Mishnah Berurah
משנה ברורה
Wikitext
http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%97_%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%97

משנה ברורה



Siman 1

(א) לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
(ב) השחר – בשל"ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.
(ג) שהציבור מתפללין – היינו אף על פי שלא יעבור זמן תפילה, מכל מקום מצווה עם הציבור. ועיין לקמן סוף סעיף קטן ט'.
(ד) הצדיקים – דהיינו שיצייר בנפשו תמיד איך שהוא עומד לפני השם יתברך, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. וכתבו בשם האר"י ז"ל, שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יִרְאָה, כזה יִ-הְ-וָ-ה, וזהו סוד "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה תועלת גדול לענין היראה. ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבים בהם "שויתי ה'" וגו' בן ארבע אותיות ושארי שמות, ומנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי". והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם. וכתב בשערי תשובה בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג, כי על פי הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית, שאין שייך בזה טעם הנ"ל, לית לן בה, עד כאן לשונו. והקובעין בעמוד בלא טבלא יש למחות בידם, כי על ידי הנרות שקובעין בעמוד, בא ברוב העיתים לידי מחיקת השם חס ושלום.
(ה) מפני בני אדם – ועל כל פנים לא יתקוטט עמהם, מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך, כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך (ב"י). ועיין בביאור הלכה.
(ו) המלעיגים עליו – וכן אם הוא אדם בינוני עומד במקום גדולים, לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות המצווה. אך אם אפשר לו לעשות המצווה שלא בפניהם, טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו, יש לומר, טוב יותר לעשות בפניהם, שילמדו ממנו לעשות כמעשהו. אך יכוין לבו לשם שמים, ולא להתפאר חלילה.
(ז) גם בהצנע לכת – רוצה לומר, אף בשעה שהוא בביתו בהצנע, גם כן יהיה לכתו עם ה' אלהיו, וכמו שמסיים והולך.
(ח) בזריזות – לאו דווקא, אלא ישהה מעט ולא יעמוד פתאום, כי זה מזיק לגוף [גיטין דף ע']. טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק. והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור קודם שנטל ידיו, ובלאו הכי אסור קודם ברכת התורה. ועיין לעיל סוף ס"ק ב'. סעיף ג [עריכה]
(ט) ראוי לכל וכו' – והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא. וכבר נדפס בסידורים סדר ההנהגה על פי כתבי האר"י ז"ל. וזמן חצות הוא תמיד באמצעות הלילה ממש בכל מקום, ואפילו בלילות הארוכות או הקצרות. והיא י"ב שעות אחר חצי היום. והעת להתאונן על החורבן נכון יותר שיהיה קודם חצות מעט, ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ובסוף הלילה יבקש צרכיו. ויש אומרים אז "שומרים לבוקר". ואם הוא קרוב להנץ החמה, יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, ואחר כך יאמר "שומרים לבוקר". ואחר התיקון, שיעור משניות קודם לכל דבר. ואם זכה לחכמת האמת, עת ההיא מסוגלת מאוד. האחרונים קיבלו, מ"שכבי" עד "קומי", היינו משבועות שאומרים "שכבי" עד תשעה באב שאומרים "קומי", אין צריך לקום בלילה. ויש אומרים, מט"ו באב עד ט"ו באייר יקום. והנוהגים על פי קבלה סוברים שצריך לקום תמיד. חבורה שנתחברו יחד לומר תיקון חצות בציבור, אין למונעם, ואדרבה, ברוב עם הדרת מלך. וטוב יותר שיאמרו את התיקון בבית הכנסת משיאמרוהו בחדר הסמוך לו, דבית הכנסת קדיש טפי, וגם שיהיו מעשרה הראשונים. וצריך ביחוד להזהר מאוד מאוד משיחת חולין בניעורם בלילה. ומי שאינו יכול להשכים קודם אור הבוקר, מחמת שהוא חלש בטבעו, או שהוא יודע בעצמו שאם יקום באשמורת יישן בעת התפילה, מוטב לישן כל הצורך. ומכל מקום יהיה זהיר מאוד לקום שעה, ולפחות חצי שעה, קודם קריאת השַמָש לבית הכנסת, כדי שיהיה יוכל להכין עצמו להתפלל בציבור ובנקיות.
(י) שיהא מיצר – אבל התורה והתפילה יהיה בשמחה.
(יא) חורבן בית המקדש – כתב של"ה, שבכל סעודה יאמר "על נהרות בבל"; ובשבת, וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון, יאמר "שיר המעלות בשוב ה'" וגו'. והעיקר שיידע מה קאמר, ואחר כוונת הלב הן הדברים.
(יב) בלא כונה – אבל אם המרבה כיוון גם כן, המרבה טוב יותר. ואם הממעט יש לו אונס ואינו יכול להאריך, או שהוא משער בעצמו שאם יאריך – לא יהיה יוכל לכוין, וממעט בתחנונים ואומרם בכוונה, נחשב לפני ה' יתברך כמו אותו שיש לו פנאי ומאריך בתחנונים בכוונה. ועל זה שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין ליבו לשמים". וכן לענין תלמוד תורה העניין כן, כי הכל תלוי לפני ה' יתברך אם עושה כל אשר בכוחו לעשות. ומי שהוא בעל תורה ויש לו לב להבין וללמוד, יכול למנוע מלומר הרבה תחינות ובקשות הנדפסות בסידורים, וטוב יותר שילמוד במקומם. וצריך האדם לקבוע לו עת ללמוד ספרי מוסר בכל יום ויום, אם מעט ואם הרבה, כי הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ותבלין היצר הרע הוא תוכחת מאמרי חז"ל.
(יג) פרשת העקידה – קודם פרשת הקרבנות. ויכול לומר פרשת העקידה ופרשת המן אפילו בשבת. ואין די באמירה, אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ה'. וכן מה שאמרו בגמרא: "כל האומר תהילה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עולם הבא", גם כן באופן זה. וטעם לאמירת כל זה, כי פרשת עקידה, כדי לזכור זכות אבות בכל יום, וגם כדי להכניע יצרו, כמו שמסר יצחק נפשו. ופרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית, וכדכתיב: "המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר", להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה. ואיתא בירושלמי ברכות: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. ועשרת הדיברות, כדי שיזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'. ופרשת הקרבנות, דאמרינן במנחות: "זאת תורת החטאת", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'.
(יד) ושלמים – והוא הדין פרשת תודה, דגם היא בכלל שלמים. ואחר עולה ושלמים ותודה יאמר פרשת נסכים, כי אין זבח בלא נסכים. אבל חטאת ואשם אין טעון נסכים.
(טו) וחטאת – עיין במגן אברהם שכתב, דאם יודע שנתחייב חטאת, יאמר פרשת חטאת קודם. ומדברי שארי הפוסקים לא משמע כן.
(טז) בצבור – מפני הכופרים, שיאמרו: אין תורה אלא זו. ובפרט בזמנינו. ולכך אין כותבין אותו גם כן על קונטרס המיוחד לציבור. יש שכתבו דלא אסור לאומרו בציבור, אלא לקובעו בין הברכות כמו קריאת שמע; אבל קודם ברוך שאמר, מותר אף בציבור. ואנן נקטינן לאסור בצבור כלל וכלל. וביחיד, דווקא שלא בתוך התפילה; אבל לקבוע בתוך הברכות, גם ליחיד אסור [ע"ת וארה"ח].
(יז) ביום – דאין הקרבנות קרבין אלא ביום. אבל פרשת הכיור ופרשת תרומת הדשן יכול לאמר קודם היום. ואם אין לו פנאי, יכול לאמר גם פרשת הקרבנות בלילה. ואם צריך עמידה, עיין בסימן מ"ח במ"ב סק"א. כתב בשל"ה דבשבת ויום טוב לא יאמר יהי רצון, דאין קרבן נדבה בא בהם, אבל הפרשיות אין הפסד לאומרן, כקורא בתורה. ומכל מקום אם הוא בן תורה, מוטב יותר שיעסוק בפרשה דיומא. מי שהוא אבֵל לא יאמר פרשת הקרבנות (משום שהוא אסור בתלמוד תורה).
(יח) באים בנדבה – אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאינה באה נדבה; אלא אם כן עבר עבירה שחייבים עליה חטאת. וכן אשם. ואשם תלוי, קיימא לן דאינה באה בנדבה. והאחרונים כתבו בשם רש"ל דיש לומר אף לאחר חטאת ואשם יהי רצון, רק שיאמר בלשון ספק, דהיינו: "יהי רצון מלפניך אם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת, שיהיה זה נחשב כאלו הקרבתי חטאת"; ואם לאו, יהיה כקורא בתורה. וכהאי גוונא יאמר גם כן אחר פרשת אשם. אך המגן אברהם הקשה עוד, איך יאמר "אם נתחייבתי חטאת"? הא קיימא לן לעניין חטאת דבעי ידיעה בתחילה שחטא! על כן העלה המגן אברהם, דלעניין חטאת לא יאמר כלל היהי רצון; רק לעניין אשם ודאי ואשם תלוי, יוכל לאמר יהי רצון זה דעל תנאי. אך אם ליבו נוקפו שמא עבר על חטא והיה לו ידיעה שחטא ושכח, יוכל לאמר גם כן היהי רצון אחר חטאת בדרך תנאי [שערי תשובה]:
(יט) עם הקרבנות – וכהיום נוהגין לאומרו אחר פרשת התמיד.
(כ) ושחט אותו – דאיתא במדרש, דכל מי שאומר פסוק זה, הקב"ה זוכר עקידת יצחק.

Siman 2

(א) מיושב - דאז בהכרח יתגלה גופו והאדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקב"ה ואפילו כשהוא לילה ובחדרי חדרים הלא מלא כל הארץ כבודו וכחשיכה וכאורה לפניו יתברך. וכן צריך ליזהר תמיד מחמת טעם זה שלא במקום הכרח מלגלות מבשרו ואפילו מעט כל מה שדרכו להיות מכוסה בבגדים לעולם אבל רשאי לגלות ידו עד קוב"דו וצוארו עד החזה ע"כ האנפלאות יראה ללבשם או לפשטם ג"כ תחת הסדין שלא לגלות רגליו שדרכן להיות מכוסות לעולם במדינות אלו שאין הולכין יחף אפילו בקיץ וכן כל כיוצא בזה אם לא שאי אפשר בענין אחר וכן בבית המרחץ שדרכן של בני אדם לילך שם ערומים וא"א בענין אחר אין בזה משום פריצות וכן כשרוחץ בנהר הדין כן רק יזהר לפשוט וללבוש סמוך לנהר כל מה שאפשר בכדי שלא ילך בגילוי הגוף שלא לצורך ואפילו ערותו א"צ לכסות בירידתו לנהר ולא עוד אלא שהמכסה נראה כאלו בוש בדבר וכאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו אך בעלייתו מן הנהר שפניו כלפי העם ישחה או ישים ידו כנגד ערותו לכסותה ובלבד שלא יגע בה כמו שיתבאר בס"ס ג'. איתא בש"ס חלוק של ת"ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו. והאידנא אין נזהרין בזה משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין הבשר נראית:
(ב) כשיקום - ר"ל כשיקום ויצא מתחת כיסוי סדינו שהיה מונח שם ערום כשפשט חלוקו יהיה עתה תיכף מכוסה כי יפול חלוקו על כל גופו מעצמו ועיין לקמן סימן רל"ט ס"ב לענין פשיטת החלוק. המניח מלבושיו מראשותיו משכח לימודו ואפשר אם מניח דבר אחר המפסיק בין ראשו לבגדיו אין קפידא וכן יזהר מללבוש ב' מלבושים יחד בפ"א כי קשה לשכחה. הקורא כתב שע"ג הקבר או המסתכל בפני המת משכח לימודו ועיין עוד בפמ"ג מדברים המחזירים הלימוד:
(ג) בחלוקו - אע"פ שהוא תחת כל המלבושים וכ"ש בשאר בגדים:
(ד) לחוץ - ויראו תפירות המגונות ואמרי החלוק ויתגנה בעיני הבריות ואם לא נזהר והפך אם ת"ח הוא צריך לפושטו ולחזור ללבשו כדרכו שלא יהיה בכלל משניאי ח"ו ושאר כל אדם אין צריך ולתפלה אפילו כל אדם צריך לפשטו וללבשו כדרכו שראוי אז להדר בגדיו כמבואר בסימן צ"א. טוב שישים שני צדי המלבוש ביד ימינו וילבש הימין ואח"כ השמאל ויכוין כי הכל נכלל בימין ומן הימין בא לשמאל. כתב הרמב"ם מלבוש ת"ח יהיה מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהם. ולא ילבש לא מלבוש שרים שהכל מסתכלים בהם ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים ע"ש עוד:
(ה) ימין - שכן מצינו בתורה שהימין חשוב תמיד לענין בוהן יד ורגל ולכל הדברים שמקדימים הימין להשמאל:
(ו) ויקשרנו - דלענין קשירה מצינו שהתורה נתנה חשיבות אל השמאל שקושר עליה תפילה של יד. ובאנפלאות של לבד א"צ להקדים שמאל לקשירה ואיטר יד שמניח תפילין בימין של כל אדם יקדים ימין גם להקשירה:
(ז) ימין תחלה - וגם אם נזדמן לו של שמאל ימתין עד שיביאו לו של ימין. כשהוא רוחץ וסך ימין תחלה ואם סך כל גופו ראש תחלה מפני שהוא מלך על כל האיברים ועיין בד"מ:
(ח) חולץ של וכו' - שזהו כבודה של ימין:
(ט) בקומה זקופה - שדוחק רגלי השכינה כביכול ע"כ כתבו האחרונים דאסור אפילו פחות מד"א ופשוט דאפילו עומד במקומו ואינו הולך כלל:
(י) ולא ילך - אפילו בבית שיש בו תקרה וכ"ש תחת אויר השמים דיש ליזהר לכו"ע:
(יא) ד"א - ומידת חסידות אפילו פחות מד"א ואפילו בעת השינה בלילה ויש שמצדדין לומר דאפילו ד"א אינו אסור מדינא רק להצנועין במעשיהן אבל כבר כתב הט"ז לקמן בסימן ח' דבזמנינו איסור גמור מדינא להיות בגילוי הראש ואפילו יושב בביתו עי"ש הטעם וכן כתב בתשובת מהר"י ברונא וכתב המ"א דאפילו קטנים נכון להרגילם בכיסוי הראש כי היכי דליהוי להו אימתא דשמיא כדאיתא (בשבת קנ"ו) כסי ראשך כי היכי דליהוי עלך אימתא דשמיא ודע עוד דלענין גילוי הראש די בכיסוי היד על הראש וה"ה אם מפלה ראשו שרי בגילוי הראש. ועיין בפמ"ג שכתב דלילך ד"א תחת אויר השמים לא מהני בזה כיסוי הראש ביד:
(יב) בגילוי הראש - וכ"ש שאסור לברך וה"ה ללמוד בגילוי הראש ולא מהני בזה כיסוי היד דיד וראש חד גופא אינון ואין הגוף יכול לכסות את עצמו ויש מקילין בזה בשעת הדחק כגון בלילה שרוצה לשתות ואין לו כובע בראשו דדי במה שמכסה ראשו בידו אבל יותר טוב לנהוג כמו שהעולם נוהגין שממשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו דאז הוי שפיר כיסוי לכו"ע וכתב הפמ"ג דיש ליזהר בשעת הנחת תפילין של ראש שלא יברך הברכה בראש מגולה ופרו"ק משערות אף אותן שתפורין בבגד מתחתיו יש לאסור מפני מראית העין שיאמרו ששערות הן ויש מקילין:
(יג) ויבדוק נקביו - כדי שיהיה אח"כ גופו נקי בשעת קבלת מלכות שמים בק"ש ותפלה ואין צריך רק בדיקה לבד ואם בדק את עצמו ואינו רוצה עתה לנקביו זה נקרא מן הדין גוף נקי וחלילה לאחר שוב עבור זה זמן ק"ש או אפילו רק תפלה בצבור:
(יד) יחף - אחז"ל שימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. ובמקומות הערב שדרכן לילך יחף שרי. [א"ר] עוד כתב בשם של"ה דאם עושה משום תשובה על עונותיו מותר וכן עשה דהמע"ה הולך יחף:

Siman 3



Siman 4



Siman 5



Siman 6



Siman 7



Siman 8

(א) יתעטף בציצית – מיד אחר נטילת ידיים, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית.
(ב) מעומד – רוצה לומר, העטיפה והברכה שתיהן בעמידה. העטיפה, משום דכתיב "לכם", וילפינן גזרה שווה מעומר דכתיב גם כן "לכם", ובעומר כתיב: "מהחל חרמש בקמה", ודרשינן "בקוֹמה". והברכה, משום דכל ברכת המצוות צריך להיות בעמידה. והוא רק לכתחילה, דבדיעבד יצא בשתיהן בכל גווני. והסכימו רוב האחרונים דלכתחילה צריך להיות הברכה קודם העטיפה, דהיינו בשעה שהוא אוחזו בידו ורוצה להתעטף בו, דזהו עובר לעשייתן ממש. ולא יקדים בשעה שעדיין הטלית מקופלת, דזהו עובר דעובר.
(ג) בגילוי הראש – דאף על גב דמברכינן "להתעטף", כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף, והוא עיקר העיטוף. ועוברי דרכים, שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהן, אין יוצאין ידי חובת ציצית בזה, דבכהאי גוונא – לכולי עלמא לאו עיטוף הוא.
(ד) בטלית – שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ועיין בט"ז, שדעתו דנכון שלא יסיר הכובע הקטן שעל ראשו בעת התפילה, אף שהוא מכסה ראשו בהטלית גם כן. וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחילת התפלה עד סופה. ועל כל פנים יעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות. כתוב בכוונות האר"י ז"ל: היה מכסה הטלית על התפילין של ראש. ועיין סוף סימן כ"ז דעל כל פנים לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו, ומשליך כל הארבע ציציות לצד שמאל כדי הילוך ארבע אמות. ואחר כך יסיר העטיפה, עד שהשל ראש יהיה נראה קצת, וכנ"ל. ויעמיד כל אחת מהציצית על מקומה, וכדאיתא בסעיף ד'. וזהו העטיפה שיוצאין בה לכולי עלמא. ולא כמו שנוהגין איזה אנשים, שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו, דזהו איננו נקרא עטיפה, עיין במועד קטן כד א. משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא תלמיד חכם.
(ה) טליתות קטנים – והוא שיש בהם שיעור שהקטן בן תשע שנים יתכסה בו ראשו ורובו, וגדול בן שלוש עשרה שנים על כל פנים לא יתבייש לצאת בו באקראי ברחוב, וכדלקמן בסימן ט"ז, עיין שם במשנה ברורה.
(ו) יוצאין בהם – דהאידנא כל כסות שלנו דרך כיסוי הם, ועיטוף לא רמיזא באורייתא.
(ז) מעוטף – כדי לצאת נמי דעת הסוברים דבעינן דווקא עיטוף. ונראה דהנוהגין שלא לברך כלל על הטלית קטן, רק פוטרין אותו בברכת הטלית גדול, אין צריך כלל להתעטף בו. ועיין במגן אברהם ובביאור הגר"א.[1]
(ח) ואחר כך – דעיקר הקפידא בעת לבישה.
(ט) ציציות – נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי, לסימן שאותן ציציות שלפניו יהיו לעולם לפניו, כמו שאמרו חז"ל: קרש שזכה בצפון היה לעולם בצפון. ובכתבי האר"י ז"ל כתב שלא היה האר"י ז"ל מקפיד על זה.
(י) בציצית – בשו"א תחת הבי"ת:
(יא) בטלית – והוא הדין בתפילין וכל ברכת המצוות.
(יב) כאחת – פירוש, כל אחד מתעטף בטלית מיוחד, אלא שבפעם אחת נעשו כל העטיפות, לאפוקי לאחר כדי דיבור לברכתו דהוי הפסק, וצריך כל אחד לברך לעצמו. ועיין לקמן סימן ר"ו סעיף ג'.
(יג) ואם רצו – מלשון זה משמע דיותר טוב שכולם יברכו. ובאמת אדרבה, לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא את האחרים, משום "ברוב עם הדרת מלך", וכדלקמן בסימן רח"צ סעיף י"ד. אך לא נהגו עכשיו כן. ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא. ועיין בשערי תשובה.
(יד) אחד מברך – ומוציא את האחרים, ואפילו הם בקיאים. ובלבד שיתכוין השומע לצאת והמשמיע להוציא. ויותר מזה, דאפילו אם המברך כבר יצא לעצמו, או שאינו מתעטף כלל, יכול להוציא אחרים בברכתו, דכל ישראל ערבים זה בזה. אך בזה יש אומרים דאינו מוציא אלא דווקא מי שאינו בקי. כתב הפרי מגדים: אם כמה אנשים קנו טליתים חדשים, ועשו בהם ציצית, ולא ברכו "שהחיינו", דמברכין בעיטוף ראשון כמבואר בסימן כ"ב, נהי דאחד יכול לברך "להתעטף" בשביל כולם, אבל ברכת "שהחיינו" – כל אחד בעצמו יברך.
(טו) יענו אמן – אף דבלאו הכי צריך לענות אמן אחר כל ברכה, מכל מקום בזו שרוצה לצאת בה – החיוב יותר, שֶמורֶה בזה בפועל שהוא מתכוין לצאת בה. מיהו בדיעבד אפילו לא ענה אמן יצא, וכדלקמן בסימן רי"ג סעיף ב'.
(טז) אלא לובשו – והברכה הוא "להתעטף", כי נוסח הברכה כך הוא, כמו "לישב בסוכה".
(יז) ואין לשנות – היינו בטלית קטן שלנו, שאין מתעטפין בו. אבל בטלית קטן שמתעטף בו, כמבואר בסעיף ג', יכול לכתחילה לברך "להתעטף". ובדיעבד, אם בירך בכל טלית קטן "להתעטף", או שבירך על טלית גדול "על מצוַת ציצית", יצא. ודע, דאין לברך על טלית קטן עד שיהיה על כל פנים אורכו שלושת רבעי אמה לכל צד, ונקב בית הצוואר אין עולה מן המניין. וגם שיהיה פתוח רובו. ואנשי מעשה נוהגין אמה מלפניהם ואמה מלאחריהם. ועיין במשנה ברורה וביאור הלכה בסימן ט"ז מה שכתבתי עוד מעניין זה.
(יח) זה מזה – כל חוט בפני עצמו, שלא יהיו מסובכין אחד בחבירו. ואם נשתהא לבוא לבית הכנסת, ועל ידי זה יתבטל מלהתפלל בציבור, כתב המגן אברהם דאין צריך לדקדק בזה. ועיין בביאור הלכה[2]. כתב האר"י: "ציצת" ראשי תיבות: צדיק יפריד ציציותיו תמיד.
(יט) יכוין בהתעטפו – וזהו מלבד הכוונה שצריך לכוין בלבישה לקיים מצוַת ציצית. וכתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה: אף דבשאר מצוות יוצא אף שלא מכוין בה דבר, כי אם שעושה המצוה לשם ה' שציווה לעשותה, הנך שאני. דבציצית כתיב "למען תזכרו", ובתפילין – "למען תהיה תורת ה' בפיך", ובסוכה – "למען ידעו דורותיכם". ומכל מקום נראה דכל זה לכתחילה כדי לקיים המצווה בשלמותה; אבל בדיעבד, אף אם לא כיוון בכל אלו, רק לקיים המצוַת עשה, יצא. ואחר כך מצאתי בפרי מגדים בסימן כ"ה שכתב כן (וכן משמע בעולת תמיד ובביאור הגר"א, שאפילו בציצית אין הכוונה לעיכובא).
(כ) יעיין – משמע מדברי הב"ח ואליהו רבא דגם בשבת יש לבדוק הטלית. ועיין בסימן י"ג בביאור הלכה[3].
(כא) בחוטי הציצית – גם צריך לבודקן למעלה במקום נקב הטלית עד הקשירה, דשם פסול אפילו בנפסק חוט אחד. ועיין בביאור הלכה[4].
(כב) לבטלה – אף על גב דבלאו הכי יש חשש איסור, שילבש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית, מכל מקום מוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר; רק משום חומר ד"לא תשא" שיש על ברכה לבטלה, החמירו לבודקו. ולפי זה, מי שלובש כמה בגדים של ציצית, אין צריך לבדוק אלא אחד מהם, כיוון דברכה אחת לכולם. אבל האחרונים כתבו דצריך לבדוק כולם: אחד, דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו; וגם דחזקה גרועה היא, דעשויין החוטין ליפסק. ולכן צריך לבדוק בכל יום בבוקר כשלובשן, ואז אף שהסירן והסיח דעתו מהם, אף דצריך ברכה כשחוזר ולובש, אפילו הכי אין צריך לחזור ולבדוק, דבזמן מועט כזה אינו רגיל ליפסק וסמכינן אחזקה. ואפילו בבוקר, אם על ידי הבדיקה יתבטל מתפילה בציבור, או שקראוהו לעלות לתורה, יכול ללבוש טליתו בלי בדיקה. והוא שיודע שהיו החוטין שלמים אתמול. ומכל מקום נכון לעיין קצת מאי דאפשר. ואם שאל טלית מאחֵר לעלות לתורה, דמנהגינו שלא לברך עליו, אין צריך לבודקו כלל [ועיין בביאור הלכה[5]]. ואם בדק הטלית כשהסיר אותו מעליו והניחו בכיסו שלו, אין צריך לחזור ולבודקו למחר כשמתעטף בו.
(כג) ימשמש בציצית – דבזה ייחשב קצת כאלו לובשו אז. ואף על גב דקיימא לן בכל המצוות דצריך לברך עובר לעשייתן ממש, הכא שאני, משום דאכתי גברא לא חזי.
(כד) ויכוין לפטור – והכי נהוג בזמנינו, לברך על טלית גדול ולכוין לפטור בזה הטלית קטן. והכי עדיף טפי ממה שנוהגין איזה אנשים, שמברכין על הטלית קטן, ותיכף מברכין על הטלית גדול, שגורמין ברכה שאינה צריכה. ועוד, אפילו אם יפסיק זמן מרובה בין הטלית קטן לגדול, כמה פעמים אין ראוי לברך עליו, דאין פתוח רובו, או דהוא קטן מהשיעור המבואר לקמן בסימן ט"ז, או דהוא ישן בו בלילה; וכדלקמן בסימן ט"ז במשנה ברורה.
(כה) על בגדיו – ובכתבים איתא דטלית קטן תחת בגדיו. וכתב המגן אברהם, דעל כל פנים צריך שיהיו הציצית מבחוץ, ולא כאינך שתוחבין אותן בהכנפות. אך האנשים שהולכים בין העכו"ם יוצאין בזה. ומכל מקום בשעת הברכה יהיו מגולין [כדי הילוך] ארבע אמות.
(כו) יראהו – כמה דכתיב: "וראיתם אותו וזכרתם" וגו'. ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם, לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב: "וראיתם אותו וזכרתם" וגו', עוד מבזין הן את מצוַת השם יתברך, ועתידין הן ליתן את הדין על זה. ומה שאומרין שהולכים בין הנוכרים, לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף. ואילו היה להם איזה דורון ממלך בשר ודם שחקוק עליו שם המלך, כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד; וקל וחומר בציצית, שמרמז על שם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכדלקמן בסימן כ"ד סעיף ה' – כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו! ואמרו חז"ל: "הזהיר במצוַת ציצית, זוכה ורואה פני השכינה". ומשמע מן הכתובים, דהיהודים שישארו לעת קץ יהיו מצויינים במצווה זו, כמה דכתיב: "ובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי" וגו' (זכריה ח, כג). ואמרו חז"ל על זה (שבת לב ב): כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים וכו'.
(כז) כולם חייבין – רוצה לומר, אם לובשם כולם. אבל אם מונחים בתיבתו – פטורין, דקיימא לן ציצית חובת גברא ולא חובת מנא, כדלקמן בסימן י"ט.
(כח) מפסיק ביניהם – היינו בהפסק גדול שהוא בכלל היסח הדעת. אבל בשהיית זמן מה, פסק המגן אברהם ושארי אחרונים לקמן בסימן ר"ו דשתיקה לא חשיבא הפסקה בדיעבד, ואפילו אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור.
ואם שח ביניהם, אם היה הדיבור לצורך לבישה, כגון שאמר: "תנו לי בגד ללבוש" וכהאי גוונא, פשיטא דאין צריך לחזור ולברך. אבל אם לא היה לצורך לבישה, יש דיעות בין הפוסקים. ודעת המחבר לקמן בסעיף י"ג ומגן אברהם והרבה מן האחרונים [עיין בש"ך יורה דעה בסימן י"ט ס"ק ז'] כהפוסקים דאפילו שיחה בעלמא גם כן הוי בכלל הפסק לעניין זה. אבל יש מן האחרונים שפוסקין, דכיוון דיש שסוברין בזה דאין צריך לחזור ולברך, דהוי כמו שסח באמצע סעודה, מוטב שלא להכניס בספק ברכה. וכן הסכים הפמ"ג. לכן יזהר כל אדם שלא לסוח. ואם דיבר, אין חוזר ומברך. וכל שכן שיזהר שלא להפסיק הפסק גדול, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה, וכדלקמן בסימן רט"ו.
[[#{{{3}}}|(לא היה בדעתו)]] {{{3}}} – רוצה לומר, שלא היה בדעתו בפירוש, רק שבירך סתמא.
(ל) הוי כמפסיק – מדסתם, משמע דמיירי אפילו היו מונחים לפניו כל הבגדים של הארבע כנפות בשעת הברכה, ואפילו הכי צריך לחזור ולברך, דמיירי שהוא רגיל רק ללבוש אחת, ועל כן בסתמא אין עולה הברכה לכולם, דהוי כנמלך, אלא אם כן היה דעתו עליהם בפירוש. והוא הדין אם בירך על טלית קטן "על מצוַת", כמנהגנו, ולקח מיד הטלית גדול, אם היה דעתו בפירוש לפטור ב"על מצוַת", אין צריך לחזור ולברך; ובסתמא חוזר ומברך, דבסתמא אין דעתו ב"על מצוַת" כי אם על טלית קטן. אך מכל מקום לכתחילה בוודאי יש להיזהר שלא לברך על טלית קטן אם דעתו ללבוש תיכף הטלית גדול, משום גרם ברכה שאינה צריכה. אם לבש טלית בלא בדיקה ומצא אותו פסול, או שנפסלו ציציותיו אחר כך, ולובש טלית אחר, צריך לברך פעם אחרת, אם לא שהיה בדעתו בפירוש בשעת ברכה על כל מה שילבש אחר כך.
(לא) אם פשט – האחרונים חולקין על זה, וסבירא להו דהפשיטה לא הוי הפסק לכולי עלמא. ואינו דומה למה שכתב המחבר בסעיף י"ד דהפשיטה הוי הפסק, דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבש; אבל הכא היה דעתו בשעת ברכה על לבישת הבגד השני.
(לג) דהליכה – והאחרונים הסכימו דעצם הליכה לא חשיב הפסק. ואף על פי כן כתבו דצריך לברך על הטלית גדול, משום שינוי מקום. ולפי זה, הוא הדין אם כשיצא מביתו חזר מיד לביתו ולבש שם הטלית גדול, גם כן צריך לברך עליו, אף דהיה דעתו גם על הטלית גדול בשעת ברכה; דהוי כדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם, דשינוי מקום הוי הפסק, כמו שכתוב סימן קע"ח. ועיין בס"ק שאחר זה.
(לד) חשיבה הפסק – והחיי אדם חשש לדעת הסוברים דשינוי מקום לא הוי הפסק בזה, על כן החמיר שלא לברך, אם לא שהיה הבית הכנסת רחוק מביתו, או שלא היה דעתו בשעת ברכה גם עליו, או שהסיח דעתו ביניהם.
(לה) בתוך ביתו – אפילו אם הטלית קטן לבש בחדר זה והטלית גדול בחדר אחר, דשינוי מקום לא הוי מחדר לחדר, כיוון דהיה דעתו לזה, וכדלקמן בסימן רע"ג סוף סעיף א'. ומה שכתב בשיחה, הוא אפילו תיבה אחת. ועיין לעיל בס"ק כ"ח במה שכתבנו בשם האחרונים לדינא.
(לו) צריך לברך – אפילו נשאר עליו טלית קטן, ואפילו אם תיכף נתעטף בו ולא שינה מקומו כלל בינתים, דהפשיטה גופא הפסק הוא בזה. ועיין לעיל בסימן זה ס"ק ל"א מה שכתבנו שם.
(לז) שאין מברכין – אפילו אם בעת הפשיטה לא נשאר עליו טלית קטן. וכן פסקו האחרונים. וטעם היש אומרים הוא, דכיוון דבעת הפשיטה היה דעתו תיכף ללובשו וכן עשה, לא הוי הפשיטה הפסק. ואפילו אם שינה מקומו בינתים, כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא וכל כיוצא בזה, לא הוי השינוי מקום בזה הפסק, כיוון שחזר ולבש אותו טלית עצמו. ואינו דומה למה דהסכימו הפוסקים בסימן כ"ה [בסעיף י"ב, ועיין שם במשנה ברורה], דאם פשט תפילין אדעתא ליכנס לבית הכסא הוי הפסק על ידי זה. דשאני התם, כיוון דבית הכסא אסור בתפילין, הוי הפסק גמור. מה שאין כן בטלית, דמדינא אינו אסור, רק דאינו נכון לעשות כן, על כן לא הוי הפסק על ידי זה. ודע, דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד, רק אחר איזה זמן, אף שאחר כך חזר ונתעטף בו מיד, לכולי עלמא צריך לחזור ולברך, ואפילו אם נשאר עליו טלית קטן; דתיכף שפשטוֹ, אזדא לה המצווה. והוא הדין להיפך: אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד, ואחר כך נשתהא איזה זמן והסיח דעתו, גם בזה לכולי עלמא צריך לחזור ולברך, אפילו אם נשאר עליו טלית קטן.
(לח) דווקא כשנשאר – האחרונים פסקו כהיש אומרים הזה, אך דמסקי דהיש אומרים הזה לא איירי רק כשפשט הטלית היה בסתמא, לכן אמרינן דאם נשאר עליו טלית קטן – עדיין לא הסיח דעתו מן המצווה, ובאם לאו – מסתמא הסיח דעתו. אבל אם היה דעתו בפירוש לחזור וללובשו מיד, אין צריך לחזור ולברך כשלובשו מיד, אפילו אם לא נשאר עליו טלית קטן. וכן להיפך לא מהני הטלית קטן, וכמו שכתבנו למעלה. ונראה דאם פשט אותו בתוך התפילה, אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור. וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו, הוי כמו שפשט אותו בפירוש על דעת שלא לחזור.
(לט) שלא במתכוין – אפילו למה דפסקינן דבהסיר טליתו על דעת להחזירו אין צריך לברך, בזה גרע יותר, דהא נפלה בלא דעת ואזדא לה מצוותה. ואפילו נשאר עליו טלית קטן לא מהני.
(מ) צריך לברך – אפילו אם לובשו מיד. ואם נפל ממנו באמצע תפלת שמונה עשרה, והחזירוהו אחרים עליו – כשיסיים תפלת שמונה עשרה, ימשמש בציצית ויברך.
(מא) אף על פי שנפלה רובה – הט"ז ואליהו רבא חולקין על זה, וגם הגר"א מצדד לדברי הט"ז. ולכולי עלמא, אם נפל מעל כל הגוף, אף על פי שנשארת בידו, צריך לברך, דאזדא לה מצוותה; שעיקר מצוַת עיטוף הוא בגוף. אם בירך על הטלית, ונפל מידו קודם שנתעטף בו והגביהו ולבשו, אין צריך לברך שנית. ואפילו נפסלו אז ציציותיו, והיה לו ציצית מזומנים ותיקנם מיד, אינו צריך לברך שנית; דכיוון שעדיין לא עשה מצוותו, לא הסיח דעתו [כמו בתפילין לקמן בסימן כ"ה סעיף י"ב, עיין שם בט"ז ס"ק י"ב]. ומי שלקח טלית להתעטף בו והתחיל לברך עליו, וקודם שסיים הברכה לקחוהו ממנו, ותפילין לפניו, יכול לסיים הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ויוצא בזה [הלכות קטנות סימן קנ"ג, והאה"ח הסכים עמו להלכה].
(מב) צריך לברך – דקיימא לן לילה לאו זמן ציצית הוא, והוי הפסק. ויש חולקין בזה, כיוון דכסות יום חייב אף בלילה לדעת מקצת הפוסקים, וכדלקמן בסימן י"ח, וספק ברכות להקל. ומכל מקום נכון לכוון לפטור אותה בטלית גדול. וכל זה כל זמן שלא פשטו. אבל אם פשטו על דעת שלא ללובשו תיכף, צריך לברך אחר כך כשלובשו לכולי עלמא. ומכל מקום לכתחילה אין נכון לעשות עצה זו כדי שיתחייב בברכה לכולי עלמא, משום ברכה שאין צריכה לדעת הפוטרים. הישן ביום שינת הצהריים ומסיר מעליו הטלית קטן, יש דעות בין הפוסקים אם זה בכלל היסח הדעת. על כן מהנכון שעל כל פנים יכסה בו בשעת השינה, וכשלובשו אחר כך אין צריך ברכה לכולי עלמא.
(מג) יעשה – עיין בט"ז שכתב דהאי "וכן" אינו מדוקדק, דבזה צריך מדינא למשמש בבוקר כשהוא מברך על הטלית. 
(מד) מצות ציצית – דציצית חובת גברא, לעניין זה שאם נתכסה בטלית, אז חל עליו החיוב. עיין סימן י"ז.

Siman 9



Siman 10



Siman 11



Siman 12



Siman 13



Siman 14



Siman 15



Siman 16



Siman 17



Siman 18



Siman 19



Siman 20



Siman 21



Siman 22



Siman 23



Siman 24



Siman 25

(א) אחר שלבש וכו' - ואפילו אם הטלית אינו חייב אלא מדרבנן כגון שאולה אחר שלשים יום וכנ"ל בסימן י"ד וכל כה"ג ג"כ יש להקדימו לתפילין [ארה"ח]:
(ב) יניח תפילין - ומי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין הכריעו האחרונים דתפילין קודמין כי ציצית הוא רק מצוה אם יש לו טלית של ד' כנפות ותפילין הוא חובה ומי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן וכדלקמן בסימן ל"ז. וכ"ש לענין לקנות תפילין מהודרין וטלית נאה דתפילין קודמין לכו"ע והעולם נכשלין בזה. מי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפילין אין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנותן אבל מי שידו משגת אך סומך על מה ששואל מאחרים אחר שיצאו בהן כתב הב"ח דעונשו גדול:
(ג) שלא יפגע - פי' אפילו לא יאחוז בהם בידו רק לפי הושטת ידו הם מונחין לפניו תחלה אין מעבירין עליהם וצריך להקדימן וכל זה דוקא אם רוצה להניח עתה התפילין אבל אם עדיין אין רוצה להניחם רק לאחר זמן לא שייך בזה אין מעבירין על המצות:
(ד) ויצטרך להניחם - נ"ל פשוט דאם מתפלל בביתו ורוצה להניח טלית ותפילין ובתוך חדר שלפניו מונח התפילין ובתוך חדר אחר מונח הטלית צריך להניח תפילין ברישא כדי שלא יעבור על המצות אחרי דהתפלין מזומנין לפניו תחלה ואף שלא נטל עדיין התפלין בידו [וראיה מהא דיומא ל"ג ע"ב בגמרא וכי עייל להיכל וכו' עיי"ש]:
(ה) קודם הטלית - ואם עבר והניחם מידו ונטל הטלית שוב אסור לעזבו וליטול התפילין:
(ו) ואין לו ציצית - אפילו הוא הולך בלי ד' כנפות וכ"ש לפי מנהגנו דכל אחד זהיר בט"ק:
(ז) אין צריך - מפני שאין משהין את המצוה אע"פ שי"ל שיעשה אח"כ יותר מן המובחר מצוה בשעתא חביבא וכן בתדיר ושאינו תדיר דקי"ל דתדיר קודם אם אין התדיר לפנינו א"צ להמתין:
(ח) בביתו - כדי שיצא מפתח ביתו בציצית ותפילין וכמו שהביא הב"י והד"מ בשם הזוהר עי"ש שהוא ענין גדול. ואם יודע שילך דרך מבואות המטונפות או שמצויין נכרים ברחוב יניחם בחצר בית הכנסת ואם אי אפשר יניחם בביתו ויכסם בכובעו או בידו. ועיין באחרונים שכתבו במשכים קודם אור הבוקר ובא לבהכ"נ לא שייך אזהרת הזוהר דעדיין לא מטי זמן חיובא. ומ"מ כשיאור היום יותר טוב שיצא לחצר בהכ"נ וילבשם שם ויכנס אח"כ לבהכ"נ:
(ט) ושם יתעטף - ואע"פ שבא הט"ג לידו קודם שהניח התפילין א"צ להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללבשו כאן:
(י) להתעטף - ובמקום שמצויין נכרים ברחוב יתעטף בחצר בית הכנסת אם אפשר לו:
(יא) ולברך עליו - פי' ברכת להתעטף ויכוין לפטור בברכה זו גם הט"ק וכדלעיל בסימן ח' סעיף יו"ד עי"ש במ"ב ס"ק כ"ד:
(יב) ואז היה וכו' - כדי ליתן שבח והודאה בברכה זו גם על התפילין שנקראין פאר שנאמר פארך חבוש עליך וקאי על תפלין שהן פאר לישראל כמו שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך ודרשינן אלו תפילין שבראש:
(יג) ומברך עוטר וכו' - ובארה"ח כתב לא ראיתי שנוהגין כן רק מניחין תפלין קודם ברכת השחר או אח"כ כ"א לפי מנהגו רק ראיתי מדקדקים למשמש בתש"י וש"ר בשעה שמברך ברכה זו:
(יד) בשעת ק"ש ותפלה - ר"ל לכל הפחות בשעת ק"ש ותפלה וכדלקמן בסימן ל"ז ס"ב ואמרינן בגמרא כל הקורא ק"ש בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ח"ו ופירשו בתוספות לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' ואין קושר ואף שבדיעבד יצא ידי ק"ש מ"מ יש לו עבירה מצד אחר שמראה על עצמו שאין רוצה לקיים רצון הש"י וזהו עדות שקר שמעיד על עצמו ויש עוד פי' אחר עיין בלבוש וכתב בספר חרדים דמזה נלמוד כשאומר ואהבת את ד' וגו' יראה להכניס אהבת הש"י בלבו שלא יהיה כדובר שקר ח"ו. ודע דלא אמרו כן אלא כשעושה כן במזיד שמתעצל להניח תפלין קודם ק"ש אבל מי שאין לו תפלין או כשהוא בדרך ומחמת קור וצינה אינו יכול להניח תפלין וכל כה"ג בודאי אין לו לאחר ק"ש בזמנה מחמת זה. לבוש בסימן נ"ח והעתקתי שם את לשונו עי"ש:
(טו) יכוין בהנחתם - כתב הב"ח בסימן ח' טעם לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה וכתב הפמ"ג דמ"מ בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא:
(טז) להניח ד' פרשיות - ויש נוהגים מחמת זה לקרות הארבע פרשיות לאחר הנחת תפלין היינו קדש והיה כי יביאך דשמע והיה אם שמוע בלא"ה קורין כל ישראל בשעת ק"ש. ובתפלין דר"ת יאמר כל הד' פרשיות. ומנהג יפה הוא [ארה"ח]:
(יז) תחלה - דכתיב וקשרתם וגו' והדר והיו לטוטפות וגו':
(יח) ויברך - ר"ל קודם ההידוק וכדלקמן:
(יט) תפילין - הלמ"ד בדגש:
(כ) על מצות - בפת"ח תחת הוא"ו שהוא לשון יחיד ולא יאמר בחול"ם שהוא לשון רבים שהרי לא ניתקנה ברכה זו כ"א לתש"ר בלבד כמו שיתבאר בסימן כ"ו [כן הכריעו רוב האחרונים דלא כט"ז]:
(כא) וטוב לומר - משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה:
(כב) פגע וכו' - דוקא פגע אבל אם הניח ש"ר תחלה או שמצא הש"י שנשמט ממקומו אין להסיר הש"ר דמאי דהוה הוה וימהר להניח ש"י על מקומו ויש חולקין ועיין בביאור הלכה:
(כג) להעביר - כיון דכתיב בקרא מפורש דיד קודם דמתחלה וקשרתם והדר ולטוטפות לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה משא"כ לעיל בס"א גבי ציצית ותפלין:
(כד) להניח בקמץ - שהוא לשון הנחה כמש"כ להניח ברכה אל ביתך ולא בפת"ח שהוא לשון עזיבה כמש"כ אחיכם אחד הניחו אתי [אחרונים]:
(כה) אחר הנחה וכו' - דקודם לכן לכתחילה אין ראוי לברך דהוי קודם דקודם וצריך לקרב הברכה לעשיית המצוה בכל מה דאפשר:
(כו) קודם קשירתן - ובדיעבד יברך אפילו אח"כ דמצוה שיש לה משך זמן הוא בכולי יומא:
(כז) קודם שמהדקן - כי ההידוק הוא מצות הקשירה וצריך גם כן ליזהר שיהיה הברכה אחר שמונחים על הראש לא כאותן שמברכין בעודם בידם דא"כ הו"ל קודם דקודם. גם בשעת ברכה של תש"ר יראה שיהיה מכוסה ראשו בטלית ולא יברך בגילוי הראש:
(כח) אסור להפסיק - אפילו בדיבור של מצוה כגון להשיב שלום לרבו וכל כה"ג כי גורם ברכה שאינה צריכה. ואפילו לאותן המניחין תפילין בחוה"מ בלי ברכה או המניחין תפלין דר"ת אחר שחלץ תפלין דרש"י או שחלץ תפלין ע"מ להחזירן דהרמ"א בסי"ב פסק דא"צ לחזור ולברך כשמניחן אח"כ אפ"ה עבירה היא להסיח ביניהן דלכתחילה בעינן שיהיו סמוכין ותכופין זה לזה דכתיב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהא הוייה אחת לשתיהן:
(כט) בדיבור - ואפילו בלשון הקודש ולכתחילה אסור אפי' להפסיק בשתיקה אם שוהא הרבה שלא לצורך אפילו לא הסיח דעתו. ואפי' לרמז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו בין התש"י ובין התש"ר ג"כ יש ליזהר לכתחילה. אם הניח תפלין של יד בבית זה ותש"ר בבית אחר והיה דעתו לזה עיין לעיל בסימן ח' סי"ג ומ"ב שם לענין טלית וה"ה לענינינו:
(ל) ואם הפסיק - אפילו בשוגג:
(לא) ולדידן דנוהגין וכו' - כי הטעם שאנו מברכין שתי ברכות על תפילין ולא די בברכת להניח לבד הוא שאנו סוברין דעיקר תיקון הברכות אלו כך היתה בתחלת הנחתם תקנו לברך להניח וקאי נמי על ש"ר וכשמניח הש"ר ומהדקו מברך נמי על מצות שזו היא גמר המצוה הילכך ממילא אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך גם להניח על הש"ר [הרא"ש]:
(לב) לחזור ולברך - ונכון שימשמש אז בשל יד להזיזו ממקומו ויחזק הקשר ובזה תחזור ברכת להניח גם על הש"י ודומה כאלו הניח עתה הש"י והש"ר תכופים זה לזה ואם בירך בלא משמוש ימשמש אחר הברכה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגרע"א בזה:
(לג) אם סח - ואפילו אם סח בין ברכת להניח ובין הנחת התש"י ג"כ דינא הכי:
(לד) אינו וכו' - אבל לכתחילה אסור להסיח בין ברכת להניח עד אחר הנחה של ראש אפילו בדברים שהן לצורך תפילין אם לא היכי שא"א בענין אחר. אך בחוה"מ שאין מברכין אפשר דיש להקל לכתחילה בדברים שהם לצורך תפילין:
(לה) לא יפסיק - ואפילו לענות אמן על ברכה זו גופא כגון לענות אמן על ברכת תפילין שמברך אחר אסור אם לא שחבירו מכוין להוציאו בברכה זו [תשובת ד"ש והגרע"א בחידושיו דלא כפ"מ עי"ש]:
(לו) לענות עמהם - ואם פסק וענה איש"ר או קדושה או ברכו או שענה אמן על איזה ברכה ששמע חוזר ומברך ועיין בבה"ל. ובחוה"מ או המניח תפילין דר"ת וכיוצא שמניח בלי ברכה יש להקל ולהפסיק לעניית איש"ר וקדושה וברכו ואמן אך אח"כ יזיז הש"י ממקומו קודם שיניח הש"ר כדי שיהיה הוייה אחת לשניהן:
(לז) שותק ושומע - דהשתיקה כענייה לענין לצאת י"ח אבל לא שיחשב כהפסקה
(לח) קודם שיכרוך - הטעם כיון שברכת להניח חוזרת גם על של ראש כנ"ל בס"ק ל"א וכ"ש להמחבר לעיל בס"ה דס"ל דאינו מברך אלא אחת ע"כ ימעט ההפסק בכל מה שיוכל והכריכה סביב הזרוע אינה מעיקר הדין ע"כ טוב לאחר אותה עד שיניח של ראש ובספר כוונות האר"י ז"ל כתוב שהיה נוהג לכרוך השבעה כריכות סביב זרועו תחלה [אבל לא הג' כריכות שעל האצבע] מפני שהוא סובר כיון דלכתחלה גם הכריכות הוא מצוה לפיכך אין זה הפסק וכן המנהג בכ"מ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ח דעתו ג"כ כמנהגנו לכרוך קודם על הזרוע לחיזוק דבלא"ה לא מתקיים ואינו נקרא קשירה עי"ש כתב בספר מ"מ אם שמע קדיש וקדושה אחר שבירך על של יד ואם יכרוך לא יהיה לו פנאי להניח ש"ר ולענות יניח ש"ר קודם הכריכות אם יכול להדק במקצת שלא ימיש התש"י ממקומו:
(לט) שאסור וכו' - היינו אפילו אם ירצה להוציא הש"ר והש"י שניהן בשוה מן התיק דבזה אין מעביר על המצות אפ"ה יש ליזהר כי יש בזה טעם ע"פ הקבלה כמש"כ בב"י וכ"ש להניח הש"י מידו ולהתעסק בהוצאת הש"ר מדינא אסור:
(מ) מונחת - ר"ל שתהיה מהודקת יפה על הזרוע ואז מותר אפי' קודם שעשה השבעה כריכות. ואם אחר יכול להוציא ולתקן ש"ר בעוד שחבירו מניח של יד הפמ"ג מחמיר וארה"ח מיקל עי"ש:
(מא) לא יתקן - ר"ל אפילו אם בעת תיקון הש"ר לא יניח הש"י ג"כ מידו אפ"ה כשמניח אח"כ הש"ר להניח הש"י הוי כמעביר על המצות:
(מב) שתיהן מעומד - עיין במ"א שרוצה להכריע דהנחה של יד תהיה מיושב והברכה תהיה בעמידה אבל בא"ר בשם רש"ל בתשובה סימן צ"ח כתב דמי לנו גדול מר"ש מקינון אחר שלמד קבלה היה מתפלל כתינוק בין יומו דמי שלא יכול להשיג סודה על נכון יבוא לקצץ בנטיעות ע"כ יהיה הברכה והנחה בעמידה ובביאור הגר"א הוכיח דגם לפי הזוהר מותר להניח התש"י בעמידה ע"כ אין לזוז מהמנהג. כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים מיהו אם בעלי קבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים אע"פ שנזכר בקבלה אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים יש לילך אחר דברי קבלה וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים דברי קבלה יכריע:
(מג) בכל פעם - אפילו אם כשסילקן היה דעתו להחזירם תיכף ואפילו אם לא שינה מקומו כלל בינתים. והרמ"א בסמוך פליג ע"ז. ואם בשעת ברכה היה דעתו שאח"כ יסלקם ויחזור ויניחם מוכח מדברי המג"א לעיל בסימן ח' סקט"ז דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך:
(מד) נשמטו - כתב של"ה הא דלא נהיגי האידנא לברך כשנשמטו ממקומם משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע"מ להחזירן דפסק ההג"ה בסמוך דאין לחזור ולברך. וא"כ אותן שהולכין לפעמים עד חצות בתפילין אם נשמטו ראוי לברך. והח"א כתב דאף בשעת התפלה אם נשמטו המברך לא הפסיד. ומ"מ נראה דלמעט בברכות עדיף:
(מה) ממקומן - דוקא כולן או רובן אבל מקצתן אף דצריך להחזירן על מקומן אין צריך לחזור ולברך [ט"ז בסימן ח' סט"ו ועי"ש בפמ"ג]:
(מו) צריך לברך - דכיון שהזיזן ממקומן הוי כמו שהסירן לגמרי:
(מז) שלא לברך - כיון דהזיזן על דעת לחזור משא"כ בנשמטו מעצמן אמרינן דתיכף שנשמט אזדא ליה המצוה ולהכי שתיק ליה הרב להמחבר שם. ודע עוד דה"ה אם הסירם לגמרי אדעתא להחזירם מיד פליג נמי הי"א ואפילו אם שינה מקומו בינתים ופסקו האחרונים כן. ואם לא היה בדעתו להחזירו מיד רק לאחר זמן אפילו אם אח"כ לבשן תיכף או שהיה בדעתו להחזירן תיכף ואח"כ נשתהא הדבר והסיח דעתו בינתים לכו"ע צריך לחזור ולברך. וכן אם חלצן לכנוס לבהכ"ס אפילו היה דעתו ללבשן תיכף צריך לברך לכו"ע דהא אין רשאי לילך בהם לבית הכסא ואדחי ליה וכמ"ש בסימן ס"ה וכתב הח"א דה"ה כשחולץ שצריך להפיח כיון דאסור להפיח בהן צריך לחזור ולברך:
(מח) של יד - וה"ה בתפילין של ראש דינא הכי:
(מט) לא הסיח דעתו - ואפילו אם סח בינתיים לצורך ענין אינו הפסק בדיעבד וכדלקמן סימן קס"ז ס"ו. ועיין לעיל בסי' ח' במ"ב סקכ"ח:
(נ) ולברך - דכיון דלא נעשה עדיין מצות הנחה נמצא דלא חלה עדיין הברכה על שום מצוה ועשיית הקשר אינו מפסיק כיון שהוא מענין המצוה ע"כ חייל הברכה על הנחה שניה. ומזה יש ללמוד במי שיש בידו תפילין בלי קשר ובירך ועשה קשר והניח דבדיעבד שפיר עולה לו הברכה שעשה דעשיית הקשר אינו הפסק. ומשמע מדברי השו"ע דאם לאחר שהידק התפילין על הזרוע נפסק הקשר צריך לחזור ולברך דכבר נגמר מעשה המצוה וה"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך כשמחזירם וכנ"ל והאחרונים חלקו ע"ז וכתבו דכיון דברכת להניח שבירך קודם הנחת של יד קאי גם על תפילין של ראש כדאיתא לעיל וא"כ כ"ז שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצות השייך לאותה ברכה ולא נגמר עדיין המצוה שבירך עליו עד שהניח גם הש"ר ע"כ כמו בהותר הקשר של יד קודם הנחת של ראש פסק השו"ע דאינו צריך לחזור ולברך ה"ה נמי אם נפסק הקשר ג"כ אינו צריך לחזור ולברך. ואם נפסק הקשר של ראש או של יד לאחר שכבר הניח הש"ר והדקו צריך לחזור ולברך. ואם אין שם מי שיודע לתקן הקשר והוצרך לקחת תפילין אחרים בכל גווני צריך לחזור ולברך דדמי להא דסימן ר"ו ס"ו:
(נא) הותר - הקשר. וה"ה אם נשמטו ממקומם ומ"ש הניח ש"ר ר"ל שהדקו דהוא עיקר מצות הנחה וכנ"ל:
(נב) מהדק ומברך - דה"ל כנשמטו ממקומם וכן אם הותר הש"ר לאחר הידוקו צריך לחזור ולברך כשמהדקו על ראשו ולפי מה שכתבנו לעיל בשם השל"ה אין לברך אם הותר התפילין בזמן התפלה בכל גווני:
(נג) שאולים - ואפילו בשואל שלא מדעת מותר דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק שיקפלם כבראשונה ולא יוציאם ממקומו הראשון כמו בטלית לעיל בסימן י"ד עי"ש [אחרונים]:
(נד) גזולים - דה"ל מצוה הבאה בעבירה ואפילו אחר יאוש ואפילו בדיעבד לא קיים מצות תפילין אך אם מכר התפילין לאחר יאוש לאחר דעת המ"א בתרמ"ט והמחה"ש לעיל בסימן י"א דיוכל השני לברך דלדידיה הוי יאוש ושינוי רשות אכן הט"ז והגר"א בסימן זה כתבו בהדיא דבכל גווני אסור לברך אף דלענין לצאת בהם משמע מדברי הגר"א דיוצא בהם אך לענין הברכה אסור מ"מ משום בוצע ברך דעל ידי לקיחתו יצא הגזילה מרשות הבעלים. אך מי שלקח מהשני הזה נראה דיוכל לברך כן מצאתי בדמשק אליעזר לעיל בסימן י"א עי"ש:
(נה) נהגו העולם - ויש שאין משהין עליהם יותר מן החיוב דצריכין גוף נקי והכל לפי מה שהוא אדם אם אין לו גוף נקי ומתיירא שמא יפיח יסלק מיד ועיין סימן ל"ז ס"ב דמשו"ה אין רוב העולם נוהגים להניחם כל היום ובשם האר"י ז"ל כתבו שלא היה חולץ עד אחר ע"כ נקוה לך. וביום שיש בו מילה ראוי שלא לחלוץ עד אחר המילה כי מילה היא אות ותפילין הם אות:
(נו) ג' קדושות - ט"ס הוא ובאמת צ"ל ג' קדישים וד' קדושות. כי ברכו את ד' נחשב חדא שהיא דבר שבקדושה וקדושת שפה ברורה שניה וקדושת העמידה וקדושת ובא לציון. ושלשה קדישים הוא ח"ק שקודם ברכו וחצי קדיש שאחר תפילת י"ח וקדיש שלם שאחר ובא לציון. ומ"מ משמע מפמ"ג ושארי אחרונים דבמקומות שנוהגים לומר קדיש יתום בכל יום אחר עלינו טוב שלא לחלוץ עד אחר קדיש יתום. ואנשים שנוהגין לקפל הטלית ותפילין ולהניחן בתיקן בעת אמירת קדיש לא יפה הן עושין דמאוד יש לכוון בעניית איש"ר כמבואר לקמן בסימן נ"ו בטור ובשו"ע ואיש"ר הוא עוד במדרגה גבוה יותר מקדושה כמבואר שם במ"א סק"א ובודאי לא גרע משאר ברכות דרבנן דאסור לעשות אפי' תשמיש קל בשעה שהוא מברך כמבואר לקמן בסימן קצ"א במ"א סק"ב:
(נז) עד שיחזירו - רמז לדבר ויעבור מלכם לפניהם [היינו הס"ת] וד' בראשם [תפילין] ב"י:
(נח) ויניחוהו בהיכל - והחולצן קודם עכ"פ יזהר שלא יחלוץ הש"ר בפני הס"ת כדי שלא יגלה ראשו בפניה אלא יסתלק לצדדין ובש"י דליכא גילוי או בתפילין ש"ר תחת הטלית גדול שרי [פמ"ג]:
(נט) מוסף - אחר שהחזירו הס"ת בהיכל ובמקומותינו שמכניסים תיכף אחר הקריאה יחלצם אחר הקדיש שקודם תפילת מוסף. ובאליהו רבא כתב דבר"ח יחלוץ אחר קדושת ובא לציון קודם שאומר יהי רצון מלפניך וכו' שנשמור חוקיך ולא ימתין מלחלצם עד אחר קדיש כדי שלא להפסיק בין קדיש להתפלה:
(ס) וה"ה בחוה"מ - והאחרונים כתבו כיון די"א שלא להניח כלל בחוה"מ כדלקמן בסימן ל"א ימהר לחלצן קודם הלל והש"ץ אחר הלל ובחוה"מ של סוכות שיש פנאי בעוד שממתינין על האתרוג אף הש"ץ יחלוץ קודם הלל. הנוהגין ללבוש כל היום יחזור וילבוש בר"ח אחר תפלת מוסף וא"צ לחזור ולברך אם היה דעתו לזה בשעת חליצתן לפי מה שפסק הרמ"א לעיל בסי"ב ובחוה"מ לא יניחם שוב לגמרי עד הערב. והאנשים המניחין תפילין דר"ת בחוה"מ לא יניחום כלל ובר"ח יוכלו להניחם אחר שיסיים הש"ץ תפלת מוסף או שיסירו התפילין של רש"י קודם ובא לציון ושל ר"ת ילבשו בעת אמירת ובא לציון [פמ"ג]:
(סא) קדושת כתר - פי' במקום שאנו אומרים נקדש במוסף אומרים בקצת מקומות כתר יתנו לך לכן אין נכון להיות אז כתר של תפילין עליו ואפילו בעת תפלת הלחש ופשוט דאם שכח והתחיל להתפלל בהם לא יחלצם באמצע דאינו רק מנהגא:
(סב) בכל מקום - והט"ז כתב דהנוהג שאינו חולץ במוסף אין עליו תלונה מאחר שאין אנו אומרים קדושת כתר יתנו לך ושמעתי על גדול הדור אחד שלא היה חולצם במוסף אך המתפלל בצבור בודאי לא ישנה מנהגא דצבורא:

Siman 26



Siman 27



Siman 28



Siman 29



Siman 30



Siman 31



Siman 32



Siman 33



Siman 34



Siman 35



Siman 36



Siman 37



Siman 38



Siman 39



Siman 40



Siman 41



Siman 42



Siman 43



Siman 44



Siman 45



Siman 46



Siman 47



Siman 48



Siman 49



Siman 50



Siman 51



Siman 52



Siman 53



Siman 54



Siman 55



Siman 56



Siman 57



Siman 58

(א) זמן ק"ש - וברכות ק"ש לפניה ג"כ אין לומר קודם הזמן הזה: (ב) הרגיל עמו קצת - כאכסנאי דאתי לפרקים דאי רגיל עמו הרבה אפילו רחוק ממנו מכירו ואי אינו רגיל כלל אפילו קריב לגביה אינו מכירו. ונקבע זה הזמן לק"ש אף דמקצת אנשים קמים ממטתם משעלה עה"ש וקרינן ביה ובקומך מן התורה דלכן בדיעבד יצא וכדלקמן בסעיף ד' מ"מ כיון דרובא דאינשי לא קיימי עד שיכיר א' את חבירו ועוד מפני שקבעו פ' ציצית בק"ש דכתיב בה וראיתם אותו לפיכך קבעו חכמים זמנה משיכיר בין תכלת ללבן והוא הזמן דמשיכיר את חבירו ברחוק ד"א: (ג) עד סוף - ולכתחילה אסור להתאחר עד אותו הזמן [שנות אליהו בשם הירושלמי]: (ד) ג' שעות - שכן דרך בני מלכים לעמוד אז ולהכי קרינן ביה עדיין ובקומך. ומונין אלו הג' שעות מזמן עמוד השחר כן כתב המ"א ודעת הגר"א משעת הנץ החמה ולענין לכתחילה אין נ"מ בזה דבלא"ה אסור לאחר וכנ"ל בסק"ג: (ה) שהוא רביע היום - ואין חילוק בין ימות הקיץ שהיום ארוך ובין ימות החורף שהיום קצר חשבינן היום לי"ב שעות ולעולם חלק רביע מהיום הוא זמן ק"ש לכך יש ליזהר בימי החורף למהר לקרוא ק"ש מאחר שהיום קצר ורביע היום קצר [ט"ז] ובאמת בימי הקיץ צריך ליזהר טפי דדרך ב"א לעמוד בזמן אחד כמו בימות החורף ואז כבר חלף ועבר ק"ש דכל שהיום גדול יותר זמן ק"ש ממהר לבוא וצריך לגומרה כולה בזמנה והמאחרים קריאת שמע בשביל ציצית או תפילין טועים אלא יקרא ק"ש בברכותיה בזמנה בלא ציצית ותפילין וכשיהיה לו יניחם ויקרא בהם ק"ש או פרשה אחרת או מזמור תהלים. ואפילו אם ספק לו שמא יעבור זמן ק"ש ג"כ אין להמתין על טלית ותפילין דאינו מעכב זה את זה אבל בלא"ה ימתין דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ויש אנשים שמאחרים זמן ק"ש בשביל תפילה בצבור וג"ז שלא כדין הוא. ועכ"פ יזהרו לקרות שמע בזמנה קודם התפלה ולכוין לצאת בזה וכנ"ל בסוף סי' מ"ו במשנה ברורה עי"ש ואין לאחר הקריאה לבהכ"נ בשביל הזקנים המאחרים לבוא ויצטרכו להתפלל ביחידי כיון שעי"ז יעבור זמן ק"ש ואין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ובשבת ויו"ט מצוי מאד לעבור זמן ק"ש מפני כמה דברים ע"כ החכם עיניו בראשו לקבץ מנין ולהתפלל קודם או עכ"פ לקרות שמע בזמנו קודם שיעמוד להתפלל עם הצבור וכנ"ל בסוף סימן מ"ו ועי"ש בביאור הגר"א ובבה"ל שם: (ו) שהי' מכוונין - כי עיקר מצות תפילה לכתחילה הוא מעת התחלת הנץ מדכתיב יראוך עם שמש וכמו שנתבאר לקמן בסימן פ"ט ואם היו מתחילין לקרותה משיכיר את חבירו היה הרבה בין זה השיעור ובין הנץ והיה להם להתאחר אחר ק"ש ולהמתין עד שתנץ החמה ולא היו סומכין גאולה לתפלה לכן היו מכוונין לקרותה סמוך להנץ החמה ולגומרה עם הנץ: (ז) הנץ החמה - היא השעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים: (ח) מאד - ומובטח לו שהוא בן עוה"ב ולא יוזק כל אותו היום: (ט) שיעור שעה - ויש גורסין עישור שעה ועיין בביאור הגר"א שכתב שצ"ל שליש עישור שעה ועי' בבאור הלכה: (י) להקדים - דזריזין מקדימין למצות ומ"מ אין צריך להתפלל עבור זה ביחידי או לקרות בלא תפילין ועיין בסוף סימן מ"ו במשנה ברורה: (יא) במהרה - מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאד ק"ש ואחז"ל אלמלא לא נברא העולם אלא בשביל קבלת מלכות שמים די ועי' לקמן בסימן פ"ט במ"ב סקכ"ב דנכון למנוע מלשתות הטיי וקאפע בבוקר קודם התפילה באסיפת חברים עי"ש: (יב) אנוס - וה"ה כשיש קבורת מת בעיר או מילה או יום ערבה דמפשי ברחמים וצריך להקדים את עצמו יכול לקרותה משעלה עה"ש: (יג) משכים - פי' שאין לו פנאי להמתין ולהתעכב עד הזמן משיראה כגון שצריך לצאת לדרך וה"ה שאר ענינים כיוצא בזה שאין לו פנאי כדאיתא בטור: (יד) כלל - אם ירצה לקרות באמצע הדרך ומיירי דזמן הליכתו עם השיירא או בכל כיוצא בזה ימשך עד סוף זמן ק"ש: (טו) יכול וכו' - וגם יש לו להתפלל בביתו אחר ק"ש וברכותיה: (טז) לקרותה - ויניח תפילין ולא יברך עליהם קודם שיגיע הזמן דמשיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו וכנ"ל בסימן ל': (יז) יוצר אור - והמ"א ופמ"ג פסקו דאין לומר יוצר אור כ"כ בהשכמה עד שיכיר בין תכלת ללבן והוא הזמן דעד שיראה חבירו ברחוק ד"א הנ"ל. גם בביאור הגר"א מצדד כהמ"א ובלא"ה צריך לכתחילה להמתין אם יוכל מחמת מצות תפילין וכנ"ל: (יח) עמוד השחר - י"א דעמוד השחר הוא מעט קודם שהאיר פני המזרח וי"א דעמוד השחר נקרא משהאיר פני המזרח ועיין בבה"ל וזה הזמן הוא קודם הזמן דמשיראה את חבירו הנ"ל בס"א: (יט) יצא - דמקצת אנשים קמים באותו הזמן וקרינן ביה ובקומך ובדיעבד העמידוהו על דין תורה ודוקא באקראי בעלמא דהיינו פ"א בחודש הוא דיוצא בדיעבד אבל אם הוא רגיל לעשות כן אמרו חכמים שאפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולקרותה מיהו אם שעת הדחק הוא אפילו רגיל טובא שרי דמאי הו"ל למיעבד: (כ) החמה - ומקצת אנשים ישנים באותו הזמן לכן בשעת הדחק קרינן ביה ג"כ ובשכבך אבל בלא"ה אפילו בדיעבד לא יצא: (כא) לא יקרא - ויש חולקין בזה עיין א"ר ובביאור הגר"א: (כב) שנית - אפילו אחר שיגיע הזמן דשיכיר את חבירו ברחוק ד"א: (כג) ולעשותה יום - אלא ימתין אולי יזדמן לו לקרותה בזמנה כהלכתה: (כד) קראה - אפי' בפשיעה ונראה פשוט דמה שכתב ולא קראה ל"ד דה"ה אפילו קרא אותה כולה מקודם בזמנה בלא ברכותיה אלא לרבותא נקטיה דלא נימא כיון דלא קראה כלל עד עתה גרוע יותר וכ"כ בהדיא בב"י סוף סימן מ"ו עי"ש ובתשובת משכנות יעקב סימן ע"ז מפקפק בזה היכא דמתחלה קרא את כולה עי"ש: (כה) שעה ד' - דברכות אינם שייכים לק"ש דאע"פ שנתקנו קודם ק"ש מ"מ לאו ברכת ק"ש היא שהרי אינו מברך אקב"ו לקרות שמע והרי הם כמו תפילה ולפיכך דינם כמו תפילת השחר שהוא רק עד שליש היום: (כו) עברה שעה ד' - אפילו נאנס אפ"ה מכאן ואילך הפסיד הברכות. ואם בירך הוי ברכה לבטלה ועיין בביאור הלכה: (כז) קוראה - עיין בלבוש שכתב יכול לקרותה וכו' והכוונה הוא שטוב שיקראנה כדי שיקבל עליו עול מ"ש אבל אינו מחוייב שאינו מקיים בזה המ"ע דק"ש וכמו שהסכימו כל האחרונים שאין נמשך זמן ק"ש מן התורה רק עד ג' שעות וכנ"ל ודע דמ"מ פ' ציצית או שארי פסוקים שהם מזכירת י"מ מחוייב מן התורה כל היום דהא מן התורה לא נקבע זמן לזכירתה וכמו שכתב הש"א סימן י' דעד הערב הוא זמן לזכירת י"מ עי"ש: (כח) שיש לה תשלומין - אין הכונה שיצא בזה ידי ק"ש מאחר שכבר עבר זמנה ואינו אלא כקורא בתורה רק שלכתחילה צריך להשלימה כמו תפילה ע"כ מיבעי ליה לאקדומי חובת שעתא ברישא ותיכף אחר מעריב יקרא עוד שמע בשביל זה הפעם שחיסר אם בשוגג חיסרה כמו שנתבאר לקמן בסימן ק"ח: (כט) ויש חולקין - הגר"א והברכי יוסף הכריעו כדעה זו:

Siman 59



Siman 60



Siman 61



Siman 62



Siman 63



Siman 64



Siman 65



Siman 66



Siman 67



Siman 68



Siman 69



Siman 70



Siman 71



Siman 72



Siman 73



Siman 74



Siman 75



Siman 76



Siman 77



Siman 78



Siman 79



Siman 80



Siman 81



Siman 82



Siman 83



Siman 84



Siman 85



Siman 86



Siman 87



Siman 88



Siman 89

(א) עם הנץ - היא השעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. וראוי ונכון ליזהר בזה לכתחלה אף בימי הסליחות וכן בחורף כשמשכימים ובאים לבהכ"נ בבוקר השכם ימתינו מלהתפלל עד הנץ וכדלעיל בסי' נ"ח ס"א ע"ש אך כשמשכים לצאת לדרך וכה"ג שאר דחק ואונס דמותר להקדים כדלקמן בס"ח עכ"פ ימתינו מלברך על התפילין עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א דמקודם אסור לברך עליהן וכדלעיל בסימן ל' ס"א עי"ש במשנה ברורה. כתב בפמ"ג בסימן תצ"ד דבחג השבועות שניעורין כל הלילה מותר להתפלל קודם הנץ דכשילכו לביתם בהשכמה טורח הוא להתקבץ שנית. ומ"מ יש ליזהר שלא לקרות ק"ש כ"כ בהשכמה דהיינו קודם שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו דזה אסור לכתחלה וכדלעיל בסימן נ"ח עיי"ש: (ב) עמוד השחר - עה"ש הוא מה שמתחיל השחר להבריק במקצתו מעט מעט ומשמע מדברי המחבר דקודם האיר אף בדיעבד לא יצא וכן הסכימו הרבה אחרונים דלא כמ"א וע' בבה"ל: (ג) פני המזרח - ובעינן שיאיר פני כל המזרח ולא סגי במה שהבריק השחר כנקודה בלבד. כתב בחידושי רע"א דאף שהכוכבים נראין עדיין ברקיע מ"מ יום הוא: (ד) יצא - בדיעבד ואפילו שלא בשעת הדחק ובשעת הדחק כגון במשכים לצאת לדרך וכה"ג שאר דחק ואונס אפילו לכתחילה וכדלקמן בס"ח עי"ש. ודע דדברי הש"ע אינם אמורים רק לענין חובת מצות תפלה בלבד דיצא בה אחר שהאיר המזרח דבזה כבר הגיע זמנה דניתקנה כנגד התמיד ושחיטת התמיד היה תיכף משהאיר המזרח אבל לענין ק"ש שקודם התפלה לא איירי המחבר בסימן זה ועיין לעיל בסימן נ"ח במ"ב סקי"ט דלא יצא בזה ידי חובת ק"ש אף דיעבד אם רגיל לעשות כן עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א וזה מאוחר מזמן דהאיר המזרח ובפרט כשרוצה אז להניח תפילין ולברך עליהן דבוודאי אין לברך עד שיגיע הזמן דמשיכיר הנ"ל: (ה) היום - ואם היום אורך י"ח שעות הוי ו' שעות על היום וכשהיום ארוך ט' שעות הוי ג' שעות דלעולם משערין שעות אלו לפי ענין היום והם נקראין שעות זמניות שהיום מתחלק לי"ב חלקים. וענין השליש הוא שתפלת השחר הוא נגד קרבן תמיד ולעולם לא איחרו אותו מלהקריב לאחר שליש היום וצריך לגמור התפלת י"ח בתוך השליש היום: (ו) או עבר - ר"ל שבמזיד שהה את התפלה עד שעבר זמנה ואח"כ התפלל אעפ"כ יצא ידי חובת תפלה אף שהיתה שלא בזמנה וה"ה שלכתחילה אם לא התפלל מקודם צריך להתפלל אחר ד' שעות עד חצות רק שאין לו שכר כתפלה בזמנה. וטוב שיתפלל אז בתורת נדבה כי יש פוסקים שסוברים דבהזיד עד ד' שעות שוב לא מצי להתפלל כלל ע"כ יתפלל ויתנה שאם מצד הדין הוא פטור הוא בתורת נדבה [פמ"ג]: (ז) ואחר חצות - משמע מלשון הר"ב דאפילו תיכף אחר חצות אסור להתפלל שחרית ואדלעיל קאי בין עבר במזיד או טעה בשוגג ויש מקילין בהחצי שעה שאחר חצות ולדינא משמע מפמ"ג ודה"ח שאין לזוז מפסק הר"ב וכן משמע מביאור הגר"א דבאמת כבר הגיע זמן מנחה שמתחלת מתחילת שבע אלא מטעם שאין אנו בקיאים ושמא יבוא לטעות וע"כ אסרו חז"ל ע"כ כששגג או נאנס ולא התפלל קודם חצות ימתין אחר חצות חצי שעה (דהיינו כדי שיגיע זמן תפלת מנחה) ויתפלל מנחה ואח"כ שחרית בתורת השלמה ולא להיפך וגם דוקא בשגג או נאנס אבל במזיד אין לו תקנה כמו שיתבאר כ"ז בסימן ק"ח. אמנם בדיעבד אם התפלל שחרית בחצי שעה זו שאחר חצות יצא וא"צ להתפלל שנית [דה"ח עי"ש עוד] ועיין בחידושי רע"א מה שכתב בשם הצל"ח בענין זה:
(ח) זמן תפלה - היינו מעמוד השחר ועיין בבה"ל בס"א: (ט) להקדים וכו' - וה"ה אם הולך בבהכנ"ס ממקום הקבוע לו למקום חבירו ליתן לו שלום: (י) לפתח חבירו - וה"ה אם היה אביו או רבו. ואם יש לחוש לאיבת גברא אלמא אם יכול ליתן ידו בלא אמירת שלום שפיר דמי [פמ"ג] וכשפגעו בדרך יש להקל בגברא אלמא גם באמירת שלום דבלא"ה מדינא מותר וכדלקמן כנ"ל: (יא) דשמו וכו' - ואין ראוי להזכיר שמו על האדם ולכבדו קודם שמכבד להקב"ה. ובלשון לע"ז יש לעיין. ומסתברא דאם אומר הרחום ירחמך או החנון יחננך וכדומה שרי דמברכו בשמו של הקב"ה [פמ"ג עיי"ש עוד]: (יב) כשהוצרך - ר"ל שהוצרך ללכת דרך חצירו של חבירו בראיית איזה עסק ואגב זה הולך לפתחו לומר לו צפרא דמרי טב אבל ליתן לו שלום אף בכה"ג אסור וע' בבה"ל. ודע דמה שכתב הש"ע לראות איזה עסק דוקא לראות אבל להתעסק ממש אסור קודם התפלה וכדלקמן בס"ג: (יג) וי"א וכו' - וכן יש להורות [ב"ח וע"ת]: (יד) אין לחוש - פי' דאז מותר לכרוע כשאין משכים לפתחו אבל במשכים לפתחו בין לכרוע או נתינת שלום אפילו התחיל בברכות אסור: (טו) במוצא וכו' - ולא יתן שלום אע"פ דרגיל ליתן לו שלום: (טז) כדי שיתן - ר"ל דאף דמדינא מותר מ"מ נהגו קדמונינו להחמיר בזה מזה הטעם ואם התחיל הברכות אין לחוש כ"כ ומותר ליתן שלום. וכ"ז לפתוח לומר לחבירו שלום אבל כשחבירו שואל בשלומו מותר להשיב בכל ענין וכ"ש דמי שכבר התפלל מותר להשכים לפתחו של חבירו שלא התפלל ליתן לו שלום אע"פ שיצטרך להשיבו:
(יז) להתעסק וכו' - וקודם אור הבוקר שרי לעשות מלאכה [של"ה וח"ש] וכתב הא"ר דמ"מ אין לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות. ופשוט דכוונתו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר: (יח) בצרכיו - ומי שיש לו עבדים עברים או משרתים שצריך שישמשוהו יזהירם מבערב שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות ויקראו פרשה אחת של שמע ואח"כ יכול לעשות צרכיו וכ"ז הוא ממדת חסידות אבל מדינא אין קפידא: (יט) לילך לדרך - ואפילו קודם מנחה ומעריב אם הגיע זמנם דינם כמו קודם שחרית: (כ) עד שיתפלל - ואפילו אם במקום שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו אעפ"כ אסור דהליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו אך כ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו יכול לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך וכדלקמן בס"ח ומשמע מהרבה פוסקים דאפילו כבר הנץ החמה ג"כ מותר בזה: (כא) ולא לאכול - והעובר ע"ז אמרו חז"ל שעליו אמר הכתוב ואותי השלכת אחר גוך אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים וגם הסמיכו דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ואפילו טעימה בעלמא אסור: (כב) מים מותר - דלא שייך בהו גאוה ודוקא בלא צוקער אבל עם צוקער אסור וכ"ש משקה שכר (שקורין ביער) ודאי אסור. וטיי"א וקאפ"ע מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם וכ"ז בלא צוקער ובלא חלב [אחרונים] והעולם נוהגין להקל לשתות עם צוקער ואפשר דכוונת האחרונים וכן הרדב"ז שכתב דעם צוקער אין לך גאוה גדולה מזו קודם התפלה רק אם נותן הצוקער בתוך הטיי"א למתקו דזהו אסור קודם התפלה אבל אם לוקח מעט צוק"ר בפיו בעת השתייה ובלתי זה אין יכול לשתות הטיי"א אין זה בכלל גאוה. היוצא מדברינו דבנתינת הצוקע"ר בתוך הטיי"א או לאכול מעט מיני תרגימא בעת השתייה כדי שלא לשתות הטיי"א וקאפ"ע אליבא ריקנא אין שום צד להקל בזה קודם התפלה אם לא מי שיש לו חלישת הלב והוא צריך זה לרפואה. ומ"מ טוב שיאמר מתחילה עכ"פ פרשת שמע ישראל. כתב בספר פ"ת החדש דיש למנוע מלשתות הטיי"א בבוקר קודם התפלה באסיפת חבירים עי"ש טעמו. ומלבד זה רגיל להסתעף מזה איסור אחר דהלא כתב הרשב"א והובא בב"י דלכך אסור לו לאדם לעסוק בחפציו קודם שיתפלל כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל וכ"כ בש"ע סוף סעיף ב' שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל והרגילין באסיפת חברים בעת שתית הטיי"א רגיל לפעמים ע"י ריבוי השיחה לעבור עי"ז גם זמן ק"ש ותפלה: (כג) בשבת - כלומר דלא תימא דבשבת אסור בלא"ה משום דאסור לטעום קודם קידוש קמ"ל דאינו אסור רק דוקא בשהגיע זמן קידוש והכא כיון שלא התפלל לא הגיע עדיין זמן קידוש ואחר תפלת מוסף אסור משום קידוש וקודם מוסף עיין סימן רפ"ו ס"ג: (כד) מותר - אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה גמור שרי וכ"ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה:
(כה) והרעב - הרבה [לבוש]: (כו) וישתה - משמע שאינו מחוייב מדקאמר אם רוצה והטעם משום דעכשיו בזמן הזה בלא"ה אין מכוונים כ"כ ומ"מ אם רוצה לאכול ולשתות קודם כדי שיכוין מותר ועיין בא"ר:
(כז) התחיל לאכול - אפי' היה בהיתר דהיינו שהיה יותר מחצי שעה עד עה"ש דבתוך הח"ש אסור להתחיל לאכול וכמו שכתב הרמ"א בסי' תרנ"ב לגבי לולב וה"ה לגבי ק"ש דאורייתא ודוקא אם אוכל יותר מכביצה דהוי דרך קבע או לשתות בכשיעור זה אבל בפחות מזה מותר עד עה"ש: (כח) צריך להפסיק - כשעולה עה"ש ואע"ג דבתפלת המנחה א"צ להפסיק כמ"ש סי' רל"ב הכא שאני כיון דאסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם צריך להפסיק ובשם הזוהר כתבו האחרונים שאפילו קם בחצות הלילה אסור לטעום קודם שמתפלל וכתב הפמ"ג דדוקא כשהיה ישן ואפשר דשתייה שרי ומדינא אפילו ישן מותר לאכול ולשתות ומ"מ נכון לכתחלה ליזהר בזה אם אינו מוכרח ועיין במחצית השקל שכתב דבתשו' שב יעקב סי' ח' כתב בשם סידור האר"י ז"ל שהרח"ו עצמו כשהיה חלש לבו אכל או שתה איזה דבר לחזק גופו ולא אסר כ"א לאכול למלאות תאותו עי"ש ובח"א כלל ט"ז כ' ג"כ דהקם קודם אור היום ולבו חלש ועי"ז מתבטל מלימודו מותר לאכול: (כט) וי"א שא"צ וכו' - ר"ל לתפלה אפילו התחיל באיסור אלא לק"ש בלבד שהיא מן התורה צריך להפסיק אם התחיל באיסור וקורא ק"ש בלא ברכותיה שברכותיה הם מד"ס ולאחר שיגמור יקרא הק"ש עם ברכותיה ויתפלל וכ' האחרונים שהעיקר כסברא הראשונה ואם בירך בהמ"ז ועוסק בשתייה צריך להפסיק לד"ה:
(ל) ללמוד אסור - ר"ל להתחיל ללמוד אבל אם כבר התחיל אפילו אחר שהגיע הזמן שוב אינו פוסק אם ישאר לו שהות אח"כ להתפלל בזמן תפלה אך ק"ש י"א דצריך להפסיק ולקרותה כיון שהתחיל אחר שכבר הגיע זמנה ויש מקילין גם בזה אם לא שירא שיעבור הזמן ועיין לקמן בסי' ק"ו בבה"ל: (לא) משיגיע וכו' - היינו משעלה עמוד השחר אבל קודם לזה מותר אפילו להתחיל וכשהתחיל ממילא שוב אינו פוסק אם לא שירא שיעבור הזמן ויש מקילין לכתחילה אפילו אחר שעלה עה"ש כ"ז שלא הגיע זמן סמוך להנץ שראוי להתפלל בו לכתחילה: (לב) בבית מדרשו - ר"ל ביחידות ואם רגילין צבור להתאסף אליו שם גם בזה מותר דוודאי יזכרוהו כשיבואו ועיין סימן צ' סי"ח בהג"ה: (לג) מיטריד בגירסיה - עיין בח"א שכתב דאפילו יש לו שיעור קבוע מה שלומד דליכא למיחש כ"כ שמא ימשך בלימוד אפ"ה אסור ולכן מי שהוא בדרך או דר בישוב אפילו בקיץ אע"ג שמצוה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין מ"מ כיון שאסור ללמוד קודם שמתפלל מוטב שיתפלל תיכף כדי שלא יתבטל מלימודו ובזה"ז דעוברי דרכים ע"פ רוב אינם למודים תורה בדרך והיה מהראוי שימתינו על זמן שהצבור מתפללין מ"מ כיון שנמשך מזה שעוברים זמן ק"ש ולפעמים גם זמן תפלה לכן יזהרו שתיכף בקומם קודם שיעסקו בשום דבר יתפללו ומכ"ש דבקהלות גדולות מתפללין תיכף כשהאיר היום וא"כ לעולם הוא בשעה שהצבור מתפללין עכ"ל. ויראה לצמצם בעת שמברך על התפילין שיהיה יכול להכיר את חבירו ברחוק ד"א וכמו שכתבנו למעלה: (לד) ויעבור וכו' - ואם אמר לחבירו שאינו לומד שאם יטרד בגירסא יזכרנו שלא יעביר הזמן מותר ללמוד: (לה) מלמד לאחרים וכו' - ודוקא אם לא יעבור ק"ש עי"ז דאם ירא שיעבור הזמן מחוייב לקרותה מקודם כיון שכבר הגיע הזמן וכמו שהוכחתי לקמן בסימן ק"ו בבה"ל:
(לו) להסתפר וכו' - דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל. ולקנות צרכי סעודה בע"ש קודם תפלה שרי דחפצי שמים המה הא בחול אסור: (לז) שהוא דבר וכו' - שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו ואותן המלאכות שדרך בני אדם להשכים להם קודם עה"ש יש שמחמירים וסוברים דבחצי שעה שקודם עה"ש אסור כמו סמוך למנחה וכדלעיל בסימן ע' בבה"ל עי"ש ע"כ טוב שיאמר ברכות מקודם:
(לח) שצריך וכו' - ואין השיירא ממתנת לו או שאר דחק ואונס: (לט) יכול להתפלל - פי' דבסתם דרך אינו יכול לכוין בתפלה בין כשהוא מהלך ברגליו או יושב בעגלה או בספינה ולפיכך אמרו חכמים שטוב יותר שיתפלל משעלה עה"ש אף שאינו עדיין עיקר זמן תפלה וגם לא יוכל לסמוך גאולה לתפלה כי לא יוכל לקרוא אז ק"ש דעדיין לא הגיע זמנה עד שיכיר את חבירו ברחוק ד"א מ"מ זהו טוב יותר משיתפלל בדרך בזמנו עם סמיכת גאולה לתפלה כי בביתו יוכל להתפלל בעמידה: (מ) משעלה עה"ש - עיין בביאור הלכה בס"א שכתבנו בשם הרבה פוסקים דס"ל דדוקא אחר שהאיר מזרח וקודם לזה לא הגיע עדיין זמן תפלה. ובפרט כשרוצה אז לברך על התפילין דזה אפילו לדעת המקילין אסור אפילו אחר שהאיר מזרח עד זמן שיכיר את חבירו ברחוק ד"א ואם הגיע הזמן הזה לכ"ע יקרא ק"ש ויתפלל בביתו כתקונה אף שעדיין לא הנץ החמה כיון שהוא שעת הדחק. ואם הוא בדרך במלון והשיירא שלו עומדים להתפלל קודם זה הזמן ומשער דעד ברכו יגיע הזמן יוכל הוא להתחיל ברכת ברוך שאמר ג"כ עמהם לע"ע בלא תפילין או שילבש תפילין בלי ברכה ואחר שיגיע בין ישתבח ליוצר יראה אם הגיע הזמן ימשמש בהן ויברך: (מא) אם אפשר וכו' - ר"ל דאם יודע שגם ק"ש פסוק ראשון לא יוכל לכוין בדרך כגון שהוא במקום גדודי חיה וליסטים מותר לקרוא ק"ש בביתו ג"כ תיכף משעלה עה"ש אע"פ שעדיין לא הגיע עיקר הזמן וכדלעיל בסימן נ"ח ס"ג: (מב) הכי עדיף - ורוב העולם אין נזהרין בזה ואפשר משום דנוהגים כאידך פוסקים דס"ל דמסמך גאולה לתפלה עדיף ע"כ מתפללין בדרך עם סמיכת גאולה לתפלה [מ"א עי"ש עוד]. עוד כתב אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק"ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד' שעות] ודאי יתפלל י"ח ג"כ בדרך מהלך או מיושב [פמ"ג] וכשנוסע בלילה ויכול לבוא במלון להתפלל שם מעריב נכון להתאחר להתפלל עד בואו שם ולא יתפלל בעודו בדרך אם לא שהוא ישן על העגלה ויש לחוש שמא בתוך כך יעלה עמוד השחר ועיין ברל"ה בשע"ת סק"ג או שהוא ירא שמא לא יהיה לו שם מקום מנוחה להתפלל שיבלבלוהו שם בני הבית: