דברי מרדכי בראשית

<h1>דברי מרדכי בראשית</h1>

הרב מרדכי אליהו
<h2>פרשת בראשית</h2>

<h3>שיחות ומאמרים</h3>
<h4>שבעים פנים ל"בראשית"</h4>
בסימנא טבא, אנחנו שוב מתחילים את התורה מבראשית. רק על המילה הראשונה בתורה, "בראשית", נכתבו פירושים רבים. בעל 'אור החיים' הקדוש כתב עליה כ"ב פירושים! רש"י (א', א', ד"ה: "בראשית ברא" עפ"י מדרש בראשית רבה א', א') מאריך בפירושו, ואומר: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", ומפרש את המילה "בראשית" על פי הדרש ועל פי הפשט, עיי"ש.
הרמב"ן הקשה על שני ביאוריו של רש"י, ופירש באופן שונה. הספורנו מסביר אחרת מהם. גם האבן-עזרא האריך בפירוש שונה, וכן הרשב"ם, 'בעל הטורים' ועוד. האונקלוס תרגם: "בקדמין ברא", ואילו יונתן בן עוזיאל תרגם: "מן אולא", שפירושו מהתחלה. הירושלמי תרגם לעומתם: "בחכמא", והסבירו המפרשים שהכוונה בחכמה עליונה (עיין בזוהר ח"א דף פ"א ע"א, ברבנו בחיי וברקנאטי).
גם בשירו המפורסם של מרן בעל ה'בן איש חי', "ואמרתם כה לחי", כתוב באחד הבתים: "עשה שבעים תיקונים, יקרים מפנינים, בם תיקן העליונים, אדוננו בר יוחאי". כוונתו ל'תיקוני הזוהר' שערך רבי שמעון בר יוחאי, בהם מובאים שבעים תיקונים רק על המילה הראשונה, "בראשית"! כל פירוש יקר מפנינים, והוא תיקן הרבה תיקונים בעליונים.
לנוכח שלל הפירושים השונים מתעוררת שאלה במלוא חריפותה: מה לנו ולהבנת הדברים, האם נוכל אנחנו לרדת לאמיתותה של תורה ולהבין אותה?
והתשובה היא, שלמרות אינספור הגוונים שבה, יקרה היא מפנינים; וגם מי שאינו מבין בפנינים אוהב מרגליות. כל שנה ושנה אנחנו מקיימים את מאמר חז"ל (אבות פ"ה מכ"ה): "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", ומבינים יותר מבשנה שעברה.
<h4>השמים שמים לה' והארץ לבני אדם</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
הגמרא במסכת חגיגה (י"ב ע"א) מביאה שתי דעות בעניין סדר בריאת העולם, וכל אחת מביאה הוכחה מפסוק בפרשתנו. וז"ל: "תנו רבנן, בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר (א', א'): 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים, שנאמר (ב', ד'): 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'", ע"כ. לפי בית שמאי השמים נבראו תחילה, ולפי בית הלל הארץ תחילה.
הגמרא (שם) מביאה דעה שלישית, והיא דעת חכמים שהשמים והארץ נבראו יחדיו, וז"ל: "וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר (ישעיה מ"ח, י"ג): 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו' ".
במדרש (ב"ר פרשה א', ט"ו) הובאה דעת רשב"י: "אמר רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריאת שמים וארץ – אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה, שנאמר (שם, שם, י"ג): 'קורא אני אליהם יעמדו יחדיו'". דעת רבי שמעון בר יוחי כדעת חכמים בגמרא, שהשמים והארץ נבראו יחדיו ולא קדם האחד לשני, ובדרך זו מיישבים רשב"י וחכמים את הסתירה בין שני הפסוקים שהביאו בית שמאי ובית הלל.
הסבר מחלוקתם כך הוא: לדעת בית שמאי, מטרת בריאת העולם היא הרוחניות – השמים, והוא על פי דברי חז"ל (תנחומא ויקרא ו'), שהשמים הם הנשמה, והארץ היא הגוף, כלומר שהארץ טפלה לשמים כשם שהגשמיות טפלה לרוחניות, לכן השמים נבראו תחילה. לדעת בית הלל, אמנם נכון הוא שהשמים הם הפסגה והאדם צריך לשאוף לרוחניות; אבל המציאות היא שאי אפשר להגיע לשמים בלי הארץ תחילה, שהיא הסולם המוצב ארצה לעלות עליו השמימה. לדעת חכמים ורשב"י אין כלל מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, כי באמת השמים והארץ נבראו יחדיו, ללמדנו שהאדם מסוגל במעשיו להפוך את הארץ לשמים – את הגשמיות לרוחניות.
שמא תשאל, כיצד ניתן לחבר רוחניות לגשמיות? הנה רשב"י גילה דעתו בעניין זה בגמרא (ברכות ל"ה ע"ב): "ר"ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר 'ואספת דגנך', ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר 'ועבדת את איביך'". הנה לדעתו, אין לו לאדם לחרוש בשעת חרישה ולא לזרוע בשעת זריעה, אלא עליו ללמוד תורה ולקיים מצוות, כי זהו קיומו של העולם. אם אדם הולך בדרך כזו ועושה את כל מעשיו לשם שמים, רב כוחו להפוך את ה"ארץ" ל"שמים", בבחינת "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו').
הדוגמה המצויה ביותר להוכיח שהאדם במעשיו מקדש את החומר ומעלהו בדרגתו לרוחני – היא הברכה. האוכל פרי ללא ברכה – הרי הוא גנב וגזלן ומחלל בכך את קדושתו של הפרי; וכשמברך על הפרי – מיד מתעלה הפרי במדרגתו. וגמרא ערוכה היא (שם ל"ה ע"א וע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כ"ד, א'): 'לה' הארץ ומלואה'. ר' לוי רמי, כתיב: 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב (שם, קט"ו, ט"ז): 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא, כאן קודם ברכה (לה' הארץ ומלואה), כאן לאחר ברכה" (והארץ נתן לבני אדם). הרי, שהאדם מקדש את החומר ומעלהו למדרגה רוחנית.
ראוי להביא את דברי דודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, שהיה רגיל לומר בשם הרב 'קול ששון' בעניין הברכות, שכאשר אדם מברך ואומר: "ברוך אתה ה'" הוא מודיע בכך את אמונתו בבורא העולם, שכן הוא מכריז שהקב"ה הוא שנתן כוח באדמה והוריד גשמים להזין את הצמחים הגדלים בה, והוא כאומר: "ה' הוא בעל הבית והוא ברא את העולם"! הרי, שבכל ברכה טמונה אמונה פשוטה בבורא עולם וכך מוכיח האדם את ישרותו ואת הכרתו בטובות שנעשות עמו. אך אם אין הוא מברך, הרי הוא נקרא גנב, גזלן, מועל וכפוי טובה, והוא ככופר בבורא העולם וחושב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', י"ז).
על פי זה יש לבאר את דברי חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו), שבתחילה עלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וכיון שראה שאין העולם יכול לעמוד ולהתקיים במידה זו צירף אליה את מידת הרחמים. וקשה: וכי הקב"ה לא ידע מראש שהעולם אינו יכול להתקיים במידת הדין? היעלה על הדעת שיש אצל חכמתו יתברך שמו ויתעלה מחשבת תחילה וסוף?
אלא, שהקב"ה חשב לברוא את העולם בשביל צדיקים כרבי שמעון וחבריו, ובעולם כזה היה הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (יבמות קכ"א ע"ב), משום שהציפייה מהם היא שיתנהגו כרבי שמעון בר יוחאי בלימוד התורה וקיום המצוות. זו המחשבה הרשומה בדברי התורה "בראשית ברא אלקים את השמים": "אלקים" – זו מידת הדין. במשמעות זו קודמים השמים לארץ: "את השמים" – רוחניות תחילה – ואז: "ואת הארץ". אך כאשר ראה שיציר כפיו חוטא כבר ביום שנברא, ריחם הקב"ה על בריותיו וצירף למידת הדין את מידת הרחמים. או אז נאמר (ב', ד'): "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים": "ה'" – זו מידת הרחמים. במשמעות זו קודמת הארץ לשמים, הגשמיות לרוחניות, ובעולם כזה יש מקום לחרוש בשעת החרישה ולזרוע בשעת הזריעה. ובאמת, כך נוהג העולם, וכמו שאומר אביי (ברכות ל"ה ע"ב): "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם".
אמנם, כולם מודים לדברי רשב"י שעל האדם לעשות כל מאמץ להפוך את הגשמיות לרוחניות; אלא שהדרך לעשות זאת היא על ידי חיבור הארץ לשמים וכדעת רבי ישמעאל, ויהי רצון שנזכה להגיע למדרגה הגבוהה כדעת רשב"י ורבי ישמעאל.
<h4>נחלת גוים – ולא ישמעאל</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם ראש חודשים' (שמות י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א, ו') 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו – ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'" (רש"י)
מדברי רש"י למדים אנו מסר ברור ביותר. את הטענה של 'ליסטים אתם' אין יכולים לטעון אלא שבעת העממים בלבד, משום שהם חיו בארץ קודם שנצטוו ישראל לכובשה. אשר על כן, אם יבואו הכנענים, הפריזים והגבעונים ויטענו על זכויותיהם – נוכל לענות להם מהתורה, כמו שענה גביהא בן פסיסה לכנענים שטענו לפני אלכסנדר מוקדון על זכותם בארץ (סנהדרין צ"א ע"א). אבל לישמעאלים אין אפילו טענה אודות זכויותיהם בארץ, שהרי הארץ לא נכבשה מהם, שכן מעולם לא החזיקו בה. טענתם היחידה היא על היותם יושבים בה הרבה שנים; אולם אנחנו מוחזקים בה עוד לפניהם, וכגון בעיר חברון, שמאז ומעולם גרו בה ישראל, עד שטבחו בהם אוכלי פיתם וגרשום. ומה מקום לטענת הישמעאלים על זכויות בארץ, ואפילו סלקא דעתין אין להם.
על פי דברינו יתיישב מהו שכתוב: "כח מעשיו הגיד 'לעמו'", שכן לכאורה היה צריך לומר: כח מעשיו הגיד 'לאומות' על טענתם! אלא לומר לך, שהטענה של 'כח מעשיו' היא תשובה ניצחת 'לעמו' על כל טענה. כלומר: אם אנחנו, עם ישראל, נדע שארץ ישראל שייכת לבורא העולם והוא נתן אותה לנו בלבד, אם אנו נאמין בזה – או אז נוכל לנצח גם את אויבינו בזכות זו.
<h4>ברצונו נתנה להם</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"…ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א, ו') 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם, 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו'" (רש"י)
יש לדעת, כי טענת 'ברצונו נתנה להם' אינה קובעת שהקב"ה נתן לאומות העולם את הארץ במתנה, חלילה, שהרי הוא כבר קבע ליתנה לישראל לפני שנתנה לאומות, עוד בבריאת העולם. אלא הטענה היא, שישראל אומרים לאומות: הקב"ה גזר שתהיה השתלשלות של דורות עד להיווסדו של עם ישראל בעולם, כמו שאומרים חז"ל (אבות פ"ה משנה א') שהיו עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה אחרים מנח ועד אברהם, וזאת כדי שיטול שכר כנגד עשרים דורות. אולם, בינתיים עלולה הארץ להיות שוממה ולמאכל לעוף השמים ולחיות השדה, על כן דאג הקב"ה ליישב אותה זמנית באומות העולם, כדי לעובדה ולשומרה לצורך עם ישראל, באופן שכאשר יבואו ישראל, ימצאו אותה מתוקנת ומשוכללת ליישב אותה יישוב קבוע לעולם.
מעשה בקיסר אחד שבא לבקר באחת מערי שלטונו, והיה שם מושל שונא יהודים מושבע. כשעבר הקיסר ברוב כבוד והדר, ציווה להכין צעדה עם כל ראשי הציבור לכבודו. אותו מושל רשע העמיד את הכומר ואת השייח' ראשונים, ואחריהם העמיד את הרב של היהודים, להראות לקיסר ולעם את מקומם של היהודים, שהם בזויים והולכים אחרי הנוצרים והמוסלמים. הבחין הקיסר, שהרב היהודי הולך בגאון ובקומה זקופה וגאה. הוא פנה אליו ושאל אותו: "כיצד אתה מצליח ללכת בראש מורם למרות כל הבזיון הבוטה שעושה עמך המושל הרשע?" ענה לו הרב: "אחרונים חביבים, וכמו שמצאנו בתורה שיעקב אבינו בפגישתו עם עשו העמיד את רחל ואת יוסף אחרונים, ובודאי לא היה בזה מנהג בזיון אלא אדרבה חביבות יתירה". תשובה זו לא הניחה את דעתו של הקיסר. אמר לו הרב: "אני יכול להשיבך תשובה שתניח את דעתך, אלא שאני פוחד מהמושל שהדברים יכעיסוהו". אמר לו הקיסר: "אין לך ממה לחשוש, אמור את דבריך!". אמר לו הרב: "דרכם של ילדים ללכת קדימה, לפני ההורים ולא מאחוריהם, ונוח לאב לראות את בניו לפניו כדי שיוכל להשגיח עליהם; כך אנחנו, הדת היהודית היא אבי אבות כל הדתות שבעולם וכל הדתות הם כ'ילדים' לעומתנו, יש להוליך אותם לפנינו כדי שנוכל להשגיח עליהם שלא יקלקלו את דרכם". לשמע דברי חכמה אלו צחק הקיסר והבין את האמת הטמונה בהם. הוא ראה את העוול שעושה המושל ליהודים, ציווה לפטרו ממשרתו ולגרשו משם, ונתקיים בו: "ופני המן חפו".
<h4>אנחנו מאמינים בני מאמינים</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו', [שנאמר (משלי ח', כ"ב): "ראשית דרכו], ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה [שנאמר (ירמיהו ב', ג'): ראשית תבואתה]" (רש"י)
אנחנו מאמינים בני מאמינים שיש בורא לעולם, והוא ברא אותו בששת ימי בראשית. מטרת בריאת העולם היתה לצורכנו, כדי להטיב עמנו, כדי שנוכל לקיים מצוות ולקבל שכר; וגם כדי שתהיה לנו ארץ ישראל, שהיא במרכזה של כל העולם, והשפע והברכה של כל העולם כולו אינו תלוי אלא בה בלבד. בה אנו יכולים לקיים מצוות שאינן קיימות בשאר הארצות.
עלינו לדעת שכל גרגיר וגרגיר שבארץ ישראל שייך להקב"ה. הוא נתנה לבני ישראל בלבד, ואין רשות לשום ממשלה או ראש ממשלה, או כל אדם בעולם מכל מעמד שהוא, לתת ולוּ גרגיר אחד מארץ ישראל. שכן ארץ ישראל שייכת להקב"ה, והוא נתנה לנו. מי שאינו מעוניין במתנה הנפלאה הזו – שיחזיר לו אותה; אבל אין לו שום רשות לתת אותה לאחרים.
מכאן שכל ההסכמים למיניהם על אודות אדמתה של ארץ ישראל אינם תופסים והינם כחרס הנשבר בעלמא.
צא וראה את דברי הרמב"ם, שהיה גר במצרים, בחיק הישמעאלים, ולא חת ולא פחד כלל מהם, וקרא עליהם את הפסוקים (תהלים ק"כ, ה', ז'): "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר… אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אף אנחנו איננו חוששים לומר את האמת!
בוודאי שרצונם של אויבינו הוא לקבל עוד ועוד, וגם אם אנחנו, מצידנו, מדברים שלום, המה – למלחמה.
ובאגרת תימן לרמב"ם (קטע ד', מהדורת מוסד הרב קוק, בתרגומו של הגר"י קאפח זצ"ל, עמוד נ"ג), הוא מתאר את האומה הישמעאלית: "ואתם, אחינו, דעו כי ה' השליכנו ברוב עוונינו באומה זו, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשטמה לנו. והמתחכמים להרע לנו ולשנוא אותנו… ולא עמדה על ישראל כלל אומה צוררת יותר ממנה… ואמר דוד המלך (תהלים ק"כ, ה'): 'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר'… כי משוגע (נביא האסלם) לדבריהם אינו אלא מבני קדר, כפי שמפורסם ביחוסו… כל מה שסבלנו והעדפנו להיות בשלום איתם – מעוררים עלינו סכסוכים ומלחמות כמו שתיאר לנו דוד המלך: 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה'" (הרמב"ם החשיב מאוד אגרת זו בחשיבות מיוחדת, עד שביקש: "ואני רוצה ממך שתשלח העתק ספר זה לכל קהל וקהל בערים ובכפרים", עיי"ש).
<h4>מ"בראשית" ועד תכלית</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' [שנאמר (משלי ח', כ"ב): 'ראשית דרכו'], ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה'" [שנאמר (ירמיהו ב', ג'): 'ראשית תבואתה'] (רש"י)
במסכת מגילה (ט' ע"א) מסופר המעשה בתלמי המלך, שביקש מחכמי ישראל שילמדוהו תורה ולא רצו ללמדו, שכן נאמר (תהלים קמ"ז, י"ט-כ'): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" – מכאן שאסור ללמד גוי תורה. כעס עליהם תלמי המלך. לקח שבעים ושנים זקנים, סגרם בחדרים נפרדים, וביקש מהם לתרגם לו את התורה. נעשה להם נס גדול ומופלא, וכולם שינו עשרה מקומות בתורה וכיוונו לדבר אחד. הם כתבו: "אלוקים ברא בראשית", כדי שלא יאמרו: "שתי רשויות הן, ו'בראשית' שם הוא, והוא ('בראשית') ברא את השם השני".
אכן יש לשאול: מדוע התורה לא כתבה כן לכתחילה, כדי למנוע טעויות? צריך לומר, שהקב"ה רצה להדגיש בשינוי זה שעל שני דברים עיקריים העולם מתקיים: על התורה ועל עם ישראל, שנקראו 'ראשית', וכדברי רש"י. הקב"ה רצה להדגיש בתחילת התורה את חביבות התורה וחביבותם של ישראל, למרות החשש שהגוים יבואו לכלל טעות מכך.
אלא שעדיין יש להבין את מחשבתם של שבעים ושנים הזקנים: מדוע חששו שמא יטעה תלמי המלך בפירושו של פסוק זה? כיצד העלו בדעתם שיחשוב המלך כי 'בראשית' – אלוקות הוא? הרי "בראשית" – פירושו "בתחילה", ואין זה שם של אלוקות כלל (תוס' מגילה ט' ע"ב)!
חכמינו ביארו שמילה זו מלמדת אותנו כי העולם נברא על פי תוכנית מוגדרת מראש. "בראשית" – משמע: יש לעולם ראשית; ואם כך, הרי שיש לו גם אחרית. במילים אחרות: ישנה מגמה לעולם, ישנה תכלית שהולכת ומתממשת בעולם. וזהו שפירשו המפרשים (עיין רבינו בחיי ורמב"ן על התורה): "בראשית" – בחכמה.
כמו כל תוכנית, גם בתוכניתו של העולם, ייתכן שה'אמצע' הוא מורכב וארוך, אולם אין ספק שהכל מתקדם ובסופו של דבר יגיע לתכליתו. התכנית הזו כתובה בתורה, ולכן נקראת התורה "ראשית". בתורה אפשר ללמוד מניין התחיל העולם ולאן הוא שואף. שם אפשר גם לראות שעם ישראל מוביל את התוכנית האלוקית, ולכן גם הם נקראו "ראשית". הם אלו שמלמדים את העולם להכיר בקב"ה ושהגאולה היא תכליתו של העולם.
בימים עברו הסעירה את העולם הפילוסופי והמדעי השאלה: האם לעולם הזה יש תחילה וראש, או שהוא נצחי וקדמון? בימינו מעלים המדענים מכל העולם חיוך על "השאלה הגורלית" הזו. לקח להם, לחכמי האומות, כמה אלפי שנות לימוד ומחקר על מנת להבין שלעולם היתה "ראשית".
חכמי ישראל שבאותו דור הבינו שהמסקנה הזו לא תובן לתלמי המלך ולחכמי האומות שבאותו דור. הם עדיין לא היו בשלים להבין את האמת שבדברי התורה. מחמת קטנותם עלולים היו הנכרים להשיא את התורה לדברי טעות. הזקנים חששו שיהיה לאומות העולם קשה להבין שלעולם הגדול הזה יש מטרה, ושניתן לדעת אותה. קשה יהיה להם להשלים עם התפקיד המרכזי של עם ישראל, להוביל את העולם אל מטרתו.
ההסתבכות הזו נמנעה מאיתנו. כמה וכמה אלפי שנים לפני כולם ידע כל ילד יהודי שלומד חומש בראשית כי לעולם יש ראשית: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"; וכפי שיש לו ראשית, יש לו גם תכלית: "סוף מעשה – במחשבה תחילה".
חכמי האומות שבימינו הפנימו כבר את החלק הראשון: כולם מודים שיש לעולם ראשית. אך עדיין הם לא הפנימו את המסקנה השניה, הפשוטה והכרחית, שכבר כתב אותה המקובל הגדול רבי שלמה הלוי אלקבץ בשירו 'לכה דודי', והיא: שלכל "ראשית" יש "תכלית".
<h4>יום ולילה וכדור הארץ</h4>
"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (א', ל"א)
"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה פרשה ז', א')
האדם אחראי לשמור על הבריאה שלא תיהרס. ומה יעשה האדם כדי לשמור על העולם? ילמד תורה ויקיים מצוות! תכלית בריאת העולם היא לימוד התורה וקיום המצוות. לולא התורה והמצוות העולם היה חוזר לתוהו ובוהו, כמו שכתוב (ירמיהו ל"ג, כ"ה): "כה אמר ה', אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".
בדורות הקדמונים היו מתקשים להבין את פירוש הברכה שמברכים בכל יום בתפילה: "יוצר אור ובורא חושך", כיצד יתכן שאותו אחד, בורא העולם, הוא גם יוצר האור וגם בורא החושך?
ואכן, עד שלא גילו את צידו השני של העולם, היו סבורים שהוא שטוח ואין מעברו השני כלום, היו מפרשים ששני הביטויים הללו, "יוצר אור" ו"בורא חושך", מתייחסים לאותו המקום, רק בזמנים שונים: ביום ובלילה. כשגילו את אמריקה ואת אוסטרליה השוכנות בצידו השני של העולם, והבינו שבשעה שיש אור אצלנו, יש חושך בצידו השני של העולם, אז הבינו את פירוש הברכה: "יוצר אור" ו"בורא חושך" באים בחדא שעתא: במקום אחד בעולם ישנו אור, ובאותו זמן, במקום אחר בעולם, ישנו חושך.
על כך כתב מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, מרן בעל הבן איש חי זיע"א, שלא היו צריכים לחכות עד שאנשי המדע יגלו גילויים מרחיקי לכת. הכל כבר כתוב וגלוי בדברי הזוהר מאות שנים קודם לכן, שהעולם עגול ככדור, וממילא בשעה שיש אור בצד אחד יש חושך בצד השני.
וזו לשון הזוהר (פרשת ויקרא דף י' ע"א): "ובספרא דרב המנונא סבא פריש יתיר, דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור, אלין לתתא ואלין לעילא, וכל אינון בריין משניין בחזווייהו, משינויא דאווירא, כפום כל אתר ואתר, וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא, ועל דא אית אתר בישובא, כד נהיר לאלין חשיך לאלין, לאלין יממא ולאלין ליליא, ואיתת אתר דכולה יממא, ולא אשתכח ביה ליליא, בר בשעתא חדא זעירא" (פירוש: ובספרו של רב המנונא ביאר יותר, ואמר כי כל ישוב הארץ הוא עגול ככדור, יש בני אדם בחלק התחתון של כדור הארץ ויש בני אדם בחלק העליון של כדור הארץ. גם אותם בני אדם שהם בחלק התחתון של הכדור עומדים רגליהם על הארץ וראשם למעלה, כי כך הטביע הקב"ה בטבע, שהארץ תמשוך אליה כל דבר כבד, כנודע. כל אותן הבריות הן משונות במראיהן, מחמת שינוי האויר שיש בכל מקום ומקום, ועם זאת עומדים בקיומם וחיים כשאר בני אדם).
על כן, לפי שברא הקב"ה את הארץ בצורת כדור, יש מקום ביישוב שבעת שמאירה השמש לאלו שבצד זה, נחשך הכדור לאלו שבצד השני של הכדור, לאלו יום ולאלו לילה (ועיין בא"ח פרשת שמות, בהקדמה, באורך).
<h4>אשר ברא אלקים לעשות</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')
המפרשים התקשו בביאור המילה "לעשות", שכן אם "ויכולו" – כלומר: נסתיימה הבריאה, אם כן מה מקום יש עוד לעשייה?
רש"י מבאר, שהמילה "לעשות" – משמעותה: שעשה ה' ביום השישי מלאכה כפולה, גם את מלאכת היום השישי וגם את מלאכת השבת. וכבר האריכו הראב"ע והרמב"ן לדון בפירוש זה, עיי"ש.
בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב: "ארום ביה נח מכל עבידתיה דברא ה', ועתיד למעבד" (כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים ועתיד לעשות). כלומר, העשייה מתייחסת להמשך ימי העולם, והיא תתקיים אחרי ששת ימי הבריאה.
גם בפרשת כי תשא (שמות ל"א, ט"ז) נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", וגם שם שאלו המפרשים על ביאור המילה "לעשות". הרי שמירת השבת עיקרה ב'שב ואל תעשה'! הסביר הספורנו (שם): "לעשות את השבת" – לימות המשיח, "ביום שכולו שבת". תרגום יונתן ביאר: "לעשות" – משמעו לענג את השבת, לאכול בה מאכלים מיוחדים וללבוש בגדים מהודרים. ראב"ע ביאר (שם): "לעשות" – "כמו 'וימהר לעשות אותו'", מלשון הכנה. יש להכין בששת ימי המעשה את כל הנדרש לשבת (ועיין לרבינו ה'אור החיים' הקדוש, שהקשה גם הוא קושיה זו, וביאר זאת לעניין תוספת שבת, שאם מוסיפים מקודש על החול בכניסת השבת וביציאתה הרי ש"עושים" את השבת, עיי"ש בדבריו).
מו"ר אבי ע"ה, בקונטרס 'אור שבעת הימים', האריך לבאר ש"לעשות" היא הוראה לעם ישראל, שעליהם מוטל החיוב לעשות ולקיים את העולם (עיין "כרם שלמה", להרה"ג ח"ר סלמאן אליהו זיע"א חלק ו' שמ"ב-ג').
ביתר הסבר יש לבאר את היסוד הזה. יש לדעת, כי הקב"ה אמנם ברא את העולם בשישה ימים, ואז הושלמה מלאכת הבריאה; אבל המשך קיום העולם תלוי בעם ישראל. וכך הם דברי הנביא (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". על דרך שאמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב): כל האומר "ויכולו" בערב שבת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אם אנו שומרים את השבת הרי אנו 'עושים' את השבת ומקיימים את העולם.
מעתה יש לבאר: הקב"ה ברא את עולמו ואמר לנו: "אשר ברא אלקים – לעשות"! הכנתי לכם הכל, בראתי לכם את העולם. עכשיו תפקידכם הוא "לעשות", לעשות את העולם, לשמור את השבת כהלכתה. בכך אנו מראים אמונה בה' שברא את עולמו ויצר את האדם.
זאת ועוד. שמירת השבת אינה כשאר מצוות התורה, שאותן אנו מקיימים על ידי עשייה. בשבת גם הימנעות מעשיית איסור היא מצוה. מלבד זאת, יש בשבת גם עשייה חיובית, שכן (תנא דבי אליהו רבה פ"א): "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה". בקביעת עיתים לתורה ולימודה בשבת אנו מחיים את הנשמה לכל השבוע כולו. לכן אפשר לפרש: "אשר ברא אלקים לעשות" – לעסוק בתורה, שהיא מטרת עשיית העולם ותיקונו.
למדנו שהעשייה המוטלת עלינו מרובה היא: הימנעות ממלאכה (גם היא נחשבת עשייה), עשיית השבת כהלכתה, עשייתה בתוספת זמן ועשייה גדולה בלימוד התורה. וזהו: "אשר ברא אלקים – לעשות".
<h4>ברכת הפרנסה בשבת</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')
הרמב"ן מבאר את מעלת השבת, שכל המכבד ושומר את השבת זוכה שכל המלאכות שהוא עושה בששת ימי החול יעלו בידיו בקלות ותשרה בהן הברכה. וכך הוא אף להיפך, חס ושלום: מי שאינו שומר על קדושתה של השבת הרי הוא מפסיד את הברכה ואת הפרנסה שבעבודתו.
בזמן שהרומאים שלטו על ישראל, גזרו עליהם שלא ישמרו מצוות. בתחילה גזרו על השבת ועל ברית המילה. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי והתחזה לרומאי. בא לפני הרומאים ואמר להם, שחייבים הם לכפות על ישראל לשמור על השבת ולקיים את ברית המילה, וזאת דווקא משום התועלת שיש בכך לשלטון הרומאי. נימוקו היה, שכיון שהיהודים נוהגים לכבד את השבת ביותר, הם מבזבזים הרבה מכספם לצורך כך, ודבר זה מביא אותם לידי עניות. כך גם כדאי לרומאים לכוף את היהודים להמשיך ולמול את עצמם, כי בכך הם יחלישו את היהודים ויפחיתו את כוח התנגדותם לשלטון (עיין במסכת מעילה י"ז ע"א).
באמת בחכמה גדולה נקט רבי ראובן. הוא ידע היטב, שאדרבה, כל מי שמכבד את השבת – הקב"ה משלם לו כפל כפליים מן השמים, כדברי חז"ל (שבת קי"ח ע"א): "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים". גם על הברית ידע היטב, ש-י"ג בריתות כרת הקב"ה בינו לבין עם ישראל על ברית המילה, ויש בכוחה להציל את עם ישראל מכל שונאיהם.
מכאן מוסר השכל: כל מי שחושב שחילול השבת יביא לו תוספת ברכה – טעות היא בידו, וההיפך הוא הנכון! צריך להתחזק ביותר בשמירת השבת, כדי שתהיה לברכה ולהצלחה בכל התחומים.
<h4>העולם עומד מלכת</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')
כאשר נלחם יהושע במלכי האמורי, נעשה לו נס והשמש לא זרחה למשך שעות רבות. וזו לשון הפסוק (יהושע י', י"ג): "ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד".
מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ"ב): "ואותו יום ערב שבת היה. ראה יהושע בצרתן שלא יחללו את השבת, פשט ידו למעלה לאור השמש… ועמדו המאורות כל אחד ואחד והאירו ל"ו שעות עד מוצאי שבת".
יש להבין: מדוע נזקק יהושע לנס כל כך גדול של העמדת השמש בגבעון בשעה שלחם נגד הכנענים? אלא, ידע יהושע שהכנענים הכינו תוכנית נגד עם ישראל, מתוך ידיעתם שישראל שומרים את השבת. הכנענים חשבו להפתיעם ולהילחם בהם בשבת, בזמן שהם אינם מוכנים לתגובה, וכך להכניעם. ואמנם יהושע ידע שכיבוש הארץ דוחה את השבת; אלא שאמר לפני ה': "ריבונו של עולם, האם נאה ויאה שהשבת הראשונה שעושים עמך ישראל בארץ ישראל, אחרי שקבלו את התורה תדחה בגלל מלחמה? אנא, העמד את השמש והארך את יום שישי כדי לתת שהות לנצח את הכנענים!" כך תישמר השבת הראשונה בארץ ישראל בקדושה ובטהרה.
הפרשנים התחבטו בשאלה: האם אחרי עשרים וארבע השעות שבהן עמדה השמש, היה זה כבר יום ראשון (ולפיכך יוצא, שרק השבת הבאה היתה השבת הראשונה שבני ישראל שמרו כתיקונה), או שנדחתה השבת ב-24 שעות, וכששקעה השמש נכנסה השבת? בלי להיכנס לחקירה זו, ניתן לראות כמה גדולה היא מעלתה של השבת וכמה חביבה היא בעיני הקב"ה, שהעמיד את כל מהלך השמש והכוכבים למענה (עיין רד"ק ומלבי"ם שם).
<h4>קדושת הדיבור</h4>
"וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ב', ז')
"והוות באדם לרוח ממללא" (תרגום אונקלוס)
אין יתרון לאדם על הבהמה אלא בכח הדיבור שניתן בו. כל החיות מצפצפות ומנגנות, אך אינן מדברות. אדם ששומר על פיו, שומר על צלם האנוש שבו, על היתרון שיש לו על כל חיות ובהמות הארץ. בזה הוא נעשה נזר הבריאה. אם ח"ו אין הוא שומר על פיו, כגון שנודר נדרים בזלזול ומחלל את דיבורו, הרי הוא מראה שאין הבדל בינו לבין הבהמות, וצלם אנוש סר ממנו.
אומרים בעלי המוסר: לפני שאדם מתחיל לדבר, עליו ללמוד את הספר "חפץ חיים" כולו. רק אז יֵדע מה הוא יכול לומר ומה לא, מתי לשתוק ומתי להגיב ואיך. זהו שהתורה מזהירה ואומרת, שצריך כל אדם לשמור על כל מוצא פיו ושלא לחלל את דברו כלל ועיקר.
אומרת הגמרא (חולין פ"ט ע"א): "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ"ח, ב'): 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם'? מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק תדברון'".
בזוהר הקדוש כתוב, שכל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו נקלטת ונרשמת בשמים (עיין אדרא זוטא דברים פרשת האזינו דף רצ"ד ע"ב). עד ימינו היו דברי הזוהר הללו כחידה שאין לה פיתרון: איך ייתכן שאדם מדבר כאן, בעולם הזה, מילה אחת, והיא טסה בעולם ומגיעה למקומות אחרים ומרוחקים? והיה הדבר לפלא. אמנם בימינו, בעולם התקשורת, אנו רואים בעינינו כיצד אדם מדבר לתוך אפרכסת, ודבריו נשמעים בקצה השני של העולם.
כיום ניתן להבין יותר את ערכה של כל מילה. ניתן כיום להפעיל מכשירים שלמים באמצעות חיישנים אלקטרוניים, הרגישים לשמיעה של אפילו מילה אחת. כמה גדול כוחה של מילה! גם הקב"ה ברא את עולמו בדיבור, והדיבור פעל ועשה מעשה. חובה מוטלת על האדם להיזהר בדיבורו, כי ערכו גדול מאד!
ואמר רבי שמעון בר יוחי: אילו הייתי על הר סיני הייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא לאדם שתי פיות: האחד – לאכול ולשתות בו, לדבר בו בעניני פרנסה וכדו', ופה נוסף – ללמוד בו תורה. אך רבי שמעון בר יוחי חזר בו, באומרו: די לנו בפה אחד שיש בו "לשון מדברת גדולות". אילו היה הקדוש ברוך הוא בורא פה נוסף – כמה קלקולים יתרים היה האדם מסוגל לעשות בו! (עיין תלמוד ירושלמי ברכות פ"א ה"ב).
ביותר יזהר האדם בבואו ללמוד תורה, שלא לדבר דברים בטלים, לשון הרע, רכילות ונבלה. אך מכל מקום לא יאמר האדם: כיון שאין פי נקי לא אלמד תורה – אלא אף על פי כן ילמד תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה.
<h4>מאכל אדם ומאכל בהמה</h4>
"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (ג', י"ח)
מובא בגמרא (פסחים קי"ח ע"א), שכאשר עבר האדם הראשון על צוויו של הקב"ה ונענש: "וקוץ ודרדר תצמיח לך" – "זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: ריבונו של עולם! אני וחמורי נאכל באבוס אחד?! כיון שאמר לו: 'בזעת אפך תאכל לחם' – נתקררה דעתו".
על מה בכה האדם הראשון? הרי לא הותר לו לאכול בשר, וכבר קודם לעונש היה מאכלו כמאכל בהמה, כמו שנאמר בתורה קודם לכן (א', כ"ט–ל'): "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע… לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ"; וכלשון רש"י: "השווה להם בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, 'אך כל ירק עשב' יאכלו יחד כולם". אם כן, מדוע בכה האדם הראשון?
צריך לומר, שגם בתחילה היה הבדל בין אכילת האדם לאכילת בהמה. ההבדל הוא שלאדם הותר לאכול את פירות העץ, ואילו לבהמה הותרו רק העשב והירק. כך כתב האבן עזרא (שם): "'וכל פרי עץ' – מותר לאדם, והעשב והירק – לחיות ולכל רומש". לכן כאשר אמר לו הקב"ה לאדם: "וקוץ ודרדר תצמיח לך" – היינו: גם האדם יאכל את העשב והירק – התחיל לבכות.
רק לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר, וכדברי רש"י (א, כ"ט): "וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט', ג'): 'כל רמש אשר הוא חי… כירק עשב' – שהיתרתי לאדם הראשון – 'נתתי לכם את כל'".
באמת צריך להבין: מדוע רק לאחר המבול הותר לאדם לאכול בשר, ולא קודם לכן? הסביר הרמב"ן, שיש הבדל בין בעלי נפש זכה לבעלי נפש פחותה. הדורות שלפני המבול היו בעלי נפש זכה, להם לא הותרה אכילת בשר. אך בני הדורות שאחר המבול היו בעלי נפש פחותה, ולהם הותר לאכול בשר.
שינוי זה ניכר גם אצל בעלי החיים: עד דור המבול גם הבהמות לא אכלו בשר בהמה או בשר אדם אלא רק ירק עשב. רק לאחר המבול התחילו בעלי החיים לטרוף.
על פי דברים אלו יש לבאר את המחלוקת שבין חכמי ישראל אודות התנהלות העולם בימות המשיח. הרמב"ם (פי"ב מהל' מלכים הל' א') כתב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה (י"א, ו'): 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' –משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר (ירמיהו ה', ו'): 'זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם', ויחזרו כולם לדת האמת, לא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר (ישעיהו י"א, ז'): 'ואריה כבקר יאכל תבן'".
אבל הראב"ד (שם) חולק, וסובר שהפסוקים אינם משל, אלא שכך באמת יהיה לעתיד לבוא. הראב"ד מסתמך על מה שנאמר במפורש בתורה (ויקרא כ"ו, ו'): "והשבתי חיה רעה מן הארץ".
אמנם הרדב"ז כותב, שאין קושיה מדברי הראב"ד על שיטת הרמב"ם, והרמב"ם יפרש גם את הפסוק "והשבתי" כמשל. עוד כתב הרדב"ז דבר נפלא, שיש הבדל בין ארץ ישראל לחוצה לארץ. בארץ ישראל יהיה שינוי בטבע, שנאמר (ישעיהו י"א, ט'): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", אך בחוצה לארץ לא יהיה שינוי. מכל מקום הוסיף ואמר, שדבר זה אינו החלטי, ולא נדעהו אלא כשיבוא המלך המשיח.
לפי הקדמת דברינו אפשר ללכת בשיטת הרמב"ם, ולומר שלא יהיה שום שינוי בטבעו של עולם לימות המשיח, אך יחד עם זאת להסביר את הפסוק: "ואריה כבקר יאכל תבן" כפשוטו. הכיצד?
ראינו שבמעשה בראשית אכן האריה אכל תבן ומאכלו היה כאכילת הבקר. רק לאחר דור המבול התחילו בני האדם לאכול בשר בקר וחיות, והחיות התחילו לטרוף. בימות המשיח לא תהיינה חיות טורפות, האריה יאכל כל ירק ועשב, אך לא יהיה בזה שינוי מטבע העולם, אלא רק חזרה לנוהג שנהג בדורות הראשונים שאחר בריאת העולם.
אך למרות כל האמור לעיל נכונים דברי הרמב"ם, שכתב כי "בימות המלך המשיח ייודע לכל לאיזה דבר היה משל ומה עניין רמזו בהן" (כדבריו שם).
יהי רצון שנראה מהרה בביאת גואל צדק, משיח בן דוד, ובימיו יתבררו כל הפסוקים וכל המשלים, ותשוב נפש האדם להיות זכה וטהורה כבימי בראשית.
<h4>נוח שלא נברא משנברא</h4>
"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (ו', ה')
מובא בגמרא (עירובין י"ג ע"ב): "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו; ואמרי לה: ימשמש במעשיו".
יש להסביר זאת על פי ביאור המהרש"א (מכות דף כ"ג ע"ב ד"ה "תרי"ג") במחלוקת זו, שמצד אחד נוח לאדם שלא נברא, שכן אם לא היה נברא לא היה עלול לעבור על איסורי לא תעשה; אך מצד שני נוח לו שנברא, כי עתה הוא מסוגל לקיים מצוות עשה. נמנו וגמרו שנוח לאדם שלא נברא – פירוש: מנו את מניין הלאווין כנגד מניין מצוות העשה, וכיון שרבו הלאווין (שהם שס"ה) על מצוות העשה (שהם רמ"ח), הרי שנוח לאדם שלא נברא משנברא.
לכאורה יש לומר, שמספר מצוות העשה גדול יותר, שהרי ידוע ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין מ' ע"א), משא"כ במחשבה רעה. וא"כ, יש להכפיל את מספר מצוות העשה, ונקבל תצ"ו מצוות, יותר ממצוות לא תעשה!
אלא שעל כך יש להשיב, שאף שמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה – זהו דווקא כאשר האדם חשב לעשות עבירה ולא עשה; אבל אם בסופו של דבר הוא עשה את העבירה, מצטרפת גם המחשבה הרעה לחשבון העבירות. אם כך, הרי שיש להכפיל גם את מניין הלאווין, ועדיין נקבל שהם רבים יותר מאשר מצוות העשה.
לאור זאת יש לבאר את הפסוק: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" – כלומר: נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא, "כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" – ומצטרפת מחשבת העבירה לעבירה, ועל כן עונשו גדול.
לכן "נמנו וגמרו: נוח לו שלא נברא יותר משנברא".
<h3>פרפראות</h3>

<h4>ב' – ראשית</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' [שנאמר (משלי ח', כ"ב): 'ראשית דרכו'], ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה'" [שנאמר (ירמיהו ב', ג'): 'ראשית תבואתה'] (רש"י)
האות ב' של המלה "בראשית" היא גדולה, ובכל מקום שיש אות שונה במילה, הן בגודלה והן בקוטנה, יש לזה משמעות.
אומרת הגמרא בפרק הקומץ (מנחות כ"ט ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".
כתב על כך הרמב"ן בהקדמתו לתורה: "וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות, או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורה, כגון הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהם, כמו שאמרו: '…עתיד אדם אחד לדרוש בהם תלי תלים של הלכות'".
את אחת הדרשות שניתן ללמוד מהאות ב' הגדולה מביא רש"י: הקב"ה ברא את העולם בשביל התורה ובשביל ארץ ישראל, וזיווגם יחד.
לחיבור מיוחד זה יש להוסיף צד שלישי: לכשיבואו עם ישראל לארץ ישראל יהיה הזיווג משולש: התורה, ארץ ישראל ועם ישראל. "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד', י"ג).
אכן מעלת ארץ ישראל היא רמה ונשגבה מכל הארצות, שהרי הקב"ה נתן הרבה מצוות שמתקיימות בארץ ישראל בלבד, משום שרק בה יש את הקדושה הצריכה לקיום אותן המצוות. וכמו שמצינו בדברי הגמרא (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי".
כשראה הקב"ה את גודל תאוותו לקיים את המצוות שניתן לקיימן רק בארץ ישראל, והרי כבר יצאה הגזרה מלפניו שלא יכנס לארץ ישראל – "אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם". ואת השכר יכול לקבל על ידי שילמד את אותן המצוות, ומעלה הקב"ה עליו כאילו קיימן.
<h4>ישראל מקדשים את הזמנים</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל" (רש"י)
מדוע בחרה התורה במצוה של 'החודש הזה לכם' להיות המצוה הראשונה בתורה? הסיבה היא, שמצוה זו מלמדת על חשיבותם של חכמים ומעלתם, שבכוחם לקבוע את זמני המועדים כנגד הטבע. הם קובעים את ראשי החודשים, לפעמים בניגוד למהלכו הטבעי של הירח. למשל, אם חכמים רואים שיום כיפור עלול לצאת ביום שישי, ודבר זה מקשה על הכנת המאכלים לשבת וכיוצא בזה, רשאים הם לקבוע את ראש החודש בהתאם לרצונם, כך שיצא הצום ביום חמישי. כך גם אם ראו שיום כיפור עלול לחול ביום ראשון, ויהיה קשה להכין אוכל משביע לסעודה המפסקת ביום השבת, הם יכולים לדחות את הצום ליום שני על ידי קביעת ראש החודש באופן המתאים. דוגמה שלישית: אם ראו לפי חשבונם שיום הושענא רבה יחול בשבת, שאז אי אפשר יהיה לטלטל את הערבות ברשות הרבים (ועיין תוס' סוכה דף מ"ג ע"ב ד"ה "לא אקלע"), הם שינו את הלוח כדי למנוע תקלה כזו.
הקב"ה נתן לחכמים את הכוח לקבוע את הזמנים, ומה שהם קובעים כאן בארץ – כך נקבע בשמים ומוסכם עליהם, ומהלך הירח משתנה לפי מה שפוסקים הרבנים.
<h4>מי אומר למי?</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"…שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו'" (רש"י)
יש להבין, מדוע אומר רבי יצחק שכאשר יטענו אומות העולם שישראל לסטים, התשובה תהיה כך ש'הם אומרים להם', והרי מן הראוי היה לומר: 'אנחנו אומרים להם'?
אלא, יש אנשים שבטבעם שונאים את עצמם. ישנם יהודים ששונאים דווקא את היהודים ואוהבים את הגויים. בימינו, לצערנו הרב, אנו עדים לתופעה כזו. ישנם גם מנהיגים שדואגים יותר לטובתם של אויבנו, ורוצים לתת להם חלקים מן הארץ בטענות אוויליות ובדויות, באומרם שהם ישבו כאן קודם וכדומה. לגביהם, טענת "כח מעשיו הגיד לעמו" אינה תופסת אצלם, כי הם אינם רוצים להאמין ב"בראשית" רח"ל. עלינו להסביר להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו".
דבר נוסף שלמדים אנו בדברי רש"י שעל עם ישראל מוטלת החובה לומר לגויים כי הארץ שייכת לנו, וזהו שכתוב בפסוק (תהלים קי"א, ו'): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", ולא כתוב כח מעשיו הגיד לגויים, ללמדנו שאין אנו פטורים מלומר לגויים.
<h4>"בראשית" – עיקרי האמונה?</h4>
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')
"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם ראש חודשים' (שמות י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית'? משום (תהלים קי"א, ו'): 'כח מעשיו הגיד לעמו'" (רש"י)
הרמב"ן כותב על דברי רש"י אלו: "ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב'בראשית ברא א-לקים', כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל". כלומר: עיקרי האמונה בתחילת הדברים חשובים יותר מן המצוות ומקיומן, ואם כן מובן מדוע פתחה התורה דווקא בעיקרי האמונה ולא במצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל. ולפ"ז יישב את שאלתו של רבי יצחק המובאת ברש"י.
למדנו מכך, שצריך כל אדם להרגיל את בניו הקטנים כבר כאשר הם מתחילים לדבר שיאמרו את הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים ג"ל, ד'), וכן את הפסוק: "שמע ישראל" (שם ו', ד'). טבעי הדבר שההורים מתפעלים מאוד ושמחים מכל הברה ומילה שמוציא הילד מפיו, אבל יש להקדים וללמדו את הפסוקים הנ"ל, שהם עיקרי האמונה של עם ישראל.
<h4>האור הגנוז</h4>
"וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (א', ד')
"ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא" (רש"י)
הרמב"ן הקשה על דברי רש"י, שכן לפי דבריו יש בריאה נוספת כפולה של אור, עיין בדבריו.
ניתן להסביר את דברי רש"י על פי 'בעל הטורים', שכתב: "את האור" – עולה בגימטריא 613, תרי"ג. וכן "בתורה" – עולה תרי"ג. יש לבאר שעל ידי אור התורה הצדיקים יכולים לראות מסוף העולם ועד סופו, ובכך יכולים להתבונן בכל דבר ודבר, לייעץ ולברך.
אור זה, הסתכלות מיוחדת זו – גנזם הקב"ה לצדיקים שבכל דור ודור, כדי שיאירו לבני דורם ולבאים אחריהם באור התורה.
<h4>דקדוק בתורה מניי</h4>
"וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (א', ו')
לפני שנים רבות היו כולם קוראים בתורה בדקדוק רב, מדגישים מילה דגושה וקוראים מילה רפויה כהוגן, מבדילים בין סֶגול לצֵירי ובין קמץ לפתח. היום יש מספר עדות, ובהן יחידים המדקדקים כהוגן בכל אות ואות.
התורה רומזת לנו על חשיבות הדבר וכותבת שהקורא צריך להבדיל בין 'מַים' ראשונים, אשר ניקודם בפתח, לבין 'מָים' אחרונים, אשר ניקודם בקמץ.
וכן על זו הדרך בכל אות ואות מאותיות התורה. יש לדקדק בקריאתה הרבה, כמונֵה זהב ומרגליות טובות.
<h4>מעלתה של החמה</h4>
"אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (א', ט"ז)
אמרו חז"ל (חולין ס' ע"ב) שהלבנה קיטרגה באומרה שאי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, ולכך נתמעטה הלבנה.
למדנו מכאן, שללבנה אין מגרמה ולא כלום. כל כוחה – מהשמש המשפיעה עליה אור וחום. היום גם חכמי האסטרונומיה מסכימים לכך.
לכאורה יכולה היתה החמה לומר: אני הלא שתקתי כשהלבנה קטרגה, מדוע עלי להאיר ולהזריח את אורה של הלבנה?
אך השמש אינה עושה כן. היא עושה את רצון קונה באימה ובשמחה – "שמחים בצאתם ששים בבואם. עושים באימה רצון קוניהם". על כך דרשו רבותינו (גיטין ל"ו ע"ב), ש"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים" – כלומר: אף שהיה להם להשיב אינם משיבים, אלא מוסיפים טובה למעליביהם – "עליהם נאמר (שופטים ה', ל"א): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".
<h4>מי משעבד את מי?</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (א', כ"ח)
הרמב"ן מבאר את ברכת "ורדו", בכך שהאדם רשאי להשתמש בבהמות ובחיות לצרכיו, כגון: שור לעול וחמור למשא. אילו לא נתברך בכך – לא היתה לו שום רשות לשעבד את בעלי החיים.
יש אדם שהוא רודה בבהמה והוא שליט עליה, ומתקיימת בו הברכה של "ורדו". אבל יש אדם שהבהמיות היא שרודה בו והיא שולטת עליו. אם אדם אוכל ללא ברכה תחילה וסוף – הבהמיות שולטת עליו, והוא יורש תכונות בהמיות משום כך. אם אדם עובד יום ולילה וגם בשבתות, ו"יום ולילה לא ישבותו", הרי הוא כבהמה והיא שולטת עליו.
אמרו חז"ל שאם אדם מתנהג כראוי, אומרים עליו: אשריך שאתה נזר הבריאה, היתה כדאית כל הבריאה בשבילך, וירבו כמותך! אבל אם האדם אינו מתנהג כהוגן, אומרים לו: יתוש קדמך (ע"פ סנהדרין ל"ח ע"א) – אפילו יתוש טוב ממך, וגם כל בהמה טובה ממך, שהיא ממלאת את תפקידה ואת יעודה כראוי, כאשר היא אוכלת, שותה וישנה. בכך היא ממלאת את יעודה.
<h4>ברכת "וכבשוה"</h4>
"וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (א', כ"ח)
הרמב"ן שואל: הרי אדם וחוה נמצאים שניהם לבד והכל שייך להם, ואם כן מה יש להם לכבוש? וביאר הרמב"ן בלשון זו: "'וכבשוה' – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר: 'ובכל הארץ'" (לעיל פסוק כ"ו).
בימינו רואים בחוש: כיצד מוחקים גבעה רמה והופכים אותה לכביש, או שמגביהים עמק ומיישרים אותו. הנה לנו האדם שכובש את עולמו.
אבל לכאורה יש לשאול: באיזו רשות משנים את תשתית העולם מתכנונו המקורי שנעשה בידי בורא העולם? אלא, הקב"ה נתן לבני האדם הכוח והממשלה לעשות כן, ובלבד שיתנו את ליבם אליו, שהוא נתן להם כוח וחיל לעשות את כל המעשים הללו, ולא מכוחם ומעוצם ידם הוא.
משום כך לעקור הרים ולהשחית עמקים סתם ללא צורך – אסור, שכן אין זה חלק מברכת "וכבשוה" של האדם.
מעשה בצדיק הירושלמי הרב אריה לוין זצ"ל, שהלך בדרך וקטף עלה מהעץ ושיחק עמו בידו. ראה זאת הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ואמר לו: מדוע אתה עושה כן? איזה עוול עשה לך העלה הזה שקטפת אותו?
ומכל מקום, אם האדם שקטף היה עצבני, ומטרתו בקטיפת העלה היתה לפרוק את עצביו – הדבר מותר. מי יודע אם הקב"ה לא ברא עלה זה אלא בשביל שיוציא עליו אדם זה את כעסו, וזה יהיה התיקון של אותו עלה.
<h4>מעלת השבת</h4>
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', א'-ג')
פירש רש"י: "'אשר ברא אלקים לעשות' – המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בשישי". וזאת כדי לתת שכר כפול ומכופל לצדיקים ולמאמינים בבריאת העולם.
צא וראה כמה מעלתה וקדושתה של השבת, שכן מציאות השבת אינה שלילת עבודת הבריאה ע"י שביום זה הקב"ה לא אמר שום מאמר, אלא ברא בריאה מיוחדת ושבת שמה, ומתנה טובה היא שהוציא מבית גנזיו (כמובא בשבת י' ע"ב ובביצה ט"ז ע"א), ונח בה. מכאן שכל הנח ביום השבת מוכיח שהוא מאמין במעשה בראשית. אבל מי שלא נח בה, ול"ע מחלל אותה, הריהו לא מאמין במעשה בראשית. ומכאן תראה כמה גדולה מעלתה של השבת בעיני בורא העולם.
מעלה נוספת של השבת אנו למדים מדברי האבן עזרא. על הברכה המיוחדת שבירך הקב"ה את יום השבת, ביאר האבן עזרא (שם פסוק ג'): "'ויברך אלקים' – פירוש: ברכה תוספות טובה. וביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות ובנשמות כוח ההכרה והשכל. 'ויקדש אותו' – שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו. ופירוש 'אשר ברא אלקים לעשות' – השורשים בכל המינים, שנתן בהם כוח לעשות דמותם". כלומר, הקב"ה ברא יום מנוחה מיוחד, שבו מתחדש ומתגבר באדם כוח השכל והתבונה.
זו היא מעלתה של הנשמה היתרה שיש באדם ביום השבת: היא מגבירה באדם את יכולת התבונה שבו. הרי שכוח שכלו ותבונתו של האדם תלוי בשמירת השבת.
עוד לימדנו האבן עזרא, שהיכולת שיש לכל בריאה ובריאה בעולם ליצור כצלמו וכדמותו נובע אף הוא מכוח קדושת השבת.
<h4>עונג קרא ליום המנוחה</h4>
"וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ב', ב')
הוקשה לרש"י (עיין שפתי חכמים אות נ'), הרי לא ביום השביעי כילה ה' את המלאכה, אלא ביום השישי, ואם כך מדוע אומר הפסוק: "ויכל… ביום השביעי"?
רש"י הביא שני תירוצים: א. "בשר ודם, שאינו יודע עיתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש (כדי שלא ייכשל בחילול שבת); אבל הקב"ה, שיודע עיתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאלו כלה בו ביום". ב. "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה".
תירוצו הראשון של רש"י מבאר שלשון הפסוק באה לחנך אותנו. בשר ודם אינו יכול לכוון עיתיו, ולכן עליו להיזהר יותר. ישנה נטייה אצל האדם לומר: "לי זה לא יקרה, אני לא אכשל". כנגד זה תיקנו חכמים להקדים את זמן כניסת השבת כחצי שעה בכל הארץ (מנהג ירושלים עיר הקודש מדורי דורות להקדים את כניסת השבת ארבעים דקות לפני השקיעה).
מתירוצו השני של רש"י למדנו דבר גדול. לכאורה יכול היה האדם לקבוע לו איזה יום שירצה לצורך מנוחה, כמו שקבעו אותם אנשים את היום השישי או את היום הראשון. אבל באמת אין זו מנוחה. ה' לא ברא את המנוחה באותם הימים, אלא ביום השבת דווקא, ומכאן שיום השבת הוא היום הקבוע והעומד מיום בריאת העולם למנוחה.
משני הפירושים גם יחד אנו למדים להיזהר בקדושת היום, להקדים את כניסתו כדי שלא ניכשל, ולידע ולהאמין כי הוא יום המנוחה ולא זולתו.
<h4>שותף במעשה בראשית</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')
אדם יכול להיות שותף במעשה בראשית, כאשר הוא מעיד שהקב"ה ברא את העולם, ודבר זה רמוז במילת "לעשות". עדות כזו אנו מעידים כאשר אנו אומרים: "יום השישי ויכולו" בתפילת ערבית של שבת. כך אמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב): "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר: 'ויכולו' – אל תקרי 'ויכולו', אלא 'ויכלו'".
וקשה: כיצד ניתן להיות שותף במעשה הבריאה של כל העולם כולו? על פניו הדבר נשמע תמוה ביותר!
הדבר יובן לאור הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". העולם מתקיים בזכות לימוד התורה, ואם ח"ו יהיה רגע אחד שלא יהיה בו לימוד תורה – העולם לא יוכל עוד להתקיים. ממילא על ידי לימוד התורה האדם נעשה שותף פעיל בקיומו של העולם כולו.
כמה חייבות כל מדינות העולם להודות לעם ישראל, על שבזכות לימוד התורה שלו יש להן קיום בעולם!
<h4>השפע ביום השבת</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')
בביאור הברכה שבירך הקב"ה את השבת, כתב בעל 'אור החיים' הקדוש שברכת השבוע היא מכוחה של שבת, והשפע של שבת הוא שמקיים את העולמות. ועוד הוסיף: "ולמה שפירש בזוהר (שמות פ"ח ע"ב) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוון על זה אומרו: 'ויברך', כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות".
על כן תיקן גאון עוזנו ותפארתנו, בעל הבן איש חי זיע"א, לומר תפילה מיוחדת במוצאי שבת, ובה אנו מבקשים מהקב"ה שקדושת השבת תשפיע עלינו בימי החול בזכות תוספת השבת: "הריני מכין עצמי לקבל אור תוספת קדושת שבת לימי החול, ואתקדש בעזרת ה' יתברך בימי החול מקדושת השבת" (ראה בסידור 'קול אליהו' בעמוד רפ"ט – 289). זו היא ברכת השבת המקיימת את כל העולמות.
<h4>אור התשובה</h4>
"וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (ג', כ"א)
מובא במדרש (בראשית רבה פ"כ י"ב), שבתורתו של רבי מאיר כתוב: "כתנות אור" בא'.
ביאור העניין: האדם ואשתו התבוששו מפני החטא שעשו, והבושה היא יסוד התשובה. ה' יתברך רצה ללמדנו, שגם אם כשל האדם וחטא, הרי שהבושה מהחטא היא פתח התשובה, וממנה אפשר להמשיך ולפעול במעשים טובים.
לכן הלבישם כתנות אור, להראותם את מעלתם וחשיבותם, שעל אף החטא הרי הם זכים ומאירים בתשובתם. וכך היא לשון התרגומים: "לבושין דיקר".
עתה יאמר החוזר בתשובה: "גם כי אשב בחושך" – של עבירותיי, "ה' אור לי" – להצילני מבאר שחת.
<h4>דמות הכרובים</h4>
"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים" (ג', כ"ד)
פירש רש"י משם המדרש שהכרובים הם "מלאכי חבלה". וכבר הקשו, שבפרשת תרומה (שמות כ"ה, י"ח) נאמר: "ועשית שניים כרובים זהב", ושם הסביר רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם", ומה בין כרובים אלה לכרובים אלה?
והביאור הוא, שכאשר האדם מתרחק מן השכינה, מגן עדן, נעשים לו הכרובים למלאכי חבלה; אבל כאשר אדם מתקרב לשכינה, נדבק בתורה הקדושה, אזי הכרובים אשר על הארון הם כתינוקות.
<h4>וזה שבחם וזו מעלתם של ישראל.</h4>
<h4>מנחתו של קין</h4>
"וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה', וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא" (ד', ג'–ד')
הראשון שרצה להקריב להקב"ה היה דווקא קין, ואילו הבל אחיו נמשך אחריו. אף על פי כן, היה הבדל גדול בין קורבנו של זה לקורבנו של זה. קין ידע שעליו להביא קרבן, אבל חשב שאין צורך להביא דווקא מן המובחר, כי "אין חפץ לה' בעולות ובזבחים". לכן הביא "מפרי האדמה", וכדברי רש"י: "מן הגרוע" (בשם מדרש רבה כ"ב, ה').
הבל הבין גם הוא שצריך להביא קרבן, אך הוא גם ידע ש"שמוע" עדיף מ"זבח טוב". הוא עמד על מה שדרשו חז"ל מהפסוק (ויקרא א', ב'): "אדם כי יקריב מכם קרבן" – המביא קרבן צריך לראות לנגד עיניו כאילו הוא בעצמו קרבן לה', והקרבן הוא בעצם חליפתו ותמורתו. מכאן שצריך להביא קרבן דווקא מתוך מסירות נפש, מן המשובח שבממונו, בחינת: "זה א-לי ואנוהו".
לוּ היה קין מביא מהגרוע שבפרי האדמה, אך בהתלהבות ובשמחה – היה קורבנו עדיף מקורבנו של הבל. וכן, אילו היה מביא מהמשובח שבצאן ובצער – גם זה היה עדיף. אבל קין עשה תרתי לגריעותא: גם הביא את קרבנו בעצבות ובצער, וגם הביא קרבן מהסוג הגרוע. על כן – "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (ד', ד'). הבל הקריב לרצון, ומנחתו היתה משובחת. ואולם – "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (שם, ה').
כתוצאה מכך: "ויחר לקין מאוד ויפלו פניו" (שם, ה'). כעסו היה כפול: כעס על כך שה' לא שעה למנחתו, ויותר מכך כעס על שה' שעה למנחתו של הבל.
<h4>ואתה תמשול בו</h4>
"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּו" (ד', ז')
אומרים חכמינו ז"ל, שיש מוסר השכל גדול בדבריו של הקדוש ברוך הוא לקין, והוא נוגע לכל באי העולם. כשאדם חוטא, הוא נוטה להצדיק את עצמו ולומר: "מה אעשה? יצרי הרע התגבר עלי…". על כך אנו אומרים בוידוי: "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – בהאשמת היצר הרע בחטאינו.
הקב"ה אומר לקין: דע לך, שהיצר הרע מתכוון להחטיאך, בגדר: "לפתח חטאת רובץ", ויותר מזה: "ואליך תשוקתו" של החטא, "היצר הרע תמיד שוקק ומתאווה להכשילך" (רש"י). אבל: "'ואתה תמשול בו' – אם תרצה, תתגבר עליו!" (רש"י).
אומרת הגמרא בקידושין (ל' ע"ב): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בנַי, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין; אם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו".
האדם בחולשתו אומר: הרי היצר הוא מלך זקן וכסיל, הוא נברא כבר מששת ימי בראשית במתכונת של "לפתח חטאת רובץ" – אם כן איך אני אתגבר עליו? עונה לו הקדוש ברוך הוא: אם תרצה, תוכל להתגבר עליו! את התורה בראתי תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם ויש בה את הכח והעוצמה להתגבר עליו, אם אתה עוסק בתורה אין אתה נמשך אחריו.
רש"י הדגיש בגמרא (שם): "ואם אתה רוצה – עסוק בתורה ואתה מושל בו". אל יפחד האדם ויבהל מול יצרו, באמרו שהוא עשוי מאש. התורה הקדושה אף היא אש גדולה, שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט): "הלא כה דברי כאש נאום ה'". זו הבטחתו של הקב"ה לכל אדם ואדם: "ואתה תמשול בו!" אם תעסקו בתורה אין אתם נמסרים בידיו.
<h4>השליטה ביצר הרע</h4>
"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד', ז')
ביאר רש"י, שהיצר הרע משתוקק להחטיא את האדם ומתאווה להכשילו ולהזיקו. הקב"ה אומר לאדם: אל לך לחשוש ולירא ממנו, כי אתה תמשול בו. וכלשון רש"י משם חז"ל: "אם תרצה – תתגבר עליו".
דברי חז"ל אלו מרעישים ומזעזעים. אם תרצה – תמשול, משמעו: אם האדם נכשל במאבקו ביצר הרע סימן הוא שלא רצה. זאת משום שמן השמים נותנים לאדם כוח לשלוט ביצר הרע ולמשול בו, לעבוד את היוצר בשני היצרים, "בכל לבבך" (דברים ו', ה') – ביצר הטוב וביצר הרע. אם האדם נכנע ליצרו במקום למשול בו, הרי הוא מעיד על חוסר רצונו לעשות זאת.
כיצד יאמר אדם בוידוי של יום כיפור: "על חטא שחטאתי לפניך ביצר הרע"? הרי היה יכול לשלוט בו, ולא רצה!
באופן דומה מובא בגמרא (קידושין ל' ע"ב): "אם אתה רוצה – עסוק בתורה ואתה מושל בו". ואכן אמרו חז"ל (שם): "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", כלומר: עסוק בתורה, וכח קדושת התורה יגן בעדך שלא ישלוט בך היצר הרע.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>מעשר יום השביעי</h4>
"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')
סיפר מרן הרב זצוק"ל: דודי, הרה"ג חכם יהודה צדקה זצוק"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף', נסע פעם ללונדון כדי לאסוף כספים לישיבה. היתה זו נסיעתו הראשונה והרה"ג ח"ר סלמאן ששון זצוק"ל, שהיה מעשירי לונדון, לקח אותו לחנות אחת, אשר בעליה ידועים כבעלי צדקה גדולים התומכים במוסדות תורה.
והנה, בעודם ממתינים מחוץ לחנות, הבחין הרב צדקה בשלט גדול המוצב מעל לחנות ובו כתוב: 7+24. פנה הרב צדקה לרב סלמאן ששון ושאל אותו מהי כוונת הדברים. ענה לו חכם ששון: "כתוב באנגלית בצד השלט שהחנות פתוחה שבעה ימים בשבוע במשך 24 שעות ביממה, יום ולילה לא ישבותו".
מששמע זאת הרב צדקה, אמר: "איני לוקח כסף ממקום שמחללים בו שבת בפרהסיא!". כעבור זמן מה, יצא אליהם בעל החנות העשיר והזמין את הרב להכנס, אך הרב צדקה סירב ואמר לו: "איני מעוניין בכספך"! העשיר התפלא עד מאד, שכן היה רגיל שכולם שיחרו לפתחו לקחת מנדבת ידו. משהסביר לו הרב צדקה את סירובו, ניסה העשיר להצדיק בפני הרב את מעשיו, ואמר לו: "שבת היא עיקר פרנסתי, שכן יום זה הוא יומא דפגרא אצל הגויים". השיב לו הרב: "אני מוכן להיכנס לחנותך רק אם תבטיח לתת לי שביעית מהחלק של החנות". הסכים העשיר לדברי הרב, ואף כתב את ההסכם על דף. כשנכנסו לחנות, אמר הרב לעשיר: "דע לך, שלא היתה כוונתי שביעית מכספך, אלא את יום השבת עצמו, שהוא חלק אחד משבעת ימי השבוע".
הסכים העשיר לדברי הרב ומאז החל סוגר את חנותו ביום השבת, וראה ברכה מרובה בעמלו.
<h4>לא יכול פירושו לא רוצה</h4>
"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד, ז)
"ואתה תמשול בו – אם תרצה תתגבר עליו" (רש"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל את המעשה הבא, אשר שמע אותו מפי מו"ר ראש הישיבה, רב רבנן רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים עיה"ק, ויש בו מוסר השכל גדול:
הרב הגאון חכם אברהם ענתבי (סקה) היה מגדולי רבני ארם צובה-חאלב, הידועים בחריפותם, והיה ראש אב בית דין לקהילת אר"ץ בי-ם עיה"ק. פעם אחת פגש חכם אברהם את ראש הקהילה, שהיה גביר נכבד, שהגיע לגיל שבעים וזקנו כזקן אהרון היורד על פי מידותיו. שאלו הרב: מדוע אינך קובע עתים לתורה? השיבו הגביר: כבוד הרב, מפאת העסקים הענפים שיש לי אין לי זמן. שוב הפציר בו הרב: אולי בכל זאת תמצא זמן קצר לקביעת עתים לתורה? הלא הזמן קצר והמלאכה מרובה, וכבר הגעת לגיל שבעים, מתי אם כן תכין את עצמך? והוא השיבו: כבוד הרב יודע שחוץ מהעסקים הפרטיים שלי, אני מטפל בבעיות הקהילה מול הרשויות. אין לי זמן. חזר הרב ואמר לו: לכל הפחות יקבע כבודו לימוד יומי ב'חק לישראל'. אך הגביר השיבו בערבית: מַה בַּאַדֵּיר (תרגום: אני לא יכול). ענה לו הרב: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). כלומר, מי שאומר שהוא 'לא יכול' כוונתו שהוא 'לא רוצה'. נפרדו הרב וראש הקהילה לשלום.
כאשר הגיע ראש הקהילה לביתו, מצפונו הציק לו מעט והוא סיפר לאשתו: איני יודע מה הרב רוצה ממני. הרב לא מבין שאני עסוק מאוד והוא הפציר בי שאקבע עתים לתורה. שאלה האשה: ומה אמרת לו? השיבותי לרב מַה בַּאַדֵּיר, לא יכול. ענה לה. ומה אמר לך הרב? שאלה האשה. מַה בִּידַּאךּ, לא רוצה, סיפר לה. הרגיעתו אשתו ואמרה לו לא להתייחס לכך.
כעבור ימים אחדים, הגיע העשיר לביתו מוקדם מהרגיל. שאלה אותו אשתו: מה יום מיומיים? והוא השיבה כי היום הרוויח טוב יותר במעט זמן, ולכן חזר מוקדם. אמרה האשה: אם כך, נוכל היום לצאת ולטייל יחדיו ולאכול סעודה חגיגית כראוי, כי לא בכל יום ישנה הזדמנות כזו. העשיר ורעייתו עלו על הכרכרה ויצאו לדרך יחדיו, דשנים ורעננים. תוך כדי טיול מחוץ לעיר הם רואים כי לצד הדרך תקועה כרכרה בתוך אדמה בוצית. העשיר ורעייתו שהסתקרנו לדעת מיהו זה שנתקע, גילו להפתעתם כי היה זה לא אחר מאשר שר מכובד וידוע. הם ראו כי עוזרי השר והעגלון מנסים לחלץ את הכרכרה אך לא מצליחים. מייד פנה השר אליהם בבקשה שיעזרו להם לחלץ את העגלה. העשיר חשב לעצמו: מה, אני?! משימה כזו לא מתאימה לי! "העגלון שלי יעזור", השיב העשיר. אך השר אמר מיד: "גם אתה תעזור יחד עם העגלון". השיב לו העשיר: אני לא יכול. אמר לו השר: עוד אראה לך שאתה יכול. מיד החל העשיר עם העגלון שלו לדחוף את כרכרת השר מן הבוץ עד שבסוף הצליחו להוציאה. השר המרוצה העניק לעגלונים מַגִּידִּי (מטבע תורכי) כמתנת הוקרה על עזרתם, אך לעשיר לא נתן. אמר העשיר: וכי לי לא מגיעה מתנה צנועה כהכרת הטוב? ענה לו השר: אתה יודע מה מגיע לך? ונתן לו שתי סטירות מצלצלות על פניו. העשיר המופתע תמה: על מה ולמה? אמר לו השר: אתה עוד שואל?! אתה שקרן! אמרת: מַה בַּאדֵּיר (תרגום: אני לא יכול) ואני אומר לך: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). אתה הוכחת עכשיו בעצמך כי אם אתה רוצה – אתה יכול! שמעה וראתה רעייתו של העשיר את כל הנעשה עם השר ובעלה. כשעלה העשיר לכרכרה ראה כי היא מחייכת כלפיו בבת צחוק. "גם את צוחקת עלי?" אמר לה בעלה: "כאילו לא מספיק שהשר בייש אותי. עכשיו גם את נגדי?". אמרה לו אשתו: "אתה זוכר את הדברים שהיו לך עם חכם אברהם לפני כמה ימים? אתה אמרת לו: מַּה בַּאדֵּיר (תרגום: אני לא יכול) והחכם אמר לך: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). כמה צדק חכם אברהם".
סוף סוף הבין אותו הגביר את המסר החשוב כי "אין דבר העומד בפני הרצון" (ע"פ הזוהר ח"ב עמ' קס"ב ע"ב: "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא").
כך צריך להבין כל אחד כי על היצר הרע אמרה התורה (ד', ז'): "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". והדגיש רש"י: "ואתה תמשול בו – אם תרצה – תתגבר עליו". טענת היצר הרע: אני לא יכול, אך האמת: הכל תלוי ברצון.
*****
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>אמירת "בסימנא טבא"</h4>
שאלה: יש נוהגים כשמתחילים לקרוא בבראשית לומר: "בסימנא טבא" אחר ברכת "אשר בחר בנו". האם מנהג טוב הוא, או זהו הפסק בין הברכה לתחילת הקריאה?
תשובה: כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" (סי' פ"ה אות כ"ה) שאין דעתו נוחה מאותם שאומרים: "בסימנא טבא" אחר הברכה וצריך העולה לתורה לומר: "בסימנא טבא" קודם שמברך, כדי שמיד אחרי הברכה יתחיל הקורא לקרוא מ"בראשית ברא". וכבר היה מנהג שנהגו לומר בחג השבועות "אקדמות" בין הברכה לקריאה, עד שערערו על כך גדולי הרבנים ותיקנו לומר את האקדמות קודם הברכה. אמנם, לדעת הרב 'פאת השולחן' (הלכות ארץ ישראל פרק ג' סע' י"ט) אין בזה הפסק, וז"ל שם: השחטים אצל הישמעאלים באופן שהכשרים לוקחין הישראלים, והטריפות לוקחין הם. ולפי דת הישמעאלים אינם מכשירים לאכילתם עד שיאמר השוחט קודם השחיטה: אלל"ה וואכבר, ביאורו: אל כביר, ואין איסור בזה. והם מקפידים שלא יאמר מלות הללו אלא סמוך לשחיטה מיד באופן שגם אינו יכול לברך ברכת השחיטה עד אחר אמירת דברים אלו. הדבר פשוט דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה והמפסיק בזה טועה ואין תקנה לזה רק שצריך השוחט ליזהר שישחוט תחלה עוף ויכוין לפטור כל מה ששוחט אח"כ בברכה שבירך על שחיטת העוף או אחר שכבר התחיל לשחוט גמר הכשר שחיטה שיברך ברכת השחיטה. ולי נראה דאמירה זו לא הוי הפסק, דקיימא לן כדי שאילת תלמיד לרב הוי הפסק, עכ"ל.
רבינו הבן איש חי זיע"א כתב (ר"פ ח"ג או"ח סי' מ"ב) בשם רבי אליהו מני, שהמנהג בירושלים ובחברון הוא לומר: "בסימנא טבא" בין הברכה לקריאה כיוון שזו אמירה לצורך. ואמנם אפשר לומר שכוונתו במה שהביא מנהג זה הוא לסנגר על אותם שנהגו כך, אך אין דעתו כך למעשה.
ישנם מקומות שנוהגים שהשליח ציבור אומר: "בסימנא טבא", וגם בזה נחלקו הפוסקים ואמרו שכיון שהשליח ציבור הוא העולה לקריאה זו, לכן אף הוא אין לו להפסיק. אמנם במקום שנהגו שהשליח ציבור אומר: "בסימנא טבא" אחר הברכה, ואם ירצו לשנות ממנהג זה תתעורר מחלוקת – יניחו אותם במנהגם.
המנהג הטוב ביותר הוא שבין הברכה לקריאה יאמר אחד הגבאים: 'בסימנא טבא' בקול רם, ובכך יצאנו מידי כל ספק. וכ' הרב פעלים שכן נוהגים במדרש בית אל וב'בית יעקב' שהסומך אומר: 'בסימנא טבא' אחר גמר הברכה, והמברך והקורא אינם מפסיקין.
<h4>אמירת "ויכולו" ביחידות</h4>
"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (ב', א')
שאלה: אדם המתפלל ביחיד, האם רשאי לומר "ויכולו השמים וכו"?
תשובה: אומרת הגמ' (שבת קי"ט ע"ב): "אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר: 'ויכולו' – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".
לכן תיקנו חז"ל (עיין הגהות מימוניות, שבת כ"ט, ז'; משנ"ב רע"א ס"ק מ"ה) לומר שלוש פעמים: "ויכולו השמים" וכו': אחת- בתפילת לחש, אחת- לפני 'מעין שבע', ואחת – לפני הקידוש.
בתפילת לחש ובקידוש כל יחיד ויחיד יכול לומר: "ויכולו" ואין צורך במנין, אך לגבי אמירת "ויכולו" שקודם 'מעין שבע' יש להסתפק אם אדם שמתפלל ביחידות או שמתפלל בציבור ומאריך בתפילתו יכול לומר "ויכולו"?
פסק מרן בשו"ע (או"ח סי' רס"ח סע' ז') שיש לומר 'ויכולו' בקול רם ומעומד. והטעם בזה הוא שבאמירה זו אנחנו מעידים שהקב"ה ברא את העולם ומעידים במעשה בראשית, ודין עדות הוא שנאמרת בעמידה ובשניים, שנאמר (דברים י"ט, י"ז): "ועמדו שני האנשים".
המחלוקת בין הפוסקים היא האם יחיד יכול לומר: "ויכולו" (עי' מג"א שם ס"ק י') – י"א שיחיד יכול לקחת אדם נוסף ולומר: "ויכולו", וי"א שיחיד יכול לאומרה לא מדין עדות אלא כקורא בתורה. לכן, טוב שאדם ישתדל לסיים תפילתו מהר כדי שיאמר: "ויכולו" יחד עם הציבור, כיוון שאמירה בעשרה עדיפה. אמנם אם מתפלל ביחידות או שלא הספיק לסיים לפני שהחזן התחיל, יכול לומר אחר התפילה "ויכולו", ולדעת המשנ"ב יאמר כקורא בתורה (עיין שם משנ"ב ס"ק י"ט, וכה"ח שם ס"ק ל"ו).
לכן, גם נשים המתפללות ערבית יאמרו הן בתפילת לחש והן לאחר התפילה: "ויכולו השמים" וכו', וגם אשה שעושה קידוש תאמר זאת.
<h4>עשיית סייגים לתורה</h4>
"וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בוֹ" (ג', ג')
שאלה: מתי מותר להוסיף על מצוות התורה?
תשובה: התורה בפרשתנו (ג', ג') מתארת שחוה אמרה לנחש: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אך הקב"ה לא אמר "לא תגעו" אלא רק "לא תאכלו". וזהו מה שכתב שם רש"י (ד"ה "ולא תגעו בו"): "הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל', ו'): 'אַל תוֹסְףְ על דבריו' (וראה בשפתי חכמים שם שמי שהוסיף היה אדם הראשון). ומכאן למדו חכמים (סנהדרין כ"ט ע"א): "שכל המוסיף – גורע".
אם כך יש לשאול: מצד אחד אנחנו אומרים (דברים ד', ב'): "לא תוסיפו ולא תגרעו", ואומר שלמה המלך (משלי ל', ו'): "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת". ורש"י שם מסביר שע"י תוספת דברים באים לידי עבירה וכ"ש אם גורעים, ועוד אומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה י"ט, ג'): "שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר". ומאידך אומרת המשנה באבות (פרק א' משנה א'): "ועשו סייג לתורה", ועוד דרשו חז"ל (מועד קטן ה' ע"א) על הפסוק (ויקרא י"ח, ל'): "ושמרתם את משמרתי"- "עשו משמרת למשמרתי". ולכן חכמים הוסיפו בהקדמת זמן אכילת חמץ (עי' פסחים ד' ע"ב), ובכניסת השבת ועוד, משום סייג לתורה.
ביאור הענין הוא כשאדם מוסיף דבר על דברי תורה ואומר שזהו דבר התורה – עובר על האיסור של "לא תוסיפו", אך אם הוא יודע שהתוספת היא מעבר לדברי התורה- מותר (עיין רמב"ם ממרים פ"ב ה"ט). חוה הוסיפה מדעתה ואמרה: "אמר אלקים", וא"כ החשיבה את איסור הנגיעה כחלק מהאיסור שאמר הקב"ה.
ולכן למעשה – מותר לאדם להוסיף משמרת וסייג, אך בתנאי שזה מתוך ידיעה והכרה שאין זאת מצות התורה אלא תוספת שלו.
<h2>פרשת נח</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>מול כפירה ורשע</h4>
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו', ט')
בהמשך הפסוקים פונה הקב"ה לנח ואומר לו (ז', א'): "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".
חז"ל עמדו על כך שבתחילה נקרא נח "צדיק תמים", ואילו אחר כך נקרא "צדיק" בלבד, ואמרו: מכאן אנו למדים שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. דהיינו, כל שבחו של נח הוא "צדיק תמים", ומיעוטו הוא "צדיק" (עיין רש"י שם בשם הגמרא עירובין ח"י ע"ב).
ניתן להעלות טעם נוסף מדוע מכנה התורה את נח בשני הכינויים, וזאת אם נבין את ההבדל שבין 'צדקות' גרידא לבין 'צדקות עם תמימות'.
ביאור לדבר זה מסר המלאך המגיד למרן הבית יוסף: נח חי בשתי תקופות קשות של האנושות: בתקופת דור המבול ובתקופת דור הפלגה. בדור המבול, היו האנשים רמאים ושקרנים, מושחתים בעריות – "ומלאה הארץ חמס מפניהם" (ו', ז'). אך בדור הפלגה חטאם היה שהיו כופרים – הם כפרו בעיקר והרימו ראש נגדו יתברך. עמידתו של נח כנגד דור שלם של רמאים, שקרנים ומושחתים מבלי ללמוד ממעשיהם היתה בזכות צדקותו החזקה. אך צדקות זו לבדה לא היתה יכולה להועיל לו מול דור שלם של כופרים בעיקר. בשביל לעמוד מול כפירה איומה כל כך יש צורך בתמימות גמורה.
משום כך הגדירה התורה את נח בשתי הגדרות: "צדיק" בדור המבול, ו"צדיק תמים" בדור הפלגה.
<h4>צדיק ותמים</h4>
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלוֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (ו', ט')
"יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
עצם השוואת נח לאברהם אבינו מעידה על כבודו של נח ועל מעלתו, ואשרי מי שמייחסים אותו למי שגדול הימנו. צריך להבין שאף אלו שדורשים את נח לגנאי מודים בצדקותו של נח, אלא שביחס לדורו של אברהם אבינו חשיבותו פחותה.
דוגמה לכך שכל מעלה ושבח הינם יחסיים מוצאים אנו בהמשך הפרשה. נאמר בפרשתנו (ח', י"א): "והנה עלה זית טרף בפיה", והביא רש"י מדרש אגדה (עיין עירובין ח"י ע"ב): "אמרה: יהיו מזונותיי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". וצריך לשאול: האם כך ראוי לה ליונה לומר לנח? נח כל כך טרח בכל משך ימי המבול להאכיל את החיות, וכך נוהגת היונה בכפיות טובה?! ביותר יקשה, שהרי היונה מסמלת את הטוהר והצניעות, עד כדי כך שעם ישראל נמשלו ליונה, כמאמר חז"ל (שבת ק"ל ע"א) על הפסוק (תהלים ס"ח, י"ד): "כנפי יונה נחפה בכסף" –"מה יונה זו כנפיה מגינות, אף ישראל מצוות מגינות עליהן". אם כן איך אפשר להבין את תשובת היונה? התשובה לכך היא שהכל יחסי: ביחס לקב"ה, נכון יהיה לומר שמזונותיו של נח הינם בגדר 'מרורים'; אך אין זה מוריד מחשיבות המזונות שנתן לה נח ביחס לשאר בני האדם, לכן אין כאן כפיות טובה.
[עוד יש לבאר את טענת היונה, על פי דברי רש"י משם מדרש אגדה (תנחומא ט'), שנח איחר לתת מזון לארי, ועל כך הכישו הארי. היונה התלוננה: אמנם טרחת ועמלת, אבל איחרת בחלוקת המזון. אני מעדיפה מזונות מרורין, אבל בעיתם, ולא מזונות מתוקים שלא בעיתם. על כך אנו מתפללים להשי"ת: "כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו" (תהלים ק"ד, כ"ז); ואכן ה' שומע בקולנו (שם קמ"ה, ט"ו): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו"].
אכן, צדיק היה נח, גם אם בהשוואה לאברהם אפשר לדרוש אותו לגנאי. ההוכחה לצדקותו של נח היא מכך שאמר לו הקב"ה (ז', א'): "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". כתב על כך רש"י (בשם הגמ' עירובין ח"י ע"ב): "ולא נאמר 'צדיק תמים', מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו". הרי לנו שאכן נח היה צדיק.
שבחו של נח בכך שהיה "תמים" – אין הכוונה ל"תם" המוזכר בהגדת פסח, אלא לאדם תמים ושלם ביראת ה', המקיים את המצוות בדבקות ובשלמות. "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם" (תהלים קי"ט, א').
ואכן, הקב"ה מבקש מנח לבנות תיבת עץ במשך מאה ועשרים שנה, כדי לאפשר לבני דורו לשוב בתשובה; ולמרות לעג הבריות, למרות הזלזול והקושיות המלגלגות של האנשים על נח: "מדוע אתה בונה את התיבה מעץ ולא מברזל? הלא המים יהרסו את התיבה!" – עם כל זה הוא מתמיד במצוה שנצטווה, ככתוב (ו', כ"ב): "ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלקים כן עשה". בפסוק זה מדגישה התורה, שלמרות כל הצער והבזיון שהיו לו – "כן עשה".
גם אברהם ויעקב אבותינו נקראו "תמימים". ומ"מ היה הבדל בין נח לאברהם: נח בנה תיבה. אנשי דורו לעגו לו, אך הוא המשיך במלאכתו, שמא יראו וישובו. אצל אברהם אבינו נאמר שהוא "הלוך ונסוע" (י"ב, ט'). אברהם לא נשאר במקומו, אלא הלך ממקום למקום כדי לעשות נפשות ולקרוא בשם ה' א-ל עולם. זו מדרגה עליונה יותר מאשר זו של נח.
למדרגה זו של תמימות צריך כל אדם לשאוף. הדרך להגיע לשלמות זו היא אך ורק על ידי לימוד התורה. כשאדם לומד תורה, הוא יודע את המעשה אשר יעשה, ויודע לפלס את מעשיו על פי מאזני התורה הקדושה. אלו הן התמימות והשלמות המיוחלות.
הוא שנאמר בפסוק (דברים י"ח, י"ג): "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (ועיין מפרשי התורה על פסוק זה).
את חשיבות מעלת התמימות רואים אנו מדברי רש"י על הפסוק (ז', א'): "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", שכתב (בשם הגמ' עירובין ח"י ע"ב): "ולא נאמר 'צדיק תמים'. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו". ומדוע זה מקצת שבחו? שהרי נאמר: "איש צדיק תמים", ושלושה שבחים נאמרו כאן: איש, צדיק, ותמים. ואילו כאן נאמר: "צדיק לפני", הרי זה מקצת שבחו [אמנם לפי רש"י 'איש' כמשמעו אינו שבח, ורק 'צדיק תמים' זהו שבח], למדים אנו כי "צדיק" הוא מקצת שבח לעומת "תמים"!
ביאור נוסף מדוע בתחילה נקרא "צדיק תמים", ואילו אחר כך נקרא "צדיק" בלבד? אומר בעל הב"י, מהר"י קארו זצ"ל (עיין פני דוד להחיד"א פר' נח אות ז'): "צדיק תמים" – היה בדורותיו, "צדיק" – בדור הזה. הגדרה של "צדיק" – זה הפורש מעריות, והגדרה של "תמים" – זה הפורש מע"ז. נח היה בשני דורות, בדור המבול שהיו שטופין בזימה – היה "צדיק", ובדור הפלגה שהיו עובדי ע"ז – נאמר "תמים". "צדיק" – בדור הזה, "תמים" – בדור הבא.
ועפ"ז ביאר מדוע בתחילת הפרשה הוזכר נח כצדיק "בדורותיו" – בלשון רבים, ואילו בהמשך הפרשה הוזכר כצדיק "בדור הזה" – בלשון יחיד? משום שה"צדיק" מתיחס לדור המבול וה"תמים" מתיחס לדור הפלגה.
<h4>תולדותיהם – מעשים טובים</h4>
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלוֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים, אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" (ו', ט'-י')
רבים מהמפרשים עמדו על השאלה הבאה: התורה פתחה ב"אלה תולדות נח", והיינו מצפים שמיד תפרט את שמות בניו, שם חם ויפת, כפי שאכן עשתה בסוף הפסוק. אבל מדוע הפסיקה התורה בין שני חלקי המשפט, והוסיפה הערה שלכאורה לא ממין העניין אודות צדקותו של נח: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"? בפרט קשה שאלה זו לפי תרגום יונתן בן עוזיאל, שתירגם: "אלה תולדות נח" – "אִלֵן יֵחוסין דגניסת נח", כלומר: אלו הם בני משפחתו; ואילו המשך הפסוק עוסק במעשיו התמימים של נח, ולא במשפחה עצמה (עיין ברמב"ן וב'אור החיים' הקדוש שפירשו העניין)!
רש"י, בביאורו השני, כתב: "דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". כך מובא במדרש תנחומא (נח, סימן ב') על הפסוק (משלי י"א, ל'): "פרי צדיק עץ חיים" – "מה הן פירותיו של צדיקים? מצוות ומעשים טובים". ההסבר הוא, שאם רוצה אדם שתולדותיו ינהגו בדרך טובה וישרה, עליו ללכת בעצמו בדרך ישרה ובתמימות, ואז תולדותיו שהם בניו יהיו כמותו. כשהבנים יראו את מעשיו הטובים של אביהם, ילמדו ממנו גם בלי שום אמירה ודיבור. אך אם ידריך האב את בניו לעשות מעשים טובים, אבל ידוע שהוא בעצמו אינו עומד בכך (כגון: דיבור בבית הכנסת), הרי שבניו לא ילכו בדרך הנכונה שהוא רוצה בה. הסיבה היא שהאדם רק רוצה בה, אך לקיים – הוא אינו מקיימה.
זאת לומדים מהפסוק הראשון בפרשתנו: "נח איש צדיק תמים" – ובזכות זה: "ויולד נח שלשה בנים". מובן מדוע קטעה התורה את שני חלקי המשפט והוסיפה תיאור על צדקותו של נח באמצע: צדקותו של נח ותמימותו הן הן שזיכו אותו לגדל את בניו (ועיין 'קול יהודה' פרשת וירא, על הפסוק: "כי ידעתיו").
<h4>השחתה – השפעה סביבתית</h4>
"כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (ו', י"ב)
"'כי השחית כל בשר' – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (רש"י)
מקור דברי רש"י הם מהמדרש (בר"ר פרשה כ"ח, ח'), לפיו גם בעלי החיים חטאו מעצמם. אולם בגמרא (סנהדרין ק"ח ע"א) מובא: "אמר רבי יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל". כלומר, בני האדם הרביעו את החיות לשאינן מינן. הגמרא שם שואלת: "אם אדם חטא – בהמה מה חטאה?" ותירצה על ידי משל: "משל לאדם שעשה חופה לבנו והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו. עמד ופיזר את חופתו. אמר: כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשו שמת – חופה למה לי? אף הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?!"
אולם לפי טעם זה, גם הדגים שבים היו צריכים למות במבול (ועיין במהרש"א). אמנם אפשר לומר, שהדגים מכוסים במים טהורים המגינים עליהם, ואין עוון שנעשה ביבשה מחייב אותם. הדגים הם עולם בפני עצמו, ודבר זה ניכר גם בהלכות שחיטה: בעלי החיים המותרים באכילה צריכים שחיטה, אבל הדגים אינם טעונים שחיטה, שנאמר (במדבר י"א, כ"ב): "אם את כל דגי הים יאסף להם", לכן העוון שנעשה ביבשה אינו מחייב אותם.
יש לשאול על דברי רש"י והמדרש, שהבהמות והחיות נזקקו לשאינן מינן מאליהן, ולא באמצעות האדם: הרי לבהמות אין שכל כלל, ואיך באו לידי חטא שהוא תוצאה של בחירה לא נכונה? וכי יש לבהמות בחירה כמו האדם? וכי יש להם יצר הרע?
יש לבאר, שיש סוגים שונים של השחתה, ולא ראי זו כראי זו. יש השחתה לשם תאווה: אדם גונב כי הוא רעב וכדומה. אבל יש השחתה לשם השחתה ממש. על כך אמר איוב (כ"א, י"א): "ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון". לקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ובאשת איש בחרו.
דור המבול לא השחיתו רק את עצמם, אלא גם הכניסו אווירה של שחיתות בעולם. אפילו החיות, הבהמות והעופות הושפעו מאווירה זו ונפגעו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו ש"אווירה של ארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנ"ח ע"ב), כך להיפך: אויר של טומאה מטמטם לבו של אדם. בדורו של נח היתה הארץ כל כך מלאה חמס, שהאוויר נעשה טמא ומושחת. עד כדי כך הושחת האוויר, שאפילו הבהמות נפגעו באופן טבעי מאותו הטמטום, והגיעו לדרגה של השחתת כל הארץ. כך כותב גם הרמב"ן: "והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס, והנה גם הם עושים חמס".
מחמת השחתה זו נזקק הקב"ה לטהר גם את הארץ, עד שהיה צריך למחות ג' טפחים מהארץ, כעומק המחרשה (עיין רש"י ו', י"ג).
אמנם היו כמה בעלי חיים שלא הושפעו מכך, ומבעלי חיים אלו נכנסו שנים שנים או שבעה שבעה אל התיבה (עיין רש"י ו', כ').
מדברי הגמרא: "אף הקב"ה אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?!" למדנו כי האדם הוא נזר הבריאה. אם האדם אינו קיים – אין טעם והצדקה לקיום כל היצורים והברואים עלי אדמות. אך אדם שמשליט את הבהמה עליו, הרי הוא מחדיר בבהמות את תכונת ה"לא למינהו", גורם להם שיתהפך טבעם והם ישחיתו את עצמם מרצון.
כאשר האדם יחיה כנזר הבריאה ויקיים את העולם על ידי תורה, מצוות ומעשים טובים, כי אז יש קיום לו ולעולם כולו. הוא רודה בדגת הים ובעוף השמים ובכל מיני החיה והבהמה, והכל מוכן לסעודת החופה של בני המלכים.
מכל האמור לעיל אנו למדים עד כמה השפעת הסביבה היא דבר בלתי נמנע. לכן כתב הרמב"ם שהאדם צריך לקבוע את מקום מגוריו בשכנות עם אנשים יראי שמים. אם אינו מוצא, מוטב שילך לגור במדבר מאשר לגור בקרבת אנשים רשעים שימשכו אותו אליהם בדרכם הרעה.
וזו לשונו (פ"ו מהלכות דעות ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ'): 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיהו ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'", עכ"ל.
חכמי המוסר אמרו שהשפעת הסביבה על האדם מגעת גם מהסביבה הדוממת. לכן ראוי לו לאדם שקירות ביתו יהיו מלאים בספרים של קדושה, בתמונות קדושות. אם אווירה לא טובה משפיעה שפע שלילי, אווירה של קדושה על אחת כמה וכמה משפיעה לטובה, במידה כפולה ומכופלת.
<h4>מעלת התפילה על הכלל</h4>
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (ו', י"ד)
"'עשה לך תבת' – הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו: מה זאת לך, והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם. אולי ישובו" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"ב)
במשך מאה ועשרים שנה מתרה נח בבני דורו ומודיע להם שעתיד הקב"ה להוריד מבול לעולם. היה זה נסיון לא קל עבור נח להסביר לבני דורו שגשם חזק ימוטט בניינים גבוהים ואיתנים, ואילו הוא ישרוד בתיבה פשוטה של עץ. את האיום הזה השמיע נח לא יום ולא חודש, אלא עשרות שנים! היה נח ללעג ולקלס לבני דורו, עד כדי כך שהיה צריך הקב"ה להעמיד דובים ואריות מסביב לנח שישמרו עליו שלא יאונה לו כל רע. ואכן התורה משבחת אותו על כך, כמו שכתוב (ו', כ"ב): "ויעש נח ככל אשר ציוה אותו אלקים".
על אף כל זאת קוראים אנו בהפטרה את דברי הנביא ישעיה, המזכיר את נח לגנאי. הנביא מכנה את המבול: "מֵי נח" (ישעיה נ"ד, ט') – משמע, שבעטיו של נח בא המבול. והדברים צריכים ביאור: מה גנאי מצא הנביא בנח?
ההסבר הוא, שהיתה טענה על נח: כל כך הרבה שנים היה הוא מזהיר את בני דורו שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, וכל אותו הזמן לא עמד להתפלל עליהם! היה לו לנהוג כמו אברהם אבינו, שעמד להתפלל על סדום שלא תיהפך, אולי יימצאו בה עשרה צדיקים, זאת למרות שהיתה סדום קשה מאוד בעיני המקום.
ביותר גדלה הטענה על נח, שכן בדורו היו אשתו, בניו, נשי בניו ועוד כמה צדיקים שבזכותם יכול היה להתחנן לקב"ה שלא יביא מבול לעולם. בסדום לא היה אפילו צדיק אחד, ובכל זאת עמד אברהם וניסה בכל כוחו לבטל את הגזירה.
(בזוהר הקדוש כתוב שאברהם אבינו התפלל כדי להציל את כל העולם עד סוף כל הדורות, שכן הוציא מהקב"ה הבטחה שאפילו אם יש רק עשרה צדיקים בעולם הם מסוגלים להציל את כל בני דורם. כך גם אם יש רק בית כנסת אחד בלבד שבו מתפללים במניין, הם מגינים ומצילים את כל בני אותה העיר ואותה הארץ).
מה גדולה היא מעלת התפילה. ראוי לכל אדם להתפלל על בני דורו שהקב"ה יזכה אותם לחזור לדרך התורה. בדבר הזה נדבק באומנות אבותינו, ובזכות זה יינצל הדור כולו מכל רע.
<h4>מי מגן על מי</h4>
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹקִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (ח', א')
לזכירת נח יש שני צדדים. מצד אחד, ה' זכר את נח שהיה "צדיק תמים" וזכר את עבודתו הקשה בהאכלת כל החיות, הבהמות והעופות. בזכות נח זכר ה' את החיה, את הבהמה ואת כל אשר היו איתו בתיבה. מכאן שהחיות ניצלו בזכות נח.
אך יש גם צד שני: ה' זכר לנח את זכות הבהמות, ובזכותן הוא בעצמו ניצול. זהו שכתב רש"י: "'ויזכור אלקים את נח" וגו' – מה זכר להם לבהמות? הזכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שימשו בתיבה". זכות הבהמות ששמרו על צביונן לפני המבול ובזמן המבול עמדה להם כדי שיכלה הגשם מן הארץ ויוכלו לשוב לאדמה. אך לא להן בלבד עמדה זכות זאת, אלא גם לנח.
יש בזה מוסר גדול לאדם. אשרי האדם שבכוח מעשיו, מידותיו ומצוותיו הוא מזכה את העולם כולו ואף את הבהמות והחיות. אוי לו לאדם שאין בידו מעשים טובים כדי להחיות בהן אפילו את עצמו, והוא נזקק לזכות של בהמות וחיות.
על זכותם של הצדיקים, שמזכים את העולם ואף את הבהמות והחיות, מובא במדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג, א'): "'ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה' וגו', וכתיב (תהלים ל"ו, ו'): 'צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע ה"… בזכות הצדיקים שקבלו את התורה שנתנה מהררי אל, אתה עושה עמהם צדקה עד כהררי אל".
מובא במדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג, א') ובירושלמי (בבא מציעא דף ח' ע"ב) שאלכסנדר מוקדון הלך להרי החושך וראה שם אנשים שמכבדים זה את זה, שלא כבני מדינתו. כאשר נפגש עם המלך, שאל אותו המלך: האם זורחת במקומכם השמש? אמר לו: כן. אמר לו: האם יורד אצלכם מטר? אמר לו: כן. שאל: יש במקומכם בהמה דקה? אמר לו: כן. אם כך – אמר לו המלך – אין השמש זורחת ואין הגשמים יורדים אלא בזכות בהמותיכם!
אכן, יש צדיקים שבזכותם ניצול העולם, ויש אנשים שניצולים בזכות החיות.
על כן כל אחד צריך להתגדל בתורה ובמצוות יום יום, ובכח צדקותו ותמימותו ישפיע לכל היקום ברכה רבה.
<h4>שכר מצוה</h4>
"וַיִּקַח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם" (ט', כ"ג)
"אין כתיב כאן 'ויקחו', אלא 'ויקח'. לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל ל"ט, י"א): 'אתן לגוג מקום שם קבר'" (רש"י בשם התנחומא נח, ט"ו)
שם ויפת קיימו את המצוה, למרות ששֵם התאמץ והזדרז יותר במצוה. בשכר המצוה זכה שֵם למצות ציצית, ושכרו של יפת הוא זכות הקבורה.
מדוע דווקא שכרו של שם הוא מצות ציצית? זאת משום שבמצוה זו מודגשת חשיבות הזהירות והזריזות. על מצות ציצית אמרו חז"ל (מנחות מ"ג ע"ב): "כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה"; וכאשר רוצה הגמרא להביא דוגמה לכלל של ר' נתן: "אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה" – היא מספרת: "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית". מצוה זו הגנה עליו שלא יבוא לידי מכשול, כמבואר שם בגמרא (מ"ד ע"א); וידוע מה שאמרו המקובלים, שעל ידי מצות ציצית האדם זוכה לאור המקיף. עוד אמרו, שאם אדם מגיע חלילה לידי כעס יתפוס בידו את כנף הציצית או יסתכל בה ובזה יוסר כעסו ותנוח דעתו (כף החיים סי' כ"ד ס"ק כ"ה). הרי שגדולות מידות הזהירות והזריזות דווקא במצות הציצית. שֵם הזדרז במצוה, וזריזותו הועילה לבניו לזכות במצות הציצית.
עוד יש לומר, ששֵּׁם נמנע מלראות את ערוות אביו, ומיד כיסהו, והציצית מביאה את האדם ל"ולא תָתֻרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו, ט"ל). "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיהו ג"ל, ט"ו; ועיין ב"ב נ"ז ע"ב). מי שזריז וזהיר בהימנעות מראיות אסורות זוכה ורואה, מידה כנגד מידה, פני שכינה. וידוע שהאדמו"ר רבי ישראל אביחצירא ה"בבא סאלי" זיע"א, הגיע למדרגת הקדושה ולדרגתו הגבוהה בזכות ששמר על קדושת עיניו.
לעומת שם, יפת – אף שגם הוא לקח חלק במצוה – לא הזדרז כאחיו. לכן הוא יקבל את שכרו רק בעוד אלפי שנים. ולמרות שגוג ומגוג, מיוצאי חלציו של יפת, עתידים להילחם בעם ישראל, הקב"ה זוכר חסדי אבות וישלם לגוג בכך שיבוא לקבורה, בזכות המצוה שעשה יפת.
שכר המצוות מופיע שוב בפרשתנו בקשר למעשיו של נמרוד. התורה מאריכה בתיאורים על נמרוד (י', ח'-ט'): "וכוש ילד את נמרוד, הוא החל להיות גבור בארץ. הוא היה גבור ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'". מה היתה גבורתו של נמרוד? אומר רש"י: "'להיות גבור' – להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה. 'גיבור ציד' – צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום. 'לפני ה" – מתכוון להקניטו על פניו. 'על כן יאמר כְּנִמְרֹד' – על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו, יאמר: זה 'כְּנִמְרֹד גבור ציד'. הרי שנמרוד היה ראשון הכופרים והממרידים כנגד ה'.
והנה בהמשך מתארת התורה את בניית נינוה על ידי אשור: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער. מן הארץ ההיא יצא אשור ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח". ביאר רש"י: "'מן הארץ' – כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם". בהמשך מתאר הכתוב את נינוה בכינוי: "העיר הגדולה" (ראה רש"י ושפתי חכמים).
וזהו דבר מופלא ומדהים! בעוד למעלה מאלפיים שנה מהיום שבו בנה אשור את נינוה, יהיו אנשי נינוה לעתיד רעים וחטאים ותהיה רעתם רבה. אבל הקב"ה זוכר שלפני שנים רבות, בעת ייסוד העיר, עשה זאת אשור לשם שמים, שכן רצה להתרחק ממגמת הכפירה של נמרוד. אמנם אשור עשה זאת בסתר, לא בצורה גלויה ומפורסמת, כפי שעשה זאת אברהם אבינו; ובכל זאת העיר נבנתה על יסוד של קדושה, כדי להתרחק מנמרוד ומהשפעתו השלילית. ובשל כך יאמר הקב"ה ליונה: לך לך אל נינוה והחזירם בתשובה. הקב"ה זוכר להם את זכות אביהם אשור, ובזכותו הוא יעורר אותם לתשובה. הרי לנו מתן שכרן של מצוות!
<h3>פרפראות</h3>

<h4>נוח לשמים ונוח לבריות</h4>
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ו', ט')
התורה חוזרת על שמו של נח פעמיים. בכך מדגישה לנו התורה שנח היה איש צדיק בשני מישורים: גם נח לשמים וגם נח לבריות.
לפעמים לא יכול אדם להיות 'נח לבריות' ללא ויתור על ה'נח לשמים'. לכן אמרה התורה (ו', ח'): "ונח מצא חן בעיני ה'"– ללמדנו שהעיקר הוא להיות קודם כל נח לשמים בקיום התורה, חוקיה ומצוותיה, אחר כך יש להיות גם נח לבריות.
זהו שפתח הרמ"א (בשו"ע או"ח סי' א' סע' א') בהלכה: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך". ראשית על האדם לעשות את מה שהקב"ה דורש ממנו.
<h4>חינוך – גערה או הכאה</h4>
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ו', ט')
"…דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" (רש"י בשם בראשית רבה ל', ו')
למדנו מכאן, שעיקר עבודת האדם בעולם הזה היא חינוך בניו.
הורים רבים מתלבטים בשאלה: האם כחלק מהחינוך יש להכות את הבן, או שיש להסתפק בגערה. להוי ידוע, שהערה אחת, במקום הנכון ובשעת המעשה, מועילה יותר ממאה הכאות. בהכאה נפגע הילד עד עמקי נשמתו, והדבר מותיר אצלו משקעים שליליים ביותר. על כך אמר שלמה המלך ע"ה במשלי (י"ז, י'): "תֵּחַת גערה במבין מהכות כסיל מאה".
כשאדם גוער או מעיר לבנו, יעשה זאת באופן שלא יפגע בנפשו של הילד. עליו להראות כלפי חוץ פנים כועסות, אבל בלבו פנימה לא יכעס. כך יתקבלו הדברים.
חכם מנשה שלו זצ"ל היה מביא על כך משל משמו של בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מאמן מקצועי אילף אריה. היה האריה יושב נינוח על ברכי בעליו. יום אחד פיהק האריה ליד מאמנו, והריח המאמן ריח רע היוצא מפיו של האריה. מקור הריח הוא בכך שהאריה אינו אוכל עשב, כשאר החיות, אלא בשר. אמר לו המאמן בנימת מיאוס: כמה ריח רע יוצא מפיך! האריה, שהיה פיקח, ביקש ממנו שיביא לו סכין. הביא לו המאמן סכין. האריה פצע את רגלו, ודם רב היחל לזרום מהפצע. למחרת ביקש האריה שוב סכין, ופצע את רגלו השניה. כך עשה גם לרגלו השלישית והרביעית. לאחר כמה ימים הגלידו הפצעים לגמרי.
בא האריה למאמן שלו ואמר לו: עיניך הרואות שפציעה גופנית הולכת ונרפאת עם הזמן, והיתה כלא היתה, אבל פציעה נפשית משאירה רושם עז ואינה מתרפאת – וכוונתו היתה על ההערה שאמר לו שיש לו ריח רע בפה.
<h4>את שם את חם ואת יפת</h4>
"וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" (ו', י')
יש לשאול: כיון שהגדול בבניו של נח היה יפת, מדוע לא מנתה התורה את בניו לפי גילם: יפת, שם וחם? התשובה היא, שמשֵם יצא אברהם אבינו, ולכן הזכירה התורה את שם תחילה.
אלא שעדיין קשה: מדוע הוזכר יפת בסוף, לפחות היה על התורה לכותבו שני, אחרי שם? אלא, כיון שחם היה רשע היה צריך להושיבו בין שני צדיקים, כדי שילמד ממעשיהם. ואף על פי כן, הוא לא למד מהם – ויצא ממנו כנען…
<h4>גזר דינם על גזל</h4>
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (ו', י"א–י"ג)
"'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
התורה מציינת שהגורם שהביא למבול היה החמס. אולם בהמשך כתוב: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ומכאן השאלה: האם חטאם של דור המבול היה החמס או ההשחתה? אמנם רש"י כותב שהיו להם מעשים רעים רבים שבגללם ראוי היה להחריב את העולם, אבל הדבר שהגדיש את הסאה, ובגללו הביא הקב"ה את המבול לעולם, הוא הגזל.
ומדוע היה חטאם גדול? זאת משום שהם היו גוזלים פחות משווה פרוטה, כדי שלא יהיה ניתן לתבוע אותם בדין תורה. היתה זו שחיתות גדולה שהשחיתה את הארץ. במדרש מובא (בראשית רבה פרשה ל"א), שבני דור המבול היו באים למוכר תורמוסין ועושים הסכם ביניהם שכל אחד ואחד מהם יקח ממנו 'רק' תורמוס אחד. כך הפסיד את כל התורמוסין, אבל לא יכול היה להגיש תביעה על תורמוס אחד, ששווה פחות מפרוטה.
מה הרוויחו הגזלנים? מאומה, פחות משווה פרוטה. הרי שלא היה להם שום רווח בגזל, ובכל אופן גזלו – לשם גזל. זהו: "כי מלאה הארץ חמס".
אדם שחוטא יכול לתקן את מעשיו בצום (תענית), קול (תפילה) וממון (צדקה). אך גזל של פחות משווה פרוטה, כפי שהיה בדורו של נח, אין בו דין חזרה, וממילא אי אפשר לתקנו.
<h4>צדיקים שבפרהסיא</h4>
"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (ו', י"ב)
רבי אברהם אבן עזרא פירש את הפסוק (ח"י, כ"ו): "ויאמר ה' אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר" – "שהם יראים את ה' בפרהסיא". לפעמים ישנם צדיקים שאינם עובדים 'בפרהסיא', ולעומתם יש צדיקים שיראים את ה' 'בפרהסיא'. צדיקים שבפרהסיא מוכיחים את הרשעים, ובזכות זה – "ונשאתי לכל המקום בעבורם" (שם).
על דור המבול נאמר: "והנה נשחתה". מהי אפוא התוספת: "כי השחית כל בשר"? – לומר לך, שלא היו בה צדיקים בפרהסיא שיוכיחו וילמדו את האנשים את דרך ה'.
<h4>מתי מתמלאת הסאה</h4>
"קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (ו', י"ג)
כתב הספורנו: 'קץ כל בשר' – שקצבתי להם זמן מאה ועשרים שנה, 'בא לפני' – שקבעתי להם לתשובה", ועדיין לא שבו.
למדים אנו, שאף שהיתה שחיתות גדולה מאוד, הקב"ה המתין והאריך אפו. אבל כאשר מלאה הארץ חמס, אז אמר השי"ת (שם): "והנני משחיתם את הארץ".
בהקשר לזה יש להביא את מאמר חז"ל (ב"ר פרשה ס"ז, ד'), שהקב"ה אינו וותרן אלא "מאריך אפיה וגבי דיליה" – "ארך אפים ורב חסד" (שמות ל"ד, ו'). כשהקב"ה רואה שכלו כל הקיצין ואין תקוה שהאדם ישוב בתשובה, אזי הוא מעניש וגובה את חובו.
צריך כל אדם ללמוד מוסר השכל: אמנם ה' רחום וחנון הוא, והוא מאריך אפו; אך כאשר מלאה סאת הרשע – אין רחמים ואין דרך תשובה. והואיל ואיננו יודעים מתי מתמלאת הסאה, עלינו לדאוג שתמיד – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ח', ט'), נקיים במידות, במעשים טובים ובמצוות.
<h4>גזל וצדקה</h4>
"קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (ו', י"ג)
"כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. 'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י)
דברי רש"י צריכים ביאור: כיון שדור המבול חטא בחטאים כה חמורים כמו ע"ז, א"כ מדוע גזר דינם נחתם דוקא על הגזל?
ביאור הענין: הנה אמרו חז"ל: כי מיתתן של צדיקים מכפרת כיום הכפורים, וכיון שמת מתושלח נתכפרו עוונותיהם של דור המבול, אלא כיון שגם יום הכיפורים אינו מכפר אלא על עברות שבין אדם למקום ולא על עברות שבין אדם לחברו, נמצא שגזל הוא דוקא שקיטרג בראש ועליו נחתם גזר דינם.
ביאור נוסף ביאר מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א על פי מה שהציע דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד', כ"ד): "לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק". למדו מכאן חז"ל, שאדם יכול לפדות את נפשו מעוונותיו על ידי נתינת צדקה.
אבל פשוט הוא, שאם אדם גונב כסף ועושה ממנו צדקה – אין לו בכך שום כפרה ופדיון לחטאיו. לאנשי דור המבול, שנחתם דינם על הגזל, לא היה כל כסף 'נקי' שניתן יהיה לתת אותו לצדקה. ממילא לא יכלו לפדות את נפשם מגזר הדין שלהם, ונחתם דינם לכליה.
<h4>מבית ומחוץ</h4>
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (ו', י"ד)
מכאן רמז לאדם: מי שרוצה להיות בתוך 'תיבה', שתגן עליו ושתהיה לו כפרה מכל עוונותיו, עליו להיות "מבית ומחוץ" – יתנהג בחוץ כפי שהוא מתנהג בביתו.
ישנם אנשים שאמונים על האימרה הקוראת לאדם להיות "יהודי בביתו ואדם בצאתו". לצערנו, גם אם בביתם הם מבינים שצריכים לחבוש כיפה לראשם ולקיים מצוות כפי יכולתם, בחוץ הם רוצים להראות את עצמם 'כמו כולם'. על כך אומרת התורה, שצריך להיות מצופה ב'כופר' מבית ומחוץ, ללא שום הבדל.
<h4>נח וישראל מול האומות</h4>
"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (ו', י"ד)
"'עשה לך תיבת' – הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבניין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה, ושואלין אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"ב)
בחז"ל מובא (סנהדרין ק"ח ע"ב), שכאשר הזהיר נח את בני דורו, היו הם לועגים ובזים לו.
באמת הדבר מעורר תמיהה והתפעלות: כיצד עמד נח, אדם בודד, מול מליוני אנשים שעברו שם מידי יום, במשך כל כך הרבה שנים, והיו הרבה מבזים אותו? כיצד הצליח להמשיך במשימתו ולהתעלם מכל הסובב אותו? אין ספק שכאן מתגלית גבורתו של נח.
תכונה זו שהפגין נח בזמנו היא בעצם תכונתו של עם ישראל. עמידתו של נח מול אנשי דורו מהווה דוגמה לעמידתם של עם ה' נגד כל אומות העולם. כיום הקושי גדול יותר, ועל האדם להתמודד לא רק מול לעגם של האומות, אלא גם מול הלועגים מתוכנו, לצערנו הרב.
צא וראה כמה אומות קמו ונעלמו בתולדות העולם, ועם ישראל חי וקיים, איתן ויציב יותר מתמיד. בזו לנו, לעגו לנו, ואנחנו לא נבוש ולא ניכלם. בזכות זו נעלמו כל האומות כלא היו, וישראל קיימים לנצח. הנשק החזק ביותר שלנו מול לעגם של האומות הוא תורת אלוקים, תורת חיים. זו היא גבורתנו. אמונתנו בתורה היא שעומדת לנו, כפי שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ק"ב, כ"ז): "המה יאבדו ואתה תעמד וכלם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו".
גם בזמננו אנו, עלינו להיות חזקים באמונתנו בצור עולמים, איתנים באמונתנו בתורת משה, בתורת א-ל חי, ובזכות זה – עם ישראל חי.
<h4>שמחה במצוה מתמשכת</h4>
"וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים כֵּן עָשָׂה" (ו', כ"ב)
"'ויעש נח' – זה בנין התיבה" (רש"י בשם בראשית רבה ל"א, י"ד).
מדוע הוצרך הכתוב לשבח את נח על עשיית המצוה? יש לבאר שנח בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה – זהו הזמן שנתן הקב"ה לבני אדם שישובו מדרכם הרעה. דרך העולם היא, שכאשר אדם מקיים מצווה נדירה הוא מתרגש ומתפעל ממנה במשך זמן מה, אך אחר כך מתקררת התלהבותו. אבל נח התרגש ממצוה זו של בניית התיבה וקיימה בשמחה ובטוב לבב במשך כל מאה ועשרים השנה. וזהו שבחו.
כן יש להבין, בהמשך הפרשה כתוב שוב (ז', ה'): "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'", ופירש רש"י 'ויעש נח – זה ביאה לתיבה'. גם כאן יש להבין: איזה שבח יש בה לנח, והלא הוא נכנס להציל את עצמו ובני ביתו, ומי הוא זה אשר לא יחפוץ להנצל ממבול ואבדון? אלא מלמדים אותנו חז"ל, שעל אף שבני הדור ההוא לעגו על נח ואמרו לו שדבריו בטלים ומבוטלים ולא יהיה מבול, וחבל על הזמן שהוא טורח בבניית התיבה ונכנס לתוכה, ולמרות הרבים שצבאו על פתח התיבה, ולעגו ולגלגו עליו, נח לא מפחד מהם והוא עושה את רצון הקב"ה.
<h4>בהמות טהורות לאכילה</h4>
"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה" (ז', ב')
הטעם להבאת שבע בהמות טהורות, כדברי רש"י, הוא: "כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו". אך כבר הקשה ה'כלי יקר': הרי לא מכל הבהמות והחיות הללו הקריבו קרבנות, כי לא כל הטהורים ראויים להקרבה!
למעשה כבר יישב קושיה זו הספורנו באומרו: "שהיו אז כולם כשרים להקרבה", ועוד הוסיף: "וכמו כן בסגולת מזונה על הפך 'ונטמתם בם'". ללמדך, שהם נזהרו שלא לאכול בהמה טמאה גם קודם שנצטוו על כך בהר סיני.
<h4>הנס בכניסה לתיבה</h4>
"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ" (ז', ב'–ג')
נח נצטוה לקחת שבעה שבעה מכל החיות והבהמות הטהורות, שלא השחיתו את דרכן, ושנים מהטמאות. ויש לשאול: כיצד ידע נח אלו חיות ובהמות השחיתו דרכם ואלו לא?
הדבר היה בדרך נס. התיבה היתה פותחת את שעריה בפני מי שלא השחית את דרכו, ובפני מי שהשחית את דרכו היתה התיבה נשארת נעולה, כך שלא יכלו אותן החיות והבהמות להיכנס. דבר זה היה לפלא הגדול ביותר באותו דור: כיצד לתיבה, העשויה מעצים, יש כח נבואה עצום כל כך! היה בזה קידוש שם שמים גדול בעולם.
<h4>הצניעות בכניסה לתיבה</h4>
"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה" (ז', י"ג)
נח שמר על צניעות מוחלטת בשעה שנכנס לתיבה. קודם נכנסו הוא ובניו, ואחר כך הנשים בנפרד, וכלשון רש"י (ז', ז'): "האנשים לבד והנשים לבד".
הצניעות היא אחת מהמידות היסודיות של עם ישראל. חוסנו של עם ישראל נמדד ומתקיים כל עוד נשמרת צניעותו. הפרדה בין גברים לנשים היא מדרך הצניעות הטהורה של עם ישראל. כך מודגש בנביא (זכריה י"ב, י"ב-י"ד): "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד, משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד. משפחת בית לוי לבד ונשיהם לבד, משפחת השמעי לבד ונשיהם לבד. כל המשפחות הנשארות משפחות משפחות לבד ונשיהם לבד". מבאר שם רש"י: "'ונשיהם לבד' – משום צניעות" (עיין רש"י ו', י"ג על הפסוק: "קץ כל בשר").
<h4>לימוד מדרכי ההצלה</h4>
"וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (ז', ט"ז)
"הגן עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם" (רש"י בשם בראשית רבה ל"ב, ח')
מדוע השתמש הקב"ה בדובים ובאריות להרוג באנשי דור המבול? יש כאן מידה כנגד מידה: הם השחיתו את דרכם ובאו על הבהמה – יבואו הבהמות עצמן להיפרע מהם ולהרוג את המתגודדים סביב התיבה ברשעם.
עוד יש להסביר, שנח ביקש להמשיך ולהתפלל על דורו אף בשעה שנכנס לתיבה, תוך כדי שאנשים אלו מנסים לשבור את התיבה. זהו: "ויסגר ה' בעדו" – בבחינת "שׂתם תפילתי" (איכה ג', ח'), ה' מנע מנח להתפלל בעדם, כי כלתה אליהם הרעה עד תומה.
<h4>זכות ההצלה של החיות</h4>
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ח', א')
"מה זכר להם לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן, ושלא שימשו בתיבה" (רש"י)
כל כך קשה היתה גזירת המבול. כבר ראינו שלא הספיקה זכותו של נח כדי להציל את עצמו ואת הבהמות והחיות, ונדרשה לכך גם זכותן של החיות עצמן. עכשיו אנו למדים, שלא רק זכות העבר של החיות נדרשה, אלא היה צורך בזכויות גם בהווה, בזמן המבול: "שלא שימשו בתיבה".
<h4>החדש השביעי הוא סגולה להחסיר מקטרגים</h4>
"וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (ח', ד')
כתוב בזוהר הקדוש (ח"ג במדבר, רעיא מהימנא דף רנ"ו ע"א): "ומה התם בימי טופנא: 'והמים היו הלוך וחסור', אוף הכי בתשרי, דאיהו ירחא שביעאה, דביה כמה פקודין: ראש השנה ויום הכפורים סוכה ולולב וכו', שכינתא עילאה שריא על ישראל, דאיהי תשובה וכו', מיד 'והמים היו הלוך וחסור' – מתמעטין חובין דישראל, אוף הכי מתמעטין ממנן דאינון מלאכי חבלה דממנן עלייהו דדמיין למי טופנא. כמה דאקמוה: עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד" (תרגום: ומה שם בימי המבול: 'והמים היו הלוך וחסור' – אף כאן בתשרי שהוא החודש השביעי, שבו יש כמה מצוות: ראש השנה ויום הכיפורים סוכה ולולב וכו', שכינה עליונה שורה על ישראל והיא התשובה וכו', מיד 'והמים היו הלוך וחסור' – מתמעטים חובותיהם של ישראל. אף כאן מתמעטים מלאכי החבלה הדומים למי המבול, כפי שאמרו: עשה עבירה אחת קנה לו קטגור אחד).
מדברי הזוהר למדים אנו שיש סייעתא דשמיא בחודש תשרי – החודש השביעי, שבו קטגורים הולכים ומתבטלים. זהו שמתמעטים חוביהון דישראל, ע"י תשובה ומעשים טובים.
<h4>דרך העורב</h4>
"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (ח', ז')
חז"ל אמרו (גמ' סנהדרין ק"ח ע"ב), והובאו דבריהם ברש"י, שהעורב יצא ושב, הלך והקיף את התיבה, ולא הלך בשליחותו, "שהיה חושדו על בת זוגו". מדוע היה העורב כה חשדן כלפי נח?
הובא במדרש (תנחומא עקב סימן ב'): "מניין שעורב אכזרי על בניו? שנאמר (איוב ל"ח, מ"א): 'מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל א-ל ישועו יתעו לבלי אוכל', וכן הוא אומר (תהלים קמ"ז, ט'): 'לבני עורב אשר יקראו'".
ביארו חכמים (תנחומא שם), שגוזליו של העורב השחור נולדים לבנים. העורב חושד באשתו וטוען שעוף אחר בא עליה. משום כך הוא מואס בגוזליו ומזניח אותם. מה עושה הקב"ה? מזמין להן יתושין מצואתן, ופורחין ואוכלין אותם.
על פי זה יש לבאר, שכיון שהעורב נוהג בחשדנות כלפי אשתו, עד כדי כך שהוא מתאכזר על בניו, הרי שהוא חושב שכולם כמוהו, וחושד בנח שגם הוא מתנהג כמותו…
<h4>מדוע לא חזרה היונה</h4>
"וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד" (ח', י"ב)
כיון שלא שבה היונה, הבין נח שאכן קלו המים ויבשה הארץ.
מדוע לא חזרה היונה, ולפחות כדי להשיב לנח על שליחותו? ממשה רבנו לימדה התורה דרך ארץ (שמות י"ט, ח'), שכאשר שאל אותו הקדוש ברוך הוא שאלה – ענה לו משה, אף שהקב"ה יודע מעצמו את התשובה.
משה עשה כך משום דרך ארץ, שכאשר אדם נשאל שאלה, עליו להשיב תשובה. והנה היונה לא חזרה להשיב לנח על שליחותו!
אלא שיש לדקדק: בפעמיים הראשונות ששלח נח את היונה, אכן הוא הגדיר לה במפורש את משימתה. לכן דאגה היונה לחזור ולהשיב על שליחותה. אך בפעם השלישית לא אמר לה נח כלום, ולכן לא חזרה.
<h4>קללת האדמה בזמן המבול</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (ח', כ"א)
קללתו של האדם הראשון היתה (ג', י"ז): "ארורה האדמה בעבורך". האדם כבר אינו יכול לאכול ישירות את פרי האדמה, ועליו לעמול קשה בגידול פירותיה. פעמים שהיא מצמיחה גם קוצים וגם פירות.
לאור זה יש לבאר את הפסוק: "לא אוסיף לקלל… בעבור האדם" – אמנם נשחתה הארץ במבול, אך לא נשארה הקללה על האדמה כפי שהיה בראשונה בזמן אדם הראשון.
<h4>שופכי דמים</h4>
"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (ט', ז')
רש"י עומד על השאלה: כיון שבפרשת בראשית כבר נאמר: "פרו ורבו", לשם מה חזרה התורה על ציווי זה עתה? תשובתו: "לפי פשוטו, הראשונה לברכה, וכאן לציווי. ולפי מדרשו (ע"פ הגמ' ביבמות ס"ג ע"ב), להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים".
צא ולמד כיצד מכונה מי שאינו עוסק בפריה ורביה. על אחת כמה וכמה אשה שמפילה את ולדה ומי שמסייע לה בהפלה, רחמנא ליצלן, הרי הם שופכי דמים ממש!
(אלא אם יש הכרח לעשות הפלה על פי ההלכה, משום הצלת האם. ויש לדון בכל מקרה לגופו).
<h4>החולין שבכרם</h4>
"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (ט', כ')
רש"י הביא את דברי המדרש: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת". ויש לשאול: אילו היה נוטע נח נטיעה אחרת, עץ אחר ולא גפן, האם לא היה בכך מעשה של חולין?
תרגום יונתן בן עוזיאל הוסיף לשאול: מניין היו לנח ייחורי עצים? והשיב, שהוא לקח את הייחור מגן עדן. ויש אומרים, שנח הכניס לתיבה ייחורי עצים.
לגפן יש שתי תכונות: מצד אחד, היין משמח אלקים – מברכים עליו כוס של ברכת המזון, שבע ברכות וקידוש, מנסכים אותו על המזבח וכו'. מצד שני, מי שמרבה בשתייתו עלול לאבד את דעתו ולא להיות אחראי למעשיו.
נח לקח נטיעה מגן עדן, שנועדה להודות לה', להלל ולשבח, "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קט"ז, י"ג); אך הוא השתמש ביין זה בשביל להשתכר – "וישת מן היין וישכר" (ט', כ"א). הפך את נטיעת הקדושה לנטיעה של חולין.
<h4>שורשם של הפלסטינאים</h4>
"וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים" (י', י"ד)
כיצד יתכן שהפלשתים יצאו משני עמים שונים? מסביר רש"י בשם המדרש (בראשית רבה ל"ז, ה'): "משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים".
מכאן אנו למדים מי הם הפלסטינאים, המייחסים עצמם לפלשתים, ומהו מקורם. מאנשים כאלה לא יכולה לבוא שום תועלת ואין בהם שום אמון. מקורם ומהותם אינם טהורים, ואין לסמוך עליהם כלל.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>גניבת ספרי לימוד</h4>
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ו', י"א)
"'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
סיפר מרן זצוק"ל: בספרייה שלי יש בין היתר ספרים נדירים לא כ"כ מצויים, למשל ספר חשוב מאד שנקרא 'מעשה רוקח' על הרמב"ם.
פעם אחת התארח אצלי אדם אחד ודברנו בדברי תורה והראיתי לו את הספר, ואחר כך החזרתיו למקומו על המדף. שמתי לב כי האורח מסתכל היטב היכן אני מניח את הספר. אמרתי בליבי: אם הוא מסתכל כך, זה בודאי מעלה חשד כל שהוא, בבחינת 'כבדהו וחשדהו'. אותו אורח הלך לדרכו.
אך בנתיים מה עשיתי בכדי להקדים תרופה לחשד? לקחתי את הרמב"ם ועטפתי אותו בעטיפה הדומה לספר 'מעשה רוקח' וכתבתי עליו 'מעשה רוקח' והנחתי אותו במדף, ואת הספר 'מעשה רוקח' האמיתי הנחתי במקום אחר. האורח יצא אמנם מהבית אך הוא המתין כשעתיים מחוץ לבנין עד שעזבתי את ביתי, ואז הוא דפק על דלת ביתי ואמר לרבנית שהוא שכח את המטפחת שלו בחדר שישבנו. היא הזמינה אותו ליכנס ולקחת, הוא ניצל זאת ונכנס לחדרי וגנב את ה"ספר", אבל היה זה ספר הרמב"ם ולא מה שהוא רצה.
סיים מרן: גם גניבה על מנת ללמוד – אסורה.
<h4>סייעתא דשמיא קודמת לחכמת הגנב</h4>
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (ו', י"א)
"'כי מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין ק"ח ע"א)
סיפר מרן זצוק"ל פעם בליל פורים: מעשה היה בנערה צעירה וחכמה בבגדד שהיתה בבית הוריה לבדה באין איש עמה, עד שלפתע שמעה קולות רעש עולים מאחד החדרים הסמוכים. הבינה הנערה כי גנב או פורץ נכנס לביתם… אזרה הנערה אומץ ועשתה עצמה מרוכזת בעניניה… בהיותה שקועה בקריאת ספר. כשהרגישה בנוכחות הגנב בחדרה, הרימה עיניה מספרה, נתנה בו עיניה ואמרה כבדרך אגב: "הו, שלום עליך!" "שלום", ענה לה הגנב בשפה רפה.
"איך זה שלא הבחנתי בך עד כה? מי אתה?" שואלת הנערה בפליאה. והוא משיבה: "גנב אני". שאלה הנערה: "התכוונתי לשאול אותך מה שמך?" והיא אמרה זאת בלא לאבד עשתונותיה. "שמי משה", אומר הגנב. "ואיפה אתה גר?" שאלה הנערה, והוא משיבה: "כל פעם במקום אחר, אין לי מקום קבוע". ממשיכה הנערה: "ולמה לך להמשיך בדרכים עקלקלות ולחיות בפחד מתמיד, אם אתה יכול לחיות חיים מסודרים בלי דאגה לפרנסה וכל הקשור בזה!?". שאלה הגנב בפליאה: "ואיך עושים את זה?", "מתחתנים", אומרת לו הנערה. "וכי מי תרצה אותי" אומר הגנב, "אין לי מקצוע, לא בית ולא רכוש", ואז ניסה הגנב לשאול: "אולי אנחנו יכולים להתחתן?", אומרת הנערה בלי להתבלבל: "ואז, לא תצטרך בגניבה להיכנס הביתה כי כל זה שלך הוא, וכאשר יוולדו לנו ילדים ונקרא להם שמות, לאחד נקרא יחזקאל, ולאחד נקרא עזרא, ונגדל אותם שיהיו ילדים טובים ובריאים. ואם אחד מהם ח"ו יפול למשכב וחלילה ימות, למשל יחזקאל, איך תבכה עליו?" הגנב ענה לה באדישות: "אי, אי, חבל שמת!". "מה?!" נזעקה הנערה, "ככה אתה אוהב את הילדים שלך?! ככה אתה מתאבל על מי שגידלת וטרחת וחינכת?!" ואז התחילה הנערה לצעוק ולהדגים בקול רם: "אוי יחזקאל!! איפה אתה!? איי יחזקאל!? איך הלכת עלינו?! אוי!! אוי!!"… והיה לה אח בשם יחזקאל שהיה גר קרוב, וכששמע את צעקותיה רץ לכיוון הבית, ולא עוד אלא גם שאר האחים והאחיות שלה שגרו בשכנותה נכנסו ותפסו את הגנב…
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>החזר גזל כשאינו מוצא את בעליו</h4>
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (ו', י"ב)
"'מלאה הארץ חמס' – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י)
שאלה: לפני מספר שנים בצעירותי גנבתי סכום כסף מחבר, ועתה ברצוני להחזיר לו אך איני מצליח למוצאו כיון שהינו גר בחו"ל. מה עלי לעשות?
תשובה: מהדין, כיון שאין לך שם וכתובת אינך חייב להחזיר. אולם מהיות טוב לצאת ידי חובת שמים, תקנה תשמישי קדושה, סידור או תפילין בסכום שגנבת מחברך, ותאמר שהסידורים האלה הם לזכותו של אותו אדם שלקחת את כספו. סידורים אלה יש לשים בכותל המערבי או בבתי כנסת שיש שם מתפללים רבים. בסידורים יש לרשום: "לזכות בעל הממון – אדם בעלום שם" (ועי' שו"ע או"ח סי' שמ"ג סעי' א' ברמ"א, ובכה"ח ובמשנ"ב שם). (מתוך – 'שו"ת הרב הראשי', כרך: תש"ן-תשנ"ג סי' ל"ה).
<h4>ישיבת גברים ונשים בשיעור תורה</h4>
"וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" (ז', ז')
"האנשים לבד והנשים לבד" (רש"י)
שאלה: האם מותר לקיים שיעורי תורה ולערוך סעודות מצוה, כאשר הגברים יושבים בצד אחד של החדר והנשים יושבות בצדו השני, בלא שתפריד מחיצה ביניהם?
תשובה: אין לערוך כל מסיבה או שיעורי תורה בערבוביא של נשים וגברים יחד, אלא יש לעורכם לגברים ונשים לחוד ומחיצה מפרדת ביניהם (ראה שו"ע אבה"ע סי' כ"א סע' א'. וע"ע סוכה נ"א ע"ב, קידושין פ"א ע"א), ואם יושבים ללא מחיצה אין זו סעודת מצוה (עיין בה"ט אבה"ע סי' ס"ב ס"ק י"א).
אמנם, לשם קירוב רחוקים לתורה, מותר לעשות פעילות מעין זו גם ללא מחיצה, אך באופן שישבו גברים ונשים בנפרד, כפי שפסק החזו"א (או"ח סי' ט"ז אות י"א) משום "עת לעשות לה'" (תהלים קי"ט, קכ"ו). (מתוך – 'שו"ת הרב הראשי', כרך: תשמ"ח-תשמ"ט סי' ה').
<h4>מדיני ברכות הראייה</h4>
"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן… וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (ט', י"ג, ט"ו)
מעיקר הדין אדם שרואה קשת מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו". אמנם הביא הבא"ח (שנה ראשונה עקב סעי' י"ז) שאעפ"י שהדין לברך עם שם ומלכות, כיון שאין אנו בקיאים בגווני הקשת יש שנהגו לברך בלי שם ומלכות. ואמנם כתב שם שמי שמברך בלי שם ומלכות ורק מהרהר שם ומלכות בלבו אין מזניחין אותו.
נחלקו הפוסקים האם מותר לומר לחברו שישנה קשת כדי שיברך עליה, אך למעשה נהגו להקל בזה ולומר (עיין במשנ"ב ובכה"ח שם ס"ק א' וברית כהונה מערכת ק' אות ג').
מעיקר הדין על ברקים מברכים: "עושה מעשה בראשית" ועל רעמים מברכים: "שכוחו וגבורתו מלא עולם" (עיין משנ"ב סי' רכ"ז ס"ק ה'). וכתב הבא"ח (שנה ראשונה עקב סע' ט"ז) שנהגו לברך בלי שם ומלכות על ברקים ורעמים, ושכן כתב רבי אליהו מני שהמנהג בירושלים ובחברון. ובזמננו שומעים לעיתים רעש ממטוסים הזהים מאוד לרעם, ויש להבחין בזה היטב, ולכן יברך ברכות אלו בלי שם ומלכות וכמו שפסק הבא"ח.
<h2>פרשת לך לך</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
<h4>טבעו של אברהם אבינו</h4>
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (י"ב, א')
"'לך לך' – להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול. כאן אי אתה זוכה לבנים (ר"ה ט"ז ע"ב). ועוד שאודיע טבעך בעולם" (רש"י בשם בראשית רבה ט"ל, ב')
פשט דברי רש"י, "שאודיע טבעך בעולם", הוא: שיפורסם שמו בעולם. אך יש לבאר באופן נוסף, על פי דברי חז"ל. חז"ל מספרים שאברהם אבינו טבע מטבע, והנס שנעשה עמו על ידי אותו המטבע התפרסם בעולם. זהו שאמר רש"י: "אודיע טבעך – המטבע שלך – בעולם".
וכך מתארת הגמרא (ב"ק צ"ז ע"ב): "תנו רבנן, איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עיר הקודש מצד אחר. ואיזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקנה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר". שואלים התוספות (שם ד"ה "מטבע"): כיצד חרט אברהם אבינו דמויות על המטבע, והרי אסור לעשות כן? תשובתם: "בבראשית רבה דריש: 'ואגדלה שמך' – שיצא לו מוניטין בעולם, ומהו מוניטין? זקן וזקנה מכאן, בחור ובחורה מכאן. ונראה, לא שהיה בו צורות זקן וזקנה בחור ובחורה, דאסור לעשות צורת אדם, אלא כך היה כתוב מצד אחד: 'זקן וזקנה', ומצד אחר: 'בחור ובתולה'. וכן פירש בקונטרס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקודש, שכך היה כתוב במטבע". כלומר, לא היו חריטות של דמויות על גבי המטבע, אלא היה חרוט כיתוב של: "זקן וזקנה" מצד אחד, וכיתוב של: "בחור ובתולה" מצד שני.
מטבע זה בא לסמל את הנס שעשה הקב"ה לאברהם ולשרה, שנולדו להם ילדים לעת זקנתם, כנגד הטבע: בנם יצחק אבינו ובתם "בכל". כך אומרת הגמרא (ב"ב ט"ז ע"ב) על הפסוק (כ"ד, א'): "וה' ברך את אברהם בכל" – "מאי 'בכל'?… אחרים אומרים (הכוונה לרבי יהודה – עיין בב"ב קמ"א ע"א): בת היתה לו לאברהם ו'בכל' שמה". ועל מטבע זה, שפרסם את הנס בעולם, אמר רש"י: "אודיע טבעך בעולם".
מי הן אותן הדמויות שהיו חקוקות על המטבע? הזקן והזקנה – הם בוודאי אברהם ושרה; אך מי הם הבחור והבתולה? רש"י ביאר ש"בחור ובתולה" – הכוונה היא ליצחק ולרבקה; אך בדברי התוס' משמע שהכוונה היא לאברהם ולשרה, כמו בכיתוב: "זקן וזקנה". כך הסביר גם המהרש"א, עיי"ש.
את הסברו של רש"י אפשר לבאר ביחס לתכונותיו של אברהם אבינו: כאשר היה צריך ללכת לדבר מצוה – השכים בזריזות בבוקר, כבחור וכבחורה. אך כאשר רצו להסיתו לדבר עבירה – התנהג כזקן שאין לו כח, שאינו יכול אפילו להזיז ידיו ורגליו. ואכן על תיאור הרכוש של אברהם, "במקנה, בכסף ובזהב", נאמר: "ואברהם כבד מאוד" (י"ג, ב').
<h4>לאט ובטוח</h4>
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (י"ב, א')
אדם שיוצא לדרכו, עוזב תחילה את ביתו, אחר כך הוא הולך ומתרחק משכונתו, ולבסוף עוזב גם את מדינתו. לאור זאת לא מובן סדר הביטויים בפסוק: הקב"ה מצווה את אברהם ללכת, אך ראשית הוא מורה לו לעזוב את ארצו – "מארצך", אחר כך הוא מצווה אותו לעזוב את עירו – "וממולדתך", ולבסוף לצאת מביתו – "ומבית אביך"!
הביאור בזה: אברהם משמש דוגמה ומופת לכל בני ישראל בכל הדורות. ממנו ילמדו מוסר ודרך בעבודת ה'. מכאן שעזיבת אברהם את ביתו תהיה דוגמא לדרך שצריך לעשות מי שחוזר בתשובה שלמה.
הנה אברהם אבינו גר במקום שהיה תחת שלטונו של נמרוד. ראשית עליו להתנתק משלטונו של נמרוד ומהשפעתו המקולקלת. עליו לצאת "מארצך". לאחר מכן עליו לעזוב את "ממולדתך" – היא הסביבה השלילית הקרובה אליו יותר בחיי היום יום. לבסוף עליו להסיר כל סיג וזכר של ההשפעות השליליות שהושפע מהם בבית אביו, וזהו שאמר לו בסוף: "ומבית אביך".
ההדרגה שציינה כאן התורה חשובה מאוד להבנת תהליך החזרה בתשובה. כל התקדמות בעבודת ה' צריכה להיות על פי סדר, מדרגה אחר מדרגה.
אדם שמבקש להתעלות ולהתחזק בתורה ובמצוות – דרכו של היצר הרע להכשילו הוא על ידי פיתוי להתעלות למדרגות גבוהות מדי, כמו שכתוב (דברי הימים ב' י"ח, ב'): "ויסיתהו לעלות אל רמות גלעד". היצר יודע שהאדם לא יעמוד בזה, וכך יתייאש ויפול ברוחו, וממילא יחזור לסורו. על כן אומר הקב"ה לאברהם אבינו שילמד את זרעו שלא 'לקפוץ' גבוה מדי. יש לעלות מדרגה אחר מדרגה, כמו בסולם, לאט ובטוח: קודם "לך לך מארצך", אחרי כן יתנתק ממנהגי עירו ומהשפעת הסביבה, ואז יוכל להתעלות ולעלות על דרך המלך.
כעין זה מובא בגמרא (חולין ק"ה ע"א), שמר עוקבא העיד על עצמו שהוא כחומץ בן יין לעומת אביו, משום שאביו היה מחמיר להמתין עם אכילת מאכלי חלב אחרי אכילת מאכלי בשר פרק זמן של עשרים וארבע שעות, ואילו הוא ממתין מסעודה לסעודה (שש שעות) בלבד. לכאורה, מדוע מתאונן מר עוקבא על כך? הוא יכול להתחיל לנהוג כאביו ולהמתין גם הוא עשרים וארבע שעות! אלא שידע מר עוקבא בעצמו שעדיין לא הגיע למדרגה הגבוהה של אביו בעבודת ה', ולא יוכל להחזיק מעמד בחומרה מעין זו, ולכן נמנע מלעשות כן.
כל אדם צריך לתכנן את דרכיו ולדעת כיצד לשוב בתשובה בצורה חכמה ובטוחה. ישנם בעלי תשובה ש'קופצים' לעולם התשובה גבוה ומהר מדי, ומיד עם חזרתם בתשובה מחשיבים את עצמם ל'מקובלים' גדולים. הם כבר מרשים לעצמם להעיר לסובבים אותם שאין הם נוהגים בדרך נכונה וכדו'. דרך זו מסוכנת, מאחר שעדיין לא התרגלו בעצמם לחיות חיי תורה, הם אינם יציבים מספיק ועלולים ליפול. ומכיון שקפצו גבוה מדי, גם הנפילה עלולה להיות חזקה וכואבת.
הדרך הנכונה היא ללמוד קודם כל את ההלכות שחייב כל אדם לדעת. יתחיל ללמוד 'שולחן ערוך אורח חיים', מתחילתו ועד סופו, אחר כך ספרי מוסר ואמונה, וכך יצעד בהדרגה ובבטחה עד שיהיה ירא שמים אמיתי.
<h4>תורה מחזרת על אכסניה שלה</h4>
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (י"ב, ב')
"'ואעשך לגוי גדול' – זהו שאומרים: 'אלקי אברהם'; 'ואברכך' – זהו שאומרים: 'אלקי יצחק'; 'ואגדלה שמך' – זהו שאומרים: 'אלקי יעקב'. יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר: 'והיה ברכה' – בך חותמין ולא בהם" (פסחים קי"ז ע"ב הובא ברש"י)
בתפילה אנו מזכירים גם את אברהם וגם את יצחק, אבל נראה שדווקא איזכורו של יעקב הוא החשוב מכולם, שכן עליו אמרה התורה: "ואגדלה שמך". דווקא בזכות יעקב גדל שמו של אברהם.
הסיבה היא שאמנם אברהם עצמו היה אדם גדול, וכך הוא גם בנו, יצחק. אבל רק כאשר גדל יעקב, הנכד, ונעשה אדם גדול – שורה הברכה בבית אברהם. ההסבר הוא לפי מה שאמרו חז"ל (ב"מ פ"ה ע"א): "אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… אמר רבי ירמיה: מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה".
דווקא הנכד הוא שמראה את ההמשכיות של התורה במשפחה. כך גם בבית אבותינו: דווקא יעקב גרם לכך שגדל שמו של אברהם סבו, "ואגדלה שמך".
מעלת ההמשכיות שנמצאה אצל יעקב באה לידי ביטוי גם בעקידת יצחק. 'דעת זקנים מבעלי התוספות' (כ"ב, י"ד) מביא מדרש: "כשאמר לו הקב"ה לאברהם: 'אל תשלח ידך אל הנער' והעל האיל תחת בנו – לא רצה אברהם להניחו, עד שנשבע לו הקב"ה שיחשב לפניו אפרו של איל כאילו היה אפרו של יצחק, ונשבע לו. ומיד הורידו מעל המזבח. ואחר שהורידו אמר לו: 'תן לי חותמך על הדבר הזה'. אמר לו: 'מן הדין אין לי למסור חותמי, מכיוון שלא שאלת אותו בשעת מעשה, ועוד שכבר נשבעתי לך. אמנם אעשה חסד עמך, וליעקב בן בנך אמסרנו'. הדא הוא דכתיב (מיכה ז', כ'): 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם' – כלומר: תיתן אמת, שהוא חותמו של הקב"ה, בשביל חסד שאמרת לעשות לאברהם".
יש לשאול על המדרש: מדוע עיכב הקב"ה את החותם ולא מסרו לאברהם? מדוע נתן את החותם רק לבן בנו, ליעקב? הסיבה היא כאמור לעיל: הקב"ה המתין ובחן את משפחתו של אברהם. רק כשראה שיצחק – זרע ברך ה', ואף יעקב – חשוב ותלמיד חכם – אמר: אם כך ראוי אברהם שאעשה עמו חסד ואמסור לנכדו את חותם האמת.
בברכות גדולות נתעטר ונתברך אברהם אבינו. אך הגדולה שבהן – שלא תמוש התורה מפיו ומפי זרעו ומפי זרע זרעו עד עולם.
<h4>אברהם מהלך וקורא</h4>
"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (י"ב, ה')
"'אשר עשו בחרן' – שהכניסן תחת כנפי השכינה. אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים" (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ט"ל, י"ד)
כתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (פרק א' הל' א'–ג'): "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור. ואנוש עצמו מן הטועים היה… אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון: חנוך ומתושלח, נח, שם ועבר. ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו… עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד… כיוון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלו-ה העולם… כיון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להרגו, ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא שנאמר (כ"א, ג"ל): 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה".
הקשה הראב"ד על הרמב"ם: מדוע טוען הרמב"ם שרק אברהם חינך לדעת ה' בארץ כנען? "הרי היו שם שֵם ועבר, ואיך לא היו מוחין בעובדי אלילים?" ותירץ הראב"ד: "ואפשר כי מוחים היו, ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם, עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו" (ועיין כס"מ שם על הפירוש "מתחבאים").
למדנו מהרמב"ם והראב"ד, שכוחו של אברהם היה בזה שהפיץ תורה ברוב עם ובאומץ גדול, ולא השאיר את ידיעת ה' לעצמו בלבד. אנו, ממשיכי דרכו, צריכים לדעת שדרכה של תורה היא בקידוש שם ה' ובלימוד תורה לאחרים.
כך אפשר להסביר את המובא בגמרא (תענית דף ה' ע"ב), שאמר שמואל לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, שקלתני כמשה ואהרון, דכתיב (תהלים צ"ט, ו'): 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם'". ולמה שמואל שקול כמשה ואהרן? משום שמשה היה יושב באוהל, ואליו היו מגיעים כל ישראל (שמות ג"ל, ז'): "וכל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד". לעומתו, אהרן היה מסתובב ללמד תורה (דברים ג"ל, י'): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". שמואל עשה את שני הדברים גם יחד: היה מסתובב בכל ישראל ללמד תורה, והיו מבקשי ה' באים אליו לביתו ברמה ללמוד תורה.
כך כתבה הגמרא בשבת (נ"ו, ע"א): "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר (שמואל א' ז', ט"ז): 'והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל'".
גם היום חובה לנהוג בשתי הדרכים. אף על פי שקיימות היום דרכים רבות להפיץ תורה – ספרים, ערוצי רדיו שמפיצים תורה, לוויין ואינטרנט – אין זה מספיק. צריך גם להסתובב בישראל, כדי שיראו את אנשי התורה פנים אל פנים. "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח', א').
<h4>קניין הארץ – לאברהם בלבד</h4>
"וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (י"ג, י"ד)
פשט הדברים: הקב"ה לקח את אברהם אבינו למקום גבוה, שיוכל לראות ממנו את כל הארץ, והבטיח לו שהארץ תהיה שלו לעולם.
אבל ה'אור החיים' הקדוש ע"ה כותב (שם ד"ה "וראה"): "טעם שהוצרך לומר 'מן המקום אשר אתה שם' – כאן עשה לו נס עצום, שיוכל לראות מצפון לדרום וממערב למזרח ממקום אחד מבלי שיוצרך לסובב". ועוד הוא מוסיף (שם בפסוק ט"ו): "'כי את כל הארץ' וגו' – הנה ידוע כי שיעור חוש הראות הוא מוגבל באדם את אשר ישיג לאור השמש, וכאן עשה לו ה' נס שנתקרבו קצות הארץ וראה הכל, ובאמצעות הדבר החזיק בכל הארץ. כי אין לך חזקה גדולה מזו שיעתק צור ממקומו להתקרב לפני אדוני הארץ".
הקב"ה אמר לכל ההרים לעקור ממקומם ולעמוד לפני אברהם כדי שיחזיק בהם. זהו קניין חזק ביותר שאין עליו עוררים, "ואין לך חזקה גדולה מזו".
את קניין החזקה הזה ערך הקב"ה עם אברהם אבינו רק "אחרי היפרד לוט מעמו". הסיבה לכך היא, מפני שבשעת ההבטחה עדיין לא היה לאברהם זרע, ואילו היה מבטיח הקב"ה את הארץ לאברהם לפני שנפרד לוט מעימו, היה לוט טוען שהוא זרעו ושאר בשרו באותה שעה, וההבטחה חלה עליו, ולפיכך יש לו ירושה ומתנה בארץ. על כן חיכה הקב"ה שיהיה אברהם לבדו כדי לתת לו לבדו את כל הארץ לאורכה ולרוחבה.
ואכן, לפני כן כתוב (י"ג, ז'): "ויהי ריב בין רעי מקנה אברהם ובין רעי מקנה לוט". רועי לוט טענו בשמו של לוט: "ניתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו. והכתוב אומר: 'והכנעני והפריזי אז יושב בארץ', ולא זכה בם אברם עדיין" (לשון רש"י שם בשם בראשית רבה מ"א, ה'). לוט מנסה לנצל את קרבתו לאברהם כדי לזכות בירושת הארץ. כנגד זה אומר הקב"ה לאברהם, אחרי שנפרד ממנו לוט (י"ג, ט"ז): "לך אתננה ולזרעך עד עולם", וביאר הרמב"ן (שם על פסוק י"ז): "שתחזיק במתנה מעכשיו להנחילה לזרעך, כמו שאמרו רבותינו (ב"ב קי"ט ע"ב) 'ירושה היא להם מאבותיהם'".
ורש"י במסכת עבודה זרה (נ"ג ע"ב ד"ה ואשריהם) מבאר כיצד הגויים – לפני שבאו עם ישראל לארץ – אסרו את האשרות שהשתחוו להן. ושם אמרה הגמרא: הרי ארץ ישראל "ירושה להם מאבותיהם", "ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו". ומסביר רש"י (שם): "הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם, שהרי לאברהם נאמר 'כי לך אתננה' וגויים שבאו אחרי כן לא יכלו לאוסרן בהשתחואה". הרי משמע ממה שכתוב: "לך אתננה" שכבר זכה בה אברהם, וזה נאמר לו "אחרי היפרד לוט מעמו".
<h4>מסירות נפשו של אברהם להציל את לוט</h4>
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (י"ד, י"ד)
צריך להבין את דרכיו של אברהם אבינו. מדוע הוא הולך למסור את נפשו ולשפוך את דמו עבור לוט, שמרד בריבונו של עולם ובגד בכל הערכים שגדל עליהם?!
הדבר יובן על פי מה שהתורה כותבת אודות המלחמה של ארבעת המלכים נגד החמישה ונצחונם. מלחמה זו היתה אמורה להסתיים בהפסד גמור לרעת הארבעה, לפי שהיו מועטים נגד רבים (חמישה); ועם זאת נצחו הארבעה. כתב על כך רש"י: "'ארבעה מלכים את החמשה' – ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגיבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם".
מה זירז את אברהם אבינו לצאת בחירוף נפש למלחמה כל כך מסוכנת? זאת נלמד מדברי רש"י (י"ד, א') אודות זהותם של חמשת המלכים, על פי דברי חז"ל (עירובין נ"ג ע"א): "'אמרפל' – הוא נמרוד, שאמר לאברהם: פול לתוך כבשן האש". נמרוד הרשע היה בין המלכים שנלחמו בסדום ועמורה ונצחום, ושלקחו את לוט בשבי. כאשר שמע זאת אברהם אבינו חשש שייגרם חילול השם משבייתו של לוט בידי נמרוד. ביארו המפרשים (ראה בספרים 'כסף מזוקק' ו'צרור המור'), על פי דברי חז"ל, שכאשר יצא נמרוד לראות את השבויים, ראה ביניהם את לוט, וְחָשָׁבוֹ לאברהם, כי היו שניהם דומים זה לזה (כמאמר אברהם ללוט (י"ג, ח'): "כי אנשים אחים אנחנו", ומבאר רש"י על פי מדרש אגדה: "דומים בקלסתר פנים"). לוט הסביר לנמרוד, שאין הוא אלא בן אחיו של אברהם.
נמרוד דרש ממנו שלא יגלה את זהותו האמיתית ויאמר לכל שואל שהוא אברהם. מטרתו של נמרוד היתה להראות לעיני כל שהוא ניצח את אברהם, ובכך יתפרסם שמו בעולם כולו ויאמרו כולם שהוא אלוה. הנה אברהם אבינו, ראש המפרסמים את שמו של הבורא בעולם והמכחיש הגדול של אלהותו של נמרוד, נכנע בסופו של דבר ונפל בשבי של נמרוד!
לכן כאשר שמע אברהם אבינו כי לוט אחיו נפל בשבי, ושמע על תוכניתו של נמרוד להשתמש בלוט לשם פרסום שמו וביטול עבודתו של אברהם בעולם, מיד הזדרז אברהם אבינו ויצא למלחמה נגד נמרוד. למרות הסיכויים הקלושים לנצח, הבין אברהם שיש לצאת בכל מחיר נגד חילול שם ה' בעולם.
לפי דברים אלו יש לבאר את הכתוב בהמשך הפרשה (י"ד, י"ד): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו". ויש לשאול: מדוע התורה קוראת ללוט "אחיו" של אברהם? והלא הוא רק בן אחיו! אלא כיון שלוט היה דומה לאברהם כאח, כתבה התורה "אחיו" ללמדנו שזו הסיבה שאברהם אבינו כה נחפז להציל את לוט משביו בידי נמרוד.
<h4>בחצי הלילה</h4>
"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם" (י"ד, י"ד–ט"ו)
"'לילה' – שנחלק הלילה, ובחציו הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים" (רש"י על פי בראשית רבה מ"ג, ג')
מבואר בדברי רש"י שליל המלחמה היה ליל הסדר. חציו הראשון יועד לנצחונו של אברהם במלחמה ולהחזרת לוט, וחציו השני נשמר להצלת ישראל ממצרים.
ויש לשאול: לשם מה היה צריך הקב"ה לחלק את ליל הגאולה לשנים, חציו לזה וחציו לזה? וכי לא יכול היה להקדיש ליל גאולה שלם לכל אחד מהאירועים?
כעין זה אנו מוצאים להלן בפרשת וירא. כתוב (י"ח, ב'): "והנה שלשה אנשים נצבים עליו". אחד בא לבשר את שרה, אחד להפוך את סדום, ואחד לרפא את אברהם; והוסיף רש"י (שם): "ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט". גם כאן מתעוררת השאלה: וכי הקב"ה לא יכול היה לשלוח מראש ארבעה מלאכים, כך שמלאך נוסף יישלח להציל את לוט?
התשובה לשתי השאלות היא אחת. באמת, לא היה ראוי לוט להינצל. לוט התחבר לאנשי רשע, הלך בעצת רשעים וישב במושב ליצים. זאת למרות שהיתה לו אפשרות לקיים את מצות "ולדבקה בו" (דברים ל', כ'), להתדבק בתלמידי חכמים (כתובות קי"א ע"ב). לכן לא היה ראוי ולא היה כדאי להינצל. רק למען אברהם חס עליו הקב"ה והצילו.
לכן לא היה ראוי לשלוח מלאך מיוחד להציל את לוט. לוט אינו ראוי למלאך כזה, שנשלח במיוחד עבורו. אלא שזכותו של אברהם עמדה ללוט, והמלאך שנשלח אל אברהם לרפאותו המשיך בשליחותו והציל את לוט. כך גם לא היה צורך להקדיש לילה מיוחד להצלתו של לוט. רק הלילה, שממילא שמור כבר לבית אברהם, להציל את עמו ממצרים, ייעשה בו נס לשם הצלת לוט.
וכיצד נשאר חציו של הלילה של יציאת מצרים 'פנוי' עבור לוט? זאת מחמת מספר שיקולים: הקב"ה רצה להוציא את ישראל באור יום, לעיני כל מצרים, כדי שהמצרִים יראו את ישראל יוצאים כבני מלכים.
מצד שני, לא רצה הקב"ה להכות את בכורי מצרים בתחילת הלילה, כדי שלא יצטרכו ישראל לסבול את צעקות המצרִים ואת צערם. לכן בחר להכות את המצרים באמצע הלילה, ומאותה שעה ואילך התכוננו ישראל לקראת היציאה, שהתרחשה עם בוקר. בשל שיקולים אלו נשאר חצי לילה (עד חצות הלילה) 'פנוי' עבור הצלת לוט.
<h4>במה אדע</h4>
"בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (ט"ו, ח')
את שאלת אברהם אבינו ביארו חז"ל (מגילה ל"א ע"ב): "אמר אברהם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו (הקב"ה) לאברהם: לאו. אמר לפניו: ריבונו של עולם, במה אדע? אמר לו: קחה לי עגלה משולשת וגו'. אמר לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים; בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבים לפני קרבן ומוחל אני על כל עוונותיהם". מסביר רש"י (שם): "'במה אדע' – מה תאמר לי ללמדן דבר שיתכפרו בו עוונותיהן".
לכאורה פירוש זה של חז"ל נוטה מדרך הפשט. אברהם אבינו שאל: "במה אדע כי אירשנה" – והכוונה הפשוטה היא: 'כיצד אהיה בטוח שאירש את ארץ ישראל?' חז"ל מרחיבים את שאלתו ומשנים אותה, כך שפירוש השאלה הוא: 'באיזו זכות יזכו בניי, כאשר לא יהיה בית המקדש בנוי, לכפרת עוונותיהם?'.
הסיבה שחז"ל נוטים מדרך הפשט היא, שבאמת אי אפשר לפרש את שאלתו של אברהם אבינו כפשוטה. וכי יש לו לאברהם פקפוק חלילה בדבר ה', שהבטיח לו את הארץ, עד כדי כך שהוא צריך הבטחה לכך?! ברור שכוונתו היתה אחרת.
אברהם אבינו הכיר את קדושתה של ארץ ישראל ואת מעלתה, וידע שארץ ישראל איננה סובלת עוברי עבירה. לכן שאל את הקב"ה: ריבונו של עולם, נתת לי את הארץ ירושה ואני מורישה לבניי. במה אדע כי היא ירושת עולמים? הרי אם יחטאו תַּגְלה אותם הארץ, ונמצא שהירושה היא ירושה זמנית ולא נצחית! אמר לו הקב"ה לאברהם: יש תשובה וכפרה בעולם. אם יחטאו בניך – יביאו קרבנות ויתכפר להם.
אלא שעדיין אברהם אינו מסתפק בתשובה זו. אברהם אבינו אוהב ישראל, אוהב את בניו, ולכן שב ודרש הבהרה מאת הקב"ה: תינח בזמן שבית המקדש קיים; אבל אם יחטאו ויחרב בית המקדש, לא יוכלו להקריב קרבנות לכפר על עוונותיהם. באיזו זכות, אפוא, יחזרו לארץ ישראל? אמר לו הקב"ה (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו" – אם הם יתפללו ויגידו את פרשת הקרבנות, "איזהו מקומן" (זבחים פרק ה'), הרי אני מעלה עליהם כאילו הקריבו לפניי את הקרבנות ויתכפרו עוונותיהם.
חז"ל לימדו (עיין ברכות כ"ו ע"ב) שהתפילות עצמן נתקנו כנגד הקרבנות. גם להלכה התפילה והקרבן עניינם אחד, וכדברי השולחן ערוך (או"ח סי' צ"ח סע' ד'): "התפילה היא במקום הקרבן, ולכן צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים".
למעלה זו זכינו בזכות שאלתו של אברהם אבינו. כתשובה נתן לנו השי"ת את כוח השפתים: דיבורו של אדם הריהו כקרבן.
צריכים אנו להתחזק ולהתעלות בתפילה, ולנצל את הכוח המיוחד שניתן לנו בזכות אברהם אבינו.
<h4>וכרות עמו הברית</h4>
"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (י"ז, א')
אברהם אבינו נצטווה על מצות המילה רק בגיל תשעים ותשע. מצות המילה הפכה אותו לאדם שלם, וכדברי רש"י (בשם בראשית רבה מ"ו, ד'): "התהלך לפניי במצות המילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפניי".
ידועה קושיית המפרשים: הרי אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עוד טרם שניתנה. זאת למדים אנו מהכתוב (כ"ו, ה'): "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" – ואומרים חז"ל (יומא כ"ח ע"ב): מכאן ששמר אברהם אבינו את כל התורה כולה, ואפילו ערובי תבשילין וערובי תחומין. אם כך, מדוע לא קיים את מצות מילה לפני שנצטווה? נאמרו על כך תירוצים רבים, ובכללם:
א. כיון שיש איסור לחבול בעצמו (ב"ק צ"א ע"ב) לא מל את עצמו קודם שנצטווה.
ב. כל מצוה שקיים אברהם אבינו בזמן שלא היה מצֻווה, יכול היה לקיימה שנית אחרי שיצטווה על כך. ואף מעלה גדולה יותר יש לקיים את המצוה כשהוא מצֻווה בה מאשר לקיים אותה בלא ציווי. כך אומרים חז"ל (ב"ק ל"ח ע"א, פ"ז ע"א): "גדול המצֻווה ועושה ממי שאינו מצֻווה ועושה" (עיין קידושין ל"א ע"א, ותוס' ד"ה גדול, כי מי שהוא מצֻווה יש לו יצר הרע גדול שלא יקיים את המצוה). אולם דבר זה נכון ביחס למצוות האחרות; מצות ברית מילה, אם יקיים אותה אברהם לפני שנצטווה בה, לא יוכל לשוב ולקיימה אחר הציווי, שאם כבר מל – הרי הוא מהול, ולא יוכל למול שוב. לכן המתין עד שהקב"ה יצווה אותו במצוה זו.
ג. מצות המילה ייחודית בזה שהיא נחשבת ברית בין עם ישראל לקב"ה. כבכל ברית, חייב כל אחד מהצדדים להסכים לכריתת הברית. חשב אברהם אבינו שלא שייך לכרות ברית עם הקב"ה ללא הסכמה מלאה מצד ה'. על כן חיכה לציווי מפורש מפיו יתברך. כך כתוב (נחמיה ט', ח'): "וכרות עמו הברית", ומובא שם ברש"י שהקב"ה סייע לו בקיום מצות ברית המילה. זאת משום שהברית צריכה להיות "עמו", ורק באופן זה תיכרת הברית כראוי (עיין רש"י י"ז, כ"ד).
והנה, הגמרא (נדרים ל"ב ע"ב) מספרת: "ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו: 'התהלך לפני והיה תמים' אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה! כיון שאמר לו: 'ואתנה בריתי ביני ובינך' נתקררה דעתו".
נתאר לעצמנו: אברהם אבינו שמסר עצמו על קידוש ה' בכבשן האש, פרסם אלוקותו של הבורא יתברך בעולם, עבד את ה' בכל לבו ומאודו, אדם שהגיע להכרת ה' בעצמו ללא מורה וללא רב, ובניגוד לשם ועבר שהיו לומדים באהליהם ולא הסתובבו בעולם אך הוא, אברהם, הלך הלוך ונסוע להפיץ את אמונת ה' בעולם, הוא ראש המאמינים, שומע שהקב"ה אומר לו: "והיה תמים", כלומר שכעת הוא בעל מום! ולכן באופן טבעי "אחזתו רעדה" וחשש שיש בו דבר מגונה ואינו שלם אף שעבד את ה' בכל כוחו, וכל מאוויו ורצוניו היו למלא את רצון ה' בעולם.
הקב"ה אומר לאברהם שאין לו פגם באמונה, אלא בהיותו בעל ערלה הוא בעל מום, הוא חסר.
והוסיפו חז"ל ללמדנו (שם) שאברהם אבינו שלט בכל אבריו מלבד חמשה איברים, אמר לו הקב"ה: אוסיף לך את האות ה"א ותהא מושלם בשליטתך גם על חמשת האיברים. "ולבסוף המליכו על מאתיים וארבעים ושמונה איברים".
האנשים חושבים שכאשר חסר לאדם משהו, הוא חסר, אומר הקב"ה לאברהם: אני מצווה אותך להוריד את הערלה, וע"י החסרון תהיה שלם ומושלם.
ועתה ששמע שאין פגם באמונתו התמימה, אלא הוא בעל ערלה "נתקררה דעתו" וידע אברהם כי אכן כל ימיו התהלך את ה' בצדיקות ובתמימות, וכעת הוא זוכה לברית הנפלאה המרוממת אותו לדרגת התמים השלם – דרגה לה ציפה כל ימיו.
<h4>בעצם היום הזה</h4>
"וַיָּמָל אֶת בְּשָׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (י"ז, כ"ג)
"בו ביום שנצטווה, ביום ולא בלילה" (רש"י)
בסוף פרשת האזינו (דברים ל"ב, מ"ח) כתב רש"י בשם הספרי: בשלושה מקומות נאמר "בעצם היום הזה": בנח, ביציאת מצרים ובמיתת משה. בנח – משום שהכניסו הקב"ה לתיבה באמצע היום, נגד כוונתם של בני דורו למנוע ממנו להיכנס לתיבה. אמר הקב"ה: הרי אני מכניס אותו לתיבה לעיני הכל, ולא יהיה מי שיצליח לעכב. ביציאת מצרים – הוציאם ה' באמצע היום, כדי להראות למצרים שאין הם יכולים לעכב את ישראל מארצם. ובפטירת משה – שכן עם ישראל סירב להיפרד ממנהיגם האהוב, ועל כך אמר הקב"ה שהוא יקח את משה באמצע היום, לנגד כל ישראל.
הקשו המפרשים: הרי גם באברהם אבינו נאמר: "וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה", ומדוע לא הזכיר רש"י גם מקום זה בין יתר המקומות? עוד יש לשאול: מדוע ביאר רש"י אצלנו את המילים "בעצם היום" – "ביום ולא בלילה", ולא פירש: "בחצי היום", כפי שכתב במקומות האחרים?
תשובה לכך נמצא בגמרא (פסחים ד' ע"א, ויומא כ"ח ע"ב), שלמדה מאברהם אבינו את הכלל שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר (י"ט, כ"ז): "וישכם אברהם בבקר". גם את מצות המילה ראוי לעשות מוקדם, כפי שלמדנו מזריזותו של אברהם. כך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' רס"ב סע' א'), שאף שכל היום כשר למילה, זריזין מקדימין למצוות ומלין מיד בבוקר.
מכאן שאברהם מל את עצמו בתחילת היום, ולא באמצעו, ומשום כך לא פירש רש"י את המילים "בעצם היום" כמקובל בשאר מקומות. מסיבה זו לא מנה רש"י בפרשת האזינו את ברית המילה בין הדברים שהתרחשו באמצע היום, כיון שהוא התרחש בתחילת היום, בניגוד לשלושת המקומות האחרים.
עלינו ללמוד מאברהם אבינו מהי זריזות של מצוה. זקן בן תשעים ותשע מל את עצמו, ובהיותו כואב – "וירא וירץ לקראתם". הוא בעצמו זריז, ומזרז את בני ביתו: "וימהר… מהרי… ואל הבקר רץ אברהם, וימהר לעשות אותו".
נפסקה הלכה (בשו"ע או"ח סי' צ' סע' י"ב) שמצוה לרוץ בדרך לבית הכנסת, שנאמר (הושע ו', ג'): "נרדפה לדעת את ה'".
ואפילו בשבת, ההולכים בשבת לבית הכנסת – מצוה שירוצו וימהרו לכבוד השכינה.
כמו כן, מי שנוסע בימות החול לבית הכנסת ראוי לו להחנות את רכבו קצת בריחוק, כדי לקיים את מצות הזריזות. וכדברי הגמרא (חולין ט"ז ע"א): "זריזותיה דאברהם קא משמע לן!"
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מקור השפע</h4>
"לֶך לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (י"ב, א')
"להנאתך ולטובתך" (רש"י)
הקב"ה, שמלוא כל הארץ כבודו, יכול היה להיטיב לאברהם גם במקום מולדתו. אבל הוא אמר לאברהם: היות שארץ ישראל היא מקור השפע שבעולם וממנה מתברך ונזון העולם כולו – לך לך אל הארץ אשר אראך. שם תקבל את שפע ההנאה והטובה, כי אין טובה והנאה כטובתה של ארץ ישראל.
<h4>מגן אברהם</h4>
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (י"ב, ב')
"'ואעשך לגוי גדול' – זהו שאומרים: 'אלקי אברהם'; 'ואברכך' – זהו שאומרים: 'אלקי יצחק'; 'ואגדלה שמך' – זהו שאומרים: 'אלקי יעקב'. יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר: 'והיה ברכה' – בך חותמין ולא בהם" (רש"י)
חתימת הברכה בתפילה תהיה דווקא באברהם, ולא ביצחק ויעקב. ואכן אנו חותמים בתפילה: 'מגן אברהם'. אמנם גם ליצחק וליעקב היו מלחמות בחייהם, וגם עליהם הגן הקב"ה; ועם זאת ברכת 'מגן אברהם' נקראת על שם אברהם אבינו ע"ה. זאת מפני שהגנתו של הקב"ה על אברהם אבינו היתה בדרך ניסית ומיוחדת: אברהם היה לוקח עפר ומשליכו לשמים, והיה נעשה לחיצים שבהם היה מנצח במלחמותיו. הגנה ניסית כזאת לא היתה אצל יצחק ויעקב.
כשאנו אומרים בתפילתנו 'מגן אברהם', בקשתנו היא שהקב"ה יילחם למעננו ויגן בעדנו, ונתגבר על האויבים כמו אברהם אבינו.
מצינו כעין הנס של אברהם אבינו גם במשך הדורות. הגמרא (תענית כ"א ע"א) מספרת שפעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לקיסר. בחרו בנחום איש גמזו שהיה מלומד בניסים, ושלחו אותו עם תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות אל הקיסר. בדרך התארח נחום איש גם זו במלון, והאנשים שם גנבו את האוצרות שבתיבה ומילאוה בעפר. הגיע נחום לקיסר, והלה פתח את התיבה. משראה את העפר ביקש להרוג את כל היהודים על הזלזול בכבודו של הקיסר. אמר נחום איש גם זו: "גם זו לטובה". בא אליהו הנביא ונדמה לאחד השרים. אמר לקיסר: שמא עפר זה מזמן אברהם אבינו הוא, שכאשר היה זורקו לאויר היו נעשים ממנו חיצים. ניסה הקיסר זאת – וראה זה פלא! העפר הפך לחיצים! כך הצליח הקיסר לגבור על אחת מהמדינות שלא הצליח לכבוש. כאות הוקרה ליהודים, מילא הקיסר את התיבה באבנים טובות ושלח את נחום איש גם זו בכבוד ויקר. בדרך חזרה, כאשר שוב שהה נחום איש גם זו באותו המלון, שאלוהו אנשי המלון לפשר הכבוד שקיבל. סיפר להם את שאירע. ביקשו אותם האנשים לזכות אף הם בכבוד הקיסר. סתרו את ביתם והביאו את כל העפר לקיסר. אמרו לו, שלמעשה העפר שהביא נחום איש גם זו לקיסר היה שייך להם. ניסה הקיסר את עפרם – אך שום דבר לא קרה. גזר הקיסר את דינם למיתה.
<h4>קיום מצוות לשמה</h4>
"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (י"ב, ד')
בעל ה'אור החיים' הקדוש ביאר (שם פס' ד' ד"ה "עוד ירצה"), שלמרות שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ברכות חשובות ונעלות אם יעמוד בניסיון: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (י"ב, ב'-ג') – מכל מקום אברהם אבינו עמד בניסיון שלא על מנת לזכות בברכות. אברהם הלך אל ארץ כנען רק מתוך מטרה לקיים את מצות בוראו. זהו שכתוב: "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'".
כאן מתגלה מעלתו הגדולה של אברהם אבינו, שעמד בניסיון בגבורה ובדבקות עצומה, כפי רצונו וציוויו של בורא עולם.
בשעה שאנו מקיימים מצוה, עלינו לומר: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הנה אנחנו באים לקיים את אותה המצוה כמו שציונו ה'" – ולא בגלל השכר המובטח למי שמקיים את המצוות.
<h4>הליכתו של אברהם והליכתו של לוט</h4>
"וַיֵלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶך אִתּוֹ לוֹט" (י"ב, ד')
בעל 'אור החיים' הקדוש מבאר, שהליכתו של אברהם אבינו מארצו למקום לא נודע רק כדי לשמוע לדברי הקב"ה, היתה מנוגדת לחלוטין למידתו של לוט. מטרת הליכתו של לוט היתה ליטול כבוד גדול ורווח מההליכה. אולם אברהם אבינו לא עשה כן. שאיפתו היחידה היתה להידבק בבוראו ולקיים את מאמרו יתברך.
צא וראה לאן הוביל ההבדל הזה שבין שני האנשים: לוט הלך לשם הרווח – וסופו שנפרד מאברהם והתדרדר עד שהגיע לדיוטה התחתונה של סדום ועמורה. אברהם אבינו, שהלך במטרה להטהר – סייעו בידו לעלות מעלה מעלה, למדרגות נשגבות ביותר.
הרי שבמידה שאדם מודד – מודדים לו: הרוצה להיטמא – פותחים לו, והרוצה להיטהר – פותחים לו.
<h4>תפילת אברהם על כיבוש הארץ</h4>
"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה, וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (י"ב, ו'–ז')
"בשעה שהיה מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלוואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור. אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'" (בראשית רבה פרשה ל"ט, ח')
כאשר הגיע אברהם לארץ, היה חשוב לו לעבור דרך שכם. מדוע? ביאר רש"י: "'עד מקום שכם' – להתפלל על בני יעקב כשיבואו להילחם בשכם". אברהם אבינו טרח ללכת לשכם, על אף שלא היה לו מה לעשות שם באותה שעה. הוא ראה את האנשים שגרו שם, שהיו חוטאים ורשעים – שלא כפי שציפה כשהגיע לסולמה של צור. עמד והתפלל על זרעו, שיצליחו לכבוש את המקום. מיד אמר לו הקב"ה (פסוק ז'): "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – בזכות קבלת התורה יזכו לירושת הארץ (עיין כלי יקר ד"ה "עד מקום").
תפילתו של אברהם אבינו הועילה לכל הדורות כולם, וגם לדורנו אנו. אין מה לחשוש מלקיחת הארץ, לא את שכם ולא כל מקום אחר, לפי שהארץ כולה נקנתה כבר לאברהם אבינו קניין עולם, וכבר התפלל אברהם שנצליח לירש אותה.
<h4>הלוך ונסוע הנגבה</h4>
"וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (י"ב, ט')
יש לבאר בדרך רמז את הפסוק. בנסיעתו הנגבה, רצה אברהם אבינו ללמד לבניו לדורות שתמיד צריך לשאוף לעלות, להתעלות ולהחכים. דבר זה מרומז בכך שנסע לכיוון דרום, ואמרו חז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב): "הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום". המנורה, שהיא סמל החכמה, היתה מונחת בדרום, ואילו השולחן, שהוא סמל הפרנסה והעושר, היה מונח בצפון. אברהם אבינו הדרים, דהיינו: השתוקק לחכמה. ואף שהעושר יכול להיות לו לעזר לחכמת התורה, בחר אברהם ללכת דרומה, ולא צפונה. לכן כתוב: "וילך אברם הלוך ונסוע הנגבה".
עוד יש לדייק מלשון הכתוב: "הלוך ונסוע". כשהלך אברהם אבינו דרומה הוא היה 'הולך ונוסע' ללא הפסקה. הסכנה הנוראה ביותר בעבודת ה' של האדם היא מצב של עצירה או של דריכה במקום. על האדם להתמיד בהליכתו, לעלות ולהתעלות בלי הפסקה כלל ועיקר. כך מובטחת לו סייעתא דשמיא שלא ייפול, ויזכה להגיע למדרגות גבוהות ונשגבות.
<h4>הנה נא ידעתי – ואהבת לרעך כמוך</h4>
"וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (י"ב, י"א–י"ג)
אחד מהניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו הוא הרעב הכבד שאילץ אותו לרדת מצרימה. שם נלקחה שרה אמנו על ידי פרעה הרשע.
מבאר רש"י: "'הנה נא ידעתי' – מדרש אגדה (תנחומא ה'): עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה". לפי פירוש זה לא הכיר אברהם אבינו כלל ביופיה של שרה אמנו עד עתה. עוד מפרש רש"י, וזו לשונו: "דבר אחר (בראשית רבה מ', ד'), מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה". לפי פירוש זה, חשש אברהם אבינו מהמצרים בשל יופיה של שרה, שהיה מעל הטבע. עוד מפרש רש"י: "ופשוטו של מקרא, הנה נא הגיעה השעה שיש לדאוג על יופיך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה". לפי פירוש זה באמת הכיר אברהם ביופיה, אלא שעתה היה עליו לתת דעתו על כך, משום שהאנשים השחורים והמכוערים עלולים להזיק לו בגללה.
ידועים דברי חז"ל (קידושין מ"א ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'". לפי זה, יקשה על הפירוש הראשון ברש"י: כיצד קידש אברהם אבינו את שרה אימנו בלא לראות אותה? אלא שיש בזה שבח גדול לאברהם אבינו, שכאשר ביקש לעצמו אשה, לא התייחס כלל לדברים החיצוניים שבה. הוא קיבל על עצמו את האשה שיזמן לו הקב"ה ללא כל השפעה של מצבה החיצוני. הרי גדולתו של אברהם היא שהיה מסוגל לקיים "ואהבת לרעך כמוך" בכל מצב.
אחד מגדולי דורנו זצ"ל היה רגיל לאכול בליל שבת גרעינים של חמניות. אשתו המסורה היתה מביאה לו מידי ערב שבת צלחת מלאה בגרעינים, ואחרי שהיה מסיים לאכלם היתה מרימה את המפה ומנערת את הקליפות אל פח האשפה. פעם אחת העיר לה בעלה הרב זצ"ל שיש למפה דין של 'מוקצה'. אמרה לו אשתו באנחה: הרי אתה עושה את המפה למוקצה על ידי הנחת הקליפות, ומה עלי לעשות? הרגיש הרב זצ"ל שהדבר מצער את אשתו, וקיבל על עצמו שלא לאכול עוד גרעינים, למרות שאהב זאת מאד, כדי שלא לעבור על עשה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, ח"י).
(אולם למעשה, אם הקליפות אינם ראויות למאכל אדם או בהמה, יניח דבר הראוי למאכל וכך יהא מותר לו לטלטל. ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב או"ח סי' ל"ד).
<h4>מעלת הצניעות</h4>
"וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם" (י"ב, י"ז)
"'על דבר שרי' – על פי דיבורה. אומרת למלאך: הך! והוא מכה" (רש"י ע"פ בראשית רבה מ"א, ב')
פרעה התפלא: מי הוא זה שמכה בו? כיצד הצליח לעקוף את כל שומרי בית המלך ולהיכנס לחדרו? מכאן אנו למדים כמה גדולה מעלתה של הצניעות! בזכות צניעותה המופלגת של שרה אמנו זכתה להינצל מאותו רשע, ומלאך מן השמים בא להצילה.
הקב"ה אמר לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, י"ב) – "בקול רוח הקודש שבה", והוסיף רש"י: "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". שרה לא נזרקה לכבשן האש ולא עמדה ברוב הנסיונות הקשים שעמד בהם אברהם, אך עם זאת זכתה לרוח הקודש ולנבואה. כל זאת בזכות מידת הצניעות שהיתה בה. ואכן, המלאכים שואלים (ח"י, י"ט): "איה שרה אשתך", כדי להדגיש את הצניעות שהיתה בה, שהיתה מסתירה עצמה באוהל.
<h4>ברכת אברהם תעשיר</h4>
"וְגַם לְלוֹט הַהוֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהֲלִים" (י"ג, ה')
"מי גרם לו שהיה לו זאת? הליכתו עם אברהם" (רש"י)
מקור דברי רש"י הוא בגמרא (ב"ק צ"ג ע"א), המביאה בהקשר זה משל: "בתר מרי נכסי ציבי"; וכעין זה בגמרא בשבועות (מ"ז ע"ב): "קרב לגבי דהינא ואידהן" – פירוש: "אם נגעת במשוח בשמן תהא גם אתה משוח בנגיעתו" (עיין רש"י שם ובחידושי אגדות למהרש"א שם).
הרי שללוט מצד עצמו לא היה שום רכוש; ורק בזה שהלך עם אברהם אבינו והתקרב אליו, זכה וגם לו היה רכוש. דבר דומה מצאנו אצל יעקב ולבן: כאשר הגיע יעקב אל לבן היה לבן עני ולא היו לו בנים (עיין רש"י), ובזכות יעקב נתברך.
ובשונה מלבן, שלא הכיר בכך שהברכה באה לו מחמת יעקב, באומרו (ל', כ"ז): "נחשתי ויברכני ה' בגללך", לוט הכיר בברכה שקיבל בזכות הליכתו עם אברהם.
<h4>נוחה להיכבש</h4>
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (י"ג, י"ז)
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ק' ע"א) מביאה מחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר: "הלך בה לארכה ולרחבה – קנה מקום הילוכו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום". הרי שלשיטת רבי אליעזר עצם ההליכה מקנה את השטח.
מניין לר' אליעזר שהילוך לאורך ולרוחב מקנה את הארץ? דכתיב: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה – כי לך אתננה".
חכמים מסבירים שדוקא אצל אברהם נקנתה הארץ בהליכה, בשל חביבותו של אברהם כדי שתהיה הארץ נוחה להיכבש לפני בניו.
פשט הדברים הוא, שיהיה לבניו קל יותר לנצח את האויבים ולכבוש את הארץ; אבל רש"י הסביר שם: "כדי שיהא נוח – דהוו להו כיורשין ולא כגזלנין, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג ולא פתחון פה למידת הדין".
עוד יש לבאר את דברי רש"י, שלא רק אם בניו יהיו צדיקים תהיה הארץ נוחה להיכבש ולא תיפול שערה אחת מהם ארצה, אלא שבכל מקרה שיבואו בניו לכבוש את הארץ לא תהיה סטרא אחרא כנגדם, כי אברהם ביטל אותה ואת קטרוגה. כך פעל אברהם שיהיה נוח לבניו לכבוש את הארץ.
<h4>מזונה של סדום</h4>
"וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ" (י"ד, י"א)
מה טעם ראה הכתוב לציין במפורש את האוכל?
יש לבאר לפי דברי חז"ל (יומא ל"ט ע"א) על הפסוק (ויקרא י"א, מ"ג): "ונטמתם בם" – "אל תקרי 'ונטמתם' אלא ונטמטם". דהיינו, מי שאוכל אוכל לא כשר ליבו נהיה אטום וסתום, וקשה ללמדו תורה ולהכינו לקיום התורה והמצוות. מוכח מכאן, שישנם סוגי מאכל שגורמים לאטימות הלב.
כאשר מלכי סדום מרדו בכדרלעומר, אחרי שתים עשרה שנות עבדות, תמהו ארבעת המלכים: מה ראו מלכי סדום למרוד? כאשר ארבעת המלכים ניצחו, ביקשו לברר מה גרם למנוצחים לטמטום ולאטימות הלב. הם הבינו שכנראה האוכל שהם אוכלים גורם לאטימות הלב, ולכן כאשר שבו את בני סדום לקחו עימם גם את מאכלם, על מנת לבדוק את המזון וללמוד אלו מאכלים גורמים לאטימות הלב.
עוד יש לבאר: דרכו של עולם, כשאכסנאי מגיע לעיר חדשה הוא מתעניין במאכלי המקום, אולי ילמד על מאכל חדש וטעים. אנשי סדום ועמורה מעולם לא נתנו ממאכלם לאורחים, ולכן המנצחים במלחמה לקחו גם את אוכלם של אנשי סדום, כדי להכירו ולעמוד על טיבו וטעמו.
<h4>רושם החינוך של אברהם</h4>
"וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (י"ד, י"ג)
רבותינו (תנחומא חוקת כ"ה) אמרו, שהפליט היה עוג (עיין ברש"י). רבינו הספורנו כתב שהפליט לא הכיר את לוט, ולא ידע שהוא בן אחיו, אבל כששמע שאותו שבוי מחזיק גם הוא בדעותיו של אברהם, ראה צורך לספר לאברהם על האיש שדומה לו בדעותיו ואמונותיו, שנמצא בשבי.
מכאן אנו רואים מהו עומק חינוכו של אברהם אבינו. אף על פי שלוט כבר עזבו והלך לדור עם אנשי סדום הרעים והחטאים, רושם חינוכו של אברהם אבינו באמונת הייחוד נשאר קבוע בו.
<h4>חניכים של נס</h4>
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (י"ד, י"ד)
כתב רש"י (בשם גמ' נדרים ל"ב ע"א): "'חניכיו' – 'חניכו' כתוב, זה אליעזר שחנכו למצוות… 'שמונה עשר' וגו' – רבותינו אמרו: אליעזר לבדו הוא, והוא מניין גימטריא של שמו".
יש להבין: מדוע הוצרכו חז"ל להוציא את המקרא מידי פשוטו ולומר ש"שמונה עשר ושלוש מאות" זה אליעזר? אלא, הנביא (בהפטרה לפרשה זו מישעיה מ"א, ב') אומר על אברהם אבינו: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גויים ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו". מבואר בגמרא בתענית (דף כ"א), שאברהם אבינו היה זורק עפר והעפר היה הופך לחיצים, שבאמצעותם ניצח אברהם אבינו את המלכים, עיי"ש. אם כן, כיון שנצחונו היה בדרך נס, בהכרח יש לומר שלא היו לו 318 חיילים ממש, אלא אליעזר לבדו.
<h4>כהן לא-ל עליון</h4>
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (י"ד, י"ח-כ')
מלכי צדק הוא שם בן נח, כפי שדורשת הגמרא במסכת נדרים (ל"ב ע"ב) את הפסוק (תהלים ק"י, ד'): "אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק" – זהו שם בן נח. והנה שם בן נח מקדים בדבריו את ברכת אברהם על ברכת ה'. הרי הוא אומר: "ברוך אברם לאל עליון עושה שמים וארץ, וברוך אל עליון אשר מגן צריך מידך". אמר הקב"ה: אם אתה מקדים את אברהם לשמי – הרי שאם עד עתה היית כהן, מעתה עוברת הכהונה לזרעו של אברהם.
המעשר שנתן אברהם למלכי צדק הוא, אפוא, המעשר האחרון שקיבל ככהן. מעתה המעשרות שייכים לאברהם ולזרעו, ולא יתנם עוד למלכי צדק.
יצחק היה פטר רחם של שרה אמנו, אך לא שמענו שעשו לו פדיון הבן, והרי האבות קיימו את כל התורה כולה! למדנו שיצחק היה כהן, ולכן נפטר מפדיון הבן. גם ליעקב לא עשו פדיון הבן (אמנם אפשר לומר שעשו היה גדול ממנו), וכך היו יצחק ויעקב כהנים. רק כאשר נולדו י"ב השבטים, אמר הקב"ה שהכהונה תעבור לשבט לוי, וכל שאר השבטים ייחשבו 'ישראליים'.
<h4>בטחון וקיום מצוות</h4>
"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (י"ד, כ"ג)
כתוב בגמרא (חולין פ"ט ע"א): "ואמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו: 'אם מחוט ועד שרוך נעל' זכו בניו לשתי מצוות: לחוט של תכלת ורצועה של תפילין".
במצות התפילין מראה האדם את אמונתו בקב"ה. חוטי הציצית וקשריו רומזים לתרי"ג מצוות. אמר הקב"ה לאברהם: כיון שבטחת בי וקיימת את מצוותיי, אני עומד ונוטל את הדברים הסתמיים שאמרת: "אם מחוט ועד שרוך נעל", וקובע לבניך שתי מצוות יקרות וחשובות.
<h4>מקור העושר של אברהם</h4>
"וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (י"ד, כ"ג)
יש להבין את חששו של אברהם אבינו שיאמר מלך סדום: אני העשרתי את אברהם. הרי אברהם אבינו היה עשיר מופלג, כפי שהעידה עליו התורה (י"ג, ב'): "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב". כולם יודעים שהוא עשיר, האם יעלה על הדעת שאם ייתן לו מלך סדום דבר כלשהו, חוט או שרוך נעל, יחשוב מישהו ש"אני העשרתי את אברהם"?
אלא, ידע אברהם אבינו שהוא עתיד להתעשר הרבה יותר מעושרו זה, וכדברי רש"י (י"ד, כ"ג): "'ולא תאמר' וגו' – שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: 'ואברכך'". לכן חשש שמהיום שיקבל חוט או שרוך יתחיל להתעשר ביותר, ועל עושר זה יאמרו הבריות שהוא משל מלך סדום. אברהם רצה שידעו הכל, כי העושר שעוד יבוא לו נובע מהבטחת הקב"ה, מידו הרחבה, ולא בזכות מעשיו של מלך סדום.
חפים מפשע?!
"אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (ט"ו, א')
"'אנכי מגן לך' – מן העונש, שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת" (רש"י בשם בראשית רבה מ"ד, ה')
ממה חשש אברהם אבינו כשיצא למלחמה? שמא יהרוג אנשים חפים מפשע. לאחר נצחונו במלחמה אמר לו הקב"ה: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" – כלומר: אל תחשוש על האנשים שהרגת, משום שכל מי שסייע במלחמה גם הוא אשם ויש לו יד בדבר.
אין להתרגש מכל ההאשמות שמאשימים אותנו שונאי ישראל על כך שנפגעים חפים מפשע בפעולות כאלו או אחרות. כך קבע הקב"ה: כל מי שאינו מונע פגיעה כל שהיא בעם ישראל – שהם המוחזקים והבעלים על הארץ הזאת – נחשב כאילו הוא בעצמו פוגע בעם ישראל.
כעין זה מצאנו ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הלכה י"ד), לגבי מעשי בני יעקב, שמעון ולוי, שהרגו את כל אנשי שכם. אמנם רק חמור היה צריך להיענש, שהוא זה שחטא; אך כיון שכל אנשי עירו לא מנעו ממנו את המעשה, על כן נתחייבו כולם מיתה: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל – וראו וידעו ולא דנוהו".
<h4>הדבוק בארץ ישראל נקרא גדול</h4>
"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי" (ט"ו, י"ח-כ"א)
מביאורו של רש"י ניתן ללמוד מהי מעלתה העצומה של ארץ ישראל, וז"ל (ע"פ גמ' שבועות מ"ז ע"ב): "'הנהר הגדול נהר פרת' – לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר: 'והנהר הרביעי הוא פרת'. משל הדיוט: עבד מלך – מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך".
עוד ניתן ללמוד מדברי רש"י, על ההבטחה של נתינת הארץ לעם ישראל לעתיד לבוא, וז"ל (בשם בראשית רבה מ"ד, כ"ג): "'את הקיני' – עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (ישעיה י"א, י"ד): 'אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם'. 'ואת הרפאים' – ארץ עוג, שנאמר בה (דברים ג', י"ג): 'ההוא יקרא ארץ רפאים'". כלומר, אף על פי שהר שעיר נתון לעשו ירושה, אבל לעתיד לבוא הוא יסופח לנחלת עם ישראל שנוחלים את ארץ ישראל בשלמותה. וזאת לאחר שיתקיים בהם (עובדיה א', כ"א): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", ואז "והיתה לה' המלוכה".
<h4>למי חלק ונחלה בארץ?</h4>
"וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם" (י"ז, ח')
מיד לאחר הבטחת הארץ מצווה הקב"ה את אברהם על מצות ברית המילה (י"ז, ט'): "ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם".
אמר אברהם אבינו: ריבונו של עולם, אתה מבטיח את הארץ לי ולזרעי אחריי, והרי מזרעי יצא גם ישמעאל, שמא יבוא ויטען שיש לו זכות בארץ? אמר לו הקב"ה: אני מבטיח את הארץ רק למי שמיוחס אחריך, ורק "ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, י"ב).
יש לדעת, שאין כוונתנו לסלק את כל הגויים מהארץ לארצות אחרות שיקלטו אותם. הגויים יוכלו להישאר בארץ; אבל נַתְּנֵה עמהם שאם הם רוצים להישאר בארצנו ולחיות בשלום אמת, עליהם לשלם על כך, והם צריכים לעשות את מלאכתנו. על ידי כך נוכל לשבת וללמוד תורה, שזהו עיקר ייעודנו ומטרתנו בעולם.
עוד יש לדעת, שגם לישראל אין זכות וחזקה בארץ אלא אם הם מקיימים את ברית המילה, שבזכותה ניתנה הארץ לאברהם אבינו.
<h4>עצת ממרא</h4>
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ח') מספרים שלאברהם אבינו היו שלושה חברים: ענר, אשכול וממרא, והוא שאל בעצתם אם למול, כמצות ה'. ענר ואשכול יעצו לו שלא למול, וממרא יעץ לו למול. דבר זה רמוז בראשי התיבות של שמם. ענר אמר לו: ע'ינוי נ'פש ר'ע, אשכול אמר לו: א'ין ש'ווה כ'לום ל'מילה, ואילו ממרא אמר לו: מ'ול מ'הר ר'ופאך א'ל.
יש להבין: וכי אברהם אבינו היה צריך ליטול עצה מחבריו, אחרי שהקב"ה ציוה עליו למול?! אלא, ידוע הדבר שכאשר יש לאדם חבר טוב, ובא אדם אחר ורוצה להתחבר עמו, הוא צריך ליטול את רשותו של חבירו הראשון. כך גם כשנצטוה אברהם אבינו על המילה אמר לקב"ה: כיון שאתה כורת עמי ברית, ברצוני לצרף את שלושת חבריי. והסכים הקב"ה עמו. ובשכר שיעץ ממרא לאברהם לשמוע לציווי ה', נגלה ה' בחלקו.
יש מבארים, שבוודאי לא היה צריך אברהם אבינו ליטול עצה מחבריו אם לשמוע בקול ה'. הוא התייעץ איתם בשאלה אחרת: האם למול בפרהסיה או בצנעא? ממרא יעץ לו למול בפרהסיא, כמו שנח נכנס לתיבה לעיני כל העולם, למרות האיומים של בני דורו שרצו להורגו ולשבור את התיבה.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>העוסקים בצרכי ציבור באמונה</h4>
"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (י"ד, כ"ג)
חמיו של מרן הרב זצ"ל, אבי הרבנית תליט"א, הוא הרב הגאון רבי נסים דוד עזרן זצ"ל. הרב עזרן היה תלמיד חכם גדול, כתב חידושי תורה, והקים עולה של תורה בישיבת "בית שמואל" בירושלים עיה"ק. מבית מדרש זה יצאה אורה ותורה לכמה וכמה ישובים. על אף שהיו רבים מבני הישיבה תלמידי חכמים ושקדנים, ראה הרב עזרן כי חלק מהישיבות לא קיבלו את כל התלמידים אליהם או שסילקו תלמידים שהיו מאחרים ומחסירים ושלא שקדו על לימודם כראוי, ונמצאו רבים שנפלו ל"רחוב" והיו כבר אבודים. החליט הרב עזרן לקבלם לישיבתו, כיוון שראה בכולם ראויים כי כולם נשמות קדושות ורק דוחק העוני במשפחה גרם להם. תמיד היה אומר את דברי חז"ל (נדרים פ"א ע"א): "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה". ואכן מישיבתו יצאו רבים וטובים, גדולים בתורה וביראת שמים. לא אחת היה הרב עזרן בכבודו ובעצמו מלמד את מלאכת השחיטה והלכותיה במסירות גם לכאלה שהיו בעלי קשיי קליטה עד שידעו אותן על בוריין. ואכן, הישיבה הלכה והתפתחה והצליחה לגדל דורות של תלמידי חכמים.
סיפר מרן הרב זצוק"ל על חמיו זצ"ל: הנהגה מיוחדת של חסידות היתה לו בגיוס תרומות לישיבה. לא פעם התווכחתי איתו שאת ההוצאות הטלפוניות של הישיבה או את תשלומי הנסיעות הוא רשאי לקחת מחשבון קופת הישיבה, אך הוא נשאר בהנהגתו שכיוון שכספים אלה קודש בשביל להרבות ספסלים לתורה ובהחזקת הישיבה הוא היה אישית משלם הוצאות מכספו, וחלילה חלילה לא לקח לעצמו גם כשהיה מגיע לו. הוא היה בבחינת ההלכה (שולחן ערוך, אורח חיים סי' תקפ"ו סע' ט"ז) שנאמרה בשופר: "ציפהו זהב במקום הנחת פה – פסול, שלא במקום הנחת פה – כשר. ציפהו זהב מבפנים – פסול, מבחוץ – אם נשתנה קולו מכמות שהיה – פסול, ואם לאו – כשר". וכן היה בבחינת מה שאמרו בארון עצי שיטים: "וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו".
<h4>יראתו וחכמתו קודמת למילתו</h4>
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
לאחד משופטי בית המשפט הבכירים בארץ נולדו נכדים – תאומים. יום השמיני למילה נפל בשבת ולצורך המילה הזמינה המשפחה את אחד המוהלים הידועים שבירושלים. ביום השבת, אחר תפילת שחרית, הופיע המוהל לקיום הברית, והנה הוא שומע משיחתן של המוזמנים ובני המשפחה כי התאומים נולדו בניתוח קיסרי. וכידוע הלכה היא, כי מילה בזמנה דוחה את השבת דווקא למי שנולד כדרכו, אך לא בדרך של ניתוח קיסרי. המוהל נותר לרגע אובד עצות. הכל מוכן לברית: הסעודה, האורחים, הסנדק, אבי הבן והמוהל, אלא שהעיקר חסר מן הספר – הרי חבורה בשבת זה איסור דאורייתא – חובל. עוד הוא תוהה מה עליו לעשות, נזכר המוהל שמרן הרב זצ"ל מתגורר בקרבת מקום. ללא אומר יצא מן המקום והלך לביתו של הרב, וכשהוא נרגש ונפחד סיפר לרב את אשר נקרה על דרכו. השיב לו הרב: "הלוא אתה זריז במלאכתך, עליך רק להתנהג בטבעיות כאילו אתה חותך ותסגור את החיתול כאילו סיימת את המילה. כמובן שאת הפסוקים תאמר כסדרן חוץ מהברכות, והכל על מקומו יבוא בשלום. מחר תבוא לבני המשפחה ותסביר את הטעם שלא גזרת – ותגזור אומר".
וכן הווה. בזריזותו הטבעית פעל המוהל וסגר את החיתול, וכל האורחים ובני המשפחה התפעלו מן המילה עד שנשמעו קולות התלהבות שאמרו כי אפילו דם לא יצא… למחרת, בא המוהל לבדוק את הנימולים… והשלים את מלאכתו.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>כבוד האשה והבעל</h4>
"וּלְאַבְרָם הֵטִיב בַּעֲבוּרָה" (י"ב, ט"ז)
על הפסוק (י"ב, ט"ז): "ולאברם הטיב בעבורה" אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א): "א"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: 'ולאברם היטיב בעבורה', והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (ועיין במהרש"א שם "שהיטיב" הכוונה על הקב"ה- אחרת מהפשט).
וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו הל' י"ט-כ'), וז"ל: "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהא דבורו בנחת ולא יהיה עצב או רגזן. וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהא עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח".
<h4>ביקור בארץ ישראל</h4>
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (י"ג, י"ז)
שאלה: האם תיירים יהודים המבקרים בארץ מקיימים מצוה?
תשובה: המשנה בכתובות (פרק י"ג משנה י"א) אומרת: "הכל מעלין לארץ ישראל". ורש"י (שם דף ק"י ע"ב ד"ה "הכל מעלין") הדגיש "לעלות ולישב". כלומר, עיקר מצוה זו היא ישיבה בארץ. ובשו"ת הרשב"ש (סי' א') כתב שהמצוה היא הישיבה, והעלייה היא הכנה למצוה, שהרי בלא עלייה אין ישיבה. והישיבה היא נטיעת גנות ופרדסים ובניית בתים, וכמובן שגר בארץ.
ואמנם יש מי שאומר (עי' ציץ אליעזר ח"ד סי' ה') שגם בטיול בארץ עושה מצוה כל שהיא. ומכל מקום אומרים בשם האר"י שאינה דומה מצות הטיול למצות הישוב ממש. ורמז בדבר (ישעיה מ"ב, ה'): "נֹתֵן נשמה לעם עליה – נשמה קדושה ליושבים בה, ורוח להֹלכים בה – אותם המטיילים", ועי' גם בארצות החיים (לגר"ח פאלאג'י) שהביא מחלוקת הפוסקים אם יש מצוה לבאים לראות הטובה היא.
ולכן עיקר המצוה היא לעלות לארץ ישראל, לבנותה, לטעת בה עצים או ללמוד בה תורה כיון שאין תורה כתורת ארץ ישראל, וכדברי המדרש (בראשית רבה פרשה ט"ז, ד'): "'וזהב הארץ ההיא טוב' (ב', י"ב)- מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י". ובכל זאת בימינו יש מצוה לבקר ולטייל בארץ שעל ידי כך יראו "טוּב הארץ" ויחשקו ויחפצו לגור בה.
<h4>אמירת "לחיים" בשתיית יין</h4>
"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְקֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ קֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (י"ד, י"ח-כ')
הגמרא במסכת נדרים (ל"ב ע"ב) אומרת שמלכי צדק מלך שלם, שהיה כהן, ברך תחלה את אברהם: "ברוך אברם" ואחר-כך ברך את ה': "וברוך א-ל עליון", וכיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, אמר אברהם למלכי צדק: "וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו"? ובגלל זה הוציא הקב"ה את הכהונה ממלכי צדק ומסרה לאברהם.
ואומרים הפוסקים (עי' כה"ח סי' קע"ד ס"ק ה"ן) שכשאדם מתארח אצל חברו ומגישים לו יין, לא יאמר בתחילה, כדרך העולם: 'לחיים', או 'חיים טובים', 'רפואה שלמה' וכדו', ואחר כך יברך על היין "בורא פרי הגפן" וישתה- כיון שאין זו דרך התורה, אלא דרכו של שם בן נח. אלא הסדר הנכון הוא שתחילה יברך על היין וישתה ממנו, ואחר כך יברך את בעל הבית בברכות השגורות שאומרים 'לחיים' וכדו'. סדר זה אינו ממידת חסידות, אלא דבר פשוט ואמונה בבורא עולם, שקודם מברכו ומודה לו על מה שנותן לו, ואחר כך מתייחס למארח שלו. ודבר ברור הוא, שאין לבעל הבית כלום משלו, אלא הכל מאת הבורא יתברך.
יש אומרים, שאם מתארח אצל יהודי ירא שמים, והוא תלמיד חכם שבודאי בקיא בדין זה, שקודם צריך לברך על היין ואחר כך לומר 'לחיים' וכדומה, ואותו אדם אינו נפגע או מקפיד אם יברך תחילה- יעשה כמו שכתבנו אבל אם מתארח אצל עם הארץ שאינו יודע את ההלכה בענין הזה, ואם לא יאמר לו מתחילה 'לחיים' כמקובל אצל המון העם, הוא עלול להיפגע ולהקפיד, אזי רשאי להקדים ולברכו בחיים טובים ובבריאות טובה, ואחר כך יברך על היין וישתה, ויכול לסמוך על הסברא שיש כאן גם הודאה להקב"ה ששלח לו את המשקה באמצעות הנותן, וכעין מה שאמרה הגמרא (בבא קמא צ"ב ע"ב): "חמרא למריה- טיבותא לשקייה, שנאמר (דברים ל"ד, ט'): 'ויהושע מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו'"- כלומר שתלה החכמה והגדולה במשה כאילו משה עצמו נותנה ליהושע, והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא.
<h4>מילה שלא בזמנה ביום חמישי או שישי</h4>
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
שאלה: תינוק חולה אשר מילתו אינה בזמנה וההורים מזמינים את המוהל למול את בנם ביום ה' או ו' בשבוע, האם מותר להיענות לבקשה, או שיש לנהוג כדעת האוסרים המובאים בבית יוסף (יו"ד סי' רס"ב וסי' רס"ח והובא בט"ז סי' רס"ב ס"ק ג') כדי שלא יגרם צער לתינוק ביום השבת?
תשובה: בענין מילה שלא בזמנה אנו נוהגים כדעה הבית יוסף, שאין לעשותה לא ביום ה' ולא ביום ו' וק"ו שאין לעשותה בשבת. אמנם אם כבר הזמינו את ההורים, האורחים, האולם וכד', וייגרם להם הפסד ממון מרובה, או ייגרם צער גדול לקרובים שכבר הוזמנו, בדיעבד אפשר להקל ולמול ביום ה' או ו', אך בשום פנים ואופן אין למול בשבת (ועיין בשו"ת "רב פעלים" יו"ד ח"ד סי' כ"ח, ברכ"י יו"ד סי' רס"ב ס"ק ב'. וכ"כ בספר "נתיבי עם" יו"ד סי' רס"ב שכתב שכך הוא המנהג בארץ ישראל שאין מלים מילה שלא בזמנה לא ביום ה' ולא ביום ו').
<h4>הזמנה לברית מילה</h4>
"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם" (י"ז, י"ב)
שאלה: האם מותר לאבי הבן להזמין אנשים לברית המילה ולסעודת המילה?
תשובה: מצות המילה היא מצוה יקרה ונעלה ובפרשתנו אנו למדים על מסירות הנפש של אברהם אבינו בהימולו ובזרעו אחריו.
אומרים חז"ל (שבת ק"ל ע"א): "כל מצוה שמסרו ישראל עצמן…עדיין מוחזקת בידם". רש"י שם פירש: "עושין אותה בשמחה – שעושין משתה". יש אומרים שחייבים לעשות סעודת מצוה וחיוב זה הוא מדאורייתא (שו"ע או"ח סי' תקנ"א סע' י' בשע"ת שם ס"ק ג"ל), ויש אומרים שהיא מדרבנן.
מרן (יו"ד סי' רס"ה סע' י"ב) פסק שנוהגים לעשות סעודה ביום המילה.
מכל מקום, סעודה זו נקראת סעודת מצוה ונוהגים שאבי הבן לא מזמין לסעודה כיון שאומר הרמ"א (שם) שמי שמוזמן לסעודת מצוה ולא הולך הוי כמנודה לשמים.
למעשה יש הנוהגים שאחד המוזמנים או הקרובים מודיע על סעודת המילה, ויש מחמירים שלא להזמין למילה עצמה אלא להודיע רק על קיום הברית – בלי לומר שמזמין.
וכל זה הוא לגבי סעודת הברית עצמה, אך לסעודת "ברית יצחק" (זוהר בלילה שקודם הברית) או ל"שלום זכר" נהגו להזמין.
<h2>פרשת וירא</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
<h4>לבקר את החולה</h4>
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (י"ח, א')
"'וירא אליו' – לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י על פי הגמרא ב"מ פ"ו ע"ב)
פרשתנו פותחת באחת המצוות החשובות: מצות ביקור חולים, עליה אמרו חז"ל (פאה פ"א מ"א), שהמקיימה אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
הטור מפליג במעלת מצות ביקור חולים, וזו לשונו (טור יו"ד סי' של"ה): "א"ר יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו: הבא זכות ותיפטר. וכיון שחלה האדם, מצוה על כל אדם לבקרו, שכן מצינו בהקב"ה שמבקר חולים, כמו שדרשו בפסוק: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' – מלמד שבא אליו לבקר החולה".
מצות ביקור חולים אינה רק לשאול בשלום החולה ולאחל לו שיהיה בריא, אלא העיקר הוא לברר מה אפשר לעזור ולסייע לחולה, כדי להחיות את נפשו. על המבקר להציע עזרה למשפחת החולה, לסייע בקניית תרופות, להחליף את המשפחה במשמרת ליד מיטת החולה בלילה, וכל כיוצא בזה.
כך אנו למדים גם מביקור החולים שערך הקב"ה אצל אברהם אבינו. הגמרא (ב"מ פ"ו ע"ב) מלמדת, שאחד מהמלאכים ששלח הקב"ה אל אברהם הוא רפאל, שנשלח לרפא את אברהם.
ולכאורה אפשר לשאול: אם הקב"ה בכבודו ובעצמו ביקר את אברהם, מדוע לא ריפא אותו בעצמו, אלא שלח מלאך לרפא אותו? נראה שרצה הקב"ה ללמדנו הלכתא רבתא במצות ביקור חולים. הגמרא אומרת (סוטה י"ד ע"א): "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים י"ג, ה'): 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו' – וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (שם ד', כ"ד): 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה… הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (י"ח, א'): 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' – אף אתה בקר חולים". מכאן שעלינו להתבונן באופן שבו ביקר הקב"ה את אברהם, וללמוד ממנו מסקנות גם לגבינו, כיצד עלינו לבקר חולים.
אילו לא היה הקב"ה שולח מלאך לרפא את אברהם, אלא היה מרפא את אברהם בעצמו, היינו חושבים ללמוד ממידותיו של הקב"ה שאין מצות ביקור חולים חלה אלא על מי שמסוגל לרפא את החולה, כדוגמת הקב"ה. אבל אין זה נכון. כל אדם, אפילו שאינו רופא ואין הוא בא כדי לרפא, חייב לעסוק בביקור חולים.
הגמרא מספרת (נדרים מ' ע"א) על רבי עקיבא שראה כמה ימים שתלמידו לא הגיע לישיבה. הלך לבדוק מה אירע עמו, ומצאו חולה בביתו. ביתו היה מלוכלך ביותר. רבי עקיבא, ראש הישיבה הגדולה בתולדות עם ישראל, שמנתה עשרים וארבע אלף תלמידים, מי שהיה מטייל בפרד"ס בלי פגע ושלט בכל התורה כולה, לא ביקש לקרוא לפועל שיבוא לנקות (אם היה עושה כן, מיד היו קופצים הכל לעשות את בקשת גדול הדור), אלא הוא בעצמו הפשיל את שרווליו, טרח, יגע וניקה את ביתו של התלמיד. הוא החליף את מצעיו, רחצו והלבישו בגדים נקיים. עד שאותו חולה אמר: רבי, החייתני. אלמלא עשה רבי עקיבא כן מי יודע אם היה החולה חי. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאינו מבקר חולים כאילו שופך דמים.
בעל 'מעם לועז' אומר: צריך אדם לעזור לחולה בגופו, בממונו ובנפשו: בממונו – אם צריך רפואה ישלם ויביא לו רפואה. בגופו – לרבץ ולנקות לפניו. בנפשו – להתפלל על החולה. וסימנך: "אשר 'מגן' צריך בידך" – ממון, גוף, נפש (עיי"ש חלק א' עמוד שמ"ח).
<h4>מקור מצות ביקור חולים</h4>
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (י"ח, א')
"'וירא אליו' – לבקר את החולה. אמר ר' חמא בר' חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י בשם הגמ' ב"מ פ"ו ע"ב)
הגמרא בנדרים (דף ל"ט ע"ב) אומרת: "אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה מניין? שנאמר (במדבר ט"ז, כ"ט): 'אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם'. מאי משמע? אמר רבא: אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן – מה הבריות אומרים (שם): 'לא ה' שלחני' לזה".
הסבר דברי רבא: משה רבינו לא רצה להעניש את קורח ועדתו בכך שיהיו חולים, כי אז יבואו אחרים לבקר אותם ויתפללו עליהם שתהיה להם רפואה שלמה. לכן התפלל שייבלעו באדמה.
וצריך להבין: מה אכפת לו למשה רבנו ע"ה אם יהיו חולים במחלה קשה? האין זה עונש מספיק? אלא, חשש משה רבינו שתהיה לקורח ולעדתו זכות מיוחדת בכך שהם יזכו את האנשים במצות ביקור חולים. זכות זו תציל אותם מהגזרה, ולא יתקדש שמו של הקב"ה בעולם.
מכאן עלינו ללמוד את גודלה של מצוה זו. בכוח הזכות של מי שמזכה אחרים לקיימה, גם אם הוא עצמו אינו מקיים אותה בפועל, יכולות גזירות קשות להתבטל. על אחת כמה וכמה גדולה זכותו של מי שמקיים אותה בעצמו.
אך עדיין יש לשאול על גמרא זו: מדוע צריכה הגמרא ללמדנו את מצות ביקור חולים מתפילת משה על קורח, ואינה לומדת זאת ממידותיו של הקב"ה שבא בעצמו לבקר את החולה, אברהם אבינו?
התשובה היא, שמאברהם אבינו ע"ה לא היה אפשר ללמוד שיש מצוה לבקר כל חולה. אברהם אבינו היה אדם חשוב מאוד, ומשום כך בא הקב"ה לבקרו. אילו הגמרא הייתה מביאה מקור למצות ביקור חולים מאברהם אבינו, היינו אומרים שאין מצוה לבקר חולים פשוטים; ומה שהקב"ה ביקר את אברהם הוא מחמת חביבותו. לכן הביאה הגמרא מקורות אחרים ללמד שיש מצוה לבקר כל חולה, גם אם הוא אדם פשוט.
ואכן, רבי אליעזר פאפו ע"ה בספרו 'פלא יועץ' מספר, שראה כיצד בקהילות מסוימות ישנן קופות מיוחדות לגמילות חסדים, להאכלת רעבים, לתמיכה ביתומים וכדו', אך החולים אינם זוכים לביקור ולסעד. ועוד: אם עני ועשיר חולים – באים הציבור לבקר את העשיר, ואת העני מזניחים. נגד זה באה הגמרא ללמדנו, שלא רק העשירים והחשובים צריכים לזכות לביקור, אלא אפילו בחולים פשוטים מקיימים מצוה זו, ללא שום הבדל.
<h4>ביקור המלאכים ומתן תורה</h4>
"וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (י"ח, א'–ב')
"'כחם היום' – הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים" (רש"י בשם הגמרא ב"מ פ"ו ע"ב)
לשם מה היה צריך הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה, שתרחיק את האורחים, ואחר כך לשלוח במיוחד מלאכים בדמות אורחים? יכול היה שלא להוציא חמה מנרתיקה וממילא לא היה צריך לשלוח מלאכים מיוחדים!
התשובה היא, שהקב"ה הכין מענה לשאלה שישאלו המלאכים את משה רבינו כעבור מספר דורות. כשעלה משה למרום לקבל את התורה קפצו המלאכים ורצו לשורפו בהבל פיהם. אמרו להקב"ה: מה לילוד אשה בינינו? מה עשה הקב"ה? הפך את דמותו של משה רבינו כדמותו של אברהם אבינו, ואמר להם: וכי לא אכלתם אצלו? ולא הכניס אתכם אל ביתו בכבוד גדול? מול טענה זו לא היה למלאכים מענה, והקב"ה יכול היה למסור את התורה למשה (מדרש שמות רבה פרשה כ"ח, א').
אך עדיין יש להבין את דברי המדרש: וכי בעבור מנת בשר מוכנים המלאכים לוותר בקלות שכזאת על התורה הקדושה, היקרה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה?!
הרה"ג מעוז ומגדול, חכם יעקב מוצפי זצ"ל, היה אומר על כך: משל לבן מלך שהיה קשור מאוד לאביו, שהיה מרבה לפנק אותו. יום אחד נכנס שר האוצר אל המלך. ביקש המלך מבנו לצאת מהחדר, כיון שיש לו עניינים חשובים להסדיר עם שר האוצר. בפעם אחרת הגיע שר הבטחון, ושוב ביקש המלך מבנו לצאת, שכן יש ענייני בטחון חשובים על סדר היום. כך היה עם שר המשטרה וכו'. נפל הבן למשכב, אך לא מצאו הרופאים תרופה למחלתו. נכנס למלך אדם פיקח ואמר למלך שיש לו תרופה למחלת הבן. הוא ביקש מהמלך לצוות על השרים לקנות מסכות בדמויות של חיות שונות, וכל אימת שאחד השרים יהיה נזקק לדבר עם המלך יהיה עליו לחבוש את המסכה על פניו ולרקוד בפני בן המלך. ואכן כך עשו השרים. יום אחד הגיע שר האוצר וחבש לראשו מסכה בדמות של פיל. הורה לו המלך לרקוד עם המסכה, וכך עשה. כך עשה גם שר הבטחון כשמסכה בדמות דוב על פניו, ושר המשטרה כשמסכה בדמות זאב על פניו. כעבור זמן מה הבריא בן המלך. שאל המלך את אותו פיקח: מה הסוד שבדבר? ענה לו: הבן חלה מפני שהיה מאוד קשור לאביו וחי בהרגשה שהוא האדם החשוב ביותר אצל המלך בכל הממלכה. כאשר נוכח הבן לדעת שהמלך מחשיב את שריו, ועוד מבקש מהבן לצאת כאשר הם באים לפגוש את המלך – הבין שיש חשובים ממנו בממלכה, ונפל למשכב. לכן הציע אותו פיקח למלך להורות לשרים להיכנס אליו עם מסכה, כדי להבהיר לשרים עצמם שאין הם חשובים יותר מבנו. כאשר ראה בן המלך שהשרים באים עם מסכות מצחיקות ורוקדים לנגדו, הבין שהשרים אינם חשובים יותר ממנו, שהרי הם באים כדי לרקוד ולשמח את בן המלך. מחשבה זו הרגיעה אותו, והוא נרפא ממחלתו.
הנמשל: המלאכים חשבו שהם החשובים ביותר אצל הקב"ה, יותר מאשר עם ישראל, ולכן היה ברור להם שהתורה צריכה להישאר ברשותם. מה עשה הקב"ה? הלביש להם 'מסכות' והוריד אותם בדמות בני אדם לעולם. המלאכים נדרשו ללכת אל אברהם אבינו לבקרו ולהראות כאילו הם אוכלים. אז הבינו המלאכים שהם למעשה "מציגים הצגה" לאברהם – כמו אותם שרים שרקדו בפני בן המלך. אם המלאכים נדרשים להציג הצגה בפני אברהם, הרי שאברהם חשוב יותר מהם. על כן הוא הראוי לקבל את התורה.
<h4>זריזין מקדימים למצוות</h4>
"וַיִּשָׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה" (י"ח, ב')
זריזותו של אברהם אבינו בהכנסת אורחיו מתבטאת בפסוקים במקומות רבים: "וירץ לקראתם". ובזמן הכנסתם נאמר בו: "וימהר אברהם… ויאמר: מהרי… ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו". ובמדרש אמרו (תנחומא ד'): "אמר רבי סימאי: אמר הקב"ה לאברהם: בזכות שלוש ריצות שרצת, חייך, כשאבוא ליתן תורת לישראל שאני רץ לפניהם שלוש ריצות".
מאברהם אבינו למדנו את מעלת הזריזות במצוה. כבר אמרו חז"ל (פסחים ד' ע"א): "זריזין מקדימים למצוות, שנאמר (כ"ב, ג'): 'וישכם אברהם בבוקר'". גם את בניו מחנך אברהם לזריזות, ומקיים בזה מצות "חנוך לנער" (משלי כ"ב, ו'): "'ויתן אל הנער' – זה ישמעאל, כדי לזרזו במצוות" (בראשית רבה מ"ח, י"ג).
מדוייקים דברי התרגומים על הפסוק: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", שכתבו: "ואקדם אברהם בצפרא וזרז ית חמרה" – הרי שאפילו את החמור זירז אברהם!
בגמרא בבבא קמא (צ"ז ע"ב) מסופר על מטבע שהיתה לו לאברהם אבינו: "זקן וזקנה מכאן, בחור ובתולה מכאן" (ב"ר ל"ט, י"א). יש להסביר זאת בדרך מליצה, שזו היתה מידתו של אברהם אבינו: כשהיה צריך לעסוק בענייני העולם הזה, עשה זאת באיטיות, כזקן וזקנה, וכמאמר הכתוב (י"ג, ב'): "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" – כשעסק בכסף ובזהב, דהיינו בחומריות, היה אברהם כבד ואיטי מאוד. אך כשהיה צריך לעסוק במצוה – עשה זאת בזריזות, באהבה גדולה המקלקלת את השורה, כבחור ובתולה.
הוראה גדולה למדנו מאברהם. את המצוות אין להחמיץ ואין לעשותן בעצלתיים. יש לקיים את המצוות בעוז ובגבורה, בזריזות, בחשק ובהתלהבות, לקיים רצון הבורא יתעלה ויתברך.
יש לשאול: אומרים חז"ל (ב"מ פ"ו ע"ב), שאברהם אבינו החליף לעצמו את התחבושות לברית המילה, והמלאכים עצמם היו המומים מכך (עיין רש"י י"ח, א'). עד כדי כך סבל אברהם אבינו. אם כך, לא מובן כלל כיצד אברהם אבינו, חלש וכואב, הצליח פתאום לקום ולרוץ לקראת המלאכים! אלא, בשעה שאדם מקבל בשורה טובה הוא מקבל כוחות חדשים ומסוגל להתגבר על כל כאב. כשראה אברהם אבינו את האורחים – כל כך שמח שנזדמנה לו מצות הכנסת אורחים, ומיד קיבל כוחות חדשים ורעננים.
מדוע שמח אברהם כל כך בקיום מצוה זו? כי מעבר למצות הכנסת אורחים, היה אברהם מנצל את ההזדמנות כדי לעשות נפשות לשמים, ומתוך שיחה עם אורחיו היה מכניסם תחת כנפי האמונה השלמה בבורא העולם.
מסופר על יהודי מכובד, חכם רפאל, שהיה מנהגו לבוא בכל ראש חודש לישיבת 'פורת יוסף' ולחלק סוכריות לבחורי הישיבה. כל אימת שהיה נכנס לישיבה היו הבחורים צוחקים, כי אמרו: וכי אנחנו ילדים קטנים שצריך להביא לנו סוכריות?! יום אחד הוא בא ואמר לי שאין לבחורים בישיבה שום דרך ארץ, כי הם צוחקים ממנו. אמרתי לו: אדרבה, הרי כשרואים את המלאך רפאל נעשים בריאים, שמחים וששים לקראתו. ונחה דעתו.
<h4>חיבת אברהם אבינו</h4>
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֶת אֲשֶׁר דִּבֵּר עָלָיו" (י"ח, י"ט)
"'כי ידעתיו' – לשון חיבה" (רש"י)
שואלים המפרשים: מדוע מזכיר ה' את שבחיו העתידיים של אברהם אבינו, לפי מעשיו שיעשה בעתיד, ואין הוא מזכיר את שבחי העבר? יכול היה להזכיר את מסירות הנפש של אברהם כשנכנס לכבשן האש, את הנסיונות שנתנסה בהן אברהם אבינו עד כה!
ההסבר הוא: שבחי העבר, מעשים טובים שעשה האדם עצמו – אין הם מספיקים; עיקר שבחו של האדם הוא כלפי העתיד, דהיינו: במשנתו שהוא מעביר לזרעו אחריו. הקב"ה מעיד על אברהם: "כי ידעתיו" – בלשון עדות – שאכן יצווה את בניו ואת ביתו אחריו. ובזכות ההמשכיות הברוכה של אברהם מתגלה אליו ה'.
דודי, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה אומר בדרשותיו בהתלהבות גדולה מאוד: כל הנסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו: כבשן האש, לך לך וכו' – לא הועילו לו שהקב"ה יגיד עליו "כי ידעתיו". רק העובדה ש"יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" – היא שהעניקה לו גילויי חיבה מאת ה'.
והוסיף ראש הישיבה ואמר: יש המחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים, ומסתפקים בזה. אך יש שהאופן שהם מחנכים את בניהם הוא כזה, שלא רק הבנים ילכו בדרכם, אלא הם גורמים לכך שבניהם ילמדו גם את בניהם, וכך הלאה. זהו שנאמר: "ואת ביתו אחריו" – בניו, נכדיו, צאצאיו וכל יוצאי חלציו הולכים בדרך התורה והמצווה.
על כך זכה אברהם אבינו שייאמר עליו: "כי ידעתיו".
עוד היה רגיל דודי זצוק"ל לומר בעניין חינוך הבנים: יש שמחנכים את בניהם בצורה שאינה שורשית, הם מרגילים את בניהם לקיים את המצוות בשל מורא אביהם וכבודו, אך אין הם מביאים את הבנים לכך שירצו לקיים את המצוות מצד עצמם. התוצאה היא, שכל עוד כבודו של האב ומוראו קיימים, מקפידים הבנים ללכת בדרכיו; אבל ברגע שהאב נפטר מן העולם, הם עוזבים את דרכיו ובוחרים בדרכם שלהם.
השל"ה הקדוש ביאר בדרך דרוש את הפסוק (שמות ט"ו, ב'): "זה א-לי ואנוהו א-לקי אבי וארוממנהו". אם הבנים מתחנכים כראוי, וה"א-לי" הוא שלהם – אז "ואנוהו"; אבל אם אין הם מרגישים שה' הוא ה"א-ל שלהם", אלא מקיימים את המצוות רק בגלל "אלוקי אבי", כיון שכך ראו בבית אבא – אזי: "וארוממנהו", מלשון רמאות, ובקלות הם פורקים עול…
מאברהם אבינו אנו למדים שיש לדאוג לחינוך בניו, שגם "אחריו" – כלומר: לאחר פטירתו של האב – ימשיכו הבנים בדרך התורה והמצוות.
הרה"ג יוסף זוין זצ"ל מביא על כך מעשה. אדם אחד נכנס לבקר את בנו בעיצומו של יום השבת. הבן עישן אך לפני מספר דקות סיגריה, אך לא הספיק לאוורר את הבית מהריח החזק של עשן הסיגריה, וגם המאפרה וקופסת הסיגריות עדיין היו מונחים על השולחן. ראה הבן את אביו מתקרב אל ביתו. מה עשה? כשנכנס אביו ואמר לו בחביבות: "שבת שלום", ענה לו הבן: "אבא, הרי יום שישי היום! מה פתאום שבת?"…
החינוך הטהור והשורשי הוא כזה, שבכל מקרה ובכל מצב ישמרו הבנים את דרך ה', ללא תירוצים ומענות.
על כן אמר רש"י: "'כי ידעתיו' – לשון חיבה". זו חיבתו של אברהם אבינו, הענק שבענקים, אשר ציווה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה'.
עוד מלמד אותנו אברהם אבינו בהלכות חינוך ומורה לבניו: אל תקיימו רק את מה שאני מצווה אתכם לעשות! עליכם גם לקיים את "ושמרו דרך ה"': "ושמרו" – מלשון (ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר". כלומר, צַפּוּ לקיים כל דבר שלפי דעתכם יש בו כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, שיהיה "דרך ה"'.
זו דרכו של אברהם אבינו, שבעצמו קיים את אשר נצטווה, וגם הוסיף על כך את כל הדברים שהורוהו כליותיו, מה שהבין מעצמו שהוא דרך ה'. בזה עשה נחת רוח לקב"ה.
<h4>דרך ה'</h4>
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (י"ח, י"ט)
אומרים חז"ל (יומא כ"ח ע"ב): "אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי'". לא זו בלבד, אלא גם: "קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין", וכלשון רש"י: "שאינו הלכה למשה מסיני, אלא תקנת סופרים שעתידין לתקן".
מניין ידע אברהם אבינו את כל המצוות? אמרו במדרש (בראשית רבה צ"ה, ב'), שלמד תורה מעצמו. דהיינו: מתוך דבקותו בהקב"ה ידע את רצון הבורא יתעלה ויתברך שמו, וקיים את מצוותיו גם מבלי שנצטווה.
עוד אמרו חז"ל (בראשית רבה שם), ששתי כליותיו שימשו לו כשני לוחות הברית, והיו מלמדות אותו חכמה ודעת.
גם מהפסוק: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" אנו למדים שלא רק את המצוות קיים אברהם, אלא הוא נהג בכל דרכיו בדרך ה'. הכוונה היא למעשים שאינם אסורים על פי ההלכה, אך בכל זאת אין ראוי לעשותם, כדוגמת מה שנאמר: "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', ח"י). זהו עניין שאין לו שיעור וגבול, ומטרתו להיות נקי בעיני אלוקים ואדם. הסיבה היא: "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב', כ').
ועוד יש ללמוד מהפסוק, שאברהם אבינו עשה "צדקה ומשפט". ידועים דברי חז"ל (ראה בראשית רבה פ', מ"ט): אם צדקה – זה לא משפט, ואם משפט – זה לא צדקה; אלא היה אברהם עושה צדקה בדין, צדקה במשפט, וכך התקיימו צדקה ומשפט יחדיו.
מעלה גדולה היא לשמור את כל מצוות התורה; אך מאברהם אבינו למדנו שיש מעלה גדולה מזו, והיא: דרך ה'. עלינו לשאול ולדרוש את רצון הבורא, לחפש את הדרך הישרה ולקיימה, גם אם לא נצטווינו עליה לפי שורת הדין.
וכך היה נוהג איוב – "ככה יעשה איוב" (איוב א', ה') – להקריב עולות, לתת מממונו לצדקה. חשב איוב, אולי חטאו בני, אולי הרהרו בליבם דבר לא טוב, ולכך הביא עולות.
<h4>צדקה ומשפט</h4>
"וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (י"ח, י"ט)
אצל דוד המלך היפך הכתוב את הסדר (שמואל ב' ח', ט"ו): "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". ויש להבין את ההבדל שבין אברהם אבינו לבין דוד המלך.
יבואר הדבר על פי דברי חז"ל (סנהדרין ו' ע"ב), שכאשר דוד המלך היה דן את העם, היה פוסק את הדין על פי ההלכה הפסוקה, ולפעמים היה הדבר מעלה מורת רוח אצל העניים שהיו אומרים שאינו מתחשב בשכבות החלשות שבעם. כשהיו יוצאים בעלי הדין מלפניו היה אומר דוד המלך לשריו: תנו מתנה הגונה לאותו עני, כדי שיוכל לשלם את חובו כפי שהושת עליו!
לכן נאמר על דוד שהיה עושה "משפט", ואחר כך היה עושה גם "צדקה" עם בעלי הדין העניים. אבל אצל אברהם אבינו נאמר שהיה עושה "צדקה" – כלומר: היה משכנע את בעלי הריב להגיע לפשרה עוד לפני שהגיע לפסק הלכה ול"משפט".
ואכן, כשמתחילים לדון, קודם כל שואלים את בעלי הדין אם הם רוצים משפט או פשרה. רק אם אינם חפצים בפשרה דנים אותם לפי טענותיהם ופוסקים לפי שורת הדין. מובא בהלכה (שו"ע חו"מ סי' י"ב סע' א'), שאם שמעו הדיינים את הפסק וכבר יודעים מי זכאי ומי חייב, אינם יכולים לשוב ולעשות פשרה. לאור זאת מסבירים חז"ל (עיין סנהדרין דף ו' ע"ב ותוס' שם ד"ה "אבל אהרן") שההבדל בין משה לאהרן הוא, שאהרן היה מראש "אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א', י"ב), ומעדיף את הפשרה על הדין. אבל משה רבינו לא היה מתחיל בפשרות, ומיד "יקוב הדין את ההר". זאת מפני שמשה רבינו ידע כבר את הפסק בתחילת הדין, ולא יכול היה לעשות פשרה.
גם אנו מתפללים להקב"ה ואומרים (ישעיה א', כ"ז): "ציון במשפט תפדה ושביה ב'צדקה'" – אין מי שיכול לעמוד ב"משפט" לפניו יתברך, על כן אנחנו עושים "צדקה", ובזכות זה נזכה לגאולה במהרה.
<h4>סנגוריה על רשעים</h4>
"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רַבָּה וַחֲטָאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (י"ח, כ')
התנהגותם הרעה של בני סדום ועמורה היתה ההיפך הגמור מהנהגתו ומעשיו של אברהם אבינו. אנשי סדום היו רעים בגופם וחטאים בממונם, ואילו אברהם אבינו היה גדול גומלי החסד והצדקה. הם – "יודעים ריבונם ומתכוונים למרוד בו" (רש"י י"ג, י"ג על פי הגמרא סנהדרין ק"ט ע"א), ואילו אברהם עושה נפשות לאמונת ה': "ויקרא בשם ה'" – כפי שכתב הרמב"ן (י"ב, ח'), שהיה מודיע אלוקותו לבני אדם.
ובכל זאת מתעקש אברהם אבינו ללמד עליהם סנגוריה. הוא אומר לקב"ה (ח"י, כ"ג, כ"ה): "האף תספה צדיק עם רשע"?! וכן: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?! יש להבין את התנהגותו של אברהם אבינו בנושא זה.
באמת, טבעו של אדם שהוא טוב ורחמן ואוהב לעשות חסד, שאינו יכול להעלות על דעתו בכלל שיש אנשים בעולם שהם רעים בתכונתם ברוע כה מופלג וברשעות כזו גדולה. אמנם הקב"ה קבע את משפטם וגזר להם עונש; אבל אברהם אומר: ריבונו של עולם, אל תדון אותם ביחס לרצונך, ביחס למה שהיית רוצה שהם ינהגו, אלא דון אותם לפי מצבם. לא שהיה לו לאברהם פקפוק בדין, חלילה. אלא אברהם האמין וציפה שתפילתו תועיל להחזירם בתשובה, וממילא תתבטל הגזירה הנוראה של כילוי סדום ועמורה.
ועוד, הקב"ה הודיע לאברהם שהוא עומד להעניש את סדום ואת עמורה. ביאר רש"י (י"ח, י"ז) שהטעם לכך שהקב"ה הודיע זאת לאברהם הוא משום חביבותו של אברהם. אבל אברהם מבין, שאם הקב"ה מודיע לו זאת, הרי זה כדי שיתפלל וילמד סנגוריה עליהם. אם זהו רצון הבורא יתעלה ויתברך, שאברהם ילמד סנגוריה על מעשי ידיו – הרי שאברהם יעשה כל אפשרות ללמד זכות עליהם, גם אם נראית כנגד ההגיון.
<h4>תפילות אברהם ולוט</h4>
"וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (י"ט, ל"ב)
כשאברהם אבינו התפלל לפני הקב"ה וביקש ממנו להציל את חמש ערי סדום, או לפחות אחת מהן, אמר לו הקב"ה: דווקא אם יהיו צדיקים לא אשחית את העיר בעבורם. לעומת זאת, כאשר לוט ביקש על צוער ( י"ט, כ'): "אמלטה נא שמה", השיב לו הקב"ה (שם פסוק כ"א): "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת". מעתה מתעוררת השאלה: מדוע דווקא אצל אברהם הצריך הקב"ה צדיקים כדי להציל את העיר, ואילו אצל לוט – התקבלה תפילתו ללא כל תנאי?
אפשר לומר, שלוט לימד סנגוריה גדולה על צוער. לוט טען, שצוער נבנתה שנה אחרי שנבנו סדום, עמורה, אדמה וצבויים. אם כך, הרי שצוער צברה פחות עוונות מערי סדום ועדיין לא התמלאה סאתה, ואין להחריבה עם שאר הערים. ואמנם ייתכן שבחמישים ואחת שנותיה עשו אנשי צוער יותר עוונות מאשר אנשי סדום ועמורה בחמישים ושתים שנות עריהם; אך עם כל זה סנגוריה יפה היא, ובזכותה התקבלה תפלתו.
(מעצם טענתו של לוט אנו צריכים ללמוד מוסר השכל גדול. עיר זו, שעוונותיה מועטין באופן יחסי משל סדום ועמורה, ניצלה. הרי שמיעוט עוונות – אפילו בהשוואה לעיר חוטאת אחרת – יש בה זכות והגנה. על אחת כמה וכמה מועילים מצוות ומעשים טובים להגן על האדם).
טעם נוסף לכך שתפילתו של לוט נענתה אפשר ללמוד מתפילתו של הכהן הגדול. בתפילה זו נאמר: "ואל תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם", והסבירו המפרשים, שאף על פי שהעולם זקוק לגשם, אם יש אדם בשעת צרה שהבור שלו מלא ביין או בחיטה הוא מבקש מלפני השי"ת שלא ירדו גשמים, כדי שלא תיפגע תבואתו – ותפילתו עשויה להתקבל לפני הקב"ה. לכן נזקק הכהן הגדול לבקש שלא תתקבל תפילה זו כנגד טובתם של כלל ישראל.
לוט היה בעצמו בצרה והתפלל לה', לכן הוא נענה. מה שאין כן אברהם אבינו, שהוא בעצמו לא היה בצרה, ולכן תפילתו התקבלה רק בתנאי.
מסיבה זו גם תפילת החולה על עצמו נשמעת מהר יותר. שכן כאשר האדם מתפלל בעצמו על צרתו תפילתו היא בשברון לב ונפש, וקרובה יותר להתקבל.
<h4>ויגדל הילד ויגמל</h4>
"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (כ"א, ח')
מובא בחז"ל (ראה רש"י כאן על פי תנחומא י', וישלח כ"ג), שבהיגמל יצחק, בנו של אברהם אבינו, עשה אברהם משתה גדול עם גדולי הדור – שם, עבר ואבימלך.
מתי נערכה סעודה זו? יש בכך מספר דעות. רש"י כתב: "'ויגמל' – לסוף כ"ד חודש", כלומר: כאשר היה יצחק בן שנתיים; במדרש (בראשית רבה נ"ג, י') נאמר שהיה זה בגיל שלוש עשרה, בהיותו בר מצוה, כאשר נגמל מהיצר הרע; וב'דעת זקנים מבעלי התוספות' הובא פירוש, שסעודה זו היתה ביום השמיני להיוולדו, ביום המילה, ודרשו נוטריקון: "הג-מל": ביום ה-ח' ("הג" בגימטריה) מל.
יש להתבונן בכל אחת מהדעות ולהבין את מהות השמחה שהיתה באותה סעודה.
לפי דברי המדרש שהובא ב'דעת זקנים', שהיתה זו סעודת מילה, הרי שהיתה זו שמחת מצוה, כמבואר בגמרא בפסחים (קי"ג ע"ב). ודאי שאברהם אבינו ערך סעודה חשובה זו. בדרך רמז אפשר לדרוש את הנוטריקון שהובא בפירוש: ההלכה קובעת (רמ"א על השו"ע יורה דעה סי' רס"ה סע' י"ב), ש"כל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים", ומכאן המנהג שאבי הבן אינו מזמין אורחים לסעודת המילה, אלא רק מודיע על הברית וזמנה, כדי שמי שלא יוכל לבוא לא ייחשב כמנודה חלילה. לכן אמר אברהם אבינו לאנשים שיש לו מחר 'ה"ג-מ"ל' – ברמז, ולא במפורש, כדי שלא להזמינם במפורש לברית.
לדברי רש"י הסעודה היתה לכבוד סוף כ"ד חודש שנגמל יצחק מחלב אמו. וצריך ביאור: איזו מצוה יש בסעודת היגמל הילד מהחלב?
אלא, חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ט') לימדונו שבהיפקד שרה נפקדו עמה עקרות רבות. ידע הקב"ה שתפילת שרה לא היתה על עצמה בלבד, אלא היא כללה את עצמה בכלל כל העקרות. אם רק היא היתה נפקדת היתה לה עגמת נפש, לכן פקד עמה את כל העקרות.
והעקרות שנפקדו לא היו רק מ"הנפש אשר עשו בחרן" (י"ב, ה'), ששרה גיירה, אלא גם משאר האומות. אותן עקרות שנפקדו סירבו להאמין שהנס שנעשה עמן היה בזכות שרה. רצה הקב"ה לפרסם את הנס, ולכן מנע מהן חלב להניק את בניהן. זהו שאומר הכתוב: "הניקה בנים שרה" – את בנה, יצחק, ואת בני שאר העקרות. את בנה הניקה במשך כ"ד חודש, למרות שהיתה זקנה מופלגת, זאת כדי שיבואו כל הנשים שנפקדו אליה, שתניק את בניהן, ואז יווכחו לראות את הנס הגדול שעשה הקב"ה לכולן בזכותה של שרה. לכבוד הנס הזה, וגם על מנת לפרסמו, ערך אברהם אבינו את הסעודה בתום ימי ההנקה.
הדעה השלישית לסעודת אברהם היא דעת התנא ר' הושעיא רבה שאמר שיום היגמל את יצחק הוא יום בר המצוה שלו. כי אמנם מילת בנו של אברהם והיגמלו מחלב אמו הם עניינים רמים וחשובים; אך עדיין השמחה אינה שלמה. רק כשהגיע יצחק לגיל שלוש עשרה, כאשר נגמל מהיצר הרע, וכדברי חז"ל (בראשית רבה, נ"ג, י'), פקע ממנו היצר הרע לחלוטין – אז מגיעה השמחה השלמה והגדולה.
על רשב"י נאמר שערך סעודת בר מצוה לרבי אלעזר בנו ביום הגיעו למצוות. שאלו אותו קרוביו: מה לך ולסעודות שכאלה? וכי יש לך זמן מיותר לדברים אלו? אמר להם רשב"י: שמחה זו היא שמחה גדולה ועצומה, כיון שביום הגיעו למצוות נגמל בני מהיצר הרע ובאה לו נשמה מיוחדת. על זה ראוי לשמוח במיוחד.
יש שדרשו את המשנה בפסחים (א', א'): "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ" – כלומר: ביום שהושלמו י"ג שנה לנער (תחילת שנתו הארבע עשרה) צריך לבער ממנו את היצר הרע שנמשל לחמץ.
<h4>תתן אמת ליעקב</h4>
"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (כ"ב, י"ב)
מובא במדרש (ראה תורה תמימה קוהלת ט', י"ז), שכאשר אמר לו הקב"ה לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", נבהל ואמר: שמא פסול נמצא בבני, או שמא בי עצמי יש חסרון? אמר לו הקב"ה: תנוח דעתך, שבנך הוא עולה תמימה ואין בו שמץ פסול, אלא שכבר עמדת בניסיון בהצלחה, שהרי לא ציוויתי אותך לשוחטו, אלא להעלות אותו בלבד, וכך אמרתי לך (כ"ב, ב'): "והעלהו שם לעולה" – והרי כבר עמדת בכך. מששמע זאת אברהם אבינו, לא ויתר, ואמר להקב"ה: לא אוריד את יצחק, כי עז רצוני לעשות רצונך בלבב שלם! כשראה כך הקב"ה שמח שמחה גדולה, ונשבע לו שייחשב לפניו אפרו של האיל שיקריב אברהם תחת בנו, כאילו אפרו של יצחק צבור ומונח על גבי המזבח, וזכותו וזכרונו של אפר זה יעמוד לבני ישראל במשך כל הדורות.
כשהוריד אברהם אבינו את יצחק, אמר: ריבונו של עולם, תן לי אות להבטחתך! סירב הקב"ה להיענות לבקשתו. עמד יצחק ואמר: ריבונו של עולם, שמא תמסור בידי אות שייחשב אפרו של האיל כאילו שהוא אפרי? גם לזאת לא הסכים הקב"ה. התחיל אברהם להצטער. כשראה הקב"ה את צערו של אברהם, אמר לו: חייך, שאני נותן את האות שאתה מבקש לבן בנך. זהו שאמר הכתוב (מיכה ז', כ'): "תתן אמת ליעקב" – חותמו של הקב"ה, אמת, נקרא על שם יעקב אבינו ע"ה. ולחותם זה זכה יעקב בזכות החסד שעשה אברהם אבינו (עיין ל'דעת זקנים מבעלי התוספות' שם).
יש להבין: מדוע יעקב אבינו זכה לחותמו של הקב"ה, ולא אברהם אבינו שעמד בניסיון הנורא והעצום הזה, או יצחק שנעקד בעצמו? אלא, רצה הקב"ה ללמד את עם ישראל דבר נעלה, והוא: האחריות והדאגה שמוטלת עליהם ללמד את בניהם תורה ולחנכם שיְלמדו אף הם את בניהם אחריהם.
כך הובטח להם: מי שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – אין התורה פוסקת מזרעו לעולם, שכן התורה מחזרת אחרי אכסניא שלה [עיין ב"מ דף פ"ה ע"א על הפסוק (ישעיהו נ"ט, כ"א): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם"].
<h3>פרפראות</h3>

<h4>הקפדה על רחיצת רגלי האורחים בעצמם</h4>
"יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" (י"ח, ד')
הסביר רש"י (ע"פ גמ' ב"מ פ"ו ע"ב): "'יוקח נא' – ע"י שליח, והקב"ה שילם לבניו על ידי שליח, שנאמר (במדבר כ', י"א): 'וירם משה את ידו ויך את הסלע'". הגם שאפשר היה להסביר על פי הפשט שאברהם אמר להם: קחו בבקשה מעט מים.
ויש עוד לבאר, הרי רש"י ביאר שאברהם אבינו הציע להם לרחוץ רגליהם – "כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עבודת כוכבים לביתו". ועל פי ההלכה (שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סע' א') גוי יכול לבטל את העבודה זרה שלו, אבל ישראל אינו יכול לבטל את העבודה זרה של הגוי. לכן אמר להם שיקחו בעצמם מים ויבטלו את העבודה זרה שלהם.
<h4>ואקחה פת לחם</h4>
"וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם… וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת… וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה" (י"ח, ה'–ו', ח')
כאשר תכנן אברהם אבינו את הסעודה, הוא ביקש משרה להכין לאורחיו פת לחם. אך בתיאור המעשה, מסופר שאברהם הגיש לפני המלאכים את החמאה והחלב, אך לא מוזכרת שם פת הלחם! רש"י (ע"פ הגמ' ב"מ פ"ז ע"א) עומד על כך, ומסביר, שכיון שנטמאה שרה לא רצה אברהם אבינו להביא לחם שנילוש ונאפה שלא בטהרה.
ניתן לבאר בדרך מליצה. מבואר בחז"ל (בראשית רבה נ', י"ב), שסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו היה בערב פסח. הראיה לכך היא, שכאשר באו המלאכים, בהמשך הסיפור, אל לוט כתוב: "ומצות אפה ויאכלו" – אלו הם המצות של ליל פסח.
לפי זה ברור מדוע לא הגיש אברהם אבינו למלאכים לחם. אברהם ביקש משרה: "לושי ועשי עוגות". אך שרה, כמנהגן של צדקניות בישראל, הקפידה שזמן רב לפני הפסח כבר לא יהיה כל חמץ בבית. לכן ענתה לו שרה, שאין היא יכולה להכין עוגות, כי כבר אין לה קמח בבית. משום כך לא היה לאברהם לחם להגיש לאורחיו…
<h4>איה שרה אשתך – הנה באהל</h4>
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (י"ח, ט')
אומרת הגמרא בבבא מציעא (דף פ"ז ע"א): "'ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל' – להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק: יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי 'באהל'? כדי לחבבה על בעלה" וכו'.
יש לבאר עוד שהמלאכים ידעו שאברהם אבינו חפץ שיגיעו אורחים, ולשם כך הוא שלח בתחילה את אליעזר עבדו שיחפש אורחים אך הוא שב ואמר שחם מאד ואין נפש חיה בחוץ, גער בו אברהם אבינו ואמר לו: "עבדא בישא" (כלומר, אתה לא רוצה לעבוד וע"כ אתה לא רואה אורחים), עד שהוא עצמו נאלץ לצאת עם כל חולשתו לפתח האוהל להמתין לאורחים. אמרו המלאכים לאברהם: אם כל כך חשובה בעיניך מצוה זו, אשתך היתה צריכה לגלות אכפתיות ולצאת לקבל את פני האורחים יחד אתך. ועל זה אמר אברהם שהיא כל כך צנועה שהיא עוזרת ומסייעת לו במצותו רק מבפנים, מתוך האוהל.
בזכות הצניעות זכתה שרה אמנו לרוח הקודש, וזהו שאמר הקב"ה לאברהם (כ"א, י"ב): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ופירש רש"י (בשם שמות רבה א', א'): "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". אמנם אברהם הוא שנזרק לכבשן האש, והוא שנתנסה בעשרה נסיונות, ועם כל זה, שרה אמנו זכתה לרוח הקדש ולנבואה בזכות כח הצניעות שהיה בה.
<h4>מנשים באוהל תבורך</h4>
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (י"ח, ט')
יעל שהרגה את סיסרא מתברכת בספר שופטים (ה', כ"ד): "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באוהל תבורך". ויש להבין את הלשון הכפולה: "תבורך מנשים… מנשים באהל תבורך".
בשביל להבין זאת, צריך לדעת מי הן ה"נשים באוהל". ביאור הענין: שאלו הן אימותינו הקדושות, שלגבי כולן מוזכרת ישיבתן באוהל. המלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו שואלים אותו: "איה שרה אשתך? ויאמר: הנה באהל" (י"ח, ט'); לאחר שיצחק אבינו נשא את רבקה לאשה כתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו" (כ"ד, ס"ז); ובלאה וברחל נאמר: "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל" (ל"א, ל"ג).
וזו היא ברכתה של יעל: "תבורך מנשים" – משאר כל הנשים שבעולם; אך יותר מכך: "מנשים באוהל תבורך" – תתברך כפי שנתברכו אימותינו, שרה רבקה רחל ולאה, בזכות המעשה שעשתה בשביל להציל את עם ישראל.
אמותינו הצטיינו בכך שהיו "נשים באוהל". אוהל מציין את הארעיות של העולם הזה. אשה מבורכת היא אשה שמסתפקת ב"אוהל" – בחיי פשטות וארעיות, ואינה מבקשת לחיות חיי עושר ורווחה.
הרב בעל "פלא יועץ" מזהיר, שאשה שאינה מסתפקת במועט אלא דורשת מבעלה דברים יקרים מדי, גורמת לפעמים לבעלה לעבור על איסורים – לגנוב, לגזול, ללוות בריבית וכדו' – כדי למלא את רצון אשתו.
אשה שבעלה מביא לה דברים יקרים, תאמר לו: "האם אתה חושב לקנות אותי בדברים יקרים? די שתאמר לי מילה טובה". על זה נאמר (מ"ט, י"ב): "ולבן שיניים מחלב" – עדיף דיבור טוב מאשר מתנות יקרות ערך.
<h4>שבח מעלת משה רבנו</h4>
"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (י"ח , כ"ז)
אמרו חז"ל (חולין פ"ט ע"א): "גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם אבינו", וכן יותר ממה שנאמר בדוד המלך. דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כ"ב, ז'): "ואנכי תולעת ולא איש" – אמנם אינו איש, אבל כתולעת הוא נחשב, כלומר: יש לו חשיבות כלשהי; אברהם אבינו אמר (י"ח, כ"ז): "ואנכי עפר ואפר" – וגם לו יש עדיין מעט חשיבות, כשל עפר; אך משה רבינו אמר (שמות ט"ז, ז'): "ונחנו מה" – ללא כל חשיבות.
אין כוונת חז"ל לומר שאברהם אבינו ודוד המלך ע"ה קטנים בענווה ממשה רבינו. חז"ל דייקו בלשונם: "גדול מה שנאמר" – דהיינו: בדיבורם עם הקב"ה.
כאשר דיבר אברהם אבינו עם הקב"ה, אמר לו: "ואנכי עפר ואפר"; דוד המלך ע"ה דיבר עם הקב"ה ואמר לו: "ואנכי תולעת ולא איש"; אבל משה רבינו ע"ה בענוותנותו דיבר עם בני ישראל ואמר להם: "ונחנו מה" – וזהו שבחו.
<h4>כנישתא חדא</h4>
"וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (י"ח, ל"ב)
אברהם אבינו מנהל "משא ומתן" עם הקב"ה על מספר הצדיקים שצריכים להיות בסדום ובעמורה כדי להציל את הערים מעונשן. המספר האחרון שהוא מגיע אליו הוא עשר: "ויאמר, לא אשחית בעבור העשרה".
שמע אברהם כי ה' לא ישחית בעבור העשרה, ושב למקומו. הוא ידע שבכך הועיל גם לבניו לדורות עולם: אם חלילה יהיו בניו אפילו כסדום ועמורה, הקב"ה לא ישחית את אותו הדור בעבור עשרה צדיקים שיחיו בתוכו. בזוהר הקדוש (ראה זהר בראשית דף מ' ע"א) מבוארת מעלתה של 'כנישתא חדא', דהיינו: כאשר הקב"ה רואה חבורה המקיימת את מצוותיו, יש לו נחת ממנה ובזכותה הוא מוחל לכל העולם.
עשרת הצדיקים הללו צריכים להיות "בתוך העיר" (ח"י, כ"ד). ביאר ה'אבן עזרא': "שהם יראים את ה' בפרהסיה". הצדיקים צריכים להיות כאלו שמשפיעים על האחרים.
<h4>אראנו נפלאות</h4>
"וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (י"ט, י"ז)
בכמה מקומות שנעשו בהם ניסים לעם ישראל, בכללות או בפרטות, מוזכר המושג "ראיה", כגון: "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמות י"ד, ל"א),  "אראנו נפלאות" (מיכה ז', ט"ו), "ואני אראה בשונאי" (תהלים קי"ח, ז'), ועוד.
פעמים שהקב"ה עושה לאדם נס: מפיל את חושבי רעתו, מפיל את אויביו וכדו' – אך בעל הנס לא יודע כלל שנעשה לו נס.
מעלה גדולה היא למי שזוכה לראות את אויביו נופלים, אך גם מבין כי התגלתה כאן ישועתו של הקב"ה, והוא מכיר ורואה את ניסו.
לוט זכה וניצל מסדום, אך לא היה במדרגה מספיק גבוהה בשביל לראות את ישועת ה'. לכן אמר לו המלאך: "אתה ובני משפחתך ניצולים רק בזכות אברהם אבינו, ולא בזכותכם, ולכן אינכם רשאים להביט לאחור כדי לראות את מעשי ה' בסדום ואת הישועה שלכם".
משום כך, כאשר אשת לוט לא התאפקה והסתכלה לאחור – נענשה, "ותהי נציב מלח" (עיין ברש"י שביאר מדוע נענשה דווקא במלח).
עלינו להתפלל שנזכה ל"אראנו נפלאות", וכפי שדרשו חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ח'; ילקוט, בשלח רמז ר"ן): "אראנו מה שלא הראיתי לאבות, שהרי ניסים ונפלאות שאני עתיד לעשות עם הבנים יותר מהפלא ונפלאות מה שעשיתי עם אבות".
ובזוהר הקדוש (ויקרא נ"ב ע"א) אמרו, שגם האבות הקדושים יזכו לראות את ישועת בניהם.
<h4>הרה ויולדת</h4>
"וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (כ"א, א')
הסביר רש"י: "'כאשר אמר' – בהריון, 'כאשר דבר' – בלידה". שתי הבטחות הבטיח ה' לשרה: שתהרה ושתלד. ויש להבין ברכות אלו.
"'כאשר אמר' – בהריון": מה חידוש יש בכך ששרה היתה בהריון? הרי כל יולדת הרה בתחילה!
אלא, בנוהג שבעולם, אשה שלא הרתה זמן רב מסתירה ומעלימה את הריונה מחשש לעינא בישא, בפרט אם גילה מבוגר. אבל שרה לא חששה מעין הרע. ה' הבטיח לשרה שתהיה הרה, והבטחתו הגנה עליה שלא ישלטו בה עין הרע ודיבורם של הבריות.
ומהו "'כאשר דיבר' – בלידה", לאיזו הגנה זכתה בשעת הלידה? כאשר ילדה שרה את יצחק לא היתה עמה מיילדת שתסייע בלידה, אלא היא ילדה לבד. זהו: "כאשר דבר" – שהבטיח לה שהילד יהיה קדוש מבטן, ולא יאונה לו כל רע.
דורשי רשומות דרשו: "א'שר ק'ידש י'דיד מ'בטן" – ראשי תיבות "אקים", כפי שנאמר על יצחק: "את בריתי אקים את יצחק" (עיין רש"י שבת קל"ז ע"ב ד"ה "אשר").
<h4>הדרך הנכונה לקירוב הבריות</h4>
"וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (כ"א, ל"ג)
הרמב"ם כתב (עבודה זרה פ"א ה"ג), שבכל מקום שהיה בו אברהם אבינו הוא פירסם את שם ה'. כך ביאר רש"י את מטרת האשל שנטע אברהם: על ידי אותו האשל, אשר בצילו אכלו ושתו אנשים רבים, פירסם אברהם את שם ה'. מטרתו היתה שהאורחים יודו וישבחו לה', כי הוא הזן את הכל.
בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא, שאברהם אבינו נטע פרדס בבאר שבע, והתקין שם אכילה ושתייה לעוברים ושבים: "וּנְצִיב פַּרְדֵסָא בְּבֵרָא דְשֶׁבַע חוּרְפַן, וְאַתְקִין בְּגַוֵיהּ מֵיכְלָא וּמַשְׁקַיָּא לַעֲבּוּרַיָּא וְלִתְאוּבַיָּא, וַהֲוָה מַכְרִיז עֲלֵיהוֹן תַּמָּן: אוֹדוּ וְהֵמִינוּ בְּשֵׁם מֵימְרָא דַה' אֱלָהָא עַלְמָא" (תרגום: ויטע פרדס בבאר של שבע כבשות, והתקין בתוכו מאכל ומשקה לעוברים ולשבים, והיה מכריז עליהם שם: הודו והאמינו בשם מאמרו של ה' אלהי העולם').
מכאן למדנו, שקירוב הבריות לתורה צריך להיות מתוך אהבה גדולה; קודם כל: "ויטע אשל" – אכילה, שתייה ולינה, אברהם דואג לצרכיהם של אורחיו; ואחר כך: "ויקרא בשם ה'".
זהו שנאמר באהרון הכהן (אבות א', י"ב): "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בתחילה אוהב את הבריות, ומתוך כך – ואחר כך – "ומקרבן לתורה".
מהו הסדר הנכון בברכה לאחרים: קודם לבקש על הגשמיות ואחר כך על הרוחניות, או להיפך? מאברהם אבינו למדנו שביחס לאחרים – הדאגה הגשמית קודמת. רק אחרי שאכלו ושתו אמר אברהם לאורחיו: ברכו למי שאכלתם משלו. דְאג לחברך שיהיה לו טוב בגשמיות, ואחר כך גם ברוחניות!
<h4>ירא אלוקים אתה</h4>
"כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה" (כ"ב, י"ב)
לאחר שעמד אברהם אבינו בניסיון העקידה אמר לו הקב"ה: כעת אני יודע שהנך ירא אלוקים. וקשה: וכי עד עתה לא ידע שאברהם ירא אלקים? וכי העמידה בניסיון כבשן האש לא נבעה מיראת אלקים טהורה שפעמה בליבו של אברהם אבינו?
(המפרשים מקשים: כיצד נכנס אברהם אבינו לכבשן האש? והרי זה פיקוח נפש גמור! יכול היה לברוח מנמרוד ולפרסם את שמו של הקב"ה במקומות אחרים בעולם. והסבירו: מאחר שאברהם אבינו ע"ה קיים את כל התורה כולה, אם כן קיים גם את מצות קידוש השם, שנאמר (ויקרא כ"ב, ל"ב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל").
הביאור בזה הוא, שיש שני סוגים של עבודת ה': עבודה מיראה ועבודה מאהבה. אברהם אבינו דבק בה' מתוך אהבה. אברהם עמד בכל הניסיונות שנתנסה בהם מתוך מדרגה גבוהה של אהבת ה'. אברהם היה מלא באהבה לה'. הוא לא היה צריך להילחם ביצר הרע כדי לקפוץ לכבשן האש, כי דביקותו בבורא עולם הניעה אותו לעשות זאת. לאברהם היה גם בטחון עצום בקב"ה, שיצילו מכל רע; וגם אם לא יצילו – היתה בו מוכנות גדולה למסור את נפשו בשביל לקדש את שם ה' ברבים. כל זה מתוך האהבה העצומה של אברהם לה'.
אבל בניסיון העקידה בא היצר הרע אל אברהם אבינו בתחבולות שונות, כמובא במדרשים. היצר הרע היה נחוש בדעתו להכשיל את אברהם אבינו שלא יעמוד בניסיון העקידה. כדי להילחם ביצר הרע אי אפשר להסתפק באהבת ה'. כאן היה על אברהם אבינו לשנות את דרכיו ולעבוד את הקב"ה מיראה. זהו שנאמר 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'.
<h4>כוכבים וחול</h4>
"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (כ"ב, י"ז)
בעל ה'בן איש חי' עמד על כפל הדימויים שבפסוק זה (עיין לבא"ח ש"ש בפתיחה לפרשת וירא): "ככוכבי השמים – כחול אשר על שפת הים".
יש שביארו שבכפל הלשון יש ברכה מיוחדת. יתרונם של הכוכבים הוא שאף אחד אינו יכול לנגוע בהם – וכך בירך הקב"ה את אברהם, שאיש לא יוכל לגעת בזרעו. אך החול אשר על שפת הים אינו כך, שהרי כולם דורכים עליו; מעלת העפר היא שהוא אינו כלה לעולם והוא נותן פיריון לאדמה וחיוּת לאדם מאז ומעולם. זאת בשונה ממעשי האדם, שכל מה שנבנה בידי האדם עלול להתמוטט, להתפורר ולחזור לעפר. הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שזרעו יהיה קיים לעולם, כחול אשר על שפת הים (ועיין תוס' ברכות דף י"ז ע"א ד"ה "ונפשי": "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר: 'והיה זרעך כעפר הארץ'").
עוד יש לבאר את ההבדל שבין הכוכבים לחול: הכוכבים נמצאים למעלה, אך יש בהם חיסרון שאינם מאירים ביחד, אלא כל כוכב מאיר בנפרד. לעומת זאת, תכונתו של החול היא שאם שופכים מים על החול הוא מתגבש ונעשה גוש אחד. כך ישראל: נדמו לכוכבים – שהם למעלה, אך גם לחול – שהמים הופכים אותו ליחידה אחת, ואין מים אלא תורה; באמצעות התורה מתקרבים ישראל זה לזה ונעשים כאיש אחד.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>ביקור חולים כהלכה</h4>
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא" (י"ח, א')
"וירא אליו – לבקר את החולה" (רש"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל: היה לי שכן שהיה מכהן ברבנות באחת הקהילות שבאמריקה. באחד מימי השלישי בשבוע אמרו לי שהוא חולה ושוכב בביתו. המתנתי ליום חמישי, שהוא היום השלישי למחלתו, כדי להיכנס לבקרו. שלחתי להודיע לו שאני מתכונן להגיע לבקרו – אך הלה סירב. חשבתי לעצמי שמא יש לו סיבה מיוחדת לסירובו. ביום שישי שוב רציתי לבקרו, ושוב שלחתי להודיע לו על רצוני להגיע לבקרו, והוא עדיין עמד בסירובו. גם אז חשבתי לעצמי שמא יש לאותו שכן סיבה מיוחדת לכך.
בליל שבת, חזרתי מתפילת ערבית בבית הכנסת, והנה רואה אני את אשת החולה ואת בנם עומדים במדרגות הבנין, כשהם מזמינים אותי להיכנס לביתם לבקר את החולה. השבתי להם שאין זה הזמן המתאים כעת, שכן צריך מיד לבוא ולקדש, אבל הם הפצירו בי שאבוא מיד לבקרו. חשבתי שמא ייפגע החולה אם לא אכנס עכשו ויורע מצבו בעקבות כך, ולפיכך נכנסתי, וברכתי אותו בברכה המיוחדת שמברכים את החולה בשבת כדין.
לאחר שכבר יצאתי מביתו, חזרתי אליו שוב ושאלתיו על סיבת סירובו לראותני ביומיים הקודמים. הוא ענה לי בתמיהה: "וכי כבודו לא הבין מדוע עשיתי זאת?" עניתי לו שלא, ואז הוא אמר לי: "משום שרציתי שכבודו יכנס לבקרני יחד עם שני המלאכים שמלווים לו לאדם בערב שבת, ורציתי שהמלאכים יענו בעל כורחם 'אמן' כשהרב יתפלל עלי, וכך יוקל לי". ובאמת הוקל לו והבריא.
<h4>שכר הזריזות למצוות בעולם הזה</h4>
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (כ"ב, ג')
"שהזריזין מקדימין למצות, שנאמר 'וישכם אברהם בבקר ויחבש'" וגו' (יומא כ"ח ע"ב)
הצדיק הירושלמי המפורסם, בעל החסד הגדול, רבם של האסירים, הרב רבי אריה לוין זצ"ל, היה דואג לכל צרכי האסירים היהודים שנידונו למאסר על ידי הבריטים בזמן המנדט. הוא היה מבקר אותם בקביעות, מעודד את רוחם ועוזר להם גם בגשמיות וגם ברוחניות. היה מתפלל איתם, אומר להם דברי תורה ומקרבם לאביהם שבשמים. הוא היה בבחינת אברהם אבינו שנוטל שכר כנגד כולם בזכות זריזותו.
סיפר מרן הרב זצ"ל: שעות הכניסה למגרש הרוסים לשם ביקור האסירים היו נוקשות מאוד. פעם אחת יצא רבי אריה לוין זצ"ל לביקור במגרש הרוסים ובדרכו פגשה אותו אלמנה בוכיה שהתחננה לעזרה. אין בידיה מזון לעצמה ולילדיה, סיפרה לו, וכבר אפסה ממנה כל תקווה. ר' אריה עודד את רוחה והפנה אותה לחנות המכולת ולחנות הירקות השכונתיות. הוא אמר לה בפסקנות שתיקח ככל הנצרך לה בהקפה ותאמר לבעל החנות כי רבי אריה שלחהּ והוא ישלם לו לאחר מכן. האלמנה סירבה. אף שאמרו לה רבים שתעשה כן, היה נימוקה עימה כי בעלי החנויות לא יתנו לה אם תגיע לבדה. היא הפצירה בר' אריה שיבוא עמה אל בעל המכולת והירקן וכן אל חנות הבשר כדי שיסכימו לתת לה. ר' אריה הסכים, וסבב עמה בין החנויות עד שהשלימה די מחסורה.
בינתיים התאחרה השעה, ר' אריה הגיע למגרש הרוסים באיחור של חמש דקות והשוטר הבריטי שעמד בשער הראשי כבר סירב להכניסו. ר' אריה ביקש ממנו שיקרא לקצין הממונה, בטענה שאיחורו הוא משום שהוא כבר זקן ועייף, ואף ביקש ולנוח – אך גם הקצין סירב להכניסו. למרות התנצלויותיו כי עיכבוהו באותו יום, הם עמדו בסירובם. ר' אריה העלה בפניהם שוב את מצוקת האסירים המחכים לו, אך הקצין נשאר עומד בקשיחותו.
ר' אריה, כמובן, לא התייאש. מעברו השני של מגרש הרוסים היה רחוב בשם "סנט פאולוס", שממנו היתה כניסה צרה לרכבים, מוקפת גדר תיל, ומעליה מגדל וזקיף. כשהקיף ר' אריה את המגרש לחפש כניסה אחרת הוא הבחין בגדר התיל. מאחר ור' אריה היה נמוך קומה וקטן-מידות, החליט לקפוץ דרך גדר התיל ולהיכנס לבית הסוהר לבקר את האסירים. הוא לא הרים את ראשו ולא שם לב למעלה לראות האם יש זקיף במגדל, אלא קפץ מיד. במהלך הקפיצה הסתבך ובגדיו נאחזו בגדר התיל, והוא נעצר ללא יכולת לעבור. הזקיף זינק לעברו, כיוון אליו את נשקו והפעיל את האזעקה. לקולהּ של האזקה נאספו השוטרים במהירות אל המקום וביניהם גם הקצין הקשוח.
רבי אריה היה בטוח כי מה שנותר בידיו כעת הוא רק לקרוא "שמע ישראל", שכן אם בדרך המלך לא נתנוהו להיכנס, מי יודע מה יעוללו לו עתה כשנתפס בנסיון הפריצה. אולם באופן פלאי, הקצין שהגיע עצר את השוטרים והעמידם על מקומם כי הנושא בטיפולו האישי ואוי למי שיעז לגעת ברב לרעה. הקצין בעצמו שחרר את בגדיו של ר' אריה מקוצי גדר התיל, והכניסו פנימה אחר כבוד לתוך בית הסוהר. הוא שאל את ר' אריה ליעדו, והרב פירט לו את שמות האסירים שהוא רוצה לבקר. השוטרים והסוהרים הופתעו כשהקצין הכריז שהוא באופן אישי ילווה את הרב לאורך כל ביקורו.
ר' אריה נכנס אל תא האסירים, ישב ודיבר איתם כדרכו, אך בלבו קינן עדיין החשש: שמא עתיד הוא להיפרע על מעשיו בסוף הביקור. כשסיים ר' אריה את ביקורו, ליווהו הקצין אל השער. כשעמדו שניהם על מפתן בית הסוהר, ביקש הקצין ללוות את ר' אריה לביתו. הרב סירב, אך הקצין התעקש ואף הציע לקחתו ברכב המשטרתי. ר' אריה שב וסירב כיוון שפחד פן הקצין ייקח אותו ברכב חזרה לתוככי בית הסוהר. לבסוף ליווה אותו הקצין עד לרחוב יפו. כשעמדו להיפרד, העז ר' אריה לשאול את הקצין לפשר התנהגותו. "כשרציתי להיכנס בדרך המלך, דרך השער, באיחור של חמש דקות, לא הרשית לי. אם כן, מדוע כשעברתי על החוק וקפצתי מעל הגדר, לא רק שלא הענשת אותי, אלא אף גוננת עליי מידי שאר השוטרים? מה עוד שליווית אותי לאורך כל הביקור וגם בדרכי חזרה. מה גרם לך לשנות את דעתך ולעשות כן?" שאלו ר' אריה.
הקצין שתק לרגע, והשיבו: "כאשר הגעת אל השער הראשי, סברתי שהרב הוא פקיד או שליח שבא לקיים את תפקידו בלבד, אך כשראיתי שאתה הרב מזנק במסירות נפש מעל גדר התיל כדי להיכנס ולדבר עם האסירים, הבנתי שהרב אינו פקיד, אלא הוא עושה זאת מתוך הלב ועם הרבה מסירות נפש. לכן, הרגשתי חובה מוסרית לשמור עליך ולכבד אותך בהתאם".
כשר' אריה זצ"ל היה מספר את המעשה, הוא היה מדגיש את המוסר שבדבר כי זריזות זו של מצווה היא בבחינת "וישכם אברהם בבקר" וכשעושים את המצווה בזריזות, זה מוכיח את המסירות למצווה.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>ביקור חולים ע"י שיחת טלפון</h4>
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (י"ח, א')
"מלמד שבא לבקר את החולה" (רש"י)
שאלה: האם יוצאים ידי חובת מצות ביקור חולים ע"י שיחת טלפון?
תשובה: חז"ל שואלים: לשם מה בא אברהם אל הקב"ה, הרי לא כתוב שאמר לו משהו (עיין שפתי חכמים)? לכן מפרש רש"י שבא "לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו".
ולכאורה יכול היה הקב"ה לשאול בשלומו של אברהם אבינו ע"י דיבור מן השמים, ובכך היה מקיים בזה מצות ביקור חולים, ולשם מה היה צריך 'לטרוח' ולבוא לבקרו בעצמו בעולם הזה? מכאן אפשר להביא ראיה שלא יוצאים ידי חובת מצות ביקור חולים בשיחה טלפונית, כיון שכשבאים לבקר את החולה, נוטלים אחד מששים מחוליו וכדברי הגמ' (נדרים ל"ט ע"ב): "אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה – נוטל אחד מששים בצערו". ובנוסף לכך שכשרואים את החולה בצערו ובכאבו, מה גם שאם הוא בבית החולים הוא רואה את המכשירים אליהם מחובר החולה, נשבר לבו של המבקר ומתפלל עליו מקרב לב. אמנם ברור הדבר שאם החולה נמצא הרחק ממנו, כגון בעיר אחרת וכ"ש במדינה אחרת, שממילא אין אפשרות לבקרו בעצמו, יוצאים במה שמתעניין בשלומו דרך הטלפון. ויש לשאול את החולה או את קרוביו אם צריכים סיוע או עזרה שאפשר לעשות אפי' מחו"ל. ואם מדובר בחולה שמחלתו מדבקת- יוצא בביקור חולים ע"י טלפון.
<h4>דיני בציעת הפת כשיש אורח</h4>
"וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" (י"ח, ה')
על פסוק זה כתב בעל הטורים (שם), שכיון שנאמר 'ואקחה' ולא נאמר 'קחו'- "מכאן רמז שבעל הבית בוצע". והוסיף החיד"א שמכאן ראוי לבעה"ב ליתן לאורחיו לחם יפה כמותו ולא סוג אחר, אלא אם כן אוכל בעצמו לחם מסוים מטעמי בריאות.
ומרן השו"ע (או"ח סי' קס"ז סע' י"ד) פסק: שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה אפילו אם יש בביתו אורח חשוב, אולם אם אביו של אדם מתארח אצלו והוא מתבייש לבצוע לפני אביו, או אם מתארח אצלו אורח חשוב מאוד יש אומרים שיכול לכבד לאחרים מכיוון שבזמן הזה אין הבוצע מחלק את הלחם לכל הסעודה מראש אלא מעט לשם חיבוב המצוה, וגם בזה יש אומרים שהוא יבצע בעצמו (עי' משנ"ב שם ס"ק ע"ד).
לפיכך אם יש לו אורח חשוב במיוחד ורוצה לכבדו בבציעה, עדיף שיאמר לו לפני כן: אתה רשאי לבצוע וחלק את הלחם כראות עיניך ובעין טובה. ויש מקומות שנוהגים שבעל הבית מקנה את הלחם לאורח בכדי שהוא יבצע.
צריך הבוצע לזכור שכשמברך "המוציא" בחבורה או בסעודת שבת וכדו' שיברך מילה במילה ויכון להוציא אחרים ידי חובתם, ואם קשה לו לברך מילה במילה עדיף שיזמין אחד מבני הבית שיברך (עי' שם סע' י"א ובמשנ"ב ס"ק נ"ד, צ"ב).
אם נמצא בסעודה שבעה"ב בעצמו מברך אך הוא מגמגם בלשונו או שאינו יודע להוציא אחרים ידי חובתם- יברך האורח יחד עם בעה"ב, או שבשעת הברכה יכון שאינו מתכוין לצאת ידי חובה בברכת בעה"ב ואח"כ יברך לבד על הפת שלו, ואפילו בשבת יעשה כן אעפ"י שאין לפניו לחם משנה.
<h4>ליווי אורחים</h4>
"וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (י"ח, ט"ז)
שאלה: האם יש בימינו חיוב ללוות אורחים?
תשובה: מצות לוויית האורחים נזכרה בפרשתנו: "ואברהם הלך עמם לשלחם", וברש"י שם (ד"ה "לשלחם") כתב: "ללוותם, כסבור אורחים הם".
וכתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק י"ד הלכה ג') שמצווה ללוות את האורחים, וז"ל: "כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה".
ואמנם בבאר הגולה (שו"ע חו"מ סי' תכ"ז על סע' ח' ס"ק ל') כתב שיסודו של מנהג זה הוא חוק שחוקק אברהם אבינו והוא מנהג חשוב, אך נהגו להקל במצווה זו (ובלוית תלמיד לרבו הקלו מאחר ומוחלים על כבודם), אך השל"ה הקדוש התנגד מאוד לכך וכתב שיש בכל תוקף לקיים את מצות לווית אורחים.
ולכן למעשה יש לאדם ללוות אורחים ד' אמות, אך במקום סכנה או בישובים מרוחקים בהם אין האוטובוס נכנס לתוך הישוב יש ללוות את האורח עד תחנת האוטובוס ולהמתין עמו לאוטובוס עד שיגיע. והמארח המלווה שהוא שליח מצווה – לא ינזק בזכות המצווה.
<h4>חינוך הקטנים לצניעות וצדקה וחסד</h4>
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר" (י"ח, י"ט)
על פסוק זה דרשו חז"ל (כתובות ח' ע"ב): 'צדקה' – כפשוטו, גומלי חסדים. וכן על הפסוק (י"ח, ז'): "ויתן אל הנער" – אמרו חז"ל (עי' רש"י שם ד"ה "אל הנער")- לחנכו במצוות, וכן על הפסוק (שם פס' ט'): "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" – מלמד על צניעותה של שרה (עי' רש"י שם ד"ה "הנה באוהל").
האדם חייב לחנך את בניו ובני ביתו בצניעות אפילו בתוך הבית. וכלשון הרמב"ם (הל' אישות פרק ט"ו הלכה י"ח): "וכן צוו חכמים על האשה שתהא צנועה בתוך ביתה".
יש לחנך את הילדים כבר מקטנותם בצדקה וחסד, דהיינו לשלוח צדקה באמצעות הבן, ללמדו לעשות חסד ולהתנהג לפנים משורת הדין.
על הפסוק (ישעיה ל"ג, ט"ו): "הולך צדקות"- אמרו חז"ל (מכות כ"ד ע"א): "'הולך צדקות'- זה אברהם אבינו, דכתיב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה' וכו'.
והסביר שם המהרש"א שדבר פשוט הוא שאברהם אבינו עשה צדקה וחסד, ומהו החידוש? אלא עיקר הענין הוא שאת התכונה המיוחדת הזו של 'הולך צדקות'- העביר אברהם לבניו אחריו.
לכן צריך לדעת שדרך חינוכית וחשובה היא לחנך את הנער בשליחויות של מצוה ועשיית צדקה וחסד. ולדוגמא: כשבאים אורחים, יש לחנך את הנער לקבל את פניהם בסבר פנים יפות על ידי שירגילוהו לדאוג לצורכי האורחים.
<h2>פרשת חיי שרה</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>לספוד לשרה ולבכותה</h4>
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כ"ג, א'-ב')
בפרשת מיתתה של שרה אמנו והספדו של אברהם אבינו, אנו רואים את גודל מעלתה של שרה אמנו.
התורה כותבת את האות כ' של המלה "ולבכתה" קטנה יותר משאר האותיות, ללמדנו שבכיו של אברהם אבינו על פטירתה שונה מבכיו של כל אדם שבוכה על מתו.
הנוהג שבעולם הוא, שכאשר נפטר אדם קרוב, מיד פורץ הבכי; ורק לאחר זמן מה הוא מסוגל להספיד את מתו. אבל אצל אברהם אבינו, קודם הוא בא להספיד את שרה, ורק אחר כך הגיע לידי בכי.
הסיבה לכך היא, שאמנם אברהם אבינו הכיר את שרה אמנו שהיתה בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע, נקייה מחטא, וידע כי הולכת היא לעולם העליון ומקומה בגן עדן, במקום צדקניות וחסדניות. ידע אברהם שבמקום שאליו היא תגיע היא תשמח כפי שלא שמחה בעולם הזה, ולפיכך במחשבתו העמוקה גמר אומר שלא לבכות, וניגש להספידה ללא בכי כלל.
ואכן, בעל ה'אור החיים' הקדוש ביאר את הפסוק (ויקרא י"ט, כ"ח): "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", שבמעשה השריטה האדם פוגם את גופו מתוך שהוא בהול על מתו, ואת זאת הוא עושה כיון שאין לו אמונה שהנשמה והנפש עולים לעולם העליון.
אבל אחר שהספיד את שרה, החליט אברהם שמן הראוי לו לבכות, וזאת משני טעמים: האחד, הרי אברהם במעשיו מחנך את בניו לשמור את דרך ה' ואת כל דורות ישראל. הוא צריך לחנכם שיש לבכות על המת, ומי שלא בוכה הרי הוא אכזר (ראה ברמב"ם פי"ג מהלכות אבל הלכה י"ב).
אדם שמתה אשתו – עולמו חרב עליו, כמו שכתוב (מ"ח, ז'): "מתה עלי רחל", וכן אצל אברהם אחרי מיתת שרה כתוב (כ"ד, א'): "ואברהם זקן" – הזקין במיוחד מתוך צער.
הטעם השני הוא, שאם לא יבכה אברהם על שרה, עלולים בני חת שלא לרדת לסוף דעתו, ולא יבינו מהי גדולת נפשה של שרה.
לכן הספיד אברהם את שרה, ותוך כדי ההספד התעורר לבכות בכי של הכרח. "לספוד לשרה ולבכותה".
מסופר על בעל ה'בית חדש' (הב"ח) שהיו לו שתי בנות. אחת מהן נישאה לגאון האדיר בעל ה'טורי זהב', אך נפטרה בדמי ימיה. בעלה הדגול, בעל הט"ז, קם והספיד אותה הספד סוחף ומרגש מתוך בכי מר. כל הקהל שמעו את הספדו ונסחפו אף הם אחרי בכיותיו בשומעם על השריפה הגדולה אשר שרף ה'.
לאחר ימי האבל הגיעה משלחת לבעל ה'בית חדש', והציעו לו להשיא את בתו השניה לגאון בעל ה'טורי זהב'. ה'בית חדש' לא הסכים. לפליאתם של השומעים הוא נימק את סירובו בכך שהט"ז לא אהב את אשתו הראשונה. והראיה לכך, שאילו היה אוהב אותה באמת, לא היה מספידה כל כך הרבה, שכן היה הוא צריך להיות משוכנע בכך שהגיעה לעולם שכולו טוב.
<h4>צניעותן של אמותינו</h4>
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כ"ג, א')
"'שני חיי שרה' – כולן שוין לטובה" (רש"י)
יכולתה של שרה אמנו לקבל את כל מה שהקב"ה עושה, נבעה מכח הצניעות שלה. גם את רוח הקודש שלה וסגולת הנבואה שזכתה בה – סגולה שהיתה גדולה אפילו מזו של אברהם אבינו, כפי שאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (כ"א, י"ב), וכדברי רש"י: "בקול רוח הקדש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" – גם לסגולה זו זכתה בזכות צניעותה המופלגת.
כאשר באו המלאכים לאברהם היה זה יום חם, כי הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה. שרה לא יצאה לקראתם מהאוהל. המלאכים שואלים את אברהם (ח"י, ט'): "איה שרה אשתך"? והתשובה: "באוהל". הם שאלו זאת כדי להבליט את מידת הצניעות שבה.
על פי זה יש לבאר את דברי המדרש (בראשית רבה נ"ח, ג') שכתב: "רבי עקיבא היה דורש והציבור מתנמנם. ביקש לעוררן, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחייתה ק' וכ' וז', ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות". לכאורה, מה הקשר בין הדברים? והתשובה היא: מידת הצניעות. כבר ראינו את מה שלימדונו חז"ל (שמות רבה א', א'; תנחומא שמות, א'; זוהר חדש תיקונים כרך ב' צ"ג ע"ב), ששרה אמנו זכתה לנבואה ולרוח הקודש במעלה גבוהה יותר אפילו מזו של אברהם אבינו בזכות הצניעות המופלגת שהיתה בה. גם אצל אסתר כתוב ששמרה את ציוויו של מרדכי, ולא הגידה לאחשורוש את עמה ואת מולדתה. כשניסה אחשורוש לחקור אותה ולשאול אותה על אביה, היתה אסתר עונה לו שאין זה עניינו. כששאל אותה לשם האמא שלה, היתה עונה לו שאין זה מן הצניעות להתעניין בנשים. גם כשאיים עליה שלא יישאנה לאשה אם לא תענה לשאלותיו, לא חששה אסתר, וענתה לו שאינה חפצה בכך ואינה רוצה בו כלל. לכן כתוב (אסתר ב', ח'): "ותלקח אסתר" – בעל כרחה. והנה, מצד ההגיון היה אמור אחשורוש לדחות אותה לגמרי; אך לא עשה כן, אלא אדרבה, בחר בה מבין כל אלפי המועמדות שרצו למלוך בכיפה. מדוע? בשל צניעותה של אסתר, מידה שלמדה משרה אמנו, שהצטיינה במידת הצניעות.
<h4>בין אברהם ועפרון</h4>
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן" (כ"ג, ט"ז)
שואל מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א: לשון 'שמיעה' בתורה היא בהוראה של הבנה, כמו בפסוק: "שמע ישראל", שמשמעו: קבל והבן, וכדומה. אם כך יש להבין: מה צריך היה אברהם להבין ולקבל מדבריו של עפרון? ועוד יש לשאול על תחילת הפסוק, המתאר שאברהם דיבר "באזני בני חת". מהי ההדגשה בכך? ומהו שאמר עפרון: "ביני ובינך מה היא"?
על כל זאת אומר בעל ה'בן איש חי' ע"ה: בתחילה רמז עפרון לאברהם שהוא מוכן להסתדר עמו ולמכור לו את המערה בסכום של ארבע מאות שקל כסף. עפרון דרש על כך בגימטריה, שכן האות האמצעית של שמו וגם של שמו של אברהם היא האות ר', ושתי אותיות ר' עולות ביחד לארבע מאות. זהו שאמר לו: "ביני ובינך" – כוונתו לאות האמצעית שבין בשמו ובין בשמו של אברהם.
ועוד אמר עפרון לאברהם, שהוא מעוניין שיבצעו את העיסקה בסתר ובצינעא, ולא בפרהסיא ולעיני כל העם, בטענה שהוא איננו מעוניין לשלם מיסים. אמר לו אברהם: אני אשלם עבורך את המיסים, ואשלם לך בפרהסיא. והטעם שהסכים אברהם לכך הוא משום שידע בעפרון שהוא רמאי ואינו נאמן כלל, וידע שהוא מסוגל לתבוע אותו אחרי הקבורה שישלם לו את כספו למרות שכבר שילם לו. על כן ביקש אברהם שהתשלום יהיה בפרהסיא.
עוד חשש אברהם, שאחרי שיתן לעפרון את הכסף, יטען הלה שהכסף מזויף. לכן שילם לו "באוזני בני חת" – כלומר, כל מטבע כסף שנתן לו זרק על הרצפה והשמיע באוזני כולם שהכסף אינו מזוייף. כך ביאר חכם מנשה שלו ע"ה את הפסוק.
נספר בהקשר זה מעשייה נאה: מעשה באדם אחד שהיה רעב, ועבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר. ריחו של הבשר הצלוי עלה באפו, והוא נכנס למסעדה לברר את מחירו של הבשר. מששמע את המחיר הגבוה יצא בפחי נפש, כי לא היה בידו הסכום המבוקש, אבל התנחם שלפחות יש לו מעט כסף כדי לקנות כיכר לחם. הלך למאפיה, קנה כיכר לחם, וחזר לשבת ליד המסעדה. היה מריח את ריח בשר הצלי ואוכל מעט לחם, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי.
יצא בעל המסעדה ודרש מאותו האיש תשלום עבור ריח הבשר, כיון שנהנה ממנו. לאחר דין ודברים החליטו להביא את העניין לפני דיין. מששמע הדיין את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שיוציא שילינג (מטבע בריטי) כדי לשלם לבעל הבשר. שמח בעל המסעדה על פסק הדיין. אך שמחתו היתה פזיזה מדי: כשהוציא הלה את המטבע, ציוה עליו השופט לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ, כדי לשמוע אם המטבע מזויף או לא. משעשה כן אמר לו שיקח את המטבע שלו בחזרה, ופנה לבעל המסעדה ואמר לו שהוא יכול ללכת, כי הוא כבר קיבל את התשלום שהוא דרש. בעל המסעדה לא הבין, והתחיל לצעוק, שהרי לא קיבל את הכסף, והמטבע נשאר ברשותו של אותו אדם! אמר לו הדיין: כמו שטענת שהוא אכל את 'ריח' הצלי, כך קיבלת תשלום ב'צליל' של המטבע…
(אגב, כך יש לבאר גם את תלונתם של ישראל במדבר, על תנאי החיים ה'טובים' שהיו להם במצרים (שמות ט"ז, ג'): "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע" – והרי לא אכלו במצרים בשר! אלא בשעה שהיו אוכלים לחם יבש היו המצרים צולים בשר על ידם, כדי שירגישו כאילו אכלו גם בשר עם הלחם. וזו היתה כוונתם: הם ישבו "על" סיר הבשר, לידו, אך לא זכו לאכול ממנו, אלא אכלו רק "לחם לשובע").
עוד דרש אברהם אבינו לסיים את המקח בשטר חתום כדת וכדין, כי הגמרא אומרת שאדם המוחזק בקרקע ללא שטר – יכול חבירו לערער על חזקתו. אברהם חשש שאם הוא יחזיק במערה ללא שטר יבוא עפרון ויערער על חזקתו, ולכן ביקש שיהיה שטר חתום ומקוים על המקח (ועיין בשו"ע חו"מ סי' קמ"ז סעי' ב', ועיין שם בסי' קי"א, ולספר 'יושב אהלים' על הפרשה).
את כל זה הבין אברהם מתוך דבריו של עפרון. לכן אמרה התורה: "וישמע אברהם", כלומר: למד מתוך דברי עפרון על תוכניות הרמאות שלו, ופעל בהתאם.
<h4>קנין של תקומה</h4>
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (כ"ג, י"ז–י"ח)
"'ויקם שדה עפרון' – תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י בשם בראשית רבה נ"ח, ח')
קודם שקנה אברהם אבינו את המערה, היתה היא חשוכה ונמוכה, חסרת כל ערך וחשיבות. משעברה לרשותו של אברהם אבינו, נעשתה מוארת וחשובה, ועלה ערכה לאין שיעור. לכן מתארת התורה את העברת הבעלות בלשון "ויקם", וכדברי רש"י.
אברהם ידע את ערכה של המערה, אף שעפרון לא עמד על כך. ומתי גילה אברהם את ערכה של המערה? בשעה שלקח שלושה עגלים עבור המלאכים שבאו לבקרו ביום השלישי למילתו, ברח עגל אחד ונכנס למערה. רץ אברהם אבינו אחריו לתופסו ונכנס אחריו למערה. מיד כשנכנס התמלאה המערה אור גדול. אז ידע אברהם אבינו שמערה זו מיוחדת היא. הסתובב במערה, וראה שם את אדם הראשון ואת חוה. אז החליט שברצונו לקנותה למערת קבורה (עיין פרקי דרבי אליעזר ל"ו).
והנה, בשעה שסיימו אברהם ועפרון את המכר, התעלתה המערה והתמלאה כולה אורה, ועלה ערכה בעיני כל העולם. עתה חשש אברהם אבינו שעפרון יעשה כל שביכולתו כדי להחזיר את המערה אליו. לכן עשה את כל האמצעים כדי להראות שקניינו קניין עולם הוא, ואין עליו שום עוררין כלל ועיקר.
הרי שקניית המערה העלתה את ערכה. גם בהר המוריה מצאנו דבר דומה, שביאתו של אברהם למקום העלתה את ערכו של ההר. זהו שאומרים בראש השנה לפני מוסף בפיוט 'עת שערי רצון': אברהם אבינו שואל את נעריו: הראיתם הר המור? והם משיבים לו שהם רואים 'רק מהמור'. על כן אמר להם: שבו פה עם החמור, עם משולים לחמור, לפי שלא היו ראויים לראות. ואמנם צדקו הנערים, כי הם לא ראו בהר שום מקום מיוחד, ואכן היה שם רק מהמור וחושך; אבל מרגע שבא אברהם אבינו לשם האיר ההר באור השכינה.
דוגמא נוספת לכך שהבעלות קובעת את חשיבות הדבר אפשר למצוא גם בפן ההלכתי. אחד הטעמים המובאים בירושלמי לטבילת כלים שנקנו מגוי, אפילו הם חדשים ממש ועדיין לא השתמש בהם הגוי, הוא: "לפי שיצאו מטומאת הנוכרי ונכנסו לקדושת ישראל" (עיין לב"י יו"ד סי' ק"כ בדיבור הראשון של הסימן). וכך כתב ה'בן איש חי' (ש"ש מטות, אות א'): "טבילה זו היא משום פליטת טומאה, כדי שיצא הכלי מטומאתו לקדושת ישראל, דומיא דגר שיצא מרשות העכו"ם לרשות ישראל, הלכך אפילו הם חדשים שלקחן מן האומן גוי, צריך להטבילם. ואפילו להשתמש בהם צונן אסור בלא טבילה". כלומר, חיוב הטבילה אינו בשל בליעת איסור, אלא רק בשל הקנייה עצמה, שהעלתה את הכלי בדרגתו מרשות גוי לרשות ישראל.
למדנו, שכאשר מקום או חפץ עוברים לרשותו של דבר חשוב – חשיבותם עולה. מכאן אנו צריכים ללמוד מוסר גדול: כשלומדים תורה – התורה מעלה ומחשיבה את ערכנו לאין שיעור, ומקבלים מזה "תקומה". בכל מילה של לימוד תורה אנו 'עוברים' לרשותה של התורה, ואין לשער את גודל המעלה והחשיבות שבדבר.
<h4>המערה והשדה שבחברון</h4>
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (כ"ג, י"ז–י"ח)
מדוע ראה אברהם אבינו צורך לקנות גם את כל השדה שסביב למערת המכפלה?
בכמה מקומות (כתובות מ"ד ע"א; ב"ק קי"ד ע"א; ב"מ ק"ח ע"א) מלמדת אותנו הגמרא את דין 'בר מצרא', דהיינו: ישנה זכות קדימה למי שיש לו שדה סמוכה לשדה הנמכרת לקנות אותה לפני אדם אחר שאין לו שדה בסמיכות לשדה הנמכרת.
אברהם אבינו חשש שאם לא יקנה את השדה שסביב המערה, יוכלו לטעון כנגדו שבעלי השדה קודמים לו בקניית המערה. לכן העדיף לקנות את כל השטח, כדי שלא יערערו אחרי קנייתו.
שואל הגאון מווילנא (בספרו 'קול אליהו' עמוד ה', דפוס פיעטרקוב סימן כ"א): מדוע שילם אברהם לעפרון סכום כה גדול של ארבע מאות שקל כסף, שהם ארבע מאות סלעים (עיין בכורות נ' ע"א)? למה לא ניהל שום משא ומתן עם עפרון על סכום זה?
תשובתו: ידוע שבהלוויה של צדיק צריכים להשתתף שישים ריבוא איש. זאת לפי דברי הגמרא אודות נתינת התורה: "כנתינתה כך נטילתה, מה נתינתה בשישים ריבוא – אף נטילתה בשישים ריבוא" (מגילה כ"ט ע"א, ועיין כתובות י"ז ע"א, ועיין לשו"ע יו"ד סי' שס"א סע' א'). לפי זה היו צריכים לספוד לשרה ולבכותה 600,000 איש. כל אדם צריך אמה, כי "גברא באמתא יתיב", כל אדם יושב באמה מרובעת (סוכה ז' ע"א). לכן היה על אברהם לקנות שטח שיש בו 600,000 אמות מרובעות.
כיצד הוא החשבון? אומר הגר"א: המקדיש שטח אדמה בגודל 'בית כור' פודה את שדהו בחמישים שקל כסף (ויקרא כ"ז ט"ז, ערכין דף כ"ה ע"א). בית כור הוא "מקום הראוי לזרוע ל' סאין, וחשבינן לכל סאתיים מאה על חמישים, כחצר המשכן חמישים על חמישים לבית סאה, ובית כור אלף חמש מאות אורך על חמישים רוחב" (רש"י מסכת קידושין ס' ע"ב ד"ה "בית כור"). מכאן שבית כור הוא 75,000 אמות מרובעות. לפי זה יוצא, שבארבע מאות שקל כסף ניתן לפדות שמונה בית כור, שהם 600,000 אמות מרובעות. והחשבון מדויק.
מעתה, לא רק מערת המכפלה שייכת לנו, אלא גם כל החצר הסובבת את המערה. ואם כדברי הגמרא (ב"מ פ"ז ע"א) שלא היו אלו סלעים רגילים אלא קנטרין – שקלים גדולים – כי אז כמה וכמה קילומטרים הסובבים את המערה שייכים לנו כדת וכהלכה.
ואכן, חז"ל אומרים שעל ג' מקומות לא יכולות אומות העולם לערער. האמת היא, שעל שום מקום בארץ לא יכולות אומות העולם לערער, אבל על שלושה אלו במיוחד. "א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר: גזולים הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש וקבורתו של יוסף" (בראשית רבה פרשה ע"ט, ז').
על אף דברי חז"ל, אנו יודעים שעיקר הצער שמצערות אותנו אומות העולם בארץ ישראל הוא על חברון, שכם וירושלים. אך כבר הקדימו אותם חז"ל ואמרו שאין בדברי אומות העולם כלום ושקר הם (עיין רש"י א', א'). דבר אלוקינו יקום לעולם, כי לה' הארץ, ולעם ישראל נתנהּ.
ובאמת, הארץ בעצמה מוכיחה את בעלותם של ישראל עליה, שהרי לפני שנכנסו עם ישראל לארץ היו הפירות קטנים, והארץ לא נתנה את יבולה בשמחה. משנכנסו ישראל, התחילו הפירות לצמוח הפלא ופלא, והארץ שמחה מאוד ביישובם של עם ישראל בתוכה.
<h4>שבועה בנקיטת חפץ</h4>
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" (כ"ד, ב'–ג')
אברהם אבינו ע"ה שולח את אליעזר למצוא אשה לבנו ליצחק, ולשם כך הוא משביע אותו בנקיטת חפץ ("שים נא ידך תחת ירכי") שיקיים את מצוותו.
יש לשאול: הרי אברהם אבינו הפקיד את אליעזר להיות אחראי על כל נכסיו, והוא היה נאמן ביתו המושל בכל אשר לו. אברהם לא היה חושד בעבדו במאומה, ומעולם לא השביע אותו על דבר. מדוע כעת, כשהוא שולח אותו להביא אשה ליצחק, ראה צורך להשביעו בשבועה חמורה ובנקיטת חפץ כדי להבטיח שלא ישנה מדבריו מאומה?
נראה לומר, שאברהם אבינו פירסם את שמו של הקב"ה בכל העולם על ידי אותה שבועה שהשביע את אליעזר, כמו שכתוב: "ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ" – עד אז היה רק "אלקי השמים", ומעתה גילה אברהם אבינו שהוא אף "אלקי הארץ" וכלשון רש"י (כ"ד, ז'): "אמר לו: עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלקי השמים ולא אלקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ".
הגמרא דורשת מכאן שכל שבועה חמורה צריכה נקיטת חפץ, כגון: תפילין או ספר תורה וכדומה (עיין גיטין ל"ה ע"א).
בעת כהונתי כדיין, ישבתי יום אחד בבית הדין עם הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצ"ל והגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. הגיע אדם לדין, ולא הסכים בשום אופן להגיע לפשרה, אלא רצה דווקא את הדין, והתעקש על כך מאוד. אמרתי לו: "אם רצונך בדין ולא בפשרה, הרי שאתה חייב שבועה דאורייתא, ועליך להישבע בנקיטת חפץ". כן הסכים גם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. אבל חכם יעקב מוצפי התפלא ואמר לי: "מעולם לא השבעתי שבועה דאורייתא!". בלית ברירה הסכים חכם יעקב לדעתנו. קבענו לאותו אדם לבוא לבית הכנסת ביום מסוים ובשעה מסוימת, כדי להישבע בהחזקת ספר תורה כדין.
באותו היום הגענו לבית הכנסת, וחיכינו לאותו איש. אנחנו ממתינים וממתינים, אך משום מה אותו אדם לא בא. לאחר כחצי שעה הגיע בנו של אותו אדם והוא בוכה. אמר לנו: "באתי להעיר את אבי כדי שיבוא לבית הכנסת להישבע, והנה הוא מת במיטתו". אמרתי לחכם יעקב זצ"ל בלשון זה: "רצון יראיו יעשה". והוא אמר לי: "אל תאמר כך, לא היה רצוני שימות, רק שלא ישבע".
<h4>חובת ההשתדלות</h4>
"ה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֵּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם" (כ"ד, ז')
כאשר שלח אברהם אבינו את אליעזר עבדו לחפש אשה לבנו ליצחק, היה זאת דווקא לעת זקנותו, כמו שנאמר (כ"ד, א'): "ואברהם זקן בא בימים". יצחק בנו היה אז בן שלושים ושבע (פרקי דר"א ל"א).
עלינו לשאול: מדוע אברהם אבינו, שהיה זהיר וזריז בקיום מצוות, לא חיפש אשה לבנו יצחק כבר בהיותו בן שמונה עשרה לחופה, וזאת עוד בחיי אמו שרה?
אלא, כבר ידע אברהם מראש כי רבקה היא בת זוגו של יצחק. זאת אנו למדים ממה שכתוב בסוף פרשת וירא (כ"ב, כ'): "ויוגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך… ובתואל ילד את רבקה". וכתב על כך רש"י (ע"פ מדרש בראשית רבה נ"ז, ג'): "'אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם' – בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלי בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו". והוסיף רש"י: "'ובתואל ילד את רבקה' – כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה".
עולה מכך, שאכן רצה אברהם אבינו מאוד להשיא אשה לבנו ליצחק, אך חיפש במשך שנים רבות אשה בעלת נשמה מיוחדת, ולא מצא. רק אחר העקידה, כשכמעט שנשחט יצחק ונשאר ללא ילדים, אמר אברהם: אולי טעיתי, שמא הייתי צריך להשיאו לאחת מבנות ענר, אשכול או ממרא. אמר לו הקב"ה: תנוח דעתך, עתה נולדה בת זוגו.
(וראה ב'אור החיים' הקדוש שהסביר, שעד גיל זה היה יצחק מסטרא דנוקבא, ורק בעקידה נתעברה בו נפש זכר, ונעשה ראוי להתחתן. לשיטת 'אור החיים' הקדוש אברהם אבינו המתין עד שיצחק יהיה ראוי, ולפי דרכנו המתין לאשה הראויה ליצחק).
אלא שלפי דברים אלה צריך להבין: אם ידע אברהם על לידתה של רבקה והתאמתה ליצחק, מדוע השביע את אליעזר לחפש אשה ליצחק? פשוט היה עליו לומר לו שילך להביא את רבקה!
אלא, אף על פי שידע אברהם מי האשה המיועדת לבנו, לא רצה להשתמש ברוח הקודש. הוא עשה השתדלות טבעית כאשר שלח את אליעזר לחפש אשה. אברהם היה בטוח שרבקה תצא לקראת אליעזר, אך לא אמר לו מאומה. בשביל לרצות את אליעזר אמר לו (כ"ד, ח'): "אם לא תאבה… וניקית משבועתי".
לאור דברים אלו ניתן להסביר עניין נוסף. לכאורה צריך להבין את התנהלותו של אליעזר: אברהם אבינו השביע אותו לחפש אשה ליצחק, ואילו הוא לא התאמץ, לא חיפש ולא השתדל. הוא פשוט עמד והתפלל לקב"ה שיעשה חסד עם אברהם!
על כך יש להשיב, שאליעזר ידע והכיר את גדולת יצחק. ידע אליעזר שאין הוא עצמו מסוגל לבחון מי היא האשה המתאימה והראויה ליצחק. על כן עזב את ההשתדלות והחיפוש, ונשא תפילה.
<h4>מה' אשה לאיש</h4>
"וְהָיָה הַנְּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֵּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (כ"ד, י"ד)
בגמרא (תענית ד' ע"א) נאמר: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלושה שאלו שלא כהוגן. לשנים השיבו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם – דכתיב (כ"ד, י"ד): 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך' וגו', יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה. שאול בן קיש – דכתיב (שמואל א' י"ז, כ"ה): 'והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו', יכול אפילו עבד, אפילו ממזר? השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד. יפתח הגלעדי – דכתיב (שופטים י"א, ל"א): 'והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי' וגו', יכול אפילו דבר טמא? השיבו שלא כהוגן, נזדמנה לו בתו".
יש לשאול: מדוע באמת שאל אליעזר שלא כהוגן, ומדוע זכה שהשיבוהו כהוגן?
יש לבאר זאת על פי דברי התוס', שהקשו: לכאורה אליעזר שאל כהוגן, כי בבוא הנערה יוכל לראות בעצמו אם היא חיגרת אם לאו! והשיבו, שיכול להיות שיש לה רגל מעץ והוא לא יצליח להבחין בכך. גם אם ינסה אליעזר לברר זאת אצל אנשי העיר, לא יוכל לדעת את האמת שכן הוא נחשב זר בעיר, שתושביה נוהגים בערמה כל ימיהם. ידע אליעזר שגם אם ישאל ויחקור, עלולים לרמותו ולהטעותו, וגם אם הנערה תהיה חיגרת או סומא הם יעלימו ויכסו את הדבר.
לכן לא היתה לאליעזר כל ברירה אלא להתפלל לה' שימצא כלה ראויה והגונה ליצחק. אבל כיון שלא היה בטוח שיזכה שהנס ייעשה על ידו, לכן עמד וביקש שה' יעשה חסד עם אברהם ועמו. אליעזר אמר: כיון שאיני יכול לבדוק כהוגן את גופה של הנערה, שלא יהיה בו מום, אבדוק במידותיה, כמו שאמרו חז"ל (תענית כ"ד ע"א): "משל לכלה שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות – אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות – כל גופה צריכה בדיקה". עיניה יפות – היינו שנותנת צדקה בעין יפה ואין לה צרות עין. כך ידע אליעזר כי "'אותה הוכחת' – ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדאי ליכנס בביתו של אברהם" (רש"י).
ואף שאליעזר היה בטוח בזכותו של אברהם וגם הקדים תפילה לניסיון שערך, בכל זאת אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן, כי אסור לסמוך על הנס. אבל מחמת שסמך על זכות אברהם נענה כהוגן.
בדומה אליו, גם שאול רצה להציל את עם ישראל ונענה כהוגן, אבל יפתח היה צריך לדעת ש"טוב שמוע מזבח" ו"אין חפץ לה' בעולות". לא היה לו לדבר שלא כהוגן, ולכן השיבוהו שלא כהוגן.
למדנו כללים גדולים: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, יתפלל האדם לזיווג הגון, ותהא תפילתו צחה ומבוארת. ה' ימצא לו את בת זוגו, שכן כבר הוכיחו חז"ל (מועד קטן ח"י ע"ב) מהמקראות, כי "מה' אשה לאיש".
<h4>אין ניסים בקיום מצוות</h4>
"וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" (כ"ד, כ')
יש להבין: לשם מה היתה צריכה לשאוב? והלוא המים עלו לקראתה, כדברי רש"י על הפסוק (כ"ד, י"ז): "'וירץ העבד לקראתה' – לפי שראה שעלו המים לקראתה"?
אלא, בזמן שהיתה צריכה בעצמה לשתות, היו המים עולים לקראתה, בשל צדקותה המופלגת; אבל כשהיתה צריכה מים כדי לקיים בהם מצוה, לא עלו המים לקראתה, שכן מצוות לא עושים על ידי נס. רצתה רבקה לעשות את המצוה בעצמה דווקא.
מסופר על הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל 'התניא' (ובעמח"ס "שולחן ערוך הרב), שפעם לקחו אותו לבית הסוהר והוליכוהו בספינה. בדרך הוא ביקש מרב החובל להעמיד את הספינה ולאפשר לו לעמוד על הסיפון כדי לברך את ברכת הלבנה. אמר לו אותו רשע: "תברך מהחלון!" ולא הסכים לאפשר לו לעלות על הסיפון. והנה, אחרי כמה דקות עמדה הספינה ולא המשיכה בנסיעתה. אמר להם בעל 'התניא': "מה אתם מתפלאים? אני הוא שהעמדתי את הספינה, שכן אין אתם מאפשרים לי לעלות לברך ברכת הלבנה. אני מוכן להחזיר את הספינה להמשיך בהפלגה, אבל בתנאי שתתנו לי לעלות על הסיפון ולברך את ברכת הלבנה". אמרו לו: "אם אתה יכול לעשות נס להעמיד את הספינה, מדוע אינך מברך עתה ומתעקש שדווקא רב החובל יעמיד אותה?". אמר להם: "איני רוצה לערֵב מעשי ניסים בקיום המצוות. אני רוצה לברך את ברכת הלבנה בדרך טבעית". ובאותו עניין סופר על אדמו"ר אחד, שבמקום מגוריו ירד שלג כבד בחג הסוכות. לטענת חסידיו עשה אותו אדמו"ר נס, והעמיד את השלג מעל גובה הסוכה, וכך קיים את המצוה ללא מפריע. אמרו לו: אין מקיימים מצוות בדרך נס! בשמים רוצים בקיום המצוות בדרך הטבע.
<h4>מהלכות תפילה</h4>
"וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רוֹאִי, וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיָּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים" (כ"ד, ס"ב-ס"ג)
"'מבוא באר לחי רואי' – שהלך להביא הגר לאברהם אביו שיישאנה. 'יושב בארץ הנגב' – קרוב לאותו באר, שנאמר (כ', א'): 'וייסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור', ושם היה הבאר, שנאמר (ט"ז, י"ד): 'הנה בין קדש ובין ברד'. 'לשוח' – לשון תפילה, כמו (תהלים ק"ב, א'): 'ישפוך שיחו'" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס', י"ד)
מפסוקים אלו למדו חז"ל שיצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. אמנם בגמרא (ברכות כ"ו, ע"ב) מובאות שתי שיטות בהקשר זה: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תיקנום". הגמרא מעלה ראיות וסימוכים לכל אחת מהדעות.
הנפקא מינה בין שתי השיטות, אם את התפילות תיקנו האבות או שהן כנגד התמידים היא- שאם נאמר שהאבות תיקנו, אין שום הגבלה לגבי זמן תחילת כל תפילה וזמן סיומה, והיא יכולה להיאמר בכל שעה. אפילו אם ירצה אדם להתפלל את שלושתן ברציפות כאחת, גם כן יצא. מה שאין כן אם נאמר שאת התפילות תיקנו חכמים כנגד התמידים, הרי שיש להן זמנים קבועים כפי שיש לקרבנות עצמם, הן בזמן תחילת התפילה והן בסוף זמנה. אם יעבור אותו הזמן שוב לא יוכל להתפלל את אותה התפילה.
אכן אפשר לומר, שגם אם נאמר שתפילות אבות תיקנום, יש מקום להגבלת זמני התפילות, שהרי התורה רומזת אצל האבות את זמנה של כל תפילה. לגבי תפילת שחרית כתוב: "וישכם אברהם בבוקר" – מכאן שזמן תפילת שחרית דווקא בבוקר. ביצחק כתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – ומכאן שזמן תפילת מנחה לפנות ערב. גם אצל יעקב כתוב: "ויפגע במקום וילן שם" – והרי למדנו שתפילת ערבית צריכה להיות דווקא בלילה, סמוך לזמן השינה.
הרי שניתן ללמוד גם את זמני התפילות מתפילותיהם של האבות.
פרט נוסף שניתן ללמוד מתפילת יצחק הוא על פי התרגום לפסוק: "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי". כותב על כך תרגום יונתן בן עוזיאל: "ויצחק הווה אתי מבי מדרשא דשם רבא, מעלנא דבירא דאתגלי עלוי חי וקיים דחמי ולא מתחמי, והוא הווה יתיב בארעא דרומא" (ויצחק היה בא מבית מדרשו של שֵם הגדול, מבוא (פתח) הבאר שנתגלה עליו חי וקיים שרואה ואינו נראה והוא היה יושב בארץ דרום). יש נוסח נוסף לכך: "ויצחק הווה אתי מן בית מדרשא דשם רבא לבארא דאיתגלית עלוהי שכינתיה דה', והוא הווה שרי בארעא דרומא".
התרגום מתייחס למילים: "ויצחק בא מבוא", ועונה על השאלה: מהיכן בא יצחק? תשובתו: מבית המדרש של שֵם. שָם למד יצחק תורה, וכשהגיע זמן תפילת מנחה הפסיק מלימודו ועמד להתפלל. יצחק לא פטר את עצמו מתפילה בגלל שלמד תורה. והרי לנו פרט נוסף בהלכות תפילה וביחס שבין התפילה ללימוד התורה.
עוד דבר מעניין לומדים מהכנתו של יצחק לתפילתו. התורה הסמיכה את עובדת היותו בארץ הנגב ליציאתו להתפלל. מזה לומדים שרצה יצחק להתפלל דווקא לכיוון דרום. את הסיבה לכך מביא בעל ה'טורים' (ד"ה: "והוא יושב"): "'והוא יושב בארץ הנגב', וסמיך ליה: 'ויצא יצחק לשוח בשדה' – רמז למה שאמרו: הרוצה שיחכים ידרים". מקור הדברים בגמרא (בבא בתרא כ"ה ע"ב): "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום. ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר (משלי ג', ט"ז): 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד'".
וכך שנינו בהלכות תפילה: מי שרוצה להתפלל על החכמה, אם עומד לצד מזרח, יטה עצמו קצת לצד דרום. בכיוון זה עמדה המנורה, שיש בה סגולה לאורה של תורה וחכמה. כמו כן אם עומד לצד מזרח ורוצה להתפלל על העושר, יטה עצמו קצת לצד צפון, שם עמד השולחן, שיש בו סגולה לברכה ולשפע בעולם. כך נהג גם יצחק אבינו, שכל תפילתו לא היתה אלא על החכמה בלבד, והיא היתה כל רצונו ומאווייו בעולם. על כן הסמיכה התורה את הדברים: "והוא יושב בארץ הנגב", ומיד: "ויצא יצחק לשוח בשדה", ללמדנו שתפילתו של יצחק הייתה לצד הנגב, שהוא לדרומה של ארץ ישראל.
<h4>זהירות במנחה</h4>
"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים" (כ"ד, ס"ג)
"'לשוח' – לשון תפילה, כמו (תהלים ק"ב, א'): 'ישפוך שיחו'" (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס', י"ד)
אומרים חז"ל (ברכות ו' ע"ב): "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה".
מדוע צריך רב חלבו להזהיר במיוחד על תפילת מנחה יותר מעל שאר התפילות? לפי שבתפילת שחרית אין צורך בזהירות יתרה, שכן היא תפילה נוחה לאדם. הוא מתפלל אותה בבוקר עם שחר, כאשר הוא ממילא קם לעבודתו. תפילת ערבית גם כן מסתדרת עם סדר יומו של האדם, שכן באותה השעה הוא מסיים את עיסוקיו ומתכונן ממילא לחזור לביתו. יש לו זמן להקדיש לתפילה, שכן כל הלילה כשר לתפילת ערבית. תפילת מנחה היא תפילה בעייתית עבור האדם, כי קשה לאדם לעצור את שטף יומו לשם תפילת מנחה. לכן אומרים לו שייזהר במיוחד בתפילת מנחה יותר משאר התפילות.
יתירה מזאת: אומרים לו לאדם: "מדוע אתה מתקשה בתפילת מנחה? משום שהיא מפריעה לך בפרנסתך? הלא הפרנסה כולה היא מאת בורא העולם!" שעת התפילה היא מבחן גדול לאדם, אם מבין הוא שאין פרנסתו תלויה אלא בבורא העולם, ועל כן הוא עוצר את כל עשייתו ומתרכז בתפילה.
בשכונתנו גר יהודי חשוב, ושמו רבינו פוליטי ע"ה, שהיה אחד ממייסדי ישיבת 'פורת יוסף' החדשה. הוא היה סוחר גדול, אך הקפיד תמיד להתפלל כל תפילותיו בציבור, ונהג להתפלל בבית הכנסת 'אוהל משה'. יום אחד בא אליו סוחר ערבי גדול בדיוק בזמן תפילת מנחה. ראה אותו הסוחר שהוא מתכונן לנעול את חנותו וללכת להתפלל, וביקש ממנו להתעכב קצת, כי יש לו קנייה חשובה לעשות. אמר לו רבינו פוליטי: "הגיע הזמן שעלי ללכת ולהתפלל מנחה, ועלי לנעול את חנותי עד לאחר התפילה. אם רצונך לקנות אצלי, המתן שאחזור מהתפילה ואפתח שוב את החנות". כעס אותו ערבי ואמר לו: "אם לא תמכור לי כעת, אלך ואקנה במקום אחר!" לא נרתע רבינו פוליטי ואמר לו: "עשה כרצונך". ראה הערבי שהאיום אינו תופס, והוסיף: "אם לא תמכור לי כעת, לא אקנה ממך יותר!". אך גם זה לא הפריע לרבינו פוליטי, יען כי קבע לעצמו להתפלל בציבור במקום קבוע, ודבר זה היה אצלו קודם לכל דבר אחר. הלך להתפלל בלב שקט.
כשחזר לחנותו, ראה את אותו ערבי חוזר ומתייצב אצלו ומבקש ממנו את הסחורה שחשב לקנות מתחילה. שאל אותו רבינו פוליטי: "מה קרה? מדוע חזרת אלי?" אמר לו הערבי: "הלכתי למקום אחר, אך נוכחתי לראות שהסחורה שם אינה משובחת כמו שלך. בלית ברירה חזרתי אליך".
לימים אמר רבינו פוליטי, שהוא והסוחר השני קנו את אותה הסחורה מאותו הסוחר. נראה בעליל שהערבי לא חזר אליו בדרך טבעית, וברור הוא שהכל נעשה מאת ה' יתברך ויתעלה, בזכות התעקשותו על קביעות התפילה. ואין הקב"ה מקפח שכר יראיו.
ומעשה בסוחר אחד שבא לפני הרב הגאון מו"ר ועט"ר הרב עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', ואמר לו: "כבוד הרב, אני נוהג להלוות כסף לאנשים, אך שוכח למי הלוויתי". שאל אותו הרב: "האם אתה מתפלל תפילת מנחה בכל יום?" ענה לו הסוחר: "לא! אבל אני מתפלל ערבית שתיים". אמר לו הרב: "תתפלל מנחה, והכל יסתדר". כבר באותו היום הקפיד הסוחר להתפלל מנחה במניין, והנה הוא רק התחיל להתפלל וכבר נזכר בבעל חוב הראשון, ועד שסיים את תפילתו כבר נזכר בכל הרשימה של החייבים לו. חזר הסוחר אל הרב ואמר לו: "אכן סגולה טובה נתת לי". אמר לו מו"ר: "סימן שאינך מתפלל מנחה בכוונת הלב, אלא כל מחשבתך רק על הממון…".
<h4>ותהי לו לאשה ויאהבה</h4>
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (כ"ד, ס"ז)
כאשר אמרו ליצחק שרבקה מיועדת להיות לו, שאל מי הוריה. וכשאמרו לו שבתואל הוא אביה ולבן הוא אחיה, אמר שאין זה מתאים להכנס לכזו "משפחה" של רמאים (לבן רימה אפילו בשמו שכן הוא במהותו היה שחור משחור). לעומתו, אברהם אבינו ידע שהיא המיועדת לבנו, כיון שבשעה שחזר מנסיון העקדה גילו לו שאשתו של יצחק עתה נולדה (עיין רש"י פרק כ"ב פסוק כ'), וידע שזו היא רבקה, ולכן שכנע את יצחק להסכים לקחתה, אך יצחק לא היה בטוח שרבקה אכן מתאימה לו. הוא שמע על אביה ועל אחיה והכיר את טבעם. הוא חשש שגם רבקה דומה להם. לכן החליט לבחון את רבקה ולהעמיד אותה בניסיון, כדי לבדוק אם אכן מתאימה היא להיכנס לבית משפחת אברהם.
אמר לה שאין הוא חושב לשכור דירה למגוריהם, אלא עליהם לגור באוהל – ורבקה הסכימה. אמר לה שלא יהיה זה סתם אוהל, אלא האוהל של אמא שלו, וכי הוא קשור אליה מאוד גם אחרי מותה – וגם לכך הסכימה. אמר לה שגם המיטות והמזרונים לא יהיו חדשים, אלא המשומשים של אמו – וגם לזה הסכימה. עוד אמר לה, שהיא צריכה לדעת שאמא שלו היתה צדקת וחסידה גדולה – וגם מזה לא נבהלה והסכימה.
כשראה כך, הביא אותה לאוהל של אמו, נתן לה קורטוב קטן של קמח, וביקש ממנה לאפות ממנו לחם לכל המשפחה ולאורחים הרבים שפקדו את אוהלם במשך כל היממה. הרימה רבקה עיניה לשמים ואמרה: ריבונו של עולם, הרי אני זרה בארץ הזאת, איני יודעת איך אפשר לאפות כמויות גדולות של לחם מכמה גרמים של קמח שהוא נתן לי. אנא, שלח ברכה בעיסה! תפילתה התקבלה, והתברכה העיסה.
אז הבין יצחק שהיא באמת מיועדת להיות לו לאשה. עוד ראה יצחק שנתברך הנר ודלק מערב שבת לערב שבת בזכות רבקה, וכן שהענן קשור מעל האוהל, כמו שהיה בזמן אימו (עיין רש"י פרק כ"ד פסוק ס"ז, ועיין לשפתי חכמים למה מרמזים דברים הללו). וכך הם דברי רש"י: "ויביאה… האהלה"…, ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה – פסקו, וכשבאת רבקה – חזרו".
כשראה יצחק שילדה צעירה, בגיל ג' או י"ג שנים (לדעות השונות), הגיעה למדרגה גבוהה כמו שרה אמו, למרות היותה בת רשעים – עלה חינהּ בעיניו, וידע שהיא כשושנה בין החוחים (כלשון חז"ל).
יש שואלים: מדוע היה צריך הנר להיות דלוק מערב שבת לערב שבת? והרי אברהם אבינו נתברך "בכל" (כ"ד, א'), יצחק אבינו נתברך "מכל" (כ"ז, ל"ג), וגם יעקב עתיד להתברך ב"כל" (ג"ל, י"א) – כלומר: לכולם היה עושר רב. אם כן, האם לא היה בביתם די שמן כדי להדליק נרות בכל יום?
מכאן אנו למדים כמה גדולה ועצומה חביבותה של השבת. כבר מערב שבת היו מכינים את עצמם לקראת השבת הבאה, וכל מה שהיה משובח במשך השבוע היו שומרים לכבוד השבת הקרובה. לכן הנר שדלק לכבוד שבת המשיך לדלוק עד לשבת הבאה, להזכיר לכל באי ביתם שהם מתכוננים לשבת קודש. והתייקרה חשיבותה של השבת בעיני כל העולם (ועיין לגמרא בביצה דף ט"ז ע"א ששמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. ועיין לרש"י שמות כ', ח' על הפסוק: "זכור את יום השבת" שפסק כמו בית שמאי).
כאשר אשה מדליקה נר בערב שבת לכבוד השבת היא מורידה שפע קדושה וברכה לכל הבית. רבקה הדליקה נר מערב שבת שנשאר דולק עד ערב שבת, לומר שהקדושה לא נפסקה עם הדלקת הנר, אלא היא גם משפיעה אחרי שמירת השבת שנשמרת הקדושה בביתה, על ידי קיום המצוות ועשיית מעשים טובים.
וכאשר האשה שומרת על קדושת המאכלים (אוכל כשר ללא שאלות וספיקות, ירקות ופירות ללא חרקים וללא חשש ערלה, הפרשת תרומות ומעשרות וחלה) – יש ברכה בעיסה.
כאשר היא שומרת על טהרת המשפחה היא זוכה לענן הקשור מעל האהל. אוהל הוא סמל הצניעות של שרה אימנו, שנאמר (ח"י, ט'): "הנה באהל", בחינת (תהלים קכ"ח, ג'): "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך".
את כל זה ראה יצחק, ולמד על קדושתה של רבקה ועל מעלתה. הבין שהיא אכן מתאימה לו וראויה להיכנס לבית אברהם. אז לקחהּ לו לאשה, ויאהבה.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>שנים שוות לטובה</h4>
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כ"ג, א')
"'שני חיי שרה' – כולן שוין לטובה" (רש"י)
יש להבין: וכי כל שנות חייה של שרה היו לטובה? והרי חייה היו רדופים סבל ותלאות! היא נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, היא נעה ונדה ממקום למקום עם אברהם אבינו ע"ה, היו לה צרות עם הגר ואחר כך עם ישמעאל, ועד גיל תשעים היתה עקרה בלי שום תקווה ללדת – ואיך כל זה "שווין לטובה"?!
יש מפרשים, שכאשר אדם חי את כל שנותיו בצער אך בסוף חייו הכל מסתדר לטובה – נחשב לו כאילו כל שנותיו עברו עליו "לטובה".
אך יש לבאר באופן אחר: התורה מעידה על שרה אמנו שלמרות שעברה ייסורים וקשיים, לא הרגישה בהם קושי כלל, לא התייאשה ולא הצטערה, אלא היתה אומרת שכל מה שהקב"ה עושה הכל לטובה. משום כך כפלה התורה וכתבה: "שני חיי שרה" – היינו: "כולן שווין לטובה" בעיניה.
התורה באה ללמדנו, שצדקותה של שרה היתה כה גדולה עד שכל מה שעבר עליה לא עירער במאומה את אמונתה ואת דבקותה בהקב"ה. לכן כל שנותיה היו שווים לטובה.
כך גם מצינו בגמרא (ברכות ס' ע"ב) על רבי עקיבא שהיה אומר: "הכל לטובה", וכן על נחום איש גם זו שהיה אומר: "גם זו לטובה" (תענית כ"א ע"א, סנהדרין ק"ח ע"ב).
<h4>חינוך במסירות נפש</h4>
"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כ"ג, ב')
בהספדו על שרה אמנו הזכיר אברהם אבינו את מעלתה של שרה ואת מסירות נפשה בחינוך הילדים. שרה הצליחה לחנך את יצחק אבינו לאהבת ה' עד כדי כך שהיה מוכן למסור את נפשו על קידוש השם בלי היסוס, ועוד אמר לאביו לקושרו ולעוקדו היטב, כדי שחלילה לא תהיה שחיטה פסולה. הכל בזכות החינוך הטהור שהתחנך אצל אמו הצדקת.
זהו שאומר רש"י על הפסוק (כ"ג, ב'): "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" – 'ויבא אברהם'- מבאר שבע". כוונתו למה שהזכיר הפסוק קודם לכן בפרשת העקידה (כ"ב, י"ט): "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע". ומה הספידה? שחינכה את בנה למסירות נפש.
<h4>הרהור אחר מידותיו</h4>
"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (כ"ג, ד')
נחלקו הפוסקים האם ארץ-ישראל שניתנה לעם ישראל מזמן אברהם אבינו, מוחזקת היא בידינו מאברהם אבינו או מכיבושו של יהושע בן נון. ונפסק להלכה שהיא ניתנה למפרע מאברהם אבינו (עיין 'אור החיים' הקדוש עה"ת בראשית י"ג, י"ז).
על כן אמר אברהם לבני חת: "גר ותושב", וכדברי רש"י: "אם תרצו – הריני גר, ואם לאו – אהיה תושב ואטלנה מן הדין". ובזה יבואר מה שכתב רש"י בפרשת וארא (שמות ו', ט'): "חבל על דאבדין ולא משתכחין… וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים… ולא הרהרו אחר מדותי".
היינו, הארץ באמת שייכת לאברהם והוא היה יכול להרהר ולומר שבדין היא שייכת לו כאמור אך לא "הרהר אחר מדותי".
<h4>עם לבדד</h4>
"בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ" (כ"ג, ו')
אברהם מדבר עם עפרון בדרך ארץ ובהשתחוויה. הבינו מכך אנשי חת שהוא אחד משלהם. לכן עמדו והציעו לו: "במבחר קברינו קבור מתך". אולם על כך עונה אברהם: עד כאן! אני לא משלכם, אני "עם לבדד" (במדבר כ"ב, ט')!
התנהגות כזו מוצאים אנו שוב אצל אברהם עם אליעזר. כאשר בא אליעזר להציע לאברהם שיצחק יתחתן עם בתו, ענה לו אברהם כמו שענה לאנשי חברון: איננו מתחתנים זה בזה! אנחנו לבד, ואין לנו שותפות עימכם בארץ או בנישואין. יותר מכך: אברהם אבינו משביע את אליעזר באלוקי השמים ומזהירו (כ"ד, ג'): "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני", שלא תהיה התבוללות. אברהם מעריך את אליעזר ואת בני חת, הוא גר בתוכם; אבל כבוד לחוד, והתבוללות לחוד.
מוסר גדול למדנו מכך: עד כמה צריך להתרחק ולא להתחבר עם הגויים. הגם שאמרו חז"ל (אבות ג', י"ד): "חביב אדם שנברא בצלם", וזה כולל גם את אומות העולם; עם כל זה אסור לנו לאכול בישולי עכו"ם משום חתנות, כדי שלא נבוא לידי נישואין. יש להבחין בין הערכה לבין התחברות והתבוללות עם הגויים.
<h4>קברי אבות</h4>
"וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (כ"ג, י"ט)
על פרשת קניית מערת המכפלה כתב הרמב"ן ע"ה: "ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי ה' עם אברהם אבינו… ועוד, כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות, באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים" (עיין לרמב"ן כ"ג, י"ט).
ידועה מעלת ההשתטחות על קברי צדיקים. כך עשה כבר כלב בן יפונה, כשהשתטח על קברי האבות בחברון במהלך מסע המרגלים בארץ. במקומות רבים בזוהר הקדוש מובא עניין ההשתטחות על קברי צדיקים (ועיין בספר "שפתי צדיקים" להרה"ג רבי סלמאן מוצפי זצוק"ל).
המשתטח על קבר הצדיק אינו מתפלל חלילה לנפטר, אלא מתפלל להשי"ת שיקבל את תפילתו בזכות הצדיק.
כמו כן, צריך להזהיר שאין להתקרב לקברי עכו"ם. וכבר ציווה האר"י ז"ל למהרח"ו ז"ל שלא ללכת לקבר גוי, שמא תבוא הרוח ותטמאנו. טומאת המת נשארת שם, והאדם יכול להינזק מזה. אם קורה שאדם נאלץ לעבור במקום שיש בו קברי גויים, מותר לו לעבור שם, אך לא ישב ולא יתעכב במקומות קבורה של גויים.
<h4>מצות הסוכה בזכות אברהם</h4>
"וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (כ"ד, א')
המילה "בכל" רומזת ל-ג' פסוקים הקשורים לחג הסוכות (ויקרא כ"ד, מ"ב-מ"ג): "בסוכות תשבו שבעת ימים" וכו', "כל האזרח" וכו', "למען ידעו דורותיכם" וכו' – לרמוז לנו על מצות הסוכה, שהיא צילא דמיהמנותא שמגינה עלינו. מצוה זו ניתנה לנו בזכות אברהם אבינו עליו השלום (עיין קול אליהו להגר"א). וכשם שאברהם אבינו אמר לאורחים (ח"י, ד'): "והשענו תחת העץ", שיהיה להם לצל, כך הסוכה תהיה מגינה ומצלת את ישראל.
<h4>מוסר השכל מגמלי אליעזר</h4>
"וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְּמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו" (כ"ד, י')
"ניכרין היו משאר הגמלים – שהיו יוצאים זמומים מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים" (רש"י)
שואלים המפרשים: מדוע היה צורך לחסום את פיהם של הגמלים? הרי בהמה של צדיק אינה צריכה קשירה בפה ואינה חשודה על הגזל. זאת למדנו מהמעשה המובא בתענית (כ"ה ע"א), על השמועה שיצאה על עזיו של ר' חנינא בן דוסא שכאילו הן רועות בשדות זרים. אמר להם ר' חנינא בן דוסא: אם הן אוכלות מהגזל יבואו דובים ויאכלו את עזיי, ואם אינן אוכלות מהגזל יביאו העזים דובים בקרניהם! וכך אכן היה: בערב הביא כל עז דוב בקרניה. אם כך, מדוע גמליו של אברהם אבינו היו צריכים לצאת זמומין?
יש מפרשים, שאליעזר עשה זאת בהפגנתיות. הוא רצה לחנך את הציבור שכל אחד ואחד צריך לצאת עם בהמותיו כשהן זמומות, כדי שלא יאכלו מהגזל. ויש מפרשים, שאליעזר חשש שמא הגמלים יבואו למקומו של לבן, ששם מתנהגים הכל בעורמה וברמאות, והסביבה תשפיע אפילו על הגמלים שישחיתו את דרכם, לפיכך זמם את פיהם.
עתה בוא וראה עד כמה האווירה של הסביבה עשויה להשפיע לטוב ולרע. אליעזר חשש שמא הגמלים יְשַנו ממנהגם הטוב בגלל המקום החדש. ומחשש לקלקול הבהמות ייקח האדם מוסר השכל גדול לחשש לקלקול נפש האדם ונשמתו. עד כמה צריך להיזהר ולשמור על הנפש מכל משמר!
<h4>חינוך למצוות</h4>
"וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כ"ד, כ"ב)
"'בקע' – רמז לשקלי ישראל, בקע לגלגלת. 'ושני צמידים' – רמז לשני לוחות מצומדות. 'עשרה זהב משקלם' – רמז לעשרת הדברות שבהן" (רש"י בשם בראשית רבה ס', ו')
ברמזים הללו לימד אליעזר את רבקה מסר חשוב אודות קיום המצוות. אל תחשוב רבקה שאת המצוות יהיה על בניה לקיים רק אחרי שיצאו ממצרים ויקבלו את התורה. כבר מעתה עליה להשריש בהם את התורה, את יסוד השלמות של עם ישראל, הרמוז בחצי שקל, ואת מצוות התורה הרמוזים בעשרת הדיברות.
<h4>אחדות ושלמות</h4>
"נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׁרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כ"ד, כ"ב)
מה היו מתנותיו של אליעזר לרבקה? דקדקו חז"ל (הובא דבריהם ברש"י ובתרגום יוב"ע): "'בקע' – רמז לשקלי ישראל, בקע לגולגולת. 'ושני צמידים' – רמז לשני לוחות מצומדות. 'עשרה זהב משקלם' – רמז לעשרת הדיברות שבהן".
אומר אליעזר לרבקה: את באה להתחתן עם יצחק, בנו של אברהם אבינו וממשיך דרכו. עליו אמר הכתוב (י"ז, כ"א): "ואת בריתי אקים את יצחק". כאשר באים להקים בית שהוא יסוד לעם ישראל, צריך לדעת שיסוד ישראל הוא מידת האחדות. גם בעתיד, כשייקחו תרומה מבני ישראל, יהיה חשוב להדגיש יסוד זה, ולכן תהיה התרומה מחצית השקל, שבא – כדברי האלשיך הקדוש (תורת משה, שמות ל', י"ג) – לרמוז על אחדות ישראל.
התורה הנרמזת בעשרת הדיברות כוללת את כל תרי"ג המצוות, כדברי רש"י בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ד, י"ב). שני הלוחות מקבילים לשני חלקי המצוות: בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. שני הלוחות אינם מופרדים חלילה, כי אם מהווים "שני צמידים", שני לוחות מצומדות. לומר לך: אי אפשר להגיע לשלמות בחלק אחד של המצוות. אין שלמות רק בקיום מצוות שבין אדם למקום או במצוות שבין אדם לחבירו. השלמות האמיתית היא "עשרה זהב משקלם".
רומז אליעזר לרבקה: השלימות בישראל היא כאשר מתחברים ישראל זה לזה, על ידי בקע לגולגולת, וכאשר כל ישראל מחברים את שני סוגי המצוות זה לזה, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. אחדות ישראל ואחדות המצוות הן יסוד השלמות בישראל.
<h4>והנה עומד על הגמלים על העין</h4>
"וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן" (כ"ד, ל')
כשלבן רואה את הצמידים על ידי אחותו הוא יוצא לראות את אליעזר והנה הוא רואה שאליעזר "עומד על הגמלים על העין". והטעם שלא עמד על הקרקע הוא משום שאם אדם עומד על הקרקע, הכשפים נתפסים בו, אך אם הוא באוויר, אין הכישוף יכול לשלוט בו.
הגמרא מספרת שבתקופתו של רבי שמעון בן שטח היו שמונים מכשפות במערה ליד אשקלון. בעקבות כך, הוא לקח שמונים בחורים ביום גשום, ונתן לכל אחד מהם כד חרס ובתוכו בגד לבן ואמר להם, שכשהוא יתן להם סימן, כולם יכנסו ביחד למערה וכל אחד ירים מכשפה אחת באופן שלא יגעו בקרקע, כי כשהמכשפות באויר אין להן יכולת לעשות כשפים, וכך עשו, עד שלבסוף הם תלו את כל המכשפות (עיין ברש"י מסכת סנהדרין דף מ"ד ע"ב ד"ה "דבעיא מכסא").
כשבא אליעזר לבית לבן, הוא חשש שמא לבן יעשה לו כישופים, ולכן הוא ציוה לגמלים שיעופו באויר כדי שהכישוף לא ישלוט בו (ועיין בדברי אוה"ח הקדוש).
<h4>ואנכי פיניתי הבית</h4>
"וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (כ"ד, ל"א)
"'פניתי הבית' – מעבודת אלילים" (רש"י בשם בראשית רבה ס', ז')
מנין למד רש"י לפרש, שלבן פינה את הבית מעבודת אלילים? אולי התכוון לפינוי כפשוטו: הוא הכין מקום ללינת אליעזר!
'שפתי חכמים' ביאר, שכיון שרבקה כבר אמרה לאליעזר (כ"ד, כ"ב): "גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון", הרי שהיא הכינה מקום לינה. אם כן מה עשה לבן בנידון, כשהודיע: "ואנכי פניתי הבית"? לכן כתב רש"י, שפינה את הבית מעבודת אלילים.
רומז לבן לאליעזר: אחותי בסך הכל נתנה לך מים, ובשכר זה נתת לה "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם". "אנכי פניתי הבית" – על אחת כמה וכמה שמגיע לי לקבל ממך מתנות יקרות ורבות, שכן עבודתי היתה קשה מעבודתה. בוא וראה שפלותו של לבן, שהיה מוכן לפנות את האלוה שלו מן הבית רק בשביל בצע כסף.
הרה"ג חכם שאול שהרבני זצ"ל היה גאון גדול בקי במשניות בעל פה, שקדן ובקי גם בקבלה, והיה מעט בדחן. כל פעם שקרא בתורה, היה קורא בהטעמה רבה, ומסביר באמצעות תנועות ידים את הפסוקים. כאשר הגיע לפסוק זה שאמר לבן, רמז בידיו שלבן קרא לאליעזר ואמר לו: "בוא ברוך ה', למה תעמוד בחוץ"? וכאשר היה אומר: "ואנכי פניתי הבית" שיחק באצבעותיו לרמוז, אם אחותי נתנה מעט מים ונטלה שכר רב, על אחת כמה וכמה אני שפיניתי הבית מעבודה זרה מגיע לי שכר רב.
<h4>ביטול עבודה זרה</h4>
"וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת" (כ"ד, ל"א)
"'פיניתי הבית' – מעבודת אלילים" (רש"י)
יש לבאר את דברי לבן לאליעזר ע"פ דברי התוספות על הגמרא (מגילה ו' ע"א) שאמרה: "טראטריות וקרקסיות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד מהן תורה ברבים". כתבו על כך התוספות (שם ד"ה "טראטריות"): "וקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה!" (וראה במקורות שהביא הב"ח בהגהותיו).
זהו שאמר לבן לאליעזר: יודע אני שלא תרצה להיכנס לבית שהיתה בו עבודה זרה. לכן אנכי פיניתי מהבית את האלילים. בכך הראיתי שאני מזלזל בהם ומבטל אותם, וגוי יכול לבטל את העבודה הזרה שלו. לכן, אחר שפיניתי את פסילי, אתה יכול להיכנס לבית זה אחר שזלזלתי בעבודה הזרה שהיתה בו (עיין שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סע' א').
<h4>ההימיר גוי אלהים</h4>
"וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת" (כ"ד, ל"א)
לבן פינה את אליליו מביתו, ולכאורה דבר זה סותר את דברי הנביא ירמיה (ב', י"א) שאמר בתוכחתו לישראל: "ההימיר גוי אלהים?" – משמע שגם גוי איננו ממיר את אלהיו, אלא כל אומה דבקה בעבודה זרה שלה. אם כן, כיצד התיר לבן לעצמו לפנות את 'אלוהיו' מן הבית?
אך באמת מצאנו גם מצאנו שהאומות המירו את אלהיהם; ולא זו בלבד, אלא שגם היו מוכנים לבזות את הפסלים בשביל כסף וזהב.
ראשון להם הוא לבן, המוכן לפנות עבודה זרה מביתו בזלזול, ובלבד שיקבל בתמורה כסף וזהב. אלא שהנביא אמר דבריו בלשון גוזמא כדי להפחיד ולירא את ישראל ולהוכיחם.
<h4>הדגשה מטעות</h4>
"וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי" (כ"ד, ל"ד)
יש לבאר את הפסוק ע"פ דברי הירושלמי (שביעית פ"י ה"ג): "א"ר יוסי: הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא, והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי, צריך מימר לון: אנא חדא מיכלא אנא חכם". אם אדם בקי במסכת אחת, ומשבחים אותו בשתים, חייב הוא לומר להם שאינו בקי אלא באחת, כדי שלא תהא הונאת דברים.
כאשר לבן ראה שאליעזר דולה ומשקה מתורת אברהם אבינו לאחרים ורואה שהוא לוקח גמלים, "והנה עומד על הגמלים על העין" (כ"ד, ל') – שהעמידן תלויין באויר (ילקוט שמעוני בראשית רמז ק"ט), אמר לו לבן: "בוא ברוך ה'", וכתב תרגום יונתן בן עוזיאל שהוא חשב שאליעזר הוא אברהם, שהיו פניו מאירים ומזהירים. עוד אמר לו: "ואנכי פיניתי הבית" – מעבודה זרה, כי ידע שאברהם מתרחק מכל אבק של עבודה זרה. על כן אמר לו אליעזר: אל תטעה בי, "עבד אברהם אנכי"!
עוד נראה לבאר, שאמר לו אליעזר ללבן: "עבד, אברהם – אנוכי", כלומר, אני גם עבד וגם אברהם. וכך אמר לו אליעזר ללבן: ראה, אני עבד, וכידוע העבדים רמאים וגנבים, ומאידך אני דבק במדותיו של אברהם, עד כדי כך שטעית בי וחשבת שאני הוא אברהם. על כן, דע לך שאני אנהג עמך באותו אופן שתנהג עמי; אם תנהג עמי ברמאות, בקי אני בדרכים אלו ולא תוכל עליי, ואם תרצה לדבר אתי ולנהוג עמי ביושר, אף אני אנהג אתך בדרך של "אברהם".
<h4>ואבוא היום</h4>
"וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן" (כ"ד, מ"ב)
"'ואבא היום' – היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ" (רש"י בשם הגמ' סנהדרין צ"ה ע"א)
כאשר אליעזר הגיע לבית רבקה הביא עמו שטר, שבו כתב אברהם אבינו את כל רכושו ליצחק. על שטר זה היה כתוב התאריך; אך מכיון שקפצה לו הדרך, הגיע אליעזר באותו היום שבו נכתב השטר. מארחיו פקפקו באמינותו של העבד, וחששו שמא השטר מזויף, שכן כיצד ייתכן שמהלך של כמה ימים ארך לו רק יום אחד?
מיד אמר להם אליעזר: ראו את המגדנות והפירות שהבאתי לכם מארץ ישראל, שהם טריים! זו ההוכחה שנעשה לי נס וקפצה לי הדרך.
נשאלת השאלה: לשם מה קפצה לו הדרך? מדוע היה צורך שבואו יהיה במהירות? התשובה היא, שהדרך קפצה לו כדי שיגיע מהר לקחת את רבקה, מחשש שאביה ואחיה יחתנו אותה עם אדם אחר.
<h4>אמונה ובטחון</h4>
"וָאֶשְׁאַל אוֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה, וָאָשִׂים הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ" (כ"ד, מ"ז)
רש"י עמד על השינוי שבדברי אליעזר: בשעת המעשה, כאשר אליעזר עבד אברהם התרשם מרבקה וראה כי הצליח ה' דרכו למצוא בת זוג נאמנה ליצחק אבינו, לקח אליעזר (כ"ד, כ"ב): "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם", ורק אחר כך שאל (שם, כ"ג): "בת מי את". ואילו כאשר סיפר לבני הבית של לבן, הפך את סדר המאורעות (שם, מ"ז): "ואשאל אותה ואומר בת מי את", ואחר כך (שם): "ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה".
הסביר רש"י: "לאחר שנתן לה שאלהּ, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו"; ואילו כשסיפר להם מה היה, שינה את הסדר: "שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו: היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא?" וודאי לא היו מאמינים לו שהיה בטוח בתפילתו.
אמנם התוס' (חולין צ"ה ע"ב ד"ה "כאליעזר") אמרו שגם בפועל נתן את הנזמים רק לאחר ששאל בת מי היא, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
לשיטת רש"י יש להסביר, שהדבר שגרם לאליעזר להיות כל כך בטוח במעשיו הוא "שראה שעלו המים לקראתה" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס', ה'). מכאן למד שה' הצליח את דרכו, ונתן לרבקה את התכשיטים עוד קודם שבירר מי היא.
(אמנם כאשר סיפר את המאורעות לבני משפחתה השמיט את הפרט הזה, מחשש שלא יאמינו לו. כי אמנם מכירים בתואל ולבן את אברהם אבינו, ויהיו מסוגלים להאמין שתפילתו וצדקותו סייעו לאליעזר למצוא את רבקה, כפי שאמר לאליעזר: "ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך"; אבל לספר להם שהמים עלו לקראת רבקה, בת בתואל ואחות לבן? לזה הם לא יאמינו! לכך השמיט פרט זה).
אך התוס' סוברים, שעם כל זה, למרות שעלו המים לקראת רבקה, לא היה אליעזר רשאי לעשות מעשה על סמך הניחוש שלו. לכן אמרו שאליעזר שאל תחילה, ורק אחר כך נתן, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
נקרא לנערה ונשאלה את פיה
"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (כ"ד, נ"ז–נ"ח)
אומר בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מתוך תשובתה של רבקה אנו רואים את גודל חכמתה ופקחותה.
לאחר שאליעזר ראה שרבקה אכן מיועדת ליצחק עמד וביקש אותה עבור יצחק. ענו לו בתואל ולבן: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". ידעה רבקה שהם אינם מעוניינים לשלחה, ולכן חששה שיערימו עליה. ידעה שאם תאמר: "כן", יעוותו את תשובתה ויציגו אותה בלשון תמיהה: "כן?". לכן התחכמה ואמרה: "אלך" – וכך לא יכלו לענות לה דבר.
<h4>סגולה למציאת זיווג</h4>
"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים" (כ"ד, ס"ג)
"'לשוח' – לשון תפילה, כמו (תהלים ק"ב, א'): "ישפוך שיחו" (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס', י"ד)
יש אומרים שיש סגולה מיוחדת לבחור או בחורה שמתקשים למצוא את זיווגם, שיקפידו בתפילת מנחה. דבר זה נלמד מיצחק אבינו שיצא להתפלל מנחה, ומיד אחר כך כתוב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים". כן אומר 'בעל הטורים': "היינו, שיצחק תיקן תפילת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה, והיינו דכתיב (תהלים ל"ב, ו'): 'על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא' – דהיינו אשה, דכתיב (משלי י"ח, כ"ב): 'מצא אשה מצא טוב'". כך כתוב במפורש במדרש (בראשית רבה, פרשה ס"ח, ד' ד"ה: "רבי יהודה בר סימון"): "יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה'".
מכאן קריאה לכל הרווקים והרווקות, שלא ישמעו לכל מיני סגולות מכל מיני רבנים שמוסרים סגולות שלא שיערום אבותינו, אלא יחזיקו באומנות אבותם שהיא התפילה. ובפרט תפילת מנחה, שיש בה סגולה נפלאה שהתורה עצמה ממליצה עליה.
<h4>מה יש לספר</h4>
"וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (כ"ד, ס"ו)
"'ויספר העבד' – גילה לו נסים שנעשו לו: שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס', י"ב)
מדוע לא סיפר אליעזר גם על כך שהמים עלו לקראת רבקה?
לפי הפשט, מפני שהוא סיפר את הדברים שהיו תלויים בו: "אשר עשה", ולא את מה שנעשה עם רבקה.
אך יש להוסיף, שאליעזר הכיר את מידתו של יצחק אבינו, מידת הגבורה. ידע שיצחק לא יתפעל מהנס של עליית המים, ולכן השמיט פרט זה מסיפורו. דווקא על האופן שבו נזדמנה לו רבקה, על ידי מעשי חסד – את זה סיפר ליצחק.
<h4>משתה חדש</h4>
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" (כ"ד, ס"ז)
מלשון הפסוק נראה כי יצחק לקח את רבקה: "ויבאה יצחק האהלה", ואחר כך שוב לקח אותה: "ויקח", קידש אותה שנית. מדוע?
יש לבאר ע"פ מעשה בעני שעבר ברחוב, ותפסו אותו עבדי המלך בחזקה, והביאוהו לבית המלך. שם נתנו לו בגדים יפים וביקשוהו להתרחץ וללבוש אותם לחתונתו עם בת המלך.
העני נדהם, ובלית ברירה הובל לחופה. לאחר כמה ימים ביקש מהמלך לעשות משתה לחופתם. אמר לו המלך: והלא כבר עשיתי לך! אמר לו העני: כשהכרחת אותי, לא ידעתי מדוע בחרת בי לחתן, וחשבתי שמא יש פגם בכלה. עכשיו שראיתי שהיא שלימה, אני רוצה חופה חדשה.
כן יצחק: כאשר ראה כי מעלת רבקה היא כמעלת אמו, עשה שוב חופה נוספת ומשתה ושמחה חדשים.
<h4>ישמעאל ובני הפילגשים</h4>
"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת, וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם" (כ"ה, ו')
התורה מדגישה שאת כל הירושה נתן אברהם ליצחק, אבל לבני הפילגשים נתן רק מתנות ושלחם.
שואל על כך ב'דעת זקנים מבעלי התוספות' (ד"ה "נתן"): הכיצד עשה אברהם אבינו ע"ה הפליות בין הבנים? והלא אמרו חז"ל (ב"ב קל"ג ע"ב): "לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידעיא מאי זרעא נפיק מיניה" (פירוש: אל תשתתף בהעברת ירושה, אפילו מבן רע לבן טוב, כי אין אנו יודעים מי יהיה זרעו)! עיין שם מה שתירץ.
אפשר להוסיף ביאור, לפי דברי ה'אור החיים' הקדוש בפרשת לך לך (ט"ז, ה'). שם הוסבר הוויכוח בין שרה לאברהם על אודות ישמעאל בהקשר של גירושו: שרה טענה שהיא לא שחררה את הגר מהיות שפחתה, ואם כן גם בנה, ישמעאל, שייך לשרה, ונחשב "בן האמה". מכאן שאין הוא מוגדר כ"בן אברהם", ואין הוא ראוי להיות בנו-ממשיכו. וכך כתב שם 'אור החיים' הקדוש: "ומעתה יצא הדין, כי ישמעאל וזרעו קנויין לנו קניין גמור", עיי"ש באורך.
אולם אברהם ראה בישמעאל כבנו לכל דבר, ומשום כך היה קשה לו לשלח את ישמעאל (שם פסוק י"א): "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". עד שאמר לו הקב"ה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ובכך הצדיק את הבנתה של שרה. "ובא הקב"ה והצדיק דברי שרה, ואמר לו: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', ואל תחשוב אותו בנך" ('אור החיים' שם). ומיד אחר כך אמר הקב"ה לאברהם (כ"א, י"ב): "כי ביצחק יקרא לך זרע" – ואמרו חז"ל: "ביצחק", ולא בישמעאל (עיין נדרים ל"א ע"א בר"ן ורש"י שם).
מכאן תשובה לשאלת 'דעת זקנים מבעלי התוספות'. ישמעאל אינו נחשב בנו של אברהם, ומשום כך אין כאן הפליה כאשר נתן אברהם לבני הפילגשים מתנות, ואילו לישמעאל לא נתן דבר.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>גדולת הספד ראשי ישיבות</h4>
"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כ"ג, ב')
הגמרא (מגילה כ"ט ע"א) אומרת שלויית אדם גדול אין לה שיעור, ומשתתפים בה אפילו יותר משישים ריבוא אנשים. וכך הוא לשון הגמרא: "רב ששת אומר: כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בשישים ריבוא – אף נטילתה בשישים ריבוא. הני מילי – למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני – לית ליה שיעורא". ומזה לומד הגאון מוילנא, שצריכים להשתתף בהלוויה של גדול בישראל לפחות שישים ריבוא אנשים.
סיפר מרן הרב זצ"ל: כשהיינו בהלוויה הגדולה של הרה"ג אליעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פניבז' בבני ברק בערב שבת (לסדר פרשת וירא תשס"ב), אמרו לי שיש שם חצי מיליון אנשים. מייד אמרתי להם שלא יתכן הדבר, כיוון שצריכים להיות שם שישים ריבוא אנשים, לפי הכלל שאמרו חכמים: "כנתינתה כך נטילתה", ובפרט שהגמרא אומרת שאדם גדול שהוא בגדר "תני ומתני", ויוצאים ללוותו אפילו יותר מששים רבוא. וכך באמת היה, לאחר ההלוויה אמרו לי שהיו שם הרבה יותר אנשים ממה שחשבו. אבל צאו וראו, שבהלוויה של ראשי ממשלה לאורך כל ההיסטוריה, או בהלוויה של מלכים לא השתתפו כל כך הרבה אנשים. ואין זה פלא, לפי שכאן זהו כבודה של תורה. גם כשהיינו בנתיבות בקברו של האדמו"ר ה'בבא סאלי' זיע"א, ביום השנה לפטירתו, היו שם למעלה ממאה אלף איש, למרות הרוח והגשמים שהיו באותו הזמן. והנה, באותו שבוע עלו לקבר של אחד מהמנהיגים הגדולים של מדינת ישראל, ולא היה שם אפילו מניין, והיה בזיון גדול, ומאז בכל שנה מכריחים להוציא נערים מבתי הספר כדי שיהיה שם מעמד מכובד יותר.
עוד בהקשר לגדולתו של הרב שך זצ"ל, סיפר הרב זצ"ל: הפעם הראשונה שנפגשתי עם הרב שך זצ"ל, היתה בחודש ניסן של שנת תשמ"ג, החודש בו נכנסתי לתפקיד הרב הראשי לישראל, ושלח הרב לקרוא לי, מאחר ורצה להכירני. במוצאי שבת הגדול של אותה השנה, בשעה מאוחרת, הלכתי אליו, ומצאתיו יושב ולומד, למרות גילו המופלג. משראה אותי הפסיק את לימודו. אמרתי לו: שאמתין עד שיסיים, אך הוא השיבני שאין זמן שבו אפשר לסיים את הלימוד. ראיתי שהוא עוסק בסוגיה (פסחים ק"ח ע"א) העוסקת במחלוקת האם דרושה הסיבה בשתי כוסות ראשונות או אחרונות, ודיברנו מעט על הסוגייה. לסיום, אמר הרב ש"ך: שצריכים להביא לקיום דברי חכמים, ולשם כך צריך לפעול בפתיחת ישיבות, ולחנך ילדים בדרך התורה. 'זהו התפקיד שלך', אמר לי. כל מאווייו היו בעניין זה, ולכן זכה למה שזכה. ועל אדם גדול שכזה אומרת הגמרא ש"מאן דתני ומתני – לית ליה שיעורא".
<h4>שכר ענוות הדיבור</h4>
"הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (כ"ד, י"ז)
סיפר מרן הרב זצ"ל: הרב הגדול חכם צדקה (חוצין) הזקן ע"ה, תלמידו של מרן ה'בן איש חי' זיע"א, היה חסיד גדול בהנהגותיו.
פעם הזמינוהו להיות מוהל וכמובן הזמינוהו לאחר מכן לסעודת המצווה של הברית. כשישב לסעודה, רצה להסתלק מן הספק ולברך על מים קודם הסעודה כי כידוע ישנה מחלוקת: יש מי שאומר שעליו לברך "שהכל" גם באמצע הסעודה, ויש מי שאומר שלא יברך, כיוון שברכת "המוציא לחם מן הארץ" פוטרת גם את המשקים. ומרן השולחן ערוך כתב ש"הרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו" (אורח חיים קע"ד, ז'). כלומר, עליו לברך "שהכל" על מים לפני הסעודה, ויכוון לפטור את המים שבתוך הסעודה. אולם לחכם צדקה לא היה נעים לבקש במיוחד מים, לכן ישב לסעוד גם מבלי שיברך על השתייה לפני כן. אך באמצע הסעודה חש בצמא גדולה וכדרכו היה מברך "שהכל" באמצע הסעודה על מעט סוכר בכדי לפטור את המים, וזאת כאמור בגלל שהיה מחמיר על עצמו להוציא עצמו מן הספק. אך גם הפעם התבייש לבקש סוכר כדרכו כי חשש שאולי יחשדוהו כבעל תאוה. לכן החליט לבקש מלח, וכשהביאו לפניו את המלח לקח קצת מן המלח. אך בעודו בידו שם לב כי בעל השמחה מביט בו בתמיהה. מייד חכם צדקה החזיר את המלח, וביקש שיביאו "מלח גס". אך בעל השמחה כבר תמה בפניו: לשם מה כבודו רוצה דוקא מלח גס באמצע הסעודה? וחכם צדקה השיבו: שהוא רוצה לברך "שהכל". מייד הבין בעל השמחה והביא מעט סוכר שטעמו ערב. לחכם צדקה לא נותרה הברירה אלא לחייך.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>שימוש בצנצנת ללא טבילה</h4>
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן" (כ"ג, י"ז)
שאלה: אדם שקונה צנצנת ריבה או בקבוק בירה כשרים מחו"ל ורוצה להשתמש בצנצנת או בבקבוק שימושים נוספים. האם צריך להטבילם במקוה?
תשובה: על הפסוק: "ויקם שדה עפרון" פירש רש"י שלשדה היתה תקומה ולא בלשון קנין.
הירושלמי (ע"ז פ"ה הלכה ט"ו) אומר שהטעם שחייבה התורה להטביל כלי נכרים בפרשת מדין (במדבר ל"א, כ"ג) הוא כדי שיצאו הכלים מטומאת הגוי לקדושת ישראל. ואף שלמצוות התורה אין צורך בטעמים, מכל מקום זהו אחד הטעמים כפי שהורונו חז"ל, ולכן כלים מתוצרת גוי הנקנים על ידי ישראל צריכים טבילה במקוה הכשר לטבילת אשה (עיין שו"ע יו"ד סי' ק"כ סעי' א').
ובענין הצנצנות, הבקבוקים, קופסאות פח המשמשים לאריזה חד פעמית דנו הפוסקים אם יש להם דין כלי או דין אריזה.
ולמעשה כיון שהכלים יוצרו מלכתחילה לשימוש חד פעמי אין צורך להטבילם אף שמשתמש בהם שימוש נוסף.
יש להוסיף, שכלי שיוצר על ידי יהודי ונקנה מחנות של גוי – יש להטבילו ללא ברכה. ואדם שנכנס לקיוסק לשתות – אף שמעיקר הדין היה צריך לברר אם הטבילו את הכוסות, נהגו למעשה להקל ולשתות (ע"פ דרכי תשובה יורה דעה סי' ק"כ סע' ע').
<h4>תפילה במערת המכפלה</h4>
"וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה" (כ"ג, י"ט)
שאלה: האם יש היתר להתפלל על קברי האבות במערת המכפלה?
תשובה: תפילה בבית הקברות אסורה מדין לועג לרש (יו"ד סי' שמ"ד סעי' ט"ז-י"ז), ואסור לומר על קבר דברי תורה אלא אם כן דברים אלו הם לכבוד הנפטר.
משום כך אין ללבוש טלית קטן וציציות בחוץ בבית הקברות מדין לועג לרש אלא ראוי שיכניסם.
רבים תמהו: היאך מותר להתפלל במערת המכפלה? שתי תשובות בדבר:
א: כתוב ב"פתח אליהו" (הקדמת תיקוני הזוהר, הקדמה י"ז ע"א) על האבות "דמיכין דחברון" "הקיצו ורננו שוכני עפר", "אני ישנה וליבי ער" והם נקראים ישני חברון, ומכיון שהאבות לא נקראים מתים אלא ישנים מותר להתפלל שם.
ב: רבים סומכים על טעם נוסף שהגמרא בב"מ (פ"ה ע"ב) אומרת שהאבות הקדושים אברהם, יצחק ויעקב מתפללים בכל ראש חודש ומכיון שהם מתפללים אין כאן "לועג לרש".
ובנוסף, כיון שהקברים עצמם נמצאים במערה תחת מערה ולא במקום התפילה (ולכן גם לכהנים מותר להיכנס ולהתפלל שם)- יאה ונאה לעם ישראל המנהג שנהגו לקבוע תפילה במערת המכפלה, ויש לשמוח במיוחד בכך ששם מתפללים מנין קבוע בהנץ החמה המרומז באברהם אבינו מש"האיר פני כל המזרח – עד שבחברון" (יומא כ"ח ע"א).
<h4>ניחוש המותר והאסור</h4>
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (כ"ד, כ"ב)
שאלה: האם מותר לנחש ולומר: אם יקרה לי כך וכך, אעשה כך וכך. בלשון ההלכה: "וכן המשים סימנים לעצמו: אם יארע לי כך וכך אעשה דבר, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י"א ה"ד. ועי' שם בראב"ד שחולק עליו).
תשובה: בגמרא (חולין צ"ה ע"ב) אמרו: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש". לדעת התוספות (שם ד"ה 'כאליעזר'), כיון שאליעזר לא עשה מעשה בנתינת הצמידים עד ששאל: "בת מי את" אין כאן ניחוש ולכן מותר. ולדעת רש"י (שם ד"ה 'כל נחש') לא סמך ממש על הדבר, אלא היה סמוך ובטוח שיצליח בזכות תפילת אברהם.
ואכן בהסבר הפסוק חלוקים רש"י והרמב"ן האם אליעזר נתן את הנזם והצמידים לרבקה לפני ששאל: "בת מי את" או לאחר מכן. רש"י (שם פס' כ"ג ד"ה "ויאמר בת מי את") הסביר שהשאלה הייתה אחרי שנתן את התכשיטים כיוון שהיה בטוח שה' יצליח דרכו. לעומתו הרמב"ן (שם פס' כ"ב ד"ה "ויקח האיש") הסביר שאליעזר החזיק את הנזם והצמידים בידו, שאל את רבקה: "בת מי את", ומששמע שהיא ממשפחת אברהם- נתן את התכשיטים. הראיה לדבריו היא מהפסוק (שם פס' מ"ז) שאמר אליעזר: "ואשאל" ורק אחר כך: "שמתי הנזם". רש"י (שם ד"ה "ואשאל ואשים") סבר שאליעזר שינה את הדברים בסיפור כדי שלא יתפסוהו בדברים.
לכן אם יאמר אדם: נפלה פתי מידי, נפל מקל מידי וכדו' ולכן אעשה כך וכך, זה נקרא ניחוש האסור, ויש מקילים.
על כגון דא כבר נאמר (דברים י"ח, י"ג): "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ו"הולך בתם ילך בטח" (משלי י', ט'), "והבוטח בה' חסד יסובבנהו" (תהלים ל"ב, י').
<h4>מהלכות כיבוד אב ואם</h4>
"וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (כ"ד, נ')
על הפסוק: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב" פירש רש"י (ד"ה "ויען לבן ובתואל"): "רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו".
מכאן יש ללמוד מוסר שלפעמים באים אורחים ומשוחחים על דא ועל הא, ושואלים את האב או האם שאלה, צריכים הבנים להיזהר שלא לענות לפני ההורים.
אם אחד ההורים אמר דבר שאינו מדוייק – אסור לבנים לומר בפרהסיא שדבריהם אינם נכונים ודבריהם דברים בטלים, אבל אם רואה שאביו טועה בדבר הלכה יאמר לו בכבוד ובנימוס: 'אבא – חושבני שכך וכך כתוב בתורה', או שישאל: האם כך היא ההלכה (שו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"א).
הפוסקים דנו (עיין עצמות יוסף, קידושין ל' ע"א והביא דבריו הפת"ש שם ס"ק א') האם מותר לאב ולבן ללמוד תורה ביחד כי הרי כשלומדים גמרא יש שאלה ויש תירוץ, ויש קושיה על התירוץ. למעשה בדרך משא ומתן בדברי תורה מותר לבן ולאב להתווכח.
אולם אם האב מביע עמדה מסויימת על אדם – יכול הבן לומר בצורה מכובדת שנראה לו אחרת, וכן כשמדברים על בעיות העולם יכול הבן לומר: נדמה לי או נראה לי אחרת.
וצריך מאוד מאוד להיזהר בכבוד אביו ואמו כי השווה הקב"ה כבודם לכבודו (עי' ב"מ ל"ב ע"א).
<h4>מדיני תפילת מנחה</h4>
"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׁדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (כ"ד, ס"ג)
שאלה: אדם היוצא לדרך – אימתי יתפלל תפילת מנחה, והאם שכחת תפילה נחשבת כמזיד או נחשבת כשוגג?
תשובה: הגמרא בברכות (כ"ו ע"ב) דרשה: "יצחק תקן תפילת מנחה, שנאמר (כ"ד, ס"ג): 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר (תהלים ק', א'): 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'".
ומדגישה התורה "לפנות ערב", שלא יאמר אדם: אעסוק בעסקי תחילה ואחר כך אתפלל מנחה, אלא צריך שיהא זהיר בתפילה זו.
ודרשו חז"ל (ברכות ו' ע"ב): "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה", וכמו שביארו המפרשים שיש להיזהר בתפילה זו באשר היא באמצע עיסוקו של האדם.
ולכך אדם הרוצה לנסוע חייב להתפלל מנחה קודם שיסע (כמובן, משהגיע זמן המנחה) ואפילו בתפילת יחיד אם אינו יכול במנין. ואם נזכר באמצע הנסיעה שטרם התפלל, ינהג כך:
אם ברור לו שבתום הנסיעה יספיק להתפלל – יתפלל אחר הנסיעה.
אם הוא מסופק בדבר וחושש שיעבור זמן המנחה – יתפלל מיושב, ובשעת התפילה יעצום עיניו כל התפילה או יניח ספר מול פניו כדי שלא יראה דבר איסור.
ומכל מקום נהג אינו רשאי בשום פנים ואופן להתפלל בתוך כדי נהיגה, אלא יעצור רכבו בצד הדרך בזהירות, יעמוד במקום מוגן ויתפלל.
יש מחלוקת באחרונים האם אדם ששכח להתפלל נחשב כמזיד ואזי אין לו תשלומים לתפילתו או נחשב כשוגג הרשאי להשלים תפילתו.
ולכן להלכה ולמעשה: אם שכח להתפלל כגון מנחה – יתפלל ערבית. לאחר תפילת העמידה יאמר תנאי: אם אני חייב בתפילה – הרי זו תשלומין, ואם לאו – הריני תפילת נדבה. ויתפלל תפילת עמידה פעם נוספת.
<h4>שיעור הדלקת נרות שבת</h4>
"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" (כ"ד, ס"ז)
על הפסוק (כ"ד, ס"ז): "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו" אומרים חז"ל (בראשית רבה פרשה ס', ט"ז): "כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, כיון שמתה פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה חזר אותו ענן. כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה וכיון שמתה שרה פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר. וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו – קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה, מיד: 'ויביאה יצחק האהלה' שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל, ושמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו".
אמרו המפרשים שיש רמז בדבר לג' דברים מיוחדים שאשה מצווה בהם: הפרשת חלה – כנגד הברכה המצויה בעיסה, נר- כנגד נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וכנגד טהרת המשפחה- ענן קשור על האהל.
בהדלקת נר שבת האשה אמנם מצווה להדליק וקודמת לבעל, אך אם האשה אינה בביתה, כגון בשעה שנמצאת בבית יולדות וכדו', יש חיוב על הבעל להדליק בבית נרות שבת. לדעת הגאון רבי חיים פלאג'י יש חיוב שהנרות ידלקו כל הלילה, אך רוב הפוסקים אינם מסכימים עמו ודי שיהיו הנרות דולקים עד גמר הארוחה (עיין בעניין זה ברב פעלים ח"ד או"ח סי' ל').
בכל מקרה ראוי שבכל חדר שבני הבית משתמשים בו במהלך השבת יש צורך להדליק שם אור (ולאו דוקא נר), ובעיקר במטבח הבית בו מכינים את האוכל להגשה יש הכרח שיהיה שם אור דלוק (וענין זה הוא בעיקר משום שלום בית). אמנם כאמור, אין הכרח שיהיה כל הלילה אלא די עד גמר הארוחה.
מי שיש בביתו תינוקות שמתעוררים בלילה ויש צורך להכין להם אוכל – צריך להשאיר אור דלוק כל הלילה כדי שלא ידליקו אור מתוך בהלה ובלבול, וכן על מנת שיוכלו להכין אוכל לתינוקות כדבעי. לכן עליו לסדר מערכת חשמל מיוחדת במקום מסוים בדירה שתידלק כל הלילה כדי שיוכל להכין אוכל לתינוקות, לחתל אותם וכדו' ללא שום קושי.
<h2>פרשת תולדות</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>ליצני הדור</h4>
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (כ"ה, י"ט)
שואלים המפרשים (רש"י ד"ה "אברהם הוליד", 'אור החיים' הקדוש ד"ה "ואלה תולדות", רמב"ן ד"ה "אמר הכתוב", כלי יקר ד"ה "ואלה תולדות"): מדוע כפלה התורה בלשונה: "יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק"?
רש"י מתרץ על פי דברי חז"ל (אגדת בראשית ל"ז): "הוזקק לומר 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק'! וזהו שכתב כאן: 'יצחק בן אברהם' היה, שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'". וכך הוא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל. ב'דעת זקנים מבעלי התוספות' כתוב (בד"ה "יצחק"): "'הוליד' בגימטריא 'דומה', שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם".
בדרך כלל, כשנולד תינוק הוא דומה לאביו או לאמו או לדודים, וכשהוא גדל הוא מתפתח עם אותה דמות שהיתה לו בקטנותו.
ומובא במדרש (במדבר רבה ט', ל"ד; תנחומא נשא סימן ז'; ילקוט שמעוני במדבר רמז תש"ו): מעשה במלך אחד ששאל את רבי עקיבא: אני כושי ואשתי כושית וילדה לי בן לבן, וחושד אני בה. אמר לו ר"ע: צורות ביתך שחורות או לבנות? אמר לו המלך: לבנות. א"ל ר"ע: שמא עיניה נתנה בצורות לבנות וילדה כיוצא בהם. ואם תמה אתה בדבר, למד מן צאנו של יעקב שלקח מקל ויפצל בהם פצלות לבנות" וכו' (ל', ל"ז).
צריך להבין: מדוע מכנים חז"ל את אנשי דורו של אברהם בשם "ליצנים"? מן הראוי היה לקרותם: "רשעים"! הדבר יובן על פי מה שאומרים חז"ל ('שכל טוב' בראשית פכ"א): "ורבותינו דרשו: למה נסמכה פרשת פקידת שרה לעניין אבימלך? והלא רחוק עניין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת! אלא לדרוש בה גיבורי כח, שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה. מה כתיב למעלה מן העניין? 'ויתפלל אברהם על אבימלך'; וסמוך לו: 'וה' פקד את שרה כאשר אמר' – אברהם – 'ויעש ה' לשרה כאשר דבר' – לאברהם בתפילתו של אבימלך; 'בן לזקוניו' – דומה לזיו איקונין שלו".
לפי זה נבאר, שליצנותם של אנשי הדור היתה, בכך שאמרו שלא היתה שרה ראויה להתעבר מאברהם כלל, ורק בזכות שאברהם התפלל על חבירו – על אבימלך – הוא נענה תחילה ונולד לו בן. טענה זו איננה רשעות גרידא, אלא יש בה ליצנות, ומכאן כינויָם של אנשים אלו בפי חז"ל: "ליצני הדור".
בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור"; ומעיר על כך השולחן ערוך: "כך היא הנוסחה המפורסמת. והמדקדק לומר: 'לזרע יעקב תזכור' משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה". משמעות דבריו היא, שהיו כאלה שרצו לדקדק ולומר דווקא: "לזרע יעקב", כדי שלא יהיו עשיו וישמעאל בכלל. אומר השולחן ערוך שאין צורך בכך, כיוון שזרעו של אברהם הוא יצחק בלבד, וזרעו של יצחק הוא יעקב בלבד. ממילא כשאומרים: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור" – הכוונה היא לזרעו של אברהם, עוקד העקידה, וזרעו הוא דווקא יצחק. זהו שכתוב בפסוק: "אברהם הוליד את יצחק" – יצחק הוא זרעו של אברהם, ולא ישמעאל.
כמו כן, אנו רואים בברכת יצחק ליעקב, אחרי שהתברר לו שיעקב לקח את הברכות (כ"ח, ד'): "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם". ברכה זו של ארץ ישראל לא נאמרה ליעקב בברכה הראשונה שנתן יצחק ליעקב, כיוון שבברכה הראשונה חשב יצחק שלפניו עומד עשיו ולא רצה לתת לו את ארץ ישראל. אבל כשהתברר לו שיעקב הוא מקבל הברכות, אמר לו: קח את ארץ ישראל – "לרשתך את ארץ מגוריך".
<h4>תולדות אברהם – אברהם</h4>
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (כ"ה, י"ט)
בשלושה מקומות מוזכרים תולדותיהם של אנשים: אצל נח, אצל אברהם ואצל יוסף. אבל יש הבדל בולט בין אברהם ונח מצד אחד, ויוסף מן הצד השני. הן אצל נח והן אצל אברהם מוזכרים שמותיהם פעמיים: "אלה תולדות נח, נח…" (ו', ט'), "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם…" (כ"ה, י"ט). רק אצל יוסף לא מוזכר שמו פעמיים: "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה…" (ל"ז, ב'). מתעוררת השאלה: מה ההבדל בין המקומות השונים?
בגמרא בבבא בתרא (דף ח' ע"א) מסופר על שנת בצורת קשה בימיו של רבנו הקדוש. באותו זמן היו עשירים מחזיקים באוצרות שאספו ואגרו מבעוד מועד. גם רבנו הקדוש החזיק אוצרות של אוכל ומזון, אך לא פירנס בהם כל עני, אלא רק את מי שעמד בתנאים שקבע. אמר רבי: מי שלמד מקרא ייכנס, מי שלמד משנה ייכנס, מי שלמד אגדה ייכנס, מי שיודע הלכה ייכנס. העמיד שומרים שבדקו שאכן רק מי שהם בעלי מקרא, משנה, גמרא והלכה ייכנסו, ולא אחרים. תלמיד של רבנו הקדוש, יונתן בן עמרם, לא רצה ליהנות מכתרה של תורה, ובא להיכנס למקום חלוקת המזון. שאלוהו: קרית? אמר להם: לאו. שנית? אמר להם: לאו. לא רצו לתת לו להיכנס. דחק ונכנס. רדפו אחריו להוציאו. רץ והתייצב לפני רבינו הקדוש ואמר לו: רבי, פרנסני! שאלו רבינו: למדת או שנית? ענה לו: לאו. אמר לו: במה אפרנס אותך? אמר לו: ככלב וכעורב; ופרנסו. כשיצא, הצטער רבנו הקדוש ואמר: אוי לי שהאכלתי פיתי לעם הארץ. אמר לפניו רבי שמעון בר רבי: אולי זה תלמידך יונתן בן עמרם שלא רוצה ליהנות מכתרה של תורה? התרצה בכך רבנו הקדוש, ומאז והלאה פתח את אוצרותיו לפני כולם, שמא יש בהם תלמידי חכמים צנועים.
ביאר רש"י: "'ככלב וכעורב' – שחס הקב"ה עליהם (שבת קנ"ה ע"ב), שנאמר (משלי כ"ט, ז'): 'יֹדֵעַ צדיק דין דלים', לפי שהכלב מזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלושת ימים. וגבי עורב כתיב (תהלים קמ"ז, ט'): 'לבני עֹרֵב אשר יקראו', לפי שהעורב אכזרי על בניו, והקב"ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין". אמר לו ר' יונתן בן עמרם לרבינו הקדוש: אם בורא העולם חס על הכלב והעורב, כך הוא יחוס עלי (ועיין ל'בן יהוידע' על הדף, כיצד שכנע ר' יונתן את רבינו הקדוש בזה).
נראה להוסיף הסבר לכך שדווקא הכלב והעורב זכו לפרנסה מיוחדת מאת ה'. שניהם קיבלו את פרנסתם בזכות מעשיהם. הכלב – על כך שלא נבח בשעת יציאת מצרים, ככתוב (שמות י"א, ז'): "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". בזכות זאת זכו הכלבים לקבל את נבלותיהם של ישראל, כפי שנאמר (שם כ"ב, ל'): "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו". גם בעורב מצאנו ששלחו נח לראות "הקלו המים", והיה הולך ושב. אמר לו העורב לנח: אני לא נבראתי להצילך, אלא נבראתי בשביל להציל את אליהו הנביא בעת עצירת הגשמים, שנאמר (מלכים א' י"ז, ד'): "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (עיין רש"י ח', ז'). הרי שגם לעורב יש זכות, בכך שפרנס את אליהו, ובשכר זאת זכה לפרנסה מיוחדת מאת ה'.
לזה התכוון יונתן בן עמרם בתשובתו לרבנו הקדוש, שיפרנס אותו "ככלב וכעורב". הכוונה במשל היא להשוות את יונתן בן עמרם לכלב ולעורב, אשר זכות אבותיהם שבימי מצרים ובימי אליהו עומדת להם שיזכו לפרנסה מאת ה'. אם כך, טוען יונתן בן עמרם, אמנם אני לא קריתי ולא שניתי, אבל שמא הזכות של אבותיי או זכות זרעי, שיצא ממני אדם כשר, תעמוד לי להתקיים.
נמצינו למדים, שיש אנשים המכובדים בזכות אבותיהם החשובים, או שהם מכובדים בזכות בניהם המיוחדים, ויש אנשים המכובדים בזכות עצמם. לזה אומרת התורה: "אלה תולדות נח – נח", ללמדנו שנח חי בזכות עצמו, ולא בזכות אבותיו או בניו. כך גם אצל אברהם. אבל יוסף היה ממשיך דרכו של יעקב אבינו, ומיעקב הוא למד את כל תורתו. לכן על יוסף נכון יהיה לומר: "אלה תולדות יעקב – יוסף", כיון שיוסף הוא תולדתו ועיקר ביתו של יעקב.
<h4>גבורתו של יצחק אבינו</h4>
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (כ"ו, י"ב)
ביארו חז"ל (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס"ד, ו'), שאף שאותה שנה היתה קשה והארץ קשה, ובכל זאת נתברך יצחק ב"מאה שערים" מאת הקדוש ברוך הוא.
לכאורה, הרי כבר אמרו חז"ל (עיין תענית ח' ע"ב): אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ומדוע יצחק עושה חשבונות כמה תבואה תצמח לו?
אלא אמרו חז"ל שיצחק אבינו תיקן את דיני המעשרות (רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"א). והקשה הכסף משנה (שם): הרי גם אברהם אבינו נתן מעשר, ועיי"ש בדבריו.
ואפשר לומר שיצחק אבינו נתן את המעשרות על חשבון מה שיצמח לו ולכן זכה לברכה מיוחדת: "ויברכהו ה"'. הברכה שנתברך בה יצחק היתה כל כך גדולה, עד שאמרו (עיין רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס"ד, ז'): "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך", ועל כן מתאים לומר עליו במיוחד: "עשר- בשביל שתתעשר" (עיין תענית ט' ע"א), היינו עשר גם לפי העתיד להיות, וכיון שאין מעשרין מאומד היה על יצחק לחשב את כמות התבואה שגדלה. ולא לחינם כתוב (שם פסוק י"ד): "ויקנאו אותו פלשתים", כי היה עשיר גדול יותר מאבימלך ומסיבה זו הם סתמו לו את הבארות.
אבימלך בא ואומר ליצחק (כ"ו, ט"ז): "לך מעמנו" בטענה "כי עצמת ממנו מאוד" –התעשרת, אמנם, אך על חשבוננו. ועוד טען שיצחק הוא כמו "גייס חמישי", שנועד לחפור בארות כדי להכין לגייסות שיבואו לשתות מים. ורק לאחר שיצחק אבינו מוכיח אותם כהוגן ונותן להם מוסר, מסכים יצחק לחדש את ברית אברהם.
והנה, חז"ל (ברכות ס"ד ע"א) אומרים שהנפטר מהחי אומר: "לך לשלום", והנפטר ממת אומר: "לך בשלום". אבימלך וחבריו אמרו ליצחק (שם, כ"ט): "ונשלחך בשלום", לרמוז לו שיצא מהעולם הזה מהר, ובור שכרו וחפרו היה להם לרעה, לכן כתוב (שם, ל"א): "וילכו מאתו בשלום" – מידה כנגד מידה.
יצחק אבינו לא מתווכח עם אבימלך אך עונה לו ולחבריו בצורה "לכאורה" לא מכובדת, ואומר להם (שם, ז"ך): "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם", ועכשיו שהפלתם עלי עלילות וגירשתם אותי לשם מה באתם, מה אתם רוצים? לכו! אבל מסביר תרגום יונתן בן עוזיאל (שם כ"ח), שאמרו ליצחק שהם יודעים שבגללו התעשרו והתברכו, ולא זו בלבד שהוא לא התעשר על חשבונם אלא, להיפך, הם התעשרו בזכותו, ולכן הם חוזרים בתשובה ומבקשים שיחזור לגור איתם כדי שהברכה תשרה אצלם שוב. ומדוע בכל זאת יצחק אבינו מדבר איתם בתקיפות? אלא שסוף דבריהם הוכיחו על עיקר מחשבתם, שבתחילה אמרו (שם, כ"ח): "ראו ראינו כי היה ה' עמך", ובסוף אמרו (שם, כ"ט): "אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום", זו מעלתך זו טובתך? (עיין בדעת זקנים מבעלי התוספות ענין המשל של האריה שעמדה עצם בגרונו, ויובא לקמן) הרי אברהם כרת עמם ברית ויצחק לא פגע בהם כי יש בינם ברית, ומדוע כן פגעו בו, זה ברית?! לכן דיבר אתם יצחק בתקיפות, לתת להם מוסר על מעשיהם, ולאמר להם שאי אפשר להחניף לו, לעשוק, לשקר ולהזיק לו ולהעמיד עצמם כ"צדיקים".
<h4>באר מים חיים</h4>
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם" (כ"ו, י"ח)
יצחק אבינו גדל (כ"ו, י"ג): "הלוך וגדל עד כי גדל מאוד", ואבימלך מתקנא בו ואומר לו: (שם, י"ח): "לך מעמנו". הולך יצחק לנחל גרר ובהיותו שם: "ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו". על-פי הפשט ברור שעדיף לכרות ולחפור באר סתומה מאשר לחפור באר חדשה, ולכן יצחק חופר את אותן בארות דווקא. אך פלא הוא שיצחק קורא להן שמות אשר קרא להן אביו. ואף אבימלך, שבתחילה גירש את יצחק, שב, התחרט וביקש לכרות ברית עם יצחק, ואומר לו (שם, כ"ח:) "ראו ראינו כי היה ה' עמך". ודרשו חז"ל (מדרש בראשית רבה ס"ד, י') הובא ברש"י: 'ראו' – באביך, 'ראינו' – בך. מה ראה אבימלך ביצחק כפי שראה באברהם?
אבימלך מגלה ליצחק את מהלך מחשבתו האופייני לגוי ואומר במענה לדבריו (כ"ו, כ"ז, כ"ט): "ואתם שנאתם אותי ותשלחוני… וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום". מהו הטוב שעשו עמו? "ונשלחך בשלום" – שלא הרגוהו ולא הזיקו לו, זהו שלום של גוי. וחז"ל בארו זאת על-פי משל לאריה שנתחבה לו עצם בגרונו. אמר האריה: מי שיבוא ויטלנה – אעשרנו עושר גדול. בא עוף אחד ששמו אגרון וצווארו ארוך והוציא את העצם. שאל העוף לשכרו, אמר לו האריה: לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני, אלא שעדיין אתה דורש שכר?!  כך אמר לו אבימלך ליצחק: חסד גדול עשינו ממה ששלחנוך בשלום כי דרכנו להזיק כל הבא (הובא ב'דעת זקנים מבעלי התוספות' כ"ו, כ"ט). ולאבימלך יש סיבה מיוחדת לבקשת כריתת ברית עם יצחק ולא בחנם הלך אליו לרצותו. אומר התרגום יונתן (שם, כ"ח): לאחר ששלחו את יצחק ייבשו המעיינות, והאילנות לא עשו פירות, ולכן בקשוהו להשלים עמם.
וכדי להשלים עמו אבימלך מזכיר ליצחק את אברהם אביו, ואומר לו: הרי אביך אברהם היה במצרים והוא אמר לשרה (י"ב, י"ב): "למען ייטב לי בעבורך", ואמנם נאמר: "ולאברם הטיב בעבורה". והסביר רש"י (שם, ט"ז): "'לאברם היטיב' – פרעה, בעבורה". ורש"י באר שאברהם אמר שיתנו לו מתנות (וראה בשפתי חכמים מה שהקשה ותירץ שם), אך התרגום יונתן אומר שההטבה שהטיב פרעה לא הייתה שנתן לו מתנות, אלא שלא נטל ממנו את עושרו, שלא הרגו ולא הזיק לו. על כל פנים אומר אבימלך ליצחק: תתרצה עמנו כי גם אביך עשה שלום עם פרעה, ופרעה לא לקח ממנו כלום ולא נתן לו כלום, ואביך העריכו, ולכן כשם שראו באביך, כך ראינו בך. אבימלך מקשר בין יצחק לבין אביו שעליו להשלים עמם כי לא הזיקו לו וזהו שלומם. אבל יצחק אבינו מלמד את אבימלך והפלשתים שהוא במהותו המשך של אברהם אבינו, ואינו משנה כלום מדרכו של אברהם. והמים, מי התורה, אינם אלא מי תורת אביו. גם לאברהם אבינו היה קידוש השם בכל מקום שהלך וקרא בשם ה', וכן מסירות נפש באור כשדים, וגם יצחק הוסיף בדרך אביו מסירות נפש.
וכן מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' ע"ז ה"ג) שכתב על אברהם אבינו שהגיע לאמונת ה' יתעלה, והודיע ליצחק בנו, ואף יצחק אחריו לימד את יעקב, והם הולכים בדרך הסלולה להם מאברהם אבינו. אומר יצחק לאבימלך: אתם סתמתם את הבארות בטענת שווא ושקר שהם תקלה מפני הגייסות, אך לא כן היה. אתם בקשתם לסתום את הגולל על דרכו של אבי אברהם, ולכן אומר יצחק: אני מגלה את העפר, ואשתמש בבארות, במים החיים, ובאותם השמות. ולא בכדי הורונו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר מ"ח) שאחת הסגולות שהיו בישראל ביציאת מצרים הייתה שלא שינו את שמם.
ומעתה, יצחק מלמד אותנו כי הבאר של אברהם אבינו קדושה היא. מימיו קדושים, שמותם קדושים, תורתו קדושה ואני בדרכו אעבורה להמשיך ולהשקות מאותם המים.
<h4>עלי קללתך</h4>
"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" (כ"ז, ח')
כאשר אומר יעקב לאימו (כ"ז, י"א): "הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" – ענתה לו רבקה (כ"ז, י"ג): "עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך קח לי". יעקב התרצה, והלך בשליחותה של אמו.
צריך להבין כיצד שכנעו דברי רבקה, שהסכימה לקחת את הקללה על עצמה, את יעקב. האם לא חשש לכבודה של אמו והתנחם בכך שהקללה תחול על ראשה?!
פיתרון הדבר בתרגום אונקלוס, שאת המשפט: "עלי קללתך בני" תירגם: "עלי אתאמר בנבואה". אמרה לו רבקה ליעקב בנה, שהיא מצווה אותו לעשות את הדבר כיון שכך נאמר לה בנבואה, ולכן הקשיב לה יעקב, ולא חלילה משום שרצה שהקללה תחול עליה.
כך מצאנו אצל אסתר, שאמרה למרדכי (אסתר ד', ט"ז): "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי", ואמרו חז"ל (מגילה ט"ו ע"א) שהיו אלה ימי הפסח. מרדכי הקשיב לה (שם ד', י"ז): "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר". ויש להבין: כיצד הסכים מרדכי לבטל לכל ישראל את מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות יין בפסח? אלא נראה לומר כיון שאמרה אסתר: "וצומו עלי" – הבין מרדכי, ש"עלי" הוא בנבואה כשם ש"עלי" של רבקה נאמר בנבואה. וכך אמרו חז"ל (מגילה י"ד ע"ב): "'ותלבש אסתר מלכות' – 'בגדי מלכות' מבעי ליה! אלא שלבשתה רוח הקודש".
הרי ש"עלי" האמור ברבקה ובאסתר – הם בנבואה (ועיין לרמב"ם הל' יסודי התורה פ"ט ה"ג).
<h4>גם ברוך יהיה</h4>
"וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (כ"ז, כ"ב)
כאשר מבקש יצחק אבינו לברך את בנו, הוא מתמלא ספיקות. בתחילה הוא שואל: "מי אתה בני"? אחר כך הוא קורא לבנו ואומר לו: "גשה נא ואמושך בני, האתה זה בני עשיו אם לא". ושוב יצחק מסופק ואומר: "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו". ולא די בזה, אלא שהוא חוזר ושואל את בנו: "אתה זה בני עשיו?".
ועם כל זה, ולמרות כל הספיקות, מברך יצחק את בנו, למרות ש"לא הכירו"! התמיהה גדולה: אם עדיין מנקר הספק בליבו של יצחק, מדוע הוא מברך את בנו?
ומה גדלה תמיהתנו בהמשך הסיפור, כאשר נודע ליצחק מיהו הבן שהתברך, הוא אומר לעשיו: "גם ברוך יהיה". לכאורה, אחרי שגילה יצחק את התרמית, היה עליו לגעור ביעקב ולכעוס עליו! ואם לא די בכך, הרי שבסוף הסיפור, כאשר משלחים יצחק ורבקה את יעקב לבית לבן, שב יצחק ומחזק את ברכותיו ליעקב, ועוד מוסיף לו ברכות חשובות: "ויפרך וירבך… ויתן לך את ברכת אברהם". כיצד משלים יצחק עם הרמאות, ועוד מחזק ומבסס אותה?!
הנה מבואר בזוהר הקדוש, שיצחק ביקש מיעקב יין להטעים את סעודתו. לפי הדעה ששני גדיי העיזים היו כנגד קרבן פסח וקרבן חגיגה (ראה רש"י כ"ז, ט'), הרי שהיה לו צורך ביין למצות ארבע כוסות. ליעקב לא היה יין, ונעשה לו נס ומלאכים מן השמים הביאו לו יין. וכך היא לשון תרגום יונתן בן עוזיאל (ז"ך, כ"ה): "וַאֲמַר קָרֵיב לִי וְאֵיכוֹל מִצֵידָא דִבְרִי בְּגִין תְּבָרְכִינָךְ נַפְשִׁי, וְקָרֵיב לֵיהּ וְאָכַל, וְלָא הֲוָה חַמְרָא גַבֵּיהּ, וְאִזְדַמֵן לֵיהּ מַלְאָכָא וְאַיְיתִי מִן חַמְרָא דְאִצְטִנַע בְּעִינְבוֹיֵי מִן יוֹמֵי שֵׁירוּי עַלְמָא וְיַהֲבֵיהּ בְּיַד יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב אַמְטֵי לֵיהּ לְאָבוּי וּשְׁתִי" (תרגום: ויאמר: הגישה לי ואוכל מציד של בני בעבור תברכך נפשי, ויגש לו ויאכל. ולא היה יין אצלו. והזדמן לו מלאך ויבא מן יין המשומר בענביו מן ימי ראשית העולם, ויתנו ביד יעקב. ויעקב הביא לאביו וישת).
(היין הוא דין, וצריך למתק את הדין במים. יעקב מזג מים ביין – "דארמי מיא בההוא יין" (זוה"ק בלק קפ"ט), כי המים הם רחמים, ועל ידי המים מיתק את הדין של היין. לכן אומרים ב'לשם יחוד' שלפני הקידוש בערב שבת שחיבר בעל ה'בן איש חי' זיע"א: "ובזכות יעקב תמימך, אשר מיתק הגבורות בחסדים, ככתוב: 'ויבא לו יין וישת- דארמי ליה מיא ביינא'" – ראה בסידור 'קול אליהו' בעמודים 410 – 412).
נתאר לעצמנו את הרגשתו של יצחק אבינו. הוא מבקש יין, ונעשה נס לבנו ומלאכים מביאים לו יין המשומר מששת ימי בראשית, יין של גן עדן. כאשר הוא מריח את ריח בגדי יעקב הוא אומר (כ"ז, כ"ז): "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" – "מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן" (רש"י); ובתרגום יונתן ובירושלמי אמרו שריחו היה כריח הקטורת העתידה להיות במקדש. אומר יצחק: בן כזה, שריחו ריח גן עדן, שיינו יין המשומר מששת ימי בראשית ושקולו קול של תורה – אין לך ראוי לברכה יותר ממנו.
ואכן, כאשר מגיע עשו בעצמו כתוב (שם, ג"ל): "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד" – "ראה גיהנום פתוחה מתחתיו" (רש"י בשם בראשית רבה ס"ז, ב'). וכן מבואר בתרגום יונתן: "ואזדעזע יצחק זעזוע סגי" – מדוע? שמע יצחק את קולו של עשיו והריח את ריח תבשיליו שהיה בהם ריח של גיהנום. כאשר ראה יצחק את ההבדל הגדול בין יעקב ועשיו, מיד אמר: "גם ברוך יהיה".
לא במרמה נטל יעקב את ברכתו, אלא "הסכים וברכו מדעתו". ועל יעקב אבינו נאמר (משלי י', ט'): "הולך בתום ילך בטח". לא עלה על דעתו לשנות את קולו ולדבר בקולו של עשו. על עשיו נאמר המשך הפסוק (שם): "ומעקש דרכיו יודע" – נודעה רמאותו ורשעותו, כי ציד בפיו.
יצחק אבינו הבין שהבן שבא לקבל את הברכות בתחילה היה יעקב. הוא נוכח לראות את ההבדל שבין עשיו ויעקב. לכן מברך יצחק בלב שלם ובנפש חפיצה את בעל קול התורה, המביא לו מאכלים ויין מגן עדן. יצחק אינו מתחרט, חלילה, ואינו מצטער על הברכות הראשונות, להיפך, הוא שמח ומודה לה' יתברך שלא נכשל בברכתו, ובסופו של דבר בירך את הראוי לברכה, את "יעקב איש תם יושב אוהלים" (כ"ה, כ"ז).
ובנוסף לכך כמובן: "הקול קול יעקב", ולכן יצחק לא בטוח כלל שזהו עשיו בנו. גם מצד הקול וגם מצד תוכן הדברים, ומעתה יצחק נשאר בספקו – "ולא הכירו". מה עשה יצחק? מדוע ברך על ספק? אמר יצחק: אני אברך למי שראוי להתברך, ואולי טעיתי בחשבי את עשיו לצדיק, ולכן הראוי לברכה הוא יתברך, אף אם הוא באמת יעקב ולא עשיו.
גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים זיע"א, בעל ה'בן איש חי', מסביר מדוע יצחק בירך את יעקב באופן נוסף: עשיו אמר ליצחק אביו שהוא יודע כי יבוא יעקב וינסה לקבל את הברכות לכן ישנה את קולו וישנה את ידיו. ועשה עשיו הסכם עם אביו שהוא עשיו האמיתי ישנה את קולו וידבר בקולו של יעקב, ובזאת ידע יצחק כי עשיו הוא המדבר.
ועשיו בדרך כלל דיבר בחנפנות ולשון רכה "פושט טלפיו", צד את אביו ומרמה אותו בשאלותיו: "כיצד מעשרין את המלח" (עיין תנחומא תולדות ח'), ועתה הוא באמת דיבר בסגנון שונה: "יקום אבי", כדברי רש"י, שדיבר בלשון קנטוריא, ולא כיעקב שאמר (כ"ז, י"ט): "קום נא", בלשון תחנונים. ומעתה, מגיע יעקב, ידיו ידי עשיו וקולו קול יעקב. ברור ליצחק אביו כי אין בזה ספק אלא זהו עשיו בנו, קולו קול יעקב וידיו ידי עשיו כפי שהתנו והסכימו מראש על הסימנים הללו.
אפשר לבאר בדרך נוספת. כתוב (משלי ה', י"ט): "באהבתה תשגה תמיד". כשאדם לומד תורה, יש לו חשק אדיר ושמחתו גדולה, וכדברי 'אור החיים' הקדוש (דברים כ"ו, ח'): "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה". אדם ששוקע בלימוד תורה אינו מרגיש ואינו תאב אלא לדברי תורה, ואינו מסוגל לעשות דברים אחרים.
כשיצחק רק שמע את קול יעקב, את קול התורה של יעקב, התרגש והתלהב מקול זה, עד כדי כך שאפילו לא התלבט במישוש הידיים, שהיו ידי עשו. מיד בירך את יעקב.
בסוף הסיפור, כאשר גילה עשו את התרמית וביקש לנקום ביעקב, אמר (כ"ז, מ"א): "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". תוכניתו של עשו היתה לפגוע ביעקב דווקא ב"ימי אבל אבי", כאשר יתאבל יעקב על אביו. בימים אלו אסור יהיה לו ללמוד תורה, כדין אבל, וכשלא יהיה הקול קול יעקב – יוכלו הידיים להיות ידי עשיו. שכח עשו שגם בימי האבלות מותר ללמוד דברי תורה מסוימים, כגון הלכות אבלות…
<h4>ריח בגדיו</h4>
"וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'" (כ"ז, כ"ז)
רש"י ביאר (על פי פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב), שסיפור הברכות אירע בחג הפסח: "'שני גדיי עזים' – וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק? אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים" (גם בזוהר בראשית תולדות ח"א קמ"ב ע"א הובא שהיה בערב פסח).
אולם יש דורשים שהסיפור אירע בראש השנה. כך מבארים הגר"א וה'בן איש חי' (ניצבים הל' ר"ה סע' ד'), שהביאו מכאן מקור למנהג לאכול תפוחים בראש השנה לסימנא טבא לשנה טובה ומתוקה (עיין לרמ"א בסי' תקפ"ג בשם האבודרהם). זאת משום שריח בגדיו של יעקב היה כריח שדה תפוחים כאשר קיבל ביום זה את הברכות. כך הם דברי הגמרא (תענית כ"ט ע"ב): "'ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה" – אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כריח שדה של תפוחים". כך מובא בזוהר הקדוש (ח"א בראשית תולדות דף קמ"ב ע"ב, וכן ויקרא דף פ"ד ע"א): "'כריח שדה אשר ברכו ה" – מאן 'שדה'? דא שדה דתפוחים, שדה דאבהן עלאין סמיכו ליה ומתקנין ליה".
בהקשר זה ראוי להביא את דברי חז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א), שדרשו את הפסוק: "'את ריח בגדיו' – אל תקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'"; ובמדרש הוסיפו: "ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות" (ילקוט שמעוני בראשית רמז קט"ו). המדרש שם מספר על יוסף משיתא ויקום איש צרורות שהיו בוגדים בקב"ה וחזרו בתשובה, עיי"ש.
ויש לשאול: מה הביא את חז"ל להוציא את הפסוק מפשוטו ולדרוש אותו לעניין בוגדים? אלא שכבר מצאנו אצל חז"ל שאמרו שבניו של אדם נקראים "בגדים", כאמור ביהושע הכהן הגדול (זכריה ג', ג'): "ויהושע היה לבוש בגדים צואים", ומפרשים חז"ל שהכוונה היא לבניו, שהתנהגו כבוגדים, כי נשאו נשים שאינן ראויות לכהונה. הרי שריח בגדיו של יעקב רומז לבניו שיהיו לעתיד, שעל אף שיהיו "בוגדיו" הרי שריחם יהיה כריח שדה תפוחים, כיוסף משיתא ויקום איש צרורות.
הגמרא (סנהדרין ל"ז ע"א) מספרת על רבי זירא שהיה נוהג לדרוש דרשה זו ("אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו"). הוא היה מקרב את שכניו הבריונים, למרות שמעשיו לא הועילו להחזיר אותם בתשובה. רק אחר שנפטר רבי זירא אמרו הבריונים: עכשיו אין מי שיתפלל עלינו! וחזרו בתשובה.
וכבר הקשו המהרש"א, החיד"א ומפרשים אחרים מה'קל וחומר' שעשה משה רבינו. משה אומר לישראל (דברים ל"א, כ"ז): "ממרים הייתם עם ה'" – בחיי, וכל שכן במותי: "אף כי אחרי מותי". הרי שקל יותר לאדם לחטוא אחרי פטירת רבו מאשר כל עוד רבו חי. אם כן, מדוע דווקא אחרי מותו של רבי זירא חזרו בהם הבריונים, דבר שלא עשו כל עוד היה הוא חי?
משמע שיש שני סוגי בריונים. יש בריונים שיודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. אך יש בריונים – "מלשון 'בורים'" (רש"י), שאינם מכירים את ה'. ה"ממרים" שהיו בימי משה היו מהסוג הראשון: כאלו שראו את הניסים והנפלאות של ה', ועם זאת כפרו בו. עליהם אמר משה את ה'קל וחומר', שאחרי מותו יוסיפו עוד להיות "ממרים", יותר מאשר בחייו. אבל שכניו של ר' זירא היו בורים, לא ידעו, ולכן לא היתה התנגדותם לתורה מהותית. והראיה – אחרי מותו של רבי זירא התגלה רצונם האמיתי לחזור בתשובה.
יצחק אבינו מריח את ריח בגדי העיזים של יעקב, שהוא ריח רע. אבל יעקב מתקרב מעט יותר – ויצחק מריח בו ריח של גן עדן, של שדה תפוחים. מכאן סימן לבניו של יעקב. ייתכן שיהיו יהודים כמו יוסף משיתא או יקום איש צרורות, שיהיה להם ריח רע, ריח עיזים, ולכאורה נראה שאין הם ראויים לברכה; אבל באמת ביסודם הם אינם בוגדים, אלא "בגדים": הם בנים של הקב"ה. מי שמריח בריח העיזים את ריח גן עדן של שדה התפוחים – צריך לקרב אותם, כמו שעשה רבי זירא לבריונים שבשכונתו.
<h4>על שמים וארץ</h4>
"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" (כ"ז, כ"ח)
יש הבדל בין הברכה שבירך יצחק את יעקב לבין הברכה שבירך את עשו. בברכה שבירך את יעקב כתוב (כ"ז, כ"ח): "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ" – הרי שהקדים את טל השמים למשמני הארץ, ואילו בעשו הקדים את משמני הארץ לטל השמים, כמו שכתוב (שם, כ"ט): "ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל".
יעקב אבינו מקושר ל'שמים', לצד הרוחני שבחיים; וגם את צרכיו הגשמיים, של 'הארץ', הוא עושה לצורך העניינים הרוחניים. קיום העולם אינו תלוי בסיפוק הצרכים הגשמיים, אלא בלימוד התורה. וכך צריך לנהוג: קודם כל ללמוד תורה, ואחר כך לדאוג לגשמיות ולפרנסה; והפרנסה מובטחת למי שקובע את לימוד התורה כעיקר, ואת פרנסתו כטפל (עיין קדושין כ"ט ע"ב – הא לן והא להו).
לעומתו, עשו שייך לגשמיות, וגם את הרוחניות הוא הופך לגשמיות. כיון שאין לו עולם הבא, יש לו רק את העולם הזה, הוא מקבל את כל שכרו בעולם הזה.
עשו בא אל יצחק ומבקש ברכה בבכי תמרורים, למרות שכולו מלא בעבירות. זאת מכיון שהוא מאמין בברכות ובתועלת הרוחנית שלהן, אף על פי שאין הוא מעוניין כלל להשקיע בצדדים הרוחניים שבחיים בכלל. גם עשו, שכולו ארצי, יודע שללא הברכה הרוחנית – גם הברכה הגשמית לא תתקיים בידו.
גם כיום, אנו רואים יהודים שרחוקים מתורה ומצוות שבאים לקבל ברכה מרב. זאת משום שגם הם יודעים שללא רוחניות גם הגשמיות לא תישאר בידם (עיין ב'חפץ חיים' על התורה שפירש בדרך זו).
<h3>פרפראות</h3>

<h4>לו ולא לה</h4>
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (כ"ה, כ"א)
"'לנכח אשתו' – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת (בראשית רבה ס"ג, ה'). 'ויעתר לו' – 'לו' ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך 'לו' ולא לה" (רש"י בשם הגמרא יבמות ס"ד ע"א)
מדוע לא נענתה תפילתה של רבקה? הרי יש לה זכות גדולה מצד היותה כשושנה בין החוחים. זכות זו עדיפה על זכותו של יצחק, שגדל ב'חממה', בביתם של אברהם אבינו ושרה אמנו. רבקה גדלה בבית של רמאים שקרנים וגזלנים, ובכל זאת היתה צדקת גדולה, ונבחרה להיות אשתו של יצחק אבינו!
ההסבר הוא, שיצחק אבינו גדל בביתו של אברהם אבינו והיה רגיל לפנות בתפילה להקב"ה, כבן המתחטא לפני אביו. לכן: "ויעתר לו ה'".
זאת ועוד, ליצחק היתה זכות אבות, ובתפילתו יכול היה לבקש רחמים מהשמים בזכות אברהם אביו, עמוד החסד. רבקה, לעומת זאת, אינה יכולה להזכיר זכות אבות. וכי תזכיר את 'זכותו' של בתואל?! זהו שרש"י אומר, שיצחק היה צדיק בן צדיק ואילו רבקה היתה צדיקה בת רשע.
<h4>יעקב מפרכס לצאת</h4>
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כ"ה, כ"ב)
"'ויתרצצו' – רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֵם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת אלילים עשו מפרכס לצאת" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס"ג, ז')
שאלו המפרשים: מדוע כשעברה על פתחי בית מדרש ביקש יעקב לצאת? והלא בבטן אמו היה מלאך שמלמדו תורה! וענו: יעקב לא רצה ללמוד תורה בחברתו של עשו.
אמנם אומרת הגמרא (ב"ב כ"א ע"א): "דקארי – קארי, דלא קארי – ליהוי צוותא לחבריה" (מי שלומד – שילמד, ומי שאינו לומד – מכל מקום ישב עם חבריו). אם ישב עם חבריו סופו שיתן ליבו ללמוד. אך כל זה רק כאשר אינו מזיק לאחרים; אם הוא מזיק לחביריו – אין ללמדו.
סיבה נוספת: יעקב אבינו אינו רוצה ללמוד תורה ממלאך. הוא רוצה לצאת ולעמול על התורה ועל העבודה בעצמו.
<h4>מבטן ומלידה</h4>
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (כ"ה, כ"ב)
כתב רש"י בשם חז"ל: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֵם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשיו מפרכס לצאת".
לכאורה יש לשאול: היצר הרע נכנס לגופו של האדם רק כאשר "לפתח חטאת רובץ" – כלומר: כאשר העובר יוצא ממעי אמו. כמו כן, היצר הטוב נכנס אל האדם בגיל שלוש עשרה. אם כן, כיצד עוד במעי אימם פרכסו שניהם לצאת, זה מבקש ללכת לבתי מדרשות וזה לעבודה זרה?
אלא, מלמדים אותנו חז"ל כי זו היא תכונתם הטבעית. יעקב מטבעו, גם ללא היצר הטוב, נמשך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועשיו מטבעו, גם בלי היצר הרע, נמשך לעבודה זרה.
כאשר יוולדו הילדים ויגדלו, תתחזק תכונתם הטבעית: יעקב אבינו – כל שכן שירצה ללמוד תורה בסיוע יצרו הטוב, ועשו – קל וחומר שילך וירשיע בשרירות ליבו ויצרו הרע.
<h4>רב וצעיר</h4>
"שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ… וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כ"ה, כ"ג)
כאשר יעקב ועשו מתרוצצים בבטנה של רבקה, זה רוצה לצאת למקום תורה וזה רוצה לצאת למקום טומאה, עומדת רבקה ושואלת (כ"ה, כ"ג): "אם כן למה זה אנכי". הקב"ה השיב לה: "ורב יעבוד צעיר" – ואז נגמרו הפרכוסים. למה? כי עתה, כאשר עברה רבקה ליד בתי עבודה זרה, כבר לא ביקש עשו לצאת. ידע עשו, כי אם הוא יצא הראשון, הרי שיהיה הוא ה"רב", ואם כן הוא זה שיעבוד את ה"צעיר", הוא יעקב. גם כאשר עברה ליד בתי מדרשות נמנע יעקב מלצאת, כדי שלא יעבוד הוא, ה"רב", את אחיו ה"צעיר". כך מצאה רבקה מנוח מהתרוצצותם.
אבל כשהגיעה עת הלידה ראה עשו את העולם הזה ותאוותו כל כך נתגברה בו, ששכח את נבואת: "ורב יעבוד צעיר". תאוותו העבירה אותו על דעתו, ומיד ביקש לצאת. בוא וראה מה כוחה של תאווה!
אכן גם יעקב רצה לצאת: "וידו אוחזת בעקב עשיו" (שם, כ"ו); אך אצלו לא היה זה מצד התגברות התאווה, אלא בשל רצונו לצאת אל העולם ולקיים את המצוות, שדווקא "היום לעשותן" – בעולם הזה.
<h4>השבעה לי כיום</h4>
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע לוֹ, וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (כ"ה, ל"ג)
<h4>מדוע ביקש יעקב מעשו להישבע?</h4>
יש לבאר על פי דברי הרמב"ם (פכ"ב מהל' מכירה הל' א'), שכתב שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. למשל, אם אמר אדם לחבירו: "מה שתוציא שדה זו או עץ זה מכור לך", והוציאו השדה או העץ פירות, אך בעל השדה חזר בו – לא קנה חבירו כלום. אולם אם אמר לחבירו בלשון שבועה: "אני נשבע שאמכור לך את הפירות" – חייב הוא למכור לו, מדין השבועה.
על פי זה מבואר מדוע מבקש יעקב אבינו מעשו להישבע לו. הבכורה היתה דבר שלא בא לעולם (ועיין ל'אור החיים' הקדוש כ"ה, ל"ג), ואם כן עלול יהיה עשו לטעון שאין המכירה חלה; אך עתה, בתוספת השבועה, מנע יעקב את הטענה הזו.
עוד טענה שיכול היה עשו לטעון היא, שהמכירה היתה באונס, שכן הוא היה אז רעב והוכרח למכור את בכורתו. לכן אף שעשו ביקש מיעקב רק "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (כ"ה, ל'), נתן לו יעקב גם לחם וגם השקהו, כדי לבטל את טענת האונס. נמצא שהבכורה נמכרה בהסכמה גמורה, ועשו לא יוכל לערער עליה.
<h4>דביקות בדרכי אבות</h4>
"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (כ"ו, י"ח)
יצחק חפר דווקא את הבארות של אביו אחרי שסיתמום פלשתים, ולא חפר בארות חדשות. יצחק אבינו מלמדנו שצריך לדבוק בדרכי האבות. גם אנו צריכים לדבוק בדרכי אבותינו, לשתות מים מבארותיהם, ואין מים אלא תורה. אל לנו לשתות מבורות נשברים.
יצחק קורא לבארות בשמות אשר קרא להם אביו. עניין גדול למדנו מכך, שלא להתפתות לקרוא בשמות חדשים ומודרנים שלא שׂערום אבותינו. לצערנו, תופעה שפשטה בציבור היא זניחת השמות של התורה, כשמות אשר קראו אבותינו, והמצאת שמות חדשים, כאילו מתביישים היום לקרוא בשמות ישנים… יש לקרוא בשמות מתוך התורה, כמו אברהם ושרה. במיוחד צריך להיזהר שלא לקרוא בשמות של אנשים שאינם ראוים אף אם הם מוזכרים בתורה.
<h4>משא ומתן עם גויים</h4>
"מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם" (כ"ו, כ"ז)
אבימלך ופלשתים זכו לטובה רבה, למעיינות מים ואילנות נותנים פירות. אך מעת שגירשו את יצחק מארץ פלשתים יבשו המעיינות והבארות והאילנות לא נתנו פירות. אז ידעו שהכל נעשה בזכות יצחק אבינו ע"ה (עיין תרגום יונתן בן עוזיאל כ"ו, כ"ח). לפיכך הולכים אבימלך ומרעיו לבקש מיצחק אבינו שיחזור לגור במקומם לאחר שגירשוהו. הם טוענים שלא עשו ליצחק כל רע; אדרבה, היטיבו עמו: "ונשלחך בשלום" – וכדברי חז"ל (הובא ב'דעת זקנים' מבעלי התוספות כ"ו, כ"ט): טובתם היתה שלא הרגו את יצחק. בזה הם משתבחים…
אבל יצחק עומד בתקיפות כנגד טענותיהם. תקיפותו של יצחק היא הוראה לדורות למנהיגי ישראל: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי!" אני לא עשיתי לכם כל רע. בארות חפרתי, ובאתם עלי בעלילות רשע. יש לכם שנאה כלפיי ללא כל סיבה! – כך אומר 'אזרח גר' למלך פלשתים. אין הוא מתרפס, אין הוא נכנע לגוי.
הם מנסים לנהל איתו משא ומתן, כדי למשוך אותו ולסחוט ממנו עוד ועוד. גבורתו של יצחק אבינו ע"ה היא סמל ומופת: לא להתרפס! לעמוד איתן על כבוד עם ישראל וארצו! (ועיין בדברי 'אור החיים' הקדוש כ"ו, כ"ז).
<h4>לך בשלום</h4>
"אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם" (כ"ו, כ"ט)
אבימלך אומר ליצחק (שם, ט"ז): "לך מעמנו", בטענה "כי עצמת ממנו מאוד". התעשרת – על חשבוננו.
חז"ל (ברכות ס"ד ע"א) אומרים, שהנפטר מהחי יאמר לו: "לך לשלום", והנפטר מהמת יאמר: "לך בשלום". אבימלך וחבריו אמרו ליצחק: "ונשלחך בשלום" – לרמוז לו שיצא מהעולם הזה מהר.
אבל בור שכרו וחפרו – נפלו בו הם עצמם. לכן כתוב בסופם (שם ל"א): "וילכו מאתו בשלום" – מידה כנגד מידה…
<h4>חפירת באר כציון מקום</h4>
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה, עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ו, ל"ב-ל"ג)
מבאר האבן עזרא, שיש שני מקומות הקרויים באר שבע: בצפון ובדרום. הנפקא מינה היא לעניין כתיבת הגט. כאשר מציינים את שם העיר שבה נערך הגט, צריך להגדיר במדויק היכן היא נמצאת.
בתקופת כהונתי כדיין בבית הדין בבאר שבע, היו מגיעים לבית הדין כדי לכתוב גיטין מאילת שבדרום ועד קרית מלאכי שמצפון לבאר שבע. גיליתי שיש בעיה לכתוב בגט 'באר שבע', כי ישנה עיר באר שבע גם בצפון הארץ. אפילו מצאתי שיש באר שבע באמריקה! לכן אמרתי שכשם שבגט שנכתב בירושלים כותבים "ירושלים די יתבה על מי השילוח ועל מי בורות", ובגט שנערך בחברון כותבים "חברון די יתבה בה מערת המכפלה" – כך יש לציין סימן כלשהו כדי שיהיה ברור שהגט נכתב בעיר באר שבע, ולא יטעו במקום אחר. פניתי לראש העיר דאז וביקשתי ממנו שיחפור באר מיוחדת לצורך העניין, וכך יכולתי לציין מיקום וסימן לבאר שבע הדרומית.
<h4>שחיטה כשרה</h4>
"וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" (כ"ז, ג')
כתב רש"י (ע"פ בראשית רבה ס"ה, י"ג) שיצחק הורה לעשו: "חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה". וראה ב'שפתי חכמים' ששאל: מדוע הזהירו יצחק על כך, והרי עשו נחשב אצלו לצדיק!
יש לבאר, שאכן חשב יצחק שעשו הוא צדיק וחסיד, ומתוך כך יאמר לעצמו: אבא מבקש ממני להביא לו בזריזות ציד "בטרם אמות", ולכן תבוא מצות עשה של כיבוד אב ותדחה לא תעשה של נבלה. לכן הזהיר יצחק את עשו על כך.
ועוד: בגמרא חולין (ל' ע"ב) מסופר שרבי יונה בר תחליפא היה אומן, ושחט עוף כהלכה בזריקת חץ עם סכין. אמר לו יצחק לעשו: בדוק לא רק את סכין השחיטה שלך, אלא גם את החיצים.
ויש אומרים שאמר לו: אם אתה יורה חץ בציד, כַּוון את החץ לרגלי החיה, ולא אל צומת הגידים, כדי שלא יטריף החץ את החיה.
<h4>ברכות לרשעים</h4>
"וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (כ"ז, ל"ד)
עשו מבקש ברכה מיצחק אביו, וכאשר מתברר לו שיעקב הקדימו הוא צועק צעקה גדולה ומרה. וקשה: הרי עשו הוא רשע שעובר על כל האיסורים שבתורה. אם כן, מה לו ולברכה?
אלא, הרשעים יודעים את ה', ויודעים שנאמניו הצדיקים יכולים לברך ויש כוח בברכתם. אבל הם רוצים להישאר ברשעם וללכת אחרי תאוות ליבם, ועם זאת לקבל ברכה. כמו אותם שנוסעים בשבת, ומקפידים לשאת איתם קמיע לברכה…
גם על לבן נאמר (דברים כ"ו, ה'): "ארמי אובד אבי", גם הוא נשאר ברשעו, ובכל זאת הוא רודף אחרי יעקב אבינו ואינו רוצה שיעזוב את ביתו כי "ניחשתי ויברכני אלוקים בגללך" (ל', כ"ז). כמוהו כעשו – אינם מוכנים לתקן את עצמם, רק לקבל ברכה…
<h4>המוסר העמוק בדברי רש"י</h4>
"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (כ"ח, ה')
רש"י עורר את השאלה: מדוע הוצרך הכתוב להוסיף לרבקה את התואר: "אֵם יעקב ועשיו"? הלא דבר מפורסם הוא! וכתב: "איני יודע מה מלמדנו".
ה'שפתי חכמים' שאל: לשם מה כתב רש"י שהוא אינו יודע? הרי יכול היה לשתוק ולא לפרש כלום! ומתרץ, שרש"י אכן ידע מספר תירוצים על קושיה זו, אלא שלא ידע באיזה מהם לבחור (עיי"ש).
בדרך המוסר אומרים: רש"י היה ראש המפרשים, ומכונה בפי גדולי הראשונים "פרשנדתא". ודאי שהיה יכול להכריע בין הפירושים לוּ רצה, כפי שעשה זאת בפסוקים רבים. אך במקרה שלנו לא ידע רש"י להכריע בין הפירושים. בא רש"י ללמדנו עניין נוסף, מעבר לפרשנות התורה: אם אינך יודע דבר – אמור: "איני יודע". וכך אמרו חז"ל (ברכות ד' ע"א): "למֵד לשונך לומר: 'איני יודע'".
<h4>רשעותו של עשו</h4>
"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן" (כ"ח, ח')
בעל 'אור החיים' הקדוש כתב שעשו הכיר בחסרונות עצמו, והכיר את מעלותיו של יעקב שהלך בדרכי אבות. ידע עשו שהוא איננו ראוי לברכותיו של יצחק אביו. אלא שלפרוש מנשותיו בנות כנען לא רצה, הגם שהיו הן רעות בעיני אביו. לכך הוסיף ולקח את מחלת בת ישמעאל. אמר עשו: אמנם איני ראוי לברכה, אך אקח לאשה את בת ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לי ממנה.
בוא וראה מה גודל רשעותו! לגרש את בנות הכנעני שלקח שלא כרצון אביו – לא רצה, אך כדי ליטול את הברכות היה מוכן לשאת את בת ישמעאל. לא ידע ש"מעשי אבות סימן לבנים", וכל היוצא מן הטמא – טמא כמותו (עיין בכורות ז' ע"א). הברכות תהיינה ליעקב איש תם ולזרעו אחריו.
<h4>ואֹהב את יעקב ואת עשו שנאתי</h4>
"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (מתוך ההפטרה, מלאכי א', ב'–ג')
בעל ה'בן איש חי' זיע"א מבאר את הוויכוח שהיה בין עשו ליעקב. אמר עשו ליעקב: כתוב (שמות כ', י"ב): "כבד את אביך ואת אמך", ודרשו חז"ל (כתובות ק"ג ע"א): "'ואת' – (האות ו"ו) לרבות את אחיך הגדול". אם כן אתה חייב בכבודי, והבכורה מגיעה לי! ענה לו יעקב אבינו: כתוב (דברים ו', י"ג): "את ה' אלוקיך תירא", ודרשו חז"ל (קדושין נ"ז ע"א): 'את' – לרבות תלמידי חכמים. ואם כן אתה חייב בכבודי!
זהו שכתוב (כ"ה, כ"ב): "ותלך לדרוש את ה'" – רבקה שואלת איזה "את" גובר: האם "את" – לרבות תלמידי חכמים, כפי שאמר יעקב, או "את" – לרבות אחיך הגדול, כדעת עשו.
ה' עונה לה (כ"ה, כ"ג): "שני גויים בבטנך… ורב יעבד צעיר" – הגדול יעבוד את הקטן, כלומר "את ה' אלוקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים, חשוב יותר.
כך אנו אומרים בהפטרה: "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – אומר הקב"ה: ואוהב את הדרשה מהמילה "את" שמביא יעקב אבינו, אבל את הדרשה שמביא עשו מהמילה "את" – שנאתי.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>כוחה של תפילה</h4>
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'… וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" (כ"ה, כ"א)
סיפר מרן הרב זצ"ל: כשמדברים על אדם גיבור, מיד עולה בדמיוננו דמות של אדם גדול מימדים וחזק פיזית. ברם, חכם סלמאן מוצפי זצ"ל היה אדם חלש-גוף מאוד. יכול אני להעיד עליו שלא היה בכוחו להרים אלא משקל מועט ביותר, ארבעה קילוגרמים ולא יותר – אבל ברוחו היה גיבור כארי. כשבאו צרות, ייסורים וסבל על עם ישראל, היה מצווה עלינו שלא נשב בשקט, אלא נלך עמו להתפלל. בדרך כלל, היו הולכים עמו זקנים חשובים ונכבדים והייתה זו זכות לנסוע בחבורתו.
פעם אחת הלך חכם סלמאן למורנו ורבנו עטרת ראשנו, דודי היקר, ראש ישיבת 'פורת יוסף', הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ואמר לו שעכשיו זה הזמן לעשות תפילות ולא הזמן בכדי ללמוד תורה כי צרה גדולה מרחפת מעל העם היושב בציון. ואכן הלכו עמו יחד כולם בכדי להתפלל על קברות הצדיקים. בתפילות אלו הם היו לוקחים איתם "צידה לדרך" – ספרי לימוד לחלק ביניהם את לימודם, כדי שכל אחד מהם ילמד קטע אחר מהזוהר. את זמן האכילה והמנוחה היה דוחה לסוף, "עד שנגמור להתפלל", והם היו מסיימים את התפילה בחצות הלילה. כמובן שמייד אמרו תיקון חצות, ורק לאחר מכן נפנו לאכול ולנוח, עד שיעלה עמוד השחר. נמצא שכל היום עבר עליהם בתענית! אלו גבורה וכח מנהיגות מיוחדים היו לו!
באחת הפעמים, מחבלים חטפו ילדים בבית הספר במעלות, ואנו הלכנו איתו להר הזיתים להתפלל לשחרורם. הקפנו את הקברים שבע הקפות והתפללנו לבורא עולם שיצילם. על אף שבאותו זמן היה חכם סלמאן כבר זקן ותשוש ומתקשה בהליכה, נשאו אותו על כסא לקבר הרש"ש ושם הוא ערך את הסגולה הזאת. כשסיימנו ועלינו לרכב, בישר: "עכשיו נושעו, עכשיו ניצלו". פתחנו את הרדיו בכדי שנשמע מה עלה בגורל החטופים, ואז הודיעו שחיילי צבא הגנה לישראל פרצו אל הבניין ושחררו את הילדים.
אין זה סיפור מימי קדם, אלא בנעורינו ראינו בעינינו, ובאוזנינו שמענו את שהיה. כח זה ניתן לו מפני שהיה "גיבור כארי" לברוח מן העבירה ולרדוף אחר המצווה. תפילה של אדם כזה היא תפילה מיוחדת, כזאת שאפילו לדעת רבי מאיר, שסבור שמה שנגזר – בראש השנה נגזר, אם אדם עומד להתפלל יש ביכולתו לבטל את הגזירות.
<h4>דרישה ומסירות לתורה</h4>
"וַתֵּלֶך לִדְרוֹשׁ אֶת ה'" (כ"ה, כ"ב)
"וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים, והלא לא הלכה אלא למדרש של שם ועבר, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כמקביל פני שכינה" (בראשית רבה ס"ג, ו')
בימי בין המצרים חל יום פטירת הגאון הגדול, החסיד והצדיק, הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב יצחק ניסים, זיע"א. וכן, בימים אלו חל גם יום פטירת רבו של הרב ניסים, חכם שמעון אגסי זיע"א, שעליו אמרו שהיה שני לבעל ה"בן איש חי" בבקיאותו ובעיונו.
סיפר מרן הרב זצ"ל: בימיו של חכם שמעון אגסי היו הישיבות מועטות בעיראק-בבל. כשראה חכם אגסי כי גם התורה הולכת ומתמעטת, החליט להקים כולל לתלמידי חכמים. בכל יום אחר הלימוד היה מעניק לתלמידים מענק כספי מרווחי עסקיו במסחר. באותו הכולל של חכם אגסי היו כל התלמידים חכמים גדולים וגאונים. יום אחד הגיע אל הכולל תלמיד צעיר, כבן שבע עשרה שנה בלבד. הוא נעמד בפתח בית המדרש של הכולל, ביקש מקום לשבת אך לא מצא. הכולל היה מלא עד אפס מקום בלומדים מבוגרים וזקנים, שישבו סביב חכם אגסי. למרבה הפלא, רק לצד מושבו של החכם נמצא מקום פנוי. פסע הבחור הצעיר ונעמד שם. תוך כדי הליכתו הוא שאל את אחד הלומדים באיזו מסכת הם עוסקים, והם השיבוהו. עוד הוסיף להתעניין בתוכן לימודם, אך הם השתיקו אותו: "אתה צעיר, כיצד אתה מעז לדבר? גאוני עולם נמצאים פה!". הבחור הצעיר לא נרתע, והיחל מקשה להם קושיה אחר קושיה ומתרצן, ומפלפל עמהם בסוגיות שלמדו. התפלאו החכמים על גאונותו של הצעיר, אך המשיכו להשתיקו.
חכם אגסי שראה כי ההמולה סביב הצעיר הפריעתו מלימודו, קירב אליו את הצעיר, הוא הרב יצחק ניסים, והושיבו לצדו. הם החלו לומדים יחד: האחד מקשה ורעהו מתרץ. מחמת העוני באותם ימים, הספסל עליו ישב חכם שמעון היה רעוע, ובלהט הלימוד החל הספסל מתנדנד יותר ויותר. חברי הכולל, שראו כי כל מעייניו של רבם בצעיר החדש, פנו אל הצעיר בערבית: "מה אתה עושה? אתה מנדנד את הרב בנדנדה". הרב יצחק נסים שתק. וכי מה ישיב להם? עמד חכם אגסי ואמר: "אם לא היה מנדנד, כולנו היינו ישנים". מאותו היום ואילך גדל והוסיף והפך הרב יצחק ניסים לתלמידו המובהק של חכם שמעון אגסי. הוא נודע בגאונותו, בחריפותו ובחסידותו. כשעלה לארץ, עלה ונתעלה ונבחר לכהן כראשון לציון וכרב הראשי לישראל במשך טו"ב שנה, וחיבר את ספרו החשוב 'שו"ת יין הטוב', כשבראשו הוא מעוטר בהמלצתו הנדירה והיחידה של הכהן הגדול ה'חפץ חיים' זיע"א.
<h4>זכות נטילת ידים</h4>
"יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ" (כ"ז, ל"א)
סיפר מרן הרב זצ"ל: רשע עשיר אחד הגיע אל ה'בבא סאלי' זצוק"ל ובידו סל טנא גדוש בבשר ויין ובמיני מטעמים וביקש להתברך מפי הצדיק. ה'בבא סאלי', בהריחו ביראת ד', ידע את אשר לפניו, ואמר לפני המשרתים לפניו בקודש שלא ליקח מעשיר זה מאומה. בעת שהתיצב לפניו אותו עשיר רשע, הורה לו: "לך אתה וכל אשר לך ל'בבא חאקי' ותקבל את ברכתו". הפשיל הלה ידיו לאחוריו, נטל את כליו ומגדניו וכל מנחתו ובא לפני ה'בבא חאקי' זצוק"ל.
סיפר העשיר ל'בבא חאקי', כי נשלח בפקודת ה'בבא סאלי' לקבל את ברכתו. השיב לו ה'בבא חאקי': "אף אני איני חפץ בברכתך ובכל אשר לך, אלא אם תבטיחני דבר אחד". "מהו הדבר אותו תבקשני?" שאל העשיר, ובלבו כבר פחד מהחומרות של הרבנים…
"אבקשך כי תבטיח לי שכל אימת שתבוא לסעוד את לבך, תיטול ידיך כדין ותברך על נטילת ידים בשם ומלכות". "מה קל ומה פשוט דבר זה שאתה מבקש ממני" ענה העשיר, "בוודאי שאני מסכים לכך". ביקש ה'בבא חאקי' את שבועת העשיר והלה נשבע וזכה לברכת ה'בבא חאקי'.
מאז, בכל עת שהיה העשיר יושב לסעוד את ליבו, היה נוטל ידיו כדין ומברך, ואכן מאותו היום החל להרגיש ברכה מיוחדת בעסקיו.
לימים, נצרך העשיר לצאת לחו"ל לצורך מסחרו ונלוותה אליו אשתו. בעודם במטוס, החל הרעב לכרסם בבטנו, אך כיוון שהמטוס היה של חברה זרה ואין מגישים בו אוכל 'גלאט- כשר' אלא אם הוזמן מראש, היה לבו של אותו עשיר נוקפו. היחל מסיח רחשי לבו בפני אשתו, אולי יאכל בכל זאת מן האוכל המוצע במטוס. נזפה בו אשתו: "הלוא מושבע ועומד אתה על נטילה כדין". אמר: "ובכן, אלך ואטול ידיי כדין". עד שהוא מסרך עצמו לשירותים במטוס ונוטל ידיו ויוצא, אמרה לו אשתו: "הגע בעצמך, נטלת ידיך כדין, בירכת על נטילת ידיים כדין, ועתה תברך על חזיר? איזו מין ברכה זו? אין זה מברך אלא מנאץ".
כיון ששמע דברי אמת שיצאו מלב אשתו, משך ידו מן הענין ועד לתום הטיסה, שנמשכה מספר שעות, לא בא דבר איסור אל פיו. ובלבו אמר: "אשריך ה'בבא חאקי', שקירבתני לפני השכינה".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>הליכה לרופא</h4>
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (כ"ה, כ"א)
שאלה: האם מותר לחולה לילך לרופא ולסמוך על רפואתו?
תשובה: על הפסוק: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא" אמרו חז"ל (יבמות ס"ד ע"א) שהתפללו זה על זה. לאחר שהרתה רבקה אומרת התורה (כ"ה, כ"ב): "ויתרוצצו הבנים בקרבה… ותלך לדרוש את ה'"- הלכה לבית המדרש של שם ועבר (בראשית רבה ס"ג, ו').
מכאן למדנו כי אדם חולה או מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך תחילה להתפלל אל ה' יתברך שישלח מזור ורפואה שלימה למכתו, ואחר כך ילך אצל הצדיק לבקשו שיעתיר תפילה לה' יתברך בעבור החולה, וכמו שאומרת הגמרא (ב"ב קט"ז ע"א): "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". ונפלאים הם דברי הנמוקי יוסף על גמרא זו שאמר: "מנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו". וכן פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' של"ה סע' י'): "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים".
ומכל מקום אמרה התורה (שמות כ"א, י"ט): "ורפא ירפא" ודרשו חז"ל (ברכות ס' ע"א) ש"מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". אמנם ישנה מחלוקת האם הכוונה שהרופא חייב לרפא או שרק ניתנה לו רשות לכך.
אדם שהולך לרופא חייב לומר קודם שנכנס: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא לי עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה" (עי' שו"ע סי' ר"ל סע' ד'). ואומר המשנ"ב (שם ס"ק ו'): "בכל מידי דרפואה יאמר זה, ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה, אלא ע"י הבורא יתברך שמו ולכן ע"י תפילה זו ישים בטחונו בו. ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה".
ולכן, חולה צריך תחילה להתפלל אל ה' שירפאהו, לבקש מצדיק שיעתיר תפילה בעדו, ובטרם יכנס לרופא יאמר ה"יהי רצון" ויאמין שהרפואה מאתו יתברך שמו ויתעלה.
<h4>גמילות חסדים</h4>
"עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (כ"ו, ה')
שאלה: מה ההבדל בין גמילות חסדים לצדקה?
תשובה: על אברהם אבינו אמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב) שקיים את כל התורה כולה ואפילו ערוב תבשילין. והשאלה היא: מהיכן ידע את המצוות? ניחא מצוות שכליות- הבין מעצמו, אך מצוות שמעיות הלכה למשה מסיני, מהיכן ידע?
בעלי המוסר הסבירו, שעל ידי ריבוי הצדקה והחסד שעשה אברהם אבינו זכה להבין את כל התורה מעצמו, ואפילו את המצוות שאינן שכליות. אם כך, מעלת החסד והצדקה היא גדולה מאוד כאשר אמרו חז"ל (סוכה מ"ט ע"ב): "כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד".
למעשה גדולה היא גמילות חסדים מן הצדקה, כמו שאמרו חז"ל (שם): "בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה".
וכן צדקה היא מן הדברים שיש להם שיעור לפי ממונו של האדם, אך גמילות חסדים אין לה שיעור ויש לקיימה בכל עת וזמן (רמב"ם בפיהמ"ש פאה פ"א מ"א, הלכות אבל פרק י"ד ה"א).
<h4>בדיני מעשרות</h4>
"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (כ"ו, י"ב)
על הפסוק: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" הביא רש"י (שם ד"ה "מאה שערים") בשם חז"ל, וז"ל: "'מאה שערים' – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה. ורבותינו אמרו: אומד זה למעשרות היה".
בזמנו של יצחק אבינו הפרישו תרומות ומעשרות אעפ"י שלא היו חייבים בכך. אמנם לא היו מפרישים מאומד, שהרי אמרו חז"ל (אבות א', ט"ז): "אל תרבה לעשר אומדות", ופסק מרן (יו"ד סי' של"א סע' כ"ד): "תרומת מעשר אין מפרישין אותה באומד, אלא מדקדק בשיעורה, ואפילו בזמן הזה; דבר שדרכו למדוד – מודד. ודבר הנשקל – שוקל. ודבר שאפשר למנותו – מונה. היה אפשר למנותו ולשקלו ולמדדו – המונה משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משניהם".
מהדין חייב אדם להפריש תרומות ומעשרות ממה שגדל בגינתו. וחיוב זה חמור יותר מאדם הקונה בשוק ששם יש ספק אם הופרש או לא (והוא הנקרא "דמאי"- דהיינו- "דא מאי"- האם מופרש או לא), אך מגינתו ודאי שלא הופרשו. אמנם לאכול בחצר או בגינה דרך עראי- מותר לפני שהפריש, אך לאכול שם דרך קבע- בחצר, וכל שכן אם מכניסם לביתו אפי' עראי חייב להפריש.
ולכן אותם שיש להם בביתם או בחצרם זריעה מסוימת החייבת בתרו"מ, כגון: עלי ירק: נענע, פטרוזיליה, או עץ של פירות- אסור לאכלם עד שיפריש תרו"מ בברכה.
אם קשה לו להפריש לעיתים תכופות, פעם בשבוע או בשבועיים יאמר: פירות אלו יהיו מעשר על פירות הערוגה שמחוברים לכשיתלשו. את הנוסח המדויק טוב שילמד מתלמידי חכמים כיון שיש בזה תנאים רבים, כגון שצריך שהפירות יביאו שליש ויהיו בעין ועוד. בכל אופן יש לדעת שהפירות הגדלים בגינתו ובחצרו חמורים יותר מהקונה פירות בשוק.
בנוסף יש להיזהר שכשמפריש מעשר שני- שיפדה אותו על שווה פרוטה, ואעפ"י שאין לו היום אפשרות לאוכלו בירושלים.
<h4>הבטה בתמונת אדם רשע</h4>
"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו" (כ"ז, א')
שאלה: האם מותר להתבונן בתמונת אדם רשע?
תשובה: הגמרא במגילה (כ"ח ע"א) אומרת שאסור להסתכל בצלם אדם רשע, ורבי אליעזר אומר שהמסתכל- עיניו כהות, שנאמר (כ"ז, א'): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו" – משום שהסתכל בעשו הרשע (ורש"י שם הביא טעם אחר, עיי"ש).
כתב המגן אברהם (או"ח סי' רכ"ה ס"ק כ'): "דווקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו אסור, אבל ראיה בעלמא – מותר".
בגמ' (שם) מסופר שכששאלו את ר' יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? השיב שלא הסתכל בדמות אדם רשע. ומכאן משמע שזוהי חסידות וחומרא, ומכל מקום מידה טובה היא ונכונה שלא להסתכל ולהתבונן בפני אדם רשע.
עוד יש לומר, להבדיל, שיש מעלה בהסתכלות על פניו או תמונתו של צדיק, שאומרת הגמרא (סוטה ל"ו ע"ב) שנאמר על יוסף הצדיק (ל"ט, י"ב): "ותתפשֵׂהו בבגדו"- באותה השעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. הרי משמע שגם דיוקן עושה רושם על האדם.
למעשה – מותר לראות תמונות של רשעים אך אסור להתבונן בהם וכל שכן בפני רשע עצמו. וכן מצוה להסתכל בפני צדיק, וטוב להסתכל בתמונות של צדיקים.
<h4>מדיני ברכת כהנים</h4>
"בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (כ"ז, ד')
על דברי יצחק אבינו בפסוק זה כתב בשו"ת מהר"ם (ח"ד דפוס פראג סי' שמ"ה) שכשאומר הכהן את ברכת הכהנים – צריך לברך בשמחה (עי' משנ"ב סי' קכ"ח ס"ק קנ"ז). ולכך ביקש יצחק מעשיו אוכל לפני שיברכהו.
וכתב בב"י (הלכות נשיאת כפים סי' קכ"ח ד"ה "כתוב עוד שם במרדכי") שכהן פנוי אינו נושא כפיו כיוון שמי ששרוי בלא אשה- שרוי בלא שמחה והמברך צריך להיות בשמחה, ולמדנו זאת מיצחק אבינו שתחילה אכל, ואח"כ בירך את בנו. לכן יש כהנים שנוהגים שלא לברך ברכת כהנים אלא רק ביום טוב שאז הוא יום שמחה.
אמנם פסק מרן השו"ע (סי' קכ"ח סע' מ"ד) שראוי והגון בכל מקום ומקום שיש כהנים שיברכו את ישראל וגם אם הכהן איננו נשוי.
זוהי מצות עשה דאוריתא לברך את ישראל, שנאמר (במדבר ו', כ"ג): "כה תברכו", ואם היו שני כהנים ואמר החזן: "כהנים", ולא עלו – הרי הם כעוברים על ג' עשה (עי' שו"ע קכ"ח סע' ב'). ולכן גם כהן שיש לו צער מסוים או עצבות מסויימת צריך לדעת שעצם הזכות לברך את עם ישראל היא שמחה גדולה, והברכה תשמח את לבו.
ומה שאמרו שצריך לברך בשמחה-זהו למעליותא ולא לגריעותא שיבוא לבטל מצות עשה.
באחרונים דנו לגבי כהן הרגיל לברך בכל יום ומזדמן לקהילה בה לא נוהגים לעלות לדוכן בכל יום, אם חייב הכהן להתפלל במנין אחר או אנוס הוא. ופסקו שאנוס הוא ולא צריך לילך למנין אחר.
אם יש קהילה שלא נוהגים בה לעלות בכל יום, טוב שישנו את מנהגם ובלבד שלא תצא תקלה ומחלוקת, כי עצם ברכת הכהנים היא (שם, כ"ז): "ושמו את שמי על בני ישראל", ושלום שמו של הקדוש ברוך הוא (עיין שבת י' ע"ב).
<h2>פרשת ויצא</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>הקב"ה והמלאכים שומרים על יעקב</h4>
"וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, י"ב)
"'עולים ויורדים' – עולים תחילה ואחר כך יורדים. מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס"ח, י"ב)
יש להבין: מדוע המלאכים של ארץ ישראל לא ליווהו לחו"ל? וכי הם חייבים במצות ישוב ארץ ישראל?! אלא, התורה באה ללמדנו מוסר גדול, שאפילו המלאכים, שאינם מחוייבים במצוות, לא רצו לבזות את ארץ ישראל. ולמרות שיכולים היו להתלוות ליעקב אבינו, העדיפו שלא לעזוב את הארץ.
לצערנו, ישנם בני אדם שגרים בחו"ל ומביישים בכך את ארץ ישראל. נוח להם מאוד להישאר בארצותיהם. ואם לא די בכך, ישנם אנשים מבני ארץ ישראל שנוהגים בה מנהג בזיון של ממש, בכך שהם עוזבים את הארץ כדי לטייל ולראות את העולם, בטענה ששם יש מזג אויר טוב וכו'. ידועה ומפורסמת טעותם, שכן ארצנו נתברכה בכל מיני מזג האוויר, בעת ובעונה אחת. מקום חם – מצוי בטבריה, מקום קר – מצוי בעיה"ק צפת (ויזכה בכפליים בו זמנית, כיון שהיא המובחרת שבערי ארץ ישראל, עיין לכה"ח סי' רמ"ח ס"ק מ"ה. והביא שם שירושלים עולה על כולם).
ארץ ישראל אשר בה בחר ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו ונתן אותה לנו, חביבה על כל הארצות שבעולם. צריך כל אדם לשקול את צעדיו היטב לפני שהוא יוצא לחוץ לארץ, ואפילו לזמן מועט. אין היתר לצאת לחו"ל, אלא בתנאים מיוחדים.
הרמב"ם מפליג מאוד בשבח מצות יישוב ארץ ישראל, וזה לשונו (פ"ה מהל' מלכים ה"ט-הי"א): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב… גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה… אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל – עוונותיו מחולין… אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא… לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
כאשר באים אנשים לבקש ממני עצה וברכה לפני יציאתם לחו"ל, אני נוהג לשאול אותם בראש ובראשונה מתי הם מתכוונים לחזור. יש תלמידים שבאים מחו"ל ללמוד תורה בארץ ישראל. הם באים לקבל ברכה לפני צאתם לבקר את הוריהם שבחו"ל בתקופת החגים, או לפני חזרתם אל ארצם. אני נוהג לומר להם שכיון שהם באו לארץ ישראל, הרי שהם נעשו בני ארץ ישראל, ואין הם רשאים לרדת לחו"ל, אלא אם כן מתקיימים התנאים המתירים לבני ארץ ישראל לרדת לחו"ל. לכן עליהם לקבל אישור הלכתי מרב שיתיר להם לצאת לחו"ל.
הוכחה גדולה לכך שהארץ קולטת את בן-חו"ל שהגיע אליה, ושוב אין הוא יכול לחזור לחו"ל – היא מהאדמו"ר מחב"ד זצ"ל. האדמו"ר פעל רבות ונצורות ממקומו בחו"ל לעידוד העלייה לארץ ישראל, הן מארצות רוסיה והן מאמריקה ואירופה, ומצודתו היתה פרוסה על מדינות רבות ברחבי תבל. האדמו"ר עצמו לא עלה לארץ, משום שידע שכאן הוא יהיה מוגבל יותר. כיון שהקפיד מאוד בחייו לקיים את מצוות התורה, חשש מלבוא לארץ אפילו בשביל לבקר בה. ידע האדמו"ר כי ברגע שייכנס לארץ היא תקלוט אותו, הוא ייעשה בן ארץ ישראל, ושוב לא יוכל לרדת בחזרה לחוץ לארץ.
כך הדין לגבי מי שהגיע לבקר בארץ; אבל מי שגר באופן קבוע בארץ – לו ישנה מעלה מיוחדת, שאינה קיימת אצל מי שלא זכה לגור בה. הנביא אומר (ישעיהו מ"ב, ה'): "כה אמר הקל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". בפסוק זה נרמזים שלושת חלקי הנפש של האדם: נפש, רוח ונשמה. החלק הגבוה ביותר, הנשמה, מקבל את עוצמתו רק כאשר האדם גר על אדמת ארץ ישראל, וזהו שנאמר: "נותן נשמה לעם עליה". אלו שגרים בחוץ לארץ ובאים לארץ כתיירים בלבד – עליהם נאמר: "ורוח להולכים בה". הם רק "הולכים" בארץ, ומדרגתם נמוכה יותר, של רוח בלבד (עיין לכה"ח סי' רמ"ח ס"ק מ"ה, ועיין בספר ארצות החיים להרה"ג ר' חיים פלאג'י זצ"ל).
גדולי האומה השתוקקו בכל מאודם לעלות לארץ ישראל כדי לקיים בה את המצוות התלויות בארץ. הגמרא (כתובות קי"ב ע"א) מספרת על רבי זירא, שכאשר עלה לארץ ישראל ולא מצא מעבורת שתעביר אותו את הנהר, לא המתין כלל אלא עבר את הנהר על גשר צר מאוד, בעזרת מקל עץ. צדוקי אחד שראה זאת לא הבין על מה ולמה מתנהג רבי זירא בפזיזות מסוכנת כזאת, ואמר לו: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו!" (תרגום: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם ואמרתם: "נעשה" ואחר כך "נשמע", עדיין בפזיזותכם אתם עומדים!). הסביר לו רבי זירא שאין כאן פזיזות נמהרת, אלא השתוקקות אמיתית להיכנס לארץ ישראל ולא להפסיד אפילו רגע אחד. אם לא יזדרז עלול הוא להפסיד לגמרי את המצוה: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה?" (תרגום: מקום שמשה ואהרן לא זכו לו, מי יאמר שאני אזכה לו?).
למדנו מכאן כמה גדולה חשיבותה של ארץ ישראל.
<h4>עלי יניח צדיק את ראשו</h4>
"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מֵרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כ"ח, י"א)
את הפסוק: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" הסבירה הגמרא (חולין צ"א ע"ב): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת: 'עלי יניח צדיק זה ראשו'". רש"י הוסיף (על פי בראשית רבה ס"ח, י"א): "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות, התחילו מריבות זו עם זו".
דודי הרב הגאון והחסיד רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', שאל: יעקב ביקש להגן על ראשו באמצעות האבנים ש"עשאן כמין מרזב סביב ראשו". אם כן, מה הועיל לו שהפכו כולן לאבן אחת מתחת לראשו? הרי אין לו מעתה מה שיגן עליו!
(ואין לומר שבמשך הלילה היו האבנים מונחות סביב ראשו, ורק בבוקר נעשו אבן אחת; כי מפשוטו של מקרא משמע שכבר בעוד לילה הפכו האבנים לאבן אחת).
אמנם המהרש"א ביאר שהיו אבנים גם מתחת לראשו וגם מסביב לראשו, עיי"ש.
עוד יש לשאול: מה תועלת יש ב"מרזב סביב ראשו"? כיצד הגן יעקב גם על שאר חלקי גופו מפני החיות הרעות? לפי הפשט יש ליישב, שיעקב אבינו לא חשש שהחיות יזיקו לרגליו כי בבואן היה קם ונלחם בהן, אך את ראשו שמר מכל משמר כי אם היו פוגעים בראשו לא היה יכול להציל את עצמו מידן.
ביאור העניין בדרך המוסר: יש להבין את הענין המיוחד של "שמירת הראש" שמצאנו דווקא אצל יעקב אבינו. לאדם יש רמ"ח איברים, וכולם נחוצים וחשובים לו; אך הראש הוא "איבר שהנשמה תלויה בו" (כתובות מ"ו ע"א). בראש מרוכזים רוב הכוחות הראשיים שבאדם: המוח שבו כוח המחשבה, העיניים שבהן כוח הראוּת, הפה שבו כוח הדיבור וכו'. האדם צריך לשמור את ראשו – דהיינו: את כוחותיו – שמירה מעולה. עליו לטהר את מחשבותיו ואת כוחותיו, שלא יבואו 'חיות רעות' ויטמאו אותן.
יעקב אבינו יוצא מהארץ, ובהיותו בדרך הוא זקוק לשמירת ראשו, משכן השכל והמחשבות. לכן הוא שם מסביב לראשו אבנים. הוא עושה השתדלות גשמית ודואג לשמור על עצמו. יעקב אבינו אינו רוצה לסמוך על זכויותיו או על ניסים, כפי שאמר (ל"ב, י"א): "קטונתי מכל החסדים".
אבל כבר דייקו חז"ל מהפסוק: "וישכב במקום ההוא" – "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה". אם כן, צדיק זה אינו צריך שמירה כלל, שכן תורה מגנא ומצלא (סוטה כ"א ע"א). התחילו האבנים רבות זו עם זו: אם אין יעקב זקוק לשמירה מסביב לראשו – ביקשה כל אבן להיות מונחת מתחת לראשו, "עלי יניח צדיק זה את ראשו". בבחינת (תהלים קי"ח, י"ג): "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" – לראשו של הצדיק.
ואכן יעקב אבינו אינו צריך שמירה של אבנים. "והנה ה' נצב עליו" – "לשמרו" (רש"י). אין שמירה טובה ומעולה מזו של שומר ישראל! על כן: "מיד עשאן הקב"ה אבן אחת".
חז"ל מלמדים שמספר האבנים היה שנים עשר, כמספר שבטי ישראל (בראשית רבה ס"ח, י"א), ואותן הפך הקב"ה לאבן אחת. כביכול אמר להן: אל לכם לריב זו עם זו, אל תתפלגו, אלא: "יחד שבטי ישראל" (דברים ג"ל, ה'). בשעה שישראל מאוחדים ומייחדים את שמו יתברך, אזי הקב"ה שומרם, ואין הם צריכים שמירה של אבנים גשמיות.
ואף על פי כן יעקב אבינו עשה השתדלות גשמית בבחינת (שם ט"ו, ח"י): "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה". יעקב אבינו לא רצה לסמוך על זכויותיו או על נס שייעשה לו, כאומרו (ל"ב, י"א): "קטונתי מכל החסדים", ולכן עשה מצדו את ההשתדלות ההכרחית מבלי לסמוך על נס.
אך עדיין צריך להבין: מה תועלת יש בדבר זה להרגיע את המריבה, והלא עדיין יש מריבה באבן עצמה, שכאשר הניח את ראשו לצד אחד, הצד השני שעליו לא מונח הראש יטען 'עלי יניח'? אלא, מכאן רואים שבשעה שהניצים מגיעים לאחדות, שוככת המריבה וכל צד שמח בשמחתו של חברו, ושוב אין מריבה ביניהם. אולם, כל עוד הם מופרדים האחד מחברו, שולטת בהם קנאה, ואין שמחה ואין שלום (עיין רש"י על פסוק י"א).
חז"ל מוסיפים (עיין בכלי יקר בשם המדרש) ללמדנו שהאבן אשר שם מראשותיו היא זכר גם לחורבן. ועל-כן פסק הרמ"א בשו"ע (סימן תקנ"ה סע' ב') שנוהגים לשים "אבן תחת ראשו" בט' באב זכר לחורבן, וכן אנו נוהגים.
פעם כתבתי בלוח שנה של 'היכל שלמה' שבליל ט' באב יניח אבן קטנה תחת הכר כשישן זכר לחורבן. ובא אחד הרבנים ורצה למחוק את הדברים וטען שזה חידוש. אבל אנו עושים זאת זכר למה שנאמר: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" וכדלעיל. דרך אגב: גם לענין ראש השנה כתבתי בלוח שנוהגים לטבול את הלחם במלח ובסוכר, ואותו רב שוב טען נגד מנהג זה ורצה לשנות ולכתוב שלא יטבול בסוכר אלא רק במלח. אמרתי לעורך של הלוח, כיון שעבדתי ועמלתי על כל מילה הכתובה שם, יש לי את מלוא הזכויות בהוצאת לוח זה, ועל כן אבקש שלא ימחקו או יוסיפו על מה שכתבנו, ומי שחולק עלינו שיוציא לוח חדש משלו. לבסוף כל הרבנים הסכימו לדברים שכתבתי, מלבד אותו רב. ואמרתי לעורך שיוסיף את ההגהות של אותו הרב ויכתבם בשמו.
<h4>ואנכי לא ידעתי</h4>
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (כ"ח, ט"ז–י"ז)
"'ואנכי לא ידעתי' – שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה" (רש"י בשם מדרש אגדה)
יש להבין: כיצד אומר יעקב אבינו שלא ידע על הקדושה שבמקום הזה, והלא הסיבה שחזר לשם ונשכב שם לישון היתה משום שראה שעבר על מקום בו התפללו אבותיו (עיין רש"י על פסוק י"ז ומקורו ממסכת חולין דף צ"א ע"א וע"ב)?
אלא, הביאור הוא: יעקב באמת ידע שיש שם קדושה, שהרי אבותיו בחרו במקום זה כדי להתפלל עליו, אבל הוא עדיין לא ידע עד כמה עוצם גדולתו, מעלתו וחשיבותו של מקום זה, ועל זה אמר: "ואנֹכי לא ידעתי".
אך המקום בו היה יעקב אבינו, הוא מקום שבו התפללו אבותיו באקראי, אבל לא היה זה מקום תפילה קבוע, וזו באמת הסיבה שהוא אפילו לא ידע על מקום זה, עד שקפצה לו הדרך בצורה ניסית (עיין חולין דף צ"א ע"ב).
הגמרא דנה האם למקום שהתפללו בו באקראי, יש קדושה או לא, וז"ל (מגילה כ"ו ע"א): "בני העיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחים במעות בית כנסת". היינו, שיש קדושה לרחובה של עיר. ועל זה אומרת הגמרא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מנחם בר יוסי סתומתאה, אבל חכמים אומרים: הרחוב- אין בו משום קדושה. ורבי מנחם בר יוסי, מאי טעמיה? הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. ורבנן? ההוא – אקראי בעלמא". כלומר, נחלקו רבי מנחם ברבי יוסי וחכמים אם מקום שמתפללים בו באקראי מקבל דין של בית כנסת קבוע, ויש בו קדושה, או שמא אין קדושה אלא בבית כנסת קבוע דוקא. להמחיש הדבר, אפשר למשל לדון בכיכר השבת שעושים שם מדי פעם תפילות ועצרות, או בבנייני האומה שעושים שם תפילות, או אפילו ברחוב יפו ליד 'אגד' שעשו שם פעם עצרת גדולה והיו שם ששים רבוא מתפללים, האם משום כך מקבל כל הרחוב קדושה? על זה אומרת הגמרא שלדעת רבי מנחם מקבל קדושה, ולדעת חכמים, כיון שאין זה אלא באקראי, לא מקבל קדושה. אותו הנידון יהיה לגבי מקומות שבמוצאי שבתות או בתפילות ערבית מתקבצים מניין אנשים מדיירי הבניין ומתפללים בין העמודים באקראי (פעם התפללנו תפילת מנחה בשדה תעופה 'קנדי' בניו יורק, וכי משום כך נהיה כל שדה התעופה כולו קדוש, אין זה אלא עראי, ובלאו הכי המקום לא היה שייך לנו, לכל היותר יש לו דין שכיר או שואל. ועיין לשו"ע סי' קנ"ד סע' ב', וביאור הלכה שם, וכה"ח שם).
ולפי דברי הגמרא הנ"ל אפשר לשאול: ממה נבהל כל כך יעקב אבינו שישן במקום שיש בו קדושה, והלוא לא אמורה להיות שם קדושה כמו של מקום תפילה קבוע? אלא, יעקב אבינו אמר שמקום זה היה מיועד לתפילה, ונברא בקדושה. כמו כן מצאנו שחז"ל אומרים (רש"י בשם תנחומא שם כ"ג) שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה שהר המוריה (הוא הר הבית), הוא המקום שבו צריך לעקוד את יצחק בנו. הלך אברהם ולא ידע היכן נמצא מקום זה, עד שנפקחו עיניו וראה הר שמתרומם עוד ועוד ועליו יש שכינה. הוא פונה לנערים ושואל אותם: הראיתם אור בהר המור – האם הנכם רואים דבר מיוחד שם? אבל הם ענו: לא ראינו כי אם מהמור. אמר להם אברהם אבינו: אם כך, שבו לכם פה עם החמור – עם המשולים לחמור, והבין אברהם שזה המקום המדובר.
אם כן, מקום זה הוא מקום מיוחד, שמתחילה נועד ונברא להיות מקום קדוש ונעלה (ועיין במחזור 'אהלי יעקב' דף קי"ד ע"ב מה שהביא משם ילקוט שמעוני וירא רמז ק' שהיה המקום עמוק, ורמז הקב"ה להרים שמסביב להתקרב אליו וכך נהיה "הר", עיי"ש).
<h4>בית אלקי יעקב</h4>
"וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל" (כ"ח, י"ט)
הגמרא במסכת פסחים (דף פ"ח ע"א) אומרת: "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ב', ג'): 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב' – אלוקי יעקב, ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא, לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (כ"ב, י"ד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'; ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (כ"ד, ס"ג): 'ויצא יצחק לשוח בשדה'; אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".
המפרשים על ה'עין יעקב' וב'בן יהוידע' הסבירו ששלושת הכינויים – הר, שדה ובית – מתייחסים לשלושת בתי מקדש: אברהם קראו "הר" – כנגד בית המקדש הראשון, והדמיון להר בא להורות לנו שהשכינה היתה שומרת על עם ישראל בבית המקדש הראשון כמו שומר הנמצא בראש ההר אשר שמירתו היא עראית. יצחק קראו "שדה" – כנגד בית המקדש השני, והדמיון לשדה מורה על שמירה פחותה ע"י השכינה כיון שבית שני חסר היה כמה דברים אשר היו בבית ראשון. ויעקב קראו "בית" – כנגד בית המקדש השלישי, והדמיון לבית מורה על שמירה מעולה שתהיה לעם ישראל לעתיד לבוא כמו הבית שהוא המקום השמור ביותר.
יש להסביר, ששלושת האבות הקדושים הכשירו לנו שלוש דרכים שונות בעבודת ה', בעבודת התפילה.
אברהם אבינו – ראש המאמינים. הוא הלך ממקום למקום ופירסם את שם אלקותו. "ויקרא בשם ה' א-ל עולם" (כ"א, ל"ג). הוא התאמץ ביותר כדי לפרסם שה' אחד ושמו אחד. אברהם אבינו מלמד את בניו שהתפילה היא "הר", שצריך לעלות ולטפס עליו כדי לעבוד את ה'. "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, י"ג) – איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה (עיין תענית ב' ע"א).
יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח הוא עמוד העבודה. יצחק קרא לעבודת התפילה: "שדה". התנאים בשדה קשים: גשמים יורדים שם, השמש יוקדת. מלמד יצחק: גם בתנאים כאלו יש לעבוד את ה' בשלמות. כדרך שאמרו בעלי הרמז על הפסוק (תהלים נ"ה, ט"ו) "בבית אלקים נהלך ברגש" – ראשי תיבות "ברגש": ברד, רוח, גשם, שמש.
בא יעקב אבינו וקרא לעבודת התפילה: "בית". אמר יעקב, לי יש שנים עשר ילדים קטנים רכים, הם אינם מסוגלים לעלות ולטפס להר. מקום התפילה המתאים לי הוא בית, וכלשון רש"י: "מקום מיושב".
לימד יעקב: בית הכנסת הוא ביתו של האדם. האדם שמח להיכנס לביתו, מרגיש בו בנוח. כך צריכה גם להיות תפילתו. "אל תעש תפלתך קבע" (אבות ב', ח"י) – כלומר אל יתפלל האדם באופן שהתפילה כפויה עליו, שהוא מרגיש אותה כמעמסה, אלא בשמחה גדולה כאדם הנכנס לביתו שש ושמח.
אכן, לא קרא יעקב אבינו למקום התפילה "בית" אלא לאחר שאברהם אבינו קראו "הר" ויצחק אבינו קראו "שדה". ראשית יש לטפס על הר ולמסור נפש על העבודה. רק אחרי הכשרת הלבבות, יכולים בניהם להגיע להכרה הנפלאה ש"אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" (כ"ח, י"ז).
כאשר אנו עומדים להתפלל, עלינו לעשות זאת בהכנעה ובענווה, להתאמץ בתפילתנו, ועם זה לשמוח בעבודת ה' בכללותה. את היסודות הללו למדנו מאבותינו הקדושים, אשר יסדו לנו את התפילה וקראוה הר, שדה ובית. ועל המעלה האחרונה, שחידש יעקב אבינו, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ"ב, א'): "שמחתי באֹמרים לי בית ה' נלך".
<h4>לכו לחמו בלחמי</h4>
"וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (כ"ח, כ')
יעקב אבינו מסתפק במועט, אין לו צורך בעושר ובכבוד, לכן הוא מבקש רק את ההכרח אשר לא יגונה – לחם לאכול ובגד ללבוש.
אך בדברי חז"ל שומעים אנו משמעות אחרת לבקשת יעקב. המדרש (בראשית רבה ע', ה') מספר על עקילס הגר שנכנס אצל רבי אליעזר (שהוא מתלמידי בית שמאי). אמר לו: על הגרים אומר הכתוב (דברים י', ח"י): "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". וכי עד כאן אהבת גר, ולא יותר? הרי לה' השמים ושמי השמים, והוא מתברך בכך שהוא נותן לגר רק לחם ושמלה?! נזף בו רבי אליעזר. אמר לו: וכי אתה בא להתגייר לשם הכסף והכבוד? "וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן, שנאמר: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש'?". הבטחת הפרנסה היא ברכה גדולה מאוד שיעקב אבינו נתחבט על אותו הדבר, והגר מקבלו בחינם רק בשל אהבת ה' את הגרים!
הלך עקילס אצל רבי יהושע. עמד רבי יהושע ופייסו. אמר לו: ה"לחם" שמברך ה' את הגר בו איננו רק מזון, אלא הוא רומז לפסוק: "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט', ד'), ואין לחם אלא תורה; וה"שמלה" היא הטלית, היינו 'חלוקא דרבנן' שבה יכול הגר לזכות אם ילמד תורה. נמצא שהגר זוכה לתורה ולטלית. אמר לו: אם תתגייר תוכל לעסוק בתורה, שהרי לגוי אסור לעסוק בתורה; וכאשר תזכה לתורה תזכה גם לטלית. אמרו על כך חז"ל (בראשית רבה ע', ד'): "אילולי אריכות פנים שהאריך רבי יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו", ועל רבי יהושע הוא אומר (שם ט"ז, ל"ב): "טוב ארך אפים מגיבור".
אם כן, למדנו שבבקשת יעקב אבינו, לקבל "לחם ושמלה", טמונה כוונה עמוקה יותר, והיא: לזכות לתורה ולטלית.
ביאור נוסף ע"פ תשובה נוספת שניתנה לעקילס הגר, והיא שאין הכוונה "לחם" ו"שמלה" כפשוטו, אלא "לחם" הוא "לחם הפנים" ו"שמלה" אלו בגדי כהן גדול וכהן הדיוט. וכוונת התורה, שהאהבה שאנו מחוייבים לגר מתבטאת בכך שהוא כל כך מתקבל בעדת ישראל, שיוכל זרעו לאכול מלחם הפנים המיועד לכהנים בלבד וללבוש בגדי כהן גדול והדיוט, במידה ובתו תתחתן עם כהן.
כך גם יעקב אבינו מבקש שבניו יהיו זכאים לבית המקדש ולעבודת הקרבנות, ומכל מחמדי עולם הוא מייחל למובחרים שבהם, וזה "לחם" הפנים לאכול, ו"בגד" של כהן גדול ללבוש.
עוד יש לבאר, על פי דברי רש"י, שאין כוונת יעקב אבינו ללחם ובגד כפשוטם, אלא כוונתו להמשך קיומו וקיום זרעו בדרך התורה והמצוות, שלא יימצא שום פסול בזרעו. וכך אומר רש"י: "'בשלום' – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן. 'והיה ה' לי לאלקים' – שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שנאמר (כ"ח, י"ד): 'אשר דברתי לך', והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר (י"ז, ז'): 'להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך'".
הרי שהלחם מסמל את התורה הקדושה, והבגד מסמל את נישואיו של האדם ושל בניו.
בגד, כמסמל את בניו של האדם, מצאנו במספר מקומות. אחאב וצדקיהו הרשעים טענו לפני נבוכדנצר שהם נביאים. ביקש נבוכדנצר לבדוק את אמיתות דבריהם, והציע כמבחן לזרוק אותם לכבשן האש, כפי שעשה לחנניה מישאל ועזריה: אם יינצלו – הרי שהם אכן נביאים. אמרו לו אחאב וצדקיהו: הלא אנו רק שנים, ואילו הם היו שלושה. שמא זכותם של השלושה גדולה יותר ועמדה להם להצילם מן האש. קיבל נבוכדנצר את טענתם, וצירף אליהם את יהושע הכהן הגדול. נטלם וזרקם לכבשן האש. שני הרשעים נשרפו מיד, ורבי יהושע לא נפגע, ורק שולי גלימתו נחרכו מעט. כשיצא מהאש, אמר לו נבוכדנצר שהוא אינו צדיק גמור, בגלל שבגדיו נחרכו מעט. הסביר לו יהושע הכהן הגדול, שזה בגלל שהוא היה בחברה רעה. אבל הגמרא אומרת: "ולא היא" – הסיבה היא אחרת. נאמר על יהושע הכהן הגדול: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים, והשטן עֹמֵד על ימינו לשטנו" (זכריה ג', ג'). כתב רש"י: "'לשטנו'– להשטינו, על שהיו בניו נשואות נשים נכריות". רק כאשר גער יהושע בבניו ואמר להם (שם ג', ד'): "הסירו הבגדים הצואים", ובניו שמעו לו וסילקו מביתם את הנשים הנכריות, נתקיים בו (שם ג', ד'-ה'): "והלבש אותך מחלצות… ישימו צניף טהור על ראשו" – אלו הם בגדים לבנים ונאים שזכה להם כשנתכפר עוונו (עיין סנהדרין דף צ"ג ע"א).
כאשר בניו של האדם אינם הולכים בדרכי אבותם, בדרך התורה והיראה – אפילו אם אין זה באשמת ההורים – הרי הם נקראים "בגדים צואים" לאביהם. מכל מקום שמענו שבגדיו של האדם הם סמל לבניו.
יעקב אבינו מבקש "לחם לאכול" – דהיינו: ללמוד תורה; אבל לא זו בלבד, אלא גם "בגד ללבוש" – שבניו ילכו בדרך התורה והמצוה, בלימודה, בשקידתה ובקיום מצוותיה. והקב"ה אכן מברכו שבניו ילכו בדרכי אבותם ללמוד חסד מאברהם, מסירות נפש מיצחק, ושקידה בתורה מיעקב.
<h4>כעסו של יעקב</h4>
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי" (ל"א, ל"ו)
המדרש לומד מיעקב אבינו כיצד להתנהג בשעת מריבה. יעקב אבינו כעס על לבן על כל מה שעולל לו במשך עשרים שנה. ההיגיון אומר שכעס שהצטבר במשך זמן כה רב היה צריך להתפרץ בצורה נוראה; אבל אצל יעקב אבינו לא כן היה, והכעס שלו התבטא בדברי הכנעה ופיוסים. וזו לשון המדרש (ב"ר פרשה ע"ד אות י'): "'ויחר ליעקב וירב בלבן', רבי עזריה בשם ר' חגי ור' יצחק בר מרון ותני לה בשם ר' חנינא בר יצחק: קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים: 'ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי' – דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם? אלא דברי פיוסים יעקב מפייס את חמיו".
דבר גדול לימד אותנו יעקב אבינו. בשעת כעס אדם צריך לשבור את רוחו ולפייס את חבירו. אל לו להיגרר למה שאמרו חז"ל (שבת ק"ה ע"ב; זוהר ח"א בראשית ז"ך ע"ב) על הפסוק (קהלת י"א, י'): "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך": כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
כך מצאנו אצל הקב"ה. חז"ל אומרים שבשעה שכעס הקב"ה על עם ישראל, שמחו האומות על כך שמחה גדולה, והתקבצו לשמוע כיצד הקב"ה שופך על עמו אש וגפרית. אולם כשבאו, שמעו רק דברים רכים ונעימים, דברי פיוסים. וכן כתוב במיכה (ו', ב'- ו'): "שמעו הרים את ריב ה'… כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח"; ומה כתוב אחרי כן? "עמי, מה עשיתי לך… עמי, זכור נא מה יעץ בלק" וכו'.
בשעה שאדם בא להתקוטט עם חברו עליו לשים לנגד עיניו כיצד הוא עתיד להתפייס עמו ולהשלים עמו בעוד זמן מה. דברים קשים שנאמרים בשעת כעס נחרטים בלב השומע, וכשיבוא להתפייס יקשה עליו לתרץ עצמו, שכן יאמר לו אז חבירו: בשעת המריבה אמרת עלי דברים כל כך חמורים, הרי שכך אתה חושב עלי בליבך! נגד טענה זו לא יהיה לו מה להשיב ויקשה עליו לשכנע אותו שלא אמר כן אלא מתוך כעס, ולא משום שכך חשב עליו בליבו.
יש להיזהר שלא להיסחף בשעת הכעס לומר דברים חריפים נגד חבירו, וישמור פיו ולשונו. אז יהיה רגוע ושלֵו, ואפי' שעת מריבה לא תאיים על בריאותו השלימה ורוגע נפשו.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>יציאה לשם מצוה</h4>
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח, י')
"'ויצא יעקב' – על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב (לעיל ו'): 'וירא עשו כי ברך'" וגו', ומשגמר חזר לענין הראשון" (רש"י)
לאור דברי רש"י מובן איך הותר ליעקב אבינו לצאת מבאר שבע לחרן. יעקב אבינו יצא לשם מצוה, שהרי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, על כן יצא לחפש לו אשה בבית לבן כמצות אביו ואמו. באופן כזה אין איסור לצאת לחוץ לארץ.
אף על פי כן, חשש יעקב אבינו שמא לחטא ייחשב לו, ופחד שעשו קיים את מצות כיבוד אב ואם יותר ממנו, וכן את מצות ישיבת ארץ ישראל. על כך אומר לו הקב"ה: אל תירא ואל תפחד, כי אתה יוצא לשם מצוה.
<h4>תשובת יעקב לאליפז</h4>
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח, י')
מובא בחז"ל (רש"י כ"ט, י"א), שאליפז בנו של עשו רדף אחרי יעקב אבינו להורגו. אמר אליפז ליעקב: אין לי ברירה אלא להורגך, כי כך ציווה אותי אבי. אמר לו יעקב: טול מה שבידי, ועני חשוב כמת. נטל אליפז את הממון והניח את יעקב.
אבל צריך להבין: מה גרם לאליפז לשמוע לדברי חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים רמז תתל"א; זוהר תרומה קנ"ח ע"א ופנחס ר"ט ע"א) ש"עני חשוב כמת" ?
אלא, הוסיף יעקב ואמר לו: אם תהרוג אותי לא תוכל להתקיים בי ובזרעי גזירת (ט"ו, י"ג): "ועבדום וענו אֹתָם ארבע מאות שנה". אם כך, לא תהיה ברירה, ואתם, בני עשו, תאלצו לסבול את העינויים. שמע זאת אליפז והניח ליעקב…
<h4>מעלת הצדיק שבעיר</h4>
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (כ"ח, י')
"'ויצא' – לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" (רש"י)
מכאן אנו למדים את מעלת העיר שהצדיק גר בתוכה, ועד כמה פוגעת יציאתו של הצדיק בחשיבותה של העיר. כל עוד הצדיק בעיר, אנשי העיר מתביישים ממנו או פוחדים ממנו ולא עושים ככל העולה על רוחם. כל עוד הצדיק בעיר, יש לעיר הגנה ושמירה, ולא יאונה לה כל רע בזכותו של הצדיק.
כך מספרת הגמרא (סנהדרין ל"ז ע"א) על רבי זירא: "כי נח נפשיה דרבי זירא (כשנפטר רבי זירא) אמרי: עד האידנא הוה… בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בליבייהו ועבדו תשובה" (אמרו אנשי העיר: כל עוד היה רבי זירא בחיים הוא היה מבקש רחמים על העיר, אבל משנפטר מי יבקש עלינו רחמים? ועשו תשובה).
<h4>תיקן תפילת ערבית</h4>
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (כ"ח, י"א)
"'כי בא השמש' – היה לו לכתוב 'ויבא השמש', 'וילן שם כי בא השמש' – משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם" (רש"י עפ"י גמ' חולין צ"א ע"ב)
לכבודו של יעקב הקדימה השמש ושקעה קודם זמנה. בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב, שזהו אחד מחמישה ניסים שנעשו ליעקב מאז צאתו מבאר שבע ועד הגעתו לחרן: "חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְיַעֲקֹב בִּזְמַן דִנְפַק מִן בֵּירָא דְשָׁבַע. נִיסָא קַמָא – אִתְקַצְרוּ שְׁעוֹי דְיוֹמָא וּטְמַע שִׁימְשָׁא בְּלָא אִשׁוּנֵיהּ מִן קֳדָם דַהֲוָה דְבִירָא מִתְחַמָד לְמַלָלָא עִמֵיהּ" (חמישה ניסים נעשו ליעקב בזמן שיצא מבאר שבע. נס ראשון – התקצרו שעות של יום ושקעה השמש בלא זמנה לפני שהיה הדיבור, של הקב"ה, מתאווה לדבר עמו).
ואומרים חז"ל (מדרש שכל טוב בראשית פ"ל ד"ה "ורבותינו דרשו"): "'וילן שם כי בא השמש' – ביקש לחזור אחר שהתפלל; אמר הקב"ה: צדיק בא לביתי אין אני פוטרו בלא לינה! עשה את העולם כותל לפניו והשקיע בעבורו את החמה שתי שעות קודם זמנה, שנאמר: 'ויזרח לו השמש'".
על פי זה מבאר 'בעל הטורים' את דברי הגמרא המביאה מחלוקת בעניין תפילת ערבית, אם היא רשות או חובה. ויש לשאול: במה שונה תפילת ערבית שהיא רשות, מתפילות שחרית ומנחה שהן חובה? כפי שתיקנו אברהם ויצחק את תפילות שחרית ומנחה, גם את תפילת ערבית תיקן יעקב!
וביאר, שבאמת יעקב אבינו עמד להתפלל מנחה, ולא ערבית, והתחיל לומר פרשת הקטורת ואשרי וכו'; ופתאום שקעה לו החמה מוקדם ונעשה חושך. כבר לא יכול היה יעקב להתפלל מנחה, ולכן קבע שהתפילה שיתפלל עתה תהיה תפילה חדשה: תפילת ערבית.
הרי שמתחילה לא היתה תפילתו של יעקב לשם ערבית, ולכן יש מי שאומר שהיא רשות.
<h4>אבל כבר הדגשנו שישראל קיבלוה כחובה.</h4>
<h4>וישכב במקום ההוא</h4>
"וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כ"ח, י"א)
"'וישכב במקום ההוא' – לשון מיעוט: באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" (רש"י ע"פ מדרש רבה ס"ח, י"א)
בענין חשיבות מקום שינה לתלמידי חכמים, זכורני פעם שהזמינו אותי לחנוכת פנימיה בישיבה מסויימת. בתוך הקהל היה אדם עשיר גדול ונדיב שסייע בבניית הבניין. והנה, אני שומע מאחוריי שאחד המוזמנים לועג לאותו עשיר, על שהתפתה לתת את כספו לבניית פנימיה, שאינה אלא מקום שינה, ויותר ראוי היה שייתן את כספו לישיבה או לבית כנסת, שבהם יש קדושה.
כשעמדתי לדבר שיבחתי את הפנימיה, שהיא המקום שבו ישנים לומדי התורה. הבאתי סמך לדבר מפרשתנו, שכן חז"ל אומרים על הפסוק: "וישכב במקום ההוא" – ללמדך שעד עתה לא שכב לישון, אלא למד י"ד שנה בישיבה בבית שם ועבר, ורק היה מנמנם בישיבה או בעמידה.
מעתה צריך להבין: מדוע עכשיו, כשהגיע יעקב לבית אל, קיצר הקב"ה את היום כדי לאפשר לו לישון שם? אלא, למדים אנחנו מכאן כמה חשובה שינתו של הצדיק. רצה הקב"ה לחבר את הבטחותיו ליעקב, כפי שהתגלו אליו בחלום, עם מצוה גדולה היא – שינתו של יעקב.
שינה לתלמידי חכמים וללומדי תורה היא מצוה גדולה. בזכות השינה קמים הלומדים בבוקר כגיבורים, "ויהא הוא מעורר השחר" (עיין שו"ע אור"ח א', א').
<h4>וראשו מגיע השמימה</h4>
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (כ"ח, י"ב)
נראה לבאר בדרך המוסר: כל מצוה שאדם עושה אותה כאן, בארץ, אף על פי שהוא "מוצב ארצה" – הרי "ראשו מגיע השמימה". מעלתה של המצוה, חשיבותה והשפעתה מגיעות השמימה ממש. כשאדם מכיר במעלתן של המצוות ובחשיבותן הוא יראה את שכרן לעתיד לבוא. כמו"כ גדולה היא מעלת התפילה ועל האדם להכיר בחשיבותן, וזהו שאומר הפסוק (איוב ז', י"ט): "לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי", כלומר הייתי צריך לא להפסיק מהם אף לא לרגע קל כזמן בליעת הרוק. וכל מצווה שאדם עושה כאן בארץ לשם שמים, חשיבותה מגיעה השמימה.
עוד רומז הסולם לאדם, שעליו לעלות במעלות הסולם. אל לו לאדם להישאר במקום אחד קבוע, אלא עליו לשאוף תמיד לעלות ולהתעלות בקדושה.
<h4>סול"ם הצדקה</h4>
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, י"ב)
'בעל הטורים' מביא רמז בפסוק זה על מעלתה של הצדקה: סול"ם בגימטריה ממו"ן (136) וגם עונ"י.
כל אדם, ובפרט מי שנתברך בממון רב, יכול להתעלות עד לשמים באמצעות כספו, ומאידך הוא גם עלול להגיע בגללו לשאול תחתית. הכל תלוי בשימוש שהוא עושה בכסף. אם מפזר הוא מהונו לצדקה, תומך בלומדי תורה, תומך בעניים, ביתומים ובאלמנות – אזי הפרוטה שניתנת בארץ מגיעה השמימה, ובלבד שיעשה את מעשיו לשם שמים. אבל אם הוא עוצם עיניו ומתעלם מן הצדקה – עלול הוא חלילה להגיע לתחתיות ארץ (פירוש זה מובא ב'עוד יוסף חי' למרן הבא"ח זיע"א, ולאחרונה מצאתי כעין פירוש זה בכתבי הבעל שם טוב).
עם זאת צריך לזכור את אזהרת הרמב"ם, שלא יהיה פזרן יותר מדי, כדי שלא יגיע בעצמו למצב שהוא יזדקק לאחרים חלילה.
<h4>מעלת האדם מול מעלת המלאכים</h4>
"וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (כ"ח, י"ב)
"'עולים ויורדים' – עולים תחלה ואחר כך יורדים. מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס"ח, י"ב)
אמנם בדרך כלל מלאך הוא שליח ה', ואין הוא בוחר בעצמו את תפקידו ואת שליחותו, אלא הוא מקבל הוראות ומבצע את הדברים כהוייתם. עם זאת, לימדונו חז"ל שיש מלאכים שאינם רוצים לבצע את משימתם.
דוגמא לכך אנו רואים בדברי תרגום יונתן בן עוזיאל: "וְהָא תְּרֵין מַלְאָכַיָא דַאֲזָלוּ לִסְדוֹם וְאִטְרְדוּ מִן מְחִיצַתְהוֹן מִן בִּגְלַל דְגַלְיָין מַסְטִירִין דְמָרֵי עַלְמָא וַהֲווֹ מַטְרִידִין וְאָזְלִין" (שני מלאכים שהלכו לשליחותם בסדום נטרדו ממחיצתם כי לא רצו להשחית את העיר כאשר נצטוו, ומשום כך לא הורשו לחזור לשמים, והיו מיטלטלים ממקום למקום), עַד זְמַן  דְּנָפַק יַעֲקֹב מִבֵּית אָבוֹי, וְהִינוּן לָוָון יָתֵיהּ בְּחִיסְדָא עַד בֵּית אֵל וּבְהַהוּא יוֹמָא מַרְקִין לִשְׁמֵי מָרוֹמָא (עד שיצא יעקב אבינו מבית אביו, וליוו אותו המלאכים עד בית אל, אז הורשו לעלות בחזרה למרום). עָנִין וְאָמְרִין: אִיתוּן חָמוֹן יַעֲקֹב חֲסִידָא דְאִיקוּנִין דִי לֵיהּ קְבִיעָא בְּכוּרְסֵי יְקָרָא דַהֲוֵיתוּן מִתְחַמְדִין לְמֶחֱמֵי יָתֵיהּ (כשעלו למרום קראו לשאר המלאכים: בואו וראו את יעקב החסיד, שדמותו חקוקה על כיסא הכבוד). בְּכֵן שְׁאַר מַלְאָכַיָּא קַדִּישַׁיָּא דַה' נַחֲתִין לְמִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ" (שאר המלאכים ירדו להסתכל בזיו פניו של יעקב).
ומ"מ יש ללמוד מדברי התרגום יונתן בן עוזיאל את מעלתו של לימוד התורה, שהיא גבוהה אפילו יותר מזו של המלאכים. על כך אמר הקב"ה (שמות י"ט, ד'): "ואביא אתכם אלי" – כביכול אנו נמצאים במקום אחד עם הקב"ה. עד כדי כך יכול האדם לעלות ולהתעלות על ידי לימוד התורה וקיומה.
<h4>שמירה מהמלאכים</h4>
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו" (כ"ח, י"ג)
"'נצב עליו' – לשמרו" (רש"י ע"פ במדבר רבה ד', א')
מדוע היה צריך הקב"ה לשמור את יעקב? אפשר לומר שהיה פרק זמן שבו מלאכי ארץ ישראל עזבו אותו, והוא נשאר ללא שמירת מלאכים, עד שיגיעו מלאכי חוץ לארץ. אולם אם כך, נשאלת השאלה: מדוע לא המתינו מלאכי ארץ ישראל עד שירדו מלאכי חו"ל?
הטעם הוא, שכאשר חושב אדם לרדת לחו"ל, מיד מלאכי ארץ ישראל מתרחקים ממנו. המלאכים אינם יודעים לקרוא את מחשבות בני האדם, ואינם יודעים שיעקב הלך בשליחות אביו ואימו. הם אינם יודעים שהלך להקים י"ב שבטים. הם רק ראו שהוא עוזב את הארץ, ועל כן הם ברחו ממנו.
מכאן אנו רואים עד כמה ישיבת ארץ ישראל חשובה למלאכים, וכל שכן לעם ישראל. מכאן מוסר גדול לאנשים שעוזבים את הארץ לחו"ל ומכונים 'יורדים'. בהפטרה שקוראים בתשעה באב אנו אומרים: "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" (ירמיה ט', י"ח).
דבר נוסף מבואר בגמרא (חולין צ"א ע"א) שמלאכי השרת ראו שצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכיסא הכבוד וירדו לארץ כדי לראות את זיו פניו (כפי שמובא בתרגום יונתן בן עוזיאל שהובא לעיל). כאשר ראו אותו קינאו בו: כיצד מסוגל אדם להגיע למדרגה כה גבוהה, עד שדמותו תהיה חקוקה בכיסא הכבוד? אמר להם הקב"ה: אל תיגעו בו! הוא הבחיר שבאבות. לכך ה' נצב עליו לשומרו מקנאת המלאכים (ועיין בשפתי חכמים על רש"י פסוק י"ג).
<h4>אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק</h4>
"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ג)
יש לשאול: מדוע על אברהם מזכיר הקב"ה שהוא "אביך" – אביו של יעקב, ואילו על יצחק לא הזכיר שהוא אביו?
הסבירו המפרשים, שבשעה שהיה אברהם אבינו בכבשן האש, ביקשו המלאכים מהקב"ה שיתן להם לרדת ולכבות את האש בזכות יצחק אבינו שעתיד לצאת מאברהם, ולא נענו. אמרו להקב"ה שיאפשר להם לרדת בזכות יעקב שעתיד לצאת מאברהם, שהוא בחיר האבות. אמר להם הקב"ה: אכן, ראוי להציל את אברהם בזכות יעקב. הרי שאברהם מיוחס כאביו של יעקב יותר מאשר יצחק, שכן בזכות יעקב ניצל אברהם מכבשן האש.
עוד אפשר לומר, שהקב"ה ביקש להדגיש שרק ליעקב יש זכות על הארץ. אילו היה אומר: "אלוקי אברהם ויצחק" בלבד, היו טוענים ישמעאל ועשו שגם הם כלולים במתנה הזאת, שהרי גם הם מזרעם של האבות. לכך הדגיש הקב"ה: "אלקי אברהם אביך" – לאמור: דווקא יעקב הוא "בנו" של אברהם, ולא עשו וישמעאל, ולפיכך אין לעשו ולישמעאל שום זכויות בארץ.
כך ביאר בעל 'אור החיים' הקדוש. התורה מדגישה שהקב"ה נותן את הארץ לזרעו של יעקב, ולא לישמעאל ולא לעשיו, ואין לשום אומה ולשון חלק וזכות כל שהיא בארץ, וזו לשונו: "טעם אומרו 'אביך' ללא צורך; גם דייק לומר 'אביך' באברהם ולא אמר אברהם ויצחק אבותיך, נתכוון למעט עשו מירושת אברהם ועשה יעקב הוא היורש אברהם, לא שתגיע הירושה ליצחק וממנה יירשנה יעקב, שא"כ תגיע הירושה לעשו. וחששת ישמעאל אינה, כי כבר כתבתי (ט"ז, ה') שמשפט עבד יש לו, כי ירושת אברהם ניתנה ליעקב ולא לעשו וכו', כי פשיטא שאין לו חלק ונחלה באברהם".
<h4>כיבוש הארץ אשר אתה שוכב עליה</h4>
"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ג)
"'שכב עליה' – קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו, רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו" (כד' אמות שזה מקומו של אדם) (רש"י על פי גמ' חולין צ"א ע"ב)
יעקב אבינו חושש ודואג לבניו אחריו. הוא הרי קיבל ברכה אחת מאביו יצחק ע"ה, וכמה וכמה צרות רבות מצאוהו בשביל ברכה זו. על כן חשש יעקב שגם על ברכת הארץ שנתברך זרעו אחריו ע"י יצחק: "לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם" (כ"ח, ד'), יהיו לבניו צרות ותלונות. משום כך אומר לו הקב"ה: אל תירא, כל הארץ כולה, הארץ המובטחת לאברהם אבינו, מקופלת תחתיך, ותהא נוחה לבניך להיכבש.
ואכן, כל מלחמות ישראל בכיבוש הארץ היו מלֻוות בניסים גלויים, החל מכיבוש יהושע, וכלה בכל מערכות ישראל עד ימינו אנו. הכל מכוח אותה הבטחה שהבטיח הקב"ה ליעקב, שתהא נוחה להיכבש לבניו. זאת רק כאשר בוטחים בקב"ה, ולא חושבים כי כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.
הבטחה זו נכונה גם בימינו. אם עם ישראל הולכים בדרך התורה ומקיימים את מצוותיה במסירות נפש, הרי שהארץ נוחה לפניהם להיכבש, כמו שכובשים ד' אמות. לכולנו זכורה מלחמת ששת הימים, כאשר המערכה נראתה אבודה, וכולנו פחדנו מאוד. אותו צורר היה בטוח בעצמו ואמר שהדרך לתל אביב סלולה ובטוחה. אבל הקב"ה עשה עימנו ניסים ונפלאות, ונפלו אויבינו לפנינו כזבובים, נגד כל היגיון וחוקי הטבע. הסיבה לכך היתה שבעקבות הפחד הנורא שתקף את כל עם ישראל, נעשה שם ה' שגור בפי כולם, מקטנם ועד גדלם. כולם הרימו עיניהם למרום ונשאו תפילה מעומק לבם שיצילנו מאויבינו – וכך היה. אתערותא דלעילא מגיעה עם אתערותא דלתתא.
<h4>והיה זרעך כעפר הארץ</h4>
"וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ד)
נשאלת השאלה: מדוע השווה הקב"ה את זרעו של יעקב לעפר? הרי עפר הוא דבר נמוך שכולם דורכים עליו. היה עדיף להשוותם לכוכבי השמים מעל!
אלא, מעלת העפר היא, שלא רק שאינו כלה לעולם, אלא גם נותן צמיחה לפרי האדמה, לחיות ולאדם מאז ומעולם. מה שנבנה בידי האדם עלול להתמוטט, להתפורר ולחזור גם הוא אל העפר. הבטיח הקב"ה ליעקב אבינו ע"ה שזרעו יהיה קיים לעולם (ועיין תוס' ברכות דף י"ז ע"א ד"ה "ונפשי": "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם, כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם, כמו שהוא אומר: 'והיה זרעך כעפר הארץ'").
דבר נוסף: טבע העפר שע"י נתינת מעט מים הרי הוא מתגבש ונעשה יחידה אחת, לרמוז על עם ישראל שע"י לימוד התורה – אין מים אלא תורה, יכולים להיות מאוחדים 'כאיש אחד בלב אחד'.
<h4>ופרצת – ונברכו בך</h4>
"וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (כ"ח, י"ד)
אמר הקב"ה ליעקב אבינו: אם אתה רוצה שארץ ישראל תהיה נוחה להיכבש לפניך, עליך לקום בעוז ובתעצומות: "ופרצת…", ואזי: "ונברכו בך כל משפחות האדמה", יברכו אותך ויכבדו את מהלכיך.
אבל אם תיכנע להם ולא תקיים "ופרצת", אזי תהיה מוגבל ומצומצם. אל לנו לחשוש משום 'שמא יאמרו' ו'מה יאמרו אומות העולם'. לא צריך להתחשב כלל בדעתם.
אומרים חז"ל על הפסוק (ישעיהו נ"ח, י"ד): "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" – נחלתו של יעקב היא ללא מצרים וגבולות. ואומרת הגמרא במסכת שבת (קי"ח ע"א וע"ב): אצל אברהם אבינו ע"ה כתוב (י"ג, י"ז): "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה", ופירש רש"י (שם, בגמרא): "ארץ זו ולא יותר". ואצל יצחק אבינו ע"ה נאמר (כ"ו, ג'): "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל", ופירש רש"י: "הארצות האל – ותו לא". ואילו אצל יעקב נאמר: "ופרצת" – ללא גבולות.
וכתוב (דברים י"א, כ"ד; יהושע א', ג'): "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם" – אמרו המפרשים: אפילו לא בגבולות המובטחים, לכם הוא. ועל זה נאמר (ישעיה נ"ח, י"ד): "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (ופסוק זה מדבר על השבת, שנאמר "וקראת לשבת עונג") – נחלת יעקב גדולה יותר מנחלת אבות, כי שם יש הגבלה וכאן נחלה בלי מצרים. היינו, לא שטחים מצומצמים, לא עוד כבישים עוקפים, אלא הכול פתוח לפניך.
לכך אומר לו הקב"ה (כ"ח, ט"ו): "ושמרתיך בכל אשר תלך… כי לא אעזבך". הקב"ה ילווה אותך בדרכיך, ולא יהיו שום טענות ואיומים עליך משום צד. בשביל לקבל שמירה מהקב"ה צריך שלא לסטות מדרכיו. אם "הנה אנוכי עמך", אם מקיים אתה מה שציוויתי אותך מבלי לסטות ימין או שמאל – אזי אין לך סיבה לחשוש מאף בריה שבעולם – לא עשיו ולא ישמעאל – כי תזכה ל"ושמרתיך". ואם ישראל בוטח בה', אז עזרם ומגינם הוא, ואין ממה לחשוש.
<h4>שינתם של צדיקים</h4>
"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" (כ"ח, ט"ז)
"'ויקץ יעקב משנתו' – ר' יוחנן אמר: ממשנתו" (בראשית רבה פרשה ס"ט, ז')
דברי רבי יוחנן אינם נובעים רק מחילופי האותיות. אדם שישן מתוך דברי תורה ומתעורר מתוך דברי תורה – גם השינה שלו נחשבת תורה. לכן דרש רבי יוחנן "משנתו" – ממשנתו. שינתו היא היא משנתו. ואכן ידוע על כמה מגדולי ישראל אשר למדו תורה גם בחלומם.
<h4>לחם לאכול</h4>
"וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל…" (כ"ח, כ')
יש לבאר בבקשתו של יעקב אבינו. הנה רבים מהאנשים אשר יש להם ממון רב ויכולת לקנות לחם רב אלא שמצב בריאותם אינו מאפשר להם לאכול לחם ונצרכים הם לאכול תחליפים ללחם, וע"כ אין זה מספיק להתפלל שיהא לאדם לחם אלא צריך הוא להתפלל שיוכל גם לאוכלו ויהא בריא כך שהמאכלים לא יזיקו לו, וזהו שהתפלל יעקב: "לחם לאכול".
<h4>בשלום או לשלום</h4>
"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי" (כ"ח, כ"א)
"הנפטר מחברו אל יאמר לו: 'לך בשלום', אלא: 'לך לשלום'" (ברכות ס"ד ע"א)
לאור דברי הגמרא הללו, קשה על יעקב אבינו שאמר: "ושבתי ב'שלום'" ולא "ושבתי ל'שלום". אפשר שלזה כיוון רש"י בפירושו: "'בשלום' – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן".
ואולי באמת נתכוון יעקב לחיים שאחרי העולם הזה: ושבתי בשלום לעולם האמת – שתשוב נשמתי לצור מחצבתה נקיה ושלימה.
<h4>האבן הזאת</h4>
"וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים" (כ"ח, כ"ב)
"ואבנא הדא דשויתי קמא תהי די אהי פלח עלה קדם ה', וכל די תתן לי חד מן עשרא אפרשניה קדמך" (תרגום אונקלוס)
מדברי התרגום עולה, שיעקב אבינו לא הניח אנדרטה כמו שעושים היום בכמה מקומות, אלא הטביע קדושה עצומה באבן שהניח מראשותיו, עד שעתידה אותה האבן להיות מקור לתפילה לכל עם ישראל.
בתרגום יונתן בן עוזיאל מוסיף ביתר ביאור, וז"ל: "וְאַבְנָא הָדָא דִשַׁוִיתִי קָמָא תְּהֵי מְסַדְרָא בְּבֵי מוּקְדְשָׁא דַה' וִיהוֹן דָרַיָא פַּלְחִין עֲלָהּ לִשְׁמָא דַה' " (אותה אבן תהיה בבית המקדש שבו עתידים עם ישראל להתפלל ולהקריב קרבנות עליה).
<h4>תלמידי לבן הארמי</h4>
"וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (כ"ט, ג')
כתב הרשב"ם, שהטעם ששמו אבן על פי הבאר הוא כדי למנוע גניבה, וכלשונו: "שלא ישאבו ממנה שאר בני אדם".
ראה יעקב אבינו שחוששים אנשי המקום מפני גנבים, והבין שאין יושר ואמת במקום הזה. שאל אותם: "מאין אתם" – שאין בכם תורה ומצוות? אמרו לו: "מחרן אנחנו" – שם כולם רמאים. אמר להם: "הידעתם את לבן" – האם הולכים אתם בדרכיו? ויאמרו: "ידענו" – אנו תלמידיו במרמה ובגזל.
<h4>לבן בן נחור</h4>
"וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר" (כ"ט, ה')
"'אברהם הוליד את יצחק' – זה שאמר הכתוב (משלי י"ז, ו'): 'עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם'" (תנחומא תולדות סי' ד')
אברהם השתבח בבנו יצחק, ויצחק השתבח באביו. ללמדנו כי הצדיקים מתעטרים בבני בניהם, ובניהם מתפארים באבותם.
לעומתם, לבן התבייש באביו בתואל, שהיה שפל ובזוי במעשיו וטימא נשים. לכן היה מזכיר את סבו, נחור, כדי להזכיר את ייחוסו אל אברהם אבינו. לכן הכל הכירו את לבן כ"בן נחור".
כשיעקב שואל: "הידעתם את לבן בן נחור?", "השלום לו?" –עונים לו: "שלום". לא אמרו: "שלום לו", כדי שיבין שלבן אינו בן נחור, והשלום שלו אינו שלום. יֵדע יעקב עם מי יש לו עסק…
<h4>להודיעך כוחו</h4>
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (כ"ט, י')
"'ויגש יעקב ויגל' – כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול" (רש"י עפ"י בראשית רבה ע', י"ב)
כשראה יעקב את רחל שבאה לרעות את צאן אביה, שמח מאוד כי ראה ברוח הקודש שאיתה הוא יקים את המשך השושלת של עם ישראל. מיד עמד וגלל את האבן הגדולה מעל פי הבאר.
ויש להבין: וכי הכתוב בא ללמדנו שיעקב רצה להראות את כוחו וגבורתו? אלא ברור הוא שרצה יעקב אבינו שלבן ישמע שהוא הגיע, ולשם כך היה צריך לעורר רעש. העברת האבן הגדולה מעל פי הבאר עוררה רעש חזק בכל הסביבה של ארם נהריים, ולבן בא לברר מה קרה. אמרו לו שיעקב אחיינו הגיע, ואז יצא לקראתו וקיבל אותו בכבוד גדול.
<h4>א"ת כ"ל הדברי"ם האל"ה</h4>
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (כ"ט, י"ג)
כשהכניס לבן את יעקב אבינו לביתו, סיפר לו יעקב: "את כל הדברים האלה". מה סיפר יעקב ללבן? בעלי רשומות אמרו, שסיפר לו את תוצאות המפגש שלו עם אליפז, שלקח ממנו את כל רכושו. דבר זה טמון בראשי התיבות של "את כל הדברים האלה": א'ל ת'תמה כ'י ל'א ה'באתי ד'בר, ב'עושר ר'ב י'צאתי מ'הבית, ה'שיגני א'ליפז, ל'קח ה'כל.
<h4>ליווי בלידת לוי</h4>
"הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (כ"ט, ל"ד)
כאשר ילדה לאה בן שלישי ליעקב אמרה (כ"ט, ל"ד): "הפעם ילוה אישי אלי… על כן קרא שמו לוי". חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר משם הרב בעל ה'בן איש חי' זיע"א: יעקב אבינו היה רועה את צאן לבן, ובלילה היה יושב ולומד תורה. כשנולד ראובן החזיקה לאה את התינוק על ידה האחת, והסתדרה בכוחות עצמה, ללא עזרת יעקב. גם כשנולד שמעון לא היה צריך יעקב להיבטל מלימודו, כי לאה החזיקה אותו על ידה השניה. רק כשנולד לוי לא יכולה היתה לאה להסתדר בעצמה. ביקשה לאה מיעקב שיילווה אליה, שכן יש לה רק שתי ידיים…
<h4>שבחו של ראובן</h4>
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה" (ל', י"ד)
"להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חיטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו" (רש"י ע"פ גמ' סנהדרין צ"ט ע"ב)
לכאורה מעבר למה שהופקר יכול היה ראובן ללקוט מספר חיטים, שכן מותר ללקוט לקט של שני שיבולים מהשדה, כפי שמצאנו אצל רות שלקטה בשדה בועז!
אלא, רות לקטה בשדה של יהודי. שדה זו חייבת בדין לקט, ובעל השדה היהודי נותן את מתנותיו בשמחה. אבל ראובן נמצא בין גויים, אשר שדותיהם אינן חייבות בלקט, בשכחה ובפאה. על כן לא פשט ידו בגזל. וזהו שבחן של שבטים, שמדקדקים בעצמם ואינם מחפשים קולות.
<h4>ויברך ה' אותך לרגלי</h4>
"כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" (ל', ל')
את לשון הפסוק: "ויברך ה' אתך לרגלי" תיאר חכם אליהו רפול ע"ה (אחיו של חכם אברהם רפול ע"ה) שיעקב אומר ללבן: על הרגליים שלי קבלת את הברכה. זאת ועוד, ללבן לא היו בנים, שנאמר (כ"ט, ו'): "והנה רחל בתו באה עם הצאן", אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים?! וכשבא יעקב אליו היו לו בנים, שנאמר (ל"א, א'): "וישמע את דברי בני לבן". ואומר לבן ליעקב שזכה לבנים ולעושר בזכות יעקב אבינו (עיין לרש"י על התורה ל', כ"ז).
<h4>זכר ונקבה</h4>
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ" (ל"א, ד')
כאשר קורא יעקב לשתי נשותיו כדי להתייעץ עימהן על עזיבת חרן ועלייתו לארץ ישראל, עונות לו רחל ולאה בתקיפות: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? ועוד: מדוע אתה מתייעץ איתנו בדבר מצוה שכזה, והלא כבר אמרו חז"ל (ב"מ נ"ט ע"א), שאדם צריך להתייעץ עם אשתו במילי דעלמא, ולא במילי דשמיא. לכן החליטו בצורה ברורה: "כל אשר אמר אלקים אליך עשה!"
על דברים אלו של רחל ולאה מברך אותם הכתוב (רות ד', י"א): "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" – כיון שדיברו בתקיפות נאמר עליהן בלשון זכר: "שתיהם", ולא "שתיהן".
זאת בניגוד למשה רבינו, שעליו נאמר (דברים ה', כ"ג): "ואת תדבר אלינו" – בלשון נקבה, משום שהתישו את כוחו כנקבה (וכלשון רש"י שם: "התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני").
ומעתה הבנין אשר בנו בנין עדי עד הוא מבלי להתחשב בלבן ובסביבה, אלא לשמוע אל דברי ה' אשר דבר אל יעקב: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך".
<h4>הקפדת יעקב על מנהג אבות מתורת חינוך</h4>
"וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר" (ל"א, כ"א)
חז"ל אומרים שהטעם שיעקב החליט לברוח הוא משום, שלבן אכל בלי ליטול את ידיו. ושמא תאמר: הרי קודם מתן תורה היה ולא נתחייבו בכך? יש לומר, שיעקב אבינו הקפיד על כך משום שהוא קיים כמו אבותיו את כל התורה כולה. ואם תאמר: מה לו ליעקב ולחולשתו של לבן, העיקר שהוא עצמו נוטל את ידיו? יש לומר שהוא דאג לחינוכם של בניו יותר מכל דבר אחר. הנה כשהיו בניו של יעקב אבינו נגשים לבאר ליטול את ידיהם, היה לועג להם לבן ואומר שאין שום חיוב בדבר זה, ואין זה אלא המצאה של אביהם, ודבר זה לא נכתב בשום מקום וכו'. וכשראה את ראובן מלקט דודאים היה אומר: קח לך חיטים ואין בזה גזל. וכשראה יעקב אבינו שהחינוך הטהור שהחדיר בבניו עלול להפגם בגלל אותו רשע, החליט לברוח מביתו כי חינוך הילדים יקר מכל דבר בעולם.
וכיון שראה יעקב אבינו שיש חשש שהבנים ילמדו מהסב, הרחיקם ולא קרא להם לאכול על שולחן אחד עם לבן שלא ילמדו ממנו.
<h4>ותגנב את לבבי</h4>
"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי" (ל"א, כ"ו)
כיצד גנב יעקב את ליבו של לבן? חכם מנשה שלו ע"ה אמר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א: לבן כעס על יעקב "על בלי הגיד לו כי בורח הוא". ביאור הפסוק הוא כך: ידע יעקב שלבן לא יתן לו לברוח, שכן כל עוד יעקב נמצא – הברכה שרויה בביתו של לבן. כדי למנוע מיעקב לברוח העמיד עליו לבן שומרים שיעקבו אחריו בכל מקום שהיה הולך. מה עשה יעקב? הלך אל לבן ואמר לו שבכוונתו לברוח. כששמע זאת לבן מיד העמיד עוד שומרים מסביב ליעקב כדי שלא יברח. אבל יעקב אבינו לא ברח ואפילו לא הראה את עצמו כמי שרוצה לברוח כלל. ביום השני שוב אמר יעקב אבינו ללבן שברצונו לברוח, ושוב הקפיד עליו לבן, אך יעקב לא ברח. כך עשה יעקב מספר ימים, עד שכבר לא האמין לבן לדבריו והפחית את השמירה סביבו. כעבור מספר ימים התרופפה השמירה עד כדי כך, שיכול היה יעקב לברוח בלי מפריע.
על כך התלונן לבן, שיעקב ברח "על בלי הגיד לו כי בורח הוא" – פירוש "על בלי": לחינם, כלומר: יעקב "הגיד לו כי בורח הוא" ללא כוונה אמיתית. לכן גם ביום האחרון, כשהודיע יעקב ללבן שהוא בורח, לא האמין לו.
<h4>אסור לדבר</h4>
"יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (ל"א, כ"ט)
יש לשאול: כיצד אומר לבן "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע", והרי הקב"ה הזהירו שאפילו לא ידבר עם יעקב מטוב עד רע? אלא לבן "דקדק" בלשונו של הקב"ה, ואמר ליעקב: הוזהרתי רק שלא "לדבר" איתך מטוב עד רע, אך אני יכול להכות אותך בלי לדבר…
ברוסיה היתה תקופה שבה אסור היה להסתובב ללא אישור שהייה, שהיה ניתן למספר ימים. יום אחד ביקש שוטר מקומי מיהודי אחד שיראה לו את אישורו. היהודי מסר את האישור לשוטר, והוא עיין בו. לבסוף אמר לו השוטר: כתוב כאן שמותר לך "לשבת" במוסקבה יומיים, אם כן שב במקומך ואל תזוז, שהרי לא כתוב באישור שמותר לך ללכת בעיר…
<h4>מידת הכעס</h4>
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי" (ל"א, ל"ו)
יעקב אבינו כועס מאוד ורב עם לבן. כעסו זה תמוה הוא, שהרי עשרים שנה נהג יעקב עם לבן לפני ולפנים משורת הדין, "גנובתי יום וגנובתי לילה" (ל"א, ל"ט). זאת למרות שלבן החליף את משכורתו עשרות מונים וציער אותו מאוד, עם כל זה לא כתוב שיעקב כעס או רגז. מדוע עכשיו כועס יעקב אבינו?
למדנו מיעקב אבינו שבעניינים גשמיים, בענייני העולם הזה, יכול האדם לוותר, וטוב שיוותר, לא יריב ולא יכעס. משום כך לא התקוטט יעקב ולא רב עם לבן גם בתקופה שהלה הונה ורימה אותו. אבל כאשר טוען לבן (ל"א, מ"ג): "הבנות בנותי והבנים בני" – כאן כבר פגע לבן בציפור נפשו של יעקב אבינו. הלא אמרו חז"ל (יבמות מ"ח ע"ב): "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", ואף רחל ולאה אמרו ליעקב (ל"א, י"ד): "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלא נכריות נחשבנו לו!" עתה, משנתגיירנו, אין לנו שום קשר עם לבן. ואף על פי כן לבן קורא להם: "בני" ו"בנותי". לבן מנסה לפגוע בחינוך ילדיו של יעקב, שמיטתו שלימה וכל בניו זרע קודש מצבתם. כאן אין מדובר בפגיעה גשמית, אלא בעיוות רוחני. על כך יעקב אבינו כועס.
כלל חשוב הורנו יעקב אבינו. אין לו לאדם לכעוס על עניינים גשמיים. כל הבא לכלל כעס בא לכלל טעות (ספרי, במדבר קנ"ז), וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוהר ח"א בראשית כ"ז ע"א; רמב"ם עבודה זרה פ"ב ה"ג). רב הונא, כשהיה רוצה להטיל אימה על אנשי ביתו, עשה עצמו ככועס, אבל בליבו לא כעס (עיין רמב"ם שם). גם יעקב, כשנאמר עליו: "וירב" – זהו כלפי חוץ, אבל בליבו לא כעס. יעקב איש תם ויושב אוהלים, ענוותן ומוחל. אבל כאשר מנסים לפגוע במפעלו החינוכי והרוחני – על כך הוא כועס, ועל כך ראוי לכעוס.
<h4>תשלום על הטרפות</h4>
"טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (ל"א, ל"ט)
יש להבין הרי הפסוק מעיד ש"טריפה לא הבאתי לך", וזאת משום שנעשה לו נס שגם כאשר באו זאבים אל העדר, לא נטרפו הכבשים. אם כן מדוע היה צריך יעקב אבינו לשלם ללבן, כדברי סוף הפסוק: "מידי תבקשנה"?
בעל 'אור החיים' הקדוש אומר, שגם אם נטרפו כבשים בעדרו של לבן, מעיקר הדין לא היה יעקב צריך לשלם עליהם, משום שהיה אנוס. ואף על פי כן שילם ללבן, וכלשונו של 'אור החיים': "שהרשע היה מתאלם עליו ומבקש גם את זאת מיעקב".
ואפשר לפרש, שבאופן טבעי היה צריך להיות שבמשך עשרים שנה יבוא זאב ויטרוף; אך מן השמים ידעו ש"מידי תבקשנה" – אף באונס, ולכן מעולם לא אירע שנטרפה בהמה. כך הציל הקב"ה את יעקב מידי לבן (וראה תרגום יונתן בן עוזיאל).
<h4>נדודי שינה של צדיק</h4>
"הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (ל"א, מ')
יעקב אבינו מעיד שלא ישן בלילה. מה עשה אז? אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני ויצא רמז ק"ל): "מה היה אומר? רבי יהושע בן לוי אמר: ט"ו שיר המעלות שבספר תהילים… רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהילים".
שמא תאמר שהרי אין קוראים תהילים בלילה (עיין כף החיים רל"ז ס"ק ט')! יש לומר, שאיסור זה חל רק מאז שחיבר דוד המלך את ספר תהילים, ולא קודם לכן.
<h4>חינוך הבנים של יעקב אבינו</h4>
"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים" (ל"א, מ"ו)
"'לאחיו' – אלו בניו" (רש"י עפ"י בראשית רבה ע"ד, י"ג)
בהמשך נאמר (ל"א, נ"ד): "וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם", ושם פירש רש"י: "'לאחיו' – לאוהביו שעם לבן". וצריך להבין: מדוע לא פירש רש"י גם בהמשך ש"אחיו" – הכוונה לבניו, כפי שפירש כאן (וראה בשפתי חכמים)?
אלא, בשעה שליקטו אבנים נעזר יעקב בבניו, אך בשעה שישב לסעודה עם לבן לא רצה שבניו יהיו נוכחים, כדי שלא יראו את הרשע באכילתו, ללא נטילת ידיים וללא ברכות. יעקב לקח איתו אנשים אחרים לסעודה, כדי שלא לקלקל את חינוך בניו בעודם קטנים.
ואכן יש ללמוד מכאן עד כמה צריך האדם לדאוג לחינוך ילדיו. בהקשר זה זכורני כי הייתי פעם באיזה מקום בחו"ל, בו לומדים היהודים בבתי ספר של הגויים בחינם. כשבאתי לבית הכנסת ראיתי שהסוכנות היהודית עורכת מגבית בין יהודי הקהילה. כשעליתי לדבר אמרתי לנוכחים: רבותיי, אל תתנו כסף למגבית המאוחדת! עניי עירך קודמין. איספו כסף ובנו בית ספר יהודי, כדי שהילדים שלכם לא ילמדו עם גויים.
הייתי פעם נוספת בחו"ל, והזמינו אותי למסיבת סיום. חשבתי שסיימו סדר משניות או ש"ס וכדו'. והנה כשבאתי ראיתי שהמסיבה היא לסיום שנת הלימודים של התלמידים היהודים, אשר לומדים בבית ספר של גויים. באותו אירוע דיברתי על כך שאין זה טוב לשלוח את הילדים לבתי ספר של גויים. שמתי לב שהמתורגמן שתירגם את דבריי חושש לתרגם אותם באופן מדוייק. אמרתי לו: כנראה שכבודו אינו מבין את לשון הקודש שלי, וביקשתי מאחד הרבנים שיתרגם את המשך דבריי. אני המשכתי ואמרתי: "רוצחים!!" – והרב תירגם את דבריי. כששמעו הנוכחים את דבריי נבהלו. אמרתי להם: "מי ששולח את הילד שלו לבית ספר של גויים הורג את הילד שלו בכך שרוצח את נשמתו. זה חינוך?! הקב"ה נתן לכם מרגלית יקרה, ואתם זורקים אותה?!
הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, היה אומר: פעם האינקוויזיציה לקחה אנשים ועינתה אותם כדי שייהפכו לנוצרים. כיום יש 'מיתת נשיקה': יהודים ונוצרים לומדים ביחד, בנים ובנות, באותו בית ספר, ונוהגים עוד מקטנותם לנשק אחד את השנייה כשהם נפרדים זה מזה. זו 'מיתת נשיקה', וצריך מאוד להיזהר בזה.
חינוך הילדים מתחיל מקטנות. אין צורך לתת לילד מכות. הצורך הוא להעיר לו אם עשה דבר שלא כדין. למשל, אם הילד שתה ולא בירך, ישאל אותו אחרי ששתה: האם בירכת? ויסביר לו בלשון רכה שהברכה היא הודאה לקב"ה, וכל מי שאינו מברך כאילו גוזל וכו' (ברכות ל"ה ע"ב).
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>טוב שכן טוב</h4>
"וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם" (כ"ח, י"ז)
סיפר מרן הרב זצ"ל: בשכונת הבוכרים שבירושלים היה מקום שהבית בו שימש לבית כנסת ולבית המדרש והיה קול תורה עולה ממנו יום ולילה. היה בשכנות לאותו מקום, דירה שהכל הדירו עצמם הימנה בשל היותה סמוכה שאמנם הוא משכן קודש, אך גם לא שקט מיוחד.
ימים רבים היה בעל הבית מחפש אחר שוכרים שישכרו דירתו העומדת בשממונה ולא מצא, עד שנקרתה בדרכו אימי ע"ה, ומה גדלה שמחתו במוצאו שוכרת נאמנה לדירתו, ואף הוזיל מאד את שכרה בגלל הצער הגדול שלו משממונה. ואילו אימי ע"ה שמחתה גדולה היתה שבעתיים בהיות אזנה קשובה לקול התורה ולא יחסר ממנה מנין מתפללים שחרית מנחה וערבית. רק היתה מטה אוזנה אל הקיר וכבר שומעת קדיש, קדושה ותפילות ימים טובים ור"ה וכיפור וכיו"ב. בעל הבית שידע על תום לבה של הדיירת החדשה, על אף יחסו הקשוח לכלל הדיירים, היה עוזר לה בהרבה ענינים שבניהול הבית ומעולם לא הכביד עולו עליה.
בערוב ימיה כשנחלשה מעט, הבאתי אותה בפני ה'חזון איש' בבני ברק. החזו"א כידוע לא נהג לקבל נשים ועל כן המתננו בפתח הכניסה לחדר של החזו"א. משיצא החזו"א מחדרו נפנה לברך את אימי ואמר לה: כי מעתה עליה להרבות בצדקות, גמילות חסדים ומעשים טובים. דברי העידוד של החזו"א היו בשביל אימי מעין משב רוח ולחידוש כח נעורים.
לימים שאלתי את החזו"א: על מה ראה לומר לה כך? אמר החזו"א: כי הרגיש שהיא צריכה חיזוק בהמשך מפעל החיים שלה. ואכן כל ימיה היתה מייחלת ליומה האחרון שיבוא מתוך הכרה וידיעה, שלא תשמש עול לבני ביתה ותכלכל כל עניניה בעצמה ובכוחותיה עד בא יומה. כשלשה ימים לפני מותה החלה להרגיש מעט חולשה ודאגה לסדר ולגמור את כל עניניה בעוה"ז קודם לפטירתה.
כשנפטרה אימי ע"ה קבלתי את ההודעה כשהייתי דיין בביה"ד בבאר שבע. מייד עליתי חזרה ירושלימה והלכתי לבית אימי. בדרך פגשתי ת"ח ורב ידוע שנתן לי שלום. היות והייתי באותה שעה אונן לא הסבתי פניי לעבר אותו ת"ח. אותו רב דן אותי לכף חובה ולא מצא נקודת זכות, אף לא לחבר אחת לאחת. הלך והלעיז כי מיום שנתמנתי לדיין בבאר שבע הכל נחשבים לאפס בעיניו, והראיה שלא השיב לשלומי.
משהגיעה הרכילות לאזני אחד מרבותיו של אותו ת"ח התפלא ואח"כ שאלני לסיבת הענין, השבתי: "כי מה כבר יכולתי לעשות והלוא אונן הייתי באותה שעה"…
<h4>תתן אמת ליעקב</h4>
"וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ" (ל', ג"ל)
סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם בא לפנינו בבית הדין בירושלים תיק גירושין של עשיר נכבד. עשיר זה שכר שני עורכי דין חשובים שייצגוהו, וגם אשתו לא טמנה ידה בצלחת, ושכרה אף היא שני עורכי דין חשובים. כשפגשתי את הבעל שאלתי אותו: האם לא חבל לו על כספו, שהוא שוכר שני עורכי דין יקרים. הבעל השיב: שבאמת מלכתחילה רצה עו"ד אחד מסוים, אלא שהלה סירב לייצגו. אחר שנגמר הדיון, התעניינתי ושאלתי אותו שוב: מדוע אותו עורך דין סירב לייצגו? אך העשיר התחמק מתשובה ואמר: שאינו חפץ להשיב. כמובן שלא יכולתי לחייב אותו לענות, אך הדבר הטריד את מנוחתי. יצרתי קשר עם עורך הדין שסירב לייצג את העשיר, רבי חיים קאהן ע"ה. שאלתי אותו: האם פלוני אלמוני פנה אליו בבקשה לייצוג, והוא השיב בחיוב. כששאלתיו מדוע לא הסכים לייצגו בבית הדין, הוא סיפר שהעשיר הנ"ל הציע לו סכום כסף עצום תמורת ייצוגו, אך כשסיפר לו העשיר את פרטי המקרה, סירב. "אדוני, אתה לא צודק, ולכן אני לא יכול לייצג אותך" אמר לו.
מן המפורסמות כי לרבי חיים היו קשרים טובים עם רבה של ירושלים, ראש אבות בתי הדין בירושלים עיה"ק, הגאון הרב בצלאל ז'ולטי ע"ה. יצא וישבנו עימו במותב תלתא בערעור שהוגש בפנינו בבית הדין הגדול, יחד עם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב, שיבדל לחיים טובים וארוכים. לפנינו הופיע רבי חיים כעורך הדין שייצג את אחד מבעלי הדין. אמרתי לרב ז'ולטי שהוא פסול מלשבת בדין, מפני שעורך הדין מקורב אליו. אז שאל אותי הרב אלישיב שליט"א, האם גם אני איני פסול מלשבת בדין. השבתי שגם אני פסול, כיוון שאני מחבב את עורך הדין הזה, שמדבר דברי אמת. וכשיפתח את פיו לדבר, מיד אחשוב שכל טענותיו נכונות והצדק עמו. ואם כך, כיצד אוכל לדון דין אמת?
הרב אלישיב פתר את הבעיה והציע שנאזן את הטייתי, בכך שהוא ייטה יותר לצד השני ויתחשב בטענותיו של השני. אך בנוגע לרב ז'ולטי, אמר, אכן יש כאן בעיה. הרב ז'ולטי מייד אמר בהחלטה נחושה שלמרות שהוא יודע שעורך הדין הזה הוא אדם מאוד ישר, שלא ינצל את הקשרים והידידות עמו, הוא לא ישב בדיון הזה. עוד הוא מדבר וזה בא- נכנס רבי חיים, עורך הדין. רצינו לומר לו שהחלטנו להחליף הרכב, אך עוד בטרם הספקנו לדבר, אמר שהוא מצטער, אך הוא אינו יכול להופיע בפני הרכב זה. הוא הרגיש שאינו יכול לטעון את הטענות הנצרכות, כאשר הדיינים לפניהם הוא מופיע מעריכים אותו מראש. ללקוחו הבטיח שישוב וייצג אותו בפני הרכב אחר ולא יגבה ממנו תשלום עבור הפעם הזו. ממעשיו של רבי חיים ניכרת גדולתו ומדרגתו הגבוהה, להיות איש אמונה, בבחינת "תתן אמת ליעקב".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>מדיני כיבוד הורים</h4>
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (כ"ח, י"א)
שאלה: אדם שיש בקרבתו שני בתי כנסת, ובאחד מהם אביו היה מתפלל, האם חייב או רצוי להתפלל בו דווקא?
תשובה: על יעקב נאמר (כ"ח, י"א): "ויפגע במקום" ובארו חז"ל (עי' רש"י שם) שלאחר שהתקדם יעקב אבינו- חזר אל מקום תפילת אבותיו וארע לו נס בקפיצת הדרך.
כלומר ישנה חשיבות להתפלל במקום שהתפללו אבותינו, והרי בזכות כך נעשה נס ליעקב אבינו. חשיבות זו נובעת מדין כיבוד אב ואם שאדם מוקיר את המקום בו אביו התפלל, מקום שקדשוהו אבותיו בתפלתם.
וכל זאת מצד המוסר, אך מן הדין למעשה אדם צריך להתפלל במקום שיכול לכוון בלא שיפריעוהו ויטרידוהו בתפילה שהרי יש להסיר ולמנוע את הטרדות המונעות תפילה בכוונה.
<h4>נדרים בעת צרה</h4>
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (כ"ח, כ')
שאלה: האם טוב לנדור נדרים בעת צרה?
תשובה: במסכת נדרים (ט' ע"א) נחלקו התנאים בביאור הפסוק (קהלת ה', ד'): "טוב אשר לא תִּדֹר משתדור ולא תשלם". רבי מאיר אמר: טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ולדעת רבי יהודה: טוב מזה ומזה נודר ומשלם.
ההלכה נפסקה כרבי מאיר (שו"ע יורה דעה סי' ר"ג סע' ד'): "צריך ליזהר שלא ידור שום דבר". והנה מהפסוק (כ"ח, כ'): "וידר יעקב נדר לאמור" למדו חז"ל (בראשית רבה פרשה ע', א'): "לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה". וכן נפסק בשו"ע (שם סע' ה'): "בעת צרה מותר לנדור", אך מכל מקום גם כשנודר לצדקה טוב לומר: "בלי נדר". ובכלל רצוי שאדם יאמר תמיד: "בלי נדר", וגם כשנוהג מנהג טוב יאמר: "בלי נדר אני נוהג כך". ובכל מקרה אדם שנדר נדר צריך לפרעו מיד.
<h4>הלכות הפרשת מעשר כספים</h4>
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ" (כ"ח, כ"ב)
שאלה: האם יש ליתן מעשר כספים מהסכום הכולל בטרם הוצאות האכילה וכיו"ב, או מיתרת המשכורת שנשארה לו לאחר ניכוי ההוצאות?
תשובה: יעקב אבינו נודר ואומר: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", ומדבריו לומדים רמז למעשר כספים (וראה ברמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"א, ובהערות הראב"ד, ובפירוש 'נחל קדומים' להחיד"א על הפסוק שכתב שיעקב אבינו חידש במצוה זו, לאחר אברהם ויצחק, הפרשת חומש, וראה 'בעל הטורים' על אתר).
נחלקו הפוסקים (הובא בשיירי כנה"ג יו"ד רמ"ט הגהות הטור סע' א') האם הפרשת המעשר חלה על הקרן שמתפרנס האדם או שמא רק על הרווח הנותר לאחר ניכוי ההוצאות למאכל, משתה וביגוד.
למעשה, יש להחמיר כדעה האומרת שההפרשה הנה על הקרן ולא על הנותר, וכן פסק ב"בית דינו של שלמה" (יו"ד סימן א') בתשובה הנודעת אשר לו, אודות מעשר כספים שהיא אבן הפינה לכל הלכות מעשר.
אמנם, אין אדם מחויב להפריש מהסכום הכולל שאינו מקבל לידו (דהיינו הברוטו) אלא הכלל הוא שאת כל המיסים שיורדים לאדם מהשכר שמקבל (הברוטו) שרגילים לנכות לכולם- אין חייב להפריש מסכום הזה מעשרות. אולם אם לקח הלואה מהמעביד וניכו לו ממשכורתו- מחוייב להפריש גם הימנה.
<h4>קניית ספרים בכספי מעשרות</h4>
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵׂר אֲעַשְׂרֶנּוּ לָךְ" (כ"ח, כ"ב)
נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ט סע' א') שמידה בינונית זו מידה אחד מעשרה. כלומר, צריך לתת מעשר לצדקה (ועי' באורך בפת"ש שם ס"ק א, וב"בית דינו של שלמה" יו"ד א' באורך בנושא זה). ורבים שואלים: האם אפשר לשלם ממעשר כספים שכר לימוד לילדיו או לקנות בזה ספרי קודש?
הכלל הוא: כל דבר שאדם חייב לעשותו- אינו יכול לשלם אותו ממעשר כספים (עיין לרמ"א שם סע' א'), ולכן אם מישהו נוהג לקנות "מפטיר" כל שנה, אינו יכול לשלם לבית הכנסת ממעשר כספים, אבל אם רוצה להוסיף על הסכום, יכול לעשות זאת כנדבה ממעשר כספים.
כמו כן, הוצאות חינוך חובה, שהיא אגרת חינוך ממשלתית, אדם אינו יכול לשלמה ממעשר כספים. אך אם רוצה לחנך ילדיו במקום שלומדים בו תורה והוצאות הלימוד גדולות יותר מהאגרה הרגילה- יכול לשלם ממעשר כספים.
ספרי קודש אפשר לקנות (ראה בספר "בית דינו של שלמה") בשני תנאים:
<h4>א. שיכתוב עליהם שנקנה מכספי מעשר.</h4>
ב. שישאיל את הספרים לכל מי שירצה להשתמש אם לא משתמש בו עתה.
מכל מקום, יש לבעלים זכות קדימה לשימוש בספרים אך לא ימנע מאחרים בזמן שאינו משתמש. הטעם שחייב לרשום על הספרים שהוא מכספי מעשר הוא כדי שהבאים אחריו ידעו שאין הספר רכוש הקונה .
עם כל זה, מן הראוי ומצוה להשאיר סכום כסף בכדי שיחלק לעניים או יתרום לישיבות, כפי ראות עיניו. וכבר אמרו חז"ל (כתובות נ' ע"א) על מה שאמר יעקב אבינו: "עשר אעשרנו לך" שזה היה חומש (חמישית), יותר ממעשר (עשירית). מכל מקום תקנת חז"ל שלא לעשר יותר מחומש כדי שלא יווצר מצב שהנותן את המעשר יהיה עני. אם יש מצוות מיוחדות שצריך להוציא עליהן כסף – לא יקל ראשו בענין המעשרות, אלא ישאל לחכם. וכבר הבטיחונו חז"ל (שבת קי"ט ע"א): "'עשר תעשר' – עשר בשביל שתתעשר".
<h4>שתיית יין לנשים בהבדלה, וטעם הסתכלות בצפרנים</h4>
"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (כ"ט, ל"ב)
"'ותקרא שמו ראובן' – רבותינו פירשו, אמרה: ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור" (רש"י)
שאלה: מנין האיסור לנשים בשתיית יין להבדלה, ומהו הטעם שמסתכלים בצפורנים לאור הנר של ההבדלה?
תשובה: בלאה נאמר: "ותקרא שמו ראובן", פירש רש"י (שם): "ראו מה בין בני (ראובן) לבין חמי (עשו). ראובן לא ערער על הבכורה, אלא אף הציל את יוסף מן הבור". בזה אנחנו רואים את תחילת ההבדלה בין ישראל לעמים המובדלים אף בתכונותיהם. לכן כשמזכירים בהבדלה במוצאי שבת את ההבדלה בין קודש לחול, מוסיפים גם את ענין ההבדלה "בין ישראל לעמים".
ולענין שתיית היין- לדעת הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ט ה"א ובמ"מ שם) והשו"ע (סי' רצ"ו סע' ח') גם הנשים חייבות בהבדלה מדאורייתא, ויש שמנו מצוה זו כאחת ממצוות העשה (החינוך מצוה כ"ו; סמ"ג עשה כ"ט).
יש החולקים על דעתם, והוסיפו שהנשים לא תבדלנה לעצמם משני טעמים: א: יתכן שהן פטורות. ב. כיון שכתב המגן אברהם (שם ס"ק ד') שהן לא ישתו יין (ועל טעם זה ראה מש"כ ב'מאמר מרדכי' 'ושבתה הארץ' קיצור הלכות שביעית פי"ג הע' 57).
למעשה: לפוסקים כמרן השו"ע – נשים ודאי חייבות בהבדלה, ויכולות גם להבדיל לעצמן וגם לשתות יין. ואם קשה להן יכולות להבדיל על מיץ ענבים או בירה שחורה (כדין חמר מדינה).
לפוסקים כרמ"א – ישתדלו לשמוע הבדלה מאנשים, ומכל מקום אם האיש כבר הבדיל ויצא ידי חובתו, גם לשיטתם תבדיל האשה לעצמה (משנ"ב סי' רצ"ו ס"ק ל"ו). כיון שאם אשה מבדילה דינה כאיש לכן חייבת לשתות רביעית או שישתה במקומה אחד מבני הבית, ובנוסף אסור לה לאכול שום דבר ללא הבדלה.
בענין הצפורנים נאמרו על כך טעמים רבים. יש אומרים שצריך ליהנות מהאור, ולכן כשמסתכלים בציפורנים ובבשר מבדילים על ידי האור בין הציפורן לבשר. טעם אחר הוא שהציפורנים הם סימן לפריה ורביה שהם גדלים (עיין משנ"ב סי' חצ"ר ס"ק ט'). הסבר נוסף (הובא בכה"ח שם ס"ק ח"י) הוא שהציפורנים הם זכר לכותנות עור של אדם הראשון שהיו מדובקים על עורו ומאירים, וכמו שכתוב בתורתו של רבי מאיר במקום 'כתנות עור'- 'כתנות אור' (עי' בראשית רבה כ', י"ב; זוהר ח"א בראשית ל"ו ע"ב; תיקוני זוהר הקדמה י"א ע"א).
<h4>ענייני גניבת דעת</h4>
"לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר" (ל"א, כ"ז)
בדו שיח שבין יעקב ללבן התורה מציינת את טענת לבן: "וַתִּגְנֹב אֹתִי". עפ"י טענה זו יש שאמרו (עיין ספר יראים סי' רנ"ה) שכיון שהתורה טרחה והזכירה לנו אותה- נלמד שגניבת דעת הגוי אסור מהתורה, ואמנם הגמרא בחולין (צ"ד ע"א) הביאה את דברי שמואל, וז"ל: "אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים".
הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ו) פסק: "ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי".
בין הדברים שנאמרו באיסור גניבת דעת הוא שלא יזמין אדם את חבירו לסעוד אצלו או מזמינו שיבוא לבקרו- כשיודע שחברו לא יבוא (עי' רמב"ם שם).
יש אומרים שהכוונה היא שלא יפציר יותר מדי אבל להזמינו דרך כבוד פעם או פעמיים- מותר ואף גם מצוה, כדי שלא יתבזה שאין הוא מוזמן, לפיכך אפשר לשלוח הזמנה גם למי שיודע שלא יוכל להגיע.
צריך להיזהר ולהישמר מכל גניבת דעת שהיא, כיון שהדברים חמורים, וכבר כתב הרמב"ם (שם): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופתוי, ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה…אפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת – אסור, אלא – שפת אמת ורוח נכון ולב טהור".
<h2>פרשת וישלח</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>כי מלאכיו יצוה לך</h4>
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו" (ל"ב, ד')
"'וישלח יעקב מלאכים' – מלאכים ממש" (רש"י עפ"י בראשית רבה ע"ה, ד')
בעל ה'אור החיים' הקדוש ביאר שהטעם שיעקב אבינו השתמש במלאכי עליון, ולא במשרתים בני אדם, הוא כדי שלא יינזקו ממעשיו של עשו; ולהיפך: "באמצעות שליחותם יפחד ורחב לבבו בראותו צבא השמים".
עוד ביאר, שישנם שני סוגי מלאכים בשמים: יש מלאכים שנבראו בששת ימי המעשה, מהם מלאכי השרת, מהם מלאכי חבלה, ומהם מלאכים שנבראו לצורך שליחות מיוחדת שנקבעה להם. מלאכי השרת הללו נשלחים מהקב"ה בכל ערב שבת לראות אם שולחנו של אדם ערוך ומיטתו מוצעת, ואם כן – הם מברכים אותו שיזכה להמשיך לכבד ולענג את השבת גם בשבת הבאה. למלאכים אלו אנו אומרים: "בואכם לשלום", "ברכוני לשלום" ו"בצאתכם לשלום" (יש עדות שאינן נוהגות לומר "בצאתכם", משום שאין זו דרך כבוד לומר למלאכים לצאת. אך אנו אומרים "בצאתכם", ומתכוונים: לכשתסיימו את תפקידכם ותצאו – יהיה זה לשלום. עיין ליעב"ץ בסידורו, ולמחזיק ברכה סי' רס"ב ס"ק א', כה"ח שם ס"ק ט"ז).
ויש סוג שני של מלאכים, שנבראים מהמצוות שהאדם עושה או חלילה מהעבירות שעושה. כדברי המשנה באבות (ד', י"א): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". לפי גודל המצוה ורוב הצער בהשתדלותה כך היא מעלת המלאך שנברא ממנה. בעל 'אור החיים' הקדוש דרש על מלאכים אלו את הפסוק בתהילים (צ"א, י"א): "כי מלאכיו יצוה לך" – כלומר: מלאכים אלו אינם באים והולכים, אלא "יצוה", מלשון צוותא: הם נשארים מצֻוותים ומחוברים אליך (עיין ל'אור החיים' הקדוש שמות כ"ז, כ').
כאשר בא יעקב אבינו ע"ה בחזרה לארץ ישראל, הוא רואה שני מחנות של מלאכים "ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (ל"ב, ב') – את מלאכי השרת שנבראו בבריאת העולם, ואת המלאכים שנבראו מהמצוות שעשה. אומר יעקב: מהמצוות שעשיתי נבראו מלאכים, מהם אני רשאי ליטול ולשלוח אל עשו. המצוות שעשיתי יעמדו לי ויהיו "כתריס בפני הפורענות" (אבות ד', י"א).
וכן הסבירו המפרשים את האמור בעקידה: "ויקרא אליו מלאך ה'… כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך ממני" (כ"ב, י"א-י"ב). אמר לו המלאך לאברהם אבינו: אני נבראתי ממצות העקידה שעקדת את בנך יצחק במצות ה', והקב"ה מעלה עליך כאילו קיימת ממש את המצוה. עוד אומר לו המלאך: "ממני" – הסתכל עלי! כשם שאני שלם ברמ"ח איברי ובשס"ה גידי, גם אתה התעלית וזכית לשלמות בתכליתה.
למדנו מאברהם ומיעקב, שאדם המקיים מצוות ועושה מעשים טובים, זוכה לליווי יומם וליל של מלאכים העומדים עימו ומגינים עליו. פעם היו נוהגים לומר לפני הכניסה לחדר השירותים: "התכבדו מכובדים" (שו"ע או"ח סי' ג' סע' א'). אמנם "עכשיו לא נהגו לאומרו", כדברי המשנה ברורה (שם ס"ק א'): "כי אין אנו מוחזקין ליראי שמים שמלאכים מלווים אותנו שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא". אך רבנו גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א כתב בספרו 'עוד יוסף חי' (ויצא סע' ד'), שיש אנשים שנוהגים לומר זאת בכניסתם לשירותים ביום הכיפורים, כי ביום הזה כולם מוחזקים למלאכים. מכל מקום ראינו שמהמצוות ומהמעשים הטובים שלנו נבראים מלאכים, והם מלווים אותנו.
דוד המלך ע"ה אמר בתהילים (צ"א, י"א): "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". בנו, שלמה המלך ע"ה, אמר (משלי ג', ו'): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" – היינו, מי שרוצה שמירה "בכל דרכיך", יהא זהיר ביראת השם טהורה "בכל דרכיך".
ידע האדם כי רמה מעלתו, כי מלאכים מלווים אותו, וידע את ה' בכל דרכיו, וה' יצוה על מלאכי המצוות והמעשים הטובים לשמרו שמירה מעולה.
<h4>ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה</h4>
"וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (ל"ב, ה')
<h4>מדוע שלח יעקב דווקא את המינים הללו?</h4>
נראה לבאר על פי דברי חז"ל (בראשית רבה פרשה פ"ד, ה'): "כיון שראה יעקב עשו ואלופיו, נתיירא. אמר לו הקב"ה: מאלו אתה מתיירא? גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפים אותם, הדא הוא דכתיב (עובדיה א', ח"י): 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם'". לכן שלח יעקב לעשו שור – רמז ליוסף הצדיק שנמשל לשור, שנאמר (דברים ל"ג, י"ז): "בכור שורו הדר לו", לרמוז לו על בחינתו של יוסף שהיא אש.
רמז נוסף יש בשור, המלמד על קיום המצוות בדביקות ובמסירות. היוונים הכריחו את היהודים לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל, ח"ו (עיין בראשית רבה פרשה ב', ד' ועוד). הם רצו לקעקע את האמונה הטהורה והשורשית של עם ישראל בבורא העולם. הם ניסו לעשות זאת דווקא על קרן השור, כי הקרן היא סמל לכוח ולניצחון של עם ישראל. אמרו היוונים: כפי שאתם מקיימים מצוות בהידור – כך עכשיו תעברו עליהן בהידור, ו"כתבו לכם על קרן השור". כאשר ניצחו החשמונאים בעזרת ה', החליטו חז"ל לחדש את מצות הדלקת נרות החנוכה, מצוה שיש בה "מהדרין" ו"מהדרין מן המהדרין" (עיין שבת כ"א ע"ב), דבר שלא מצאנו בשאר המצוות מדאורייתא או מדרבנן. בכך אנו מראים את ההיפך ממגמתם של היוונים, ומפרסמים את הנס הגדול שנעשה לאבותינו.
עוד שלח לו יעקב חמור, כרמז לכך שעם ישראל מטים שכמם לסבול את עול התורה, כפי שנאמר על יששכר (מ"ט, י"ד): "חמור גרם", כיון שלמד תורה. בני יששכר היו חכמים גדולים בתורה, ועליהם נאמר (דברי הימים א' י"ב, ל"ג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". מכל חיות הארץ, החמור הוא היחיד שלא בועט כאשר מניחים עליו משא כבד. כך לומדי התורה אינם חוששים מה'כובד' של לימוד התורה, אלא מטים שכמם לסבול אותו, גם אם לעיתים הדבר קשה עליהם מאוד.
גם שלח לו יעקב צאן, לומר לו שעם ישראל אהוב מאוד על הקב"ה, אשר מגן עליו כמו שהרועה מגן על צאנו במסירות. וזהו שכתוב (יחזקאל ל"ד, ל"א): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אני אלקיכם נאם ה' אלקים". עוד אמרו חז"ל (ויקרא רבה ד', ו') על הפסוק (ירמיהו נ', י"ז): "שה פזורה ישראל" – "מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאיבריו וכל איבריו מרגישין, כך הן ישראל, אחד מהן לוקה וכולן מרגישין". עם ישראל מיוחדים באיחודם.
עוד שלח לו עבד ושפחה, ונתכוון לומר לו בכך שהקב"ה דואג לעם ישראל כמו שאדון דואג לעבדו. "כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו" (תהלים קכ"ג, ב'). הקב"ה, כביכול, מחוייב לדאוג לנו בכל עת, צרה ומצוקה, שהרי אמרו חז"ל (קידושין כ' ע"ב): "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".
<h4>חסידותו של יעקב אבינו</h4>
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (ל"ב, י"א)
"'קטונתי מכל החסדים' – נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו" (רש"י עפ"י גמ' שבת ל"ב ע"א)
מדברי רש"י אנו למדים כי יעקב אבינו חשש שהבטחת ה' לשמרו לא תתמלא, משתי סיבות: א. "נתמעטו זכויותי" ב. "נתלכלכתי בחטא".
והנה כתב הרמב"ם (פ"י מהלכות יסודי התורה הלכה ד') בעניין נביא אמת ונביא שקר: "אבל אם הבטיח על הטובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר –בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר". והרא"ם (רבי אליהו מזרחי בפרשת וישלח, הובאו דבריו בלחם משנה שם) הקשה על כך: מדוע, אם כן, נתיירא יעקב אבינו? הרי "כל דבר טובה… אפילו על תנאי אינו חוזר"?
למעשה הרמב"ם עצמו הקשה קושיה זו בהקדמתו לפירוש המשנה, ותירץ: "ויש לדעת, שעניין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא, אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח לבני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט ולא בתנאי ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא – זה בטל ואי אפשר להיות, בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה". כלומר, אם הקב"ה מבטיח לנביא עצמו הבטחה כלשהי, עדיין יכול הנביא לחשוש שמא עוונותיו היטו ונגרעו זכויותיו; אבל אם הנביא מתנבא לאחרים נבואה טובה – לעולם לא תתבטל ההבטחה (ועיין ברמב"ן שהסביר ממה נתיירא יעקב אבינו).
תירוצו של הרמב"ם מדויק בכתוב כאן. יעקב אבינו אומר לה' (ל"ב, י"ג): "ואתה אמרת היטב איטיב עמך". כיון שדיברת אליי – "עמך" – לכן יש מקום לחששי שמא יתמעטו זכויותי.
עוד יש להסביר באופן אחר. בדברי יעקב: "קטונתי מכל החסדים" מתגלות מידת הענווה הגדולה שהיתה בו ומידת האמת הנפלאה שלו, "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ'). יודע יעקב, שאף על פי שגם בביתו של לבן קיים תרי"ג מצוות – "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי" (רש"י ל"ב, ה' עפ"י מדרש אגדה) – וגם שם הקפיד על קיום המצוות, נשא ונתן באמונה, לא פשע במלאכתו ולמד תורה בכל שעותיו הפנויות – עם זאת לא היה לימוד התורה שלו בבית לבן כלימוד התורה שלו אצל שם ועבר. לכן חשש יעקב אבינו שמא "נתמעטו זכויותי".
אך לא כן מחשבותיו של הקב"ה. לא נדרש מיעקב ללמוד תורה עשרים וארבע שעות בבית לבן, אלא ללמוד רק בשעות המיועדות לכך, ולישון בשעת השינה, לאכול ולעבוד בזמנם.
עוד יש לבאר את חששו של יעקב, שמא זכות מצות ישיבת ארץ ישראל ומצות כיבוד אב ואם שקיים עשו יעמדו לזכותו. על כך אמר לו הקב"ה: כיון שהלכת בשליחות אבותיך ועם זאת שקדת בלימוד התורה וקיימת מצוות באמונה – זכויותיך עולות הרבה על זכויותיו.
הנה כי כן, יעקב אבינו, בענוותנותו ובאמיתותו, חשש ש"דבר הטובה" לא יבוא אליו בשל מיעוט זכויותיו בלימוד התורה, בכיבוד אב ואם ובישיבת ארץ ישראל, אך הקב"ה קיים את כל הבטחותיו, וראוי היה יעקב לקבלן בשל זכויותיו הרבות ובזכות אבותיו.
<h4>שק המטבעות של יעקב</h4>
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (ל"ב, י"א)
רבנו האר"י ז"ל אומר: כשאדם נמצא בעת צרה, כגון שהוא חולה וכדומה, אסור להזכיר לו את מעשיו הרעים אשר עשה. הסיבה לכך היא, שאיזכור חטאיו בשעה שתוקפות אותו צרות עלולה להעמיד מקטרגים שיטענו כי "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". מסיבה זו לא אומרים וידוי ביום ראש השנה, יום הדין, כדי שלא יקטרגו עלינו העוונות (עיין שו"ע הרב אור"ח סי' תקפ"ד סע' ב'; משנ"ב שם ס"ק ג'; כף החיים שם ס"ק ד').
לפי זה יש לשאול: מדוע אומר יעקב אבינו: "קטונתי מכל החסדים" ומזכיר את חששו שמא נתלכלך בחטא, בשעה שפוקדת אותו צרה קשה שממנה הוא כל כך חשש?
התשובה היא: מה שאמר "קטונתי" – אין הכוונה שיעקב נתקטן במעשים טובים, אלא בצדָקוֹת, כלומר: קטונתי בכספי ונתמעט רכושי מהחסדים שעשיתי.
אפשר להמשיל זאת במשל: ליעקב אבינו היה שק מלא כסף, שנעשה קטן מרוב הצדקות שנתן בחייו. זהו שאמר: "קטונתי".
<h4>מידת הענווה המותרת</h4>
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (ל"ב, י"א)
אומרים חז"ל (סוטה ה' ע"א): "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית שבגאווה". מה פירוש הביטוי "שמונה שבשמינית"? ביאר הגר"א: הפרשה השמינית שבתורה היא פרשת וישלח; והפסוק השמיני שבפרשה זו הוא "קטונתי מכל החסדים". מכאן רמז שגם הגאווה שהתירו לתלמיד חכם – שמונה שבשמינית – צריכה להיות בגדר "קטונתי".
דוגמא לענווה אפשר להביא מהרב הגאון המקובל האלקי חכם אפרים הכהן זצ"ל (שהיה תלמיד ותיק למרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א). לאחר נישואיי עברתי לגור בשכונת קטמון בירושלים. פעם אחת הגיע חכם אפרים לשכונתנו, ושאל כל עובר ושב איפה גר חכם מרדכי. הנשאלים השיבו לו, אך למרות זאת הוא המשיך ושאל כל אדם איפה גר חכם מרדכי. כך עשה עד שהגיע לביתי. כשנפגשנו, אמר לי שמטרת ביקורו היתה כדי לשאול אותי מקור לעניין מסוים בלימוד. אני לא ידעתי שיבוא לבקרני, והופתעתי מאוד, ומרוב התרגשות הראיתי לו מיד את המקור לדברים. חכם אפרים שמח, ויצא מביתי כשהוא משבח אותי שאני בקי גדול וכו'. רצתי אחריו ואמרתי לו שמעתה כולם יבואו לשאול שאלות, והרי זה מעבר לאמת. והוא ענה לי: זו בדיוק היתה כוונתי: שיבואו וישאלו! מזה אנו רואים את גודל הענווה שהיתה לו.
<h4>מתנות לעשו</h4>
"וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (ל"ב, י"ד)
הרבה מתנות שלח יעקב לעשו, מלבד עדרי הצאן המפורטים בכתוב: "עזים מאתיים ותישים עשרים". עוד אמרו חז"ל: "'ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו' – אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו" (רש"י בשם מדרש אגדה), מתנות יקרות ביותר!
ולמרות שרכושו של יעקב נחסר בגין אותן המתנות, ואילו רכושו של עשו נתרבה ביותר, הנה עשו שאין לו חצי תאוותו בידו אומר (ל"ג, ט'): "יש לי רב" – "רב" יש לו, אבל "כל" אשר הוא צריך אין לו. לעומתו, יעקב אבינו, העשיר השמח בחלקו, אוחז במידת ההסתפקות של אברהם אבינו ושל יצחק אבינו ואומר: "יש לי כל" – לא חסרתי דבר.
מידת הצדיקים וברכתם היא: "בכל" – ברכת אברהם, "מכל" – ברכת יצחק, "כל" – ברכת יעקב (עיין סוטה ה' ע"א; ב"ב י"ז ע"א). עליהם אמרה התורה (דברים כ"ו, י"א): "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה"'. מי שאוחז במידת ההסתפקות ירגיש תמיד שיש לו "כל".
התורה מפרטת את מספר הבהמות ששלח יעקב לעשו (ל"ב, ט"ו-ט"ז): "עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתנת עשרים ועירם עשרה"; והמפרשים מתלבטים בשאלה: מדוע רואה התורה צורך להרחיב כל כך בפירוט המתנות? בעל ה'אור החיים' הקדוש מבאר שיש בזה רמז: סך כל החיות הללו עולה תק"פ (580), שהוא בגימטריה 'שעיר' (שהוא עשיו). בבראשית רבה (ע"ו, ז') לומדים מכאן הלכות לגבי עונה האמורה בתורה וכו', עיי"ש.
אולם במדרש (בראשית רבה ע"ח, י"ב) מובא, שאדם אחד דרש לפני רבי הושעיא את הפסוקים ואמר: יבוא יום לעתיד לבוא שכל הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו יחזרו למלך המשיח על ידי אומות העולם, ככתוב: "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו (תהלים ע"ב, י') – "יביאו" אין כתיב, אלא "ישיבו". עשו יחזיר ליעקב את כל המתנות שנטל ממנו, לרבות תולדותיהן של המתנות. וכך אומר יעקב לעשו: עכשיו אשלח לך הרבה מתנות ולא אטול ממך כלום, אבל בבוא היום תשלח אותם אלי במושלם…
<h4>לא מדובשך ולא מעוקצך</h4>
עשו מוקיר את אחיו על שנתן לו מתנות רבות, ומעוניין לגמול עמו טובה. לכן הוא אומר ליעקב: אבוא איתך ללוותך ולשמור עליך בדרך, "נסעה ואלכה לנגדך" (וראה ברש"י). יעקב מסרב לכך. עשו מציע עצה אחרת: הוא ייתן ליעקב אנשים משלו כדי שילוו אותו, "אציגה נא עמך מן העם אשר איתי". גם לכך יעקב אבינו מסרב. מדוע מתעקש כל כך יעקב שלא להיענות להצעותיו הנדיבות של אחיו?
כתב גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים דברים מזעזעים: "אך יעקב אבינו ע"ה הרגיש בנזק הדבר הזה ואמר לו: אדוני יודע כי הילדים רכים וגו' – כלומר, ידעתי לא מאהבה וטוב לב אתה רוצה בכך, אלא כוונתך כדי להתגבר על זרעי ולשלוט בהם ע"י קלקול מעשיהם אשר יתקלקלו מחברת זרעך דאז ידפקום המקטרגים יום אחד ומתו כל הצאן. אמר 'יום אחד' על יום הכיפורים, שהוא יום אדיר בימי שנה שאין לו שני, שאפילו אותו היום שאין השטן שולט בו ודפקום מרוב קלקול מעשיהם"! (אגב, יש שמצאו בדברים אלו של רבינו יוסף חיים רמז למלחמת יום הכיפורים).
יעקב אבינו מבקש לנתק כל קשר בין בני ביתו ובין עשו ואנשיו. יעקב הכיר את עשו. הוא עשו שידע להעמיד פני צדיק בעוד ציד בפיו, כדברי רש"י (כ"ו, ל"ד): "עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ', י"ד): 'יכרסמנה חזיר מיער'. החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר: ראו שאני טהור! כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן". עם אנשים כאלה לא רצה יעקב אבינו ללכת, גם כאשר הם מתכוונים באמת ובתמים לשמור ולהגן עליו, בבחינת (תנחומא בלק ו'): לא מדובשך ולא מעוקצך.
יעקב אבינו אמנם משתחווה, מתחבק ומתנשק עם עשו, אך לאפשר לו להתקרב אל ילדיו – לכך אין הוא מסכים. וכך כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות דעות ה"ו) אודות שכנים רעים: "…כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכנותם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם".
ואכן, עשו הולך לדרכו (ג"ל, ט"ז): "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה". בדברי תרגום יונתן מובא, שנעשה ליעקב אבינו נס בכך שבאותו יום הגיע עשו אל ביתו, בקפיצת הדרך, כדי שלא ינסה להתקרב שוב אל יעקב.
<h4>ירך יעקב</h4>
"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה" (ל"ב, ל"ג)
צריך להבין: מה הקשר בין ההלכה לטעמה? האם בגלל שיעקב אבינו נפגע מהמלאך, לא יאכלו בני ישראל לדורות את גיד הנשה?
ביאור העניין. יעקב אבינו היה תמים ושלם, ורצה שמיטתו תהיה שלימה כמותו, דהיינו: שיהיו כל בניו ויוצאי ירכו צדיקים ויראי שמים, שכל מעשיהם בדרך התורה והיראה. שׂרו של עשו יודע היטב שכאשר יש "קול יעקב", אז אין הידיים ידי עשו, ואבד כחו וחילו. לכן נאבק המלאך עם יעקב, כדי לנצח אותו ולבטל ממנו את כוח הקדושה שבו. אבל ראה המלאך "כי לא יוכל לו", שכן יעקב דבק ואחז בקדושה בכל כוחו, או אז אמר המלאך: אם ליעקב אינני יכול – אגע בכף ירכו, להשפיע טומאה על בניו וזרעו אחריו, יוצאי ירכו. פגע המלאך בכף ירך יעקב. מכה זו כאבה עד מאוד ליעקב, ולא בשל הפגיעה הפיזית, אלא מפני החשש שמא יצליח עשו ח"ו לפגוע בבניו ולהכניס בהם את כוח הטומאה.
אבל בהמשך נאמר: "ויזרח לו השמש". זו "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג', כ'), אשר ריפאה את הכאב.
לזכר המאבק הזה "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" – כלומר: תמיד יעשו בני ישראל חשבון נפש ויבדקו את עצמם, שמא היצר הרע הצליח לפגוע חלילה בילדי ישראל. בני ישראל אינם אוכלים את גיד הנשה, כדי לזכור ולהזכיר את חשיבות חינוכם של ילדי ישראל, עד כמה צריכים האבות להיזהר בקדושת הילדים ובטהרתם, לגדלם בדרכו של יעקב אבינו סבא קדישא, בדרך התורה והיראה.
זאת ועוד, כאשר רואה היצר הרע שאין הוא יכול לפגוע ביעקב – אלו תלמידי החכמים הלומדים תורה בשקידה יומם וליל – הולך הוא לעשירים, לתומכי התורה, ומנסה לפתות אותם שיפסיקו לתמוך בלומדי התורה. על תומכי התורה נדרש בזוהר הקדוש, על פי הפסוק: "שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קי"א, י') – "אלו תמכין דאורייתא" (זוהר ח"ג – נ"ג ע"ב); "ואנון 'ותומכיה', כמה דאת אמרת (שיר השירים ה', ט"ו): 'שוקיו עמודי שש' – דאינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין לאורייתא מרישא עד סיומא דגופא, וכל מהימנותא בי תלייה, ואתמך וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני" (תרגום: הם המטילים מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, הם תומכי התורה מראש ועד סיום הגוף, וכל האמונה בזה תלויה, והתומך זוכה לבנים הראויים להיות נביאים נאמנים).
כמה נשגבה מעלתם של תומכי רבנן, המחזיקים בידי לומדי התורה וזוכים לעטר את בניהם בעטרות גדולות מאוד.
אך המלאך הרע, לא רק שאינו יכול ליעקב, לתלמידי החכמים, גם בתומכיהם אין הוא מסוגל לפגוע. בני ישראל לא יאכלו את גיד הנשה, יזכרו את חשיבות החינוך ולימוד התורה, וימשיכו לתמוך בלומדי התורה.
חייב כל אדם להתפלל על בניו, שילכו בדרך התורה. עליו לחנך אותם להתגדל בתורה ובמצוותיה. צריך כל אדם לתמוך בלומדי התורה. זהו כוח התורה, הרמוז בקולו של יעקב, אשר משבר את שרו של עשו ומבטל את פגיעתו.
ידעו כל המחזיקים בקופת השלטון, שעיקר היחלשותם של כל אויבינו תלוי בהחזקת קולו של יעקב. ככל שמרפים את ידי לומדי התורה – מגבירים את כוחם של אויבינו. תקציב החינוך ולימוד התורה צריך להיות הראשון במעלה, אפילו לפני תקציב הביטחון. בזה תלוי בטחוננו וחינוך הדורות הבאים.
חובתנו להתחזק במאוד בחינוך הילדים ולגדל אותם בדרך התורה, ולא תעלה בידם של כל אותם מנגחים מאומה ממזימותיהם.
אשר על כן, גם אם ישלם אדם עבור חינוך בניו, זו השקעה חשובה. ולא יחשב אדם כמה הוצאות הוא מוציא לצורך בניו בלימוד תורה, כי הקב"ה משלם לו על זה (ועיין במסכת ביצה דף ט"ז ע"א).
<h4>שלם בתורתו</h4>
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (ל"ג, י"ח)
כתב רש"י על פי דברי חז"ל (שבת ג"ל ע"ב): "שלם בגופו – שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו – שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו – שלא שכח תלמודו בבית לבן".
אמנם רש"י על הגמרא (שם) כתב בסגנון שונה: "שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך". בדרך כלל, ישנם שני דברים המעכבים את האדם ומפריעים לו ללמוד: האחד- חסרון בריאות; כי אם הוא חולה, אינו יכול ללמוד בנחת. והשני- חסרון פרנסה, כדברי חז"ל (ירושלמי תרומות סו"פ ח' ה"ד, מ"ו ע"ב): "כל האברים תלויין בלב – והלב תלוי בכיס".
שלמותו של יעקב אבינו היתה בהיותו שלם בגופו, שזרחה לו השמש, ובאותו היום שהוכה נרפא מצלעתו, ככתוב (מלאכי ג', כ'): "שמש צדקה ומרפא בכנפיה". וגם שלם בממונו – שלא נחסר מממונו מאומה. וכאשר היתה לו בריאות ופרנסה טובה ממילא התוצאה היתה שהיה שלם בתורתו.
התורה טורחת לספר לנו שיעקב אבינו היה שלם בתורתו. מי לנו בעל יסורים גדול כיעקב אבינו אשר התייסר בבית לבן, ולמרות הכל בעת שנדדה שנתו עסק בתורה יומם ולילה, וכן במשך ארבע עשרה שנה שקד בבית המדרש של שם ועבר ולא ישן. ואף על פי שעם לבן גרתי – תרי"ג מצוות שמרתי, ולא שכח את תלמודו. ואכן, הלכה פסוקה היא ברמב"ם (פ"א מהל' תלמוד תורה הל' ח') שכל אדם מישראל חייב בלמוד תורה, וז"ל: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין… חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר (יהושע א', ח'): 'והגית בו יומם ולילה'".
כי מי שאינו חש ליסורים ולהפסד ממון – ואף על פי כן עוסק בתורה וחוזר על תלמודו – תלמודו מתקיים בידו, ומתוך שלומד מעוני ויסורין, סופו ללמדה מעושר ובנחת.
במשך ארבע עשרה שנות שהותו של יעקב בבית שם ועבר, היה פנוי ללמוד תורה יומם ולילה, אבל במשך עשרים שנה ששהה בבית לבן, היה עסוק בכל עת בעבודתו, וכמו שהוא עצמו העיד על עבודתו (ל"א, מ'): "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני". והיה מקום לחשוב שמשום כך לא היה יעקב אבינו פנוי ללמוד תורה, משום כך התורה מעידה שהיה שלם בתורתו שלא שכח מתורתו מאומה, ובכל רגע שהיה עסוק בעבודתו בבית לבן הרשע, היה משנן את לימודו שלמד בבית אביו ובישיבת שם ועבר, וכך נשאר שלם בתורתו.
וההדגשה כאן היא, שלימוד התורה של יעקב אבינו היה חשוב אצלו יותר מכל שאר הדברים שהיו ברשותו, יותר מממונו, ויותר מגופו. חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר בשם בעל הבא"ח זיע"א, שכל אדם שאינו מצליח לישון לאחר יום של עבודה מפרכת, הרי מיד הוא נוטל כדור שינה, אבל יעקב אבינו לא עשה כן, אלא ביום הוא למד ושינן תורה שבכתב, ובלילה – תורה שבעל פה, וכך לא שכח מאומה מתורתו.
<h4>הצניעות בבית יעקב</h4>
"וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל… וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (ל"ד, ז')
שמירת הצניעות היא כוחה של ישראל ויתרונה על כל אומות העולם. יעקב אבינו חינך את בניו לדרך של צניעות. כששמע יעקב את מעשה חמור ודינה, החריש וחיכה לראות את תגובת בניו: האם הפנימו את חינוכו, או שמא יקבלו את העניין בשוויון לב?
מתגובתם של בני יעקב ומהתבטאותם החריפה על המעשה וכינויו "נבלה" – אנו למדים עד כמה היה הדבר חשוב בעיני יעקב, ועד כמה חונכו בניו לשמור על הצניעות מכל משמר.
כשיצאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו מן המערה, אמר רשב"י, כיון שנעשה להם נס ילך ויתקן דבר מה שצריך תיקון בעולם (שבת ל"ג ע"ב). כך גם יעקב אבינו לאחר שניצל מהמלאך ומעשו והגיע שלם לשכם, כתוב עליו: "ויחן את פני העיר" – תיקן להם כמה דברים, והגמרא (שם) מפרטת מה הם הדברים שתיקן, וז"ל: "'ויבא יעקב שלם', ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. 'ויחן את פני העיר', אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם". ומקשים: מה מצא יעקב אבינו לתקן להם דברים מעוטי ערך? ונראה לבאר שאדרבה, יעקב אבינו לימד לדורות עד כמה צריכים להקפיד בעניינים של צניעות ושל קדושה וטהרה במחנה ישראל. תיקן להם שווקים, שיהיו השווקים כשרים ולימד שלא תהיה סכנה רוחנית להסתובב בשוק. וידעו בנות ישראל שמוטלת על שכמן אחריות לשמור על צניעותן לבל יינזקו אחרים על ידן. כמו כן תיקן להם מרחצאות שלא יהיו חלילה מעורבים כלל, וגם שלא יהיה מקום שבו מתרחצות נשים, ובזמן אחר גם גברים (עיין גיטין דף צ' ע"ב רש"י ד"ה "במקום"), אלא ישנה הפרדה מוחלטת (ומובא שם בגמרא שהוציא רשב"י כל ספק טומאה מהעיר טבריא, והעביר קברים לא מסומנים לבית הקברות וכך פינה את הדרכים לכהנים).
<h4>קבורת רחל</h4>
"וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם" (ל"ה, י"ט)
לכאורה צריכה היתה רחל להיקבר במערת המכפלה, אבל יעקב קובר אותה באפרת היא בית לחם.
כדי להכיר את מקום קבורתה אין אנו צריכים להסתמך על ספרי ההיסטוריה של אומות העולם, נוצריים וישמעאליים, המאשרים כי מקום זה נמצא בסביבות בית לחם. לנו די במה שאמרו חז"ל, כמובא בפירושי רש"י, רמב"ן ושאר המפרשים. רש"י כותב (מ"ח, ז'): "'כברת ארץ' – מידת ארץ, והם אלפיים אמה כמידת תחום שבת". דהיינו: כק"מ אחד עד בית לחם.
הרמב"ן כתב בפירושו (שם), שרחל נקברה "ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה". וכבר הניחו הגאון באר שבע בספרו 'צידה לדרך' ואחרים את דברי רמב"ן הללו ב'צריך עיון', שכן הם מסתמכים על מה שאמר שמואל הנביא לשאול (שמואל א' י', ב'): "בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח"; ואילו פסוק זה עצמו קשה: הרי היא נקברה בבית לחם, בגבול יהודה, ולא בגבול בנימין! (ועיין שם כיצד מסבירים רש"י, רד"ק ומצודות ושאר המפרשים את הכתוב).
אבל ידוע שהרמב"ן התחיל לכתוב את פירושו בגולה, ואחר כך עלה לארץ. בפרשתנו הוא כותב (ל"ה, ט"ז): "זה כתבתי תחילה. ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לא-ל הטוב והמיטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל (אלפיים אמה), והנה הוכחש הפירוש הזה וגם דברי מנחם. אבל הוא מידת הארץ, כדברי רש"י" וכו'. ועוד הוסיף וכתב (בשונה ממה שכתב בפירושו לפרשת ויחי): "וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימין רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (שמו"א א', א') רחוק ממנה יותר משני ימים. על כן אני אומר שהכתוב שאומר (ירמיה ל"א, י"ד): 'קול ברמה נשמע' – מליצה, כדרך משל, לאמור: כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר". על פי תוספת זו של הרמב"ן מתורצת הקושיה ששאלו המפרשים על פירושו הקודם של הרמב"ן.
ועיין לספר 'כפתור ופרח' (פ"י ופרק י"א) שכתב: "מירושלים לדרום ביושר כמו שעה, שם קבורת רחל, ומשם לבית לחם כאלפיים אמה". ובספר 'חִבַּת ירושלים' (להרב חיים הלוי הורוויץ, מאמר ב' זוכר אבות אות א') כתוב, שרבים הולכים לקברה של רחל ומתפללים עליה שתשפיע במרום בבכייתה על בניה. ויש שהולכים לשם בזמנים קבועים (בעשרת ימי תשובה) ללמוד כל היום וכל הלילה. בפרט נוהגים כך ביום י"א בחשוון, יום פטירתה (עיין לרבינו בחיי עה"ת שמות א', ז').
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ</h4>
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו" (ל"ב, ד')
כאשר בא יעקב אבינו בחזרה לארץ ישראל הוא נפגש בשני מחנות של מלאכים, "מחניים": מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ. וצריך להבין: מלאכי חוץ לארץ ליוו את יעקב עד כאן, וכבר סיימו את תפקידם. מדוע הם נשארים עם יעקב?
ונראה לבאר שיש הבדל בין מלאכי חוץ לארץ לבין מלאכי ארץ ישראל. מלאכי חוץ לארץ הם מלאכים תקיפים וחזקים, אבל מלאכי ארץ ישראל הם עדינים ורכים. כשראה יעקב אבינו שמלאכי חוץ לארץ ממשיכים ללוותו, הבין שיש כאן רמז מן השמים שעדיין יש בהם צורך ושעליו להיעזר בהם. לכן שלח יעקב לעשו אחיו דווקא את מלאכי חוץ לארץ התקיפים, ולא את מלאכי ארץ ישראל העדינים, כדי שיטפלו כיאות בעשו…
<h4>יעקב שומר תרי"ג מצוות</h4>
"עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה" (ל"ב, ה')
"'גרתי' – בגימטריא תרי"ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י ע"פ מדרש אגדה)
יש לשאול: כיצד יעקב אבינו אומר ששמר תרי"ג מצוות, והרי בחו"ל ישנן מצוות שאי אפשר לקיימן, כדוגמת תרומות ומעשרות, מצוות השייכות לבית המקדש ועוד?
אלא שצריך לדייק בלשונו של יעקב: הוא אומר "תרי"ג מצוות שמרתי" – מלשון ציפיתי, כמו שביאר רש"י את הפסוק: "ואביו שמר את הדבר" – "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". יעקב אבינו ציפה והשתוקק כל תקופת שהותו בחו"ל לרגע שבו יכול יהיה לקיים את כל תרי"ג המצוות, בארץ ישראל.
עלינו ללמוד מכאן מוסר גדול. היצר מנסה להפיל את האדם ברוחו, ואומר לו: הלא התורה רחבה מיני ים, גם אם תלמד כל חייך תורה לא תשיג אלא מקצתה. אל יתן האדם ליצר להפילו. ילמד מהפרשה, מיעקב אבינו, שאדם צריך להשתוקק כל חייו ולצפות מתי יוכל ללמוד עוד ועוד, עד שיגמור את כל התורה כולה – ויעלה לו כאילו עשאה.
כמובן, אין הכוונה שאדם ישב בטל ויקבע במחשבתו ציפייה ותקווה ללמוד תורה… עליו ללמוד תורה בכל כוחותיו, והקב"ה יצרף את המחשבה ואת הציפייה שלו לכלל מעשה.
עוד נראה ליישב את דברי יעקב. אמנם לא קיים יעקב בפועל את כל תרי"ג המצוות, אך מנגד עלול היה לעבור עליהן. כל זמן ששהה בביתו של לבן הרשע היה עלול בקלות להידרדר אחריו ולעבור על מצוות התורה. על כך אומר יעקב: "תרי"ג מצוות שמרתי" – הכוונה שלא למד ממעשיו הרעים של לבן. וכבר אמרו חז"ל (עיין מכות פ"ג משנה ט"ו): "ישב אדם ולא עבר עבירה – מעלים עליו כאילו קיים מצוה". באופן הזה קיים יעקב אבינו את תרי"ג המצוות.
<h4>שמא יהרוג את אחרים</h4>
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (ל"ב, ח')
"'ויירא' – שמא יהרג, 'ויצר לו' – אם יהרוג הוא את אחרים" (רש"י בשם בראשית רבה ע"ו, ב')
שואל מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א: מדוע אומר רש"י שיעקב פחד שמא יהרוג הוא "את אחרים"? די היה לרש"י לומר שיעקב פחד שמא ייהרג ושמא יהרוג.
וענה הרב: באמת יעקב אבינו לא חשש כלל מעשו ומפמלייתו. כוח רב היה ליעקב, כפי שתיארה התורה (כ"ט, י'): "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר" – "כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול" (רש"י שם). גם בהמשך תספר התורה שאפילו המלאך של עשו לא יכל לו. אם כן, ממה חשש יעקב?
על משה, בשעה שהרג את המצרי, נאמר (שמות ב', י"ב): "וירא כי אין איש" – התבונן וראה עד סוף הדורות שלא יצא ממנו "איש", ולכן הרגו (עיין ילקוט שמעוני רמז קס"ז בשם מדרש אבכיר). באופן דומה, הסתכל יעקב בצאצאיו של עשו, וחשש שמא יהרוג אותו וגם "את אחרים" איתו. ומי הם ה"אחרים"? יש כאן רמז לרבי מאיר בעל הנס, שמכונה בגמרא 'אחרים' (כמובא בגמרא בהוריות דף י"ג ע"ב, "אסיקו לרבי מאיר אחרים"). יעקב פחד שאם יהרוג את עשו, הוא 'יהרוג' גם את רבי מאיר בעל הנס שהיה מזרעו של עשו (עיין גיטין נ"ז ע"א).
כעין זה מסופר על יהודי פיקח מאוד שהיה מקורב למלך, ושונאיו הלשינו עליו מידי יום, עד שכעס עליו המלך וביקש להורגו. שאל אותו המלך: אתה יודע מהו מזלך? (הבין אותו יהודי שרוקמים מזימה נגדו ורוצים להכשילו). אמר לו: שמזלו פחות מעט ממזלו של המלך, וכי על פי מזלו הוא ימות יום אחד לפני המלך. מששמע כך המלך נבהל מאוד וציוה למשרתיו לשמור עליו מכל משמר לבל יאונה לו כל רע.
הסבר נוסף: יעקב אבינו חשש שמא תעמוד לעשו זכות אחת של כיבוד אב ואם. שהרי יעקב אבינו לא קיים מצוה זו במלואה בהיותו ארבע עשרה שנה בבית שם ועבר ועשרים שנה בבית לבן. כמו כן חשש יעקב אבינו שמא יש לו עוון בכך שנשא שתי אחיות (למרות שבחו"ל לא קיימו את התורה). שני החששות האלו רמוזים בפסוק: "ויירא" – מרמז על מורא אב ואם, כמו שנאמר (ויקרא י"ט, ג'): "איש אמו ואביו תיראו"; "וייצר לו" – מרמז על האיסור להתחתן עם שתי אחיות, שנאמר (שם י"ח, י"ח): "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור".
<h4>והיה המחנה הנשאר לפליטה</h4>
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ… וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (ל"ב, ח'–ט')
"'והיה המחנה הנשאר לפליטה' – על כורחו, כי אלחם בו" (רש"י)
אם יעקב היה בטוח בעצמו שינצח – שכך כתב רש"י "על כרחו" – לשם מה היה עליו לחצות את המחנה לשניים?
אלא, הקב"ה הבטיח ליעקב (ל"ב, י"ב): "היטב איטיב עמך", וביאר שם רש"י (עפ"י בראשית רבה ע"ו, ז'): 'היטב' – בזכותך, 'איטיב' – בזכות אבותיך. לכן חשש יעקב שמא זכותו-שלו לא תעמוד לו, ורק חצי מהמחנה יישאר לו בזכות אבותיו. לכן חצה את המחנה לשניים.
עוד יש לפרש, לאור דברי הרמב"ן (פרשת לך לך ריש פרק י"ב, עיי"ש), שיש הבדל בין הבטחה על ידי נביא להבטחה ישירה מאת הקב"ה. הראשונה מתקיימת ללא תנאים, אפילו אם האדם חוטא; אבל הבטחה שהקב"ה מבטיח באופן ישיר תלויה ועומדת בזכותו של האדם: אם ייחטא תתבטל ההבטחה שהובטחה לו. לכן אמר יעקב אבינו: "ואתה אמרת" – כלומר: ההבטחה היתה מהקב"ה באופן ישיר, ולכן אני חושש שמא נתלכלכתי בחטא ותבטל ממני את הבטחתך. מחמת חשש זה נאלץ יעקב אבינו לחלק את המחנה לשניים.
<h4>מנחה היא שלוחה</h4>
"מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (ל"ב, י"ט)
חכם מנשה שלו ע"ה אמר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בדרך בדיחותא: בנוהג שבעולם שבכל עדר ישנם כלבים ששומרים עליו. אם כן, יש לשאול: מדוע לא צירף יעקב כלבים לעדרים ששלח לאחיו?
והוא ענה על פי מעשה. מסופר על שמש ירא שמים שיצא לחפש עשירי למניין לתפילת מנחה. השמש כבר החלה לשקוע אט אט, והנה מרחוק הוא רואה יהודי הולך בדרך. צעק השמש לעברו: "מנחה! מנחה!" כששמע אותו היהודי, התחיל לברוח במהירות. השמש לא הרפה, והחל לרוץ אחריו. לאחר ריצה ארוכה נעצר אותו יהודי מחמת עייפותו, והשמש תפסו. אמר השמש לאותו יהודי: אני צריך להודות לך, כי עתה נפתרה לי אחת מהקושיות שיש לי, והיא: מדוע לא שלח יעקב אבינו לעשו גם כלבים לשמור על העדר? והתשובה היא, שהוא אכן שלח כלבים, אך כשהם שמעו "מנחה! מנחה!" – ככתוב: "מנחה היא שלוחה לאדוני" – מיד ברחו. הבין אותו יהודי את הרמז, והצטרף אל השמש להשלים מניין למנחה…
<h4>ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה</h4>
"וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" (ל"ג, ג')
כתוב במגילת אסתר (אסתר ג', ב'): "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן… ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". בגמרא מובא (מגילה ט"ו ע"א), שהיה למרדכי שטר חתום שבו נכתב שהמן הוא עבדו, ובכל אופן הפציר המן במרדכי שישתחווה לו, כדי שלא יתבזה בעיני אחרים.
אמר המן למרדכי: מדוע אינך משתחווה לי? הרי גם הסבא שלך, יעקב, השתחווה לסבא שלי, לעשו! השיב לו מרדכי: יעקב אבינו אמר את הפסוק (תהלים ט"ז, ח'): "שויתי ה' לנגדי תמיד" והשתחווה לה', ולא לעשו. אמר המן למרדכי: אם כן, גם אתה תעשה כן! אמר לו מרדכי: יעקב אבינו יכול היה לעשות כן ולא חשש למראית העין, כאילו הוא משתחווה לעשו, שכן אז היו איתו רק אחד עשר ילדיו. להם הוא הסביר מראש את כוונתו, ולא היה חשש טעות. אבל אני, אם אשתחווה לך, יראו זאת כל העולם, ולא ידעו ולא יבינו שהשתחוויתי לה', ולא לך.
אמר לו המן: אם כך יש לי עצה, כשתגיע לברכת 'מודים אנחנו לך' בתפילה ותכרע, אני אעבור לפניך. אמר לו מרדכי: בברכת 'מודים' אני סוגר את עיניי ולא מסתכל. אמר לו המן: אם כך, כשתכרע ב'עלינו לשבח' אעבור מולך. הבין מרדכי שלא יצליח להיפטר מעצת המן, ולכן: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" – גם כשאמר 'עלינו לשבח' לא כרע ולא השתחווה, כדי שלא יאמרו שהשתחווה להמן (ועיין מהר"ם שיף בסוף מסכת חולין בדרושים נחמדים, וכן הביא גם הבא"ח).
<h4>עד אשר אבוא</h4>
"עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (ל"ג, י"ד)
הגמרא (סוכה כ"א ע"ב) מלמדת אותנו, ש"אפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר (תהלים א', ג'): 'ועלהו לא יבול'". הזהירה התורה (דברים כ"ג, כ"ד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית". הרי שכל מילה שמוציא תלמיד חכם מפיו צריכה להיות מדוייקת ואמיתית. הכיצד, אם כן, אומר יעקב לעשו: "עד אשר אבוא", והוא לא נתכוון כלל לבוא אליו?
רש"י פירש שני פירושים. האחד – יעקב עשה זאת כדי שלא יינזק וכדי שלא יאונה לו כל רע; ובאמת "לא היה בדעתו ללכת, אלא עד סוכות".
והשני – אכן התכוון יעקב לקיים את דבריו, אבל רק בעוד זמן רב. לעתיד לבוא ילך אצלו, בימי המשיח, כפי שנאמר (עובדיה א', כ"א): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (וראה ברמב"ן פירוש נוסף).
רבנו יעקב בעל ה'טורים' כתב: "אבוא אל אדוני שעירה" – סופי אותיות אלי"ה, לומר שאחר הגלויות יבוא אליה (אליהו), לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, ואז יקויים (עובדיה א', כ"א): "ועלו מוֹשִׁעִים בהר ציון לִשְׁפֹּט את הר עשו".
וכבר אמרו חז"ל (ראה רש"י ויקרא כ"ו, מ"ב), שיעקב אבינו נטל את האות ו' מאליהו כמשכון, עד אשר יבוא ויבשר את הגאולה.
אומר יעקב: "עד אשר אבוא" – הוא ואליהו הנביא יעלו לשפוט את הר עשו, ולבשר לישראל כי בא זמן הגאולה.
<h4>שעיר וסוכות</h4>
"וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (ל"ג, ט"ז – י"ז)
אמרו בדרך רמז (עיין רקאנטי): עשו הלך שעירה – זהו השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים; ויעקב נסע סוכותה – מיד במוצאי יום הכיפורים מתחילים בקיום מצות סוכה…
<h4>שמירת השבת</h4>
"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (ל"ג, י"ח)
מובא במדרש (בראשית רבה ע"ט, ו'), שיעקב אבינו נכנס לעיר עם דמדומי חמה, מבעוד יום, ומיד קבע תחומין לפני כניסת השבת.
מאז ומתמיד דאגו גדולי האומה לכבודה של השבת ולשמירתה. יהושע העמיד את השמש בגבעון, כיון שהיה זה ערב שבת, ולא רצה יהושע לחלל את השבת במלחמה.
אומרים חז"ל במדרש (עיין ילקוט שמעוני יהושע רמז כ"ב; רש"י יהושע י', י"ג): בשעה שאמר יהושע לשמש לעמוד לא רצתה לשמוע בקולו. טענה השמש, שהיא נבראה כבר לפני אלפי שנים, ואילו הוא, יהושע, לא נברא אלא לפני כמה עשרות שנים בלבד. אמר לה יהושע: הסבא שלי, יוסף הצדיק, כבר חלם שהשמש והירח משתחווים לו, אם כן עליך לשמוע בקולי! הרי שגילה הקדום לא מונע ממנה מלהשמע לבני האדם המקיימים את רצון הבורא. לכך לא היה לשמש מענה, ונעמדה לכבודם של ישראל שהיו עסוקים במצות כיבוש הארץ, ולכבודה של השבת.
<h4>חלק בארץ ישראל</h4>
"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (ל"ג, י"ט)
שואל האבן עזרא: לשם מה היתה התורה צריכה להדגיש את הקניין שעשה יעקב? בסך הכל קנה חלקת שדה פשוטה!
והוא משיב: "והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא". יש לבאר את דבריו, שמי שקונה חלק בארץ ישראל, אף שהוא נמצא בחוץ לארץ – יש לו מצוה; על אחת כמה וכמה מי שקונה חלק בארץ ישראל, והוא גם גר בה, ואף נוהג בה כראוי למי שנמצא בפלטין של מלך, לפי הסדרים המיוחדים של מלכות ה', דהיינו: לפי התורה והיראה – הרי שזכות ארץ ישראל תעמוד לו שיהיה לו חלק לעולם הבא.
<h4>שמותיו של יעקב</h4>
"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ג, כ')
חז"ל אומרים (מגילה ח"י ע"א): "שקראו הקב"ה ליעקב א-ל".
כאשר ניסה בלעם לקלל את עם ישראל, קראם בשם "יעקב" – ולא עלתה בידו לקלל אותם; ניסה בשם "ישראל" – ולא הצליח. זהו שאמר הפסוק: "לך ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל" (במדבר כ"ג, ז').
אז הבין בלעם שלעם ישראל יש שם מיוחד, שלא השתמש בו בקללתו, ולכן לא יכול היה לפגוע בהם. הוא השם שקרא ה' ליעקב: "א-ל". על כך אמר בלעם (שם, כ"ג): "עתה יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (עיין לגר"א בספרו 'קול אליהו' פרשת בלק אות צ"ז).
<h4>דרך עלייה</h4>
"וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל" (ל"ה, ג')
את לשון הפסוק: "ונקומה ונעלה" יש לבאר דרך רמז: יעקב אבינו מדריך את בניו ואת זרעו אחריו שתמיד צריך להתקדם ולהוסיף במצוות.
בבחינת (ל"ז, ג') "ויעקב אהב את יוסף" – כדברי חז"ל (ויקרא רבה י"ט, ב'): מי שלמד משנה אחת – יוסיף עוד, מי שלמד דף אחד – יוסיף עוד, וכך יעלה ויתעלה מחיל אל חיל, להגביר חיילים לתורה.
לכן אמר יעקב אבינו "ונקומה ונעלה": "נקומה" – נעלה, לא נעמוד, ואז: "נעלה" – במסילה העולה בית-אל.
<h4>סגולה לעת צרה</h4>
"וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (ל"ה, ה')
פסוק זה חשוב מאוד, וטוב לשננו ולזוכרו, לפי שיש בו סגולה לאומרו בכל עת צרה שלא תבוא על הפרט ועל הכלל.
<h4>שמירת טהרה</h4>
"וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" (ל"ה, י"ז)
יש להבין את דברי ההרגעה של המיילדת: "אל תיראי, כי גם זה לך בן". מדוע העובדה שיש לה בן עשויה להרגיע את רחל, שחששה ממותה בעת הלידה?
אלא אמרו חז"ל (שבת פרק ב', משנה ו'): "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן", וסימנך: חנ"ה – חלה, נידה, הדלקת הנר. אמרה רחל: נר וחלה – גלויים הם לכול, וכולם יודעים שאני מקפידה עליהם; אך אולי חושדים בי שלא הקפדתי על הלכות נדה.
על כך אמרה לה המיילדת: "אל תיראי – כי גם זה לך בן". הרי אמרו (עיין ויקרא רבה י"ד, ז'; ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפ"ט): אשה ששומרת שבעה של נדה זוכה לשמונה של ברית מילה, ומכאן שלידת הבן היא הוכחה גלויה שנזהרת בהלכות נדה.
<h4>בן אוני ובנימין</h4>
"וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין" (ל"ה, י"ח)
מדוע יעקב אבינו לא שמר את צוואת רחל לקרוא לבנה "בן אוני", וקראו "בנימין"?
"בן אוני" – הוא שם של צער, כפירושו של רש"י: "בן צערי", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כלשון הפסוק (מלכים ב' ג', ט"ו): "והיה כנגן המנגן" (עיין שבת ל' ע"ב). רצה יעקב שתשרה שכינה בבנימין, ולכן לא רצה לקוראו "בן צערי". לכן שינה את שמו ל"בנימין", כביאור רש"י: "בן ימין, לשון (תהלים פ"ט, י"ג): 'צפון וימין אתה בראתם'".
ידועים דברי חז"ל (עיין יומא י"ב ע"א), שבנימין השתוקק שהשכינה תשרה בחלקו. באמת זכה בנימין, ידיד ה', שהמקדש ייבנה בחלקו. במקום המקדש מקום השכינה אין צער, אין בן אוני, אלא – בנימין.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>מעלת מקום קבורת רחל</h4>
"וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (ל"ה, י"ט – כ)
כידוע היה עונה מרן הרב זצ"ל לשאלת כהנים רבים, האם אפשר להתפלל בקבר רחל?
והשיב: יש לדעת שאין שום רשות לכהן להכנס לשום קברי צדיקים כגון לקבר רשב"י וכדומה (פעם אחת ויחידה נכנס הגאון המקובל האלקי רבי שאול דוויק הכהן, והיה זה בגלל צורך דחוף של פיקוח נפש ואין ללמוד ולהתיר מאותו המעשה), חוץ מקבר רחל וממערת המכפלה (עיין לספר הלכה חלק ב' עמוד קי"ב שהעיד המקובל האלוקי ר"י אלפייה זצ"ל בספרו אהבת השם עמוד קכ"ח הגה פ"ז).
הטעם לכך הוא שאין שום ידיעה ברורה בדבר מיקומם המדוייק של רחל אמנו ושל אבותינו הקדושים, ומה שמסומן מקום קבורתם של אברהם של יצחק ושל יעקב במערת המכפלה, אינו אלא על פי השערה אבל אין ידיעה ברורה על מיקום נקודתי של הקבורה, ומה שאומרים המוסלמים היכן מקום קבורתם של האבות אינו אלא שקר וכזב, כי תיאור מקום קבורתם המובא בש"ס אינו תואם את דבריהם, ומקום מנוחתם זה למטה למטה. הגאון רבי יצחק אלפייא ע"ה אמר בזמנו שמותר לכהנים להכנס לקבר רחל, ואני רגיל לומר שעליו אנחנו מסתמכים.
ואמרתי בזמנו לרה"ג צבי יהודה הכהן קוק ע"ה שכתוב בספר 'קונטרס היחיאלי' שמותר לכהנים להכנס לקבר רחל. הוא שאל אותי: מה אומרים שם? אמרתי לו שקוראים שם פסוקים של רחל אמנו. הוא נסע לשם, אבל לא נכנס אלא עמד בדלת. כשחזר שאלתי אותו מדוע לא נכנסת? הוא ענה לי: אבא שלי לא נכנס, גם אני לא נכנס. וכשכבשו את קבר רחל, מינה אותנו הרה"ג יצחק ניסים זצ"ל על המקומות הקדושים, ועשינו פתח נוסף גם מהכניסה השניה שגם הכהנים יוכלו להכנס.
סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם סיפר לי יהודי אחד שהגיע לקבר רחל כשהגרמנים י"ש הגיעו למצרים, וראה איך הרה"ג יהודה פתייא זצ"ל בכה ודמעותיו נפלו לתוך קערה, וביקש לעשות תיקון רחל ולומר תפילות מיוחדות על קברה. סיפר להם הרב יהודה פתייא זצ"ל, שהוא ראה את דמותה של רחל אמנו עולה לכיוונם, וצעק: עד מתי את לא שומעת את קולנו! שאלתי את אותו האיש שהיה עם חכם יהודה פתייא ע"ה, אם הוא יכול לזכור ולהראות לי את המיקום המדוייק של צורת שכיבתה כפי שתיאר לו חכם יהודה פתייא ע"ה ואמר לי שכן. הלכתי עמו לשם והראה לי את המיקום המדוייק, ועל פי תיאורו התחזק אצלי ההיתר של רבי יצחק אלפייא ע"ה שהתיר לכהנים להכנס לקבר רחל אמנו.
עוד סיפר הרב: לפני קום המדינה היתה רבנית מפורסמת בירושלים שהיתה מתמידה מידי יום ביומו לבוא לקבר רחל ולדאוג לשמירת המקום. היתה תקופה שהיה מגיע גם לקבר רחל מידי יום יהודי ספרדי תמים יר"ש שהיה בין היתר דואג להקפיד לאכול במקום פיתה עם זעתאר ושמן זית. והרבנית היתה תמהה על התנהגותו הלזו, עד שביום מן הימים כבר לא יכלה להתאפק ושאלה אותו: האם אתה לא מרגיש שזה לא מתאים התנהגותך במקום הזה, בצורה כזו? אך הוא השיבה בתמימות: "אמא תמיד אוהבת לראות את הבן שלה אוכל". אמרה אותה הרבנית: כמה אנו צריכים ללמוד מאותו יהודי יר"ש שהרגיש ממש שנמצא אצל אמא 'רחל'. ואכן לפני קום המדינה היו הולכים לקבר רחל להתפלל, והמפתח היה בידי אביו של הרב הגאון בן – ציון פריימן ע"ה, והוא היה פותח בער"ח ובחודש אלול ובעשי"ת, וביום י' חשון יום ולילה ויום והיתה סגולה להניח אותו מפתח מתחת למראשותיה של אשה שהיתה מקשה בלדתה והיה נעשה עי"ז ניסים ונפלאות ליולדת, שיולדת בקלות. לאחר שכבשו את המקום היה אפשר להתפלל כל יום, ורק ביום שישי אחה"צ נסגר המקום. ואמרנו לתושבי גילה שהיא השכונה הקרובה ביותר לקבר רחל, שילכו רגלי בשבתות ויתפללו שם במנין וכן עשו, וקבעו ללכת בכל ע"ש לפני הדלקת הנרות, לומדים מתפללים מנחה וקבלת שבת ואח"כ חוזרים לביתם ברגל. וכיום לרגל המהומות גם זאת מנעו מהם. אבל זו מניעה זמנית ועתידים לחזור למקום ולהרחיבו.
בזמן שעשו הסכם אוסלו, שעליו אני רגיל לומר שהוא בגימטריא 'זיוף', היה אמור קבר רחל אמנו להמסר בידי הגויים הארורים. בשומעי זאת התקשרתי ליהודי שכיהן אז כשר בממשלה, והוא היה פעם חתן תנ"ך, ושאלתי אותו איפה כתוב בתנ"ך הפסוק: "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים" וכו', ואמר לי מיד: זה כתוב בנביא ירמיה פרק ל"א פסוק י"ד. אמרתי לו: לך ותגיד לרחל אמנו שתמשיך לבכות כי רוצים למסור אותה לידיהם הטמאות והמגואלות בדם של הפלסטינאים. ובאמת הוא עשה רעש גדול, ונתנו לנו תחת זה מקום אחר.
ועוד פעם לצערנו הרב נכנעו וויתרו על בית לחם, והיה שם חבר כנסת דתי אחד, ואמרתי לו: שצריכים לקרוע על זה כמו שכתוב בהלכה. הוא אמר לי שזה לא רציני, אלא על הנייר בלבד, והבטיח לי שאנחנו עוד נשלוט שמה. אחרי שבוע התקשרתי אליו ושאלתי אותו: אם הוא יכול להכנס לבית לחם. אמר לי: לא, כי לא נותנים לאיש להכנס לשם. אז מיד אמרתי לו: עכשיו תקרע את בגדיך, אתה סמכת על הסכמים. כך דרכם של הערבים, שמרגע שנמסר בידם ולו חלק קטן של ארץ ישראל, משתלטים עליו ורוצחים כל מי שיעיז להתקרב לשם.
היה פעם חכם אחד שנסע לקבר רחל ובדרך זרקו עליו אבנים, וכשהגיע לקבר הוא אמר: אמנם כתוב: "מנעי קולך מבכי" אבל רחל אמנו אני מבקש ממך שתמשיכי לבכות, תראי מה עושים לנו.
<h4>מצבת זכרון אמת</h4>
"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (ל"ה, כ')
סיפר מרן הרב זצ"ל: דודי ראש ישיבת פורת יוסף הרה"ג הרב יהודה צדקה ע"ה, ביקש בצוואתו שלא יכתבו שבחים על המצבה שלו, ובעת שבאו הדברים לפני ידידו ועמיתו הרב הגאון בן ציון אבא שאול זצוק"ל אמר: "מצוה לקיים דברי המת" (תענית כ"א ע"א וש"נ). אולם כשבאו הדברים לפניי ישבתי וכתבתי את נוסח המצבה (מעין זה), שעמד בראש ישיבת פורת יוסף, העמיד תלמידים הרבה, ורבים השיב מעוון ועוד. חזרו והביאו את הנוסח לפני הרה"ג ב"צ אבא שאול זצוק"ל לא נחה דעתו לפי שהיה סבור שאין זה רצון המת. למעשה כאשר היתה הקמת מצבה כתבו כמו שניסחתי. מייד סמוך לכך סיפר חכם בן ציון כי הרב צדקה אמר לו בחלום: כי לאחר ששמו את המצבה בנוסחה הזו, הביאו המלאכים את המצבה לעולם העליון וקראו בפניו את נוסח המצבה, שורה שורה באימת דין, ועל כל דבר שאלוהו: אמת, או לא אמת. ואחר שהכל היה אמת שבה נפשו למנוחתו… מיד ששמעתי, אמרתי לחכם בן ציון: אם כך, זה אינו נוגד את הצוואה, לא שבחים אני כותב אלא רק עובדות המעידות על פעולותיו.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>זהירות בדרכים כהלכה</h4>
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת" (ל"ב, י"א)
שאלה: האם מותר לחצות כביש שלא במעבר חציה, או לנסוע ברכב לא תקין- ולסמוך על הנס?
תשובה: הגמרא (תענית כ' ע"ב) מספרת על רב ושמואל שלא עברו ליד גדר רעועה אף שעמדה י"ג שנה, שהרי אמר ר' ינאי: לא יעמוד אדם במקום הסכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו, ואם עושין- מנכים לו מזכויותיו, שהרי יעקב אמר (ל"ב, י'): "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת"- כלומר הוא חשש שמא הניסים ינוכו מחשבון זכויותיו.
דבר זה נכון מאוד, ובפרט במקום ששכיח היזק בכבישים ובדרכים כמו היום, צריכים מאוד מאוד להיזהר שלא לנהוג ברשלנות ולהכניס את עצמו במקום סכנה שהרי שמא לא יעשו לו נס, ואם יעשו- ינכו מזכויותיו.
וכן אם אדם עובר במקום המוחזק בסכנה עובר גם על: "ונשמרתם מְאֹד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו; יהושע כ"ג, י"א). ומכאן תצא הקריאה לכל עוברי הדרכים והאוחזים בהגה להימנע מכל דבר העשוי לסכן את חיי האדם, וכמו שבעוונותינו אנחנו רואים בתקופה האחרונה. וה' יתברך יגדור פרצותינו ויישר אורחותינו ונזכה לחיים טובים, אמן.
<h4>מכירת רכב על פי ההלכה</h4>
"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (ל"ג, י"ח)
על הפסוק: "ויחן את פני העיר" אומרת הגמ' (שבת ג"ל ע"ב): "אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם". ובארו, שרב ושמואל לא חולקים אלא אומרים שיעקב אבינו תיקן לבני העיר משא ומתן ביושר ללא גניבה, אונאה ורמאות. וכדברי חכמי המוסר שאם נתנו לאדם מטבע מזויף, לא ינסה להעבירו למישהו אחר ויאמר: כמו שרימו אותי כך ארמה את אחרים, כיון שיש בזה איסור גמור של גניבה ואונאה, וגם עובר על דינא דמלכותא דינא (וראה עוד על הגדרת דינא דמלכותא דינא מש"כ באורך בשו"ת מאמר מרדכי ח"ב חו"מ סי' ט"ו). וענין זיוף מטבעות חמור מאוד עד שכתב הרמ"א (חו"מ סי' תכ"ה סע' א') שבית דין לא יפסוק בזיוף מטבעות, אלא ימסור למלכות להענישו.
דין זה הוא גם כשאדם קונה חפץ חדש ונודע לו שהוא פגום ורימוהו, לא יאמר: כשם שרימו אותי כך ארמה אני את האחרים, אלא צריך להודיע לקונה על הפגם שיש בחפץ. וכאשר אדם מוכר רכב, ויש ברכב תקלות (ובפרט אם יכולות להביא את האדם לידי פיקוח נפש) חייב להודיע לקונה על כך. ואם הקונה לוקח את הרכב למכון שבודק את הרכב כראוי- מספיקים ממצאי המכון עבור הקונה, אלא אם כן יש פגם נסתר שגם המכון אינו יכול לגלותו שחייב המוכר להודיע לקונה מראש.
(ויש להעיר שדרשת רבי יוחנן שיעקב אבינו התקין להם מרחצאות, הכוונה שגם במרחצאות, וכ"ש בשפת הים צריך להישמר בצניעות. ואם תיקן יעקב אבינו תקנות אלו לאנשי שכם הרשעים וקבלום- על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להקפיד ולקיים תקנות אלו כראוי).
<h2>פרשת וישב</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>ישיבת יעקב</h4>
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
יש להבין: מדוע נוקטת התורה בלשון ישיבה – "וישב יעקב"?
דבר זה יובן על פי דברי המדרש (ילקוט שמעוני חיי-שרה רמז ק"ד, וכן מובא בגמרא במסכת יומא דף כ"ח ע"ב): "רבי חמא בר חנינא אמר: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר (שמות ג', ט"ז): 'לך ואספת את זקני ישראל'; במדבר – ישיבה עמהם, שנאמר (במדבר י"א, ט"ז): 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (כ"ד, א'): 'ואברהם זקן'. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (כ"ז, א'): 'ויהי כי זקן יצחק'. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (מ"ח, י'): 'ועיני ישראל כבדו מִזֹקֶן'. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (כ"ד, ב'): 'ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו'". הרי לנו: "וישב יעקב" – מלשון ישיבה של תורה.
למדנו, שחשיבות ראשונה במעלה יש בהקמת ישיבות של לומדי תורה והחזקתן. רק בזכותן העמידו האבות הקדושים את עם ישראל על קדושתם ועל נצחיותם. הפתרון לכל הצרות הפוקדות את ישראל הוא על ידי הקמת ישיבות וריבוי התורה בישראל.
גם כשיורדים יעקב והשבטים למצרים, שולח יעקב את יהודה בתחילה (מ"ו, כ"ח): "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה" – ומבאר רש"י בשם המדרש (בראשית רבה צ"ה, י"ג; תנחומא בראשית י"א): "לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה".
יש ששאלו: מדוע שלח יעקב את יהודה, שהתאפיין בגבורתו, כדי להקים את הישיבה? מן הראוי היה לשלוח את יששכר, שהוא מ"יודעי בינה לעתים" והיה שקוע כולו בתורה. הוא מתאים להיות ראש ישיבה! אלא, כדי לפתוח ישיבה במקום שכולו מלא בעבודה זרה, במקום שצריך להילחם בו נגד דעותיהם של כל השרים ויועצי המלך כדי להשיג תמיכה להחזקת הישיבה, היה צורך באדם גיבור כיהודה. אמנם אחרי שתיפתח הישיבה, אפשר יהיה להושיב את יששכר בראשה.
יעקב אבינו לימד אותנו לדורות ולעולמי עד, שאין חיים ואין קיום כלל ללא לימוד התורה בכל עת ובכל שעה. אשרי מי שמקדיש מזמנו ללימוד התורה. בכל עת שהוא לומד, הוא נוטל חלק בקיום כל העולם כולו, ואין ערוך ושיעור למעלה זו.
ע"פ זה אפשר לבאר בדברי רש"י שביאר את הקשר בין סוף פרשת וישלח לפרשתינו, וכותב: "דבר אחר, 'וישב יעקב' – הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה (בסוף פרשת וישלח), תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה (פסוק ב'): 'אלה תולדות יעקב יוסף', וכתיב (עובדיה א', י"ח): 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם".
ללמדנו, כיצד יש לנהוג מול תופעה של ריבוי אלופים מעשיו ומישמעאל, שכאשר רוצים לאבד את ישראל, צריך מיד להרבות בישיבות ובתמיכתם.
אוי לנו שאנו שומעים בימים שכאלו שרוצים לקצץ בתקציב של הישיבות, אלא אדרבה, בזמנים ובמצבים שכאלה יש להכפיל את התקציב לתמיכה בלומדי תורה ובישיבות. וזהו שכתוב (תהלים כ"ט, י"א): "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", לומר שאם רוצים שלום בעולם, צריך לחזק את העוז של ישראל, ואין עוז אלא תורה (עיין ילקו"ש תהלים רמז תתט"ז).
ואם הקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו. כאשר עם ישראל הוא בגדר של "וישב יעקב", כשיושבים ועוסקים בתורה, אין שום אומה ולשון שיכולה לנו.
<h4>מחיל אל חיל</h4>
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ד, ג')
יש לשאול: וכי צדיק אינו רשאי לישב בשלווה בעולם הזה?! ועוד: הלא ראינו צדיקים שזכו לשני שולחנות, שהיה להם הון ועושר בביתם כרבינו הקדוש!
את דברי המשנה באבות (ו', ד'): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל…" הסבירו המפרשים, שאין הכוונה לכך שאדם חייב לחיות במצב של פת במלח ומים במשורה, אלא המשנה נקטה את דבריה בדרך של "אפילו": אפילו כאשר נמצא אדם במצב שהוא נצרך לפת במלח ולמים במשורה, עדיין מוטל עליו להיות עמל בתורה. מכאן, שאין המשנה מתנגדת למצב שיהיה לצדיק רחבות, שלווה וטוב. התורה בעצמה מבטיחה (ויקרא כ"ו, ג'-ד'): "אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו… ונתתי גשמיכם בעתם". אם כן חוזרת השאלה: מדוע כשביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף?
אלא יש שני מיני שלווה: יש שלווה גשמית, שבה יש לאדם פרנסה ברווח, דירה נאה וכלים נאים המרחיבים דעתו של אדם, והוא יכול לשבת בנחת, ללמוד תורה ולעבוד את ה' יתברך. מצב כזה אכן מגיע וראוי לצדיקים גם בעולם הזה, בפרט כאשר הוא בעצמו מבקש זאת.
אבל יש גם שלווה רוחנית, שמהותה: לא להילחם ביצר הרע. אמר יעקב אבינו: עד עכשיו "לא נחתי, לא שקטתי ולא שלוותי" (כלשון בראשית רבה פ"ד, ב'). סבלתי צרות רבות מעשו, מלבן, ממעשה דינה. שקדתי ארבע עשרה שנה באוהל התורה של שם ועבר, "ותדד שנתי מעיני" (ל"א, מ'), כיון שלמדתי תורה בלילה. אך כעת, כאשר אני בא לארץ ישראל, יושב בארץ מגורי אבי; כעת, כשבנַי כשתילי זיתים סביב לשולחני ומיטתי שלימה; עכשיו אני יכול לישב בשלווה. אין לי פחד מהיצר הרע, כפי שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ק"ט, כ"ב): "וליבי חלל בקרבי". השיבו לו מן השמים: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא? הרי העולם הבא – אין לו סוף, וככל שמוסיפים תורה ומצוות בעולם הזה, כך מוסיפים לו לעולם הבא.
בשלווה כזאת אין לשבת בעולם הזה, משתי סיבות: א. ככל שמוסיפין תורה, קדושה, מצוות ויראת שמים – כך יש תוספת בעולם הבא. ב. אדם שיושב בשלווה, עלול היצר הרע להשתלט עליו. צריך האדם לדעת שהוא במלחמה מתמדת, וכל ימיו, מיום לידתו ועד פטירתו, אויבו, היצר הרע, עומד ואורב לו.
ביקש יעקב לישב בשלווה – וקפץ עליו רוגזו של "יוסף", מלשון תוספת. יש להוסיף תורה וקדושה, ולא לישב בשלווה. לכן כתוב מיד (ל"ז, ג'): "וישראל אהב את יוסף" – ללכת מחיל אל חיל, ממצוה למצוה, ולהוסיף בכל דבר שבקדושה.
<h4>אין 'שלווה' בלימוד תורה וקיום מצוותיה</h4>
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (ל"ז, א'-ב')
"'אלה תולדות יעקב' – …ועוד נדרש בו: 'וישב' – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ד, ג')
יש לקחת מכאן דברי מוסר וחיזוק בלימוד תורה וקיום מצוות. שמא יאמר אדם: למדתי מספיק תורה וקיימתי מספיק מצוות, אין אלו אלא דברי היצר הרע. את דעת התורה אנחנו למדים מכאן, שאין שלווה לצדיקים, ואין מצב בו אדם יכול לומר שעשה מספיק. גם אם קיים מצוה כתקנה, עדיין מוטל עליו ללמוד תורה ולקיים את כל שאר מצוותיה ביתר שאת וביתר עוז, לעלות ולהתעלות.
ואל לו לאדם להסתמך על רבותיו אלא ישתדל ללמוד בעצמו וישאף לידע את התורה כולה. מעשה באדם אחד שלא היה עשיר גדול, אבל היה ידוע כבעל צדקה וכמי שאינו משיב ריקם כל מי שבא לבקש עזרה ותמיכה. מנהג אחד היה לו, שבכל פעם שהיו מבקשים ממנו צדקה, היה מבקש שימתינו לו זמן מה. בזמן זה הוא היה הולך לבית הכנסת, סוגר אחריו את הדלת, מתפלל ואומר: ריבונו של עולם, אנשים אלו חושבים שיש לי עושר ובאים לבקש ממני צדקה, ואינני יכול להשיב את פניהם ריקם. אנא ממך, שלח לי מידך הרחבה, כדי שאוכל לתת להם. פעם אחת בא עני וביקש ממנו צדקה. כשביקש ממנו האיש להמתין, החליט העני להתחקות אחר מעשיו. לאחר התפילה התחבא, והמתין שאותו בעל צדקה יפתח את בית הכנסת. והנה הגיע אותו אדם, פתח את הדלת, והתפלל כמנהגו. מששמע כך העני שהתחבא, אמר: וכי מדוע עליי לפנות אליו, והרי הוא ממילא מתפלל ומבקש מהקב"ה שיתן לו כדי שיתן לי, עדיף לי לפנות ישירות לבעל הבית – לקב"ה, שיתן לי.
יש אדם שהקב"ה חנן אותו בשפע גדול של תורה, והוא משפיע מאותה התורה שקיבל מן השמים כדי ללמד אחרים, ויש אנשים שסומכים על תורתו של אותו אדם ובאים ללמוד ממנו, מבלי להתאמץ ללמוד ולהשיג בעצמם קניינים בתורה. אמנם, מי שראשו על כתפיו יראה ויבין שעדיף לפנות בתפילה למי שהתורה שלו, ולבקש ממנו שיעזור לו שישיג קניינים בתורה שיהיו נחלתו. פעם היו רופאים כלליים הבקיאים בכל תחומי רפואת האדם. כיום, לצערנו, התחלקה הרפואה לפי אבריו של האדם, כך שיש רופאים המתמחים בעיניים בלבד, ויש שמתמחים באוזניים בלבד, ויש המתמחים בלב, וכן על זה הדרך. גם בתורה הענין כן, יש רבנים המתמחים בתחום ההלכה בלבד, ויש שגם בתחום ההלכה אינם בקיאים אלא בטומאה וטהרה בלבד, וכדומה. והטוב ביותר הוא שרבנים ישאפו להיות כמו רבותינו הקדמונים, שהתמחו בכל מקצועות התורה, והיו בקיאים בכל הלכותיה ללא יוצא מן הכלל.
<h4>אפליה בין בנים</h4>
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג')
חז"ל דורשים (שבת י' ע"ב) שכתונת הפסים היתה הדבר שהעלה את קנאתם של האחים על יוסף, ולבסוף גם את שנאתם. מכאן למדו חז"ל, שיש להיזהר שלא להפלות בין בניו ושלא להעדיף בן אחד על פני בן אחר. אם יש לאדם בן שהוא מתמיד, למדן או ירא שמים יותר מהאחרים, יכול הוא לשבחו בהתאם; אבל לא יקנה לו משום כך פרס גדול יותר ממה שהוא רגיל לקנות לשאר ילדיו.
היה יהודי אחד שרצה לחלק את כל רכושו בצוואה. כיון שחלק מבניו היו טובים יותר וחלקם טובים פחות, חילק לזה יותר ולזה פחות ללא נימוק. כשהוא בא לשאול את דעתי על הצוואה, אמרתי לו שאם יעשה כן, הרי שהוא יגרום שלאחר פטירתו אחד מבניו יאמר קדיש, והשני יקללו. ומה עליו לעשות? עליו לבדוק מי מבניו בן תורה ומי זקוק יותר לתמיכה, ויכתוב בצוואה שכל בניו שווים הם אצלו, אלא שהוא חושב לתת לאותו בן יותר מאשר אֶחיו משום שהוא מוסר את נפשו על לימוד התורה, ולא משום שהוא עדיף על האחרים. אם יכתוב כך, יצליח למנוע מחלוקת ומריבה אחרי מאה ועשרים. כך הוא עשה, והבנים אכן השתכנעו שאביהם לא אהב אחד מהם יותר מהאחרים.
רבי יעקב מדובנא (בארצות אשכנז הוא מוכר בשם: 'המגיד מדובנא'. גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' נהג לקרוא לו: רבי יעקב 'בעל המשלים') היה ידוע במשליו המאלפים. הוא היה בעל מוסר גדול, אשר השפיע על שומעיו יראת שמים טהורה. עד כדי כך היה מוכשר בכך, שאפילו הגאון מווילנא בעצמו היה מבקש ממנו לבוא אליו ולהוכיח אותו בדברי מוסר וכיבושין. הוא היה רגיל לומר, שיש לו דרשות ומוסרים על כל פרשה ופרשה, כי מכל פרשה אפשר ללמוד על דרכם של צדיקים שיש לדבוק בה, לעומת דרכם של רשעים שיש להתרחק ממנה. בפרשת בראשית ניתן ללמוד על אדם הראשון וחווה אמנו כנגד הנחש; בפרשת נח לומדים על צדקותו של נח כנגד רשעותם של אנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה (נח חי באותן שתי התקופות); בפרשת לך לך לומדים על צדקותו של אברהם אבינו כנגד ארבעת המלכים; בפרשת וירא לומדים על אברהם כנגד סדום ועמורה; בפרשת חיי שרה לומדים על אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו כנגד רשעותו של ישמעאל; בפרשת ויצא למדים על צדקותו של יעקב כנגד רמאותו של לבן שהחליף את משכורתו מאה פעמים; בפרשת וישלח למדים על התהוות עם ישראל ולידת השבטים כנגד רשעותו של עשו.
אולם, כשהיה מגיע לפרשת וישב היה אומר שאין לו על מה לדרוש. וכי יספר על מריבת האחים ועל מכירת יוסף? למעשה, שתיקתו של רבי יעקב 'בעל המשלים' ומניעתו מדרשה ומוסר – היתה שיעור המוסר הגדול ביותר.
עלינו ללמוד מכאן שמריבה בין אחים היא הדבר הגרוע ביותר שיש, וחובה עלינו להיזהר במאוד מאוד מאפליה ומהעדפה בין אחים.
<h4>והצנע לכת בדרכי ה'</h4>
"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (ל"ז, כ"א-כ"ב)
רש"י הסביר בשם בראשית רבה (פ"ד, ט"ו): "'למען הציל אותו' – רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם. אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסירחון אלא בי" .
במדרש רות רבה (ה', ו') נאמר על ראובן: "א"ר יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך, שאם אדם עושה מצוה – יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו ( ל"ז, כ"א): 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד', י"ד): 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב', י"ד): 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה".
כבר הקשינו: האם ראובן, אהרן ובועז, צדיקי עולם, לא עשו את מעשיהם "בלבב שלם"? האם הם עשו את אשר עשו בשביל הפרסום?!
אלא, הפשט הוא שלכל אחד היתה סיבה פרטית: ראובן הסתיר את תוכניתו, כדי שהאחים לא ימנעו ממנו להציל את יוסף; אהרון לא רצה שיצא קול שבא משה, שמא יזכרו את מעשיו הקודמים, שהרג את המצרי, והרי פרעה ביקש להמיתו; ובועז התייחס באופן מיוחד לרות, כדי שלא תתבזה בעיני הקוצרים.
עוד יש לבאר: אילו ראובן היה נושא את יוסף על כתפיו, אילו אהרן היה יוצא בתופים ובמחולות ואילו בועז היה מאכיל את רות פטומות, היו עלולים להתערב בהרגשתם גם שמץ של גאווה והנאה בעולם הזה, מכך שפעלו גדולות וטובות. דבר זה היה פוגם ב'לשם שמים' שלהם. על כן נמנעו ולא הגדילו עשות. ראובן הצטנע בהצלה שקטה; אהרן עשה בשמחה ובטוב לבב, אך ללא תופים ומחולות, ועם זאת הרגיש משה את שמחתו כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי ז"ך, כ"ט); ובועז חשב שטוב להרגיל את הגיורת לצניעות, כי העיקר (שם י"ז, א'): "טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב".
הרי שהיו סיבות טובות לאותם שלושה צדיקים לפעול כפי שפעלו. מכאן שאכן הם פעלו לשם שמים, וגם הצטנעותם היתה לשם שמים; אלא שהמדרש לומד מהם את ערכה של המצוה ואת חשיבותה – גם אם במקרים המסוימים הללו לא היה ראוי להרבות בפרסום ובהגדלת המעשה.
מכל מקום לימדה אותנו התורה לעשות את כל מעשינו לשם שמים, בלי שום פנייה אישית, ללא פרסום רועש, בבחינת (מיכה ו', ח'): "והצנע לכת עם ה' אלקיך". ויהי רצון שכל אשר נעשה יהיה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו.
<h4>מדוע סיכן ראובן את יוסף?</h4>
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר" (ל"ז, כ"ב)
תוכניתו של ראובן איננה מובנת: מחד, רצה להציל את יוסף, אך מאידך, סיכן אותו בהשלכתו אל מקום נחשים ועקרבים!
מבאר בעל 'אור החיים' הקדוש, שלא הנחש ולא העקרב ממיתים, אלא החטא ממית. ידע ראובן שיוסף הצדיק לא חטא ולא דיבר לשון הרע על אחיו. על כן אמר, שאם הוא אכן נקי ולא נכשל בלשונו, הוא יינצל מהנחשים ומהעקרבים. אבל אם הוא נכשל ודיבר לשון הרע, מוטב שייהרג על ידי הנחשים והעקרבים, ויבוער הנגע הזה מתוכם. עוון לשון הרע מסוגל לקרר כל דבר שבקדושה, כפי שלמדו חז"ל (עיין ירושלמי פאה פ"א ה"א) מהנחש, שהוא מכיש ללא שום הנאה; וכאשר שואלים אותו על כך, הוא משיב: לך אצל בעלי הלשון, שמדברים רעה על חבריהם אף שאין להם שום הנאה ותכלית מאותו הדיבור.
אבל הפשט הוא, שעומקו של הבור היה למעלה מעשרים אמה, ולכן לא ראה ראובן את הנחשים והעקרבים.
מניין שעומקו של הבור היה כה רב? זאת נלמד מהגמרא בשבת (דף כ"ב ע"א): "אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה כסוכה וכמבוי", ובסמוך לזה מביאה הגמרא את המימרא המלמדת ש"הבור ריק" ממים, אך נחשים ועקרבים יש בו. מדוע נסמכו שתי המימרות הללו? באופן פשוט, משום שאותו רב אמר את שתיהן, אך טעם נוסף לקישורן הוא משום שגם הבור שנזרק אליו יוסף היה עמוק עשרים אמה.
ביאור נוסף: ראובן אומר: השליכו אותו אל הבור הזה. ראובן בדק את הבור, שאין בו מים, אך גם לא נחשים ועקרבים. אולם האחים השליכו אותו לבור אחר, ובבור האחר היו נחשים ועקרבים.
ואפשר לומר שהם ראו ואף על פי כן רצה ראובן לומר להם שנחשים ועקרבים אדם יכול להנצל מהם אם הוא ראוי, אולם "מידם" שהם אנשי בחירה אי אפשר להנצל וזה הנס. שאף על פי שהם חשדו בו שדבר לשון הרע "כנחש", לבסוף התברר שלא דבר לשון הרע וניצל.
<h4>אורו של משיח</h4>
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (ל"ח, א')
בראשית הסיפור מחפש יהודה לעצמו אישה, ובסופו – נולד פרץ. בסוף מגילת רות (ד', ח"י) כתוב: "ואלה תולדות פרץ", שהוא בנו של יהודה, ותולדותיו מפורטים עד "ישי הוליד את דוד". אומרים חז"ל (עיין ילקוט מעם לועז בפתיחה למגילת רות), שכל מגילת רות נכתבה בשביל פסוק זה (רות ד', כ"ב), שכן הוא מבשר את התגלות המשיח, שהוא מזרעו של דוד.
חז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ה, א') מבארים: השבטים היו עסוקים במכירת יוסף, ומחשבותיהם היו נתונות לעניין זה. יוסף היה עסוק בצערו, בשקו ובתעניתו, על שמכרו אותו, ומחשבותיו היו נתונות על אביו ועל עצמו. אף ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ומחשבותיו עסקו באחיו. יעקב גם הוא עסוק בתעניתו, על אובדן בנו. יהודה היה עסוק בסיפור תמר כלתו. ודווקא אז, כאשר כולם עסוקים בענייניהם, הקב"ה עוסק בבריאת אורו של משיח. הקב"ה גילגל את העניינים כך שמתמר ייולד פרץ, וממנו יצאו דוד ומלך המשיח.
דבר זה נכון גם בימינו אנו. אנחנו רואים שאנשי הממשלה עסוקים מאוד כל אחד בענייניו; אך כבר למדנו שכאשר כולם עסוקים בענייניהם – דווקא אז הקב"ה מגלה לנו אורו של משיח. ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מגורי אביו</h4>
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
ידועים דברי חז"ל (זוהר בראשית רס"ד ע"א), שהאבות הקדושים התאפיינו כל אחד במידה מיוחדת: אברהם אבינו – במידת החסד (עפ"י מיכה ז', כ'), יצחק – בגבורה (עפ"י הפסוק בפרק ל"א פס' מ"ב) ויעקב – במידת האמת (עפ"י מיכה שם).
אברהם אבינו היה בעל חסד, ובכוח מידה זו הפיץ ופרסם את התורה בכל העולם כולו. יצחק אבינו גילה את הפחד מבורא העולם, פחד שהיה מענפי מידת הגבורה. יעקב אבינו למד משני אבותיו: מאברהם הוא למד את החסד ואת אהבת ה', מיצחק הוא למד את המורא. על כן כתוב: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – מלשון מורא (וכמו: "לא תגורו מפני איש" – דברים א', י"ז). עבודת ה' מתוך מורא גדולה ועצומה היא יותר מאשר עבודת ה' מתוך גבורה, כמו שכתוב (משלי כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד". בגבורה ישנה רק יראה, אך עבודה מתוך מורא כוללת גם את עבודת ה' מתוך האהבה.
<h4>יסורי יעקב</h4>
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז, א')
יש הבדל בין 'ישיבה' לבין 'מגורים'. תושב הוא דייר של קבע, אך גר הוא דייר ארעי (עיין במפרשים על הפסוק בפרק כ"ג פס' ד': "גר ותושב אנכי עמכם"). כאשר אומרת התורה "וישב יעקב" היא מתכוונת לכך שהוא רכש בארץ ישראל מעמד של קבע, בשונה מאבותיו אשר לא בנו בתים בארץ, אלא רק אהלים. הדבר היציב היחיד שהיה לאברהם בארץ הוא קברה של שרה. אך יעקב בונה לעצמו בית, "ולמקנהו עָשָׂה סֻכֹּת" (עיין ג"ל, י"ז). זו כבר ישיבה של קבע.
מכאן נבין את כל פרשות היסורים הרוחניים שבאו על יעקב, כי דווקא הוא קנה אחיזה של קבע בארץ ישראל, וארץ ישראל, כידוע, היא אחד משלושת הדברים הנקנים ביסורים (עיין ברכות ה' ע"א).
<h4>חכמתו של יוסף</h4>
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (ל"ז, ג')
אונקלוס מתרגם את המושג 'בן זקונים' מלשון חכמה: "וישראל רחים ית יוסף מכל בנוהי ארי בר חכים הוא ליה ועבד ליה כתונא דפסי". יעקב הספיק ללמד את יוסף את כל תורתו שלמד במשך ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר כשהיה בדרכו לחרן.
לכאורה קשה: הרי יעקב אבינו היה בן ס"ג שנים כשיצא בשליחות אמו. בגיל זה אדם כבר מיושב בדעתו וחכמתו מרובה, ועם זאת הוא למד ארבע עשרה שנה תמימות, במשך יומם ולילה, את כל התורה כולה. אם כן, כיצד הצליח ללמד את יוסף בנו במשך זמן כל כך קצר, מגיל י"ג שנים ועד גיל י"ז שנים, את כל מה שהוא למד במשך י"ד שנים?
למדנו מכאן, שחכמתו של יוסף היתה כל כך גדולה שהצליח להבין מהר ולקנות קניין שלם ובמשך זמן קצר את כל מה שאביו לימדו. אכן "בר חכים הוא ליה", כדברי המתרגם.
<h4>בלבוש מלכות</h4>
"וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (ל"ז, ג')
רש"י משווה את כתונת הפסים של יוסף לכתונת של תמר, בתו של דוד המלך (שמואל ב' י"ג, י"ח): "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים". למדנו שכתונת פסים היא לבוש מלכות. גם אחשוורוש שם בחצר ארמונו "חור כרפס ותכלת" (אסתר א', ו'), להראות גינוני מלכות.
יעקב הלביש את יוסף דווקא בלבוש זה, כדי להרגילו לְמה שנאמר לאברהם (י"ז, ו'): "ומלכים ממך יצאו", וכפי שנאמר גם ליעקב (ל"ה, י"א): "ומלכים מחלציך יצאו".
אם כן, מדוע מעבירים עליו חכמינו ביקורת, בגמרא במסכת שבת (י' ע"ב): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"? הסיבה היא, שצריך היה יעקב אבינו לעשות כן גם לשאר הבנים, שכן גם הם עתידים למלכות.
<h4>חלום על מלכות ישראל</h4>
"וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה" (ל"ז, ז')
מדוע חולם יוסף על אלומות של שיבולים, והלא בני יעקב היו רועי צאן!
אלא, הדברים שיוסף חולם עליהם מתייחסים לעתיד. יוסף מצפה ליום שבו עם ישראל יתיישבו בארץ ישראל, יקיימו את מלכות ישראל, ותתקיים בהם הברכה שנאמרה ליעקב אביו (ז"ך, כ"ח): "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש".
<h4>מצות תוכחה כהלכה</h4>
"וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" (ל"ז, ח')
במצות התוכחה כתבה התורה (ויקרא י"ט, י"ז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – היינו, אם אתה רואה שחברך עשה דבר לא טוב אל תשיא את הדברים למישהו אחר, כי אם ישמע חברך את הדבר מאדם אחר ולא ממך, תהיה לו קפידא עליך על שפירסמת את הדברים.
זו היתה הטענה של האחים כלפי יוסף: אם יש לך ביקורת עלינו – הגד אותה לנו! מדוע אתה מספר הכל לאבא? ולכן כתב רש"י: "ועל דבתם רעה שהיה מביא לאביהם".
<h4>תחבולות נגד היצר</h4>
"לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם" (ל"ז, כ"ב)
"רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם. אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי" (רש"י)
מדברי רש"י נראה, כאילו, פעל ראובן ממניעים אישיים. באמת לא היתה כוונתו להציל את יוסף, אלא הוא דאג לשמו הטוב ולכבודו, בתור בכור האחים.
צריך להסביר, שראובן דיבר כנגד היצר הרע. ידע ראובן, שאם יסביר לעצמו את הסיבה האמיתית למעשיו, ינסה היצר הרע לעכב בעדו. לכן העלה שיקולים אישיים: אני בכור, וכו' – כדי להטעות את היצר, אך כוונתו האמיתית היתה לשם שמים.
כעין זה נהג דוד המלך. חז"ל דרשו (עיין ויקרא רבה ל"ה, א; ילקו"ש ויקרא רמז תר"ע) על הפסוק (תהלים קי"ט, נ"ט): "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך" – היצר הרע היה מפתה את דוד המלך לילך לבתי תיאטראות וקרקסאות בטענה: אתה מלך. אתה עסוק במלחמות, עושה משפט וצדק בישראל, יושב בלילה ומזמר תהלים. מותר לך קצת לנוח ולהירגע! כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והיצר של דוד המלך היה גדול מאוד.
דוד ידע שלא יוכל להילחם בטענותיו של היצר באופן ישיר. כיצד פעל דוד? הראה ליצר כאילו הוא נשמע לו, ואמר לו: אני הולך לאן שאתה רוצה. אך באמצע הדרך השתמט דוד המלך וקפץ לבית המדרש. זהו: "חשבתי דרכי" איך להטעות את יצר הרע, ומיד – "ואשיבה רגלי אל עדותיך".
<h4>אדם שאין בו מים</h4>
"וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (ל"ז, כ"ד)
"אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב: 'והבור רק אין בו מים'? ממשמע שנאמר: 'והבור ריק', איני יודע ש'אין בו מים'? אלא מה תלמוד לומר: 'אין בו מים'? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כ"ב ע"א)
יש בדברי הגמרא רמז לגבי עם הארץ. יש מי שאין בו מים – ואין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נ"ה, א'): "הוי כל צמא לכו למים". אדם כזה עלול להגיע לדרגה של שנאה גדולה כל כך לתלמידי חכמים, עד שיתעורר בו רצון לפגוע בהם בצורה אכזרית. ידוע שר' עקיבא, כשהיה עם הארץ, אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (עיין פסחים מ"ט ע"ב).
מכאן יראה כל אדם את החשיבות העצומה שיש בלימוד תורה. יש בכוחה של התורה לבטל מעליו כל קנאה ושנאה המוציאים את האדם מן העולם.
<h4>חובת אחריות חינוך הבנים</h4>
"הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (ל"ז, ל')
חכמי המוסר למדו מפסוק זה: "הילד איננו ואני אנה אני בא", וכן מהפסוק: "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" (מ"ד, ל"ד) שהאב צריך להשגיח על הבן שילך בדרכו, ולא ח"ו שיבכה כשהבן גדל מדוע הולך בדרך חטאים, אלא מקטנותו צריך להשגיח עליו ולחנכו. ואם רואה בו סימני מרדות אז מיד: "וישב אל אחיו ויאמר" צריך ללכת לאחיו ולהתייעץ אתם מה עושים להחזיר את הבן לדרכי אבות. ויתפלל ויבקש מבורא עולם שתמיד הנער יהיה איתו וילך בדרכי ה', בדרכי אבות.
<h4>ירידת יהודה</h4>
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (ל"ח, א')
כתב רש"י בשם המדרש (בראשית רבה מ"ב, ג'; תנחומא ויגש ט'): "למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למכרו! אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך".
אך לפי המדרש ירד יהודה מעצמו. לכן כתב תרגום יונתן בן עוזיאל: "ונחת יהודה מנכסוי". את העשיר כולם מכבדים, ומהעני כולם מתרחקים. זאת היתה לו ליהודה מידה כנגד מידה: בעצתו נמכר יוסף, "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב', ו'; עיין ילקו"ש וישב רמז קמ"ב), על כן "וירד יהודה" – ירד מנכסיו.
<h4>מה הערבון?</h4>
"וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ" (ל"ח, י"ח)
תמר מבקשת מיהודה ערבון חשוב: הטבעת שיהודה חותם בה, הפתילים – הם הציצית, (עיין רמב"ן וכלי יקר) והמטה שהוא נשען עליו.
ביקשה דווקא דברים אלו, לרמז על כוונתה לדרוש מיהודה נישואין: היא לקחה ממנו טבעת – כעין טבעת קידושין (עיין 'דעת זקנים מבעלי התוספות'); לקחה ממנו את הציצית – כי חששה שמא בראותו את הציצית בבגדו יתחרט ולא יקרב אליה, כמו המעשה במסכת מנחות (דף מ"ד ע"א): על אותו תלמיד שרצה לחטוא ובאו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, ונמנע מלחטוא, ועל זה נאמר (תהלים ל"ד, ח'): "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". לקחה ממנו את משענתו – אלו הבנים, שלא ימנעו ממנו לישא אותה. וכל כך למה? כי רצתה להעמיד ממנו דור ישרים מבורך, עד ביאת המשיח.
<h4>ויהי ה' את יוסף</h4>
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט, ב'- ג')
"כי ה' אתו' – שם שמים שגור בפיו" (רש"י בשם תנחומא וישב ח')
במעשה יוסף עם אשת פוטיפר, מסביר הזוהר הקדוש (עיין בראשית רבה פ"ו, ג') שאדונו של יוסף נעשה סריס מאחר ורצה לישאנו כמו אשה כי היה יוסף יפה תואר, ואחרי שראה שהוא אדם קדוש ובגינו נענש, החליט לרודפו ולגרום לו צרות כל חייו. אך ברכה היתה שרויה בכל מעשי ידיו של יוסף, כי שם ה' היה שגור בפיו. כלומר, על כל מה שהיה עושה, היה מקדים ואומר: 'בעזרת ה". למשל – אם אדוניו היה מבקש ממנו לבנות דבר מה, או לבשל וכדו', היה יוסף אומר: 'בעזרת ה' אעשה כדבר אדוני'. דבר זה הרגיז מאוד את אדוניו, ורצה להכשילו. פעם הוא ביקש ממנו מים, ואמר לו יוסף כדרכו: 'בעזרת ה' כדברך כן אעשה', וכשהביא לו מים צעק עליו: והרי בקשתי ממך קפה! (לדוגמא). והנה מוריד יוסף את כדו ומראה לאדונו שיש קפה בכד, ואומר לו: הנה אדוני, עשיתי בעזרת ה' ככל אשר צויתני והנה הקפה שביקשת. עד שהבין האדון שאין לו מה להתעסק עם יוסף. וזהו שכתוב שה' מצליח בידו, שכל מה שהיה בידו היה נעשה על הצד הטוב ביותר, ומעולם לא נכשל ולא הכשילוהו.
מכאן אנו צריכים לדעת להתפלל לקדוש ברוך הוא שיתן לנו היכולת לעמוד בקדושתנו ובהתלהבותנו בקיום המצוות בכל מצב, וזהו שאנו אומרים בהלל: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קט"ז, י"ג), "צרה ויגון אמצא. ובשם ה' אקרא" (שם, ג'-ד').
<h4>וירא כי ה' איתו</h4>
"וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (ל"ט, ג')
כיצד ראה אדוניו כי ה' איתו? כתב רש"י: "'כי ה' אתו' – שם שמים שגור בפיו". אלא שלפי זה היה צריך להיות כתוב: "וישמע אדוניו", מהו: "וירא אדוניו"?
הרמב"ן כתב בשם המדרש (בראשית רבה פ"ו, ה'), שראה את יוסף מרחש בשפתיו, וחשב שהוא מכשף, עד שראה שכינה עומדת על גביו.
מה ריחש יוסף בשפתיו? היה גורס את דברי התורה שלמדו אביו. פוטיפר חשב שהיו אלו דברי כשפים, אך היו אלה דברי תורה, עליהם חזר יוסף בעל פה כדי שלא יישכחו ממנו. לכן היתה שכינה על גביו.
<h4>חשבונותיו של יוסף</h4>
"וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת" (ל"ט, י"א)
אומרים חז"ל (עיין רש"י שם בשם הגמרא סוטה ל"ו ע"ב), שאותו היום היה חג של המצרים וכולם יצאו לטייל. לא היה אף אחד בבית מלבד יוסף, שנשאר לעשות את מלאכתו כדרך העבדים. אשת פוטיפר ניצלה זאת ולא יצאה, בטענה שהיא חולה. כך רצתה להכשיל את יוסף הצדיק.
אבל תרגום אונקלוס מבאר אחרת, וזו לשונו: "והוה ביומא הדין ועל לביתא למבדק בכתבי חושבניה, ולית אנש מאנשי ביתא תמן בביתא" (תרגום: באותו יום עלה יוסף לבית לבדוק חשבונותיו, ולא היה איש מאנשי הבית שם בבית). מה רצה התרגום ללמדנו? בוודאי לא רצה רק ללמד שיוסף היה רואה את החשבונות של פוטיפר…
אלא אותם ה"חשבונות" שבדק יוסף היו חשבונות הנפש שלו. ניצל יוסף את היעדרות אדונו כדי לעשות חשבון נפש עם עצמו: מדוע התגלגל לכאן? על שום מה הפך לעבד? במה חטא: שמא בגלל שהיה מסלסל בשערו, שמא נכשל בעוון לשון הרע וכו'?
כל אדם צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו בכל יום: באיזו מדרגה רוחנית הוא נמצא, כיצד יוכל לתקן את אשר עיוות – עד אשר יתיישרו דרכיו ויהיה תמים ושלם עם ה' אלוקיו. כך יהיה בבחינת "מארי דחושבניא".
אומרים חז"ל (ברכות ה' ע"א): "אם רואה אדם שייסורין באים עליו – יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה". וקשה: וכי אדם יכול להעיד על עצמו שהוא חיפש במעשיו, ולא מצא בהם שום חטא ועוון? אלא הכוונה לאדם שחיפש ולא מצא עוון מיוחד שאפשר לתלות בו את הייסורים שבאו עליו, שהרי העונשים באים על האדם מידה כנגד מידה. במקרה כזה אומרים חז"ל שיש לתלות את הייסורים בביטול תורה, שכן בתורה כלולות כל תרי"ג המצוות, עשה ולא תעשה, המכֻונות כנגד איבריו של האדם וגידיו: כל מצוה – כנגד איבר אחר בגופו. ממילא אם לא למד כראוי, ודאי פגם באותו האיבר שעליו באו הייסורים. מעתה, אם יתחזק בלימוד התורה – יינצל וייטב לו.
<h4>מידת הביטחון</h4>
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ', כ"ג)
"מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר (תהלים מ', ה'): 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים' – ולא בטח על מצרים הקרויים רהב" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ט, ג')
מכאן אנו רואים עד כמה הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ומודדין לו לאדם לפי מדרגתו ומעשיו. יוסף הצדיק הצטיין מאוד במידת הביטחון בהקב"ה. דבר זה בא לידי ביטוי כאשר אשת פוטיפר תבעה אותו לעבירה. וכך אומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ז, ו'): "והיתה אומרת לו (אשת פוטיפר): חייך שאני עושקתך בדברים אחרים. והיה אומר לה: 'עושה משפט לעשוקים' (תהלים קמ"ו, ז'-ח'). חותכת אני פרנסה שלך. והיה אומר לה: 'נותן לחם לרעבים'. כובלתך אני. והיה אומר לה: 'ה' מתיר אסורים'. כופפת אני את קומתך. והיה אומר לה: 'ה' זוקף כפופים'. מסמא אני את עיניך. והיה אומר לה: 'ה' פוקח עורים'". הרי שיוסף היה תולה בטחונו בהקב"ה שיעזור לו להינצל מאשת פוטיפר. עד כדי כך בטח בה', שלא שת ליבו לכל איומיה של אותה מרשעת.
ודווקא יוסף, שבטח בה', כשל כאן במידת הביטחון, כאשר שם באדם – בשר המשקים –מבטחו. לפי מידתו, לא היה צריך לבטוח באדם, אלא להמשיך לבטוח בה' שיצילהו.
<h4>זכירה בפה ובלב</h4>
"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ', כ"ג)
"'ולא זכר שר המשקים' – לא הזכירו בפה אל פרעה… 'וישכחהו' – בלב" (אבן עזרא)
מדברי האבן עזרא אנו למדים שישנם שני סוגי זכירה: בפה ובלב. יש אפשרות לשכוח בפה – אבל העניין עדיין נשאר בזכרון על לוח ליבו של האדם.
מכאן ניתן ללמוד הלכה במצות מחיית עמלק. אנו מצֻוים לא לשכוח ולמחות את זכר עמלק לא רק בפינו, אלא גם בליבנו. שכן בציווי על מחיית זכר עמלק כתוב (דברים כ"ה, י"ט): "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" – כפלה התורה את המצוה: "תמחה" ו"לא תשכח", כדי להורות שיש למחות את עמלק גם בפה וגם בלב. לא די שלא להזכירו בפה, אלא יש גם למוחקו לגמרי מלוח הלב.
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>ענוות ראובן</h4>
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם" (ל"ז, כ"ב)
אחד הגבאים החשובים שהיו בבית מדרשו של הרב זצ"ל היה רבי ראובן בטאט ז"ל, גבאי יחיד ומיוחד בהליכותיו והנהגותיו, בעל חסד גדול שעם כל יסוריו היה עושה זאת בשמחה, בארגון 'קמחא דפסחא' ובסיוע ארגון מגבית לחלוקה כספית לנזקקים בשכונה. היה חושב תמיד על טובת אחרים עוד לפני טובתו העצמית. דאג לחינוכם של ילדי ישראל לתורה ולמצוות.
סיפר עליו מרן הרב זצ"ל: כל אימת והייתי מכבד את רבי ראובן בפרהסיא, מיד הכנתי את עצמי לקבל ממנו תלונות לאחר מכן: "למה כיבדת אותי? למה?!". וכאשר התחלנו למסור את שיעורי הלווין, הזכרתי את חלקם של הגבאים היקרים וגם את חלקו ושמו הזכרתי. ידעתי מראש שכאשר יסתיים השיעור, הוא יבוא ויתלונן כדרכו: "למה הזכרת את שמי?", אך אני הכנתי תשובה. ובאמת אחר השיעור הוא בא בפני והתלונן: "למה הזכרת את שמי? אתה יודע ששפכת את דמי!" אמרתי לו: וכי שפכתי את דמו בהזכרת שמו שהוא המסייע העקרי בניהול המקום הקדוש הזה! אך הוא מייד לא נשאר חייב ואמר: ישנם עוד רבים וטובים שעוסקים במצווה הזו, מדוע הזכרתי דווקא את שמו? השבתי לו: תראה, אני עשיתי כדברי חז"ל שאמרו מצווה לפרסם עושי מצווה, ושחלילה לא פרסמתי אותו לכבודו, אלא רק כדי שאחרים יראו ויקנאו ויעשו כמותו, יקימו עוד בתי כנסת ועוד שיעורי תורה. זה היה ראובן! דודאים מספיקים לו, אינו חפץ בחיטה.
עוד סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם באסיפה של בית הכנסת חשבנו כי ראוי להעניק לרבי ראובן סכום כסף מעל ומעבר למה שכולם מקבלים. כשבאו לתת לו, סירב ואמר שהוא מרגיש שזה הגיע מאחרים, והוא אינו רוצה לקבל. הוא הסתפק בדודאים ולא רצה ליהנות מהעולם הזה במשהו שלא מגיע לו, כביכול. אמר מרן זצ"ל: וכי ראינו כאלו אנשים שבורחים מהכבוד, אדרבה, רודפים אחר כבוד או פרסום ברדיו ובטלוויזיה, ומוכנים לבזות עצמם בשביל קצת כבוד! אבל רבי ראובן ע"ה לא היה צריך לכל זה כי אחזה אותו מידת הביישנות במקום גדולים. לא אחת בין מנחה לערבית בקשתי ממנו שיאמר דבר תורה. הוא תמיד היה מסרב: "איך אגיד דבר תורה לפני הרב?" כמה שהייתי דוחק בו היה אומר: "בכבוד תתחיל, תתחיל". מי שראה אותו באותם רגעים, ראה איזו גבורה היה אוזר כדי לומר את דבר התורה, בגלל ענוותנותו הגדולה.
<h4>חשיבות ומעלה</h4>
"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (ל"ח, כ"ו)
סיפר מרן הרב זצ"ל: בשעה שהגיע פרקו של ראש הישיבה הרה"ג דודי הרב יהודה צדקה, הרחיק אביו לבגדד להביא לבנו זיווגו משם… ואכן מצא שידוך הגון לבנו בת תלמידי חכמים, יראת שמים וצנועה, 'פהימה' שמה שפירושו נבונה… לא עברו ימים מרובים והשנים באו בברית אירוסין. ניכר היה בדודי החתן הארוס הצעיר שקצת קשה לו עם השם הזה 'פהימה', וכל אימת שהיה נשאל לשם ארוסתו, היה עונה פהימה בלשון רפה, כאילו לא נעים לו שמה… עד שקרא עליו אחד מחכמי הישיבה, ישיבת פורת יוסף, חכם הררי רפול ע"ה ואמר לו: עד מתי תסתתר מפני שם ארוסתך והלוא מקרא מלא אני דורש 'ויאמר יהודה צדקה – ממני', ממני עולה בגימטריא פהימה… ומכאן מקור נוסף למאמר הגמ': "מה' אשה לאיש…". מכאן ואילך היה דודי ע"ה דורש 'פהימה', לשון חשיבות, הלוא ממני היא…
בשעה שנפטרה אשת חבר לבית עולמה ובאתי להספידה, שאלני הגאון ראש הישיבה במה אספידנה. והיה בדעתי לדבר על צניעותה, צדקותה ויראת שמים שלה. א"ל בעלה ראש הישיבה: תתרכז בנקודה אחת בלבד, שלא היתה לה כל קנאה בלב והיה טוב ליבה פתוח לכל…
<h4>זכות הצלה לדורות</h4>
"וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה" (ל"ו, כ"ד-כ"ח)
סיפר מרן הרב זצ"ל: בילדותו של מרן הבן איש חי רבי יוסף חיים זיע"א, דחפה אותו אחותו לתוך בור במהלך משחק. אחרי שנפל, החלה קוראת לעזרה. זקן אחד הופיע מאי-שם, וכשסיפרה לו את שקרה, הוא התיר את חגורתו, והשליך אותה אל הבור כחבל הצלה. החגורה הייתה קצרה, כמטר וחצי שני מטר, והילד היה מוטל בבור העמוק, ובכל זאת הוא השליך את החגורה וצעק לעברו שיאחז בה. כשהוא תפס היטב בחגורה, הזקן משך אותו מן הבור והלך. כשבאה אמו של בעל הבן איש חי, ראתה את בנה רטוב ותמהה. "הייתי בבור!" סיפר לה. כששאלה אותו מי העלה אותך: אמר לה: זקן אחד העלה אותי ע"י חגורה. הלכו לאזור הבור וחיפשו את הזקן, לא מצאו אותו. בסוף אמרו לבטח זה היה אליהו הנביא שבא להציל אותו. זהו מעשה שטן שידע שהילד הקט הזה יגדל להיות רב גדול שישקה לכל העולם ממימי התורה. לכן הוא ניסה להכניס עד סכנת מוות את מרן הבן איש חי בעודו עול לימים. ואכן זכה כי היום אין מקום בעולם שבו לא יושבים ולומדים בספריו הגדולים והחשובים, ובפרט בספרו הקטן והמתומצת הלכה למעשה – "בן איש חי".
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>הנהגת בעל החלום</h4>
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (ל"ז, י"ט)
שאלה: מי שישן בלילה וחלם חלום שאינו טוב, והוא חושש מהחלום- כיצד ינהג?
תשובה: מי שחלם בלילה חלום ונפשו עגומה עליו, יאמר בשעת ברכת כהנים: "חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי. חלמא טבא חזינא, חלמא טבא חזינא, חלמא טבא חזינא. חלמא דידי טבא הוא, וטבא ליהוי, שבע זמנין יגזרון עליה משמיא דלהוי טבא, טבא הוא וטבא ליהוי" (תרגום: חלום טוב ראיתי, חלום טוב ראיתי, חלום טוב ראיתי. חלום טוב ראינו, חלום טוב ראינו, חלום טוב ראינו. חלומי טוב הוא וטוב יהיה. שבע פעמים יגזרו עליו מהשמים שיהיה טוב, טוב הוא וטוב יהיה). וחוזרים על נוסח זה ג' פעמים (עוי"ח תצוה ב'). ויש שאומרים את הנוסח המובא בסידורים: "רבש"ע, אני שלך וחלומותי שלך. חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא. בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי אחרים, ובין שאני חלמתי על אחרים. אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף הצדיק, ואם צריכים רפואה רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו עליו השלום, וכמו יריחו על ידי אלישע, וכמרים מצרעתה, וכנעמן מצרעתו, וכחזקיהו מחליו. וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה, כן הפוך כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה ולברכה ותרצני ברחמיך הרבים. יהיו לרצון" וכו' (שו"ע ק"ל. כה"ח שם ס"ק א' בשם שער הכוונות). וישתדל לסיים בקשה זו יחד עם סיום ברכת הכהנים, כך שכשעונים הציבור "אמן" על ברכת הכהנים יהיה זה גם על בקשה זו (עוי"ח תצוה ב'). ואעפ"י שבד"כ לא מפסיקים באמצע ברכת כהנים- כאן זה שונה כיון שהאדם חושש, יתכן שיש בחלום ענין של סכנה (תוספות סוטה מ' ע"א ד"ה "כל האומרם").
<h4>מהלכות ברכת הריח</h4>
"וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (ל"ז, כ"ה)
"'וגמליהם נושאים' וגו' – למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע" (רש"י שם)
שאלה: אדם שנכנס לחנות תמרוקים ומריח ריח בושם – האם צריך לברך על הריח?
תשובה: הלכה פסוקה היא בשו"ע (רט"ז, א'): "אסור להנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח". והגמרא (ברכות מ"ג ע"ב) למדה חיוב זה של ברכת הריח מהפסוק (תהלים ק"ן, ו'): "כל הנשמה תהלל י-ה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו – הוי אומר זה הריח. אלא שצריך לברך על ריח שיש לו עיקר ולא לברך על ריח סתמי. וכמו כן צריך לברך על ריח שעשוי מלכתחילה כדי להריח בו.
כתב השו"ע (רי"ז סע' א'): "הנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים". ומקורו בגמרא בברכות (נ"ג ע"א) שהסבירה שהמוכר שם את הבשמים בחנות, כדי שהאנשים יריחו ויקנו את הבושם, ומאחר שבושם זה נעשה לשם ריח – מברכים עליו. אבל יש הבדל בין חנות בשמים של ימינו לחנות בשמים שעליהם נכתבה הלכה זו, כי בימינו מוכרי הבושם מוכרים אותו בבקבוקים סגורים, ואע"פ שיש ריח טוב בחנות, זה לא ריח שנעשה כדי להריח אותו. אולם אם המוכר מרשה לקונה להריח מבקבוק דוגמה שיש לפניו, כי אז יש לאדם לברך בורא מיני בשמים.
יש בתי כנסיות שנוהגים לפזר בושם מבקבוקים מיוחדים על המתפללים בזמן שמחה, ויש להזהיר שאסור לפזר בשבת בושם על מטפחת או בגד, משום שיש בזה איסור מוליד (עיין בא"ח ש"ר תצוה סע' י"א; משנ"ב סי' שכ"ב ס"ק ח"י; כה"ח שם ס"ק כ"ד), אלא אם מרססים על ידו ורואים ממשות נוזל – מברך בורא מיני בשמים.
וכן אם אשה מתיזה על עצמה ריח טוב מבקבוק ספריי, והבעל מריח את הריח הנמצא באויר, אם הוא ראה את השבבים הניתזים כי אז מברך בורא מיני בשמים. אך אם לא ראה, הרי זה ריח שאין לו עיקר ואינו מברך עליו כלל.
יש להזכיר, שבכל פעם שהאשה מתיזה על עצמה בושם היא חייבת בברכה.
אם איש שם בושם המיוחד לגברים אחרי הגילוח ויש לו גם הנאה מהריח – צריך לברך. ואם שם רק בשביל ריכוך העור אינו מברך (עיין בא"ח ש"ש ויצא סע' י"א), מבלי להכנס לשאלה מתי מותר לגבר להתבשם (עיין שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קע"ג).
מי שנהנה בהרחת קפה, נהגו לברך בורא מיני בשמים. ולא מברכים לא עצי בשמים ולא הנותן ריח טוב בפירות, משום שבפרי הקפה אין ריח ורק כאשר קולים אותו יש ריח, ולכן ברכתו בורא מיני בשמים (עיין בא"ח שם).
סיכום ההלכות:
א. כאשר אדם מריח ריח בושם שיש לו עיקר – הרי הוא מברך עליו, ואשה ששמה עליה ריח בושם מברכת בורא מיני בשמים. וכן אם בעלה ראה את הבושם ניתז והוא מריחו – מברך עליו.
ב. גבר ששם – באופן שמותר לגבר – על עצמו בושם אחר הגילוח וכיוצא בזה, אם שם גם לשם ריח מברך עליו.
ג. על ריח שיש בחנות תמרוקים של ימינו אין לברך כיון שאין לו עיקר, אך אם המוכר מרשה להריח מבקבוק – יש לברך. ובחנויות שלא מרשים להריח אין לעשות זאת משום גזל.
ד. מי שנהנה מריח קפה מברך עליו – בורא מיני בשמים.
<h4>ברית מילה לתאומים</h4>
"וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְּאוֹמִים בְּבִטְנָהּ" (ל"ח, כ"ז)
שאלה: כיצד יש לנהוג בברית מילה לתאומים?
תשובה: מנהג ירושלים הוא שאין מכניסים תינוקות תאומים יחד לבריתו של אאע"ה, אלא כך עושים – מביאים את התינוק שנולד ראשון למקום הברית, מברכים את הברכות ומלים אותו. אח"כ מחלקים דברי מאכל כדי להפסיק בין שתי הבריתות. לאחר מכן מביאים את התינוק השני למקום הברית, מברכים ומלים אותו.
ועיין בספר שמח נפש (גאגין) (אות מ', ערך מילה בב' תאומים) שהאריך בזה וכתב, וז"ל: "ואחר הראנו אלוד'ים בזה שהעיקר הוא המנהג וכבר נחלקו… וכמנהג ארץ מצרים הנז"ל חל עלינו חובת ביאור מנהג עיקו"ת לדעת אל מי מקדושים חלקנו וגורלנו לנטות אחריו. ואשר אנוכי הרואה שפעמים רבות באו לנו ב' ילדים לעולם ביום א' והיו מביאים אותם אחד אחד ומברכים על כל או"א. ומעולם לא ראינו שמלו פה עיקו"ת ב' ילדים בברכה א', וזה לכאורה היפך מרן ז"ל אשר מוכרחים לו' שמנהג קדמון הוא זה מקודם שקבלנו הוראותיו וכו'… איברא דנהירנא מזה ל' שנה מו"מ בימי הרב הגדול סבא דמשפטים ראשון לציון מוהר"י קובו ז"ל שנולדו ב' תאומים זכרים להפקיד הנאמן מוהר"ח ישראל ז"ל וכיבד למ"ע הרב הגדול יש"א ברכה יצ"ו למול את הא' ולי הצעיר כבדני למול את הב' ומוה"ר רש"ל ז"ל נעשה סנדק לא' מהם. וכן נעשה כשמל הרב המוהל הנזכר את הראשון ובירך אשר קדש ואבי הבן בירך ברכותיו ואחר הקדיש התחילו לפייט והוליכו את הא' והביאו את הב' ומלתי אותו בברכה תחילה וסוף ואבי הבן בירך ב' ברכותיו. וזה ברור ומפורסם ליושבי עירנו ונמצא כפי"ז שהופשט המנהג כבר בעקו"ת אפי' בתאומים להביאם בזה אח"ז ולברך ע"כ או"א" וכו', עכ"ל. וראה פת"ש יו"ד סי' רס"ה ס"ק י', וז"ל: "עיין בתשובת דרכי נועם חלק יו"ד סי' כ"ז שכתב שבמצרים נהגו לברך על כל אחד בפני עצמו ואחר מילת האחד אומרים פסוקים המלאך הגואל וכיוצא כדי להשיח דעת והוא מנהג ותיקין ואם הם של אדם אחד מברך האב להכניסו ג"כ על כל א' בפנ"ע ע"ש, ש"ך שם ס"ק ט"ו" (ששם כתב להכריע כד' הב"ח ולא כהשו"ע) ברכי יוסף שם אות י"ג ששם הביא שיש בזה מנהג המקומות). (ועיין עוד בשו"ת "מאמר מרדכי" ח"ב אבן העזר סימן ז' בענין "נישואי שני אחים באולם אחד בבת אחת").
<h2>פרשת מקץ</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>קץ שם לחושך</h4>
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (מ"א, א')
אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ט, א'): "'קץ שם לחֹשך' (איוב כ"ח, ג') – זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. ומאי טעם 'קץ שם לחושך'? שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמוות בעולם, דכתיב (שם): 'אבן אֹפל וצלמות'. נעקר יצר הרע מן העולם – אין אופל וצלמוות בעולם. דבר אחר, 'קץ שם לחשך' – זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ – חלם פרעה חלום".
יציאתו של יוסף מבית האסורים היתה פתאומית: מיד כשהגיעה שעתו לצאת משם – חלם פרעה חלום, שהביא להוצאתו של יוסף. פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בסמוך לחנוכה, ואחד מהמכנים המשותפים בין שני נושאים אלו הוא הפתאומיות. גם בימי החשמונאים יצא עם ישראל מחשכת יוון באופן פתאומי. ה' שם קץ לחושך על ידי הכהנים הקדושים שטיהרו את המקדש.
כך יהיה גם לעתיד לבוא: פתאום יבוא הגואל. וזו לשון הספורנו (מ"א, י"ד): "כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאמרו (ישעיה נ"ו, א'): 'כי קרובה ישועתי לבא', וכאמרו (תהלים פ"א, י"ד): 'לוּ עמי שומע לי'. וכך היה עניין מצרים, כאמרו (שמות י"ב, ט"ל): 'כי גורשו ממצרים' – כאמרם ז"ל: שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד, כאמרו (מלאכי ג', א'): 'ופתאום יבא אל היכלו האדון" וכו'.
לכל דבר יש סוף. יש קץ לייסורים, לחושך, ואפילו למלכות: "לכל תכלה ראיתי קץ" (תהלים קי"ט, צ"ו); אבל לתורה ולמצוות ולמעשים טובים – "רחבה מצותך מאד" (שם). תמיד יש להוסיף ולהוסיף, ואין לומר די. כמו כן לא יתייאש האדם מחמת הייסורים. אומרים חז"ל (ברכות י"ב ע"ב): "מזכירים יציאת מצרים בלילות" – גם כאשר אדם נמצא 'בלילות', בחושך ממש, בייסורים של ממש, יש לו 'יציאת מצרים'. "קץ שם לחושך". אל יתייאש, אלא יעסוק במאור התורה, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג). התורה תאיר לו את החושך, שכן לאור התורה אין קץ.
<h4>יוסף מייעץ לפרעה</h4>
"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"א, ל"ג)
לאחר שפתר יוסף הצדיק את החלומות לפרעה, הוא עומד ומייעץ לו מה לעשות כדי להינצל מהגזרה הקשה של הרעב. שואלים המפרשים: מי מינה את יוסף הצדיק לתת עצות לפרעה (עיין 'ליקוטי אנשי שם')? ועונים, שאותו הלילה שבו חלם פרעה את חלומותיו היה ליל ראש השנה. אמר לו יוסף: מה שנקבע בראש השנה יתקיים כל השנה. פרעה התפלא על כך, כי לא ידע שהשנה מתחילה בחודש תשרי, ולכן ביקש מיוסף עצה כיצד יש להתכונן לקראת השנה החדשה.
את השאלה הזו יישב גם מורנו ורבינו, רב הרבנים, הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף'. הוא הסביר שהתשובה רמוזה במילה שכתובה בתחילת הפסוק: "ועתה". כאשר פתר יוסף הצדיק את החלומות לפרעה, לא ידע פרעה מה עליו לעשות כדי לשרוד בשנים הקשות המחכות לו. אמר פרעה ליוסף: "ועתה?" – כלומר, אמור לי, יוסף הצדיק, מה עלי לעשות? ענה לו יוסף: אם אתה כבר שואל אותי, אומר לך מה עליך לעשות.
זכורני שישבתי פעם בישיבה וחיפשתי בספרים מקור לדבריו של ראש הישיבה זצ"ל. כשמצאתי הראיתי לו זאת, והוא שמח מאוד ואמר: "ברוך שכיוונתי לדברים אלה".
<h4>יפשפש במעשיו</h4>
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (מ"ב, כ"א)
אחי יוסף, צדיקי עליון, ברדתם למצרים לשבור אוכל נתייסרו ביסורים גדולים. בעיקר סבלו כאשר הואשמו בריגול. ואמנם יכלו לומר לעצמם שהמלך עריץ וסגנו אכזרי, ובכך לתלות את ייסוריהם; אך הם לא בחרו בדרך זו, כי אם תלו את האשמה בעצמם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". וכך הם דברי הרשב"ם: "מידה כנגד מידה".
חז"ל (ברכות ה' ע"א) אומרים: "אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ו', מ'): 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה". פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהלים צ"ד, י"ב): 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה'. ואם תלה ולא מצא – בידוע שייסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג', י"ב) : 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'".
יש לשאול על הגמרא שאמרה: "פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה". לכאורה, אם מדובר באדם שיש בידו עוון של ביטול תורה, כיצד זה לא מצא את העוון הזה כאשר פשפש במעשיו?
מספר תירוצים נאמרו על שאלה זו, וביניהם: אכן האדם פשפש במעשיו ולא מצא בהם עוונות; אך זהו רק בגלל שלא היה לו ידע מספיק כדי לדעת אם פעל כשורה או לא. ומדוע לא ידע לומר זאת? משום שלא למד תורה. אילו היה לומד תורה ויודע היטב את הלכותיה, היה מוצא בידו עבירות שלא הכירן.
יש מתרצים: לפעמים אדם צריך לבטל תורה כדי לקיים מצוה, שכן מצוה בזמנה דוחה לימוד תורה. והמדובר כאן הוא בצדיק גדול ולמדן, שהיה צריך לבטל תורה כדי לקיים מצוה ולא ביטל, ועל כך נענש. וזהו: "יתלה בביטול תורה" – כלומר: אכן, לא מצא בידו עבירות, אך מצוות שלא עשה, כיון שלמד תורה ולא רצה להפסיק מלימודו כדי לקיים את המצוה, הן העוונות שיש לתלות בהן את הייסורים.
הפשט הוא כדברי רש"י, שאמר: "פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויין ייסורין הללו לבוא". דהיינו, יש שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים, ו-רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים. כנגד כל עבירה שעבר אדם בגופו ישנם ייסורים מתאימים, מידה כנגד מידה, ולפי הייסורים יכול אדם לדעת במה חטא. למשל: אם חש בזרועו יכול הוא לתלות את הייסורים בעוון ביטול מצות תפילין. אם חש בפיו יכול לתלות בלשון הרע, וכדו'. המדובר כאן הוא שאדם חש בגופו באיבר מסוים, אך לא הצליח למצוא עבירה שמקבילה ומתאימה לייסורים אלו. במצב כזה עליו לתלות בביטול תורה, כפי שאומרת הגמרא (עירובין נ"ד ע"א): "חש בראשו יעסוק בתורה… חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג', ח'): 'ולכל בשרו מרפא'". התורה היא מרפא לכל התחלואים ולכל המכות, וכאשר יוסיף ללמוד תורה, כי אז התורה תכפר לו על כל עוונותיו, גם על אלו אשר לא ידע לכוון ולמצוא אותן.
הדבר החשוב שלימדונו חז"ל הוא, שאסור לאדם לומר שהיסורים שבאים עליו הינם רק מכה טבעית, אלא אם באים עליו יסורים – יפשפש במעשיו.
גם אדם שאינו סובל יסורים צריך לפשפש במעשיו יום יום, כדי שלא יגיע למצב שיצטרך לפשפש במעשיו מחמת יסורים שיבואו עליו חלילה. כמו שאמרו חז"ל: "בכל עת יהיו בגדיו לבנים".
<h4>פגישת יוסף עם בנימין</h4>
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר אֱלֹקִים יָחְנְךָ בְּנִי" (מ"ג, כ"ט)
כאשר ראה יוסף את אחיו בן-אמו, את בנימין, התמלא ברחמים וביקש לבכות, ככתוב: "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך שמה". ויש להבין: מה גרם ליוסף לבוא לידי בכי? אדרבה, היה עליו לשמוח בראותו את אחיו בן-אמו אחרי כל כך הרבה שנים שלא ראהו!
פשט הדברים הוא, שבפעם הראשונה ראהו מרחוק ולא זיהה בו קלסתר פניו של אימו. רק לאחר שהתקרב בנימין אליו ראה בו יוסף דמיון לאמו, התרגש ובכה עד דמעות.
נראה לבאר עוד על פי דברי רש"י בשם המדרש (בראשית רבה צ"ד, ח'): "שאלוֹ: יש לך אח מאם? אמר לו: אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. – יש לך בנים? אמר לו: יש לי עשרה. אמר לו: ומה שמם? אמר לו: בלע ובכר וגו'. אמר לו: מה טיבן של שמות הללו? אמר לו: כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו: בלע שנבלע בין האומות, בכר שהיה בכור לאמי, אשבל ששבאו אל, גרא שנתגייר באכסניא, נעמן שהיה נעים ביותר, אחי וראש אחי היה וראשי היה, מופים מפי אביו למד, חופים שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו, וארד שירד לבין האומות. מיד נכמרו רחמיו" (עיין סוטה ל"ו ע"ב).
חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר, שבנימין הזכיר את כל שמותיו של בניו לא לשבחו של יוסף אלא לגנותו, והיה מקלל את יוסף וקרא לבנו בלע, לומר הלואי שייבלע וימות שכן ירד למצרים ונטמע שם ביניהם, וכן בכל השמות. כששמע כך יוסף אמר: כיצד אחי בן אמי אומר כך, והרי מסרתי את נפשי כדי שלא ליפול לידי אשת פוטיפר ושמרתי את עצמי בקדושה ובטהרה, וגם ישבתי בבור י"ב שנים על כך, ושמרתי על כל התורה כולה למרות שהייתי במקום כל כך טמא! ולכן ביקש לבכות על שאחיו חושד בו.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>שפת לא ידעתי</h4>
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (מ"א, א')
בחלומו רואה פרעה כי עומד הוא על היאור, אך כאשר מספר פרעה ליוסף את דבר חלומו, הוא אינו מזכיר שעמד "על היאור", אלא: "על שפת היאור", כמו שכתוב (מ"א, י"ז): "וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאור".
הביאור בזה הוא, כיון שהיאור היה אלוה בעיני המצרים, חשש פרעה לומר שחלם שעמד "על היאור" ממש, ועל כן אמר שהוא עומד "על שפת היאור". אולם כאשר שמע יוסף את חלומו של פרעה אמר לו: אתה חלמת שאתה עומד על היאור, ולא על שפת היאור. התפלא פרעה: מניין לך זאת? וכי היית עמי במיטתי בחלומי?! ענה לו יוסף, שהבין זאת מתוך דבריו. שכן יוסף ידע את חלום פרעה, כפי שמספרים חז"ל, שהמלאך גבריאל בא וגילה ליוסף את החלום. ידע יוסף שפרעה ראה בחלומו שהוא עומד "על היאור", ומתוך כך הכיר בשינוי ששינה פרעה בדבריו.
לדבר זה רומז דוד המלך ע"ה בתהלים (פ"א, ו'): "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע" – והרמז הוא: "שפת" – את העובדה כאילו עמד פרעה על "שפת" היאור – "לא ידעתי", לא הכיר יוסף, ומתוך כך: "אשמע" – שמע והבין מתוך דברי פרעה ששינה בלשונו.
ומשום כך התווסף האות ה"א לשמו, וזהו שכתוב: "עדות ביהוסף", כדי שיחול עליו אור הוי"ה ברוך הוא [ויש שביארו שהטעם שהתווסף ליוסף אות ה"א הוא משום שהמלאך גבריאל לימדו שבעים שפות בלילה אחד, והרי אי אפשר ללמוד כל כך הרבה שפות בזמן כה קצר – על כן הוסיפו לו אות ה"א, שיהא רוב שם השם (ועיין סוטה דף ל"ו ע"ב)].
<h4>ויגלח ויחלף שמלותיו</h4>
"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מ"א, י"ד)
"'ויגלח' – מפני כבוד המלכות" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ט, ט')
מדוע הסביר רש"י ש"ויגלח" מפני כבוד המלכות דווקא? וכי ללא כבוד מלכות לא היה מגלח ומחליף בגדיו? זאת ועוד, מדוע פירש רש"י: "מפני כבוד המלכות" רק בהתייחסו ל-"ויגלח", ולא פירש כן גם על מה שכתוב: "ויחלף שמלותיו"?
אלא אומרים חז"ל (ראש השנה י' ע"ב), שיוסף הצדיק יצא מבית האסורים ביום ראש השנה. כיון שכן לא רצה להתגלח ביום טוב (שכן האבות ובניהם קיימו את מצוות התורה עוד בטרם ניתנה). אבל הממונים שהוציאו אותו מהבור אמרו לו שאין הוא יכול להתייצב לפני המלך בבגדים צואים וכשראשו פרוע. ועוד אמרו לו, שגם לפי ההלכה של היהודים מותר להתגלח, שכן תינוק שנולד בחול המועד והוא בעל שער – רשאים לספרו (עיין מו"ק דף י"ג ע"ב במשנה, ושם גם כתוב שהיוצא מבית האסורים מותר להתגלח במועד). יוסף התמיד בסירובו, וכיון שלא רצה להתגלח בעצמו קשרו אותו וגילחוהו בעל כורחו. זהו שכתוב: "ויגלח", ולא כתוב: "ויתגלח", מכאן שאַחֵר גילח אותו ולא הוא התגלח בעצמו.
לכן פירש רש"י, שאילולי כבוד המלכות לא היה מתגלח באותו היום. אולם כל זה נכון דווקא לגבי הגילוח; אבל על החלפת הבגדים לא היה צורך לכפות את יוסף, והוא החליף את בגדיו בעצמו, שהרי בזה אין חילול כבוד יום טוב (ועיין במדרש "שכל טוב" שכותב: "'ויגלח' – מי גילחו? שר המשקים גילחו. אמר ליה פרעה: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא", ועיין מסכת ר"ה דף י' ע"ב וי"א ע"א, מהיכן למדו חז"ל שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים).
<h4>ויריצוהו מן הבור</h4>
"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מ"א, י"ד)
אומרים בעלי המוסר: כאשר מגיעה שעתו של אדם להיגאל מצרתו – באה ישועתו מיד, ואין הצרה נמשכת אפילו שניה אחת מעבר למה שנגזר עליו.
יוסף הצדיק שהה שתים-עשרה שנים תמימות בבית הסוהר. אולם כשהסתיימה תקופה זו ונקבע שהוא יצא מבית הסוהר, הרי שלא נשאר שם ולוּ שניה אחת מעבר למה שנגזר עליו. "ויריצהו מן הבור" – שלא יתעכב שם כלל ועיקר.
אנחנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שבשעה שירחם עלינו הקב"ה ותגיעה שעתנו להיגאל, יריצו את משיח צדקנו ואותנו, באופן שלא תתעכב גאולתנו אפילו לשניה אחת בלבד.
<h4>שמעתי לאמר</h4>
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (מ"א, ט"ו)
מהו שאומר פרעה ליוסף: "שמעתי עליך לאמֹר"? היה מספיק לכתוב: "ואני שמעתי עליך כי תשמע חלום לפתור אותו"?
מסביר גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי' זיע"א על פי מה שהיה מקובל בימיו. בזמנו של ה'בן איש חי' היו כל מיני אנשים שהתחזו לפותרי חלומות. הם נעמדו ברחוב, שמו לפניהם שולחן, כדרך הרוכלים, והתחילו לצעוק: "כאן פותרים חלומות"!
פרעה פנה ליוסף כאל פותר חלומות רגיל, ואמר לו: שמעתי עליך "לאמר", כלומר: שמעתי שאתה אומר שהינך יודע לפתור חלום, שכן נמנה אתה בין אותם הרוכלים. אמר לו יוסף: "בלעדי" – איני עוסק בדבר זה כמקצוע, אלא "אלקים יענה את שלום פרעה", ולא מכוחי ומחכמתי יבוא פתרונך.
<h4>השנות החלום – ממהר האלוקים לעשותו</h4>
"וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ" (מ"א, ל"ב)
יוסף שומע מפרעה את דבר השנות חלומו, ומבין שזהו סימן לכך שממהר הקב"ה לבצע את הדבר משום חשיבות הענין.
אכן מצינו בחז"ל ראיה לדבר מהתורה שכאשר יש דבר משונה זה בא לרמוז על חשיבות הענין מהגמרא שדנה בעניין איסור ריבית, וז"ל (ב"מ ס' ע"ב) המשנה: "איזהו נשך ואיזהו תרבית? איזהו נשך- המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש – אסור, מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית – המרבה בפירות. כיצד? לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטין בשלשים דינרין, אמר לו: תן לי חטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו: הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו".
שואלים התוספות (שם ד"ה "למה"), וז"ל: "וא"ת, ולמה שינה בלשון לכתוב: 'כספך לא תתן בנשך, ובנשך לא תתן אכלך'? ויש לומר: כיון שהוצרך שני לאוין, אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר". כלומר, התורה כותבת בלשון משונה ללמדנו על שבחו של אותו עניין. וכך גם הבין יוסף שעצם השנות החלום של פרעה הוא דבר משונה, ועל כן אמר לו שממהר הקב"ה לעשותו.
<h4>צופן ומפענח</h4>
"וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (מ"א, מ"ה)
"'צפנת פענח' – מפרש הצפונות, ואין ל'פענח' דמיון במקרא" (רש"י)
לפי דברי רש"י, היה צריך לקרוא ליוסף: "פענח צפונות", ולא "צפנת פענח"!
אלא הכוונה היא, שעיקר השבח של יוסף, גם בעיני פרעה, היה שיוסף היה מצפין את עצמו ולא היה מפרסם את עצמו כלל ועיקר. לכן הקדים את 'צפונו' של יוסף ליכולת ה'פענוח' שלו.
<h4>מילה ונטילת ידיים</h4>
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (מ"א, נ"ה)
כתב רש"י בשם המדרש (בראשית רבה צ"א, ה'), שבשעה שביקשו המצרים מיוסף אוכל, אמר להם שימולו עצמם תחילה.
ובזוהר הקדוש כתוב שלא טוב עשה יוסף, שהכריח אותם בדבר הזה, כיון שברית מילה שייכת רק לישראל. אם כך, צריך להבין: מדוע באמת עשה זאת יוסף?
יש לבאר לפי ההלכה (שו"ע אור"ח סי' קס"ג סע' ב' ברמ"א) שאסור להאכיל למי שלא נטל את ידיו. אמר יוסף: אבקש מהם שימולו עצמם, וממילא יתחייבו במצוות וגם יטלו את ידיהם. אז אוכל לתת להם אוכל כרצונם…
<h4>דבר הסמוי מן העין</h4>
"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ" (מ"ב, א')
"'למה תתראו' – למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים, שבאותה שעה עדיין היה להם תבואה" (רש"י עפ"י הגמרא תענית י' ע"ב)
יעקב אבינו שולח את בניו למצרים להביא שבר לרעבון הנורא שפקד את ארץ ישראל. כיון שראה יעקב אבינו שהברכה שרויה בביתו, שתבואתו נשמרה בטריותה בזמן שהתבואה של כל העולם התקלקלה, אמר לבניו: לא טוב הדבר להראות לכל העולם את מעלתם.
מכאן עלינו ללמוד מוסר גדול. על כל אדם לדאוג שלא להראות לעיני כל העולם את עושרו. דרכו של עם ישראל הוא להסתיר את מעלותיהם, וכך שורה הברכה בכל אשר להם, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.
ויש בזה גם טעם חינוכי ומוסרי, שלא ירגיש האדם בעצמו גדלות וגאווה.
<h4>רצון שלא לראות</h4>
"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (מ"ב, ח')
הגמרא אומרת (ב"מ פ"ו ע"ב), שביום השלישי למילתו של אברהם אבינו הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים. שלח אברהם את אליעזר עבדו לצאת ולחפש אורחים, אך הוא יצא ולא מצא. אמר לו אברהם: "לא מהימנא לך. היינו דאמרי תמן: 'לית הימנותא בעבדי'".
שאלו חכמי המוסר: מדוע לא האמין אברהם לאליעזר? וכי לא ייתכן שבחום היום אין אנשים עוברים ושבים? מדוע טוען אברהם שאין אמונה בעבדו?
אלא אמר אברהם, אף על פי שאליעזר דולה ומשקה מתורתי, עדיין יש לו מתכונת העצלות של עבד, שאינו מעוניין לטרוח בחום היום. ובאמת אי-הרצון משפיע על תת-ההכרה, ובפועל אכן לא ראה אנשים.
כך הדבר גם בפרשתנו. אחי יוסף יורדים למצרים. הם נתקלים בסימנים רבים שעשויים לגרום להם להבין שאחיהם יוסף מושל בארץ מצרים, או לפחות לחשוד בכך. אבל האחים לא רצו להאמין בכל צורה שהיא שיוסף יהיה מושל, ולכן למרות כל הרמזים לכך, לא הבחינו אחי יוסף בהם.
<h4>הזקן – סימן יהודי</h4>
"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (מ"ב, ח')
הטעם לכך שאחי יוסף לא הכירוהו, אף שחיו איתו י"ז שנים בבית אביהם, מבואר בגמרא (יבמות פ"ח ע"א): "'ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו' – אמר רב חסדא: מלמד שיצא בלא חתימת זקן, ובא בחתימת זקן".
יש אנשים שמתביישים בזקנם, ומעדיפים לגלחו בתער כדרך הגויים. מיוסף הצדיק למדנו, שאפילו כאשר ירד למצרים לא למד ממעשיהם ולא שינה את צורתו, אלא נשאר במדרגתו. יתירה מזאת: גם כשעלה למלכות לא גילח את זקנו, שהיה סימן היהדות שלו, ולא התבייש בו.
אם יוסף נהג כך בארץ נֵכר בין הגויים, ואף בהיותו מלך בארצם, על אחת כמה וכמה שיש לנהוג כמותו בארץ ישראל, שבה יכול כל יהודי לגלות את סימני היהדות שלו בפרהסיא.
גם אלו היושבים ראשונה במלכות אל יאמרו שאין זה נאה ואין זה דרך ארץ לגדל זקן. ילמדו נא מיוסף הצדיק שגידל את זקנו, גם כאשר ישב על כס המלכות במצרים, ולא ירד ממדרגתו כלל וכלל.
<h4>הסתרת זהות יוסף</h4>
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם" (מ"ב, ט')
חשש יוסף בליבו: כאשר יראו אותי אחַי במעמד המכובד שלי, עלולים הם לנסות ולברר פרטים אודותיי, וכך יתגלו להם על ידי הסובבים אותי כל הקורות אותי, שהייתי עבד וכו'.
מה עשה יוסף? טען כלפי האחים: "מרגלים אתם!" – ומעתה הם ייזהרו שלא לדבר אודותיו עם הבריות, כדי שלא לחזק את חשד הריגול. כך עשה בחכמתו, כדי לשמור את הדבר לבל ידעו מיהו, קודם שיתוודע אליהם בעצמו.
<h4>מסירות של אחדות</h4>
"כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" (מ"ב, י"א)
אמרו האחים לשליט מצרים: אף על פי שנולדנו מארבע אימהות, אנו כולנו יחד. את כוחנו ירשנו מאבינו: "כולנו בני איש אחד", כולנו בניו – הן בתמימות וביושר, הן בגבורה, הן בחכמה, הן ביופי והן ביראת ה'.
"בני איש אחד נחנו" – ממנו קיבלנו את הכוחות הללו. אנחנו מאוחדים ומלוכדים, ונמסור את עצמנו על כל אחד ואחד מאיתנו! כאשר בני ישראל מאוחדים בינם לבין עצמם, אין שום כוח בעולם שיכול להם!
<h4>מידה כנגד מידה</h4>
"וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ" (מ"ב, כ"ח)
האחים אומרים: "מה זאת עשה אלקים" – זו מידת הדין. הם מבינים שיש כאן הענשה באופן של מידה כנגד מידה, כדברי הרשב"ם.
כאשר הם עומדים בבית יוסף הם אומרים (מ"ג, ח"י): "ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחתינו בתחלה אנחנו מובאים". פשוטו של מקרא הוא שהכוונה לכסף "השב באמתחותינו"; אבל הם רומזים גם לכסף אחר: "על מכרם בכסף צדיק" (עמוס ב', ו') – אנו מכרנו את אחינו יוסף, ומשום כך עתה אנו נלקחים לעבדים בשל עלילת כסף.
<h4>חיבת הארץ</h4>
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (מ"ג, י"א)
בשל חביבותה של ארץ ישראל עליו, קורא יעקב לתבואתה של הארץ: "זמרת הארץ". מיעקב למדו חז"ל את חיבת הארץ.
במסכת כתובות (קי"ב ע"א) נאמר: "ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה", כלומר: "משווה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים" (רש"י). "ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא", דהיינו: "כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל; ובימי הצינה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל" (רש"י).
<h4>רמז לחנוכה</h4>
"וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה, וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (מ"ג, ט"ז)
למדו מכאן בדרך רמז, שיש לערוך סעודה בחג החנוכה: "טבח והכן" – חמש האותיות האחרונות הן אותיות 'חנוכה' (ועיין בדברי המרדכי פסחים פרק 'מקום שנהגו' סי' תר"ה, ובהגמ"ר שם ו'חידושי אנשי שם' בשם מרדכי ארוך).
<h4>המזוזה שבפתח הבית</h4>
"וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת" (מ"ג, י"ט)
<h4>מדוע נעמדו האחים ב"פתח הבית"?</h4>
אלא, כשביקש יעקב מבניו לרדת למצרים בפעם השניה, ואמרו לו שבלי בנימין לא יוכלו לראות את פני המלך, אמר להם יעקב (מ"ג, י"ד): "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין".
ובמדרש (תנחומא מקץ, י"ב): "מה ראה יעקב לברכן ב'אל שדי'? ללמדך שהרבה ייסורין באו עליו: עד שהוא במעי אמו עשיו מריב עמו, שנאמר (כ"ה, כ"ב): 'ויתרוצצו הבנים בקרבה'; ברח מפני עשו ללבן – ראה כמה צרות: 'הייתי ביום אכלני חורב' וגו' (ל"א, מ')… והכתוב (איוב ג', כ"ו) צווח: 'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז'. אחר כך באה עליו צרת שמעון, ואחר כך צרת בנימין. לפיכך היה מתפלל (מ"ג, י"ד): 'ואל שדי' – ואומר: מי שאמר לשמים ולארץ די, יאמר לייסוריי די".
כך התפלל יעקב אבינו. הבינו האחים מתוך תפילתו, שהשם שד"י שנמצא במזוזה שבפתח הבית יצילם מכל צרה. משום כך כאשר באה עליהם צרת לקיחתו של בנימין, עמדו "פתח הבית", לרמוז לו למלך מצרים, שיש להם ברכה מאביהם ששם שד"י הקבוע במזוזות בתיהם של ישראל יציל אותם מגזרותיו (והם לא ידעו שהיתה מזוזה קבועה באותו הפתח, אלא שיוסף הסתיר אותה בתוך המשקוף פחות מעומק טפח).
<h4>השלום אביכם הזקן</h4>
"וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" (מ"ג, כ"ז–כ"ח)
יוסף שואל על אביהם "הזקן", אך האחים משמיטים את מילת "הזקן", ועונים: "שלום לעבדך לאבינו". מדוע שינו בלשונם?
צריך לבאר כך: יוסף התכוון בשאלתו לאב הזקן, הלא הוא יצחק אבינו ע"ה, שבעת ירידתם הראשונה של האחים למצרים היה עדיין חי ועתה נפטר. האחים לא רצו לבשר ליוסף את הבשורה הרעה, שיצחק סבם נפטר, ולכן נקטו בדרך רמז. כך מובא בגמרא (פסחים דף ד' ע"א), שבשורה רעה יש לבשר בדרך רמז, כגון: אם האב מת – יאמר שהאם עוד חיה וכדו', ומתוך כך יבין השומע את הבשורה הרעה.
תשובת האחים היתה שיעקב אביהם עודנו חי, ומתוך כך הבין יוסף שיצחק, אביהם הזקן, כבר נפטר (עיין ב'דעת זקנים מבעלי התוספות').
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>בצל החכמה בצל הכסף</h4>
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (ט"ל, ב')
סיפר מרן הרב זצ"ל כי על הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל אמרו שבבקיאותו ועיונו היה שני לגאון עוזנו בעל הבן איש חי זיע"א. תלמידיו של חכם שמעון אגסי היו גדולי וגאוני עולם: הרב הראשי והראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל, הרב חכם צדקה הזקן זצ"ל, הגאון הרב רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל שלימים נתמנה לחבר בית הדין הגדול.
ימים סמוכים לפני פטירתו, ב-ח' אב תרע"ד, הוא דרש דרשה ברבים והזהיר כי עתידה לבוא מלחמה לעולם שתכלה גדולים וקטנים. ואכן, זמן מה אחר שנפטר, פרצה מלחמת העולם הראשונה.
בתקופתו לא היו ישיבות רבות כמו בימינו, ומספרים שכאשר ראה כי התורה הולכת ומתמעטת, הקים כולל לאברכים צעירים. כל בוקר אחרי התפילה, היה מכנס כמה תלמידי חכמים והיה מלמד שם תורה, גמרא והלכות. אחרי הלימוד היה מעניק להם מענק כספי מכספו הפרטי. כדי לקיים את הכולל, עסק מעט במסחר ב"מילה". ה"מילה" היה חומר כימי בצבע כחול ששימש כחומר כביסה להלבנת הבגדים בעת הכביסה. בכל יום פתח את חנותו למשך זמן קצר, שעה או שעתיים בלבד, עד חצות היום. בחצות היה סוגר את החנות וחוזר לישיבה ועמו הכסף שהרוויח, כדי לחלקו לתלמידי החכמים.
יום אחד החליט שכנו הגוי להתחרות בו. הוא יצר קשר עם בית החרושת בלונדון ממנו קנה את סחורתו חכם אגסי, לפי הכתובת שהיתה רשומה על התווית, והזמין מהם כמה ארגזים של "מילה". לאחר שהגיעה הסחורה פתח חנות משלו מול חנותו של חכם שמעון אגסי. בחזית חנותו קבע שלט שהכריז כי 'אצל חכם שמעון מוכרים מילה בסכום כזה וכזה, ואצלי – בחצי מחיר! הפתיחה מחר בשמונה בבוקר'. לפי חשבונו מצא שגם מחצי מחיר ירוויח היטב. הודיעו זאת לחכם שמעון אגסי, והפצירו בו שיפתח גם הוא מוקדם כדי שלא יפסיד. הלך חכם שמעון לבעל הבן איש חי, סיפר לו את המעשה ואמר שאינו רוצה לפתוח בשמונה, אלא באחת עשרה, כהרגלו. בעל הבן איש חי עודדו ובירכו בברכת הצלחה ופרנסה טובה. למחרת, כשישב חכם שמעון אגסי ולימד, פנו אליו רבים מיהודי העיר בתחינה כי יפתח את חנותו, וַלא – יפסיד את כל לקוחותיו. אך הרב לא נכנע והצהיר: "ימכור! ואני אשב ואלמד כהרגלי עד אחת עשרה…". לאחר מכן שב והצהיר שלא יפתח את חנותו עד אחת עשרה וחצי. באחת עשרה וחצי, כשגמר את לימודו, הלך לחנותו. קהל הלקוחות לא בא. הכל קנו כבר אצל הגוי. אבל לחכם אגסי לא היה אכפת כלל. בשעה שתים עשרה הוא סגר את חנותו וחזר להמשיך את לימודו בשמחה ובטוב לבב, ללא צער.
למחרת בבוקר, בשעה אחת עשרה, יצא מהשיעור והלך לפתוח את החנות. בדרך אמר בלבו שאם שוב לא יימצאו קונים – יסגור באחת עשרה וחצי. כשהתקרב לאזור החנויות, ראה שוטרים והתגודדות זועמת של המון. כשבירר את שקרה, סיפרו לו שיש קטטה ליד חנותו של הגוי. הוא עקף את ההמון, נכנס לחנותו, אמר: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", וישב לעסוק בענייניו. לאחר כמה רגעים נכנס לחנותו הגוי ושאלה בפיו: "האם אתה קונה "מילה" מתוצרת בית חרושת פלוני בלונדון?", משהשיב לו בחיוב, ספק הגוי כפיו: "הלא גם אני קונה מאותה חברה!". התברר כי כל מי שקנה מילה מהגוי ביום הקודם וכיבס בה את בגדיו – ניזוק. הבגדים יצאו מן הכביסה מלוכלכים. כשהקונים באו אל הגוי בדרישה כי ישיב להם את כספם בתוספת פיצוי על הנזק לבגדים, הוא סירב לדרישה, והם החלו מתקוטטים עמו, עד שהגיעו שוטרים להפריד בין הניצים.
לאחר מכן, ביקשו הקונים המאוכזבים מחכם אגסי שימכור להם "מילה" משלו, כיוון שה"מילה" של השכן גרועה. משנוכח לדעת שיש ביקוש, הכפיל את המחיר כדי שיוכל לשלם כסף לתלמידי החכמים גם עבור היום הקודם שבו לא מכר דבר. כשאמרו לו שהשכן הגוי מוכר בחצי מחיר, דרבן אותם לקנות מסחורתו ה"איכותית" של הגוי. באותו היום מכר חכם אגסי "מילה" במחיר כפול, וכשהגיע הזמן שהיה רגיל לסגור את חנותו, סגר, חזר לישיבה, והביא לתלמידי החכמים מענק כפול. כיצד יתכן הדבר? הלא זו אותה "מילה", מתוצרת אותו בית חרושת?! אז הבינו כל הגויים הערבים ש"עם חכם אגסי לא מתעסקים".
<h4>כל הנוטל עצה אינו ניזוק</h4>
"לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (מ"א, נ"ה)
ידועה האמרה: "בעל המעה הוא בעל הדעה", מהסיפור דלהלן נלמד מהנהגותיו של מרן כיצד בחכמתו דאג למוסדות תורה גם נגד רצונו של בעל המעה.
סיפר מרן הרב זצ"ל: היה עשיר גדול מאוד, שנשאו לבו דבר טוב לתרום סכום כסף גדול להחזקת תלמידי חכמים, אלא שלא רצה העשיר לחלק את הסכום כמו שהוא לצדקה, ולכן חשב לעשות זאת בדרך של השקעה בבנק, כך שהקרן תניב רווחים.
את הכסף החליט העשיר לתת לבבא סאלי זיע"א. הוא נסע לנתיבות למעונו של הבבא סאלי זיע"א על מנת לקיים את נדרו. משהגיע לביתו, הסביר לשָּׁמש את תוכניתו, והלה הוכנס לאחר כבוד אל הקודש פנימה. שאלו הבבא סאלי לרצונו, והעשיר החל מפרט בפניו את בקשתו, וכך אמר: "ברצוני לתרום לך שלושה מיליון פראנקים, את הסכום אפקיד בבנק בתוכנית חסכון, ותהנה אתה מרווחי הריבית מידי חודש". שמע הבבא סאלי את בקשתו, וביקש ממנו לשוב אליו למחרת.
מיד כשהלך העשיר, שלח הבבא סאלי את שמשו אליי, וביקש ממנו לשאול אותי האם מותר על פי דין להנות מאותה הריבית? שמעתי את העניין, ופניתי לעיין בנדון, והשבתי לו שאמנם יש מקום להקל, אבל הדגשתי לשמש, שלדעתי הבבא סאלי לא יסמוך על הקולא ולא יסכים להצעת העשיר.
חזר השמש לבאבא סאלי ואמר לו: "שאלתי את חכם מרדכי כמצות כבודו, והוא עיין באריכות בנדון, ובסוף פסק שמותר", ולא הוסיף השמש את התוספת של הרב זצ"ל שלדעתו לא יסכים הבבא סאלי להסכם.
הבבא סאלי הרגיש ברוח קדשו שלא התקבלה כל התשובה, ושאל: "וחוץ מזה, מה עוד הוא אמר לך?" נזכר השמש בדברי הרב זצ"ל ואמר לבבא סאלי: "לדעתו, כבודו לא יסכים". "אהה!" אמר הבבא סאלי, "אכן כן, אין דעתי נוחה מזה". למחרת, כשחזר העשיר, אמר לו הבבא סאלי בפסקנות: "איני מסכים להצעתך".
העשיר מאוד התפלא על הסרוב. כשיצא מחדרו של הבבא סאלי, חיפש את שמשו ושאל אותו לסיבת הדבר. סיפר לו השמש את התרחשות הדברים כהווייתן, שאתמול הוא נשלח לירושלים על ידי הבבא סאלי לביתו של הרב מרדכי אליהו כדי לשאול אותו האם העסקה כשרה לחלוטין מכל צדדי ההלכה, ואמר לו את פסקו של הרב, והוסיף לו שהרב הביע ספק אם הבבא סאלי יסכים להצעה, הוא סיפר לו על חקירת הבבא סאלי לכל דברי הרב, ואת מסקנתו לסירוב להצעה.
העשיר לא השלים עם המצב, והחליט לנסוע בעצמו אליי. הוא לקח מהשמש את כתובתי בירושלים, ונסע אליי ללא עיכוב.
מיד כשהוכנס העשיר לחדר לימודו של הרב פנה אליו: "האם אתה הרב מרדכי אליהו? אתה? אתה? אתה תגיד לבבא סאלי מה לעשות?!". השיב לו הרב: "אני עפר ואפר תחת רגליו של הבבא סאלי". כששמע כך, סיפר לו הלה שהוא העשיר שהציע את ההצעה לבבא סאלי, ושבעקבותיה שלח לו את שמשו לשאול אותו את דעתו בהלכה בעניין הריבית, והביע את מרירותו שבגללו סירב הבבא סאלי להצעתו.
שמעתי את דבריו, וכשסיים, העמידתי אותו במקומו, והשבתי לו במטבע הלשון שפנה אליי: "אתה!? אתה?! אתה תגיד לבבא סאלי מה לעשות?!" העשיר נדהם, ואמר לי בגאווה: "אני עשיר, ואף אחד לא מדבר אתי בצורה זו!" אמרתי לו: "גם אני עשיר".
מששמע העשיר כך, נרגע מכעסו. ראשית שבחתיו בפניו על יוזמתו לתת צדקה בפרט בסכום כה נכבד, ובמקביל העליתי בפניו את חשיבות המצוות, את חומרת איסור הריבית, ואת מחוייבותו של כל אדם מישראל לשמוע לדברי חכמים. לאחר ששמע את דבריי חזר לבבא סאלי, נתן לו את הכסף, והפעם ללא שום תנאים. "כבוד הרב יעשה בכסף כטוב בעיניו", אמר בענווה.
הביט בו הבבא סאלי כשחיוך בעיניו: "היית אצל חכם מרדכי אה? לולי חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי".
נטל הבבא סאלי מהעשיר את הכסף, ומייד חלקו לתלמידי חכמים ולנזקקים.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>תענית חלום בזמן הזה</h4>
"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, י"ב, ט"ו-ט"ז)
שאלה: האם נכון להתענות תענית חלום היום?
תשובה: בראשונה יש לדעת היאך להתיחס לחלומות. וכבר ידועים דברי חז"ל (ברכות נ"ה ע"ב) כי אין אדם חולם אלא מהרהורי לבו, וכן אמרו (שם נ"ו ע"א) שאדם עשוי לחלום במה שמהרהר ביום (עיין ברש"י נ"ה ע"ב ד"ה "הרהורי לבו"). וכפי שהגמרא מביאה על כך שני מעשים, וז"ל: "אמר ליה קיסר לרבי יהושע ברבי חנניא: אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אומרים עליכם שאתם חכמים, תאמר לי מה אחלום הלילה)? אמר ליה: חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא (אמר לו רבי יהושע שהוא יחלום שהפרסים יעבדו בו עבודת פרך). הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא (זה מאוד הרשים את הקיסר, וחשב על זה כל היום, ובלילה חלם כפי שהרהר כל אותו היום). אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אמר שבור מלכא, מלך פרס לשמואל: תאמר לי מה אחלום בלילה)? אמר ליה: חזית דאתו רומאי ושבו לך, וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא. הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא" (אמר לו שמואל שיחלום שהרומאים לקחוהו בשבי, וישעבדו אותו לטחון גרעיני תמרים בריחיים של זהב. דבר זה הרשים את המלך עד מאוד וכל היום הוא הרהר בזה, וחלם על כך בלילה), עכ"ל הגמרא.
וכנגד זה, כשסיפר יוסף הצדיק את חלומותיו לאביו, כתוב (ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר". ולכאורה למה לא חשש להרהורי הלב שביום? אלא ידע יעקב אבינו שחלומותיו של יוסף הם מצד הקדושה ולא מצד הרהורי הלב, ולכן ידע שיתקיימו.
לסיכום: בזמן הזה נכון לשאול שאלת חכם אם להתענות תענית חלום.
<h4>חיוב הגר בכיבוד אב ואם</h4>
"וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (מ"ג, כ"ח)
"אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו? מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה: 'עבדך אבינו', ולא אמר להו ולא מידי" (סוטה י"ג ע"ב)
שאלה: האם גר חייב בכבוד אביו?
תשובה: גוי שהתגייר ובניו שהתגיירו, אינם נחשבים כבניו אלא כקטן שנולד וכבריאה חדשה, ואף על פי כן חייבים הבנים בכבוד אביהם, והאב חייב לדאוג לבניו. והרמב"ם הל' ממרים (פ"ה הי"ב וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' רמ"א סעי' ט', עיין פי"ד מהל' אסורי ביאה הל' י"ב), וז"ל: "הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד".
פעם שאלני גר אם יכול לומר קדיש על אביו שמת שלא התגייר והוא גוי. ואמרתי לו שאין שום נפקא מינה בדבר, כיון שהקדיש יש בו כח להעלות את האב מדרגה לדרגה, אבל הגוי נשאר תמיד במדרגתו, ולכל היותר שיאמר 'המרחם' ודיו, היינו לעשות השכבה שמן השמים ירחמו עליו, מותר.
<h2>פרשת ויגש</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>

<h4>פסק הדין במשפט בנימין</h4>
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מ"ד, י"ח)
"'ואל יחר אפך' – מכאן אתה למד שדבר אליו קשות" (רש"י בשם בראשית רבה צ"ג, ו')
מדוע כעס יהודה כל כך ופנה ליוסף בדברים קשים? לכאורה היה עליו להודות ליוסף ולברכו על שהקל מעונשם של האחים. שכן כאשר שלח יוסף את משרתו לרדוף ולהשיג את האחים ולטעון שהם משלמים רעה תחת טובה, קבעו הם בעצמם את העונש ואמרו (שם, ט'): "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים". גם כאשר חזרו האחים אל יוסף אמר לו יהודה (שם, ט"ז): "הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". אבל יוסף הפחית מעונשם, כמו שכתוב (שם, י"ז): "ויאמר חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם". יהודה צריך היה להיות מרוצה מההסכם. ובמקום זאת הוא מגיב בצורה קשה ובאיומים. מה פשר הדברים?
מבאר האלשיך הקדוש ביאור נפלא, ממנו ניתן ללמוד עד כמה היו בני יעקב בוחנים את מעשיהם ומדקדקים בהם על פי האמת הצרופה של תורתנו הקדושה. האחים הבינו שכל הרעה הזאת באה להם כעונש מהשמים על אשר מכרו את יוסף לעבד וציערו את אביהם שנים רבות. ישבו האחים ועשו דין לעצמם, שקלו ודנו בדבר העונש הראוי להם על פי דין תורה. כאשר עמדו לפני יוסף, אמר לו יהודה שעל פי דין תורה הם פסקו שעל כולם להיות עבדים ליוסף, ביחד עם בנימין, למרות שברור להם שבנימין לא עשה מאומה ולא גנב את הגביע. כך נגזר עליהם משמים, בשל חטאם במכירת יוסף.
אבל יוסף שינה את פסק הדין, ואמר להם שבנימין לבד יהיה עבד, והם יכולים לעלות אל אביהם. כלומר: יוסף החליט להעניש דווקא את בנימין, ולא את האחים עצמם. מיד הבין יהודה שאין זה עונש שבא להם משמים, שכן על פי דין תורה היה צריך להעניש את האחים, ולא את בנימין, שהרי הוא לא היה במכירת יוסף. אם יוסף מטיל את העונש על בנימין למרות שהוא לא עשה כלום, ואת שאר אֶחיו הוא פוטר לשלום, על אף שהם הם שמכרו את יוסף, הרי זו הוכחה שעונש זה אינו משמים, אלא מגיע מצד רשעותו של העומד מולו. משום כך הפסיק יהודה את כניעתו ואת גינוני ההודאה ליוסף, והכין עצמו למלחמה: להילחם במי שאין בו ריח תורה, שמחליט לפעול להיפך מדין התורה הקדושה.
ואכן, התורה מספרת שכאשר הוכיח יהודה את יוסף ופרש לפניו את כל טענותיו, התרגש יוסף ביותר, כמו שכתוב (מ"ה, א'): "ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". ויש להבין: מה גרם ליוסף 'להישבר' דווקא אחרי דבריו של יהודה? על פי דברי האלשי"ך הקדוש העניין מובן היטב. יהודה טען את טענותיו על פי פסקי הדין של התורה הקדושה. אבל יוסף ניסה להטות את הדיון לכיוונים אחרים. יהודה טען שדינו של גנב הוא לשלם פי שנים, ורק אם אין לו – "ונמכר בגנבתו" (שמות כ"ב, ב'). לפיכך, פסק הדין צריך להיות שעל בנימין לשלם פי שנים ממחיר הגביע. האחים הסכימו לדין זה, והיו מוכנים לשלם את כל הסכום של הגניבה עבור בנימין. אבל אז טען יוסף, שעל פי החוק המצרי, גנב שנתפס צריך להימכר לעבד. כאן לא יכול היה יהודה להתאפק, והטיח כלפי יוסף שאין הוא מתחשב כלל בחוקים המצריים, אלא אך ורק בחוקי התורה, שהם אמיתיים ונצחיים. יהודה הזדעק על יוסף ואמר לו שכל טענות והצעות שאינן מבוססות על חוקי התורה הקדושה הינן בטלות ומבוטלות!
כאן 'נשבר' יוסף. יוסף ראה עד כמה חוקי התורה חשובים ויקרים ליהודה, ועד כמה הוא מוכן להתמסר כדי להגן על חוקי התורה הקדושה. ראה יוסף שעדיין התורה היא שמנחה את אחיו על כל צעד – ואז נגלה עליהם.
<h4>אחריות החינוך</h4>
"כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" (מ"ד, ל"ד)
דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מדגיש את המוסר הגדול שיש בפסוק זה. כאשר יעלה האדם לשמים הוא יצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד דאג לחינוך ילדיו. הילדים הם פיקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, כדי שהעולם יוכל להמשיך להתקיים כרצונו, על פי חוקיו, משפטיו ותורותיו. ישאלו את האדם: באיזה תלמוד תורה או באיזו ישיבה למדו ילדיך? כמה עקבת אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם כדי שיוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? יהיה מי שיענה שהוא שלח את ילדיו לבית ספר חילוני, משום שבית הספר קרוב לבית, או בגלל ששכר הלימוד שם נמוך יותר… אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה!
זהו שכתוב: "כי איך אעלה אל אבי" – היינו: לאבינו שבשמים, אחרי מאה ועשרים שנה, "והנער איננו איתי" – אם החינוך שקיבל הנער לא היה על טהרת לימוד התורה ויראת שמים? איך לא יתבייש מהטענות ומהתשובות שלו?
ומכאן אנו אומרים, שהילד צריך להתחנך ללכת בדרכי אבותיו, ולשם כך צריך האבא להרגיל את בנו להגיע לבית הכנסת, ולמרות שהבן לא יושב כל הזמן על הכסא אלא יוצא מדי פעם להתאוורר ולשחק, לית לן בה, כי עצם ההרגל לבוא לבית הכנסת ולראות את המתפללים בתפילתם משאיר רושם עמוק וחיובי בילד.
כשמשה רבנו מתייצב לפני פרעה ומצוה אותו לשלוח את עם ישראל, ומאיים עליו במכת ארבה, אומרים עבדי פרעה לפרעה (שמות י', ז'): "עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים". וכששומע פרעה את דבריהם, הוא קורא למשה ולאהרן ואומר להם (שם, ח'): "לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההלכים". ועל זה עונה לו משה רבנו (שם, ט'): "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו". אך פרעה מתנגד ואומר למשה רבנו: לשם מה אתם צריכים לקחת את הטף להקריב קרבן, (שם, י"א) "לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים ויגרש אתם מאת פני פרעה".
ביאור הויכוח ביניהם הוא בתפיסה האמיתית של חינוך הילדים. משה רבנו אומר לפרעה שהנערים ילכו עם הזקנים, כי הם צריכים ללמוד מהם את דרכי עבודת ה', את עבודת הקרבנות, את קיום המצוות, ובלי הנערים, לא נלך, כי אין שום תועלת בעבודת ה' אם לא ילמדו אותה לדורות הבאים.
גם בפרשת הקהל נדרשו הנשים להגיע. ושואלים: אם הנשים תגענה מה ייעשה עם הטף שנשאר בבית ללא השגחה? אלא אדרבה הילדים הקטנים היו מגיעים עם אמותיהם ומתחנכים בראיית המעמד הנורא של "הקהל". פעם הייתי בחו"ל והתפללתי באחד מבתי הכנסת שם, והנה אני רואה שבליל שבת לא הגיע ולו ילד אחד לבית הכנסת. כשעמדתי לדרוש אמרתי להם: "איזה חושך שורר בבית הכנסת הזה". כששמע הגבאי את דברי אמר לי: כבודו רוצה שאני אדליק עוד כמה אורות? צעקתי עליו: "שבת היום"! ובודאי שלא לזה התכוונתי חלילה. והמשכתי ואמרתי: "רבותי, אני רואה חושך נורא". קם אחד המתפללים ואמר לי שהוא רופא עיניים, ואם רצוני שיבדוק את עיני. אמרתי להם: "יש כאן חושך נורא כיון שאין אפילו ילד אחד בבית כנסת". ודברתי על חשיבות חינוך הילדים, ושיש לדאוג להביאם לבית הכנסת, וזו הערובה להמשך קיום הקהילה גם בדורות הבאים.
החינוך מקטנות הוא שורשי ויסודי, ולכן טעות ללמד ילד קטן שרק התחיל לדבר שיאמר "אבא" או "אמא", או שמות האחים בבית וכדו', אלא צריך מיד ללמדו לומר: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", וכך מחנכים אותו בדברי תורה כבר בעת פתיחת פיו, ומעלה זו חשובה היא עד למאוד ותניב פירות ופירי פירות יפים וחשובים. וכן אמרו חז"ל בסוכה (מ"ב ע"א) על קטן שיודע לדבר, שחייב אביו ללמדו תורה. וממשיכה הגמרא ושואלת: "תורה מאי היא? אמר רב המנונא: 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'".
<h4>כי נבהלו מפניו</h4>
"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מ"ה, ג')
"אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ', כ"א): 'אוכיחך ואערכה לעיניך', על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה צ"ג, י'; ובילקוט שמעוני בראשית רמז קנ"ב בשם ר"ש בן אלעזר)
בנוהג שבעולם, אדם עומד למשפט, התובע מוכיח את אשמת הנאשם. הוא מביא ראיות, הוכחות, והשופט משתכנע בנכונות התביעה ומרשיע את הנאשם. אבל אז עדיין יכול הנאשם להכחיש ולומר שהטענות שקריות, שהעדים שקרנים ושההוכחות אינן נכונות. השופט מתרשם מדברי הנאשם, ומזכה אותו.
גם אחי יוסף ניסו להתווכח איתו, כאשר מוקד הדיון היה: אשמת האחים במכירת יוסף. היה זה ויכוח ארוך וקשה, ובמדרש (בראשית רבה צ"ג, ז') מובא, שכאשר התלהט הוויכוח – "באותה שעה אחז יהודה חרב לשולפה מתערה". או אז טען יוסף כלפי האחים: "לא כך אמרתם שאחיו של זה (בנימין) מת? אני אקראנו ויבוא אצלכם!" – יוסף יביא ראיה מוחלטת לאשמת האחים במכירתו: הוא יציג בפניהם את יוסף בכבודו ובעצמו. האחים חושבים בינם לבין עצמם שעדיין יוכלו להכחיש ולומר: "עבד הבאת לנו מהשוק, ולא את יוסף בעצמו"; אולם אז מפתיע אותם יוסף ואומר: "אני הוא יוסף!" – וכשם שאינכם יכולים להכחיש את העובדה שאני עומד כאן לפניכם, כך אינכם יכולים להכחיש את אשמתכם בחטא המכירה.
זהו שכתב רש"י: "'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו' – מפני הבושה". עתה הסתתמו כל טענותיהם. ידעו שיוסף דיבר אמת.
חז"ל מלמדים אותנו בקל וחומר, שפרשה זו מלמדת אותנו לדורות עולם את מורא הדין. כאשר יעלה אדם לדין בשמים לא יוכל לטעון – כפי שטוען במשפט של בית דין של מטה – כי העדים שקרנים, המשפט מזוייף או שההוכחות אינן נכונות. בשמים יראו לאדם עין בעין את כל מעלליו ומעשיו בעולם הזה. והרי הקב"ה אומר לאדם: "אוכיחך ואערכה לעיניך". על כן: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה", אם יכפור, אוי לו! היוכל איש להכחיש ולהתנער מחטאיו?
בספר 'לב דוד' להרב חיד"א ע"ה (פרק ששה ועשרים ד"ה "ואתמר") כותב הרב: "והמאמר הזה פשטו מבהיל הרעיון בעומקו, נמס כל לב, תוכו מסיר שפה וטעם זקנים יקח. וכבר אין האדם יכול לצייר אותו מעמד, אמנם מה שיכול להבין תסמר שערת האדם בקום למשפט אלוקים והוא ערום ועריה, אין אומר ואין דברים, אין פה לדבר, ולא מצח להרים ראש לפני בורא עולם היודע מרמותיו ותחבולותיו, ועיתיו ורגעיו ומחשבותיו".
"רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה" (חגיגה ד' ע"ב). ומה אחֵי יוסף, שעמדו לפני מלך בשר ודם, נבהלו מפני הבושה – על אחת כמה וכמה אנו, בושה וכלימה תכסנו בעמדנו לדין לפני מלך מלכי המלכים, שהוא חי וקיים לעולמי עד. היאך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר לא חטאנו?
והנה בתקופות קדומות היה קשה להמחיש דבר זה כיצד יראו לו לאדם כל מעשה שעשה, וישמיעו לו כל דיבור שיצא מפיו, אבל כיום שיש וידאו וניתן לראות מה שאדם עושה מסוף העולם ועד סופו, מול הקלטה שכזו אין אדם יכול להכחיש את המעשה שעשה.
כך, כשהקב"ה ידון את האדם, ויראה לו כל מעשה שעשה בימי חייו ולא יוכל לענות מאומה, ועל זה נאמר: "אוכיחך ואערכה לעיניך", ושם לא יוכל אדם לטעון שעשו פוטומונטאז' (היינו חיברו בין שתי תמונות, והאדם המופיע בוידיאו זה לא הוא) – אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה!
בעל ה'בן איש חי' מביא מעשה בגנב אחד שנכנס לבית, ואין איש מאנשי הבית. ראה הגנב ערימת בגדים חדשים מונחת על השולחן. סגר הגנב את הדלת, והתחיל לסדר את הבגדים שרצה לגנוב. לקח לבנים, גופיה, חולצה חדשה, גרביים חדשות וכו'. כיון שלא רצה לסחוב את הכל בידיו, הוריד את בגדיו כדי ללבוש את הבגדים שגנב. לפתע שב בעל הבית אל ביתו, פותח את הדלת ורואה את הגנב מולו. התחיל בעל הבית לצעוק. הגנב שראה זאת התחיל לברוח, וכיון שלא הספיק ללבוש את הבגדים יצא ערום מן הבית. המשטרה שהגיעה מיד למקום תפסה את הגנב כשהוא ערום, וכך הוליכו אותו ברחוב. אוי לה לאותה בושה!
מוסר השכל גדול לאדם שיעשה חשבון נפש בכל יום ובכל ליל, וידע שכל מעשיו יעלו ויבואו למשפט. טוב לו לאדם שיעשה כדברי שלמה המלך ע"ה: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט', ח'), וכלשון רש"י שם: "התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב".
<h4>משכן שילה ובית המקדש</h4>
"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (מ"ה, י"ד)
"'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב" (רש"י עפ"י גמ' מגילה ט"ז ע"ב)
לכאורה אינה מובנת בכייתם של יוסף ובנימין על חורבנם של המקדשים. אירועים אלו יקרו רק בעוד מאות שנים! אלא, יוסף ובנימין דואגים למקדשים אלו כבר עכשיו. נלמד מכאן שכל דבר שבונים בקודש יש לדאוג לקיומו ולחיזוקו עוד בראשית הדרך.
למשכן שילה, שהיה בחלקו של יוסף, היתה מעלה מיוחדת שנבעה ממעלתו של יוסף הצדיק. במשכן שילה היתה קיימת הלכה שלא היתה קיימת בבית המקדש: מי שעלה לירושלים ורצה לאכול מהקרבנות הנאכלים שם, יכול היה לאכול מהם רק בתוך תחומי העיר ירושלים. אם הוא נמצא מחוץ לתחומי העיר – אפילו במקום סמוך שניתן לראות ממנו את העיר – אסור היה לו לאכול מהקרבנות. למשל, אדם שנמצא על הר הצופים אינו יכול לאכול מהקודשים הנאכלים בירושלים, כיון שאין הוא נמצא בירושלים עצמה. אבל הלכה זו נכונה למקדש שבירושלים דווקא; במשכן שילה הדין היה שונה: מותר היה לאכול מהקודשים בכל מקום שרואים ממנו את המשכן, גם מחוץ לתחומי העיר שילה.
הטעם להלכה זו הוא, משום שיוסף הצדיק הקפיד מאוד לבל ייכשל בראיית עיניו. אותה מרשעת זממה בכל דרך אפשרית להחטיאו. היא הכריחה אותו בדרכים אכזריות להביט בה. כאשר ביקש לכופף את ראשו כדי שלא לראותה, היא כבלה את ראשו בחבלים דוקרים סביב צווארו כך שלא יוכל לכופף את ראשו. זהו שנאמר על יוסף (תהלים ק"ה, ח"י): "ברזל באה נפשו". כאשר ניסה לרוץ ולברוח ממנה, היא כבלה את רגליו – "עינו בכבל רגלו", ועוד כהנה, כמובא במדרש (בראשית רבה פ"ז, כ"א- כ"ב). ועם כל זה יוסף הצדיק לא נכשל בעיניו. בזכות אותה מסירות נפש של שמירת העיניים בקדושה ובטהרה, קיבל את שכרו מידה כנגד מידה, ומשכן שילה, שהיה בחלקו של יוסף, היה מאציל מקדושתו לכל מקום שממנו אפשר היה לראות אותו.
<h4>מה רב טובך אשר צפנת ליראיך</h4>
"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מ"ה, כ"ח)
למרות שיעקב אבינו שמע את דברי בניו על כי יוסף עודנו חי, וגם ראה את העגלות והסימנים המיוחדים ששלח לו יוסף, בכל זאת אין ליבו שלם בהכרה שיוסף חי. הוא רוצה לראות את יוסף במו עיניו כדי להאמין בכך.
הסיבה שבגללה היה קשה כל כך ליעקב אבינו להאמין כי חי בנו נעוצה בעבר. אחר שנמכר יוסף, כאשר ראה יעקב את הכתונת מוכתמת בדם, קרע את שמלותיו (ל"ז, ל"ד) – "ויתאבל על בנו ימים רבים". התורה מספרת (שם, ל"ה): "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם". מדוע כל בניו ובנותיו – אפילו הקטנים – קמו לנחמו? מסביר זאת הגאון המקובל הרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" בשם תלמיד האר"י הקדוש. יעקב אבינו הצטער מאוד, שהרי "סימן זה היה מסור מפי הגבורה: אם לא ימות אחד מבניי מובטח אני שאיני רואה גיהנם" (רש"י ל"ז, ל"ה בשם מדרש אגדה). בכה יעקב שלא יזכה ל"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים ל"א, כ'). אמרו לו בניו: סבא, הרי "כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה" (מועד קטן ז"ך ע"ב; יורה דעה סי' שצ"ד סע' א'). חוס ורחם עלינו! לכן באו כל בניו ובנותיו, גדולים וקטנים, לנחמו. כדי למנוע מילדיו עגמת נפש, הסביר להם יעקב שאין הוא בוכה על המת, אלא על חיי העולם הבא שעלול הוא להפסיד.
והנה עתה, כאשר מספרים לו הבנים (מ"ה, כ"ו): "עוד יוסף חי וכי הוא מֹשֵל בכל ארץ מצרים" – מתקשה יעקב להאמין להם. הרי עיקר דאגתו וצערו היה על חיי העולם הבא, על החיים הרוחניים. לא דאג יעקב על חיי העולם הזה, על החיים הגשמיים. ועכשיו, כאשר נודע לו שיוסף נמצא במצרים רבתה דאגתו: אכן, מבחינה גשמית התברר לו שיוסף חי; אך האם הוא עדיין חי מבחינה רוחנית? אם מושל הוא בכל ארץ מצרים, הייתכן שנשאר בו צלם יהדות?! חיים גשמיים כאלו, שאין בהם טיפת רוחניות, משולים אצל יעקב למיתה.
לכן אמר (מ"ה, כ"ח): "אלכה ואראנו", וכדברי 'אור החיים' הקדוש (מ"ו, ל'): "על כן לא היתה שמחתו שלמה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו, כי הכרת הפנים תענה באיש. וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם, ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר". יעקב רוצה לראות את יוסף במו עיניו, כדי להבחין אם חי הוא מבחינה רוחנית, או שמא איבד את מדרגתו בהיותו במצרים.
בשל דאגתו של יעקב למצבו הרוחני של יוסף, הוא שולח לפניו את יהודה: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה", ומדרשו (בראשית רבה צ"ה, ג'; תנחומא ויגש י"א): "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". קשה היה ליעקב להאמין שיוסף הקים שם בית תלמוד.
אפילו כאשר כבר נפגש יעקב עם יוסף, עדיין ניקר בו הספק. יוסף, מצידו, מתרגש מהמפגש. הוא קם השכם כדי להקביל את פני אביו, ובעצמו אוסר את מרכבתו, משום כבוד אבא. כאשר הם נפגשים, יוסף נופל על צווארי אביו ובוכה. אבל באותה שעה יעקב קורא קריאת שמע. כאשר אומר יעקב (דברים ו', ה'): "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", הוא מבקש לבחון את יוסף: האם אוהב הוא את ה' בכל לבבו, נפשו ומאודו?
רק כאשר נשלמה הבחינה, באמצעות קריאת שמע ובראיית תואר פני יוסף – נרגע יעקב. רק עכשיו הוא יודע, ש"רב עוד יוסף בני חי" – דהיינו: יש לו "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ואם כך, הרי ש"אמותה הפעם אחרי ראותי פניך".
בוא וראה את מעלתו של יעקב! צער הפרידה מבנו האהוב היה קשה עליו ביותר, ובכל זאת אין הוא מוכן לחבקו ולנשקו ולגלות את אהבת לבבו אליו בטרם ידע כי יוסף לא רק "מֹשֵל בכל ארץ מצרים" (מ"ה, כ"ו), אלא גם מושל ביצרו, כנאמר (משלי ט"ז, ל"ב): "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (וראה עוד לראש ישיבת 'פורת יוסף', דודי הגר"י צדקה זצ"ל, ב'קול יהודה', שפירש בדרך זו והרחיב).
<h4>אל תירא מרדה מצרימה</h4>
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מ"ו, ג')
"לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ… הבטיחו להיות נקבר בארץ" (רש"י בשם פרקי דרבי אליעזר ט"ל)
יש להבין: מדוע ירא יעקב על שנזקק לצאת מארץ ישראל? הרי אין זו הפעם הראשונה שהוא יוצא, ולא מצאנו שכאשר יצא לחרן היה מיצר ודואג על כך ביותר!
עוד יש להבין: כיצד הרגיע אותו הקב"ה בכך ש"הבטיחו להיות נקבר בארץ"? מה נחמה יש בכך, והרי יעקב פוחד לרדת מצרימה כבר עתה?
ביאור העניין: כאשר הגיע יעקב לבאר שבע בדרכו למצרים, התחיל להסס וספקות רבים עלו בליבו. הוא נזכר במחזה של ברית בין הבתרים. גם שם אמר הקב"ה לסבו, אברהם אבינו: "אל תירא", ועוד נאמר לו שם (ט"ו, י"ב): "והנה אימה חשכה גדֹלה נופלת עליו"; וכלשון רש"י (ע"פ בראשית רבה מ"ד, י"ז): "'והנה אימה' – רמז לצרות וחושך של גלויות". כאשר מגיע יעקב לבאר שבע, הוא מבין שמשמעות הירידה שלו הפעם היא התחלת ארבע מאות השנים של "ועבדום וענו אותם" (ט"ו, י"ג). "במראה הלילה" הוא נזכר בחושך של הגלות.
על עצמו אין הוא חושש. הוא עצמו מחוסן, בזכות לימוד התורה יומם ולילה שלמד בבחרותו ובזקנותו. יעקב דואג על הילדים, על הדורות הבאים: כיצד הם יעמדו בפני הסכנה הרוחנית של היטמעות, חלילה, ב-מ"ט שערי טומאה? חששו הגדול היה לגורל עם ישראל של הדורות הבאים.
עונה לו הקב"ה (מ"ו, ד'): "אנכי ארד עמך" – השכינה תרד עמכם. כאשר תראו לנגד עיניכם את (שמות כ', ב') "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" – תזכו גם ל"אנכי אעלך גם עלה". כאשר השכינה יורדת עִם עַם ישראל למצרים, בבחינת (תהלים צ"א, ט"ו) "עמו אנכי בצרה" – אין זו ירידה. מסתבר שלעם ישראל יש תפקיד חשוב במצרים. הם צריכים להזדכך שם, בטומאת ארץ העמים. לכן דואג יעקב מראש, שולח את יהודה לפתוח ישיבה לבנים ומקום תורה לזרעו, כדי שישראל ישמרו את התורה, ובזכותה לא ייטמאו בטומאת מצרים.
יעקב קיבל הבטחה שייקבר בארץ ישראל. כמותו עשו גם יוסף ושאר אחיו, כאשר ציוו את בניהם שיעלו את עצמותיהם לארץ, כפי שנאמר על יוסף (נ', כ"ה): "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (ראה ברש"י שמות י"ג, י"ט). מתוך כך יבינו כל בני ישראל שמקום קבורת אבותם הוא מקור מחצבתם, וכולם ישאפו לחזור חזרה ולעלות אל ארץ ישראל.
לכן מדגישה התורה (מ"ו, ו'-ז'): "ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו, בניו ובני בניו אתו… הביא אתו מצרימה" – יעקב אבינו קשר איתו את זרעו אחריו, כדי שימשיכו בדרכו ויזכו ל"ופרצת ימה וקדמה" (כ"ח, י"ד), נחלת יעקב אבינו ללא מצרים.
<h4>למה נשאר יעקב במצרים?</h4>
"וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ד')
יש לשאול: מדוע נשאר יעקב במצרים שבע עשרה שנה, ולא חזר מיד לאחר שראה את בנו יוסף?
אפשר להבין זאת לאור דברי הקב"ה בפסוק: "ויוסף ישית ידו על עיניך"; ומפרש הרב אבן עזרא: "במותך, כן מנהג החיים עם המתים". הכוונה היא למנהגנו שהבן מניח עפר בעיני אביו אחר שנפטר, ואומר: "כי מעפר באת ואל עפר תשוב" (ועיין קונטרס היחיאלי עמוד מ"ו מקורות למנהג). בכך רמז הקב"ה ליעקב שעליו להישאר עם יוסף עד מותו.
עוד יש לומר, שכאשר ראה יעקב את מנהגי ארץ מצרים, השטופה בזימה, אשר כל הליכות תושביה כמעשיהן של חיות רעות, חשש לחינוכם של בניו ובני בניו, שלא ילמדו ממעשה ארץ מצרים. הסכנה היא שהבנים יחקו את מנהגי המקום, בלי להפעיל שיקול דעת והתבוננות לבחון אם טובים הם אם רעים. זהו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי י', ו'): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – יש ללמוד מן הנמלה את מידת זריזותה, את זהירותה מן הגזל וכדו', אך הלימוד צריך להיות בחכמה: אין ללמוד מכל התנהגויותיה, שכן יש בה גם דברים שאינם חיוביים, למשל: הנמלה טורחת כל היום אחר מזונותיה וכדו'.
כעין זה ביאר הרב שלמה גאנצפריד (בעל 'קיצור שולחן ערוך') בספרו 'אפריון' (לפרשת ויחי) את ברכת יעקב לבני יוסף (מ"ח, ט"ז): "וידגו לָרֹב בקרב הארץ": יעקב השווה בברכתו את מנשה ואפרים לדגים, אבל רק בהקשר של תכונת הדגים שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם. לעניין זה השווה אותם, ולא לשאר תכונותיהם (למשל: שכל דג גדול בולע דג קטן ממנו).
<h4>בית התלמוד של יהודה</h4>
"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מ"ו, כ"ח)
"'להורות לפניו' – לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י בשם בראשית רבה צ"ה, ג'; תנחומא ויגש י"א)
פשט הפסוק הוא שיהודה נשלח לפני יעקב כדי ללמוד את הדרך, כך שאפשר יהיה להביא את אביו במהירות למצרים. אבל חז"ל דורשים, שיעקב אבינו אמר ליהודה: אני דואג לחינוך הנוער ולהמשך החדרת לימוד התורה לעם ישראל. הלא אנו יורדים לארץ שכולה טומאה! לכן שלח את יהודה לפתוח ישיבות ובתי אולפנא, כך שגם במצרים יהיה המשך לחינוך הטהור של ילדי ישראל. הילדים יוכלו לשמור את זהותם היהודית גם בתקופת שהותם במצרים.
ולמרות בית התלמוד שפתח יהודה, באו המצרים והרסו זאת, ככתוב (דברים כ"ו, ו'): "וירֵעו אותנו המצרים" – הפכו אותנו לרעים, או שהם סגרו את בית התלמוד שהקים יהודה.
לכאורה היה מן הראוי לשלוח את יששכר, שהוא בן תורה, ולא את יהודה, שהתאפיין דווקא בגבורתו! אלא, שכדי לפתוח ולבסס ישיבה צריך לשלוח איש גיבור חיל בדווקא.
עוד עלינו ללמוד כי החינוך הטהור הוא לדאוג לגור במקום שבו לא תהיה השפעה שלילית על הילדים, כי ההשפעה של החברה יכולה להיות הרסנית אם אין שם תורה ויראת שמים, ומאידך ניתן להמשיך את דרך החינוך של ישראל סבא אם דואגים שהחברה תהיה חיובית וברוח של תורה. וכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות ה"א), וז"ל: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי י"ג, כ'): 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר (תהלים א', א'): 'אשרי האיש' וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג', כ"ח): 'ישב בדד וידום', ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר (ירמיה ט', א'): 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'".
ומכאן אנו לומדים, גם כשאדם חפץ לקנות דירה נאה, לא ישים בראש סדר העדיפויות את הנוחות של הדירה עצמה, כי העולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, אלא ידאג לאיכות החיים הרוחניים, כך שתהיה הדירה בסמיכות לשכנים דתיים ויראי שמים שתהיה השפעה חיובית על בניו, וגם בסמיכות לבית כנסת ובית מדרש, ושיבטיח שבמקום מגוריו יהיה שיעור קבוע בו יוכל ללמוד תורה, ובאופן זה יזכה לברכת שמים.
<h3>פרפראות</h3>

<h4>מפני היראה הוציא דבר שקר מפיו</h4>
"וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (מ"ד, כ')
"'ואחיו מת' – מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו. אמר: אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי" (רש"י)
מעשה ביהודי אחד שבא לרב וביקש ממנו שיתן לו תעודת כשרות על הגבינות שהוא מוכר. שאל אותו הרב: "גבינות אלה כשרות?" ענה לו היהודי: "בוודאי!" שאל הרב: "האם יהודי חָלַב את הפרות?" ענה לו הלה: "לא! גוי חלב אותם". אמר לו הרב: "אם כך, אולי החלב אינו כשר? שמא הגוי הכניס איזה חומר כדי להעמיד את הגבינה? כיון שיש ספק בדבר, אינני מוכן לכתוב תעודת כשרות לגבינות אלו". כששמע זאת היהודי, התחיל לאיים על הרב בסכין שיכתוב שהגבינות כשרות ואם לא – אחת דתו להמית. משראה הרב כך, הוציא דף וכתב עליו תעודת כשרות: "בא לפני פלוני אלמוני… והכל כשר. באתי על החתום… בתאריך כך וכך, לסדר 'ואחיו מת', ועיין רש"י".
הסוחר שמח לקבל את תעודת הכשרות, ומיד התחיל לשווק את סחורתו. הגיע אותו יהודי לעיר אחת כדי למכור את סחורתו. הוא ניגש אל רב המקום והראה לו את תעודת הכשרות של גבינותיו. קרא הרב את נוסח הכשרות, והבין למה רמז הכותב במילים: "ועיין ברש"י" – "מפני היראה הוציא דבר שקר מפיו". פנה אותו רב למוכר הגבינות ושאל אותו: "אמור לי, האם אתה איימת על הרב כדי שיכתוב לך שהגבינות כשרות? עלי לא תוכל לאיים!" ואסר את כל הגבינות.
<h4>מעלת לשון הקודש</h4>
"כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (מ"ה, י"ב)
יוסף מביא הוכחה לאחים שאכן הוא יוסף מכך שהוא מדבר בלשון הקודש, כדברי רש"י על הפסוק. וכן תרגמו אונקלוס ותרגום יונתן: "בלישנכון". כיצד הדיבור בלשון הקודש מבטיח שאין יוסף משקר?
ידועים דברי חז"ל (ירושלמי דמאי פ"א ה"ד), כי עמי ארצות אינם משקרים בשבת, כיון שאימת השבת עליהם. הרי שדבר קדוש – כמו השבת – מבטיח שלא יהיה בו שקר. וכך אומר יוסף לאחים: שפה זו שאנו מדברים בה היא לשון קדושה; ומכיון שאני מדבר בלשון קדושה אינני יכול לשקר בה. לכן יכולים אתם להאמין לי שאני יוסף אחיכם.
<h4>לא להתעכב</h4>
"וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם, כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" (מ"ה, כ')
מהי כוונתו של יוסף בהוראתו לאחים שלא יחוסו על כליהם? לפי הפשט, הכוונה היא לזרז אותם ברדתם מצרימה, שלא יתעכבו במכירת הכלים המשומשים.
ויש להוסיף: יעקב אבינו התעכב בלילה עם המלאך, "ויותר יעקב לבדו" (ל"ב, כ"ה). וביאר רש"י (עפ"י הגמ' חולין צ"א ע"א): "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". אמר יוסף לאחים: אני יודע שאבא התעכב בשביל פכים קטנים; אבל אתם – אל תעשו כך, אלא מהרו ובואו מצרימה. אני כבר אדאג לתת לכם את תמורת כליכם.
<h4>חמש שמלות לבנימין</h4>
"לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת, וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת" (מ"ה, כ"ב)
צריך להבין את התנהגותו של יוסף. הלא הוא נמכר למצרים בגלל שאביו הפלה אותו משאר אחיו ועשה לו כתונת פסים, דבר שגרם לקנאה גדולה בין האחים, שהלכה והתגלגלה עד למעשה המכירה. לכן הזהירו חז"ל (שבת י' ע"ב) שלא יפלה אדם בין בניו. והנה יוסף הצדיק, במקום שישמור עצמו בדבר שהוא נכווה בו, הוא עצמו נוהג בהפליה גלויה כלפי בנימין, בכך שהוא נותן לו חמש חליפות שמלות ושלוש מאות כסף. ותימה הדבר!
צריך לומר: יוסף סבר שאמנם על האב להיזהר שלא להפלות בין הבנים; אבל אח יכול להפלות את אחד מאחיו על פני שאר האחים, ואין לחשוש לקנאה בכך.
אמנם לדעת הגר"א גם אח צריך להיזהר בזה, ולפי דבריו יוסף נתן לבנימין חמש חליפות שמלות במחיר זול יותר, כך שביחד הגיע מחירן למחירה של חליפה אחת שנתן לאחים. יוסף עשה כן כדי לרמוז לבנימין שמרדכי הצדיק שעתיד לצאת ממנו ילבש חמישה בגדי מלכות, ככתוב (אסתר ח', ט"ו): "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן".
<h4>טוב מצרים</h4>
"וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ" (מ"ה, כ"ג)
לשם מה צריך יוסף לשלוח לאביו כמות כל כך גדולה של מזון? ידע יוסף שאביו מכניס אורחים. הוא למד זאת מסבו הגדול, אברהם אבינו ע"ה, שהיה עמוד החסד. לכן שלח יוסף ליעקב כמות גדולה של מזון, כדי שתספיק גם לאלו שהיו מסובים על שולחנו של אביו תדיר.
ומה שלח יוסף לאביו: רש"י ביאר: "'מטוב מצרים' – מצינו בגמרא (מגילה ט"ז ע"ב) ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". יוסף רומז לאביו: כל דבר מאכל בעולם מאבד את טעמו עם הזמן והולך ומתיישן. אבל יין – ככל שהוא מתיישן הוא משתבח. כך גם תלמידי חכמים: כל זמן שמזקינין, דעתן מתיישבת עליהן (עיין מסכת קינים ג', ו').
טעם נוסף לכך ששלח לו יין הוא משום שכתוב לגבי הסעודה שסעדו יוסף ואחיו יחדיו "וישתו וישכרו עמו", והסביר רש"י (מ"ד, א' עפ"י הגמ' שבת קל"ט ע"א ובראשית רבה צ"ב, ה'), ש"מיום שמכרוהו לא שתו יין, ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו". אם אכן יוסף ואחיו לא שתו יין, על אחת כמה וכמה שיעקב אבינו ע"ה לא שתה יין. על כן עתה שולח יוסף לאביו יין לשתות, לבשר לו שהגיע זמן השמחה, "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד, ט"ו).
<h4>דבר הלכה בדרך</h4>
"אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (מ"ה, כ"ד)
"אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך" (רש"י עפ"י הגמ' תענית י' ע"א)
הפשט בדברי חז"ל שהביאם רש"י הוא שיוסף מבקש מאחיו שלא יריבו כלל בדרך, גם לא בדבר הלכה. אולם ניתן להסביר באופן אחר מדוע הדגיש יוסף דווקא את העיסוק בדבר הלכה. אומרים חז"ל (ברכות ל"א, ע"א): "אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה". יוסף הצדיק קיים את כל התורה כולה, ולכן: "וישלח את אחיו וילכו" – שילח אותם מתוך דבר הלכה. לכן הוסיף יוסף ואמר לאחים: אמנם נפרדנו בדבר הלכה, אך 'אל תרגזו בדרך' בהלכה. המתעסקים בדבר הלכה עלולים להתווכח בסברה ובגמרא, ומתוך כך יטעו בדרך חלילה.
ואמנם מצות תלמוד תורה שייכת גם בזמן ההליכה בדרך, ככתוב (דברים ו', ז'; י"א, י"ט): "ובלכתך בדרך"; אך כבר הסבירו הפוסקים (עיין משנ"ב סי' ק"י ס"ק כ'; כה"ח שם ס"ק מ'), שיש הבדל בין הלכה פסוקה לבין פלפול. בפלפול אין להתעסק בדרך, שמא יטעה בדרך בהיותו טרוד בפלפול ההלכה. מה שאמרו חז"ל שיש להיפטר מחבירו מתוך דבר הלכה הוא דווקא בהלכה פסוקה.
<h4>עגלה ורמזיה</h4>
"וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (מ"ה, כ"ו)
"סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו – בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר (מ"ה, ז"ך): 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף', ולא נאמר אשר שלח פרעה" (רש"י עפ"י בראשית רבה צ"ד, ג'; תנחומא ויגש י"א)
אמר לו יוסף לאביו: אמנם ירדתי למצרים, שהיא "עגלה יפיפיה מצרים" (ירמיה מ"ו, כ'), ממעשיה לא למדתי ולא נכשלתי ביופיה. בדברי תורה עמלתי, ובפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק. ואז, בשמוע יעקב את הדברים הללו – "ותחי רוח יעקב אביהם" (מ"ה, ז"ך).
ועוד רמז לו יוסף לאביו: על הזקנים המביאים עגלה ערופה נאמר שהם צריכים להתוודות ולומר (דברים א"ך, ז'): "ידינו לא שפכו את הדם הזה", על אשר לא ליוו את הנהרג בדרכו. אך אתה, אבי, ליווית אותי ושלחת אותי מתוך דבר הלכה. לכן אין אתה שותף לדבר המכירה.
<h4>שריפת העגלות</h4>
"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף" (מ"ה, כ"ז)
הפסוק מדייק: יעקב רואה את העגלות ששלח יוסף – ולא את העגלות ששלח פרעה. הסיבה מובאת במדרש (ילקוט שמעוני בראשית רמז קנ"ב), לפיה יהודה שרף את כל העגלות ששלח פרעה כיון שהיו מוקדשות לעבודה זרה. המצריים דווקא התפארו בעגלות אלו, וקראו עליהן: "עגלה יפיפיה מצרים" (ירמיה מ"ו, כ'). צריך לומר, אפוא, שיחד עם העגלות ששלח פרעה הוסיף יוסף לשלוח גם עגלות משלו, ואותן ראה יעקב, כפי שמדוייק בלשון הכתוב.
ועוד אפשר לומר, שגם אם יוסף לא צירף עגלות משלו ויהודה שרף את כל העגלות, אכן ראה יעקב את ה"עגלות"; אך אין הכוונה לעגלות גשמיות, אלא לעגלות רוחניות, כפי שמביא רש"י בשם המדרש, שהיה בזה רמז לפרשת עגלה ערופה.
מדוע שרף יהודה את העגלות? ידע יהודה שאביו, יעקב אבינו, הוא איש של תורה ותפילה, וכיצד יתפלל מול עבודה זרה? לכן יהודה שרף את אותן העגלות.
יש להיזהר מאוד שלא להתפלל מול עבודה זרה. הדבר שכיח בטיולים או כשנמצאים בירושלים. לדוגמה: חיילים שנמצאים באזור לטרון לא יתפללו מול המנזר שנמצא שם, ויעמדו לכיוון אחר, אפילו אם הוא אינו מכֻון מול ירושלים. ויהי רצון שתיעקר עבודה זרה מארצנו, ו"בית גאים יסח ה'" (משלי ט"ו, כ"ה). בחורבנן אומר: "אל נקמות ה'" (תהילים צ"ד, א'), כפי שנפסקה ההלכה בשו"ע (או"ח רכ"ד, י"א).
<h4>עליית יעקב</h4>
"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" (מ"ו, ד')
מסופו של הפסוק שמענו שיעקב ימות במצרים, שהרי הבטיחו ה': "ויוסף ישית ידו על עיניך", ואם כן כיצד הבטיח לו הקב"ה: "ואנכי אעלך גם עלה" – כביכול יזכה לעלות חזרה לארץ ישראל?
קושיה זו הביאה את רש"י לפרש: "'ואנכי אעלך' – הבטיחו להיות נקבר בארץ".
אך אפשר לבאר זאת על פי דברי הגמרא (תענית ה' ע"ב): "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת… מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". מעתה, כיון שיעקב אבינו לא מת, הרי בעלות זרעו לארץ ישראל נתקיימה ההבטחה של "ואנכי אעלך גם עלה".
<h4>עפרה של ארץ ישראל</h4>
"וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ" (מ"ו, ה')
כאשר נמצא יעקב בארץ ישראל הוא מקפיד ללכת ברגל. הוא מבקש לדרוך ברגליו על אדמת ארץ ישראל, שיש חשיבות ומעלה בעפרה. אבל כאשר הוא יורד למצרים, הוא נוסע בעגלה.
בטקס ההכתרה של בני, הרה"ג שמואל הי"ו, לכהונת רבה של צפת, אמר שם רב אחד: "אני יושב על הכיסא של ה'בית יוסף'". לבני אמרתי שלא יאמר כן, אלא יאמר: "אני דורך על עפר שדרכו עליו ה'בית יוסף', השל"ה הקדוש והאר"י הקדוש".
מסופר על רב גדול שהגיע לצפת מחוץ לארץ. אותו יום היה גשום ורוחות עזות נשבו בו. מיד באו כמה אנשים והניחו מטריה מעל ראשו. אמר להם הרב: סוף סוף אני זוכה שמי הגשמים של ארץ ישראל ישטפו את פניי, ואתם מסתירים אותם ממני?
<h4>קריאת שמע של יעקב</h4>
"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מ"ו, כ"ט)
אומרים חז"ל (רש"י בשם מדרש אגדה): יוסף בכה על צווארי יעקב אביו, אבל יעקב קרא אז קריאת שמע.
מדוע קרא יעקב אבינו קריאת שמע? ביארו בעלי המוסר: אמר יעקב, בפרשת שמע אני אומר (דברים ו', ה'): "ואהבת את ה' אלוקיך". עכשיו הגיעה שעת המבחן, לבדוק את עצמי אם אני אוהב את הקב"ה יותר מאשר את בני יוסף, לכן קראתי קריאת שמע.
ויש מסבירים את כוונת יעקב אבינו: כאשר שרה סבתי שמעה שיצחק אבי לא נשחט בניסיון העקידה, פרחה נשמתה מרוב השמחה (ראה רש"י כ"ג, ב' בשם תנחומא סו"פ וירא). שמא מהשמחה שאשמח כשאראה את יוסף תפרח נשמתי. לכן קרא קריאת שמע, כדי להסיח ליבו מעט מהשמחה.
ומדוע יוסף עצמו לא קרא קריאת שמע באותה השעה? ההסבר הוא: שעת הנץ החמה במצרים מאוחר מזה של ארץ ישראל בערך ברבע שעה, שכן מצרים נמצאת מערבה יותר מארץ ישראל. יעקב אבינו חישב את זמן קריאת שמע לפי שעת הנץ החמה של ארץ ישראל; אבל יוסף חישב את הזמן לפי השעות של מצרים. לכן יוסף היה יכול להתעכב עוד רבע שעה…
<h4>אנשי מקנה</h4>
"וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ, בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (מ"ו, ל"ג–ל"ד)
יוסף הצדיק מדריך את אחיו כיצד להתכונן לקראת המפגש עם פרעה.
על אחת כמה וכמה שאדם צריך להכין את עצמו לקראת השאלות שישאלו אותו בעולם הבא, אחרי מאה ועשרים שנה.
יוסף מורה לאחיו לומר שהם "עבדים" ו"אנשי מקנה". גם האדם בעולם הזה עוסק כל הזמן בקנייה ורכישה: עוד ועוד מצוות ולימוד תורה, וכל מעשינו הם מעשי "עבדים" למלך מלכי המלכים הקב"ה (עיין לבא"ח ש"ש בפתיחה לפרשת ויגש).
כך גם אצל יונה הנביא. המלחים שואלים אותו (יונה א', ח'): "מה מלאכתך, ומאין תבא, מה ארצך, ואי מזה עַם אתה?" והוא עונה להם: "עברי אנוכי ואת ה' אלוקי השמים אני ירא". מהי מלאכתו של יונה? הוא עובד את ה'.
<h4>כסף של ברכה</h4>
"וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם… וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" (מ"ז, י"ד)
בנוהג שבעולם, אדם שטורח בעבודתו ומגדיל את הכנסות מעסיקו, הרי הוא מקבל אחוזים מההכנסה בעבור השתדלותו. יוסף טרח הרבה בכלכלת מצרים, ולפיכך מגיע לו הכסף, רשאי הוא לדרוש אחוזי עמלה. אולם יוסף מלקט את הכסף, ומביא את כולו ביתה פרעה, וכפי שכתב הספורנו: "שלא הורה לעצמו היתר בכל עמלו לקחת דבר לעצמו".
יוסף לא רצה ליהנות מכספם של הרשעים הללו. בכסף שכזה אין שורה בו הברכה. יוסף סומך רק על "ברכת ה'" אשר "היא תעשיר" (משלי י', כ"ב).
<h4>עבדים לפרעה ולא ליוסף</h4>
"וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (מ"ז, י"ט)
יש להבין: הרי יוסף הוא המשביר לכל מצרים, ואליו פונים המצרים. מדוע, אם כן, מציעים לו המצרים שיהיו עבדים לפרעה?
הטעם הוא: אדון ישראלי חייב למול את עבדיו הכנענים, והעבדים מחוייבים במצוות כאישה, וכפי שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' מילה ה"ג), וז"ל: "… ואחד עבד הנלקח מן הכותים – חייב הרב למול אותן". לזאת לא הסכימו המצרים, לכן אמרו לו ליוסף: אנו נהיה עבדים לפרעה, כדי שלא נצטרך למול עצמנו ולא נתחייב במצוות (וראה לעיל (מ"א, נ"ב) ברש"י, שיוסף ביקש מהם שימולו).
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>ברכת התורה</h4>
"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" (מ"ו, כ"ח)
ידוע, כי יעקב אבינו שלח לפניו את יהודה לגושן בכדי שיפתח שם תלמוד תורה (מ"ו, כ"ח וברש"י שם) כי אי אפשר להתקיים בארץ טמאה כארץ מצרים ללא תורה. וכידוע נפסקה הלכה בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סע' א') ש"מי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו", עכ"ל.
אבל כ"ז היה מדגיש מרן הרב זצ"ל, שזה דוקא במקרה החריג ביותר, אבל קודם רצוי לאלה שנרדמים על הספר בביתם שיקחו חברותא ויקבעו עיתים לתורה. ועיקר המטרה כשנותן כסף לת"ח הוא לדאוג לו שיוכל ללמוד תורה בנחת, ואותה מצוה תזקף לזכותו, אבל אם הוא נותן כסף על מנת לקנות את התורה שלו כמו מסחר, לא יועיל לו מאומה.
סיפר מרן הרב זצ"ל: פעם הגיע מו"ר ראש הישיבה, ישיבת פורת יוסף, רב רבנן הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל לירקן לקנות עגבניות, וראה אותו הירקן ומייד אמר לו, שבשבילו הוא מוריד את מחיר העגבניות. אמר לו חכם עזרא: וכי נראה לך שבאתי למכור את התורה שלי, בסך הכל באתי לקנות עגבניות. וראוי לציין כי היה מנהג טוב בארם צובא, שכל עשיר היה מחזיק רב ת"ח בביתו ונותן לו משכורת, וכל זה כדי שבניו ילמדו מהליכותיו של אותו הרב, כיצד הוא מתפלל וכיצד הוא לומד וכו', בבחינת (דברים ד', ד') "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", להידבק בתלמידי חכמים והנהגותיהם.
עוד סיפר מרן הרב זצ"ל:
היה יהודי בשם חכם אברהם (המכונה רבי אברהם רפואה שלמה) שהיה מוכר בשוק 'מחנה יהודה' תבלינים ועשבי מרפא לכל סוגי המחלות, וכל גרגיר תבלין היה יקר מאוד. והוא היה רגיל להתפלל אתנו כל השנה בהנץ החמה, ולאחר התפילה היה קורא "חק לישראל", ורק אח"כ היה פותח את חנותו, וכך היה נוהג לא רק בקיץ שהנץ מוקדם, אלא גם בחורף שהנץ מאוחר. יום אחד אמרה לו אשתו שיזדרז לפתוח את חנותו, כי יש חנות ממולו שמוכרת ג"כ תבלינים לרפואה, והם פותחים מוקדם והקונים באים לשם, והם עלולים להפסיד מכך. אמר לה חכם אברהם: הפרנסה מאתו יתברך. וכך מדי בוקר היה פותח את החנות לאחר סדר הלימוד הקבוע לו, והיה תמיד אומר שאין ברכה בכסף של החנות המתחרה כיון שזה בא על חשבון תפילה ולימוד תורה. ראתה אשתו שדבריה אינם נשמעים, והתחילה לצעוק עלי שאני מאריך בסדר הלימוד שאחרי התפילה. אמרתי לה: כשבעלך מוכר את העשבים לרפואה הוא אומר: "רפואה שלמה", ואני מוסיף ואומר: "גם פרנסה טובה", ואל תדאגי, הפרנסה מאיתו יתברך שמו ויתעלה. והיו פעמים שהיינו מאריכים בהסבר "חק לישראל" והייתי רומז לו שיכול ללכת, והוא היה עונה – עד שנגמור ללמוד, ואשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
<h4>הקנין בעולם הזה</h4>
"וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (מ"ו, ל"ב- ל"ד)
מרגלא בפומיה של מרן זצוק"ל: מהי מטרתו של כל אדם בעולם הזה? אין זה אלא להיות קונה תורה מצוות ומעשים טובים. וזה מה שענו בני יעקב לפרעה "אנשי מקנה היו עבדיך", היינו מלשון קניינים רוחניים של תורה מצוות ומעשים טובים.
אביו של מרן הראשון לציון היה חסידא קדישא ופרישא, חכם סלמאן אליהו זיע"א, אשר היה מגדולי המקובלים והמכוונים בירושלים ת"ו וחיבר את ספרו "כרם שלמה" חמישה כרכים ביאור על ספר עץ חיים למהרח"ו זצ"ל.
ממקצת תולדותיו אתה למד על אישיותו (ראה בהרחבה בתחילת הספר "כרם שלמה") וסיפר מרן הרב זצ"ל: כי ידוע ומפורסם כי משפחת סביו היו עשירים גדולים וסוחרים בבגדד, בהודו ובלונדון. בקטנותו ראו בו הוריו כי הוא מוכשר מאוד, מייד רשמו אותו ללימודי השכלה גבוהה ושכרו בין היתר מטובי המחנכים וא' מהם למדו אנגלית ספרותית. כשראו שהוא תופס את לימודיו המשיכו להאיץ בו שילמד ויסע לאוניברסיטת 'אוקספורד' באנגליה; כמובן שבחור מוכשר כל הנהלה תשמח בו. ואכן הבחור סלמאן בצעירותו היה בקיא, חוץ מערבית ולשון הקודש, גם באנגלית וגם בצרפתית. ביום מן הימים עבר סלמאן ליד בית מדרש "זילכה" שנתיסדה ע"י הרה"ג חכם עבדאללה סומך זצ"ל וראה כי חבורה גדולה של תלמידי חכמים הוגים בגמ' בהלכה במדרש ובקבלה, ומעל הכל ראה כי יש ספרייה גדולה מלאה בספרים, שזה היה אהבתו לשבת בספריות. מייד הבין לעצמו כי התורה רחבה ועמוקה מיני ים. ומאז נדבקה נפשו בתורה ללא גבולות. הוריו לא כ"כ אהבו, בלשון המעטה, שעכשיו הוא עוזב את השקעתם בו והולך ללמוד תורה. והאיש הולך וגדל שמו. הלך חכם סלמאן להתיעץ עם רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' מה עליו לעשות. הוא יעצו ללכת לארץ אחרת ומשם לארץ ישראל וכך עשה. הוא הגיע לארץ ישראל וכבר אין פרוטה בכיסו, בעירום ובחוסר כל.
אולם השגחת ה' עליו היתה בירושלים כי הוא בקי בשפות זרות ושולט בהם בבקיאות. אכן, בזמן הבריטים אירע כי החליטו להצר לתושבי הרובע ולהמעיט מלחם חוקם. ביום מן הימים הוא נפגש עם א' המפקדים הבכירים שהיה שונא ישראל, אך המפקד התרשם מהדרת פניו, ועוד יותר כי חכם סלמאן פתח לפניו בלשון אנגלית ספרותית. מייד אותו מפקד נאלם לרגע, בפרט שהבריטים היו נמסים בשומעם מי שדובר אנגלית ספרותית, והוא שאלו למה לא מרחמים על בני המשפחה שלו בהבאת לחם. מייד המפקד ציוה לשחרר לו לחם בהתאם. אך חכם סלמאן לא רק דאג לעצמו אלא גם לכלל, וא"ל: ומה עם השכנים? וכך דאג לרבים מתושבי הרובע.
ימים עברו והבריטים חיפשו מי שמתאים להיות מתורגמן שיודע כמה שפות, והתגלגלה השמועה סביב חכם סלמאן. כשהגיעו אליו ניסו לשכנעו, והוא בשלו. כמה זמן אתם רוצים שאעבוד? אמרו לו: כמה שיותר. מייד אמר להם: אני יש לי זמן רק מ 10.30 עד 12.00 כי השאר או אני מתפלל ע"פ הכוונות או אני לומד. ניסו לשכנעו על משכורת גדולה ומכובדת, אך חכם סלמאן נשאר בשלו כי הקנין בעוה"ז זה רק כדי לזכות כמה שיותר בקנין רוחני לעולם הבא. ואכן לא נותרה להם ברירה אלא לקבל את הצעתו שיעבוד בשעות המקובלות עליו. כך שעליו נא' אשרי מי שעמלו בתורה עושה נחת רוח ליוצרו.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>זכרון חורבן בית המקדש בהלכה</h4>
"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (מ"ה, י"ד)
"'ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. 'ובנימין בכה על צואריו' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב" (רש"י)
שאלה: כיצד נכון לזכור את חורבן בית המקדש?
תשובה: בית המקדש זוכרים מתחילה.
התורה מספרת על המפגש בין יוסף לאחיו בנימין (מ"ה, י"ד): "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו", וחז"ל עמדו על משמעות הבכיות כמובא ברש"י. אם יקשה בעיניך: מה להם ליוסף ולבנימין לבכות על שני המקדשות שעתידין להחרב, והרי עוד יעברו מאות בשנים עד שייבנו בתי המקדשות, ועדיין כמה מאות עד שייחרבו, ולמה להם לבכות מעכשיו? אלא, התורה וחז"ל באו ללמדנו שכל דבר שבונים ומייסדים צריך לדאוג לו כבר מהתחלה, וכך נהגו גם יוסף ובנימין בענין המקדשות, הם רצו שלא יחרבו לעולם.
<h4>שיור אמה על אמה זכר לחורבן</h4>
חובת הזכירה של חורבן בית המקדש נקבעה בהלכה, ומתבטאת בכל שמחה שיש לאדם, ביום חופתו, בעריכת סעודתו, בביתו ועוד. ויש להבחין בין סימנים שעושים זכר למקדש, לבין סימנים שעושים כזכר לחורבן. מכלל הסימנים שעושים זכר לחורבן ישנה הלכה שאדם הבונה בית וסד את ביתו בסיד, חייב לשייר אמה על אמה ללא סיד (עיין שו"ע או"ח סי' תק"ס ס"א). ולא יסייד בצבע יפה ומקושט מסביב למקום שמשייר אמה על אמה כדי ליפותו, וכמו כן לא יכתוב במקום השיור (תהלים קל"ז, ה'): "אם אשכחך ירושלים" בצורה יפה וכדומה (עיין משנ"ב שם ס"ק ג').
<h4>שיור מול הפתח או במקום שרואים</h4>
מעיקר הדין השיור צריך להיות מול הפתח באופן שבכל פעם שנכנסים לבית רואים וזוכרים את החורבן. ואם אין לו מקום כנגד הפתח, כגון: שיש שם חלון וכדו' – ישייר אמה על אמה בכל מקום אחר ובלבד שיהיה בולט. וכבר כתב המשנ"ב (סי' תק"ס ס"ק ב'): שבזמנו לא נהגו בזה והוא תמה עליהם. ועיין לכה"ח (שם ס"ק י"א) שהביא משם מועד לכל חי (פלאגי', סי' יו"ד אות צ"ה) משם אביו "שכל שמשאירים אמה על אמה כדין אז אותו הבית נכון עד העולם וכל הדרים עליה", יעו"ש.
<h4>שוכר דירה כיצד ישייר</h4>
השוכר דירה, ורוצה לשייר אמה על אמה, יבקש רשות מבעל הדירה לגרד את הסיד או את הטיח, ואם יסכים הנה מה טוב. אך אם לא יסכים, יניח השוכר על הקיר בד (שק) בשיעור אמה על אמה, ויכתוב (תהלים קל"ז, ה'): "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ודי בכך.
<h4>טיול לחו"ל בהלכה</h4>
"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָקֵל אֱלֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (מ"ו, ג')
'אל תירא מרדה מצרימה' – לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ" (רש"י)
שאלה: האם מותר לטייל בחו"ל, ומה בנוגע להצטרפות למשלחת נוער הנוסעת למחנות ההשמדה בפולין, למטרת לימוד על השואה ולא לשם טיול והנאה?
תשובה: נסיעה לסתם טיול בחו"ל – אסורה. וכן כתב הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ה ה"ט), שהותרה יציאה לחו"ל רק ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן העכו"ם או אם חזק הרעב בארץ, וז"ל שם: "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא (א) ללמוד תורה (ב) או לישא אשה או (ג) להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא (ד) לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אא"כ חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום".
אלו שנוסעים לפולין – אם כוונתם לשם טיול גרידא, הדבר אסור, אך אם זוהי נסיעה לשם לימוד ענייני השואה והנחלתה לאחרים, מותר הדבר, אך אין זו מצוה.
<h2>פרשת ויחי</h2>
<h3>שיחות ומאמרים</h3>
<h4>שלבי השעבוד</h4>
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מ"ז, כ"ח)
"למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו" (רש"י בשם בראשית רבה צ"ו, א')
לכאורה יש להקשות על הפירוש הראשון שמביא רש"י: בתחילת פרשת שמות (א', ו') נאמר: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", ואמרו על כך חז"ל במדרש רבה: "ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותן שירדו למצרים לא שעבדו המצרים בישראל" (שמו"ר א', ד'). כמו כן, על הפסוק (שם, א'): "הבאים מצרימה" דרשו חז"ל (שמו"ר שם): "וכי היום באים? והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים! אלא כל זמן שיוסף היה קיים, לא היה להם משוי של מצרים, מת יוסף – נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב: 'הבאים', כאילו אותו יום נכנסו למצרים". הרי שהשעבוד התחיל רק אחרי מות האחים. מדוע, אפוא, מפרש רש"י שעם מות יעקב אבינו התחיל השעבוד?
צריך לומר, שבשעבוד היו מספר שלבים. חז"ל אומרים (פרקי דרבי אליעזר מ"ח; בראשית רבה י"ב, ב') שכאשר נפגש יעקב אבינו עם פרעה הוא בירך אותו שהנילוס יעלה לרגליו. עם ברכה זו נפסקו שנות הרעב, למרות שאמורות היו להיות עוד חמש שנים של רעב. אולם כשמת יעקב חזרו שנות הרעב. כיון שראו המצרים שחזר הרעב, התחילו המצרים להאשים את בני ישראל, כאילו הם הביאו את הרעב על המצרים. אז התחילו המצרים לזלזל בבני ישראל ולשעבדם מבחינה רוחנית. כל זה קדם לשעבוד הפיזי, שבו התחילו המצרים רק אחרי מות האחים, כדברי המדרשים שהובאו לעיל.
לשלב זה בשעבוד המצרי רומז רש"י בדבריו: "כיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם וליבם של ישראל" – העיניים מסמלות את ראשי העדה, והלב מסמל את המחשבה הרוחנית. כל אלו נטמאו בשעבוד הרוחני של מצרים.
טומאתם של בני ישראל נבעה מכך שהם הפסיקו ללכת בדרכו של יעקב אבינו בלימוד התורה ובקיום המצוות. כך אומרת התורה (שמות א', א'): "את יעקב איש וביתו באו" – כל עוד היה יעקב בחיים, כל עוד היו בני ביתו "את יעקב", עם יעקב בתורתו ובמצוותיו, בבחינת (מיכה ז', כ') "תתן אמת ליעקב", נשארו בטהרתם. אך ברגע שעזבו "את יעקב", נסתמו עיניהם וליבם, והתחילו לתור אחרי עיניהם וליבם של המצרים. זו היא תחילתו של השעבוד.
הליכה בדרכו של יעקב כוללת עוד תנאי נוסף. בסוף ימיו קורא יעקב לבניו ואומר להם: "האספו", "הקבצו". ההגנה הגדולה ביותר נגד כל האויבים בגשמיות וברוחניות היא האחדות. משעה שנתפזרו האחים ונתפרדה החבילה יכול היה השעבוד להתחיל.
ביחס לשעבוד הרוחני מבארים המפרשים את הפסוק (דברים כ"ו, ו'): "וירעו אותנו המצרים" – שעשו אותנו רעים לשמים, עד שלא נותרו בנו אלא זכויות בודדות: שלא שינו את שמם ואת לשונם. המצרים הורידו אותנו ל-מ"ט שערי טומאה ומנעו מאיתנו תורה ותפילה. זהו השעבוד הראשון שהתחיל מיד עם מות יעקב אבינו.
השלב השני של השעבוד התרחש עם מות יוסף. אז ירד עוד ערכם של בני ישראל בעיני המצרים. בשלב זה ביטלו המצרים את זכויות היתר של בני ישראל, והשוו את מעמדם למעמד כלל האזרחים במצרים. וכאשר הושוו בני ישראל למצרים, התחילו המצרים למשוך אותם גם אל העבודה הזרה שלהם. על כך אומרת התורה (שמות י"ב, כ"א): "משכו וקחו לכם צאן" – משכו ידיכם מעבודה זרה (מכילתא דרבי ישמעאל, בא ה' ועוד; שמות רבה ט"ז, ב').
בשלב השלישי, כאשר מת כל הדור ההוא, כל שבעים הנפש שבאו מצרימה, התחיל שלב השעבוד הממשי: בהתחלה בצורה של "ויענונו" (דברים כ"ו, ו') – בלשון רכה, בפה רך; ואחר כך – "בעבודה קשה", עם "הבה נתחכמה לו" (שמות א', י').
<h4>מדוע השביע יעקב את יוסף?</h4>
"וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ" (מ"ז, ל"א)
השבעתו של יוסף שלא יקבור את אביו יעקב במצרים צריכה ביאור. הלא כבר הבטיח יוסף ליעקב שימלא את בקשתו: "ויאמר, אנכי אעשה כדברך". מדוע ראה יעקב צורך גם להשביע את יוסף על כך?
נראה להסביר שיעקב אמר ליוסף: איני חושש שלא תקיים את דבריי, אלא אני חושש שפרעה מלך מצרים יערים עליך ויצווה אותך להפר את הבטחתך. לכן אני מכין מראש תשובה לדרישה שכזאת. הרי אתה, יוסף, נשבעת לפרעה שלא תגלה שאתה יודע יותר שפות ממנו, שכן אתה יודע את שבעים הלשונות וגם את שפת הקודש, שאותה פרעה בעצמו אינו יודע. עכשיו אבקש ממך להישבע לי על קיום בקשתי, ומעתה אם יבקש ממך פרעה להתיר את שבועתך שנשבעת לי, תוכל לומר לו שעם התרת השבועה שנשבעת לאביך בטלה גם השבועה שנשבעת לו, לפרעה.
בענין זה זכורני שפעם שאלתי את הרב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל: יוסף אומר לפרעה, שאם יתיר את השבועה שנשבע לאביו, הוא יתיר גם את השבועה שנשבע לפרעה. והרי מצד הדין, אדם שבא להתיר שבועה חייב לפרט את הנדר לפני אחד מהמתירים לפחות (עיין לשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סע' י"ד שכתב: "קודם שיתירו לו צריך לפרט להם את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט – אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי"). והרי כאשר יפרט יוסף בפני המתירים את שבועתו לפרעה, כבר יעבור בזה על עצם השבועה שנשבע שלא לספר לאחרים את עובדת בקיאותו בשבעים ואחת שפות! הוא זצ"ל תירץ, שיוסף יפרט את הנדר תוך כדי דיבור להתרה, ואז לא יחשב שעבר על השבועה. אך הגאון זצ"ל בעצמו אמר שתירוץ זה דחוק. אחר כך ראיתי בספרו של סידנא ר' יעקב אבוחצירא זצ"ל שהקשה כן, והשאיר בצ"ע. אולי אפשר לומר, שלפני מתן תורה לא היו צריכים לפרט את הנדר, אך גם תירוץ זה דחוק (ועיין בספר 'לבונה זכה' של סידנא האדמו"ר ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל על הפרשה משם 'אסיפת חכמים').
אבל ההסבר הוא זה: הטעם שצריך לפרט הנדר בפני המתירים הוא שמא נשבע לקיים את המצוה ורוצה להתיר שבועה זו. לכן על המתירים לשמוע את השבועה, כדי לוודא שאין זו שבועה על קיום מצוה. אך יוסף הצדיק חכם גדול וחסיד הוא, ואיננו חוששים שנשבע על קיום מצוה ועתה הוא בא להפר שבועה זו. לכן לא צריך היה יוסף לפרט את שבועתו, ויכול היה להתיר את השבועה שנשבע לפרעה – אם יחייב אותו פרעה להתיר את שבועתו לאביו בעניין הקבורה – ללא פירוט השבועה.
<h4>אפרים לפני מנשה</h4>
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מ"ח, ח')
כאשר בא יעקב לברך את מנשה ואפרים, שינה יעקב את סדר לידתם ובירך את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור. יעקב הסביר ליוסף מדוע הוא מאחר את מנשה (מ"ח, י"ט): "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלֹא הגויים". הסביר רש"י: "'גם הוא יהיה לעם' – שעתיד גדעון לצאת ממנו (ממנשה), שהקב"ה עושה נס על ידו; 'ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו' – שעתיד יהושע לצאת ממנו (מאפרים), שנחל את הארץ וילמד תורה לעם ישראל".
במה מיוחדת גאולת יהושע מגאולת גדעון? גאולת גדעון היתה גאולה זמנית, הנוגעת לבני אותו הדור בלבד; אבל יהושע הוא "שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י) – אין זה עניין זמני מקומי, אלא צורך לדורות.
במה זכה יהושע לכך? משום שהיה מחזק את לימוד התורה בארץ ישראל. בשכר זה קיבל יהושע שני כוחות, ואת שניהם קיבל בברכת "חזק ואמץ" (יהושע א', ו'-ז'): "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם" – הרי כוח המנהיגות והכיבוש מזה; "רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך" – הרי חיזוק התורה וקיומה מזה.
כאשר הקדים יעקב אבינו את אפרים – אבי-יהושע – למנשה, הוא בא ללמד לדורות שיש לחזק ולקבע את לימוד התורה בארץ ישראל. אין תועלת בכיבושה של ארץ ישראל אם אין לומדים בה תורה. התורה היא המגן המוחלט של גבולות הארץ.
אלו הם שני היסודות הנצחיים של עם ישראל: ארץ ישראל ותורת ישראל. יהושע ישריש בישראל את שני היסודות הללו, ולכן חשיבותו של אפרים, אבי-אביו, גדולה מזו של אחיו מנשה.
<h4>אפרים ומנשה</h4>
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מ"ח, ח')
בשעה שביקש יעקב אבינו לברך את בני יוסף נסתלקה ממנו שכינה כדברי חז"ל: "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה" (רש"י ע"פ המדרש תנחומא ויחי ו').
אפשר היה לומר שנסתלקה ממנו שכינה ולא ידע למה, אך חז"ל למדונו מהי הסיבה: "לפי שעתיד…". אבל המפרשים על רש"י הסבירו: "וירא ישראל" – ראה ברוח הקודש שאינם ראויים לברכה בגלל צאצאיהם ירבעם ואחאב ויהוא ובניו.
והנה, כאשר אנו מתבוננים במעשיהם של אותם צאצאים שבגללם נסתלקה שכינה מיעקב אבינו, אנו רואים כי ירבעם ואחאב היו מופלגים ברשעות הרבה יותר מיהוא ובניו. ירבעם בן נבט חטא והחטיא את ישראל והוא היה הראשון שמרד בקדוש ברוך הוא, ועשה שני עגלי זהב, ודווקא הוא שידע את רבונו – מרד בו.
דרגתו היתה כל כך גבוהה עד שאמר לו הקב"ה: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ובגאותו שאל: "מי בראש"? וכשראה שהוא אינו בראש – חטא והחטיא (ראה סנהדרין ק"ב ע"א), וכלשון התנא באבות (פ"ה משנה כ"א): "חטא הרבים תלוי בו".
גם אחאב עשה את הרע בעיני ה'. איזבל אשתו הסיתה אותו ובימיו על כל תלם ותלם היו עובדי עבודה זרה. על יהוא אמנם גם נאמר: "ויעש הרע בעיני ה"' – אבל כקודמיו, ולא באופן מיוחד לרעה כפי שהיה אצל ירבעם ואחאב.
וכאן נשאלת השאלה: אם כן מדוע יעקב שיכל את ידיו וברך את אפרים בימינו, הרי מאפרים יצאו רשעים מופלגים ביותר?
וכבר יוסף שאל את אביו מדוע הוא מקדים את אפרים למנשה, ענה לו יעקב: "ידעתי בני ידעתי" (מ"ח, י"ט) – שהוא הבכור, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל – שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו. "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" (שם) – שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את ישראל וילמד תורה לישראל.
גדעון היה אדם פשוט וזכה להנהיג את עם ישראל בזכות שתי מצוות שהיו בידו. ראשית הוא לימד זכות על עם ישראל, ואמר לו הקב"ה בעצמו (שופטים ו', י"ד): "לך בכחך זה"- "בכח הזכות הזה שלמדת סנגוריא על בני" (רש"י). והמצוה השניה – כבוד אב ואם. "יואש אביו היה חובט חטים, אמר לו גדעון: אבי, זקן אתה, הכנס לביתך ואני אהיה חובט שאם יבואו המדינים אין בך כח לנוס. אמר המלאך: קיימת מצות כבוד וראוי אתה שיגאלו בני על ידך" (עיין לרד"ק שם). ומאידך על פשטותו אנו לומדים הן מצד שהיה צריך למצוא לו זכות כדברי הרד"ק: "נתעכב שם עד שמצא לו זכות", והן מצד שהוא מנסה את ה', בפעם הראשונה (שופטים ו', ל"ז): "אם טל יהיה על הגיזה לבדה", ושוב פעם שניה (שם פסוק ל"ט): "ועל כל הארץ יהיה טל" (וראה ברלב"ג). ואף על פי כן ה' הושיע את עם ישראל בידו, ובזכותו נאמר על מנשה: "גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל".
ומאפרים יצא יהושע, שהוא ההמשכיות של משה רבינו. יהושע קיבל את ברכת "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה" (יהושע א, ו'), ופעם שניה: "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי" (שם פסוק ז'), ופעם שלישית (שם פסוק ט'): "הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת" – וכפירוש הגר"א: "חזק בתורה ואמץ בדרך ארץ", היינו במלחמה.
אמנם מאפרים יצא ירבעם שחטא והחטיא אבל יצא ממנו גם יהושוע, אשר קידש את שם ה' בכל העולם, שהעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון, ולימד את עם ישראל תורה, ובכח התורה הנחיל את הארץ, ועל כן הקדים יעקב אבינו לברך את אפרים.
ויש לשאול: כיצד הצליח יעקב לברך את אפרים ומנשה, הלא נסתלקה ממנו רוח הקודש? אלא אומרים חז"ל (תנחומא ויחי ו') שיוסף הצדיק התפלל על בניו וזכה וחזרה רוח הקודש לחול על יעקב אביו וברך את בניו. יעקב אבינו ראה פגם ביוצאי חלציהם ולא ברכם, ואז נסתלקה ממנו רוח הקודש. חזרה רוח הקודש ואמרה ליעקב אבינו כי הם ראויים לברכה. ויעקב ברך גם את אפרים וגם את מנשה, "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה" (מ"ח, כ').
ומכאן למדנו שיש מעלה בכל אחד מישראל, וצריך כל אדם להתפלל על זרעו שיהיו בניו וכל זרעו אחריו כשרים וישרים והגונים וראויים לברכה. זרע שמכבד אב ואם ומלמד סנגוריא כגדעון הוא זרע קודש הראוי לברכה. אך הנה מה טוב להתפלל שיצאו ממנו זרע קודש שיקדש שם שמים ברבים, שתהיה לו אהבת עם ישראל ותורת ישראל. ובזכות אפרים שיצא ממנו יהושע, נזכה לברכת ה' בימין צדקו, ברכה חשובה ומכובדת.
<h4>שמי ושם אבותי</h4>
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מ"ח, ט"ז)
יש לשאול: כיצד הקדים יעקב בתחילה את שמו: "ויקרא בהם שמי", ורק אחר כך הזכיר: "ושם אבותי אברהם ויצחק"? ועוד יש לשאול: הרי נפסקה ההלכה (שו"ע יו"ד סי' ר"מ סע' ב'): "ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: אבא מארי", וכיצד הזכיר שם אביו וסבו ללא תואר?
נראה, שרמז בזה יעקב לשלוש תכונות מהותיות שבהן יש לברך את הבנים. אברהם היה איש החסד. הוא החדיר את האמונה ואת הבטחון בה' בליבותיהם של ישראל. יצחק היה איש הקרבנות, איש העבודה. הוא השריש בנו את מסירות הנפש לקיום המצוות. יעקב היה איש התורה. הוא תבע בישראל את השקידה בלימוד התורה. בשלוש התכונות הללו – החסד, העבודה והתורה – ראויים הבנים להתברך, כאמור (מ"ח, כ'): "בך יברך ישראל לאמור".
ובאבות (פ"א מ"ב) שנינו: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ובמשנה פתח תחילה בתורה. לכן הקדים יעקב להזכיר את שמו, איש התורה, לפני שמות אבותיו, אנשי העבודה וגמילות החסדים.
וכן כתוב בישעיהו (כ"ט, כ"ב): "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם", ודרשו חז"ל (סנהדרין י"ט ע"ב) שיעקב פדאו לאברהם. והכוונה היא ש'יעקב' הוא העיקר, ו'אברהם' מהווה הכנה אליו. אברהם מכין את החסד והאמונה בה', כדי שיבוא האדם ויעסוק בלימוד התורה, שהיא מידתו של יעקב.
ממילא נמצאנו למדים, שכאשר מזכיר יעקב את שמות אבותיו, אברהם ויצחק, אין הוא מתכוון אל אישים אלו בדווקא (שאז היה קשה: כיצד הוא מזכיר את שמות אבותיו, בניגוד לדין בהלכות כיבוד אב ואם). יעקב מתכוון לתכונות הנצחיות שחקקו אבותיו באומה, ולכן הוא רשאי להזכיר את 'אברהם' ו'יצחק'.
<h4>כלי מלחמה רוחניים</h4>
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב)
פשט הדברים הוא, שיעקב אבינו נלחם וכבש את העיר שכם מיד האמוריים (עיין 'ספר הישר'). אבל תרגום אונקלוס לא פירש כן, וז"ל: "ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי". לפי דבריו, אין הכוונה כאן לחרב וקשת ככלי מלחמה ממשיים, אלא לכלי מלחמה רוחניים. יעקב אבינו ניצח במלחמה בזכות תפילתו ובזכות בקשתו. הרי שלמרות שיעקב היה בקיא בעשיית מלחמה, והמדרש (בראשית רבה פ', י') מפרט את גבורתו וחכמתו בקרבות, עם זאת נשען בעיקר על תפילתו כדי לנצח במלחמה. ידע יעקב שכלי המלחמה הטוב ביותר הוא התפילה.
את כוחה של התפילה בימינו מצאנו אצל האדמו"ר בבא סאלי זיע"א. פעם שאלתי אותו כיצד זכה לכוח תפילותיו. הוא אמר לי שזה בזכות שמירת המסורת שבידו להיזהר מאוד מלשון הרע. אמרתי לו: הרבה נזהרים בכך ולא עלתה בידם! ואז הוא אמר לי, שזכותו היא בגלל הקדושה והטהרה שהקפיד עליהן, ובפרט בשמירת העיניים, שלא להביט בשום מראה שיש בו פקפוק של כשרות וצניעות מוחלטת.
כשנפטר האדמו"ר "בבא סאלי" זיע"א הגיע קהל רב ועצום להלווייתו. בין ההמון היו גם שרים ואנשים רמי מעלה. הרה"ג חכם דוד יהודיוף זצ"ל, חתנו של בבא סאלי (הוא הוציא לאור את כל ספרי רבני משפחת אבוחצירא זצ"ל, וכן את ספרו של הרה"ג יצחק אלפייא זצ"ל), הנחה את ההלויה, והזמין אותי לפתוח את ההספדים. דיברתי על כוחו העצום של בבא סאלי בתפילתו, שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד. לא היתה תפילה שחזרה ריקם. הבאתי כמה עובדות ומעשיות שהיו עמו בחייו. כן הדגשתי, שהוא היה מסוגל לראות למרחוק, ממש הפלא ופלא. כל זה היה בדור שלנו, ולא בדורות קודמים ורחוקים.
ראו עד כמה קדושתו באה לידי ביטוי, שאפילו ראש הממשלה הראשון של ישראל, שהיה אדם נערץ וחשוב מאוד – כיום אין אפילו מנין שעולה לקברו. אף אחד לא מתעניין במקום קבורתו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אל קברו של ה"בבא סאלי" עולים מדי שנה עשרות אלפי אנשים, שבאים להעתיר בתפילות ובתחנונים בזכותו של הצדיק הגדול שקבור שם. זהו הכח העצום של "בחרבי ובקשתי" – כח התפילה.
<h4>מאור פנים כיין וחלב</h4>
"חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (מ"ט, י"ב)
יעקב אבינו מברך את יהודה בברכות רבות: "יודוך אחיך" (מ"ט, ח'), "לא יסור שבט מיהודה" (שם, י') – משבטו של יהודה יצאו מלכים, שופטים ורבנים, "ומחוקק מבין רגליו" (שם, י') – מלמדי התורה ומחוקקי ההלכות, ראשי הגלויות שבבבל עם נשיאי ארץ ישראל. "עד כי יבוא שילה" (שם) – זה מלך המשיח.
והנה לאחר שברכו בשפע ברכות, הוסיף לברכו בברכה גשמית פשוטה: "חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב". פשוטו של מקרא, כפי שפירש רש"י, הוא שיהיה ליהודה הרבה יין וחלב. ה'אבן עזרא' פירש שמרוב חלב יולבנו שיניו. לכאורה, מה יש בה בברכה גשמית זו?
חז"ל לימדונו שיש בברכה זו משמעות עמוקה. הגמרא (כתובות קי"א ע"ב) אומרת: "פשטיה דקרא במאי כתיב? כי אתא רב דימי אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, רמוז בעיניך דבסים מחמרא, ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא", (רמוז בעיניך הערבים מיין, והראה לי שיניך הערבים מחלב).
יתבאר הדבר על פי מאמרם ז"ל (ב"ב ט' ע"ב): "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך ב-י"א ברכות". הרי שיותר חשובה מהנתינה עצמה היא הדרך שבה אדם נותן.
מזרעו של יהודה יצאו מלכים, חכמים ומנהיגים. עליהם להיות בבחינת "ולבן שינים" – להראות פנים שוחקות. אם ינהגו בדרך זו של הסברת פנים והארת פנים, יהיו ראויים לבקש מהקב"ה שגם הוא ירמוז לנו בעיניו, וכלשון המהרש"א, כאוהב שרומז לאוהבו.
זהו עומקה של ברכת היין והחלב. היא באה להורות ליהודה כיצד עליו לנהוג במי שבא לבקש את עזרתו. כך הסבירו המפרשים גם את הברכה האמורה לאשר: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך" (מ"ט, כ') – כאשר יתן אשר מלחמו הוא יעשה זאת ברחבות ובכבוד מלכים, "מעדני מלך".
לגבי מצות כיבוד אב ואם אמרו חז"ל (קידושין ל"א ע"א ולתוס' שם ד"ה "וטורדו"), שיש המביא לאביו תקרובת משובחת, אך נתינתו היא בעצב ובכעס; ויש המאכיל לאביו מאכלים פשוטים לפי יכולתו, אך הוא מפייסו, מרצה אותו ומסביר לו פנים. האחרון נוטל שכר מצוה זו בשלמותה, יותר מהראשון.
יעקב אבינו מסר ליהודה את המלכות ואת ההנהגה בארץ ישראל ובבבל. ממנו גם יעמוד המלך המשיח. עליו לדעת: אין הברכות שלמות בלי ההדרכה הנדרשת מכל מנהיג: לרמוז כאוהב ולהראות פנים שוחקות.
<h4>ברכת יהודה ויששכר</h4>
"וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (מ"ט, כ"ח)
כתב רבנו 'אור החיים' הקדוש: "'אשר כברכתו' – פירוש, הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו. כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה, יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראויה לו, המלך במלכות והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך, ולא הפך המסילות".
יהודה קיבל את מעלת המלכות, כאמור (מ"ט, י'): "לא יסור שבט מיהודה". יששכר זכה למעלת כתר תורה, וכדברי רש"י (מ"ט, ט"ו): "'ויט שכמו לסבול' – עול תורה, 'ויהי' לכל אחיו ישראל 'למס עובד' – לפסוק להם הוראות של תורה". אולם מעלת התורה ללא מוראה של מלכות לא יכול לעמוד. משום כך מצאנו, שכאשר מגיע יעקב למצרים הוא שולח לפניו את יוסף כדי "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י), וכלשון המדרש (בראשית רבה צ"ה, ג'): "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו". לכאורה, אם עוסקים בהקמת בית לימוד תורה, היה על יעקב לשלוח את יששכר למשימה זו, ומדוע בחר ביהודה? אלא יעקב אבינו מכיר את ערכו ואת כוחו של כל אחד ואחד מבניו, והוא שולח דווקא את יהודה. מי שיש לו תכונה של מלכות, הוא בעל היכולת והאפשרות להקים את הישיבה. לאחר שתוקם, יבוא יששכר ללמד ולהורות, לפסוק הלכות ולהעמיד תלמידים ומורי הוראות בישראל.
שילוב זה של יהודה ויששכר, של בונה הישיבה ושל ראש הישיבה, נוהג בישראל בכל הדורות. וכבר כתבו חז"ל בילקוט (פרשת חיי שרה רמז ק"ד): "רבי חמא בר חנינא אמר: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר (שמות ג', ט"ו): 'לך ואספת את זקני ישראל'. במדבר – ישיבה עמהם… אברהם זקן ויושב בישיבה היה, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה… יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה". יעקב אבינו יודע שאי אפשר לחיות בלי תורה. ואכן, בזכות "ואת יהודה שלח" נתקיים "מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם". יהודה מייסד ומקים את הישיבה ויששכר מלמד בה.
<h4>קנייה כפולה</h4>
"וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר" (מ"ט, כ"ט- ל')
על הפסוק (נ', ה'): "הנה אנוכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען", ביאר רש"י (שם) בשם המדרש (שמות רבה ל"א, י"ז): "'כריתי' – לשון כרי – דגור, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו: טול זה בשביל חלקך במערה".
כמו כן כתב רש"י (מ"ו, ו') בשם המדרש (שמות רבה ל"א, י"ז): "אבל מה שרכש בפדן ארם, הכל נתן לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה. אמר: 'נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי'. וזהו: 'אשר כריתי לי' – העמיד לו ציבורין של זהב וכסף כמין כרי, ואמר לו: 'טול את אלו'" (ועיין באורך ב'ספר הישר', ויחי, שם מובא הויכוח בין עשו לשבטים בעת הקבורה).
לכאורה יש לשאול: מדוע היה צריך יעקב אבינו לשלם כל כך הרבה כסף עבור המערה? הרי אברהם אבינו כבר קנה אותה בהון עתק מעפרון והוריש אותה ליצחק, שכן דווקא יצחק נבחר להמשיך את בית אברהם, ולא ישמעאל. כיוצא בזה, יצחק מעביר את המערה לבנו ממשיכו, הוא יעקב, ולא עשו. הרי שלעשו אין כל חלק ונחלה במערה, ומדוע, אפוא, נזקק יעקב לשלם סכום רב כל כך לעשו?
הגמרא לומדת שזרעו של אברהם הוא דווקא יצחק ויעקב, ולא ישמעאל ועשו (נדרים ל"א, א'): "והאיכא ישמעאל! (כלומר: שמא גם ישמעאל כלול בזרעו של אברהם?) 'כי ביצחק יקרא לך זרע' כתיב". ממשיכה הגמרא: "והאיכא עשו! (ואולי הוא נכלל בזרעו של יצחק?) 'ביצחק' – ולא כל יצחק". הסביר רש"י (שם): "עשו אינו נקרא זרע יצחק"! וכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' נדרים הל' כ"א): "נדר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל ובני עשו, ואינו אסור אלא בישראל, שנאמר: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', והרי יצחק אמר ליעקב: 'ויתן לך את ברכת אברהם'". הסביר הרדב"ז (שם), שמדרשת הפסוק "'ביצחק' – ולא כל יצחק", עדיין לא ברור על איזה חלק מזרעו של יצחק מדובר, על יעקב או שמא על עשו; ולכן המשיך הרמב"ם והביא את הפסוק: "ויתן לך את ברכת אברהם" שנאמר ליעקב, כדי לחדד שדרשת הפסוק מתייחסת דווקא ליעקב, ולא לעשו.
אם כן, מדוע היה צריך יעקב לשלם לעשו סכום עתק עבור מערת המכפלה? הרי המערה מגיעה לו מדין ירושה! אלא, ידע יעקב אבינו שיבואו אנשים מצאצאיו של עשו ויבקשו לערוך חשבונות והסכמים על חלוקת ירושלים, הר הבית ומערת המכפלה. לכן עמד יעקב ושילם עוד פעם כרי גדול, כדי שלא תהיה שום טענה לזרעו של עשו. גם בעתיד, אם ירצו 'להתחשבן' עימנו ולקחת מאיתנו את המערה, נדרוש החזר של התשלום של יעקב: נחשב את שווי המכר שעשה יעקב עם עשו, שהיה עצום במיוחד, כך שאף מדינה לא תצליח להחזיר לנו את הכסף… ועם כל זה, אנחנו לא נסכים למכור את נחלת אבותינו.
<h4>מדוע חששו האחים?</h4>
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ', ט"ו)
התורה מספרת על פחדם של האחים מנקמתו של יוסף לאחר פטירת אביהם. שואלים חז"ל (מדרש תנחומא ויחי סי' י"ז): מה ראו האחים בהתנהגותו של יוסף, שגרם להם לחשוש מנקמתו בהם? וענו: "שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, ובירך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס: 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה'".
אחרי ההלוויה במערת המכפלה, ראו אחי יוסף שהוא הולך לכיוון שכם. התפלאו כולם: מדוע הולך יוסף לכיוון שכם? והלוא מן הראוי לרדת דרך חברון דרומה, לכיוון מצרים! מה עוד, שעם יוסף הלא הלכה פמליה גדולה של רכב ופרשים וצבא רב כדרך המלכים. לכן גדלה פליאתם: מה לו ליוסף להטות את הדרך לכיוון ההפוך ולגרור אחריו המון רב ועצום שכזה?
כשהגיעו לשכם ראו שמגיע יוסף אל הבור שלתוכו השליכו אחיו אותו, ובירך: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". חזרו והתפלאו כל הנוכחים: על מה ולמה מברך יוסף ברכה זו שם? כי לא ידעו מאומה מאותו המעשה. כשראה יוסף את פליאתם, עמד ופירט ושיבח בפני כולם את דרכי ההשגחה העליונה שליוותה אותו כל הדרך. סיפר להם, שבתחילה הושלך לבור זה שהיה מלא עקרבים ונחשים, וחייו היו בסכנה, אך הקב"ה ריחם עליו ולא קרה לו מאומה. אחר כך הוצא מהבור הזה והורד למצרים, שם נמכר לעבד וכו' וכו', עד שעלה לגדולה ונעשה מלך.
כאשר ראו אחי יוסף את כל המעמד, התחילו לחשוש. כדברי המדרש (שם): "וכיון שראו כן, אמרו: עכשיו שמת אבינו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו את יוסף לאמור: אביך ציווה וגו' כה תאמרו ליוסף" וכו'. חששם של אחי יוסף היה מבוסס על כך שיוסף עשה טקס ועניין גדול מכל מה שעבר עליו. לכן חשדו שהוא יוזם נגדם מלחמה וכי הוא מנסה להסיט את לב העם המצרי נגד אחיו שגרמו לו כל כך הרבה סבל.
אולם כשראה יוסף את פחדם, עמד וניחם אותם, ככתוב (נ', כ"א): "וינחם אותם וידבר על לבם".
<h3>פרפראות</h3>

<h4>שמחת החיים</h4>
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מ"ז, כ"ח)
שואל הזוהר הקדוש (ח"א רט"ז ע"ב): לשם מה מסכמת התורה את גילו של יעקב אבינו? ידוע שבהגיעו למצרים הוא היה בן מאה ושלושים שנה, כפי שכתוב בהמשך הפרשה (שם, ח'-ט'): "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה". ובמצרים הוא חי עוד שבע עשרה שנים. הרי שבפטירתו היה בן מאה ארבעים ושבע שנים. מדוע, אם כן, נצרכת התורה לפרט חשבון פשוט זה?
אלא, התורה רוצה ללמדנו שאדם שחי כל ימיו בצער, ובסוף ימיו הוטב מצבו וחי בשמחה, הרי הוא שוכח את הצער שהיה מנת חלקו בראשונה, ודומה בעיניו כאילו כל חייו היו בשמחה. כך אצל יעקב אבינו. התורה מעידה שהוא 'חי' מאה ארבעים ושבע שנים, כלומר, כל שנות חייו היו טובות, למרות שעבר צער וסבל רב במשך כל ימי חייו (ועיין ב'אור החיים' הקדוש).
<h4>במיתתם קרויים חיים</h4>
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (מ"ז, כ"ח)
גם בפרשת חיי שרה כתוב (כ"ג, א'): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה" וכו'. התורה מתארת את מותם של שרה אימנו ושל יעקב אבינו בכינוי של חיים. ידועים דברי חז"ל (ברכות ח"י ע"א): "הצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב' כ"ג, כ'): 'ובניהו בן יהוידע בן איש חי'".
הגמרא בתענית (ה' ע"ב) אומרת: "הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?! אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל', י'): 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביָם' – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". מבאר רש"י (שם): "ומה שחנטו חנטייא – נדמה להם שמת, אבל חי היה". המיתה הגופנית של הצדיקים אינה נחשבת לכלום, כי רוחם והנהגתם חיה וקיימת גם אחרי הסתלקותם מן העולם הזה.
מכאן למדנו גם מסר חשוב להתייחסות שלנו אל דברי חז"ל. אם רואים אנו מציאות כלשהי, אך חז"ל מתארים אותה באופן אחר – עלינו לבטל את ראייתנו ולאמץ את ראיית חכמים, לא כפי שהחונטים חשבו שיעקב מת, אלא האמת היתה שהיה חי.
<h4>קירבה בימים</h4>
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה… וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (מ"ז, כ"ח–כ"ט)
בזוהר הקדוש (ח"א רכ"א ע"ב) אמרו, שהימים שבהם עסק האדם בתורה ובמצוות עולים ובאים לפניו בעולם האמת, ואילו הימים שבהם לא עסק בתורה אינם עולים לפניו. נמצא שהאדם מפסיד את הימים הללו. אבל הצדיקים – ימיהם באים לפניהם בשלמות, ונשמתם מתלבשת במלבושי יקר שלמים מאותם הימים.
יעקב אבינו – כל ימיו היו שלמים, וכלם באו לפניו. זהו שנאמר: "ויקרבו ימי ישראל למות" – אותם "ימי ישראל" שחי בחייו קרבו ובאו לפניו עם מותו. ואמנם ראוי היה שיחשיבו לו גם את ימי ההריון כי גם בהם גבר על עשיו הרשע, אך בבטן אין שכר ועונש, ולכן: "ויקרבו ימי ישראל למות", ימיו ממש שחי בעולם הזה.
<h4>אל נא תקברני במצרים</h4>
"וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (מ"ז, כ"ט–ל')
יעקב אבינו מבקש להיקבר בארץ ישראל ולא במצרים. את הטעמים לכך כתב רש"י (ע"פ בראשית רבה צ"ו, ה'): "סופה להיות עפרה כינים ומרחשין תחת גופי. ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות. ושלא יעשוני מצרים עבודת כוכבים".
לכאורה, מה אכפת ליעקב אם בעפר של מצרים יהיו כינים? אלא חשש יעקב, שאם יהיה כינים בכל מצרים ואליו לא יגיעו הכינים, יראו המצרים את הפלא, ויעשו את יעקב אלוה.
פעם הביאו שני מתים מחו"ל כדי לקוברם בארץ, ואמר רב אחד: מדוע הם רוצים להקבר בארץ, כדי לטמא אותה?! ואחר כך אמרו לו שמתחילה הם היו גרים בארץ ורק הלכו לחו"ל לתקופה קצרה וחזרו, ולכן רצו להקבר בארץ.
כיום יש בארץ בית קברות לעשירים, ומביאים אותם מחו"ל כדי שיקברו בארץ, ומכיוון שהם משלמים כסף ל'חברא קדישא' נותנים להם רשות להקבר בארץ. מרן הב"י תיקן בצפת שהבאים מחו"ל יעשו יומיים יו"ט ויוציאו ס"ת ויתפללו בבית כנסת וכל זה כדי שיתרמו לאר"י כי העוני היה גדול (ותיקן תקנה זאת למרות שלפי ההלכה עושים את יום טוב שני בצנעא. ועיין לארץ החיים סתהון על שו"ע או"ח סי' תצ"ו).
<h4>ליבם ער</h4>
"וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי" (מ"ז, ל')
ב'פתח אליהו', המובא בתיקוני הזוהר (הקדמה י"ז ע"ב), אנו אומרים: "עלאין שמעו, אינון דמיכין דחברון ורעיא מהימנא אתערו משנתכון, הקיצו ורננו שוכני עפר… דאתמר בהון: 'אני ישנה וליבי ער'" (שיר השירים ה', ב').
על פי זה יש לבאר את דברי יעקב. יעקב אבינו מבקש מבנו יוסף: "וקברתני בקבורתם", משום שאבותיו אינם מתים, אלא ליבם ער. לכן אמר: "ושכבתי עם אבותי".
<h4>הצורך בהשבעת יוסף</h4>
"וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי" (מ"ז, ל'-ל"א)
ידוע שדבריו של מלך אינן צריכים קניין, ולכאורה די בדיבורו. מדוע, אם כך, לא הסתפק יעקב בהבטחתו של יוסף שיקברהו בארץ ישראל וביקש ממנו להישבע על כך?
הפשט הוא, שהשביע את יוסף בגלל פרעה, כפי שביארנו לעיל. אך שמעתי ביאור נוסף בענין. כשיוסף ענה ואמר: "אנכי אעשה כדברך", חשש יעקב, שיוסף מתכוון לומר לו: "גם אני, לקראת מותי, אעשה כפי שעשית אתה, ואצווה את בניי שיעלו את עצמותי לארץ ישראל". לכן חזר יעקב והדגיש, שכוונתו היא לקבור אותו כבר עתה בארץ ישראל, ולא להעלות את עצמותיו, כפי שיעשה יוסף בשעתו.
<h4>נשבע על דעתו</h4>
"וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ" (מ"ז, ל"א)
לכאורה המילים "לי" ו"לו" מיותרות, והיתה התורה יכולה לומר "השבעה – וישבע".
יש לבאר זאת לאור דברי הגמרא בנדרים (דף כ"ה ע"א), המביאה מעשה באדם שנשבע על דעת עצמו: "ההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי (תבע את חבירו שהיה חייב לו כסף). אתא לקמיה דרבא, אמר ליה ללווה: זיל פרע לי. אמר לו: פרעתיך! אמר לו רבא: אם כן זיל אישתבע ליה דפרעתיה. אזל ואייתי קניא ויהיב זוזי בגויה, והוה מסתמיך ואזיל ואתי עליה לבי דינא (לקח הלווה קָנֶה והכניס בתוכו מעות, והיה נשען עליו, וכך הגיע לבית הדין). אמר ליה למלוה: נקוט האי קניא בידך (אחוז לרגע את הקנה בידך). נסב ספר תורה ואישתבע דפרעיה כל מה דהוה ליה בידיה. ההוא מלוה רגז, ותברה לההוא קניא (התרגז המלוה שאכן הלווה נשבע לשקר, ושבר את הקנה), ואישתפך הנהו זוזי לארעא ואישתכח דקושטא אישתבע" (ונשפכו המעות, ואז התגלתה רמאותו). מאז עשו תקנה שלא להישבע אלא על דעת בית דין דווקא.
כך גם יעקב השביע את יוסף אך ורק על דעתו, והזהירו לבל ישבע על דעת עצמו. על כן כתוב: "השבעה לי וישבע לו", והכוונה "לי" – על דעתי, "וישבע לו" – על דעת יעקב אבינו (עיין 'כלי יקר').
<h4>החידוש שבמחלה</h4>
"וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה" (מ"ח, א')
כתוב בספר חסידים (עיין 'צפורן שמיר' לחיד"א סי' י"א סע' קע"א, ועיין בשו"ע יו"ד סי' ת"ב סע' י"ב) שצריך להשתדל שלא לומר דבר שאינו טוב לחבירו. אם כן, יש להבין: מדוע אמרו ליוסף שאביו חולה?
אלא, הגמרא (ב"מ דף פ"ז ע"א) אומרת שעד ימי יעקב לא היתה חולשה, ואדם היה נפטר בשיא כוחו. ביקש יעקב אבינו שתהיה חולשה, וכוונתו כדברי רש"י (שם ד"ה "בעא רחמי"): "שיחלה אדם לפני מותו ויצווה לביתו".
אמרו המפרשים, שלפני ימי יעקב היה האדם מתעטש ומת, ולכן אומרים למתעטש "אסותא" – לחיים ולבריאות (עיין ילקוט שמעוני לך לך רמז ע"ז).
כאשר נתקבלה תפילת יעקב אבינו, התחילה החולשה ממנו. באו לבשר ליוסף בשורה טובה שנתקבלה תפילת אביו, ואת החידוש הזה בעולם סיפרו ליוסף.
<h4>תולדות יוסף</h4>
"וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ" (מ"ח, ה' – ו')
יש להבין: לאלו תולדות התכוון יעקב? והרי התורה לא סיפרה לנו על בנים נוספים שנולדו ליוסף!
צריך לומר: אם קללת צדיק אינה נאמרת לריק – קל וחומר הוא שברכת צדיק אינה יוצאת לחינם. אם אמר כך יעקב אבינו, הרי שאחרי שיצאה הברכה מפיו ודאי הוא שנולדו ליוסף עוד ילדים. אמנם התורה לא פירטה עליהם, אבל הם רמוזים כאן בוודאי (עיין רש"י ורמב"ן שם).
<h4>ברכת בני יוסף</h4>
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מ"ח, ח')
אומרים חז"ל (מובא ברש"י עפ"י תנחומא ויחי ו'): "ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה". עונה יוסף לאביו: "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה", וביארו חז"ל: "הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, וביקש יוסף רחמים על הדבר, ונחה עליו רוח הקודש" (רש"י עפ"י מסכת כלה פ"ג הל' ט"ו, וראה במדרש הגדול).
יש להתבונן, מה היה בתחילה ומה היה בסוף:
בתחילה רצה יעקב לברך את בני יוסף. הברכה שביקש לברך היא לדורותיהם של שני הבנים, ואינה מתייחסת דווקא לשניהם באופן פרטי. והנה רואה יעקב ברוח הקודש שיש מעכבים שאינם ראויים לברכה בזרעם של שני הבנים. אומר לו יוסף: הלא אין דנים את האדם על שם סופו! שני אלו בוודאי כשרים הם, ועל כן אפשר לברכם. התפלל על כך יוסף – ונענה.
<h4>דקדוק לשון בני אפרים</h4>
"שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (מ"ח, י"ד)
למדנו בספר שופטים (י"ב, ו') שבני שבט אפרים היו אומרים שי"ן שמאלית במקום ימנית, כפי הנאמר: "ויאמרו לו: אמר נא שבולת! ויאמר: סבולת'". מדוע נהגו כך בני אפרים? יש להסביר במילתא דבדיחותא: שבט מנשה אמרו שיעקב שׁיכל את ידיו, בשי"ן ימנית, ובטעות עשה; ואילו שבט אפרים אומרים שיעקב שׂיכל את ידיו בשי"ן שמאלית – ובשׂכל עשה…
<h4>פריה ורביה בתורה</h4>
"וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (מ"ח, ט"ז)
יש לבאר את ברכת הפריה והרביה כפשוטו: שירבה זרעם. אבל יש להוסיף ביאור גם לעניין פריה ורביה בתורה ובמעשים טובים. כך כתוב בסוף פרשת ויגש (מ"ז, ז"ך): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", ותרגם יונתן בן עוזיאל: "ובנו להון בתי מדרשין ופלטין בארעא דגושן". הרי שעיקר הפריה והרביה הוא: להרבות תורה וישיבות.
יעקב אבינו אינו מסתפק בבית המדרש שהקים יהודה בתחילה, אלא הוא מוסיף והולך, מתוך דאגתו הגדולה לחינוך בניו ובני בניו ולעתידו של עם ישראל כולו.
<h4>סמל אפרים ומנשה</h4>
"יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (מ"ח, כ')
מנשה היה האיש "אשר על ביתו" של יוסף, המוציא והמביא של יוסף (מ"ג, ט"ז; מ"ד, ד'; ועיי"ש בתרגום יונתן). ואילו אפרים ישב ולמד תורה, כדברי רש"י (מ"ח, א') על הפסוק: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה" – זה אפרים, שהיה רגיל לפני יעקב בתלמוד.
ללמדנו, שעם ישראל צריך גם את לומדי התורה וצריך גם את מחזיקי התורה, העובדים ויגעים ומתפרנסים בעמל כפיים בקדושה ובטהרה וביראת שמים.
ואף על פי כן – "וישם את אפרים לפני מנשה".
<h4>ברכה לברית המילה</h4>
"יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (מ"ח, כ')
מנהג נפוץ הוא לברך את הרך הנימול בברכת: "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". יש חושבים שמנהג זה אינו אלא אמירת ברכה בעלמא ותו לא. אבל לא כן הדבר. מנהג זה יסודו בהררי קודש, וכך כתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק הנ"ל: "וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר (ויברכם ביום ההוא לאמור) בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא (בך יוסף בני יברכו בית ישראל את התינוק ביום ברית המילה) לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ ה' כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה" (לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה). הרי שבעל תרגום יונתן בן עוזיאל ראה ברוח קדשו שיעקב אבינו בעצמו התכוון לקבוע ברכה מיוחדת לכל רך שנימול, ומנהג זה התחיל עם ברכתו של יעקב אבינו לבני יוסף.
<h4>מעלת מנשה</h4>
"וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (מ"ח, כ')
בודאי הפשט הוא, שיעקב שם את אפרים לראש לפני מנשה. אולם אפשר לבאר גם במילת "וישם" שימה נוספת, של מנשה עצמו. מנשה שם את אפרים לפניו – ולא עלתה בליבו שום קנאה ושנאה לאחיו על כך.
<h4>שכם אחד על אחיך</h4>
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב)
"'שכם אחד על אחיך' – שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך" (רש"י עפ"י בראשית רבה צ"ז, ו')
יעקב אבינו מבטיח ליוסף הבטחות גדולות, יותר מאשר שאר אחיו.
לכאורה הדבר תמוה: מדוע שוב מפלה יעקב את יוסף על פני אחיו, ונותן לו עיר שלמה? הרי כל כך הרבה צרות ועגמת נפש עצומה ליוותה אותו במשך שנים רבות בגלל שהפלה את יוסף ועשה לו כתונת פסים! האם לא היה די בכך?
יש לומר, שיעקב אבינו לא ראה בכך הפליה כלל ועיקר. יעקב הלך בדרך התורה הצרופה והטהורה, והבין שמגיע ליוסף את שכם במידה כנגד מידה, כיון ששם התחילה גניבתו ומכירתו.
ועוד, רצה יעקב אבינו למנוע כל אפשרות שיוסף יתיר את שבועתו. כיון שעשה יעקב ליוסף טובה, אין הוא יכול יותר להתיר את נדרו (עיין שו"ע סי' רכ"ח סע' כ' ולחונים עליו).
ועוד מבאר רש"י: "ד"א 'שכם אחד' הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים ו'שכם' לשון חלק הוא".
<h4>האספו והקבצו</h4>
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם" (מ"ט, א'-ב')
שואל האלשיך הקדוש: מדוע בתחילה, כשאמר "האספו", לא פנה אליהם בשם, ורק כשאמר: "הקבצו ושמעו" הזכיר את כינויָם: "בני יעקב"? והוא מתרץ: אמרו חז"ל (פסחים נ"ו ע"א) שביקש יעקב אבינו לגלות הקץ לבניו ונסתלקה הימנו שכינה. יעקב חשש שמא יש פסול באמונת בניו, ולא נרגע עד שאמרו לו (דברים ו', ד'): "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. שמח יעקב וענה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
זהו מה שאמר יעקב, טרם שהסתלקה ממנו שכינה: "האספו ואגידה" – התקרבו אלי ונמתיק סוד יחד. כשכולם היו אגודים ביחד, לא היה צורך להזכירם בשמם. אולם לאחר שנסתלקה שכינה הימנו חזר ואמר: "הקבצו ושמעו בני יעקב" – הוא הכינוי הפחות ביותר מבין שמותם, וכך הם נקראים כאשר אינם צדיקים. יעקב כינה אותם בכינוי זה בשל החשש שמא פגומה אמונתם. אולם כששמעו זאת האחים, אמרו: "שמע ישראל", ואז חזר וייחסם יעקב אליו בשם מכובד יותר: "ושמעו אל ישראל אביכם" – בשם 'ישראל', ולא בשם 'יעקב'.
ועוד אומר רש"י: "ביקש יעקב לגלות את הקץ", איזה קץ? שני קיצין: קץ גלות מצרים ומשיח בן דוד (עיין תרגום יונתן). ואומרים חז"ל (בראשית רבה צ"ח, ב'): "ציוה אותם על המחלוקת, אמר להון תהיו כולכון אסיפה אחת". אומר האר"י הקדוש, כשעם ישראל מאוחד ומלוכד, זוכים כולם בתורה (אחד לומד הלכות שבת ואחד הלכות קרבנות וכאילו שניהם למדו הכל! וכמובן שרק לענין הזכות, אבל לעצם הלימוד כולם חייבים ללמוד הכל).
בנוסף לזה ביטא יעקב אבינו לבניו מהו כח האמונה באומרו (מ"ט, י"ח): "לישועתך קיויתי ה'", וביאר בתרגום יונתן בן עוזיאל: כאשר ראה יעקב את גדעון ושמשון שמושיעים את ישראל, אמר: לא לישועה כזו נתכוונתי שהיא רק לשעה, אלא לישועתך – שהיא ישועת עולם (נוסח אחר המופיע בתרגום הוא: "לפורקנא דמשיח בן דוד"). גדעון ושמשון מנצחים – אך לא מכחם אלא בדבר ה', וגם הם מתפללים "לפורקנך סברית ה'". ומשמשון נלמד, כשאדם בוטח בכוחו מנקרים את עיניו, אבל כשבוטחים בה' וסומכים עליו – זוכים לגאולה.
<h4>אחלקם ביעקב</h4>
"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מ"ט, ה', ז')
"'ארור אפם כי עז' – אפילו בשעת תוכחה לא קילל אלא את אפם וכו'. 'אחלקם ביעקב' – אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים (ב"ר צ"ח, ה'). דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד" (רש"י ע"פ ב"ר צ"ט, ו')
אפשר להוסיף ביאור לברכת יעקב. יעקב אבינו אומר: שמעון ולוי נתברכו בעוז ובגבורה; אבל תכונות אלו אינן שייכות רק לשני השבטים הללו, אלא: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" – יש להפיץ את העוז של התורה לכל השבטים, שישפיעו על כולם לעמוד על משמר התורה והקדושה.
כתוב (דברים ל"ג, ד'): "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". התורה היא ירושה. היא אינה שייכת לרבנים בלבד, אלא לכלל עם ישראל. זהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) על התורה "שאינה ירושה לך" – היינו לך בלבד, אלא לכלל ישראל. ואם למדת תורה אל תחזיק טובה לעצמך, אלא לַמד גם את האחרים.
ישנם סוגים שונים של ירושות. יש ירושה שאדם מקבל מיד. יש ירושה שנמצאת בבנק, ורק על ידי הבאת צו ירושה האדם מקבל את חלקו. התורה נמצאת בביתו של האדם, ויכול כל אחד ואחד ללמוד תורה, ללא צווים וללא הגבלות…
<h4>כללי הפסיקה ב'שולחן ערוך'</h4>
"יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (מ"ט, ח')
ישנם כללי פסיקה ב'שולחן ערוך' (עיין 'יד מלאכי', כללי פסיקה; 'שדי חמד' כללי הפוסקים סי' י"ג סע' ח' ואילך). אם מרן מביא את דבריו בסתם ואחר כך בשם "יש אומרים" – הלכה כסתם. כמו כן, אם הוא מביא שתי דעות, בלשון: "יש אומרים… ויש אומרים" – הלכה כ"יש אומרים" השני (כשמרן מביא את דברי הרמב"ם הוא לעולם אינו מציינו בשם "יש אומרים", אלא הוא מציינו בדרך כבוד: "והרמב"ם אומר").
בדרך רמז יש מי שאומר, כתוב: "י'הודה א'תה (–ראשי תיבות: י"א, כלומר: "יש אומרים"), י'ודוך א'חיך" (– ראשי תיבות: י"א). כשמובא ב'שולחן ערוך' י"א וי"א, אז הכלל הוא: "ידך בעורף" – ידך בבי"ת השני שנמצא בעורף, כלומר: יש לפסוק כדעת ה"יש אומרים" השני.
ומדוע הביא ה'שולחן ערוך' גם דעות שלא פסק כמותן? דבר זה הוא מסביר בהקדמתו, שבכתיבת ספרו אינו בא לשנות את המנהגים שנהגו מקודם, וכל אחד ימשיך במנהגו. לא לחינם זכה מרן ה'בית יוסף' שכולם סומכים עליו. חשיבותו כל כך גדולה, עד שהרמ"א כתב עליו (שו"ת הרמ"א סי' מ"ח): "מי שחולק עליך כחולק על השכינה". גם הרמ"א, בכל השגותיו, אינו חולק על מרן, אלא רק מציין מנהגים אחרים מאשר אלו שהזכיר ה'שולחן ערוך' עצמו.
היה פעם דיון קשה מאוד בין שני בני אדם, ומרן פסק את הדין, אך הרמ"א לא הסכים לדבריו. אף על פי כן כתב שהלכה כמרן, וכתב: "דעתי אחרת, ואיני חולק עליך". כתב המהרש"ל לרמ"א: אם יש לך קושיות על מרן, מדוע אינך מקשה עליו? מדוע אתה פוסק הלכה כמותו? השיב לו הרמ"א: אם כך אתה אומר, סימן שאינך מכיר את מעלתו וחשיבותו של מרן ה'בית יוסף'.
<h4>כאריה וכלביא</h4>
"כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (מ"ט, ט')
פסוק זה מוזכר בשינוי קל גם בברכת בלעם הרשע לישראל (במדבר כ"ד, ט'): "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, מברכיך ברוך וארריך ארור". פירש שם רש"י: "כתרגומו: יתיישבו בארצם בכוח וגבורה". בתרגום כתוב: "לית מלכות דִתְזַעֲזְעִנֵה" – כלומר, אין שום מלכות בעולם שיכולה לזעזע את עם ישראל. כל זמן שהם מקיימים את רצון בוראם ומחזיקים בארצם, הם כמו ארי ולביאה.
בעל 'אור החיים' הקדוש מבאר את המשל לארי וללביאה: כשם שהארי והלביאה, כשהם נמצאים ביחד, אין אף חיה שיכולה להם, כך ישראל – כשהם ביחד, אין שום אומה ולשון שיכולה להילחם נגדם (ועיין לתרגום יונתן בן עוזיאל שם).
וכששמע בלק ברכה זו כעס מאוד, כמו שכתוב (במדבר כ"ד, י'-י"א): "ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים. ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד".
זאת ועוד, בלעם אומר (שם כ"ג, כ"ד): "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". אם עם ישראל קם בבוקר ומיד מקיימים מצוות: ציצית, תפילין, קריאת שמע, משמע שעושים זאת בשמחה ובהתלהבות (עיין רש"י שם בשם מדרש תנחומא בלק י"ד), ואז זוכים שה' שומר עליהם ונלחם מלחמתם.
יש מעלות באריה שהן בתקומה ובהתנשאות, ויש מעלה ברביצה וברוגע. והביאור, שכשעם ישראל מקיימים מצוות בשמחה ובטוב לבב, בזריזות ובחדווה, הם משולים לאריה בשיא תפארתו והתנשאותו. וכשבאו לארץ ישראל הם משולים לאריה שיושב ברוגע ובשלווה, ואין שום אומה שתפחיד אותו ותגרום לו לקום מרבצו. וכך אומר לו יעקב אבינו, שישיבתו בארץ ישראל היא ללא חת וללא חומה, ומגן בינו לבין האומות (שממילא עינינו רואות שאין בהם כל תועלת), ויהיה פחדו על כולם, ויקויים הפסוק (דברים י"א, כ"ה): "פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ".
ועיין לאבן עזרא שמבאר, שהאריה אינו פוחד משום חיה. וכן כתב הספורנו: "'וכלביא מי יקימנו' – כן יהא במלכותו לעתיד שירבץ כלביא, ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה".
<h4>לחמו – לעצמו ולאחרים</h4>
"מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" (מ"ט, כ')
"'מאשר שמנה לחמו' – מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכו משה (דברים ל"ג, כ"ד): 'וטובל בשמן רגלו', כמו ששנינו במנחות (פ"ה ע"ב): פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו'" (רש"י)
חכם מנשה שלו זצ"ל היה מבאר משם בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בדרך משל: מעשה ואדם אחד משבט אשר התחתן עם בת שבט יהודה. ביום השמיני לחתונה הכינה לו אשתו תרנגולת מפוטמת. אבל בעלה אמר לה: "אינני אוכל תרנגולות מפוטמים, אני רוצה לאכול רק לחם עם שמן זית וזעתר". הניחה האישה את התרנגולת בצד, והביאה לבעלה לחם עם שמן. כעבור זמן בא עני, דפק על דלת ביתם, וביקש לאכול. אמרה האשה לעני: "אם רעב אתה, אביא לך לחם עם שמן זית ותאכל". שמע זאת בעלה ואמר לה: "לא כך, אלא לכי והביאי לו את התרנגולת המפוטמת". התפלאה האישה ושאלה את בעלה: "הרי אמרת שלי לחם עם שמן זית וזעתר הוא מאכל טוב יותר!" השיב לה הבעל: "אמת, בשבילי הוא מאכל עדיף; אבל לעני יש לתת דבר יותר משובח".
זהו שכתוב: "מאשר שמנה לחמו" – לעצמו הוא מסתפק בלחם ושמן, אבל "והוא יתן מעדני מלך" – לעניים הוא נותן מעדני מלך בעין טובה.
כעין זה מצאנו גם בגמרא בברכות (כ' ע"ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י', י"ז): 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו', כ"ו): 'ישא ה' פניו אליך'! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח', י'): 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה?". ויש להעמיק בלשון הגמרא: מהו הביאור "מדקדקים על עצמם"? והתשובה היא: על עצמם הם מדקדקים באכילה של כזית וכביצה, אבל כשבא עני – אין הם נותנים לו כזית שיאכל ודיו, אלא נותנים לו כדי שביעה, עד שישבע.
<h4>שליחותו של אליהו</h4>
"נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (מ"ט, כ"א)
בחמישה מקומות בתנ"ך נקרא אליהו "אליה" (מלכים ב' א', ג'- ד', ח', י"ב; מלאכי ג', כ"ג). ובחמישה מקומות כתוב "יעקוב" מלא, עם וא"ו (ויקרא כ"ו, כ"ב; ירמיה ל', י"ח; ל"ג, כ"ו; מ"ו, כ"ז; נ"א, י"ט).
אחד המקומות שבהם נזכר "אליה" חסר הוא הפסוק (מלאכי ג', כ"ג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". אליהו עתיד להישלח לישראל. מתפקידו יהיה לתרץ קושיות ובעיות, שכן כל 'תיקו' שבגמרא הוא ראשי תיבות: "ת'שבי י'תרץ ק'ושיות ו'בעיות" (ראה תוס' יו"ט עדויות ח', ז'). אך מעבר לתירוץ הקושיות יישלח אליהו כדי ללמדנו תורה.
כל זה נרמז בפסוק "אילה שלוחה": "'אילה" – אותיות "אליה", "שלוחה" – לישראל; ותפקידו – "הנותן אמרי שפר", ללמדנו דברי תורה ולשפר לנו את כל הקושיות והבעיות.
<h4>גדולת יוסף</h4>
"תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (מ"ט, כ"ו)
בברכת יוסף נאמר שהברכות "תהיין לראש יוסף" וגם "ולקָדקֹד נזיר אחיו". הפשט הוא, שיוסף ימלוך על אחיו, בבחינת נזר לראשם.
אבל יש כאן גם רמז למעלת יוסף. ישנם אנשים שכאשר הם עולים לגדולה, הרי הם נהנים ומרוויחים לעצמם. אך יוסף, אף על פי שעלה לגדולה, לא את טובת עצמו דרש, אלא את כבוד אֶחיו. וכך מדויק בלשון תרגום יונתן בן עוזיאל: "וזהיר ביקרא דאחוי".
<h4>ליווי של פרעה</h4>
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ. וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה" (נ', ו'-ז')
מדוע התלוו עבדי פרעה אל יוסף בקבורת אביו? הסיבה היא, שפרעה לא התנה עם יוסף לשוב למצרים. עלול היה יוסף לקחת את כל אחיו ומשפחתו ולחזור לארץ אבותיו לבלי לשוב. לכך פרעה נהג בחכמה ושלח עמו את "כל עבדי פרעה", וגם רכב ופרשים, "מחנה כבד מאד", לומר לו: אם תחשוב מחשבות לא נבונות, יהיה מי שידאג להחזירך למצרים…
<h4>כתרים של אומות העולם</h4>
"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים" (נ', י')
"רבותינו דרשו (סוטה י"ג ע"א) על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב עמדו כולן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים" (רש"י)
מדוע דימה רש"י את הכתרים לגדר של קוצים? מן הסתם כל כתרי מלכי העולם היו עשויים זהב ומשובצים במרגליות! הדימוי לקוצים לא נראה מתאים!
אלא, מבחינת יעקב היו אותם כתרים כמו קוצים. לפי שבכתרי מלכי אומות העולם תמיד ישנו צלם או דמות של המלך, כפי שכיום ישנם כתרים עם צלב עליהם. לפיכך היתה טובתם של המלכים הרשעים הללו בעיניו של יעקב כקוץ הפוגע בקדושת ישראל, ו"כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים" (עיין יבמות ק"ג; ורש"י בראשית ל"א, כ"ד).
לעם ישראל, לעומת זאת, ישנם ג' כתרים: כתר כהונה, כתר לויה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם (אבות פ"ד משנה י"ז). בכתרים אלו חפץ יעקב.
<h4>אבל למצרים ולירדן</h4>
"וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (נ', י"א)
הזוהר הקדוש (ח"א בראשית דף ר"נ ע"ב) הסביר את שם המקום "אבל מצרים", על שם העתיד שתוסר המלכות ממצרים ותהיה להם אבלות.
ממלכת מצרים היתה ועדיין ממשיכה להוביל את העולם הערבי. מצטרפת אליה גם ממלכת עבר הירדן. על כן כשערכו "מספד גדול" בגורן האטד אשר בעבר הירדן וקראו למקום 'אבל מצרים' – היה בזה רמז לכך ששתי הממלכות תתבטלנה.
לפיכך ידוע שבאותו שבוע שקוראים את פרשת ויחי, הרומזת לנפילת מצרים, עבר הירדן והמדינות הגרורות אחריהן בשלטון, כמו עזה ושכנותיה, מתקיים הדבר; לפעמים בזעיר אנפין, ולפעמים כפשוטו ממש.
<h4>ליווי האב</h4>
"וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן" (נ', י"ב–י"ג)
יעקב אבינו סידר שבלוויה שלו כל בן יעמוד במקום מיוחד בעת נשיאת המיטה, כך שכל אחד יעמוד לפי כבודו ומעלתו. חז"ל אומרים שיוסף לא נשא את המיטה עמהם, כיון שהוא מלך, ומלך אינו נושא. וכן לוי וכהן אינו נושא. במקום יוסף ולוי, נשאו את המיטה מנשה ואפרים, בני יוסף (עיין ברש"י פרק נ' פסוק י"ב, עפ"י בראשית רבה ב', ח').
אנו נוהגים שבן אינו מלווה את אביו, אף שהוא מלווה את אמו. הטעם לכך הוא שבשעת הלוויה באות נשמות של 'בנים' אחרים של האב שנבראו מהשחתת זרע לבטלה ומצערים את האב מאוד, ודבר זה לא שייך אצל האם. בני יעקב אבינו לא חששו לצער כזה אצל אביהם, שכן היה קדוש ופרוש מאוד, ואף העיד על עצמו כשקרא לראובן (מ"ט, ג'): "כחי וראשית אוני". מיטתו של יעקב אבינו היתה שלמה ומתוקנת, ולכן לא נפקד איש מבניו בהלווייתו.
בירושלים ובמקומות נוספים נוהגים (עיין שדי חמד אסיפת דינים, מערכת אנינות סע' כ'; גשר החיים ח"א פרק י"ב סע' ג'), שהבנים אינם מלווים את האב עד בית הקברות, אבל בתוך בית הקברות כן מלווים אותו. אמנם בן שמגיע מחו"ל ללווית אביו רשאי ללוותו, שכן אין זה דין שלא ללוות את האב, אלא מנהג בלבד.
<h4>עבד כי ימלוך</h4>
"וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (נ', י"ח)
הנה האחים חוששים מנקמתו של יוסף וע"כ עונה להם יוסף שאין להם כלל ממה לחשוש שמא יעשה מהם עבדים. והסיבה היא פשוטה: גם אם ירצה לנקום בהם, לא משתלם לו לפעול בדרך זו. הרי כבר בדוק ומנוסה שעבדים הופכים בסופו של דבר למלכים, זאת הוא למד מנסיונו האישי. לכן לא יהיה בזה עונש לאחיו…
<h3>מעשה רב</h3>

<h4>כח התפילה בהצלת עגונה</h4>
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב)
"ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי" (אונקלוס). "'בחרבי ובקשתי' – היא חכמתו ותפלתו" (רש"י)
סיפר מרן הרב זצ"ל: בזמן שהייתי דיין בבית הדין בבאר שבע, באתי יום אחד לבית הדין וראיתי אישה צעירה יושבת בפרוזדור הכניסה לבית הדין. חשבתי לתומי שהיא בוודאי מחכה לגט. אך למעשה, היא עצמה לא נכנסה וגם לא בעלה. כעבור חודש שוב ראיתי אותה יושבת בכניסה כשהיא קוראת תהילים. שומר בית הדין שאל אותה למעשיה כאן והיא סיפרה שהתחתנה במרוקו עם נהג מונית, וביום השמיני לחתונה, אחר שנגמרו שבעת ימי החופה, בעלה החתן נסע עם המונית שלו ונעלם, והיא נשארה במצב של עגונה. בבית הדין של מרוקו לא התירו לה להתחתן מחדש, וכך אמרו לה גם בבית הדין בבאר שבע.
ביקשתי מהאחראי שיכניס אותה לתוך אולם בית הדין והיא חזרה בפניי על סיפורה, ואף הוסיפה שהדבר היה בעירו של ה'בבא סאלי' זיע"א תפילאלת- מרוקו. מיד נסעתי אל הבבא סאלי וסיפרתי לו את המעשה. הוא אמר לי שאסע לדימונה ושם אולי אמצא מישהו שמכיר וזוכר. נסעתי לדימונה, ושם פגשתי את הרב הגאון רבי אברהם אלמליח, מי שהיה הרב של דימונה ומאוחר יותר מנכ"ל בתי הדין וחבר בית הדין בירושלים עיה"ק. הוא אמר לי שיש זקן אחד שהיה ב'חברא קדישא' של אותה העיר במרוקו, ואם נפגוש אותו, ייתכן שיוכל לסייע בידינו. נסענו אליו. כשהתקרבנו אל הבניין שבו גר אותו זקן, ראינו מודעת אבל שהודיעה שהזקן הנ"ל נפטר. הצטערתי על שלא באתי יום קודם. "אם כבר הגענו", הציע הרב אלמליח, "נלך לנחם את האבלים". כשנכנסנו אל בית האבל, ראינו זקן עטוי מעין סדין על ראשו. הלה שאל למעשינו פה, והרב אלמליח סיפר לו את כל המעשה ושאנו מחפשים קצה-חוט להתרת העגונה. מיד נענה הזקן ואמר שהכיר את נהג המונית הזה ושהוא נהרג בתאונה מיד לאחר חתונתו. עוד הוסיף כי במו ידיו הוא קבר אותו לאחר שהוציא אותו קפוא מתוך השלג.
מיד גביתי ממנו עדות, ושלחנו לקרוא לעגונה להתירה. כשסיפרתי לבבא סאלי איך התגלגלתי למקום, אמר לי: "והיא מר לה – השכינה, מר לה ולכן היא עוזרת".
<h4>צדיק בתפילתו גוזר</h4>
"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב)
"ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי" (אונקלוס). "'בחרבי ובקשתי' – היא חכמתו ותפלתו" (רש"י)
תלמידי חכמים יכולים לגזור בתפילתם, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", וגם להפך הגזירה ולבטלה, בבחינת "ה' גוזר וצדיק מבטל", כמובא בזוהר.
סיפר מרן הרב זצ"ל: ראינו בחוש מעשה שהיה, בו צדיק היפך וביטל גזירה. פעם יצאה קבוצה להתפלל על קברות צדיקים, כשבראשם המקובל האלוהי הגאון חכם סלמן מוצפי, זיע"א. כשהגיעו לטבריה, פגע רכב חולף באחד מילדי הקבוצה והוא נפצע באופן קשה. כשהגיעו עמו לבית החולים "פוריה" התברר שפגיעתו היא פגיעת ראש חמורה. הרופא התנצל על שאין בידו לעשות מאומה, וגם אם יטפל בו – ימות הילד בין כה וכה. כשסיפרו לחכם סלמן את דברי הרופא, זעק שהדבר לא יתכן, שכן "באנו להתפלל, וכיצד אפשר שכך יקרה?". לאחר מכן אמר שיבואו ויעלו עמו לקבר רבי מאיר בעל הנס להתפלל על הילד.
נראה אולי מעט תמוה, מה מקום היה ללכת לר' מאיר בעל הנס שיעמוד בתפילה לפני בורא עולם על הילד החולה? והלא לשיטת ר' מאיר עצמו, אין תפילה מועילה אלא בין ראש השנה ליום הכיפורים בלבד (תוספות שבת י"ב ע"ב ד"ה "רבי יהודה"). לשיטתו, אם נגזר בראש השנה על הילד שימות – מה תועיל התפילה כעת? ואם במילא לא תועיל – לשם מה להתפלל?! אך בכל זאת, עמד חכם סלמן בתפילה לפני קברו של אותו צדיק והתחנן: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים – גזור עלינו גזירות טובות! עשרים וארבע נפשות יצאנו לדרך ועם עשרים וארבע נפשות אנחנו רוצים לשוב; עם נפשו של הילד הזה". חכם סלמן כאילו תבע את רבי מאיר – התנא החשוב, בעל הנס – שיעמוד לפני הבורא ויתפלל על הילד שיזכה לרפואה שלמה, שהרי לכבוד ר' מאיר באו לטבריה.
כשסיימו להתפלל, אמר חכם סלמן שהגיעה העת לבקר את החולה. כשהגיעו לבית החולים, ניסה הצוות הרפואי לומר למבקרים שאין תקווה ואין סיכוי להחלמה, הילד גוסס ויש לקרוא רק 'שמע ישראל' ווידוי כדרך הנוטים למות. עמד שם חכם סלמן בזעקה לפני ריבונו של עולם: "איך אפשר שהתפילה לא תתקבל?". הוא אמר לרופאים שטעות בידם, הילד יתרפא במהרה רפואה שלמה, והוא ייכנס לברך אותו. נכנס חכם סלמן לחדר החולה ויצא לאחר דקות מעטות. פתאום התהפך מצבו של הילד לטובה, והוא החל מתאושש. כשביקש חכם סלמן לקחת את הילד עמם, בטענה שהבטיח לחברי הקבוצה שכל הקבוצה כולה תשוב, על עשרים וארבע נפשותיה, נחרדו הרופאים: "לא כדאי להזיזו ואסור לטלטלו". אך חכם סלמן התעקש והילד עזב את בית החולים, בריא ושלם בכל אבריו.
נמצא שאף על פי שלדעת ר' מאיר עצמו ולדעת ר' יהודה, הגזירה נגזרה כבר מראש השנה, מכל מקום, בכח התפילה, לדפוק שערי שמים לפני הקב"ה ולקרוע גזר דין וגזירה רעה – לטובה.
<h3>הלכה בפרשה</h3>

<h4>האמונה בביאת המשיח</h4>
"עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (מ"ט, י')
בתחילת ברכות יעקב לבניו הביא רש"י (מ"ז, כ"ח) את דברי המדרש (בראשית רבה צ"ו, א') שמסביר למה פרשה זו סתומה- "כיון שביקש יעקב לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה". וב'דעת זקנים מבעלי התוספות' (שם) כתב שחשב יעקב אבינו כי ראויים הם לגלות להם את הקץ.
חז"ל אמרו (סנהדרין צ"ז ע"ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין". והרמב"ם באגרת תימן כתב: שאיננו רשאים לחשב קיצים, ומה גם שיכשלו בהם ההמון.
יש אומרים שכל זה נאמר דוקא בתקופה שלהם, אך בתקופתנו, שאנו קרובים ממש לביאת המשיח, אפשר לחשב את הקץ.
בסיום תפילת שחרית בכל יום ויום אנחנו אומרים: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". וצריך אדם להאמין בכל לבו שבכל יום המשיח צריך לבוא, בבחינת: "היום – אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה, ז'), ובכל יום שעובר צריך האדם להצטער על כך שלא בא אתמול.
אם יאמר לך אדם שמחר יבוא המשיח- אל תאמין לו אלא תצפה לו שיבוא היום. אעפ"י שאמרנו שישנם שאומרים שכיום אפשר לחשב קיצים- אין דעתנו נוטה לזה, וידע כל אדם שיש קץ קבוע- "בעתה", ויש קץ מוקדם- "אחישנה" (עי' ישעיה ס', כ"ב), ולשניהם אין זמן קבוע. אך כל אחד חייב לעשות את כל המאמצים על ידי לימוד תורה, קיום מצוות בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהגאולה תהיה בבחינת "אחישנה".
וגדולה היא צפיית הישועה, עליה אדם נשאל כשנכנס לדין: "ציפית לישועה ?" (עיין שבת ל"א ע"א). ואנו תפילה לה' יתברך שיגאלנו גאולה שלימה ובקרוב.
<h4>השתמשות בדברי מאכל לצורך ניקוי בגדים</h4>
"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ" (מ"ט, י"א)
שאלה: האם מותר להשתמש בדברי מאכל או שתייה לצורך ניקוי בגדים או שיש בזה משום ביזוי אוכלין?
תשובה: על הפסוק: "אסרי לגפן עירו ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותו" ישנה מחלוקת במפרשים האם הוא נאמר דרך משל או שהוא ביטוי בפועל (וראה רשב"ם, ספורנו וראב"ע שם). אמנם חז"ל (עיין כתובות קי"א ע"ב) הסבירו זאת בכיוון אחר.
להלכה יש הבדל עקרוני בין לחם לבין שאר אוכלין (עיין שו"ע אור"ח סי' קע"א סע' א').
לחם – יש בו חומרה יתירה ואסור להשתמש בו לכל שימוש מלבד אכילה. לכן מי שמורח כריכים צריך להיזהר שלא להניח דברים לחים על הלחם, כיון שהם ממאיסים אותו וגורמים לכך שלא יאכל.
שאר אוכלין – אם משתמש בהם לצורך, כגון לניקוי בגדים או בחומץ לניקוי כתמים- הדבר מותר מהדין כיון שאין כאן בזיון ויש בזה צורך לאדם (כה"ח שם ס"ק א'). אך לקחת שאר אוכלין ולזרקם בבזיון כמו שזורקים סוכריות במקום עפר ורפש- אסור. לכן כשזורקים סוכריות בבית הכנסת בשמחות וכדו'-עדיף שיזרקו סוכריות עטופות כדי למנוע בזיון, וכדי להימנע מלכלוך הסוכריות כך שימאסו בעיני האנשים. אמנם יש שאין מקפידים בכך, אך בכל מקרה הזורק צריך לנקות את בית הכנסת שלא ישאר מלוכלך.
משקים – מרן בשו"ע (או"ח סי' קע"א סע' א') כתב: "אין נוטלין ידים ביין", אך מותר לקחת שמן זית או שמן רגיל, לסוך בו את הידים או לשימוש אחר.
לגבי זריקת פירות שלא נמאסים במסירתם, וזורקם לחבירו כדי שיקבלם- מותר. אך פרי שנמעך או נמאס בזריקתו- אסור לזרוק. ומכל מקום לזרוק לחם אסור כלל ועיקר (שו"ע שם).
<h4>סגולות נכונות על חששות מעין הרע</h4>
"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (מ"ט, כ"ב)
יש אנשים כשאומרים דבר מה וחוששים מפני עין הרע- נוהגים לומר "בלי עין הרע". אין איסור לומר כך, אלא שלפעמים אמירה זו פוגעת באנשים שאומרים להם בלי עין הרע. ולכן טוב שלא לומר, אם רוצה וחושש – יאמר בלבו.
אבל נשתרש דבר חמור בעם ישראל ויש בזה ספק איסור עבודה זרה או משום דרכי עכו"ם, והוא- כשאחד רוצה לומר דבר, שכאילו חושש שלא יחול עליו עין הרע, אוחז בעץ או נותן מכה על השולחן ואומר דבר מסויים. מנהג זה חמור מאוד כי יסודו בתורת הנצרות כאילו מחזיקים בעצים של אותו האיש וחושבים שזה יציל אותם. זו דרך של עבודה זרה ודרכי עכו"ם ואיסור חמור לעשות כן.
עדיף שיאמר אדם שחושש מעין הרע: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (מ"ט, כ"ב). אבל טוב שאדם ידע מה שאמרו חז"ל (פסחים ק"י ע"ב): 'כל דקפיד- קפדי בהדיה, ודלא קפיד- לא קפדי בהדיה' – כלומר: כל מי שחושש יש לו לחשוש. ועדיף לאדם שלא יחשוש ויבטח בהקב"ה וה' יהיה בעזרו. ואם חושש יכול גם לומר לפני שנפגש עם אנשים את הפרק בתהילים (צ"א, א'): "ישב בסתר עליון".
<h4>הזכרת שם אביו</h4>
"שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (מ"ט, ל"א)
שאלה: האם מותר לאדם שנשאל על שם אביו, להזכיר את שמו?
תשובה: התורה מצטטת את יעקב אבינו באמרו (מ"ט, ל"א): "שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו", דהיינו יעקב קרא להוריו בשמם.
והנה דברי יעקב תמוהים שהרי למדנו, וכך נפסקה ההלכה בשו"ע בהלכות כבוד אב ואם (יו"ד סי' ר"מ סע' ב'): "לא יקראנו בשמו אלא אומר: אבא מארי". שאלה זו כתבה רבינו הבא"ח (ש"ש שופטים ה'), ועיי"ש מה שתירץ.
יש המתרצים שכשדיבר יעקב אבינו אמר: "אבי מורי יצחק", אך התורה קצרה בדבריו. מכל מקום לענין הלכה:
א. אם נשאל לשם אביו יאמר: "אבי מארי פלוני", ותלמיד הנשאל לשם רבו יאמר בצרוף תואר כבוד, וכיהושע שאמר (במדבר י"א, כ"ח): "אדֹני משה" (וראה כס"מ הלכות ת"ת פ"ה ה"ה, ובפתחי תשובה שו"ע סי' ר"מ ס"ק ב').
ב. יש המתחסדים שלא לכתוב גם את שם אביהם- אך מן הדין אין צורך בכך.
ג. אותם אנשים שיש להם בן כשם אביהם או בת כשם אמם צריכים להיזהר שבנוכחות הוריהם לא יקראו אותם בשמם, אלא ישנו לשם חיבה.
<h4>שמירה על כבוד מלכות</h4>
"כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (נ',י"ז)
בעל "פרשת דרכים" (דרך המלך דרוש י"א) שאל: האם אדם שפגע באדם פשוט שאחר כך נהיה מלך, האם שייך בזה הכלל שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול או לא (עי' כתובות י"ז ע"א, קדושין ל"ב ע"ב ועוד)?
השבטים פגעו ביוסף במכירתו בטרם שנהיה מלך, ועל כך אמרו לו: "אנא שא נא", כיון שלא היית מלך כשפגענו בך, אנא- מחל לנו. אמנם ידעו האחים שיוסף ודאי מחל וסלח להם בלבם – ובכל זאת בקשו את סליחתו. מכאן שאין לאדם לומר: רב שמחל על כבודו – כבודו מחול, ולכן מסתמא מחל וסלח לי, אלא צריך לבקש מחילה (עי' יו"ד סי' ר"מ סע' ז').
ענין זה אינו שייך רק בתלמיד חכם, אלא כל אדם שפגע בחבירו חייב לרצותו ולבקש את סליחתו. ויש להדגיש שכשנאמר במלך: 'אין כבודו מחול' – היינו שלא בקשו ממנו מחילה, אך בקשת מחילה מועילה אף במלך (ועיין שדי חמד, דברי חכמים סי' מ"ה).
לכן מי שפגע בחבירו או בתלמיד חכם וכל שכן במלך – אף אם פגע בו בטרם הומלך, חייב לבקש מחילה.