```txt
מדרש מצחיק, ורוצים שהרבנים רבנים שתיהם. אומר כמה דיני תורה בענייני פסח.

הלכות פסוקות, במאי שנא דתמיד ניסוך, שבערב פסח שחל בערב שבת, מקדימין זמן התמיד והפסח כדי למהר ולצלותו קודם יום טוב. ולכאורה, הדין דרבי אליעזר, שסובר בשבת, שמכשירי קום ומצוה, כשהוא לזמן, דוחה מה שהיה שבת, לא שייך בזה? כמו שמותר לאפות מצה, לפי רבי אליעזר, בליל פסח בשבת, יהיה מותר לצלות פסח, תפוח, גם כן בליל שבת. מה ההבדל?

כמו ביומא קל"א בשבת, אם מותר לאפות מצה, מדוע אסור לצלות פסח? מה ההבדל? לפי רבי אליעזר. הנה הדין ששם הצרו, המציאות הייתה אחרת, שלא ימצאו. מה רחל גונן? אין מחלוקת בזה, לא במקום הזה.

אז שאלתי את השאלה הזאת לפני הרבה שנים, כן? וענה לי ראש ישיבת סלבודקה, הגאון ר' מרדכי שולמן, זכר צדיק לברכה. ענה לי תשובה על זה. הוא אמר, שצולים גם את המוח שבעצמות, שאותו הוא לא נאכל. ביום טוב זה מותר, תלמד בריבוי שיעורים, אבל בשבת, תלוי ברמב"ם בשבת, במקום שבת, אסור.

אפשר להגיד שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה? זאת שאלה גדולה. מחלוקת הגדולה, פסיק רישא דלא ניחא ליה. תלוי מה סוברים בפסיק רישא.

נחזור על השאלה אולי? אני אחזור. מה? אולי אני אחזור על השאלה? כן, כן, תחזור. אני אחזור על השאלה. אם יהיה מישהו להוסיף, נוכל להוסיף.

תמיד של בין הערביים נשחט, הזמן של המקדש כשהיה קיים, אז בערב פסח, ש... ערב פסח חל בערב שבת, היו מקדימים את העסק של התמיד ושל הפסח, בשביל שתהיה אפשרות לצלות את הפסח מבעוד יום. אסור לצלות בלילה בשבת. השאלה היא, דעת רבי אליעזר, שכל מכשירי מצווה מותר לעשות אותם בשבת, אפשר לקצוץ עצים בשבת, אם זה הזמן, אפשר לאפות מצה בשבת, אם זה הזמן. ואם אפשר לאפות מצה בשבת, אז למה אי אפשר לצלות את הפסח בשבת? זה הזמן וזה מצוותו.

ו... עכשיו מי שמתרצת את זה, שככה היו עושים, זה לא מחלוקת. זו השאלה. כלפי רבי אליעזר לא היה צורך לשנות את סדר היום במקדש. היה אפשר לצלות את הקורבנות האלה בשבת. זו השאלה. והתשובה של הרב שך, הרב מרדכי שולמן, התשובה על זה, שכשצולים, תמיד נצלה גם בשר שאין בו צורך למצווה, כמו המוח בעצמות. אז ביום טוב, בריבוי שיעורים מותר, כך כתוב ברמב"ם. אבל בשבת, ריבוי שיעורים אסור. ממילא, זה לא מכשירים, שלא מכשירים את זה למצווה. זו התשובה. כשדנו בזה, שפסיק רישא דלא ניחא ליה, אז אולי אין בזה, זה לא היה צריך למנוע את הצלייה בלילה.

אומרים שהגמרא בשבת קל"א מביאה פסוקים על כל דבר. אבל מה מדמה את הדברים? מה שהוא הביא בפנים. מה ההבדל בין זה לזה? מה ההבדל בין קורבן למה שצריך להיות שזה שיהיה אפשר ללמוד, צריך לשאול. לצלות את הסוגיה בפנים, לכאורה היה אפשר ללמוד. אם זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, אז מה? מה בצר חתיכה אחת על ה... זה אותו מעשה?

אומרים שאולי המוח שבעצמות, זה לא רק פסיק רישא, אחד ששם חתיכת בשר והוא מתכוון, הוא צריך רק חצי, והחצי השני גם נצלה. צולים את הפסח, אז מה אחרי כן לאכול? ודאי שהיה בפנים. זה כבר חייב. שואלים שגם אם פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, אבל כאן זה לא רק פסיק רישא, זה מעשה, זה המעשה בעצמו, הוא צולה את הפסח ביחד, חתיכה אחת.

נאמר מה נקרא פסיק רישא, גם זה שאלה. מה ההבדל? ההבדל זה... זה לא הזמן של פסיק רישא. מה ההבדל בין פסיק רישא?

ידוע התנאי של רבי אליעזר. ידוע מפורסם, כולם יודעים. היה תנאי, מה היה? הוא חשש אם יש מחלוקת פסח עד חצות או לא חצות, אז הוא אכל עד שהגיע למצה, זה היה איזה זמן? אז הוא אכל זית אחד, ו... בתנאי. כן? אכל עד שיש דין, בתנאי אכל. זית ועוד זית, והתנה. אם זה עד חצות, זה האפיקומן, והרבה מותר לאכול עד חצות, אין שום לאכול חפץ. זהו, גמרנו. ואם לא, אז האפיקומן יהיה אחר כך בסוף. מותר לאכול. איפה עכשיו? כולם יודעים את זה.

יש כאן שאלה. יש דין באפיקומן, שאוכל על השובע. המשנה ברורה, תע"ז, סעיף קטן י"ג, אומר בשם הפוסקים שדבר זה מעכב. וגם לא מעכב ביטול מצווה. איך אז, איך אז אכל זה בסוף האכילה? הוא הרי יודע שסובע, שהיה לו פה... איך אכל? אין לו פה נפוח, ככה... לא יכול הסיפורים, בקושי יכל לאכול. אז איך הוא אכל על השובע? איך הוא אכל על השובע? איך זה היה?

ידוע התנאי של רבי אליעזר, לאכול שתי כזיתים בתחילת הלילה, להתנות, שאם אסור לאכול אחרי חצות, אז הוא כעת יוצא באכילת אפיקומן. ואם, ואם אפיקומן, אם מותר לאכול אחר כך, אז יהיה אחרי הכל. השאלה, המשנה ברורה שואל, הרי יש דין שהאפיקומן צריך לאכול על השובע. המשנה ברורה כותב שזה מעכב. אז איך הוא אכל בתחילת הלילה לאכול אפיקומן, שהוא בוודאי עדיין לא שבע? ולא משמע שהוא אכל מיד בהתחלה הרבה, שהוא כבר היה שבע. חוץ ממה שבפשט זה לא ככה, אבל הידוע בסיפורים שהרבי אליעזר היה לו מאוד קשה לאכול, היה לו פה נפוח. הוא היה אוכל קצת, וגם בליל הסדר הוא אכל מעט מאוד. אז הוא בוודאי אכל רק שני כזיתים בצמצום בהתחלה. ולכאורה זה לא על השובע. אז התנאי הזה, למרות שהוא מקיים את עיקר, פותר את עיקר הבעיה של האפיקומן בחצות, אבל הוא לכאורה מבטלים בזה את העניין של על השובע.

גם אפיקומן שבע? מה היה קשה לו לאכול? אולי היה צריך לקיים איסור מצווה, אז יאכל שוב על השובע. לא, הוא אכל מבעוד יום הרבה? לא, לא, הוא זה תחילת הלילה, איך הוא שתה כזיתים? יש לו כבר על השובע? הוא עכשיו התחיל את האכילה. הוא עדיין לא שבע. עדיין לא אכל כלום.

אומרים שאולי בגלל שהוא היה ממעט באכילה, כמו שסיפרו, אז הוא בלאו הכי לא היה לו על השובע. ככה משלחת מציעה. כתוב שלא יכל לאכול, שהיה לו פה מלא בפצעים. אז בלאו הכי, אז אמרו בלאו הכי, שבלאו הכי הוא לא היה מקיים על השובע, בגלל שהוא מיעט באכילה. אולי? מה ההבדל בין מה שהוא? אומר רבי אליעזר שלא מחייב.

היה כאן שלוחו של ר' חיים ז"ל, קצת כועס.

אומרים אולי על השובע זה שלא יהיה רעב, אין דין להיות מלא. השובע זה שובע. יש לו סובע עליו. הוא לא היה יכול לאכול.

אחרי חצות הוא שבע? איך? אחרי חצות הוא שבע כזית? אולי אם בסוף הלילה הוא שבע גם מזה, זה גם טוב?

אומרים לא, הוא לא יוצא, הוא לא רוצה. הוא לא יוצא כי הוא לא רוצה לצאת בזה, אז איך הוא מגיע לעניין הזה? הוא אומר, הרי היות שהוא מתעסק בתנאי בזה, כי הוא לא רוצה לצאת. הוא רוצה לקיים.

אומרים שמה שהמשנה ברורה אומר, שאם הוא לא אוכל על השובע, לא יוצא מצוות אפיקומן. אמרתי שיש פתרון, יש בזה. אז לכאורה זה קשה. אז הוא אומר שאולי הבריסקער רב התכוון, שכיוון שהוא עוד יאכל אחר כך, אז הוא יקיים אחר כך. הוא לא רוצה לצאת. אז הוא לא רוצה לצאת בכזית שלישי. אחרי חצות מה שהוא אוכל, תאכל לו. אחרי חצות, זה כבר אחרי חצות, זה כבר לא כלום. זה כבר יהיה מחר בבוקר. אז יהיה מחר בבוקר.

אומרים אולי הוא אכל מבעוד יום? לא כתוב דבר זה. הסיפור, הסיפור לא הולך ככה. כתוב, הסיפור כתוב בתולדותיו, התנאי.

אדם יכול להשביע רעבונו מבעוד יום, זה אסור. הרמב"ם פוסק במשנה שאסור לאכול סעודה גדולה, יכול הרבה דברים אחרים, ואסור על השובע. בערב פסח. הרמב"ם פוסק במשניות. סתם מידי קטנה. ויש, ויש מפרשים, הרי איך?

ואהבת את השם אלוקיך, שיהא שם שמיים מתאהב על ידך. שיקרא וישנה וישמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם הבריות שלא למדו תורה. ראו זה שלמד תורה, ראו כמה נאים מעשיו, כמה מתוקנים מעשיו. אומר הכתוב, ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר.

כל הלשון, עולם שלם של תוכן איכותי.

ידוע מה מה שאומרים בשם החסידים, למד דברים לתוך עומקא דליבא. העיקר זה עומקא דליבא. כולם אומרים משאירים את זה, זה לימוד, זה לימוד.

קדישא לישראל ורחין ליה, מתפארים קודשא בריך הוא, אוי מרא במלא דלי, חזו בני חביבי, דמשתכחין בצערא דאורייתא, ועסקין ברחמנא דלי. אנחנו זוכים יחד לשוש ולשמוח בשמחת התורה. פיקודי השם ישרים משמחי לב. אנחנו לא רק אומרים את זה, אנחנו כולנו ביחד מרגישים את זה. אין דבר שיכול להתקרב לזה. זר לא יבין את זה. זה הכוח של עם ישראל, זה הציור של עם ישראל. דמשתכחין בצערא דאורייתא ועסקין ברחמנא דלי. שוכחים מהמצב הקשה שנמצאים בו, ושמחים בדבר שמחה עצומה, שמחה שאין כמוה.

אבא ספרא, כמו הדור הגדול, אבי ישי שימנו ידינו דבריהם, ידיעת שמיים, ידידי גדולי מידות, התעסקות דמוח. לא חסר כלום, רק ישאר בתורה. ויש סיפור עצום בזה. וזה אנחנו פוגשים כל יום, חיים של תורה, בנו אבא ספרא. אומרים אבא ספרא, תראה מתי היה זה אבא ספרא. שמחברים את התורה, ואוהבים את התורה, נמשכים אחרי התורה, שואפים ומתאמצים עוד ועוד לדעת תורה. הקדוש ברוך הוא שרואה את בנו, משתכחין בצערא, מידן צערא דאורייתא, ועסקין ברחמנא דלי, הוא מבטל את הגזירות, הוא משפיע שפע ברכה על עם ישראל. עזרו חיים, התאמצו, והתאמצו, והתחזקו, והתעצמו, במיוחד לשבת תורה, ותזכו כל הדור מתינות.

עוד דבר, אל תשכחו שבמי בין הזמנים יש גם מצווה של תינוקות של בית רבן, שכל השנה הבחורים לא יושבים אצל בני הישיבות. קבלת עול תורה ומצוות, עול מלכות שמיים.

```

---

## סיכום השיעור:

השיעור עוסק במספר סוגיות הלכתיות מורכבות הקשורות לחג הפסח ולשבת, תוך התמקדות בקשיים ושאלות העולות מהמקורות.

1.  **צליית קורבן פסח בשבת (לפי ר' אליעזר):**
    *   **השאלה:** מדוע לא ניתן היה לצלות את קורבן הפסח בשבת עצמה, כאשר ערב פסח חל בשבת? הרי לפי רבי אליעזר, "מכשירי מצווה" (פעולות הכנה הכרחיות למצווה) דוחים את השבת כאשר זמנם הגיע, וצליית הפסח היא הכנה הכרחית למצווה שזמנה הגיע. אם מותר לאפות מצה (לשיטתו), מדוע אסור לצלות את הפסח?
    *   **התשובה (בשם הרב מרדכי שולמן מסלבודקה):** צליית הפסח כוללת בהכרח גם את צליית המוח שבעצמות. מוח זה אינו חלק מהמצווה עצמה ונחשב "מוקצה" בשבת (בניגוד ליום טוב, שם מותר מכוח "ריבוי שיעורים"). כיוון שהצלייה כרוכה בהכרח בפעולה אסורה זו (צליית מוקצה), היא אסורה כולה בשבת, גם לשיטת רבי אליעזר. עלתה גם שאלה האם דין זה נכנס לגדר "פסיק רישא דלא ניחא ליה" (תוצאה בלתי נמנעת שאינה רצויה לאדם), והאם זה היה מותר.

2.  **אכילת אפיקומן "על השובע" (לפי ר' אליעזר):**
    *   **השאלה:** רבי אליעזר נהג לאכול שני כזיתים בתחילת ליל הסדר ולהתנות ביניהם (איזה מהם יהיה מצה ואיזה אפיקומן, תלוי אם חצות הוא סוף זמן האכילה). כיצד יכול היה לקיים את דין אכילת אפיקומן "על השובע" (לאחר שכבר שבע), אם אכל אותו (על תנאי) בתחילת הסעודה, כאשר בוודאי עוד לא היה שבע? ידוע שהיה ממעט באכילה.
    *   **דיון ותשובות אפשריות:** נבחנו מספר אפשרויות: אולי "על השובע" פירושו רק "לא רעב" ולאו דווקא מלא לגמרי; אולי מצבו הבריאותי המיוחד איפשר לו זאת; אולי הדרישה אינה מעכבת באופן מוחלט במקרה של תנאי כזה. האפשרות ששתיית יין תחשב לשובע נדחתה, וכן האפשרות שאכל לפני הסדר (דבר האסור הלכתית).

3.  **חגיגת י"ד וקורבן פסח של יאשיהו (דברי הימים):**
    *   **השאלה (בן תימא):** הפסוק בדברי הימים מתאר את קורבן הפסח של המלך יאשיהו. מוזכר שם שאת הפסח (כבשים ועזים) צלו "כמשפט", ואילו את ה"קודשים" (שמוזכר שהיו גם בקר) בישלו בסירים. בן תימא למד מכאן שחגיגת י"ד (הקורבן הנוסף שהיה מובא עם הפסח) אינה צלויה ואינה דוחה שבת. הקושי: מדוע בישלו את ה"קודשים"? הרי גם חגיגת י"ד אמורה להיות צלויה!
    *   **התשובה (מהרש"א / הדובר):** הסבר אפשרי הוא שמחמת עוני או מחסור בצאן, הובא גם בקר כדי להשלים את הקורבנות (בין אם כחגיגה ובין אם לצרכים אחרים). כיוון שבקר אינו כשר לקורבן פסח עצמו, הוא בושל, בעוד שהפסח עצמו (הצאן) נצלה כהלכה. הפסוק מדגיש את ההבחנה שנבעה מהנסיבות המיוחדות (מחסור בצאן). ייתכן שהמחסור היה כה גדול שלא הספיק אפילו לכל הפסחים הנדרשים.

4.  **מסר מסכם:** השיעור הסתיים בדברי חיזוק והתעוררות על גודל מעלת לימוד התורה ושמחתה, במיוחד בזמנים קשים. הובא ציטוט מהזוהר על כך שהקב"ה מתפאר בישראל העוסקים בתורה מתוך קושי ("משתכחין בצערא דאורייתא ועסקין ברחמנא דלי"). הודגשה חשיבות השמחה במצוות ("פיקודי ה' ישרים משמחי לב") והקשר המיוחד בין הקב"ה לעם ישראל דרך התורה. ניתנה קריאה להתחזק בלימוד, ובפרט במסגרות של "בין הזמנים".