המלך ע"ה (תהילים ח, ג) "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם", בזכותם ניתנה תורה לישראל משום שהם הערבים הטובים ביותר לפני הבורא יתעלה ויתברך שמו. וכפי שאמרו במדרש (תנחומא בראשית, ויגש ב. שיר השירים רבה א, כג): "בשעה שביקש הקב"ה ליתן את התורה לישראל אמר להם, תנו לי ערב שתקיימו אותה. אמרו לו, אברהם יצחק ויעקב יהיו ערבים. אמר להם, אבותיכם בעצמם צריכים ערבים. אמרו לו, בנינו יהיו ערבים – מיד קיבלן הקב"ה".
ואכן משה רבנו מחפש דווקא את החשובים והמעולים שבבני ישראל כדי לקבל פני שכינה ולכן "וישלח את נערי בני ישראל" – החשובים והמובחרים. אבל תלמי המלך וחכמי יון לא ירדו לעומק הענין. הם חשבו שכדי לקבל פני שכינה צריך להיות דווקא זקן, צדיק וחסיד. אך אצל עם ישראל מי שעתיד להיות צדיק וחסיד כאשר יגדל, כבר עתה הוא חשוב ומובחר.
וכן כאשר נערי ישראל זבחו זבחים שלמים לה', ומשה רבנו זרק את הדם נאמר (כד, ו): "ויקח משה וכו' חצי הדם וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח", מובא בחז"ל (יבמות מו:, כריתות ט.): מי שחילק את הדם מחצה על מחצה במדוייק, היה מלאך. ובזמן שזרקו את הדם נכנסו אבותינו לברית ואמרו נעשה ונשמע.
זוהי חשיבותם של נערי ישראל, את הדם של זבחיהם חוצה מלאך מן השמים ובדם זה נכנסו אבותינו בברית קבלת התורה (כריתות ט., רמב"ם אסורי ביאה יג, ב).
<h4>קבלת התורה והמצוות ללא תנאים</h4>
"עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (כד, יב)
"כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן, ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות הכלולות בו" (רש"י, וראה במדרש רבה נשא פי"ג טז)
"תאני ר' אלעזר, באלון אמירן אתגליפו כל פקודי אורייתא". (זוהר הקדוש שמות דף צ)
ביאור הדברים: כאשר הקב"ה נתן לישראל את עשרת הדברות, רמז בכל דברה ודברה את המצוות התלויות בה, זאת בכדי שלא יאמרו ישראל למשה רבנו: קבלנו עלינו אך ורק את עשרת הדברות ולא יותר. וכאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע", קבלו עליהם את עשרת הדברות ואת כל תרי"ג המצוות ובכללן גם את מצוות (דברים יז, יא) "ועשית ככל אשר יורוך" הכוללת את כל המצוות שמדרבנן וכלשון הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"ג): "וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים מברך על הכל קודם לעשייתן, אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות, והיכן ציונו בתורה? שכתוב בה (דברים יז, יא) 'אשר יאמרו לך תעשה'. נמצא ענין הדברים והצען כך הוא: אשר קדשנו במצוותיו שצוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר חנוכה או לקרות את המגילה".
ובזה מבואר מאמר חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו): "ויאמר ה' מסיני בא – נגלה על בני עשו ואמר להם מקבלים עליכם את התורה? אמרו לו מה כתיב בה? אמר להם לא תרצח. אמרו לו זו היא ירושה שהוריש לנו אבינו וכו'. נגלה על בני עמון ומואב וכו' מה כתוב בה? אמר להם לא תנאף. אמרו לו כולנו מניאוף וכו'. נגלה על בני ישמעאל וכו' אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב, אמרו לו בזו הברכה נתברך אבינו וכו'. וכשבא אצל ישראל (דברים לג, ב) 'מימינו אש דת למו' פתחו כולם פיהם ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'". והדבר קשה, אומות העולם רואים שהקב"ה רוצה ליתן להם חמדה גנוזה שהיתה לפניו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ואינם רוצים לקבלה בשביל מצוה אחת?!
מיהו ע"פ דברינו מבואר שאומות העולם ידעו שלא מדובר במצוה אחת, שהרי כאשר אמר לבני עשיו "לא תרצח" נכללו באיסור זה עוד כשלושים מצוות הקשורות בו, כגון: מצות מעקה, לא תעמוד על דם רעך, מצוות דיינים, עגלה ערופה, דיני בור, נזיקין, לא להלבין פני חבירו שהוא כשופך דמים. וכאשר אמר לבני ישמעאל "לא תגנוב", נכללו באיסור זה כעשרים וחמש מצוות התלויות בה, כגון: שלא להונות, איסור רמאות, ריבית, לא תעשו עוול במשפט, לא לשקר, דיני שומרים, וכן לא לגנוב דעת הבריות ועוד. ולכך אומרים אומות העולם לקב"ה: "אמנם מצוה אחת אמרת לנו, אך כלולות בה מצוות רבות, מצוות שאין בני האדם יכולים לקיים אותן", ואם אין התורה "תורת חיים" עבורם ואינם יכולים לקיימה, כיצד יקבלוה?!
אך עם ישראל לא שאלו על התורה כלל ועיקר. הקב"ה מציע להם לקבל את התורה והם מיד עונים ואומרים "נעשה ונשמע", וכפי שהסביר רש"י (שבת פח.) על הפסוק (תהילים קג, כ): "ברכו את ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", "עושי דברו לשמוע – מוכנין לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו". וכן ביאר (שם פט:) על הפסוק: "קראת להן בני בכורי ישראל" – "שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים". וכדי שלא ליתן פתחון פה לאדם להתחמק מעולה של תורה באומרו רק על עשרת הדברות אמרנו "נעשה ונשמע", אמרה התורה הקדושה "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם", הן מצוות דאורייתא והן מצוות דרבנן.
<h4>דרך הלימוד בשמים</h4>
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (כד, יח)
מובא בחז"ל שבמשך אותם ארבעים יום שהיה משה בהר, לא אכל ולא שתה כפי שהתורה כותבת (דברים ט, יח), אך התורה לא כותבת אם ישן, באותם הימים או לא.
מובא בזוהר (זוהר חדש, תרומה. תוספות הזהר ח"ב. ור' תנחומא, כי תשא לו): שביום היה משה לומד תורה שבכתב, ובלילה היה לומד תורה שבעל פה, מפני שבלילה אסור ללמוד תורה שבכתב, אלא אם כן אין באפשרותו ללמוד תורה שבע"פ, שאז עדיף שילמד תורה שבכתב מאשר שישב בטל.
(ובדרך מליצה מספרים על אדם שהוזמן להתארח אצל קמצן אחד ולא רצה בעל הבית להאכילו. אמר לו" חבל שבאת עכשיו, כבר סיימנו לאכול ולשתות ולא נשאר לנו כלום, והזמין אותו לשכב לישון. הבין האורח שבעל הבית עדין לא אכל, ורק מערים עליו על מנת שלא יצטרך להאכילו. מה עשה האורח? עשה עצמו ישן, והשמיע קולות רמות של נחירות. כאשר שמע בעל הבית שהאורח "נרדם", הלך ואמר לאשתו: "כעת אנו יכולים לשבת לאכול ולא יחסיר לנו האורח מפתנו". והנה ברגע שערכו את השולחן והניחו עליו מעדנים קם האורח, לא הייתה ברירה לבעל הבית אלא להזמינו לאכול עמם. אמר להם האורח: "כעת אני מבין את מה שאמרו על משה רבנו שהיה ארבעים יום בהר ולא אכל ולא שתה, ולא כתוב אם הוא ישן או לא, כי באמת דבר פשוט הוא שאדם שלא אוכל ולא שותה לא מסוגל להירדם בגלל הרעב המציק לו").
והנה כאשר היה משה רבנו בשמים, למד את כל התורה כולה עם כל החידושים שנתחדשו מכבר וגם את החידושים אשר עתידים להתחדש עד סוף כל הדורות על ידי כל עם ישראל, ואפילו ע"י תינוקות של בית רבן (עיין זוהר חדש, שיר השירים ע:). ולכאורה זה דבר פלא הכיצד הספיק משה ללמוד בארבעים יום כל כך הרבה תורה, צא וראה כמה ספרים מעטרים היום את ספריותינו לאלפים ולרבבות, ועוד היד נטויה?
אלא שאם הקב"ה הוא המלמד את משה ומשה רבנו הוא הלומד, אפשר ללמוד הרבה בזמן מועט וכפי שמצאנו אצל רבינו האריז"ל (פע"ח שער ק"ש שעל המיטה פ"א): "ומעשה שהיה ישן מורי ז"ל ביום שבת שינת צהרים, ונכנס רבי אברהם הלוי, ומצאו שהיה ישן ב' או ג' שעות, והיה אומר כי השינה מכלל עונג שבת ומצאו שהיה מרחש בשפתיו. בין כך ובין כך נתעורר הרב, אמר לו ימחול אדוני שהקצתי אותו משינתו. א"ל, ומה היה אדוני מרחיש בשפתיו, א"ל, חייך שעסקתי עכשיו בישיבה של מעלה, בפרשת בלק ובלעם דברים נפלאים. ואמר לו, יאמר מכ"ת לי מהני מילי מעלייתא. א"ל, חייך אם הייתי דורש פ' שנים רצופים יומם ולילה מה ששמעתי עתה, איני יכול להשלים".
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מעלת הפשרה בדין</h4>
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)
בעל הטורים לומד מפרשתנו (כא, א) כי יש כאן אזהרה לדיינים שלא יפסקו את הדין מייד, אלא ינסו לערוך פשרה בין הניצים, כך ששני הצדדים ירויחו. וכתב בעל הטורים ראשי תיבות על הפסוקים הראשונים בפרשה המלמדים אותנו הלכות דיינות וז"ל: ואלה – ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין. המשפטים – ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט. אשר – א'ם ש'ניהם ר'וצים. תשים – ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים. לפניהם: ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר ה'תנכר מ'הם. אמנם כל זה כשהדיינים עדיין לא שמעו ולא עיינו בטענות הצדדים ולא יודעים עדיין מהו פסק הדין, אבל אם כבר יודעים את פסק הדין, אינם יכולים לעשות פשרה, מאחר ויודעים מיהו החייב ומיהו הזכאי, כיצד יכולים ליטול מן הזכאי ולתת לחייב?!
וידוע, שקיים הבדל בין גישתו של משה רבנו לגישתו של אהרן הכהן במשפט. אהרן היה (אבות א, יב) "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה", וכאשר היו באים לפניו היה אומר להם אינני יודע עדיין את הדין, צריך לשאול את משה רבנו, ובינתיים הבה נראה כיצד אפשר להגיע לפשרה ולסיים את הסכסוך. אבל כאשר באים להישפט לפני משה רבנו, היה יודע מיד את הדין, ולכן לא יכול היה לעשות פשרה והיה דן מיד בבחינת "יקוב הדין את ההר" (עיין סנהדרין ו:, ושו"ע חו"מ סי' יב סעי' ב).
<h4>מיהו עבד עבדים</h4>
"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" (כא, ה)
על עבד זה שאומר "לא אצא חופשי", הכתוב אומר "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".
הטעם לכך הוא: כיון שבנוהג שבעולם אין אדם רוצה להיות עבד, אלא כל אדם ואדם רוצה להיות חופשי. אך עבד זה שהלך וקנה אדון לעצמו מבטל את עבדותו להשם יתברך "עבדי הם ולא עבדים לעבדים" (קדושין כב.).
לכן אמרה עליו התורה: "אמר יאמר העבד" העבדות משתרשת אצלו והופכת אצלו לטבע שני ומי שמגיע למדרגה זו – "ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".
<h4>רופא בשכר או בחינם</h4>
"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (כא, יט)
מובא בגמרא (ב"ק פד.): אם המזיק הוא בעצמו רופא, או שיש לו רופא המרפא בחינם, יכול הניזק לסרב להתרפא אצל רופא זה כי "אסיא דמגן – מגן שוה" (רופא בחינם שווה חינם), אך פשט הכתוב מורה להיפך, שהרי אמרה התורה "ורפא ירפא" – מכל מקום משמע שאם הוא רופא אדרבה יטפל הוא בעצמו בניזוק וירפאנו.
ולכן כתב רש"י: "כתרגומו, ישלם שכר הרופא" – ללמדך שגם אם הוא רופא, ישלם שכר רופא אחר. והוסיף התרגום יונתן "עד דמתסי" כלומר ירפא ויחזור וירפא עד שיבריא לחלוטין.
טעמו של דין זה הוא כדי שהאדם ימנע מלהזיק, ולא יסמוך על כך שהוא רופא או שיש לו רופא בחינם. כאשר ידע שצריך לשלם – ימנע מלהגיע למצבים בהם הוא מזיק.
אך מאידך לגבי רופא כל בשר אנו אומרים בתפילה (נוסח בני ספרד): "אל רופא רחמן ונאמן אתה", למרות שהוא רופא חינם הוא רופא כל בשר, כפי שאומר אדם ההולך להתרפא (ברכות ס.): "ברוך רופא חנם".
<h4>ייסורים של אהבה</h4>
"ְואִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (כא, כז)
בגמרא בברכות (ה.) נאמר על יסורין של אהבה: "דבר זה מתורתך תלמדנו קל וחומר משן ועין, ומה שן ועין שהם אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה".
ואימתי הייסורים ממרקים עוונות? כאשר האדם מקבל עליו את היסורים באהבה ויודע שהם באים לכפר את עוונותיו ולא בדרך המקרה. וכשם שעבד מכיר את אדונו, כך צריך האדם לידע ולהכיר שיש אדון בשמים אשר גזר עליו יסורים לכפרתו.
<h4>חומרת עינוי יתום ואלמנה</h4>
"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (כב, כא)
עונשו של המענה יתום ואלמנה חמור הוא ביותר וכלשון הפסוק (כב, כג): "והרגתי אתכם" חלילה.
הטעם לכך הוא שאדם המרגיש חזק כנגד יתום ואלמנה או כנגד כל מי שהוא "תשוש כח" (רש"י), אומר לו הקב"ה יש חזקים ממך, וחלילה וחס אשתך תהא אלמנה ובניך יתומים.
ועוד כאשר אדם לא מרחם על יתומים ואלמנות הרי הוא עושה "שתיים רעות", גם בכך שמענה אותם, וגם בכך מראה שאינו מאמין בהקב"ה, שהוא חנון ורחום, ולכן כפי מידת חטאו כך מדת עונשו, מדה כנגד מדה.
<h4>אם כסף תלוה את עמי</h4>
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (כב, כד)
כתב רש"י (שם): "רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלושה, וזה אחד מהן", כלומר יש חובה להלוות לעני.
שאל על כך רבנו בעל 'אור החיים הקדוש', אם דין זה הוא חובה, מדוע כתבה התורה בלשון "אם"?
ומבאר ה'אור החיים' הקדוש: יש כמה דרגות באנשים, יש כאלה שאין להם כדי מחייתם, ויש כאלה שיש להם כדי מחייתם, ויש אחרים שיש להם אף יותר מכדי מחייתם. על אלה אשר יש להם יותר מכדי מחייתם מוטלת החובה להשתמש בכספם למצוות ומעשים טובים וכי הקב"ה נתן להם יותר מכפי צרכם לחינם? אין זאת אלא שהקב"ה מינה אותם להיות גבאים על אותו הכסף בכדי לעשות בו מצוות ומעשים טובים. והוסיף כי דבר זה רמוז בטעמים של הפסוק שכן כתוב: "אִם כֶּסֶף – עם טעם "פַסֵּק" אחרי המלה כסף, ואחר כך "תלוה את עמי", ללמדך שאם יש לעשירים כסף – אזי ילוו אותו לעניים. וכבר כתב הרמב"ם (פרק תשיעי מהלכות מתנות עניים הלכה ג'): "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל ישראל שאין להם קופה של צדקה".
אך אפשר להוסיף ולתרץ, כי התורה באה לומר לאדם שאל לו לבטוח בעושרו ולחשוב כי לעולם חוסן, אלא תמיד יחשוב על כך שממונו הוא בגדר "אם".
אין זה ודאי שהממון ישאר בידיו של האדם, לכן כל עוד יש לאדם ממון עליו להקדים ולקיים מצות הלוואה לעני ומצות צדקה.
<h4>וצדיק חונן ונותן</h4>
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (כב, כד)
ממצוה זו אנו לומדים שאסור לאדם לרדוף את הלווה כאשר הוא מתעכב בתשלום חובו, אלא יקל עליו ויתעלם ממנו עד שירווח לו, ואם אינו עושה כן עובר גם על "בל תיגוש", אם יודע שאין לו.
דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (לז, כא): "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן", ומפרש רש"י: "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן – הקב"ה שהוא צדיקו של עולם חונן משלו ונותן לזה שהלווה מה שהוא גוזל ממנו". יש חשש שמא אדם אשר מלווה כסף לאדם עני שככל הנראה לא יהיה לו מהיכן להחזיר את חובו, והוא אף מנוע מלנגוש בו בכדי שיחזיר לו את חובו, ימנע מלהלוות.
על זה אומר בעל ה'אור החיים' הקדוש: שאת זה גופא מלמד אותנו דוד המלך ע"ה, שהקב"ה שהוא צדיקו של עולם הוא ישלם וייתן למלווה כפלי כפליים, אך הלווה מצידו צריך לדעת שאל לו לנצל הבטחה זו ולהימנע מלהשיב את הלוואתו, לפי שאז הוא מונע טוב מבעליו, שעל ידי זה שלא מחזיר למלווה את כספו, הוא גורם לו שלא ילווה לאחרים, ונמצא חב לאחריני וגם זה כעין גוזל את חברו.
<h4>נשמת האדם – משכון בידי ה'</h4>
"אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ" (כב, כה)
הפוסקים דנו במי שיש לו פיקדון מאדם אשר חייב לו כסף, אם מותר לו לגבות את חובו מן הפיקדון. וזה לשון השו"ע (חושן משפט סי' ד סעי' א): "יכול אדם לעשות דין לעצמו; אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו… מכל מקום אין לו רשות למשכנו בחובו." והרמ"א הביא בענין זה שתי דעות: "אם חייב לו בלא הלוואה, או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר – מותר לתפסו. ויש אומרים דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו. אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר – לא". ופוסק ה"קצות החשן" (שם סק"א) ע"פ הזוהר (פרשת במדבר דף קיט) שאין לאדם לתפוס את הפקדון של החייב. ומוכיח זאת מכך שהאדם מפקיד את נשמתו בידי ה' ככתוב: "בידך אפקיד רוחי", והקב"ה מחזיר לו את נשמתו. אף שלפעמים אותו אדם הוא בגדר "בעל חוב" כלפי הקב"ה, בגלל העברות שעשה, הקב"ה אינו לוקח את נשמתו אף שהיא פקדון אצלו, וזאת כדי שלא לבגוד בנאמנותו של בעל הפקדון. ולכן מסיק קצות החשן שאין לאדם לקחת פקדון של בעל חוב, שלא יאמרו עליו שאינו מזרע קודש (ועיין לפ"ת וברכ"י שם).
דבר זה נרמז בפסוק (כב, כה): "אם חבול תחבול שלמת רעך", ופירש רש"י (שם) שאדם הממשכן חפץ, צריך להחזיר את המשכון כמה וכמה פעמים, וזה לשונו: "חבול תחבול – כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים. אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי? והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש, ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך. אף אתה טול והשב! טול והשב!".
<h4>"תהיון לי" על ידי התקדשות באכילה</h4>
"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (כב, ל)
מכאן שצריך להיות מקודשים ופרושים להקב"ה, ולהזהר שלא לאכול מאכל שיש בו אפילו ספק לגבי כשרותו, שאז פוגם בציווי של "ואנשי קודש תהיון לי". אדם שאוכל מאכל הכשר בודאי, הקב"ה מחזיק אותו כודאי שלו – "תהיון לי", ואם אוכל דבר שאינו כשר, הקב"ה אומר שאינו נכלל בגדר "תהיון לי" חלילה, וממילא גם כשאוכל דבר שהוא ספק כשר, הרי שהקב"ה מחזיק ממנו בספק "תהיון לי". וידוע, שהמתרחק מתאוותיו לשם שמים, יכול אפילו ב"שב ואל תעשה" להגיע למדרגות עצומות.
<h4>איסור בשר וחלב בשבועות</h4>
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (כג, יט)
מנהג ישראל בחג השבועות לאכול מאכלי חלב ויש לכך סיבות שונות. (וראה או"ח סימן תרצה בסוף הלכות שבועות).
דבר זה נרמז בפסוק: "ראשית בכורי אדמתך תביא" – היינו בחג הביכורים, שהוא חג השבועות, וסמיך ליה: "לא תבשל גדי בחלב אמו", דהיינו קודם יאכלו מאכלי חלב ואח"כ מאכלי בשר לכבוד יום טוב, ולא יאכלום ביחד חלילה.
<h4>המקפיד בעבודת ה' זוכה לבריאות ופרנסה</h4>
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כג, כה)
פשט הדברים הוא כי על ידי עבודת ה' בתמימות, זוכים לבריאות, כלומר התורה מבטיחה לעובד ה' שיתרפא מכל סוגי המחלות, אפילו מהמחלות הפנימיות אשר לרפואה אין תרופה בעבורם, כגון בחדרי הלב, או המוח וכדומה, ולכן הדגיש הפסוק: "והסרתי מחלה מקרבך".
ועוד יש לבאר שמה שכתוב "ועבדתם" את ה' הכוונה היא לתפלה, כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק א הלכה א): "מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה". הנה פעמים רבות מתרשל האדם בעבודת התפילה, ופעמים הוא מתעצל לקום לתפלה בבוקר וטוען שהקור עז, והוא חושש לחלות, או שפוטר את עצמו מן התפילה בטענה שמכיוון שהוא צריך לעבוד לפרנסתו, אין לו זמן עבור התפילה ועל כך אומרת התורה שאין לו לאדם לדאוג מחולי מחמת השכמתו לתפלה, או לחשוש שתחסר לו פרנסה אלא: "והסירותי מחלה מקרבך", וכן: "וברך את לחמך ואת מימיך", כלומר אם אדם עובד את ה' בעבודת הלב שהיא התפילה אזי ישמרהו ה' מחולי וידאג לו לפרנסתו, ולא יינזק כלל בגלל זהירותו בתפילה.
מספרים על ה"חפץ חיים" זיע"א שפעם הגיע אליו היצר הרע בעיצומו של חורף קר בחודש טבת, ואמר לו: רבי ישראל מאיר, הרי אתה זקן ולשם מה אתה צריך לטרוח ולקום כל כך מוקדם. ענה לו החפץ חיים, אתה אומר לי שאני זקן, והרי אתה זקן יותר ממני כבר ממשת ימי בראשית, ובכל בוקר אתה בא אלי בזריזות כאדם צעיר לעצור אותי בעבודת בוראי, הרי ממך למדתי, ראה חכם וחכם מהמעשה הזה.
<h4>דרכים בעבודת ה'</h4>
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כג, כה)
פסוק זה פותח בלשון רבים: "ועבדתם את ה' וכו'", אך המשכו לגבי השכר על עבודת ה', כתוב בלשון יחיד: "והסירותי מחלה מקרבך" ודבר זה בא לרמוז לנו ששכר המצוות הינו מיוחד לכל אחד לפי מדרגתו ולפי השתדלותו, לדוגמא שני בני אדם הלומדים תורה והאחד מתקשה בלימודו ולשני קל יותר, בודאי שלמתקשה יינתן שכר רב יותר משום ש"לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג).
הגמרא במסכת בבא מציעא (דף קז:) אומרת: כתיב: "ועבדתם את ה' אלהיכם" – זו קריאת שמע ותפלה, "וברך את לחמך ואת מימיך" – זה פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך – "והסרתי מחלה מקרבך". ופירשו המפרשים שבתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים, עול מצוות והכנעה לפני בורא עולם, ואחר כך יסתפק במועט, ומתוך כך יזכה לבריאות הנפש והגוף. ומהו שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", כאשר האוכל בריא והמים בריאים אזי אין מחלות, אך כש"המים רעים" אז "והארץ משכלת" (ראה מלכים ב, ב בענין יריחו).
ועוד רמוז כאן כי עיקר עבודת ה' בתפילה ולימוד תורה היא בציבור, ולכך נאמר "ועבדתם" בלשון רבים. אך לעומת עבודת ה', עיקר מאכלו של אדם, טוב שיהיה ביחיד וזה רמוז בכך שמאכלו של האדם מוזכר בלשון יחיד "לחמך" – "מימך" כי לפעמים כאשר אוכלים בחבורה יוצאים מכך קלקולים (עיין כלי יקר).
ועוד יש כאן ברכה מושלמת שלאדם יהיה אוכל ויוכל לאוכלו, כיון שישנם אשר יש להם לחם ומים אך אינם יכולים לאכול את לחמם מחמת מחלה. לכן "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך".
<h4>גלגול כתשובה למקרים שאינם מובנים</h4>
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּך: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (כג, כה-כו)
על פסוק זה אומר המהרח"ו (עץ הדעת טוב, משפטים כא, א): אמנם על האדם להיות עובד ה' כל ימיו (כמו משה "עבד ה"), אך עליו לדעת שעבודת ה' אינה על מנת לקבל את השכר של "והסרתי מחלה מקרבך". אלא זו הבטחה לסיוע בעבודת ה', כדי שנוכל לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב, ללא שום הפרעה של פרנסה או מחלה.
ועוד ביאר המהרח"ו כי המשך הפסוק רומז על מה שמקשים אנשים רבים על מאורעות שונים הקורים בעולם, כגון: חולי ועקרות, או ילדים אשר נפטרו בגיל צעיר וכדו' ואינם יודעים על מה דבר זה בא. כבר הסבירו המפרשים שיש דברים הקורים לאדם מחמת מה שעשה בגלגול קודם, ובדרך רמז דרשו (בשם הבן איש חי) את הפסוק (תהלים עז, יט): "קול רעמך בגלגל"- דהינו כל תרעומת שיש לאדם על מנהגו של עולם, תלויה בגלגול, ויש כאלה הבאים לעולם למספר שנים מועט כדי לתקן איזה ענין, ואחר כך מסתלקים.
וביאר כי פסוק זה בא ללמדנו שכאשר אדם מקיים את תחילת הפסוק דהיינו "ועבדתם את ה'" אזי לא יבוא לכלל ל"מחלה משכלה ועקרה" משום שמי שמקיים את כל המצוות בשלמות לא יצטרך לחזור בגלגול וזהו שכתוב: "את מספר ימיך אמלא".
ומסופר שכאשר נפטר בנו של ר' שמעון אגסי ז"ל בגיל צעיר, אמר לו מרן הבא"ח שבנו בא בגלגול, לתקן איזה ענין ואחר כך חזר לעולם העליון. ובעקבות כך כתב רבי שמעון אגסי את פירושו "בני אהרן" על "שער הגלגולים".
<h4>בטחון בה' בקביעת גבולות הארץ</h4>
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי…וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ… לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ… כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ" (כג, כ-לג)
הנה לצערנו אנו מוקפים באויבים מכל הצדדים, וגם אויבי איש אנשי ביתו, אך עלינו לבטוח בקב"ה שמבטיח לנו כי אם נקיים את כל מצוותיו, הוא ידאג לביטחוננו ולפרנסתנו. תפקידנו בעת הזאת הוא לא להיכנע ולא לתת חלקים מהארץ כמו שמבואר מפסוקים אלו את גבול ארץ ישראל לא אנו קובעים, אלא הקב"ה, והוא אומר 'ושתי את גבולך', ושום דבר לא ישנה זאת, וכיון שהקב"ה נתן לנו את הארץ וגבולותיה ודאי שאסור לתת אותה לזרים.
<h4>זכרון ה' את עם ישראל</h4>
"וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (כד, י)
"כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדוה לפניו" (רש"י)
התורה מתארת את המעלה המיוחדת אליה הגיעו בני ישראל כאשר ראו את דמות כסא הכבוד. מתיאור זה אנו למדים כמה גדולה ועצומה אהבתו של הבורא יתברך שמו לעם ישראל. הקב"ה מניח תחת רגליו כביכול לבנה בכדי ליזכור תמיד את השעבוד שהשתעבדו המצרים בעם ישראל, ועל ידי כך יתמלא ברחמים עלינו. מובטח לנו שמצב זה יתהפך, ועם ישראל יהיה למעלה והאומות למטה, ונזכה בקרוב לדברי הנביא (ישעיהו מט, כג): "והיו מלכים אמניך ושרותיהם מניקתיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו".
<h4>אכילה – מעלה וחיסרון</h4>
"וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (כד, יד)
"ויחזו את הא-לקים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה" (רש"י)
"ולרברבי בני ישראל לא הוה נזקא וחזו ית יקרא דה' והוו חדן בקורבניהון דאתקבלו (ברעוא) כאלו אכלין ושתן" (תרגום אונקלוס)
לפי דברי רש"י, עם ישראל זכו למעלה גדולה "ויחזו את האלוקים" אך מתוך כך הגיעו למצב של זלזול במה שראו. ולפי תרגום אונקלוס מבואר שישראל זכו למעלות כל כך גבוהות שאכלו ושתו מתוך שמחה של קדושה ואהבת ה'. ואף רש"י בעצמו כתב כן במסכת ברכות (יז. ד"ה ויאכלו וישתו): "שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו".
וכן כתוב (משלי ט, ה): 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי', מכאן שעל ידי אכילה ושתיה האדם יכול להגיע לקדושה ושמחה של מצווה, אך יכול גם להגיע למצב של זלזול וקלות ראש, והכל תלוי בבחירת האדם.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: מעשה באדם תושב אחד היישובים הסמוכים לבאר שבע, שנתן את עיניו באשתו לגרשה. הלך ושכר עדי שקר, כדי שיעידו נגד אשתו. העדים סיפרו כיצד נעדרה האישה מביתה ארבע שעות, בתואנה כי עליה לבקר בבאר שבע, אולם למעשה ניצלה את ההיעדרות נגד בעלה. לאחר ששמעו הדיינים את העדות, נפנו אל האישה ושאלו אותה לגרסתה. האישה השיבה בתמימותה, שנסעה לעיר באר שבע כדי לערוך קניות, ומיד כשסיימה – חזרה לביתה. הדיינים ביקשו לתת אמון בדברי העדים ולהורות לבעל להוציאה בגט, אולם דעתי לא הייתה נוחה מזה, כיוון ש"ניכרים דברי אמת". כדי לבדוק את הדבר, קמתי ועשיתי מעשה. הלכתי למקום מושבה של האשה ושם עליתי על האוטובוס לבאר שבע. בדקתי ונוכחתי כי הנסיעה אורכת שעה. שאלתי את הנהג מתי יוצא האוטובוס בחזרה, והשיב לי הנהג: "בעוד שעה". כעבור שעה חזרתי לתחנה ניגש אלי הנהג בהתנצלות "ימחל לי הרב על טעותי, רק בעוד שעה יוצא האוטובוס מבאר שבע". ואכן, כעבור שעה נוספת יצא האוטובוס לדרכו ונסע בחזרה. נמצא, אם כן, שהחשבון שמסרה האישה היה מדויק: ארבע שעות סך הכל. מיד זימנתי את העדים בחזרה לבית הדין, סיפרתי להם על גודל עוונו של המעיד "עדות שקרי" ודרשתי מהם לומר את האמת. לבסוף נשברו העדים, והודו כי קיבלו שכר מן הבעל בתמורה לעדות אשר לא היה בה דבר מן האמת. עדי השקר נעצרו על ידי המשטרה, הועמדו לדין, ונשלחו לשלוש שנות מאסר בפועל. ומני אז, לא הוסיפו עוד עדים להעיד עדות שקר אצלנו בבית הדין בבאר שבע.
<h4>מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל על סבתו: אחד מבניה של הרבנית שמחה צדקה ע"ה, נהג בכל ערב שבת, להביא לאמו פירות וירקות. הרבנית דרשה לדעת את מחירו של כל פרי וכל ירק, והייתה משלמת עבורו, שכן לא הסכימה בשום פנים לקבל דבר-מה בחינם. יום אחד גילו השכנים את אוזן הבן, שאין הוא חייב לנקוב בסכום האמיתי, אלא יכול למסור לאימו סכום נמוך מן הסכום האמיתי – כדי שלא תצטרך לשאת בכל ההוצאות. וכך עשה מיום זה והלאה.
יום אחד, בעת ששוחחה הרבנית עם שכנותיה על שוק הפירות והירקות, נקבה במחיר שהייתה משלמת לבנה תמורת הקניות. משראתה את החיוך שנפרש על פני חברותיה, הבינה שלמעשה המחירים יקרים מכפי שחשבה. באותו שבוע, כאשר בא אליה בנה עם שקית הפירות והירקות הקבועה, אמרה לו בלשון רכה: "זכורני כי הגמרא מספרת על אשתו של רב שהייתה מצערת אותו. כשאמר לה: עשי לי עדשים, עשתה לו פולים; פולים – עשתה לו עדשים. כשגדל חייא בנו היה הופך לאמו את בקשת אביו כך שאביו קיבל את מבוקשו. אמר רב לחייא: נתעלתה אמך! אמר לו חייא: אני הוא שהפכתי לה. אמר לו רב לבנו חייא: זהו שאומרות הבריות: היוצא ממך – חכמה מלמדך, אבל אתה אל תעשה כן, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו. וכך רמזה לו בעדינות כי יש לדקדק ולומר את האמת.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (פרק כ"א פסוק א')
שאלה: האם מותר לתבוע את חברו בבית משפט?
תשובה: רש"י כתב לפניהם ולא לפני גוים. ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל אל תביאהו בערכאות שלהם. שהמביא דיני ישראל בפני גויים מחלל את ה' ומייקר שם עבודה זרה להחשיבה. וגם בישראל שדן בדיני גויים אסור. אולם, אם הזמין אדם את חברו לדין תורה ולא הגיע ללא סיבה או שאינו רוצה לבוא לבית הדין רשאים בית הדין לתת אישור לתובע לתבוע בערכאות (עיין שו"ע חושן משפט סימן כ"ו סע' ב').
*****
"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר" וכו' (פרק כ"א פסוק ל"ג)
שאלה: אדם שזרק קליפת בננה בצידי הדרך ובא הרוח והעיף את הקליפה ומשהו ניזוק בה, האם הזורק חייב?
תשובה: כל מכשול שאדם הניח ברשות הרבנים חייב. ואפילו אם הניחה בראש גגו ובא רוח מצויה והעיפה אותה וניזוק בה אדם חייב לשלם בעל הקליפה (שו"ע חושן משפט סימן תי"א סע' א').
*****
"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ" (פרק כ"ה פסוק ל"ה)
שאלה: אדם שפגע במכונית והזיק וחברת הביטוח שילמה את הנזק ולא שילמו לניזוק הפסד יום עבודה שיתעסק בתיקון הנזק, האם המזיק חייב לשלם?
תשובה: לכאורה צריך לשלם כל הנזק במלואו (נזק ישיר בדיני אדם, נזק עקיף בדיני שמים), אולם מכיון שלפי החוק לכל מכונית יש ביטוח, וכל בעל מכונית עלול להיקלע לנזק מכוניתו או למכונית אחרת חלילה, הרי זה כאילו הסכימו כולם על כך שאת הנזק שנגרם לאדם כתוצאה מהתאונה , הפסד יום עבודה וכד' אין משלמים אלא את גובה הזנק כפי שמשלמת חברת הביטוח. ואע"פ כן אם קרתה תאונה ואדם הזיק את חברו, יבקש ממנו סליחה ומחילה.
*****
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (פרק כ"ב פס' ד')
"כי אתא רב דימי אמר מנין הנושה בחברו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו? ת"ל לא תהיה לו כנושה. (ב"מ ע"ה)
שאלה: אדם שהלווה כסף לשכנו וכן אשה המלווה לחברתה ועבר זמן הפרעון ולא החזירו האם מותר להם להפגש בחדר מדרגות, באסיפת דיירים וכד'?
תשובה: כאשר אדם יודע שאין באפשרות הלווה להחזיר חובו, אסור לבקש ממנו את הכסף. וכן אסור לעבור לפניו שלא יחשוב הלווה שבא לתבוע את חובו, אבל אם המלווה רגיל לפגוש את הלווה תמיד , וכן אם אינו יודע שאין באפשרותו להחזיר את חובו, מותר לפגוש אותו ולדבר עמו שהלווה לא יתבייש, שיודע שרגילים להפגש במקומות אלו.
<h2>פרשת תרומה</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>נדבת לבו</h4>
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כה, ב)
יש להתבונן בסדרם של אותם שלשה עשר חומרים אשר נצרכו לבנין המשכן וכליו, תחילתם זהב וכסף ונחושת וסופם אבני שוהם ואבני מילואים.
הנה התורה מביאה אותם לפי סדר חשיבותם מלמעלה למטה: זהב חשוב ולכן הוא ראשון, שני לו הכסף, נחושת שלישית וכן על זה הדרך. בסוף הרשימה מוזכרים אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן ולכאורה הם החשובים ביותר, ולכן היה צריך לפתוח בהם?
אלא התורה באה ללמדנו שהתרומה היא דווקא על-ידי (כה, ב) "איש אשר ידבנו לבו". חז"ל מלמדים אותנו (במדבר רבה עב, טז) שהנשיאים אמרו: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרין אנו משלימין אותו. וכיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר (לו, ז): "והמלאכה היתה דים", אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השוהם וגו'" (רש"י לה, כז). כלומר העם הביא את הנדבה כבר "בבוקר בבוקר" (לו, ג) כדברי גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בשני בקרים בלבד, ואחרי כן נאמר: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". אך הנשיאים התמהמהו והביאו בסוף את אבני השוהם ואת אבני המילואים וליבם היה מלא גאוה, ולכן אמר הקב"ה: מכיון שלא התנדבתם בתחילה כמו כל העם, אף שנדבתכם חשובה ויקרה היא, אמנה אותה בסוף, משום שהעיקר הוא נדבת הלב. ולכן אמר רש"י: "ויקחו לי – לשמי", כלומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולא לשמו של האדם – לכבודו ולהתגדל בתרומה זו.
ולכן אמרו חז"ל (סנהדרין קו:): "רחמנא לבא בעי" ו"לב נשבר ונדכה א-לקים לא תבזה" (תהילים נא, יט), זו היא חשיבותו של הקרבן. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין מג:): "מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: זבחי א-לקים רוח נשברה".
מכאן הוכחה שבכל מצוה ומצוה המחשבה היא הקובעת, כדברי חז"ל (שבועות כו:): "אין לי אלא מי שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר כל נדיב לב". ולכן ילמד האדם מציוויו של השי"ת שציוה עלינו לתת דווקא בנדיבות הלב, ובכוונה ומחשבה טהורה, שיש ערך ושכר לכוונה ולמחשבה תחילה, כוונת הלב היא הדבר הנרצה לפני הא-לקים בנדבות ובקרבנות, ובכל מצווה שאדם עושה צריך לחשוב בתחילה על המצווה ואחר-כך יקיימנה כך יקבל שכר גדול יותר על המצוה הנעשית בשלימות. ולכן טוב לומר קודם כל מצוה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", דהינו לא לשם האדם, לטובתו ולהנאתו, אלא לשם יחוד קוב"ה בבחינת "ויקחו לי – לשמי".
<h4>"יפרישו לי מממונם נדבה"</h4>
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כה, ב)
"לי- לשמי" (רש"י)
על נדבת המשכן אומרת התורה: "ויקחו לי תרומה", ומסביר רש"י: "לי לשמי". ובסיום הציווי על בנית המשכן נאמר שוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ושוב מסביר רש"י: "ועשו לשמי בית קדושה".
ויש להבין מה משמעות הדגש שמדגישה התורה "לי"?
ויש לבאר את הענין כך, הנה התורה מציינת שלשה עשר דברים שניתנו בנדבה לצורך בניית המשכן וכליו (שם): "זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וכו'", כאשר נתבונן נראה כי דברים אלו לא היו אצל עם ישראל במצרים, אלא חלק מהם קבלו מתנה בקריעת ים סוף, וחלקם היו רק לאותו הזמן כדברי רש"י (כה, ה): "והתחש – מין חיה ולא היתה אלא לשעה". כלומר היא נבראה במיוחד לצורך נדבת המשכן. ושמן למאור מנין? ביאר התרגום יונתן שירד להם מן השמים, וכן אבני השוהם ואבני המילואים הובאו על ידי העננים (ראה בתרגום יוב"ע לה, כז–כח בפסוק "והנשיאים הביאו"). ועוד כתב שם התרגום ש"המן" הביא להם את אבני השוהם. וכן מובא במדרש (תנחומא תרומה ט) כי חלק מהעצים שהשתמשו בהם לצורך בנית המשכן היו מארזים (ושיטה היא אחד מי' מיני ארזים, תענית כה:) שנטע יעקב אבינו.
מכל מקום אנו רואים כי הקב"ה השפיע לישראל שפע טובה וברכה בביזת הים, וע"י כך הרימו את תרומתם ונדבו למשכן מהדברים שאספו. ולכאורה יכול היה הקב"ה לבקש ממשה רבנו לשלוח שליח לים לאסוף כסף וזהב ולהביאו למשכן, ולשם מה נעשה הדבר באמצעות בני ישראל שנטלו ממה שפלט הים ואחר-כך תרמו לבנית המשכן?
אלא רצה הקב"ה שבני ישראל ייקחו ואחר-כך ייתנו ויתרמו, כך שזו תהיה נדבת הלב שהיא הדבר החשוב יותר. וכן כתב בעל 'אור החיים הקדוש' (כה, ב): "ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".
כלומר הקב"ה נתן לבני ישראל את ביזת הים, ונתן להם מתנות מן השמים, כך שהכל יהיה שלהם, ומממונם יפרישו נדבה.
מכאן יש ללמוד כי אמנם יכול האדם לחשוב שכאשר הוא עובד את אדמתו, ומצמיחה לו תבואה, התבואה שייכת לו, אך הקב"ה מלמד אותנו כי לו הכסף ולו הזהב בין אם זה כסף שירד משמים, ובין אם זה כסף שהרוויח האדם על ידי עמלו בארץ – הכל שייך לה', הוא נותן לנו מידו הרחבה כדי שאנחנו ניתן מכספנו שלנו, "כי מידך נתנו לך".
כי אכן הקב"ה אינו זקוק לנדבותינו, אלא שרוצה להרגיל ולחנך אותנו לתת לשם שמים. וצריך האדם לזכור שמטרת הנתינה היא להפריש לשמו של הקב"ה ולא לשם כבוד, או פרסום חלילה.
ועל כן אומר הקב"ה למשה לקחת לעבודת המשכן את בצלאל שהיה בן שלוש עשרה שנה בלבד, ואומר לו להפקיד בידו את כל הכסף וכל הזהב (עיין סנהדרין סט:).
אלא שיש להבין מנין למד בצלאל צורפות, הנדסה ועבודת בנין?
אלא ה' "יהיב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא), דהיינו החכמה היא מאת ה', ולכן לא נבחר לעבודת המשכן אדם מבוגר המומחה בדברים מעין אלו, משום שאז היו אומרים שהצלחת בניית המשכן וכליו היא מפני חכמתו ושכלו, אלא בצלאל נבחר כדי שהכל ידעו שדבר זה מאת ה' ע"מ שיהיה זה לשם שמים.
וצריך כל אדם לזכור שנתינה היא לקיחה, ועל כן אם נתנה אשה כסף לאדם חשוב, לתלמיד חכם או לעשיר ואמרה: כי היא מקודשת לו בהנאה שנהנה מכסף זה – הרי היא מקודשת. כי בכך שהעשיר מקבל ממנה את כספה הוא נותן לה חשיבות (קדושין ז. שו"ע אבה"ע סי' כז, סעי' ט). וכך בתרומת המשכן הנתינה של עם ישראל היא בעצם קבלה, לחנכנו לתת לשם שמים "ויקחו לי – לשמי".
<h4>המשכן וכליו רומזים על אחדות עם-ישראל</h4>
"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (כה, ט)
על ציווי בניית המשכן וכליו אמרו חז"ל (תנחומא תרומה ח'): כי המשכן הוא כפרה על חטא העגל, שכיון שמעשה העגל הביא פירוד בעם ישראל, המשכן בא לתקן ולאחד את עם-ישראל.
ואמנם המעיין בצווי בניית המשכן וכליו יראה כי ישנם חמשה פרטים מרכזיים, המסמלים את אחדות עם-ישראל והם:
א. הכפורת – עליה נאמר (כה, יח): "ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם". כדברי רש"י: "שלא תעשה בפני עצמם ותחברם… אלא הטל זהב הרבה". כך צריכים להיות עם ישראל מאוחדים בבחינת מקשה אחת.
ב. המנורה – נאמר בה (כה, לא): "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה". וכתב רש"י: "תיעשה המנורה – מאליה לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך הככר לאור והיא נעשית מאליה". כלומר משה רבנו מתקשה לאחד את כלל ישראל, גם את הירכיים וגם את הפרחים, גם הכפתורים וגם הקנים. אמר לו השם יתברך, אתה תעשה לשם שמים והמנורה תיעשה מאליה אתה החל באיחודם של עם – ישראל והם ימשיכו ויוסיפו להתאחד בעצמם.
ג. יריעות המשכן – עליהם נאמר (כו, ו): "וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד". ושוב: "וחברת את האוהל והיה אחד" (שם, יא). כלומר גם כיסוי המשכן צריך להיות שלם ומאוחד ולא יריעות יריעות.
ד. המזבח – נאמר לגבי המזבח (כז, ב): "ועשית קרנותיו, על ארבע פינותיו ממנו תהיין קרנותיו". ושוב כדברי רש"י: "ממנו… – שלא יעשם לבדם ויחברם בו", אלא מקשה אחת.
ה. הבריח התיכון – נאמר בו "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה" (שם כו, כח).
חז"ל במסכת שבת (צח:) אמרו על המשכן: "והבריח התיכון שבתוך הקרשים – תנא בנס היה עומד". ומסביר רש"י: "שאחר שהקרשים כולן נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריחו לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות ובנס היה נכפף מאליו" (וראה בתוספות שם ד"ה תנא, פירוש נוסף).
בתרגום יונתן (כו, כח) כתוב שכאשר עברו ישראל בים, לקחו המלאכים ענף מהאשל שנטע אברהם אבינו וזרקו אותו למים, היו המלאכים אומרים ענף זה, מאילנו של אברהם אבינו. לקחו ישראל את הענף, וכאשר ראו שהמשכן לא עומד ביציבות, הכניסו את העץ אשר התארך לשבעים אמה והתעגל כנחש, וכאשר פרקו את המשכן התקטן שוב כמקל רגיל.
הבריח התיכון אשר מחזק את המשכן ומחבר את הקרשים אחד לאחד, הרי זה דווקא בזכות החסד של אברהם אבינו ללמדך שבמדת החסד אפשר לאחד וללכד את כל ישראל.
<h4>החסרון במותרות</h4>
"אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (כה, י)
"אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שם, כג)
בכלי המשכן ישנם כלים שהאמות שבהם הם נמדדו שבורות (שאינן שלימות), כמו שנאמר לגבי הארון (כה, י): "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו". וישנם כלים שחלק ממידותיו שלימות וחלק "שבורות", כמו שנאמר לגבי השולחן (שם, כג): "אמתיים אורכו ואמה רחבו, ואמה וחצי קומתו". ואף ישנם כלים שכל מדותיהם שלימות כמו שנאמר לגבי המזבח (כז, א): "חמש אמות אורך וחמש אמות רחב קבוע יהיה המזבח ושלש אמות קמתו". ויש לרמוז במידות כלי המשכן הנהגות בחייו של האדם.
נקדים את דברי הגמרא (כתובות קד.) המספרת על רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, וזה לשון הגמרא: "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת קול ואמרה (ישעיה נז, ב): 'יבוא שלום ינוחו על משכבותם'". רבינו הקדוש, עשיר גדול היה, כמבואר בגמרא (ע"ז יא.) שלא פסקו מעל שולחנו לא חזרת ולא קישות ולא צנון בימות החמה ואף בימות הגשמים. ועוד אמרה הגמרא (גיטין נט.): "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". וכדברי רש"י שם: "שאין בישראל גדול בתורה ובעושר כמותו", ואפילו שומר הסוסים של רבנו היה עשיר מופלג (בבא מציעא פה.). ובתוס' (שם ע"ז ד"ה צנון וחזרת) ביארו שאמנם על שולחנו של רבי היתה סעודה דשנה כל השנה ורבים היו אוכלים על שולחנו, אבל הוא כפי שמעיד על עצמו, לא נהנה מעושרו אפילו באצבע קטנה.
ומאידך גיסא, הגמרא (ברכות יז:) מספרת על רבי חנינא: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". הגמרא (תענית כה.) מספרת על עוניו ודחקו של רבי חנינא: פעם אחת צערה אחת השכנות את אשתו של רבי חנינא צער גדול, עד שאמרה לו אשתו: עד מתי נסבול את הצער הזה?. התפלל רבי חנינא ויצתה כמין פיסת יד מן השמים ונתנה לו רגל של שולחן מזהב, בלילה חלמה אשתו שבעולם הבא כל הצדיקים מסבים על שולחנות בעלי שלוש רגליים ורק היא ובעלה מסבים ליד שולחן אשר לו שתי רגליים. ושאלה לטעם הדבר. אמרו לה: את קבלת את שכרך בעולם הזה. מיד אמרה לבעלה שאינה רוצה את המתנה הזו. התפלל רבי חנינא ונעשה לו נס ולקחו מן השמים, את רגל הזהב, וגדול הוא הנס השני יותר מן הראשון, כי מן השמים נותנים ולא לוקחים.
הנה השולחן (שם, כג) בנוי במידות שלימות אך יש בו אמה אחת שבורה "אמתיים אורכו ואמה רחבו, ואמה וחצי קומתו" השולחן מסמל את הפרנסה, ואת העושר, ובזכות (שם, ל): "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" – זוכים לעושר, ברכה ופרנסה טובה. השלחן נמצא בצפון המשכן, ולכן אמרו חז"ל (ב"ב כה:): "הרוצה להעשיר יצפין". ומדות השולחן באות לרמז לאדם שזכה לפרנסה ולגדולה, "ואמותיו שלימות", שלא יניח את שולחנו מבלי לזמן אליו אמה "שבורה", והכוונה לעניים, ולאנשים השבורים, וצריך הוא לזכור תמיד את דברי התנא הקדוש רבי יוסי בן יוחנן איש ירושלים "ויהיו ענייים בני ביתך", וכדברי רבינו יונה (אבות א, ה): "שיהיו העניים רגילין לביתו ויעמדו שם בלא בושת פנים בהראותו להם פנים של שמחה".
דבר נוסף באה האמה השבורה בשולחן ללמד את האיש העני דוקא, שלא יתאונן מדוע יש לאחרים, אלא יהא די לו בחלקו. הנה אשתו של רבי חנינא התלוננה ולבסוף ביקשה להחזיר את המתנה כדי ששולחנה בעולם הבא יהא שלם ולא חסר. כפי שאומר רבינו האר"י הקדוש (וראה בשל"ה מס' סוכה נר מצוה) על הפסוק (קהלת ט, ז): "לך אכול בשמחה לחמך" – שמח בלחמך, ואיזהו עשיר – השמח בחלקו.
עוד אמרו חז"ל באבות (ג', ג') שהאוכלים על השולחן ואין ביניהם דברי תורה עונשם חמור ואם אמרו דברי תורה – "כאילו אכלו משולחנו של מקום", כלומר על-ידי דברי התורה, הופכים את השולחן למזבח! ולכן "לחם פנים לפני תמיד" יהא כנגד לימוד התורה הקדושה, כלשון הפסוק (משלי ט, ד): "לכו לחמו בלחמי", וע"כ תמיד יאמר דברי תורה על שולחנו אף בימות החול ולא רק בשבת, ובזה יקיים (תהילים טז, ח): "שיויתי ה' לנגדי תמיד".
המזבח, מדותיו שלימות בבחינת (טו, א): "זה א-לי ואנוהו", לומר לאדם שיעלה את יצרו כליל המזבחה באש של קדושה, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
הארון שמדותיו כולן שבורות, מסמל את התורה שנמשלה למים וכן מרמז למידת הענווה. כמו שמובא בגמרא (עירובין נד.), שכל מי שמשים עצמו כמדבר, תורה ניתנה לו במתנה וזוכה לנחלה ועולה לגדולה, אך אם חלילה מגיס ליבו – הקב"ה משפילו.
ולכך בשעת פטירתו של רבנו הקדוש, כשביקש לנוח בשלום, לא הזכיר מעלותיו שלמד ולימד תורה, שחיבר את המשניות, שעזר לכלל ישראל, אלא הזכיר שלא נהנה אפילו באצבע קטנה מעושרו! וכן בת-הקול שיצאה ושבחה את רבי חנינא בן דוסא בכל יום ויום לא על לימוד התורה ושקידתו בה, ולא על היותו תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי, אלא על ההסתפקות במועט בכך שקב חרובים מערב שבת לערב שבת – גם הם די והותר בשבילו!
<h4>לא יסורו ממנו</h4>
"וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (כה, טו)
פשט הדברים הוא שהתורה באה ללמד את בני ישראל שלא יחשבו שמכיון שמטרת הבדים היא לשאת את הארון, (אע"פ שהארון נושא את נושאיו), הבדים נחוצים רק בשעת המסע, אך בשעת החנייה אפשר להסיר את הבדים מהטבעות, לכן באה התורה ואומרת: "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" גם בשעה שחונים "לא יסורו ממנו", כמו שמובא ברש"י, "לעולם".
ונראה לבאר כי יש כאן רמז לחובתו של כל אדם ואדם לקבוע עתים לתורה. כפי שיישב הרמב"ן את לשון הפסוק (כה, י): "ועשו לי ארון עצי שטים" לכאורה היה צריך להיות כתוב "ועשה" כמו שכתוב בשאר כלי המשכן, וזה לשונו: "ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון, ושיזכו כולם לתורה. וכן אמרו במדרש רבה (לד, ב): "מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר' שלום אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה".
ואם אינו יכול ללמוד תורה בעצמו, חלה עליו חובה גמורה להחזיק את לומדי התורה, ונחשב לו הדבר כאילו למד בעצמו ועל זה כתוב (קהלת ז, יב): "בצל החכמה בצל הכסף", שעל ידי נתינת צדקה להחזקת לומדי התורה, נפתח לבם (של הנדיבים) להבין את דברי התורה, ואעפ"כ גם הנדיבים צריכים לקבוע עיתים לתורה.
וכן כתב בעל אור החיים הקדוש, כי יש כאן רמז לאותם, שלא זכו לחסות באהלה של תורה, אך נשאם לבם לתמוך בלומדי התורה, והם מסייעים לבני התורה להמשיך ולשקוד על לימודם ללא טרדות של פרנסה, שלא יחשבו אותם נדיבים כי כל זמן שתמיכתם מועילה ללומדי התורה בעולם הזה, גם הם מחוברים לתורה, אך בשעת "חנייה", בעולם הבא, לא יהיו מחוברים עוד עם התורה, על זה אומרת התורה שהמחזיקים והתומכים בתורה ובלומדיה לא יסורו ממנו "לעולם", וצדקתם עומדת לעד.
זכורני שהיה עשיר גדול מאמריקה שהיה מתומכי ישיבת 'פורת יוסף', ושמו היה יצחק שלום ע"ה. יום אחד הגיע מאמריקה אל הישיבה ונכנס לבית המדרש באמצע הסדר, התיישב ליד הבחורים שהמשיכו בלימודם מבלי להתייחס אליו, מפני שלא הכירוהו, ניסה העשיר להבין את דבריהם, אך ללא הצלחה. בצר לו פנה העשיר לראש הישיבה מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי עזרא עטייה זצ"ל והתלונן על כך שאינו מבין מאומה מהלימוד, ואם כך אין שום תועלת במה שתורם לישיבה. אמר לו מורנו ורבנו זצ"ל: כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לך את הדברים, אך לעתיד לבוא בעולם הבא תהיה מנוחת הדעת – "ושם ינוחו יגיעי כח" (איוב ג, יז), ושם יסבירו לך כל דבר עד שתבינהו על בוריו.
<h4>מעלת חינוך הילדים לתורה</h4>
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (כה, כ-כא)
"לא ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות, ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפורת עליו" (רש"י)
בדברים אלו יש רמז גדול לחינוכם של ילדי ישראל, שכן על הכפורת היו שני כרובים והיו פניהם כפני תינוק (כרובים מלשון "כּרַבְיא" – כתינוק), ולכאורה מה מצאה התורה טעם בכך שיהיו פני תינוקות על ארון העדות? אלא שהתורה באה ללמדנו דרך בחינוך הבנים, כי כבר בהיותם תינוקות רכים צריכים לחנכם לילך בדרך התורה, כי רק כך יגדלו לתפארת עם ישראל – "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהילים ח, ג). ולמרות שהעדות כבר ניתנה בתוך הארון, בכל אופן אנו צריכים להחשיב ולהוקיר את תורתם של הילדים משום שאם לא מחנכים אותם ומוקירים את תורתם כבר מגיל צעיר, כאשר יזקינו יאמר עליהם "זקנים משער שבתו" (איכה ה, יד) ולא יתקיים בהם המשך הכתוב: "ונערים מנגינתם". ועל כן הזכירה התורה את הכפורת עם שני הכרובים בתחילה.
והנה אחת השאלות המרכזיות המעסיקות אותנו היא שאלת חינוך ילדי ישראל, היאך ובאלו כלים עלינו לחנך.
הגמרא (ב"מ פה:) מספרת לנו את מעשיו של רבי חייא כדי שלא תשתכח תורה מישראל: זרע זרעי פשתן, קלע מהפשתן חבלים, הכין רשתות ומכמורות, צד צביים, שחטם והאכיל בשרם לעניים, ומעורותיהם התקין קלף לכתיבה, עשה מהקלף מגילות, וכתב עליהן חמשה חומשי תורה. לימד חמשה ילדים חמישה חומשי תורה, וששה ילדים לימד ששה סדרי משנה, וכאשר כל ילד היה בקי בחומש אחד ביקש שהאחד ילמד את רעהו, וכך עשה בששה סדרי משנה. והלך לעיר אחרת ושוב לימד לחמשה וששה ילדים כך היה עושה כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
אמר עליו רבנו הקדוש (ב"מ שם): "כמה גדולים מעשי חייא!", שאלו המפרשים (המהרש"א שם ועוד), האמנם רבי חייא הגדול, התנא הקדוש שהוא ובניו דומים לאברהם יצחק ויעקב, צריך להפסיד את זמנו בזריעה, ובהתקנת עורות ובכתיבה? הרי יכול היה למסור עבודות אלו לאחרים והוא היה מקדיש את זמנו להוראת התורה לילדי ישראל, ובודאי בדרך זו היה פועל יותר כדי שלא תשתכח תורה מישראל?
אלא צריך להקדים ולומר כי היתה זו תקופה קשה לעם ישראל ולא היו מספיק מלמדי תורה, על כן נאלץ רבי חייא לעבור מישוב לישוב וללמד תורה. אמר לעצמו, אם אלמד תורה לתלמידים ואלך למקום אחר, ישכחו הראשונים את אשר לימדתי ולא תתקיים התורה בידם חלילה. נתן הקדוש ברוך הוא עצה טובה בלבו להבטל מהתורה ופעמים שביטולה זה קיומה, ולהתעסק בעצמו בהכנת המגילות מתחילתן בקדושה ובטהרה, וכך, הילדים אשר ילמדו במגילה יחושו בקדושה ובטהרה, ילמדו בחשק, יבינו היטב, יזכרו את אשר ילמדו והתורה תתקיים בידם.
במעשיו הגדולים סלל לנו רבי חייא את הדרך החינוכית, ולימדנו כיצד מלמדים את כלל ילדי ישראל ולא מסתפקים בלימוד ל'מצויינים', או 'מיוחסים' בלבד. וכל מי שנושא בעול החינוך צריך להכין תשתית יסודית, ולהכין כלים קדושים לחנך למדות טובות, ולצדקה כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
<h4>הבריח התיכון – עמוד החסד</h4>
"וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (כו, כט)
ידועים דברי חז"ל, כי המשכן רומז על בניינו של עם ישראל, וגם על יסודותיו אלו הם האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב.
ליעקב אבינו – היה חלק במלאכת המשכן בכך שנטע ארזים כאשר ירד למצרים. מארזים אלו הכינו את הקרשים למשכן (עיין מדרש תנחומא פרשת תרומה סי' ט). חלקו של יצחק אבינו מתבטא בעבודת הקרבנות. ואת חלקו של אברהם אבינו במשכן, אנו מוצאים בענין הבריח התיכון.
כאשר בנו את דפנות המשכן, היה אורכן של כל אחת משתי הרוחות שלושים אמה, ואורכה של הרוח השלישית היה עשר אמות, אורכן יחד היה שבעים אמה. לצורך חיבור הקירות הכניסו את הקרשים בתוך האדנים, ועל הקרשים היו טבעות מלמעלה, דרכן השחילו קרשים של עצי שיטים, כך שהקירות היו עומדים כל אחד לעצמו. אך לא היתה אפשרות לחבר את הקרשים יחד והמשכן עמד בצורה שאינה יציבה. לשם כך, ציוה הקב"ה להכניס בריח מרכזי בתוך חור אשר קדחו בעוביו של כל קרש וקרש. מטרתו של הבריח היתה להדק ולייצב את שלושת רוחות המשכן.
פשט הדברים הוא כי לכל רוח היה קרש נפרד שמחבר את הקרשים יחדו. בגמרא במסכת שבת נאמר (דף צח:): "והבריח התיכון בתוך הקרשים תנא בנס היה עומד". ומסביר רש"י: "שאחר שהקרשים כולם נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו".
אך בתרגום יונתן בן עוזיאל מבואר שהיה קרש אחד לשלשת הרוחות, והיה נעשה בו נס שהיו משחילים אותו לאורך הקיר הראשון, וכשהיה מגיע לסוף הקיר היה נעשה גמיש ומתקפל כנחש וכך נכנס לקיר המקביל בזוית ישרה, וכך גם היה נעשה ברוח השלישית. וכאשר היו מפרקים את המשכן, היה חוזר הבריח להיות ישר וקשה כעץ. ואותו בריח התיכון היה מעץ האשל המפורסם שנטע אברהם אבינו לצורך הכנסת האורחים, וזה לשונו של התרגום (יונתן בן עוזיאל): "וְנַגְרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ לוּחַיָיא מְשַׁלְבִישׁ מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בִּבְאֵרָה דְשָׁבַע, וְכַד עֲבָרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא קְטָעוּ מַלְאָכַיָא יַת אִילָנָא וְטַלְקוּהוּ לְיַמָא (והבריח האמצעי בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה מן העץ אשר נטע אברהם בבאר שבע. וכאשר עברו ישראל את הים כרתו המלאכים מן העץ והשליכוהו לים) וַהֲוַת טָפֵי עַל אַנְפֵּי מַיָא וַהֲוָה מַלְאָכַיָא מַכְרִיז וַאֲמַר דֵּין הוּא אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַה'. וְנַסְבוֹהִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ מִנֵיהּ נַגְרָא מְצִיעָאָה אוּרְכֵּיהּ שׁוּבְעִין אַמִּין וּפְרִישָׁן מִתְעַבְדָן בֵּיהּ דְּכַד הֲווֹ מוֹקְמִין יַת מַשְׁכְּנָא הֲוָה מִתְגַּלְגֵּל הֵי כְּעַכְנָא חֲזוֹר חֲזוֹר מִלְגֵיו לְלוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְכַד הֲוָה מִתְפָּרֵק הֲוָה פַּשִׁיט הֵי כְּחוּטְרָא", עכ"ל. (והיה צף על פני המים והיה מלאך מכריז ואומר זהו העץ אשר נטע אברהם בבאר שבע והתפלל שם בשם מאמר ה' ולקחוהו בני ישראל ועשו ממנו הבריח האמצעי אורכו שבעים אמה, ונסים נעשו בו, כי כאשר הקימו את המשכן היה מתגלגל כנחש סביב מלפנים לקרשי המשכן וכאשר פרקוהו היה מזדקף כמטה).
בעלי המוסר אומרים כי המשכן מרמז על מידותיו של האדם, החסד, אותו למדים מאברהם אבינו הוא עמוד התווך של כל המידות, ללא מידת החסד הבניין כולו רעוע ואינו יכול לעמוד. מכאן יראה האדם לעמול על מידת החסד יותר משאר המידות.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>ויקחו לי תרומה – לי לשמי</h4>
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כה, א-ב)
הקב"ה מצוה את ישראל שיתנו תרומה לבניית המשכן. חז"ל (ראה מדרש רבה תרומה לג, ח. ותנחומא נשא יא) עומדים על כך שהקב"ה אומר "ויקחו לי", וכי הקב"ה זקוק לתרומה של עם ישראל, הלוא כל העולם, שלו הוא? אלא מבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי"
מדברי רש"י אנו למדים, כי כל מה שאדם עושה צריך להיות לשם שמים, ואם נותן צדקה יעשה זאת לשם שמים משום שכך ציוה הקב"ה, ולא לשם כבוד כדי שיפרסמו את נדיבותו ואת צדקותו. וזהו שאומר רש"י "לי – לשמי", לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
ועל כן תיקנו רבותינו (שער רוח הקודש להאר"י י. מורה באצבע א, א. תורה לשמה סי' יז וסי' תע, כף החיים להגר"ח פלאגי סי' א א-ג, כף החיים סי' ס אות יא) לפני כל עשיית מצוה לומר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". והרב חיד"א בפירושו לקהלת (ראה קונטרס שמחת הרגל להחיד"א לחג השבועות לימוד ב) מביא מעשה ברב גדול שהיה מלגלג על התקנה לומר 'לשם יחוד', וכתב עליו הרב חיד"א שהוא טועה בדבר זה, ואותו רב נענש כשטעה בדבר הלכה והתיר לגלח בחול המועד (עיין למחזיק ברכה אורח חיים סי' תקלא אות ב ובספר טוב עין סי' יד). מכאן רואים עד כמה גדולה מעלת האומרים "לשם יחוד קודשא בריך הוא" לפני כל מצווה, כי באמירה זו מקדיש האדם את כל מעשיו לשם שמים.
<h4>זמן הקידוש</h4>
"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כה, ב)
כתב רש"י: "לי – לשמי", וכן בפסוק (כה, ח): "ועשו לי מקדש", כתב רש"י: "לשמי בית קדושה".
ויש לבאר עוד ע"פ הגמרא בפסחים (סו:) שכאשר היו רוצים להביא קרבנות לבית המקדש לא היו מקדישים אותם אלא בזמן ההקרבה, כדי שלא יעברו על מעילה בקודשים. אך בניגוד לקרבנות שלא מקדישים אותם מתחילתם אלא רק בזמן הקרבתם, כאן בניית המשכן מתחילתה צריכה להיות בקדושה לשם ה', המשכן נתקדש בנדבה, בבנין, במהלך הבניה, ובהשלמתה.
ויש עוד לרמוז במילה "לי" מה שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה ה"כ) על כלי הקדש: "ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה", וזהו "ועשו לי" מתחילה לקדושה ולא לשם אדם.
<h4>גביית צדקה – כיצד?</h4>
"מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כה, ב)
מתרומת המשכן למדים אנו הוראה לענין מצוות צדקה. שהרי בתרומת המשכן ראינו שהתרומה הייתה מתוך נדבת ליבם של עם ישראל ולא מחמת לחץ והפצרה. מכאן יש ללמוד שאין לפנות לנותני הצדקה בדרישות בתקיפות אלא יש לבקש צדקה בנחת ובנעימות ולאפשר לנותני הצדקה לתת את מתנתם מתוך נדיבות לב. ובאמת לפעמים אדם נותן צדקה יותר מכפי יכולתו בגלל לחצים שמפעילים עליו גבאים שונים, ואין זה נאה ויאה – אך אם הנותן עושה כן מתוך אהבה ושמחה וכוונתו לשם שמים, מעלתו גדולה וחשובה עד מאוד.
<h4>ושכנתי בתוכם – בכל אחד ואחד מישראל</h4>
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח)
מבאר האלשי"ך הקדוש, "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם", ללמדנו שהקב"ה שוכן בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל. וזה שכתב רש"י: "ועשו לי לשמי בית קדושה". דבר זה צריך לעורר אותנו, כיון שעל כל אחד יש חובה להכין את עצמו בקדושה ובטהרה ע"מ שיהא משכן ראוי להקב"ה, בבחינת "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).
ומאידך, אם לא נזהרים ביותר שהמקום שבו ישכון המלך יהיה נקי וראוי לו, הרי כאילו אנו אומרים להקב"ה שאין אנו מעוניינים חלילה שישכון בתוכנו, וזה הדבר הנורא ביותר שיכולים להעלות על הדעת.
<h4>הקדמת השראת השכינה במשכן ובבית</h4>
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח)
את השכנת השלום שהמשכן מביא לעולם למדים אנו מהגמרא בכתובות (דף סב:): "רבי איעסק ליה לבריה בי רבי חייא (רצה להשיאו אשה) וכו', אזיל איעסק ליה לבריה בי ר' יוסי בן זימרא, פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב (נתנו לו שתים עשרה שנה ללמוד תורה). אחלפוה קמיה, אמר להו ניהוו שית שנין. אחלפוה קמיה, אמר להו איכניס והדר איזיל (העבירו אותה על פניו והפחית מהזמן שקבעו לו עד שאמר שעתה רוצה לישאנה). הוה קא מכסיף מאבוה (התבייש בכך מאביו), א"ל בני, דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב (טו, יז): "תבאמו ותטעמו", ולבסוף כתיב (כה, ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר, מהפסוק "תבאמו ותטעמו" משמע שרק בביאת הארץ יהא מכון לשבתך. אך לבסוף הקב"ה הסכים שיבנה המשכן במדבר וגם תשרה בו השכינה.
ואכן אמרו חז"ל (סוטה יז.): "דריש רבי עקיבא איש ואשה זכו – שכינה ביניהן", כלומר ביתם נעשה כמו המשכן ממש. ומכאן מוסר לאדם שלא ינהג בביתו בלי עול, כי ביתו הוא כמו המשכן, וצריך להכין מקום להשראת השכינה. על כן יתאר האדם לעצמו כי בא המלך לבקרו בביתו, והוא אינו מכבדו כלל, ואף מראה כי אין זה משנה לו אם ילך מביתו, הרי המלך יעניש אותו קשות על דבר זה – אך אם יכבד את המלך, יכבד אותו המלך מדה כנגד מדה. כך צריך האדם להרגיש כלפי הבורא כאשר בא לשכון בביתו לאחר שנשא אשה, כמי שצריך לנהוג ולכבד את ציוויי המלך בכל רגע ובכל עת, רק כך תשרה שכינה בכל מעשה ידיהם.
<h4>השראת שכינה אחר עשיה והכנה</h4>
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח)
ידועים דברי האלשיך הקדוש על פסוק זה: בתוכו לא נאמר אלא בתוכם של כל אחד ואחד. ואם נתבונן בפסוק נראה, שקודם כל נאמר: 'ועשו' ומתוך כך – 'ושכנתי'. כלומר, לאחר שתתאמצו ותשתדלו מלמטה, אשרה את שכינתי בתוככם ממש, בכל אחד ואחד.
<h4>חובת העשיה לשם שמים</h4>
"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (כה, ט)
כבר עמדו המפרשים על הצורך בציווי: "וכן תעשו". ורש"י ביאר: "וכן תעשו – לדורות". דהיינו, שאם יאבד או יתקלקל אחד הכלים, או כאשר יבנו את בנין שלמה – "וכן תעשו".
והרמב"ן אומר: שלפי הפשט אין צורך בכל זה אלא שפסוק זה נכתב לחיזוק וזירוז.
ויש להוסיף הסבר, הרי כל מלאכת המשכן הייתה צריכה להיות לשם שמים. ולכן ה' אומר למשה, כשם שאני מראה לך את תבנית המשכן העליון, (שהרי יש מקדש בשמים, המכוון כנגד המקדש שבארץ) שנעשה ללא שום יצר הרע, ונעשה רק לשם שמים, כך: "וכן תעשו" כלומר שתעשו גם אתם בארץ, בית קדושה לשמי בקדושה ובטהרה.
<h4>התלהבות בעבודת ה'</h4>
"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (כה, ל)
הגמרא במנחות (צו:) אומרת על לחם הפנים: "שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראין בו לחם ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום".
רבי יהושע בן לוי אומר (חגיגה כו:) "נס גדול נעשה בלחם הפנים, סילוקו כסידורו". כלומר, הלחם בזמן שהוציאוהו היה חם כבשעה שהכניסוהו. ואם כן כאשר ישראל היו בעזרה ולחם הפנים היה חם אי-אפשר היה לראות את חומו אלא היה צריך לגעת בו בכדי להרגיש את חומו. וביאר רש"י שהגביהו אותו ואז ראו את האדים שעולים ממנו וידעו שהלחם חם.
דבר זה בא לרמוז לנו שעבודת ה' צריכה להיות בהתלהבות ובחום הלב, זוהי חיבתם של ישראל העובדים את השי"ת בחום ובהתלהבות תמיד.
<h4>קדושת המנורה הטהורה</h4>
"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" (כה, לא)
רש"י כתב: "תיעשה המנורה, מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה".
ולמדו חז"ל (מנחות כח.) שאם אין חלילה זהב, יעשו את המנורה מקשה אחת ממתכות אחרות. כשם שבזמן החשמונאים כאשר נטמאה מנורת הזהב עשו מנורה ממוטות ברזל.
ואם כן המנורה יכולה להעשות מחומרים שונים, מנורה שבמדבר נעשתה מאליה על ידי הקדוש ברוך הוא מזהב טהור, אך ישנה מציאות שתהיה מנורה אשר תיעשה מעופרת או בדיל. לומר לך, כי המנורה טהורה וקדושה בכל מקרה, בין בעוני בין בעושר, העיקר שהיא נעשית בטהרה.
<h4>רמז הכפתור ופרח</h4>
"שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח…" (כה, לג)
כאשר רוצים לציין דבר אשר חוזרים עליו מספר פעמים, משתמשים בביטוי: "כפתור ופרח" וזאת על פי כפל הביטוי בפרשתנו. ובאמת צריך להבין מדוע התורה כופלת?
אלא, המנורה הטהורה רומזת לכלל ישראל, באופן טבעי אין אורכם של הקנים שווה אחד ארוך הוא ואילו השני – קצר. ללמדנו את היחס הנאות בין אדם לחברו, שלא יתגאה אחד על חברו ויאמר אני חשוב יותר. לכן בכולם נאמר 'כפתור ופרח' לומר שכולם שווים לפני המקום.
<h4>מראה חצוני של האדם</h4>
"לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת" (כז, יט)
"וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים …ְויָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת" (כו, לז)
מובא בחז"ל (ראה תענית י:) כי יעקב אבינו באמרו (בראשית מב, א): "למה תתראו", לימד את בניו מוסר גדול. אדם שזוכה בעושר ראוי שלא יראה אותו בפרהסיא לעיני כל.
גם במשכן מצינו הוראה כזו, שהרי הכלים הפנימיים עשויים היו כסף וזהב, אך הכלים החיצוניים עשויים היו נחושת, ללמדך : "למה תתראו".
וכן מצינו בקרשי המשכן עצמו שנאמר בהם: "וארבעים אדני כסף תעשה תחת עשרים הקרש", ואילו בעמודי המסך החיצוניים האדנים עשויים רק מנחושת, ללמדנו שאין לאדם להראות את עושרו כלפי חוץ.
ואם כך בבית המקדש, על אחת כמה וכמה שהאדם בביתו יזהר שלא להתגאות בעושרו.
<h3>מעשה רב</h3>
<h4>"וְיִקְחוּ לִי תְרוּמָה"</h4>
סיפר מו"ר הרב יצ"ו: פעם בא איש עשיר לפני הבבא סאלי זיע"א, והציע להעניק לו סכום כסף גדול. ידוע היה, שעשיר זה – הממון מדבר מתוך גרונו. וכך הייתה הצעתו: סכום כסף נכבד יפקיד העשיר על שם הבבא סאלי בתוכנית חיסכון נושאת רווחים, ומן הרווח הזה יפריש מדי חודש בחדשו סכום נאה לכלכלת הבבא סאלי ובני משפחתו. נעמו דברי העשיר לאוזנם של בני הבית, אשר ידעו שבכך יוסר נטל הדאגה לכלכלתם בעתיד הקרוב. אלא שהעשיר לא למוצא פיהם הוא צריך, אלא להכרעתו של הבבא סאלי, שהרי את ברכתו הוא מבקש. ואולם, הבבא סאלי איננו צריך לא לעשיר ולא לממונו, ואמר לאותו עשיר להשאיר את הכסף אצלו והוא כבר יחלק אותו כראות עיניו. בקשתו של הבבא סאלי לא נתיישבה על ליבו של העשיר, באשר לבבא סאלי רצה לתרום ולא לכל אדם ועל כן הוסיף להפציר כי יסכים בבא סאלי שיפקידו עבורו את הכסף בתכנית חיסכון. דא עקא שסדנא קדישא בבא סאלי היה זהיר מאוד בענייני רבית ועדיין לא אבה לקבל, בני הבית אשר ידעו כי הסכום הנכבד יקל במאוד מן הנטל אשר על כתפיהם ביקשו שהרב יסכים לכל הפחות לשאול לדעת מורה הוראה. בבא סאלי שילח את העשיר מעל פניו, והודיעו כי יבוא לעת אחרת לשמוע את תשובתו, ואת אחד ממשמשיו הנאמנים שלח אלי בשאלה אם אפשר להיענות להצעה של אותו עשיר, או שמא יש בתוכנית החיסכון בעיה הלכתית של אבק ריבית. הרצה בפניי השמש את שאלת הבבא סאלי, תוך שהוא מטעים דבריו לדיין: מדובר בכסף רב, שבוודאי נצרך לבבא סאלי ולבני ביתו, ואין למנוע טוב מבעליו. והוסיף טענות כהנה וכהנה, שכל תכליתן שלא להכרית את הממון מבית הבבא סאלי. לאחר ששקלתי את העניין, קראתי לשלוחו של הבבא סאלי, ואמרתי: מבחינה הלכתית, אין בעיה במשיכת כספים חודשית מתוכנית חיסכון, כל עוד זו מבוססת על היתר עסקא, פני השליח נהרו וכבר ביקש להסתלק. עצרתי אותו ואמרתי לו: תן דעתך על כך, שאולי אין דעתו של הבבא סאלי נוחה מזה. כשבא השמש לפני הבבא סאלי מסר לו בשמחה, כי "חכם מרדכי" דן בעניין והסיק שאין בעיה הלכתית. ומה עוד אמר החכם?, חקר הבבא סאלי. לשמש לא נותרה ברירה, והוא הודה כי "חכם מרדכי" אמר שדעתו של בבא סאלי לא תהיה נוחה מן העניין. אכן, אמר לו הבבא סאלי, אינני מרוצה מכל העניין, ולא אטול את הכסף. בא העשיר, ושמע את סירובו של הבבא סאלי. החל השמש מלחש באוזנו את פרטי השליחות ובמי נועץ בבא סאלי ומדוע סירב. מיהר העשיר ועלה לירושלים ופנה אלי בעזות: מי אתה שתקבע לבבא סאלי מה לעשות? נפניתי אליו, כמי שאינו יודע במה מדובר, והשיב לו באותו מטבע לשון: ומי אתה שתקבע לבבא סאלי מה לעשות? אני הוא העשיר פלוני – ענה בגאווה. גם אני עשיר גדול – עניתי לו – ואינני זקוק לכספך. הסתכל העשיר על הרב בהערכה, שתק וחזר לביתו. רצה העשיר לבדוק את מדת עושרו של הרב, ומשנתברר לו שהרב אינו מן העשירים הגדולים חזר אליו בטרוניא ואמר: בדקתי והרב איננו מן העשירים השיב לו הרב: אני שמח בחלקי יותר ממך, וכיון שאינני צריך למאומה – יש לי הכל. אולם אתה הרי אתה מבקש לעשות צדקה וחסד. אם כן, תן איפה את הכסף לבבא סאלי ישירות, בלי עצות ותנאים! בראש מורכן בא העשיר לבית הבבא סאלי, ומסר לו בו במקום את כל הכסף. פנה אליו הבבא סאלי כשבת צחוק על פניו: הייתם אצל חכם מרדכי? יפה, לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי. מיד חולקו כל המעות לצדקה, לישיבות ולשאר נזקקים, עד שלא לנה אותו לילה אף לא פרוטה אחת בבית הבבא סאלי.
<h4>"אֲשֶׂר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"</h4>
סיפר מו"ר הרב יצ"ו: דוגמה לכך שהעושר האמיתי לא נמצא אצל בעלי הממון, ראיתי במו עיניי כאשר בעת היותי אברך צעיר נתלוויתי לדודי, ראש ישיבת "פורת יוסף", הרב הגאון יהודה צדקה זצוק"ל, לביתו של עשיר גדול אחד בעניין חשוב. לאחר שעברנו בשער החצר, ראינו בחניה כמה מכוניות חונות וכל אחת יותר מפוארת מהשנייה, אני אשר מעולם לא הורגלתי לראות כל כך הרבה רכבים בבעלותו של אדם אחד חשבתי לתומי שהעשיר הוא סוחר מכוניות יוקרה או כדומה. אחד המשרתים הכנסנו לבית, והוביל אותנו דרך גרם מדרגות אשר עד אז לא ראיתי דוגמתם, כולן עשויות משיש (דבר שהיה נדיר מאוד), ועוד כהנה פריטים מפוארים בצורה מוגזמת לחלוטין.
המשרת נקש על הדלת המפוארת אשר פיארה את הכניסה ללשכתו של העשיר והודיע לבעל הבית על בואנו, אך הוא נשאר על עומדו כאשר פניו לחלון וגבו מופנה אלינו ונראה היה שהדבר לא עניין אותו כלל.
דודי הרה"ג חכם יהודה זצ"ל היה אדם עדין ולא העיר לו מאומה על "קבלת הפנים" לה זכינו, אבל אני הייתי צעיר לימים על כן אמרתי לו: "אתה לא מתבייש כך לקבל את פנינו, הרי הרב הגאון יהודה צדקה בא אליך, קום לקראתו ותאמר לו ברוך הבא כראוי לעשות לחכמי ישראל", אך הוא לא הגיב. נגשתי אליו וראיתי כי פניו נפולות עד כדי כך שמשוכנע הייתי כי הוא אונן, או על אביו או על אימו. שאלתי אותו: מדוע פניך כל כך נפולות? ולא רצה לומר לי, הלא ממילא לא תבין. הפצרתי בו שיאמר לי בכל אופן מה כואב לו, ולבסוף סיפר לי כמעט בבכי ומתוך ייאוש מוחלט שראה דרך החלון רכב יוקרתי מסוג 'וולוו' עוברת ברחוב, וחלשה דעתו על כך שאין ב"אוסף המכוניות" שלו את הפריט הזה. כששמעתי כך אמרתי לדודי: בא נלך מכאן, אין לנו מה לחפש אצלו, אותו אדם עני מרוד הוא!". נזדעק העשיר ואמר לי: "למה אתה מקלל אותי?. אין זו קללה – השבתי – אם מר מתנהג כאונן אשר מתו מוטל לפניו בגלל רכב אשר אין לו "באוסף", העושר ממנו והלאה, אדם עשיר "כזה" אין לו מהעושר שלו ולא כלום. ועל זה נאמר באבות "איזהו עשיר השמח בחלקו".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (פרק כה פסוק ב)
שאלה: אם עשו מגבית לחולה מסוים ואדם תרם ועדיין לא נתן, ובינתיים החולה הבריא או ל"ע נפטר, האם צריך לתת את התרומה?
תשובה: אם בזמן שתרם החולה כבר הבריא, הנדר הוא נדר טעות. אם בזמן שתרם עדין היה חולה תלוי הדבר: אם לא הזכירו שם החולה – ייתן לחולה אחר. אם הוזכר שמו של החולה והחולה הבריא – ייתן לחולה אחר. ואם הוזכר שם החולה והחולה נפטר – יתנו לקרוביו.
*****
"שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים" (פרק כה פסוק ו')
שאלה: מאיזה שמן ראוי להדליק נר שבת?
תשובה: כתב מרן בשו"ע (סי' רסד סעי' ו) מכל מקום שמן זית מצוה מן המובחר. שמן זית למאור שאינו ראוי לאכילה, אע"פ שמעיקר הדין מותר להדליק בו, מכל מקום יש הידור להדליק בשמן הזית הראוי לאכילה מדין "הקריבהו נא לפחתך". הגמרא בשבת (כג:) אומרת "אמר רב הונא הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים" וכדברי רש"י "כי נר מצוה ותורה אור" (עי' תוס' שם).
*****
"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (פרק כה פס' לא)
שאלה: האם מותר לעשות מנורה בת שבעה קנים?
תשובה: מרן פסק בשו"ע (יו"ד סי' קמא סעי' ח) "לא יעשה בית תבנית היכל כשיעור גבהו וארכו ורחבו אכסדרה תבנית אולם חצר תבנית עזרה. שלחן תבנית שלחן מנורה תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים ואפי' אינה גבוהה י"ח טפחים", ובפת"ש שם כתב שאפילו בעץ יש להחמיר ודבר זה אינו דווקא במנורה של צורת בית המקדש אלא אפילו בשנדלייא. מנורה בביה"כ של שבעה קנים אסור להשתמש בה ולכן יוסיף עליה עוד קנה לשמונה קנים. ועדיף מלהחסירה בה קנה אחד שלא יכנס לבעיה של "לא תעשון כן" וכו'.
*****
שאלה: אדם שתרם מנורה לבית הכנסת ולאחר הרבה שנים הוחלט לשפץ את בית הכנסת ולהחליף את הריהוט, והמנורה אינה מתאימה כעת לבית הכנסת – האם מותר להחליפה למנורה חדשה?
תשובה: פסק מרן (יו"ד סי' רנ"ט סעי' ג): "ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת ונשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו יכולים הציבור לשנותה אפילו לדבר הרשות" (עי' בש"ך שם ס"ק יא) ולמעשה כיוון ששינו את בית הכנסת ואין המנורה ראויה למקום מותר לשנותה, ואע"פ כן נראה שכדאי להוסיף שלט ולכתוב שהייתה כאן מנורה שפלוני תרמה ובגלל השינויים הוצאה. ואין צורך לכתוב זאת על המנורה החדשה כיוון שכתוב עליה שם התורם החדש.
<h2>פרשת תצווה</h2>

<h3>שיחות ומאמרים בפרשה</h3>

<h4>קביעת עתים לתורה</h4>
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
המנורה רומזת לתורה, כשם שהנרות במנורה היו צריכים לדלוק תמיד, כך האדם צריך לדאוג שיהיה לו זמן קבוע ללימוד התורה 'תמיד', וכמו שנצטווינו (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה".
יש החושבים כי לימוד התורה יכול להיות בזמן שהם שוכבים על המיטה וקוראים באיזה ספר במנוחה וללא מאמץ, או דרך שמיעת קלטת וכדומה, אך טעות בידם, דרך לימוד התורה הוא דוקא ע"י עמל ומאמץ. ולמרות שבתחילה דבר זה קשה, אך הקב"ה משלם שכר – לפום צערא (אבות ה, כג), ועתידים להיפתח לפני האדם שערי אורה בהבנת דברי התורה עד שתדבק נפשו בלימודה ביותר, ושמחת לימוד התורה גדולה יותר מכל שמחה אחרת שבעולם.
כמו כן, צריך האדם לקבוע זמנים ללימוד התורה ולא ללמוד רק באקראי מתי שיזדמן לו. וזהו שכתוב בהדלקת המנורה הרומזת לחכמת התורה, להעלות נר "תמיד", ולא דרך אקראי.
וגם יש לרמוז בכך שהשמן צריך להיות "כתית למאור" – היינו שיכתת רגליו לשיעורי תורה, וגם יכתת – ישבור את נפשו בכדי להבין את דברי התורה. ועם כל זה בשעות אחרות אשר אינן מוקדשות ללימודו הקבוע, ישמע קלטות של דברי תורה במקום שישמע דברים בטלים, ואז יזכה לבסוף "להעלות נר" – דברי התורה יאירו את עיניו.
וכבר הזכרנו כמה פעמים בענין קביעת עתים לתורה, כי במקום אחד אומר רשב"י (ברכות לה:), שאדם העובד לפרנסתו ועושה עבודתו קבע לא ימצא זמן ללימוד תורה, כי חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, ותורה מה תהא עליה?! ועל כן צריך ללמוד תורה ולעזוב את טרדות הפרנסה כדי שיעסקו בהן אחרים. אבל במקום אחר אומר רשב"י (מנחות צט:): "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". ואין דבריו סותרים – משום שכאשר האדם קורא קריאת שמע בכוונה, יראה שרמוזים בה כל עשרת הדברות, ובעשרת הדברות רמוזים כל תרי"ג מצוות. נמצא שאדם יכול ללמוד ולקיים את כל התורה כולה על-ידי קריאת פרשת שמע בכוונה (עיין מנחות שם, ובסידור קול אליהו עמוד קל).
<h4>שיעור וגדר התמיד בעשיית המצוות</h4>
"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
ידועה מחלוקת הראשונים בין הרמב"ן לבין רש"י לגבי "נר התמיד", האם הכוונה היא ש"נר התמיד" דולק עשרים וארבע שעות או רק כל הלילה.
לדעת רש"י מצות הדלקת המנורה היא רק בלילה, וזו לשונו: "כל לילה ולילה קרוי "תמיד", כמו שאתה אומר "עולת תמיד", ואינה אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר "תמיד", ואינה אלא מחציתה בבקר ומחציתה בערב. מערב עד בקר – תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום".
ואכן בלחם הפנים פירוש המלה "תמיד" הוא משבת לשבת.
ולעומתו, סובר הרמב"ן שהכוונת המלה "תמיד" היא, כי על המנורה להיות דולקת במשך כל שעות היממה, וזו לשונו (ד"ה "להעלות נר תמיד"): "כל לילה ולילה קרוי תמיד וכו' לשון רש"י. ומדרש רבותינו אינו כך, אלא כך שנו בספרי (ריש בהעלותך) יאירו שבעת הנרות וכו' הא כיצד, לפני ה' תמיד, שיהא נר מערבי דולק תדיר, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים וכו' לפי שהוא תמיד לעולם".
[וממחלוקת זו באנו לענין מתי נעשה בו נס חנוכה – אם ביום כ"ה או בליל כ"ו. הגמרא בשבת אומרת (כא:) כי החשמונאים נכנסו להיכל ביום כ"ה, ולכן הדליקו את המנורה בליל כ"ו. ואילו לדעת הרמב"ן אמנם נכנסו בכ"ה, אבל הדליקו את המנורה מיד באותו יום].
ומצינו במקומות נוספים את המושג "תמיד" ובכל אחד מהם יש לפרש כפי עניינו. הנה כתב הרמ"א (אורח חיים סי' א, א): "הגה, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-לוקים", וברור שכאן אין מחלוקת וכולם מודים שהכוונה במלה "תמיד" היא יומם ולילה.
ובסוף אורח-חיים בשולחן ערוך (סי' תרצז) כתוב: "וטוב לב משתה תמיד", כאן הכוונה ל"תמיד" כשיטת רש"י דהיינו לעיתים מזומנות.
כלומר, "שויתי ה' לנגדי תמיד" צריך להיות ביום ובלילה, אולם "טוב לב משתה תמיד" יש לקיים בימי הצלה, נס ומועד, ואז יזכור את חסדי ה' אשר גבר עלינו, כי אינו "תמיד" רצוף.
ועדיין יש להבין היאך אפשר לקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד" גם ביום וגם בלילה שהרי ביום יכול האדם להעמיד לנגד עיניו את הקב"ה, אך בלילה בעודו ישן, כיצד יעשה זאת?
אלא, כאשר אדם הולך לישון מתוך דברי תורה, וקורא קריאת שמע על המטה, וקורא תיקון חצות, וקם בבוקר בהודאה ותפילה לבורא יתעלה ויתברך באמירת "מודה אני", נמצא שבכל יומו, מבוקר עד ערב הוא מעמיד את ה' לנגדו ובזה עבודתו היא עבודת "תמיד".
<h4>אחדות ויחודיות</h4>
"שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם" (כח, י)
בבגדי הכהן הגדול שנעשו "לכבוד ולתפארת" (ח, ב) מצינו את שמותיהם של שנים עשר שבטי ישראל שתי פעמים אך בסדר שונה. על כתפות האפוד היו שתי אבני שוהם ועליהם חקוקים בפיתוחי אומן שמות בני ישראל, "ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית" (כח, י). ועל האפוד עצמו היה חושן משפט ושמות בני ישראל מסודרים בו בארבעה טורים.
והנה, על שתי אבני השוהם שעל כתפות האפוד היו חקוקים שמות בני-ישראל לפי סדר תולדותם וכדעת רש"י (שם כח, י) על האחת: ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי. ועל השנית: גד אשר יששכר זבולון יוסף ובנימין.
ועל-פי הסדר הזה ישנן בכל צד כ"ה אותיות כדי שלא יהא שוני בין השבטים, ומכאן הרמז "כ"ה תברכו את בני-ישראל אמור להם".
בעל 'אור החיים הקדוש' כתב (שם כח, י) סדר אחר של חקיקת שמות השבטים כדעת הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ט ה"י), כסדר תולדותם. וסדר שני בחושן המשפט אשר עליו הייתה משבצת זהב גדולה ובתוכה ארבעה טורי אבן, ובכל טור מארבעת הטורים שלש אבנים, כל אבן בצבע שונה כצבע דגלו של אותו השבט.
כלומר על כתפות האפוד שמות השבטים כתובים לפי סדר לידתם וכך צריך לציין אותם. אך כאשר שמים את שמותם על הלב, בחושן המשפט צריך להדגיש כי המשפט אחד הוא לכלל ישראל, ולכן "משובצים זהב יהיו במלואותם" (כח, כ).
ללמדנו, כי לכל שבט יעוד אחר ומנהגים אחרים ועל כל שבט להמשיך במסורת שלו הנרמזת על-ידי הצבע השונה שיש לכל אבן אך כולם מאוחדים ומלוכדים במשבצת זהב.
מבגדי אהרן הכהן למדים אנו מהי אחדות ישראל האמיתית, אמנם כל שבט שונה בהנהגותיו אך המשפט אחד הוא לכולם. כלומר מצד אחד צריכים כל שבט ושבט לשמור על הענין המיוחד רק להם, ומאידך כולם כלולים בתורה אחת, חוקה אחת ומשפט אחד, וזוהי אחדות ישראל באמת.
<h4>שופטי ישראל דבקים במשפטי התורה</h4>
"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּו" (כח, טו)
"וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מטבעתו מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד" (כח, כח)
החושן והאפוד היו צריכים להיות צמודים לאהרן הכהן, ולא לזוז ממנו כלל, וצריך להבין, מה החשיבות הגדולה בחושן לבל יזוז כלל מהכהן?
אלא, התורה באה ללמדנו מהי דרך המשפט, שיזהרו שופטי ישראל שלא לסור ממשפטי התורה כלל, וכשם שהחושן המרמז על מערכת המשפט צריך להיות צמוד לכהן וכמו שכתוב (כח, כט-ל): "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ה' תמיד. ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד".
ועוד יש ללמוד מחושן המשפט כי אל לו לשופט להכיר פנים במשפט, לא לעני ולא לעשיר, ולא למכובד ולא לפשוט, אלא כולם צריכים להיות שווים בעיניו, כי המשפט הוא לפני ה', וצריך לדון על פי מה שציוה הבורא, ועל כן צריך ש"לא יזח החושן" ממנו כלל.
ואכן בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם כח, ל) מבואר כמה חשובה מעלתו של חושן המשפט, וכמה צריך הכהן הגדול, הנושא אותו, להקפיד כי כולם יהיו שווים בעיניו וזו לשונו: "ותתן בחשן דינא ית אוריא דמנהרין מליהון ומפרסמין טמירן דבית ישראל". (ונתת בחושן המשפט את האורים המאירים דבריהם ומגלים נסתרות של בית ישראל). ועוד כתב שם: "וית תומיא דמשלימין בעובדיהון לכהנא רבא דתבע אולפן מן קדם ה' בהון דבהון חקיק ומפרש שמא רבא וקדישא דביה אתבריין תלת מאה ועישרתי עלמיא וחקיק ומפרש באבן שתיה דבה חתם מארי עלמא פום תהומא רבא מן שירוייא וכן מאן דמדכר ההוא שמא קדישא בשעת אניקי משתזיב וטמירן מגליין ויהון על לבא דאהרן בזמן מיעליה קדם ה' ויטול אהרן ית דין בני ישראל על לביה קדם ה' תדירא" (ואת התומים שמשלימים במעשיהם לכהן גדול שדורש תורה מלפני ה' בהם, כי בהם חקוק ומפורש השם הגדול והקדוש, שבו נבראו שלש מאות ועשרה עולמות, וחקוק ומפורש באבן השתיה אשר בה חתם אדון העולם פי התהום הגדול מבראשית, וכל מי שמזכיר השם הקדוש ההוא בשעת צרה ניצל ונסתרות נגלים לו, והיו על לב אהרן בבואו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד). כלומר, תפקידו של אהרן הכהן בהיותו שליח של עם ישראל כמו שהגמ' אומרת (יומא יט. קידושין כג ע"ב): – "הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' שלוחי דידן נינהו" – וא"כ ודאי שמוטל על כאו"א לדאוג לכך שלא תהיה הבדלה והפליה בין איש לרעהו.
<h4>מאור המנורה רומז על מאור התורה</h4>
"אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כח, כ)
הגמרא במסכת מנחות (דף פו.) בארה את דברי המשנה כי הטיפה הראשונה היוצאת מן הזית היא "למאור ולא למנחות", וכפי שכתב רש"י (כז, כ).
והרמב"ם (פ"ז מהלכות איסורי המזבח ה"י) ביאר שהיו כותשים את הזיתים ואחר-כך טוחנין אותם, ושוב כותשין וטוחנין ולכן "אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד שנאמר 'כתית למאור'. אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד" (ורק בראשון, ברביעי ובשביעי היו מוציאים שמן על ידי כתישה ובשאר הפעמים על ידי טחינה). ובטרם יכתשו את הזית באופן האמור, אמרו חז"ל (מנחות פו.) "הזית הראשון מגרגרו בראש הזית" כלומר היו בוחרים את הזיתים המובחרים שבראש האילן. וכך השמן המובחר והזך היה למאור, ואילו השמן השני אשר נוצר ע"י הטחינה היה למנחות.
וזהו היפך מנהג העולם, שהרי אדם לוקח לאכילה את השמן המובחר יותר, ולנרות להאיר, לוקחים את השמן הפחות מובחר. וזו באמת שאלת המשנה שם, אם מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה לא כל שכן?
ומשיבה המשנה, כי זו גזירת הכתוב: "זך כתית למאור – ואין זך כתית למנחות".
ומעתה, יש להבין מהיכן ייקחו בני ישראל במדבר "שמן זית זך", היכן יש עצי זית במדבר כדי שימצאו בהם גרגרים בראש האילן ויכתשום ויעשו מהם שמן זית זך כתית?
בפרשת ויקהל נאמר (לה, כז): "והנשיאים הביאו את אבני השוהם וכו' ואת השמן". וכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל (שם) שהנשיאים הביאו "שמן זית זך" מגן עדן, ואף כאן יש להבין וכי בגן-עדן יש עצי זית?
אך מסתבר שכן, שהרי במדרש מובאת מחלוקת לגבי "עלה זית טרף" (בראשית ח, יא) שהביאה היונה בזמן המבול. יש אומרים שהביאה מזית שבארץ-ישראל, ויש אומרים שהביאה מזית שבגן-עדן (ויקרא רבה לא, י). ובכן, הנשיאים הביאו את הזיתים, אך ישראל בודאי כתשו את הזיתים כאמור והוציאו טיפה ראשונה, שמן זית זך כתית למאור.
זאת ועוד, על האש שעל המזבח נאמר (ויקרא ו, ו): "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", אך האש הראשונה ירדה מן השמים וכלשון הפסוק: (שם ט, כד): "ותצא אש מלפני ה'… וירא כל העם וירונו".
הרי לנו כי למאור המנורה הטהורה הובאו הזיתים הראשונים מגן-עדן, והאש הראשונה שעל המזבח הייתה האש מן השמים. ומאיזו אש העלו את נר התמיד במנורה?
כתב רש"י (שם): "אש תמיד – אש שנאמר בו תמיד – היא שמדליקין בה את הנרות שנאמר בה: להעלות נר תמיד אף היא מעל המזבח החיצון תוקד".
ומהעלאת הנר אנו צריכים לקחת מוסר גדול!
הנה הזיתים מגן-עדן, והאש הראשונה ירדה מן השמים, ואת נר התמיד מדליקין מאש זו שירדה מן השמים, אך האדם בעצמו צריך לכתוש את הזיתים, להוציא את השמן ולהעלות את הנרות. ללמדנו: שמן השמים נותנים לכל אדם ואדם את הכלים לקיים תורה ומצוות, אך על האדם לעמול בתורה ובקיום המצוות כדי לזכות לחיי העולם הבא ובדרך זה הוא נכנס לטרקלין, והנשמה מאירה בקרבו ומסייעת לו לעלות ולהתעלות תמיד.
וביתר ביאור, המנורה הטהורה במקדש הוסיפה בעם ישראל קדושה, תורה, טהרה וחכמה, בבחינת "הרוצה להחכים ידרים" (ב"ב כה:) – אל מקום המנורה שהיא החכמה. וכעין זה מובא בגמרא (יומא עב:): "א"ר יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא ת"ל בי מלכים ימלוכו" (משלי ח, טו)" – אהרן זכה לזר כהונה, דוד המלך זכה לזר מלכות אבל זר התורה "מונח בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול".
והנה הזית והאש הם מן השמים, אבל הכתית – זו פעולת האדם להמית את עצמו "באהלה של תורה" ואז זוכה הוא "למאור" – לאורה של תורה, "להעלות נר תמיד" – להתעלות ולהתגדל בכל יום ויום, וכאשר האדם מתקדש מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט.) והשלהבת עולה מאליה.
ונר תמיד – היינו תמיד יומם וליל, כדעת הרמב"ם בבחינת (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". והמאור שבתורה חוזר ומעלה ומקדש את עם ישראל שיתעלו בקדושה מעלה מעלה.
ועל פי זה יבואר, שבשעה שהנשיאים הביאו את קרבנם בחנוכת המשכן וחלשה דעתו של אהרן, אמר לו הקב"ה: "חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מטיב את הנרות" (תנחומא במדבר ה), עבודתך היא יום-יומית, ובהטבת הנרות והעלאת נר התמיד אתה ממשיך קדושה וטהרה ששייכת לכלל ישראל לדורי דורות.
<h3>פרפראות</h3>
<h4>קללת חכם אפילו על חינם היא באה</h4>
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
שואל בעל הטורים (שם): כיצד יתכן שהתורה פותחת ציווי זה ללא שיוזכר שמו של משה רבנו, והרי בכל התורה כולה משעה שנולד משה לא היה ציווי שמשה נצטווה לומר לבני ישראל ללא שיוזכר שמו באותו העניין?
ומתרץ בעל הטורים: "לא הזכיר משה בזה הסדר, משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה), והטעם מפני שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפילו על תנאי באה (ברכות נו. מכות יא.), ונתקיים בזה".
ואומרים משם החיד"א, שבמלה מספרך רמוזה פרשת "תצוה", שכן ספרך הוא נוטריקון של ספר כ', כלומר הפרשה העשרים החל מפרשת בראשית היא פרשת "תצוה", וזהו מחני נא מספר- ך'.
כלומר משה רבנו מסר את נפשו על עם ישראל אחרי שחטאו בחטא העגל, והתפלל מאה ועשרים תפילות, ואמר בתפילתו (לב, לב): "מחני נא מספרך אשר כתבת", ולא זז משם עד שמחל להם הקב"ה מחילה גמורה ואמר לו (במדבר יד, כ): "סלחתי כדברך", אך משום שקללת חכם אפילו על תנאי באה, נתקיים במשה, והיה צורך למחות את שמו של משה רבנו, וקיים זאת הקב"ה בפרשת "תצוה".
וזו לשון הזוהר הקדוש (שה"ש א, א): "פתח ואמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללה דא על תנאי, וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא בפיקודא דעובדא דמשכנא, ואיהי פרשת ואתה תצוה, דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם אפילו על תנאי אתקיים", עכ"ל (ועיין עוד בזוהר פנחס דף רמו ע"א).
ומכאן יש ללמוד שעל האדם תמיד לדבר בלשון טובה אף על עצמו, ולא יקלל את עצמו, משום שאינו יודע עד היכן הדברים יכולים להשפיע.
<h4>טעם המנהג של סעודת חברא קדישא בז' אדר</h4>
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה…" (כז, כ)
מובא בשם הגר"א מוילנא (ראה קול אליהו ודברי אליהו פרשת תצוה), שפרשת תצוה נקראת לעולם בשבוע שחל בו ז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו עליו השלום. וביום ז' אדר נוהגים אנשי 'חברא קדישא' לעשות יום טוב וסעודה. ויש להבין מה מצאו לשמוח ביום זה, והלוא מלאכתם מלווה תדיר בצער ויגון עם אבלם של משפחות הנפטרים?
אלא, ששונה פטירתו של רבן של ישראל: הנה על משה רבנו נאמר (משלי י, ח): "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת", וכתב רש"י: "חכם לב יקח מצות – משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף" (ראה סוטה יג.).
והנה, אומנם היתה בביזת מצרים מצוה שכן נצטוו ישראל לצאת ברכוש גדול, אך מרע"ה לא התפעל מכך וטען שביזת מצרים שייכת רק למי שהיה משועבד, ואילו לו אין זכות כיון שלא נשתעבד. והקב"ה עונה לו כי מצווה זו של הביזה אינה קשורה לשעבוד. ולמרות הכל, משה רבנו לא לקח חלק בביזה, אלא התעסק בנשיאת עצמות יוסף, ובכך הרוויח שתי מצוות, האחת, שבז להבלי העולם הזה, והשנית שהתעסק בעצמות יוסף.
ועל כן, מכאן שנכון וראוי לאנשי 'חברא קדישא' לעשות סעודה ביום פטירתו של משה רבנו, לידע מהו "חכם לב" ולהעדיף מצוות על הבלי העולם.
ועוד שבאותו יום שנפטר משה רבינו אנשי החברא קדישא לא "עבדו" משום שהקב"ה קבר את משה רבנו בעצמו (עיין רש"י דברים פרק לד פסוק ו, וסוטה דף יג: ויד.).
כתי"ת – רמז לשנים שדלקה בהם המנורה במקדש
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
אומר בעל הטורים שבפסוק זה רמוז משך הזמן שדלקה המנורה בשני בתי המקדש, וז"ל: "כתית, רמז ת"י ת"כ שנים היה נוהג הדלקת המנורה".
כלומר, משך זמן ההדלקה היה מוגבל לתקופת קיומם של בתי המקדש, וכאשר חרבו הופסקה הדלקת הנרות במנורה. כי בית ראשון עמד ת"י שנים, ובית שני עמד ת"כ שנים – ובסך הכל יוצא שהמנורה דלקה שמונה מאות ושלושים שנה כמנין כתי"ת.
וכתב בספר תולדות יצחק (לר"י קארו, דודו של מרן הב"י) שבבית המקדש השלישי לא תוגבל הדלקת המנורה, שכן הבית יהיה קיים לעד, וזה רמוז בהמשך הפסוק "להעלות נר תמיד", ובו תדלק המנורה תמיד לעד ולעולמי עד.
<h4>דרך לימוד התורה ועבודת ה'</h4>
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
"כתית – הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות" (רש"י)
השמן להדלקת המנורה היה צריך להיות זך ונקי וכדברי רש"י. והנה הנוהג שבעולם לא כך, אלא אדרבה אם אדם רוצה להשתמש בשמן זית למאכל, הוא דואג שהשמן יהיה משובח ונקי ביותר ללא תערובת של שמרים, ואילו להדלקה הוא משתמש בשמן זית פחות משובח – אבל בבית המקדש היה להיפך, להדלקה היו משתמשים בשמן זך ונקי, ואילו למנחות שהם לאכילה השתמשו בשמן פחות משובח.
ויש ללמוד מכאן איך להתנהג בענינים של רוחניות ובענינים של גשמיות: בגשמיות אל לו לאדם להקפיד אם "השמן" בו הוא משתמש הוא המשובח ביותר וכדומה, אך במנורה הרומזת לאור התורה ולרוחניות צריך שהשמן יהיה זך ונקי, ומהדבר המשובח ביותר, בבחינת (טו, ב) "זה א-לי ואנוהו".
ומזה ילמד האדם שלכל ענין רוחני ישתמש בדבר המשובח והטוב. ולמשל בעניין המאכלים, יכול האדם בביתו לאכול פירות פשוטים וכדומה, אך אם מביא לבית הכנסת מיני פירות לברך עליהם ל"עילוי נשמת" וכדומה, לא יביא אלא מהמשובחים ומהיפים ביותר. וכמו כן, כשרוצה לברך על פרי יבחר את הפרי היפה מבין הפירות. ומיהו, כשמתארח אצל חברו לא ייטול מן היפים אפילו כדי לברך, אלא יקח ממה שעלה בידו והוא מנהג דרך ארץ, שלא יאמרו עליו שהוא רעבתן.
<h4>צוותא עם המלאכים</h4>
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (כז, כ)
רבינו אור החיים הקדוש ביאר על פי מאמר חז"ל (עיין שבת קא. 'משה שפיר קאמרת' וברש"י שם) שכל תלמיד חכם יש בו ניצוץ של משה רבנו, ולכן אמר לו הקב"ה למשה ואתה תצוה – אתה תהא בצוותא עם כל תלמיד חכם העוסק בתורה. "על דרך אומרו (תהלים צ"א, יא) כי מלאכיו יצוה לך שהוא לשון צוותא ליווי לאיש ישראל הנכבדים".
ויש להוסיף בזה ביאור. ישנם שני סוגי מלאכים: יש מלאכים הבאים בליל שבת לראות אם השולחן ערוך והנר דולק (עיין שבת קיט:) – והם מלאכים בגדר מבקרים ושוטרים, אך יש מלאכים המלווים את האדם מיום הגיעו למצוות ועד מאה ועשרים שנה, שהרי מכל מצווה שאדם עושה נברא מלאך, ומכל דיבור של תורה נברא מלאך (עיין שער הגלגולים למהרח"ו שער לה. ודבש לפי לחיד"א מערכת נון אות יג ומראית העין סוטה ג. ובן יהוידע להבא"ח ערובין יג: ד"ה שם הללו אומרים. וכ"כ רבים בשם הגר"א). וזהו "ואתה תצוה" – שכל אדם יהיה בצוותא עם המלאכים הללו הנבראים מהמצוות והמעשים הטובים, ומלאכים אלו אינם מלאכי ביקורת הבאים וחוזרים בשבוע הבא, אלא תמידים בבחינת נר תמיד.
<h4>שיעור השמן במנורה</h4>
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
חז"ל אומרים (מנחות פח:) ששיעור השמן בכל נר ונר במנורה היה חצי לוג (כ- 180 גרם שמן זית זך), וז"ל המגן אברהם (או"ח סי' תרעב סק"ד): "בשלטי הגבורים (על המרדכי שבת פ"ב ס"ק ב) למד את השיעור לשמן על חצי שעה ממה דאמרינן (עיין בשבת כב: וברש"י שם) חצי לוג שמן למנורה ללילי טבת הארוכים ע"ש ובאמת הכל לפי עובי הפתילה".
וכבר אמרו (מגילה יד.) על דבורה הנביאה "אשת לפידות" שהיתה פותלת פתילים למנורה. ויש להבין מאי מעליותא היא זו?
אלא דבורה היתה חכמה בכך שידעה לעשות פתילות בהתאם לימי הקיץ והחורף, משום שבקיץ הלילות קצרים, ובחורף הלילות ארוכים, ובחכמת לבה ידעה להכין פתילות עבות לקיץ וכך כשהגיע הלילה לא היה צורך לכהן לכבותם, משום שהם היו כלים בשעה המדויקת, ובחורף הייתה מכינה פתילות דקות ע"מ שידלקו יותר זמן משום שהלילה ארוך.
<h4>מנין היה שמן במדבר</h4>
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כז, כ)
יש לשאול, מנין היה לעם ישראל במדבר שמן זית זך כתית למאור, ועוד בכמויות המספיקות להדלקה ממושכת? בתרגום יונתן בן עוזיאל (לה, כח) מובא שהשמן שבמדבר ירד מהשמים בצורה ניסית בשביל הדלקת המנורה. וקשה, הרי התורה ציוותה לקחת שמן זית זך שהוא כתית מכתישה ראשונה, ושמן שיורד מן השמים לא נקרא שמן זית זך כפי שהתורה דורשת?
אלא בשעה שציוה הקב"ה לקחת שמן זית זך, ידע שלא יהיה להם שמן כזה במדבר, ועל כן התיר באופן מיוחד להשתמש בשמן שירד מהשמים להדלקת המנורה, כהוראת שעה.
ועיין מנחות (דף סט:) מה שהגמרא שואלת חיטים שירדו בעבים אם כשרים לשתי הלחם, אם זה נקרא "ממושבותיכם". ועיין לרש"י שם שכתב: "כששתי העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חיטים", ועל זה הקשו התוס' (שם ד"ה חיטין) "אם החיטים מחו"ל וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים מ"מ ממושבותיכם בעינן וליכא. ואי מארץ ישראל וכי נאסרין הן ע"י כך? אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ט:) עכ"ל. ועיין לרמב"ם (פ"ח מהל' תמידין ומוספין הל' ג' ולכס"מ שם).
<h4>מעלת הדלקת המנורה והטבתה גדולה יותר מהקרבת קרבנות</h4>
"בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כז, כא)
פרשת בהעלותך פותחת בציווי שנצטוה אהרן הכהן להדליק ולהיטיב את הנרות, וכמו שכתוב (במדבר ח, א-ג): "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה". ואומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות", עכ"ל.
הקב"ה הבטיח לאהרון שהטבת המנורה גדולה "משלהם", שכן "שלהם" לא נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים, וגם אז רק בזמנים מסויימים, אבל הטבת הנרות קיימת לעולם (הכוונה לנרות חנוכה – עיין לרמב"ן שם), ומעלה נוספת יש להדלקת המנורה, שהמנורה היתה דולקת "תמיד".
אך התורה מגלה לנו את מעלתה העצומה של הדלקת המנורה, שלא רק הדלקתה היא מצווה, אלא אפילו ניקוי והטבת הנרות הם חלק מהמצווה. וזהו שכתוב (כז, כא): "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל".
ואכן כששמע אהרן שנצטווה להיטיב ולהדליק את הנרות ולעבוד במשכן ככהן גדול, רצה אהרן לסרב משום שלא ראה את עצמו ראוי לכך. וכשראה זאת משה, הפציר בו ועודדו להתקרב, וכשהיה אהרן אומר לו שהוא אינו ראוי לכך, היה אומר לו משה רבנו: אדרבה, עצם הבחירה בך נקבעה בזכות ענוותנותך. וזו היא מעלתו של אהרן שנבחר לתפקיד שנחשב חשוב יותר מהקרבת קרבנות.
<h4>בגדים המכבדים את המקום</h4>
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, ב)
תמוה הדבר שאהרן הכהן שהיה צנוע, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב), הוא אהרן שנאמר בו "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – ועליו אמרו חז"ל (ראה עוד תנחומא פ' קרח פ"ג) שצריך למשוך אותו ולקרב אותו לעבודה מתוך שהיה ענוותן, הוא זקוק לבגדי כבוד ותפארת? ועוד "שיתפארו בהם" כדברי הרב אבן עזרא?
ואמנם אסור לתלמיד חכם להלך ורבב על בגדו (שבת קיד.), אך יש מרחק בין איסור רבב על המלבוש לבין בגדי כבוד ותפארת, אלא אהרן התייחס לבגדים כ"בגדי עבודה" וכלפי אחרים היה זה "לכבוד ולתפארת".
זאת ועוד, בא הכתוב לומר שזהו כבודו ותפארתו של המשכן, כי אנשים שבאים למקום ורואים את העובדים בו בבגדים מרושלים, מזלזלים במקום, וכאשר הכהנים לבשו בגדי פאר הרי שכל המבקרים כיבדו את המקום. ועוד מוסיפה התורה לומר שגם לבני אהרן יעשו בגדים לכבוד ולתפארת לומר לך גם אהרן וגם בניו הלכו במישרים ולא עשו לכבוד עצמם אלא לכבוד המקום.
<h4>לכבוד ולתפארת</h4>
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (כח, ב)
בפסוק זה נרמזה טיפשותו של המלך אחשורוש. הנה כשהביא משה רבנו את בגדי הכהונה הגדולה לאהרן וביקש ממנו ללבשם, היה אהרן חושש. משום שהבין כי בכדי להיות ראוי ללבוש את בגדי הכהונה הגדולה, עליו להגיע למדרגה גדולה ועצומה. אבל אצל המלך אחשורוש מצינו שרצה להראות את "תפארת גדולתו" (אסתר א, ד) – אומרים חז"ל (מגילה יב.) שלמרות שהראה לכל מלכי העולם עושר עצום ורב, לא נחה דעתו עד שהשיג את בגדי הכהן הגדול שנלקח כשלל מבית המקדש, ולבשם. ונחלקו חז"ל (שם) האם אחשורוש היה מלך טיפש או חכם, וממעשה זה רואים עד כמה שהוא היה טיפש, שכן הוא לא השכיל להבין איזה מדרגה רוחנית עצומה דרושה כדי ללבוש את בגדי הכהונה.
<h4>הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים</h4>
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (כח, ג)
מפסוק זה יש ללמוד מוסר גדול שאל לו לאדם להתגאות בגלל החכמה שבו, משום שהכל מאתו יתברך, וכלשון הפסוק: "אשר מלאתיו רוח חכמה", וכן כתוב (דניאל ב, כא): "יהיב חכמתא לחכימין". ועל זה אמר ירמיה הנביא (ירמיהו ט, כב): "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'".
ורק דבר אחד ניתן בידי אדם והוא יראת שמים, ועל כן חובה על כל אדם להתעלות בה בכוחות עצמו.
<h4>כפרת המחשבה והראיה</h4>
"וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ" (כח, כט)
החושן היה על לבו של אהרון הכהן, והציץ היה "על מצח אהרן". אמרו חז"ל (תנחומא במדבר טו) בביאור הכתוב (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כי העין רואה והלב החומד הם המביאים את האדם לידי חטא, ולכן מניח אדם תפילין ביד כנגד הלב, ובראש כנגד העיניים. וכשם שהתפילין הם משמרים את היחיד, כך הציץ והחושן משמרים את כלל ישראל. ובזכות "ונשא אהרן" תהא כפרה לעם ישראל על ראייה ומחשבה לא טובה, והם מועילים גם כן שכל בני ישראל יראו דברים טובים ויחשבו מחשבות טובות לעבודתו יתעלה ויתברך שמו.
<h4>מוצא שפתיך תשמור</h4>
"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ" (כח, לא-לב)
הנה, ממלאכת המעיל צריכים ללמוד לשמור על כל מוצא פינו ולא לדבר דברים בטלים, שכן במעיל אורגים את פיו שלא יקרע, כך פיו של האדם צריך להיות סגור לבל יפתח.
שמא תאמר שגם לדברי תורה ותפלה לא יפתח פיו, אלא יתנזר מכל דיבור שהוא? על זה דרשה הגמ' (חולין פט.): "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהילים נח, ב) 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם' – מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון". מכאן שצריך האדם לשמור את פיו שיהיה כאלם לדיבורים בטלים וכל שכן לדיבורים אסורים, אבל לדברי תורה, למצוות ולתפלה יהיה פיו פתוח כאולם, ולא כאלם.
ואכן בגדי הכהונה בכללותם מכפרים על העבירות, והמעיל בפרט מכפר על חטא של לשון הרע (זבחים פח:). ודווקא על המעיל נכתב פסוק זה (כח, לב): "וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו…" המלמד כיצד לתפור אותו בתוכו עם שפה כפולה (רש"י), מה שלא נאמר בבגדים אחרים. משום שעל לשון האדם ישנם שתי חומות השומרות עליה, חומת עצם וחומת בשר. ובא הכתוב ללמדך "והיה פי ראשו – בתוכו", שיזהר וישמר שלא להיכשל בחטא זה.
<h4>גאוה מותרת</h4>
"וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" (כח, לה)
הנה אף שאסור לאדם להיות גאה, ועליו להתרחק מאוד מהגאוה. מ"מ בעבודת השם, יש לנהוג בדרך של: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב יז, ו). וכפי שכתב אורחות צדיקים (שער הגאוה): "כי בעניני הרוחניות יגבה לבו ולא יסתפק במה שעושה אלא יוסיף ויקדש עצמו וגאוה זו מותרת" (עי"ש).
ויש לרמוז זאת בפסוק הכתוב על אהרן שהיה ענוותן: "ונשמע קולו" אימתי? "בבואו אל הקודש" דווקא! משום שרק אז יש היתר של "ויגבה לבו בדרכי ה'".
<h4>מאכל האדם בקדושה מכפר</h4>
"וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם… וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" (כט, לג)
הגמרא בפסחים (נט:) אמרה על פסוק זה: "מלמד שהכהנים אוכלים – ובעלים מתכפרים" וביאר רש"י: "אף באכילה תלויה כפרה".
ומעתה צא ולמד, אכילת הכהנים הגשמית משפיעה על הרוחניות ועל כפרת החוטא. ואם כך לגבי אכילת הכהן המשפיעה על האדם, בודאי שכאשר האדם בעצמו אוכל בקדושה הדבר משפיע עליו. ולכן אמרו חז"ל (מנחות צז.) שהיום שאין לנו מקדש, שולחנו של אדם מכפר לו, ובלבד שיאכל בקדושה ובטהרה ויאמר דברי תורה על השולחן (אבות ג, ג).
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"</h4>
סיפר מו"ר הרב: בוקר אחד לפני שנים רבות, בעת שחלפתי ליד אחד מבתי הכנסיות בירושלים, שמעתי לפתע קולות רמים הבוקעים מביהכנ"ס. נכנסתי פנימה וראיתי שני יהודים מתווכחים: האחד, עסקן ציבורי, ציווה על השני – גבאי בית הכנסת – לכבות את האור, בכדי שלא לבזבז כספי ציבור. השיב לו הגבאי: כבה אתה את האור. אמר לו העסקן: אין זה מתפקידי, עשה זאת אתה! אולם הגבאי סירב וטען: אסור לכבות, שכן כתוב שם: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". תחילה תמהתי, מדוע רבים שני יהודים נשואי פנים על עניין כה פעוט כמו כיבוי האור, אך אז הבחנתי כי המנורה המדוברת עשויה בצורת שם ה' הנכבד והנעלה. עתה התפעלתי מהרגישות והנאמנות של העסקן – לכספי הציבור, ושל הגבאי – לענייני הקדושה. לפתע הבחינו בי ונשתתקו, והמתינו למוצא פי. אמרתי להם: מצד אחד צודק הגבאי, שהרי יש בזה מעין "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" ומשום מוחק את שם ה', אך מצד שני צודק גם חברך, שהרי אין לבזבז כספי ציבור. מה, אפוא, נעשה? – שאלתי – והם לא השיבו, אלא חיכו לתשובתי. אני מציע כי תפעילו את האור בעזרת "שעון שבת" וכך האור יכבה בשעות קבועות מראש בלא שהגבאי יצטרך לכבות בכל פעם את האור. דבריי נתקבלו על לב השניים, ונפטרתי לדרכי, שמח וטוב לב על שזכיתי להשכין שלום בבית "מי שהשלום שלו".
המשך הסיפור כך הוא: לימים, כאשר נבחר רבנו לשמש כראשון לציון, הכינו לכבוד המאורע קבלת פנים חגיגית בבית הכנסת "עדס", וקהל גדול נאסף שם, רבנים ואישי ציבור. באותו מעמד בחר רבנו לספר סיפור זה, כיון שהיה בו לימוד גדול על דרך התנהגותם של העסקנים והגבאים מן הדור הקודם, ואודות הקפדתם על דברים שבקדושה. והנה, בעודו מספר על אותו גבאי, קם זקן אחד מן הקהל וקרא בקול: אני הוא אותו גבאי! כבר אז ידעתי, שעתיד אתה להיות רב ראשי לישראל…
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (פרק כז' פסוק כ')
'תצוה' בגמטריא 'נשים צוה'- רמז לנרות שבת (בעל הטורים שם)
שאלה: אשה שנמצאת בבית מלון בשבת כיצד תנהג בהדלקת הנר?
תשובה: מעיקר הדין צריכה להדליק בחדרה במלון. אמנם אם ישנה סכנה של שריפה וכדו' ובעלי בית המלון אינם מרשים להדליק בחדרים ומדליקים בחדר האוכל תלוי הדבר במחלוקת (שו"ע סי' רס"ג סעי' ח). כתב מרן ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א' י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו ויש מגמגם בדבר ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. והוסיף שם רמ"א אבל אנו אין נוהגין כן. לפיכך- אשה ספרדיה: רק האישה הראשונה שמדליקה שם תברך. אשה אשכנזיה: יכולה לברך ולהדליק, ואפילו אם היו שם נשים שהדליקו לפניה. למעשה הטוב ביותר לקחת שני פנסים העובדים על סוללות ולהדליקם בחדר בברכה, ויזהרו שידלקו עד חזרתם לחדר לאחר הארוחה כדי שתהנה מהם בחזרתה.
*****
"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב" (פרק כח פסוק לד')
שאלה: האם מותר בשבת לפתוח דלת שמחובר אליה מיתרים עם חרוזים ובשעת פתיחת הדלת ישמע צליל?
תשובה: אסור בשבת להשמיע קול ע"י כלי (שו"ע סי' של"ט סעי' א') ולכן צריך ביום ו' להזיז את החוטים מעל הדלת כדי שיוכלו לפתוח את הדלת בשבת ללא השמעת קול.
*****
"וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ" (פרק כח' פסוק מב')
שאלה: האם מותר לאשה ללבוש חצאית מכנס שהיא שילוב של חצאית עם הפרדה באמצע?
תשובה: חצאית מכנס ארוכה כלומר העוברת את הברכיים ונראית כמכנסיים- אסור. אך חצאית מכנס המכסה את הברכיים אין איסור, אך אין דרך לבנות ישראל ללבוש זאת.
*****
"וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת" (פרק כט' פסוק ט')
שאלה: האם מותר לחבוש בשבת מגבעת ששוליה רחבים טפח או שיש בכך איסור מדין אוהל?
תשובה: כתוב בשלחן ערוך "כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו אפילו בבית משום אהל" והוא גמרא ערוכה, ויש אשכנזים שרוצים לסמוך בזה על המשנה ברורה לקולא, וזוהי טעות שהרי המשנה ברורה כתב שלא גוערים במי שעושה זאת ולא אמר שמותר ומאוד צריך ליזהר בכך, ואינו דומה ל'כובע טמבל' ששוליו רכים שמותר. וגם הנשים צריכות ליזהר שלא ללבוש כובע ששוליו רחבים טפח (ראה שבת קלח ע"ב; עירובין קב ע"ב; שו"ע סי' שא סעי' מ ונו"כ; מ"ב שם ס"ק קנא-קנב; כה"ח שם ס"ק רלד-רלח והמובא שם בס"ק רלז בשם שעה"כ.).
<h2>פרשת כי תשא</h2>

<h3>שיחות ומאמרים בפרשה</h3>

<h4>מחצית השקל מביאה לאחדות ישראל</h4>
"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל" (ל, טו)
יש להבין את טעם הדבר, מדוע שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט?
הנה מטרת תרומת מחצית השקל הייתה בכדי לקנות קרבנות ציבור למשכן כגון קרבנות התמידין והמוספין של עם ישראל, והנה אם העשיר היה יכול להרבות בתרומה זו, אנו יכולים להגיע למצב בו כמה עשירים יתרמו כדי שווים של כמה וכמה קרבנות ציבור, ובימים בהם יוקרבו קרבנות אלו תגרע זכותם של כל עם ישראל, שהרי הקרבן ביום זה לא בא מכספם. והקדוש ברוך הוא רוצה שבקרבנות הציבור כולם יהיו שווים, לעשיר לא תהא גאווה כאשר הוא חושב שנותן יותר מאדם אחר, ולעני לא יהא שברון לב שהוא נותן מעט ואחרים נותנים יותר.
ועוד, קרבנות אלו הם גם לנחת רוח לפני הקב"ה וכלשון הפסוק: "ריח ניחוח אשה לה'". וגם לשם כפרה, וכפי שאמרו חז"ל (במדבר רבה פר' כא, כא): "ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" – "אמר רבי יהודה ב"ר סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום. מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עוון".
ואם כן קרבנות אלו הוקרבו בכל יום ויום בשליחותו של עם ישראל כולו. עד כדי כך שאמרו בירושלמי (פסחים ד, א) שלכאורה אסור לבני ישראל לעבוד בכל יום, כי הקרבת התמיד היא יום טוב למקריב אך כבר כתוב "ואספת דגנך" והתקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות כהונה ואף על פי ש"תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון" מכל מקום המשמר עומד במקום ישראל. ולכך היה צורך שחלקם של כל עם ישראל בקרבנות אלו יהיו בצורה שווה.
ועוד מחנכת אותנו התורה במצווה זו של מחצית השקל לידע ולהבין ש"קטן וגדול – שם הוא", העשיר ידע כי כספו של העני פיקדון הוא בידו, והעני ידע שכאשר הוא מקבל כסף מהעשיר, את כספו הוא נוטל, ובדין. וכפי שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב קכט) שהעני מזכה את העשיר בקבלו ממנו את הצדקה "וגרים ליה לאתקיימא וזכי בגיניה לכמה טבאן לההוא עלמא" (תרגום: וגורם לו להתקיים וזוכה בעבורו לכמה טובות באותו עולם). הרי שהעני משפיע טובה לעשיר בזה ובבא.
והיום, שעדיין לא זכינו לקיים את המצווה היקרה הזאת, יש לנו בפועל רק את קריאת פרשה זו, אך תפילה היא במקום קרבן. והאר"י הקדוש אמר (בא"ח מקץ סעי' ה, סידור קול אליהו עמו' פא) שצריך אדם לקבל על עצמו לאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, בכל יום לפני התפילה, ועל ידי האהבה תפילת העשיר מתקבלת לרצון בלי קטרוג וזאת כאשר היא נעטפת בתפילת העני (תהילים קב, א): "תפילה לעני כי יעטוף" כדברי הזוהר הקדוש (ח"א כ"ג) שתפילה זו עוטפת את כל התפילות ומעלה אותן לרקיע.
ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ייטע בינינו אהבה ואחווה שלום ורעות וכדברי האלשיך הקדוש שמחצית השקל מורה על אחדות עם ישראל ששנים הם אחד וכל אחד הוא חצי.
<h4>מעלת הרחיצה מהכיור</h4>
"בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ" (ל, כ)
"וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שם, כא)
"ולא ימותו – לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא אלא על הנכנס להיכל" (רש"י)
כלומר רש"י העמיד את שני המקראות המחייבים רחיצת ידיים ורגליים בשני אופנים, האחד: "בבואם אל אוהל מועד" – כלומר, בביאה של הכהן אל אוהל מועד פנימה ירחצו מים, והשני: "ורחצו" – כאשר מקריב הכהן על המזבח החיצון אשר בחצר.
על רחיצת הידיים והרגליים מהכיור אמרה התורה (שם כא): "והיתה להם חק עולם", ויש לבאר מה החוקה הזאת לכם?
בעל 'אור החיים הקדוש' מבאר שאף שהכהן טובל במקווה קודם עבודתו, מכל מקום הוא חייב לרחוץ את ידיו ואת רגליו מהכיור, וגזירת הכתוב היא לחייבו ברחצה זו אף שכבר טבל.
ויש להוסיף, הנה הגמרא בזבחים (יט:) אומרת שברחיצת ידיים ורגליים של הכוהנים היו רוחצים בתחילה יד ימין ורגל ימין ואחר כך יד שמאל ורגל שמאל, לקיים את דברי הכתוב: "ורחצו ידיהם ורגליהם".
ואפשר לומר שעל כך נאמר "חוק", שהרי היה אפשר גם ברחיצת הידיים בפני עצמן והרגליים בפני עצמן, ומדוע יש צורך לרחוץ באופן של יד ורגל, יד ורגל, אלא זו גזירת הכתוב, ולכך נכתב בדרך של "חוק".
וצריך להבין מה המעלה הגדולה שיש בכיור ומדוע חויבו הכוהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם דווקא בו, ואף אם כבר טבל הכהן מ"מ מחויב לרחוץ דווקא מהכיור?
יש לבאר ע"פ דברי רש"י (להלן לח, ח) על הפסוק: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד", וזה לשונו: "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהם כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה, קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבים במצרים וגו'", עי"ש.
ובתוספת הסבר כתב רבי אברהם אבן עזרא, כי הנשים הללו מאסו בתאוות עולם הזה ובאו ועמדו לשמוע תורה בפתח אוהל מועד. אמר לו הקב"ה למשה רבנו, נשים אלו צדקניות הן, מאסו בתאוות עולם – קח מהן.
ולכך נצטוו הכוהנים לקדש את ידיהם ורגליהם דווקא על ידי כיור נחושת זה, שעשוי היה מהמראות הצובאות, ואפילו אם טבל כבר הכהן במקווה, חייב לקדש ידיו ורגליו מהכיור, וכדברי 'אור החיים הקדוש'.
וכן הכהן הגדול שהיה טובל חמש טבילות ביום הכיפורים עם כל זה היה צריך לקדש ידיו ורגליו מהכיור בעשרה קידושים בו ביום וכדברי חז"ל: "קידוש לפשיטה וקידוש ללבישה" (משניות יומא פ"ג מ"ד).
ואמנם מובא, שברחיצת ידיו ורגליו של הכהן הגדול בכיור ביום הכיפורים, היה מושך קדושה על כלל ישראל, ולכן אין זה רק בגדר רחיצה בלבד, אלא נקרא קידוש ידיו ורגליו.
ועוד יש לזכור בענין הכיור העשוי מהמראות הצובאות, מה שאמרו בעלי המוסר, שכשם שה"מראה" מראה לכל אדם אם הוא יפה או מכוער, כך הכיור מראה לכל אדם אם הוא יפה או מכוער במעשיו וברוחו.
וכאשר הכהנים עמדו מול המראה – מול הכיור, 'לא מתו' – משום שעשו חשבון נפש על מעשיהם.
<h4>קדושת שולחן השבת</h4>
"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (לא, יג)
"ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה" (רש"י)
יש לבאר מדוע היה חשש שישראל יחשבו שהשבת תידחה מפני מלאכת המשכן?
והתשובה היא שהמשכן נועד להיות כלי להשראת שכינתו של הקב"ה בארץ, וכן בא לכפר על מעשה העגל. ולכן היו יכולים ישראל לחשוב, כי אם הקרבנות שהם לכפרה ולהשראת שכינה קרבים ביום השבת, אם כך גם בניית המשכן תותר בשבת.
זאת ועוד שהרי דרכו של אדם שכאשר הוא להוט אחר דבר מסוים, הוא רודף ועושה הכל כדי להשיג את מטרתו, ובהליכתו אינו מתחשב במה שעומד בדרכו, כך שהוא יכול גם לשבור כלים, ואולי אף לבזות בני אדם בחפצו להשיג את המטרה שקבע לעצמו. והראיה שגם בהלכה (שו"ע חו"מ שעח, ח) נפסק שמי שהזיק בריצתו בערב שבת פטור בהיותו טרוד בטרדה של מצווה.
וכן בענינינו, לעם ישראל הייתה התלהבות כה נפלאה במלאכת המשכן, עד שבתוך שישים וחמשה ימים הקימו משכן מפואר, אשר מצד אחד היה נייד כשצריך, באופן שיכלו להרכיבו ולפרקו בקלות, ומאידך כשהיה עומד במקום הרי הוא יציב וחזק. רק ברצון ה' עוכבה העמדת המשכן מכ"ה בכסלו עד ראש חודש ניסן. אך העבודה נעשתה באופן זריז ונפלא וכלשון רש"י: "רדופין וזריזין בזריזות המלאכה", ואולי יעלה מי שהוא בדעתו שמצווה לחלל שבת ולכן אמר הקב"ה "לא ידחה שבת"!
אך לסמיכות זו של שבת ומשכן יש משמעות נוספת לדורות ולא רק בזמן הקמת המשכן, אלא גם ובעיקר בזמן שאין לנו לא משכן ולא מקדש אשר חרבו בעוונותינו.
הנה חז"ל אומרים במסכת ביצה (טז.) כי בשבת יש לאדם נשמה יתירה, ובמוצאי שבת היא מסתלקת ממנו. מטרת הנשמה היתירה היא שהאדם יתקדש בקדושה נוספת, תוספת זו משפיעה אף על הטעם של מאכלי השבת "תבלין יש לנו ושבת שמו" (בראשית רבה פרשה יד, ד).
וכן מצינו בקרבנות שאכילה מכפרת, וזוהי אכילת הכהנים "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים" (פסחים נט:). אמר הקב"ה לעם ישראל, בתקופה שלא יהיה לכם משכן ולא מקדש, שלא יהיה מזבח ולא קרבנות, מי יכפר עליכם?
"כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר לישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר" (ברכות נה. ועיי"ש הטעם, חגיגה זך.).
ועל כן, כאשר אדם אוכל לשם שמים ואומר דברי תורה על השולחן, הרי שולחנו הוא שמכפר, ובפרט ביום שבת קודש שהאכילה בו היא מצווה, ואכילת כזית או כביצה פת היא חובה, ויש לאדם תוספת של נשמה יתירה. אם האדם אוכל לשמה לשם עונג שבת ואומר דברי תורה על שולחנו, קדושת השבת וקדושת השולחן מכפרת ככוהנים שמכפרים לבעליהם באכילתם.
ולכן אמרה התורה: "אך את שבתותי תשמורו" – אך למעט, אל תכווין באכילתך בשבת למלא את כרסך וליהנות ממטעמי העולם הזה, אלא: "את שבתותי תשמורו" – תשמרו בקדושה, תצפו לשבת מיום ראשון, ותאכלו לשם קדושת השבת ואז תתענג על ה'.
<h4>שבת מנוחה לגוף ולנפש</h4>
"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (לא, יג)
"לדעת האומות בה כי אני ה' מקדשכם" (רש"י)
מדברי רש"י אנו למדים את ההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם ביחס למשמעותה של השבת.
הנה אומות העולם חושבים ששבת הינו יום המיועד למנוחה בלבד, וכן ישנם אף בני ברית החושבים ששבת זו היא יום מנוחה בלבד, וכל אחד קובע לעצמו האם המנוחה תהיה על ידי בילויים כגון משחק כדורגל חלילה וחס, או שמירת שבת כהלכתה. ועל כך אומר הקב"ה לישראל אני מצווה אתכם על שמירת השבת, ועליכם לדעת שיש הבדל גדול בין יום השבת של עם ישראל לבין יום המנוחה של הגויים. זאת ועוד, הגויים בוחרים להם יום מנוחה כרצונם, ולא כולם נחים בו, אלא יש שנחים, ויש שעובדים קשה כדי שאחרים ינוחו, אך אצל עם ישראל לא כך הדבר אלא (כג, יב): "למען ינוח שורך וחמורך". ומלבד הידיעה של עם ישראל מהי משמעותה של השבת גם הגויים יודעים היטב כי שבת של עם ישראל אינו יום מנוחה, אלא זו שבת שקבלנוה מ"אני ה' מקדשכם".
ואמנם יש בשבת גם עניין של מנוחה, אך עיקר השבת זו הקדושה והטהרה, ומנוחת הגוף הינה לצורך קדושת הנשמה. בשבת יש להוסיף בלימוד תורה ויראת שמים, וגם האכילה והשתייה היא בבחינת: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג).
מורנו ורבנו גאון עוזנו ותפארתנו הרה"ג בעל "הבן איש חי" ע"ה היה רגיל לדרוש אודות חשיבותה ומעלתה של השבת, כמה צריכים לשמוח לפני כניסתה ולהשתדל להאריך בה ולא להוציאה מיד בזמנה. הוא היה אומר שכשם שאורח בא הביתה, לא נאה להביט בשעון כל דקה כאילו רומזים לאורח שאינו רצוי ועדיף שילך לו לדרכו, כך גם בעניין שבת המלכה, יש להראות לה כי היא רצויה לנו ולא למהר ולשלחה מביתנו.
יש רבנים הדורשים לאחר סעודה שלישית בענייני הלכה ואגדה, ואנשים מן הקהל מסתכלים כל דקה בשעון ומראים לרב שזמנו תם וכי צריכים כבר להתפלל וללכת, ואין ראוי לעשות כן לשבת המלכה "לסלקה" כמה שיותר מוקדם, אלא אדרבה צריך לשמוח על כל דקה שעדיין השבת איתנו, ולהרגיש את צערה של הנפש בצאתה, ועל כך שאנו צריכים להשיב את רוחנו בהרחת הבשמים.
את עוצם קדושתה של השבת אפשר למדוד גם בלימוד התורה. חז"ל אומרים שמעלת לימוד התורה בשבת גדולה בהרבה מלימוד תורה ביום חול, וזו לשון מרן "הבן איש חי" (פתיחה לפרשת שמות ש"ש): "ולכן כתבו המקובלים ז"ל דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול) ויש אומרים ששעת לימוד תורה בשבת שוה אף יותר מכך."
ואמנם ישנו הבדל בין תלמידי חכמים לבין בעלי בתים, שתלמידי חכמים ששוקדים ועמלים בתורה כל השבוע, ממעטים בו מעט בשבת, ומתעלים בכך ביותר, ע"י אכילה ושינה לשם שמים, אבל בעלי הבתים שלא לומדים כל השבוע, צריכים לנצל את השבת לריבוי בלימודה תורה, ובכך מתעלים ומתקדשים ביותר, שכולה קודש לה'. ואומרים חז"ל (ירושלמי שבת פרק טו, ה"ג): "לא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל רק כדי שילמדו בהם תורה". ובעת שרצו להיכנס לארץ, אמרה תורה: "עתה במדבר אכלו מַן, ולמדו תורה, ואם יכנסו לארץ יהא כל אדם עסוק במלאכה, ותורה מה תהא עליה?! אמר הקב"ה לתורה יש בן זוג, ושבת שמו". (עיין בטור סי' רצ, ובכה"ח ומש"ב שם. ועיין בכה"ח בס"ק ט, ובס"ק י מה שהביא מדברי הזוה"ק על מעלת לימוד תורה בשבת. ועיין בכה"ח שם ס"ק טו על ת"ח ובעלי בתים).
ויש לדעת שכל מוצאי שבת, אליהו הנביא עולה לשמים למסור דין וחשבון על מה שראה במהלך השבת בקרב עם ישראל, (בשעה שהסתובב למעלה מי' טפחים שאז אין איסור תחומים) והוא מוסר בעיקר את חידושי התורה שהתחדשו במהלך השבת, את הקושיות, ואת התירוצים, ובכך הוא מונה שבחם של ישראל, ויש בזה סנגוריה על עם ישראל כולו. וצריכים אנו להתעורר, מן המחשבה שאליהו הנביא עולה לשמים ומספר על מי שבילה את כל השבת שלו בשינה ובדברים בטלים, ולא השלים את חוקו בשנים מקרא ואחד תרגום, ובלימוד תורה, אוי לה לאותה בושה.
<h4>לא תבשל גדי בחלב אימו</h4>
"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (לד, כו)
מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב ביום שבועות, וטעמים רבים נאמרו לכך. ואחד מהם, יש שכתבו כדי להדגיש את ההבדל בינינו ובין המלאכים שאכלו אצל אברהם בשר וחלב, ובזכות הבדל זה ניתנה לנו התורה ולא למלאכים (באר היטב תצד ס"ק ח, ומש"ב שם יב, יג). ויש לזכור שאין שום היתר להקל בין בשר לחלב בשבועות וצריך מאד להיזהר בדבר הזה.
והנה כשבאו המלאכים לאברהם אבינו, הביא להם (בראשית יח, ח) "חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה", קמא קמא, כלומר קודם הביא את החלב ואח"כ את הבשר. ויש אומרים ששם את הכל על השולחן.
כשעלה משה רבנו למרום באו המלאכים וטענו מדוע נותן הקב"ה את התורה למשה, "תנה הודך על השמים" וכו' אמר להם הקב"ה שיסתכלו על פני משה, והנה פני משה נדמו להם כפני אברהם. אמר להם ה': "לא זה שאכלתם אצלו בשר בחלב?!" כלומר, נהניתם ממנו, ולא מכובד להיות כפויי טובה.
הגאון המקובל רבי יעקב מוצפי זצ"ל, היה שואל וכי בכך שאכלו בשר וחלב אצל אברהם, תילקח מהם התורה הקדושה שהיא חמדה גנוזה השקולה לכל העולם כולו?
ועל כך היה מספר מעשה בבן מלך שישב לפני אביו, ופתאום נכנס שר הביטחון. אומר המלך לבנו סליחה, המתן בחוץ עד שאדבר עם השר בענייני ביטחון אחרי כן, נכנסו שרים נוספים, והמלך שוב ביקש מבנו לצאת, חלשה דעתו של הבן מאוד עד שנחלה. קרא המלך לרופא שיבדוק את בנו, אמר הרופא כי הבן חולה מחמת עגמת נפש, והציע ששר אחד ילבש כובע של פורים, ושר שני יקח כלי נגינה בידו וירקדו לפני הבן, בכך יבין הבן שכל זה נעשה לכבודו, ולא יקנא בשרים בשעה שהמלך מדבר עמם ביחידות. והנמשל הוא, כך אמר הקב"ה למלאכים, אתם ירדתם ואכלתם אצל אברהם, אני עשיתי זאת כדי לעשות נחת רוח לאברהם שלא היו לו אורחים. כלומר, אתם שיניתם את מראכם לכבודו של אברהם, אם כך אברהם יותר חשוב מכם, לכן שינה את הקב"ה את פני משה כפני אברהם.
[ומכאן לאנשי הצבא שצריכים לדעת את דברי הרמב"ם, שאם יש אויבים הנמצאים בבנין אפשר לומר להם ברמקול לצאת, ואם לא ישמעו, יפגיזו מרחוק אותם ואת בניהם וטפם וכל אשר להם, וזה מוסרי בהחלט, ולא יסכנו חיי חיילים. עיין לרמב"ם (פרק ט' מהלכות מלכים הלכה יט – הוצאת הגר"י קפאח): "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". היינו אם הורגים יהודי ולוקחים את ראשו ומשחקים בו כמו כדור או בכלל אם הרגו יהודי ולא דנו אותו אנשי עירו או האחראים לכך, כולם חייבים. זה המוסר היהודי וההגיון בזה הוא "למען ישמעו ויראו". והיו צריכים לשים מצור עליהם, לא מים ולא לחם, רק מים צר ולחם לחץ, עד שימסרו את הרוצחים ואת המזלזלים, זהו המוסר האמיתי שצריכים לנהוג בו. וכן אם מתבצרים במבנה נשים או ילדים מכריזים להם שיצאו מן המקום תוך שעה או שעתיים כי מתחתם יש מחבלים ויש כלי נשק, ויש שם מקום שמייצרים נשק, ואז מי שיצא יצא לחיים, ומי שנשאר דמו בראשו, ולהפגיז את המקום מרחוק, ולא לסכן חיי צבא יהודים בגלל שחסים עליהם].
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מטבע של אש</h4>
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה" (ל, יא-יג)
"זה יתנו- הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו" (רש"י)
יש לשאול, מדוע הראה הקב"ה למשה רבנו כמין מטבע של אש ולא מטבע רגילה? ועוד, אם משה רבנו אינו בקי בטיב המטבעות הוא יכול לשאול אחרים המבינים במטבעות, כיצד נראה מטבע של מחצית השקל, ובפרט שהתורה פרטה שמטבע זה היה "עשרים גרה" (שזה בימינו 20 גרם כסף, ומחציתו 10 גרם)?
ויש לבאר ע"פ דברי חז"ל (מנחות כט.): "תנא דבי רבי ישמעאל, שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן, מנורה וראש חדש ושרצים. מנורה דכתיב: 'וזה מעשה המנורה', ראש חודש דכתיב: 'החודש הזה לכם ראש חדשים', שרצים דכתיב: 'וזה לכם הטמא'. ויש אומרים אף הלכות שחיטה שנאמר: 'וזה אשר תעשה על המזבח'". ומקשים התוספות (שם ד"ה שלשה דברים): "וא"ת, וליחשוב נמי ההיא דאלו טריפות (חולין מב:) דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל? וי"ל דלא חשיב אלא הך דכתיב "זה". ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב "זה" יתנו ואמרינן (ירושלמי שקלים ד:) כמין מטבע של אש הראהו למשה? וי"ל דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום עניין אם לא היה מראהו".
ומה הכוונה שלא ידע משה רבנו "בשום ענין אם לא היה מראהו"?
הדבר יבואר עפ"י מה שכתב בשיטה מקובצת (שם במנחות): "אי נמי נתקשה בזה, וכי בדבר מועט יכפר על עוון העגל", וכמו שמובא בחז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות לב): "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה". כלומר, משה רבנו אמנם הכיר את המטבע של מחצית השקל אך תמה הכיצד אותו מטבע קל, מכפר על עוון כל כך חמור? ועל כן היה צריך הקב"ה להראות לו בחזיון מטבע של אש, כדי להראות לו שאפילו מטבע קלה יכולה לכפר אם היא בוערת כמו אש, היינו, אם נותנים אותה לשם שמים, בהתלהבות ובחמימות של אש.
<h4>דרך מנין בני ישראל</h4>
"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (ל, יב)
"כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף – שהמנין שולט בו עין הרע והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד" (רש"י)
איסור זה של מניין עם ישראל, הוא אפילו אם מונים אותם לצורך מצווה. ומובא בכף החיים (סי' נה אות יא) בשם הגר"ח פלאג'י זצ"ל שיש להזהר מלמנות את ישראל לגולגולתם למשל כדי לדעת אם יש מנין לתפילה או לא. ועוד מביא בכה"ח (שם) כי רבים טועים וחושבים שאסור לספור בספירה לועזית כגון: "אונו דוס טרס" (בספרדית) וכדומה, ואומרים שלספור באותיות הקודש הוא דבר משובח וסופרים א' ב' ג' וכו', וטעות היא בידם. ומי שרוצה למנות את האנשים בקהל לדעת אם יש מנין, ימנה אותם במראית עין ויחשב את המספר בלבו, ולא יספור בפיו. ומביא שם שכך כתב בפלא יועץ וביפה ללב ובמגן אברהם ובפתח הדביר עיי"ש. ויש אשר מונים כדי לידע אם יש עשרה ע"י הפסוק (תהלים סה, ה) "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך", וגם זה יאמר במחשבה ולא יצביע.
וכן יש להזהר בספירת בני אדם בחתונות כאשר רוצים למנות את האורחים, לכן לא ימנו את היושבים אלא את הכיסאות, ויכפילו במספרי השולחנות ובשורות, וכל זה כדי שלא תשלוט בהם עין הרע. ומה שנהוג למנות את החיילים לדעת כמה לשלוח למבצע זה או אחר, אין למחות בידם כיון שיש בזה צורך גדול, אך מכל מקום ראוי שימנו באופן המותר, שהרי גם בבית המקדש היו צריכים למנות את הכוהנים כדי לדעת כיצד להטיל את חלוקת העבודה בגורל, והיו הכוהנים מרימים את האצבע, והיה הממונה סופר את האצבעות כדי למנוע ספירה ומניין של הכוהנים עצמם. והרמב"ם (פ"ד מהלכות תמידין ומוספין הלכות ג-ד) כתב: "ולמה מונה המנין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמם, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים".
<h4>עדיפות צדקה לעני או מתנות לאביונים במזומן ולא בהמחאה</h4>
"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" (ל, יג)
ידוע שכל מקום שכתוב "זה" היינו מורה באצבע, כמו שמצינו לגבי קידוש החודש שאמר לו הקב"ה למשה רבנו ע"ה (יב, א): "החודש הזה לכם ראש חודשים", וכן לגבי מחצית השקל אמר הקב"ה למשה (ל, יג): "זה יתנו".
וכן (כה, מ) "וזה מעשה המנורה" – היינו שהראהו הקב"ה כל דבר, כיון שהתקשה בהבנת הדברים.
ואפשר לבאר בדרך רמז, על לשון הפסוק "זה יתנו כל העובר וכו'" שאם יש לאדם כסף מזומן, נחשב הדבר בגדר "זה", שאז גופם של המעות מצויים אצלו ויכול ליתן לצדקה, אבל אם אין לו כעת כסף מזומן ליתן, לא ידור לצדקה.
ועל דרך זה יבואר לשון "זה" המובא בפסוק אחר (דברים טו, י): "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לקיך". כלומר הדרך הטובה ליתן צדקה היא כאשר הוא בבחינת "זה" דהיינו כסף בעין, ודבר זה עדיף על נתינת צ'קים לעניים משום שבצ'ק אין לעני אפשרות לקנות אוכל למחייתו מיד, ואף כאשר מפקיד את הצ'ק בבנק פעמים שישאלוהו שאלות מיותרות ומביכות. ולכן הטוב ביותר, לתת לעניים כסף מזומן ולא צ'ק, וזהו שכתוב "זה יתנו" – מזומן דווקא.
והוא הדין בפורים, כשנותן לחברו מתנות לאביונים, לא יתן צ'ק, אלא כסף מזומן כדי שיוכל מיד לקנות לעצמו אוכל לסעודת פורים, מה שאין כן בנתינת צ'ק שלא יוכל לקנות את צרכי החג כיון שהבנקים סגורים בפורים אחר-הצהרים.
<h4>אימתי גדול המצווה ועושה</h4>
"וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" (ל, כג)
כתב רש"י כי מצות הבאת הקטרת היא חמש מאות אך גזירת הכתוב היא להביא חמישים ומאתיים ועוד חמישים ומאתיים, ויש להעיר שאם אי אפשר לכוון במדויק יכול הקב"ה לבקש שיביאו חמש מאות ואחד! (ועיין שם ברש"י "להרבות בו ב' הכרעות" שהוסיפו מעט).
אלא הדבר בא ללמדנו כי בדרך כלל במצוות "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", אבל בתרומה אין הדבר כן, אלא בתרומה גדול "מי שאינו מצווה ועושה יותר ממי שמצווה ועושה".
ולכן הקב"ה ציוה על חמש מאות דווקא אף שברור הוא שהם יוסיפו מעט וזאת כדי להגדיל את שכרם ולקדש גם את החלק הנוסף.
<h4>קדושתה מכניסתה ועד יציאתה</h4>
"שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'" (לא, טו)
התורה מדגישה כי קדושת השבת צריכה להיות מכניסתה ועד יציאתה ממש. ויש לדעת שלגבי זמן כניסת השבת ישנם הבדלים ממקום למקום, כי יש מקומות שהשקיעה מוקדמת יותר ממקומות אחרים, וביותר יש הבדלים בין יבשות שונות, כשבארץ ישראל נכנסת השבת, באמריקה עדיין יום חול. בדבר זה יש הרבה נפקא מינא להלכה, מרן 'בן איש חי' נשאל בדבר הזה (עיין 'סוד ישרים' ח"א סימן ה). ומכאן אנו רואים את גדולתו של מרן "הבן איש חי" שמתוך דרשותיו לומדים הלכות חובקות עולם ממש. נפקא מינה יש בענין זה למי שהיה בטבריה תחתית וקיבל שבת משום שראה שקיעה, ועלה לטבריה עילית וראה שטרם שקעה השמש, האם כבר אסור במלאכה, כיון שבמקום שהיה בתחילה שקעה השמש, או שמא הולכים לפי המקום שהגיע לשם. ועל כן, בירושלים (קצות השלחן, בדי השלחן סי' עג ס"ק יד, וכף החיים סי' רנו ס"ק ה) שבתי השכונות בנויים על הרים וגבעות ומישור, ויש הבדל בזמן השקיעה בין שכונת מחנה יהודה לבין שכונת 'נחלת שבעה' וכדומה, כיון שאין שעת השקיעה שווה בכולם, הנהיגו להקדים את כניסת השבת כארבעים דקות לפני השקיעה, ובכל הארץ 30 – 25 דקות.
[הבדלים מעשיים נוספים בעניין שינויי זמנים הועלו בפוסקים (כבר בתקופתו של הרדב"ז), בפרט בשינויים שבין יבשות שונות, ואחד מהם בעניין תינוק שנולד באמריקה בשבת בצהרים, וכבר יצאה השבת בארץ ישראל, ובא למול את בנו בארץ ישראל, אימתי ימולו אותו. וכן בעניין עירוב תבשילין, אדם הגר בארץ ישראל, ונמצא בערב יו"ט באמריקה, ואשתו שבארץ לא יודעת לעשות ערוב תבשילין, האם יכול לעשות עירוב תבשילין בשעה שעדיין לא נכנס החג באמריקה, למרות שכבר נכנס החג בארץ ישראל. וכמו כן יש נפקא מינה אם ניתן לבטל חמץ באמריקה בזמן שבארץ ישראל כבר נכנס הפסח, או להפך, לאדם אמריקאי שבא לארץ ישראל וכבר נכנס החג ועדיין לא ביטל את חמצו, ובמקום מגוריו עדיין לא נכנס החג – וכן לעניין פרוזבול, ועוד ועוד. ובעצם, עיקר השאלה היא האם הולכים אחר המקום או הולכים אחר האדם].
<h4>איסור מלאכת שבת בזמן הזה</h4>
"לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם" (לא, טז)
יכול אדם לכפור ולומר לא נצטונו על השבת אלא במדבר, ועל-כן עלינו להמנע דווקא ממלאכות שהיו עושים במדבר, כהבערת אש מאבנים וכדומה. לכן אמרה התורה "לדורותם", ללמדנו שאיסור הבערה באש שמשה רבנו קיבל בהר סיני, כולל את כל שימושי האש, אפילו אם אדם מדבר ועל-ידי הדיבור מדליק חשמל, גם זה אסור. וכל המלאכות והחידושים בכלל "לדורותם" הם.
<h4>זכירת השבת בשאר ימות השבוע</h4>
"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (לא, טז)
והקשה בעל אור החיים הקדוש (שם) על הכתוב: "לעשות את השבת" וכי אנו עושים את השבת, והרי השבת כבר מקודשת מששת ימי בראשית, ומהו שכתוב "ושמרו"?
והשיב האור החיים הקדוש, וזה לשונו: "עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל: שצריך להוסיף מחול על הקודש ולא להימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת (הכוונה לשקיעה ממש), אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת ויצא כחתן לקראת כלה ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת לעשותו, פי' מעשים הצריכין לו. עוד ירצה באומרו: 'לעשות את השבת', כי מה שמוסיף מחול על הקודש יסכים ה' לקרותו שבת ונמצא זה האיש עושה שבת ממש כי שעות מיום ו' וגם שעות מיום א' שהם חול, בנ"י עושים אותם שבת". כלומר עשיית השבת על ידינו מתבטאת בתוספת שבת מחול על הקדש בכניסת השבת, ומקודש על החול ביציאת השבת ובזה אנו עושים את השבת.
ומה שכתוב "ושמרו" הוא בבחינת (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר" – היינו שיש לצפות ולהמתין לשבת מצאתו – לבואו, וכדברי הפייטן: "מיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי". וכן אמרו חז"ל (ביצה טז.) על הפסוק: "זכור את יום השבת לקדשו" שיש לצפות ולהתכונן לשבת. ובעניין זה נחלקו בית שמאי ובית הלל. מדתו של שמאי הייתה שהיה מכין מיום ראשון לשבת, והלל היה אומר ברוך ה' יום יום.
והנה רש"י כתב על הפסוק: "זכור את יום השבת לקדשו" – "תנו לב לזכור את יום השבת אם נזדמן לו חפץ יפה תהא מזמינו לשבת" – וזה כדברי בית שמאי, שההכנה לשבת קודש הינה בכל ימי המעשה.
ויש להסביר עוד בפסוק זה: "ושמרו – לעשות", "ושמרו" – זו בחינת מצות שב ואל תעשה של השבת, דהיינו לא תעשה כל מלאכה. ו"לעשות" – זו בחינת מצות עשה של קידוש, עונג שבת, ולימוד תורה בשבת.
<h4>מתנת התורה כמתנת חתן לכלה</h4>
"וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת" (לא, יח)
כתב רש"י ע"ה: "ככלתו – כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט כזה". כלומר אילו היה צריך משה רבנו ללמוד את התורה בדרך הרגילה, היה צריך לכך זמן מופלג, ולכך ניתנה לו התורה במתנה בקנין גמור, ועל כן אנו מברכים "ברוך נותן התורה". וכן בהגדה של פסח אנו מודים להשי"ת שקרבנו לפני הר סיני "ונתן לנו את התורה". ומכח נתינת התורה למשה רבנו, כמתנת חתן לכלה, יש כח לכל יהודי ויהודי לקנות את התורה, ותורתו תתברך בקרבו.
<h4>עצת היצר</h4>
"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים" (לב, ו)
אנו מתפללים בתפילת ערבית: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו". אחד הפירושים הוא, אם אדם רואה שיש לו חשק גדול לעבור עבירה והוא נדחף לעשותה, סימן שהיצר הרע שותף לה ודוחפו לעבור את העבירה בשתי ידיו.
ועל זה אמר הכתוב: "וישכימו ממחרת" – הדגישה לנו התורה שהשכימו בקלות ובזה נכשלו שהיה להם להבין מכך שהשכימו לקום מוקדם מן הרגיל שהשטן דוחף אותם על מנת לחטוא, אך הם לא הרגישו בכך.
<h4>עדיים של ישראל</h4>
"כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה וכו' וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (לג, ג-ד)
"איש עדיו- כתרים שניתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע" (רש"י)
ארבעים יום בלבד אחרי המעמד הגדול והנשגב של מתן תורה בהר סיני, באו הערב רב וגרמו נפילה רוחנית לעם ישראל בכך שעשו עגל מסכה. כתוצאה מכך: "ולא שתו איש עדיו עליו". ואחר כך נאמר (שם בפסוק ה): "ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לךְ". ולכאורה תמוה, הרי כבר הורידו את עדיים מעליהם כמובא לעיל בפסוק ד?
הפשט הוא כי ברגע ששמעו את הדבר הרע הזה הורידו את עדיים (הכתרים שלהם) משום שאין ראוי בשעה זו לענדם, ואמר להם הקב"ה: הורידו עדייכם לגמרי (פסוק ה), וכן עשו (פסוק ו'. ועיין לדעת זקנים מבעלי התוספות). ויש מפרשים שבתחילה הורידו את התכשיטים הגשמיים מעליהם, ואחר כך הורידו את הכתרים שניתנו להם בסיני על פי צווי ה' (ועיין בכלי יקר, ולרמב"ן על פסוק ו ובזוהר הקדוש כי תשא קצג). ואומרת הגמרא (שבת דף פח.), שבשעה שקיבלו ישראל את התורה, בא מלאך והניח כתר על ראשו של כל אחד ואחד מישראל. וכשחטאו בעגל ניטלו מהם ע"י שני מלאכי חבלה (עיין לתוס' שם ד"ה שני, ומהרש"א ד"ה קשרו). ויש להבין מה הטעם כי בנטילה באו שני מלאכים? ואפשר לבאר שאמנם עם ישראל חטא אך מכל מקום לא היה מוכן שיקחו את כתריו, ועל כן היה צורך בשני מלאכים שיטלו מהם את כתריהם משום שיהודי לא מוותר בקלות על כתרים אלו (ועיין בן יהוידע שם ד"ה באו שנתן טעם אחר).
ומה היו כתרים אלו? אומר המהרש"א (שם) – שלושה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות – כתר תורה קיבלו בקבלת התורה, ושני כתרים של כהונה ומלכות ניתנו להם אחד מכל צד. ואעפ"י שניטלו מישראל כתרים אלו, לא נטלו מכל וכל כי הם חוזרים אלינו בשבת כנשמה יתירה וכן עלינו לידע שעדיין קיימים לנו כתרים אחרים שאנו עונדים אותם יום יום לכבוד ולפאר ויקר, והם תפילין של יד ותפילין של ראש.
<h4>התעלות בזמן ירידה</h4>
"וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה" (לג, ט)
"וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שם, יא)
הנה לאחר העליה הגדולה של בני ישראל במתן תורה, היתה הנפילה הגדולה שלהם בחטא העגל, עד כדי כך שאמרו חז"ל (סנהדרין קב.): "שאין לך פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא של חטא העגל". כלומר שנפילה גדולה זו הותירה את רישומה לדורות. והנה דבר פלא, משה רבנו – 'רעיא מהימנא' זוכה להתעלות ולגילוי דרכי השכינה דווקא לאחר אותה נפילה. ויש להבין וכי כך היא דרכו של הרועה הנאמן כי בעוד עם ישראל בצרת חטאם ובנפילתם הוא עולה ומתעלה?
ועוד יש לשאול שהרי מיד אחר חטא העגל אמר הקב"ה למשה רבנו (לב, ז): "לך רד" ואילו אח"כ אמר לו ה': "לך עלה", וביאר רש"י: "ד"א כלפי שאמר לו בשעת הכעס לך רד, אמר לו בשעת רצון לך עלה", ואף כאן יש להבין וכי זו שעת רצון, שעה שעם ישראל עדיין טועמים בה את הטעם המר של "וביום פקדי ופקדתי" (לב, לד)?
אולם עלינו לדעת כי התעלות זו ששיאה היתה בבקשת משה (לג, יג) "הודיעני נא את דרכך" אינה התעלותו של משה בלבד, אלא הייתה זו בעצם התעלות של כלל עם ישראל. וכבר לימדנו רבינו האר"י ז"ל (ראה פרי עץ חיים שער השבת פ"ח) כי משה רבנו קיבל את כל הכתרים של עם ישראל אשר ניתנו להם במתן תורה וניטלו מהם בחטא העגל, והוא שומר על הכתרים, ובכל שבת מחזיר אותם לישראל. כלומר משה רבנו אינו נוטל את הכתרים לעצמו אף על פי שאנו אומרים (בתפילת שחרית שבת): "ישמח משה במתנת חלקו" מכל מקום כתריו הם כתרנו, והתעלותו היא התעלותנו, ולא בכדי שקול משה ככל ישראל (שיר השירים רבה פרשה א, סד. ופרשה ד, ב).
אמור מעתה, הרועה הנאמן השכיל בתבונתו ובאהבת ישראל הגדולה שבערה בלבבו להפוך את "לך רד" (יט, כד) ל"לך עלה" (לג, א), אך לא רק בבחינתו הפרטית אלא בבחינת כל שם ישראל.
<h4>כוחה של שאיפה</h4>
"וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (לג, יג)
"וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כג)
חז"ל אמרו על משה רבנו (ספרי ט, כב) "אשרי ילוד אשה" שהוא אומר "עמדו ואשמעה" ברור לו שישמע. ובדרכם נאמר "אשרי ילוד אשה" המבקש מה' להודיעו את דרכיו. והנה הרמב"ם (תשובה ה, ה) כבר לימדנו שאין יכולת לאדם, להבין בשכלו את דרכי ה', אין מדענו כמדעו ולא דעתנו כדעתו וכן אמר (שם ח, ב): "…ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל…".
ולפי זה יש להבין מדוע מבקש משה רבנו להבין דברים שלמעלה מהשגת האדם?
אולם יש בכך כדי ללמדנו כי האדם צריך לשאוף להגיע למדרגות ולהשגות גדולות. והראיה לכך שאף על פי שאמר לו ה' (לג, כ): "כי לא יראני האדם וחי", מכל מקום אמר לו (שם כג): "וראית את אחורי". ובכל בקשותיו משה אומר לה' (שם טז) "ונפלינו אני ועמך" היינו, שמשה רבנו אינו רוצה הנהגה של מלאך כי המלאך אינו יודע את מסתרי הלב, ואינו יכול לדון ברחמים. ואכן ה' אומר למשה (שם יד): "פני ילכו" בעצמי, ולא על ידי מלאך.
ומכאן עלינו ללמוד כי כשם שמשה רבנו ביקש להגיע להשגות כה רמות, כן על כל אדם ואדם מישראל לשאוף לגדלות ולשלמות.
<h4>מעלת הבדלת ישראל</h4>
"וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (לג, טז)
יש להבין, לכאורה לאיזה צורך ראה משה רבנו לבקש שוב הבדלה בין ישראל לעמים, שהרי הקדוש ברוך הוא כבר אמר למשה (יט, ה): "והייתם לי סגולה מכל העמים"?
ויש לבאר, כי משה רבנו סבר שלא די בכך שעם ישראל ידע כי הוא עם סגולה, אלא צריך שכל האומות ידעו זאת. וכאשר יראו אומות העולם שהנהגתם היא על-ידי שר ומזל, אך הנהגת עם ישראל אינה על-ידי שר או מזל אלא הקב"ה בעצמו מנהיג את עמו במישרין אזי יבינו כולם כי עם ישראל הינו עם מיוחד. ומתוך כך יזהרו מלפגוע בישראל שהם כבבת העין, ואדרבה מתוקנים שבאומות יבקשו להדבק באומה הישראלית.
<h4>הצלה מיצר הרע</h4>
"וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (לג, כב)
לפעמים כאשר האדם זוכה להגיע למדרגות עליונות, השטן מתגרה בו רח"ל, כי כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. על-כן הקב"ה אומר למשה: "ושכתי כפי עליך" וכדברי התרגום: "ואגין במימרי עליך" היינו כדי להצילך מהתגרותו של השטן.
<h4>הכרה בהנהגת ה' אחר מעשה</h4>
"וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (לג, כג)
הנהגת השכינה נסתרת מעינינו ואין אנו יודעים מהי כוונת עילת העילות ומסבב הסיבות, רק לאחר המאורע יכולים אנו לראות היאך כל הפרטים הצטרפו זה לזה בהנהגה הכללית.
ויש לרמוז זאת בפסוק: "וראית את אחורי" – דהיינו שלאחר מעשה תבין. ועם כל זה, גם לאחר מעשה, לא כל אחד זוכה להבין ואיננו יכולים להבין את כל העניינים וטעמיהם.
<h4>מעלת שבירת הלוחות</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (לד, א) מובא בחז"ל (שבת פז.) כי שלשה דברים עשה משה רבנו והקדוש ברוך הוא הסכים עמו ואחד מהם הוא ששבר את הלוחות, ועל כך אמר לו הקב"ה: "אשר שברת – יישר כוחך ששברת". לעומת זאת רש"י בביאורו השני ל"פסל לך" כותב: "משל לשושבין שקרע את הכתובה אמר לו המלך: אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו הערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך".
הנה לפי המשל, השושבין צריך לקחת נייר אחד משלו, אך משה רבנו לא לקח משלו, אלא: "הראהו מחצב סנפרינון מתוך אהלו, אמר לו הפסולת יהיה שלך ומשם נתעשר משה הרבה".
אם כן קשה משתי בחינות, ראשית, לפי המשל לא משמע שהסכים הקב"ה עימו. ושנית, מדוע משה לא לקח "נייר חדש משלו"? אלא, עצם שבירת הלוחות הייתה לטובה, לומר שאין כתובה לעם ישראל כדי ללמד עליהם סנגוריה, ועל כך אמר לו יישר כוחך ששברת.
אך מצד שני, היתה טענה כביכול על משה רבנו, איך שבר את מה שה' נתן לו? ולכן כ"עונש" עליו לחצוב בעצמו, ומכל מקום כיון שעשה מעשה טוב, לכן הפסולת תהיה לו וממנה התעשר משה הרבה.
<h4>שמירה נגד "כחי ועצם ידי"</h4>
"שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי…" (לד, יא)
פשט הפסוק בביטוי: "שמור לך" הוא כלפי ההמשך: "השמר לך פן תכרות ברית", היינו שלא לעבוד עבודה זרה.
אך יש כאן גם אזהרה נוספת: שכאשר עם ישראל מנצחים את אומות העולם, יכולים הם לחשוב שבכוחם ועוצם ידם כבשו את הארץ, ולכן כאשר נחלש כוחם יכולים הם לכרות איתם ברית. וזהו באמת המוקש הגדול ביותר.
ולכן אמרה התורה "שמור לך הנני גרש", לומר לך: זכור ואל תשכח כי אני ה' גרשתי מפניך את האויבים והנחלתיך את הארץ ולא בכחך כבשת אותה, לכן אין לך לחשוש מהם ואסור לך לכרות עמם ברית.
<h4>מסכת פורים</h4>
"אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ – אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (לד, יז-יח)
ויש לרמוז בסמיכות הפסוקים בין איסור עשיית מסכה לשמירת חג המצות.
הנה פעם היו אנשים נוהגים ללבוש מסכה בפורים וכך עניים ביישנים, בני טובים, היו יכולים לבקש צדקה מבלי להתבייש. ולכן כתוב בהלכה (שו"ע אור"ח סי' תרצד סעי' ג) כי כל הפושט ידו בפורים, נותנים לו.
ויש כאלה שהיו שמים מסכה על פניהם כדי לאסוף כסף להוצאות הפסח הקרב ובא. אך יש שלובשים מסכה על פניהם כאילו הם נצרכים על אף שאינם כאלה ולכך יש רמז בפסוק: "אלהי מסכה לא תעשה לך" – אל תשים מסכה ותבקש כסף כשאינך צריך (וראה סוף מסכת פאה). אך אם זה עבור הוצאות הפורים או עבור הוצאות הפסח – "את חג המצות תשמור", אזי מותר לך לאסוף צדקה וכאשר אתה מתבייש הנך יכול לשים את המסכה על פניך.
<h4>כתיבת תורה שבעל פה</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (לד, כז)
כאשר עלה משה רבנו למרום הוא למד בארבעים יום בתחלה, וגם בהמשך את כל התורה כולה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ברור הוא, שיכול לעשות זאת כיון שלמד מפי הגבורה וכיון שהיה זה משה רבנו. וכדי שלא יחשוב שגם דברים אלו יכול הוא לכתוב, לכן אמר לו הקב"ה "על פי הדברים".
ואומר רש"י: "את הדברים האלה – ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה". והדגיש רש"י "ולא אתה", אתה לא, אבל רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, יכתוב. כיון שהדורות יתמעטו ויש חשש שהתורה שבעל פה וגם התורה שבכתב תשתכח לכן הוא רבנו הקדוש יכול לכותבה, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט, קכו).
ומה עושים עם ציווי התורה "כתוב לך על פי"? אלא, אכן משה רבנו לא שכח שום הלכה, שום דין או גזירה שווה, אך כשנפטר מן העולם (תמורה טו:) נשתכחו הלכות מיהושע בן נון ומדור לדור נתמעטו הלבבות, וכדי שהתורה שבכתב לא תשתכח, כתבו את התורה שבעל פה שהיא פירוש התורה שבכתב. ועוד, יש אומרים שמשה רבנו נצטווה שלא לכתוב, ועליו נאמר הצווי "כתוב לך" ורבנו הקדוש דייק ודקדק "לך" – למשה, אך כל ישראל יכתבו את התורה שבעל פה כדי שלא תשתכח מישראל.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ…"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: באחד מביקורי בארצות הברית פנה אלי אדם אחד וביקש אותי לפגוש את בנו וכלתו המיועדת, בכדי שאברך אותם לקראת חתונתם. כאשר באו אלי התחלתי לדבר עימם בשבח ומעלת הנישואין, ועל כך שמסייעים הם בבניית חורבה מחורבות ירושלים, אף ממקום מושבם כאן באמריקה, לאחר מכן פניתי לברכם. שאלתי את החתן: מה שמך? הוא אמר לי את שמו, ובירכתיו. כאשר שאלתי את הכלה לשמה, הבחנתי כי שם זה אינו יהודי. פניתי אל רב המקום ושאלתי אותו: מאיזה עדה בא שם זה?. הרב התפלא אף הוא, אך אז אמרה הכלה בקול רם ובוטח: אינני יהודיה, אני נוצרייה פּרוטסטנטית!. בקשתי את החתן לצאת מן החדר למספר דקות, לאחר שיצא פניתי לבחורה ושאלתי: את רוצה שאבדוק בשמים אם אתם מתאימים? הכלה הנהנה בראשה בהתרגשות וענתה: כן ראביי, זה ישמח אותי מאוד. נשאתי את עייני למרומים בתפילה שהקב"ה יסייע בידי. כעבור רגעים מספר פניתי אליה ואמרתי: ראיתי בשמים שאין זה זיווג יפה. לשמחתי הבחורה השיבה: אני שמחה מאוד על התשובה שנתת לי ראביי, גם אני הרהרתי בכך רבות. היו לי ספקות, אם אנחנו מתאימים כבני זוג. לאחר מכן יצאה מן החדר. כעבור רגע נכנס החתן כשהוא גורר אחריו את "הכלה" ופיו מלא איומים וגידופים, איך העזתי "לקלקל" לו את החתונה. לשמע הדברים נפנתה הכלה לאחוריה, וגערה בבחור בנימת זלזול: יהודי בזוי! אינך רואה, אפילו ה – chi“f rabbi (הרב הראשי) שלך אומר שאנחנו לא מתאימים! אינני רוצה בך עוד.
לאחר מעשה שאלוני הנוכחים:איך ידע הרב שאין זה זיווג מן השמים? השבתי להם: והרי כבר אמרו חז"ל: ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, וכלום יעלה על הדעת שבשמיים יכריזו על יהודי ופרוטסטנטית?
סוף מעשה – כעבור שלוש שנים, באחד הימים בצאתי מבית הדין הגדול בירושלים ניגש אלי אברך מזוקן וביקש ממני להיות סנדק לבנו. משהפניתי אותו ללשכה ענה לי האברך כי אני מוכרח להיות סנדק באשר בנו נולד בזכותי. בזכותי?! תמהתי. אכן כן ענה האברך, אני הוא אותו "חתן" שעמד להתחתן עם נוצרייה ובעקבות אותו מעשה התחלתי לחשוב הרבה על משמעות היותי יהודי, עד שלבסוף חזרתי בתשובה.
<h4>"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה"</h4>
כשעלה הבבא סאלי לארץ ישראל, הגיע בספינה עד נמל חיפה ושם בא שר המשטרה דאז מר שטרית להקביל את פניו. השר הורה לכל השלטונות להכניסו לארץ ללא שום עיכובים במכס, ולדלג על הפרוצדורה המקובלת אצל אנשים מן השורה. לאחר שנסתיימו הסידורים, כיבד מר שיטרית את הבבא סאלי לנסוע ברכבו, אבל בבא סאלי ע"ה אמר לשר שהוא "מניח" שרכב זה לא שובת בשבת ואין רצונו לנסוע בו, ונסע באוטובוס.
במהלך הנסיעה, משהגיע זמן המנחה, ביקש מהנהג לעצור את האוטובוס ולהמתין לו עד שיסיים להתפלל. אמר לו הנהג שזה לא מונית, וכי יש עוד אנשים נוסעים, וגם יש לו מסלול ולוח זמנים, ועל כן הוא לא יכול להמתין. אמר לו בבא סאלי: "אם כן תוריד אותי כאן, כי יעבור לי זמן המנחה" – וגם לזאת לא הסכים הנהג ואמר לו שבעוד זמן מה יגיעו לתחנה מסודרת ושם יעצור. הבבא סאלי התעקש שיעצור לו מיד כי אין זמן ולבסוף עצר לו הנהג כ-100 מטר לפני התחנה. ירד בבא סאלי והתפלל את תפלת המנחה על אם הדרך, ומשסיים שם פעמיו אל התחנה. בהגיעו לתחנה ראה שם אוטובוס, ושאל לתומו את הנהג אם האוטובוס נוסע לכיוון ירושלים, ואמר לו הנהג שכן. והנה לאחר שעלה לאוטובוס זיהה לפתע כי מדובר באותו האוטובוס אשר ממנו ירד להתפלל.
שאל בבא סאלי את הנהג: "מדוע התעכבתם כל כך?"
אמר לו הנהג: "לאחר שהגענו לתחנה "עמד" לפתע האוטובוס ולא הצלחתי להתניעו".
בבא סאלי התיישב על מקומו ואמר לנהג: עכשיו שאני כאן, תוכל לנסוע.
וראה זה פלא –ניסה הנהג להתניע והאוטובוס הניע כאילו מאומה לא קרה. בבא סאלי רצה לרכוש כרטיס חדש, אך הנהג, אשר נוכח לדעת כי הבבא סאלי איש קדוש, סירב בתוקף לקחת ממנו תשלום.
באחת מפגישותינו שאלתי את הבבא סאלי נכון הסיפור, ואמר לי שאכן נכון הסיפור, אבל הוסיף: "ואני תמה מדוע הנוסעים האחרים שהיו באוטובוס לא ירדו להתפלל מנחה, ואז היה לי מנין עם חזרה וקדושה".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (פרק ל' פס' יב')
שאלה: מורה בבית הספר שיש לו יומן ובו רשומים שמות התלמידים ובצד כל שם מופיע מספר סידורי- האם מותר למורה לקרוא את שמות התלמידים מהיומן?
תשובה: כיוון שהמורה לא קורא את המספרים בפיו אלא רק במחשבתו- מותר. אמנם אם סופר ממש כמה ילדים נמצאים וכמה חסרים- אסור.
*****
"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיקֹוָק" (פרק ל' פס' יג')
שאלה: אדם שתרם כסף בזמן הזה ואמר "זה מחצית השקל"- האם הכסף קודש לבית המקדש?
תשובה: לדעת הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח הלכה ח') מי שאמר שהכסף למקדש הכסף קדוש וצריך לזורקו לים המלח. אמנם לפי הראב"ד אפשר לפדות כסף זה על פרוטה ולזרוק רק את הפרוטה. מהרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רנח' סעי' א') משמע שבימינו אדם שאומר כסף למקדש אינו קדוש כיוון שאנחנו אומרים שכוונתו הייתה לבית הכנסת וכדו'. לכן צריך להיזהר ולהקפיד לומר זכר למחצית השקל ולא מחצית השקל.
*****
"וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (פרק לא' פס' טז')
שאלה: האם מותר לרוץ בשבת לבית הכנסת?
תשובה: נאמר בנביא (ישעיה נח' יג'): וכיבדתו מעשות דרכך" ודרשו חכמים (שבת קיג' ע"א) "שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול", וכן פסק מרן בשו"ע (שו"ע שא' סעי' א'). אמנם לדבר מצווה כגון בדרכו לבית הכנסת, מותר לרוץ בשבת ואין חשש בכך, ועוד יש חשיבות ומעלה למצוה שעושה אותה בזריזות כפי שאמרו חז"ל "הוי רץ לדבר מצוה" .
*****
"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (פרק לד' פס' כו')
שאלה: האם מותר להשתמש במדיח כלים לכלי חלב ואח"כ לכלי בשר?
תשובה: כדי להשתמש במדיח אחד לכלי בשר ולכלי חלב צריך ד' תנאים: א. להשאיר את המדיח 24 שעות ללא שימוש. ב. לנקות את המקום בו נמצאים הרשת והמסננת כך שלא יהיו שם שיורי מאכל. ג. להפעיל תחילה את המדיח שבתוכו אבקת ניקוי ומים בלבד. ד. עדיף שיהיו רשתות שונות לחלבי ולבשרי ואם אין אפשרות אז ישפוך עליה מים רותחים מקומקום חשמלי. למעשה כיוון שקשה מאוד לעמוד בתנאים אלו עדיף להשתמש בשני מדיחי כלים שונים.
<h2>פרשת ויקהל</h2>

<h3>שיחות ומאמרים בפרשה</h3>

<h4>מעלת קדושת השבת ועונש מחלליה</h4>
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, א-ג)
"למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל שאינו אוסף אנשים בידיים אלא הן נאספים על פי דבורו" (רש"י)
נתאר לעצמנו כי משה רבנו נמצא בשמים מזה מאה ועשרים יום – זולתי יומיים של הפסקה שבהם בודאי לא יכול היה העם לדבר עם משה שהרי בראשונה היה עסוק בחטא העגל ובשנייה (דברים י, א) ב"פסול לך שני לוחות אבנים". וסוף סוף לאחר מאה ועשרים יום, לאחר כשליש שנה, משה רבנו יורד חזרה לארץ.
העם ודאי שמחים לראות את משה והם גם מתעניינים ושואלים מה ראה בשמים?
ניתן היה לחשוב כי משה יתאר להם את גן-עדן, את כסא הכבוד, ובודאי גם ירצה לספר להם על המשכן ועל השראת השכינה בישראל, שזהו הסימן המובהק לסליחה ומחילה על חטא העגל.
אך משה רבנו אינו מדבר על כל אלו, אלא מדבר על שמירת השבת ומזהיר את בני ישראל (לא, יג): "אך את שבתותי תשמורו" – שלא תחללו אותה אף לא בשביל בניית המשכן, וכלשון רש"י: "הקדים להם אזהרת שמירת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת".
ויש להבין, מה ההוא אמינא שמשה רבנו ידחה את השבת בשביל מצוות בניית המשכן, שהיא מצות "עשה", בעוד ששמירת השבת היא גם מצות "עשה" וגם מצות "לא תעשה" והיא חמורה יותר?
ומה גם, שרש"י כבר כתב לעיל (לא, יג) שאמר לו הקב"ה למשה "אך את שבתותי תשמורו – אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה – שבת אל תדחה מפניה" ואם כן מדוע כפל משה ציווי זה?
אלא הביאור ע"פ הפשט, הוא שכיוון שמלאכת המשכן נועדה להשרות שכינה על עם ישראל, ובהיות שכאשר המשכן או המקדש עומד על תילו, היו מקריבים תמידין ומוספין גם בשבת, אם כן היה חשש שיחשבו עם ישראל שבכדי להשרות שכינה בישראל, לכפר על חטא העגל ולהקריב את קרבנות השבת במועדן, יש לדחות את השבת מפני מלאכת המשכן. ולכן הזהיר משה כל כך על השבת.
ויש להוסיף בזה: כיור הנחושת נעשה מהמראות הצובאות שהביאו הנשים הצנועות שהיו באות להתפלל בשער המשכן (ראה בתרגום יונתן בן עוזיאל) וכדבריו הנפלאים של רבי אברהם אבן עזרא (לח, ח): "והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתייפות רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דבר המצוות". וגם רש"י עמד על כך (שם) כי משה רבנו ע"ה היה מואס במראות, אך כבר אמר לו הקב"ה: "קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וגו'". דהיינו, אף על פי שהנשים בדרך כלל עסוקות בענייני העולם הזה, הן התעלו כאן עליה רוחנית גדולה ביותר, ומאסו בענייני העולם הזה וצבאו על המשכן להתגדל ולהתקדש, הן ידוע, שהנשים היו הראשונות שהתנדבו לנדבת המשכן (לה, כב).
ולפיכך היינו חושבים שמלאכת המשכן הגורמת להתעלות ולקדושה עילאית עד כדי מאיסת ענייני העולם הזה, ומביאה לרדיפת התורה, התפילה ושמירת מצוותיה, תדחה את השבת – לכן "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן"!
נמצינו למדים, שהשבת היא מעל הכל, ויכול האדם להגיע לקדושה עילאית על ידי שמירת השבת ואפילו לקדושה הגדולה יותר מקדושת המשכן.
ועל כן משה רבנו היורד למחרת יום הכיפורים, אינו מספר להם על מראות א-לוקים אשר ראה בשמים ואינו מדבר איתם על כסא הכבוד, אלא על שמירת שבת קודש, ואשריהם ישראל המתקדשים ומתעלים ביום שבת קודש.
ועוד יש לבאר שכאשר ירד משה רבנו מהר סיני, אמר להם משה רבנו: "לא הלכות אני מלמד אתכם אלא מה שראיתי בשמים, הנה ראיתי שיש בשמים שני סוגי גיהינום, יש גיהינום של ימות החול וכתוב בפתחו "חול", ויש גיהינום של יום השבת וכתוב בפתחו "שבת". וההבדל ביניהם הוא, שמי שעבר עבירות ומגיע לו על כך עונש בגיהינום, בשבת הגיהינום שובת, וכדברי הגמרא בסנהדרין (סה:) המספרת שטורונוסרופוס שאל את רבי עקיבא "מה יום מיומיים" – למה יש מעלה וחשיבות לשבת יותר משאר הימים? אמר לו רבי עקיבא "ומה גבר מגוברין", מדוע אתה שר וחשוב יותר מאחרים. אמר לו: שהמלך, הקיסר, המליך אותו. ענה רבי עקיבא על השבת, הקב"ה חפץ בה והזהיר על כבודה. ושאל, ומנין לנו שהיום יום שבת? אמר לו, שנהר סמבטיון יוכיח שכל השבוע רועש, ובשבת הוא נח. וכן קבר אביו של טורונוסרופוס יוכיח וכדברי רש"י "שכל ימות השבוע היה מעלה עשן שהיה נידון ונשרף, ובשבת גיהינום שובת".
אבל יש גם גיהינום של שבת ונידון בו מי שחילל שבת שלפי הזוהר הקדוש (תרומה) נאמר עליו: "ואשם לא תכבה", שגם ביום השבת הוא נידון באש הגיהינום.
ולכן אומרת לנו התורה, היזהרו מאוד בשמירת השבת "ולא תבערו אש בכל מושבותיכם" – לא תבערו אש של חילול שבת במושבכם כאן בעולם הזה, ואז גם לא תבער אש במושבותיכם בעולם הבא.
ומתוך הדברים למדנו עוד, שגם העולם הזה – ארץ ישראל, וגם העולם הבא, נקראים מושבותיכם ושייכים הם לעם ישראל.
<h4>בזכות שמירת השבת – הפרנסה מתברכת</h4>
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (לה, ב)
צריך כל אדם לדעת שהשבת היא מקור הברכה, והשומר שבת כהלכתה מביא ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. והביאו רמז לכך במה שהתורה כותבת "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", לא נאמר 'תָּעָשֶה מלאכה' אלא "תֵּעָשֶׂה" – ללמדנו שמי ששומר את השבת, וכוונתו לשם שמים, להתענג בה בתענוגים גשמיים, ובתענוג רוחני על ידי לימוד תורה – מלאכתו נעשית מאליה והוא רואה בה ברכה, ומצליח בכל מעשיו. לעומת זאת אם אדם ח"ו מחלל את השבת, וחושב שעל ידי חילול השבת ירוויח יותר כסף ותרבה פרנסתו, טעות חמורה בידו, אלא אדרבה, עסקיו ירדו והוא יביא על עצמו רק הפסדים.
ובאמת הניסיון והעובדות מוכיחים כי עסק שפתוח בשבת אינו רואה סימן ברכה.
פעם אחת שוחחתי עם נהג מונית אשר היה עובד בשבת וטעמו עמו: יש לו רווחים גדולים דווקא מעבודתו בשבת משום שאין תחבורה ציבורית, ועל כן יש לו הרבה קליינטים גם קבועים וגם מזדמנים. אמרתי לו: "האם ספרת כמה כסף הרווחת מעבודתך בשבת?" אמר לי הלה: "כן, הרווחתי הרבה". אמרתי לו: "ומה אשתך אומרת?" ענה לי: "היא אומרת שאין כסף". אמרתי לו: "אתה רואה שאין ברכה מעבודה בשבת, תפסיק לעבוד בשבת ותתברך פרנסתך!"
היה פעם מפעל זכוכית בירוחם שעבד בשבת, במפעל טענו שהתנור מוכרח להיות חם כל הזמן, כדי שנוזל הזכוכית לא יתקשה בתוך הצינורות ויסתום אותם, מה שיביא על המפעל הפסדים גדולים. למרות שחומר הגלם של הזכוכית הוא חול והרווח על יצירת הזכוכית גדול ומובטח. לבסוף המפעל נקלע להפסדים ונסגר. הרי שהשבת מביאה ברכה לשומריה, ומי שמחלל אותה, מביא על עצמו את ההיפך, ואינו רואה סימן ברכה מאותה עבודה, ואת זאת לא הבינו בעלי המפעל.
כמו כן היה בבית שמש מפעל גדול למלט אשר פעל גם בשבת, ולבסוף אף הוא נסגר. והנה על פי ההיגיון לכאורה היו צריכים להצליח ולהתעשר בקלות, שכן המלט נעשה מאבנים ומחול הפזורים בכל מקום בחינם – אבל בפועל הם הפסידו עד אשר נאלצו לסגור את המפעל, והכל בגלל שהפעילו את התנורים שלהם גם בשבת, מתוך מחשבה שעל ידי זה ירויחו יותר.
<h4>שכר קביעת עיתים לתורה ביום השבת</h4>
"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (לה, ב)
"ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז שבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה" (בעל הטורים)
יש החושבים שהשבת היא יום של בטלה ומנוחה בלבד, אבל אין הדבר כן, ומוכח הדבר ממה שהתורה כתבה "וביום השביעי יהיה לכם קדש", משמע מכאן שהשבת צריכה להיות מוקדשת לקדושה וללימוד תורה, זו עיקר מטרתה, משום שיש סגולה מיוחדת להתעלות בה מאוד. ועל כן אדם אשר בימות החול עובד לפרנסתו, ומשום כך אין לו זמן ללמוד תורה – אזי בשבת חייב לקבוע עיתים ללמוד תורה.
וידועים דברי הגמרא בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג): "רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה מתניתא מסייעה בין לדין בין לדין כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה כתוב אחד אומר שבת הוא לה' וכתוב אחר אומר עצרת לה' א-לקיך, הא כיצד, תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות, שלא ניתנו שבתות וימים טובים ומועדים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה", עיי"ש.
והאר"י הקדוש היה אומר (עיין כף החיים סי רץ אות ו בשם שער הכוונות) ששבת אמנם ניתנה למנוחה, אבל זה לא נאמר אלא אצל תלמידי חכמים הממיתים עצמם באהלה של תורה כל השבוע יומם ולילה, ובשבת יכולים לנוח שעתיים. אבל "בעלי בתים" העוסקים לפרנסתם כל ימות השבוע, ואין להם פנאי ללמוד תורה, עליהם להגביר חילם ללמוד תורה בשבת, ולא ינוחו ביום שבת אלא שעה, ואת שאר היום ינצלו ללימוד תורה. וכן נפסק להלכה (או"ח סי' רצ ס"ב) ברמ"א, וזו לשונו: "ופועלים ובעלי בתים שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע".
ומלבד כך, צריך לדעת שהשאלה הראשונה ששואלים את האדם בבית דין של מעלה היא: קבעת עיתים לתורה? (שבת לא:) והאם קיימת את הציווי של "והגית בו יומם ולילה"? ועל כן יזדרז כל אדם לקבוע עתים לתורה גם בימות החול. וכבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (עה, ג) "כי אקח מועד אני מישרים אשפט" – אם אדם קובע במועדים עיתים לתורה, לא יתבעו אותו מדוע לא למד תורה כל השבוע. כי אם עסק לפרנסת ביתו במשך השבוע ולא היה פנאי בידו ללמוד תורה, ובשבת ומועד שיש לו פנאי הוא קובע עיתים לתורה, לא יתבעו ממנו כלום, כי הוכיח שכשיש לו זמן, הוא מנצלו ללמוד תורה.
<h4>דרך התרומה בעם ישראל</h4>
"וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ וְהוֹתֵר" (לו, ז)
וכבר הקשה בעל 'אור החיים הקדוש' בפסוק זה כי "דים" "והותר" הם שני הפכים, וכלשונו: "אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דים"?
ותירץ וזה לשונו: "ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בנ"י בעיני המקום לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בנ"י הגם שהותר פי' שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו ע"י נס. או ע"ז הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומר "והותר" כי נעשה נס ולא הותיר".
וביאור הדברים שבאמת תרומת המשכן הייתה מעולה יותר משאר תרומות בכמה מעלות. שהרי בדרך כלל הנוהג הוא שכאשר מתרימים לצורך מסויים, הולך הרב ועמו הגבאי ומקבצים את נדבות הקהל יד על יד, אך כאן ציוה ה' ואמר (כז, כ): "ויקחו אליך" – דהינו שעם ישראל יביאו לך את תרומתם בעצמם, מבלי שיהיה צורך לרוץ אחריהם. ומיד כשסיים משה את הציווי (לה, ה): "קחו מאתכם תרומה" נאמר על העם (לה, כ): "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה". ולא יצאו בעצלתיים, אלא יצאו בזריזות ובהתלהבות ובחשק גדול לקיים המצווה.
ועוד, יש הנותן תרומה וצדקה מבושה אך אינו חפץ באמת לתת, אך כאן בתרומת המשכן: "כל איש אשר נשאו לבו" (לה, כא) – דהיינו שהלב התנדב בעצמו להביא את התרומה. ואף שאת אבני השוהם הביאו ענני הכבוד (ראה ת"י ורבנו בחיי) לפני הנשיאים, מכל מקום כיון שהובאו על ידי הנשיאים למשכן, נחשבו אבני השוהם כתרומתם משום שהעיקר היא נדיבות הלב.
ומעלת תרומת ישראל בלטה גם בזריזות כפי שנאמר (לו, ג): "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר". כלומר שהיה די בשני בקרים לבני ישראל ע"מ שיביאו את כל תרומתם והותר. כשראה משה רבנו את ההתלהבות המיוחדת של בני ישראל, ואת נדיבות הלב, ואת הזריזות במצווה ובתרומה, אמר משה: "אמנם בצלאל ואהליאב בדקו ומצאו שיש יותר מכדי הצורך עבור בנין המשכן, אך איך אוכל להחזיר למישהו את תרומתו? ולכן הסביר בעל 'אור החיים הקדוש' שנעשה נס וכלי שהיה בו מאה גרם כסף, נכנס בו יותר כסף וכן בכל כלי המשכן אף שהיה די בכמות, מכל מקום ה"והותר", נתווסף בכל כלי וכלי.
ויש עוד להסביר: אמרו חכמים (תענית ח:, ב"מ מב.): "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", ומשה רבנו עליו השלום ספר ומנה את התרומה, ואם-כן לא הייתה צריכה הברכה לחול בזה. לכן דרשו במדרש (שמות רבה, פקודי פרשה נא, א) על משה את הפסוק (משלי כח, כ): "איש אמונות – רב ברכות" – בזכות האמונה של משה רבנו היה "דים" וגם הייתה בזה ברכה – "והותר".
<h4>מעלת המראות הצובאות והלימוד מהם</h4>
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (לח, ח)
אומר רש"י: "במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע; אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שה"ש ח, ה) תחת התפוח עוררתיך. וזהו שנאמר במראות הצובאות, ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה".
גם האבן עזרא מביא את מעלתן הגדולה של המראות הללו וזה לשונו: "וטעם הצובאות כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה, כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה, היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות, רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות".
דברי רש"י ואבן עזרא הם מוסר גדול לבני ובנות ישראל.
ומכל מקום טענת משה רבנו הייתה שכיון שהכיור נועד לקדושה ולטהרה, והכהן היה מקדש ידיו ורגליו בכיור, ומעתה אמר משה יבואו הכהנים, ויסתכלו במראה וחלילה יכולים להרהר הרהור רע?
ענה לו ה', כיוון שתרומת הנשים נעשתה לשם שמים (ובפרט לפי דברי האבן עזרא שהנשים מאסו בענייני העולם הזה), אל לך לחשוש ואני מבטיח לך שלא יבואו לידי הרהור.
אך יש להקשות, כיצד היו משתמשים במראות של הנשים לכיור, והרי הלכה ערוכה היא שכל בגד שנשתמש בו הדיוט לא משתמשים בו לקודש, וז"ל מרן בשו"ע (או"ח סי' קנג סכ"א): "אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה". לדוגמא, אם יש לאדם שטיח שכבר השתמש בו בביתו, ורוצה להביאו לבית הכנסת – אסור, אלא יקנה שטיח חדש שנארג לשם קדושת בית הכנסת, וכתב הרב בעל 'ארץ החיים' (שם): "אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה וכו', והרב באר יעקב הביא ראיה ממשנה דכלים פרק כ"ח שמותר לעשות תשמיש קדושה לס"ת מבגד אשה, וכ"כ הגאון יעב"ץ במור וקציעה בהגהותיו וכו'" מיהו אין אנו נוהגין כן.
והמגן אברהם כתב (שם סי' קמז ס"ק ה) וז"ל: "משמע מהרמב"ם אפילו הם חדשים, כל שנעשו לצורך הדיוט אסור. ומיהו, העולם נוהגים לעשות". כלומר, שאילולא מנהג העולם, היה אסור לקבל לבית הכנסת אלא שטיחים וכיסויים שנארגו ונעשו לצורך בית הכנסת מלכתחילה.
אך לפי המשך דברי המג"א ענין זה מתורץ שכתב: "ועוד נראה לי, דוקא כמו שהן אסור להשתמש בהם, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן דבר חדש מותר, שהרי הכיור ממראות הצובאות". כלומר, מכיון שהתיכו את אותם המראות, ושינו צורתן, על כן עשו מהם כיור. וכן אם אדם נותן שור או כבש לבית המקדש, מקבלים זאת למרות שהשתמש בהם לחולין, והכל מאותו הטעם, שכיון ששוחטים אותו, נשתנה גופו ומצבו, ועל ידי כך הותר לעשות מהם קרבנות.
מהדברים הנ"ל למדנו שלכתחילה אין לתת ואין לקבל לבית הכנסת כל דבר שנעשה מתחילה לצורכי הדיוט, אלא אם כן יש בו מעלה מיוחדת או ששינה צורתו.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>פנים של שבת</h4>
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לה, א)
"כתיב לעיל כי קרן אור פניו וסמך לו פרשת שבת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר שבת" (בעל הטורים)
כלומר שמכיוון שבשבת יש נשמה יתירה, על כן דבר זה נראה על פניו של האדם ומתבטא במאור פנים מיוחד.
ומדברי הגמרא (עיין במסכת ב"ק דף לז., ולתוס' שם ד"ה הרי הוא מועד) מבואר שאפילו בעלי החיים מרגישים בכך. הנה יש הלכה ששור שנגח שלוש פעמים נקרא "מועד" ואם הזיק משלם נזק שלם. ואם שור נגח שלוש פעמים ביום קבוע מימי השבוע כגון בימי שלישי וכדו' לא נקרא מועד כיון שבינתיים לא נגח. אבל אם נגח בשבתות בלבד, מקבל דין של "מועד" לשבתות. וטעם ההבדל הוא משום שבשבתות ישנה סיבה ליצר הנגיחה של השור, כי בשבת יש מאור פנים מיוחד וגם לובשים בגדים מיוחדים, וזה משנה את טבעו של השור.
<h4>גיהינום של שבת</h4>
"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, ג)
הקב"ה יודע כל מה שעתיד להיות ולכן ודאי הוא שכאשר ציוה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", התכוון לכל סוגי האש שימציאו בני האדם לאורך כל הדורות. ולא יאמר אדם: לפנים, מלאכת הבערת האש הייתה קשה, היו צריכים להקיש באבן על אבן ולהניח נייר דק או קש באמצע, וכיום על ידי לחיצת כפתור יש אש, חשמל וכדומה. באה התורה וכתבה "לא תבערו אש" אע"פ שזו לא מלאכה קשה, זו מלאכה ואסור.
וידע האדם שחוץ מהעונש שיקבל למעלה על חילול שבת, הוא בורא מלאך שנקרא "מלאך חילול שבת" והוא מתנקם באדם.
מסופר על אדם אחד שהיה מחלל שבת, וכשהיו מעירים לו, היה עונה "אני לא דתי", והוא נפטר בערב שבת והגיע לשמים, ואמרו לו שם שכבר מהצהרים מקבלים שבת בשמים.
בערב הוא בא ורואה את כולם יוצאים, והוא נשאר בפנים, ושואל את חבריו, מה קרה? אמרו לו מי שנכנס אחרון יוצא אחרון. הוא מחכה קימעא, והנה בא אליו מלאך ומוציאו לגיהינום, אמר לו אותו אדם למלאך: מדוע אתה מדליק את האש של גיהינום, הרי שבת עכשיו? אמר לו המלאך: אני לא דתי…
<h4>זהירות ממחלוקת בשבת</h4>
"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (לה, ג)
דרכו של היצר הרע הוא ללבות את אש המחלוקת בין אדם לרעהו, ובפרט בין איש לאשתו. לשם כך הוא מוצא שדה נרחב לפעולה דווקא בערב שבת אשר אז יש לחץ גדול בבית בגלל ההכנות לשבת.
ויש לרמוז על כך מציווי התורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", כלומר אל תגררו אחרי התלבות אש המחלוקת בין איש לאשתו ובפרט בהכנות לצורכי השבת שאז היצר הרע גורר את כל הבית למחלוקת יותר מבכל זמן אחר.
כאשר הייתי דיין בבית הדין בבאר שבע, שמתי לב כי בכל יום ראשון היו נפתחים הרבה תיקי גירושין ולרוב על תגרות קטנוניות שאין בהם ממש. וכשבררתי את הנושא הבנתי שהסיבה לכך היא מחמת שביום שבת אין מה לעשות, הבעל לא הלך להתפלל בבית הכנסת או ללמוד תורה ולכן היה לו זמן להתקוטט עם אשתו, וביום ראשון היו באים לפתוח תיק בבית הדין. על כן הורתי למזכיר בית הדין, שכל תיק שיפתח ביום ראשון, ידחה הדיון בו בכמה חודשים, ועד אז יתקררו הרוחות, וב"ה הרבה תיקים נסגרו עוד לפני שהגיעו בכלל לדיונים.
<h4>הלימוד מבגדי השרד</h4>
"אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ" (לה, יט)
הסביר רש"י ע"ה, כי בגדי השרד הם: "לכסות את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות".
ומכאן יש ללמוד עד כמה צריך לכבד תשמישי מצווה ותשמישי קדושה, שהרי את הכלים לא כיסו ביריעות בלויות וטלואות, אלא בבגדי שרד משום שיש קדושה לכלים במנוחתם ובמסעם גם יחד.
<h4>החכמה מאת ה'</h4>
"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֵּן אוּרִי בֵּן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לה, ל)
יש להבין מהו הצורך בהקדמה זו "ראו קרא ה'"? ומדוע התורה כל-כך מאריכה ומפרטת "וימלא אותו רוח א-לוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה: ולחשוב מחשבות.." מה המיוחד באומנותו של בצלאל, ומה היה על ישראל לראות?
אמנם, היה עניין מיוחד לראות היאך בצלאל בן אורי אשר חז"ל (סנהדרין סט:) אומרים שהיה בן י"ג, ואהליאב שהיה זקן, עוסקים במלאכת הקודש באומנות נפלאה. ורצה משה להראות לעם כי על אף שבצלאל לא למד צורפות ואומנות, ועוד שהיה רק בן שלוש עשרה שנה, מכל מקום ה' חנן אותו בחכמה לידע את כל האומניות הנדרשות, ולכך אמר משה: "ראו" – כלומר התבוננו שכל הכישרון והחכמה שיש לאדם מגיעים אליו מאתו יתעלה ויתברך.
ועל כרחך כל חכמתו של בצלאל הייתה מה' יתברך. הרי בני ישראל במצרים עבדו בחומר, בלבנים ובכל עבודה קשה, ואילו במלאכות העדינות ובאומנות הם לא עסקו וא"כ לא היו צורפים ולא היו רוקעים, לא רוקמים ולא אומני חרושת בעץ. הוי אומר, את המלאכה הזאת לא היה להם ממי ללמוד. ושמא תאמר כשהגיעו לביתם עסקו בתחביבים אלו, וכי היה לבני ישראל זמן פנוי והלא יומם וליל השתעבדו בהם המצריים, אלו ודאי שחכמה זו היא מאיתו יתברך.
ולא זו בלבד, שבצלאל היה בן י"ג שנה כאשר עשה את המשכן, ובנוהג שבעולם שכל אומן מתמחה באומנות המיוחדת לו. ואף אם יש אומנים מיוחדים הבקיאים בכמה מיני אומנויות, אך מכל מקום לא מצוי שיהיה אחד הבקי בכל האומניות ופרטיהן, ולכן נתן ה' חכמה בבצלאל להיות בקי "לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקדש" (לו, א).
אך אומנותו של בצלאל לא הייתה רק במלאכה הגשמית, אלא גם בחלק הרוחני, וידע "לחשוב מחשבות",דהיינו לדעת איזו נדבה ראויה לכפורת, ובאיזה זהב להשתמש למנורה, כי היה בקיא גם בנגלה וגם בנסתר.
ללמדנו שבניית המשכן כולה הייתה מאת ה', ובצלאל אשר ישב בצל א-ל עשה את המלאכות על פי תבונת הלב שנתן לו השי"ת.
<h4>מעלת בצלאל</h4>
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה'
בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לה, ל)
ויש להבין את המילה "ראו"?
כיון שהיו מבני ישראל אשר אמרו על משה: הנה לקחת את הנכד של אחותך והפקדת בידו כסף רב, שמא דבר זה מדעתך הוא? ועל כך השיב להם משה: "ראו קרא ה'" – ה' קבע ולא אני.
<h4>זכות לידת בצלאל</h4>
"בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (לה, ל)
כתב רש"י: "בן חור – בנה של מרים היה". בוא וראה מה שכרה של מסירות הנפש. יהודה מסר את נפשו בשביל להציל את בנימין ולהחזירו לאביו, מרים מסרה את נפשה על הצלת התינוקות והצלת משה רבנו, וגם על חינוך בנות ישראל לאמונה בה' כמו שראינו ביציאת מצרים. וחור מסר את נפשו על קידוש ה' כאשר ניסה למנוע מישראל לחטוא בחטא העגל.
ובזכות שלושה דורות של מסירות נפש יצא מהם בצלאל שעליו נאמר: "ויעש בצלאל – לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו".
<h4>מעלת האומנים שבמקדש ומלמדי התורה</h4>
"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת: וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן" (לה, לא-לד)
ישנם בעלי מלאכה היודעים לעבוד במומחיות, בין אם זו עבודת כפיים ובין אם זו עבודה משרדית או כדומה, אך אינם יודעים ללמד את מלאכתם לאחרים כדבעי ויש כאלה שאף אם יודעים, אינם רוצים.
אצל בצלאל ואהליאב היה הדבר הפוך, שכן מעיקרא הם לא ידעו כלל את מלאכתם, הרי זה עתה יצאו ממצרים מעבודת פרך קשה, וכי מניין למדו עבודות צורפות ורקמה עדינות?
אלא כיון שהיה להם רצון עז לעבוד לצורך המשכן, נתן להם הקב"ה חכמת לב מיוחדת להבין את מלאכתם, ולא רק זו, אלא אף ידעו וגם רצו להסביר ולהורות לאחרים את המלאכה המיוחדת להם.
וזוהי כוונת המשנה (אבות פ"א מ"א) "והעמידו תלמידים הרבה" – שצריכים בעלי התורה להעביר את חכמתם לדורות הבאים, משום שהתורה צריכה לעבור מדור לדור, ולמלמדי התורה יש רווח עצום של "ומתלמידי יותר מכולם" (עין תענית ז.).
<h4>איחור בתפילה בשבת שלא כהלכה</h4>
"וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (לו, ג)
פירוש הפסוק הוא שעם ישראל היו משכימים ומביאים את התרומה למשכן מוקדם בבוקר.
מכאן תוכחה לאלו המורים לעצמם היתר לקום בשבת מאוחר, ומסתמכים על כך (עיין רמ"א או"ח סי' רפא) שבתרומת המשכן כתוב שהיו מביאים נדבה "בבוקר בבוקר" ואילו באיסוף המן בשבת כתוב שהשכימו "בבוקר", ומכאן שלא צריכים בשבת להשכים.
והנה מעלת ההשכמה לתפלה עם הנץ החמה בכל ימות השנה וגם בשבת גדולה ורבה היא עד מאוד, וגם מי שמקל לעצמו להתפלל בשבת במניין מאוחר יותר, לא יחשוב שבגלל זה אפשר להתפלל בשעות מאוחרות מאוד, ולצערנו הרב יש המתפללים בשבת בשעה 11:15 ואף בשעות יותר מאוחרות (וזה לכו"ע לא מתפללים, עיין ברמ"א בסי' פט ועיין במש"ב וכה"ח שם).
ועוד יותר מצער שיש הקמים בשעה 11:00 ויושבים בביתם לאכול ולשתות ואח"כ הולכים להתפלל, והרי לא הותרה אכילה ושתייה לפני התפלה אלא לחולים ולמי שאחזו רעב גדול, אבל לא לבריאים. וזה לשון השו"ע (סי' פט סעי' ג): "ולא לאכל ולא לשתות, אבל מים מותר לשתות קודם התפילה בין בחול בין בשבת ויו"ט, וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר", עכ"ל. ועיין שם (סעי' ד) שכתב עוד: "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים". ועיין למש"ב (סי' רפט) בביאור הלכה וז"ל: "ומי שהותר לו לאכל ולשתות קודם התפילה כגון לרפואה וכדלעיל סי' פט סעי' ג פשוט דצריך לקדש מתחילה". ואילו הכה"ח (סי' רפט ס"ק טו) הביא סברת פרי הארץ שהרעב והצמא חייבים לקדש לפני התפילה, ולבסוף כתב ומ"מ בעיקר הדין שכתב פרי הארץ (היינו לקדש) יש מקילין כמ"ש בעיקרי הד"ט (סי' יג אות ג), וכ"כ לעיל (סי' רפו אות כח) יעו"ש. וע"כ נראה דהמקדש כדי לאכל קודם תפילה יש לקדש ג"כ אחר התפלה כדי לצאת אליבא דכו"ע. ושם כתב "שמנהג ירושלים ששותים קודם התפילה בשבת קפה או תה בלי קידוש", ולא כדברי הביאור הלכה המובא לעיל.
ובכל מקרה צריכים לדעת שיש "זמן תפילה", ויש "זמן קריאת שמע", וישנם מקרים שעבר זמן התפלה לכל הדעות, ואפילו על תפלת מוסף שניתן להתפלל מאוחר, כתוב שמי שעושה כן ומתפלל מוסף לאחר שכבר עברו שבע שעות נקרא פושע (עיין ברכות כח. וכ"פ השו"ע סי' רפו סעי' א).
ועל כן כל אדם יתגבר כארי וישכים להתפלל עם הנץ החמה, וכשיתרגל בדבר כבר לא יחפוץ לקום להתפלל במניין מאוחר יותר. ומי שקשה לו הדבר רשאי להתפלל במנין של שעה 7:00 וכדומה אבל לא מעבר לזה.
<h4>תרומת הנשים הייתה בהסכמת הבעלים</h4>
"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (לו, ג)
הפשט הוא שהביאו את התרומה מוקדם בבוקר.
ובדרך דרש אומר מרן בעל "הבן איש חי" זיע"א, כי בתחילה הביאו הנשים את כל תכשיטיהן ונזמיהן למשה, אלא שמשה לא רצה לקבל עד אשר הבעלים יאשרו את תרומתן (עיין שו"ע יו"ד רמח ס"ד "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים וכו' אלא דבר מועט" ועיין לרשב"א בתשובה ח"ה סי' נז שכותב טעם לדבר וז"ל: "דע, שיכולות בנות ישראל לתת דבר מועט, שדעת הבעלים בכך", והוא מגמ' בב"ק קיט. עיי"ש).
חזרו הנשים לאוהליהן, ו"הוציאו" מבעליהן את הסכמתם, והן עשו זאת בחכמה: בתחילה באה האשה ושאלה את בעלה מה רצונו לאכול והתפללה לה' שיתקיים במן. אחר כך לא נתנה לו לאכול, אלא "החמיצה" את פניה עד ששאל הבעל לסיבת הדבר. אז סיפרה האשה לבעלה איך משה רבנו "הרגיז" אותה, והבעל היה מבטיח לה להצטרף למחרת בהבאת התרומה. בבוקר, כשהיו בדרכם לצאת, הייתה האשה נוטלת דלי מלא בתכשיטיה והייתה אומרת לבעלה שיביא גם הוא דלי מלא, והיו הבעלים מתביישים מהנשים, והיו עושים כדבריהן, וזהו פרוש הכתוב (שם לה, כב) "ויבאו האנשים על הנשים".
<h4>יחד שבטי ישראל</h4>
"וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (לו, יג)
היסוד המעמיד את המשכן הוא החיבור והאחדות. שהרי הכלים היו עשויים מקשה אחת וכל המשכן חובר בבריח התיכון – והיה "אחד". ללמדנו את מעלת אחדות ישראל, כאשר יש שמחה ורצון, הכל מתחבר ומתאחד כאחד.
ומכל מקום היריעות היו עשויות חלקים חלקים, וטעם הדבר הוא שהרי המשכן מסמל את עם ישראל, שיש בו שנים עשר שבטים, כל שבט הוא אחד אך לבסוף יחוברו אלו עם אלו בקרסי זהב, דהינו באהבת ישראל, ולבסוף – "והיה המשכן אחד".
<h4>חינוך ילדי ישראל</h4>
"וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה עָשָׂה אֹתָם" (לז, ז)
כיצד נעשו הכרובים?
כתב רש"י לעיל (כה, יח): "מקשה תעשה אותם – שלא תעשם בפני עצמם ותחברם… אלא הטל זהב הרבה בתחילת עשיית הכפורת והכה בפטיש".
לכרובים היו פני תינוק וזאת בכדי לרמז על חינוך ילדי ישראל שצריך לתת עבורו זהב הרבה. והממונים על החינוך צריכים להיזהר שלא לקצץ בתקציב החינוך, אלא להגדילו.
<h4>עשית המנורה</h4>
"וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר" (לז, יז)
משמע מהפסוק כי בצלאל עשה את המנורה, כפי שכתוב קודם לכן בכמה פסוקים – "ויעש" וכולם הולכים אחר הפתיחה – "ויעש בצלאל".
אלא שיש להקשות, כי הרי בפרשת תרומה כתוב (כה, לא): "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה" – ורש"י הסביר "תעשה – מאליה"?
ויש להסביר שמשה אמר לבצלאל להשליך את הככר לאור כפי שצוהו ה', ומיד נעשתה המנורה בעוד משה עומד על גביו. ואם-כן צדקו שני המקראות יחדיו. בצלאל השליך ככר לאש והמנורה נעשתה מאליה.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"כָּל הָעוֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה…"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל על סבתו: הרבנית שמחה ע"ה, אימו של הרה"ג הרב יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף" הייתה בקיאה בכל הלכות שבת. מקטנותה הייתה מבקרת בבית דינו של דודה גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה-"בן איש חי" זיע"א ושומעת תדיר את פסקו והייתה עוקבת אחר הליכותיו בקודש. דרך קבע הייתה לומדת הלכות מתוך ספרו של דודהּ.
עד כדי כך דקדקה בלימודה שכאשר הסתפקתי בדברי ה"בן איש חי", הייתי הולך ושואל את סבתי מה הייתה כוונת דבריו במקרה פלוני.
פעם הקשיתי לה קושיה גדולה, ואמרה לי שאני טועה בסברתי. גם לאחר שהבאתי לה הוכחות מספרים שונים, אמרה לי: "אל תקשה קושיות, כך ראיתי מעשה רב שנהג הבן איש חי!" לאחר כמה שנים, באה והראתה לי באחד מספרי ה"בן איש חי" שאכן כתב כדבריה.
שבת אחת הגעתי לבקר את סבתי, ומצאתי את החלון אשר בביתה שבור. רוח חזקה נשבה ממנו, וקור עז שרר בבית. ביקשתי להניח כרית על החלון, כדי לעצור בעד הרוח. אמרה לי סבתא: "אתה עובר פעמיים על איסור "תיקון מנא" (= תיקון כלי) בשבת, ראשית: אתה מתקן את הכרית שלי, שהרי הכשרת אותה לשימוש חדש, שנית: אתה מתקן את החלון". זו דוגמא אחת מני רבות המראה על גודל בקיאותה וחסידותה.
בשבת אחת התלכלכו זגוגיות משקפיה. היא ביקשה אותי ללכת לחכם יעקב חיים סופר, בעל ספר "כף החיים", זכותו יגן בעדנו, ולשאול אותו האם מותר לנקות את הזגוגיות בשבת. מכיוון שחששה ל"תיקון מנא", כי הרי כעת אינה יכולה לראות היטב, ואם תנקה אותם – תראה היטב. הלכתי לשאול את חכם יעקב וענה לי כי מותר, כיוון שכולם נוהגים כן, אך כשבאתי ומסרתי לה את דבריו, לא נחה דעתה. רק לאחר שנימקתי את ההיתר בטיעונים הלכתיים – נחה דעתה, והסכימה לנקות את משקפיה.
<h4>"וַיַּעֲשׂוּ כָּל חָכָם לֵב…אֶת הַמִּשְׁכָּן"</h4>
סיפר מו"ר הרב זצוק"ל: הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא וגאון גדול. ואני רגיל לומר עליו שבקיאותו ב"אורח חיים" ו"יורה דעה" "היתה כמאן דמנח בכף ידו", ואבן העזר וחושן משפט היו אצלו "כמאן דמנח בכיסיה". ואם יש כיום רבנים ספרדים, הכל בזכותו. כי בזמנו היה בארץ ישראל בתי ספר בחינם של המיסיון, והיה בית הספר 'כל ישראל חברים' של 'אליאנס', ומעטים היו הולכים ללמוד תורה. והוא נהג בכל ליל רביעי ושישי ללמד תורה את אביו של הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א, וכן את אביו של הרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל. בשיעורים הללו השתתפו אנשים רבים וביניהם היו בעלי בתים שבאו לשמוע דברי אלקים חיים, ולפעמים באמצע הלימוד היו מדברים או שהיו שואלים שאלות שלא מן העניין, והדבר הפריע למהלך השיעור. פעם אחת הוא ביקש להביא לפניו פרקי אבות, וקרא לפניהם את המשנה "שבעה דברים בגולם ושבעה דברים בחכם" (פ"ה מ"ז), ומאז עם היו מדברים או שואלים שלא כהוגן, היה שואל את התלמידים: איזה מספר זה משבעת הדברים המנויים במשנה? וכך רמז לתלמידים שלא יפריעו באמצע הלימוד. עד כאן מעט משבחו.
כאשר ביקש הרה"ג חכם צדקה הזקן זצ"ל לבנות את בית הכנסת "שמש צדקה", רצה לבנותו כמנהג המקובלים עם בימה בעלת ששה מדרגות כאשר הבימה עצמה היא המדרגה השביעית ושיתפללו כל בוקר בהנץ החמה. אמנם פחד חכם צדקה כי הערבים יפריעו אותו מלבנות, על כן נהג כעצת החכם מכל אדם אשר אמר: "אני חכמה שכנתי ערמה". החוק באותם הימים קבע כי בית אשר נבנה שלא ברשות- ייהרס מיד, אמנם, אם כבר הקימו לו גג, אזי חייבים אישור מבית המשפט. הכין חכם צדקה את כל החומרים מבעוד מועד ובליל פורים, עת הערבים לא נשמרו, בנו את כל בית הכנסת מהחל ועד כלה, ואף את הבמה הציבו. למחרת בא המפקח וראה את הבניין ניצב על תילו, אך לא היה יכול להרסו מפני שכבר בנו את הגג. התלונן המפקח בפני בית המשפט והם הזמינו את חכם צדקה לדיון. בני הקהילה רצו לשכור לחכם צדקה עורך דין, אך הוא סירב ואמר: איני צריך, אלך לבדי – והלך לבדו לבית המשפט. בבית המשפט ישבו שלשה שופטים: אנגלי, יהודי וערבי. פנה השופט היהודי אל הרב ושאל בעברית: איך עשית את זה?. השיב לו הרב: דבר איתי בערבית, שגם השופט יבין. לשופט האנגלי היה מתורגמן. השופט היהודי שאל את חכם צדקה שנית בערבית את אותה השאלה, השיב להם חכם צדקה: הנכם חושבים שאני בניתי? וכי אפשר לבנות בלילה אחד בית הכנסת שלם וגם תיבה? טעות בידכם! מלאכים ירדו מן השמים ובנו, לכו ותבעו אותם ומה רצונכם ממני?. המילים הכו בחלל בית המשפט, עזותם הדהדה באזני השומעים. כל הנוכחים הביטו אל שלישיית השופטים, דרוכים חכו למוצא פיהם. אמר השופט היהודי: אמת דיבר. אמר השופט הערבי: דבריו נכוחים. אמר השופט האנגלי: אני עם מלאכים איני מתעסק… – ובית הכנסת נותר על תלו.
ומדוע נקרא בית הכנסת "שמש צדקה"? ראשית, על שם מקימו – הרב צדקה. שנית, מפני שהיו מתפללים תמיד עם השמשות, בבוקר היו מתפללים בהנץ החמה, בחורף ובקיץ, בימי חול, שבתות וחגים. וגם מנחה היו מתפללים כמנהג האר"י, סמוך לשקיעה ממש. על כן סמכו את שם בית הכנסת על הפסוק "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (פרק לה' פס' ג')
שאלה: האם מותר לחלל שבת כדח לכבות דליקה שפרצה בבניין?
תשובה: הרמב"ם כתב (הלכות שבת פרק יב הלכה ג) "דליקה שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט ואפילו שורפת כל המדינה כולה" אמנם בזמננו מותר להזמין מכבי אש כיוון שאנו גרים בשכונות ובבתים משותפים ואפילו שהוא יברח עדיין יש סכנה לכלל השכנים, ובפרט שכל הבתים מחוברים יחד למערכת חשמל שיש בזה פיקוח נפש, לכן יזמין מכבי אש אך טוב שיזמינם בשינוי (כגון ללחוץ על מקשי הטלפון בעזרת המרפק, סכו"ם וכדו').
*****
שאלה: האם מותר לקרוא לגוי שידליק תנור חימום בשבת קרה?
תשובה: אם יש ילדים קטנים בבית- מותר (וכן הוא הדין לזקן או חולה). ולעניין זה קטן הוא ילד שהקור משפיע עליו לרעה, אך לאדם גדול אסור. אמנם כשהקור עז ביותר מותר להדליק גם לצורך אדם גדול (כיון שהכל חולים אצל הקור) וירמוז לגוי, ואם אינו מבין יכול לומר לו בפיו ( עי' שו"ע סי' רעו ס"ה ובנו"כ שם).
*****
"כֹּל נְדִיב לֵב" (פרק לה' פסוק כב')
שאלה: אדם שחשב לתרום לבית הכנסת ואח"כ חזר בו, האם המחשבה מחייבת אותו לתרום?
תשובה: חז"ל (עי' שבועות כו.) למדו מהפסוק "כל נדיב לב" שאדם שחשב להקריב עולה חייב להביא. בשו"ע (חו"מ סי' ריב ס"ח) מרן הביא מחלוקת בדבר בדין צדקה בזמן הזה. למעשה אדם שחשב חייב לתת אעפ"י שלא הוציא בפיו.
*****
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פרק לח' פסוק ח')
שאלה: מי שיש לו חגורה נאה ורוצה לתרום אותה לקשירת ס"ת (וכן אישה שרוצה לתרום צעיף)- האם רשאים לעשות כן?
תשובה: כתב מרן (שו"ע סי' קמז ס"א): "ואין לעשות מפה לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר", אמנם אם שינה צורתן ועשה מהם דבר אחר מותר, כגון אם תפרו מהצעיף כיסוי נאה וכדו'. דין זה נלמד מה"מראות הצובאות" שהביאו הנשים למשכן וכיוון ששינו את צורת המראות לכיור הדבר היה מותר.
<h2>פרשת פקודי</h2>

<h3>שיחות ומאמרים בפרשה</h3>

<h4>איש אמונות – רב ברכות</h4>
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (לז, כא)
רבותינו במדרש (ילקוט שמעוני, פקודי רמז תיד) דרשו על משה רבנו את הפסוק שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי כח, כ): "איש אמונות רב ברכות" ושם כתבו: "אתה מוצא כל מי שהוא נאמן, הקדוש ברוך הוא מביא ברכות על ידו. ד"א, איש אמונות – זה משה". ומבואר שם במדרש (שמות רבה נא, ו) כי משה רבנו ערך דין וחשבון על פרטי ההכנסות וההוצאות של המשכן ומסרו לעם ישראל, וזה לשון המדרש: "אמר להם, בואו ואעשה לפניכם חשבון. נכנסו כל ישראל, עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ותמה, אמר: עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר נטלן משה. האיר הקב"ה עיניו וראה אותם ווים לעמודים. אמר להם: 'ואת האלף ושבע המאות' וכו'. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן שנאמר 'אלה פקודי המשכן'. ולמה עשה עמהן חשבון והקב"ה מאמינו שנאמר 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'? אלא, ששמע משה ישראל מדברים אחריו… אמר להם משה: משכן נגמר, אני נותן לכם חשבון שנאמר (לח, כא): 'אלה פקודי המשכן'". ובמדרש רבנו בחיי (לח, כד) הנוסח: "יצאה בת קול ואמרה 'ואת האלף וגו'".
כלומר משה רבנו כאשר שמע את "ליצני ישראל מדברים מאחריו" כלשון המדרש רבה, אמר בואו ואני נותן לכם דין וחשבון. ליצני הדור היו אומרים כי בני ישראל התעשרו מביזת הים, אך משה רבנו אשר לא לקח לעצמו מביזת הים מאומה, כי הוא "חכם לב יקח מצוות" (משלי י ח') – נטל עמו את עצמותיו של יוסף הצדיק (סוטה יג.), ועתה מורה לעצמו היתר ולוקח מנדבת המשכן להתעשר ככל בני ישראל.
ובאמת, היתה למשה רבנו סיעתא דשמיא גדולה ביותר, ראשית בעצם הפקודים שהרי מן הסתם בני ישראל בהתלהבותם וזריזותם לתרומת המשכן, לא בקשו קבלות וגם לא היו העתקים לאישור התרומות, ואף על פי כן משה רבנו מוסר להם את פרטי הפרטים של תרומותיהם. אך לא זו בלבד, אלא גם את "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים", שנתעלמו ממשה, זכר כאשר האיר הקב"ה את עיניו ובת קול יצאה והכריזה כי כסף זה ניתן לווי העמודים. אף שקרוב לודאי כי משה רבנו היה נזכר בסופו של דבר שהכסף ניתן לווים, מכל מקום הקב"ה ריחם עליו ומנע ממנו עגמת נפש, אף של כמה דקות עד שיתבאר הענין.
ממעשה זה של משה רבנו יש הוראה לגזברי ישראל שבכל דור ודור, שיזהרו בכספי הציבור. וכן שיתנו דין וחשבון לציבור על מעשיהם, כדי למנוע לזות שפתים.
<h4>הקמת המשכן ע"י קיום רצון ה'</h4>
"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה" (לט, לב-לג)
"שלא היו יכולין להקימו ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו" (רש"י)
רבנו יעקב בעל הטורים כתב (סימן תרפד) בהלכות חנוכה משם הפסיקתא כי מלאכת המשכן הושלמה בכ"ה בכסלו, אך הקמת המשכן והעמדתו לא היתה אלא בא' בניסן וכמאמר הכתוב (מ, א): "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד".
בני ישראל הזדרזו עד מאוד בהקמת המשכן, כדברי 'האור החיים הקדוש' (לט, מג) ואכן כפל המילים "והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו" – מרמז על כך שעבדו בזריזות נפלאה כראוי למלאכת הקודש ללא כל פגם בעשית המלאכה. אלא שעם כל זריזותם וחריצותם לא היו מסוגלים להקים את המשכן כדברי רש"י (לט, לג) "ויביאו את המשכן – שלא היו יכולים להקימו וכו' שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן".
צריך להבין שאם לא היה יכול שום אדם להקימו, הכונה היא שגם עשרה וגם מאה איש לא היו יכולים להקימו, כי אילו היו יכולים היו מזדרזים ועושים זאת.
והיה צער גדול לבני ישראל, וגם צער גדול ליום כ"ה בכסלו, שמעותד לחנוכה אחרת, חנוכת החשמונאים. אך רצה הקדוש ברוך הוא שהמשכן יוקם דוקא בראשון לחודש ניסן כדי לעורר ולהזכיר את זכות האבות.
והנה מאחר שלא היה איש יכול להקים את המשכן אמר ה' למשה (מ, א): "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד". וכך מתארים זאת חכמי המוסר: משה רבנו פרסם שהקב"ה צוה אותו להקים בעצמו את המשכן, מיד נזדרזו דתן ואבירם ואספו את כל הקהל שיבואו לראות ב"כשלונו" של משה רבנו, שהרי כל הגיבורים והחזקים עמדו ולא יכלו כי "אין כח באדם לזוקפן" ואם כן איך יוכל משה לבדו להקים את המשכן?! אך משה רבנו לא מתלונן ולא מתלבט. אע"פ שבאופן טבעי אי-אפשר להקים את המשכן, זהו רצון השם, שמשה אשר לא עבד בגופו בבניית המשכן, יעמוד עתה ויקימו.
כך משה מפרסם ומקיים את דבר ה' ואף מקיים את דבר ההלכה (שו"ע או"ח א, א) "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך".
במעשהו של משה רואים כל עם-ישראל כי הוא מקיים את דבר ה' ודבר זה גורם לקידוש השם גדול וידעו כל ישראל כי המשכן הוקם בכח של קדושה בדבר ה'.
<h4>גם מצוות צריכות סיעתא דשמיא</h4>
"בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (מ, ב)
"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" (מ, טז)
"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז)
המפרשים כבר עמדו על הסתירה שישנה בפסוקים אלו. בתחילה כתוב: "תקים את משכן אהל מועד", משמע שמשה רבנו יקים בעצמו את המשכן. ואילו אחר כך כתוב: "הוקם המשכן"- משמע שהוקם מאליו?
ועוד הקשו המפרשים על הפסוק: "ויעש משה ככל אשר… כן עשה", וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו יפר את צווי ה', ומה המעלה בכך ש"ויעש משה ככל אשר ציוה אותו ה'"?
וכבר בארנו זאת במקום אחר, אך יש להוסיף בזה.
הנה ציווי בניית המשכן היתה יום אחד לאחר יום הכיפורים, וסיימו את בנייתו בחנוכה, אך לא הצליחו להעמיד את המשכן כדברי רש"י (לט, לג): "ויביאו את המשכן אל משה – שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו בידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו".
כל קרש וקרש מקרשי המשכן היה באורך של כחמש מטר ורוחבו היה כשבעים וחמש סנטימטר, ומצופה כולו זהב כך שבאופן טבעי היה כבד מאוד, "ואין כוח באדם לזוקפן". ואף על פי שהתאספו הרבה אנשים, הרבה גיבורים, לא הצליחו להקימו, ובאו למשה ואמרו לו: משה רבנו, תרמנו, טרחנו ויגענו בבנין המשכן ואי אפשר להקימו.
וכאשר אמר ה' למשה, אתה לבדך תקים את המשכן, אמר משה לעצמו: איך אוכל אני להקימו? אמנם רז"ל (נדרים לח.) אומרים שמשה היה חכם, גיבור ועשיר, אולם גם הגיבורים שבעם ישראל לא יכלו לזקוף את הקרשים של המשכן. ועוד מן הסתם באותו יום התאספו רבים מעם ישראל לראות כיצד יוכל משה להקים את המשכן, וביניהם היו גם דתן ואבירם – אנשי המחלוקת אשר באו ללעוג על משה רבנו.
ובכל זאת משה רבנו לא חושש והולך להקים את המשכן לבדו, למרות שבדרך הטבע אי אפשר להקימו, אך אם ה' ציוה משה מקיים את הציווי. ולכן נאמר (לט, מב): "ויעש משה ככל אשר ציוה ה' כן עשה". ונעשה נס וכאשר נגע משה בקרשים הם נעמדו,והוקם המשכן מאליו, אז ראו בני ישראל את "הענן המכסה את המשכן, וכבוד ה' מלא את המשכן", והייתה בשעה זו שמחה גדולה לעם ישראל.
והתורה כתבה זאת בצורה מפורשת כדי ללמדנו מוסר גדול: "ה' יגמור בעדי" (תהלים).
פעמים רבות בא היצר הרע להכביד על האדם ולומר לו כי מצווה זו קשה לקיימה וטורח גדול יש בה, ומסית את האדם ומפתהו כדי שלא יקיים את המצווה. על האדם להתעקש ולקיים את המצווה,ואז הקב"ה מסייע בעדו לקיימה.
ולכן  אנו אומרים בתפילה ערבית: "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", הרבה פירושים נאמרו על כך. ואחד מהם הוא: כאשר אנו באים לקיים מצווה, שלא יעמוד השטן מלפנינו כדי לעצור אותנו, וחס ושלום וכאשר אנו באים לעבור עבירה, שלא יעמוד מאחורינו לדחוף אותנו לכך. ופירוש נוסף: כאשר בא האדם לקיים מצווה, לא יאמר השטן: "ארי בדרך שחל ברחובות" (משלי כו, יג) אי אפשר לקיים את המצוה. או כאשר אדם מתגבר ועושה את המצווה, בא השטן ומסיתו להתגאות ואומר "אשריך איזה צדיק, איזה חסיד אתה שהתגברת על היצר", בכדי שהאדם יפסיד את שכר המצווה. על כן אנו אומרים: "והסר השטן מלפנינו" – שלא נפסיד את המצווה. "ומאחורינו" – שלא יכניס בנו גאוה לאחר קיומה
מכך אנו לומדים, שאף על פי שרואה האדם שקשה הדבר לעשותו באופן טבעי, יצפה לרחמי שמים ויפתח ב"אתערותא דלתתא" כדי לגרום לאתערותא דלעילא, ועל ידי כך תהיה לו סיעתא דשמיא ולמרות שלא יסיים את מעשהו מחמת הקושי – יקבל שכר כאילו הוא גמר את המלאכה.
וזהו שנאמר "תקים את המשכן", כאילו אתה הקמת אף על פי שהיתה זאת סיעתא דשמיא.
<h4>שתשרה שכינה במעשה ידיכם</h4>
"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה" (מ, טז)
בני ישראל שמעו ממשה רבנו את הציווי שציווה הקב"ה לעשות מקדש וכליו ועשו ככל אשר נצטוו. ואכן בפרשה כתוב שמונה עשרה פעמים "כאשר צוה ה' כן עשו" (וראה ב'אור החיים הקדוש' וב'בעל הטורים').
בחז"ל מבואר כי משה רבנו הסביר לבוני המשכן את כל אשר לימדו הקב"ה בבנית המשכן וכלשון הפסוק (כו, ל): "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", וכן בדק בעצמו כל דבר ודבר כדי לראות שאכן המלאכה נעשתה בדיוק כפי שנצטוה. ולבסוף נאמר (לט, מג): "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה". ובמה ברכם?
כתב רש"י: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם 'ויהי נועם ה' א-לקינו עלינו' וכו', והוא אחד מי"א מזמורים שבתפילה למשה".
בתהלים (צ, יז) מסביר רש"י פסוק זה: הברכה שברכם משה, כפולה היא, 'ויהי נועם' 'ומעשה ידינו כוננה עלינו' – על מלאכת המשכן בפועל , ועוד 'ומעשה ידינו כוננהו' –בכל מעשה ידיכם, היינו ברכה רוחנית וברכה אישית לכל אחד ואחד לפי צרכיו.
וידועים דברי ה'בן איש חי' עליו השלום בספרו 'לשון חכמים' (ח"א סי' יא, נד, נח ועוד) על כך שאנו אומרים לפני קיום מצוות, "ויהי נועם" ומסביר את כפל הביטוי כך: שתשרה הברכה ב"מעשה ידינו" שאנו עושים למטה, ומתוך כך תשרה ברכה בפעולה הרוחנית שנעשית למעלה – היינו בתכלית, כי בכל מעשה המשכן היו כוונות עמוקות, לא רק באופן העשייה אלא גם בתכלית המעשה.
וכאשר כתוב: "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" הציווי למשה הוא להקים את המשכן כפי שהקב"ה הראה לו בגשמיות אך גם לפי הכוונות הנסתרות בכל דבר ודבר בכלל ובפרט.
דוגמא לכך כי יש רובד עמוק ונסתר לכל דבר אנו מוצאים בפרישת יריעות המשכן. שום אדם לא הצליח לפרוש את היריעות, זולת משה רבנו. התרגום יונתן (כו, ט), מבאר את ענין האחת עשרה יריעות, שחמש מהם כנגד חמשה חומשי תורה, ושש כנגד ששה סדרי משנה.
וכאשר ראה משה רבנו את המלאכה העשויה בשלמותה, את המשכן ואת כל כליו, וראה כי בני ישראל עשו בדיוק כפי שנצטוו, גם באופן העשייה וגם בתכלית המעשה, ולא עוד אלא שהקב"ה הסכים עמם אזי ברכם בברכה כפולה, שתשרה שכינה על מעשה ידיהם, במעשה ובתכלית המעשה.
כי  אחרת לא ברור מדוע ברכם משה בברכה "ויהי נועם"- שתשרה שכינה וגו' לאחר שהשלימו את המלאכה, כי היה צריך לברכם לפני העשייה. וכפי האמור לעיל, כאשר ראה שלקחו את הכסף והזהב וכו' והפכוהו מחולין לקדושה, לתכלית המעשה, ברכם בברכה המיוחדת.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>חשיבותם של ה"ווים"</h4>
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (לז, כא)
מובא במדרש (שמות רבה נא, ו): "אמר להם, בואו ואעשה לפניכם חשבון. נכנסו כל ישראל, עד שהוא יושב ומחשב, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ותמה, אמר: עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר נטלן משה. האיר הקב"ה עיניו וראה אותם ווים לעמודים. אמר להם: 'ואת האלף ושבע המאות' וכו'. באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן שנאמר 'אלה פקודי המשכן'".
הנה פשט דברי המדרש כי משה רבנו שכח שהוציא את הכסף עבור הווים ולכן חשש שעם ישראל יאמרו: "נטלן משה". ויש לבאר עוד באופן שונה. תלונת העם היתה גם על כך שמשה רבנו השתמש בכסף לווי העמודים, הרי אין להם כל ערך. ועל כך יצאה בת קול ואמרה למשה: אמור לבני ישראל כי יש לווים ערך גדול משום שהעמודים הם קודש וגם דבר המחזיק דבר קודש, הוא קדוש". ללמדנו שגם המסייע ומחזיק את הקודש הרי הוא בעצמו קודש.
<h4>המשכן ככפרה על חטא העגל</h4>
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (לח, כא)
"משכן העדות- עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י)
הקשה הרא"ם (ראה בשפתי חכמים), לשם מה אנו צריכים את עדות המשכן לכך שהקב"ה סלח לעם-ישראל על חטא העגל, הרי בעצם נתינת הלוחות השניות נתבאר ש"סלחתי כדברך"?
אך הלוחות הראשונים נתנו בפרהסיא ונשברו בפרהסיא, לעומת הלוחות השניות שנתנו בצנעא ולכן אומות העולם לא ידעו שה' יתברך סלח לבני ישראל, ולכך היה צורך במשכן משום שבו יש עדות קבל עם ועולם כי מחל הקב"ה לעם ישראל על מעשה העגל.
ויש להוסיף עוד, כי המשכן לא היה רק לעדות על כך שמחל הקב"ה לישראל אלא הוא עצמו כיפר על חטא העגל באופן של מדה כנגד מדה לתקן את מה שקלקלו. הנה בחטא העגל עם ישראל הזדרזו להביא תכשיטים כלשון הפסוק: "וישכימו ממחרת – השטן זירזם כדי שיחטאו" (רש"י). ולכך כנגד זה במשכן נאמר (לה, כ): "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", וכדברי אור החיים הקדוש: "שיצאו כולם כאחד בזריזות", וכפי שאדם צריך לרוץ בבואו לבית הכנסת, כך עם ישראל רצו להתנדב למשכן. לכך היה צורך בעדות המשכן, ללמד שסלח הקב"ה על חטא העגל והשרה שכינתו ביניהם.
<h4>המשכן רמז למקדש</h4>
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (לח, כא)
"המשכן משכן- שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. משכן העדת- עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם" (רש"י)
הנה יש כאן דבר והיפוכו, בתחילה כותב רש"י כי שני בתי המקדש חרבו בגלל עוונותיהם של ישראל, ואילו בהמשך מובא ברש"י כי הקב"ה "ויתר" על עוון העגל וציווה להקים את המשכן, ואף השרה את שכינתו ביניהם. מכאן אנו למדים כי הכל תלוי בעם ישראל, וכאשר הם מקיימים את המצוות, השכינה שורה ביניהם, ואילו כאשר חס וחלילה חוטאים, השכינה מסתלקת מעליהם. ובזמן שביהמ"ק קיים ועם ישראל חטאו, היו ראויים שונאיהם של ישראל לכליה, אך הקב"ה ריחם עליהם וכילה חמתו בעצים ובאבנים, וזו הכוונה שהבית "נתמשכן בעוונותיהם".
<h4>מעלת הציות לציווי ה'</h4>
"כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (לט, א)
ביטוי זה "כאשר ציוה ה' את משה" חוזר על עצמו פעמים רבות בפרשתנו. וראה בדברי 'אור החיים הקדוש' כמה פירושים בענין זה.
ויש להוסיף, כי הרי משה רבנו קיבל את הציווי לבניית המשכן והכלים לפרטי פרטיהם, עם דקדוקיהם, טעמיהם וסודותיהם. והוא מסר לבצלאל ואהליאב את הציווי הכללי, והם ברוח קודשם דייקו לא רק בכלליות העשיה, אלא בכל פרט ופרט בדיוק כפי שצוה ה' את משה, וזהו שאמר לו הקב"ה למשה רבנו ע"ה (כז, ח): "כאשר הראה אותך בהר – כן יעשו".
<h4>מידת הענווה האמיתית</h4>
"וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ" (לט, כג)
פשט הכתוב הוא כפי שמסביר רש"י שהמעיל היה ארוג ולא תפור.
ובדרך הרמז, ידועים דברי חז"ל (זבחים פח:) כי המעיל מכפר על עוון לשון הרע, והוא תיקון לכח הדיבור, ויש כאן רמז למעלת הענווה – לאותם הבולמים את פיהם בשעת מריבה,.
בעלי הענווה אשר נעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לה): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (עיין שבת פח:). וכבר שאלו, הרי הנעלבים ואינם עולבים, הם בעצמם – שומעים חרפתם ואינם משיבים, ולכאורה יש כאן כפל לשון?
וביארו כי פעמים בעל הגאווה פוגע בעניו ומעליבו והוא שותק. אך יש שבעל הגאווה פוגע בו בצורה נוספת ואומר לעניו כי הוא, בעל גאווה והעניו שותק גם אז, שומע חרפתו ואינו משיב על אף שהיה יכול להשיב.
וכך מצינו במשה רבנו ששומע חרפתו מקרח, האומר לו (במדבר טז, ג): "מדוע תתנשאו", כאשר משה הוא באמת ענוותן גדול, וקרח הוא בעל גאווה, אך משה לא עונה ולא משיב דבר.
ודבר זה מרומז בלשון הפסוק: "ופי המעיל כפי תחרא" סגור וחתום הוא לבל יקרע, המעיל שהוא סגור וחתום ומכפר על חטא הדיבור. מרמז המעיל על הענוותן אשר שותק גם כאשר פוגעים בו בכפליים: בפעם האחת כאשר עלבו בו, ובפעם השנייה כאשר פסלו אותו במומם שלהם, והיה בידו להשיב ולא השיב.
<h4>כבוד עם ישראל</h4>
"וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו" (לט, לג)
במדרש (עיין שמות רבה נב, ב) הובאו שני פירושים לפסוק זה. האחד, שבני ישראל באו בתרעומת על משה ואמרו: "עשינו הכל ואיננו יכולים להקים את המשכן". והשני, שעם ישראל באו בניחותא, כל אחד הביא את מה שעשה, למשה רבנו כדי להראות לו אם אכן עשה כראוי על-פי המעשה ועל פי הכוונה..
והיה בכך כבוד לכל אחד ואחד מישראל שהביא בעצמו את מה שעשה, למשה רבנו.
בעניין זה, פירש בעל ה'בן איש חי' זיע"א, במגילת אסתר, לגבי המן אשר התעקש שיביאו לבוש מלכות לאחשוורוש ושהמלך בעצמו ייתן לו את הלבוש. ופירש הרי"ח הטוב זיע"א שאין לך כבוד גדול יותר מכך שהמלך נותן במו ידיו את הלבוש ולכך התעקש המן כי יביאו את הבגד לאחשוורוש דווקא. ולהבדיל, גם בעניינינו, בני ישראל התכבדו בכך שכל אחד הביא את אשר עשה למשה רבנו והראה לו את מעשה ידיו.
<h4>מקור ההצלחה</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (לט, מג)
כתב רש"י: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
רש"י ע"ה הסביר בתהלים (צ, יז) כי משה ברכם במעשה ידיהם, פעמיים: פעם על מעשה ידיהם במלאכת המשכן, ופעם על מעשה ידיהם בעלמא.
ואפשר עוד להסביר כי משה רבנו בירך את ישראל ואמר להם: "יהי רצון שתשרה הברכה במעשי ידיכם, ויהי רצון שתדעו ותרגישו כי ההצלחה היא מאתו יתברך ,כי הוא העוזר לנו להצליח במלאכתנו".
<h4>משה רבינו ככהן גדול</h4>
"וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ…וְכִהֵן לִי" (מ, יג)
ידוע שמשה רבנו שימש בכהונה גדולה בשבעת ימי המילואים ולאחר מכן שימש בכהונה אהרן אחיו, הכהן הגדול.
אך במדרש (שמות רבה ל"ז) מובא: "רבנן אמרי, כל ארבעים שנה שימש משה בכהונה גדולה. ויש אומרים שלא שימש אלא שבעת ימי המילואים".
ואפשר ליישב ולומר שאין מחלוקת בין החכמים: בפועל שימש משה בכהונה גדולה רק בשבעת ימי המילואים, אך ראוי היה לשמש בכל אותן ארבעים שנה. במשך השנים הללו היה אהרן אומר למשה בכל פעם קודם שנכנס למשכן: קרב ועשה את המלאכה ומשה אומר לו: קרב אחי, והקרב אתה את הקרבנות.
ועליהם הכתוב אומר (תהילים קלג, א): "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (וראה גמרא הוריות דף יב, ובמדרש תהלים על הפסוק "כשמן הטוב יורד על הזקן").
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>"נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב"</h4>
חכם נתן סאלם זצ"ל שימש כגבאי צדקה והיה מן הצנועים וישרי הדרך אשר בירושלים. בכל עת אשר היה מקבץ ממון לצדקה היה מתפלל כי תעמוד זכות המצווה לימין התורם וכי הצדקה תיפול בגורלו של עני הגון הראוי לצדקה.
ערב יום כיפור אחד, לאחר שקיבץ ממון רב מיד בני ישראל, אשר עבודתם בימי הרחמים והסליחות ואימת יום הדין הממשמש ובא, זרזו אותם לתרום ביד נדיבה, ואך גילו לעין כל את שכבר ידעו חכמינו- "ישראל, רחמנים בני רחמנים הם". שמח חכם נתן שמחה גדולה ונזדרז לטבול במקווה טהרה אז יוכל לכוון בקדושה ולסנגר על ישראל בפני מלך מלכי המלכים ביום בו עוברים בניו לפניו כבני מרון. והנה, אך שב מבית הטבילה, נוכח לתדהמתו כי צרור המעות אותו היה בדעתו לחלק בערב היום הקדוש, נעלם ואיננו. כמה נצטער אותו צדיק בצער העניים אשר עיניהם נשואות לממון זה, כמה נתייסר שכך עלתה לו! לא נחה דעתו של חכם נתן עד שקרא לי, לחכם אבא שאול זצ"ל ולדיין נוסף וביקש כי נישא וניתן בו ביום. לאחר ששקלנו בדבר הכרענו ביחד עם חכם אבא שאול כי דינו של חכם נתן כדין "שומר חינם" והרי הוא פטור מגניבות ואבידות וממילא לא מוטלת עליו החובה להחזיר את המעות לעניים. אמנם הדיין השלישי, רוח אחרת הייתה עמו ופסק כי חכם נתן חייב להשיב את הגזילה לעניים. יתר על כן, אף כי היה בדעת מיעוט ובודאי ידע גם שאסור לו ללכת לבעל הדין ולומר מה אעשה שחברי סבורים אחרת ממני" משום "לא תלך רכיל בעמך, הלך אותו דיין ואמר לחכם נתן: סבור אני כי עליך מוטלת האחריות לשלם את הגזילה. נצטער חכם נתן צער רב ולא שעה להפצרות חכם אבא שאול ולהפצרותיי כי לא ישים לב לדברי הדיין השלישי, והרי הוא פטור מכל וכל. ומידי חודש היה חכם נתן מפריש ממונו ומקבץ פרוטה לפרוטה עד אשר עלה בידו להשיב את כל הסכום.
בערוב ימיו של חכם נתן, נזדמנו תחת קורת גג אחד, ולפתע חש חכם נתן שלא בטוב, ועד שרצו להזמין אמבולנס ביקש לקרוא לי. הזדרזתי להגיע ומצאתיו כבר שוכב על אלונקה בתוך ניידת של טיפול נמרץ. משחש בנוכחותי אותת לי חלושות כי אצטרף אליו לנסיעה וכי אשב על צידו. משהתקרבתי ראיתי כי כל נשימה עולה לו במאמצים מרובים וכמעט אישתיק מילוליה. לפתע נפנה אלי והחל לוחש לי בבהילות כמי שרגעיו ספורים וחושש הוא כי תכלה נשמתו טרם יכלו דבריו, חכם מרדכי, המעות המונחות בארון במקום פלוני – צדקה שקיבלתי עבור ישיבה אחת, ובקרן חברתה – צדקה למשפחות עניות ובזווית זו – דמי פיקדון הם ושייכים למשפחה פלמונית ומה שמונח במקום זה וזה – ממון ליורשים. לאחר מכן נלקח לבית הרפואה וב"ה עמד ממיטת חוליו ושוחרר לביתו. עליתי לדירתו בכדי לקיים בו מצוות ביקור חולים ובעודנו יושבים ומדברים בדברי תורה שאלתיו: יאמר לי מר, מדוע כאשר פירט כבודו את מקומו ומטרתו של כל ממון וממון דילג על ממון היורשים ורק בסוף הזכירו. הביט בי חכם נתן בתימהון: הלא אלו כספי צדקה ואינם שלי וחייבים להגיע לייעודם, ממון היורשים רכושי הוא ומה בכך אם לא יגיע ליורשים, בודאי ה' יכלכלם ממקום אחר.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

"וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" (פרק מ' פסוק יח')
שאלה: האם יש לברך שהחיינו והטוב והמטיב על בניין בית הכנסת?
תשובה: כתב החיד"א (מחב"ר סי' רכג ס"ק א) שיש אומרים שיברך שהחיינו ויש אומרים שיברך הטוב והמטיב, ודעתו נוטה שלא יברכו.ועיין בכף החיים (סי' רכג ס"ק טו) שאם הציבור בנה בית כנסת החזן יברך על בגד חדש או פרי חדש שהחיינו ויכוון לפטור את כולם. אם תרם את בית הכנסת תורם יחידי יברך הוא שהחיינו על הפרי או על הבגד. למעשה הטוב ביותר הוא להביא פרי חדש לכל אחד ואחד מהמתפללים כדי שכולם יזכו בברכת שהחיינו.
*****
"וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת" (פרק מ' פסוק כא')
שאלה: האם מותר להתפלל בבית הכנסת שיש ציורי אריות על הפרוכת?
תשובה: כתב הרמב"ם (שו"ת פאר הדור תשובות אחרונות רטז) "דכוון התפילה לצורות אפילו אינם בולטות מגונה משום מסיח דעתו להביט בהם ותפסד כוונתו" וכתב מרן (עי' ב"י סי' צ') "ואין נכון להתפלל נגדם". למעשה יש שתי סיבות מדוע אסור להתפלל כנגד ציורים: א. משום שמפריע לכוונת התפילה. ב. שלא יראה כמשתחווה להם (עי' ב"י סי' צ'). לכן טוב להימנע מלצייר ציורים בבית הכנסת ובמיוחד על הפרוכת. אם נמצא במקום שיש ציורים על הפרכות לא יתפלל נגדה, ואם אין לו אפשרות אחרת יכול בדיעבד להתפלל שם בעצימת עיניים (עי' שדי חמד מערכת בית כנסת אות יא).
*****
"וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרָחְצָה" (פרק מ' פסוק ל')
שאלה: אדם שאין לו כלי לנטילת ידיים בבוקר, האם ייטול ידיו בברכה?
תשובה: נחלקו הראשונים טעם נטילת ידיים בבוקר, וז"ל המשנה ברורה (עי' משנ"ב סי' ד ס"ק א): "יש ע"ז שני טעמים הרא"ש כתב לפי שידיים של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לק"ש ולתפלה, והרשב"א כתב לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לעניין נטילה".
מכיון שאנחנו תופסים את שני הטעמים למעשה לכן אם אין לו כלי יטול ידיו אך לא יברך.