בְּשֵׁם ה', אֵל עוֹלָם (בראשית כא,לג). אָז לֹא-אֵבוֹשׁ--בְּהַבִּיטִי, אֶל-כָּל-מִצְוֺתֶיךָ (תהילים קיט,ו). ספר שני והוא ספר אהבה הלכותיו שש, וזה הוא סידורן: הלכות קרית שמע, הלכות תפילה וברכת כוהנים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, הלכות ציצית, הלכות ברכות, הלכות מילה. הלכות קרית שמע. מצות עשה אחת, והיא לקרות קרית שמע פעמיים ביום. הלכות תפילה וברכת כוהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה: (א) לעבוד את ה' בתפילה בכל יום; (ב) לברך כוהנים את ישראל בכל יום. הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה. יש בכללן חמש מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) להיות תפילין על הראש; (ב) לקושרם על היד; (ג) לקבוע מזוזה בפתחי השערים; (ד) לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו; (ה) לכתוב המלך ספר שני לעצמו כדי שיהיה לו שני ספרי תורה. הלכות ציצית. מצות עשה אחת, והיא לעשות ציצית על כנפי הכסות. הלכות ברכות. מצות עשה אחת, והיא לברך את שם הקדוש ברוך הוא אחר אכילה. הלכות מילה. מצות עשה אחת, והיא למול את הזכרים ביום השמיני. נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, אחת עשרה מצוות עשה. הלכות קרית שמע מצות עשה אחת, והיא לקרות קרית שמע פעמיים ביום. וביאור מצוה זו בפרקים אלו. הלכות קרית שמע פרק א א,א פעמיים בכל יום, קוראים קרית שמע--בערב ובבוקר: שנאמר "ובשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז; דברים יא,יט)--בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. א,ב ומה הוא קורא: שלוש פרשייות אלו--והן "שמע" (דברים ו,ד-ט), ו"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג-כא), ו"ויאמר" (במדבר טו,לז-מא). ומקדימין לקרות פרשת "שמע", מפני שיש בה ציווי על ייחוד השם, ואהבתו ותלמודו: שהוא העיקר הגדול, שהכול תלוי בו. ואחריה "והיה, אם שמוע", שיש בה ציווי על שאר המצוות כולן. ואחר כך פרשת "ציצית" (במדבר טו,לח), שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצוות. א,ג אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זכרון יציאת מצריים; ומצוה להזכיר יציאת מצריים ביום ובלילה, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג). וקריאת שלוש פרשייות אלו על סדר זה, היא הנקראת קרית שמע. א,ד הקורא קרית שמע--כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; וחוזר וקורא כדרכו "ואהבת, את ה'" (דברים ו,ה), עד סופה. ולמה קורין כן--מסורת היא בידינו שבשעה שקיבץ יעקוב אבינו את בניו במצריים בשעת מיתתו, ציוום וזירזם על ייחוד השם, ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו. ושאל אותן ואמר להן, בניי, שמא יש בכם פסולת, מי שאינו עומד עימי בייחוד אדון כל העולם, כעניין שאמר לנו משה רבנו "פן יש בכם איש או אישה . . ." (דברים כט,יז). ענו כולם, ואמרו לו "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד)--כלומר שמע ממנו, אבינו ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד. פתח הזקן וענה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח זה ששיבח בו ישראל הזקן, אחר פסוק זה. א,ה כשהקורא קורא קרית שמע, מברך לפניה ולאחריה--ביום, מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה; ובלילה, מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה. א,ו ברכה ראשונה שלפניה ביום, יוצר אור; שנייה לה, אהבת עולם אהבתנו; ושל אחריה, אמת ויציב. וברכה ראשונה שלפניה בלילה, מעריב ערבים; שנייה לה, אהבת עולם עמך ישראל אהבת; וברכה ראשונה של אחריה, אמת אמונה; שנייה לה, השכיבנו. א,ז ברכה ראשונה שלפניה, בין ביום בין בלילה--פותח בה בברוך, וחותם בברוך; ושאר ברכותיה--חותם בכל אחת מהן בברוך, ואין להן פתיחה. א,ח ברכות אלו, עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל--עזרא ובית דינו תיקנום; ואין אדם רשאי לפחות מהן, ולא להוסיף עליהן: מקום שהתקינו לחתום בברוך, אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום, אינו רשאי לחתום; מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך, אינו רשאי לפתוח, ומקום שהתקינו לפתוח בברוך, אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות--הרי זה טועה, וחוזר ומברך כמטבע. וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית, ואמת אמונה בערבית--לא יצא ידי חובתו. א,ט [ח] הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה, בין ביום בין בלילה, בין לפניה בין לאחריה--יצא: לפי שאין סדר לברכות. בשחרית--פתח יוצר אור, וסיים מעריב ערבים--לא יצא; פתח במעריב ערבים, וסיים ביוצר אור--יצא. וכן בערבית--אם פתח במעריב ערבים, וסיים ביוצר אור--לא יצא; פתח ביוצר אור, וסיים במעריב ערבים--יצא: שכל הברכות, הולכות אחר חתימתן. א,י [ט] איזה הוא זמן קרית שמע בלילה--מצותה משעת יציאת הכוכבים, עד חצי הלילה; ואם עבר ואיחר, וקרא עד שלא עלה עמוד השחר--יצא ידי חובתו: שלא אמרו עד חצות, אלא כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה. א,יא [י] הקורא קרית שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר, קודם הנץ החמה--לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס, כגון שיכור או חולה וכיוצא בהן. ואנוס שקרא בעת זה, אינו מברך השכיבנו. א,יב [יא] ואיזה הוא זמנה ביום--מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה; ושיעור זה, כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש. ואם איחר, וקרא אחר שעלתה השמש--יצא ידי חובתו, שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום למי שעבר ואיחר. א,יג [יב] מי שהקדים וקרא קרית שמע של שחרית, אחר שעלה עמוד השחר--אף על פי שהשלים קודם שתנץ החמה, יצא ידי חובתו. ובשעת הדוחק, כגון שהיה משכים לצאת לדרך--קורא לכתחילה, משעלה עמוד השחר. א,יד [יג] הקורא אחר שלוש שעות ביום, אפילו היה אנוס--לא יצא ידי חובת קרית שמע בעונתה, אלא הרי הוא כקורא בתורה; ומברך הוא לפניה ולאחריה כל היום, אפילו איחר וקרא אחר שלוש שעות. הלכות קרית שמע פרק ב ב,א הקורא את שמע, ולא כיוון ליבו בפסוק ראשון שהוא "שמע, ישראל: ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד)--לא יצא ידי חובתו; והשאר--אם לא כיוון ליבו, יצא. אפילו היה קורא בתורה כדרכו, או מגיה את הפרשייות האלו בעונת קריאה--יצא: והוא, שכיוון ליבו בפסוק ראשון. ב,ב כל בני אדם, קוראין כדרכן--בין עומדין, בין מהלכין, בין שוכבין, בין רוכבין על גבי בהמה. ואסור לקרות קרית שמע, והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע, או מושלך על גבו ופניו למעלה. אבל קורא הוא, והוא שוכב על צידו; ואם היה בעל בשר הרבה, ואינו יכול להתהפך על צידו, או שהיה חולה--נוטה מעט לצידו, וקורא. ב,ג מי שהיה מהלך על רגליו--עומד בפסוק ראשון, והשאר קורא והוא מהלך. היה ישן--מצערין אותו ומעירין אותו, עד שיקרא פסוק ראשון; מכאן ואילך, אם אנסתהו שינה, אין מצערין אותו. ב,ד מי שהיה עוסק במלאכה--מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה, כולה; וכן האומנין בטילין ממלאכתן בפרשה ראשונה, כדי שלא תהא קריאת עראי. והשאר, קורא והוא עוסק במלאכתו. אפילו היה עומד בראש האילן או בראש הכותל, קורא במקומו. ומברך לפניה, ולאחריה. ב,ה היה עוסק בתלמוד תורה, והגיע זמן קרית שמע--פוסק וקורא; ומברך לפניה, ולאחריה. היה עוסק בצורכי רבים--לא יפסיק, אלא יגמור עסקיהן; ויקרא, אם נשאר עת לקרות. ב,ו היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקין בדין--גומר, ואחר כך קורא קרית שמע. ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה, ופסק וקרא--הרי זה משובח. ב,ז מי שירד לטבול--אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא, יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא. ולא יתכסה לא במים שריחן רע, ולא במי המשרה; ולא במים צלולין, מפני שערוותו נראית מהן. אבל מתכסה הוא במים עכורים שאין ריחן רע, וקורא במקומו. ב,ח הקורא קרית שמע--לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו: כדי שלא תהא קריאת עראי. ואם עשה כן--אף על פי שיצא ידי חובתו, הרי זה מגונה. וצריך להשמיע לאוזנו, כשהוא קורא; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא. וצריך לדקדק, באותייותיה; ואם לא דיקדק, יצא. ב,ט כיצד מדקדק--ייזהר שלא ירפה החזק, ולא יחזק הרפה; ולא יניד הנח, ולא יניח הנד. לפיכך צריך ליתן ריוח, בין כל שתי אותות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה לה: כגון "בכל לבבך", קורא "בכל" ושוהה וחוזר וקורא "לבבך"; וכן "ואבדתם מהרה", "הכנף פתיל". וצריך לבאר זין של "תזכרו". וצריך להאריך בדאל של "אחד", כדי שימליכהו על השמיים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם; וצריך שלא יחטוף בחית, כדי שלא יהא כאומר אי חד. ב,י קורא אדם את שמע, בכל לשון שהוא מכירה; והקורא בכל לשון--צריך להיזהר מדברי שיבוש שבאותה הלשון, ומדקדק באותה הלשון, כמו שמדקדק בלשון הקודש, אם קראה בלשון הקודש. ב,יא הקורא למפרע, לא יצא. במה דברים אמורים, בסדר הפסוקים. אבל אם הקדים פרשה לפרשה--אף על פי שאינו רשאי--אני אומר שיצא, לפי שאינה סמוכה לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה, הרי זה מגונה; קרא מילה אחת וכפלה, כגון שקרא שמע שמע, משתקין אותו. ב,יב קראה סירוגין, יצא; אפילו שהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כולה, יצא--והוא, שיקרא על הסדר. קראה מתנמנם, והוא מי שאינו לא ער ולא נרדם בשינה--יצא: ובלבד, שיהא ער בפסוק ראשון. ב,יג ספק קרא קרית שמע, ספק לא קרא--חוזר וקורא, ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם ידע שקרא, ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך--אינו חוזר ומברך. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה; נעלם ממנו בין פרשה לפרשה, ואינו יודע איזו פרשה השלים ואיזו צריך להתחיל--חוזר לפרק ראשון, שהוא "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה). ב,יד טעה באמצע הפרק, ולא ידע היכן פסק--חוזר לראש הפרק. היה קורא "וכתבתם", ואינו יודע אם הוא ב"וכתבתם" שב"שמע" או ב"וכתבתם" שב"והיה, אם שמוע"--חוזר ל"וכתבתם" שב"שמע"; ואם נסתפק לו אחר שקרא "למען ירבו"--אינו חוזר, שעל הרגל לשונו הוא הולך. ב,טו היה קורא ופגע באחרים, או פגעו בו--אם היה בין פרק לפרק--פוסק ומתחיל ושואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו, כגון שפגע באביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה; ומשיב שלום, לכל אדם שנתן לו שלום. ב,טז היה קורא באמצע הפרק--אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא בשלום מי שהוא מתיירא ממנו, כגון מלך או אנס וכיוצא בהן; אבל מי שהוא חייב בכבודו, כגון אביו או רבו--אם נתן לו שלום תחילה, פוסק ומשיב לו שלום. ב,יז ואלו הן בין הפרקים--בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה ל"שמע", בין "שמע" ל"והיה, אם שמוע", בין "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר". אבל בין "ויאמר" לאמת ויציב, הרי הוא כאמצע הפרק, ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה, ולהשיב מפני הכבוד. הלכות קרית שמע פרק ג ג,א הקורא קרית שמע, רוחץ ידיו במים קודם שיקרא. הגיע זמן קריאה, ולא מצא מים--לא יאחר קריאתה, וילך לבקש המים, אלא מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיוצא בהן, וקורא. ג,ב אין קוראין, לא בבית המרחץ; ולא בבית הכיסא, אף על פי שאין בו צואה; ולא בבית הקברות, ולא בצד המת עצמו--ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת, מותר לקרות. וכל מי שקרא במקום שאין קוראין בו, חוזר וקורא. ג,ג בית הכיסא החדש, שהוכן ועדיין לא נשתמשו בו--מותר לקרות קרית שמע כנגדו, אבל לא בתוכו. מרחץ חדש, מותר לקרות בתוכו. היו שני בתים--זימן אחד מהן לבית הכיסא, ואמר על השני וזה--הרי השני ספק אם הזמינו, או לא הזמינו; לפיכך אין קוראין בו, לכתחילה, ואם קרא, יצא. אמר וגם זה--הרי שניהן מזומנין, ואין קוראין בהם. חצר המרחץ, והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין--מותר לקרות בו קרית שמע. ג,ד ולא קרית שמע בלבד, אלא כל עניין שהוא מדברי קודש--אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכיסא, ואפילו אמרו בלשון חול. ולא לאומרו בלבד, אלא אפילו להרהר בליבו בדברי תורה בבית הכיסא, ובבית המרחץ, ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה או מי רגליים--אסור. ג,ה דברים של חול, מותר לאומרן בלשון הקודש בבית הכיסא. וכן הכינויין, כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן--מותר לאומרן בבית הכיסא; אבל השמות המיוחדין, והן השמות שאין נמחקין--אסור להזכירן בבית הכיסא, ובבית המרחץ הישן. ואם נזדמן לו להפריש מדבר האסור בבית המרחץ, או בבית הכיסא--מפריש, ואפילו בלשון קודש ובענייני קודש. ג,ו צואת האדם, וצואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות, וכל צואה שריחה רע כגון אלו--אסור לקרות קרית שמע כנגדן. וכן כנגד מי רגלי אדם; אבל מי רגלי בהמה, קוראין כנגדן. קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן, בכדי שיאכל הגדול כשלוש ביצים דגן--אין מרחיקין לא מצואתו, ולא מימי רגליו. ג,ז הייתה צואה יבשה כחרס, אסור לקרות כנגדה; ואם הייתה יבשה יתר מכחרס, עד שאם זרקה תתפרר--הרי היא כעפר, ומותר לקרות כנגדה. מי רגליים שנבלעו בקרקע--אם היה רישומן ניכר, אסור לקרות כנגדן; ואם לא היה רישומן ניכר, מותר. ג,ח כמה ירחיק מצואה וממי רגליים ואחר כך יקרא, ארבע אמות. במה דברים אמורים, בזמן שהן מלאחריו או מצדדיו; אבל אם היו כנגד פניו--מרחיק מהן עד שלא יראה אותן, ואחר כך יקרא. ג,ט במה דברים אמורים, בשהיה עימהן בבית, במקום שווה. אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים, או נמוך מהן עשרה טפחים--יושב בצד המקום וקורא, שהרי נפסק ביניהן: והוא, שלא יגיע לו ריח רע. וכן אם כפה כלי על הצואה, או מימי רגליים--אף על פי שהן עימו בבית--הרי אלו כקבורין, ומותר לקרות עימהן. ג,י היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית--אף על פי שהוא רואה אותה מאחורי הזכוכית, מותר לקרות בצידה. נתן רביעית מים לתוך מי רגליים של פעם אחת, מותר לקרות עימהן בתוך ארבע אמות. ג,יא הייתה צואה בגומה--עומד בסנדלו על הגומה, וקורא: והוא, שלא יהיה סנדלו נוגע בה. הייתה כנגדו צואה מעוטה ביותר, כמו טיפה--רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה, וקורא. הייתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכיסא, ולא היה להן ריח רע כלל, מפני קוטנן או יבישתן--מותר לקרות, לפי שאין לה ריח. אבל אם הייתה במקומה--אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד, הואיל ונראית כשהוא יושב, אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה, מפני שצואה לחה היא ויש לה ריח רע. וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות, אם היו ידיו מטונפות; וכך ראוי לעשות. ג,יב ריח רע שיש לו עיקר--מרחיק ארבע אמות וקורא, אם פסק הריח; ואם לא פסק, מרחיק עד מקום שפוסק. ושאין לו עיקר, כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה--מרחיק עד מקום שתכלה הרוח, וקורא. גרף של רעי, ועביט של מימי רגליים--אסור לקרות קרית שמע כנגדן, אף על פי שאין בהן כלום ואין להן ריח: מפני שהן כבית הכיסא. ג,יג צואה עוברת, כגון שהייתה שטה על פני המים--אסור לקרות כנגדה; ופי חזיר, כצואה עוברת. ואסור לקרות כנגדן, עד שיעברו ממנו ארבע אמות. ג,יד היה קורא, והגיע למקום הטינופות--לא יניח ידיו על פיו ויקרא, אלא יפסיק עד שיעבור מאותו מקום. וכן הקורא שיצאת ממנו רוח מלמטה--יפסיק עד שיכלה בואשה, וחוזר לקריאתו; וכן בדברי תורה. יצאת רוח מחברו--אף על פי שמפסיק לה קרית שמע, אינו מפסיק לה דברי תורה. ג,טו היה קורא קרית שמע בבית, ונסתפק לו אם יש שם צואה או מי רגליים או אין שם--הרי זה מותר לקרות. היה קורא באשפה, ונסתפק לו אם יש שם צואה או אין שם--לא יקרא עד שיבדוק: שחזקת האשפה, שהיא מקום הטינופות. אבל ספק מי רגליים--אפילו באשפה, מותר לקרות. ג,טז כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומימי רגליים, עד שירחיק--כך אסור לקרות כנגד הערווה, עד שיחזיר פניו: אפילו גוי או קטן, לא יקרא כנגד ערוותן. ואפילו הייתה מחיצה של זכוכית מפסקת, הואיל והוא רואה את הערווה, אסור לקרות, עד שיחזיר פניו. וכל גוף האישה, ערווה; לפיכך לא יסתכל בגוף האישה, כשהוא קורא: ואפילו אשתו--אם היה מגולה טפח מגופה, לא יקרא כנגדה. ג,יז וכשם שהוא אסור לקרות, כנגד ערוות אחרים--כך הוא אסור לקרות, כנגד ערוותו: לא יקרא כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו. הייתה חגורה של בגד או עור או שק על מותניו--אף על פי ששאר גופו ערום, מותר לו לקרות: והוא, שלא יהיה עקבו נוגע בערוותו. היה ישן בטליתו, והוא ערום--חוצץ בטליתו מתחת ליבו, וקורא; אבל לא יחוץ מצווארו ויקרא, מפני שליבו רואה את הערווה, ונמצא כמי שקרא בלא חגור. ג,יח שניים שהיו ישנים בטלית אחת--כל אחד מהן אסור לקרות, אף על פי שכיסה מתחת ליבו, עד שתהא טלית מפסקת ביניהן, כדי שלא ייגע בשר זה בבשר זה ממותניו ולמטה. ואם היה ישן עם אשתו, או בניו ובני ביתו הקטנים--הרי גופן כגופו, ואינו מרגיש מהן; לפיכך אף על פי שבשרו נוגע בהן, מחזיר פניו וחוצץ מתחת ליבו, וקורא. ג,יט עד אימתיי הן קטנים לעניין זה--עד שיהיה הזכר בן שתים עשרה שנה ויום אחד, והנקבה בת אחת עשרה שנה ויום אחד: והוא שיהיה תבניתם כתבנית גדולים, "שדיים נכונו ושיערך צימח" (יחזקאל טז,ז), ואחר כך לא יקרא, עד שתפסיק טלית ביניהן. אבל אם עדיין לא היו "שדיים נכונו ושיערך צימח", קורא עימהן בקירוב בשר ואינו צריך הפסק--עד שיהיה הזכר בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, והנקבה בת שתים עשרה שנה ויום אחד. הלכות קרית שמע פרק ד ד,א נשים ועבדים וקטנים, פטורין מקרית שמע; ומלמדין את הקטנים לקרות אותה בעונתה, ומברכין לפניה ולאחריה, כדי לחנכן במצוות. מי שהיה ליבו טרוד ונחפז בדבר מצוה מכל המצוות, פטור מקרית שמע. לפיכך חתן שנשא בתולה--פטור מקרית שמע, עד שיבוא עליה, לפי שאין דעתו פנויה, שמא לא ימצא בתולים; ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל, חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך, שהרי נתקררה דעתו, וליבו גס בה אף על פי שלא בעל. ד,ב אבל הנושא את הבעולה--אף על פי שהוא עוסק במצוה, חייב לקרות, הואיל ואין לו דבר שמשבש את דעתו. וכן כל כיוצא בו. ד,ג מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו--פטור מקרית שמע עד שיקברנו, מפני שאין דעתו פנויה לקרות. ואם היה משמר את המת--אף על פי שאינו מתו, פטור מקרית שמע; ואם היו השומרין שניים--האחד משמר, והשני נשמט למקום אחר וקורא, וחוזר ומשמר, ונשמט האחר וקורא. וכן החופר קבר למת, פטור מקרית שמע. ד,ד אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן קרית שמע, אלא אם כן היה אדם גדול. ואם התחילו והוציאוהו, והגיע זמן הקריאה והן מלווין את המת--כל שיש למיטה צורך בהן, כגון נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין היו לפני המיטה, בין היו לאחר המיטה--פטורין; ושאר המלווין שאין למיטה צורך בהן, חייבין. ד,ה היו עוסקין בהספד, והגיע זמן קרית שמע--בזמן שהמת מונח לפניהן, נשמטין אחד אחד וקורין וחוזרין להספד. אין המת מוטל לפניהם, כל העם קורין קרית שמע; והאביל יושב ודומם, שאינו חייב לקרות עד שיקבור מתו. ד,ו קברו את המת, וחזרו האבילים לקבל תנחומים, וכל העם הולכין אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדין בו האבילים, לעשות שורה לקבל תנחומים--אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו, אלא ינחמו את האבילים, ואחר שייפטרו מהם יתחילו לקרות. בני אדם העומדים בשורה--הפנימיים, שהן רואין פני האבילים--פטורין מקרית שמע; והחיצונים--הואיל ואינן רואין את האבילים, חייבין בקרית שמע במקומן. ד,ז כל מי שהוא פטור מלקרות קרית שמע--אם רצה להחמיר על עצמו ולקרות, קורא: והוא, שתהא דעתו מיושבת עליו; אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל ותמיה--אינו רשאי לקרות, עד שתתיישב דעתו. ד,ח כל הטמאים--חייבין בקריאת שמע, ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן, אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום, כגון הנוגעים בשרץ או בנידה וזבה ומשכבן וכיוצא בהן. ועזרא ובית דינו תיקנו שלא יקרא בעל קרי לבדו משאר הטמאים, עד שיטבול; ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כוח לרוב הציבור לעמוד בה--לפיכך בטלה. וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קרית שמע, והן בעלי קראין, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה, אלא עומדין בטהרתן לעולם.