כל הלשון, כל התורה, בכל מקום.

נחמו נחמו עמי.

ברשות מרנן ורבנן ורבותיי, כל הקהל הקדוש. השם הטוב ייתן לכל אחד ואחד אורך ימים ושנות חיים, בריאים ושמחים. סיעתא דשמיא בכל צעד ושעל, בשמחה ובטוב לבב.

כל מוצאי שבת, כשיהודי יוצא מהבית הכנסת, הוא חוזר הביתה, להיכן שהוא הולך, מה המילים שיהודי אומר לחברו?

שבוע טוב ומבורך.

זה השיחה, ככה מתחיל יהודי, שבוע טוב ומבורך, מאחל לחברו, בא הביתה, מאחל לבני הבית, למשפחה, שבוע טוב ומבורך, וככה ניגש להבדיל על היין, לעשות הבדלה.

ואם יש בבית ילדים, כשבאו לסבא, לאבא, איך נפרדים? שבוע טוב ומבורך.

מנהג ישראל, בדרך כלל, בכל שיחה שיהודי מתחיל, הוא מתחיל שלום וברכה, ברוכים הבאים בשם השם, כי ככה באמת צריכים להתחיל.

איך יכולים בליל תשעה באב להתחיל עם המילים שבוע טוב ומבורך?

אם בהלכה אנחנו רואים שאם נזדמן לאדם דבר, פרי חדש, שמברכים על זה שהחיינו, אבל זה לא היה הדבר הזה לפניו, לפני ימי בין המצרים, לפני שבעה עשר בתמוז, וזה הזדמן לו בימי בין המצרים.

יש שאלה גדולה בפוסקים.

אם הוא יברך על הפרי שהחיינו? הברכה שהחיינו מבטאת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. זה ברכה שמברכים בכל ליל חג שמקדשים על היין, אחרי שמברכים בורא פרי הגפן, ועושים, מברכים את הברכה ששייך לחג, מברכים בהתרגשות בשמחה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כשאדם מברך פרי חדש שזה לא גודל כל השנה, אז גם כן מברכים שהחיינו. לא ניכנס עכשיו לדיון ההלכתי האם גם על פירות אדמה מברכים שהחיינו. הרבה פוסקים סוברים שוודאי אין נפקא מינה, בורא פרי האדמה או פרי העץ. אבל אם זה הזדמן לו בימי בין המצרים, יש שיקול המון המון בספרי השאלות ותשובות, ספרי ההלכה, אם הוא יברך. ישנם שאומרים שיחכה עד שבת, כלומר לא בימי הימי בין המצרים ימות החול. כי איזה טעם, איזה טעם נכון הוא רוצה כאן לברך על הפרי שהחיינו?

אבל סוף כל סוף אדם צריך הרי לחשוב מה שהוא אומר, הפה והלב צריך הרי להיות יחד. איך הוא יכול לברך? הוא מבטא שמחה שיש לו פרי חדש, ואומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כן, לזמן הזה אנחנו מחכים?

כבר 1957 שנה.

עם ישראל מתאבל, עם ישראל מחכים ושואלים, "עד מתי עזך בשבי ותפארתך ביד צר".

כמה מיליונים ומיליוני תפילות נאמרו במשך שנים האלו, "תקע בשופר גדול לחירותנו... ולירושלים עירך ברחמים תשוב, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". כמה דמעות כבר נשפכו מאבותינו, מאות מיליוני יהודים במשך 1957 שנה, כשבירכו ברכת המזון ואומרים את המילים, "רחם נא השם אלוקינו על ישראל עמך,

על ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך".

ואחרי זה מבקשים, "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו".

אז רואים, כשמדובר בברכה, אז הפוסקים אומרים, אם הפרי הזה לא יהיה אחרי תשעה באב, אתה יכול לברך. אבל לכתחילה עדיף שתברך על הפרי בשבת בימי בין המצרים, ולא בימות החול. על תשעת הימים, אם הזדמן פרי, לא רוצה עכשיו להיכנס בדיון הזה, גם כן דיון גדול בין הפוסקים. אבל רואים מזה שהפוסקים, חכמי התורה, הם הבינו שכאשר יהודי מברך כל סוג ברכה שהיא, אז צריך להיות פיו ולבו שווים. לא מבטאים ברכה סתם בלי כוונה. ואם הוא אומר את המילים "ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", הוא רוצה לבטא את ההודאה, את השבח לקדוש ברוך הוא,

שהגיע לזמן הזה. אבל הזמן של ימי בין המצרים אף יהודי לא מחכה, אף יהודי לא מאחל שזה יהיה, רק מבקשים כבר, ריבונו של עולם, "תקע בשופר גדול לחירותנו, תקבץ את עם ישראל מארבע כנפות תבל, לירושלים עיר הקודש".

כמה תפילות מבקשים, "מהר והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות כל הארץ, ושבור עול הגויים מעל צווארנו, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו". זה בקשה שמברכים לפני קריאת שמע בבוקר, בברכה שמבקשים על והאר עינינו בתורתך.

כמה פעמים ביום בתפילת העמידה, שתבנה בית עולמים, שתבנה את ביתך כבתחילה, השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתבנה בית עולמים קדוש במהרה בימינו, ושם חלקנו בתורתך.

אז איך ייתכן כל שבוע כשיש לאדם דרשה, איזה אירוע, מלווה מלכה, באיזה יכולים לבביים, באיזה פנים מסבירות, פונה לציבור עם חיוך רחב על הפנים ואומר, שבוע טוב ומבורך, ציבור יקר, שבוע טוב ומבורך לכל הקהל הקדוש. ואחרי זה אומר ברשות מרנן ורבנן, וניגש לנושא שהוא צריך להגיד את הדרשה שלו. ליל תשעה באב תשפ"ה.

מוצאי שבת קודש חזון, מוצאי שבת קודש דברים.

אי אפשר לומר את המילים שבוע טוב ומבורך.

יש קטע אחרי שאומרים את האיכה, יש את הקינות שאומרים בלילה, יש קינות על תשעה באב בבוקר, יש את הקינות שאומרים בליל תשעה באב אחרי איכה. יש קטע ויהי נועם נשבת במוצאי שבת. כל מוצאי שבת קודש אומרים ויהי נועם השם אלוקינו, ואחרי זה אומרים את המזמור יושב בסתר עליון. המזמור הזה מופיע בתהילים, מזמור צ"א, וחכמינו הקדושים אומרים, ורש"י בפרשת פקודי מביא, אחרי שמשה רבנו גמר להקים את המשכן, הוא ביקש, הוא ואח שלו הקדוש אהרון הכהן, הם ביקשו מעומק הלב ויהי נועם השם אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו, ואחרי זה הם אמרו את המזמור יושב בסתר עליון. למה?

אומרים חכמינו הקדושים, שהמזמור הזה, זה מסוגל להבריח כל סוג מזיק, כל סוג מקטרג, כל סוג מחבל. כתוב בגמרא במסכת סוכה נ"ב עמוד א', "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". יש ממהחז"ל דומה לו, כל הקדוש מחברו יצרו גדול ממנו, כלומר, אנחנו עם השכל האנושי, עם המבט הגשמי, העיניים הבשריים, יש לנו הרגשה שצדיקים, קדושי עליון, הם אין להם יצר הרע. טעות מוחלט, אדרבא, היצר הרע מנסה עליהם להתלבש יותר מהאדם הרגיל. למה?

כי הוא יודע שאדם גדול, אדם קדוש, אדם צדיק, בתורה שהוא לומד, בתפילה שהוא מתפלל, מהמעשים טובים שהוא עושה, הוא מחולל פלאות ועושה רעש גדול בשמיים. ועל ידי הלימוד, התפילה, המעשים טובים, הוא בזה מעורר ומקרין קרני אור על הרבה אנשים, על אפילו שהם לא נמצאים עכשיו בצילו, בחסותו, אבל הכוח התורה... הכוח, הקדושה זה מפעיל כמו קרני רנטגן, כמו קרני אור פרוז'קטור גדול שיכול להאיר קילומטרים שלמים. תורה, כל יהודי שלומד תורה, כל יהודי שעושה מצווה, אז צריך לדעת שהגמרא אומרת במסכת קידושין דף מ' עמוד ב', "עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". אנחנו לא יודעים אם המשנה אומרת במסכת אבות פרק ב', "אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". נגיד במושגים שלנו, נגיד אדם שיש לו מפעל, הוא רוצה לשלם לעובדים שלו משכורת מאוד טובה. הוא אומר משכורת סכום זה וזה. בא חג, בא איזה אירוע, הוא רוצה לתת להם פריבילגיה יותר או איזה צ'ופר, משהו להיטיב איתם, הוא מוסיף על המשכורת עוד סכום, וזה מאוד נכבד. אך חז"ל הקדושים אומרים, "אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". אם יגידו בשמיים לאדם, עשית מצווה זו וזו, על זה אתה מקבל מיליון דולר, בשמיים צוחקים, מיליון דולר זה בכלל לא תשלום. בשמיים ההשגות הרבה יותר מזה, מיליארד דולר גם כן בכלל לא נקרא תשלום. ולכן אומרים חכמינו הקדושים שהמושג, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". הקדוש ברוך הוא אומר, "אשר אנוכי מצווך היום", פה בעולם הזה אדם לומד, מתפלל, מקיים מצוות ומעשים טובים, השכר בעולם הזה לא נותנים בפועל. כמובן, כל הדברים הטובים שיש לאדם זה דבר נפרד. אבל על מצווה, כל שכר ושכר על כל מצווה, אי אפשר כאן בכלל בעולם הגשמי, בעולם החומרי, לשלם. על זה משלמים רק אחרי מאה ועשרים ובעולם שכולו טוב, שרק שמה יש את המושגים מה שיכולים לשלם. אבל, חכמינו הקדושים רוצים לבטא לנו, רוצים להודיע לנו יהודי יקר ומתוק, יהודית נכבד דע לך, כל מצווה ומצווה שעשית אתה חושב שרק אתה זכית, כמובן השכר שלך זה שכר ענק של ענק. אבל, דע לך, מגיע לך על זה עוד המון המון תוספות שלא חשבת. כי על ידי קיום המצווה שקיימת, לא חשוב איזה, אם זה מצוות עשה או מצוות לא תעשה שנזהרת לא לעבור, המצווה הזו הכריעה עכשיו את כל העולם כולו לכף זכות. כך אומרים חכמינו הקדושים במסכת קידושין מ' עמוד ב'. אז כל מצווה, כל יהודי מה שהוא עושה, זה חשוב. אבל כיהודי בדרגה גבוהה, לומד תורה, מקיים מצוות, עושה מעשים טובים, הכוח ההשפעה שלו זה הרבה יותר מאדם רגיל, ועל ידי מעשיו הטובים הוא יכול לשבת בבית שלו ובבית מדרש שלו, והכוח הרוחני מתפשט למרחקים מאות מאות קילומטרים. והקדוש ברוך הוא מביא שלפעמים יש אדם נמצא באיזה מקום נידח, הוא לא שמע אף שיחת מוסר עכשיו, לא היה לו איזה ספר מוסרי שלומד, אבל פתאום הוא מרגיש שהלב שלו מתעורר, הלב שלו פתאום נפתח ונדלק, רצוני עכשיו ללמוד תורה, ללכת לבית כנסת להתפלל בתפילה בציבור, רוצה לקיים מצווה. ושוב, אף אחד לא העיר לו עכשיו את ההערה הזו, לא הוא למד עכשיו איזה ספר מוסר, לא הוא שמע שיחת מוסר, פתאום נדלק ליבו, אז ניצוץ הקדוש שיש בכל יהודי ויהודי גורם לו. הסיבה היא, אמר מרן החפץ חיים זצ"ל, ובעוד המון המון ספרים ספרי קודש, שזה הכוח המתפשט של כל מצווה ומצווה שיהודי עושה. הוא מזכה את האחרים, ובפרט אדם גדול וקדוש, שהוא עושה דבר מצוות השם, זה פתאום מדליק רבבות נשמות בכל העולם כולו, שיתעוררו ופתאום הם מקבלים התעוררות, אנחנו רוצים לקיים גם כן מצווה זו וזו, ללכת לשיעור תורה, לתפילת בבית כנסת. הם לא יודעים מי הביא את זה, אבל זה הסוד. כך אמר החפץ חיים זצ"ל. דוגמה מאוד מרגשת, בעיר ראדין, מקום מגוריו של מרן החפץ חיים זצ"ל, היה בית חולים שניעלו את זה יהודים. הבית חולים הגיע פעם למצב מאוד קשה מבחינת כספי. והמנהלים חשבו מה יכולים לעשות כדי להציל את הבית חולים. כמובן, הרעיון היה לארגן איזה אירוע, איזה ערב ולהביא עשירים, אנשים שהם יש להם כסף ושהם יתרמו. כדי שהאירוע הזה יצליח, ביקשו ממרן החפץ חיים זצ"ל האם הוא מוכן להשתתף באירוע הזה. מאוד מרגש, מאוד מרגש מה שהבן של החפץ חיים כותב, שאבא שלו, מרן החפץ חיים, ענה ביידיש: "איך בין נישט קיין ייד? איך דארף נישט טון קיין מצוות? אויף מיר ליגט נישט א חוב פון העלפן יידישע קינדער?". האם אני לא יהודי? האם עליי לא מוטל חוב לקיים מצוות? האם אני לא צריך לעשות משהו, משהו לעזור ליהודים? איזה שאלה! איזה ערב שיקבעו את האירוע, אני בא. ארגנו ערב וקראו לשש עשרה אנשים שהיה להם, ברוך השם, היו משופעים עם כסף. מרן החפץ חיים זצ"ל אמר דרשה, ודיבר קודם כל, פה קודם העניין, מה נקרא חסד בכלל, ואחרי זה דיבר, התייחס מאוד מאוד על חסד עם חולה. אדם שרחמנא ליצלן חולה, אז החסד איתו הרי יותר מאדם נורמלי. הוא שבור קודם כל, צריך להיות בבית חולים, הוא לא בבית והוא נהיה מוגבל לפעמים. אז הוא דיבר מאוד מאוד בשבח של אנשים שעוזרים לחולים. אחרי שהוא גמר לדבר, המנהל של הבית חולים התחיל מבצע תרומה. העשיר הראשון, "כמה אתה נותן?". הוא אמר שהוא נותן כסף עבור מיטה אחת של בית חולים. כל אחד יודע שמיטה של בית חולים זה לא מיטה רגילה, זה מיטה שצריכים מחובר לאביזרים מסוימים, להרים, להנמיך, וצריכים מחברים את זה הרבה הרבה סוגי מכשירים שצריכים לחולה. זה סכום לא רגיל. החפץ חיים הודה מאוד לעשיר הזה, בירך אותו, החפץ חיים היה כהן. הגיע העשיר השני, הוא נותן שתי מיטות. כך כותב הבן של החפץ חיים, הגביר, העשיר השש עשרה, אמר "אני תורם ארבע עשרה מיטות". לפי המושגים של אז, זה היה סכום מאוד מאוד גדול, סכום מאוד גבוה. ולכל עשיר ועשיר, החפץ חיים בירך בנפרד ברכות מעומק הלב. גמרו התרומה, החפץ חיים לא קם. הוא לא קם ללכת, הוא ישב עם ההנהלה, עם העשירים, וחשבו מה עוד יכולים לעשות כדי להגביר את התרומות, שהבית חולים יהיה מבוסס. באמצע דפקו בדלת. האירוע הזה היה רק למוזמנים לבד, לא היה רשות כניסה לאף אחד. אחד העסקנים שומע דופקים בדלת, ניגש לדלת. עומד שמה בחור ישיבה. כך כותב הבן של החפץ חיים, הלבוש, הבגדים שהיה לבוש, היה חרדת אלוהים, חליפה קרועה, מכנסיים טלאי על גבי טלאי, נעליים קרועות, כובע רחמנא ליצלן. היה נראה מאוד מאוד. ראו שהוא בא מבית שאין שמה פרוטה לפרוטה. אז שואל הבחור, "מה רצונך?". הבחור מתפרץ בבכי ואומר, "אני זקוק דחוף דחוף בלי להתמהמה להיכנס לרב, לחפץ חיים, לשאול שאלה". העסקן ראה שמדובר כאן בבחור במצב שמה שהוא מעיד. ניסה להסביר לו, "יש כאן אירוע לעשירים, התרמה לבית חולים העירוני, וזה לא מכובד עכשיו שאתה תיכנס. בפרט עם שאתה לבוש עם בגדים שפשוט חרדת אלוהים יכולים לקבל לראות אותך ככה. תחכה בערך חצי שעה, שלושת רבעי, החפץ חיים יהיה בבית ובעזרת השם תוכל להיכנס". הבחור ביקש, "אנא, תכניס אותי, זה דחוף מאוד". העסקן הבין שאם הוא יכניס אותו, זה עלול חלילה וחס לגרום תקלה בכל האירוע. עלול, אולי, אולי ככה הוא חשב. אחד העשירים ייפגע, ככה בחור כזה לבוש עם בגדים כאלה אתה מכניס? פה יושבים אנשים מכובדים, לבושים בגדים כמו שצריך. הוא טרק לו את הדלת ואמר, "כשהחפץ חיים יהיה בבית, אז תיכנס". מהטריקה שהוא טרק את הדלת, זה כאב עם עצב נורא. החפץ חיים הזדעזע, והוא פנה ושאל, "מה יש שמה?". העסקן לא רצה לשקר, "מדבר שקר תרחק".

אומר, יש כאן בחור, הוא לבוש רחמנא ליצלן נורא נוראות איך שהוא נראה. ואמרתי לו שעכשיו לא הזמן להיכנס, שיחכה עד שהרב יהיה בבית. מרן החפץ חיים, דוד המלך אומר, "רצון יראיו יעשה". יהודי שחי עם הקדוש ברוך הוא, יהודי שחי עם השם יתברך, הקדוש ברוך הוא נותן לו סיעתא דשמיא מיוחדת. הוא מבקש מהעסקן, תפתח את הדלת, תגיד לבחור בשמי שאני שואל, מדוע עליו כל כך דחוק להיכנס עכשיו ולא יכול להתמהמה. העסקן יוצא ושואל לבחור בשם החפץ חיים את השאלה. הבחור שואל, מדובר כאן בשאלה של פיקוח נפש.

עסקן נכנס חזרה, החפץ חיים שומע את המילים האלו. החפץ חיים אמר ככה, פיקוח נפש דוחה שבת. מה יש כאן הווא אמינא לא להכניס אותו? מה העשירים האלו יגידו? אם שבת קודש, שמדובר מפיקוח נפש, נדחה עבור פיקוח נפש, לא יכולים לקחת כאן סיכון. אנא, תכניס את הבחור הזה. הבחור נכנס ושואל את מה שהיה לו לשאול. הבן של החפץ חיים כותב, שהחפץ חיים הניח את הידיים הקדושים שלו על המצח וקימט, כלומר, הוא התאמץ והתרכז. מה עליי לענות על השאלה הזו?

אחרי כמה רגעים, הוא ענה לבחור תשובה. הבחור שאל עוד שאלה, קיבל מענה. הבחור הודה לחפץ חיים ומתחיל לסגת אחורה. החפץ חיים הקדוש, רבן של ישראל, קם מהמקום שלו ומלווה את הבחור עד הדלת החוצה. זה היה דבר מאוד מאוד היסטורי. זקן, קדוש עליון, רבן של ישראל, שכל עם ישראל שותים את התורה שלו, מלווה בחור צעיר עד הדלת.

חפץ חיים חוזר לאירוע ומדברים הלאה מה יכולים לעשות. אחד העשירים, אולי הוא בכלל לא התכוון לפגוע, אבל זה היה המציאות. אמר בקול רם, מעניין. כמה מיטות הבחור הזה נתן לבית חולים, שהחפץ חיים כל כך כיבד אותו וליווה אותו עד הדלת. כמובן, שאלה כזו היה אסור להישאל. היה אסור לשאול, בפרט נגד עיני הצדיק יסוד עולם, הקדוש עליון, רבן של ישראל המשנה ברורה, החפץ חיים. החפץ חיים לא התרגז, לא יצא חס ושלום משלוותו. אלא ברוך לב, בכאלה פנים מאוד מאוד עדינים הוא אמר, הבחור הזה נותן כל יום לבית חולים חמישים מיטות.

עשירים, עסקנים, עמדו המומים. הפנים החיצונים של הבחור, הבגדים העידו שמדובר בבחור מבית עוני ואביון, מגזלוי שבע השנים, עד תסשיע, צרכס הדר תשי"ע. בחור כזה כל יום חמישים מיטות? העשיר השש עשרה נתן רק ארבע עשרה מיטות. החפץ חיים ראה שכל אחד מרים גבות עיניים ומנסה להבין מה הכוונה. החפץ חיים אמר, אני אסביר לכם. הגמרא אומרת במסכת קידושין מ', עמוד ב', "עשה מצווה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". הגמרא אומרת, עשה עבירה אחת. אדם עבר עבירה, הוא אומר, מה אכפת לך? אני חטאתי, הוא מוכן לסבול, מה אתה רוצה ממני? אומרים חכמינו הקדושים, עשה עבירה אחת, הכריע את כל העולם כולו לכף חובה.

אמר החפץ חיים את המילים האלו, יש מושג של תרומה. אדם אומר אני נותן כסף עבור מיטה אחת. הגביר השני, עבור שתי מיטות. העשיר הששה עשר נתן סכום אסטרונומי, ארבע עשרה מיטות. נכון, כל אחד תרומה מאוד נפלאה. אמר החפץ חיים, אני מכיר את הבחור הזה אישית. אני מכיר את יראת השמיים שלו. אני מכיר את התמדת התורה שלו.

אומר החפץ חיים, הבחור הזה, עם התמדת התורה, עם יראת השמיים שלו גורם, שכל יום ויום חמישים יהודים ברדין יישארו בריאים, ולא להזדקק חלילה וחס לטיפול בבית חולים שיצטרכו עבורם מיטות. נכון, אין לו כסף, עוני ואביון מגזלוי. התורה שלו, היראת שמיים שלו, בוקע רקיעים.

הוא גורם שחמישים יהודים ברדין נשארים בריאים.

ולא צריכים ללכת לבית חולים.

לכן קמתי לפניו וליוויתי אותו עד הדלת. אז הבינו מה המשמעות של בחור הזה, שהחפץ חיים הטריח את עצמו וקם לפניו וליווה אותו. מה רואים מכל הדבר הזה? שכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, יידע שהוא מחולל פלאות. אין לו מושג מה הדבר הזה שהוא עושה, ועל אחת כמה וכמה אדם גדול. השטן, היצר הרע, לא בכדי נלחם על כל יהודי כשהולך ללמוד תורה או לקיים מצווה שלא יעשה את זה. למה?

כי השטן, שהוא היצר הרע, הוא המלאך המוות, הוא המקטרג. הוא יודע שעל ידי כל לימוד התורה של רק, שיהיה מי שיהיה, אם זה ילד או בחור או אברך או בעל הבית או יהודי מבוגר, לא חשוב עכשיו את הגילאים, על כל דקה תורה, הקדוש ברוך הוא שש ושמח, אז זה פועל למרחקים להאיר בעוד יהודים אהבת התורה. ובכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, השטן יודע שעל ידי המצווה שהיהודי הזה עושה, זה יקרין קרני אור וללב של יהודי שלפעמים יכול להימצא בקצה עולם אחר לגמרי, ופתאום הוא מרגיש אור, איזה הארה מהשמיים, אני רוצה עכשיו ללכת לבית כנסת, רצוני לתת צדקה, רצוני ללמוד תורה, לא חשוב איזה מצווה ומצווה. אז השטן לא מוכן להשלים עם זה ולכן הוא נלחם עם כל אדם ואדם, כמו הגמרא אומרת בקידושין ל' עמוד ב', יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.

ויש גרסה שורה אחרי זה, יצרו של אדם מתחדש עליו כל יום. כלומר, כל יום הוא בא עם המצאות חדשות איך להתגבר על האדם, להפריע, למנוע ממנו שלא יוכל ללמוד תורה, לקיים מצוות. זה מדובר על כל אדם ואדם. מקום קדוש, אדם קדוש, השטן לא יכול בשום אופן להשלים שיהיה קדוש יותר. כי על כפו שיש קדושה יתרה, איפה שיש תורה באופן יותר, מצוות בהידור יותר, אז הכוח הזה פועל עוד יותר, ועל ידי זה עוד יהודים יתעוררו לקיים מצוות השם ויימשכו אחרי השם, כמו שדוד המלך אומר: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם, לבי ובשרי ירננו אל קל חי". מי יכול להבין את המשנה במסכת יומא? המשנה אומרת, שבעת ימים קודם יום הכיפורים, מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין. חז"ל אומרים, שבעה ימים היה צריך לקדש את עצמו קדושה עוד ועוד, באופן אדיר עד למאוד. וליל יום הכיפורים אומרים חז"ל, עמדו כל הלילה אנשים על ידו ולמדו כדי שיהיה שמור בקדושה לעילא. התוספות יום טוב, התוספות יום טוב, בכל משנה, בכל שישה סדרי משנה יש בצד הימין יש ברטנורא, פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, ויש פירוש של התוספות יום טוב, שהיה לפני 400 שנה.

הוא זה שבכל שבת בהרבה הרבה בתי כנסת לפני קריאת התורה, או אחרי קריאת התורה, מברכים מי שברך לכל אלו שנוצרים לשונם לא לדבר בקריאת התורה ולא לדבר בבית כנסת, אז יש נוסח מאוד מרגש שהתוספות יום טוב בירך, השאיר ברכה לדור דורות לכל יהודי שמקבל על עצמו לא לדבר בתפילה, לא לדבר בקריאת התורה, חס ושלום. התוספות יום טוב מסביר המשנה הראשונה במסכת יומא, למה היו צריכים כל כך לשמור את הכהן גדול שמירה כזו, מה שהמשנה מפרטת?

אז הוא אומר על מהמאמר חז"ל הזה, סוכה נ"ב עמוד א': "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו". הכהן גדול היה האדם המובחר שבמובחרים בכלל ישראל.

לילה קדוש, יום קדוש כמו יום הכיפורים, שהתורה הקדושה אומרת בפרשת אחרי בספר ויקרא, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני השם תטהרו". יום קדוש, לילה קדוש במיוחד. ואיזה מקום בעולם, בבית המקדש, יש שם שלוש קדושות, קדושה משולשת, קדושה של המקום, בית המקדש, קדושת יום וליל קדוש כזה, וקדושה של הכהן גדול. אומר התוספות יום טוב, כל הקדוש מחברו, יצרו גדול הימנו. אדרבה, על קדוש כזה, על ליל קדוש כזה, על מקום קדוש הזה צריכים הרבה הרבה יותר סיעתא דשמיא, שחלילה וחס שמה השטן לא יהיה לו חלק אפילו מיליגרם אחד, לכן היו צריכים לשמור שמה, שמה שמירה מאוד מעולה. בזה נבין מה שחז"ל אומרים, מה שרש"י מביא בפרשת פקודי, אחרי שמשה רבנו ואהרן הכהן גמרו, הקימו את המשכן, היו שתי בקשות שהם ביקשו. הבקשה הראשונה הייתה, "ויהי נועם השם אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". ויהי נועם, פירושו, הריבונו של עולם, תשרה את השכינה על המקום הקדוש הזה שעשו את המשכן כמו שאתה ביקשת, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ועם ישראל מילאו בקשתך באופן הכי נעלה. אבל צריכים עכשיו בקשה נוספת. יש השראת השכינה, הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על המשכן. עלול השטן לבוא ושמה להפריע, שמה לעשות רחמנא ליצלן דברים, מפני שהגמרא אומרת, מקום שקדוש, מקום שקדוש, היצר יותר גדול. אז הם אמרו שניהם את המזמור "יושב בסתר עליון", שזה נקרא שיר של מזיקין, שיר של פגעים, ככה לשון חז"ל. כלומר, אנחנו רואים שרחמנא ליצלן, השם ישמור, בלוויה שמלווים את המת, שהולכים ללוות אותו, אומרים את המזמור הזה "יושב בסתר עליון", למה? שאם חלילה וחס יש מזיקין, מלאכי חבלה, שאולי נבראו מהנפטר על ידי הדברים הלא טובים שהוא עשה, והם רוצים עכשיו חלילה וחס לפרוע ממנו, רוצים עכשיו רחמנא ליצלן שמביאים אותו עכשיו לדין וחשבון, הם עלולים שמה מאוד מאוד לעשות דברים מאוד לא טובים לנשמה של הנפטר. אומרים כל הזמן בלוויה "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן", זה מזמור שזה מותקן כשיר של פגעים, כנגד כל פגע, כנגד כל מזיק, כנגד כל מחבל. גם משה רבנו, אהרן הכהן, אמרו את המזמור הזה. ריבונו של עולם, בקשה אחת היא, ויהי נועם השם אלוקינו, השראת השכינה. תודה רבה אבא, שהשרית את השכינה על זה. אבל אם יש השראת השכינה, צריכים בקשה נוספת, שהשטן חלילה וחס לא יבוא להזיק, שלא יהיה מצב של יצרו גדול, יצעק הדבר קדוש, יצרו יהיה יותר גדול. לכן הם אמרו את המזמור הזה. כל מוצאי שבת אומרים את המזמור הזה, מובא בטור בית יוסף, הלכות שבת, והסימן שמדובר שמה על תפילת ערבית של מוצאי שבת. דבר מאוד מרגש, מאוד מעניין.

הרי כתוב שבשבת גם הגיהנום נח. כלומר, נשמות של הרשעים, נשמות רחמנא ליצלן שכל השבוע מתייסרים בייסורי תופת, כל אחד עם העונש ששייך אליו, אבל בבוא שבת, אז בא מנוחה לא רק לאנשים שחיים בעולם הזה, רק גם הגיהנום שובת, וגם כל הנשמות שנמצאים בגיהנום, בערב שבת הם מקבלים מנוחה. כדאי כאן להגיד מה שכתוב בספרים הקדושים, שזה אך ורק ליהודי ששומר שבת. אדם שרחמנא ליצלן השם ישמור ויציל, מחלל שבת, אז רחמנא ליצלן הוא גם בשבת סובל ייסורים נוראים, כי השבת שומר, אחרי שנמצאים שמה, רק אדם ששמר שבת, אומרים נכון, יש לו סוג דברים אחרים שהוא חטא בזה, עבר על זה דברים של התורה, צריך לקבל עונש, אבל כיוון שהוא שמר שבת קודש, על ידי שמירת שבת הוא זוכה שבשבת הוא נח ולא נענש באש של הגיהנום.

מוצאי שבת, כשהשבת יצא, [דיבור מהקהל] המזיקים, מלאכי חבלה, המלאכים שנמצאים בשמיים, רוצים כבר תכף ומיד תיכף שליהיה מוצאי שבת, הם רוצים כבר להדליק, להפעיל שוב את האש של הגיהנום ולהחזיר את כל הנשמות של הרשעים לגיהנום. לכן הם עלולים, כך כתוב, מביא הבית יוסף, מרן הבית יוסף, השולחן ערוך, שהמזיקים האלו, הם רואים שפה בעולם הזה האנשים מתמהמהים, הם לא תכף ומיד בשלוש כוכבים כבר מתפללים ערבית ועושים הבדלה, אלא יש אנשים שעוד מאריכים עם השבת. וכתוב שכל יהודי ויהודי, כמה זמן שהוא האריך כל שבת, נגיד הוא ישב חצי שעה אחרי צאת הכוכבים, שעה, והוא לא עשה, לא הבדיל על היין, כלומר, הוא לא רצה תכף ומיד שיוצא השבת כבר להבדיל על היין, הוא רוצה עוד להמשיך את קדושת השבת גם במוצאי שבת. כל זמן שלא מבדילים על היין, אפילו יושבים הרבה שעות בליל מוצאי שבת, אצלו זה עוד שבת קודש, כיוון שהוא עוד לא הבדיל על היין. אז כל השעות האלו כתוב שהיהודי הזה יעלה לשמיים אחרי 120, ואם חס ושלום יש דברים שהוא צריך להיענש בגיהנום, אבל כשהוציאו אותו בערב שבת, יחכו במוצאי שבת עד אותה שעה שהוא חיכה כאן בעולם הזה, ולפני זה אין למלאכי חבלה רשות להכניס אותו חזרה.

כתוב בבית יוסף ובעוד ספרי מקובלים, שהמלאכים לא מסוגלים לחכות, הם רוצים רחמנא ליצלן, השם ישמור, שתכף ומיד יכניסו את הרשעים לגיהנום במוצאי שבת. הם רואים שמתמהמהים, אז הם עלולים להזיק, להביא חורבן לא רק בשמיים, רק כאן בעולם הזה. אז כל מוצאי שבת אומרים "יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן" את כל המזמור, כי זה שיר של פגעים, נגד פגעים, נגד פגע, נגד מחבלים, נגד מזיקים. ולפני זה אומרים "ויהי נועם השם אלוקינו". כשבמשך השבוע יש יוצא חג, לדוגמה, כשיש במשך השבוע, נגיד, בעזרת השם, ראש השנה תשפ"ו יהיה ביום שני בלילה, אז מוצאי שבת לפני זה לא יגידו "יושב בסתר". מוצאי שבת תשובה, שיום הכיפורים בעזרת השם יחול בסיעתא דשמיא ביום חמישי תשפ"ו, אז לא יגידו "יושב בסתר עליון". למה?

כי כתוב שאם חל, יוצא חג במשך השבוע, אז לא נותנים למזיקים רשות, לשהם יתעסקו מהנשמות, ויש מנוחה לכל הנשמות שרחמנא ליצלן נאנקים תחת הסבל הנורא של הגיהנום כל השבוע. כשבמשך השבוע יש איזה חג, אז עד שבת הבאה לא מחזירים אותם, ואז יש מנוחה. אני בטוח שהציבור יודע, מדוע בכל בית כנסת, במוצאי שבת בכל בית כנסת, כשהחזן, השליח ציבור, ניגש לתפילת ערבית לומר "והוא רחום", אז כל השבוע הוא ניגש ואומר "והוא רחום". במוצאי שבת אומרים במנגינה, "והוא רחום". מה המנגינה הזו?

לא להאמין מה שכתוב. עד שלא מתחילים תפילת ערבית כאן, אין רשות למלאכי חבלה להכניס נשמות רשעים בגיהנום. כשהתחילו תפילת ערבית, אז הם מתחילים עם העבודה. הרוצים לעקל את הסבל הנורא, שהרשעים עוד כמה שניות, אפילו שנייה, אפילו שתי שניות, שהם לא יסבלו את הסבל הנוראי.

על ידי זה שלא אומרים מהר רחום, אלא "והוא רחום", זה לוקח, שנגיד, שתי שניות, שלוש שניות המנגינה הזו. על השלוש שניות האלו, זה הרי בשבילם זה גם גן עדן, זה בשבילם מנוחה שהם לא סובלים. ולוקח עוד כמה שניות עד שמתחיל הסבל החדש של להכניס אותם בגיהינום. זה, אמר משה רבנו, "ויהי נועם", "יושב בסתר עליון", ובמשה והאח שלו, אהרון הכהן. וככה בהרבה הרבה סיטואציות, כתוב שיגידו את הדבר הזה. נגיד, יש המון מנהגים בהדלקת נר חנוכה. כל ליל חנוכה, אז יש אנשים שאומרים שבע פעמים את המזמור "יושב בסתר עליון" כשהם יושבים על יד המנורה שהדליקו. מדוע? למה? כתוב בספר עבודת ישראל מהמגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שחי, היה חי לפני יותר ממאתיים שנה. שהקדושה של המנורה, החנוכייה שכל יהודי ויהודי מדליק, לא יחשבו רק מה שהכהן גדול הדליק. כל יהודי ויהודי שמדליק כל לילה נר חנוכה, הקדושה, האור הנפלא, האור הגדול של החנוכה, נרות חנוכה, בכוחם רב רב לעורר, להשפיע בשמיים. עד כדי כך, הוא מביא את זה מהרמב"ן, רבינו משה בן נחמן, לפני, היה לפני יותר משמונה מאות שנה, הרמב"ן הקדוש זצ"ל, שאומר שלכן ישנם הנוהגים לומר מזמור "יושב בסתר עליון", קודם "ויהי נועם", שזה, שתי פסוקים "ויהי נועם" כתוב במזמור צ', ו"יושב בסתר עליון" זה במזמור צ"א שבתהילים. למה?

כי המזיקים, המחבלים, המקטרגים רואים את האור הגדול שיהודי מדליק נר חנוכה. איזו הנאה, איזו שמחה הוא גורם לאבינו שבשמיים. אז מרוב קנאה, והם לא יכולים להשלים, איך ייתכן באדם פשוט, לא רבי, לא רב, לא איזה צדיק יסוד עולם, יהודי הוא. הוא בנו של הקדוש ברוך הוא, לוקח את הנר ואומר "ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". ואם זה בלילה הראשון הוא מברך עוד שתי ברכות, שהחיינו, שעשה ניסים לאבותינו. בהדלקת הנר הקטנצ'יק הזה, כל לילה ולילה, אור קדוש מופיע, אור רוחני מופיע על המנורה, על החנוכייה הזו. המקטרגים, מלאכי חבלה רואים את השמחה הגדולה של השם יתברך. הם מקנאים, לא יכולים להשלים, איך זה ייתכן, בשר ודם, יהודי פשוט מהשורה זוכה להגיע למצב כזה. הם עלולים חלילה וחס להזיק אותו. להכניס עין הרע. כמו שאמרנו מקודם, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אז ישנם שנוהגים לומר "ויהי נועם", "יושב בסתר", כדי שהם יסתלקו, לא יפריעו, לא יזיקו, לא יגרמו חלילה וחס שום רע ובשום מצב חלילה וחס על ידי קדושת המנורה.

יהודים יקרים וחשובים,

אלף תשע מאות חמישים ושבע שנים.

עם ישראל מתחננים, ריבונו של עולם, ייבנה המקדש, עיר ציון תמלא. ייבנה המקדש במרה בימינו. כל כך הרבה סוגי תפילות, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

וכרגע עוד לא זכינו. מתי נשרף בית המקדש? אומרים חז"ל במסכת עבודה זרה דף ט' עמוד ב', שתי בתי המקדש נשרפו ביום ראשון. זה היה שנה אחרי שנת השמיטה, מוצאי שמיטה זה נקרא, וביום ראשון, שתי הפעמים. והמקדש הראשון שנחרב על ידי נבוכדנצר הרשע ימח שמו וזכרו, והבית המקדש השני, שעל רחמנא ליצלן השליחים האחרים, טיטוס והחברים שלו רחמנא ליצלן, גם כן ביום ראשון, במוצאי שבת, במוצאי שמיטה.

יהודים יקרים, כל מוצאי שבת יהודי מתיישב אחרי הבדלה שמבדיל על היין, ויש מושג של סעודת מלווה מלכה, שעל זה יש סימן שלם בשולחן ערוך, סעיף אחד, נכון, סימן קטן. עניין ללוות את המלכה, השבת קודש נקראת שבת המלכה. ויש עניין ללוות את השבת. ישנם שמהדרים דווקא נוטלים ידיים על חתיכת חלה או דג. ישנם הנוהגים ומהדרים שיהיה איזה דבר שלא אכלו בשבת. כלומר, בשבת, ברוך השם, הרי יש עניין לענג את השבת, ועל זה אמרו חז"ל, "המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים". ובשבת קודש יש עניין לכבד את השבת, מאכלים יותר משובחים, משקאות יותר משובחים. אבל כדי שיהיה ביטוי שהולך, הולך עכשיו לאכול במוצאי שבת דבר מיוחד לסעודת מלווה מלכה, בפרט, שסעודה שלישית הרי אכלו ממש לפני המלווה מלכה. לא, אין הרבה זמן מסעודה שלישית עד מלווה מלכה. כדי לבטא, להראות שאנחנו אוכלים עכשיו את הסעודה הזאת לא מפני שאנחנו רעבים, אלא לכבד את דוד המלך, ללוות את השבת קודש. יש עניין לאכול מאכל שבמשך השבת לא אכלו. ישנם הנוהגים להרתיח, על אף שהקומקום עוד דולק ממשך השבת, דוד לפעמים יש שדולק כל השבת ויש מים בשפע. אז ישנם הנוהגים להדליק קומקום חדש עם מים, שזה יהיה מים חמים שהדליקו על שבת, על מוצאי שבת. ישנם שעושים איזה מאכל חם, אפילו נגיד חביתה שאתה עושה, או אתה מבשל איזה דבר קל. כלומר, אתה מראה כאן ייחודיות לכבוד סעודת דוד המלך, סעודת מלווה מלכה. למה נקרא מוצאי שבת סעודת דוד המלך?

חכמינו הקדושים, ובפרט בזוהר הקדוש. היום, בכל הרבה זמירות של שבת ובהרבה סידורים של תפילות, אז בתפילות ליל שבת, אחרי התפילה של ליל שבת, יש קטע זוהר הקדוש. ובתפילת שחרית של שבת אחרי תפילת מוסף יש גם כן קטע זוהר הקדוש, ואחרי זה בתפילת מנחה. שמה הזוהר הקדוש מסביר, שהשלוש סעודות של שבת, ליל שבת, שבת בבוקר, סעודה שלישית, הן כנגד השלושה אבות, אברהם, יצחק, יעקב. דוד המלך, הוא זכה שהסעודה הרביעית זה דוד המלך, מלווה מלכה. הרבה הרבה רעיונות וטעמים נאמרו למה דווקא דוד המלך. אז ישנם שאומרים רעיון אדיר. הגמרא מספרת במסכת שבת שדוד המלך שאל מהשם יתברך, "ריבונו של עולם, תודיע לי באיזה יום אני אסתלק מהעולם". הקדוש ברוך הוא אמר, "אין דבר כזה, לא מגלים לאדם את היום שהוא יסתלק מהעולם". אז הוא ביקש, "לכל הפחות תודיע לי איזה יום בשבוע". נכון, את התאריך לא, אבל את היום בשבוע. הקדוש ברוך הוא הסכים ואמר לו שבשבת קודש יהיה היום שאתה תסתלק מהעולם. חכמינו הקדושים אומרים, שכל שבת ושבת, על אף שדוד המלך היה גם אז מתמיד גדול בתורה והיה הוגה בתורה, יושב ולומד בתורה, אבל ממתי שהקדוש ברוך הוא הודיע לו ששבת זה יהיה היום של השבוע שיעזוב את העולם, אז כל שבת ושבת לא ביטל אפילו רגע אחד, ישב ולמד ולמד ולמד. הגיע היום שהיה צריך להסתלק מהעולם. כשהאדם לומד תורה, התורה חיינו ואורך ימינו, אי אפשר לקחת אותו מהעולם. כי התורה זה החיים של האדם. "היא חייך ואורך ימיך", כתוב בחומש בפרשת וילך בספר דברים. השטן, שהוא מלאך המוות, ראה שהוא לא מסוגל לקחת נשמתו, כי הוא כל הזמן דבוק והוגה בתורה. עשה דבר מאוד מאוד מזעזע.

השטן התחיל שבאה רוח ענק, רוח עצום, רוח סערה, והעצים התחילו להתנועע ברוח סערה ענק, אדיר עד למאוד. דוד המלך התפלא. אנחנו יודעים שדוד המלך הסתלק בחג השבועות מהעולם, שאז היה שבת קודש. איך ייתכן?

זה מתאים סערה כזו לימות החורף, לא על חודש סיוון. הרוח סערה היה כזה ענק אדיר, זה הפריע לדוד המלך ללמוד. הוא רצה לקום ולראות מה קורה. אומרים חז"ל, הוא רק קם מהמקום, הוא רק קם מהמקום שהוא ישב ולמד. ורק ניגש לראות על יד החלון מה הרוח סערה הזו, אותו רגע יצאה נשמתו בטהרה. אומרים הספרים הקדושים, שכל מוצאי שבת שדוד המלך ראה שהוא חי, כלומר,

השבת קודש עבר, והוא נשאר חי, הוא עשה סעודה. אה, ברוך השם, אני יודע ששבוע שלם יש עוד לפניי, כיוון שהשבת עברה ונשארתי חי. אז ככה יש רעיון שכתוב בספרים. אבל יש עוד רעיונות הרבה יותר עמוקים, ולא נלך עכשיו להתמקד בזה. נתמקד רק בקטע הזה שכתוב בספרים הקדושים, דבר מאוד מאוד חזק, שהאדם שנזהר לאכול סעודת מלווה מלכה, זה סגולה עצומה בדברים רוחניים, ודברים גשמיים להינצל. דברים נוראים כתוב בספרים על גודל העניין של סעודת מלווה מלכה. לא צריכים לאכול סעודה מי יודע מה, אבל להראות את החיבה, את האהבה העצומה, אני בעצם עכשיו שבע, כי אכלנו סעודה שלישית, אבל סעודה שמלווים את המלכה, את השבת קודש, אנחנו אוכלים סעודת מלווה מלכה. הגאון מווילנה זצ"ל נהג לאכול סעודת מלווה מלכה גם ביום טוב. כלומר, על אף שבחג אין שלוש סעודות, אין מושג של סעודה שלישית, הגאון מווילנה גם בחג במועדים, אכל סעודה שלישית, על אף שזה לא מופיע רק בשבת, ובמוצאי יום טוב גם כן אכל סעודת מלווה מלכה. דוד המלך, כל ליל מוצאי שבת, ברוב בתי ישראל, בעשרות מאות בתי כנסת, אנשים מתאספים, אנשים באים, אוכלים יחד סעודת מלווה מלכה ושרים כאלה שירי דביקות, "אטקינו סעודתא, דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא". מוצאי שבת. תשעה באב, מוצאי שבת, אי אפשר לקיים מצוות סעודת מלווה מלכה. אסור לאכול. סעודתו של דוד המלך נדחה. שירי דביקות של שירי מוצאי שבת לא שרים, כי אסור לשיר. אי אפשר, מי יכול לשיר בלילה שרחמנא ליצלן ליל תשעה באב, שהלילה הזה, היום הזה, נלקח ונשרף בית מקדשנו.

אם מותר לומר, רק אם מותר לומר, הגמרא במסכת פסחים בפרק ערבי פסחים אומרים חכמינו הקדושים,

שמשיח יבוא, ויהיה סעודה גדולה, סעודתו של סעודת משיח, והקדוש ברוך הוא אז יביא את הלוויתן לכבד מהלוויתן ומהשור הבר והיין המשומר לצדיקים. הגמר הסעודה, כך כתוב בגמרא בפרק ערבי פסחים, אז יהיה מדובר למי נכבד ברכת המזון. כתוב בגמרא שאברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, כולם יצביעו ויגידו, "מתאים וראוי לדוד המלך, שהוא יברך ברכת המזון, והוא יהיה זה שיכובד בברכת המזון בסעודה הענקית הזו, שמלך המשיח יישב שמה, ומהאדם הראשון, כל עם ישראל, קדושי עליון, השבטים הקדושים, האבות הקדושים, משה רבנו, אהרון הכהן, תנאים, אמוראים וכל עם ישראל עד ביאת המשיח.

אם מותר לומר, ייתכן שיש כאן רעיון אדיר. סעודתו של דוד המלך נדחתה ונדחה מתי שמוצאי, מתי שתשעה באב חל ביום ראשון. אם כן יוצא שהסעודה שלו לא יכולים לאכול בליל תשעה באב. הקדוש ברוך הוא רוצה לפייס אותו. הקדוש ברוך הוא אומר: דוד, אני אפייס אותך. תהיה סעודה ענקית הגדולה הזו של משיח צדקנו, וכל אבות הקדושים, השבטים הקדושים, וכל עם ישראל. אתה, מפני שהסעודה שלך, רחמנא ליצלן, בוטלה כשתשעה באב חל במוצאי שבת, אתה תתכבד, אותך יכבדו בברכת המזון בסעודת משיח. דוד המלך מבקש מאת השם יתברך, אני רוצה לבנות את הבית המקדש. הקדוש ברוך הוא אומר לו מילים האלו, כך כתוב במסכת מכות דף י' עמוד א', "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". טוב לי תורתך שאתה לומד יום אחד יותר מאלף קורבנות שעתיד בנך שלמה להקריב.

מי שלומד את הגמרא הזו פעם, פעמיים, שלוש, מיליון פעם מי שלומד את הגמרא הזו, בלתי ניתן להבין עם השכל הפשוט. אבל אנחנו מאמינים מה שחז"ל אומרים, זה תורה קדושה שיצא מפיהם ושכינה מדברת תוך גרונם. הקדוש ברוך הוא מבקש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הקדוש ברוך הוא מבקש את "הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, אישי ריח ניחוח להשם". הקדוש ברוך הוא רוצה נחת רוח. כשבית המקדש נחרב, כמה דמעות הקדוש ברוך הוא, ולא רק אז, אלא הגמרא אומרת במסכת חגיגה ובעוד מקומות, יש פסוק, "במסתרים תבכה נפשי". אומרים חכמינו הקדושים שבשמיים יש מקום שנקרא מסתרים, שכל לילה ולילה הקדוש ברוך הוא נכנס למקום שנקרא מסתרים, וחכמינו הקדושים אומרים שהקדוש ברוך הוא מתחיל לבכות שמה. הקולות של הקדוש ברוך הוא, כל הבכי עולה ועולה ועולה. ומלאכי עליון, מלאכי מרום יבכיון. המלאכים רוצים להיכנס למקום הזה, להשתתף באבל, להשתתף בכאב, בצער של הבכי של הקדוש ברוך הוא שהוא שואג, ואומר, "אוי לו לאב שהגלה את בניו", "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". זה גמרא במסכת ברכות ג' עמוד א'. הגמרא אומרת יש פסוק, "שאוג ישאג השם ממרום", כתוב שם פעמיים שאוג ישאג. אומרים חכמינו הקדושים, שכל יום ויום, חוץ מהדבר של מסתרים, תבכה נפשי, כל יום הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר: אוי לו לאבא שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי. 1957 שנים כבר נמשך המצב הזה. וחכמינו הקדושים אומרים שהמלאכים רוצים להיכנס למקום שנקרא מסתרים. הקדוש ברוך הוא לא מאשר להם בשום אופן. הוא סוגר את המקום, אבל הם שומעים את הקולות מבפנים, הם בוכים מבחוץ. יחד להראות להקדוש ברוך הוא, אבא, ריבונו של עולם, אתה לא לבד, אתה בוכה, אבל תדע לך, אנחנו בוכים איתך יחד.

"במסתרים תבכה נפשי". אז הקדוש ברוך הוא בוכה הרי, הקדוש ברוך הוא רוצה משכן, הקדוש ברוך הוא רוצה קורבנות. הוא אומר, "הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". אז כשדוד המלך מבקש, אני רוצה לבנות את בית המקדש, אומר לו הקדוש ברוך הוא, "טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, יותר מאלף קורבנות שעתיד בנך שלמה להקריב". אלף קורבנות, זה סכום עתק, סכום אדיר. את הקורבן תמיד שהקריבו טוב בבוקר טוב בערב, אז בשנה הקריבו 730 קורבן תמיד. למה? בשנה רגילה יש 365 יום, להכפיל פעמיים כפול 365, מקבלים את המספר 730. זה ראשי תיבות של המילים: תערוך לפני שולחן. תערוך לפני שולחן, זה ראשי תיבות ת, ש, ל. זה ביחד 730. הקדוש ברוך הוא אומר, דוד, יום אחד שאתה לומד תורה, יותר מאלף קורבנות שעתיד בנך שלמה להקריב. המפרשי התורה מסבירים שהקדוש ברוך הוא רצה כאן להגיד דבר מאוד מרגש, מאוד משמח עבורנו.

הקדוש ברוך הוא הרי ראה שהזמן שבית המקדש יהיה זה קצוב. את המשכן היה, שלוש מאות שישים. חכם, הגמרא אומרת במסכת מנחות, כמה זמן המשכן היה במדבר? ארבעים שנה. בנוב וגבעון חמישים ושבע שנה, ושלוש מאות שישים ותשע במשכן שילה. ואחרי זה לקח זמן עד שבנו את בית המקדש הראשון, אבל בית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנה. ואחרי זה בא הרשע נבוכדנצר, הגלה את עם ישראל לבבל באופן טרגי, באופן אכזרי עד למאוד. ודוד המלך בתהילים קל"ז, המזמור, "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". שואלים חז"ל, הרי דוד המלך הרי הוא בכלל לא היה בזמן חורבן בית המקדש. איך הוא מקונן? איך הוא מתאר תיאור מוחשי? באיזה אופן טרגי, באיזה אופן אכזרי, רחמנא ליצלן, הרשע נבוכדנצר ונבוזראדן והשליחים שלהם, איך הם הובילו את עם ישראל לבבל. אומרים חכמינו הקדושים, הרשעות שלהם, האכזריות שלהם, הסדיסטיות שבהם, היה באופן כזה גדול, שכל עם ישראל שהתחילו לצאת מירושלים, קשרו להם את שתי הידיים עם אזיקים מאחורה. אדם הולך, הזיעה ניגרת מהפנים, הדמעות מתמלאות בעיניים. כל אחד יודע שדמעות מאוד צורבות את העיניים. בדמעות זה מלוח, דמעות זה דבר שמלוח וזה צורב, ולכן כשאדם יש לו דמעות, הוא תכף ומיד מנקה את זה בטישו, בממחטה, במה שיש לו. הרשעים האלו ימח שמם, בנוסף על הרשות שהגלו את עם ישראל, בנוסף על כל הסבל, הם קשרו את הידיים מאחורה, כדי שהדמעות בעיניים, היהודים לא יוכלו לנגב את הדמעות, והמליחות תצרוב בעיניים של עם ישראל. דוד המלך אומר את זה ברוח הקודש, הוא ראה את כל המצב, "על נהרות בבל שם ישבנו". אומרים הספרים הקדושים, הקדוש ברוך הוא הרי ראה את בית המקדש בבניינו, והוא ראה את בית המקדש בחורבנו. הקדוש ברוך הוא רצה שיהודי ידע מה עושים כשאין בית המקדש. כשבית המקדש אין, מה יעשו?

אנחנו אומרים יום יום, ובעצם זה משנה במסכת אבות פרק ה', סוף פרק ה', אומרים חז"ל, יהודה בן תימא אומר: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". הוא מסיים את המשנה: יהי רצון מלפניך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית מקדשך, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך. מה הקשר בין שני הדברים האלו? אומרים מפרשי המשנה, הקדוש ברוך הוא נתן לנו בית מקדש. כי כשבית המקדש היה קיים, היה שיא, השיא של הרוגע והשלווה והנעימות שהיה לעם ישראל שבית המקדש היה קיים. אוי, כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם. איי איי איי, היהודי היה בא לבית המקדש, ליבו היה מתרומם. חז"ל במסכת בבא בתרא דף כ"א עמוד א' אומרים, יש פסוק: "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים". אומרים חכמינו הקדושים במסכת בבא בתרא, שיהודי שהיה בא לירושלים, הוא ראה את נקיֵי הדעת, הוא ראה את הפנים הנהדרות, הפנים, קרני האור של הכהנים, הלויים, של זקני ישראל, של היהודים הירושלמים שהשכינה שרתה על פניהם, זה כבר הביא את האדם להתעלות. יש פסוק בפרשת ראה בספר דברים, שאדם שמביא מעשר שני לירושלים, כתוב שצריך להביא את זה לירושלים, כתוב בפסוק: "למען תלמד ליראה את השם". שואלים חכמינו הקדושים, מה הקשר? אם אני מביא את הפירות מעשר שני לירושלים, אני מקבל מזה יראת שמיים? אני מביא את זה שמה כדי לאכול.

התוספות בבבא בתרא כ"א עמוד א' אומרים, שאמת היא שעל ידי שתביא את זה לירושלים, אתה תתלמד ליראת שמיים. איך?

זה אומרים התוספות, האדם עולה לירושלים, הוא רק רואה, עוד לפני שהוא מתבונן, הוא רואה רק את הפנים. איי, פניהם של תלמידי חכמים, פניהם של צדיקי קדושי עליון, נקיֵי הדעת שבירושלים, שכל אחד ואחד מהם, אומרים חז"ל, את הקדושה, את האצילות, את האור העליון, האור הרוחני שהיה שורה עליהם, היה אור עילאי עד למאוד. אז הוא עלה לירושלים, מי שמדבר, הוא ראה איך הם מתפללים, איך הם לומדים, איך הם אוכלים, כל דבר ודבר שהם עושים, זה בשיא השיאים של אצילות, עדינות הנפש והתעלות לקדוש ברוך הוא, זה באמת הביא יראת שמיים. ממילא מובן הפסוק "למען תלמד לירא את השם". אתה מביא את המעשר שני לירושלים, אתה עולה לירושלים. העיניים שלך רואות. מה העיניים שלך רואות? פניהם של יהודים שחיים 24 שעות ביממה עם השם יתברך. יהודים שכל רגע ורגע אצלם קודש הקודשים להתעלות לעבודת השם. איי, ההסתכלות הזו, ההתבוננות הזו, איי, זה היה מביא את האדם שילמד לירא את השם. ממילא מובן "למען תלמד לירא את השם".

אומרים המפרשים, הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו, הקדוש ברוך הוא ברוב חסדיו, הרי ידע שבית המקדש הראשון ייחרב, 70 שנות גלות בבל.

אחרי 70 שנה, הקדוש ברוך הוא העיר את הלב של נחמיה, נחמיה בן חכליה ועזרא הסופר ועוד, כמו שמובא, והם היו אלו שאמרו לעם ישראל בבבל, בואו לעלות לירושלים. ועזרא הסופר היה זה שבנה את בית המקדש השני. הגמרא אומרת במסכת סנהדרין פרק ב', שעזרא, עזרא הסופר היה ראוי שהתורה תינתן על ידו. כלומר, כמו שאנחנו אומרים במשנה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". אז עזרא הסופר היה במעמד גבוה כזה, שהיה ראוי שהתורה הקדושה תימסר על ידו. הוא בנה את בית המקדש השני. בית המקדש הראשון עמד 410 שנה, ונבוכדנצר שרף את זה. 70 שנה גלות בבל.

חזרו אחרי זה לירושלים ובנו את בית המקדש השני, זה עמד 420 שנה. וביום ראשון בשבוע, רחמנא ליצלן, איי איי איי, זה נשרף. אלף תשע מאות חמישים ושבע מחורבן בית מקדש השני. אומרים מפרשי המשנה, הקדוש ברוך הוא פחד, מה עם ישראל יעשו? בית המקדש נחרב, הם עלולים חלילה וחס לאבד שפיות דעתם מצער, מצער מה שקרה. הקדוש ברוך הוא רצה שיהיה ליהודי במה לחזק את ליבו. יהודי נמצא לפעמים במצב, סיטואציה מאוד לא סימפטית, מאוד לא נעימה, אם מבחינה רוחנית, אם מבחינה גשמית. במה יחזק את ליבו? במה יעורר את הנפש?

אומר הקדוש ברוך הוא, אני כבר הכנתי, נתתי לכם את התורה. "ורחבה מצוותך מאוד", "ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", התורה היא חיינו. התורה אורך ימינו, התורה זה הדבר שמעמיד את האדם. ממילא כבר מובן, שיבנה בית מקדש במהרה ובימינו, זה בקשה כמובן, שמבקשים מעומק הלב, לא פעם ביום, לא פעמיים, אלא כמה וכמה פעמים. שיבנה בית מקדש במהרה ובימינו.

אבל הקדוש ברוך הוא יודע, יש זמן מתי שבית המקדש ייבנה. איך ובמה עם ישראל בשנות הגלות, מי ידע, היו מקומות שעם ישראל סבלו סבל בל יתואר, אם זה במסעי הצלב, אם במקומות אחרים ששחטו והרגו ורצחו, רחמנא ליצלן. הקדוש ברוך הוא אומר, אני נתתי לכם את התורה, תשקיעו את עצמכם בתורה, תקבעו שיעורי תורה, תשתדלו שלא יעבור יום בלי תורה, שהתורה תהיה האור לרגליכם. עד שיבנה בית מקדש במהרה ובימינו, עד אז, מה? ואיך נתחזק? "ותן חלקנו בתורתך".

דוד המלך מבקש מהקדוש ברוך הוא, אני רוצה לבנות את בית המקדש. הקדוש ברוך הוא רצה, שעם ישראל יתחזקו בדורות שאין בית המקדש. אומר לדוד המלך, נכון בית המקדש זה דבר גדול, גדול, גדול, אין לנו מושג מה נקרא בית המקדש.

אבל דוד תדע, שהתורה הקדושה זה הדבר שיכול לחזק, הדבר שיכול לנחם, הדבר שיכול לעודד, וזה מעודד ומנחם את כל יהודי ויהודי. אתה תראה לעם ישראל, רצית לבנות את בית המקדש. נכון הקדוש ברוך הוא נתן לך רשות לחפור את החפירות, את היסודות של בית המקדש, כמו שמובא בחז"ל. אבל לא יותר מזה, אחרי זה תלך ללמוד. יהודי ידע, נכון הבית המקדש נהרס, בית המקדש נשרף. במה נתחזק? "ושים חלקנו בתורתך".

חכמינו הקדושים מספרים סיפור מאוד מרגש,

כל יום בשבוע יש לנו את השיר שאומרים, שיר של יום.

השיר של יום ראשון זה מזמור כ"ד בתהילים, "לדוד מזמור". "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה". זה המזמור שאומרים בליל ראש השנה, בשני הלילות אחרי תפילת ערבית, וגם כן ביום הכיפורים, וליל יום הכיפורים אומרים את המזמור הזה. דרך אגב, המזמור הזה כתוב מהאר"י הקדוש, מסוגל לעורר בשמיים שפע פרנסה בשפע.

השיר שאומרים כל יום, יש מזמור אחר. יום ראשון, השיר, "היום יום ראשון בשבת שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה". אומרים חכמינו הקדושים, כל יום הלויים שהיו שרים, אז כל יום היה שיר שלו. ביום ראשון שבית המקדש נחרב, המקדש הראשון שזה היה ביום ראשון, ובית המקדש השני שגם היה נשרף ביום ראשון, הלויים טעו. במקום להגיד את השיר של יום ראשון שזה מזמור כ"ד, הם אמרו את המזמור בתהילים, מזמור צ"ד, שמתחילים עם המילים "קל נקמות", ושמה כתוב, "יצמיתם, יצמיתם ה' אלוקינו". יצמיתם, יצמיתם ה' אלוקינו. כל אחד הרי יודע, בתהילים, המזמור הזה, צ"ד, מסתיים עם המילים "יצמיתם ה' אלוקינו". למה אנחנו, שאומרים ביום רביעי את השיר של יום, אומרים גם כן שלוש פסוקים, "לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו"? למה?

אלא מה פירוש המילה יצמיתם?

יצמיתם, רחמנא ליצלן, הפירוש המילולי זה מלשון להכרית, כריתה, כורת.

לא רוצים לסיים את המזמור עם המילים "יצמיתם, יצמיתם ה' אלוקינו", למה?

אומרים חכמינו הקדושים, בשעה שעם ישראל, הלויים, שרו ביום ראשון, הם טעו. במקום להגיד את המזמור כ"ד, "לדוד מזמור", הם התחילו מזמור צ"ד. ולפני שהגיעו למילים "יצמיתם, יצמיתם ה' אלוקינו", אז נכנסו האויבים ושרפו את בית המקדש, רחמנא ליצלן. לכן ביום רביעי, כל יום רביעי, לא רוצים לסיים את המזמור את המילה 'יצמיתם', כיוון שאז, כשהלויים אמרו את המילים 'יצמיתם' והם לא גמרו לומר את המילים 'ה' אלוקינו', רחמנא ליצלן, נכנסו האויבים והרגו ושחטו והדליקו, שרפו את בית המקדש רחמנא ליצלן. לכן אנחנו ממשיכים, "לכו נרננה לה'", לסיים בדבר טוב, לא לסיים במילים 'יצמיתם', שזה מלשון להכרית, חלילה וחס.

השנה, תשפ"ו, הקדוש ברוך הוא סובב שיום תשעה באב יוצא בדיוק כמו שהיה, רחמנא ליצלן. לפני 1957 שנה, שאז נכנסו אויבים להיכל ושרפו את בית המקדש רחמנא ליצלן, והרשע מח שמו עשה שמה דברים, רחמנא ליצלן, שאי אפשר להסביר מה שהגמרא מספרת. איזה דבר מכוער הוא עשה בבית המקדש, כדי, רחמנא ליצלן, לפגוע בקדושת המקום. שאמרתי מקודם בשם התוספות יום טוב, ביום כיפור לילה קדוש כזה, יום קדוש כזה, המקום הכי מקודש בעולם. רחמנא ליצלן, האויבים נכנסו ובאופן משפיל ומחפיר פגעו בקדושת המקום.

כתוב בחז"ל, "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתו".

החת"ם סופר זצ"ל שואל, למה כתוב "זוכה ורואה"? היה צריך לכתוב "יזכה לראות". זוכה ורואה זה לשון הווה. עצם הדבר שאדם מתאבל על דבר שכבר 1957 שנה כבר לא קיים,

זה מראה על האמיתיות, הדביקות בה' שאנחנו מאמינים. נכון, נכון, כרגע אין לנו בית המקדש, אבל בסיעתא דשמיא בית המקדש ייבנה מחדש, בית המקדש השלישי בעזרת ה', ירד מקדש של אש, כמו שכתוב בחז"ל. "באש יצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, ברוך אתה ה' בונה ירושלים". מנחם ציון וירושלים. הרמ"ע מפאנו, שהיה לפני כמעט 400 שנה, מגדולי המקובלים אחרי האר"י הקדוש, אומר, שדבר מאוד מרגש, שהקדוש ברוך הוא יחיש את הרגע, שעכשיו משיח בא והוא בונה את בית המקדש, הוא אומר, יתגלה לעינינו מחזה עתיק קדומים מאוד מרגש. הוא אומר ככה, שבית המקדש הראשון שנשרף ובית המקדש השני שנשרף, זה נשרף רק לנגד העיניים של האנשים שעמדו וראו שזה שורף, נשרף. אבל הקדוש ברוך הוא בעצם העלה את שני בתי המקדשים למעלה בשמיים, שמשיח יבוא.

אומר הרמ"ע מפאנו זצ"ל, יהיה דבר מאוד מעניין. הקדוש ברוך הוא יוריד קודם את בית המקדש הראשון, שעמד 410 שנה. אחרי זה, על זה ירד בית המקדש השני, שעמד 420 שנה. ועל זה יהיה הבית המקדש השלישי, שהקדוש ברוך הוא בעצמו יבנה את זה. כתוב מהגאון מווילנא, שרק את השערים של בית המקדש, זה הקדוש ברוך הוא כן ייתן לעם ישראל שהם יעשו את השערים. למה?

מדוע? אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא כל כך הרבה בקשות, "ושמחנו בתיקונו", מבקשים מהקדוש ברוך הוא, "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו". אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, אנחנו רוצים כבר, רוצים לראות את בניין בית המקדש, רוצים לתקן את בית המקדש. כדי שחלילה וחס לא יהיה מצב שעם ישראל יגידו, כל כך הרבה בקשות ביקשנו, כל כך הרבה בכיות בכינו, שאנחנו רוצים לבנות בית המקדש. והקדוש ברוך הוא לא שומע בקולנו, אז כנראה אנחנו לא שווים. הקדוש ברוך הוא, חלילה וחס, את בית המקדש אני אבנה. אבל כדי שתראו את אהבתי הגדולה אליכם, אני אוהב אתכם, אני רוצה שתבנו את בית המקדש.

יש פסוק באיכה באות ט', "טבעו שעריה". השערים של בית המקדש נטבעו באדמה. מה פירוש? כל בית המקדש נשרף. השערים הקדוש ברוך הוא עשה כמו שנטבעו. יש טביעה במים, דבר שנטבע במים, יש נטבע באדמה. אומר הגאון מווילנא זצ"ל, שבית המקדש ייבנה, הקדוש ברוך הוא יגלה לעם ישראל את השערים, השערים היפים שהיו בבית המקדש הקודם.

וזה יתגלה מהאדמה, והם, עם ישראל, יתקינו את השערים.

הבית המקדש, כדי שהקדוש ברוך הוא רוצה להראות, בניי היקרים, בניי המתוקים, אל תסתובבו חלילה וחס עם ההרגשה שאני לא אוהב אתכם, שאני לא רוצה שתבנו בית המקדש. את השערים, 'טבעו שעריה', כך כתוב בפסוק. "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו". זה הבקשה שמבקשים בתפילת מוסף, בשלוש רגלים, ובכל יום של חול המועד. "והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו". טועים, אנחנו רוצים לתקן, רוצים גם כן משהו לעשות לבית המקדש. זה החידוש לגאון מווילנה. הקדוש ברוך הוא יגלה לעם ישראל איפה נמצאים השערים.

ובסיעתא דשמיא, הם יזכו לתקן את השערים, ושמחתם תהיה גבוה גבוה, שתפילתם התקבלה בסיעתא דשמיא. ירמיהו הנביא כתב את ספר איכה, ומתחיל עם המילים, "איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם". ככה הוא מתחיל את הפסוק איכה.

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. היתה כאלמנה, רבתי בגוים שרתי במדינות, היתה למס".

יהודים יקרים וחשובים, הרבה שנים, הרבה שנים, שעם ישראל מתיישבים על הרצפה

בליל תשעה באב, ולמחרתו בבוקר, והלילה מתחילים אחרי תפילת ערבית עם ספר איכה, שירמיהו הנביא כותב. וממשיל את החורבן, הוא אומר את המילים בדד, בודד, היתה כאלמנה. עוד איזה תואר מזעזע, מצמרר. בדד זה דבר מאוד מאוד מזעזע. בדידות של אדם רחמנא ליצלן, השם ישמור ויציל, מה שרחמנא ליצלן זה עלול להביא לאדם, אדם שמרגיש את עצמו בודד.

הדבר השני הוא אומר כאלמנה.

מוריי ורבותיי, אני חושב, כנדמה לי,

שהמילים האלו שהולכים עכשיו לומר, לא יכול לומר אדם פשוט, רק אדם קדוש וטהור, והוא מרן החתם סופר זצ"ל. בפרשת אמור, סליחה, בפרשת אחרי. ששמה מופיע כל הסדר של עבודת יום הכיפורים, שהכהן גדול היה בליל יום הכיפורים וכל היום עסוק, מה שהקדוש ברוך הוא ציווה, כל התיאור בתורה. ומי שלומד משנה מסכת יומא,

ומי מדבר שלומד את הגמרא מסכת יומא, או את הרמב"ם הלכות יום הכיפורים, נפעם ומשתומם מהתרגשות, מה שבבית המקדש היה בליל יום הכיפורים, ביום הכיפורים על ידי עבודת הכהן גדול שזכה להיות כהן גדול להיכנס לפניי ולפנים, להיות משרת בקודש, שרק פעם אחת בשנה היו יכולים להיכנס שמה, במקום הקדוש, אחרי כל כך קדושה שהיה צריך שבעה ימים לפני יום הכיפורים, היה צריך להתבודד ולפרוש מכל דבר כדי להתעלות לדרגה גבוהה של להיכנס לפניי ולפנים קודש הקודשים. ועד כדי כך שהפסוק אומר בפרשת אחרי, "וכל אדם לא יהיה אתו בבאו אל אהל מועד". מה אומר הירושלמי?

איזו הוה אמינא היה לי שאדם יכנס בקודש הקודשים? גם במקומות לא קדוש כמו קודש הקודשים, גם כן היו מקומות מוגבלים

שלא כל אחד מותר להיכנס, מה כאן הציווי, "וכל אדם לא יהיה אתו בבאו אל אהל מועד". אומר הירושלמי, יש פסוק בספר יחזקאל על המלאכים כתוב "ופניהם פני אדם". כך כתוב עליהם שהם מלאכים.

אומר הירושלמי, שביום הכיפורים, כשהכהן גדול היה נכנס לקודש הקודשים לעשות את עבודת היום מה שהוא צריך לעשות בפנים, אפילו מלאך, מלאכי עליון, אין לנו מושג מה נקרא מלאכי עליון. יש מושג של מלאכים, שרפים, חיות, אופני הקודש, גם להם היה אסור להיכנס בפנים, רק לאדם אחד. מי זה היה? הכהן הגדול.

כך כתוב בירושלמי. שואל הירושלמי שאלה, אם הפסוק אומר "וכל אדם לא יהיה אתו בבאו אל אוהל מועד", הרי הכהן גדול גם כן היה אדם, ואם אדם אסור להיכנס, הציווי גם על עצמו. כך שואל הירושלמי. הירושלמי מתרץ תירוץ מאוד מעניין, שבאותם רגעים שהכהן גדול היה נכנס לקודש הקודשים, הוא יצא מגדר אדם, הוא נישא, הוא התעלה להתעלות גבוהה כזו, יותר ממלאך, יותר משרפים, יותר מחיות, יותר מאופני הקודש. באופן שאין לנו הבנה מה, באיזה מצב עילאי, באיזו אטמוספירה רוחנית, באיזה מצב קדוש, בכלל לא בגדר אדם, והרבה יותר מדרגה של מלאכים, שרפים, חיות, אופני הקודש.

אחרי שהוא גמר לעשות את עבודת הקודש בפנים, כל אחד יודע, מי שלומד את החומש בפרשת אחרי, שהכהן גדול היה צריך באותו יום ביום הכיפורים להחליף כמה פעמים את הבגדים, מבגדי זהב לבגדי לבן. והוא גמר את העבודה הקדושה בלפניי ולפנים בקודש הקודשים, כתוב שהיה צריך להשאיר את הבגדים שהוא עשה את עבודת הקודש לפניי ולפנים, והוא השאיר את זה שמה. הוא תכף ומיד התלבש בבגדים אחרים, ולא עם הבגדים שהוא עשה בפנים בקודש הקודשים. עד כדי כך שחז"ל אומרים, שאם הקדוש ברוך הוא עזר לכהן גדול הזה, שבשנה הבאה הוא גם כן היה נשאר חי והיה כהן גדול, היו צריכים לעשות על הבגדים שצריכים שמה לשרת לעשות את עבודת הקודש לפניי ולפנים, בגדים חדשים, אסור להשתמש עם הבגדים האלו. כך כתוב בחז"ל. שואל מרן החתם סופר זצ"ל שאלה. אני רק רוצה להוסיף, ואני מדגיש, הוא לא אומר את המשל שאני אומר, רק כדי לסבר את האוזן, לחדד את השאלה של מרן החתם סופר. ציבור יקר וקדוש, אם היה לנו היום בגד, נגיד לדוגמה של רבי שמעון בר יוחאי, יודעים בבירור שהכובע הזה, המעיל הזה היה על רבי שמעון בר יוחאי, או של מרן האר"י הקדוש, איזה אדם לא היה מתמוגג והיה מוכן לשלם כסף, תן לי לשתי דקות להתלבש עם הבגדים האלו. בגד של רבי שמעון בר יוחאי, בגד של האר"י הקדוש, או כל צדיק, כל גדול, בפרט אנשים שהם קשורים לאיזה גדול וקדוש. אז ודאי הם שמחים לקבל איזה דבר, כובע, כיפה, משהו, דבר שזכה להיות שימושי עבור הגדול שאליו היו קשורים. אז למה שהבגדים האלו יישארו בקודש הקודשים? למה הכהן גדול לבד? הוא לבד, הרי עשה את העבודה במקום קדוש כזה, שגם מלאכים אסור להם להיות שמה, כשהוא עושה את עבודת הקודש?

האם הוא לא היה מתענג הנאה רוחנית אם היה נכון ללכת עם זה עוד שעה, עוד שעתיים במשך היום הקדוש הזה?

אומר החתם סופר זצ"ל רעיון אדיר, ואני שוב מדגיש, אדם פשוט לא יכול לומר דבר כזה, רק מלאך קדוש כמו החתם סופר ואומר ככה.

התורה הקדושה מצווה, וככה המשנה הראשונה במסכת יומא מלמדת אותנו, שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. שבעה ימים שלמים, הכהן גדול היה מופרש מאנשים, מופרש מביתו, מאנשי ביתו, הכל לבד כדי להתכונן, הכנה רבתי. הולכים לעשות את עבודת הקודש במקום הכי קדוש קדוש בעולם. כשהוא נכנס שמה, הוא נכנס לבד. כמו שאמרנו מקודם, שלא רק הוא לבד התעלה בדרגה יותר מאדם, ואפילו מלאכים, שרפים, אסור להיות להם שמה. אומר החתם סופר, שכתוב בחובות הלבבות, המושג שנקרא התבודדות, אדם מתבודד עם קונו. זה דרגה מאוד גבוהה, דרגה מאוד נפלאה. אבל, אומר החובת הלבבות, שעיקר השלמות של האדם היא כשהוא נמצא לא לבד ומתבודד לבד עם הקדוש ברוך הוא, אלא אדרבה, הוא נמצא עם עוד יהודים, עם עוד חברים, עם עוד אנשים, וגם אז הוא יכול להתבודד בינו לבין קונו. אבל השלמות העיקרית היא להיות ביחד עם אנשים, לא להיות לבד. אומר החתם סופר, נכון. אמת, שמצוות היום, שהמצווה שהכהן גדול היה צריך, זה שהוא שבעה ימים להיות בודד מכולם, שהיות בבית קודש הקודשים לבד. אבל בפועל, הימים האלו, ההתבודדות לבד בלי עם ישראל. עבודת הקודש לפניי ולפנים עשית, שהיית לבד, עם אף אחד לא היה שמה. אמת, מה נהדרו יאמר הכהן, אמת שעבודת הקודש הזו, זה עבודה שאף אחד לא זוכה, רק כהן גדול ורק מתי?

ביום הכיפורים ולזמן מועט, לבד. אבל הכל היה בבדידות לבד. אומר החתם סופר, הקדוש ברוך הוא רוצה שיידעו שהעבודה האמיתית, שעבודת השלמות האמיתי, שהדרגה הכי גבוהה להתעלות בעבודת השם, לא להיות לבד, לא להתבודד לבד, אלא עם עוד יהודים, עם עוד אנשים, אל תתבודד לבד. בגדים ששירת אותך, שאתה עשית את עבודת הקודש במקום קדוש כזה, אבל היית לבד ובבדידות. בגדים האלו תשאיר שמה. אל תתלבש עם זה שנה הבאה. שנה הבאה בגדים חדשים בעזרת השם, אם אתה תיבחר תהיה כהן גדול, תמשיך להיות כהן גדול הלאה. זה לימוד שאי אפשר ככה לבוא סתם, זה צריכים על זה לטחון היטב את המוסר, את הרעיון. יהודים מתוקים, הקדוש, אבא אוהב שהילדים שלו נמצאים כולם ביחד. לא אחד אומר אני מתבודד, אין לי קשר עם האחים, אין לי קשר עם האחיות, לא. זה צער, זה צער עמוק לאבא, לאמא. הם אוהבים הילדים יהיו יחד כל פעם. הקדוש ברוך הוא יודע שהוא זה שציווה, כי ככה גזרה חכמתו יתברך שמו, וכך הקדוש ברוך הוא מבין שצריך להיות עבודת הקודש לפניי ולפנים, בקודש הקודשים לבד, אבל, בפועל, אומר האי בישרא הקדוש ברוך הוא, אתה עשית את עבודת הקודש בבדידות, שבעה ימים התבודדת, נכון, זה המצווה של התורה. זה המצווה ששייך לכהן גדול בשבעה ימים לפני יום כיפור וביום כיפור, אבל זה רק אז. רק אז. הקדוש ברוך הוא רוצה שיהודי ידע שעבודה המושלמת, עבודה האמיתית הוא, יחד עם כל עם ישראל, לא להיות בודד, לא לבד, עם כולם. זה האבא המתוק שלנו, אבינו שבשמיים, רוצה שנדע. אולי אם מותר לומר, ירמיהו הנביא אומר, "איכה ישבה בדד". אוי, כאלמנה. העיר ירושלים, רבתי עם, שרתי במדינות, עיר שהיה מרוקחת תמידין כסדרן, עולה רגל באו בחגים. כל השנה אנשים שהיו צריכים להקריב קורבנות, עם קורבן תודה, קורבן, איזה סוג קורבן, ירושלים הייתה כל פעם עיר עסיסית. כלומר, עם ישראל ידעו, המקום שלב של יהודי משתוקק, איפה, "והיו עיניי וליבי שם כל הימים", אומר הפסוק. הקדוש ברוך הוא על ירושלים, זה המקום הטבעי של יהודי. המשנה במסכת כתובות אומרת "הכל מעלין לירושלים". ירמיהו הנביא אומר ריבונו של עולם, "איכה ישבה בדד". ריבונו של עולם, אתה לבד אמרת להכהן גדול, תשאיר את הבגדים שלך שעשית את עבודת הקודש. לפניי ולפנים. אל תשתמש עם הבגדים האלו. איכה ישבה בדד. אם מותר לומר, אם מותר לומר, יש עשרים ואחד יום משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. הרגע הזה, ממש הרגע הזה רק בזכותכם יהודים מתוקים, תתברכו מהשמיים בכל ברכות התורה, אתם וכל הנלווים אליכם. הרגע הזה עולה במחשבתי, מותר לומר, המילה איכה כותבים א, י, כ, ה. יש את האותיות כ"א ונשאר י"ק. י"ק ראשי תיבות יום הכיפורים. כ"א זה מרמז על העשרים ואחד יום של שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. הנביא ירמיהו אומר, ריבונו של עולם, איכה, כ"א הימים האלו, ימי בין המצרים, הגיע למצב שבט' באב שהבית המקדש נשרף, ישבה בדד, אתה לבד נשאר באיכה, המילים, האותיות י"ק, שזה יום הכיפורים. ריבונו של עולם, ביום הכיפורים אתה אמרת להכהן גדול שיניח את הבגדים, לא להתלבש עם זה. אפילו ב... לצאת מהקודש הקודשים, להמשיך עוד כמה שעות ביום הגדול והקדוש והנשגב הזה, יום הכיפורים, מה היה רע אם הכהן גדול היה עוד קצת זמן, יוצא נכון, צריך לצאת מקודש הקודשים, אבל לשבת עם בגדים כאלו קדושים שעשו את עבודת הקודש לפניי ולפנים. אלא, החתם סופר אומר שהקדוש ברוך הוא אומר, ניין, לא, לא. זה היה, עשית את עבודת הקודש לבד, הקדוש ברוך הוא רוצה בסיעתא דשמיא, דווקא כשיש עוד אנשים, לא לבד. איכה, כ"א ימים משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, בתשעה באב פרצה השריפה הגדולה ואז ישבה בדד, ובאיכה נשאר אחרי הכ"א, הי"ק, יום הכיפורים, שאז אתה ציווית שלא לשבת בודד. כלומר, זה רוצה ירמיהו הנביא, אם מותר לומר, "איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם". מוריי ורבותיי, יש מילים, יש רעיונות שצריכים לפחד לומר את זה. אבל אם אומרים את זה בשם אומרם, בשם אומרו מביא גאולה לעולם. והרי הלילה שכל יהודי ויהודי מתאבל על ירושלים ורוצה שהבית המקדש כבר ייבנה. מי לא רוצה לזרז את בניין בית המקדש?

המשנה אומרת במסכת אבות, "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם". סנגורם של ישראל, קדושת לוי, רבי לוי יצחק בן שרה סאשה מברדיטשוב, שהקדוש רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל אמר, שכיהודי אומר את המילה ברדיטשוב, אומר את המילה קדושת לוי, אומר את המילה לוי יצחק בן שרה סאשה, עצם הדבר להזכיר אחד הדברים האלו, מעורר זכות וסנגוריה על ישראל, כיוון שהצדיק הזה כל ימיו אשר חי, היה אצלו חטיבה אחת, עוד פעם לסנגר, עוד פעם ללמד זכות, עוד פעם לעורר מליצת יושר על עם ישראל. הוא אומר רעיון קדוש, למה הקדוש ברוך הוא אמר להכהן גדול שלא ימשיך אחרי שהוא גמר את עבודת הקודש לפניי ולפנים, לא להלביש אפילו רגע אחד, רק להשאיר את זה שמה. רעיון נורא מה שהוא אומר, וראויים הדברים לאומרם, הוא יכול לומר דבר כזה. אז הוא אומר ככה, בסדר עבודת יום הכיפורים, זה בכל מחזור של יום כיפור, תפילת, המחזור של התפילות יום הכיפורים יש בתפילת מוסף את כל הסדר עבודה, איך שהכהן גדול מה הוא עשה בכל פרט ופרט בעבודת הקודש באותו יום. שנכנס לפנים, ככה כתוב, כתוב את זה פסוק בתורה, אבל המשנה מפרשת את זה מאוד במדויק, והסדר התפילה היא ככה, והוא היה אומר, אנא בניך חטאו, עוו, פשעו לפניך. הוא הרי היה צריך לעורר כפרה על עם ישראל. עבודת הקודש שעשה בקודש הקדשים היה שעם ישראל יקבלו, יהיה להם כפרה על כל הדברים הלא טובים שעשו. אז מה הוא אומר?

חטאו, עוו, פשעו, בניך חטאו. הם עשו דברים לא טובים ואתה תכפר עליהם. אומר הסנגורן של ישראל. במציאות, עם הבגדים האלו הוא אמר, "בניך חטאו, פשעו, עוו". כלומר, הם עשו דברים לא טובים. הקדוש ברוך הוא מבקש, בגדים האלו שדיברו על עם ישראל, שוב לא לטעות. זה רעיון מאוד עדין, צריכים להיזהר איך להסביר את זה. ודאי הכהן גדול היה צריך לעשות את זה כי כך ציווה הקדוש ברוך הוא. וכך הקדוש ברוך הוא אמר לו, אתה נכנס לקודש הקדשים לפנים ולפנים, אז תבקש את הנוסח הזה ותבקש שהקדוש ברוך הוא יסלח לעם ישראל.

אבל בפועל, אתה אמרת את המילים האלו שעם ישראל חטאו, פשעו. אוי. בגדים האלו, נא להשאיר את זה בפנים. נא לא להלביש את זה יותר. איזה טעם יש שתמשיך את עבודת הקודש ביום הגדול והקדוש?

"כי ביום הזה יכפר עליכם", עם בגדים שאתה אמרת על עם ישראל שחטאו ופשעו. שוב, אדם אחר אם היה אומר את זה, אני לא יודע מה היו עלולים לעשות לו. אבל הצדיק הקדוש מברדיצ'ב, שבוודאי גם עם הרעיון הזה היה לו מטרה אחת: לסנגר על עם ישראל. הוא מותר לו לומר רעיון הזה. ובמילים האלו, אני חושב, אני חושב אם מותר לומר, הרי החורבן בית המקדש היה על שהמקטרגים, המשטינים דיברו רע על עם ישראל. הם דיברו דברים לא טובים על עם ישראל עד שהם גרמו לחורבן. רוצים אולי לומר, ירמיה הנביא אומר, "איכה ישבה בדד". ריבונו של עולם, הצדיק מברדיצ'ב אומר, כיוון שבבגדים שאמרו "בניך חטאו ופשעו", ועל אף שזה ציווי הבורא, אבל במציאות הם דיברו מילים כאלו, אז הוא לא יכול, אתה מבקש שיחליף את הבגדים. ריבונו של עולם, דיברו על הילדים שלך מילים לא טובות. וזה נגרם שירושלים עכשיו בדד. ריבונו של עולם, תרחם. הבדידות הזה אסור להימשך, כיוון שלמה נגרם הבדד הזה?

שדיברו על הבנים היקרים שלך?

הדבר הכי, הכי מתבקש, תבנה חומת ירושלים, תקרב את הגאולה, תשלח משיח צדקנו. ואז הבדד הזה יסתלק, כיוון שזה בא רק על ידי זה שדיברו על בניך היקרים.

יהודים יקרים ומתוקים, בליל תשעה באב. בעצם כל יום ויום, כל יהודי ויהודי צריך לחשוב מה אני יכול לעשות לקרב את הגאולה?

הרי תפילות מבקשים כל יום. אם אדם יעשה לעצמו חשבון כמה פעמים הוא מזכיר רק בתפילות שחרית, מנחה, ערבית את בניין בית המקדש, יראה המון פעמים. בתפילת העמידה מבקשים, קודם, "תקע בשופר גדול לחירותנו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ו"רצה השם אלוקינו ולתפילתם שעה". את כל הבקשה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ובסוף תפילת עמידה, "יבנה בית המקדש במהרה בימינו". אותו דבר במנחה ובערבית. בסדר אמירת הקורבנות, בבוקר, לפני שמתחילים קדיש, אחרי רבי ישמעאל אומר, אז גם כן יש, "יהי רצון מלפניך השם אלוקינו שתבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך". באמירת הקרבנות תיכף אומרים, "יהי רצון שתמחל ותסלח, תכפר לנו ותבנה בית המקדש". בברכת המזון, מה שאמרתי מקודם, "רחם השם אלוקינו על ישראל עמך ובנה ירושלים עירך", עיר הקודש במהרה ובימינו. מבקשים בהרחמן, "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב". המון תפילות, חוץ ממה שאדם שומע תהילים או מבקש הרבה בקשות. אז אצל כל יהודי הבקשה, הדבר הראשון, שתבנה בית המקדש ושמשיח יבוא. זה כמובן נהדר ונפלא, וככה צריכים להשקיע עוד תפילה ועוד תפילה בכוונה, ולהתחנן ולבקש, ריבונו של עולם, אנחנו מבקשים ממך שתשלח כבר משיח צדקנו. אבל חוץ מהתפילות, יש עניין שאדם יחשוב מעצמו, מה אני בתור אדם, נכון, אדם יגיד 'מי אני? מה אני? אני רק ממש בשר ודם, בורג קטן'. אמת. אבל כל אדם יכול לעשות פעולה כלשהי שעל ידי זה יקרב את הגאולה. ונסביר ונביא כאן קטע מאוד מעניין. היה אחד מגדולי צדיקי יסוד עולם, קראו לו הצדיק רבי נפתלי צבי מרופשיץ. הוא היה תלמיד מובהק של הרבי רבי אלימלך מליז'נסק והחוזה מלובלין, שבתשעה באב, היום השנה, יום היארצייט, יום ההילולא של הקדוש הצדיק החוזה מלובלין, זכותו תגן עלינו. הוא מביא בספרו בפרשת כי תצא על הפסוק "כי תבנה בית חדש". אומר רעיון מאוד מעניין, אומר ככה: שהוא שמע מפי קודשו של הרבי שלו, הרבי רבי אלימלך מליז'נסק, הנועם אלימלך, שאמר לו, שיש מקום מסוים בעולם, ששם יום יום אלפים, אני אומר כלשונו, אלפים ורבבות פועלים, בנאים שבוים בית תפלה, בית טומאה, כנסייה. וכל יום, תארו לעצמכם, אלפים, רבבות פועלים, הם פועלים כל היום, אז לפנות ערב רואים כבר קטע מאוד ניכר ממה שהתחילו לבנות. למחרת הם באים ורואים, אין זכר. לא רואים שום זכר מכל מה שבנו. אם זה מטר או חצי מטר או שני מטר, מה שאלפי רבבות. אתם רבבות, כמה עשרות אלפים פועלים. הם לא יודעים מי זה שמפיל אותם. הם לא רואים אדם שבא ומחריב, לא רואים דחפורים, לא רואים טרקטורים, לא רואים שום דבר. מי זה שמפיל כל לילה את החומה, את מה שהם בנו, ולמחרת באים, רואים שאין דבר. אמר הרבי רבי אלימלך מליז'נסק לתלמיד הקדוש, רבי נפתלי צבי מרופשיץ: הם לא יודעים, מי זה 'הם'? שמה, במקום ההוא, שבוים את הבית טומאה, לא יודעים שיש לי תלמיד מאוד מצוין, קוראים לו רבי איציקל. קראו לו החוזה מלובלין, השם שלו היה רבי יעקב יצחק, שם כינוי, רבי איציקל. היה גר בעיירה שהיה נקרא לנצוט. לפני לובלין, היה מקום, רב במקום שהיה נקרא לנצוט. אומר הרבי רבי אלימלך לתלמידו, שכל יום ויום, בתפילת מנחה, כשהצדיק, התלמיד שלו, רבי איציקל, מתפלל תפילת מנחה, ובקטע שהוא מגיע, "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". בקטע הזה הוא מבקש, ריבונו של עולם, תבנה כבר ירושלים, תחזור, "ירושלים עירך ברחמים תשוב", "וכיסא בתוכה כאשר דיברת". התפילות שלו, מעומק הלב, מטהרת המחשבה, עם הכוונות המתוקים הוא מתפלל, מעומק הלב, "ירושלים עירך ברחמים תשוב". את כל הקטע הזה. באותם רגעים, כל הבנייה של אלפי רבבות פועלים שבנו כל היום, הכל מתמוטט, הכל מתמוסס, לא רואים זכר. הם לא יודעים מאיפה שהם ידעו, מאיפה שהם ידעו. יושב שם אדם במקום אחר לגמרי, לא משתמש לא עם שלט, לא עם שום דבר אמצעי שבזה הורסים או מחריבים בניין. הוא מתפלל, ומה הוא מתפלל? הוא לא מדבר להקדוש ברוך הוא, תהרוס את הבית טומאה. הוא מבקש, "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "וכיסא בתוכה כאשר דיברת", "ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם", "וכיסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין". המילים האלו, שיוצא מלב קדוש, לב טהור שמתמוגג מבכי ומתחנן לאבא בשמיים, "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, וכיסא בתוכה כאשר דיברת". התפילות האלו, שירושלים ייבנה, שיחזור ירושלים למקומו, שהאבא המתוק יחזור לשכון בתוכה, איך, איך יכולים? הרי יש מקום טומאה בעולם, נכון, זה מקום במקום אחר. התפילות האלו על ירושלים גורמים שהעיר ירושלים מתחילה להיבנות, המקום טומאה נהרסת, נחרבת, נופלת, לא רואים שום זכר. זה אמר הרבי רבי אלימלך מליז'נסק לתלמידו. מסביר בזה הצדיק הקדוש, התלמיד, רבי נפתלי מרופשיץ בספרו 'זרע קודש', כך נקרא הספר, בפרשת כי תצא, זה הכוונה 'ובנה ירושלים'. מה מבקשים? "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ושכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו". אז הוא אומר, "ובנה אותה בקרוב בימינו", הפירוש שכל יהודי ויהודי, כמובן רבי ציקלה מלנצוט, החוזה מלובלין, זכה לדרגות גבוהות עד למאוד. אבל כל יהודי ויהודי, בכל פעולה ופעולה שהוא עושה, הוא לומד, מתפלל, מתנהג כמו שצריך, נזהר בבן אדם למקום, בן אדם לחברו, נזהר במה שאסור לעשות, הוא לא עושה, מה שצריכים לעשות, הוא כן עושה. והוא משתדל, הוא עושה דברים לכבוד השם יתברך. אז הוא אומר כל פעולה ופעולה שאדם עושה, הוא בונה עוד, כמו שבונה עם בניין, עוד נדבך, עוד איזה לבנה, עוד איזה לבנה, עוד חצי סנטימטר, עוד כמה מטרים, וככה לאט לאט, אתה רואה בניין ענקי. אז הוא אומר "ובנה אותה בקרוב בימינו", ימינו הפירוש שכל יהודי ויהודי שבכל יום ויום שלו, עם היום שלו, הוא אז למד היום, מתפלל היום, התנהג כמו שצריך, נזהר במה שצריכים להיות זהירים, וכל דבר ודבר, אפילו בעיניך זה נראה דבר קטן. לכאורה דבר פעוט, מזערי. זה בעיניך הגשמיים הבשריים. הקדוש ברוך הוא שש ושמח עם כל פעולה, אפילו שבעיניך זה נראה פעולה קטנטנה, דע לך, שבזה אתה בונה ירושלים. "ובנה אותה בקרוב בימינו", עם הימים שלנו, עם ההתנהגות איך שאנחנו מתנהגים, הימים שלנו, איך זה נראה, איך אנחנו משתדלים לקיים חובותינו, למלאות את היומית שלנו במה שצריכים. כל פעולה ופעולה, הימים האלו הם הגורמים בסיעתא דשמיא. אין לו בעיה. אז למה הוא לא בונה את בית המקדש? הוא יש לו את החשבונות שלו, המון חשבונות שהוא חושב. הקדוש ברוך הוא רוצה שלא יהיה נשמה אחד, לא יהיה יהודי אחד שלא יבוא לתיקון שלו, וצריכים לחכות. הוא יכול תוך רגע לגאול אותנו. וזה שלא גואל אותנו, לא חלילה וחס מתוך רעה, אלא רק טובה עצומה ונפלאה לנו. אבל באותו זמן, עד שהרגע הזה יגיע, הצער של הקדוש ברוך הוא גדול עד למאוד, כמו היונה שנודד מקן לקן, "איכן הגוזלים שלי?

איכן הגוזלים שלי?" הקדוש ברוך הוא בוכה. אוי לו לאב שהגלה את בניו. אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. אוי לי שהחרבתי את ביתי, ואוי לי ששרפתי את היכלי. במה יכולים לתקן? מה יכולים לעשות?

אז בעצם אמרתי כבר מקודם, מה שהצדיק מרובשיץ אומר, כל פעולה טובה שאדם עושה, אם זה בחלק הלימוד או תפילה או מעשים טובים, זהירות בין אדם למקום ולחברו, כל דבר ודבר יעידו כמו שאדם בונה בניין, אז כל סנטימטר שמתבסף רואים עוד קצת ועוד קצת.

יש כבר קומה ראשונה, קומה שנייה. כל פעולה, פה עוד איזה דבר, וככה עד שהבניין נגמר, ובני ירושלים עיר הקודש במהרה ובימינו, בימינו בימינו אמן. אני רוצה כאן, אני חושב, אני רק חושב, חכמינו הקדושים אומרים, היכן דומה תשובה? חכמינו במסכת יומא רוצים להדגים. מה נקרא תשובה אמיתית? אדם רוצה לשוב בתשובה, מה נקרא תשובה? אומרת הגמרא באותו דבר שהיה החטא, בזה תתקן. דוגמה, אדם שדיבר לשון הרע, הוא רוצה עכשיו לתקן את החטא. נכון, הוא ילמד ספרי מוסר על לשון הרע, אבל מתי החטא יהיה כפרה אמיתי?

יגיע עכשיו שלב שיכול לדבר לשון הרע, יש לו איזה דבר לספר, ואם הוא יספר את זה, זה יהיה לשון הרע. אבל הוא עוצר ואומר, "לא! רחמנא ליצלן נכשלתי בחטא לשון הרע, אני לא מוכן עוד פעם להיכשל." אני עוצר את עצמי, מתאפק. זה נקרא תשובה אמיתית. כך אומרים חכמינו הקדושים. הגמרא מתבטאת עוד יותר, באותו מקום ובאותו חטא. לדוגמה, אדם ישב במקום, הוא ראה שמה סכום כסף. הוא יודע ברור שאף אחד לא רואה, אין מצלמות, אין שום דבר. לא יכל לשלוט ביצרו רחמנא ליצלן ולקח את הכסף לעצמו. הוא נכשל ב"לא תגנוב".

הוא רוצה לשוב בתשובה. אז כמובן תשובה, הדבר הראשון, אם גנבו, צריכים לדאוג שהכסף יוחזר לבעליו. או שפתשיבה, אדם שגנב כסף אפילו יתוודה ויביא קורבנות ויצום, הכל, יבכה, אם הוא לא החזיר את הכסף לבעליו, אז זה לא נקרא תשובה אמיתית. אבל, הוא כבר החזיר את הכסף. במה הכפרה בשלמות?

היה לו הזדמנות עוד פעם לגנוב כסף, הוא מצא דבר כסף, היה לו אפשרות, ידע ברור אין כאן שום מצלמה, אף אחד לא יבחין בו שהוא לקח את זה, והוא מתאפק. כי הקדוש ברוך הוא אמר "לא תגנוב". זה נקרא התשובה האמיתית. כך אומרים חכמינו הקדושים. מוריי ורבותיי, חכמינו הקדושים במסכת גיטין, בסוגיה של חורבן בית המקדש, חכמינו הקדושים מספרים את הסיפור של קמצא ובר קמצא, שכל ילד יודע את הסיפור. מה היה שמה? סיפור שעל פי דרך הטבע, אין לה שום הבנה, אין לה שום הבנה. אדם, נכון, היה לו מסוכסך. נכון, הוא היה לא היה ידיד שלו אלא להפך, אבל הוא בא לסעודה בטעות. אז לא היית יכול להתגבר לא לבייש אותו?

הוא מבקש ממך, אני מוכן לתת לך כסף של המנה שעולה. אני מוכן לשלם חצי הסעודה. הוא מפסיף ועולה דרגה, מוכן להוסיף כל הסעודה שעשית עכשיו. ג'נטלמן, מי לא היה שש ושמח? הוא עושה אירוע ובא אדם ואומר, "כמה עלה האירוע? ככה, בבקשה, קח את כל הסכום". אדם רוקד משמחה. פה נכנס בו אגו, אגו כזה רחמנא ליצלן, אכזרי. הוא מוכן לוותר, יכול עכשיו להרוויח את כל הכסף, לא, אתה תצא מכאן. וחכמינו הקדושים אומרים,

שהוציא אותו באופן מאוד מבוזה, הוא מאוד נהיה מבוייש. ואז התחיל כל הצרות. הלך לקיסר, להלשין על עם ישראל, וזה הביא רחמנא ליצלן את חורבן בית המקדש. בשתי דפים אחרי הסיפור הזה, גיטין נ"ז, אומרת הגמרא, אמר רבי אלעזר, "בוא וראה כמה גדול כוחה של בושה". לשון קודשו של חכם, בוא וראה, כמה גדול כוחה של בושה. הקדוש ברוך הוא אומר, אני הוא שחרבתי את ביתי, שרפתי את היכלי, ביישו אדם, לא צריך את הבית המקדש, לא צריך את הקורבנות שלכם, לא צריך את הקודשי הקודשים שלכם, שום דבר. אתם ביישתם אדם, אני זה שהולך עכשיו להחריב את הבית שלי. רבותיי, מי שלומד חומש פרשת תרומה, שהקדוש ברוך הוא מבקש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". שמי שלומד תנ"ך, איך היה הבניין של שלמה המלך, שנזכר הסופר, מה שחז"ל בספר יחזקאל מספרים, את היופי, את ההוד והדר, בכל דבר ודבר היה מושקע כל כך הרבה, שבניין בית המקדש, בית מקדשנו ותפארתנו, יהיה בשיא היופי, בשיא הפאר, העוז והכבוד להקדוש ברוך הוא. את זה הקדוש ברוך הוא אומר לא צריך. אני, הקדוש ברוך הוא שאומר, "ריח ניחוח אישה להשם", רוצה קורבנות, רוצה שיהיה רצוי לפניי. אמת, ביישו אדם, לא צריך. החרבתי ביתי, שרפתי היכלי, והגלתי את בניי לבין אומות העולם. הרי זה לא לא מובן בהסבר הפשוט, לא מובן. כי ממי מדובר כאן? מבר קמצא, שעם הפעולה שהוא עשה, רואים איזה אדם היה לו במצב לא טוב. נכון, ביישו אותך. בושה, זה איום ונורא. אתה הולך להמית אסון על כל עם ישראל. רבותיי, לא לשכוח. לא לשכוח. איפה הסיפור הזה היה?

איפה היה השליט, הקיסר הזה? ברומא. סיפור שלא של יום אחד הוא הלך שמה, ולא של יומיים וגם לא שבוע. תהליך של הרבה זמן. הלוך וחזור. האם בתוך כל הזמן הזה לא התחיל אצלו לבד חשיבה, מה אני עושה?

מה אני עושה? נכון, ביישו אותי, אז לכן אני הולך עכשיו להלשין על כל עם ישראל לקיסר, ואני אעשה כאן דבר, אני אטיל מום בקורבן שלא יקריבו את זה, וככה הקיסר ודאי יביא אסון לעם ישראל. הכל הוא שכח, ביישו אותו, אין רחמים רחמנא ליצלן. אז מה רואים? שהבר קמצא הזה לא היה צדיק גדול כזה. ועל אדם הזה הקדוש ברוך הוא אומר, ביישו אותו, אני שורף את הבית המקדש, מחריב את הבית ומגלה את הבנים שלה בגלות שלי 1957 שנה.

הסבר פשוט מה שכתוב במהר"ל ובעוד ספרים. הקדוש ברוך הוא ברא את היהודי בצלם אלוקים. כל אדם "ויפח באפיו נשמת רוח חיים", בצלם אלוקים עשה את האדם. הקדוש ברוך הוא, המקור של הרחמים. הקדוש ברוך הוא, מקור של החסד. הקדוש ברוך הוא המקור, הדוגמה, כמה הוא מעלים עין שאדם עושה לו דבר לא טוב, כדי שהאדם לא יתבייש. על אף שהקדוש ברוך הוא רואה את הכל, הקדוש ברוך הוא יודע את הכל, על אף כל זאת רואים שהקדוש ברוך הוא, הרבה פעמים שרחמנא ליצלן אדם עשה דבר לא טוב, ולפעמים דבר מאוד מאוד לא טוב, ורואים הנהגה של הקדוש ברוך הוא, חסד ורחמים. למה? כי הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל. הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות, אם אדם עשה דבר לא הוגן, שעל המקום זה יתגלה ברבים ואדם יתבייש, ואז יהיה רחמנא ליצלן ודאי היה מפסיק הרבה דברים לא טובים בעם ישראל, אם הדברים שעושים לא טוב היה מתגלה תיכף ומיד ברבים. המון אנשים היו מונעים את עצמם מלעשות דברים לא לא טובים. אלא, הקדוש ברוך הוא סבלן, הוא סובל וסובל וסובל כמו הלשון קודשו של רבי משה מקורדוברו, הרמ"ק, שהוא חיבר את הספר תומר דבורה, שם הוא מסביר שהקדוש ברוך הוא הוא סובל עלבון שמלעיבים אותו. הוא נותן כוח לאדם, והכוחות שהקדוש ברוך הוא נותן באדם, מהכוחות האלו אדם חוטא, עושה נגד רצונו. אם הקדוש ברוך הוא לא היה סבלן ולא היה וותרן, הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות חלילה וחס, שתוך שנייה שאדם עשה דבר נגד רצונו יתברך שמו, רחמנא ליצלן, שאדם לא יוכל לתפקד מבחינה גופנית. הוא סובל, וסובל, וסובל. אומר הקדוש ברוך הוא: אני מבליג, אני רואה את מה שאתם עושים מיליון דברים, ואני מכסה את פשעיכם ואת עוונותיכם, כדי לא לבייש אתכם. ביישתם אדם בצורה כזו, לא צריך בית המקדש. לא צריך בית המקדש. אם אתם לא מסוגלים להבין כמה גודל כוחו של בושה לבייש אדם, אין צורך בבית המקדש. איי, עם ישראל בוכים ונאנחים מהצרות. אמת. הקדוש ברוך הוא רוצה, אני רוצה חזרה, תוכיחו את עצמכם שהכבוד של הזולת אצלכם חשוב לאין ערוך. מוריי ורבותיי, קשה לי. לא אני האדם שמותר לדבר. אבל כשיש צער, יש צרה, כששריפה משתוללת, אדם לא יגיד אני לא מכבה אש ואני לא יביא ספלים של מים. כל האדם ישתדל לעשות מה שביכולתו כדי לכבות את השריפה. השריפה משתוללת כבר 1957 שנים. אי אפשר יותר, אי אפשר. ולא מדברים על הצרות, רחמנא ליצלן, מה שעם ישראל סובלים כל השנים. לא מדברים רק מהתקופה האחרונה, כמה דם קדוש, כמה דם טהור, דם של כל כך הרבה חללים, של יהודים שרחמנא ליצלן נהרגו באופנים נוראים על ידי הערבים ימח שמם וזכרם. ולא דווקא בדרום, לא דווקא בצפון, אלא בכל העולם כולו. הרשעות, האכזריות כנגד כל מי שנקרא יהודי, רחמנא ליצלן, אין לזה הסבר. מה אנחנו עשינו להם? מה אנחנו עשינו לגויים? מה הם רוצים מאיתנו?

לא רוצים שום דבר. גוי לא יכול לסבול יהודי. רבי שמעון בר יוחאי כבר קבע הלכה בידוע שעשיו שונא ליעקב. סובלים סבל נוראי. וכל אחד שואל, ריבונו של עולם, עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר? רוצים כבר את הגאולה. מוריי ורבותיי, אני מדבר כמו יהודי פשוט. אני משתמש עם דברי חז"ל. חכמינו הקדושים אומרים, איכן, איך דומה, מה נקרא תשובה?

התשובה מה שחז"ל אומרים, אותו חטא שחטאו והדבר שחטאו בו, זה בסיעתא דשמיא, בסיעתא דשמיא בזה יעשו תשובה. אנחנו, החטא היה שביישו אדם. יש באפשרותנו לקבל מהיום ואילך. נשתדל. ייתכן שאדם פגע בנו. אמת. הוא פגע, הוא עשה דבר לא טוב. אני אלך ואפגע בו חזרה? ומי מדבר עוד לפגוע בו מילולי, לעקוץ אותו, להכאיב אותו? ומי מדבר אם האדם עומד שם לפעמים, האישה, הילדים שלו, ואני מבייש אותו?

הרי זה בושה נוראה ואיום, וזה עלול להחריב בתים כשאשה רואה שמביישים את הבעל, או שבעל רואה מביישים את האשה. מי מדבר כשהילדים רואים שמביישים את האבא שלהם או את האמא שלהם ברבים. מה רחמנא ליצלן זה עלול להביא. יהודים יקרים, אין לי את הכוח יותר לדבר. אבל אנא, בואו, בואו נפתח עיניים. מי האמין ש-1957 שנים, כמות של שנים כל כך רבים, עם ישראל עוד לא נושע, עם ישראל עוד לא נגאלו? האם היה לאחד הווא אמינא כזו? שנה שעברה סיפרתי, אנשים שזכרו את זה. הרבי מסאטמר זצ"ל היה פעם הראשונה שלו בארץ ישראל לפני כמעט כמעט 100 שנה. היום זה תשפ"ה, הוא הגיע בתרצ"ד, תשעים שנה. הוא הגיע לקבר רחל, הוא התחיל לבכות שמה בכיות נוראות, ואמר ככה: אמא, שעם ישראל הלכו בגלות, כך כתוב בתורה, כך כתוב בחז"ל. עם ישראל הלכו בגלות שלקחו אותם לבבל, הרשע נבוכדנצר ונבוזראדן. הם נעצרו בקבר רחל והתחילו לבכות, ואת קמת מהקבר. כך כתוב בפסוק. כך אומר הפסוק, וכך הקדוש ברוך הוא אומר לה. הפסוק אומר, "רחל מבכה על בניה, כי איננו, מאנה להתנחם". הקדוש ברוך הוא אומר לה, "מנעי קולך מבכי, יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולך". את הסכמת, קיבלת את זה והפסקת לבכות. והוא התחיל לבכות, הרבי מסאטמר זצ"ל, בכיות נוראות ואמר, רחל אמנו, תגידי, שהקדוש ברוך הוא אמר לך את הדברים האלו, היה לך הווא אמינא שזה יקח כל כך הרבה שנים?

שכל כך הרבה שנים יקח במתי שבכי, שיקויים הנקודה ושבו בנים לגבולך. לא, לא האמנת. אז אם כן, את מותר לך לחזור לבכות. תחזרי לבכות, תגידי, אבא, אתה אמרת לי, אמרת לי, מנעי קולך מבכי. למה? ושבו בנים לגבולך, יש תקווה לאחריתך. לא האמנתי שזה יקח כל כך הרבה שנים. אם הייתי יודעת שזה יקח כל כך הרבה שנים, לא הייתי מוכנה להפסיק לבכות. וככה הוא המשיך שמה למרר בבכי נורא עד למאוד, שכל האנשים שהיו אז בקבר רחל בכו איתו יחד.

מוריי ורבותיי, נכון, כל אדם יש לו את האגו שלו. אבל לבייש אדם, אדם מוכן לעשות חשבון לעצמו אם היו מביישים אותו ברבים, מה היה קורה?

אם חכמינו הקדושים אומרים, "בוא וראה כמה גדול כוחה של בושה", שהקדוש ברוך הוא אמר אני לא צריך בית המקדש. הקדוש ברוך הוא שרף את הבית המקדש מפני שביישו מי? לא את צדיק הדור, לא את גאון ישראל וקדושו. בר קמצא, שאם מותר לומר, הפעולה שהוא עשה, זה שפל ובזוי. נכון, ביישו אותך, זה איום ונורא. אבל לא עושים צעד כזה שאתה יודע שאתה ממית אסון לעם ישראל. ועל אדם כזה הקדוש ברוך הוא אומר כואב לי אם ביישו אותו, ואני לא צריך בית המקדש. אנחנו מבקשים שייבנה בית המקדש. אולי בלילה הזה, אולי מותר לנו להרים את ההשגות שלנו ולצאת מהנעליים הקטנים, ולהפסיק עם השטויות, להפסיק עם ההבלים, על כל דבר ודבר לעשות עסק. לאדרבה, להשקיע כוח, מה אני יכול לעשות? להרים את הכבוד של הזולת. הזולת יכול להיות לפעמים שכן, לפעמים חבר, לפעמים הילדים בבית. האם לילד בבית מותר לבייש? ודאי אבא ואמא עליהם מוטל את המצווה לחנך את הילדים. אבל עם כל זאת החזון איש זצ"ל דרש ותבע מהורים ואמר, ודאי צריכים להשקיע את מיטב החינוך. להיזהר לא לבייש ילד ברבים. אדם יגיד מה פירוש? אני מבייש אותם בבית שלי, הם כולם ילדים שלי, אז מה יש? הבושה לא כל כך גדולה. לא כל כך גדול?

ילד לא מתבייש כשביישו אותו נגד האחים והאחיות? ומי מדבר אדם שכבר זכה לחתן כמה ילדים ויש כמה כלות בבית, או חתנים, וביישו ילד או ילדה, והגיסה או הגיס רואים. הרי הצער של הילד או הילדה, אוי אוי ונורא. חינוך ודאי. לא לעשות טעות חינוך ודאי. לחנך ולהעיר, אבל למנוע לא לבייש אפילו ילד בבית כנגד ילד אחר. זה לא דבר קל, זה דבר קשה. אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, תבנה בית המקדש. הקדוש ברוך הוא יראה איך אנחנו נזהרים לא לבייש אדם. שוב, חלילה וחס אם אדם לא עמד וביש מישהו, ולשני יש אפשרות לבייש אותו. ויש לו די דברים אם הוא יפתח את הפה, ההוא יתגולל ויתבוסס מבושה. והוא מתעלה. האם יש התעלות יותר גדולה מזו? האם יש יותר התעוררות שייתכן שבאותו רגע הקדוש ברוך הוא אומר, או, עכשיו הגיע הרגע לגאול את עם ישראל. אדם שביישו אותו ויש לו מה לענות ויש לו מה להגיב, הוא בולם את הפה, הוא נושך שפתיו, לא לבייש יהודי. יהודים יקרים, איזה שמחה יהיה כשהמשיח יבוא ומיליוני מיליוני יהודים, מהאבות הקדושים, שבטים, תנאים, אמוראים, יהיו. ומשיח יצביע, בזכות היהודי הזה באתי, וגאלתי והיה לכם את הגאולה. ישאלו למשיח, מה מעשיו של היהודי הזה?

הוא יגיד הקדוש ברוך הוא אמר לי, משיח, שמעת מה שקרה?

ביישו פלוני אלמוני בבושה גדולה והיה לו מה להגיב, היה לו מה לענות, אבל נשך שפתיים, סגר את פיו, לא לבייש. הגיע עת גאולתכם. במה שחטאנו? בלבייש יהודי. בואו יהודים יקרים. כל שבת ושבת, מקדשים על היין, מכסים את החלות. למה?

הטור בשולחן ערוך, שלאדם יש לחם ויין, מבחינה הלכתית אתה צריך לברך קודם המוציא לחם מן הארץ. זה נקרא ברכה יותר חשובה מהגפן. אז בעצם, היינו צריכים לקדש על החלות, אבל מקדשים על היין. חכמינו במסכת פסחים יש להם לימוד למה מקדשים על היין.

מכסים את החלה, שהחלה לא תראה את הבושה שלוקחים את היין ומקדשים, ולא על החלות. מוריי ורבותיי, אני שואל, אבל שאלה, אולי אסור לשאול שאלה כזו, כי צריכים להיזהר, לא חלילה וחס שלא ייצא, חלילה וחס, אפילו מיליגרם תלוי ראש. אם היה אדם היום, רב שמכובד, מקובל על כל גווני הקשת, גדול בישראל שמקובל על כל גווני הקשת. והוא היה אומר לנו, שיש עניין, אם זה לא, אם זה לא היה נפסק בשולחן ערוך, היה אומר לנו, בשבת לכסות את החלות, החלות עלולות להתבייש שמקדשים על היין ולא על החלות. כידומני, שהרבה אנשים היו אומרים, לא יודעים מה הוא רוצה מאיתנו. חלה יכולה להתבייש? יש לה מוח? יש לה לב? יש לה עיניים? או רואה? היא לא רואה. מה פירוש? אבל התקנה הזאת תיקנו לנו חכמינו הקדושים. אותו דבר בליל הסדר, שאומרים "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", מכסים את המצות, מגביהים את הכוס. כדי שהמצה לא תתבייש, שעכשיו מגביהים את הכוס, שכוס השני זה רק דרבנן, ומצה זה דאורייתא. אולי תגידו לי ממתי המצה קיבלה עיניים ורואה איך שאתה מרים את הכוס? היא לא רואה. החלות לא רואות, אבל אם השולחן ערוך וחכמינו הקדושים אמרו לנו ככה, פירושו שהם ידעו. שאפילו דבר שזה דומם, החלה היא דומם. אתה לוקח את היין, מקדש על היין ולא על החלה. זה בעצם נקרא פגעת, פגיעה נוראה, בושה נוראה לחלה. למה לא מקדשים, לא עושים קידוש על החלה. לכסות את החלות. החלה לא תתבייש, לא תיפגע. כל שבת ושבת זוכרים ומזכירים את השבת לקדשו. אולי אני חושב הרגע בזכותכם. הרמב"ן זצ"ל מסביר למה כל יום בשיר של יום אומרים, היום יום ראשון בשבת, היום יום שני. מה המילים, היום יום ראשון בשבוע, למה צריכים להוסיף את המילה בשבת?

אומר הרמב"ן, הפסוק אומר "זכור את יום השבת לקדשו", אז יש מצווה יום יום להזכיר את השבת. על ידי זה שאתה אומר היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת, ככה כל השבוע, אז בעצם זכרת כבר את השבת, קיימת את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו". כך אומר הרמב"ן זצ"ל. אם מותר לומר, עם הדרך שלו. הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו, וככה תיקנו לנו חכמים הקדושים, לומר יום יום, היום יום ראשון בשבת, וככה כל יום. רק רגע, מה אני רוצה כאן להזכיר את השבת? הרמב"ן שמענו. עוד דבר. שבת זה היום שאנחנו מקבלים תמונה, מקבלים שיעור מוחשי, שיעור חי. כל ליל שבת מקדשים על היין, תכסה את החלה, החלה לא תתבייש. איו, החלה דומם? אמת. הקדוש ברוך הוא תובע גם עלבון של דומם.

כל יום אדם מתפלל, אומר היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת. כך כל יום, הוא נזכר בשבת. אנחנו מקבלים מוסר נפלא, לקח מוסרי בקידוש. אנחנו מקדשים על היין, ונזהרים לכסות את החלה על אף שהוא דומם. אז כמה עלינו להיזהר לא לבייש אדם שהוא חי והוא מדבר, והוא לא דומם. אולי הרגע הזה, בזכותכם, עולה ברעיוני. הגמרא אומרת במסכת שבת, שמי שאומר "ויכולו השמיים", הוא עושה קידוש, הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא בבריאת שמיים. גמרא נוספת, הוא מעיד עדות על בריאת שמיים וארץ. הקדוש ברוך הוא, שברא את העולם, שהקדוש ברוך הוא עשה את העולם, הוא לקח את הכל בחשבון, שלא תהיה פגיעה באף דבר. על ידי זה שאתה אומר "ויכולו", כלומר, אתה רוצה להיות שותף עם הקדוש ברוך הוא, אומרים לך, שותף נקרא, השותפות הוא הדדי. השותף שלך, הקדוש ברוך הוא, נזהר מאוד בכבוד של השני. גם אתה תהיה זהיר לא לבזות את השני. אין ספק, שבסיעתא דשמיא, הפעולה הזאת, ודאי עוד פעולות, כמו שאמרנו מקודם, ונבנה אותה בקרוב בימינו. אבל בפרט הדבר הזה, שזה הביא את חורבן בית המקדש, על ידי הזהירות המופלגת, שנשתדל בסיעתא דשמיא, להסתכל על כל יהודי במבט חיובי. איי, על אף שעם העיניים שלי יש לי דברים שאני רואה עליו ויודע בבירור שלא בסדר, אתה לא השופט הארץ. הקדוש ברוך הוא אדון העולם. אתה אדם. דוד המלך אומר, "וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך". הוא לא אומר חמישים שנות חיים, כל ימי חייך. האם בירושלים יש רק טוב? ודאי שלא. "וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך", אין לו הפסקה. כל החיים אני לא רוצה לראות את הרע של ירושלים, בטוב ירושלים. הרבי רבי אלימלך זצ"ל מליז'נסק אומר, "שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם". הוא מדגיש, אני יודע בבירור שלחבר שלי יש לו חסרונות, אני רוצה לראות את המעלה, אני לא רוצה לראות את החיסרון. אולי, "וראה בטוב ירושלים". רוצים שירושלים כבר יהיה טוב, כבר יקוים, ירושלים עיר חוברה ברחמים תשוב.

יכולים בסיעתא דשמיא, עם הפעולה הזאת, עם הרבה פעולות, אבל הפעולה הזאת מתבקשת מאוד, בפרט שלצערנו הגדול, הכבוד של עם ישראל בעולם למרמס ולבושה ולביזיון. כל אומות העולם, ללא יוצא מן הכלל. לא מדברים מהעם הערבי, הישמעאלי, ימח שמם וזכרם. כל אומות העולם ללא יוצא מן הכלל. עם ישראל בעיניהם לבושה ולמרמס ולביזיון. אנחנו, שנכבד אחד את השני, נסתכל במבט חיובי אחד על השני. ודאי הקדוש ברוך הוא יגיד, אתם מתנהגים ככה, יש כאן התעוררות דלמטה, מעוררים כאן עם הפעולה הזאת, אני הקדוש ברוך הוא אעורר רחמים וחסדים למעלה, שאני אשלח משיח צדקנו. הוא יבוא לגאול. הכבוד שלכם יהיה לאין שיעור, לאין ערוך. יקוים הפסוק, "ונגלה כבוד השם וראו כל בשר יחדיו כי פי השם דיבר". ייתן הקדוש ברוך הוא שכבר לא נצטרך יותר להתאבל על ירושלים, שלא נצטרך לשבת על הרצפה, רחמנא ליצלן, להתאבל על ירושלים. שיתעורר בשמיים זכות וחסד ורחמים. הקדוש ברוך הוא, שהוא מתגאה עם עם ישראל, הוא אומר "בנים אתם להשם אלוהיכם", אומר "בני בכורי ישראל". הוא כבר יחיש ויזרז ויקרב את הגאולה. יקבץ את כל עם ישראל מארבע כנפות תבל לירושלים עיר הקודש, עם משיח צדקנו וגואלנו, שנזכה עם העיניים לראות, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". שיתקיים מחדש, שנזכה לראות כהנים בעבודתם, לווים בדוכנם, וישראל במעמדם. אמן, כן יהי רצון.

כל הלשון, עולם שלם של תוכן איכותי.