הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה יש בכללן חמש מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) להיות תפילין על הראש; (ב) לקושרן על היד; (ג) לקבוע מזוזה בפתחי השערים; (ד) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו; (ה) לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיו לו שני ספרי תורה. וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו. הלכות תפילין פרק א א,א ארבע פרשייות אלו--שהן "קדש לי" (שמות יג,ב), ו"והיה כי יביאך" (שמות יג,יא) שבספר ואלה שמות, ו"שמע" (דברים ו,ד), ו"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג)--הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפין אותן בעור, ונקראין תפילין; ומניחין אותן על הראש, וקושרין אותן על היד. ואפילו קוצו של אות אחת מארבע הפרשייות, מעכב את כולן מן התורה, עד שיהיו נכתבות שלמות, כתקנן. א,ב וכן שתי פרשייות שבמזוזה--שהן "שמע" (דברים ו,ד) "והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג)--אפילו אות אחת משתי הפרשייות, אם חסר קוצו, עיכב מן התורה, עד שיהיו שתיהן נכתבות שלמות. וכן ספר תורה שחסר אפילו אות אחת, פסול. א,ג עשרה דברים יש בתפילין--כולן הלכה למשה מסיניי, וכולם מעכבין; לפיכך אם שינה באחת מהן, הרי התפילין פסולות. שניים מהן בכתיבתן, ושמונה בחיפויין וקשירת רצועותיהן; ואלו הן השניים שבכתיבתן--שכותבין אותן בדיו, ושיהיו נכתבות על הקלף. א,ד כיצד מעשה הדיו: מקבצין העשן של שמנים, או של זפת ושעווה וכיוצא בהן; וגובלין אותו בשרף האילן, ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה ודכין אותו, עד שייעשה רקיקין; ומייבשין אותו, ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה, שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו--שאם תמחקנו, יימחק. וזה הוא הדיו שמצוה מן המובחר, לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות; ואם כתב שלושתן במי עפצא וקלקנתוס, שהוא עומד ואינו נמחק--כשרים. א,ה אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיניי, שיהיו כותבין בדיו--למעט שאר מיני צבעונים, כגון האדום והירוק וכיוצא בהן: שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת, בשאר מיני צבעונין או בזהב--הרי אלו פסולין. א,ו שלושה עורות הן--גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד: לוקחין עור הבהמה או עור החיה, ומעבירין שיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצא וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל. א,ז ואם לקחו העור אחר שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושין, עד שייעשה שני עורות--אחד דק, והוא שממול השיער, ואחד עבה, והוא שממול הבשר--ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו: זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה שממול הבשר, נקרא קלף. א,ח הלכה למשה מסיניי, שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער; ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר; ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער. וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר--פסל. א,ט אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיניי, אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר; ולא נאמר גוויל, אלא למעט הדוכסוסטוס, שאם כתב עליו, הספר פסול. וכן אם כתב המזוזה על הקלף או על הגוויל, כשרה; לא נאמרה על הדוכסוסטוס, אלא למצוה. א,י אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, על גבי עור בהמה טמאה וחיה ועוף הטמאין; אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף הטהורים, ואפילו נבילות וטריפות שלהן. ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור, מפני הזוהמה, שאין זוהמתו פוסקת בעבדה. א,יא גוויל של ספר תורה, וקלף של תפילין או של ספר תורה--צריך לעבד אותן לשמן; ואם עיבדן שלא לשמן, פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי--פסולין, אף על פי שאמרנו לו לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין: שהגוי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו. לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו--אם עשהו הגוי, פסול. ומזוזה, אינה צריכה עבדה לשמה. א,יב הלכה למשה מסיניי, שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה, אלא בשרטוט; אבל תפילין, אינן צריכין שרטוט, לפי שהן מחופין. ומותר לכתוב תפילין ומזוזות, שלא מן הכתב, שהכול גורסין פרשייות אלו; אבל ספר תורה, אסור לכתוב בו אפילו אות אחת, שלא מן הכתב. א,יג ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין, יישרפו. כתבן גוי, או ישראל משומד, או מוסר, או עבד, או אישה, או קטן--הרי אלו פסולין וייגנזו: שנאמר "וקשרתם . . . וכתבתם" (דברים ו,ח-ט; דברים יא,יח-כ)--כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה, הוא שכותב. נמצאו ביד מין ואין ידוע מי כתבן, ייגנזו; נמצאו ביד גוי, כשרים. ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן הגויים ביתר על דמיהן, שלא להרגיל אותם לגונבם ולגוזלם. א,יד ספר תורה תפילין ומזוזות, שכתבן על גבי עור בהמה וחיה ועוף הטמאים, או על גבי עורות שאינן מעובדין, או שכתב ספר תורה או תפילין על עור שלא עיבדו לשמן--הרי אלו פסולין. א,טו הכותב ספר תורה תפילין ומזוזות, ובשעת כתיבה לא הייתה לו כוונה, וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן, שלא לשמן--פסולין. לפיכך הכותב את השם--אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; היה כותב שניים שלושה שמות--הרי זה מפסיק ביניהן, ומשיב. א,טז הטובל את הקולמוס לכתוב את השם--לא יתחיל מאותו השם, אבל מתחיל הוא מאות שלפניו. שכח לכתוב את השם, תולה אותו בין השיטות; אבל מקצת השם בשיטה ומקצתו תלוי, פסול. ובשאר התיבות--אם שכח, כותב מקצת התיבה בשיטה ומקצתה למעלה. במה דברים אמורים, בספר תורה; אבל במזוזות ותפילין, אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אפילו אות אחת, גונז מה שכתב וכותב אחרת. ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד, ועל מקום המחק, בכולם. א,יז כותבי ספרים תפילין ומזוזות, אסור להם להפוך את היריעה על פניה; אלא פורס עליה בגד, או כופלה. א,יח ספר תורה תפילין ומזוזה, שאמר הסופר אחר שיצאו מתחת ידו, לא כתבתי האזכרות שבהן לשמן--אינו נאמן לפוסלן, אבל נאמן להפסיד כל שכרו. ולמה אינו נאמן לפוסלן--שמא לא נתכוון אלא להפסיד על הלוקח, או על זה ששכרו, ודימה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות. לפיכך אם אמר ספר תורה זה, או תפילין אלו, עורות שלהן, אינן מעובדות לשמן--מתוך שנאמן להפסיד שכרו, נאמן לפוסלן: שהרי הכול יודעין, שאם אין העורות מעובדים לשמן, אין לכולן שכר. א,יט אין כותבין תפילין ומזוזות, אלא בכתב אשורי. והתירו בספרים, לכותבן אף ביווני בלבד; וכבר נשתקע יווני מן העולם, ונשתבש ואבד--לפיכך אין כותבין היום שלושתן, אלא אשורי. וצריך להיזהר בכתיבתן, כדי שלא תדבק אות לאות, שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה, פסולה; וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה, פסולה. לפיכך צריך להיזהר בצורת האותייות, שלא תדמה היוד לואו, ולא ואו ליוד; ולא כף לבית, ולא בית לכף; ולא דאל לריש, ולא ריש לדאל; וכן כל כיוצא בהן, עד שירוץ הקורא בהן. א,כ עור שהיה נקוב, לא יכתוב על גבי הנקב. וכל נקב שהדיו עוברת עליו--אינו נקב, ומותר לכתוב עליו; לפיכך מותר לכתוב על עור העוף שנתעבד. ניקב העור אחר שנכתב--אם ניקב בתוך האות כגון תוך הא או תוך מים, וכן בשאר אותייות--כשר. ניקב בירך של אות עד שנפסקה--אם נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, כשר, והוא, שלא תדמה לאות אחרת; ואם לא נשתייר ממנה מלוא אות קטנה, פסולה. הלכות תפילין פרק ב ב,א כיצד כותבין את התפילין: של ראש--כותבין ארבע הפרשייות על ארבעה קלפים, וגוללין כל אחד ואחד לבדו, ומניחין אותן בארבעה בתים שהן מחוברין בעור אחד; ושל יד--כותבין את ארבע הפרשייות בארבעה דפין על קלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחילתו, ומניחו בבית אחד. ב,ב וצריך להיזהר בפרשייות--שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה, פסלן. ושלוש הפרשייות הראשונות, כולן פתוחות; ופרשה אחרונה שהיא "והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), סתומה. ב,ג וצריך להיזהר במלא וחסר, עד שיהיו ארבעתן כתובות כמו שהן כתובות בספר תורה הבדוק: שאם כתב החסר מלא--פסל, עד שימחוק היתר; ואם כתב המלא חסר--פסל, ואין לו תקנה. ב,ד ואלו הן החסרות והמלאות שיש בארבע פרשייות אלו: [ד] ראשונה (שמות יג,א-י)--קדש לי כל בכור מלא, זכור מלא, בחזק חסר, הוציא מלא, יצאים חסר ואו, יביאך מלא, והאמרי חסר, והיבוסי מלא, לאבתיך חסר ואו, העבדה חסר, מצת חסר, השביעי מלא, מצות מלא, שאר חסר, גבלך חסר, בעבור מלא, לאות מלא, ולזכרון מלא, עיניך מלא, תורת מלא, הוצאך חסר יוד, החקה חסר, למועדה מלא. ב,ה פרשה שנייה (שמות יג,יא-טז)--והיה כי יבאך חסר, ולאבתיך חסר ואו, חמר חסר, בכור מלא, בחזק חסר, הוציאנו מלא, ויהרג חסר, בכור מלא, מבכר חסר, ועד בכור מלא, זבח חסר, וכל בכור מלא, לאות מלא, ידכה כתוב בהא, ולטוטפת חסר ואו אחרונה, עיניך מלא, בחזק חסר, הוציאנו מלא. ב,ו פרשה שלישית (דברים ו,ד-ט)--שמע, מאדך חסר, לבניך מלא, בביתך בלא יוד שנייה, ובקומך מלא, לאות מלא, ידך בלא יוד שנייה, לטטפת חסר שני ואוין, עיניך מלא, מזזות חסר ואו ראשונה, ביתך בלא יוד שנייה, ובשעריך מלא. ב,ז פרשה רביעית (דברים יא,יג-כא)--והיה אם שמע חסר, מצותי בואו אחת, יורה מלא, ומלקוש מלא, ותירשך חסר ואו, והשתחויתם מלא, יבולה מלא, הטבה חסר, נתן חסר, אתם חסר, לאות מלא, לטוטפת חסר ואו שנייה, עיניכם מלא, אתם חסר, בביתך בלא יוד שנייה, ובקומך מלא, מזוזות מלא, ביתך בלא יוד שנייה, ובשעריך מלא, לאבתיכם חסר ואו. ב,ח וצריך להיזהר בתגין של אותייות, והן כמו זיינין זקופות על האות שיש לה תג, כמה שהן כתובין בספר תורה; ואלו הן האותייות המתוייגות שבארבע פרשייות האלו: ב,ט פרשה ראשונה--יש בה אות אחת בלבד, והיא מים סתומה של "מימים" (שמות יג,י), עליה שלושה זיינין. ב,י פרשה שנייה--יש בה חמש אותייות, וכל אחת מהן הא, ועל כל הא מחמשתן ארבעה זיינין; והן הא של "ונתנה" (שמות יג,יא), והא ראשונה ואחרונה של "כי הקשה" (שמות יג,טו), והא של "ויהרג" (שם), והא של "ידכה" (שמות יג,טז). ב,יא פרשה שלישית--יש בה חמש אותייות, ואלו הן: קוף של "ובקומך" (דברים ו,ז), יש עליה שלושה זיינין; וקוף של "וקשרתם" (דברים ו,ח), יש עליה שלושה זיינין; וטית טית פא של "לטטפת" (שם), על כל אות משלושתן ארבעה זיינין. ב,יב פרשה רביעית--יש בה חמש אותייות, ואלו הן: פא של "ואספת" (דברים יא,יד), יש עליה שלושה זיינין; ותיו של "ואספת", יש עליה זין אחד; וטית טית פא של "לטוטפת" (דברים יא,יח), על כל אחת משלושתן ארבעה זיינין. ב,יג כל האותייות המתוייגות, שש עשרה; ואם לא עשה התגין, או הוסיף וגרע בהן--לא פסל. ב,יד [י] הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה, צריך לבודקן. לקח ממנו מאה קציצות, בודק מהן שלוש קציצות--או שתיים של ראש ואחת של יד, או שתיים של יד ואחת של ראש: אם מצאן כשרים, הוחזק זה האיש, והרי כולם כשרים, ואין השאר צריך בדיקה. ואם לקחן צבתים צבתים, כולן צריכות בדיקה, שחזקת הצבתים, מאנשים הרבה לקוחים. ב,טו [יא] הכותב תפילין בכתב ידו, או שלקחן מן המומחה, או משאר אדם ובדקם והחזירם לעורן--אינו צריך לבודקן פעם אחר, ואפילו אחר כמה שנים: כל זמן שחיפויין שלם, הרי הן בחזקתן, ואין חוששין להן, שמא נמחקה אות מתוכן או ניקבה. הילל הזקן היה אומר, אלו משל אבי אימא. הלכות תפילין פרק ג ג,א שמונה הלכות יש במעשה התפילין, כולן הלכה למשה מסיניי; לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן, פסל. ואלו הן: שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זווייות שוות; ושיהיה בעור של ראש, צורת שין מימין ומשמאל; ושיכרוך הפרשייות במטלית; ושיכרוך אותן בשיער על המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן; ושיהיו תופרין אותם בגידין; ושעושין להן מעברת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה, עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה; ושיהיו הרצועות שחורות; ושיהיה קשר שלהן, קשר ידוע כצורת דאל. ג,ב כיצד עושין תפילין של ראש--לוקחין עץ מרובע, אורכו כרוחבו כגובהו: ואם היה גובהו יתר על רוחבו, או פחות ממנו, אין בכך כלום; אין מקפידין אלא על אורכו, שיהיה כרוחבו. וחופרין בו שלושה חריצין, כדי שיעשה לו ארבעה ראשים כגון זה [איור הושמט כאן]. ולוקחין עור, ומרטבין אותו במים, ומחפין בו את העץ, ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ; ומכמשין אותו והוא רטוב, מכאן ומכאן, עד שעושין מן העור דמות שין שיש לה שלושה ראשים מימין המניח תפילין, ודמות שין שיש לה ארבעה ראשים משמאל המניח. ג,ג ומניחין את העור על העץ, עד שייבש; ואחר כך חולץ העור מעל גבי האימום של עץ, ונמצא העור שיש בו ארבעה בתים פנויין. מכניסין פרשה בכל בית, ומחזירין מקצת העור מלמטה; ותופרין אותו מארבע פינותיו, ומניחין מן העור שלמטה מקום שתיכנס בו הרצועה, כמו תובר, והוא הנקרא מעברת. ג,ד וכיצד עושין תפילין של יד--לוקחין עץ מרובע, אורכו כרוחבו, ויהיה גובהו כאצבע, או יתר על זה מעט או פחות מעט; ומחפין אותו בעור רטוב, ומניחין את העור על האימום עד שייבש; וחולץ העור, ומכניס ארבע הפרשייות במקום העץ, ומחזיר מקצת העור מלמטה; ותופרו מארבע פינותיו, ומניחין מן העור תובר, מקום הרצועה. ג,ה כיצד סידור הפרשייות בתפילין של ראש--מכניס פרשה אחרונה שהיא "והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג) בבית שהוא על ימין המניח; ו"שמע" (דברים ו,ד), סמוכה לה; "והיה כי יביאך" (שמות יג,יא), בבית שלישי סמוכה ל"שמע"; ו"קדש לי" (שמות יג,ב), בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין: כדי שיהא הקורא שפניו כנגד פני המניח, קורא על הסדר כגון זה [איור הושמט כאן]. ואם החליף סידור זה, פסולות. ג,ו תפילין של יד--כותבין אותה בארבעה דפין בעור אחד, ארוך כספר תורה, על סידורן בתורה כגון זה [איור הושמט כאן]; ואם כתבן על ארבעה עורות והניחן בבית אחד--יצא, ואינו צריך לדבקן. ג,ז כשהוא גולל הפרשייות, בין של ראש בין של יד, גולל אותן מסופן לתחילתן--עד שתמצא כשתפתח הפרשה, תקרא כל שיטה מתחילתה לסופה. ג,ח כשמכניסין את הפרשייות בבתים שלהן, כורכין אותן במטלית, ועל המטלית שיער, ואחר כך מכניסין אותן בבתיהם. ושיער זה, צריך להיות שיער בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן; וכבר נהגו כל העם, לכורכן בשיער זנב העגלים. ג,ט כשתופרין את התפילין, אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן. לוקחין הגידים שיש בעקב הבהמה או החיה, והם לבנים קשים, ומרככין אותן באבנים וכיוצא בהן עד שייעשו כפשתן, וטווין אותן ושוזרין אותן; ובהן, תופרין התפילין ויריעות ספר תורה. ג,י כשתופרין התפילין, תופרין אותן בריבוע. והלכה רווחת, שיהיו בכל צד שלוש תפירות, עד שיהיו הכול שתים עשרה תפירות, בין של יד בין של ראש; ואם עשה התפירות עשר או ארבע עשרה, עושה. וכל התפירות, יהיה החוט שלהן סובב משתי הרוחות. ג,יא וצריך שיגיע החרץ של תפילין של ראש, עד מקום התפר. ואם היה החרץ ניכר כדי שיהיו ארבעה ראשים נראין לכול, אף על פי שאין החרץ מגיע למקום התפר--כשרות; ואם אין חרצן ניכר, פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור, חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית; ומנהג פשוט, להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלושתן. ג,יב וכיצד עושין הרצועות--לוקחין רצועה של עור, רוחבה כאורך השעורה; ואם הייתה רחבה מזה השיעור, כשרה. ואורך רצועה של ראש, כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר, ותמתח שתי הרצועות מכאן ומכאן, עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט; ואורך רצועה של יד, כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר, ותמתח רצועה אחת עד אצבע אמצעית, ויכרוך ממנה על אצבעו שלוש כריכות ויקשור. ואם היו הרצועות ארוכות יתר על השיעורין האלו, כשרות. ג,יג ומכניס רצועה של ראש, בתובר שלה; ומקיף כמידת ראשו, וקושר קשר מרובע, כמין דאל. וקשר זה, צריך כל תלמיד חכמים ללומדו, ואי אפשר להודיע צורתו בכתב, אלא בראיית העין. וכן בשל יד, קושר קשר כמין יוד; ותהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר, כדי שירחיב ויקצר, בעת שירצה לקשור על ידו. ג,יד הרצועות של תפילין, בין של ראש בין של יד--פניהם החיצונים שחורים, וזו היא ההלכה למשה מסיניי. אבל אחורי הרצועות, הואיל ומבפנים הם, אם היו ירוקות או לבנות, כשרות; אדומות, לא יעשה שמא תיהפך הרצועה, וגנאי הוא לו. ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם, אלא כעין הקציצה--אם ירוקה, ירוקין, ואם לבנה, לבנים. ונואי הוא לתפילין, שיהיו כולן שחורות, הקציצה, והרצועה כולה. ג,טו העור שמחפין בו התפילין, ושעושין ממנו הרצועות, הוא עור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו נבילות וטריפות שלהן. ואם עשה מעור טמאים, או שחיפה תפילין בזהב--פסולות. ועור הרצועות, צריך עבדה לשמן. אבל העור שמחפין בו, אינו צריך עבדה כלל--אפילו עשהו מצה, כשר; ומקומות הרבה, נהגו לחפות אותן בעור מצה. ג,טז אין עושין התפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן, מפני השין שעושין בעור, כמו שאמרנו; לפיכך אם חיפן גוי, או תפרן--פסולות. והוא הדין לכל הפסול לכותבן, שלא יעשה אותן. ג,יז תפילין של ראש, אין עושין אותה של יד, ושל יד, עושין אותה של ראש--לפי שאין מורידין מקדושה חמורה, לקדושה קלה. וכן רצועה של תפילין של ראש, אין עושין אותה לתפילין של יד. במה דברים אמורים, בשלבשן; אבל תפילין של ראש שלא לבשה אדם מעולם, אם רצה להחזירה ליד, מותר. וכיצד הוא עושה--טולה עליה עור, עד שתיעשה אחת, וקושרה על ידו. ג,יח תפילין שנפסקו התפירות שלהן--אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שנפסקו שלוש תפירות אפילו זו שלא כנגד זו--הרי אלו פסולות. במה דברים אמורים, בישנות; אבל בחדשות, כל זמן שפני טבלה קיימת, כשרה. ואלו הן החדשות: כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין, והוא חזק ואינו נכרת--הרי אלו חדשות; ואם אין ראוי לתלות בו, אלא והוא נפסק--הרי אלו ישנות. ג,יט רצועה שנפסקה--אין קושרין אותה, ואין תופרין אותה, אלא מוציאה וגונזה, ועושה אחרת. ושיירי הרצועה פסולין, עד שיהיה אורכה ורוחבה כשיעור, או יתר עליו. ולעולם ייזהר להיות פני עור הרצועות למעלה בעת שקושר אותן על ידו, ועל ראשו. הלכות תפילין פרק ד ד,א היכן מניחין התפילין: של ראש--מניחין אותן על הקודקוד, שהוא סוף השיער שכנגד הפנים, והוא המקום שמוחו של תינוק רופס בו; וצריך לכוון אותן באמצע, כדי שיהיו בין העיניים, ויהיה הקשר בגובה העורף, שהוא סוף הגולגולת. ד,ב ושל יד--קושר אותה על שמאלו על הקיבורית, והוא הבשר התפוח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע: שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו, תהיה תפילה כנגד ליבו; ונמצא מקיים "והיו הדברים האלה . . . על לבבך" (דברים ו,ו). ד,ג המניח תפילין של יד על פס ידו, או של ראש על מצחו--הרי זו דרך המינות; העושה תפילתו עגולה כאגוז, אין בה מצוה כלל. איטר--מניח תפילין בימינו, שהיא לו כשמאל; ואם היה שולט בשתי ידיו--מניח אותה בשמאלו, שהיא שמאל כל אדם. ומקום קשירת התפילין ומקום הנחתן, מפי השמועה למדום. ד,ד תפילין של ראש, אינה מעכבת של יד, ושל יד, אינה מעכבת של ראש--מפני שהן שתי מצוות, זו לעצמה וזו לעצמה. וכיצד מברך עליהן--על של ראש, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות תפילין; ועל של יד, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין. ד,ה במה דברים אמורים, בשהניח אחת מהן; אבל אם הניח שתיהן--מברך ברכה אחת, להניח תפילין, וקושר של יד תחילה, ואחר כך מניח של ראש. וכשהוא חולץ, חולץ של ראש תחילה, ואחר כך חולץ של יד. ד,ו מי שבירך להניח תפילין וקשר תפילין של יד--אסור לו לספר, ואפילו להשיב שלום לרבו, עד שיניח של ראש; ואם שח, הרי זו עבירה, וצריך לברך ברכה שנייה על מצות תפילין, ואחר כך מניח של ראש. ד,ז תפילין--כל זמן שמניחן, מברך עליהן, אפילו חלץ ולבש מאה פעמים ביום. וכל המצוות כולן, מברך עליהן קודם עשייתן; לפיכך צריך לברך על התפילין של יד, אחר הנחה על הקיבורית קודם קשירה, שקשירתן, זו היא עשייתן. ד,ח כשחולץ אדם תפיליו להצניען בכלי, לא יניח של יד מלמטה ושל ראש מלמעלה, מפני שבשעה שהוא רוצה ללובשן, יפגע בשל ראש תחילה: ונמצא שמניחה ומוציא של יד, לפי שאין לובשין של ראש קודם של יד, ואסור לו לאדם להניח מצוה, ולעבור ממנה למצוה אחרת--אלא מצוה שתבוא לידו של אדם בתחילה, בה הוא מתעסק. לפיכך צריך להניח של יד למעלה, כדי שיפגע בה תחילה וילבוש על הסדר. ד,ט כלי שהכינו להניח בו תפילין, והניחן בו--נתקדש, ואסור להשתמש בו בדברי חול; הכינו ולא הניח בו, או שהניח בו עראי ולא הכינו--לא נתקדש, והרי הוא חול כמות שהיה. ואסור לתלות את התפילין, בין ברצועה בין בתפילה עצמה; אבל תולה הוא, את הכיס שהתפילין מונחין בו. ד,י זמן הנחת תפילין ביום, לא בלילה: שנאמר "מימים, ימימה" (שמות יג,י)--"חוקה" (שם) זו, היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים טובים, אינן זמן תפילין, שנאמר "והיו לך לאות" (ראה שמות יג,ט), ושבתות וימים טובים הן עצמן אות. ומאימתיי זמן הנחתן--מכדי שיראה את חברו בריחוק ארבע אמות ויכירהו, עד שתשקע החמה. ד,יא מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה, וחשיכה והן עליו--אפילו הן עליו כל הלילה, מותר; ואין מורין דבר זה ברבים, אלא מלמדין את הכול, שלא יניחו תפילין עליהן, אלא יחלצו אותן משתשקע החמה. וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה--עובר בלאו, שנאמר "ושמרת את החוקה הזאת, למועדה" (שמות יג,י). ד,יב היה בא בדרך ותפילין בראשו, ושקעה עליו החמה--מניח ידו עליהן עד שהוא מגיע לביתו, וחולץ. היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו, וקדש עליו היום--מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו, וחולץ; ואם יש בית סמוך לחומה שהן משתמרין בו, מניחן שם. ואם לא חלץ תפיליו מששקעה החמה, מפני שלא היה לו מקום לשומרן, ונמצאו עליו, כדי לשומרן--מותר. ד,יג כל הפטור מקרית שמע, פטור מן התפילין. קטן שיודע לשמור תפיליו--אביו לוקח לו תפילין, כדי לחנכו במצוות. חולי מעיים, וכל שאינו יכול לשמור את נקביו אלא בצער--פטור מן התפילין; וכל הטמאין, כולן חייבין בתפילין כטהורין. מצטער, ומי שאין דעתו נכונה ומיושבת עליו--פטור מן התפילין: שהמניח תפילין, אסור לו להסיח דעתו מהן. כוהנים בשעת העבודה, ולויים בשעה שאומרין שיר על הדוכן, וישראל בשעת מעמדן במקדש--פטורין מן התפילה, ומן התפילין. ד,יד חייב אדם למשמש בתפיליו, כל זמן שהן עליו, שלא יסיח דעתו מהן, אפילו רגע אחד--שקדושתן גדולה מקדושת הציץ: שהציץ אין בו אלא שם אחד; ואלו יש בהן אחד ועשרים שם של יוד הא בשל ראש, וכמותן בשל יד. ד,טו תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, שייזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה, כל זמן שהן עליו. לפיכך אסור לישן בהן, שינת קבע; ולא שינת עראי, אלא אם הניח עליהן סודר, ולא הייתה עימו אישה--ישן בהן שינת עראי: כיצד הוא עושה--מניח ראשו בין ברכיו, והוא יושב ויישן. ד,טז היו תפיליו כרוכין בידו--מותר לישן בהן, אפילו שינת קבע. ואינו אוכל בהן, אלא אכילת עראי; אבל אם נכנס לסעודת קבע--חולצן ומניחן על שולחנו עד שייטול ידיו, ואחר כך יניחם, ויברך על מזונו, והוא לבוש בהן. ד,יז היה לבוש תפילין, והוצרך לבית הכיסא--לא יניח תפיליו בחורים הסמוכין לרשות הרבים וייכנס, שמא ייטלום עוברי דרכים. כיצד יעשה--אפילו הוצרך להשתין מים, חולץ תפיליו בריחוק ארבע אמות, וגוללן בבגדו כמין ספר תורה, ואוחזן בימינו כנגד ליבו; וייזהר שלא תצא רצועה מתחת ידו טפח, ונכנס ועושה צרכיו. וכשייצא, מרחיק ארבע אמות מבית הכיסא, ולובשן. ד,יח במה דברים אמורים, בבית הכיסא הקבוע, שאין ניצוצות נותזות עליו; אבל בית הכיסא עראי--לא ייכנס בהן כשהן גלולין, אלא חולצן, ונותנן לחברו לשומרן. ואין מי רגליים כלין אפילו בבית הכיסא הקבוע, אלא בישיבה; ואם היה עפר תוחח, אפילו בעמידה. היה מקום קשה--יעמוד במקום מדרון, כדי שלא יינתזו ניצוצות עליו. ד,יט היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכיסא לעת ערב, ולא נשאר מן היום כדי ללובשן אחר שייצא--לא ייכנס בהן גלולין בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכיסא הקבוע. אלא כיצד יעשה--חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו, ונכנס. וכן אם הוצרך בלילה--מניחן בכלי, ואוחז הכלי בידו, ונכנס. ד,כ שכח ונכנס לבית הכיסא והוא לבוש תפילין--מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון, ויוצא וחולץ; אחר כך נכנס ועושה כל צרכיו: שאם יפסיק בעמוד ראשון, בין בגדולים בין בקטנים--יבוא לידי חולאים שיש בהן סכנה גדולה. ד,כא שכח ושימש מיטתו בתפיליו--הרי זה לא יאחוז לא ברצועה ולא בקציצה, עד שייטול ידיו; וייטלם, מפני שהידיים עסקנייות. ד,כב הנכנס למרחץ--מקום שבני אדם עומדין לבושין, מותר להניח תפילין; ומקום שבני אדם עומדין שם מקצתן ערומין ומקצתן לבושין, אינו חולץ תפיליו ואינו מניח שם תפילין לכתחילה; מקום שבני אדם עומדין שם ערומין, חולץ תפיליו, ואין צריך לומר, שאינו מניח. ד,כג לא יהלך אדם בבית הקברות, ותפילין בראשו, ואפילו בתוך ארבע אמות של מת, או של קבר; צריך לחלוץ תפיליו, עד שירחיק ארבע אמות. ולא ילבוש אדם תפילין, עד שיכסה ערוותו וילבוש בגדיו. הנושא משאוי על ראשו--חולץ תפילין של ראש, עד שיסיר המשאוי; אפילו מטפחת, אסור להניח על הראש שיש בו תפילין, אבל צונף הוא מצנפתו, על תפיליו. ד,כד בית שיש בו תפילין, או ספר תורה--אסור לשמש בו מיטתו, עד שיוציאם, או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין; אבל אם היה הכלי השני מזומן להן, אפילו היו עשרה כלים ככלי אחד הם חשובין. ואם הניחן כלי בתוך כלי, מותר לו להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, כדי לשומרן, ואפילו אשתו עימו במיטה. ד,כה קדושת תפילין, קדושה גדולה היא: שכל זמן שתפילין על ראשו של אדם, ועל זרועו--הוא עניו וירא, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה, ואינו מהרהר במחשבות רעות, אלא מפנה ליבו לדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו, כל היום--שמצותן, כך היא. אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה, או בלא ציצית, או בלא תפילין. ד,כו אף על פי שמצותן ללובשן כל היום, בשעת תפילה יתר מן הכול: אמרו חכמים, כל הקורא קרית שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו; וכל שאינו מניח תפילין, עובר בשמונה עשה--שהרי בארבע הפרשייות ציווה על תפילין של ראש, ועל תפילין של יד. וכל הרגיל בתפילין--מאריך ימים, שנאמר "אדוניי, עליהם יחיו" (ישעיהו לח,טז). הלכות מזוזה פרק ה ה,א כיצד כותבין את המזוזה--כותב שתי הפרשייות "שמע" (דברים ו,ד) ו"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג) על דף אחד, ביריעה אחת; ועושה לה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה, כמו חצי ציפורן. ואם כתבה בשניים בשלושה דפין, כשרה--ובלבד שלא יעשנה כזנב, או כמו עיגול, או כקובה; ואם עשה כאחת מאלו, פסולה. כתבה שלא על הסדר, כגון שהקדים פרשה לפרשה--פסולה. כתבה בשני עורות--אף על פי שתפרן, פסולה. ספר תורה שבלה, ותפילין שבלו--אין עושין מהן מזוזה; ולא מן הגיליון של ספר, אין כותבין עליו מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה, לקדושה קלה. ה,ב ומצוה לעשות הריוח שבין פרשת "שמע" (דברים ו,ד) ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), פרשה סתומה; ואם עשה אותה פתוחה, כשרה, לפי שאינה סמוכה לה, מן התורה. וצריך להיזהר בתגין שבה; ואלו הן, התגין שעושין במזוזה: ה,ג פרשה ראשונה--יש בה שבע אותייות, על כל אות ואות מהן שלושה זיינין; ואלו הן: שין ועין של "שמע" (דברים ו,ד), ונון ד"נפשך" (דברים ו,ה), ושני זיינין של "מזזות" (דברים ו,ט), ושני טיתין של "טטפת" (דברים ו,ח). ופרשה שנייה--יש בה שש אותייות, על כל אות מהן שלושה זיינין; ואלו הן: גימל של "דגנך" (דברים יא,יד), ושני זיינין של "מזוזות" (דברים יא,כ), ושני טיתין של "טוטפת" (דברים יא,יח), וצד של "על הארץ" (דברים יא,כא). ואם לא עשה תגין, או שהוסיף בהן, או גרע מהן--לא פסל. ואם כתבה שלא בשרטוט, או שלא דיקדק במלא וחסר, או שהוסיף בה מבפנים אפילו אות אחת--הרי זו פסולה. ה,ד מנהג פשוט, שכותבין על המזוזה מבחוץ, כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה, שדי; ואין בזה הפסד, לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין בה מבפנים שמות מלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות--הרי הן בכלל מי שאין להן חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים, לא דיי להם שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו היא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם. ה,ה ומצוה לכתוב "על הארץ" (דברים יא,כא) בשיטה אחרונה, בין בראש השיטה בין באמצע השיטה; ונהגו כל הסופרים לכתוב אותה בשתיים ועשרים שיטות, ו"על הארץ" בראש שיטה אחרונה. ואלו הן האותייות שבראש כל שיטה ושיטה, על הסדר: שמע, ה', הדברים, לבניך, ובשכבך, בין, והיה, מצוה, בכל, יורה, עשב, פן, והשתחויתם, השמים, ואבדתם, ושמתם, אתם, אתם, בדרך, ובשעריך, אשר, על הארץ. ה,ו כשכופלין אותה, גוללין אותה מסוף השיטה לתחילתה, עד שתמצא כשיפתח הקורא לקרות, יקרא מראש השיטה לסופה. ואחר שגוללה, מכניסה בשפופרת של קנה או של עץ או של כל דבר, ומחבר אותה אל מזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה. ה,ז וקודם שיקבענה במזוזת הפתח, מברך תחילה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה; ואינו מברך בשעת כתיבתה, שקביעתה היא המצוה. ה,ח תליה במקל--פסולה, שאין זו קביעה. הניחה אחורי הדלת, לא עשה כלום. חפר במזוזת הפתח, והכניס המזוזה כמו נגר, והוא כבריח הקרשים בטבעות--פסולה; העמיק לה טפח, פסולה. חתך קנה והכניס בו מזוזה, ואחר כך חיבר הקנה אל קנים אחרים והעמיד מן הכול מזוזת הפתח--פסולה, מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית מזוזת הפתח. ה,ט מזוזת היחיד, נבדקת פעמיים בשבוע, ומזוזת רבים, פעמיים ביובל--שמא נקרעה ממנה אות או נמחקה: מפני שהיא קבועה בכותלים, מרקבת. ה,י הכול חייבין במזוזה, אפילו נשים ועבדים; ומחנכין את הקטנים, לעשות מזוזה לבתיהם. השוכר בית בחוצה לארץ, והדר בפונדק בארץ ישראל--פטור מן המזוזה שלושים יום; אבל השוכר בית בארץ ישראל, חייב במזוזה מיד. ה,יא המשכיר בית לחברו--על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה, אפילו היה נותן שכר על קביעתה: מפני שהמזוזה חובת הדר היא, ואינה חובת הבית. וכשהוא יוצא, לא ייטלנה בידו וייצא; ואם היה הבית לגוי, הרי זה נוטלה כשייצא. הלכות מזוזה פרק ו ו,א עשרה תנאין יש בבית, ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה, ואם חסר תנאי אחד מהן, פטור מן המזוזה; ואלו הן: שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ושיהיה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה גובה השער עשרה טפחים או יתר, ויהיה בית חול, ויהיה עשוי לדירת אדם, ועשוי לדירת כבוד, ועשוי לדירת קבע. ו,ב בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה; ואם יש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות בשווה, אף על פי שהוא עגול, או בעל חמש זווייות, ואין צריך לומר שאם היה אורכו יתר על רוחבו--הואיל ויש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות, חייב במזוזה. ו,ג אכסדרה, והוא המקום שיש לו שלושה כותלים ותקרה--אף על פי שיש לה שני פצימין ברוח רביעית, פטורה מן המזוזה, מפני שהפצימין להעמיד התקרה הן, ולא משום מזוזות נעשו. וכן תקרה שאין לה כותלים, אלא עומדת על עמודים מכאן ומכאן--אף על פי שהיא כתבנית בית, פטורה, לפי שאין לה מזוזות, שאלו העמודים להעמיד התקרה הן עשויין. ו,ד בית שיש לו מזוזה מכאן ומזוזה מכאן, וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף--אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יתר--חייב במזוזה; ואם אין בהן עשרה טפחים--פטור, מפני שאין לו משקוף. ו,ה בית שאין לו תקרה, פטור מן המזוזה; היה מקצתו מקורה, ומקצתו אינו מקורה--ייראה לי שאם היה הקירוי כנגד הפתח, שהוא חייב במזוזה. ומעמידין הדלתות, ואחר כך קובעין את המזוזה. ו,ו הר הבית הלשכות והעזרות, ובתי כנסייות ובתי מדרשות--שאין בהן בית דירה--פטורין, לפי שהן קודש. בית הכנסת של כפרים שהאורחים דרין בו, חייב במזוזה; וכן בית הכנסת של כרכין, אם היה בו בית דירה. כל השערים שהיו במקדש, לא היה להן מזוזה--חוץ משער ניקנור, ושלפנים ממנו, ושל לשכת פלהדרין: מפני שהלשכה הזאת הייתה בית דירה לכוהן גדול, בשבעת ימי ההפרשה. ו,ז בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות--פטורין מן המזוזה: שנאמר "ביתך" (דברים ו,ט; דברים יא,כ)--ביתך המיוחד לך, פרט לאלו וכיוצא בהן. לפיכך רפת בקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה--חייבת במזוזה, שהרי יש בה ייחוד לדירת אדם. בית שער, אכסדרה, ומרפסת, והגינה, והדיר--פטורין מן המזוזה, מפני שאינן עשויין לדירה; ואם היו בתים החייבין במזוזה פתוחים למקומות אלו, חייבין גם הם במזוזה. ו,ח לפיכך אחד שערי חצרות, ואחד שערי מבואות, ואחד שערי מדינות ועיירות--כולן חייבין במזוזה, שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן. ואפילו עשרה פתחים זה פתוח לזה, וזה פתוח לזה--הואיל והפנימי חייב במזוזה, כולן חייבין; ומפני זה אמרו, שער הפתוח מן הגינה לחצר, חייב במזוזה. ו,ט בית הכיסא, ובית המרחץ, ובית הטבילה, ובית הבורסקי, וכיוצא בהן--פטורין מן המזוזה, לפי שאינן עשויין לדירת כבוד. סוכת החג בחג, ובית שבספינה--פטורין מן המזוזה, לפי שאינן עשויין לדירת קבע. שתי סוכות של יוצרין, זו לפנים מזו--החיצונה פטורה מן המזוזה, מפני שאינה קבועה. החנייות שבשווקים פטורין, מפני שאינן קבועין לדירה. ו,י בית שיש לו פתחים הרבה--אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא בפתח אחד מהן, חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח. פתח קטן שבין בית ועלייה, חייב במזוזה; חדר שבבית, אפילו חדר בחדר--חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי, ועל שער החדר החיצון, ועל שער הבית: שכולן עשויין לדירה, וקבועין. ו,יא פתח שבין בית המדרש או בית הכנסת וביתו--אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח, חייב במזוזה. פתח שבין שני בתים, הולכין אחר הציר של דלת--מקום שהציר נראה עימו, שם קובעין את המזוזה. ו,יב והיכן קובעין את המזוזה--בתוך חלל הפתח, בטפח הסמוך לחוץ, בתחילת שליש העליון של גובה השער; ואם קבעה למעלה מזה, כשרה, והוא שירחיקנה מן המשקוף, טפח: על ימין הנכנס לבית; ואם קבעה משמאל, פסולה. ובית של שותפין, חייב במזוזה. ו,יג חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד. וכל עת שייכנס וייצא, יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא--ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן; ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו--מוחזק לו, שלא יחטא: שהרי יש לו מזכירים רבים; והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך ה' סביב, ליראיו; ויחלצם" (תהילים לד,ח). הלכות ספר תורה פרק ז ז,א מצות עשה על כל איש ואיש מישראל, לכתוב ספר תורה לעצמו: שנאמר "ועתה, כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא,יט), כלומר כתבו את התורה שיש בה שירה זו--לפי שאין כותבין את התורה, פרשייות פרשייות. ואף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואם כתבו בידו, הרי הוא כאילו קיבלו מסיניי; ואם אינו יודע לכתוב, אחרים כותבין לו. וכל המגיה בספר תורה, אפילו אות אחת--הרי זה כאילו כתבו, כולו. ז,ב המלך מצווה לכתוב לו ספר תורה אחר לעצמו, לשם המלך יתר על ספר שהיה לו כשהוא הדיוט--שנאמר "והיה כשבתו, על כיסא ממלכתו--וכתב לו" (דברים יז,יח); ומגיהין אותו מספר העזרה, על פי בית דין הגדול. זה שהיה לו כשהוא הדיוט, מניחו בבית גנזיו; וזה שכתב או שנכתב לו אחר שמלך, יהיה עימו תמיד. אם יצא למלחמה, ספר תורה זה עימו; נכנס, והוא עימו; ישב בדין, והוא עימו; מסב, והוא כנגדו: שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט). ז,ג לא היה לו ספר תורה לעצמו, קודם שימלוך--צריך לכתוב אחר שמלך, שני ספרי תורה: אחד, מניחו בבית גנזיו; והשני, יהיה עימו תמיד--לא יסור מעימו אלא בלילה, או כשייכנס למרחץ, או לבית הכיסא, או לישן על מיטתו. ז,ד ספר תורה שכתבו שלא בשרטוט, או שכתב מקצתו על הגוויל ומקצתו על הקלף--פסול: אלא או כולו על הגוויל, או כולו על הקלף. וכיצד כותבין ספר תורה, כותב כתיבה מתוקנת נאה ביותר: יניח בין כל תיבה ותיבה, כמלוא אות קטנה; ובין כל שיטה ושיטה, כמלוא שיטה; ואורך כל שיטה ושיטה, שלושים אותייות כדי לכתוב למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם שלושה פעמים, וזה הוא רוחב כל דף ודף. ולא תהא השיטה קצרה מזה, כדי שלא יהא הדף כאיגרת; ולא ארוכה יתר על זה, כדי שלא יהיו עיניו משוטטות בכתב. ז,ה לא ימעט את הכתב, מפני הריוח שיש בין פרשה לפרשה. נזדמנה לו תיבה בת חמש אותייות--לא יכתוב שניים בתוך הדף ושלוש חוץ לדף, אלא כותב שלוש בתוך הדף ושתיים חוץ לדף; לא נשאר מן השיטה כדי לכתוב שלוש אותייות--מניח המקום פנוי, ומתחיל מתחילת השיטה. ז,ו נזדמנה לו תיבה בת שתי אותייות--לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזור לתחילת השיטה. נזדמנה לו בסוף השיטה תיבה בת עשר אותייות, או פחות או יתר, ולא נשאר מן השיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף--אם יכול לכתוב חצייה בתוך הדף וחצייה חוץ לדף, כותב; ואם לאו, מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה. ז,ז ומניח בין כל חומש וחומש, ארבע שיטין פנויות, בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר; ויתחיל החומש, מתחילת שיטה חמישית. וכשיגמור התורה, צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף; ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה, מקצר ועולה, ויתחיל מתחילת השיטה, ולא יגמור את השיטה. ומתכוון, עד שיהיה "לעיני כל ישראל" (דברים לד,יב) באמצע שיטה בסוף הדף. ז,ח וייזהר באותייות הגדולות, ובאותייות הקטנות, ובאותייות הנקודות, ובאותייות שצורתן משונות כגון הפיין הלפופות, והאותייות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. וייזהר בתגין ובמניינם--יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה; וכל התגין--כצורת זין הן, דקין כחוט השערה. ז,ט כל הדברים האלו, לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר; ואם שינה בתיקון זה, או שלא דיקדק בתגין, וכתב האותייות כולן כתקנן, או שקירב את השיטין, או הרחיקן, או האריך בהן, או קיצרן--הואיל ולא הדביק אות לאות, ולא חיסר ולא הותיר, ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שינה בפתוחות וסתומות--הרי זה ספר כשר. ז,י יש דברים אחרים, שלא אמרו אותן בתלמוד, ונהגו בהן הסופרים, וקבלה היא בידם איש מפי איש; והן: שיהיו מניין השיטין שבכל דף ודף, לא פחות משמונה וארבעים, ולא יתר על שישים; ושיהיה הריוח שבין כל פרשה ופרשה, כמו תשע אותייות אשר אשר אשר; ושיהיה בראשי השיטין למעלה משירת הים (שמות יד,כח-לא), הבאים, ביבשה, ה', מת, במצרים, חמש שיטין; ולמטה מן השירה (שמות טו,כ-כג), חמש שיטין תחילת כל שיטה מהן כך, ותקח, אחריה, סוס, ויצאו, ויבאו; ויהיה בראשי השיטין למעלה משירת האזינו (דברים לא,כט-ל), ואעידה, אחרי, הדרך, באחרית, להכעיסו, קהל, שש שיטין; ולמטה ממנה (דברים לב,מד-מז), חמש שיטין, ויבא, לדבר, אשר, הזאת, אשר. [יא] וכל הדברים האלו, למצוה מן המובחר; ואם שינה, לא פסל. ז,יא אבל אם כתב המלא חסר, או החסר מלא; או שכתב מילה שהיא קרא וכתב כקריאתה, כגון שכתב ישכבנה מקום ישגלנה, ובטחרים מקום ובעפלים, וכיוצא בהן; או שכתב פרשה פתוחה סתומה, או שכתב הסתומה פתוחה; או שכתב השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה: הרי זה פסול, ואין בו קדושת ספר תורה כלל, אלא כחומש מן החומשין, שמלמדין בהן התינוקות. ז,יב ספר תורה שאינו מוגה, אסור לשהותו יתר על שלושים יום, אלא ייתקן, או ייגנז. ספר שיש בו שלוש טעייות בכל דף ודף, ייתקן; ארבע, ייגנז; ואם היה רוב הספר מוגה, והשאר יש בו ארבע טעייות בכל דף, ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ארבע טעייות--הרי זה ייתקן. ז,יג במה דברים אמורים, שכתב המלא חסר, שנמצא תולה האותייות ששכח ביני השיטות; אבל אם כתב החסר מלא, אפילו יש בכל דף ודף כמה טעייות, הרי זה מתקנו, מפני שהוא גורד ואינו תולה. ז,יד מותר לכתוב התורה חומש חומש, כל חומש בפני עצמו, ואין בהן קדושת ספר תורה התם; אבל לא יכתוב מגילה בפני עצמה, שיהיה בה פרשייות. ואין כותבין מגילה לתינוק, להתלמד בה; ואם דעתו להשלים עליה חומש, מותר. כתב מגילה שלוש שלוש תיבות בשיטה אחת, מותר. ז,טו מותר לדבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד, ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שיטין, ובין כל נביא ונביא שלוש שיטין, ובין כל נביא ונביא משנים עשר שלוש שיטין--שאם בא לחתוך, חותך. וסידורן של נביאים, כך הוא--יהושוע, ושופטים, שמואל, ומלכים, ירמיה, ויחזקאל, ישעיה, ותרי עשר; וסדר הכתובים--רות, ותילים, ואיוב, ומשלי, וקוהלת, ושיר השירים, וקינות, ודניאל, ומגילת אסתר, ועזרא, ודברי הימים. ז,טז כל כתבי הקודש--אין כותבין אותם אלא בשרטוט, אפילו כתבן על הנייר. ומותר לכתוב שלוש תיבות, בלא שרטוט; יתר על זה, אסור. ז,יז כרך זה שיש בו ספר תורה נביאים וכתובים--אין קדושתו כקדושת ספר תורה, אלא כחומש מן החומשין: דין היתר, כדין החסר. הלכות ספר תורה פרק ח ח,א פרשה פתוחה, יש לה שתי צורות: אם גמר באמצע השיטה, מניח שאר השיטה פנוי, ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחילת השיטה השנייה, כגון זה [איור הושמט כאן]. במה דברים אמורים, שנשאר מן השיטה ריוח כשיעור תשע אותייות; אבל אם לא נשאר אלא מעט, או אם גמר בסוף השיטה, מניח שיטה שנייה כולה פנויה בלא כתב, ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחילת שיטה שלישית, כגון זה [איור הושמט כאן]. ח,ב ופרשה סתומה, יש לה שלוש צורות: אם גמר באמצע השיטה, מניח ריוח כשיעור, ומתחיל לכתוב בסוף השיטה מתחילת הפרשה שהיא סתומה, עד שיימצא הריוח באמצע, כגון זה [איור הושמט כאן]. ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור, ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת, יניח הכול פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה, כגון זה [איור הושמט כאן]. ואם גמר בסוף השיטה, מניח מתחילת שיטה שנייה כשיעור הריוח, ומתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע השיטה, כגון זה [איור הושמט כאן]. נמצאת אומר שפרשה פתוחה, תחילתה בתחילת השיטה לעולם; ופרשה סתומה, תחילתה מאמצע השיטה לעולם. ח,ג ספר תורה שאינו מוגה במלא וחסר, אפשר לתקנו ולהגיהו כמו שביארנו; אבל אם טעה בריוח הפרשייות וכתב סתומה פתוחה, או פתוחה סתומה, או שהפסיק בריוח והניח פנוי במקום שאין בו פרשה, או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה, או ששינה צורות השירות--הרי זה פסל, ואין לו תקנה, אלא לסלק את כל הדף שטעה בו. ח,ד ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הסתומות והפתוחות, נחלקין בדברים אלו, כמחלוקת הספרים שסומכין עליהן--ראיתי לכתוב הנה כל פרשייות התורה, הסתומות והפתוחות, וצורות השירות, כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהן. ח,ה וספר שסמכנו עליו בדברים אלו, הוא הספר הידוע במצריים, שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים; ועליו, היו הכול סומכין, לפי שהגיהו בן אשר ודיקדק בו שנים, והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו. ועליו, סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו. ח,ו ספר בראשית--יהי רקיע, יקוו המים, יהי מארת, ישרצו המים, תוצא הארץ, ויכלו, אלה תולדות השמים, כולן פתוחות, והן שבע פרשייות; אל האשה אמר, ולאדם אמר, שתיהן סתומות; ויאמר ה' אלהים, פתוחה; והאדם ידע, זה ספר, ויחי שת, ויחי אנוש, ויחי קינן, ויחי מהללאל, ויחי ירד, ויחי חנוך, ויחי מתושלח, ויחי למך, ויהי נח, אחת עשרה פרשייות אלו, כולן סתומות; וירא ה', אלה תולדת נח, שתיהן פתוחות; ויאמר אלהים לנח, וידבר אלהים אל נח, ויאמר אלהים אל נח, שלושתן סתומות; ויהיו בני נח, ואלה תולדת בני נח, שתיהן פתוחות; וכנען ילד, ולשם ילד, שתיהן סתומות; ויהי כל הארץ, אלה תולדת שם, שתיהן פתוחות; וארפכשד חי, ושלח חי, ויחי עבר, ויחי פלג, ויחי רעו, ויחי שרוג, ויחי נחור, ויחי תרח, כולן סתומות, והן שמונה פרשייות; ויאמר ה' אל אברם, ויהי רעב, ויהי בימי אמרפל, שלושתן פתוחות; אחר הדברים, ושרי אשת אברם, ויהי אברם, ויאמר אלהים אל אברהם, ארבעתן סתומות; וירא אליו, פתוחה; ויסע משם, וה' פקד, שתיהן סתומות; ויהי בעת, ויהי אחר, ויהי אחרי הדברים, ויהיו חיי שרה, ארבעתן פתוחות; ואברהם זקן, סתומה; ויסף אברהם, ואלה תלדת ישמעאל, ואלה תולדת יצחק, ויהי רעב, ארבעתן פתוחות; ויהי עשו, ויהי כי זקן יצחק, ויצא יעקב, שלושתן סתומות; וישלח יעקב, פתוחה; ויבא יעקב, ותצא דינה, שתיהן סתומות; ויאמר אלהים, וירא אלהים, ויהיו בני יעקב, ואלה תלדות עשו, ארבעתן פתוחות; אלה בני שעיר, סתומה; ואלה המלכים, וישב יעקב, ויהי בעת ההוא, שלושתן פתוחות; ויוסף הורד, סתומה; ויהי אחר הדברים, ויהי מקץ, שתיהן פתוחות; ויגש אליו יהודה, ואלה שמות, ואת יהודה, שלושתן סתומות; ויהי אחרי, ויקרא יעקב, שמעון ולוי, יהודה, זבולן, יששכר, כולן פתוחות, והן שש; דן, גד, מאשר, נפתלי, בן פרת, חמשתן סתומות; בנימין, פתוחה. מניין הפתוחות, שלוש וארבעים; והסתומות, שמונה וארבעים: הכול, אחת ותשעים פרשייות. ח,ז ספר ואלה שמות--ויקם מלך חדש, וילך איש, ויהי בימים הרבים, שלושתן פתוחות; ומשה היה רעה, סתומה; וילך משה וישב, ויאמר ה' אל אהרן, שתיהן פתוחות; וידבר אלהים אל משה, סתומה; וידבר ה' אל משה, וידבר ה' אל משה ואל אהרן, שתיהן פתוחות; אלה ראשי בית אבתם, וידבר ה' אל משה, שתיהם סתומות; ויאמר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, שתיהן פתוחות; ויאמר ה' אל משה כבד, ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן, שתיהן סתומות; ויאמר ה' אל משה, פתוחה; ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן, ויאמר ה' אל משה השכם בבקר, שתיהן סתומות; ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, שתיהן פתוחות; ויאמר ה' אל משה השכם, סתומה; ויאמר ה' אל משה נטה, ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, שתיהן פתוחות; ויאמר ה' אל משה נטה ידך בארבה, סתומה; ויאמר . . . ויהי חשך, ויאמר . . . עוד נגע, שתיהן פתוחות; ויאמר משה, ויאמר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, שלושתן סתומות; ויקרא משה, פתוחה; ויהי בחצי הלילה, סתומה; ויסעו בני ישראל, ויאמר ה' אל משה ואהרן, שתיהן פתוחות; ויהי בעצם, סתומה; וידבר . . . קדש לי, והיה כי יבאך, שתיהן פתוחות; ויהי בשלח, סתומה; וידבר ה' . . . וישבו ויחנו, ויאמר ה' אל משה מה תצעק, ויאמר ה' אל משה נטה את ידך, אז ישיר משה, ותקח מרים, חמשתן פתוחות; ויסע משה, ויבאו אילמה, ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר, שלושתן סתומות; וידבר ה' אל משה, פתוחה; ויאמר ה' אל משה, סתומה; ויסעו כל עדת, ויבא עמלק, ויאמר ה' אל משה כתב, וישמע יתרו, בחדש השלישי, חמשתן פתוחות; וידבר אלהים, אנכי, לא תשא, שלושתן סתומות; זכור, פתוחה; כבד, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה, לא תחמד, לא תחמד, כולן סתומות, והן שבע; וכל העם, פתוחה; ויאמר ה' אל משה, סתומה; ואלה המשפטים, פתוחה; וכי ימכר, מכה איש, וכי יזד איש, ומכה אביו, וגנב איש, ומקלל אביו, וכי יריבן, וכי יכה איש, וכי ינצו, וכי יכה איש, כולן סתומות, והן עשר; וכי יגח שור, פתוחה; וכי יפתח, וכי יגף שור, כי יגנב איש, כי יבער איש, כי תצא אש, כי יתן איש, כי יתן איש, כולן סתומות, והן שבע; וכי ישאל, פתוחה; וכי יפתה, מכשפה, זבח לאלהים, שלושתן סתומות; אם כסף, פתוחה; אלהים לא תקלל, לא תשא, כי תפגע, כי תראה, לא תטה, חמשתן סתומות; הנה אנכי, פתוחה; לא תהיה משכלה, סתומה; ואל משה אמר, פתוחה; ויאמר ה', סתומה; וידבר ה', פתוחה; ועשו ארון, סתומה; ועשית שלחן, ועשית מנרת, שתיהן פתוחות; ואת המשכן, סתומה; ועשית את הקרשים, פתוחה; ועשית פרכת, ועשית את המזבח, ועשית את חצר המשכן, ואתה תצוה, ואתה הקרב, חמשתן סתומות; ועשו את האפד, פתוחה; ועשית משבצת, ועשית חשן, ועשית את מעיל, ועשית ציץ, וזה הדבר, וזה אשר תעשה, כולן סתומות, והן שש; ועשית מזבח, וידבר דכי תשא, וידבר דועשית כיור, וידבר דבשמים, ארבעתן פתוחות; ויאמר דקח לך סמים, וידבר דראה קראתי, שתיהן סתומות; ויאמר ה', פתוחה; ויתן אל משה, סתומה; וידבר דלך רד, ויפן וירד, שתיהן פתוחות; וידבר דלך עלה מזה, סתומה; ויאמר משה, ויאמר ה' אל משה גם, ויאמר ה' אל משה פסל, ויאמר ה' אל משה כתב, ארבעתן פתוחות; ויקהל משה, סתומה; ויאמר משה, ויאמר משה אל בני ישראל, שתיהן פתוחות; ויעשו כל חכם לב, סתומה; ויעש יריעת, פתוחה; ויעש את הקרשים, סתומה; ויעש בצלאל, ויעש את השלחן, ויעש את המנרה, ויעש את מזבח הקטרת, ארבעתן פתוחות; ויעש את מזבח העלה, ויעש את הכיור, ויעש את החצר, אלה פקודי, כל הזהב, חמשתן סתומות; ויעש את האפד, פתוחה; ויעשו את אבני, סתומה; ויעש את החשן, ויעש את מעיל, שתיהן פתוחות; ויעשו את הכתנת, ויעשו את ציץ, ותכל, שלושתן סתומות; ויביאו את המשכן, וידבר דביום החדש, שתיהן פתוחות; ויהי בחדש הראשון, ויקח ויתן, ויתן את השלחן, וישם את המנרה, וישם את מזבח, וישם את מסך, וישם את הכיר, ויקם את החצר, כולן סתומות, והן שמונה; ויכס הענן, פתוחה. מניין הפתוחות, תשע ושישים; ומניין הסתומות, חמש ותשעים: הכול, מאה וארבע ושישים פרשייות. ח,ח ספר ויקרא--ואם מן הצאן, סתומה; ואם מן העוף, פתוחה; ונפש כי תקריב, וכי תקרב, ואם מנחה, ואם מנחת, ואם תקריב, חמשתן סתומות; ואם זבח, ואם מן הצאן, ואם עז, וידבר, ואם כל עדת, אשר נשיא, ואם נפש, ואם כבש, ונפש כי תחטא, כולן פתוחות, והן תשע; ואם לא תשיג, וידבר ה', שתיהן סתומות; ואם נפש, וידבר דנפש, וידבר דצו, שלושתן פתוחות; וזאת תורת, סתומה; וידבר דזה קרבן, וידבר דדבר אל אהרן, וזאת תורת האשם, וזאת תורת זבח, וידבר דדבר אל בני ישראל, וידבר דקח את אהרן, כולן פתוחות, והן שש; ויהי ביום השמיני, סתומה; וידבר ה' אל אהרן, וידבר משה, וידבר ה' אל משה, שלושתן פתוחות; וזה לכם, וכי ימות, שתיהן סתומות; וידבר דאשה כי תזריע, וידבר דאדם כי יהיה, נגע צרעת, ובשר, ארבעתן פתוחות; או בשר, סתומה; ואיש או אשה, פתוחה; ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם, ואיש כי ימרט, והבגד, שלושתן סתומות; וידבר דזאת תהיה, פתוחה; ואם דל, סתומה; וידבר דכי תבאו, וידבר דדברו אל בני ישראל, שתיהן פתוחות; ואיש כי תצא, סתומה; ואשה כי תהיה, פתוחה; ואשה כי יזוב, סתומה; וידבר דאחרי מות, וידבר דדבר אל אהרן, וידבר דדבר אל בני ישראל, שלושתן פתוחות; איש איש, ערות אביך, ערות אשת אביך, ערות אחותך, ערות בת בנך, ערות בת אשת, ערות אחות אביך, ערות אחות אמך, ערות אחי אביך, ערות כלתך, ערות אשת אחיך, ערות אשה, כולן סתומות, והן שתים עשרה; וידבר דדבר אל כל עדת, וכי תבאו אל הארץ, שתיהן פתוחות; וכי יגור, סתומה; וידבר דאשר יתן מזרעו, ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים, שתיהן פתוחות; והכהן הגדול, וידבר דדבר אל אהרן, שתיהן סתומות; וידבר דוינזרו, וידבר דדבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, שתיהן פתוחות; וידבר דשור או כשב, סתומה; וידבר דדבר אל בני ישראל, אלה מועדי ה', וידבר דכי תבאו אל הארץ, שלושתן פתוחות; וספרתם לכם, סתומה; וידבר דבחדש השביעי, פתוחה; וידבר דאך בעשור, סתומה; וידבר דבחמשה עשר יום, וידבר דצו את בני ישראל, ולקחת סלת, שלושתן פתוחות; ויצא בן אשה, סתומה; וידבר דהוצא את המקלל, וידבר דבהר סיני, שתיהן פתוחות; וספרת לך, כי ימוך אחיך, ואיש כי ימכר, וכי ימוך אחיך ומטה, וכי ימוך אחיך עמך, וכי תשיג יד גר, כולן סתומות, והן שש; אם בחקתי, ואם לא תשמעו לי, שתיהן פתוחות; ואם בזאת, סתומה; וידבר דאיש כי יפלא, פתוחה; ואם בהמה, סתומה. מניין הפתוחות, שתיים וחמישים; והסתומות, שש וארבעים: הכול, שמונה ותשעים. ח,ט ספר במדבר סיניי--ויהיו בני ראובן, סתומה; לבני שמעון, לבני גד, לבני יהודה, לבני יששכר, לבני זבולן, לבני יוסף, לבני מנשה, לבני בנימן, לבני דן, לבני אשר, בני נפתלי, אלה הפקדים, וידבר דאך את מטה לוי, וידבר דאיש על דגלו, כולן פתוחות, והן ארבע עשרה; דגל מחנה ראובן, ונסע אהל, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן, ארבעתן סתומות; אלה פקודי, ואלה תולדת, וידבר דהקרב, וידבר דואני, וידבר דפקד, חמשתן פתוחות; ולקהת, ויאמר דפקד, שתיהן סתומות; וידבר דקח, וידבר דנשא, וידבר דאל תכריתו, וידבר דנשא, ארבעתן פתוחות; בני מררי, ופקודי בני גרשון, שתיהן סתומות; וידבר דצו, וידבר דאיש או אשה, וידבר דאיש איש כי תשטה, וידבר דאיש או אשה כי יפלא, וידבר דדבר אל אהרן, חמשתן פתוחות; יברכך, יאר, ישא, ושמו, ויהי ביום כלות, ויהי המקריב, כולן סתומות, והן שש; ביום השני, ביום השלישי, ביום הרביעי, ביום החמישי, ביום הששי, ביום השביעי, ביום השמיני, ביום התשיעי, ביום העשירי, ביום עשתי עשר, ביום שנים עשר, זאת חנכת, וידבר דבהעלתך, וידבר דקח את הלוים, כולן פתוחות, והן ארבע עשרה; וידבר דזאת אשר ללוים, סתומה; וידבר דויעשו, וידבר דכי יהיה טמא, שתיהן פתוחות; וביום הקים, סתומה; וידבר דעשה לך, ויהי בשנה השנית, שתיהן פתוחות; ויאמר משה לחבב, ויהי בנסע, שתיהן סתומות; ויהי העם כמתאננים, ויאמר דאספה לי, ויאמר דהיד ה' תקצר, ותדבר מרים, ארבעתן פתוחות; ויאמר ה' פתאם, סתומה; ויאמר דואביה, וידבר דשלח לך, ויאמר דעד אנה ינאצני, וידבר דעד מתי, וידבר דכי תבאו, וידבר דבבאכם, כולן פתוחות, והן שש; וכי תשגו, ואם נפש אחת, שתיהן סתומות; ויהיו בני ישראל, פתוחה; ויאמר דמות יומת, סתומה; ויאמר דועשו להם, ויקח קרח, שתיהן פתוחות; וידבר דהבדלו, וידבר דהעלו, וידבר דאמר אל אלעזר, שלושתן סתומות; וילנו, פתוחה; וידבר דהרמו, סתומה; וידבר דוקח מאתם, ויאמר דהשב, ויאמרו בני ישראל, שלושתן פתוחות; ויאמר ה' אל אהרן, סתומה; וידבר ה' אל אהרן, פתוחה; ולבני לוי, סתומה; וידבר דואל הלוים, וידבר דזאת חקת התורה, ויבאו בני ישראל, וידבר דקח את המטה, ארבעתן פתוחות; ויאמר דיען לא האמנתם, וישלח משה, שתיהן סתומות; ויסעו מקדש, פתוחה; וישמע הכנעני, סתומה; ויסעו מהר ההר, פתוחה; אז ישיר, סתומה; וישלח ישראל, פתוחה; וירא בלק, סתומה; וישב ישראל, וידבר דפינחס, וידבר דצרור, ויאמר ה', ארבעתן פתוחות; בני שמעון, בני גד, בני יהודה, בני יששכר, בני זבולן, בני יוסף, אלה בני אפרים, בני בנימן, אלה בני דן, בני אשר, בני נפתלי, כולן סתומות, והן אחת עשרה; וידבר ה', פתוחה; ואלה פקודי הלוי, ותקרבנה בנות צלפחד, שתיהן סתומות; ויאמר דכן בנות צלפחד, ויאמר דעלה, שתיהן פתוחות; וידבר משה, סתומה; וידבר דצו, וביום השבת, ובראשי חדשיכם, שלושתן פתוחות; ובחדש הראשון, וביום הבכורים, שתיהן סתומות; ובחדש השביעי, פתוחה; ובעשור, ובחמשה עשר, וביום השני, וביום השלישי, וביום הרביעי, וביום החמישי, וביום הששי, וביום השביעי, ביום השמיני, כולן סתומות, והן תשע; וידבר משה, וידבר ה', שתיהן פתוחות; ויצאו משה ואלעזר, ויאמר אלעזר, ויאמר דשא, שלושתן סתומות; ומקנה רב, פתוחה; ויאמרו אם מצאנו, ויגשו אליו, שתיהן סתומות; ויאמר אליהם משה, אלה מסעי, שתיהן פתוחות; וישמע הכנעני, וידבר דבערבת, שתיהן סתומות; וידבר דצו את בני ישראל, וידבר דאלה שמות האנשים, וידבר דבערבת מואב, וידבר דדבר אל בני ישראל, ויקרבו ראשי האבות, חמשתן פתוחות. מניין הפתוחות, שתיים ותשעים; והסתומות, שש ושישים: הכול, מאה ושמונה וחמישים. ח,י ספר אלה הדברים--ויאמר ה' אלי, ונפן ונעבר, וידבר ה', ויאמר ה' אלי ראה, ואתחנן, חמשתן סתומות; ועתה ישראל, כי תוליד בנים, אז יבדיל, ויקרא משה, ארבעתן פתוחות; אנכי, לא תשא, שמור, כבד, לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנב, ולא תענה, ולא תחמד, ולא תתאוה, את הדברים, כולן סתומות, והן אחת עשרה; שמע ישראל, פתוחה; והיה כי יביאך, לא תנסו, כי ישאלך, כי יביאך, ארבעתן סתומות; והיה עקב, פתוחה; כי תאמר, סתומה; כל המצוה, והיה אם שכח, שמע ישראל, בעת ההוא, ועתה ישראל, חמשתן פתוחות; כי הארץ, והיה אם שמע, כי אם שמר תשמרון, ראה אנכי, והיה כי יביאך, כי ירחיב, כי יכרית, כולן סתומות, והן שבע; כי יקום, פתוחה; כי יסיתך, כי תשמע, בנים אתם, לא תאכל, את זה תאכלו, כל צפור טהרה, כולן סתומות, והן שש; עשר תעשר, פתוחה; מקצה שלש, מקץ שבע, כי יהיה בך אביון, כי ימכר לך, ארבעתן סתומות; כל הבכור, שמור את חדש, שתיהן פתוחות; שבעה שבעת, סתומה; חג הסכת, פתוחה; שפטים ושטרים, לא תטע לך, לא תזבח, כי ימצא בקרבך, ארבעתן סתומות; כי יפלא, פתוחה; כי תבא, לא יהיה לכהנים, וזה יהיה, וכי יבא הלוי, כי אתה בא, כי יכרית, כולן סתומות, והן שש; וכי יהיה איש, פתוחה; לא תסיג, לא יקום עד, כי תצא למלחמה, כי תקרב אל עיר, כי תצור אל עיר, חמשתן סתומות; כי ימצא חלל, פתוחה; כי תצא למלחמה, כי תהיין לאיש, כי יהיה לאיש, וכי יהיה באיש, לא תראה את שור, לא תראה את חמור, לא יהיה כלי, כולן סתומות, והן שבע; כי יקרא, פתוחה; כי תבנה, לא תחרש, גדלים, כי יקח איש, ואם אמת היה, כי ימצא איש, כי יהיה נער, ואם בשדה, כי ימצא איש נער, לא יקח איש, לא יבא פצוע דכא, לא יבא ממזר, לא יבא עמוני, לא תתעב אדמי, כי תצא מחנה, לא תסגיר, לא תהיה קדשה, לא תשיך, כי תדר, כי תבא בכרם, כי תבא בקמת, כי יקח איש אשה ובעלה, כי יקח איש אשה חדשה, כי ימצא איש, השמר בנגע הצרעת, כי תשה, לא תעשק, לא יומתו, לא תטה, כי תקצר, כי תחבט, כי יהיה ריב, כי ישבו אחים, כי ינצו אנשים, לא יהיה לך בכיסך, כולן סתומות, והן חמש ושלושים; זכור, והיה כי תבוא, שתיהן פתוחות; כי תכלה, היום הזה, שתיהן סתומות; ויצו משה וזקני, פתוחה; וידבר משה, ויצו משה את העם, ארור האיש, ארור מקלה, ארור מסיג, ארור משגה, ארור מטה, ארור שכב עם כל בהמה, ארור שכב עם אחתו, ארור שכב עם חתנתו, ארור מכה, ארור לקח, ארור אשר לא יקים, כולן סתומות, והן שלוש עשרה; והיה אם שמוע, והיה אם לא תשמע, שתיהן פתוחות; אלה דברי הברית, סתומה; ויקרא משה אל כל ישראל, אתם נצבים, שתיהן פתוחות; והיה כי יבאו, כי המצוה, ראה נתתי, שלושתן סתומות; וילך משה, פתוחה; ויקרא משה, סתומה; ויאמר ה' אל משה הן, האזינו השמים, ויבא משה, וידבר ה' אל משה בעצם, וזאת הברכה, חמשתן פתוחות; וזאת ליהודה, סתומה; וללוי, פתוחה; לבנימן, וליוסף, ולזבולן, ולגד, ולדן, ולאשר, ויעל משה, כולן סתומות, והן שבע. מניין הפתוחות של ספר זה, ארבע ושלושים; והסתומות, מאה ארבע ועשרים: הכול, מאה שמונה וחמישים. ומניין הפתוחות של כל התורה, מאתיים ותשעים; ומניין הסתומות, שלוש מאות ותשעה ושבעים: הכול, שש מאות שישים ותשעה. ח,יא צורת שירת האזינו (דברים לב,א-מג)--כל שיטה ושיטה, יש באמצעה ריוח אחד כצורת הפרשה הסתומה, ונמצאת כל שיטה חלוקה לשתיים; וכותבין אותה בשבע ושישים שיטות. ואלו הן התיבות שבראש כל שיטה ושיטה: ח,יב האזינו, יערף, כשעירם, כי, הצור, אל, שחת, ה_לה', הלוא, זכר, בהנחל, יצב, כי, ימצאהו, יסבבנהו, כנשר, ה', ירכבהו, וינקהו, חמאת, בני, ודם, שמנת, וינבל, בתועבת, אלהים, לא, ותשכח, מכעס, אראה, בנים, כעסוני, בגוי, ותיקד, ותלהט, חצי, וקטב, עם, גם, אשביתה, פן, ולא, ואין, יבינו, ושנים, וה', ואיבינו, ומשדמת, אשכלת, וראש, חתום, לעת, וחש, ועל, ואפס, צור, ישתו, יהי, ואין, מחצתי, כי, אם, אשיב, אשכיר, מדם, הרנינו, ונקם. ואלו הן התיבות שבראש כל חצי שיטה אחרונה, שהן באמצע הדף: ותשמע, תזל, וכרביבים, הבו, כי, צדיק, דור, עם, הוא, שאל, בהפרידו, למספר, יעקב, ובתהו, יצרנהו, יפרש, ואין, ויאכל, ושמן, עם, עם, וישמן, ויטש, יקנאהו, יזבחו, חדשים, צור, וירא, ויאמר, כי, הם, ואני, כי, ותאכל, אספה, מזי, ושן, מחוץ, אמרתי, לולי, פן, כי, לו, איכה, אם, כי, כי, ענבמו, חמת, הלא, לי, כי, כי, כי, ואמר, אשר, יקומו, ראו, אני, ואין, ואמרתי, ותאחז, ולמשנאי, וחרבי, מראש, כי, וכפר. ח,יג שירת הים (שמות טו,א-יט)--כותבין אותה בשלושים שיטה: שיטה ראשונה, כדרכה; ושאר השיטות, אחת מניחין באמצעה ריוח אחד, ואחת מניחין הריוח בשני מקומות באמצעה, עד שתימצא השיטה חלוקה לשלוש, ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח. וזו היא צורתה: הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו ה' איש מלחמה ה' שמו מרכבת פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טבעו בים סוף תהמת יכסימו ירדו במצולת כמו אבן ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כקש וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נזלים קפאו תהמת בלב ים אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי נשפת ברוחך כסמו ים צללו כעופרת במים אדירים מי כמכה באלם ה' מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עשה פלא נטית ימינך תבלעמו ארץ נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך ה' ימלך לעלם ועד כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עלהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה ח,יד כל התורה כולה, בין בשירות בין בשאר הכתב, יתכוון שתהא אות סמוכה לחברתה ביותר, ולא תדבק בה ולא תתרחק ממנה--כדי שלא תיראה התיבה כשתי תיבות, אלא יהיה בין אות לאות כחוט השערה; ואם הרחיק אות מאות, עד שתיראה התיבה כשתי תיבות לתינוק שאינו רגיל, הרי זה פסול, עד שייתקן. הלכות ספר תורה פרק ט ט,א אין עושין ספר תורה, לא אורכו יתר על היקפו, ולא היקפו יתר על אורכו. וכמה הוא אורכו: בגוויל--שישה טפחים, שהן ארבע ועשרים אצבע ברוחב הגודל של יד; ובקלף--או פחות או יתר, והוא שיהא אורכו כהיקפו. וכן אם עשה בגוויל פחות משישה ומיעט את הכתב, או יתר על השישה והרחיב בכתב, עד שיהיה אורכו כהיקפו--הרי זה כמצוה. ט,ב שיעור הגיליון מלמטה, ארבע אצבעות; ומלמעלה, שלוש אצבעות; ובין דף לדף, שתי אצבעות. לפיכך צריך שיניח בתחילת כל יריעה ובסופה, רוחב אצבע אחת וכדי תפירה--שנמצא כשתיתפר היריעות, יהיה בין כל דף ודף בכל הספר כולו, שתי אצבעות. ויניח מן העור בתחילת הספר ובסופו, כדי לגול עמוד. וכל השיעורין האלו, למצוה; ואם חיסר או הותיר, לא פסל. ט,ג כיצד יתכוון אדם, עד שייעשה הספר אורכו כהיקפו: מתחיל ומרבע העורות בשווה, ועושה רוחב כל עור מהם שישה טפחים, קצב אחד לכול. ואחר כך גולל העורות, ועושה מהן כרך אחד, מהודק יפה יפה; ומוסיף בעורות ומהדק, עד שייעשה היקף הכרך שישה טפחים, שהוא רוחב העור. ומודד בחוט של שני, שיקיפו על הכרך. ט,ד ואחר כך עושה כנה שווה, יהיה אורכה ארבעים או חמישים אצבעות; ויחלק אצבע אחת מהן בכנה לשניים ולשלושה ולארבעה חלקים, כדי שיידע בו שיעור חצי אצבע, ורביע אצבע, וכיוצא בזה החלק. וימדוד כל עור ועור בכנה זו, עד שיידע כמה אצבע יש בכל עור ועור, כדי שיידע כמה אצבע, באורך כל הכרך. ט,ה ואחר כך לוקח עורות אחרים, שניים או שלושה, לבדוק בהן שיעור הכתב, וכותב בהן דף אחד. ודבר ידוע, שאורך הדף שבע עשרה אצבעות, לפי שהוא מניח גיליון למעלה שלוש, ולמטה ארבע; אבל רוחב הדף, הוא לפי הכתב--אם דק אם עבה. וכן מניין השיטות שבדף, יבואו לפי הכתב, לפי שבין שיטה לשיטה, כמלוא שיטה. ט,ו ואחר שכותב הדף שבודק בו לפי מה שירצה, ימוד רוחב הדף באצבעות הכנה; ויוסיף על רוחב הדף שתי אצבעות שבין דף לדף, ויחשב כמה דפין יבואו בכרך שגלל מאותו הכתב שבדק בו, ויידע חשבון הדפין. ויראה כמה נכתב בדף זה שבדק בו מן התורה כולה, ומשער לפי הספר שהוא כותב ממנו. ומחשב--אם עלתה כל התורה לפי מניין הדפין, זה הוא הכתב שכותב בו בכרך; ואם הוציא החשבון שהדפין יתר מן התורה, ירחיב בכתב עד שיתמעט מניין הדפין, ויבדוק בדף אחר; ואם הוציא החשבון שהתורה יתר מן הדפין, ימעט בכתב עד שירבה במניין הדפין, ויבדוק בדף אחר. וכן בדף אחר דף, עד שיבוא החשבון אחד. ט,ז מאחר שיידע רוחב הדף ושיעור הכתב, מתחיל באותו הכרך. [ז] ומחלק כל עור ועור, דפין דפין בשרטוט, כפי רוחב הדף שבדק בו, ועלה בחשבון. וכשיישאר לו מן העור שלוש אצבעות או ארבע, יתר על הדף האחרונה שביריעה, יניח ממנו רוחב אצבע וכדי תפירה, ויקוץ השאר ואל יחוש--שבאחרונה ייתוסף לו עורות אחרות על הכרך שגלל, כנגד כל התוספות שקוצץ מכל עור ועור, ואינו צריך לחשב דבר זה, שהכתב מושכו לפי מניין הדפין. ט,ח וכן הרוצה לעשות רוחב הספר יתר על שישה או פחות משישה, על הדרך הזאת הוא מחשב, וייצא אורכו כהיקפו, בלא פחות ולא יתר--והוא, שלא יטעה בחשבון. ט,ט רוחב הגודל האמור בכל השיעורין האלו ובשאר שיעורי תורה כולה, והוא הבינוני--כבר דיקדקנו בשיעורו, ומצאנוהו רוחב שבע שעורות בינונייות זו בצד זו, בדוחק; והן כאורך שתי שעורות, בריוח. וכל טפח האמור בכל מקום, הוא ארבע אצבעות מזו; וכל אמה, שישה טפחים. ט,י ספר תורה שכתבתי אני--רוחב כל דף ודף מדפיו, ארבע אצבעות; ושירת הים ושירת האזינו, רוחב כל דף משתיהן שש אצבעות; ומניין השיטין שבכל דף ודף, אחת וחמישים; ומניין הדפין של כל הספר, מאתיים שישה ועשרים דף; ואורך כל הספר, אלף ושלוש מאות ושישים ושש אצבעות, בקירוב. ט,יא אלו השש אצבעות היתרות בחשבון, לגיליון שבתחילת הספר ושבסופו. והעורות שכתבנו בהן, עורות אילים. ובזמן שתרצה לכתוב על פי המידות האלו, או קרוב להן מעט, הן חסר דף או שניים או שלושה, או יתר דף או שניים או שלושה--לא תיגע ולא תהא צריך לחשבון, אלא מיד יבוא לך אורכו כהיקפו. ט,יב אין עושין ביריעה פחות משלושה דפין, ולא יתר על שמונה דפין; נזדמנה לו יריעה בת תשע דפין, חולק אותה ארבעה לכאן וחמש לכאן. במה דברים אמורים, בתחילת הספר, או באמצעו; אבל בסוף הספר, אפילו פסוק אחד בדף אחד, עושין אותו דף לבדו, ותופרין אותו עם שאר היריעות. ט,יג כשתופרין היריעות, אין תופרין אותן אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן, כדרך שתופרין התפילין. ודבר זה, הלכה למשה מסיניי; לפיכך אם תפרן שלא בגידין, או בגידי בהמה טמאה--פסל, עד שיתיר ויחזור ויתפור כהלכה. ט,יד כשתופרין היריעות, אינו תופר כל היריעה כולה, מתחילתה ועד סופה, אלא מניח מעט מלמעלה ומעט מלמטה, בלא תפירה--כדי שלא תיקרע היריעה באמצעה, כשיגלול. ועושה לו שני עמודין של עץ, אחד בתחילתו ואחד בסופו. ותופר העור ששייר בתחילה ובסוף על העמודים בגידין, כדי שיהא נגלל עליהן; וירחיק בין העמוד והכתב שבדף. ט,טו ספר תורה שנקרעה בו יריעה--בתוך שתי שיטות, יתפור; בתוך שלוש, לא יתפור. במה דברים אמורים, בישן שאין עפצו ניכר; אבל אם ניכר הגוויל שהוא עפוץ--תופר, ואפילו קרע הבא בתוך שלוש. וכן בין דף לדף, ובין תיבה לתיבה--יתפור. וכל הקרעים--אין תופרין אותן, אלא בגידין שתופרין בהן היריעות זו לזו; ובכל הקרעים--ייזהר שלא תחסר אות אחת, או תשתנה צורתה. הלכות ספר תורה פרק י י,א נמצאת למד שעשרים דברים הן, שכל אחד מהן פוסל את ספר תורה. ואם נעשה בו אחד מהן--הרי הוא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות, ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים; ואלו הן: (א) אם נכתב על עור בהמה טמאה; (ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד; (ג) שהיה מעובד שלא לשם ספר תורה; (ד) שנכתב שלא במקום כתיבה, על הגוויל במקום בשר ועל הקלף במקום שיער; (ה) שנכתב מקצתו על הגוויל, ומקצתו על הקלף; (ו) שנכתב על דוכסוסטוס; (ז) שנכתב בלא שרטוט; (ח) שנכתב שלא בשחור העומד; (ט) שנכתב בשאר לשונות; (י) שכתבו גוי וכיוצא בו משאר פסולים; (יא) שכתב האזכרות בלא כוונה; (יב) שחיסר אפילו אות אחת; (יג) שהוסיף אפילו אות אחת; (יד) שנגעה אות באות; (טו) שנפסדה צורת אות אחת עד שלא תיקרא כל עיקר, או תדמה לאות אחרת, בין בעיקר הכתיבה, בין בנקב, בין בקרע, בין בטשטוש; (טז) שהרחיק או הקריב בין אות לאות, עד שתיראה התיבה כשתי תיבות, או שתי תיבות כמו תיבה אחת; (יז) ששינה צורת הפרשייות; (יח) ששינה צורת השירות; (יט) שכתב בשאר הכתב כשירה; (כ) שתפר היריעות שלא בגידי טהורה. ושאר כל הדברים--למצוה, לא לעכב. י,ב ספר תורה הכשר--נוהגין בו קדושה יתרה, וכבוד גדול. אסור לאדם למכור ספר תורה, אפילו אין לו מה יאכל, ואפילו היו לו ספרים רבים, ואפילו ישן ליקח בו חדש. לעולם אין מוכרין ספר תורה, אלא לשני דברים--שילמוד תורה בדמיו, או שיישא אישה בדמיו: והוא, שלא יהיה לו דבר אחר למכור. י,ג ספר תורה שבלה, או שנפסל--נותנין אותו בכלי חרס, וקוברין אותו אצל תלמיד חכמים; וזו היא גניזתו. מטפחות ספרים שבלו, עושין אותן תכריכין למת מצוה; וזו היא גניזתן. י,ד תיק שהוכן לספר תורה, והונח בו; וכן המטפחות, והארון, או המגדל שמניחין בו ספר תורה, אף על פי שהספר בתוך התיק; וכן הכיסא שהוכן להניח עליו ספר תורה, והונח עליו ספר תורה: הכול תשמישי קדושה הן, ואסור לזורקן; אלא כשיבלו או כשיישברו, נגנזין. אבל הבימות שעומד עליהן אוחז הספר, והלוחות שכותבין בהן לתינוק להתלמד--אין בהן קדושה. וכן רימוני כסף וזהב וכיוצא בהן, שעושין לספר תורה לנואי--תשמישי קדושה הן; ואסור להוציאן לחול, אלא אם מכר אותם לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש. י,ה מותר להניח ספר על גבי ספר, ואין צריך לומר על גבי החומשין; ומניחין חומשין, על גבי נביאים וכתובים. אבל אין מניחין נביאים וכתובים על גבי החומשין, ולא חומשין על גבי ספר תורה. וכל כתבי הקודש, אפילו הלכות והגדות--אסור לזרוק אותן. הקמיעין שיש בהן עניינים של כתבי הקודש--אין נכנסין בהן לבית הכיסא, אלא אם כן היו מחופות עור. י,ו לא יאחוז אדם ספר תורה בזרועו, וייכנס בו לבית המרחץ, או לבית הכיסא, או לבית הקברות--אף על פי שהוא כרוך במטפחות, ונתון בתוך התיק שלו. ולא יקרא בו, עד שירחיק ארבע אמות מן הקבר, או מן המת, או מבית הכיסא. ולא יאחוז הספר, כשהוא ערום. ואסור לישב על מיטה, שספר תורה עליה. י,ז בית שיש בו ספר תורה--אסור לשמש מיטתו בו, עד שיוציאנו, או עד שיניחנו בכלי, וייתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו; אבל אם היה מזומן לו--אפילו עשרה כלים זה בתוך זה, ככלי אחד הן. או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אם אין לו בית אחר; אבל אם יש לו בית אחר--אסור לשמש מיטתו, עד שיוציאנו. י,ח כל הטמאים, אפילו נידות, ואפילו גויים--מותרין לאחוז ספר תורה, ולקרות בו: שאין דברי תורה מקבלין טומאה. והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות, או מלוכלכות בטיט; אלא ירחצו ידיהם, ואחר כך ייגעו בו. י,ט כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד מפניו. ויהיו הכול עומדין, עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם; ואחר כך, יהיו מותרין לישב. י,י מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד אותו המקום, ולהדרו יתר מדיי: דברים שבלוחות הברית, הן הן שבכל ספר וספר. לא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערוותו כנגדו, ולא יפשוט רגליו, ולא יניחנו על ראשו כמשאוי. ולא יחזיר אחוריו לספר תורה, אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים. י,יא היה מהלך ממקום למקום וספר תורה עימו--לא יניח ספר תורה בתוך השק, ויניחנו על גבי החמור וירכוב עליו; ואם היה מתפחד מן הגנבים, מותר. ואם אין שם פחד--מניחו בחיקו כנגד ליבו, והוא רוכב על הבהמה והולך. י,יב כל מי שיישב לפני ספר תורה, יישב בכובד ראש ובאימה ופחד, שהוא העד הנאמן על כל באי העולם, שנאמר "והיה שם בך, לעד" (דברים לא,כו); ויכבדנו כפי כוחו. אמרו חכמים הראשונים, כל המחלל את התורה, גופו מחולל על הברייות; וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הברייות.