## תמלול השיעור

כל הלשון, כל התורה בכל מקום.

כמו מדרש מצחיק את, ורוצים שהרבנים הרבנים ישתיקו. אמר כמה דינים פה, בענייני פסח. הלכה פסוקה היא במשנה דתומד נשחט, כשבערב פסח שחל בערב שבת, מקדימין את זמן התומד והפסח כדי למהר ולצלוס אותו קודם יום טוב. ולכאורה, הרי לרב לעזר, שסובר בשבת שמכשירי קום (מצוה?) ומצוה שרויים בזמן, דוחה מכשירי שבת, לא שייך בזה. כמו שמותר לאפות מצה לפי רב לעזר בליל פסח בשבת, יהיה מותר לצלות פסח, תפוח גם כן בליל שבת. מה ההבדל?

כמו בלקוט ל"א בשבת, אם מותר לאפות מצה הרב סובר, מדוע אסור לצלות פסח? מה ההבדל? לפי רב לעזר. והנה דין ששם הצרוק, המדנים, לא היה, לא היה קרה, המציאות הייתה אחרת, שלא ימצאו. מה החילוק? אין מחלוקת בזה, לא במקום הזה.

אז שאלתי את השאלה הזאת לפני הרבה שנים, כן? וענה לי ראש ישיבת סלבודקה, הגאון רב מרדכי שולמן, זכר צדיק לברכה. ענה לי תשובה על זה. הוא אמר, שצולים גם את המוח שבעצמות, שאותו הוא לא נאכל. ביום טוב זה מותר, תלמד בשיעורים, אבל בשבת, תלוי בבורר בשבת, במלאכת שבת, אסור.

אפשר להגיד שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה. זאת שאלה גדולה. מחלוקת הגדולה, פסיק רישא דלא ניחא ליה. תלוי מה סוברים בפסיק רישא.

אפשר לחזור על השאלה אולי? אני אחזור. מה? לא, אני אחזור על השאלה? כן, כן, תעזור. אני אחזור על השאלה. אם יהיה מישהו להוסיף, נוכל להוסיף. טוב, המשנה בתחילת מסכת פסחים, הזמן שבמקדש כשהיה קיים, אז בערב פסח, ש... ערב פסח חל בערב שבת, היו מקדימים את העסק של התמיד ושל הפסח, בשביל שתהיה אפשרות לצלות את הפסח מבעוד יום. אסור לצלות בלילה בשבת. השאלה היא, דעת רב לעזר, שכל מכשירי מצווה מותר לעשות אותם בשבת, אפשר לקצוץ עצים בשבת, אם זה הזמן, אפשר לאפות מצה בשבת, אם זה הזמן. ואם אפשר לאפות מצה בשבת, אז למה אי אפשר לצלות את הפסח בשבת? זה הזמן וזה מצווה לעשות. ו... עכשיו מי שמתרצת את זה, שככה היו עושים, זה לא זה לא הולך. זה השאלה. כלפי רב לעזר לא היה צורך לשנות את סדר היום במקדש. ואפשר לצלות את הקורבנות האלה בשבת. זה השאלה. והרב, ראש ישיבה רב מרדכי שולמן, תשובה על זה, שכצולים, תמיד נצלה גם בשר שאין בו צורך למצווה, כמו המוח בעצמות. אז ביום טוב, ריבוי בשיעורים מותר, כך כתוב ברמב"ם. אבל בשבת, ריבוי בשיעורים אסור. ממילא זה לא מכשירים, שלא מכשירים את זה למצווה. זאת תשובה. כשדנים בזה, שפסיק רישא דלא ניחא ליה, אז אולי אין בזה, זה לא היה צריך למנוע את הצלייה בלילה.

אומרים שהגמרא בשבת קל"א מביאה פסוקים על כל דבר. אבל מה מדמה את הדברים? מה שהוא היה בפנים. מה ההבדל? אחד מהשני יש צד פוסל. מה ההבדל בין זה לזה? מה זה גורם? מה היה צריך להיות שזה שיהיה אפשר ללמוד, צריך לשאול. לצלות הסוגיה בפנים, לכאורה היה אפשר ללמוד. מה בצער חתיכה אחת על ה... זה לא אותו מעשה? אומרים שאולי המוח שבעצמות, זה לא רק פסיק רישא, אחד ששם חתיכת בשר והוא מתכוון, הוא צריך רק חצי, והחצי השני גם נצלה. צולים את הפסח, אז כשמחל בן דרוסאי, ודאי שהיה בפנים, אז זה כבר חייב. שואלים שגם אם פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, אבל כאן זה לא רק פסיק רישא, זה מעשה, זה המעשה בעצמו, הוא צולה את הפסח ביחד, חתיכה אחת. מה נקרא פסיק רישא? גם זה שאלה. מה נלמד מזה? זה לא הזמן של פסיק רישא. מה בגלל פסיק רישא?

ידוע התנאי של רב לעזר. ידוע מפורסם, כולם יודעים. היה תנאי, מה היה? הוא חשש אם נפסוק את פסח עד חצות או לא חצות, אז הוא אכל עד שהגיע למצה, זה היה באמצע, אז הוא אכל זית אחד והתנה. כן? עד שידע דין, והתנה. זית ועוד זית והתנה. אם זה עד חצות, זה האפיקומן, והרבה מותר לאכול עד חצות, אין איסור לאכול אחר חצות. זהו פירוש. ואם לא, אז האפיקומן יהיה אחר כך בסוף, ומותר לאכול. איך פה עשה? כולם יודעים את זה. יש כאן שאלה. יש דין באפיקומן שאוכל על השובע. המשנה ברורה בסימן תע"ז סעיף קטן י"ג, אומר בשם הפוסקים שדבר זה מעכב. וגם לא מקיים ביטול ביטול המצווה. איך אז, איך אז עשה את זה באכילה? הוא הרי יודע שמסופר שהיה לו פה, ולא יכל לאכול, היה לו פה נפוח, ככה מביא הסיפורים, בקושי יכל לאכול. אז איך הוא אכל על השובע? איך הוא אכל על השובע? איך זה היה?

ידוע התנאי של רב לעזר, לאכול שתי כזיתים בתחילת הלילה, ולהתנות, שאם אסור לאכול אחרי חצות, אז הוא כעת יוצא באפיקומן. ואם, ואם אפיקומן, אם מותר לאכול אחר כך, אז יהיה אחרי הכל. השאלה, המשנה ברורה שואל, הרי יש דין שהאפיקומן צריך לאכול על השובע. המשנה ברורה כותב שזה מעכב. אז איך הוא אכל בתחילת הלילה לאכול אפיקומן? והוא בוודאי עדיין לא שבע. ולא משמע שהוא אכל מיד בהתחלה הרבה, והוא כבר היה שבע. חוץ ממה שחיפשתי, זה לא ככה, אבל הידוע בסיפורים שהרב לעזר היה לו מאוד קשה לאכול, היה לו פה נפוח. הוא היה אוכל קצת, וגם בליל הסדר הוא אכל מעט מאוד. אז הוא בוודאי אכל רק שני כזיתים בצמצום בהתחלה. ולכאורה זה לא על השובע. אז התנאי הזה, למרות שהוא מקיים את עיקר, פותר את עיקר הבעיה של האפיקומן בחצות, אבל הוא לכאורה מבטלים בזה את העניין של על השובע. גם אפיקומן שכיחא. היות והוא היה צריך לקיים איסור מצווה, אז יחשוב על עצמו. לא, הוא אכל מבעוד יום הרבה? לא, הוא, זה תחילת הלילה, איך הוא שתי כזיתים, יש לו כבר על השובע? הוא עכשיו התחיל את האכילה שלו. הוא עדיין לא שבע. אומרים שאולי בגלל שהוא היה ממעט באכילה, כמו שסיפרו, אז הוא בלאו הכי לא היה לו על השובע. ככה משלחת מציע. כתוב שלא יכל לאכול, שהיה לו פה מלא ליבורות (פצעים?). אז בלאו הכי, אז אמרו בלאו הכי, שבלאו הכי הוא לא היה מקיים על השובע, בגלל שהוא ממעט באכילה, אולי. אומר רב לעזר שלא מחייבים. היה כאן שלוחו של רב חצקל, היה קצת כועס לי. אומרים אולי על השובע זה שלא יהיה רעב, אין דין להיות מלא. השובע זה שובע. יש לו שובע אחר. שהוא לא היה יכול לאכול. אולי אם בסוף הלילה הוא שבע גם מזה, זה גם טוב. לא רוצה. לא יוצא כי הוא לא רוצה לצאת בזה. הוא אומר להיות שמישהו יתרץ תירוץ כזה, כי הוא לא רוצה לצאת. הוא רוצה להמשיך לאכול. אומר שהמשנה ברורה אומר שאם הוא לא אוכל על השובע, לא יוצא מצוות אפיקומן. אמרתי שיש פה רווח, יש פה ציצה. אז הוא אומר שאולי הבריסקער מתכוון, כי כיוון שהוא עוד יאכל אחר כך, אז הוא יקיים אחר כך. הוא לא רוצה לצאת. אז הוא לא רוצה לצאת בכזית הראשון. עד חצות מה שהוא אוכל אחר כך. אחרי חצות. זה כבר אחרי חצות, זה כבר לא כלום. זה כבר יהיה מחר בבוקר. זה כבר מחר בבוקר. אומרים אולי הוא אכל מבעוד יום. הסיפור לא הולך ככה. כתוב, הסיפור כתוב בתולדותיו, התנאי. אדם יכול להשביע מבעוד יום? זה אסור. הרמב"ם פוסק במשנה י"ד, אומר, אדם צריך להכין את עצמו, ומנהגו לאכול משאר המאכלים, בשביל שיכנס רעב. אז ממילא לא יתכן שהרב לעזר כבר אכל מבעוד יום בשביל להגיע ללילה שבע. דרך אגב, למדנו משם הלכה, שכתוב בפירוש המשנה, שהאכילה שמדובר שם היא אכילה לא של פת, הוא אוכל מאכלים אחרים, פירות. כתוב שם בגמרא, שאם התחילו אין מפסיקין, אפשר להמשיך לאכול בלילה. אז רואים שהדין הזה, שאם נכנס יום טוב או יוצא יום טוב, אפשר להמשיך לאכול, זה לאו דווקא בסעודת פת, אלא גם באכילה, אדם שהוא באכילה, יכול להמשיך את האכילה. התחילו אין מפסיקין, זה גם בזה. לא כמו שנוהגים, שמפסיקים לאכול כשזה לא אכילה של פת.

השאלה השלישית, שאלה ישנה. קשה, פסוק בדיני הימים. הרי בן תימא, שאומר שחגיגה של י"ד דוחה את השבת אם י"ד חל בשבת. מביא ראיה מפסוק בדברי הימים, ששם מתואר שתיאור של פסח, קורבן פסח שעשה יאשיהו המלך. כתוב שם, שכמה קורבנות הוקרבו בשביל קורבן פסח. כתוב עוד 3,000 בקר שהקריבו. ואחר כך כתוב, שאת הפסח צלו, ואת הבקר בשלו. אז רש"י על אתר מפרש שם, אומרים, שהצאן שצלו זה היה קורבן פסח, והבקר שבשלו זה היה בשביל חגיגת ארבעה עשר. לשלמים. את זה מבשלים, וזה כשר גם בקר. אז לפי בן תימא, אז חגיגת ארבעה עשר גם כן צריכה להיות חייבת להיות צלי בצאן. אז מה זה היה ה-3,000 בקרים שבשלו אותם? מה מה עשו שם? ואיפה היה חגיגת ארבעה עשר? אומרים שזה היה בשביל השולחן עורך. הבקר היה בשביל השולחן עורך. אז מה עם החגיגה של י"ד? מה עם החגיגה? זה מה ששאלתי. זה מה ששאלתי. שאלתי מה עם החגיגה של י"ד? אז יש תירוץ, סליחה. אולי זה פסח שחל בשבת, שאין חגיגה. בן תימא דוחה שבת. כי זה כמו פסח. אומרים שזה לא היה מספיק. לא היה מספיק. לשלמה היה כן, לזה לא היה מספיק. לא היה, היה עניות גדולה, לא היה. הוא אומר יש למהר"ש אומר, מקבלים בי מביאו, אבל אחר יגיד את זה, נו, נו, נו. אולי יש למהר"ש, הפסוק שם מתאר שתרמו את הבהמות, המלך תרם, השרים תרמו, משמע שהיה מחסור גדול. לא היה לאנשים בהמות. אז אולי לא היה יותר בהמות כשרות, צאן, לא היה צאן יותר כשר לפסח. אז היה בקר, הבקר באמת ראוי רק לשלמים, היה צריך בשביל שולחן עורך, או בשביל על השובע. אז הביאו בקר, אבל צאן לא היה מספיק. אז כל מה שהיה, הביאו בשביל פסח. ודאי שחגיגת ארבעה עשר דוחה את השבת. הייתה עניות גדולה, לא היה. יכול להיות, אבל צריך את זה תירוץ. מי שלא מוכן להגיד תירוץ כזה, אז אגיד שמבקש את האמת, קצת קשה.

כולם יודעים מה שאומרים בשם הקדוש, למד דברים לתוך עומק דליבא. העיקר זה עומק דליבא. כולם אומרים ושרים את זה, זה דיבור, זה דיבור. קדישא לישראל ורחין מתיבתיה, קודשא בריך הוא אומר לפמליה דיליה, חזו בני חביבי, דמשתכחין בצערא דלהון, ועסקין ברגל דילי. אנחנו זוכים יחד לשוש ולשמוח בשמחת התורה. פיקודי השם ישרים משמחי לב. אנחנו לא רק אומרים את זה, אנחנו כולנו ביחד מרגישים את זה. אין דבר שיכול להתקרב לזה. זר לא יבין את זה. זה הכוח של עם ישראל, זה הציור של עם ישראל. דמשתכחין בצערא דלהון ועסקין ברגל דילי. ששוכחים מהמצב הקשה שהם נמצאים בו, ועוסקים בחדוות שמחה עצומה, שמחה שאין כמותה. אבא ספירא, כמו הדור הגדול, אבי ישי, שממית דינים עוד ברא, ביראת שמיים, בדיקדוקי מצוות, בהתעסקות דמוח. לא חסר כלום, מה יש רק בתורה. וסיפוק עצום בזה. וזה אנחנו קולטים כל יום, חיים של תורה, בנו אהבה ספירא. אומרים אבא ספירא, תורה מדעיה, זה אבא ספירא. שמחברים את התורה, ואוהבים את התורה, נמשכים אחרי התורה, שואפים ומתאווים לעוד ועוד לדעת תורה. והקדוש ברוך הוא שרואה את בנו, משתכחין בצער, מדעת צער דלהון, ועסקין ברגל דילי, הוא מבטל את הגזירות, הוא משפיע שפע ברכה על עם ישראל. אז רוחו חיים, התאמצות, והעיקר אמצו, והתחזקו, והתחזקו. ונזכה כולנו לדבר המתנה. כן. עוד דבר, אל תשכחו, שבמי בן הזמנים יש גם מצווה של לימוד תורה, שכל השנה הבחורים לא יושבים פה בישיבות. קבעת עתים לתורה, ומיכו ומיכו, על ידיכם נתקיימה. הגמרא אומרת מה נחזור, ואהבת את השם אלוקיך, ששם שמיים מתאהב על ידך. שיודע מקרא ומשנה ומשמש תלמידי חכמים, ונושא ונותן באמונה, ומסעו מתון עם הבריות. מה הבריות אומרים עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם הבריות שלא למדו תורה. ואיני שמעבירו, הוא כוונתו עם אישה, כוונתו כונים אישה. אומר הקדוש ברוך הוא, ראו מה נאה הבריאה הזו, ישראל אשר בך אתפאר.

כל הלשון, עולם שלם של תוכן איכותי.

## סיכום השיעור

השיעור עוסק בכמה סוגיות הלכתיות ורעיוניות, בעיקר סביב הלכות פסח ושבת, ונוגע גם בענייני אגדה ומוסר.

1.  **צליית הפסח בערב שבת:**
    *   **השאלה:** המשנה מלמדת שכאשר ערב פסח חל בערב שבת, מקדימים את שחיטת התמיד והפסח כדי להספיק לצלותם מבעוד יום. הדבר קשה לפי שיטת רבי אליעזר, הסובר שמכשירי מצווה (פעולות הכנה למצווה) דוחים את השבת. אם כן, מדוע לא לצלות את הפסח בשבת עצמה, שהרי זה הזמן והצלייה היא מכשיר מצווה? הושווה הדבר לאפיית מצה בשבת לפי ר' אליעזר.
    *   **התשובה (בשם הרב מרדכי שולמן):** צליית הפסח כרוכה גם בצליית חלקים שאינם נאכלים ואינם חלק מהמצווה עצמה, כגון המוח שבעצמות. חלקים אלו אסורים בבישול/צלייה בשבת (אולי משום מוקצה או בורר), בניגוד ליום טוב שבו "ריבוי בשיעורים" מותר. מכיוון שצליית הפסח גורמת בהכרח (פסיק רישא) גם לצליית החלקים האסורים, והדבר אינו רצוי (דלא ניחא ליה), או שפשוט אסור לבצע מלאכה אסורה שאינה לצורך המצווה עצמה גם כחלק מהכנתה – לכן מקדימים את הצלייה לפני שבת. נדונה גם השאלה האם זהו פסיק רישא דלא ניחא ליה והשלכותיה.

2.  **תנאי רבי אליעזר באפיקומן:**
    *   **השאלה:** ידוע הסיפור שרבי אליעזר אכל שני כזיתים בתחילת ליל הסדר והתנה שאם ההלכה היא שאסור לאכול אפיקומן אחר חצות, הכזית הראשון יהיה האפיקומן, ואם מותר – האחרון שאכל יהיה האפיקומן. הקושי הוא מדין אכילת אפיקומן "על השובע" (על בטן מלאה), שהמשנה ברורה מביא שהוא מעכב. כיצד יכול היה רבי אליעזר לאכול את האפיקומן (הראשון, לפי התנאי) בתחילת הסדר, כשבוודאי עוד לא היה שבע? הדבר קשה במיוחד לאור המסופר שהיה לו קושי באכילה.
    *   **תירוצים אפשריים (חלקם נדחו או הועלו בספק):** אולי דין "על השובע" אינו מעכב בדיעבד? אולי הוא אכל מעט מאוד ולכן לא היה שבע כלל? אולי "שובע" פירושו רק "לא רעב"? אולי שתיית היין תרמה לתחושת השובע? אולי מכיוון שהיה ממעט באכילה ממילא, לא היה מקיים דין "על השובע" בלאו הכי? נראה שהדובר לא מצא תירוץ מספק.

3.  **חגיגת ארבעה עשר שדוחה שבת (שיטת בן תימא):**
    *   **השאלה:** בן תימא סובר שקורבן חגיגת י"ד דוחה את השבת, ומביא ראיה מפסח שעשה המלך יאשיהו (דברי הימים ב' ל"ה). בפסוקים מתואר שהקריבו גם צאן (לפסח) וגם בקר (3,000). נאמר שהפסח (צאן) נצלה כמצוותו, אך "הקודשים" (הבקר) בושלו בסירים. הקושי: אם חגיגת י"ד צריכה להיות צלי ומן הצאן כמו הפסח, מה פשר הבקר המבושל?
    *   **התשובה (ע"פ מפרשים):** הבקר לא היה קורבן חגיגת י"ד, אלא קורבנות שלמים שהובאו עבור כלל הציבור לאכילה ("שולחן עורך"). חגיגת י"ד עצמה אכן היתה מן הצאן ונצלתה.
    *   **קושי נוסף:** הפסוקים מתארים תרומות רבות של בהמות מצד המלך והשרים, מה שמרמז על מחסור ("עניות") בבהמות כשרות בקרב העם. אולי לא היה מספיק צאן כשר לחגיגה, ולכן הסתפקו במה שהיה? (תירוץ המהרש"א).

4.  **דברי מוסר וחיזוק:**
    *   השיעור מסתיים בדברי התעוררות על חשיבות לימוד התורה מתוך עומק הלב ("עומקא דליבא") ושמחה, גם מתוך קושי וצער ("משתכחין בצערא דלהון ועסקין ברגל דילי").
    *   הובא ציטוט מהזוהר המתאר כיצד הקב"ה מתפאר בעם ישראל העוסקים בתורתו במסירות.
    *   הודגשה חשיבות קביעת עתים לתורה, גם ב"בין הזמנים", והמצווה לגרום ששם שמיים יתאהב על ידינו בהתנהגות נאותה.
    *   הוזכר המעלה של אהבת התורה וההתמדה בה, המובילה לביטול גזירות והשפעת שפע ברכה.

השיעור שילב דיונים הלכתיים מעמיקים עם התבוננות אגדתית ומוסרית, תוך קישור בין הסוגיות השונות ועידוד לאהבת תורה ולומדיה.