הלכות מילה מצות עשה אחת, והיא למול את הזכרים ביום השמיני. וביאור מצוה זו בפרקים אלו. הלכות מילה פרק א א,א מילה--מצות עשה שחייבין עליה כרת, שנאמר "וערל זכר, אשר לא יימול את בשר עורלתו--ונכרתה הנפש ההיא" (בראשית יז,יד). ומצוה על האב למול את בנו, ועל הרב למול את כל עבדיו "יליד בית--ומקנת כסף" (בראשית יז,יב). עבר האב או האדון ולא מל אותן, ביטל מצות עשה; ואינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו. ובית דין מצווין למול את אותו הבן או העבד, בזמנו; ולא יניחו ערל לא בישראל, ולא בעבדיהם. א,ב אין מולין בנו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר ונמנע למולו, שבית דין מלין אותו, בעל כורחו. נתעלם מבית דין, ולא מלו אותו--כשיגדיל, הוא חייב למול את עצמו: וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו, הרי הוא מבטל מצות עשה; אבל אינו חייב כרת, עד שימות והוא ערל, במזיד. א,ג אחד עבד שנולד ברשות ישראל, ואחד עבד הנלקח מן הגויים--הכול, חייב הרב למולן: אלא שיליד בית, נימול לשמונה; ומקנת כסף, נימול ביום שנלקח--אפילו לקחו ביום שנולד, נימול ביומו. א,ד יש מקנת כסף, שנימול לשמונה; ויש יליד בית, שנימול ביום שיולד. כיצד: לקח שפחה ולקח עוברה עימה וילדה, הרי זה נימול לשמונה; ואף על פי שלקח העובר בפני עצמו, והרי העובר עצמו מקנת כסף, הואיל וקנה אימו קודם שתלד, נימול לשמונה. א,ה לקח שפחה לעובריה, או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות--אף על פי שנולד ברשותו, נימול ביום שיולד: שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו, וכאילו היום קנהו, שאין אימו בכלל שפחות ישראל, כדי שיהיה הבן יליד בית. ואם טבלה אימו אחר שילדה, הרי זה נימול לשמונה. א,ו לקח עבד גדול מן הגויים, ולא רצה העבד לימול--מגלגלין עימו, כל שנים עשר חודש; יתר על כן, אסור לקיימו כשהוא ערל, אלא חוזר ומוכרו לגויים. ואם התנה עליו מתחילה, והוא אצל רבו הגוי, שלא ימול אותו--מותר לקיימו והוא ערל: ובלבד שיקבל עליו שבע מצוות, ויהיה כגר תושב; אבל אם לא קיבל עליו שבע מצוות, ייהרג מיד. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג. א,ז גר שנכנס לקהל ישראל, חייב מילה תחילה; ואם מל כשהיה גוי, צריך להטיף ממנו דם ברית כשנתגייר. וכן קטן שנולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית ביום השמיני. אנדרוגינוס, והוא היילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה--צריך למול אותו בשמיני; וכן יוצא דופן. ומי שיש לו שתי ערלות, מלין את שתיהן בשמיני. א,ח אין מולין לעולם אלא ביום, אחר עלות השמש--בין ביום השמיני, שהוא זמנה, בין שלא בזמנה, שהוא מתשיעי והלאה: שנאמר "וביום, השמיני" (ויקרא יב,ג)--"ביום", ולא בלילה. ואם מל משעלה עמוד השחר, כשר. וכל היום, כשר למילה; ואף על פי כן, מצוה להקדים בתחילת היום--זריזין, מקדימין למצוות. א,ט מילה בזמנה, דוחה את השבת; ושלא בזמנה--אינה דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב. ובין בזמנה בין שלא בזמנה, דוחה את הצרעת. כיצד--שאם הייתה בהרת בעור העורלה, חותכה עם העורלה: אף על פי שקציצת נגע הצרעת, בלא תעשה, יבוא עשה, וידחה את לא תעשה. א,י כשם שמילת הבנים, דוחה את השבת; כך מילת העבדים שהן נימולין לשמונה--דוחה את השבת, אם חל שמיני שלהן בשבת: חוץ מיליד בית שלא טבלה אימו עד שילדה--שאף על פי שנימול לשמונה, אינו דוחה את השבת. א,יא קטן שנולד כשהוא מהול, ומי שנולד בחודש השמיני לעיבורו קודם שתיגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי, ויוצא דופן, ואנדרוגינוס, ומי שיש לו שתי ערלות--אינן דוחין את השבת, אלא נימולין הן באחד בשבת, שהוא יום תשיעי שלהן. א,יב מי שנולד בין השמשות, ספק ביום ספק בלילה--מונין מן הלילה, ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני. ואם נולד ערב שבת בין השמשות--אינו דוחה את השבת, אלא נימול באחד בשבת: שאין דוחין את השבת מספק. א,יג מי שנולד בחודש השמיני--אם היה שלם בשיערו ובציפורניו--הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא, אלא שנשתהה; ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן, ומולין אותו בשבת. אבל אם נולד ושיערו לקוי, ואין ציפורניו שלמין בברייתן--הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להיוולד אלא בתשעה, ויצא קודם שייגמר; ולפיכך הוא חשוב כאבן, ואסור לטלטלו. ואף על פי כן, אם שהה שלושים יום--הרי הוא ולד של קיימה, והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר: שכל ששהה שלושים יום באדם, אינו נפל. א,יד מי שנולד בחודש השביעי לעיבורו--אם נולד שלם--הרי זה ולד של קיימה, ומולין אותו בשבת. ספק בן שבעה, ספק בן שמונה--נימול בשבת מכל פנים: אם בן שבעה הוא ושלם הוא, בדין הוא שידחה שבת; ואם בן שמונה הוא, זה שמל כמחתך בשר הוא, לפי שזה נפל, אם הוא בן שמונה. א,טו הוציא העובר ראשו חוץ למעי אימו בין השמשות--אף על פי שלא יצא כולו אלא בלילי שבת, אין מולין אותו בשבת. וכל מי שאינו דוחה את השבת--אינו דוחה את יום טוב ראשון, ודוחה יום טוב שני: ובשני ימים טובים של ראש השנה, אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני; וכן מילה שלא בזמנה, אינה דוחה שני של ראש השנה. א,טז חולה, אין מולין אותו עד שיבריא; ומונין לו מעת שיחי מחולייו, שבעת ימים מעת לעת, ואחר כך מולין אותו. במה דברים אמורים, בשחלצתו חמה, וכיוצא בחולי זה; אבל אם כאבו לו עיניו בעת שיתפתחו עיניו, ויירפאו--מולין אותו מיד. וכן כל כיוצא בזה. א,יז קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר--אין מולין אותו, עד שייפול בו דם ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים. וכן אם היה אדום ביותר כמי שצבעו--אין מולין אותו, עד שייבלע בו דמו ויחזרו מראיו כשאר הקטנים: מפני שזה חולי הוא. וצריך להיזהר בדברים אלו הרבה, ואין מולין אלא ולד שאין בו שם חולי: שסכנת נפשות דוחה את הכול, ואפשר למול לאחר זמן; ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל, לעולם. א,יח אישה שמלה בנה ראשון ומת מחמת המילה שהכשילה את כוחו, וכן מלה השני ומת מחמת המילה, בין מבעל זה, בין מבעל אחר--הרי זו לא תמול את השלישי בזמנו, אלא ממתינין לו עד שיגדיל מעט ויתחזק כוחו. הלכות מילה פרק ב ב,א הכול, כשרים למול: ואפילו הערל ועבד וקטן ואישה מולין, במקום שאין שם איש. אבל גוי, לא ימול כלל; ואם מל, אינו צריך לחזור ולמולו שנייה. ובכול מולין, אפילו בצור ובזכוכית, ובכל דבר שכורת; ולא ימול בקרומית של קנה, מפני הסכנה. ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספריים; ונהגו כל ישראל, בסכין. ב,ב כיצד מוהלין: חותכין את כל העור החופה את העטרה, עד שתתגלה כל העטרה; ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בציפורן, ומחזירו לכאן ולכאן, עד שייראה בשר העטרה. ואחר כך מוצץ המילה, עד שייצא הדם ממקומות רחוקים, כדי שלא יבוא לידי סכנה; וכל מל שאינו מוצץ, מעבירין אותו. ואחר שמוצץ, נותן עליה אספלונית או רטייה וכיוצא בהן. ב,ג יש ציצין מעכבין את המילה, ויש ציצין שאין מעכבין. כיצד: אם נשאר מעור העורלה, עור החופה את רוב גובהה של עטרה--הרי זה ערל כמות שהיה; וזה העור הוא ציץ המעכב. ואם לא נשאר ממנו אלא מעט, שאינו חופה רוב גובהה של עטרה--זה הוא ציץ שאינו מעכב. ב,ד המל--כל זמן שעוסק במילה--חוזר בין על ציצין המעכבין, בין על ציצין שאין מעכבין. פירש--על ציצין המעכבין, חוזר; ועל ציצין שאינן מעכבין, אינו חוזר. מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל. ב,ה קטן שבשרו רך ומדולדל, או שהיה בעל בשר עד שייראה כאילו אינו מהול--רואין אותו בעת שיתקשה: אם נראה שהוא נימול, אינו צריך כלום; וצריך לתקן הבשר מכאן ומכאן, מפני מראית העין. ואם בעת שיתקשה לא ייראה שהוא נימול--חוזרין וקוצצין מן הבשר המדולדל מכאן ומכאן, עד שתיראה העטרה גלויה בשעת קישוי. ודבר זה, מדברי סופרים; אבל מן התורה, אף על פי שהוא נראה כערל, הואיל ומל, אינו צריך למול פעם שנייה. ב,ו עושין כל צורכי מילה בשבת, מולין ופורעין ומוצצין, וחוזר על ציצין המעכבין, אף על פי שפירש; ועל ציצין שאין מעכבין, כל זמן שלא פירש; ונותן עליה אספלונית. אבל מכשירי מילה, אינן דוחין את השבת. כיצד: הרי שלא מצאו סכין--אין עושין סכין בשבת, ולא מביאין אותו ממקום למקום; ואפילו במבוי שאינו מעורב, אין מביאין אותו מחצר לחצר, ואין עירוב דדבריהם נדחה מפני הבאת הסכין, הואיל ואפשר להביאו מערב שבת. ב,ז וכן אין שוחקין לה סממנין, ואין מחימין לה חמין, ואין עושין לה אספלונית, ואין טורפין יין ושמן. לא שחק כמון מערב שבת, לועס בשיניו ונותן; לא טרף לה יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו. זה הכלל: כל שאפשר לעשותו מערב שבת, אינו דוחה את השבת; אלא אם שכחו ולא הכינו המכשירין, תידחה המילה לתשיעי. ב,ח מלו את הקטן בשבת, ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסממנין--עושין לו הכול בשבת, מפני שסכנה היא לו. מקום שדרכן להרחיץ את הקטן, מרחיצין אותו בשבת: ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר המילה, או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה, בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שמחימין לו בשבת--מפני שסכנה היא לו. ב,ט שכחו ולא הביאו סכין מערב שבת, אומרין לגוי להביא סכין בשבת, ובלבד שלא יביא אותו, דרך רשות הרבים. כללו של דבר: כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות, מותר לנו לומר לגוי לעשות אותו כדי לעשות מצוה בזמנה; ודבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום מלאכה, אסור לנו לומר לגוי לעשותו בשבת. ב,י מכשירי מילה, אפילו בזמנה--אינן דוחין את יום טוב, הואיל ואפשר לעשותן מערב יום טוב; וקל וחומר הדברים, אם לא דחו מכשירי מילה שבות שהוא מדבריהם, היאך ידחו לא תעשה של תורה. אבל שוחקין לה סממנין ביום טוב, הואיל וראויין לקדירה; וטורפין לה יין ושמן. הלכות מילה פרק ג ג,א המל--מברך קודם שימול, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה, אם היה מל בן חברו; ואם מל בנו, מברך וציוונו למול את הבן. ואבי הבן--מברך ברכה אחרת, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו: שמצוה על האב למול את בנו, יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהן; לפיכך אם אין שם אביו, אין מברכין אחרים ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין, או אחד מן העם; ואין ראוי לעשות כך. ג,ב ואם היו שם עומדין--אומרין כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. ג,ג ואחר כך מברך אבי הבן, או המל, או אחד מן העומדין שם ברכה זו--ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש; על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד, צורנו צווה בצוואת קדושים להציל ידידות שארנו משחת; ברוך אתה ה', כורת הברית. ואבי הבן, מברך שהחיינו. ג,ד המל את הגרים--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו למול את הגרים ולהטיף מהן דם ברית, שאלמלא דם ברית, לא נתקיימו שמיים וארץ: שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה--חוקות שמיים וארץ, לא שמתי" (ירמיהו לג,כה). ג,ה המל את עבדו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית, שאלמלא דם ברית, לא נתקיימו שמיים וארץ: שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה--חוקות שמיים וארץ, לא שמתי" (ירמיהו לג,כה). ואם מל עבד של אחרים, מברך על מילת העבדים. והמל אדם גדול--צריך לכסות ערוותו עד שיברך, ואחר כך מגלהו ומל אותו. ג,ו גר שמל קודם שיתגייר, וקטן שנולד מהול--כשמטיפין מהן דם ברית, אינן צריכין ברכה. וכן אנדרוגינוס--אין מברכין על מילתו, מפני שאינו ודאי. ג,ז גוי שצריך לחתוך עורלתו מפני מכה, או שחין שנולד בה--אסור לישראל לחתוך לו אותה: שהגויים--לא מעלין אותן מידי מיתה, ולא מורידין אותן אליה, ואף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך אם נתכוון הגוי למילה, מותר לישראל למול אותו. ג,ח מאוסה היא העורלה שנתגנו בה הרשעים, שנאמר "כי כל הגויים ערלים" (ירמיהו ט,כה). וגדולה היא מילה, שלא נקרא אברהם אבינו שלם, עד שמל, שנאמר "התהלך לפניי, והיה תמים. ואתנה בריתי, ביני ובינך" (בראשית יז,א-ב). וכל המפר בריתו של אברהם אבינו, והניח עורלתו, או משכה--אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים הרבה, אין לו חלק לעולם הבא. ג,ט בוא וראה כמה חמורה מילה, שלא נתלה למשה רבנו עליה אפילו שעה אחת, אף על פי שהיו בדרך. וכל מצוות התורה נכרתו עליהן שלוש בריתות בלבד, שנאמר "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה, לכרות את בני ישראל--בארץ מואב: מלבד הברית, אשר כרת איתם בחורב" (דברים כח,סט); ושם הוא אומר "אתם ניצבים היום . . . לעוברך, בברית ה' אלוהיך" (דברים כט,ט-יא). הרי שלוש בריתות. ועל המילה, נכרתו שלוש עשרה בריתות עם אברהם אבינו: "ואתנה בריתי, ביני ובינך" (בראשית יז,ב), "אני, הנה בריתי איתך" (בראשית יז,ד), "והקימותי את בריתי ביני ובינך" (בראשית יז,ז), "לברית עולם" (שם), "את בריתי תשמור" (בראשית יז,ט), "זאת בריתי" (בראשית יז,י), "והיה לאות ברית" (בראשית יז,יא), "והייתה בריתי" (בראשית יז,יג), "לברית עולם" (שם), "את בריתי, הפר" (בראשית יז,יד), "והקימותי את בריתי איתו" (בראשית יז,יט), "לברית עולם" (שם), "ואת בריתי, אקים את יצחק" (בראשית יז,כא). בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר שני, בעזרת שדיי. ומניין פרקים של ספר זה, שישה וארבעים: הלכות קרית שמע, ארבעה פרקים; הלכות תפילה וברכת כוהנים, חמישה עשר פרקים; הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, עשרה פרקים; הלכות ציצית, שלושה פרקים; הלכות ברכות, אחד עשר פרקים; הלכות מילה, שלושה פרקים.